מעֵבר לגבולין
יוסף חיים ברנר
|
שברי מחזות ארבע מערכות
הנפשות: ר' חיים יהודה
ב"ר יעקב-ישראל מהרשק, לפנים משגיח
ו"חוזר" ב"ישיבתו" הגדולה של אביו המנוח באחת מערי תחום
מושב היהודים ברוסיה. יוחנן, אחיו הצעיר ממנו, סופר עברי. רבקה, אחותם. נפתלי אידלש, בעלה של רבקה. פני, בתו של ר' חיים-יהודה. יוספ'ל, ילדם של רבקה ונפתלי. אליהו חזקוני. ר' שניאור-יחיאל
קפלן, בעל בית-דפוס; לפנים "משולח"
מ"ישיבתו" של ר' יעקב-ישראל. דוֹבֶּה דזֵ'יקוב } בניו. בירפלד סועדים, שותי-תה,
אמיגראנטים, פועלים, אינטליגנטים, מתווכחים, הולכי-בטל. מקום החזיון –
הגיטו היהודי שבמזרח-לונדון; העת- האחרונה. המערכה הראשונה ריסטוראן. שלבים מובילים לעליה ממול הרואים. מימין בוּפט, שמאחוריו דלת לחדר-המבשלות. פתח-החוץ באלכסון לצד שמאל. יום בציר, אחד מימי אלול הראשונים. צהרים. סועדים אחדים יושבים אל אחדים מן השולחנות. ר' חיים-יהודה, כבן חמישים, עבדקן
ובמעיל קצר, אלונטית על שמאליו, משמשם. א ר'
חיים-יהודה (מגיש פינכה מלאה תבשיל לאחד הסועדים): אורח חשוב בא אלי זה
עתה. אחי בא אלי. אחי מרוסיה, יוחנן. היאומן כי יסופר! הוא יושב אצלי למעלה. לפני שעה בא. ולי אין פנאי אף לדבר עמו, לשאלו מי
ומה. היאומן כי יסופר! כשנדדנו לגליציה מחמת הפוגרום מיאן הוא,
השגץ, לנסוע אתנו. והיאומן, הוא
נשאר ונאסר שם. היאומן – תשעה
חדשים ישב במאסר, תשעה ירחי לידה, הֶה-הֶה. בינתים, ואבא, זכרונו לברכה, שבק חיים לכל חי, ואנחנו עברנו
ללונדון, ויוחנן ישב וישב כפירוט רש"י. הה-הה. לפני חג
השבועות העבר נקרא לו דרור, והיום בא אלינו, היום... הסועד: כף! ר'
חיים-יהודה: תיכף ומיד! (רץ להביא כף ונתקל בפני היורדת מעל השלבים;
אליה) הא, כבר דיברת, דיברת אתו? נו, מה הוא מספר, מה?.. הסועד (לאחר שהסיר עיניו מעלמה היורדת): כף, בבקשה! ר'
חיים-יהודה (נבהל): תיכף, תיכף... (מביא כף מן הבופֶט ומניחה לפני הסועד; אל פֶני
המיישרת פעמיה אל הפתח היוצא הרחובה) את הולכת בתי? לאן? עכשיו... אלמלי,
בתי, היית ממלאה מקומי לרגע, היתה חלה מצוה גדולה על ראשך. אני, בתי, הייתי רץ למעלה לרגע. אורח. פני (יפה-פיה כבת תשע-עזרה): פיש! האורח! ג'נטלמן
גדול! (יוצאת). ר'
חיים-יהודה (יושב ממול סועד אחר): יותר לא דבר? אפשר, פשטידה? לא? (הסועד מנענע ראשו לאות שלילה) אחי בא. לא שמעת על אודותיו? כלל לא שמעת? הוֹ, הוא כלי, כלי יקר. כלי יקר עם אור-החיים! הה-הה. הסועד (לועס): מה מלאכתו? ר' חיים-
יהודה (שורק בשפתיו): מלאכתו? הוא כתבא, כתבא רבא. בכל הגאזטין. (מנענע בראשו) כל השנה הזאת ישב בבית-הסוהר. היאומן כי יסופר! (לרבקה הנכנסת מן הרחוב) יודעת אַת כבר, רבקה,לה? רבקה (אשה כבת כ"ה, לא מכוערה, פניה מלאים תלאה, נושאת חבילות של ארג
בשתי ידיה, נוהרת): יודעת, חיים-יהודה! פני פגשתני זה עתה. (ממהרת אל השלבים עם החבילות). ר'
חיים-יהודה: לכי, לכי, אחות, לכי והביטי עליו. (בהכנעה) אֶה-אֶה... אפשר, אחר-כך, תוכלי, רבקה'לה, לשלוח, מהתם, מאן-דהוא,
להחליפני, לרגע. (לעצמו) היאומן, דוקא עתה, כמו להכעיס... (רבקה עולה ונעלמת. נכנס מן הרחוב דז'יקוב. בחור כבן עשרים ושתים, דל
הבשר ולא קצר הקומה, דומה במקצת בחיצוניותו לכלי-זמר שאינו חס על בריאותו, לבוש
בטעם הפראַנטים שבגיטו; מקטורן
אדום, צוארון קשה וגבוה עד לבלי לראות את הטריות שבצואר, מעיל קצר עם סדר מזער
מאחוריו ועם דשים ארוכים. על
חוטמו המעוקם הבעה של בוז לכל ושל חכם בעיניו). ב דז'יקוב (יושב אל אחד השולחנות הסמוכים לבופט. כאגב גררא): כוס תה עם לימון! ר'
חיים-יהודה:
אה, מר דז'יקוב! (מגיש לו תה; בידידות) היאומן,
הכל לא בידינו, ממש הכל לא בידינו, הכל כמו להכעיס: יום-יום כשמצפה אני למבקרים – מאן דכר שמם! והיום – דוקא ישנם. דוקא. כשאין לי פנאי – דוקא. הלא יודע אתה בוודאי.
אחי בא מרוסיה. (בגיל של התלהבות
פתאומית) אבא, אבא, זכרונו לברכה... דז'יקוב (משסעהו; במבטאו של גוי
המדבר יהודית): הרבי היהודי... ר'
חיים-יהודה (אינו מבין): נו, נו? (פונה אל סועד אחר, בא בימים קצת, באותו הגיל)
אבא, אבא, זכרונו לברכה, היה מפרש את הכתוב: "המחכים למוות ואיננו ויחפרוהו ממטמונים" – דז'יקוב: לימון, לימון שכחת
להביא לי, רבי מיסטר מרשק! ר'
חיים-יהודה (מקיים את הפקודה בשתיקה וממשיך אל הסועד הבא
בימים): הפשט
הוא פשוט. (בניגון) המח-כים למוות – ואיננו; "ויחפרוהו"? אימתי הם חופרים את המוות? "ממטמונים"! כשהם מוצאים מטמונים ורוצים לחיות, דוקא אז, כמו להכעיס, בא
המוות. (צוחק בהתפעלות רבה) דוקא אז, כשמטמונים לפניהם, נופל עליהם רגב אדמה. "ויחפרוהו"... (רבקה יורדת מעל המעלות בלי בגד עליון; אחריה נגרר יוספ'ל) אימתי הם חופרים... (אל אחותו) אה, רבקה'לה, שׁבת... כבר
נתת לו שלום-עליכם, אחותי? רבקה: כמעט שלא הכרתיו. הלא גם החצי לא נשאר ממנו. יכול אתה ללכת עתה אליו, חיים-יהודה,
אבל אל-נא תתעכב שם הרבה. עבודתי
עוברת ראשי. (כמו בפני עצמה) והוא, היקיר, איננו – – (ר' חיים-יהודה עולה בכבדות ונעלם). ג דז'יקוב (אל רבקה): ואת פני אי-אפשר עתה להוריד ממעלה? לא? רבקה: היא איננה שם. היא יצאה. דז'יקוב: באמת? אינך משקרת לי? איפה היא משרכת את דרכה? (נוטל את התה ושופכו אל תחת השולחן). רבקה (בקול רך): ובמה התה אָשם? דז'יקוב: לא תה לשתות אני הולך
אליכם. (משלם. בועט אגב-אורחא ביוספ'ל ואומר לצאת. פני נכנסת). ד פני: אוי! אתה פה, דז'ק?! דז'יקוב: ואַת איפה אַת משרכת
דרכך? פני (בצחוק מצלצל): ואני הייתי אצלך. דז'יקוב: בבית-הדפוס? פני: אביך אינו שם. דז'יקוב: אל תספרי לי מעשיות
יהודיות. הלא את יודעת, שאיני
אוהב, כי תלכי לבית-הדפוס. בית-הדפוס
– זה ביזנס[1]; וביזנס הוא ביזנס, ואַת... פני: אני הלכתי לקנות שם
מודעה: "וֵיטֶר ווֹנטֶד"[2]. דזי'קוב: אינך משקרת? פני: חי-נפשי. (קורצת לו בעיניה). רבקה: באמת דרוש לנו משרת
מגיש-אוכל. כבד הדבר מאחא למלאות
הכל בעצמו. אוי, מה קשה! (לאחד הסועדים) חרדל? תיכף אני מביאה! (פני לוחשת דבר על אוזן דזיקוב וצוחקת צחוק
גדול). דז'יקוב (בהנאה רבה): אוֹלל-רייט![3] בואי ואתן לך "משרת נחוץ", ויטר ווֹנטד".
חַה-חַה-חַה! (הוא ופני יוצאים
החוצה. רבקה שולחת אחריהם מבט עצב. הסועדים גומרים אחד-אחד את ארוחותיהם. אחדים
מהם שואלים: "כמה אני חייב?" אחרים מצלצלים ומשלמים, הולכים ופוחתים.
נכנס נפתלי אידלש עם עוד בן-אדם אחד. פרצוף של מתווכח משובע. נפתלי יושב אל אחד
השולחנות ומצווה להגיש תה ואיש-שיחו. רבקה מצייתה). ה נפתלי (אברך עדין עם מטפחת-משי על צוארו; אל המתווכח המושבע): שמעה אלי, הנני ואגיד
לך: לא אתווכח אמך בדבר הפרובלימה
כשהיא לעצמה מפני שני טעמים. ראשית,
במובן ידוע, כמובן, הנני נותן צדק מוחלט לדברי האומרים כן, ואני בעצמי הנני
בעיקרי סופר הכותב יהודית ורק יהודית וכיוצא בזה וכיוצא בזה; אבל אנכי כשאני לעצמי איני מתנגד גם לשפה
העברית וכדומה וכדומה. יתר על כן.
שמעה אלי, הנני ואגיד לך: בתור לוחם מוחלט נגד הטריטוריאליות
הפילאנטרופית, בתור מחזיק בשיטת הציוניות הלאומית, דוקא הלאומית וכיוצא בזה. כונת דברי היא: מפני שאני יוצא אל הציוניות, מפני שאני
מכיר הכרה שלמה, כי הציוניות היא פרובלימה, ופרובלימה לא פילאנטרופית בשביל
האחים העניים נרדפו האנטיסמיטיזם... המתווכח (דוחף את כוס התה): מגזימים, מגזימים אתם, אדוני הציוניים, אני אומר לכם! בבלי דעת תחזרו על המלה
"אנטיסמיטיזם" "אנטיסמיטיזם" מבלי התבוננות כל שהיא בדבר
החזיון הזה, אני אומר לכם! כבר
באה העת להתיר, לא להתיר, אלא לקצץ בפעם אחת את הקשר הגרדי שקשרתם בבלי בושה על
החזיון הזה! אנטיסמיטיזם באנגליה –
לדבר על זה מבלי לחקור כלל מתחילה את הסטאַטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטריאט
האנגלי, אשר לפי תנאי התפתחות הרכוש, כמו שאנו מוצאים אצל קארל קויטסקי... נפתלי (מפסיקהו): לנו אתם אומרים: "למדו! דרשו!"
שמעה אלי! הרי את זה אנו אומרים לכם! ואולם אל הענין, אל הענין. אנחנו דיברנו ביוחנן מהרשק. אני... אני מכבד את כשרונו, אני... המתווכח: הלא זהו הדבר אשר
אמרתי. אתם, הציוניים, מכבדים את
כשרונו. הוא האידיאולוג שלכם. והנה! והנה! העם
שואף, העם מחכה למלה חיה, וסופריו, אלה המתאמרים לסופריו, כותבים בצֶרקוֹבנוֹ-סלַבְיַנית.
הלא שערוריה היא, שערוריה נוראה! (שותה את התה). נפתלי (בסיפוק נפשי): אבל הרף מעט מהציוניות, ידידי, לשוא אתה מכלה בה את חמתך. הרי אנו מדברים באורחנו. שמעה אלי. הנני ואגיד לך: הוא... איננו
ציוני! אמנם, במובן ידוע, כמובן,
הנהו מין ציוני רוחני, אחד-העמי, שהרי רומאנטיקן הוא, רומאנטיקן מכף רגל ועד ראש
וכו' וכו'. אומר אתה תמיד, שאני
הנני רומאנטיקן – אמור! לי לא
איכפת. די לי ההכרה, שאני מכיר
בעצם הכרתי הציונית וכדומה. אני
הנני דוקא ציוני פוליטי פשוט, כמובן, ציוני וסוציאלי גם יחד. אולם מהרשק לא היה מעולם ציוני וכיוצא
בזה, וכיוצא בזה. יתר על כן: הוא,
כידוע לי, עבד ל"בונד" וכו' וכו', ואעפי"כ – זהו הנפלא בחזיון! –
בנוגע להפרובלימה של הלשונות הוא מתעקש. יש לו איזו נימוקים רומאנטיים בנידון זה. ויכול אני לומר, שידוע ידעתים אני ולא
אחר. שמעה אלי: שתי שנים ומחצה נשא בקרבו איזו
"יצירה" בשם "הקדוש". מעשה נורא: סנדלר
עיוור בעינו האחת, חבר להגנה העצמית, ברח משדה-המערכה בשעת פוגרום ונשתגע
עי"ז ובא לכפר בכדי לרצות את עוונו ולהטיף לאיכרים, וקמו עליו והרגוהו. בגלל היצירה הזאת לא אבה גם לנסוע עמנו
כשעזבנו את רוסיה, (לא בלי לגלוג) לא רצה להיעקר משרשו, לפי דבריו, וכיוצא בזה. מבין אתה? והנה קדמהו בית-הכלא. המתווכח (באירוניה): בעוון ה"בונדיזם" שלו? נפתלי: איזה בונדיזם! בדיקת הפוליציה היתה בעיקר אצל שכנו
ונאסר גם הוא. איזה בונדיזם! בכלל, חושו החברתי פגום הוא לגמרי. הנני ואגיד לך: אמנם, גם אני בעצם הנני
אינדיבידוּאליסט, ועל אפכם ועל חמתכם אומר: איבסן
הוא מורי וכדומה. אבל מן
האינדיבידואליזם שלי גופא הריני יוצא אל הציוניות. רצוני לומר: בהכירי... המתווכח (כלוכד גנב במחתרת): אה!.. הכשם שאתם נוהגים לכרוך ציוניות
וסוציאליות כך אתם אומרים לכרוך גם ציוניות ואינדיבידואליות?! נפתלי: כלפי לייא? שמעה אלי, הנני ואגיד לך. ראשית, אין אני רוצה לקבל עלי את
האחריות בעד כורכים שונים וכיוצא בזה וכיוצא בזה. אתה אומר לי: "אתם כורכים" וכדומה, אבל מי הוא
ה"אתם", אני שואל אותך! אני איני הולך בדרך הכבושה, אני הולך בדרכי אני, לי יש שיטה
שלי בשאלה זו; כשאני לעצמי... המתווכח: אבל הסוציאליזם האמיתי,
המדעי, הסוציאליזם הפורליטארי, לא האוּטוֹפי, הבורג'ואַזי... (אינו גומר) הסטאטיקה והדינאַמיקה של הפרוליטאַריאַט ברוסיה בכלל... (אינו גומר; פתאום ובהתראה רבה) מאַרכּס אומר: " המהלך ההיסטורי הרי אינו אלא פרוֹצס ארוך של
מלחמת-המעמדות..." נפתלי (כנמצא בסכנה): כּתּר! בלי הקדמות!
כּתּר לי זעיר! (אל אשתו) רבקה, שימי
איזה דבר לאכול! רבקה: בשבילך? נפתלי: אני עדיין לא אכלתי
היום. רבקה: אני שאלתי, הבשבילך, אם
בשביל אורחך (מראה על המתווכח). נפתלי: בשבילי, עדיין לא אכלתי
היום כלום. רבקה (בערמומיות): ויוספ'ל כלום אכל? נפתלי (בכובד-ראש): מפני מה לא? רבקה: משטה אני בך! לנסותך נתכּוונתי. אומר אתה לאכול. וכי שאלת מתחילה: ומה יוספ'ל, האָכל? ואני – האם אכלתי? הלא מאז הבוקר כמעט שלא היית בבית. נפתלי: מילא, שטויות! (אל המתווכח) ולפיכך... המתווכח: ולפיכך – ציון האם
הזקנה ולשון-הקודש האב הזקן – שידוך יפה! (גומר את הגמיעה האחרונה של התה) ומה, האם גם כאן
הוא רוצה לעסוק ב"לשון-קודש"? כאן בלונדון הלא בוודאי אין מקום בשביל זה. נפתלי: מי? יוחנן? לא. כפי שאפשר
ללמוד ממכתביו האחרונים אלי וכיוצא בזה היתה רוח אחרת אתו, כמו שאומר ביאליק
באחד משיריו. יודע אתה, על אפך
ועל חמתך אני מעריץ את ביאליק: לדעתי, הוא משוררנו הלאומי. שמעה אלי: הנני נכון לקרוא באזניך את
מכתבו של מהרשק אלי ותיווכח, כי צדקתי בהשערתי. הן עוד לא שכחת להבין את השפה... המתווכח (באירוניה דוקרת): היפה, השרידה, היחידה. לא, עוד לא שכחתי את הגברת אשר היתה, אבוי, מורשה לשפחה. אמנם, זה כשנתיים שלא קראתי בספרות
שבלשון-קודש, אך הן היו ימים ואני כתבתי בה גם שירים. נפתלי: באמת? אלה הם המטריאליסטים שלנו! נו, אם שירים, אז תבין גם את המכתבים
האלה. בכלל, הוא אינו נוהג לכתוב מכתבים,
אבל בצאתו מבית-האסורים היתה גם בזה כמו רוח אחרת אתו וכתב (מחטט בכיס העליון
השמאלי שמעבר למנטול שלו ומוציא משם מכתב מקופל בתכריך)
המ... טוב כי נזכרתי! עוד מעט ושכחתי לקלוף את תו-הפוסטה (אל איש-שיחו). מה אתה מביט בי כל-כך
בתמהון? אני זהיר לקלוף את התוים
מכל מכתב שאני מקבל. לי יש
קולקציות שונות. לי יש תוים
פרסיים, יאַפּוֹניים, איטליים, שויצריים. הנאַציונאַלפוֹנד מוצא בזה תועלת חמרית. המתווכח: הוא הדבר: בורג'ואים ומעשי בורג'ואים ותו לא מידי! נפתלי (קולף בכונה את
תו-הפוסטה מעל המעטפה ומניחו בעונג בארנקי קטן העשוי לכך):
ועתה הבה ונקרא. אֶה, אֶה, מהיכן
נתחיל? (קורא) "ובכן, חביבי, הנני נוסע גם אני ללונדון. שכחתי כבר, איך אתה"... מילא, זה לא נוגע... "ואני רוצה לראותך"... ג"כ לא. הנה. מכאן... המתווכח: רואה אני, שצריך גם אני לעיין במכתב. משמועה איני קולט את הקרוא. "אותיות מחכימות", כמו שנאמר
בגמרא שלנו. נפתלי: לא בגמרא. מקרא הוא: "אותיות מחכימות פתי", הי-הי. (קוראים שניהם)
"קומבינאציות נפלאות קא חזינא הכא באגרתא דאחא... מלתא רבתא קא משמע לן"... המתווכח: לשון-תרגום! נפתלי: יוחנן יודע לכתוב! (קורא הלאה) "חנוָני שאינו יודע את מנהגי הארץ ושפת הארץ אינו רואה ברכה
בעניני חנותו. אכן חדשה עשה
האלוהים בקרב האדם! עסקים לא
רעועים, לפי דעתו של אחי נ"י, אפשר לעשות רק בבית-מזון. והראיה ברורה היא: אנשים שונים באים
לאכול ומשלמים – זה נהנה וזה לא חסר. בלשונו: ברם זה מתקבל על השכל"... רבקה: אבל די. הרי אכילתך לפניך! נפתלי (במתכוון; קורא): "ואכן זה מתקבל על
השכל – שכלו של אחי נ"י, ועל הלב – לבי. אליבא דאמת, זה מוצא חן בעיני. בית-מזון! וכשאבוא ללונדון יהיה – ראשית, מה לאכול, שנית, חומר
לפיליטונים (אנשים וטיפוסים שונים בתור מבקרים), והשלישית, באופן היותר רע, או
היותר טוב, אוכל למצוא די מחיתי ביתא דמזונא דא ותו לא" – (תוחב מזלג בחתיכת
הדג המוכן ונותנו לתוך פיו; נותן את המכתב לצלחתו; אוכל ומדבר) בשים אל לב את דבריו אלה,
או יותר נכון, את רמזיו אלה על הפיליטונים, חושב אני שמקומו יכירנו עתה
ב"ידיד-העת". (בעקיצה) אומרים שבירפלד בעצמו מתחיל להכיר, שבכדי להוציא עתון יהודי ליהודים,
ולוּ סוציאל-דימוקראטי, צריך לדעת קצת יהודית. המתווכח: והוא הלא יודע. נפתלי: ל"גוי" גם זה די. לא כל ה"גויים" יודעים כל-כך
ז'ארגונית. המתווכח: ובירפלד הוא, אמנם, רוסי מלידה. פאַַקט פנוֹמנאַלי: רוסי אסימילאטוֹר. רוסי נעשה ל"מתבולל" בין
היהודים. נפתלי: חציו רוסי וחציו אשכנזי, והז'ארגון שלו
הוא, אמנם, אשכנזית גרועה. (בקצף) התבולל בינינו, אתה אומר? הנני ואגיד לך. במחילה גמורה הייתי מוחל לו את זה. ילך לו לסחור בסוציאל-דימוקראטיות אל
אחיו. גם בלעדיו רבים בינינו
העתונאים המבקשים לחם. אני נוסע
לאמריקה. רבקה (מן הצד): בעוד שנה לאחר פסח. נפתלי: כך את חושבת? רבקה: מוטב היה לך לבקש פה איזה דבר, ואפילו
בעתו הזה. המתווכח (במקום נפתלי): העתון "ידיד-העת", ידידתי, הוא סוציאל-דימוקראטי; בירפלד עורכו הוא, כמובן אינטרנציונאלי,
ומר אידלש, כפי שידוע לנו וכפי המשפטים ששמענו זה עתה מפיו, הוא שוביניסטי... נפתלי: מתווכחי הנכבד, אל תגדיש את הסאה! המתווכח: נוּ, נוּ... ומר אידלש הוא... ציוני. איככה, איפוא,
יוכל לעבוד שם? על כן, איפוא,
ידידתי, הננו נמלכים להכניס לשם את אורחכם הבא מקרוב, שהוא אינו ציוני,
אעפ"י שאינו גם סוציאל-דימוקראטי. נפתלי: סוף-סוף, גם הגויים נצרכים ליהודי: לתקן
את לשונו של בירפלד וכדומה. המתווכח: ובאמת! שם עתה חיים ועבודה. מתכוננים לתעמולה גדולה. בית-דפוס חדש, בית-מזון חדש. בית-המזון מלא תמיד. (בנצחון) אל יום-הכיפורים הבא מכוננים סעודת שלמה
גמורה! רבקה: והפונדקאים מצדם מתכוננים גם הם להראות
להם גם על להבא כיצד להכין משתאות ביום-הכיפורים. נפתלי (דוחף מעליו את
שיורי הדג): אל תהי יֶנטה... רבקה (בבת-צחוק ביישנים;
יוספ'ל נגרר אחריה): מה יֶנטה? סיפרו, ואני
מוסרה מה ששמעתי. אחי הלא אינו
שייך לכל זה – ומה לי לחשוש? גם
בעלי בתי הדפוס כועסים עליהם. הנה
מר קפלן, אבי דז'יקוֹב, היה אתמול... נפתלי (מפסיקה; אל
איש-שיחו): יודע
אתה, ממי הביאה ראיה? מאחד מבעלי
"מחזיקי הדת"! המתווכח: לפי הידוע לי, מר קפלן הוא ציוני. נפתלי: מר קפלן יהיה לך גם ציוני, ואפילו אַנאַרכי,
ובלבד שתתן לו עבודה לבית-דפוסו! יש
על אודות מי לדבר! (מתנשא ממקומו) נוּ, שלום! הדיסקוסיה
שלנו נדחית, איפוא, לעת אחרת. (המתווכח נפרד
ויוצא; אל רבקה) אני הולך למעלה. פה כבר לא אהיה אוכל יותר. הביאי לי את הצלי לשם! (נוטל את הפת ואת הסכין; בטון של
דימוקראטיות) את זה אשא בעצמי. (עולה, רבקה נושאת אחריו את האוכל. בית-המזון ריק. רבקה חוזרת, יושבת ונאנחת. דומיה. מופיעים
מעל השלבים ר' חיים-יהודה ואחיו יוחנן – צעיר כבן שלושים, בעל קומה דקה, שפתים
מרוטשות, חוטם ארוך ועינים מוגלאיות וגדולות מאד. ספיח סנטרו הגלוח צהוב. המלבוש העליון הממועך שעליו לא מרוכס. מהלכו ותנועותיו של איש-הרוח. באודם לחייו השקועות פורחת השחפת). ו ר' חיים-יהודה (בהמשך השיחה שקדמה
לזה): היאומן כי יסופר!
לבלי למצוא אותי יום שלם! (אל רבקה) עתה תוכלי ללכת כבר, אחותי.
(רבקה
נשארת. אל יוחנן) ולא מצאת אותי, סוף-סוף, אתה אומר, אלא
בעזרת אותו הבחור? יוחנן (בפיזור הנפש): כן, הרי זוהי
כונתי. בעזרת אותו הבחור. אליהו חזקוני שמו. מה רציתי לומר? מכתבך האחרון עם האדריסה החדשה הלא כבר
לא מצאני ברוסיה. המכתבים נפגשו
בדרך – למאי נפקא מינה. וכשירדתי
אתמול מן הספינה ביקשתי מהמנהל להוליכני אל משכנך הישן. ר' חיים-יהודה: אל אוֹלד-מאַנטֶגיוּ סטריט. יוחנן (כמדבר לעצמו): האל הטוב יודע את שם הסטריט ההוא. מה רציתי לומר? מילא, באתי לשם – ואין איש. שואל אני – ואין יודע. מה לעשות? הרחובות
והשאון מוזרים כל-כך. יהודים
פוגשים ומוללים באצבע: ירוק! כיצד
מביטים האנגלים – הן אין צורך לומר. למאי נפקא מינה – הכל מוזר. והכאן המודעות המשונות. מודעות ביהודית, לכאורה – ורחוקות כל-כך. אליבא דאמת. לאן לפנות? נתבלבלו
ונתערבו אצלי ארבע רוחות השמים; מזרח
ומערב נפגשו ונשקו. נס הוא, שהיה
אליהו חזקוני אתי. הוליכני אל
איזה בית-מלון. באתי- שדי! גברים ונשים אהדדי באופן מנוול כל-כך. מוכרים לי כמעט בחזקה כובע עגול קטן. טוֹפֶּנס הֵיפֶּני. לאשרי אין לי אף פרוטה – מאי נפקא מינה.
טיפוסי הילדים מוזרים. יהודים ומדברים בשפה לא אשמע. שואל אני את אמם, אם יודעים הם גם
יהודית. עונה היא לי בגאון: הוֹ,
הלואי הייתי יכולה גם אני להבין אֶנגילש כמוהם, שכר-לינה – חמישה פּנסים (זה
בכסף רוסיה כמה?), ובכיסי אין אף פרוטה אחת. הן בבית-המלון, שחיכיתי בו ליציאת הספינה, שללו ממני את שני
המאַרקים שלי האחרונים בעד לינת לילה אחד. אליבא דאמת. אני
במתכוון נזהרתי לבלי לאכול שם דבר, ואף קפה שלהם לא שתיתי, בכדי שישאר לי איזה
סכום בבואי לונדונה. אך הרי זוהי
כונתי: מי יוכל לדון עם יהודית מתאשכנזת צעקנית והומיה? פֶּה פתחה עלי. נוּ! למאי נפקא מינה – נשארו לי שם חמישה פניגים והלכתי כחצי פרסה
לבקש לקנות בהם תפוח-זהב – צידה לדרך. ידעתי, כי נסיעת הים לא תהא קלה עלי. מילא, הלכתי, הלכתי עד שמצאתי את
המבוקש, ובשובי לא ידעתי את הדרך אל הנמל. מה רציתי לומר? כן, כמעט שלא איחרתי ע"י אכספדיציה זו אחרי תפוחי זהב את
מועד יציאת הספינה ולא נשארתי כסרטן על השרטון. הקיצור, תפוח-זהב נקנה, חמשת הפניגים הוצאו אף הם, ופה חמישה
פנסים שכר—לינה – מהיכן? יצאתי את אליהו חזקוני וטיילנו כל הלילה ברחובות. (ישר אל חיים-יהודה)
כרך נורא הוא לונדון שלך! איזו
סמטות מעוקלות! (מתעורר ומחליף את
תוכן השיחה) ובכן זה כשלושה שבועות שאתה פונדקאי? ר' חיים יהודה: אוי, זוהי מעשיה ארוכה! (מביט לצדדין) עכשיו
אין איש, ברוך השם, ונוכל לדבר ברוחה. היאומן כי יסופר! המעשיה היא כך. הן כבר הודעתיך במכתבי האחרונים, שהחלק הראשון מהספר של
אבינו, הרינו כפרת משכבו, כבר נדפס כמעט חציו. בבית-דפוסו של מיסטר קפלן, כמו שקורין לו הכא, הוא נדפס,
שניאור-יחיאל זה שהיה משולח מ"ישיבתנו". עכשיו הוא מיסטר קפלן, ובאמת אמרו: לא זה האיש, הוֹ, הוא עכשיו
לא אני ולא אתה – לא אנחנו. הוא
הנהו כבר תושב, מי ששהה בארץ זו שנים אחדות. הילדים, מלבד הבכירה, הנם כבר זהירים בכל חומרי המקום שבאו
לשם, הה-הה, וגם הוא בעצמו אינו כבר "צהוב". כן, במה אני עומד? בספרו של אבינו, נשמתו עדן. השתא נדפס החלק ההלכתי
שב"תולעת-יעקב". הלא
עוד לא שכחת, יוחנן? הפּירוש על
מסכת זבחים נקרא "תולעת-יעקב". יוחנן (בצל של
בדיחות-הדעת): ולא "יגל יעקב"? ר' חיים-יהודה (ברצינות): איך "יגל
יעקב"? בשלמא, החלק השני,
שעל האגדה, נקרא בשם "ישמח ישראל", מפני שאגדות, כמאמרם ז"ל,
מושכות לבו של אדם ומשמחות את הישראלי. ברם חידושי הלכה למה יקראו בשם "יגל יעקב" – אטו
גילה איתא הכא?! מילא, במה אני
עומד? נהירנא, שפיר! אבינו, הרי אנו כפרת משכבו, נתן לו כבר
על חשבון זה, בעודו בחייו, עשרה פונטים. לך, ה"ירוק", הלא צריך לבאר: פונט – הרי זה כעשרה
רובלים בערך. ליטרה שטרלינג. מילא. כל הספר יעלה בארבעים פונטים. והנה זה אשר כתבתי לך, שאבא לפני פטירתו ז"ל מסר לי שלא
אוציא את הכסף לבטלה. ואמנם, ידוע
לך שלהשקיע את המזומנים בחנות לא הסכמתי בשום אופן ואופן. אבל (בשינוי קול קצת) כשבאה העת לפתוח את בית-המזון, למדתי את הפשט (בניגון): לבטלה אין אתה רשאי להוציא, אבל כגון דא רשאי אתה ורשאי. דאי לא תימא הכי – לא שבקית חייא לכל
בריה. (בצער פתאומי) אחי! היאומן – לפתח חטאת
רובץ. דיברו על לבי, השיאוני וגם
יכלו לי, ועכשיו – נסחבתי בחובות והמדפיס אינו רוצה להמשיך להלן את המלאכה, אם
לא יסלקו לו מתחילה עוד כסף של ק"ן רובל, היינו, ט"ו ליטרות, כמעט כל
הסכום. נוּ, אומר הוא: להדפיס
ספר-חולין, להבדיל, אינו ירא גם בלי תשלומין למפרע, שהרי הסחורה בידו, אבל ספר
כזה – הקופצים עליו מעטים המה, הוא אומר... אה? זהו, אחא,
המצב. (אחרי הפסקת רגע) ואלמלי, יוחנן, אלמלי, לפחות, היית בשעת הסתלקותו, נשמתו עדן, בעיר
נכריה. רחוק מתלמידיו, מיודעיו
וממוקיריו. אמת, גדולים רחמי השם
וישתבח שמו, שנהג ברב חסדיו ובהשגחתו הפרטית הקדושה, והפטירה של אותו צדיק אירעה
בלבוב ולא כאן. לבוב, סוף-סוף, לא
לונדון היא... אַי, הביאו בשר! צריך לילך! (קצב נכנס הביתה, מן החוץ,
ודופן של במה שחוטה על כתפו. ר' חיים-יהודה ממהר עם הקצב אל בית-המבשלות. יוחנן
כובש פניו בכפיו. דממה. הוא מתעורר). ז יוחנן (לא רבקה): כפי הנראה, אחותי,
הולכת לאבדון גם תקותי האחרונה. רבקה: איני מבינה. יוחנן: חלמתי – בית-מזון; דרושים משרתים; אמצא גם לי מקום בעולם. רבקה (בעגמת נפש): ליצנות... יוחנן: לא, אחותי, לא ליצנות. כפי הנראה, לא יאריך ימים גם העסק הזה. רבקה (מנענעת בראשה): בוודאי! בתי-מזון כל-כך הרבה נפתחו ברחוב הזה
בחודש האחרון. ושם משחקים בקאַרטים
ועושים כל דבר שלא יעשה. זה מושך
את העולם. (בקנאה) רוכלים והכל הולכים לשם. אצלנו – נקי וטהור. באים רק דיסקוּטאַנטין. מה הם אוכלים? יוחנן (שותק). רבקה (גונחת): מר! מר! (יושבת אצלו) גם אני, אחי, כבר איני זו שאתה יודע
מאז. אין כוחותי אלו שהיו לי
מלפנים, בהיותי מוכשרת לשאת הרים עלי. אז הייתי מוכנה לכל. יכולתי לעבוד פי ארבעה, לספק כל צרכיו, והוא ג"כ היה
אחר. הזוכר אתה את מכתביו מברלין,
שהייתי מראה לך? חייתי בשבילו,
שלחתי לו את כל משכורתי, הסתפקתי בפת חרבה, רחצתי, כיבסתי, תפרתי, שפחה חרופה
הייתי, לשום מקום לא הלכתי, לא התאוננתי. (בקול חנוק) כשהיה לבו אחר אלי היה כוח-אבנים כוחי
לסבול ולשאת הכל. אז קיוויתי... יוחנן (מדוכא): רבקה?! רבקה: כן, כן, האמן בזה. גם אני מיאנתי להאמין עד שטפחו המעשים
על פני. אפילו אל הילד לא ישים
לב. עזוּב ממנו הילד ואינו דואג לו
כלל. לאמריקה הוא רוצה. לא! לא! איני יכולה
להאמין! הוא אינו יכול להיות נבל
כזה! הוא יודע מה הוא לי, הוא
צריך לדעת את מה הקרבתי לו: את כל חיי, את כל שארית כוחי. בלעדיו חיי אינם חיים. בלבשי בגד והוא אינו עמי אין שמחתי
שמחה. את הכל מצץ! כבר כורעת אני תחת העול! והוא – כל הימים – תיבות קטנות לו
וציורים מכל המינים ועתונים וספרים יפים ועצי זית מארץ-ישראל – כל החרבנות! בזה הוא מטפל ודבר אינו עושה. ואלמלי היה עוד נאמן לי! יוחנן: רבקה'לה, אחותי, אלוהים עמך! מה את מדברת! רבקה (בקול מלחשים): הוא אמר לי, הוא אמר
לי. הרגשות משתנים, אמר לי. מפני דבר אחד, אמר לי, הוא חושש כשיסע
לאמריקה: שלא יצטנן אלי מחמת ריחוק המקום. כך אמר לי. (משמיטה פניה על
ראשו של יוספ'ל). יוחנן: אוי, רבקה'לה, נתחדדו עצביך, אחותי. חשבי בדבר: שמא כל זה אינו אלא מפני
שעיפה את ביותר מעבודתך. אני
מבין. זה לא טוב מצדו: להניחך עד
היום לעבוד כל-כך, פֶה, זה לא טוב! רבקה: לא, לא, אל תנחמני. אני יודעת מה שאני מדברת. בכל שעה פנויה מלֶקטשוּרס[4] וּויכוחים הוא יושב שם. מאז
באה היא. בוודאי. היא יותר מלומדת ממני. מה אני לו? חייטה! יוחנן (כנשוך-נחש): אַה!.. רבקה: זה כחמישה חדשים. מחותן פתאומי נהיה למיסטר קפלן. יוחנן: מי? על אודות מי את מדברת? רבקה: בת קפלן הבכירה, זו שחתנה מת
בבית-האסורים ושערותיה נקרחות כבר... יוחנן (כמתעתע): מי? רבקה: היא באה הלום לפני חמישה חדשים. יוחנן: דוֹבה? זו שהיתה בשוויצריה? רבקה: היתה, היתה, האוצר! בקוּרסים למדה... (נפתלי יורד מן השלבים; אדמומית של אחרי
סעודה בלחייו העדינות). ח נפתלי: רבקה! עתה תתני לי כוס תה. (יושב ממול יוחנן) נוּ, ספרא וסייפא, שמעה אלי. הרי עדיין לא סיפרת לי, כמעט, מאומה מכל
המוצאות אותך בדרך, מראה עיניך, משמע אזניך. הרפתקאותיך, רשמיך וכו' וכו'. יוחנן: מה יש לספר? שם צרות צרורות, וכפי שאני רואה – גם כאן אין מחסור בהן. נפתלי (מתעצב): כן, כן, הנני ואגיד לך
בלחישה: קפאון מוחלט שורר עתה בחיים החברותיים דפה בכלל ובחיים הציוניים בפרט. אשתקד כשבאתי הלום היו פה סימני חיים
עבודה: החבורה "קדימה", שאנכי יסדתיה, היתה רבת פעלים. אני מחזיק בדעתי: הטריטוריאליות נתנה
מכה לציוניות, אשר מי יודע מתי תירפא ממנה. נתרופפה, נתרופפה גם אמונתי. רחוקה התקוה. השומע
אתה, אשתקד – איני זוכר את היום, שבו לא יבואו אלי זוגות-זוגות של ציוניים –
מדברים ומדברים ומלבנים את הדברים. עתה – סרו הכל בבת אחת. כאילו ביד הוסרו. לא יכלו לסלוח לי את מלחמתי הקשה כנגד הפדראציה הטריטוריאלית,
את מלחמתי... (רבקה עומדת
ומאזינה מרחוק לדברי נפתלי; בפניה
התעניינות ממוזגה: רצינית למחצה ומעושה למחצה) כן, כן, אם דורש אתה מופת על רפיון
הפרופאגאנדה הציונית – הנהו לך: איני צריך להלל את עצמי, אבל רם אני ג"כ
מענוה מלאכותית: הריני פרופאגאנדיסט חרוץ, ובכל העת האחרונה לא מצאתי מקום,
שאוכל להשתמש בו בכוחותי. ברוסיה
חושבים בוודאי, שבלונדון החפשיה יש אורגניזאציה ציונית נפלאה. תמימים! יוחנן: וחייך הפרטיים? נפתלי (בפנים טראגיים): הפרטיים? כלום שתי רשויות בדבר? אמנם, בכל השאלות העולמיות הריני אינדיבידואליסט.
באמנות ובעולם המחשבה אני נוהה
אחרי איבסן, ה"אני" שלי אצלי הוא עולם ומלואו. אבל, מצד אחר, מי יוכל להכחיש, שהיחיד
תלוי הרבה בציבור. (בהשפלת הקול) איני משתכר; היא (מראה על רבקה
הנחוָרה) סובלת, כמובן. חיי המשפּחה שלי הרוּסים, בעוד שבהם, ורק בהם, אני רואה, לפי
שיטתי, את הערבון הבטוח להצלחת היחיד. בני זה (מראה על יוספ'ל), אשר לכל בו
חיי רוחי ואשר הוא תקותי היחידה, כי הוא ירים את הדגל, אשר לא עצרתי אני כוח
לשאתו ברמה וכו' וכו, אינו מתחנך כראוי. היא מכה אותו
באכזריות וכדומה. אנגלית איני
יודע עוד. בימים האחרונים, אמנם,
החילותי ללמוד את השפה בהתמדה עם דוֹבה... רצוני לומר: עם בת המשולח שלכם הבכירה. הלא ידעת אותה לפנים מקרוב, כמדומני. כמובן, בא אני על מנת ללמוד ושוכחים את
הלימוד והולכים למוזיאום וכדומה וכדומה. שלשום קראנו שנינו את ה"גיטו" של הֵיאֶרמַנס. גרמנית אני יודע יותר ממנה. בכלל אין לי מקום פה, ואני מצפה
לכרטיס-נסיעה שהבטיחו לשלוח לי מניו-יורק. אמנם, גם ניו-יורק זרה לרוחי, אבל בעצמי אבטח, כי אני לא אטמא
שם בתוך האטמוספירה הטמאה של ארץ-הדולארים. כמובן, אבחר יותר טוב במוות מלעשות שקר בנפשי, ככל
האגיטאטורים דשם מכל המפלגות. נכון
אנכי להיות שם רצען, ובלבד שתהא הנשמה שבי טהורה. ואולם חפץ חיים אני והנני מאמין, כי אנצח את כל המכשולים
וכיוצא בזה וכיוצא בזה... יוחנן: "כיוצא בזה" זה מה הוא
מלמדנו? נפתלי (נסחף בשטף
אמרותיו): אנכי
השאתי גם את דוֹבה... כוָנתי לומר:
את מרת קפלן לנסוע שמה, אבל היא התעקשה: רוסיה ורוסיה. בעוד שבוע תסע שמה. הוא טריטוריאלית נלהבה. ופה נפרדות דרכינו. אולם אני מקווה עוד להשפיע עליה. כן, טוב שנזכרתי. רצונך, יוחנן, להיווכח מדבר גודל ההשחתה
שבחיים החברותים בלונדון – צא וראה: הסוציאל-דימוקראטים יסדו מראשית מאי שנה זו
עתון שבועי בשם "ידיד-העת". יוחנן: נוּ-נוּ, איזה שֵם... נפתלי (ממשיך בעונג רב): והנה שמעה אלי. לראשונה היה אצלם לעורך יהודי מתאנגל,
כונתי, אסימילאטור אנגלי, אנטיסמיט ידוע. חבר הוא גם לאגודה האנגלית הס"דית המרכזית, כף-מבשלים
ב"אַמאַלגאֵמיטֶד סוֹסייאטי" וכיוצא בזה. כמובן, לא ידע גם פלוני לכתוב יהודית, אך איך שיהיה –
בן-ברית. אולם לוֹ מעט היה שכר
העורך ששילמו לו ועזב את העסק. והתדע, מי הוא העורך עכשיו אצלם? הנני ואגיד לך: נכרי! יוחנן: כלומר? נפתלי (בהתפעלות דלעילא): פשוטו כמשמעו, גוי מארץ
הגויים, גוי... (נפתחת הדלת בסערה. נכנסת בחפזון דובה קפלן, בתולה למעלה
משלושים, נמוכה, שחרחרה, בפֶּנסנָה ומעשנת. על צוארה חוט שחור של שעון ועליו מדליוֹן ובו תמונה פוטוגראפית
קטנה. קולה צרוד, וכשהיא מדברת
נדמה, כאילו אחרי כל פראזה ופראזה היא מעמדת נקודות). ט דוֹבה |