_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכאן ומכאן

שש מחברות ומילואים

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

 

את הכי נלבב וטהור

בקומץ העלים האלה

אני מניח בדֶמַע

על קִבְרֵי יקִירַי וטהורַי,

   הֶנִיךְ פֶסֶלוֹב  ורבקה צ'יז'יק

חורף תר"ע-תרע"א        י.ח.ב.

 

התנצלות מאת המלביה"ד

 

מוציא לאור אחד ממַכּרי פּיתני – וָאֶפּת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן, שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה.  ואמנם, ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אלה הקוראים והמבקרים, שיטענו על רכּוּתי – אם רק יואילו לדבר בלשון רכה – להכניס עוד כתבים, כלומר, רשימות קטועות ובלתי-מסודרות לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי-סדר גם בלאו הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל בכדי ללַמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, הנני להזכיר, כי גם אנכי טענתי – ולא רק זאת! – להמו"ל הנ"ל בעת שבא אלי בהצעתו.  אנכי טענתי אליו: "מה בכך שבעל-המחברת הוּא, כדבריך, איש שהספרות היתה אומנותו? במטותא, איזה ערך אמנותי יש לכתביו הטרוּפים האלה, שפּתוֹס שירי אין בהם, ואף לא רחבות-הדעת, ואף לא  שכלול-הנוסח, ואף לא  כל אַרכיטקטוּרה, ואף לא התבטאות הנפש הכל-עולמית, כמו שדורש מבקר אחד בדברו על תעוּדת האמנוּת, ואף לא מטרות נעלות אחרות – המטרות הנצחיות של האמנות – לרומם את הרוחות ולגרום עונג אֶסתטי?...  הגע בעצמך, מה יש פה?  איזו חשבונות, וידוּיים, מכתבים, אי-אלה קוים, בלי כל קשר, בלי כל ענינים יוצאים מן הכלל, ואפילו בלי כל סימבּוֹליקה  פיקאנטית!...  במטותא, קוים דלים, קלוּשים, כחושים, בלי כל חלב ודשן של אמנות!"  כאלה וכאלה דיברתי למכירי המו"ל בהתגלות-לבי, אבל שומע לא  היה לי ממנו וכל הטענות לא הועילו.  "אמנם – אמר לי העסקן הספרותי העקשני, מבלי לענות כלל ממין הטענה – למרות שלא קראתי את אלו הרשימות אלא בהעברה בעלמא, כדרכי, כמוני כמוך יודע, שקוֹמבּינציוֹת של סיפור, לדאבון-הלב, אין בהן, וזה ודאי אינו מן המעלות היתירות, אבל הרי אנו נהיה אומרים במודעות בפירוש: רשימות, כלומר, לא סיפור...  איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא-סיפור; הקורא יקרא והחדל יחדל.  יתר על   כן: לא פחות ממך יודע אני, מי הוא בעל-הוידוּיים האלה, ואילו היתה כוָנתי בהוצאה זו אמנות אוביקטיבית או אפילו סוביקטיבית, כלומר, להבליט בצבעים בהירים את אישיותו של הכותב, ודאי שלא היה הדבר כדאי, כי באישיות זו אין כל חדש, וכבר היה הטיפוס הזה של צעיר טוב ואידיאלי, אבל חלש ברצונו ובטלן גמור, בלי כל יכולת לעמוד נגד נחשול-החיים, לזרא בספרותנו, ולא עוד אלא שלפי דעתי, בכל מקום שיש כאן השתפכות-נפש סוביקטיבית, צריך למחוק, לתקן, להשמיט, לשמור את הכלל הקלַסי : יצוֹר, צייר, ודוֹם! – במלה אחת, להכשיר לדפוס...  גם לשפר את הסגנון הלקוּי...  כמובן מאליו!" – "מובן מאליו! – נמשכתי אחרי המו"ל שלי כהד, אף כי בלבי לא הסכמתי לו לגמרי (ובאמת לא עשיתי זאת: קצת מחמת התרשלות וקצת מחמת פקפוק, שמא, אם מדפיסים, צריך להדפיס הכל ובסגנון-הכותב...) – אבל אם כן – שבתי לסורי – מעיקרא דדינא פירכא: למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?" – "למה? – הצטחק איש-דברי, כמו שמצטחקים לתמימותו של ילד – וכי מה נפסיד?  אֶה, לא נפסיד; – ובכדי להחזיר את ויכוחנו לגבוליו המופשטים, ששם אין סכנת ההפסד מצויה כל כך, הוסיף מו"לי – רואה אתה, הנה היטבת להעיר על אֶסתטיקה...  מובן, שאני אינני קהה כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט, ואולי לא כלום לחלוטין; את הפובליציסטיקה הלא נסיר, כאמור, אבל התוכן...  בתוכן... מחיי ארץ-ישראל...  זאת אומרת: קהל הקוראים מתענין עכשיו"...

– מה?  חיי-ארץ-ישראל? – לא יכולתי כאן לבלי לשסע אותו בצוָחה – מה רצונך לומר בזה?  מה כוָנתך?  כלום מתוארים בכתבים האלה חיי ארץ-ישראל, כפי שקוראיך היו רוצים לקרוא מעל הספר?  כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, הרוכבים האמיצים והרובים המצוּינים, מהטיולים הרבים, רגלי ועל חמורים, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות-ציון וירושלים, התמוֹת והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלה החמודות?  הן אף לא צל, לא זכר...  לא, אם אל מול פני דרישות הקוראים הנה הולך בכתבים הללו – תנחל קלון מכּבוד!

– דא עקא, אבל אין השד נורא כל כך! – ענה על זה המו"ל המנוסה באומץ-רוח – ודאי, שהיה טוב, אילו היה קם אחד מסופרינו לכתוב...  כמו שדרוש...  מבין אתה?  אבל גם זהו פתגם קלַסי: "באין דגים – גם הסרטן לדג יֵחשב"...  ודיֵנו, שבמודעות יהיה כתוב: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל"...  אה, אלמלי רצית אתה, למצער, להוסיף קצת נופת...  פו, לומר: נופך משלך – (לי אין פנאי) – לא?...  ובכן, שריר וקיים...  אנו מדפיסים את הספר גם כך...  ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האוביקטיבי והסוביקטיבי, – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן זעיר שם איזה כשרון ריאלי...  זאת אומרת: מחברן אינו מחוסר כשרון...  רצוני לומר –

ברם, כל האמרים היו כבר למותר.  ודאי, שעוד היה בכוחי לעורר איזה צריך-עיון ספרותי חדש גם בנוגע לזה ועוד היו בפי מלים להוכיח לו שגם ריאליוּת זו, שישנה פה בחלק הבֶּלֶטריסטי, אינה אותה הנַטוּרליוּת הרחבה, המקיפה, הכוללת, ואף לא הריאליות העליונה, המתרוממת עד  לידי מבט-מעל על חזיונות-החיים, אותה הריאליות, שאינה מתארת מה שיש, אלא נותנת מה שצריך ואפשר להיות וכו' וכו', כי אם – אויה! – ריאליוּת פשוטה, קצוצת-כנפים, ריאליות זוחלת, ריאליות פוֹטוֹגרפית וגו' וגו';  אלא שכל המלים המוכנות שלי, בצירוף עם ההמלים המוכנות שלו, שהיו עלולות לבוא מיד אחרי, הפילו עלי פתאום משום מה איזה פחד לרגע והתאפקתי ונשתתקתי.  אגב, ראיתי, שמו"לנו מתעקש להוציא לאור, ועם עיקש למה אתעקש אנכי?  האם לא די בזה, שלא כיחדתי דבר תחת לשוני והגדתי הכל מראש? –

ישפוט המעיין.

 

מחברת ראשונה

(פתח דבר מאת הכותב)

 

שקט.  לכתוב בשקט.  היינו: לא באיזו שלוה, שלוה גאיונית, כי אם בשקט;   פשוט.  ספר-הזקנה הן מן הראוי הוא, שיכּתב בשקט.  ולא מפני שהזקנה בעצם תקופת השקט היא.  לא.  גם הזקן, מכיון שהוא חי עדיין, מן הנמנע הוא, שידע את השקט הגמור.  גם הזקן מביט, לרוב, לפניו, מחכה לאיזה דבר, מתגעגע לעולמות שאינם שלו ועיניו מתמלאות לחות, למרות הכרתו, כי הוא כבר חוזר מן השוק וידיו ורגליו רועדות;  גם בזקן חי יצר-לב-האדם, והוא רוצה את המנה שאין לו, והוא מלגלג על הטעויות הנעשות מסביביו, והוא דואג על הכהונה הגדולה, שלא  ניתנה לו.  גם הזקן רחוק מן המות בעיני עצמו, ממש כאותו הריחוק של העלם בן הי"ח.  ככה.  ככה.  החי, כל חי, אינו יודע את המות ואינו יכול לדעתו, להשיגו השגה נכונה בשום אופן.  בזקן הנבון יש רק רגעים, רגעי שקט בודדים, בעת שהמות לא רק מתגלה לו בחזון, אלא בא אליו וכמו נכנס בתוכו.  ואני?  היהודי החולה והזקן גם יחד?  מן המות רחוק גם אני, ככל אשר נשמה באפו, אבל מֵתַי מוטלים תמיד לפנַי ולרגעים ישנו בתוכי הוא, שלקח את הילד והוריד לארץ את אביו מן המיטה שממולי, ישנו בתוכי. היתכן, איפוא, שאצחק לעומתו כתלמידת בית-ספר צחקנית בנטותה את לוח-לקחה: מָות, מוֹתי, מוֹתך, מוֹתוֹ, מוֹתה?  לא, דיי בשקט, ברגעי שקט.

לכתוב בשקט.  ואם אמת-החיים, כל החיים, אמת הנערה הצחקנית, אמת הזקן החפץ, הדואג והמלגלג, לא תהיה בדברים שיכתבו כך, הנה אמִתִּם של אותם הרגעים הידועים הלא תהיה ותהיה.  מה, איפוא, עוד? – האפשרוּת? – אבל האמנם אי-אפשר? האמנם נגזרה גזירה לצעוק תמיד?   האמנם תעמוד לשטן אותה ההתרשמות התועה, הצפה?  האמנם אי-אפשר באמת לתפוס  מה ואפילו לא חלק מן המה?

מתפתלים שבילים וצדי דרכים, ועגלות תעבורנה, תפּגשנה, תלַוינה אשה את רעותה, תנחנה, ובעלי-העגלות, העליזים והערים, ישוחחו ביניהם, ישקו את הסוסים מן השוקת, יאכילום משק-המספוא, ישקו את עצמם מן החמת, יאכילו את עצמם מאמתחת-המזון, ועבים נוסעים במרום, וקדרוּת תלבש ארץ, וגשמים מטפטפים...  מתעקלים תלמי-שדה בין ערוגות-חצץ וחציר לבהמה דקה, רזה, עולים הרים, יורדים בקעות, ואנשים מעופרים, למודי מחרשת-המסמר, כמעט ערומים, תועים בהם, מתקינים כליהם,  כופפים עצמם לאדמה, מזדקפים ותוהים באופק, והחמה לוהטת, וזהרוריה נשתים בצמא...  משתרעים חוצות-קריה, הרחק מנאות-שדה וחופי-ים, וחנויות-מלאכה וחנויות מקח וממכר בהם תשחרנה, ויצורי דכּא בהם יזחלו, ואד-אבק יעלה, ודברי ריבות בשערים, ומודעות קוראות לקונצרט...  לא, לא, אין עמדה, אין  עמידה;  כל עניני-החיים, הענינים לאין ספורות – הכל צף:  בדרך, בשדה, בחנות, בּבּיוּרוֹ, בתיאטרון – הכל צף והכל חיים, הכל שמו חיים, לרבות חיי עתה, חיי בית-החולים.  גם חיי בית-החולים שמם חיים.  שוכבים, נעים, נושמים, כואבים, סובלים, נחים.  לזה מידת חום 39 ולזה קצת יותר. זה מידת חומו כתיקונה והוא יקבל אוכל, וזה, אף על פי שכתיקונה, לא יקבל.  זה מוּבא וזה מוּצא.  זה יצא מחר ולזה צריך עוד לעשות הקזות ואמבטאות.  שנים  ימים או שלושה?

לכתוב בשקט.

 

רופא, שתי אחיות, משרת, מיטות.  מיטתי היא נומר 3. המיטה שממולי נומר 10, אשר ממנה לא ירד בן-לפידות אשתקד, ריקה עכשיו.

הולכים לישון בשמונה בערב.  החלונות, הדלתות סגורים.  המחנק כרגיל.  אבל עכשיו שתים – ועוד היום גדול.

הרופא לא היה היום מאיזו סיבה.  הוא מבקר אותנו בין אחת-עשרה לשתים-עשרה.  הסינר הלבן שלו פתוח תמיד מאחוריו, ושחור מעילו הוַדאי מבדיל בין הלוֹבן המוטל בספק של שתי כנפי הסינר.

– נו, מה שלוֹם?...

– לא רע, החום עבר.  רק הגועל...

– גועל נורא, – אני מוסיף משום מה כמפקפק.

– אין דבר, – הוא  מנחם.

– נו, מה שלוֹם?... – עובר הוא לפני מיטה נומר 2.

 

לא, הנני טובל מלוֹא-עטי בדיו וכותב.  כחפצי, כהרגלי, חפשי.  לא!  אני אינני כלל חולה.  רק קדחת ומילַנכוֹליה.    ואת מי אין כמו אלה?

הנה ההסתכלות ה"פסיכולוגית" גוזרת, שבן-אדם לפני מותו – באותה השעה החשובה – כל ימי חייו, כל עלילות חייו ופרטי עברוֹ עולים בזכרונו. ציורים בהירים, קוים מתלכדים.  הכל צף למעלה, והכל נעשה חשוב, הכל נעשה יקר.  האם חס הוא האדם על כל זה?  הצר לו לעזוב כל זה?  החושב הוא, כי – הוי! – אלמלי היה נשאר עוד בחיים, היה עושה הכל מחדש, היה עושה הכל באופן אחר?  או אולי הוא משיג אז, שחייו נצחיים המה, למעלה מתפיסתו, ממש כמות, והוא מקבל אז את הכל כמו שהוא, בחנינה, ברצון, בלחישת: טוב, טוב, טוב? – מי יודע... חכמת-הנפש, הִגָלי!

לא, אני, אולי, אינני כלל חולה.  בכל אופן, כמדומה, אין יומי זה היום האחרון, אין שעה זו, השעה הרביעית לפנות ערב, שעתי האחרונה.  ואף על פי כן כל עברי לפנַי, כל עברי הקרוב...  ועבר לא רע לגמרי, עבר חשוב, חֵי-הפסיכולוגיה! – לא, באמת, אני מקבלהו ברצון, את עברי זה, אני אינני מתחרט על שום דבר בו, אני בטוח, כי אילו לא היו שנותי עשרים ותשע, כי  אם תשע-עשרה, והדבר היה תלוי ברצוני להתחיל הכל מחדש – מה?

כן, עברי, עברי.  שוב אותו החשבון, אותו החשבון: כבוד-מלכים ושלטון-גבורים לא היו בו; עובדות של מהפכות רועשות ומנוסות-נצחון מבית-האסורים לא היו בו; אספות רבות-עם עם מחיאות-כפים של אלפי אנשים   לא היו בו; ונחות דרגא: זרועות של מחוללות מן המדרגה הראשונה גם הן לא חינקוני מעולם; ציד ביערות-אפריקה לא עשיתי; אפילו לא מסעות לעבר הירדן.

לי היו: ימים של הוראה וכתיבה מיגעת על פת-לחם ולילות של שתית מים ובדידות; ימים של חוסר כל מעשה  ונשפי רעב וחירוק-שינים; רעיונות חשאיים על עוֹל כבד ועל דמי אחים נשפכים; הרהורי-עלומים זעומים על שועת טבע-הזכר הנדכה שבי; שעות של יאוש כבד ורגיל אשר לפני קיר-הברזל.  היו גם רגעים נעימים משונים, כמו עתה, של רגשים נוּגים, פיוּטיים והזיות קלות.  בלי טעם, בלי סיבה.  היו פגישות, שינויי-מקומות, בֶּרן, בֶּרלין, קראקוי.  עבירות, עבירות, כמו שקורין לזה, עבירות ממש – לא רק מצבים מגוחכים, שאמנם, אולי, הרבה קשיים הם מעבירות – לא, אֵלוּ לא היו; לא, כמדומה...  ביחוד בנוגע לאחרים...  מצוות קטנות ומעשים טובים קטנים, כמו שאני קורא לזה, היו; אֵלו דוקא היו במקצת...  ואם קרני השמש האחרונות המציצות עתה לחלוני אינן רוצות כלל לדעת מהן – לא צריך!

אזכּוֹרה.  זכרונות.  זכרונות-העבר. הנה זה לפני רגעים אחדים כתבתי: אזכּוֹרה.  וזה כבר עבר.  כהרף-עין – וגם הערתי זו כבר עברה.  ראה, ראה, עוד הרף-עין – וגם הרף-עין זה יעבור.  עבר, הוֹוה, עתיד.  שאלת הזמן!  אחת השאלות היותר חמורות, שהפילוסופיה מתחבטת בהן. הוי, הפילוסופיה!

עבר והוֹוה.  בעבר הקרוב – דירה חביבה.  זבוב עוקץ מזמזם אצל מכונת הספירט.  ספירט היה.  לחם היה.  שׂמיכה להתכסות בה היתה.  שינה בזמנה – תענוּג.  לפרקים הפריעוּ.  זה נכנס, זה נכנס.  משׂרידי המחנה.  טענות ותרעומות.  שאיפות שנקברו.  דוחק, דוחק.  אין מוצא.  ליברמאן נשתגע, הובילוהו לבירוּת.  כרמלית הרעילה עצמה – ולא הצליחה: הצילוּה.  ללפידות הזקן אין עבודה.  סובל בכלל.  אין חיים.  אין תקוה.  קשה, קשה מכל הצדדים. איך אפשר לנוח?  מה יביא אתו העתיד?  התחמץ הקֶרב.  אבל כשהיו הולכים – היה טוב, טוב!...  העתיד?  אבל הנה כבר היה לי "עתיד", אשר לא פיללתי לו ולא האמנתי בו לפני עשר שנים והנה גם הוֹוה...  והנה שוב הוֹוה: מיטה נומר 3, אשר בעתיד יֵהפך גם הוא לעבר, למה שעבר.  ובאותה השעה החשוּבה, החשוּבה, כשלָמות אין חפץ, אין חפץ, ומלבד זכרונות אין כלוּם – אותו המצב, שבו ראיתי את בן-לפידות אשתקד – באותה השעה – הלא הכל נעשה זכרון חשוּב, זכרון יקר.

מחשיך.  אני שוכב.  עֲלוּ, עֲלוּ אלי, זכרונותי!  מעל קרקע-נפשי, מכל הגלגולים, כולכם עלו, גם המכאיבים, גם המעציבים – כולכם יקרים!

טוב לנפשי.

 

לאור הנר.

הביאו לי מכתב מדיאַספּוֹרין.  מלפידות אין עוד תשובה על הצעתי בדבר עמרם; אפשר שמע שחליתי.

מכתבו של דיאַספּוֹרין הוא הראשון מן הדרך. כתוב, כמו המכתב משיקאגוֹ, בשפת יהודית-דייטש מרוססת: עברית לא למד בארץ וברוסית אין היא  רוצה לכתוב לי מאז.  דברי המכתב מענינים קצת.  עד מחר.

 

אתמול היתה מחלתי אנושה.  לא היה כוח.  לכתוב כל שכן.  מה מרה היא ההרגשה של  חוסר-כוח! מה קשה הוא הרגש: "ככה, חולה, אשכב  עד עולם – ?"

 

ככה.

בן-אדם אחד אהב בת-חוה אחת.  הרגש היה רגיל, שטחי.  כעבור זמן ידוע היתה היא עליו, כמובן, לטורח.  אבל קלה ההתאהבות – קשה ההשתחררות.  הימים עברו.  לאחרונה עשה האיש את הצעד הנחוץ: סוף-סוף, הודה לה על האמת..   אין היא יוֹתר בשבילו כלום!  היא לא זעפה משום-מה, לא דיברה משפטים, והוא הלך מאתה. היא יושבת בעליה, והוא זוחל מתחת.  יש עוד אימה אחרונה, פן תחזור היא בה, פן תאמר למשכהו שנית, אבל היא לא קראה לו.  דומה, שהיא גם צחקה...  איך שיהיה, קץ לדבר.  שחרור.

הלך-נפש בדומה לזה היה לדיאַספּוֹרין שלוש פעמים בימי חייו: בנסעו מרוסיה לגליציה, בנסעו מגליציה לאמריקה, בנסעו מאמריקה לפלשתינה.  אולם עכשיו, בנסעו מפלשתינה ל... – הוא בעצמו אינו יודע לאן – מצב-רוחו אחר קצת.  מעין כל זה אני לומד מן המכתב שלו, שהביאו לי שלשום.

לא שהוא דואג על שעזב את המקום.  "אני הלא אינני לא דודי לפידות ולא אתה.  אתם שניכם, בכל ההבדל שביניכם ולמרות היאוש השליט של שניכם (אני, מקבל-המכתב, הייתי מוסיף: היאוש המוכרח, הטבעי, המובן מאליו) נתתם סוף-סוף את ידיכם זה לזה והרי אתם מוסיפים לעשות כל אחד את שלו.  דודי מצא את התוכן החיוני, למרות הכל, בארץ-ישראל, בביתו הרעוע שבארץ זו ובאֵת הרועד בכפוֹת-ידיו המיובלות, "לא בכדי לרכוש, כי אם רק בכדי להתקיים", כמו שהיית אתה אומר; ואתה מצאת את מנוּחתך "בבדידותך ההומה", שוב כפי שהיית אומר בעצמך, בעמרם שלך – מי יתן ובריאותך הרופפת, אשר בה עזבתיך, לא תהיה לך למכשול על דרך המעשה הטוב הזה! – ובספרות לעמך, שבארץ-ישראל אין חוסר-קרקעה מורגש כל כך, לפי דבריך.  ואני מה?"

כן, אותה עזיבה מצדו של דיאַספּוֹרין היתה דבר המובן מאליו.  עשרות ומאות כמוהו עוזבים את חוף-יפו.  בכל אופן, אצלו לא יכלה האהבה לארץ זו  להיות אחרת מאשר לשאר ארצות.  יתר על כן: בשבילו, בשביל הדבר אשר חיפש למענו, הן היתה ארץ זו עוד פחותה מאחרת. ולדאגה על עזיבתה מה זו עושה?  אלא כך.  איזה רגש אחר מחלחל בדברי מכתבו.  איזה עצב מיוחד.  איזה רגש-עצב בעת שיודעים, שצריך להיות רגש-מה, ומהו לא יודעים...

אפשר צר לו לדיאַספּוֹרין על הימים שעברו עליו בזה המקום לבלתי שוב; אפשר מתגעגע הוא להרגעים המיוחדים שעברו עליו בזה המקום ואשר בגלגול ראשון ודאי לא ידע עוד כמוהם; ואולי עצוב לבו של הגוֹי היהודי הזה, שבא להתגייר ורצה להאחז בשורש-ישראל, על שלא מצא במה להאחז; ואולי גם נכון הוא מה שאומרים, כי כל העוזב את ארץ-ישראל סופו שתיכּסף נפשו אליה בבלי יודעים...

על הספינה, שבה הוא נוסע, אין כל יהודים חוץ ממנו.  זהו, אמנם, פלא: ספינה הולכת מפלשתינה ונושאת עליה רק יהודי אחד.  אבל, במקרה, כך הוא הדבר.  יהודי אחד הוא דיאַספּוֹרין בתוך מאות אכרות ואכרים רוסים, השבים מהשתחויותיהם ותפילותיהם על הקבר הקדוש.  לפיכך אין לו שום אפשרות לעשות נסיונות של הסתכלות באחים-לספינה וללמוד מאחרים.  מחיצה בינו ובין כל הנוסעים.  תחת זאת יש לו גם השהות המלאה גם האפשרות לשבת לבדו בפינתו ולהקשיב לכל הנעשה בנפשו.  ממש כמו בשעה שאדם שוכב על ערש-דוָי – ממש כמוני.  כמוני הוא מוסר לעצמו בימים השונים של הנסיעה, בשעות השונות, אימתי שהוא חפץ, קצת מרשמיו בשנים האחרונות, היותר אחרונות...  ועל אלה הרשמים הוא מדבר במכתבו...  והדברים מעוררים גם אותי לטפל בהם על משכבי...  וגם לכתבם – אולי – על הספר...  למה?  למה עושה זאת דיאַספּוֹרין במכתבו?  למה עושים כל מה שעושים?  ומה אחרת יש עלינו לעשותה?

רשמי העבר הקרוב! עברו הוא, עברי אני,  הוא, אני – למאי נפקא מינה?

 

הרופא הלך.  הוא אמר, שעדיין טעון אני שכיבה, אלא שיש קאנדידאטים על מיטתי.  אגב, גם המיטה נומר 10 נמלאה אמש.  אינפלוּ­אֶנצה קשה שׂוֹררת בעיר.

אפשר, איפוא, שמחר אצא מפה. האצפה? האתפעל? וכו לא הכל ברור? ולאן יש לי ללכת?

כן, אפשר שאצא מחר.  אך אם לא, אם אשאר, אָקים את נדרי, אקח מחברת שניה, יותר גדולה, ואכתוב את אשר יש עם לבבי, אשר עורר בי במיוחד מכתבו של דיאַספּוֹרין.  אכתוב בכל שעה שאוכל.

 

הקאנדידאט על מיטתי לא הובא.  נשארתי.

 

מחברת שניה

(חמשה פרקים)

 

א

לפני  שלוש שנים, באחד מימי הקיץ האחרונים, לפנות ערב, ישבתי על אחד הספסלים בלי דופן שבגן העירוני של ל. הגָליצאית-האוֹסטרית וקראתי בפעם השלישית את "פאוּסט".

פאוּסט ומפיסטופל היו בבית המכשפה.  הזקן, רב-המכאובים ורב-הדעת, הרגיש רגש של תיעוב אל תרופות-האליל של המכשפה ויבַקש מהשד תחבולות אחרות...  על זה ענה השד הערום: יש תחבולה! אל השדה לכה! ושם חפוֹר וחרוֹש, שים מעצור לתבונתך  בחוג-מפעלים צר, אכוֹל שם לחם וזבּל את שדך אחרי אשר קצרתוֹ...  הנה העצה היעוצה לך להעשות צעיר... – – – אבל, אהה! פאוּסט נאלץ להודות, כי לכזה יקשה לו להתרגל וחיים במעגל צר לא לו המה...

– אזי רק במכשפה תשועתך! – לעג לו מפיסטופל.  – –

סגרתי את הספר הקטן, הבלתי מכוֹרך והקרוּע קצת פה ושם, שמתי ראשי בין ברכי ונמסרתי למחשבותי.

"אני איני פאוּסט, – חשבתי – פשיטא שאיני.  מעשי-כשפים ודאי שלא יושיעוני, ו"המעגל הצר" מפניו דוקא אין אני ירא.  איני יודע, היכן הוא הרחב..."

הוּרם הראש ואתו העינים.  הרגשתי בהן, בעיני, שביב מוזר לגבי, שביב-החלטה.  מפני השביב הזה התכּווץ והתבטל לרגע כל אשר מסביב לי כהתכּווץ קלף ספרי-התורה, כאשר שמו אותם על אש באותם הימים הגדולים!

קמתי לבקש לי איזו שׂדרה נשכחה, להתהלך בה ולחשב  את חשבוני התמידי, חשבון-עולמי.

המון-הטיילים נתרבה מרגע לרגע; חבורות-הצעירים המתעלזות והזוגות הנוגים והמתבודדים השתפכו מכל עברים, נזלו, עלו על כל גדותיהם, וכגלי  ים עוברים את גבולם, רדפו אותי בפינתי הבודדה, עברו על פני, הטרידוני.  ומוזר היה הדבר, שכל אלה הראשים, הגופים, היצורים נולדו בעיר הזאת, יודעים – המאושרים! – את כל מוצאיה ומבואיה, פרבריה ושביליה, אוהבים בודאי את כל גניה ועציה, יודעים בודאי לספור את כל בתיה ואבניה, אחוזים, דבוקים, קשורים, ולכן עליזים, לכן חיים, בעוד שאני – מה?...

מעין  גיחוך עלה והתפתל בדמדוני-הערב, ריחף והשאיר את עקבותיו על שפתי ה"אני" המתהלך כאן,  מתחת לשפם המדוּלדל, המטורף.  – לפני חודש הייתי בעיר פלונית, לפני שני חדשים בעיר אלמונית, אשתקד אלפי פרסאות מכאן.  האם שם, בכל המקומות ההמה, לא שיחרתני הרגשה זו בכל פּעם, בכל פּעם? עובר-אוֹרח!  עובר אוֹרח!

על שלוה הייתי מדבר, ואני רק נוטה ללון, נע ונד בארץ; על אותו מצב-הנפש, – היו גם מדברים לי – שאחריו אפשר להעתיק הרים ממקומם ואפשר גם להיסגר במערה.  חי-חי, הנה עבר מאז עוד איזה זמן: ההרים, מובן, לא נעתקו ממקומם, ואף במערה לא  היה צורך להסגר:  רק מקום נחלף במקום...  פרובלימת מושג-המקום, אחת הפרובלימות היותר מסוכסכות, שהפילוסופים מתחבטים בהן.  הוי, הפילוסופים!

מקום נחלף במקום – המערה בעינה עומדת:  ממנה לא יצאתי.

מי שאינו יוצא מן המערה אף לרגע, הן פטור הוא מהסגר חדש במערה חדשה.

ואף שלוה זו, שלוה זו כשהיא לעצמה, האם אינה רק מלה, שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום? מתוך שלוה זו יכול להוציא את בעליה כל דבר קטן, אפילו זה שבערבים אין לי בעיר הזאת, כמו בכל המקומות אשר עברתי בהם, לאן להיכנס לבלות איזו שעה, להימצא באיזו חמימות חברתית.  מתוך שלוה זו יכול להוציא אפילו זה  השעמום הרגיל, השעמום של כל נערה בעל-הביתית, שאצלה הוא, אותו שעמום, מופג על ידי התיאטרון המקומי, מה שאין כן אצלי, שאיני יכול להשתמש בתחבולה זו מפני שאיני שומע פולנית.

פולנית!  איני שומע פולנית!  ואיזו שפה אני שומע? קורא אני בחמש – אבל איזו שפה אני שומע?

שפת השלוה, חי-חי...

שלוה!  קרא לה: התפשרות.  התפשרות רגעית.  ואף מיותרה.  כי איזו ברירה יש לבלי להתפשר, ולמי יש איזו נפקא-מינה בדבר, אם התפשרתי או לא, ומה היה אלמלא התפשרתי?!  העיקר הוא – מהו העיקר?

– נוּ, פַּאנים, מי הולך אתי אל התיאטרון, מי? – לא דיברה אלא צחקה בשׂדרה סטוּדנטית יהודית-פולנית, לבושה שמלה שחורה, חלקה ויקרה, ומגבעת שחורה, פשוטה ויקרה, אל חבורת העלמים אשר נמשכה אחריה.

בעברם, נשאר מרפרף הד-צחוק-עלומים על אילנות-שדרתי.

– כן, – הוספתי לחשוב – רוּח אחרת היתה אתי.  בטלה ההתפשרות.  הוּצאתי מעולם-הפשרה.  ומה הוציא אותי? מה? אהבת-אשה? הו, לא, בשביל זה אני אינטלקטוּאלי יותר מדי.  אשה עצורה לי מאז, מאז.  אני, אמנם, כנראה, לא הייתי מסוגל לאהוב מעולם.  האהבה דורשת אמונה בה, גידול וטיפול, יחס של קוּלטוּס.  ואני – יחסי אל האשה בעצם היה תמיד ערום, חד-גוני ועיף מעיקרא.  בימי שחרותי הייתי צועק לעצמי: "לא בי האשם על אשר לא אקרב אל אשה" – משמע, חשבתי זאת לאשם, ולא עוד אלא שבעומק-לבי, למרות הצעקות, האמנתי, כי אכן  בי בי האשם.  אולם מאז חכמתי וזקנתי ביותר – עבר הדבר.  ואם יש, איפוא, דברים היכולים להוציאני מעולם לעולם הנה, בכל אופן, לא איזו יפה-פיה ההולכת לראות את ויספיאַנסקי בתיאטרון הפולני וחבר צעירים נגררים אחריה.  בכל אופן, לא תאות-אשה.

– תאות-אשה – באותיות מפוזרות – צחקתי לעצמי, כאילו בכדי לכבוש את הגניחה האיומה, המתפרצת...  והצחוק גרר צחוק.  צחקו גם המטיילות.  עלי צחקו.  צחקו צחוק מפרפר,   מזעזע; צחוקן חדר דרך האילנות, וגם אני צחקתי – וצחוק חפשי, גאה.  קושי יש, קושי בין כך ובין כך.  אשמה אין.  אדרבה, בשביל איש-הרוח כמוני יפה לי – ואולי גם לאותן בנות-האדם הצוחקות – לבלי לקרב.  לא, לא נצחון. כך, שני עולמות כאן.

חיי-משפחה – אלה דוקא יפים לשכמותי; ביחוד, בימים שרוחי טוב עלי.  אבל רק העליה שבחיים אלה, העליה בלי הבית, בלי הדיוטה התחתונה, להיות לאב ולאח למי שצריך לזה.  וגם משאת-נפשי זו עתידה להתגלם שם...

ערב רך, נוח, פושר, גָליצי, נפל כאן, במקום אשר עמדתי.  לילה!  לילה! – אמרתי – קיום-העולם הן לא יסבול מזה.  כמה אנשי-רוח כמוני? אחד ברבבה.  אין סכנה!   בויספיאַנסקי שבתיאטרונך יש כבר הרבה יותר סכנה, הרבה יותר...

ופסקתי מצחוקי בקול.  הצחוק ירד פנימה, ויחד עמו איזו קלות, קלות מיוחדה, קלות-שמחה, ממש כמו באותה שעה, שאיזה כתב-יד היה עולה לי ביחוד – כמעט באותה מידה שאני רוצה – ואני הייתי מפזז בלב-חדרי: אַי, טוב!  טוב!  הוּגד!  הוּגד!  הם אינם חודרים לכל מעמקי, אבל אני הגדתי; יש דברים שהגדתי ראשון, עוד לפני כמה שנים, והדברים נתקיימו, וגם זה  אינם יודעים הם, אבל אני הגדתי!

– וגם על ויספיאַנסקי שלך, הלילה, תגבר תאותי – קראתי שוב בקול – תאותי השניה, הרצויה לי, תאות הגאולה, זו אשר הוציאתני מן ההתפשרות...  זאת אהבת האומה ועינויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מעינויי האהבה האחרת של איזה וֶרטֶר, זו אש-האמת וכוסף החופש העממי, אשר בספרי "בצדי דרכים", – קובץ-רשימות בשאלות-הלאום – שאני הולך עתה להדפיס בקראקוֹי ואשר בו אני קורא לשם, מבלי להעלים דבר מכל אשר אתנו...

כן, לבלי להעלים, לבלי להעלים כלום. לא סַניגוריה נמלצה על עצמנו נעמיד אל מול הקטיגוריה הנפרזה, המסוֹרסה, של הויספיאַנסקים אויבינו.  הודאה על האמת, הכרת חטאנו – לא נגדם! – והחתירה אל החוף היחידי, לשם – זוהי דרכנו.  לקבוע יתד שם ולבלי לזוז הימנה!

בגאון ובעונג התהלכתי בשדרה המתרוקנת לאט-לאט וחשבתי על דברי ההקדמה, אשר אכתוב לספרי:

"...בנוהג שבעולמנו – אכתוב – סופר עברי מכיון שהוא מזדקן, הרי מתחיל הוא לדבר על המסורת והקנינים הלאומיים.  בודאי!  אותו סופר, שבעצמו, בימי נערותו, שבר לוחות שבורים, מכיון ששׂבע ימי-ספרות והתחיל מרגיש, שח...  ח...  שהוא בעצמו הנהו קצת מסוֹרת, הריהו קורא:  "תרבות, בני-הנעורים!  דרך-ארץ מפני הטראדיציה של עם זקן וגדול כעמנו!" – – –

כן, אני הולך מיד לאכסניה, לחדרי, וכותב: "אותו הסופר, שלפנים קרא בשם המערב, בשם ה,מתוקנים שבהם', כשהוא בא בימים – והוא עיף ויגע וירא – הוא מוצא פתאום, שאירופה ילדה צעירה ופותה היא, ולעומתה גדולה היא העצמיות הלאומית שלנו, וממנה פינה, וממנה יתד..."

(יש מהם נוהגין להוסיף עוד – כחוק ולא יעבור – את  הטפשות בדבר "תחית המזרח"...  איזו טפשות!).

"ואני – כך אכתוב לפתח-דברי – אני, בבואי היום לעשות חשבון ממה שרשמתי בעתים שונות, בשנות הנערות – הן  יש מאלו שנרשמו לפני חמש שנים – הנני מרשה לעצמי להעיד עלי, שלמרות אשר זקנתי ושׂבתי – ומי מאתנו לא זקן ולא הפך לבן בחמש שנות המשבר האלה? – אין אני חוזר בי מן העיקר שלי: מן היחס השלילי לעצמיוּת ההיסטורית שלנו, מן הכפירה הגמורה בגדלות הירושה שלנו...

אמנם, עיקר שלילי; אבל עליו יעברו גאוּלים..."

ובאותו הגאון והעונג צחקתי בתוכי:

"יאמרו – אפשר שאוסיף בהקדמתי – יאמרו: מפני שכותב-הטורים האלה לא זכה, שעבודתו הספרותית תהא גם היא לאחד ה,קנינים' – כשם שזכו הגדולים והטובים ממנו – אולי...  אפשר מאד...  ואין כאן מקום לאבק-תרעומת...  אבל, איך שיהיה, ואני – אם יש מתענין בזה – אני במרדי עומד!

"אני – בהנאה חריפה ותאוָנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן-הדור את ה,אתה בחרתנו' בכל צורה שהיא.  עוד היום הייתי עושה זאת:  מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזויפים עד לבלי השאיר זכר.  כי הגאוה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת-התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות לא תועלנה כלום". –                 – –                                                                                                 

חושך.  כאן אי-אפשר לרשום.  צריך ללכת לאכסניה.

אולם כעבור חצי שעה, בעמדי על המגרש הרחב לפני בנין-התיאטרון הנהדר, שמשני עברי דלתותיו הואר באור-החשמל שם החזיון האנטישמי שבמודעות האדומות-השחורות הגדולות, חזר העצב לקוסס את לבי.  אותה הסטודנטית היהודית יושבת-המקום טיילה על מרצפת האבנים הלבנה בכל יפיה היהודי-הפולני, בכל עדינותה-עגבנותה המשכרת, בכל רצינות-זרותה לאשר בתוכי, אחיה היהודי, הנכון לגווֹע בנשיקת קצות אצבעותיה.  פרחו להם  כרגע  כל דברי החכמה והזקנה, התפרצה בלאט הגניחה החנוקה – וקטוֹנתי, קטוֹנתי מאד, בעיני עצמי.  היא טיילה, טפּפה, וצלצוּל קולה המשכיח-תבל היה, יחד עם זה, כּאילו היא רוצה הוכיח בו לבני-שיחתה, המסובבים אותה, שהיא בעצמה מתביישת מפני רוב ענין-דבריה ונועם-מדברה.  היא כמו שפכה  רוח על מעגביה בעלי הזקנים השחרחרים, המסוּפרים, המבוּשׂמים...  רצנזנטים, רצנזנטים יהודים ופולנים גם יחד, אשר מחר יכסו את עמודי עתוני המקום בתהילותיהם המזויפות לחזיונו המזויף של ויספיאַנסקי...  הנה הכוס, כוס התרעלה...     Prosze  Pana! Prosze  Pana!

נתכווצו האגרופים – והיה שעמום, שעמום קשה, שעמום תוסס, שעמום ארסי.  לא היה מקום להסתר ממנו.  השנים התחככו כקרח-הנהר, המשתבר באביב.  קול דברים וצחוק היה מסביב, צחוק פולח כליות ושלוּח אלי, רק אלי...

הרגשתי: בגבי הכפוּף ובצבע בגדי הישנים, אשר לא לפי נוסח-המקום, אשר צבע טלאיהם לאור האלקטרוֹן הוּא כמראה העלים היבשים, שהתגלגלו מתחת לספסל בלי דופן, שעליו ישבתי לפני שעה וקראתי את "פאוסט" – הריני דומה לאיסי יהודי שב מימים קדמונים, שתעה להיפודרום אלילי ולפניו הרוכבות הערומות למחצה משתערות אנה ואנה על סוסיהן האבירים.

– הדרך בשבילי הלא ברורה היא...  הכוס מזוגה, האחרונה, היחידה, הגואלת – עלי לשתותה...  ושם – "שם נשיר שיר חדש"...  שם נבנה גם בימה חדשה משלנו...  מה, איפוא, אני רוצה? – אמרתי לעצמי, לאחרונה, בלכתי משם.

"קרקע...  גאולה...  מהפכה יסודית...  חיים אחרים בעיקרם..." – התרקמו כל אותו הלילה מלים ומבטאים בלב, וזרם דם חדש, בלתי שכיח, התפרץ לתוכו.

גבות-העינים נטו וכיסו את השביב, אשר התלקח בהן שוב וביתר עוז.  השביב היה שביב מוזר לגבי, שביב-החלטה.

 

ב

מהפּוֹגרוֹם שהיה בעירו, עיר-הפלך הדרומית, עיר-מולדתו, ושבּוֹ, בפּוֹגרֹום זה, כמעט שנגמרה כל תנועת השחרוּר בה, לא סבל  הוא, דויד דיאַספּוֹרין, מאומה.  אביו לא נהרג, שדי אמו לא נכרתו, אחותו לא נאנסה, אחיו לא נאסר בעד הגנה עצמית ואפילו רכושו לא נשדד.  וכל זה לא נעשה בנס, כי אם בדרך הטבע הפשוט.  אביו שבק חיים לכל חי בערב המאורעות הגדולים ממחלה ממושכה, מחלת "הדק העיור"; אמו מתה עוד שלוש שנים קודם לזה משבר-לב פּתאוֹמי; אחותו היפה-פיה נישאה עוד בחיי אמה לקוֹמיסיונר גָליצאי אמיד ויצאה לגור אתו לקראקוֹי.  ואחיו הבכור נדד לניו-יורק ומשם לשיקאגו לפני כמה וכמה שנים (אביו, עליו השלום, שילם בעדו שלוש מאות רוּבּל).  ובנוגע לרכושו, ל"ירושתו" של דיאַספּוֹרין שלא נשדדה – על זה, כמדומה, אין מה להאריך.

אביו, כאמור, מת בהתחלת אותה התקופה רבת-העליליה, זו התקופה היותר בולטת ובודאי גם היותר חשובה בדברי  ימי חיי דיאספורין, חיי צעיר יהודי רוסי.  סואן היה אז עולם-הצעירים ברוסיה  ודיאספורין היה אז בן שמונה-עשרה.  נוסף לזה: אֶכּסטרן ככל בני גילו, סוציאליסט ככל בני גילו, לוקח חלק אקטיבי במשחקים של חובבי האמנות הדרמטית (לטובת ה"קוּפה", כמובן), ודוקא באיזו התלהבוּת מיוּחדה, קצת לא ככל בני-גילו, וסמוך על שולחן-אביו – כרוב הגדול של בני-גילו.  אביו, בּונם דיאַספּוֹרין, היה סרסור בעסקי פשתן וקטניות, וחדר גדול היה בביתו השׂכוּר, שבו היו גומרים עניני כל מיני שטרות, אַקציות, אובליגָציות, קוֹנטראקטים.  אביו היה בהול וטרוד כל הימים, אעפ"י שעיקר-עבודתו היה ביחוד בימי הירידים הגדולים.  אז היה מסיר את נעלי-השבת הדֶליקַטיות שלו ונותן על רגליו מגפים גדולים ויבשים, המעפרים בעפר ומעלים אבק.  זקנו של בונם דיאַספּוֹרין היה סבוך ואדמדם, זקן רוסי,  וגם גופו היה כמעט מוצק, לא יהודי כלל, אבל מגפים אלה היו סמל-האוירוּת, וכולם אומרים: "יריד"...

עם אביו האלמן חי דיאספורין הצעיר בשלום ובמישור.  האב, אמנם, יש שהיה מרמז לבנו על זהירות עצמית:  אֵם אין לו, כלומר, והרי שצריך הוא לדאוג לעצמו, להשמר לנפשו, אבל בדרך כלל ידע הבן, שדעת אביו כדעתו   היא  וכדעת כל האנשים בעת ההיא, שצריך להתערב!...  הפוליטיקה של "שְׂטֵה, עבור ועמוד מן הצד" כמעט שלא היתה אז בנמצא, ועל אחיה של אם-דיאספורין המנוחה – אריה לפידות – היו הם כולם, בצותא חדא, שופכים לעג כמים, בפניו  ושלא בפניו.  הדוד לפידות בא אז לעיר-הפלך מעיר-המחוז הקרובה, בה שימש זמן קצר בכהונת  רב מטעם הממשלה.  את הכהונה עזב אריה לפידות מחמת חיכוכים ומחמת פרינציפים עיוּניים, ובמה התפרנס בעיר מגורתו החדשה לא ידעו קרוביו ובני משפחת אחותו המנוחה.  היו לו, כמדומה, איזו שעות עבודה בביוּרוֹ האֶמיגראציוני, שנפתח אז בעיר, אבל בבירור כמה הוא משׂתכר מזה ואם זה מספיק לו לאוכל לא ידעו.  אי-ידיעה זו עיכבה, אמנם, במקצת בעד בעלי-דברו, שלא להקניטהו ביותר, ואף על פי כן לא היו יכולים שלא להתקלס ברובי-תורותיו, שהיו כל-כך לא לרוח-הזמן ובה"פּוֹסטוּלַטים" של השקפת עולמו, שהיתה מוזרה "במובן הרחב של המלה הזאת", כפי שהיה מוסיף ומטעים צבי, בנו הצעיר של אריה לפידות.  שגורה היתה אז בפיו של הדוד המוזר המימרא: "מזה אין מה לצחוק", אבל בנו, בן-אחותו וחבריהם לא היו משגיחים בה והיו צוחקים, מדי היה מתחיל אריה לפידות לגמגם – כי לנאום לא ידע הוא בימי הנאומים ההמה – על היחיד ההולך בדרכו ועל בני-העדר הנמשכים אחר המוֹדָה.  אריה לפידות בעת ההיא כבר לא היה צעיר, בן ארבעים וחמש, אבל הוא היה מוכיח, שלא מחמת זקנה הוא אינו הולך בדרכיהם של "בני העדר", אלא בכוָנה מיוחדת, כּונת-עלומים דוקא, בהיותו אזיל לשיטתו, שצריך אדם ללכת בדרכו, אשר התוה לו לעצמו.  אידיאלים? אדרבא, ההוא, לפידות, עומד דוקא על זה, שצריך ללכת בדרך-האידיאלים...  הוא טוען: ההולכים הרעים אינם צריכים להטיל צל בעיני הבריות על האידיאלים הטובים, שבדרכיהם היה על ההולכים ההם ללכת... – – – "ניטשיאני וציוניסט! – היו מפסיקים אותו ומושכים בכתפות – הדרך, אשר אתה הוֹלך בה, תביאך אל התוגר!"...

בונם דיאספּוֹרין לא היה במחנהו של בנו, אבל דעתו בכל דבר היתה כדעת הדור הצעיר: חוץ מזה ידע הוא, שבנו הוא אֶכּסטרן ככל האֶכּסטרנים, שהוא מבלה ימים כלילות על "ספרי היסטוריה" וכל הנחוץ, ונתן לו מנוחה.

אמנם, בכלל – הדבר לא יפּלא – מיעט הבן מאד להגות על אדם זה, אביו, שהיה פוגשהו שעה-שעה.  לדיאספּוֹרין הצעיר היו אז, כנראה, ענינים הרבה יותר בלתי סובלים דיחוי, ובודאי גם יותר חשובים ונעימים.  הם, הוא וחבריו, היו אז – להכעיס את  לפידות הזקן! – המַטריאליסטים המוּשבעים, ההולכים בדרך-הפּרוֹגרס; עם חוקי-הברזל על שכמם הלכו הם, האֶקוֹנוֹמיסטים ההיסטוריים, לקראת הסדרים החדשים של הפּרוֹצס האֵיתָני; כמהפכים אמיצים צעדוּ לקראת התנאים הסוציאליסטיים של החברה האנושית בכלל...  בני העונה, בני הדור, אוחזי ברסן התקופה, אנשי המעשה היו.  במפלגתו של דיאספוֹרין, למשל, היה מנהג מקובל לסדר מדי פעם בפעם חתונות בדויות בין החברים והחברות לתכלית אסיפה ופרוֹפּאגאנדה, חתנים וכלות היו יושבים אצלם באסיפותיהם האסורות בראש השולחן – לרמות את  הפּוֹליציה, ברגע הראשון, אם תבוא פתאום.  והוא, דויד דיאספּוֹרין, בן בונם הסרסור, השושבין התמידי, היה קורא לעזרה את כשרון-המשחקים הקוֹמי שלו.  רבי-העליליה ומרובים היו הם בארץ!

ורק לאחר הפּוֹגרוֹם, שהוא יצא ממנו בשלום, כאמור (ורק שבחינותיו נדחו בגללו – צריך, אולי, להוסיף!), כשאבא כבר לא היה בחיים, התחיל המנוח להעסיק את מחשבתו של דיאספּוֹרין באיזו מידה. אילו היה הוא אתו – מה היתה דעתו בנידון זה? ומה היה הוא, למשל, אומר לחזיון הלז? – טבע נפש האדם מהו!

ביחוד היה דיאספורין הצעיר רגיל להעלות על זכרונו – כבר אחרי ככלות הכל – מחזה אחד קלוש, שהיה ביניהם, בינו ובין אביו פעם אחת...

בונם דיאספוֹרין, לרגל עסקיו, כאמור וכמובן מאליו, היה בהול וטרוד תמיד, אבל בעצם הדבר היה בעל דעה מיושבה מאד.  עוד זאת.  יסורי מחלתו הקשה גרמו לו וגם לימדוהו, שיכבד את עצמו, ומכל החולשות היהודיות נשארו לו, אולי, רק שתים:  לחשוב את דויד בנו לבעל כשרונות בלתי מצוּיים, שעתידות בלתי מצויים נכונים לו, ולהוציא פתאום כל ספר מידי זר קורא באמירה:  "הראני-נא במה אתה מעיין!..." – בנוגע לבנו האֶכּסטרן גברה, כפי הנראה, החולשה הראשונה על השניה והיה מתאפק בכל כוחותיו מהפריעו ומבּלבּל את ראשו, בשעה ש"הוא מתכונן לבחינות"!  אפשר, שעל מידת-התאפקותו זו השפיעה גם  אותה עובדה, שלרוב לא  היה דויד לומד לבדו, אלא בחברת בן החנוני הרוּסי שכנם, רֵע-דויד מנוער (רֵעו מאז עזב את "החדר המתוקן", שבו בילה כשנה וחצי וממנו הוציא מה שהוציא), כי "היזהר בגוי קטן וּנהג בו דרך-ארץ!" – הפתגם הזה היה שגור ביותר על שפתי בונם דיאספורין:   גוי קטן זה עוד יגדל ויהיה ל"סטוֹלוֹנאצ'אלניק" – ואתה תעמוד לפני בלי כובע...  איך שיהיה, והעובדה היתה עובדה, דבר שבמציאות:  האב החולה למד לבלי להטריד את בנו האכסטרן, אפילו בשעה שזה ישב בודד בחדרו.

מתוך שלא לשמו בא לשמו.

אולם  פעם אחת, בשעה מאוחרה בלילה, שב דיאספורין-האב מן החוץ, שׂבע-רצון מאד:  דין-תורה היה לו עם איזה סוחר וזכה בדין (זה היה חדשים אחדים לפני פטירתו). גם דיאספורין-הבן זה עתה שב מ"חתונה" שעלתה ביחוד (נאמו שבעה-עשר איש, הוציאו שלוש ריזוֹלוּציות, והוא, דיאספורין, היה בפעם הראשונה ה"חתן", ישב בראש השולחן, מילא תפקידו באופן מצוין, לעונג כל הנאספים, ואחרי גמר האסיפה קרא לפני מתי-סודו שנשארו לשם זה, ובהצלחה רבה, את "אצל  מבוא-הכבוד" של ניקראסוֹב), ולא יכול לשכב מרוב התרגשות.  בכדי להתראות לעיני אביו – לכל אופן שיהא! – כאילו הוא היה כל הנשף בבית, פתח איזה ספר-לימוד והתחיל להביט בו.  האב התפשט את בגדיו  בחדר השני והאריך משום-מה בדבר זה שלא כדרכו.  לבסוף לא יכול, כנראה, להבליג על רגשותיו ונכנס אל בנו.

– אחרי חצות?! – האירו עיניו בחיבה, בחיבה אמיתית, בחיבת פּייטן ליצירתו (עם הנפת-ראשו לאות תמהון נעים נתבדרוּ שולי כותנתו ממעלה ונתגלו ערומים כל חלקי-גופו, שבעוד חדשים אחדים לא עמדו בפני הניתוח).

– נוּ, ומה בכך? צריך ללמוד!  – אמר דויד בקול שלא לפי שנותיו.

– ובוֹגדָן חמֶלניצקי הלך זה כבר? – שאל האב בעלמא, רק כדי לשוחח עם בנו, כי תמיד לא היה רגיל אצל שאלות כמו אלו.

– אַנטוֹן? –

בשם "בוגדן חמלניצקי" היה בונם דיאספורין קורא  לחברו-בלימודים של בנו. שם החבר הבלתי-חבר הזה היה דוקא אַנטוֹן זָרֶזוֹב, עלם בעל נפש אכזריה קצת, אכזריות מחוסרת-רצון, נפש רוסית, אבל פשוטה, בלי ערמומיות, ושונאת כל לימוד עד לידי מדרגה מגוחכת.  אולם דיאספורין-האב בשעת בדיחות-הדעת  היה אוהב לכנות את ה"טשינוֹבניק" העתידי הלז שלא בפניו:  בוגדן חמלניצקי.  כנראה, עמד הוא, היהודי הסוחר, פעם, בזמן מן הזמנים, והקשיב, איך שבנו שונה את הפרק  ההיסטורי הזה – ל"הגוי שלו" – ונתרשם.

דיאספורין-הבן, שהיה באותה שעה תחת השפעת ה"חתונה" והנאומים הריבוֹלוּציוניים, נתעורר אחר שתיקת-רגע והשמיע משוום-מה בקול פּתּיטי:  אבל האם יודע הוא, אביו, מי היה בוגדן חמלניצקי באמת? זה היה איש בעל רגש פּטריוֹטי נערץ, אשר בשנת 1648 התקומם נגד הפולנים העריצים, שדיכאו את אוּקראינה ארץ-מולדתו, ועשה  בהם שפטים, אשר...

האב, שמבטו היה מוסב אל החלון מוגף-התריסים, ישב על   משכבו של בנו, שוב שלא כדרכו, ואמר:

– נוּ, וגזירת ת"ח?

– מה ת"ח?

– בספר "שבט-יהודה" – דיבר הוא כמו לעצמו ובדיחות-דעתו סרה מעליו – אתה אינך יודע!

אבל דויד דיאספורין לא חפץ לדעת.  הוא, אמנם, ידע מה"אוּצֶ'בּניק" של אילוֹבאסקי, כי בוגדן חמלניצקי הֵרֵע ליהודים, שישבו בחבל ההוא וחכרו את בתי-המזיגה ובתי-התפילה של הנוצרים...  הוא גם נזכר בכהרף-עין, כי באותו שיעור כאילו לא היה נעים לו פורתא בפני אַנטוֹן תלמידו-חברו, אם בגלל אשר הוכו היהודים באופן מבזה או בגלל אשר  חכרוּ את בתי התפילה של הנוצרים...  אבל איך שיהיה, הוא לא חפץ לדעת.  אז לא חפץ לדעת.  משום דבר לא חפץ לדעת!

לאחר כך, כששהה דויד דיאספורין בקראקוי אצל אחותו והיה מספר לי – לא בצורה בלטריסטית! – את כל אלה הדברים, לרבות מחזה-הלילה ההוא, יש שהיה דרך-אגב מחקה לפנַי (ובודאי לא בלי כשרון!) את קולו הקוֹקטי של שאר-בשרו צבי לפידות, צבי בן דודו אריה לפידות, איך שהיה מתפאר לפני בחורותיו:

אני אינני חפץ לדעת משום לאומיות!  איני חפץ!  אני נייטראלי באופן אַבּסוֹלוּטי לכל הדבר הזה..  יוּשם-נא לב:  אני אינני קוֹסמוֹפּוֹליט, אבל גם לא לאומי.  עברית ישָנָה איני יודע אף לקרוא, ואף ב"נקודות" – הלא כך קוראים לזה? ז'ארגוֹן – רק מעט, רק מעט מן המעט.  יוּשם-נא לב:  אבי הוא פאנאטי, אבל אני את חינוכי קיבלתי בבית-הספר העירוני הרוסי.  לגמנסיה לא זכיתי:  "פּרוֹצנטנאיה נורמה!", אבל מן הדת היהודית, נגיד, אני יודע מעט מזעיר, וזוכר – עוד פחות מזה.

למה אכחד? אני, השומע, הייתי נהנה הנאה תיאטרונית מרובה לראות את דויד המחקה ממלא את עיניו הבעה של התנַכּרוּת, ממש כצבי שאר-בשרו בשעתו, ומוסר, לא בלי קורטוב של קאריקאטוּריוּת, את סיפורו של פלוני, איך ש"רק לעתים רחוקות מאד, בשעות ידועות, נגיד, הוא (צבי לפידות) נזכר זכרון כהה אחד, איך שפעם אחת  (באינטוֹנַציה של מזכיר נשכחות), ביום  חג בבית-התפילה – הוא היה אז בן עשר, אולי, תלמיד המחלקה השלישית – לקחו אביו (זאת אומרת הדוד אריה) והכניסהו תחת טלית אחת, שכיסתה על ראש כולם; נר דלק שם והיהודים קראו בביבליה...  היה איזה ניגון משונה, מענין, בלי  שום פקפוק, מאחר (בהתגדרות קיצונית לפני הבחורות) מאחר שנחרת כל כך בזכרונו...  "חתן-תורה"...  "חתן-בראשית"...  – איך קוראים לזה? בחג-השבועות היה זה, כמדומה לו...  הן יש מנהג כזה אצל היהודים, הלא?"        – – – – – – – – – – – – –

 

כן, לאחר כך, בקראקוי, כשדויד דיאספורין כבר חפץ לדעת.  ואולם אז, בלילה ההוא, בשעת שיחתו עם אביו, היה דומה גם הוא לשאר-בשרו ועוד עלה עליו.  הוא, דויד, לא הסתפק בזה; – לבלי לחפוץ לדעת ולהיות "נייטראלי במובן אַבּסוֹלוּטי", – הוא, דויד, היה אנטי-לאוּמי, אנטי-לאוּמי מושבע ועומד.  הוא היה כזה על פי הוכחתו הפנימית, על פי כל השקפת עולמו הסוציאליסטית, והתגאה בזה גאות-קנאים.  הוא לא די שלא חפץ לדעת כלום מן הספר, שהזכיר  אביו ב"סנטימנטליותו", הוא שנא אותו על בנותו חיץ בינו ובין העולם הכללי של עם-הארץ.   הוא היה תקיף בדעתו, כי הלאומיות בכלל – זה חזיון ריאקציוני; כי הבּוּרג'וּאזיה המציאה את המושג בכדי לכבוש על ידו את שוקי העמים הנכנעים ולתכלית זו מַנהגת הממשלה, המשועבדה להבּוּרג'וּאזיה, פוליטיקה של אסימילַציה ביחס לעמי-הנכר.  אנחנוּ (כלומר, אותם המהפכים האמיצים וכו') הננוּ נגד זה, ואנו מוחים גם נגד מעשיה של ממשלתנו כלפי היהוּדים.  אבל לאומיות, התבדלות – הס מלהזכיר! הלאה! הלאה! הלאה!

...השעון השמיע שתים.  הזקן פיהק בעיפות.  על עיניו עבר צל של חוסר-שינה.  ידיו נחתו על ברכיו.  כל  גופו נכפף לפניו, ויהי דומה לערער רקוב ועקום.  עיניו הביטו לארץ ובקול של   הכנעה הוציא מתוכו:

– נוּ...

ואחרי רגע  שוב אמר פעמים:

– נוּ, נוּ...  יהא כך...  מילא...  גזירת ת"ח – יהא כך...

– אבל  כך לא יהיה! – לא נתן הצעיר דמי לו.

דיאספורין-האב שתק, שתק  – נכנע, בטל.   אחר כך התיצב, התמודד ואמר:

– חמישים ותשעה אֶכּסטרנים עמדו למבחן אשתקד.  ראשים!  בחירים!  כמה, סבור אתה, לא נכשלו? שנים!  את כל השאר הכשילו הצוררים במתכּוון.  אַנטיסמיטיזם!

הבן סגר את הספר ברוגז ולא אמר כלום.  השירה הישנה!  האב גיחך איזה גיחוך רפה, פשרני, ואמר:

– ואז – בוגדן חמלניצקי למה? אה?  למה אז כל הטאראראם? אה?

"כדרך התגרים!" – נהם הבן בקרבו.

ועל משכבו, לאחר שהלך אביו, הגה: אנטישמיות – מה פירושה? לא רוצים בנו? לא רוצים לקבלנו? לא אכפת להם כלל, שנהיה לבדד? מדוע? לא נכון! לא נכון!

אולם בבוא ימי-הפקודה, בעת שקרדומו של שכנם, אבי-אַנטוֹן, עדיין לא נרחץ, והם רבי-העליליה, הדפיסו פּרוֹקלַמַציה על קוֹנטר-ריבולוציה, בקעה, אף על פי כן, שאלת האב המנוח את המוח הצעיר באחד-הלילות:

"למה בוֹגדן חמלניצקי? למה?"

 

ג

מעון-אחותו של דיאספורין בקראקוי היה באחד הרחובות היותר נאים, ששמו כשם מלך פולני ידוע.  האולמים היו רבים, מרווחים ומשוּחים, ובבוקר-בבוקר היתה צעקת הילדים המפונקים, הגדולים עם הקטנים, הולכת על פני הרהיטים הנאים, מסוף אולם אחד עד סוף השני.  אז היתה בעלת-הבית היפה-פיה, שמכל יפיה לא נשאר לה עוד אלא, אולי, חזה המחוטב יפה, יוצאת  מחדרה בחלוק-בוקר, ולפעמים רק עטופת-סדין, מרוגזה, שטופת-ממרורים, ומקללת את הילדים ואת המשרתת הפולנית.

האשה הזאת, ילידת עיר-הדרום הרוסית, למדה, במשך מספר שנות נישואיה להפראנט הגָליצאי, לדבר ולהתלבש כפולנית מלידה ומבטן.  את כל תנועותיה הקודמות, בהיותה בבתוליה, אמנם, לא שכחה גם כן, אבל הגראציה המיוחדה שלהן כבר לא היתה להן עוד.  היא לא חדלה  גם מהרגלה לטפח על  זרועות-ידיה החשופות למחצה בהיותה מסובה עם אחר, ביחוד היתה מרבה לטפח בשבתה יחד עם שאר-בשרו של בעלה, אבל זרועותיה בעצמן, צריך  אף על פי כן לשער, כבר לא היו אותן הזרועות: הן, אמנם, היו עדיין צחות, מלאות ורכות, אבל איזה ניווּל בצבע העור, איזה ניווּל דק ושלא בזמנו, התחיל כבר לפעפע בהן.  ודיאספורין-האח יש שהיה מביט עליהן, אינו רואה כלום, אבל תוהה בבלי יודעים.  כל פניו היו משום-מה בשעה כזו – תהיה.

אחותו היתה אומללה.  האולמים היו רחבים והרהיטים היו רבים, צפופים, אבל בכל פעם מדי עברוּ שלושה חדשים וצריך היה לשלם את שלוש מאות הכתרים שכר-דירה, היתה היא בוכיה.  אולם באמת היתה היא בוכיה לעתים יותר מצויות.  הבעל, הקומיסיונר העבה וכבד-הנשימה, שכל עסקיו היו ברוסיה, לא היה בביתו כל  הימים, ויש שהיה  מתעצל לשלוח כסף להוצאה...  האשה ידעה, כי  יש לו לבעלה פילגש בוַרשה, שהוא מבזבז עליה ממון הרבה, ועל כן, להכעיסו ולקחת ממנו נקם שלא בפניו, היתה מראה פנים שוחקות ביותר לשאר-בשרו, שאר-בשרו של בעלה, והיתה נוהגת אתו כמו שנוהגין בכל הבתים המיוחסים של הרחוב הנאה, אשר שמו כשם מלך פולני ידוע.  ואולם בעמקי לבה אהבה דוקא את הקוֹמיסיונר העבה, בעלה; אהבה דוקא להביט על גופו השמן ברחצו בספל-בורית בבואו מן הדרך ליום חג-הלידה, והקנאה  לפילגשיו אכלתה, והוצאות-הבית הטרידוה – והיא היתה אומללה.

ההוצאות היו מרובות.  לא ידעו מהיכן, אבל אחותו של דיאספורין למדה לדבר על חינוך טוב ועל חובות-אֵם...  זה לא התאים לה כל כך, אבל היא, המטרוניתא, חשבה, כפי הנראה, להשפיע בזה על בעלה...  ולפיכך היו לכל הילדים מורים מיוחדים לגרמנית ולצרפתית ולניגון על הפסנתר ולשנים-שלושה מקצועות מלימודי הגימנַזיון הפולני, שהם, הילדים-הצעצועים, לא היו מוכשרים להם ביחוד.  בפרט היה הבן הבכור, נער בן שתים-עשרה, אבל גדול בגופו לא לפי שנותיו והדיוט גמור – חלש מאד בלימודיו.  זה היה תכשיט, שרבים כמוהו, וקול-שאונו ואי-רצונו והכאותיו את הילדים הקטנים ממנו והתנפלויותיו על המשרתת – כל זה היה מצלצל בבית יום-יום כקופסת "צדקה תציל ממות" והיה מחריש כל אוזן.

– בית בוּרג'ואַזי עם כל נעימויותיו! – יש שהיה דיאספורין מטיל במר-רוחו לפנַי, לאחר שהייתי גומר את שיעורי הגרמני עם תלמידי הטוב, וכולי טבול זיעה ופנַי מלאים קפיצים...

אני הייתי נכנס אז לחדרו ומחזיק את השיחה.  – משכן בעלי-בתים...  בּוּרג'ואַזיה – כן, אבל   צריך להוסיף: יהודית!  הבּוּרג'ואַזיה שלהם היא רק  בלי יחוס-אבות, בלי אצילוּת, בלי נשמה יתירה, אבל דגל התרבות שלה בידיה הוא, בעוד ששלנו הוא גם בלי קורטוב של עושר לאומי, בלי כל רכוש תרבותי, בלי משהו חוש של ארץ-מולדת, בלי זכר לשפה עצמית...  למה יתפלא על הכיעור?

בימים הראשונים להתוַדעוּתי להאורח לא מצאתי חן בעיניו.  העדוּת היותר נאמנה על זה היתה, שהוא לא היה מרגיש עצמו אתי בכי-טוב והיה מדבר מלאכותית.  "אני הגבר – דיאַספּוֹרין שמי; בן-אדם רגיל, למרות שם-המשפחה שלי, שאולי אינו רגיל באיזו מידה".  הוא היה משתדל להיות "פמיליארי", מדבר דברי כסילות על אודות פניו, ש"כמו, שהמַראָה-של-כיס מעידה לו עליהם הרי הם, כמו כולו, רגילים למדי, וכל השאלה הבוערת שבפניו היא, אולי, מה שבן-אדם שכמותו, שלא היה מעולם באנגליה וקולוניוֹתיה, ורק מתעתד לנסוע לאמריקה, מגלח את שפמו.  מה דעתי? האין בזה איזה זכר לדבר?" – ואולם דעתי היתה רק, שהוא בודאי מתחרט אחר כך על הטון המעוּשה הזה – איזה מעשה-נערות, ממין מיוחד – ולכן ריחמתיהו, והיה לי לא-נעים, מה שעשני  עוד יותר לצנינים בעיניו.  הוא לא היה יכול לסלוח לי את מבטאי הרוסי, שפת-שיחותינו, ואת סגנון-דיבורי, שהיה, אמנם, צריך לחשוב, לא מן המובחר, למרות או מפני, שהיה מכוּון, לכאורה, על פי כל חוקי הדקדוק.  הוא לא היה יכול לסלוח לי גם את כל עינויי, הרפתקאותי ובזיונותי עם תלמידי הטוב.  הוא לא קיבל באהבה גם את המלח שזריתי על פצעיו החברותיים...  ואולם בתוך אותה האטמוספירה של בית-אחותו נעשיתי אני לו, סוף-סוף, "הנפש היחידה", אף כי עוד זמן מרובה לא יכול  לסבול הרבה מצדדי תכונתי.  הוא ידע, למשל, כי  אני סופר בלשון-הקודש, וגם זה שת עלי לחטאה.  כידוע היה לו אז מן המקורות הלועזיים, שמהם התחיל לשאוב ולמלאות את ידיעותיו היהודיות, כותבים כל הסופרים היהודיים הלאומיים יוּדית, זאת אומרת ז'ארגוֹן, ז'ארגוֹן גרמני, – הוא אינו נוגע בשאלה, אם זה טוב או לא טוב – אבל למה אני האחד יוצא מן הכלל?!

– אני יודע, – הייתי אני בתוך כך מתגרה בו – ארץ-ישראל...  ציון...  זוהי מלה ריקה בשבילך, מלה שאינה אומרת כלום ללבבך...

– ציון?? – היה הוא מעמיד עלי עינים במתכּוון.

– ציוֹן, ציוֹן, הוא הדבר: סיוֹן... – לא הייתי אני עוזב את המערכה, ויש גם שהייתי מוסיף בדקירה: בטון כזה יבטא בודאי בן-אחותך הגדול, תלמידי זה, לעתיד לבוא את המלה "אֶסתיטיקה"; אבל בתוך כדי דיבור, חושש לאמת-הדבר, עומד ומבאר, שאני, אמנם, איני עסוק עכשיו באֶסתיטיקה, איני עסוק בציון של מַעלה, כי אם בארץ-ישראל של מַטה...

דיאספּוֹרין היה מביט בי באותו מבט-התהיה, שהיה מסתכל בזרועות-אחותו, ומבטו היה אומר: "אתה – טיפוס, אבל טיפוס משונה".  איש המתאמר להיות לאומי יהודי אדוק, ויחד עם זה הוא אומר, כי את היהודים כיום אינו מכבד כל עיקר! בתמהון גמור היה הוא, ה"גוי", כפי שהיה בעיני עצמו, שומע לי, כשהייתי מסביר לו כי אני, הציוני, איני מדבר על תחיה, על תחית הרוח, על תחית  רוח האומה העברית, כי אם על יציאה, על שאיפה ליציאה מן הגיטו.  "רֵינֶסַנס", "תחיה" – אלו הן מלות קוסמות מאד, אבל מקום בשבילן אין אצלנו; אין מקום אצלנו בשביל תנועה של תחיה: אנו לא איטליה, הציוניות שלי אומרת: הגיעה השעה להחלק היותר מסוגל לחיים שבין ישראל לחדול משבת עם אחרים ולתלות הכל על רשעת אחרים.  צריכים צעירי ישראל להבין מה הוא עמם כשהוא לעצמו, בעבר ובהוֹוה, ומה הם, הצעירים בעצמם, בהוֹוה ולעתיד.  הרוח העברי? – זה אינו כלום.  הירושה הגדולה? – אפס ותוהו.  הנה זה מאות בשנים אנחנו יושבים כאן, בין הפולנים.  מאות בשנים ירקו אלה המתוֹעבים בפנינו, ואנחנו מחינו את הרוק, ישבנו וכתבנו ספרי פלפול ודרוש, שטות וגועל-נפש.  זה רוחנו.  הגיעה השעה להעריך את עצמנו כהוגן.  והערך – אינו גדול.  אנחנו איננו ראויים לכבוד.  אנחנו נהיה ראויים לשמנו האנושי רק  אז, אם  נלמוד את סוד-העבודה, את "שירת החי עלי אדמות", כאמור אצל טשרניחובסקי שלנו (משורר עברי מן המיוחדים – לא היה מזיק לך כלל, דיאספורין, אלמלא ידעתוֹ!).  האם יבוא יום כזה? – בחיי נפשי אני כבר היוּ ימי יאוּש גמוּר בנידון, אבל זה לא נוגע.  עכשיו יודע אני רק אחת: אנחנו נשיב לנו את כבודנו, אנחנו נחדל מהיות פרעושים, אם נעמוד בנסיוננו זה האחרון ונרכוש לנו מקום בארץ בעבודתנו.  כן, בעבודתנו! כי הנה כל העמים חיו, עבדו ויצרו, להם ולדורות, ואנחנו ישבנו ביניהם על אדמת נכר וטיפלנו בשדים יודעים מה.  באי-עבודה חטאנו, ובעבודה, בעבודת עצמנו, כל התיקון.  בה נוכל להגָאל.  זוהי תקותנו היחידה.  אין אנו יכולים לבלי לקוות לה, לבלי לנסות בה.  צריך לעלות לשם, להיוָכח; לא, להתחיל, לעבוד – ובשדה!

ספרי "בצדי-דרכים", אשר רוחו הוא שדיבר בי ומלתו היתה על לשוני, היה אז כבר קרוב לגמר, ומניעה אחרת לנסיעתי לא היתה.  גם דיאספורין היה כבר עומד על הדרך לאחיו לאמריקה, אחרי אשר תקותו להכנס לבית-הספר הטכני שבעיר נשארה – מסיבות בלתי תלויות – מעל.

כן, גם תקותו זו נשארה מעל (תקותו הראשונה להכנס לבית-ספר דרמטי ברוסיה נשארה מעל זה כבר), והחדשים האחדים אשר בילה אחר זה בבית-אחותו היו בני-גהינום במלוא משמעוּת המלה.  גהינום גמור מחוץ ומבית.  בחוץ היה הבנין הקוֹלוֹסַלי של הטכניקוּם עם עמודיו הגדולים והגיאונים, עמודי בית-מקדש, שסביב-סביב לו היה הוא, דיאספורין, מטייל, או יותר נכון, מסתובב חצאי ימים ורבעי לילות – ודאי באותם הרגשות הפרימיטיביים של אדם הראשון בראותו את להט החרב המתהפכת אצל גן-עדנו.  ובבית היתה האחות עם מאַת שמלותיה, והיו הילדים עם עשרת מוריהם, ועמד הפסנתר, ושׂרר המחסור, וקרובו של הבעל עם השיח הקטן של שערות רכות, סמוך  לשפה התחתונה הרכה, מעל חודו של הסנטר הגלוח, הרך, היה – בתור בן-בית – שם על פניו כמַסכה את מכבש-השפם בכל סדר השכמת הבוקר, מדי לוּנוֹ בבית אשת שאר בשרו.  ישנם "פרצופים" בין בני האדם!

– קרן-אור אחת בממשלת החושך הזאת – עלה פעם בדעתו של דיאספורין – היא...  חי-נפשי...  מַרוּסיה...  המשרתת... מה? רעיון מוזר?

באמת, לא היה הרעיון מוזר כלל.  המשרתת הפולנית היתה חביבה למדי, גוף רענן, גמיש, רוטט, בכל כוחות עלומיו, ואור-עיניה, אם כי היה קצת מימי, אבל בלי כל משבר, בלי כל צער עולמי, כביכול, של הבתולות האינטילגנטיות שלנו ובלי הכוסף לשמד ולבן עם אחר של ההמוניות.  פניה של מַרוּסיה היו תמיד כאילו זה כרגע נשק לה אהובה מערפה.  בת-צחוק תמידית – גם בשעת שפשוף הקרקע, גם בשעת רחיצת החלונות.  אפילו אני יש שחשבתי לי לחטאה מה שאיני מנשק לה בשעת הכושר.  לא, דיאספורין, אל-נא יצחק.  רוֹמנטי לא הייתי מעולם ובדמיונות איני שוגה.  אנחנו הלא איננו בעלי-דמיון כלל.  לאשה לא נקח אותה, וגם היא לא תינשא לנו (אעפ"י שמאידך גיסא היה הדבר רצוי מאד: החלפת הדם!).  בשביל זה חכמנו אנו וזָקַנוּ באמת יותר מדי.  לדאבון-הלב! כן, לדאבון-הלב! כן, היא רחוקה ממנו, ויחד עם זה – איך לומר זה? – לא לא-קרובה.  משום מה? איני יודע...  אבל היא אינה יכולה להיות רחוקה...  כסבור אתה, אני מפטפט? בודאי מפטפט...  אבל...  גם זה לא נכון...  אפשר...  איני יכול זה לברר לעצמי...  העיקר, שנערותינו אנו אינן כן...  זוהי בת עם בריא בהרבה מובנים...  גם קווּצתה מאחריה כמו תשחק תמיד...  איך אמרת? קו-אור בממשלת-החושך? – אפשר מאד...  כאן – היצירה הפולנית הפשוטה בתוך החזיריות הבוּרג'וּאזית היהודית...

– אתה הנך משורר אַנטישמי! – לגלג דיאספורין.

– בנידון זה – לא; – נעשיתי רצין, רצין ביותר – הנני אנטישמי – ואולי במידה מרובה, אולי עוד יותר מכל אלה אשר עמדו על דרכך בנוגע ללימוד-טכניקה; בכל אופן אני מבין אותם, אבל בנידון זה...

– המתן...  למַה אתה מתכוון באמרך, שאתה מבין אותם? – נגע הדבר עד לבו של איש-שיחי...

– פשוט: אני מבין את העובדה ואת סיבתה הטבעית.  הם מדברים על דבר התבוללות, הם דורשים מאתנו, השכנים, הגרים, שנתבולל ביניהם.  מה זאת אומרת? נוּ, הגישה נא את האפוֹד של הסוֹציאַל-אֶקוֹנוֹמיה, תן הנה את האוּרים-ותוּמים של השקפת-הפוליטיקה. מה זאת, איפוא, אומרת? זאת אומרת, שהפוליטיקנים שבהם רוצים, כי קולותיהם של היהודים יהיו בעדם ולא בעד באי-כוח הלאומים המתנגדים להם בממלכה;  שקולות היהודים יהיו פולנים ולא רוּתינים, מַדיארים, צֶ'כים, גרמנים.  כך? ואולם עד כמה שהפולנים הם כבר אדוני המצב בפועל, הם אינם רוצים כלל להכניס את היהודים הנבזים בקרבם, בחברתם, כי אם לדחות אותם, להפטר מהם...

– וזוהי אַנטישמיות! – צעק דיאספורין.

אז לגלגתי אני:

– ב"שוקנו" אין להם כל צורך.  חה-חה-חה!

ובאה הפסקה בשיחתנו.  ראשי נתבלבל קצת ונתמלא מלים: שוּקנו, שוּקנו, שוּקנו...   ומתוך הבלבול כאילו נסתמנו במוחי המגפים המאובקים והמתרוצצים ב"יריד" של אבי-דיאספּורין המנוח, מלך השוק העברי...

את הדממה הפריע בן אחות דיאספורין הבכור, תלמידי ותלמיד הגמנסיה המקומית, שאמו האמינה בו, כי יהיה לפרופיסור באוניברסיטה שבוינה.  הוא עמד מעבר לדלת והקשיב לשיחתנו.  שפת שיחתנו הרוסית היתה, אמנם, זרה לו, אבל די היה לו מה שאנחנו יושבים ומשוחחים על מַרוּסיה, שכבר היתה טינא בלבבו עליה, בכדי שלא ישתעמם.  הוא, כנראה, הצטער על שהשיחה נפסקה כל כך במוקדם, ולכן נכנס לחדשה.

– גָנבה איננה, – אמר הוא פולנית בקול בּאסי-צרוד ואַבטוֹריטטי, קולו של אביו – אבל לתת לה ללכת  מן הבית אסוּר.  היא נוהה מאד אחרי אנשי-צבא.  חי-נפשי! אמא אומרת, שבכפרה יש לה כבר חתן...  אמה שלה אמרה זאת בהיותה כאן...  חי-נפשי! אמה שלה גרה בכפר...  היא – "משומדת"!

– מה?!

ברם, זה היה נכון: המשרתת מצד אמה, כפי שהוברר מדברי תלמידי ומשבועותיו, היתה ממקור-ישראל! אמה היתה בת בן  ישוב אחד קרוב, שברחה עם מאהבה והתנצרה.

– מעשים בכל יום בגָליציה! – ניסינו אני ודיאספורין להתיחס לענין בקלות-לב.

אבל תלמידי לא נתן דמי לו:

– אמי אומרת, כי היא אינה יודעת למלוח בשר וצריך עדיין להשגיח עליה...  היא מסרסת תמיד את פקודותיה של אמי, בפרט בדברי ריליגיה...  הו, היא סחורה טובה!

– גמרת? – שאלהו דיאספורין בהבעת-פנים מענינת מאד.

– חי-נפשי, יש לה חתן! – נשבע תלמידי.

– ומה שמו? – לא התאפק דיאספורין.

– וְלַדֶק; – מיהר בן-אחותו לענות; אולם יושר-נפשו עצר בו מיד – לא...  איני יודע...  אלך ואשאל אותה...

– ותשאר שם! – הוסיף דודו.

אבל התכשיט, כמובן, לא היה רגיל לשמוע בקולו של אחר.  ואחרי עבור רגעים אחדים של טענות ומענות בחדר-המטבח, אחרי דין-ודברים קצר בין קולו הבּאסי והאַבטוֹריטטי של תלמידי ובין קול נערה בת שש-עשרה, קול חודר בביישנותו ובעקשנותו, שב הוא והודיע:

– בּוֹגדאן!

– איך? – נתעותו משום-מה פני דיאספורין.

מה ששם ארוסהּ של מַרוּסיה היה דוקא בּוֹגדאן – הכאיב לו במשהוּ, כמדומה.  לא יאוּמן?

 

ד

את אחיו הירש – הודיע לי דיאספורין במכתבו משיקאגוֹ – מצא בשלום.  אגב, שמו עכשיו אינו כלל הירש אלא הֶרריס.  הוא שינה את שמו ומדקדק שיקראוהו בשמו החדש, האמריקאי.  עובד הוא בבית-מלאכה לעשית כובעים ומשׂתכר ארבעה-עשר דוֹלרים לשבוע.  את פני אחיו זה הכיר דיאספורין בקושי: הלה השחיר, כחש, נזדקף ונתקשה.  בעזרתו של הרריס נכנס גם הוּא, דויד, לעבודה זו.   כמה הוּא משתכר – התבייש לכתוב.  ובכל זאת, נפלאה היתה ההרגשה, אותה הרגשה של בטיחות, שהרגיש בבוקר הראשון ללכתו לעבודה.  ליריקה גמורה היו השורות ההן במכתבו, שבהן תיאר לי את הרגש הזה.  הנה שיקאגוֹ! הנה הטראמוואים האֶלקטריים, האוֹטוֹמוֹבילים, מסילות-הברזל ברמה ובעמקי-תחתיות; ברזל, אבן, אש, חלונות ואנשים; והוא, אחי הירש או הרריס דיאספורין, הולך עם אחיו לעבודה...  גם הוא הנהו מן המהלכים, מן העובדים; הנה גם הוא בוֹרג אחד  בתוך רבוא-רבבות הברגים, המתגלגלים  בחישוקי-המכונה ששיקאגוֹ שמה.

מה הרגיש הוא ביום הראשון בשובו מעבודתו – שוב התבייש לספר לי.

"כי אתה, אולי, אינך יודע.  אתה, אולי, חושב שברוסיה רק ריבוֹלוּציונר הייתי, כמו שסיפרתי לך, ריבוֹלוּציונר   ותו לא.  אבל ידוע תדע, כי  אני, דויד בוּנימוֹביץ' דיאַספּוֹרין, בימי שחרותי ניבאו לי עתידות להיות משחק על הבמה.  זאת אומרת: סוף-סוף, לא   אחד מארחי-פרחי.  הדיקלַמַציות הטרגיות שלי (אני, מתרגם הקטע הזה מן המכתב, הייתי מוסיף: הטרגיוֹת – תרתע משמע...) וצעקותי: "וַסילקי! וַסילקי!" ("פרחי-הדגן! פרחי-הדגן!") בה"משוגע" של (המשורר הרוסי) אַפּוּכטין  הרעישו את הלבבות.  וכאן בכנסיות-הברית המאוחדות נעשיתי לשוליא דעושה-כובעים!"

– כן, – חשב דיאספורין, צריך לשער, באותם הימים הראשונים לעבודתו – אלמלי היתה אותה נבואה מתקיימת (או אילמלי היו איזו תנאים באופן אחר? – הכותב), הלא היתה מנת חלקו בחיים: אור-יקרות, לילות-נדודים, קרשי-הבימה, תרגילים  וחזרות, אֲפֵר וצבע-הפּנים, בֶּנֶפיסים ומשתאות וחגיגות ואינטריגות ולוָיה  נהדרה מאד בסוף.  עכשיו כל אלה אינם בחייו, ולוָיה נהדרה אחר כך לא כל שכן, שלא תהיה!

אגב, לוָיה, ואם לא נהדרה ביותר, ישנה באותו המכתב, ודוקא לויה שנגעה ישר אל הענין, להראות "כיצד קוברים אצלנו, בעולם-המעשה האמריקאי", אלא שהיא משום-מה בפוֹסט-סקריפּטוּם.  עיקר המכתב ההוא עסק בתיאור האנשים החיים, האנשים העובדים אתו, "זה הסוג של פועלי-הרבבות, שלפנים דאגנו להם כל לך והם לא ידעו" (לא היו צריכים לדעת! – המתרגם).  "הבריות הללו בשעת העבודה  עושים הם את מלאכתם אַבטוֹמַטית, שרויים עד צואר ברפש וסמרטוטים  ושערות-הצמר ופירורי-הארג  ושאר  חמרי המלאכה.  בשעת הפנאי הם  מדברים ביניהם לבין עצמם על שכר-השבוע או מריבים את חברותיהם-מכרותיהם הנמצאות במחיצתם (כאחי, רובם רוָקים).  ביום הראשון, כלומר, בשבת הנוצרית, הם מעבירים תער על זקנם בבוקר אצל הגַלָב, על פי האבּונמנט, הולכים אל ה"אוֹפיס" ומקבלים שׂכירותם, מראים  קאפריזיהם בצהרים בשעת האוכל ובערב יושבים הם בקרקוּס ומתבוננים אל הקוֹמדיאנטיות העולות בסולם".

כזכר לעולמות אחרים  ולימים אחרים, ימי הויכוחים הגדולים, היו בין אלה הבריות, שביניהם עבד דיאספורין, גם "פוֹרוֶרטיסט" אחד וחצי פועל-ציון.  כשבעל-הבית היה יוצא והמפקח לא היה שם לב (כך סיפר דיאספורין במכתבו), היו שני אלה ה"ראדיקלים" מחליפים פּתגמי-שיחה בלתי שגורים, ראדיקליים, ויש שההערות הקצרות היו עוברות גם לויכוחים, לויכוחים ממש, אבל אלה הויכוחים היו מצלצלים כדיסהרמוֹניה גמורה, בתוך כתלי הסַדנה הנטוּיים, שכאילו הכו על הראש וקראו: כלו מלאכתכם! החישו! – "נושא לויכוחיהם יש שתשמש גם הציוניות שלך, יקירי, זו הציוניות, שאתה בוכה עליה כל כך במכתבך מפלשתינה.  ה"פוֹרוֶרטיסט" היה סובר, ש"החוק הסוציאלי" הוא דוקא "מן הכפר אל העיר" ולא להיפך, בשום אופן ואופן לא להיפך, ואנחנו היהודים (בעת האחרונה התחיל, כפי הנראה, גם העתון ההוא להודות, שאנחנו יהודים! – המתרגם), אנחנו היהודים, שעירוניים אנו, נשוב אל הכפר?! הבוז לציוניים! אולם חצי הפועל-הציוני היה עונה תמיד בטענה-מענה אחת: עכשיו שטורקיה היא ארץ קונסטיטוציונית (הוא, כנראה, לא ידע שטורקיה לא נעשתה ואינה ארץ קונסטיטוציונית אלא מעצלות! – המתרגם), עכשיו אין לנו מה להתבייש לשלוח לשם אנשים.  הקרבן אינו נורא כל כך.

ככה תמו ימי הויכוחים הגדולים!

"ואתה, יקירי, אל-נא תאמר: סנטימנטליוּת – המשיך דיאספורין במכתבו – אפשר בכל זאת מאד שאבוא לארצך המושכת והיפה.  לא אכפת לי מה שאתה אינך רואה כל פֶרְסְפֶּקטיביות בשביל הציוניות שלך.  פה יש תיאטרון יהודי, אבל אליו אין מקבלים חדשים.  אצלנו באמריקה הכל "יוּניוֹן".  ובכלל, כפי שאתה רואה, קשה פה לבר-נש כמוני.  אצלך, בכל זאת, בודאי אחרת.  ואתה אמרת לי לפני נסיעתך – זוכר אתה? – שפלשתינה מצטרכת במדע טֶכני, ואני הלא חפצתי להיכנס להטכניקום שבקראקוי.  אין זו ליצנות: הן מה שלא קיבלוּני – לא בי האשם.  אבל שמע הלאה".

והלאה היה שוב על אחיו.

הירש, אחי-דיאספורין, ששנים אחדות לפני אותם ימי הויכוחים הגדולים ברוסיה, לפני נסעו לניו-יורק, היה כבר מאנשי ההכרה, נעשה עכשיו – "איך שלא יפלא הדבר" – לבשר מבּשר אלה ולעצם מעצמותיהם של בני סַדנתו.  הוא נעשה להֶרריס גס כל כך! עברו המפלגתי מתגלה אולי בזה, שהוא מתהדר לפני חבריו בהורותו באצבע על דויד: הרי אח סטוּדנט יש לי בכאן! אל תראוהו שהוא, אחיו – כלומר דויד העלוב! – עובד פה ואינו מוכשר לקשור זנב לחתול (ממש כבֶטי הצהבהבה, אבל בֶּטי, לכל הפחות, הלא מוכשרה וראויה לדבר אחר!).  דעוּ לכם, שהוא, אחיו, כלומר מי שהיה!...

ואולם לו, לדויד, הודיע הרריס עוד ביום הראשון לאמור:

– מַינד יוּ, שים לב, "ירוק"! יוּ סִי, רואה אתה, מצבי טוב, איתן, אין לדרוש יותר טוב.  אך לטוב אין שיעור, פוֹר די פיוּטשר, לעתיד לבוא יש לי כבר תקוות גדולות מאלה.  מַינד יוּ, הוא, אחי דיאספורין, היה לפני שנתים בראש השובתים בבית-מלאכה זה: אז לא שכח עדיין מעשי רוסיה...  והנה רואה אתה את המפקח, זה החלוש, בעל הזקן השחור, העגול? הלה עמד אז על צדו של בעל-הבית וקיבל מכה אחת אפים, ודוקא מידו, מידי הרריס.  זה ה"סקֶב" המֵפֵר-שביתה, המוכה, אמנם, נעשה בזכות זו (לאחר שהשביתה נתבטלה והכל שבו לעבודתם בתנאים עוד יותר גרועים מאשר קודם) למפקח, ליד-ימינו של בעל-הבית, והוא, הרריס המַכה, לעומת זה ירד למטה (רק בשנה האחרונה התחילו להוסיף ולהוסיף על שכרו: אין כמוהו בין הפועלים ל"גידול"!)...  אבל, כסבור הוא, דויד, כמה יארך מצב דא, כלומר, של פלוני בתור מפקח? המוּכה לא יחיה הרבה מן המכות אשר הוּכה אז.  בפרט שהיהודי הלזה – זה לו להיות מוּכה בפעם השניה.  בראשונה הוכה בידי גוי.  וכך היה הדבר.  המפקח הוא כמעט יליד-הארץ: אבותיו הביאוהו מארץ-מולדם כשהוא נער קטן.  ולכן, משנשא אשה, ניסה לקבל עבודה בלַינוֹ-טיפּ, מקצוע שאין יהודים רגילים לעבוד בו.  לראשונה הלך הכל כשורה: לא ידעו שהוא יהודי.  אבל האושר לא ארך.  מיד כשנודע הדבר ליֶנקים, דרשוּ הם פּה אחד את פּיטוּריו.  ה"חכם" סירב, וניגש אחד מהיותר רתחנים (ילד כמוני! – הוסיף הרריס בהנאה) והכהו על ראשו, "תחת אשר אני, כשהיכיתיו, לא נגעתי בראשו, – למה לי ראשו? – כי אם דחפתיו פעם בחזהו ופעם בצדו ודי".  והנה מַינד יוּ, – המשיך אחי-דיאספורין את התפארותו לפני אורחו (במכתב, אמנם, לא נמסר הכל מלה במלה!) – מאז המוכה מתהלך כצל, חולה גמור, יום הוא עובד ויום הוא שוכב, אשה לו וילדה אחת, והרופאים אמרו נואש לחייו, ולפי דבריהם – רופאי אמריקה-גנב יודעים מה שהם אומרים! – ימות הוא דוקא מהכאה שניה ולא מהכאה ראשונה...  ואז – התבין, דויד? – "אני בבית-מלאכה זה האמן היותר חרוּץ...  ואת המעשה מלפני שנתים שכח בעל-הבית זה מכבר...  והראיה, שהוא נותן לי את ה,טשאנז' לגדול" – – –

"מה אתה, יקירי בארץ-ישראל, אומר לצורה כזו של מלחמת החיים?"

"וראה-נא עוד מה שהוסיף אחא, יחיה": הוא, דויד דיאספורין, הסטודנט, האַקטוֹר, שמלאכתו בעשית-כובעים ראויה לאלף כפרות, אל-נא יחשוב, כי בזה שהוא, הרריס, יירש מקומו של המפקח החולה, יוטב לו, הלא-יוּצלח, אדרבה ואדרבה.  עליתו של אחיו לא לבד שלא תביא כל תועלת, אלא שעוד תזיק לו.  הוּא, דויד דיאספורין, הן איננו "אַ נַיס גירל" (בתולה יפה), ובעל-הבית ידקדק בכמו אלה.  דויד הן איננו בּטי ובעל-הבית ידרוש מהמפקח החדש ש"יראה לו  מלאכה"! אין מקומות פּנוּיים באמריקה בשביל גורמי-דחק בעלמא.  בקצרה: כשיעלה הרריס על משרתו, יוכרח אחיו לעזוב את המקום לפי דבריו.  רק המפקח החולה, ה"שלומיאל" הואיל ולבו נתון רק לימיו הספוּרים,  והואיל והוא מתירא מפני צוררו-יורשו הרריס דיאספר (גם את שם-המשפחה אִנגל קצת הירש דיאספורין החרוץ!), הרי הוא סומך על "זכות אבות" ומניח לו, לאחיו של אותו צורר-יורש, להתנודד פה למותר וללא-הועיל... התבין?...  מַינד יוּ!  

והוּא, דויד דיאספורין, "הבין"; הבין ושם אל לבו.

"וצריך היית, יקירי, – היה כתוב בחתימת המכתב – צריך היית לראות את המפקח המסכן ההוא.  איני יודע מה היו פניו טרם חלו בו ידי אויביו-מתחריו וטרם חלה בגלל זה את מחלתו אשר מת בה, אבל אנכי הכרתיו בתור יונה גמורה בדבריו והליכותיו.  כמו חי עומד לפני זקנו השחרחר והאידיאלי.  בינתו הטבעית היתה מסתירה את רגזנותו החולנית, כל מלותיו ופקודותיו היו מדודות וחשאיות. לטֶמפּ של העבודה לא התאימו, כמובן, ולא יפלא שבעל-הבית לא היה מרוצה ביותר.  בימיו של הרריס דיאספר אחי יחם בודאי הטמפּ של עשית כובעים אמריקאיים". – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בהוספה לאותו מכתב היו גם דברים אחדים על מות האיש והלויתו.

המנוח, בתור מפקח, היה יושב על כסא רם עשוי לכך.  פעם אחת נפל פתאום מעל הכסא לארץ בעצם היום.  הרימוהו ונשאוהו הביתה ולפנות ערב יצאה נשמתו.

השמועה על מותו נתקבלה בבית-המלאכה ממחרת בבוקר. 

– מכיסו הוציאו עשרים וששה דולרים כשהביאוהו הביתה!  – הודע המבשר.

– צריך ללכת ללוותו לבית-עולמו! – אמר הרריס, ולא בקול של  מחזיק טובה לעצמו.

ברשות בעל-הבית הלכו הכל.  לא, לא הלכו: נסעו.  עברו ממסילת ברזל אחת לשניה – מסילות-ברזל אין קצה.  לאחרונה באו בסמטות, שריח אדמה נודף מהן.  שאפו רוח, ואחרי צעדים אחדים – בית-העלמין.

מבית-הטהרה יצא יהודי אחד, שהיה דומה למשרת-השמש "בבית-הכנסת הקר" שבעיר-המולדת.  אולם היהודי הזה היה לבוש בגדי כהונה דומים לאלה של כמרי הכנסיה האנגליקנית, – הבגדים היו לא לפי מידתו – על ראשו יַרמולקה מרובעת, ובקול תרנגול מצחיק קרא:

– פֶלוֹ ווֹרקֶרס... דֶט'ס נַיס...

כלומר:

– בני-החיל הפועלים (באו)...  כך נאה ויאה...

נאה ויאה! לה"רברנד" העלוב הלז היה, כפי הנראה, יצר-טוב גדול להכניס פועלים תחת כנפי השפעתו.

המת היה כבר מונח על השולחן, מהרה באה אשתו עם ילדתו, ילדה כבת ארבע, ענוגה, רכה, בעלת תלתלים צהבהבים, כתלתלי בֶּטי הפועלת, ונעימה כל כך.  היא התנהגה בנימוס, לא הרבתה לקפוץ, אבל שביעת-רצונה על הטיול הבלתי צפוי בעצם יום-חול לא היתה מכוסה מעין.

דוֹק-השמים נשקף בעד הדלת הפתוחה של בית-הטהרה – אויר, אויר, מרחביה, מרומים.  ומעבר לדלת פנימה המטירו הכתלים אותיות גדולות ושחורות – פסוקים, פסוקים, המצדיקים את הדין ומשבחים את יושב-המרומים.  על מכסה הארון השחור היה כתוב: "ה' נתן וה' לקח".  ובכל פינה: "הצור תמים פעלו"...

אולם אם הפסוקים והדברים הכוזבים היו מרעימים, הנה הקול, שבו קרא אותם הרברנד בשעת הצרמוניה, היה כל כך מגוחך! מגוחך – למרות הכל: למרות האלמנה הצעירה העטופה שחורים, שעיניה צבו מבכי, למרות הילדה הרכה, השמחה, עם תלתלי בטי הצהבהבה, למרות קוי-הנכאים הקטועים, שעלו מפרצופו השחרחר של זה שהלך למנוחות, פרצוף זה עם משקע לחייו המארכות ושפמו הקטן, הכהה.  חצאי-הקוים המטושטשים של כל מהותו התחילו מרגע לרגע שבאותה שעה מתרשמים ביתר בהירות, טסים בתוך פסי החשכה-האורה שבבית-הטהרה, על הכתבות שבכתלים, על סידורי התפילה הקטנים, שחילק הרברנד לכל הנאספים בתנועה גַלָחית.  החניק הצחוק וצריך היה להסב את הפנים את הכותל, למלוק את הבשר עד לכאב גדול, למען לא יתפרץ החוצה אותו הצחוק האסור, הצחוק שלא בשעתו ולא במקומו!

– ה-צוּ-צוּר תָּמ' פּילֶע – – – חה-חה-חה-חה! – –

ההכנות בפנים ארכו.  אך הקבר בחוץ היה כרוי מכבר.  כששמו בו את המת, נתבלט מכל גופו הסמרטוטי של זה, נעדר-התנועה ומחוסר-הרצון, אותו הזקן השחרחר, המסוּפר, שעכשיו כאילו נעשה אפור-פחמי, שקוף כרסיסי-קרנים של אבק, ואף כמו התנועע כמעט קט.  – אכן! בשעה שנצטרך הוא להתחפש בפני היֶנקים, שלא יכירו ביהדותו, ודאי שהתגלח פעמַים ואולי גם שלוש פעמים בשבוע.

– רבי דזֵ'קוֹב! – פנה ראש-הקברנים להנקבר – מבקשים אנו את מחילתך, כל מה שעשו לא עשו אלא לכבודך.

ואל הפועלים הניצבים פנה:

– כַּסוּ בעפר! הַררי אוֹפּ!

כשכיסו נזדרז קברן שני ואמר להמכוסה:

– רבי דז'קוב! להוי ידוע לך, כי מפטרים אותך מכל ה"סוֹסייטיס", שהיית חבר להם...  וכל מה שעשו עשו רק לכבודך.

ובעצמו אמר תפילת-הקדיש.

הוציאו דלי-מים לרחיצת הידים.  אבל רק אחדים מה"פֶלוֹ ווֹרקֶרס" קיימו את המצוה הזאת.  הכל נחפזו לארוחת הצהרים.  גם בלי זה אחרו את המועד.

בשמים, מחוץ לעיר, היתה השמש.  היא עמדה בלב-המרום  והחיתה את כל יצוריה הנשארים, את כל אשר עוד רוח-חיים באפו.  השמש! השמש! מקור-החיים! היכן אַת עתה בשביל ר' דזיקוב? היכן תהי בשבילנו, השבים חיים לאכול ארוחת הצהרים, כשגם אנו נהיה – נהיה? – עם ר' דז'יקוב?

הוי, שאלות טפשיות של "סטוּדנט"!

נסתרה השמש: שוב בתי-נתיבות ומסילות-ברזל וטראמוואים אלֶקטריים. –

את הכרטיסים בעד הכל היה לוקח בכל פעם הרריס.  וכשישבו בתוך העגלה ונשאלה השאלה, אם בעל-הבית ינַכה בעד בטלת חצי היום, היה כמו מובן מאליו, שהרריס יהיה העונה.  והרריס ענה: אַי-ד'נ'-טינק, הוא אינו סובר, שבעל-הבית ינַכה.  הן הוא עצמו ציוה ללכת.  אבל להחזיר לו לבעל-הבית את השעות של חצי-היום הבטל ­– צריך יהיה.  יעשו "אוֹבר-טיים".  – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –  – – – – – – – – – – – – – –

"אוֹבר-טיים", יקירי! מלה מָרכבה ופירושה: יתר משעות-העבודה הקבועות.  זאת אומרת: את הגרעון יסלקו בלמעלה מן הזמן.  כך גזר אחי הרריס דיאספר.  והנה מאז עבר שבוע.  וגזירתו נתקיימה: את חוב-הזמן פרעו.  אימתי, איפוא, תתקיים גם נבואתו בנוגע אלי? בכל אופן, אם הנבואה לא תתקיים כל כך מהרה, ואם אני אשאר בזה המקום עוד במשך הזמן אשר הייתי בו – מי יודע, אולי גם לי יחדל כל הענין מהיות תמוה".

 

ה

ענין תמוה אחר היה גם  לדודתו של דיאספורין בארץ-ישראל.

הדודה הינדה הזקנה, אשת אריה לפידות, היתה מאז אשה קטנה ורזה, שתקנית ושפלת-רוח, ושיעור-קומתה לא גדל גם בתקופת חייה החדשה, ולפיכך כשהיתה נושאת כדי החלב אל השוק, היו כדים אלו כמעט נגררים על הקרקע.  אבל היא היתה נושאת.  היא היתה נושאת את החלב מן הפרבר, מקום-דירתה, אל השוק שבמושבה.  כעלות השחר היתה היא הולכת אל אהלי הבידואים, אשר אצל הבריכה, באה עמהם במשא-ומתן בלשון, שאיש לא נזקק לה, בנדנודי-שפה ומלילת-אצבע, ממלאה שני כלי-פחים חלב ונושאת אותם בשארית כוחותיה.  בדרך הארוכה היו ידיה נעשות כשני מטילי ברזל מחמת כובד ועיפות וסמוך לשוק היתה עומדת לפוש אחרי כל חמשה צעדים.  מי היה מאמין באותה שעה, שזו האשה היתה לפנים רבנית מטעם? הינדה הזקנה בעצמה כבר לא האמינה בזה.  אותה התקופה מימים עברו היתה בשבילה כשנות-הילדות הראשונות לגבי כל איש.  יודעים שהיו שנים כאלו, אבל מה היו – שערי זכרון פתח! רק בימי החופש מלימודים בבתי-הספר, כשעמרם נכדה, בנה של  כלתה האלמנה, זה "הערבי הקטן", היה נפנה לעזור על ידה קצת, היתה גם היא נפנית קצת להגות על העבר, אבל גם אז רק על העבר הקרוב, בעת שאת בנה עוד לא קרה האסון, וכלתה לא היתה עוד אלמנה, ושתי פרותיה עוד לא נמכרו בשביל הוצאות-הדרך, זו הדרך לרוסיה, אשר אמר בנה המנוח לעשות.  אז הלא היתה היא נושאת השוקה את חלב-פרותיו של בנה, ולא היה צריך לבוא בדברים עם  הבידואיות הגבוהות ממנה פי שנים, המכוסות כולן שביסים ושהרונים, בעלות השחין וכתובת-הקעקע. רבונו של עולם!

איזה תמהון קפא בעיניה של הינדה.  הבעת התמהון לא היתה חולפת מתוך עיניה גם לנוגה החיבה הישנה-הנושנה, החיבה שנעשתה לטבע שני, שבה היתה מביטה במסתרים על אריה בעלה.  את האיש הזה – היו ידים לשער – העריצה ותחשבהו – אחרי חיותה אתו יותר משלושים שנים! – למלאך-אלוהים, אבל התמהון, אף על פי כן, לא היה חולף. – מה זאת? היכן הם? מה הוא עושה? כיצד הם חיים? ומה קרה להם? מה קרה?

מילא, כן, הם חיים...  לפנות ערב הוא בא עם סלו ביד, סל-הנצרים, סל-הפועלים, שלפעמים מונח על קרקעיתו תפוח-זהב או שיור של פת יבשה, ויש גם אפילו, שהוא מחולל אז קצת, לא מחמת הקור, – ביחוד כשיש איש מן הצד בבית – עושה ריקודים קלים...  שמח הוא על היום שלא עבר לבטלה! היא מגישה לו פת וזיתים וחמין עם חלב – הסעודה היותר חשובה עליו...  "ואַת אימתי אכלת?" – לא ישכח לעולם לשאול, כמו אגב-אורחא...  מזג של זהב! הוא מתפלל (דומה, בעת האחרונה חדל לדקדק כל כך בתפילה!), אוכל שני רגעים, ואחר כך הוא יוצא החוצה לשוחח...  כפר – ביקורים, כבימים עברו, אין למי לעשות...  עם השכן הוא משוחח...  הכל, ברוך השם, מקשיבים לו...  לא הרבה "אריות" יש בפרבר...  אף של"בריה" גדולה במלאכה לא חושבים אותו...  מילא, מנין לו הא? מאין יהיה לבעל-מלאכה פתאום? הלא גם זה, שהוא עובד כך...  בקיצור, הם חיים...  אבל מה זאת? מה קרה להם כאן? מה קרה? איזו "היסטוריה"? – – –

וההיסטוריה שלהם בפלשתינה, אמנם, מענינת קצת.  זו אינה היסטוריה מלאת-הוד, שאפשר להשתמש בה לפואימות עם "יתדות לבנות", אבל היא היא מן המעשים, שמניחים את חותמם על אנשים וחייהם.  בית אריה לפידות הוא האחרון בפרבר; מכאן ואילך מתחילים בתי המושבה העיקרית, הגדולה.  וגם לכל דירות הפרבר, גם לכל בתי המושבה, יש היסטוריות לעצמם.  עולם של "היסטוריות".  עולם של  "היסטוריות" כאן – מעשיות בתקוות גדולות להיות בעלי-אחוזות ובסכומי כסף שהשקיעו ולא הביאו פירות, וכסף-הבארון לא הספיק או שלא בא בזמנו, ודרשו תמיכה ממוסדות ידועים – לא "חלוקה" ח"ו, אלא תמיכה – והמתינו, וקיבלו את התמיכה או לא קיבלו, ובינתים סבלו (שומן-אוָזים אינו אפילו בעיר: מחיר-האוָז בפלשתינה – נפוליון!) ובינתים קנו את הפסנתר, ונסע הבן לאוסטרליה, והבת עדיין לא נישאה לאיש, ואין לה מה לעשות, ועשו ספקוּלַציה ומכרו את החלקה, ועדיין הדבר תלוי ועומד...  וכאן – מעשיות בחמש אצבעות, שהביאו יחד עם אידיאלים תריסר, אידיאלים של כיבוש-עבודה וחיים בחיק-הטבע ונצחונות-כוח-האדם ויסודות חדשים של ציבור, ועבדו בששה גרושים ליום, ולנו ברפתים, ונלחמו נגד הבּויקוֹט, ועשו אסיפות, וקדחו, ומאסו בעבודה, וחלו הילדים, ופנו לעזרה – לא תמיכה, אלא הלואה – והקציעו מקום לירקות, וירקות עוד אינם, והאידיאליות נתמזמזה, ואמריקה מושכת, ועדיין הדבר תלוי ועומד...  במלה אחת: היסטוריות לא חסרו, אבל האמנם יש איזו שייכות בין כל אלה ובין ההיסטוריה של משפחת אריה לפידות?

את בנו הבכור של לפידות, זה שבו קרה האסון, הכרתי וידעתי פנים אני הכותב רק באקראי: שתים-שלוש פעמים הייתי בביתו בפרבר וימים ספורים ראיתיהו לפני קצו (גם אז שכבתי בבית-החולים, אז כשהביאו את האיש הפצוע לשם והניחוהו על מיטה נומר 10, אלא שאני יצאתי כמעט בריא דוקא ביום שהוּצא הוא והוּבל לקבורה), אבל הידיעה המעטה הזאת מספיקה.  לפני שנים אחדות, כשעבר אריה לפידות אל עיר-הפלך, עיר-מולדת דיאספורין, עם אשתו וצבי בנו הצעיר, נשאר הוא, הבכור, שהיה כבר נשׂוּי, בעיר-המחוז על משמרתו, משמרת מורה עברי.  כי במידה שנחשב אביו לרב-מטעם גרוע, כן נחשב הוא, "המורה הגבן", כפי שקראו לו, למורה עברי הגון ומתוקן, ומצבו בעיר ההיא היה טוב.  כפי שאפשר ללמוד מכינויו, היה בעל-חטוטרה – קטנה – על גבו, ונוסף לזה חובב-ציון עד מאד, ובכלל, בעל נפש תמימה וטהורה, קר-הדם וחם-הרגש, וכמובן מאליו, במילי דעלמא לא-יוצלח גמור, "מלמד ממש".  אי לזאת, למרות שהחטוטרה שלו לא הזיקה לו במאומה בעיר ההיא ומצבו, כאמור, היה טוב, מצא, כי הסביבה הזרה לרוחנו בארצות-הגלות מאַבדת כוחות-המורה לשוא, וההוראה העברית, אפילו על פי השיטה הטבעית, אינה יכולה להניח את דעתו של מורה הרוצה לראות פרי-ברכה בעמלו.  חוץ מזה, הנה עמרם הולך ומגיע לשנות-חינוך וצריך להצילו מן הדליקה ולהביאו למקום שסביבה עברית בריאה וטבעית תהא נתונה לו.  לבר מכל דין נכספה וגם כלתה נפשו, פשוט, לציון, ומשנסע אביו לשם, נספח גם הוא עליו, ופה מצאתהוּ הרעה.  חבריו המורים, שבתור מורים – על  פי טבעם בלבד – אין עינם טובה באחרים בכלל, נתנו בבעל-המום החדש עין רעה ולא החזיקו בו.  הוא לא יסכון להוראה בארץ, – טענו – כאן התנאים אחרים, הילדים אחרים...  ילדים טבעיים...  ואמנם, היה האיש שקט יותר מדאי, לא חכם ביחוד, ואולי גם קצת מגוחך בגבנונו.  מִתחילה, לאחר שנבחן ע"י ה"מרכז" וקיבל "תעוּדה על תנאי", שימש בכהונת מורה במושבה, שבית ספרה היה נתמך ע"י ה"ועד", ולא הצליח, כפי שהעיד עליו פעם חברו בביה"ס לפני ישיבה גנרלית של ה"מרכז".  אחר כך עבר הנרדף לעיר, לאחד מבתי-הספר של "עזרה", בתור מורה חלקי, מורה לשעות, וגם מפה נדחף...  בכלל, בעיר היו לו עוד צרות נוספות ומיוחדות מזוגתו, אשה קלת-דעת קצת ורודפת קדים ושאון, שנישאה לו צעירה יותר מדאי, והיתה מתרעמת על משא הנהגת  הבית, שהוּטל רק עליה, והיתה מתעצלת לעסוק בדבר נמאס כבישוּל, והיתה מקדיחה את התבשיל, והיתה רצה ערב-ערב ל"קלוּב", ובשעת הרצאה על סופר ידוע או שיעור בתורת ההיגיֶנה, או בשעת "נשף", שאז צריך היה לשהות שעות אחדות באותו החדר הציבורי הצר והמהביל, היתה סוחבת אתה, אם אי-אפשר היה להשאירו על יד שכנה, גם את הרצל התינוק, שנולד להם ברוסיה אחרי עמרם, והיתה מניחה אותו על אדן-החלון בחיתוליו...  המורה האומלל לא התרעם, כי מלבד ש"ישב בלי פרנסה" ועליו היה לדוֹם, הכיר גם ב"זכוּיותיה", אבל לבו עלץ בקרבו, כשהציע לפניו אביו לעבור אליו אל המושבה ולהתחיל לעבוד עבודה ממש.  "אם כן... – אמר הזקן בנוסח המקובל אצל דוברי עברית בארץ-ישראל להתחיל כל מבטא ב"אז" או ב"אם כן" – משל למה הדבר דומה?...  אני איני "גבור" ממך, ואף על פי כן...  ראשית כל צריך אדם לעבוד בידיו!"...  האשה המשכילה, אמנם, התוַכחה: "מה נעשה שם בכפר?" ועל תשובת אישה, שהוא בעצמו יעבוד כשכיר-יום, כאביו, ובשבילה יקנה פרה, העירה היא: "טוב, פרה, אבל מי יחלוב את הפרה?" (אניקדוטה כזו ספרו בפרבר), אבל סירובה לא הועיל לה.  ואולם גם  תכניתו של אריה לפידות בנוגע לבנו הקרוב אליו לא עלתה: המורה-הפועל התחיל לשתות הרבה מים בשעת עבודתו ולקדוח הרבה.  הקדחת שלו עברה למַלָריה.  הרעב בא אל הבית בלי כל צרמוניות (את שתי הפרות היתה חולבת החמות, אבל את החלב היו מוכרים, את כולו), ואחר מלחמה לא ממושכה ביותר הוברר, כי הפועל החדש צריך לנסוע מפלשתינה.  הוא מיאן.  הוא לא אבה לעזוב את המקום.  רק פה אפשר למצוא סיפוק נפשי – טען.  והן הוא בנה לו בשכבו על משכבו תכניות מתכניות שונות.  ואיך שיהיה, על כל פנים, הרי כבר יש לו חצי-בית (בשותפות עם אביו) סמוך לאחת ממושבות-ארץ-ישראל, וכיצד יעזוב את נחלתו?! לפנות בשביל קבלת איזה עזר, "קרדיט", לא נתן  לו אביו הקנאי בשום אופן ("זה אסור! הרחק מן הכיעור!"), אבל הוּא לא חדל לקוות, כי סוף-סוף, עוד ימצא לו שוב משרת מורה, ואז יראה להם לשונאיו, אשר רדפו אותו, אשר כרו לו בור, אשר המעידו קרסוליו, אשר התרחצו בדמו, כי הוא...  הוא עוד לא ירד כלה! עוד לא נפל לגמרי!...  ברוּסיה הן היה מן המורים הראשונים...  מן הראשונים, אשר הורו על פי השיטה הטבעית...  לא, הוא...  הוא יעמוד שנית למבחן בפני ה"מרכז"...  הוא צריך לעמוד על רגליו!...  ובעת ההיא נצנצה לו גם איזו תקוה לקבל משרה ב"תלמוד-תורה" שבמושבה הגדולה, שכבתי-הספר של "כל ישראל חברים" ו"עזרה" ו"תחכמוני" וכל אשר לא מיסודם של חובבי-ציון, הרי הוא אינו עומד כלל תחת השגחת ה"מרכז" ואינו מתחשב עם אגודת המורים המובהקים; ואחרי יסורי נפש אמיתיים וקרב פנימי קשה, כפי שצריך לשער כל אשר ידע את אפיו של האיש ההוא, כבר ביקש לו היתר להצטבע מעט ב"שב ואל תעשה", כפי אשר ידָרש, ולהראות אפילו קצת פני ירא-שמים ב"קום ועשה", להזהר מטלטול בשבת ולבוא לבית-הכנסת להתפלל, אף שזה היה כ"רצח בעצמותיו", ובלבד לקבל את המשרה הזאת, ובלבד להשאר בארץ...  אבל כל תחבולותיו לא הועילו לו, כי נידון לרעה מאת מנהל הת"ת, האדון המודרני, גם על דברים שבלב וגם על מעשים שבעבר, "האדון הזה אינו משלומי-אמוני-ישראל ובמחננו לא יֵחַד כבודו!" – גזר האדון המודרני ותיקן את הרביד שעל צוארון כתנתו המגוהצה.  אז חלה גם הרצל הקטן באחת מאותן מחלות שנדבקו בו עוד בעיר, בשכבו על אדן-החלון ב"קלוב".  חלה ומת.  מת הרצל...  ואביו, אבי-הילד, כשרק שב קצת לאיתנו, מכר את שתי הפרות והרכין ראשו לה"לית-ברירה"...

הוא התחיל לנוע כפעם בפעם אל יפו העיר להוציא את הפספורט שלו מן הקוֹנסוּליה – אותו הדבר הקשה, הדורש יגיעה רבה וטרדות הרבה – ולהכון לנסיעה.  היא היה הולך רגלי, ובדרך הקצרה, דרך-החול, מהלך שתי שעות וחצי, בעוד שדרך הכביש המהלך עולה ליותר משלוש.  הוא היה הולך באותה דרך בראש חפוי – הוא עוזב את ארץ-ישראל...  הוא עוזב את ארץ-ישראל! וזוקף גם את הליכתו זו על חשבון מעלותיה של ארץ-החמדה.  נוּ, ברוסיה, כלום היה הוא הולך רגלי שלוש שעות רצופות? כאן – זה כל כך קל...  ופעם אחת, בחזירתו משם, מיפו, עם אחיו הצעיר, עם צבי, שעבד בתור קוֹריספוֹנדנט ואח"כ בתור משגיח בבית-החרושת הקטן היהודי היחידי בעיר ושהלך אז לנוח ליום או ליומים במושבה ולהתראות עם הוריו – קרה האסון.

צבי לפידות – אותו צבי, שדיאספורין בקראקוי היה מחקה את ה"נַגיד" שלו – היה, אמנם, איש בעל-"נַגיד", לומר, בעל לשון שנונה, איש החושב לחובתו בפני כל אדם להסביר לו בארוכה, מה ראה על ככה, ולמה אמר כך ולא אחרת, ובכלל בעל אהבה עצמית של שכיב-מרע.  בארץ נחשב על  אלה שהיו ריבוֹלוּציוֹנרים, ולא עוד אלא שסיפרו עליו משום-מה, שהיה זמן ידוע שייך גם לכת-האַנַרכיסטים, ויש אמרו שסייע גם לאיזו אֶכספרופריאציה בלתי-מוצלחה בשעתה – והמאמין האמין.  לפי דברי בעל-הדין עצמו נתעורר בו הרוח הזה, רוח המהפכה, ביותר דוקא בהתחלת הסוף, כלומר, כבר אחרי הפוגרומים הגדולים, לאחר שעלמה אחת מַכרתו (קרי: אהובתו) המיתה את עצמה, כי לא יכלה נשוא את חרפתה. אז עזב את האַפתיקה (עוזר לפרוֹביזוֹר היה מקודם)  ונספח על התנועה בכל האַקטיביות שלו.  "והעיקר היותר גדול לעבודתו זאת, לפי דבריו, יוּשם-נא לב, העיקר היותר גדול בשבילו היה הצורך בנקמה, נקמה במכונני הפרעות".  הנקמה לא נעשתה, אבל צבי לפידות לא חדל, אף על פי כן, להניע בבלוריתו-רעמתו המפוארה ולדבר עליה, על נקמה, ובכלל לדבר: על נקמה, על פוליטיקה. לדבר ולעשות: לעשות פוליטיקה, תהא איזו שתהיה.  גם כששקטה הארץ, ארץ-רוסיה, והוא האנרכיסט, עבר לאבותיו, שהיו כבר מזמן בארץ-יהודה, ומצא את המשרה השוקטה ביפו, ואפילו אחר האסון השני, לא פסק הוא, בכל זאת, מתת ערך גדול, ערך ריבולוציוני, למלחמת חייו ולדרכו אשר הוא הולך עליה.  חוץ מבלוריתו הקובעת ברכה לעצמה, היה צבי בכלל בעל קומפּלֶקציה מהוגנה.  עיניו השחורות  רבות זיקי-אש, ובלי בּרוֹנינג טעון בכיס לא עשה אף צעד אחד.  וגם אז, בלכתו בדרך עם אחיו, כשפגש בהם הפרש הערבי, הוציא צבי את הברונינג כרגע, אבל שכח – יד-הגורל! – למתוח את המקור והאסון בא.

זה היה בקצות ההרים התלולים במורד, לא הרחק מן המושבה.  האחים יצאו מיפו כאשר רד היום, ובהגיעם לאותו מקום כמעט ששקעה השמש.  הגבן – עם כל ניירותיו לצורך-נסיעה בכיסו – הלך כל עוד רוחו בו מעיפות והתפעל מהרי-יהודה אשר במרחק.  הרוכב הערבי נפגש בהם מעֶברו של המתפעל, ניצב לרגע, שאל איזה דבר.  ההולכים, שלא ידעו אף מלה בשפת הארץ, לא הבינו את דבר-השאלה.  הרוכב פנה אליהם עוד פעם, אך בקול אחר כבר.  במקום תשובה הוציא צבי את הברונינג.  הגיבן עשה שלא מדעת צעדים אחדים של מירוץ ואמר לישב על הקרקע, כמו שהיה רגיל לעשות תמיד בהפגשו בכלבים.  הרוכב הדביקו, תקע בו מאכלתו, כמו לשם צחוק, ובאותו רגע שב, הוציא את האקדח הטעון מיד צבי, כיבדהו פעם ב"נַבּוּט" ורקע בו פעמַים בנעלו, לאחר שישב על סוסו.  ברגע אחד, כאיש חרוץ במלאכתו, הפך את כל כיסיהם ולקח לו את כל אשר להם, שם גם את שני הדברים, את הסכין ואת האקדח, לתוך חגורתו, נוסף עך יתר אֲזֵנו אשר אתו, וידהר את סוסו ישר אל כפרו הקרוב, השאנן.

הגיבן הפצוע נשאר מוטל בשדה.  הוא, איפוא, לא עזב את המקום, לא עזב!...

הדבר, כאמור, היה לפנות ערב.  עם חשכה גמורה נפל צבי לתוך המושבה:

– רוכבים התנפלו עלינו...  אחי נהרג...

צלצלוּ בפעמון.  רתמוּ עגלה.  מצאוּ בשדה את הפצוּע והובילוהו לבית-החולים שביפו.

הרוחות סערו; השינים חרקו.  אין בטחון בחיים! הדרכים בחזקת סכנה! מה יהיה הסוף? כך אי-אפשר...  ואף על פי כן היתה המחשבה השלטת, שלא הובעה בדברים: טוב שלא ירה האקדח ולא נהרג הערבי, שהרי אלמלי שכך, היו הערבים "לוקחים את  דמו" מידי כל יהודי המושבה. – – –

רק על עמרם הקטן סיפרו, שהוא היה רצין מאד...  וכעבור ימים מספר, כשהכל שבו מהעיר, אחרי שהובהלו לשם, ואת אביו לא הביאו אתם (לא החזירוּהוּ מבית-החולים!), לא היה יתום זה שומר את ה"קדיש", שלימדוהו בת"ת, בדייקנות יתרה אלא רק בעת הראשונה; אח"כ מאס, מאס ב"קדיש".  מאס גם בלימוּדים, ואפילו כשלמד באותו "תלמוד-תורה" על ערי-המקלט, לא התענין בפרשה ההיא ביותר.  החברים בחצר שוחחו אחר כך על המנהג של גאוּלת דם, והוא שמע ושתק.

– נו, אמרו! פן – טאמער, ירדוף – ט'נאכיאגען, גואל – דער אויסלייזער, הדם – די בלוט, אחרי – נאך, הרוצח – נאכ'ן גזלן, כי – ווארום, יחם – ס'וועט ווארם ווערן, לבבו – זיין הארץ... נו, הלאה: והשיגו – ע'ר'ט'ם חאפען...  היכן אנו עומדים, עמרם?!

עמרם שתק..  הילד העברי מחרפי דרום רוסיה, שנתגלגל באשמת אבותיו לקיצי ארץ הערביאים – שתק.

הוא, הפטפטן, שתק; תחת זאת, כמו באיזה אורח-פלא, נפתח פי זקנתו בימים הראשונים שאחרי הקבורה:

– אבל מהו הפועל-יוצא? – שאלה אז הזקנה צרודות פעם ושתים, ואיש לא ענה לה, כי לא הבינו את שאלתה.

ברם, היא בעצמה ידעה את אשר היא שואלת.  גרונה הניחר מבכי לא יכול עוד לצעוק: "בני! בני!"...  אבל מוחה הקטן היה צלול והיא ידעה את אשר היא שואלת.  הנה אריה אומר: נשכח ברוסיה, נשכח בארץ-הדמים, בארץ-כלימתנו.  אי-אפשר, אמנם, לשכוח, אי-אפשר: שם היה לחם יותר טוב, יותר טוב לאין ערך, אבל יהא כך.  ובפרט, שהם הלא נסעו עוד לפני הפוגגרומים.  והיא לא ראתם.  אריה – לחיים ארוכים! – הן אינו דומה לאחרים.  הוא תמיד יוצא מן הכלל.  דוקא בעת שהכל חיכו לישועות ולא יעצו להם לנסוע, עלה בשגעונו לקחת את צרורותיו על כתפו...  מילא, היא הלא האמינה, שכל מה שהוא עושה טוב הוא.  והנה יוצא שאין הבדל...  בכל מקום גלות – אין הבדל...  אין בטוחים...  כאן במה בטוחים? מלאך-המות בכל מקום יש לו עינים – ומהו הפועל-יוצא? – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

תמוה היה הענין להינדה הזקנה.

 

מחברת שלישית

(קטעי רשמים ודוֹקוּמנטים אנוֹשיים)

 

טובים האנשים אשר מסביבי, הרופא הטוב לא אסר עלי את הכתיבה והמשרת החביב (יהודי יקר-המציאות!) נעתר לבקשתי והביא לי חבילה של מחברות חדשות.  אבל דוקא  היום אין חפץ להמשיך את הענין.

 

עלעלתי בדפים אשר כתבתי בחמשת הימים הקודמים.  כתיבה בבית-החולים מהי! לא הייתי מאמין מעולם, שאני אוכל להסיח דעת מעצמי במידה כזו.  הן יש שם חצאי ורבעי עמודים, שאני איני נזכר שם כלל.  פליאה!

 

זו ההערה האחרונה אינה אות לטובה.  מנבאה היא, שהטון הסיפורי שלי, הצלול, כביכול, ייַגע אותי, ואני מתאַוה שוב לערבוביה ולחיטוּט בנפש.  להכנע?

מסביבי המולה רבה.  מחלת האינפלוּאֶנצה לא פסקה.  הללו הולכים והללו מובאים.  השעה – שעת ביקור-חולים.  משני עברי מיטתי יושבים הבנים והבנות, הנינים והנכדים של היהודים הזקנים, שהוכנסו אתמול.  היהודים זקנים, נאנחים ונאנקים, עם "טליתות קטנות" גדולות ומסוֹאבות-זיעה (בשום אופן לא רצו להסירן!) ועם הרבה יראת-שמים (גם בשעת   המחלה!), אבל – לא נורא! להיפך: אני מתּבייש בפניהם על שלי אין טלית קטנה, ואני מסתיר את זה בכל האֳפנים.  הן אני רק יהודי זקן  חולה כמוהם: אני אחד מהם.  היום הרגשתי: מה טוב, שזקני גָדל פרע  והם יכולים לקבל אותי לאחד משלהם! אני משתדל לבלי להרגיז אותם במשהו, להיות עמם בּכּל בטוֹן אחד, והם, אמנם, מקרבים אותי.  מה שלומי? מדוע אין נותנים לי מי-סוֹדה? יהודים חביבים, חי-נפשי! אפילו קפדנותם אינה קפדנות.  במלה אחת: אנשים טובים, רצויים – אפשר לחיות עמם.  בבית-החולים צריך ואפשר לחיות עם הכל!

 

עברו עוד ימים אחדים.  אני שוכב, יושב, מתהלך – לרוב יושב וממשמש בגופי.  גוף פגום.  מחלה ממארת.  הויה פגומה.

 

היום הרהרתי: "במתים חפשי – מכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", ובחולים – פטור: מכיון שחלה אדם נעשה פטור מכל הענינים.  ביחוד פוטרת המחלה את הפרט מעניני הכלל.  חיי הציבור, חיי הכלל, חיי אחי בני-ישראל – מה אכפת לי? מה זה נוגע לי? יש תקוה? אין תקוה? חיי אכרים? חיי רוכלים? יש עצה? אין עצה? רוב יהודי? מיעוט יהודי? אני איני רוצה אלא להבריא, אלא שמידת חומי תהיה עד שלושים ושבע, אלא שלשוני תהיה נקיה ואדומה; אני רוצה לצאת מפה, אני רוצה לחיות, לחיות, לחיות, ככל האנשים אשר מחוץ לבית הזה – זה אכפת לי, זה נוגע לי, זה ממלא אותי.  רק זה.

ומה שמפליא: הן חולה אני מאז, מאז, ואף על פי כן מה עוד קרובים הימים – הימים האחרונים להיותי בקראקוי והימים הראשונים לבואי לפלשתינה – שכל זה לא רק שנגע בי, אלא שמילא אותי, את כולי, עד עומק-המעמקים.

הוי, כמה אין יום אחד דומה למשנהו בחיי האדם! עכשיו, כשאני אזרח-בית-החולים, – ורוח-הבית בכל הגיגי! – כמעט שאין אני יכול אפילו לשוות לפני בחזון את כל מה שחיתה נפשי בו בימים הראשונים לבואי לפלשתינה.  האדמה, הרצה כל כך מהר, לא הספיקה במשך הזמן הזה לסבב את השמש אפילו שתי פעמים, ואני, הבריה החולה, הספקתי להתרחק מאותם הימים מרחק כל כך גדול.  פלאי הטבע!

כן, לשוות לפנַי את כל רטט הדבר לא אוכל, לא אוכל...  אבל להלבישו דברים פשוטים וקצרים, כמדומה, שזה לא יקשה עלי כל כך...

כן, הדבר היה פשוט: מקור-אכזב בפרט ובכלל.  החלום הפרטי על השינוי בחיי עצמי, על השיבה אל "אם כל חי", על החיים והעבודה בחיקה ועל המות הקל לרגליה בבוא חליפתי, – אותו החלום, אשר יותר משדיברתי עליו לדיאספורין ובספרי, הגיתי עליו ברטט ובבושה לפני עצמי – זה החלום נפתר מיד לא לטוב: במשך של איזה ימים נוכחתי, כי לא אני האיש וכי, ברצון או שלא ברצון, עלי יהיה לשוב לעבודת עטי, להתפרנס ממנה.  והחלום על רפואת הכלל על ידי האחדים מאלף כמותי, שיבואו ל"שם" ויֵאחזו בארץ ויבנו ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים.  עוד במבוא-שערים היה כתוב: מן הפחת אל הפח, משנאה לשנאה, מחוסר-יסוד לחוסר-יסוד.  אמנם, בתחתיות-הלב היה ידוע כמעט הכל מראש – ביחוד בנוגע לכלל, לטבעו ולמצב-הענינים – והרבה, לכאורה, לא התעיתי בשוא את נפשי, ובכל זאת המציאות, כנראה, תמיד קשה היא מן הדמיון היותר שחור.  אני, למשל, תיארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלי לחלום על מרחבים חפשיים, אשר לא ישמע בהם קול נוֹגשׂ.  מלחמה עם הטבע – כן, כן, אבל לא התנגשויות עם האדם הזר...  ומה מצאתי? ואף גם זאת: למרות אשר כמעט הכל ידעתי מראש, כשבאתי וראיתי, נדמה לי, שעוד לא הכל ראיתי ושיאוּשי, לפיכך, פתאומי הוא ונחפז יותר מדאי; ביחוד יאוּשי בנוגע לעצמי מקורו בחוסר כוח סבלנות אצלי, וזה גופא הגביר עוד יותר את יאוּשי.  הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה-כזב מצדי, לתרמית ורמיה: אסור לי להחזיק בעצמי ע"י ישיבתי זו הארורה את האילוּזיה הנוראה של  חלום-התחיה! ויש אשר הוספתי ואמרתי: חטאה ואסור – שטות! אבל מה לי פה? מה לי פה? הן הכל נגמר, נגמר.  הן אין טעם לחיי, אין טעם.  מת מעולם-התוהו אני, המפחד לשוב לקברו, ושסוף-סוף, כשיכריחוהו לשוב, יתחרט על שלא שב קודם, בעתו, ובחר ב"כף-הקלע".  הן רק מה שלָמוּת ברגע זה איני רוצה, וגם ברגע זה, וגם ברגע זה – הן רק אי-הרצון הזה אוחז בידי ועוצר בי לבל הדק את החבל.  הן רק זה ממשיך את נשימתי הקצרה, הן רק זה, כמו שקורין לזה, מחזיקני בחיים.  ואולם החיים עצמם, כל החיים, הלא היו  לי לזרא, הלא כלום אין בהם ממה שהיה יכול להיות לי דבר-מה, הן מתעב אני גם את זה שאני נכסף לו, ולמה, איפוא, אני מחזיק עוד בקרנות המזבח ההרוס? אלך ואהיה לריקא בפריז הסואנה או נודד-לילה בלונדון האפלה...

הדברים פשוטים; במחלצות-המליצה אין להם כל צורך.

 

אין לאל ידי להושיע! אני חוזר לאותו ענין.  אי-אפשר לי לעבור עליו כך.  אי-אפשר, ואולי גם לא צריך.

 

כן, זה לעומת זה, לעומת ימיו הראשונים של דיאספורין בשיקאגוֹ, היו לי ימים ראשונים בפלשתינה – ימים בלתי נשכחים! ולעומת מכתבו האחד, המפוֹרט, אשר קיבלתי ממנו בתור תשובה על דברי המעטים, ששלחתי לו פעם אחת, שמורים אתי שני מכתבים, אשר כתבתי אליו ולא שלחתי.  האחד, הקצר והקודם בזמן, משונה קצת בחיצוניותו: כולו אותיות רוסיות שאין קטנות מהן וכתוב, בלי כל רוָחים, על פניהן ומשני עבריהן של שתי גלויות אוסטריות מחוברות זו לזו.  מעל למקום-הכתובת מצאתי אפילו לנכון להוסיף: "אם יקשה לך לקרוא אי-אלו מלות במכתבי זה, אל תדון אותי לכף-חובה.  אני שוכב על הרצפה באוהל עשוי קרשים, ששולחן אין בו וכותב בעט-עופרת".  ברם, כמדומני, לא היו מלות קשות לקריאה בכל המכתב הכפול כהערת "אם יקשה לך" זו גופה, שהיתה ממש, כמ"ם וסמ"ך שבלוחות, תלויה בנס.  האגרת השניה, הארוכה, היתה כבר קצת יותר שוקטה בטוֹן שלה וסגנונה קל, בֶּלֶטריסטי.  אם לא אשגה, נכתבה ולא נשלחה אותה האגרת בעת שבן-עיר-מולדתי עובדיה טוּמארקין ניגש ליסד ביפו את העתון "המַחרשה" וקרא לי להשתתף עמו.  אמנם, הרוגזה על שהמחרשה הפיקטיבית צריכה לבוא אצלי במקום מחרשה ממשית גברה לראשונה על אהבתי לעבודת הספרות, ובחמתי כי עזה בחרתי ללכת לירושלים ולבקש לי עבודה אחרת, תהא אפילו עירונית, אם איני כדאי לגור בכפר, אבל, בכל אופן, לא ספרותית (בראשית המכתב יש רמז לדבר), אבל החדשה הנעימה, סוף-סוף של אוֹרגָן עברי ספרותי חדש בארץ-ישראל, ואם שנערך על ידי עובדיה, וההזמנה כשהיא לעצמה, שאחר כך, כשלא מצאתי בירושלים כלום, אמנם קיבלתיה, ואם לא לאורך-ימים – שתי אלו כבר ריככו אותי, ובכל זאת.  הנמר עז מן האדם.

 

על שתי הגלויות המצורפות זו לזו כתבתי:

"כשאני מסיר אפילו את עצמי מן הענין –  דבר בלתי-אפשרי, באמת – ונותן לב אל הענין כשהוא לעצמו, כאילו אני לא הייתי, הרי גם אז הוא אינו מרויח כלום, והחשבון הברור והפשוט, כמים המסוננים אשר אני שותה מן הכוס, אותו החשבון המנקר במוחי זה כמה שנים, יעמוד גם עכשיו לפנַי יום-יום, לילה-לילה, שעה-שעה, רגע-רגע, ולא יתן לי מנוחה; ולא יתן לי את האפשרות להתמכר לשום דבר בלב תמים, בכל היש שבי.  להחשבון האֶלמנטרי הזה יש רק מתחרה אחד בתוכי, והוא הרעיון התמידי, הבלתי פוסק, על גורל-האדם בכלל עלי אדמות, על גורל חייו ומותו, שגם זה נעשה אצלי לאידיאה-פיקס, המענה אותי בלכתי ובשכבי, המרעילה את כל המקורות (הנה אני כותב לך דיאספורין, והן יבוא יום שכתיבה זו תתיתם; נידון למיתה הוא זה שהציג "נקודה ופסיק" כרגע, ונורא הדבר: אני שואף רוח וממשיך!).  ואולם בעוד שענין החיים והמות בכלל הוא דבר מן הנצח, שאינו תלוי בנו אף במשהו, חידה אשר אין חקר לה, אשר לית מחשבתנו תפיסא בה כראוי, בהיות גם המחשבה על המות חלק מן החיים השוטפים, והגלגל סובב על היקפו, והרי שבהכרח יש תמיד מקום – גם לאחר כל חשבון-המות הברור – לגילויים שונים, יחידים, צדדיים, פעמים פעוטים, פעמים "נשגבים" (מי שהמות עומד תמיד לנגד עיניו מוכשר גם למה שקורין נשגב), תמיד יוצאי-דופן ובלתי מובנים בעיני אלה, – הכל – שהמות אינו נכנס בחשבונם, ותמיד הכרחיים לגבי בעל-הגילויים עצמו, והפרוצס, איפוא, בין כך וכך, אינו נפסק.  ברם, החשבון הראשון, הרי הוא חשבון חלקי, חשבון על ענין ציבורי מסוים, שבהרבה הוּא תלוּי בנוּ, במסירות נפשנוּ ובמרצנו, חשבון על דבר הדומה, כמעט, לכמה הוא מחיר-הלחם: אם מחיר-הלחם הוא יותר מסכום-הכסף שיש ברשותי, אין אני קונה, אין אפשרות לקנות, ובלעדיו, בלעדי הלחם, בלעדי הענין, אין כל יכולת לחיות הלאה, ביחוד בתור עברי, – לא אוסיף דוקא: בתור סופר עברי – שרחוב-יהודים זה, שחָשך, הוא כל עולמו, ואי, איפוא, הדרך? איה המוצא?"...

ככה, כפי הנראה, היה מהלך-מחשבותי בטרם ידעתי את בית-החולים, והימים ההם לא רחוקים ממני!

 

ועוד באותו מכתב:

"החשבון הוא ישן.  תכלית שנאה שנאתי תמיד את דרשני התחיה, אשר במקום התיאוֹלוֹגיה, במקום האמונה באלוהים, אשר אבדה לכולנו לעולמים, המציאו איזו אמונה חדשה, עיורת, בכוחות-לאומיותנו הגדולים, הספונים, הטמונים, שהם אינם יראים, כביכול מפני הגלות, שהם הראו ויַראו נפלאות.  לא, את הטעות הזאת לא חפצתי מעולם לקבל.  לא דנתי מתוך זה על קיום-העם בעתיד, אם יחיה ישראל או ימות בתנאים כמו אלה, אבל ראיתי ונוכחתי, כי עתה חייו ודאי אינם  חיים.  את תפקידו העלוב, עד לבלתי נשוֹא, של היהודי "הממלא את כל הארצות" הבנתי תמיד.  צעקתי הראשונה והאחרונה היתה: יסוד אחר! ישוב יהודי קרקעי עומד ברשות עצמו, אם יש בנו עוד איזו כוחות.  רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההוֹויים.  זוהי תקותנו האחרונה, ומה, איפוא, היא תקותי?"

 

ותו:

"לא אכתוב לך על פּרי נסיונותי פה, על רשמי החיים פה.  זה, אם תרצה, תקרא ב"מכתבים מארץ-ישראל", הנדפסים בעתוני אַמריקה שלך, בשיטיהם, וביחוד בין שיטיהם.  לתאר אין בכוחי.  אבל זה אני אומר לך: יש פה ציבור של אלפים אחדים יהודים, מפוּזרים ומפוֹרדים, שאין לתת לו יתרון-ערך על ישוב שכזה במקום אחר.  אותו גטו עם כל אטריבוּטיו: בטלה, דלדול, בלבול-שפות, פרנסות יהודיות, עבודת זרים, תליה בדעת הגוי, מיעוט בתוך מרובים, אימה מפני השכנים, אֶמיגרציה, זרוּת, זרוּת.

"איני יודע מה היה פה לפני שלושים שנה; אבל עכשיו, למרות כל החשבונות של קילומטרים ומילימטרים מרובעים, יש מקום רק לאֶמיגרציה מכאן ולא לאִימיגרציה לכאן.  ואמנם, כל ספינה וספינה מוציאה כוחות-עלומים מפה ומביאה תיירים ומתפללים.  הארץ הקטנה הזאת רבה בה העזובה, אבל לפי ערכה היא כבר מיושבה; כבר.  אולי מחכה היא ארץ קטנה זו לאנשיה היא, לילידיה, שיהיו לאחרים, אבל אינה מחכה כלל לאנשים נוספים בעלמא.  הארץ הקטנה הזאת, אמנם, חרבה, עניה, הקוּלטורה שלה מגוּחכת, ילידיה פראים למחצה, העומדים בראשה – עלוקות בשריוני-צבים, אבל מדבר שומם אינה. כך היא הארץ.  מה לנו ולה?

"הצעקה: ,עברים עליך, פלשתינה!', הצעקה הנשמעת בכל הארצות, כבר הולכת ומצלצלת.  לעת-עתה נשפך הארס בלי טעם, ואולי גם בלי התלהבות, בכל הנעשה פה בעולם-הציבור, אבל ארס זה נוקב ויורד על נקלה.  ואנחנו יראים.

"לכאורה, מה כבר אנו יכולים לקלקל כאן? ואף על פי כן צועקים.  ואנו נותנים כסף, ממליצים על עמנו ויראים...

"נפשי ריקה מן החלום, דיאספּוֹרין! אין יהודים בעולם! ואני בעצמי איני טוב מכל היהודים.

"אך אלמלי היו יהודים בעולם, אלמלי היה כדאי לדבר ואלמלי היה קולי נשמע, הייתי צועק להם: אל ישליכו יהבם על חלום זה.  זהוּ חלום-בלהות.  חלום-שוא בכל אופן.  אם יש עוד שרידי עם ואם יכולים הם להקים להם ניר במקומותיהם – יתחזקו ויקימו ותהא תקומתם מכל מקום" – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –  – – – – – – – – – – – – – – – –  – – – –

ובמכתב השני:

– כשתבוא הלום אל תבקשני במושבה אלא בעיר.  אני הולך היום ירושלימה.  לבקש לי משרה.  אם לא אמצא, אוּכרח שוב לכתוב פיליטונים.

כי שאתה רואה, דיאספורין, הייתי שוב לבעל-פשרה.  נראה שיותר מפשרה לא נשאר לי...

אך אתה – אולי אתה יכול, בכל זאת, להכבד ולשבת במקומך?

,לארצך המושכת והיפה' – אתה כותב: כך, כך.  על יפיה כבר מתריעים מעט יוֹתר מדאי; היופי יפה לתיירים אנגליים קלי-ההתפעלות, והארץ ותחלוּאיה ניתנו ליושבים בה... 

ולמען האמת צריך אני להעיר לך: בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי.  משם מספרים פלאים.  שם ארץ חדשה ושמים חדשים.  שם אכרים עבריים אמתיים.  שם  אריסים עבריים מצוינים.  שם פועלים עבריים מופתיים.  ממש ערביאים.  פלחים ערביאים בתלבשותיהם ובתכונתם.  פלאים, פלאים מספרים.  להאמין?

איך שיהיה, אני ביהודה עומד.

בכלל, אני רואה, בך, דויד, בא שינוּי: אתה, לא-הלאוּמי, שואל במכתביך בפשטות גמורה, ואם לא בפירוש: מה זה בדבר העם העברי: היכן מקומו, סוף סוף? האומנם כך ימחה מתחת השמים – "никаких и"?! 

אבל דוקא עתה אין מלים בפי...

לפני לכתי הלום הצטיירה ארץ-ישראל  בדמיוני משום-מה כעיר אחת מיושבת יהודים חפשים ומסביבה שדות הרבה ריקים, ריקים, המחכים לעוד אנשים שיבואו ויעבדום.

לא ידעתי כתיבת הארץ – תאמר: לא, ידעתי! אבל כמוך בשיחתך עם אביך – זוכר אתה מה שסיפרת לי? – לא חפצתי לדעת...

הן זוהי התחנה האחרונה!

אבל הנה אני יורד בחיפה.  צריך הייתי לרדת ביפו, אך הים סער וירדתי בחיפה.  בערב הראשון אני יוצא לטייל.  איזו שבילים צרים, נפתלים ונאלחים! אבל אמונה גדולה מחלחלת בי, כי באתי ל,ארצי'.

מן המושבה הקרובה באים שני פועלים עברים רוכבים על חמורים ומטפחות לבנות על ראשיהם, מטפחות חבושות באופן משונה, מקומיי. "ז'אנר"! רגע אחד נדמה לי: זהו! עולם חדש!

אולם עד שאני עומד ושמח, התנפלה עלינו מאותם המשעולים המאוסים חבורת "שקצים" ערביים בקלסה.  המעשה הישן-נושן: "יַהוּד"...  "האַכּה, אַכּה, רבותי?!" – נצנצה בתוכי הרגשה אמיצה וגאה, הרגשה של איש הנמצא בארצו, אלא שמיד הזכירוני מלַוי, שבתוך עיר שכולה נכרים ורובה נוצרים אנחנו...

ובכן...  שוב...  יש עוד מין נכרים בעולם, שצריך לסבול מהם...  גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!

ובכל זאת התאמצתי...  ובכל זאת ניסיתי להשלות את נפשי ברגשי ארץ-מולדת...  ובכל זאת  התאמצתי לראות מסתורין בכרסים הנפוחות של ילדי הגר האומללים, אשר ראיתי במושבה קטנה על הדרך מחיפה ליפו.

אבל הוי, הוי...  המושבה שאחריה, הצרפתית – איזה גועל-נפש! איזה גועל-נפש!

מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוּול, שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות...

פקידי המושבה וקציניה – חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת, משומן, לעשות אף צעד אחד; אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך, בלי תנועה, חיים...

ילידי הארץ, הערומים והנשחתים, הנרפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צרכי אוכל נפש.  אחד מהם קופץ ומספר לי פתאום בז'ארגוֹן יהודי-רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עמה, ועיניו המלאות תֶבֶל וטראכוֹמה קורצות ומחייכות...

ועדיין אין אני חוטא בשפתי, איני נותן תִּפלה ובורח למושבה אחרת.

בא אני לאכסניה.  עזובה ורפיון-ידים.  צריך לכבד את החדר, צריך להחם מים, וכל אחד מבני הבית מטיל את העבודה הבלתי-נעימה על השני.

שלושה פועלים – אחד חיגר, אחד זקן ואחד כבן שלוש-עשרה – יושבים חפוּיי-ראש: הם הלכו בבוקר לעבוד לאשר שלחוּם, והתנפלו עליהם שני ערביאים והכוּם.

החיגר מספר איך ששני הנשארים השאיירוהו לבדו, והוא לא יכול לברוח.

אחת הבנות, שבשום אופן אינה רוצה לכבד את הבית ותוקעת את המטאטא לאחיה, מעליבה בקול חזק את "גבורי-ישראל", שנפחדו מפני שני ערביאים...

– אני זקן והוא ילד, – מגמגם הזקן – מה לעשות...

על הדרגש, משני צדי הזקן, שוכבים עוד שני פועלים, צעירים, קודחים או מתחפשים לקודחים, ואחד מספר לשני את עלילותיו אשר עשה בהיותו מפקח במושבה הקרובה על הערביאים אורזי-תפוחי-הזהב: הוא, האחד, היה מכה שלושים מהם עד זוֹב דם...

וגם באותה המושבה הקרובה, הגדולה, שבה הכה, כביכול, האחד את השלושים, הייתי, דיאספורין ידידי! בה הנני גם עכשיו.  ממנה אני הולך היום ירושלימה.

המושבה – עיירה יהודית ליטאית-משמרת, ורק "פריץ" אין לה.  עיקר עבודת החיים עושים זרים וזרים, ובמין אופן כאילו אחרת אי-אפשר להיות.  יש גם מספר פועלים עברים אידיאליסטים (אני הייתי אחד מהם – איזו הונאה עצמית ואיזו כלימה עצמית!), אבל כולנו, שזה לא כבר "החרימו" אותנו וראו בנו אויבים בנפש, איננו יכולים לשמש אלא לראיה, כי עבודה איתנית, פשוטה, טבעית, של אנשים חיים לא נלמד כבר.  ציצים מלאכותיים לא יעשו פירות.  קץ! נחנקו החיים...

התרשלות ובחילה שפוכות על הכל.  חיי ארעי.  הזיות ופריחה באויר.  תכניות של מוחות מיוגעים, געגועים של לבבות קרועים וטענות של פועלים בפי לא-פועלים.

עלי בעצמי אין לי מה לכתוב לך עוד.  איך, כיצד, מה טעם – הכל נעשה מאליו, הכל נעשה כמו שהיה מוכרח להעשות.

אני הייתי כבר מוַתר על המעדר: עורי רך יותר מדי, ידי צבו ורגלי (ניסיתי לעבוד יחף) נפצעו מהכאה שלא במקומה; אבל הנה גם לקטוף איני יכול, להרכיב איני יכול: נוגע אני לרעה באילנות ומשחיתם.  מקלקל בגפנים.  אמנם, על "בל תשחית" אינני עובר: בין  כך וכך הלא יעשו בהם "עקירה" בשנה הבאה או בעוד איזו שנים, אבל לבי כואב...

אבל לא, לבי אינו כואב.  אני התפשרתי, אני התפשרתי עם הכל.  אפילו עם היחס אלי מסביב.  אפילו הסתכלות עצמי עכשיו מצטמצמת כולה רק בהתבוננות אל החמרים המשונים המוטלים על לשוני: קיבתי חולה.

תמו דברי – אם כי הגליון עוד לא תם.  מה נשמע אצלכם באמריקה? מה גזירות-הכניסה?

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

בפנים הבית, באולם הגדול, על השולחן הארוך, הונחו, סודרו וחיכו כבר כל גליונות העתונים המתקבלים בביבליותיקה הלאומית שבירושלים.  הצעיר בעל הצורה הרצינה (כלומר: אני הכותב), אחת מאותן הצורות המצויות אצל התלושים, פליטי רוסיה, בגיטאות שמעבר לים, ידע את אל נכון, אם כי לא היה עוד מעולם פנימה.  שם היו, כפי שהצטייר ברור במוחו של אותו צעיר, שעמד מחוץ, עתון עתון על מקלו ועל מחנהו: "היהודים" העומדים על "המצפה" בלשון-קודש ו"התקוות" ו"הכוכבים העבריים" בז'ארגון; שם התנוססו לתפארת ה"איזראליטען" וה"יידישע פאמיליענבלאֶטטער" בדייטש וסמוך להם ועל גביהם ה"דז'וּאיס קרוניקלס" ו ה"דז'וּאיס וורלדס" בשפת בריטניה הגדולה.  לא חסרו כמובן גם כל העתונים הציוניים שברוסית ושמרוסיה וה"עתונים" ההישפּאניוליים בני ד' עמודים קטנים ומוזרים.  נספח לכל אלה, צריך היה לשער, גם אותו עתון-צרפת מקושטא, או יותר נכון, העתון הקושטאי בשפת צרפת, שלבו היה טוב לעצמו, כלומר, ליהודים המוציאים אותו לאור, ובדפיציט הגון.  בקצרה, היה על אותו שולחן, הקרוב בודאי לארונות הרחבים המלאים ירושה גדולה של ספרים ישנים יקרי המציאות בפלפולא דאורייתא, כל העושר העברי הלאומי המודרני הרב וכל העתונות הלאומית, המקורית והלועזית, העוסקת בפרובלימה העברית.  הצעיר בעל  הצורה הרצינה גיחך מרה.  כן, כן, – חשב – נאספו שם על אותו השולחן, שולחן הקריאה, כל   הנקרוֹלוֹגים על גדולי וחכמי ישראל, כל הידיעות וכל המאמרים על אודות פרשת השבוע ודרשות המטיפים בבתי כנסיות של ריפוֹרמה גמורה ושל ריפוֹרמה למחצה ועל אודות חתונותיהם והמרת דתם של עשירי היהודים בערי המערב (ושל צעירי היהודים בערי המזרח) ועל אודות האנטישמיות הרעה והאֶמיגרציה המרה ויתר הפורענויות; העתונים המקומיים מדברים בודאי גם על אודות החוק החדש של לקיחת היהודים לצבא-הטוּרקים, מוכיחים בשפה רפה את החובה הקדושה למלא את החוב הקשה, מבכים את גורל בחורי הישיבה הרכים, שיצטרכו להקרע מעל תורתם, והם אינם יודעים אף מלה ערבית, ובן-חפשי (אותו יוּדלין!), העוזר הראשי של "המחרשה" היפואית (אם רק נתקבל פה הגליון הראשון, שיצא שלשום לאור), ודאי כבר מהפך עולמות: "עטו ירעד לזכר השאלה הבוערת הראויה לתשומת לב" וכו' – – – במלה אחת: הכל היה מוכן לקריאה שם בפנים.  אולם מבחוץ היה חדר-המקרא סגור עדיין.  סגור היה החדר, צריך היה לשער, מפני איזו סיבה קלה, מצויה, תדירית, שגם אינה שייכת כלל להענין.  העיקר הוא, שלהט המנעול המתהפך היה על הדלת מבפנים, השומר הכושי השחור עם שיניו הלבנות, שנתגלה לבסוף, לא נראה עוד אז בביאה, וקוראי השבת התמידיים, שהלכוּ, אחד-אחד הלוך והתרבות, צרו על הבית מבחוץ בעל כרחם.

היה יום-שבת בסוף חודש תמוז עם הבל-חום קשה מנשוא, דמתקרי "חַמשׂין" ועם הפטורה עצובה, מקררת, אחת מאותן הפטרות של שבתות בין המצרים.  באזנים צלצלוּ המרכא-טפחא והמהפך-פשטא של "מקל השקד" ו"הסיר הנפוּח", אשר "פניו מפני צפונה", ממקום "תפתח הרעה"...  השטריימלים הרותחים וכובעי-הזנבות החמים, שעל ראש האברכים הירושלמים – באי-הכוח הצעירים של היהדות הזקנה – הזיעו והרטיבו את הפיאות המסולסלות והמתבדרות באויר כזנבי-הלטאות.  הראשים של אותם האברכים היו גלוחים, כאילו להדגיש ולהטעים את ספיח הפיאות הנאות.  והאברכים, באבנטיהם ובבגדי הצבעונין השבתיים שלהם, אותם הבגדים של משי ושל אַטלַס כחול ומגוּון בפסים בהירים, מזרחיים, "טליתיים" שוטטו והתרוצצו ברחובות השוממים בפסיעה בהולה-מדודה של הולכים על גשר רעוע.  אולם באותו מקום, אצל הביבליותיקה הלאומית, בלב ירושלים החדשה, לא היו אלה האברכים – בני החוצות הפנימיים, הישנים – מצויים ביותר.  פליטי-ישיבה אחדים, אמנם, היה דרכם להתראות מדי שבת בשבתו בקהל הקורא, אבל גם אלה עוד לא היו: השעה היתה מוקדמה, בין אחת-עשרה לשתים-עשרה, בעת שרוב מנינה ובנינה של העיר עוסק ב"אתקינוּ סעודתא" או ב"יה ריבון עלם ועלמיא".

ראשון לגישה היה אותו צעיר-לא-צעיר בעל הפנים הרציניים וראשון לשיחה – יהודי גוץ כבן  חמישים ומעלה, בעל פנים נוחים גַליציים.  הצעיר עלה וקרב תחילה בצעדים מהירים ועצבניים, כולו שואף לקרוא, שואף למוץ עסיס-העתונים (כמעט שלושה חדשים רצוּפים לא ראה גליון-עתון בעיניו!), אך בראותו, כי הבית סגור ומסוגר, לא הפריע את הדממה, שהיתה שרוּיה עד בואו אצל הביבליותיקה, כי אם ניצב בשתיקה ובמצב של המתנה סמוך אל כותל-הבנין.  לא כן חברו הבא-בשנים הרך, שעלה אחריו בצעדים מרושלים, מלאים עונג-שבת, וניגש ישר אל שלבּי הבית הצוננים בצל.  ראשית כל פשט מיד, זה היהודי הגוץ והרך, את ה"מוֹנארקה" שלו ופרש אותה תחתיו בכדי להגן בה על עצמו מפני הצינה וקשי-האבנים, וישב ישיבה שחציה שכיבה, בשימו קודם מתחת לראשוֹ את ידיו, שהיו כמוהו נקיות ורכות.  לכאורה היתה ישיבתו-שכיבתו הנוחה של הזקן המלא עלוּמים, כעמידתו הקשה של הצעיר הבלתי-צעיר, מנבאה שתיקה ודממה, ואולי גם תרדמה, אבל קצה שפתו העליונה, המופשלה קמעא, של הראשון העיד, כי, על על פנים, מוכן ומזומן הוא לדיבּוּר בכל רגע, אם כי, מצד אחר, אינו להוט אחר זה ביותר.  חזות פרצופו של הגליצאי הוכיחה בו גם כן, כי בעל-מלאכה הוא (כן, בעל-מלאכה ולא חנוני! – חשב חברו הצעיר הניצב), אבל הידים העידו, כי אותה המלאכה היא מסוג אוּמנות נקיה וקלה.  סופר-סת"ם? – לא, סופר-סת"ם לא יבוא הנה מיד אחר סעודת השבת, ובכלל – כאן פשטות יותר מדאי, חוסר כל ריח של עוסק במילי דשמיא...  ברם, האיש לא נתן מקום להתגדר בהשערות יתירות בנוגע לדידיה ולא החמיץ מלברר את כל פרשת עצמותו ומלאכת-ידו, והכל כמו באגב-אורחא ובקולו הנוח והפושר.

– "כל הסנדלרים הולכים יחף" – פתח הוא ואמר – באמת, אני שוען, שוען עשרים שנה, ושעון אין לי. כמה עכשיו השעה בערך? הביבליותיקה צריכה להיפתח באחת-עשרה – כלום אין עכשיו אחת-עשרה עוד? אבל מאי איכפת? פה נעים לשבת: מחַיה.  אלמלי  היו כל הימים שבת, באמת, לא היו צריכים לעמול יומם ולילה, כלומר, לדאוג למזונות, באמת...  בפרט, כשפרנסה אין בין כך ובין כך...  חה-חה...  באמת...  מי צריך בירושלים לשעונים? ירושלים אינה יוֹהאניסבּוּרג.  גם בלונדון יש ביבליותיקה גדולה של הלורד רוֹטשילד.  אני הייתי שם.  פעמַים הייתי בלונדון: בנסעי לאפריקה הדרומית ובנסעי מאפריקה, מיוֹהאניסבּוּרג.  שמונה שנים הייתי ביוֹהאניסבּוּרג.  עיר שאפשר להשתכר בה.  ואתה לא היית שם מעולם? אתה בודאי מרוּסיה? מאיזו עיר?

– ואם אגיד, התדע?

– חה-חה...  אבל  מאי איכפת...  בודאי ברחת מן הצבא...

– עוד לפני כמה שנים, – נגרף הצעיר בשיחה – מפני המלחמה...  מלחמת רוּס ויפּן...  בודאי שמעת...

– שאלה היא!...  – שמח השוען העליז.  ובכלל, כפי הנראה, היה קולו מסוגל רק לשמחה, לעליזות ולקורת-רוח.  תרעומת לא ידע. הוא דיבר על הביבליותיקה, שאינה נפתחת בעתה – אך בלי התמרמרות; הוא דיבר על מיעוט השכר בלונדון בנוגע לשעונים, – גם לונדון אינה יוֹהאניסבּוּרג – אך בלי צער; הוא דיבר על מלחמת רוּסיה ויפּוֹניה, על גדולת היפּוֹנים, על חסנם ושיא-עוזם, על העזרה הגדולה שמלוכת אנגליה בעצמה עזרה להם בכלי-זין, כמו שקרא בעתונים – אך בלי התעוררות מיוחדה.  רק בהגיעו למפלת "יוָן" – מפלה כזו! מפלה כזו! – בצבצה, כמו למרות טיבו ורצונו, שמחת יהודי על מפלת הצוררים, שמחה לאיד.

הצעיר נשאר ברצינותו.  בתחילה, אמנם, סיגל קצת בכוָנה את מבטאיו לרוח איש-שיחו, ובשעה שהזכיר על המלחמה אשר "לחמו הרוּס והיפּן" איש ברעהוּ, הזכיר גם הוּא, בטוֹן של עשית נחת-רוח לשני, על אודות איזו ראית-נקמה; אולם כששבו אל הפוליטיקה הפנימית, אל שאלת פתיחת בית-הספרים בשעה הקבועה, הטיל הוא כבר מתוכו אמרות שקולות, בנות מלים ספורות, שדוקא לא היו כלל לרוח-השיחה: "בית נאמן"...  "מדרש-אברבנאל"...  "גנזי יוסף"...  ביבליותיקה גנוזה...

איש-שיחו, השוען, לא הבין אותו, את הבחור הרוסי, הביט עליו בתמהון, אבל גם בעונג גמור.  והבחור הרוסי כמו הכניס עצמו עוד יותר לתוך אבני הכותל, החריש בכובד-ראש נורא, ורק מרגע לרגע היה פולט אותן האמרות, שאין קשר ביניהן.  האמרות לא היו דברי תרעומת.  הן לו, בכל אופן, אין דרך אחרת.  הן הוא, בכל אופן, יעמוד פה.  הן לו, בכל אופן, טוב פה מאשר בכל מקום.  הן בשבילו, בכל אופן, הכל כאן, רק כאן...  ולפיכך... לפיכך – הן אין מה לטעון ולתבוע! ברם, אם לטענות ותביעות אין מקום, לדרישה וחקירה אולי יש...  מה קץ החזון?

 

בינתים – וה"עולם" הלך ונתרבה.  כל אחד ואחד מהאספסוף ההולך ונאסף, שהיה בעל חי הולך על שתים כחברו, ניגש, אף על פי כן, בתלבשתו המיוחדה לו לבדו, בתכנית-הליכה ובתנועות- דיבור מיוחדות לו.  "נו, מהי, מהי הפעולה, שתהיה לך מה,יוסיפון'?" – דיבר בתנועות-יד זריזות בחור-ישיבה גבוה אל חברו הקטן ממנו בקומה, אבל קשיש, כפי הנראה, בשנים.  אבל זה האחרון ישב מיד בעקשנות על זיז שיצא מן הכותל, כאומר: "פה אשב כי איויתיה! אני רוצה דוקא לקרוא את ה,יוסיפון' ויהי מה!" כרגע נטפל אליהם עוד בחור חיור אחד, בעל פנים ערוּמים ואפני דיבור של "כותב-בכולל", שהתחיל מספר לראשונה על הסכסוך הגדול, שהיה אתמול בצהרים בערב-שבת בין השכנים של כולל וַרשה, שהגיע, שלא כדרך הטבע, לידי מהלוּמות...  קראו לשוטרים והמַכה התחבא...  ובתוך כדי דיבור עבר המספר והסביר לחבריו בענין תורה לשמה ושלא לשמה, ובדבר קריאת עתונים בשבת בפרהסיה, עד שהספרדי, שניגש אליהם והקשיב, מצא, ש"כל דבריו חשוב הרבה", וכשהמתפקר, האומר לקרוא את ה"יוסיפון", ביקש גם הוא לענות דבר-מה, מיהר זה הספרדי לשסעהו בדברים לאמור:

– מחילה אדוֹן!...  (במלילת אצבע) בכן...  יש הפרש...  הפרש גדול...  בין כבודו ובין הכלל...  מחילה, הֶ-הֶה...  כבודו...  כשנעשה ישן, נעשה חדש...  הֶ-הֶה!

וכל פניו השחרחרים-הצהובים של הספרדי נהרו מהמצאתו הגדולה הזאת, שלא היתה מובנה כל צרכה להמתפקר עד שבא בעל הפנים הערומים והסביר את דברי ה"חכם": יש הפרש...  כלומר, יש הבדל בין בחור-הישיבה הקטן הזה, הרוצה לקרוא את ה"יוסיפון", ובין אחרים, בין הכלל.  בנוהג שבעולם, אדם, כל מה שהוּא גדול, הרי הוא נעשה יותר ירא-שמים, והלה, מכיון שהגדיל, התחיל, להיפך, מהלך בדרך-החדשים...  כשנעשה ישן, נעשה חדש...  הא כיצד!

אבל תיובתא פשוטה זו של ה"חכם", כנראה, עדיין לא סיפקה אותו, את הלמדן האשכנזי, והוא, כותב-הכולל, השכיל להסתער על המתפקר ב"גירא דיליה".  הוא בעצמו קרא ב"החבצלת", שהחוקר דארוין ימ"ש אומר, שהכל מתקדם, שהכל הולך אל הפרוגרסיה.  אדם הראשון נולד מקוף! ואם כן, אם אביו של המתפקר הוא שוחט, הלא עליו, על בנו, לשמוע בקול "אחד מאנשיו" (רמז לדארוין) ולהיות לרב – מדרגה יותר חשוּבה – ולא להימשך אחרי דברים של מה בכך.  פשיטא! ואת ה"פְּשֶט'ל" הזה יגיד גם לאביו.  הוא רוצה לשמוע מה יאמר השו"ב על זה.

– אנו לא יש בשר...  גְטַנים (קטנים)...  אך לא יש כוח בבשר, יש כוח בעצם – דיבר בתוך כך עוד אחד מהנאספים על טיבם של התימנים.  השומע, צעיר כבן שלושים, בעל זקן גלוח ממעלה, בצדי הלחיים, ומרובע מתחת, מתחת לסנטר, היה, כפי שאפשר היה ללמוד מאי-אלו מהערותיו, מאיזו פרובינציה גרמנית, ובעצמו לא ידע כיצד נתגלגל לכאן, והמדבר, יהודי מתימן, מן העולים האחרונים, שהיה כבר מעוֹרב בין ה"שִכְּנַזים" ולבוש קצת כאירופי.  בעיניו של זה היה רטט-הערמה מתובל בההכרה, שהוא יוצא מן הכלל, "מפותח", לא ככל בני קהילתו ה"גְטַנים", ועל רגליו – נעלים עם סולים.  מלאכתוֹ, כפי שהודיע לאיש-שיחו, היא "מנַגר...  גידין..." (כלומר: "מנקר"), ולמרות שהוא הבין והודיע, כי בעל-דברו "לא יודע טוב לשון-הגודש", לא נמנע מהשמיע לו על תולדות-חייו והשקפת עולמו בפרט ועל בני גְהִלתו, שבאו מסַנעא (צַנעא) והם קטנים, אך יש כוח בעצם...  עצם טוב מבשר...  אך לב רך ויש פחד...

– ונשים?...  נשים?...  – גמגם את המלה העברית בעל הזקן הגלוח.

התימני המפוּתח נדרש לשואלו גם בזה וענה: יעגֹב אבינו היו נשים שתים.  נשים שתים – שפחות שתים.  מה שלמא! ב"משכנות" יש אחד...  יִסְהָג (יצחק)...  אֶסְלוֹ (אצלו) נשים ארבע.  שתים טובות, שתים לא טובות; זגֵנות.  כאשר להן מחלוגת (מחלוקת), הוא יודע, מי גורם, ומכה את הזגֵנות, למען אהדוּת (אחדות)...

– יַה, יַה... ואתה? אתה? – לא הבין הכל, אבל התענין היהודי הצעיר ממערב אירופה.

נתגלה, שהתימני אינו נשׂוּי עוד, אבל ארוס הוא.  הוא בן י"ז והיא בת י"א.  "עוד אחד שנה – כדת משה וישראל".  המשנה אומרת: בגרה בתך – שחרר עבדך ותן לה, למען לא תבוא לידי עוון.  גם בירושלים יש בתי עבירה.  עשרים בודאי.

– פ...פלגשים? – ביטא השומע ברצינות מרובה, מיוחדה.

– כן, – לא הבין הלה – זהו אשר הוא אומר.  "איפה שיש חתונות, לא יש עבירה".   אֶסלם, התימנים, יש "חתנים, כלות ארבע שנים...   גְטַנים...  נותנים ממון – עושים גִנְין (קנין)"...

היהודי הצעיר ממערב-אירופה, אשר התענין ביותר בחיי יהודי המזרח נשאר שבע-רצון מאד מהידיעות החדשות ורבות-הערך, אשר רכש לו בשעה אחת.

 

השמש סבבה במעגלה.  גדי קטנה, לקוּית-צלעות ומרוּטת-שער השקיפה בשער הקטן, העולה מרשות-הרבים – ועמדה.  מאותו השער צף ועלה מיד בצעדים גנדרניים יהודי שמן, קל ולבוש הדר, במיטב שנותיו, שעיניו  לא היו נראות מחמת המשקפים הכחולים – סוֹחרה מפני האבק הירושלמי.  ומן הפתח הפתוח לצד בתי "אחוה", שבשכנותם גם חצרות כולל וַרשה, התגלגל ובא אברך כבן שלושים  וחמש בחַלַט לבן מטולא וארוך עד כפות-רגליו, סומא בעינו האחת ופצוע-מצח.  פצע אחד מוגלד, שאתמול זב דם בודאי, היה גם מימין לשורת השערות המעוגלה, שחילקה באמצע את סנטרו לשני עברים – שתי ממלכות רגזניות ורועדות.  לאברך הזה, כפי שנתגלה מיד, היה גם הרגל לגנוח מתוך בבית-בליעתו באיזה מן "הֶה!" כעסני, שהיה מלַוה את כל דבריו, כאילו נתכוון הגונח למלאות בו את חוסר-האויר בשביל נשימת איש שכמותו.

האברך הירושלמי ישב ישר על העפר, גירש זבוב מזמזם אחד מעליו, לכד בחטיפה שגורה וחרוצה את השני, גנח "הֶה"! ואמר:

– סדרים נאים! סדרי ירושלים! מעשי ארץ-ישראל, עסקים, "הֶה!" צועקים: החלוקה, החלוקה, חמס ושוד בכוללים.  גזילות וגניבות בחלוקה, וכאן הרי לפניכם כבר ענין של הציוֹנים...   מילא, החלוקה נהוג אצלה: בית אחד לך – קבל מנה יפה, שני בתים לך – קבל שני חלקים חלוקה, שלושה בתים לך – קבל עוד יותר ויותר חלוקה...  לעופות, ליין...  והעניים אין להם כלום...  לאחינו אין כלום...  בעד י"ב גרוש היה לי אתמול עסק שלם...  מילא, כל הגבאים חזקה עליהם, שהם גנבים בני גנבים...  אבל כאן: בית-ספרים, ששעתו להיפתח באחת-עשרה, והרי כבר אחר שתים-עשרה, והבית סגור.  הֶה!... איני מדבר כבר על יתר העוולות ואי-הסדרים, שמי ימנה אותם...  על זה אני עובר בשתיקה! עניני ירושלים וסדרי ירושלים! בני-אדם מַדירים עצמם משינה בשבת, באים לעיין מעט בעתון, והבית סגור!

האברך היה סמל-התוכחה, כולו צעקת-הצדק.  ראו בחוש, שהוא לא יסף לדבר כרגע – רק מרוב כאב.  הוא זכר שוב יום-אתמול בכל שבר-הלב שבו.  נוּ, יאמרו-נא אחרים: אם הוא חייב לבן-האלמנה,  נושא-החלב, י"ב גרוש... נוּ, ובכן? בכן צריך להכותו ולפצעו, כאשר עשה   לו פלוני הרשע? בכן צריך להעלות עליו חמת כל יושבי השכונה, כאשר עשה? ולא די, אלא כשהלך הוא, המוּכה, וקרא לשוטר, התחבא פלוני בבית שכן אחד ולא יצא, ועד היום לא נודעו לשוטר עקבותיו.  שערוריות נעשות בירושלים!...

נוּ, ועבודת הצבא – האין זאת שערורה? קרוב לכך, שיקחו לצבא גם את בחורי הישיבה, אלה הילדים, שאין בהם מתוֹם, שינם יודעים אף מלה גוֹיית, שיוכרחו למות שם מרעב!...

– את היהודי אי-אפשר להשביע רצון לעולם! – קרא בלגלוג של הרחבת-הדעת בעל המשקפים הכחולים – ברוסיה הכניסו פּרויאֶקט לדוּמה הממלכתית, שלא יקחוּ יהוּדים לצבא, מפני שהם מביאים רק נזק, ועוררו היהודים "ויצעקו" על פני כל רוסיה.  גזירה חדשה, גזירה רעה! וכאן, ברוך השם, יצא החוק שיקבלו, והרי שוב לא טוב, שוב טענות ומענות על הגזירה, רחמנא ליצלן...  בארגנטניה – יודע אני, הייתי שם לא שנה אחת – רצו מאד יושבי מוֹריציה – מושבה כזו יש שם: מוֹריציה...  ובכן רצו יושבי מוֹריציה להיעשות אזרחים ולקבל עליהם את הנַטוּרליזציה, – זה היה בשעתי – עמדו עלינו פקידי האדמיניסטרציה ואִיימו: תוכרחו, יהודים, לעבוד בצבא!

הנואם שם את כפות-ידיו בכיסי-מכנסיו, שעל ידי זה הובלטה כרסו המכובדה, הקלה, וַיבט לצדדין, כאומר: מה אני איני יודע והיכן  לא הייתי אנכי? – ואמנם, היה היו כל תנועותיו הזריזות של האיש הזה תנועות של בעל נסיון כביר, של מי שהיה בערים ומדינות רבות: נקיון ופיקחות היו אפילוּ בזקנו המחודד, הגזוז והמחופף, שסימני-שיבה כמעט שכבר נזרקו בו.

הוא היה מלא נחת-בהכרה וגנדרנות תאוָנית.  הוא ראה, הרגיש והכיר את כל המבטים, כיצד הם נטויים אליו, רק אליו.  חליפות הוציא את ידיו מתוך כיסיו ותיקן איזה דבר בתלבשתו: פעם הוציא את ימינו, החליק את שרשרת שעונו ושאל: כמה השעה עכשיו? כּוָנתו: השעה האירופית? פראנדז'! שעונו הוא מתהלך על פי האופן הערבי...  ומיד החזיר את ימינו זו לכיסו, הוציא את שמאלו, תיקן את רבידו, שאיזו זכוכית-מרגלית התנוססה בו, וַיבט שוב לצדדין.

ברם, גם באַלית-ענגו של זה נתחב, סוף-סוף קוֹץ.  השוֹען הזקן, קר-הרוח ונעדר-הדייקנות, גילה בדבריו איזה פנים שלא כהלכה, ועוד הוסיף: מה יש לדבר, ודאי, עבודת הצבא היא אסון.  ומיד התחיל לספר, כיצד היהודים עומדים לצבא בגַליציה...

– אדוני הוא אַנטימיליטריסט? – פנה אל השוען בהברתו האשכנזית הצעיר ממערב-אירופה.  בכלל, הצעיר הזה, הגבוה והדק, מבטאיו היו מדוּדים וקצרים, ובהתערבו בשיחה   היה מוציא כל מלה – ועל הכל – בחשיבות מרובה, יתירה, שעל ידי זה היה קולו נעשה כמפחיד את הציבור.

– מה לי אַנטי-... – גיחך השוען בטוב-לב – איני אַנטי-...  כשצריך לעבוד – צריך...  אבל אם אפשר להשתמט – אדרבה...  טוב מאד...

דעתו של היהודי הצעיר מהפּרוֹבינציה הגרמנית לא היתה כך, לגמרי ולגמרי לא כך.  הוא בשום אופן לא יכול להשלים עם השקפה אנרכית כזו.  זהו חוסר כל דיסציפּלינה בהשקפת עולמו של האדם, בהוכחותיו האזרחיות.  לפי דעתו הוא, לפי דעתו והוכחתו הפנימית, דוקא עכשיו נתבצר מקום ליהודים להראות את עצמם.  ישמעו-נא בקולו! ידרשו-נא ממנו ביאורים והוכחות – הוא נכון לענותם אחד אחד.  הוא חוזר על דבריו: עכשיו נתגלו בשביל היהודים אפשרויות פוליטיות חדשות עי"ז שיכּנסוּ לצבא העוֹתוֹמַני.  על היהודים להשתמש בשעת הכושר.  כאן לא רוסיה...

– הֶה! – נפל לתוך פסוקיו של היהודי האשכנזי האברך הירושלמי – מה אתם מדברים, בני אדם, הא, מה אתם מדברים? שמא יודעים אתם, מה אתם מדברים? שמא משמיעים אתם לאזניכם מה שאתם מדברים? פלוני אומר: החוק החדש! האם יודעים אתם, שזה יותר משנה ש"חוּריה" בארץ וב"בֶּלֶדיה" וב"שעריה" אין כל שינוּיים לטובה, אין כל שינויים אף כחוּט-השערה.  רק התחילו לקבל עוד יותר "בּקשיש", עוד יותר...  הֶה! כאן לא רוסיה – בודאי! ברוסיה טוב לעבוד: בגדים חדשים, אוכל טוב, מאכל כשר, אבל פה... יודעים אתם, מה פה?

האברך התרומם מעל הארץ, מצמץ בעינו העיורת בשעת אמירת "פּה" בגאוה של: "הרי אני יליד-המקום", חטף בכפו זבובים מעל גבו, אף שהפעם לא היו כל זבובים בקרבתו, וַיהי כמסתיר סוד נורא.  הרוח של הקהל נתעורר, אף כי רוב הנאספים ידעו מעצמם אל מה מתכוון האברך באיוּמיו.  הנער הספרדי, מתלמידי ה"אַליאַנס", שהתחפש לעיני הגדולים, כי גם הוא בא "ללמוד עתון", וכל העת ישב על השלבים ומולל באצבעותיו מחרוזת-אלמוגים, – אחד מהרגלי הערבים – חדל משמוע את המעשיה הארוכה, שסיפר לו הצעיר התימני בז'ארגון ערבי על אשה תימנית אחת – אחד זגֵנה מארבעה נשי יִסְהָג, שהלכה לבאר ומשכוה שדין ורוחין – והביט בסקרנוּת-צחוֹק אל הדובר האברך.  השוען הזקן נענע בראשו והאינטליגנט מהפּרובינציה הגרמנית נענע ואמר: "דוּמהייטען"...

– דוּמהייטען...  כן, כן... – לעג האברך הירושלמי בחרי-אף, שהגיע עד  לחריקת-שינים, קמץ אגרופו כבשעת חטיפת-זבובים ונענע בראשו כלפי פליטי-הישיבה האחדים, שעמדו כאן, ואפשר היה לחשבם למיועדים לאותו דבר נורא...

– אֶט, איזו שעריה-שמעיה-בֶּלֶדיה! – ביטל בעל המשקפים הכחולים את כל חלומותיו לראש האברך, קצת מתוך קנאה בהענין שעורר הלז בין הקהל וקצת לשם סקרנות: לשמוע, לבסוף, דברים ברורים...

– ברוסיה! – לא התאפק, לאחרונה, האברך וירק את את התרגזותו – ברוסיה, בכל אופן, יש לחייל היהודי מקום ללון...  אבל כאן...  כאן...  מה הפלא, שבורחים? גם אני הייתי בורח...

– אבל דבר דבריך הפעם! – גערו בו מכל עבר.

– מה יש לדבר? – השפיל האברך את קולו – וכי אינכם יודעים?...  אני הייתי כבר מוחל על הכל...  חילול-שבת...  מה לעשות...  הרמנא דמלכא...  אך מה התועלת?...

– מה? – נוּ? – דבר! הראיתם כזה?!

וכשרוב הציבוּר נתיאש כבר משמוע סוף-דבר ועברו לענין החכם-בּאשי, שהוא צריך לדאוג, שהוא צריך להשפיע, והספרדי, שהיה ממשפחה מיוחסת, התחיל להיאָנח כירא-שמים, לדבר על ימות-המשיח וביאת-המשיח וגם לספר בינתים מה שקרה לו היום בבית ה"חכם" קרובו: כשהיה אצל החכם בשעת התפילה, בא יהודי זקן ואמר שחלם, שאם יגידו ל"ו פעמים תהלים בי"ב ימים, יבוא משיח, – רק אז נמלך האברך, הפסיק את הספרדי ואמר:

– כאן...  העבודה קלה...  כל היום אתה חפשי, הולך בטל...  אין עוֹל...  אבל בלילה – היכן תלון? אה? עם ערבים תלון?...  עם הערבים? – הֶה!...  היודע אתה, מה יעשו לך הערבים? – – –

– גוֹיים עושים גסוּת! עזר לדובר הנער הספרדי.

– נוּ! – – – הרי לך! – יצא האברך ממצרו.  ובכדי להינצל ממבוכת סוד התועבה אשר גילה, התחיל לדפוק בכל כוחו בדלת בית-הספרים הנעוּלה.  היה אי-נעים; היה כיעוּר; היה גועל-נפש.

–אני הייתי מראה לוֹ! – קרא אחד מן הקהל.

– לך והראה את כוחך, אם בן-חיל אתה, את מנהלי בית-הספרים! – רעם האברך – הוא היה מראה לו! מה? מה היית עושה לו? דוקרו? מי? יהודי ידקור? הה, את הערבי לא תדקור!

הוא רקק על הקרקע בפני כל הקהל ולא מחה את רוקו ברגלו.  בעל  המשקפים הכחולים העיף עליו בגלל זה מבט של רוגזה, ואף על פי כן לא פגה הרחבת דעתו של האחרון ואמר:

– אבל אין דבר, אנחנו עוד ננקם בכל הגויים!..  אם ירצה השם – הוסיף ללגלג – כשילכו הם על הגשר של ברזל  ואנחנו על השל-ראש...  טפוּ, על השל-נייר, רציתי לומר...  יודעים אתם, רבותי, מדוע הם יפלו המימה, ואנחנו לא?

– הם כל גשר של ברזל... – מיהר האברך הירושלמי להשיב את כבודו, שגילוי הסוד המכוער נטל הימנו לרגעים אחדים, על ידי נענוע של לימוד-גמרא וניגון של  חריפות, אם כי תוכן-דבריו היה, כנהוג בשיחות שבציבור, מענה שלא מענין השאלה – מפני שהברזל היא חייהם...  עֵשָו חי על החרב...

– ועל המחרשה... – לא הבליג הצעיר בעל הפנים הרציניים  על ההערה שהתפרצה מתוכו, והקמטים החדשים שבשיפולי לחייו רעדו.

– גם זה ברזל!...  – ניצח האברך הירושלמי – ולכן ילכו על ברזל...  לא כן אנחנו, יתברך הבורא, – המשיך בתנועה חסודה וכמעט בלי כל צביעות – שכל חיינו המה ספרי התורה הקדושה...  לנו יאה גשר של נייר...

הרסיס שניתז קודם בשעת  רקיקתו ונפל על  קצה שורת השערות המעוגלה שבסנטרו, המחוצץ ברחבו לשני סנטרים, עדיין התנוצץ כטל.

– אבל מדוּע יפלוּ הם ואנוּ לא? – עמד בעל המשקפים על שלו.

זה בכה וזה בכה.  מתי מעט מהמסובים והעומדים עברו שוב, שלא במתכוון, גם לענינים אחרים.  כותב-הכולל החיור, בעל הפנים הערומים, סיפר מעשה בשכנו, שנותן לזוגתו רק שלושים גרוּש לשבוע, לכל ימות-השבוע, ודורש שתהא שבת כיד-המלך: דגים ובשר וכל מטעמים.  היתכן? והספרדי מן השמפחה המיוחסת השתמש בשעת הכושר ומיהר לספר את אשר התחיל מקודם: בכן...  כשהיה היום אצל הרב החכם קרובו בשעת התפילה, בא יהודי זקן עם ענין שכזה: לזקן הראו בחלום, שאם יגידו שלושים ושש פעמים תהלים בשנים-עשר ימים, יבוא משיח.  הֶה- הֶה, משיח-צדקנו איש טוב.  כמה פעמים? שלוש פעמים ביום.  הוא, הספרדי, יעץ: לשלם למנין אחד חצי מג'ידיה ליום, שיאמר כל היום תהלים, ויבוא משיח... 

אך הנה נתמלאה עונת-הצפיה והשואל על אודות נפילת הגויים פירק בעצמו את החידה: הגויים יהיו ככל כך עבים וחזקים עד שגם הברזל לא יכלכל את כובד-משאם; ואחינו בני ישראל יהיו כל כך כחושים, רזים, אויריים, עד שגם גשר-נייר יספיק להם...  חה-חה-חה!

 

החידוד לקח את לב כל הקהל, הישן והבא-מחדש, ומאז יצא האיש לדרך הרחבה של השיחה ונתקבל, בלי מנן-קולות קודם, לראש-המדברים.  והואיל וניקושי האברך בדלת לא הועילו, וחדר-המקרא היה עדיין סגור ומסוגר, ניתנה האפשרות לרחב-הדעת המוסכם להרחיב את הדיבור בנוגע לנבואתו-חידודו, שבימות-המשיח יהיו כל היהודים כל כך רזים וכחושים.  למה? פשוט, איש יאכל ויכלה בשר-רעהו.  יתר על כן: אלמלי היה הוא, המדבר, קיסר והיה רוצה לעשות קץ לשאלת היהודים, היה הוא נותן להם ארץ, שיוכלו להכנס כולם לתוכה, והיו כלים שם מאליהם: מקנאה ומשנאה.  כי מה לכם עוד? מבשרו יחזה זה: יהודי העובד אצל בעל-בית שונא הוא לו שנאת-מות, שנאת-דם, והרי הוא נכון להטביעו, את בעל-ביתו, בכל רגע בכף-מים.  וברוסיה – קיוֹבי הוא, בקיוֹב גר כמה שנים – עבדו אצלו פועלים נכרים, בית-מלאכה לתפירה החזיק שמה, וגלוּ  הללוּ את אזניו על דבר הפּוֹגרוֹם הממשמש ובא שני חדשים קודם.  ככה אהבו אותו! ההיו יהודים נוהגים כך? ואז לקח הכל-בכל, מכר בפחות מחצי חנם כל מה שאפשר היה למכור, הפקיר כלל מה שלא היה אפשר – ועבר לארגנטינה.  קרובים היו לו שם.  לא, שיבוא הקאצאפּ ויקח ממנו כל אשר רכש בזיעת אפו – זה לא! אבל גם בארגנטינה – יהודים.  הדודה יק"א! האדמיניסטרציה האכילתהו, האכילתהו בהבטחות – עד שקצה נפשו.  יש שם ממונים יפים! הנה סיפר האברך הזה על עלילות הערביאים בין זכר לזכר, ושם – לא בת ישראל אחת שבבוּאֶנֹוס-אַיירס היא קרבנם של אותם הממונים היפים! האיכרים תלויים בהם.  כמובן, צריכים לטובתם, והרי אלה עושים בבתיהם של אלה כאדם העושה בתוך שלו...  אבל גם האיכרים יהודים הם: תמיד בכי, תמיד תלונה, תמיד אי-הסתפקות, כולם רוצים העירה, כולם משכירים את נחלותיהם לאינם-יהודים בהזדמנות הראשונה, – למכור אין להם רשות עפ"י הקוֹנטראקט! – כולם שולחים את בניהם לעיר או לחוץ-לארץ, ממש כמו פה, בארץ-ישראל שלנו, והבנות נשארות...  צער בעלי חיים...

– אומרים, שבארגנטינה דוקא יש איכרים טובים – העיר אחד מן הקהל.

– אומרים! – ביטל הקיוֹבי – ובארגנטינה אומרים, שכאן, בארץ-ישראל, יש איכרים טובים...  אם אתם רוצים: יש אחד או שנים במושבה.  אבל מי עושה את כל המלאכה? יהודינו? נוּ, וכי לכם צריך אני להאריך במעשיות יתרות? אסור לומר, שהאנטיסמיטים צודקים, אבל ענו בי, אם ראיתם מימיכם יהודי שירצה להישאר עובד בלי כל ספּיקוּלַציות? ואין כל פלא: ליהודי יש ראש! ליהודי יש מוח! בואו-נא וראו: הגוי, מכיון שיש לו למחית יום אחד, ואין צריך לומר, אם יש לו גם לכוס מלאה, הרי הוא כבר מאוּשר.  ומה ששייך לעבודת הגוֹי, הרי אין מה לדבר: הגוֹיים, כל מיתות משונות תבואנה עליהם, יודעים לעבוד.  לא כן היהודי.  הוא אינו מוצא די סיפוקו בעולם מלא.  תמיד הוא אוהב לדאוג לתכלית טובה, לבקש איזה דבר אחר, לנוד ולנוע כצועני.  הוֹ, הוא, הקיוֹבי, יודע את היהודי...  אתם יודעים עסקי היהודים בארגנטינה?

ראשים אחדים הושפלו.  עופרת כבדה הוטלה מעל.  רק על פני השוען הבלים, המקומטים, חלף צל של גיחוך בלתי מובן, גיחוך של פקפוק מצד אחד ושל פשרה – אם הדבר אמת הוא – מצד שני..  גיחוך זה כאילו התחצף לומר מה שליבא לפומא לא גליא: אותו עסק – ואפילו אם כך? אם זה מתקיים – ודאי שגם זה צריך.  יש רוָקים, שהדבר נחוץ להם.

– ומהי הארץ כשהיא לעצמה? – נחפז הזקן, בכל זאת, להציג שאלה.

– ארגנטינה? – ענה החייט הקיוֹבי בקצת התרשלות מעושה – לא פחות פראית מזו הארץ...  ומה שאמת אמת: פה, לכל הפחות, גרים ביחד, יחדיו, בעוד ששם הבתים במושבות רחוקים אלה מאלה ת"ק פרסא...  לא רואים נפש חיה...

הטוֹן שלו היה שמח לגמרי.  ולא נודע, אם על אשר  יק"א לא קיימה הבטחתה והוא ניצל מארץ פראית שכזו, או בכלל על מהלך העולם הזה, שנותן מקום לדבר עליו בהרחבת הדעת.

– אבל מה התועלת? – לא נשתתק הדובר וַיוסף בקול אחר – אנשים באים הנה יותר מדאי...  אני ביום הראשון לבואי הנה ראיתי, כי כאן לא ארגנטינה.  כאן לא תתעשר מִפֶּדְלֶריוּת.  מהערבי לא תשתכר.  לו יֵקל להשתכר ממך מאשר לך על ידו.  הערבי אינו נופל מהיהודי בזה.  מה אני מדבר? הוא עוד עולה עליו.  גם הערבי אוהב להשתכר מאחרים...

– כאן עֲרָב ארוּר... – העיר התימני ונתן חיזוק לדובר (הוא, ככל התימנים והספרדים, שיש להם עסק עם באי-רוסיה, ידע ז'ארגון) – שם...  בצנעא – טוב...  לא יש כל עבודה...  באת – נותנים לך מלוא-חפנים...  מספיק אוכל לשלושה ימים.  כאן – עֲרָב ארוּר...

– אמת וקיים! – הסכים גם הספרדי, שישב על העשב המעט והקלוש אשר מעבר לנתיבה, ושבשעה שהזכיר הקיובי על שבאים הנה יותר מדאי עבר מרחוק צל של הסכמה על פניו.  ופתאום נפנף בידו על הגדי הכחושה והבודדה, בלי רועה, שהרהיבה, סוף-סוף, עוז בנפשה לקרב אליו וללחוך פעם, ואחר נאנח: – לא יש מרעה, בעוונות!

– וישמעל'קה עודנו "מתייחס" ואינו רוצה בנו! – התרעם האברך הירושלמי אחרי שתיקה של כהרף-עין – "נייר אדום" הוא נותן לנו...  האושר, שאנו יכולים למצוא פה...   הפרנסות הגדולות...  הֶה!

 

הקהל האזין.  נדמה היה, שהתענינותו בנדון רבה מאד, ואפילו  אילו היו פותחים ברגע זה עשר דלתות, לא היו המשוחחים עוזבים את מקומם ולא היו מפסיקים את השיחה, הנוגעת בעיקר-העיקרים.

אפילו השוען הגליצאי, הרך והמתון, עשה את מתינותו לדבר שבשיטה, שצריך להגן עליו בקול.  הוא בא הנה בשביל האדמה – לא בשביל האנשים, לא בשביל ה"פּוֹליטיק".  משפחתו לא גדולה, ושם אמרו, שבשבילו האויר טוב פה במאד מאד – ובא.  למה הציוניות עם כל הטאראראם? משוגעים! איזו חתיכת-בד דרושה להם...  לבן-תכלת...  דגל...  לא צריך להתערב.  גם ברוסיה, בשעת המהומה, לא היו היהודים צריכים להתערב.  בחשאי, בחשאי – הכל צריך להעשות בחשאי.  כי מה אנו צריכים? להשתכר גוּלדן בכל מקום שאפשר – ודי.  "פַּארֶס!" – מילא אחריו האברך הירושלמי בקריאת שם המטבע המקומית, ובתוך כך האשים את יק"א בארגנטינה ואת הבארון בארץ-ישראל, שהתחילו לקפוץ יד לגמרי, והוכיח, – בנוגע למה שהזקן אומר: לא בשביל האנשים – כי הכל הם האנשים, הכל בני-אדם.  בני-האדם הם פראים, בני בלי מוסר, ואין אלוהים בלבבם.  והמעשה של יום אתמול יוכיח.  על מה הכוהו!

– ואני הנני דוקא ציוני! – החזיק החייט הקיוֹבי במעמדו בכל מאמצי כוחותיו וניסה לשם זה כל הנסיונות שבעולם, לרבות גם את הציוניות – ודוקא ציוני עם דגל, אם אתם רוצים...  כי דעתי היא, דעתי...

– סטוּק!!!

חרקה הדלת ממסגרותיה פתאום, ושיני השומר הכושי נגלו.  נפתח, סוף-סוף, חדר-המקרא – ומקום-השיחה נתרוקן כהרף-עין.   הכל התנודדו וקמו.  החייט הציוני נכנס אחרי האינטליגנט בעל הזקן הגלוח ממעלה והמרובע מתחת.  אחר כך היה בלבול ודחק.  השוען נדחף אחרון ובת-צחוק על שפתיו.  בבית פנימה היתה בשבילו הרוָחה; חלונות גדולים, מרצפת-אבנים נקיהּ; היה קריר ודי אויר; הבהיקו הכתבות: זה  נדב פּלוני בן פּלוני...  זו נדבת לבו של...  זה נדב...  זה נדב...  אפשר היה לשבת שם כל היום, עד ערב, ולהתנמנם.

 

על מקומם בחוץ נשארו מכל המשוחחים רק שנים: הבחור הרוסי והאברך  הירושלמי.  הראשון נשאר עומד כאיש אשר ראשו יכאב עליו, והשני מקרה קרה לו: אגב הדחיפה שבשעת הכניסה נגעו כתפות אחדות בפצעיו מיום אתמול, עד שאלו התחילו שוב לפעפע דם.  הכושי השומר רמז לבחור, שימציא מים לפצוע, אך הבחור היה, כפי הנראה, מבולבל ועיף.  הוא, כושל-ברך, ישב פתאום אצל הכותל, כאילו להסתר פורתא תחתיו מחמת האימה החשכה הנופלת עליו.  גלוי היה, איך שהתמונה, אשר נשארה לו מהשיחה הארעית, משחירה בתוך תוכו.  רע, רע, רע.  אין דרך.  אין מוצא.  אין מנוס.  הנה לפני רגעים אחדים עמדו כאן אנשים יהודים ושוחחו.  רובם ככולם באו הנה מארבע כנפות-הארץ.  במקום זה הם כמעט הרוב.  אבל מה ערכם? מה המה עושים? האם יש כוחם אתם לעמוד על נפשם? – – – אנחנו רצים כעכברים ממקום למקום.  איננו מתערים בשום מקום, בכל מקום לא רוצים בנו, ואולי בצדק, כמו שאמר בעל המשקפים הכחולים...  ותמיד היה כך, תמיד...  תמיד התחטאנו לפני ד', חיכינו למשיח, נתַנוּ כסף לרוצחינו, ורצנו ממקום למקום...  עכשיו אין ד', אין משיח וגם כסף אַפס, ואנו רצים ממקום למקום...  תמיד ובכל מקום טבחו אותנו, ואנו עיפּשנו את האויר בדמנו השפוך, ועכשיו בכל מקום עושים לנו רעות, בכל מקום עושים אנו רעה, ואין נחת.   אנו איננו רוצים והם אינם רוצים! גם כאן, שאולי כבר אין הבדל גדול בין אם  ירצו ואם לא ירצו, שבכל אופן, להם, הנרפים והיורדים, אין במה להזיק ולקלקל – גם כאן, שהבאנו רק טובה – גם כאן  לא רוצים.  וכאן הלא – מי יודע? – אפשר שהיינו באמת נעשים לאחרים...  מי? אנחנו? כאן?...  כך, כך...  גם לארגנטינה יש עתיד, גם לפלשתינה אולי – אבל לנו? ומה עלינו לעשות? הוי, מה עלינו לעשות? האומנם אָבד הכל   לעולמים? האומנם נשאר לעולם מזוהמי-העולם? האומנם נירא תמיד מפּני הקרקע ולא נעמוד עליו? האומנם לא נדע לעולם את סם-חיינו היחידי, השדה, ונברח ממנו? האומנם אבדו לנו החושים האנושיים העיקריים לנצח?

היה מחנק בגרון.  דומה היתה כנסת-ישראל באותה שעה בעיני הבחור הרציני – כנסת-ישראל זו עם חייה מימות הריסות ביתר עד הנה, עם תפקידיה הסרסוריים אשר מילאה בימי הבינים ובעת החדשה, עם היחס של חלק אחד ממנה לחלק השני, עם אי-דאגתה לעתידה, עם משיכתה לפרנסות קלות שבערים, שנעשתה לה לטבע שני ואין מציל – לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, יהא בבוּאָנוֹס-אַיירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני "אורחיה", שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה, ואף על  פי כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה כך, מפני שטבעה נעשה כך.  רע לה לזונה, רע מאד, ללא הועיל היא ממליצה על עצמה תמיד, נותני לחמה להנאתם יורקים בפניה, וכשהיא נמאסת עליהם, הרי היא אובדת לגמרי, ואחרי ככלות הכל היא כמו מוצאת עונג בזנותה ובוחרת בחיים אלה מאשר להיות חולבת פרות.  אחרת  אין היא יכולה.  אל תחכו ממנה, שתצא סוף-סוף, מעצמה ותעמוד ברשות עצמה לעת-זקנה.  אל תחכו, כי, סוף-סוף, תצא מעצמה ותבכר את הרפת הצרה על בית המרזח.  רפת – לא לה היא!...

נפלה אימה חשכה גדולה.  זונה בבוּאָנוֹס-אַיירס...

כן, כן, בּוּאָנוֹס-אַיירס...  עיר זו...  בירת ארגנטינה, שמזוהמי-ישראל המועטים בה מעפשים את אוירה במסחרם החי...  ואף על פי כן...  הי... הי...  רעיון משונה...  אף על פי כן  בכלל...  דבר מענין...  כמה עולה היא על עיר-הקודש, בירת פלשתינה, שרוּבה יהוּדים, והמסחר החי אין בה!...

– ירושלים! – המה הצעיר לנפשו ועלטה היתה בעיניו – חנות-קודש זו, שהכל מוצג בה לראוה...  אטליז-קודש זה, שהקדושה  נמכרת בו באונקיה...  זקנה בלה זו, שלא ידעה מעולם בושת...  שכל ערכה היה תמיד במה שהגידו אחרים עליה...

– ירושלים! – הניד הצעיר בשפתיו הסדוקות – הלא עיר כזאת היא מן הנמנע שם...  באיזו מארצות-המערב או ארצות-הצפון...  אותן ארצות עם יושביהן העמלים, האמיצים, הבונים...  הלא עיר כזו התלויה רובה ככולה על הבבטלה ועל החלומות המשקרים ואשר ממנה תצא חנופה, כזב וניווּל, יהודי ולא-יהודי, לכל העמים – הלא עיר כזו מקומה רק במזרח הבטל, המנומר, הנמס בזוהמתו, שהבלי ימי קדם התלויים עליו המה כל  תפארתו...

– ירושלים! – בלע הצעיר את רוקו – עיר שרובה יהודים ואיזו יהודים! החוליה היותר עבה של השלשלת! הבריה היהודית התאותנית, שאין בה טיפת דם וקורטוב של כוח למלא תאותה, הבריה, שאינה מסוגלת למלא בעצמה אף צורך אחד מצרכיה ההכרחיים, הבריה החשבנית והפקחנית עד כדי זיהום, הנעדרת כל רגש אהבה לאיזה מקום שהוא בכדור-הארץ, הבריה שאינה יודעת משום עבודה אנושית, המלאה הזיות של פראי אדם ויחד עם זה רחוקה מכל משאת-נפש, השפלה עד לידי מצב של תולעה נרמסה והגאותנית עד כדי מדרגה של חסיד בלוּי המלקק "שיריים"...

הוא נדם.  שמש-התמוז להטה על ראשו.  הוא סגר עוד יותר את שפתיו.  הוא נוכח, כנראה, שלמלותיו המטורפות אין אותו התוכן החודר, הארסי, שהוא מתכון אליו בניב-שפתיו, ושבלבו, בלבו פנימה, נשארים – מתבעבעים, קודחים ושופעים דם, כפצעי האברך אשר לפניו – כל אותם המשפטים הישנים, החרותים שם מכבר,  עוד מלפני ימי-הזבח...

הוא קם, ניגש עד חברו בפצעים, ובאיזה קול משונה, מתחנן, מגוחך, איזה גמגום שלא במקומו, פנה אליו:

– ובכן...  נעלם הכל...  נהרס העיקר...  ומה...  מה יהיה, סוף-סוף, אתנו?

– הֶה? – גיחך פלוני בלי ענין, ושתי עיניו, גם העיורת גם הפקוחה, נדמו לאותם הנקבים, שאשתו עושה בחומר בלילי שבתות לתקוע בהם את הנרות.

– אתנו...  היהודים...  אין תרופה? כל תרופה?

– כל תרופה... – פסק הנשאל במר-רוחו ובזב-דמו – פאַרפאַלן...

המלה הז'ארגונית-דייטש האחרונה של אותה השיחה השבתית בלבב-ירושלים התגנדרה, כהודאת-בעל-דין מכריעה, אצל בנין-האבנים האדמדם של הביבליותיקה העברית, של ה"בית נאמן", שהיתה כבר פתוחה ומלאה מבקרים מכל הסוגים והגוָנים, מכל העדות הרבות, אפילו "גר" אחד וגוּרג'י אחד.  מכל העברים התגלה יפה-נוף בהיר-שחק, טבול-חרסה, מרושת-הרים ואפור צבעים תכולים דקים, אבל חשׂוּך-דשא, חרוּך-להט, משוֹלל-יער, מחוּסר-מים ונלאה, נלאה מאד.  הקיר הצפוני של הבנין, הנשקף על פני בתי "אחוה", שכמו נתן צליל הד ההודאה האחרונה, הטיל צל-מה ואבניו היו קרות.  בצל המעט הזה, על הארץ הערומה, אפשר היה לשכב ולחלום  חלומות-תחיה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לא כלום.

דף רודף דף.

דף חוזר על חברו.

ואני "תמו דברי" אמרתי במכתבי לדיאספּוֹרין...

 

כן, "תמו דברי" אמרתי במכתבי לדיאספּוֹרין; "תמו דברי" חשבתי בשבתי על אבני ירושלים; "תמו דברי" הולך ונשנה בציוּנַי אשר כתבתי בבית-החולים, לפני ואחרי שהביאו את בן-לפידות; "תמו דברי" הייתי בטוח, כשהלכתי אחר מיטתו של זה; "תמו דברי" צעקתי אחר כך כששבתי לגור בפרבר, סמוך לאביו, ללפידות הזקן, והתחלתי לכתוב את "אחרוני צלילַי"; "תמו דברי" היה המוטיב היסודי של כל מה שכתבתי בשביל "המחרשה" בחתימת פסיבדונים כ"אובד עצות"; – – –  אבל דברי לא תמו! דברי לא תמו עד היום הזה, כשאני שוב בבית-החולים, כשאני אזרח בית-החולים! אמנם, ישועות בל נעשוּ, לא בי ולא בכלל, וחידושי  דברים אין בפי, אבל דברי לא תמו, לא ספו.  האיש הסוכר במוך את פצעיו, אל יחשוב כי תמו דמיו.  מוך סופו להתמעך ודמיו סופם לצאת.  דם ישן יוצא – יאמרו אחרים אשר למראה-הדם יביטו.  שוב אותו הדם? למה שוב? הלא כבר ראינו! אבל בעל-הפצעים יודע, כי אם אין הבדל בין צבע דמו זה ובין הקודם, הנה פצעיו בכל פעם שותתים דם חדש, חדש...

 

בציוּנַי אשר כתבתי בבית-החולים בפעם הראשונה אני מוצא:

"בלי התפעלות, בלי התפעלות – זוהי השירה אשר תשיר לי מחלתי.  אתה אמרת: את העולם תהפוך; לכל הפחות, את עולמך אתה; והנה רואה אתה...

...כשאצא מפה – אם אצא – ודאי שאשוב לעשות דבר-מה, ודאי שוב אעסוק באיזה דבר, הן צריך לעשות ולעסוק בדבר-מה.  אבל עכשיו בכל מה שמחשבתי נוגעת, באה הרגשתי ואומרת: לא  הא.  לא שהא אינו דרוש, לא שלא צריך לעשותו, אלא אחרת.  מה אחרת – איני יודע.  לא נוגע.  לא אכפת.  ופתאום אני תופס בעצמי: וכי נכון הוא? זה לא יכול להיות נכון! הן תמיד מילאני זה הדבר! ושוב בא המתגרה ואומר: האומנם מילא? האומנם לא  מילאוך יותר דוקא אותם הדברים, שעד עתה יראת אף לקרוא להם בשם? ואולם, בכל אופן, הן  עתה כבר אינך ירא מפני אותם  הדברים...  מה לך איפוא, זה הדבר, החשוב, כביכול, הדבר שאינו מוסיף לך כלום? חדל לך,  חדל.  די, די.  שכב.  הכנעה שלמה, הכנעה גמורה – זוהי ה"פסיכולוגיה".

 

הפסיכולוגיה – הוי , הפסיכולוגיה! לצבי לפידות שערות עבותות, עבותות מאד, כל כך עבותות, עד שלפעמים אפשר גם להתגאות בהן.  הפסיכולוגיה דורשת, איפוא, שהוא יתן לשערותיו אלו, שהוא מתגאה בהן בלבו, לגדול ולהסתסל פרע, להראות, שהוא אינו שם לשערותיו היפות לב.  והנה לא כך! לגמרי ולגמרי לא כך!   מסרק גדול ומיוחד יש לו לצבי לפידות, וכשהיה בא לבקר את אחיו החולה, היה בכל חמשה רגעים בדיוק מוציא את המסרק וסורק בו את שערותיו לעין-השמש, לעין-כל, לעיני כל החולים ושתי האחיות!

 

צבי לפידות – גפ זוהי פסיכולוגיה! כל זמן שאחיו הפצוע לא יכול להוציא הגה, עשה כל מה שביכלתו, להשיא את העולם, כי רוכבים התנפלו עליהם: שנים, שלושה, ארבעה – אין הבדל; העיקר, שאקדחו לא ירה והוא האחד (את אחיו הגיבן הן אין להביא בחשבון) לא יכול לעמוד בפני הרוכבים! "אֶפִּיזוֹד" לא-נעים, אבל מה לעשות! מה לעשות – סוד הדברים כהויתם לא נשמר הרבה...  סרוק שערותיך, צבי לפידות!

 

ביום השני למאורע-האסון שכב הפצוע על מיטתו בבית-החולים.  לוֹ הוקל מעט אחרי התחבשות שעשו לפצעיו בחזהו, אך לדבר היה אסור עליו.  אסור היה עליו הדיבור, בחייו היה עליו הדיבור, אך החולה לא חדל לדבר.  הוא דיבר: אחד נגד שנים, אחד נגד שנים – איכה נתקיימה קללת התוכחה! – – – אשתו ובנו, אשתו ובנו...  הוא אינו פוחד מפני המות, אך איכה זה התקיימה קללת התוכחה? והסימן לא טוב הוא...  הסימן הוא, שהרוצח הוא בן-הארץ...  בן-הארץ...  שפתו שפת-הארץ...  עומד על ארצו...  ממית בארצו...  בעוד שהוא...  הוא...  הנרצח...  הוא ואחיו – גֵרים פה, גֵרים...

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אני, הכותב והשוכב עתה על מיטה נומר 3, שכבתי אז על מיטה נומר 11, מיטה אצל מיטה, שכבתי והגיתי: זה אומר, שאינו פוחד מפני המות – למה הוא משקר בערב יום מותו? אם באמת הוא אינו פוחד במאד מאד, אם הוא אינו צועק זוָעות מפחד – הן אין זה אלא מפני שהוא אינו מאמין, כי ימות.  אבל יניח לפילוסופיה.  הבל כל הפילוסופיה על אי-הפחד מפני המות.  אי-אפפשר שלא לפחד מפני דבר, שכל כך לא רוצים בו וכל כך יודעים, בטוחים, שהוא יבוא! מי שבלבבו אין פחד מפני המות זה לא מפני זה שהשלים עמו, – דבר יוצא מגדר-האפשרות! – לא מפני שהוא חושב את המות לצורה חדשה, אולי עוד יותר שלמה, של החיים.  הבלים! אין פוחדים, פשוט, כל זמן שמרגישים עצמם עוד רחוקים ממנו, כל זמן שהמות אינו עומד עוד אצלם על הפרק, כל זמן שכוחותיהם עוד לא עזבום ומר-המות לא סר עוד אליהם, אל הרגשתם הפנימית.  כי עד הרגע האחרון, היותר אחרון, רק הכרת האדם משיגה את המות של עצמו, אבל לא הרגשתו.  לפיכך היא שוקטה, ההרגשה, "אינה פוחדת", והכוחות, כוחות-החיים, כל זמן שישנם, ואפילו במשהו, הרי הם, למרות ההכרה, מתפרצים ומבקשים להם מקום להתגלם.  גונחים, ומי שזוכה מדבר גם דברי חכמה בשעה האחרונה.  אפוֹריזמים נאים על אור ועל כל  הני מילי מעליותא.  אני – ממני אין ראיה.  אני יוצא מן הכלל.   אני איני דומה להם, לחברי החולים-המתים.  בי ישנו מות יותר מבהם.  בי ישנו המות גם של פצוע זה, שמחר-מחרתים לא יהיה אתי, ועכשיו, כל עוד בחיים חיָתו, הוא מוטל במיטה נומר 10 וסובל מדבר אחר לגמרי: מ"אחד נגד שנים", מהכרת פחדנותו בשעת-האסון, מהעדר מידת-אבירים בו אז!

בכוח מצב-רוחי הנכנע, הבלתי-אבירי, התרוממתי על משכבי, ישבתי, הבטתי בפני הפצוע ה"פחדן" וחשבתי:

"האיש הזה הולך ושב אל העפר – ודואג על מידה רעה, שהעפר אינו יודע ואינו רוצה לדעת על אודותיה.  פחדנות! רק מלה מתה, רק מושג ריק ומפחיד בעלמא.  ודאי! מ"נקודת-ההשקפה" של התועלת המוחשית, הכללית והפרטית, ודאי שאומץ-לב הוא מסוג-הטוב ופחדנות מסוג-הרע.  מי האיש החפץ חיים, ופניו לא יחורו להרגיש, כי פחדן הוא? מי גבר ישמע אומרים לו: "פחדן אתה" ולא יחרד ולא יתקומם? מי יפרוש כנפיו על מידת הפחדנות – ולא יירא ולא יפחד? אמיצי הלב כובשים ארץ; אומץ-הלב, או מידה אחרת היכולה לבוא במקומו או להידמות  אליו, בחינת אותה תולעת המשנה את צבעה לתכלית שמירת קיומה, בא ומנצח.  גם שכנינו הפראים, הרבים, היו מפחדים בפנינו, המעטים, אילו היינו מראים להם אגרוף חזק או  מה שדומה לזה.  זהו מובן מאליו.  זה היה טוב ונעים לנו.  אבל מה לעשות – ואגרוף זה אין לנו? זה רק לא נעים, אבל הניחו למוסר, הניחו לשינוי-ערכין, הניחו לחכמת הפילוסופיה, הניחו לאמרות היפות, יש בחשבון-חיינו ספירות יותר נוראות מפחדנות.  גורלו של האיש הפחדן הזה אכן  יעיק עליו, יעיק עלי, גורל יסוריו הגלויים, הוַדאיים, אבל אין אני מתפעל מ"טרגדית הפסיכולוגיה" של אסונו.  לא ארבעה ערביאים היו, כאשר סיפר אחיו – אחד היה! כן, כן, זוהי המציאות.  מרירות יש פה, אבל בושה וחרפה אין פה, מה? גם בושה וחרפה, אתם אומרים, הגיבורים? יהא גם זה.  ובכן, מה אתם רוצים ממנו? ספרו בגנותנו! כתבו עלינו פיליטון בעתון היתולי! שפכו עלינו עביט של דברים חוצבים להבות-אש במבוא לטראקטאט מחקרי! את בהירות-האמת, שמחלתנו ויסורינו נותנים לנו, לא תקחו מאתנו".  – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

וממש אותם דברים כתבתי בפרברו של לפידות הזקן, בעת שעלתה בדעתי אותה הרשימה הקטנה, שהיתה צריכה להיות מעטה בשורות, אבל כל מליה ספורות.  הדבר לא נכתב: מן היער הקטן, אבל העבות, נחטבו רק שבבים דקים, בדמות פיליטונים אֶלֶגיים, שהעתונים העברים לא הדפיסום ברצון מיוחד מחמת "הרפרוף הפסיכולוגי" ןהמרירות היתרה שבהם.  אז נצברו בתיקי ניירות מלאים בלבול, התחלות ו"תעודות חיות", שאותו הקול שלא מן הישוב מנסר בהם.

 

תעודה אחת, ששמה היה "על ההפקרות" ו"מוקדשה להזקן", התחילה, לדוגמא, כך:

"לשם עצמי ולא לשם אחרים אני כותב את הדברים האלה".  כך, או בדומה לזה, נוהגים להתחיל הסופרים הנלהבים, דוקא אלה שהדיקלַמַציה היא אצלם  העיקר, הקריאה הרמה באזני אחרים אצלם העיקר; דוקא אלה שכותבים פואימות על "פרחי הדומיה" בכדי להקרותן באיזה "נשף ביתי".  אני איני צריך להערה זו.  אין הבדל בשביל מי ולמה אני ניגש לכתוב, אבל בשביל אחרים, בשביל בלתי דומים לי, לא יהיה בזה כלום בין כך וכך, בכל אופן.  ואם להערות, כמדומני, שיותר נכון יהיה להעיר: "לא לשם איזו מלחמה בעד איזה דבר אני בא כיום עם מלותי אלה" (שורות אחדות מחוקות ומטושטשות).  ודאי, כשאני לעצמי, המלים היפות של הלוחמים, של  גדולי הרוח, של מורי האנושיות, של מוכיחי התבל, של מנהיגי הדרך, של מגלי התוכן, של חושפי האידיאות – מרעימות אותי, מקלקלות את כל קרבי, מעלות רוֹק על שפתי.  "רופאי אליל! כזבנים! מגוחכים! רודפי אמרים!" – צועק בי לבי אכוּל-החימה, לבי האומלל, שעד היום אין הוא יכול עדיין להשתחרר לגמרי מעניני ההבל האלה.  ברם, בעיקר-הדבר, מאי אכפת לי? מאי אכפת לי, אם חלק קטן שבקטנים, פעוט שבפעוטים מהאנושיות האומללה, איזה גרגר-חול, שאיש אינו שם אליו לב, זורק מתוכו נאדות נפוחים מלאים אמרות גדולות, רמות, נישאות? וכלום הייתי נאמן לאותו האפס האין-סופי והמוחלט, אשא בא יבוא עלי, כמו על הכל, לרבות אותם הדוברים, לרבות גדולי האנושיות – כלום הייתי נאמן להאפס האמתי שבתוכי, הבז לי בשעה זו על שאני מדבר על  אודותיו, אלמלי הייתי משתדל לעשות איזו תורה ממנו, מהאפס גופו, אלמלי הייתי קורא בשם ההפקרות לקדשה ולעבדה.  לא, לא, לא לשם מלחמה, רק לשם ציוּן, הזקן, לשם ציוּן, לשם צעקת צועק ואינו נענה.  וזה אשר אני צועק, וזה אשר אני משווע, וזה אשר אני מציין: יסלחו לי גדולי הרוח ומורי האנושיות ממרומי האולימפּוּס, שהושיבו עצמם עליו: המופקרים האחרונים בשאול תחתית אינם מגוחכים, והם, הגדולים והחכמים במרומי האולימפוס, מגוחכים.  ולא רק מצד זה, שבני האדם לא שומעים להם – להם, מעוטי החלב והדם – וחיים כמו שהם צריכים, כמו שהם יכולים; כי אם גם מצד עצמם, מצד דברם על היש, והיש אין בהם, על מהות-החיים, ותמצית חיים לא ידעו".

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יותר לא היה כתוב על אותו דף.

 

ובדף השני מאותם הקטעים נמצא ענין בשם "חבלי כתיבה" ו"מוקדש לזכר בנו של הזקן" – לאמור:

"כל אותו הסכום של צורות וקולות, של חזיונות וזעזועים, כל מה שאנו מסמנים בשמות, שאינם אומרים כלום: חיים, הוָיה, עולם; כל אלו התופעות, שאנו נושמים בתוכן, מתרשמים מהם, נפעלים מהן, הרי כל זה כל כך מגוּון, מעורבב, מרובה-אֳפנים, כל כך מסוכסך במצבים, במעשים, ביחסים, בקישורים, כל כך מקרי, לא אַחדותי, בלתי נתלה בממש, עד שלספר על אודותיו בהדרגה, עד שלצייר ממנו איזו תמונה מוחשית, קיימת ועומדת – אין, אין כל אפשרות.  איך שתעלה את הדבר על הגליון, איך שתשמיעהו מפה לאוזן, הוָכח תוָכח, לבסוף, שאין הדבר כך לאמיתותו, שיש כאן איזה פגם, שאין המציאות הנכונה, רוח-המציאות, בזה השרטוט, שגם להחזירהו אי-אפשר, שיש כאן איזה שקר, שקר, שקר...  כן, עלי להודות: הפרוֹצס הכללי של כל מה שאנו מכנים בשם "חיים" אינו מחוּור לי, אינו נתפס בהכרתי, אינו מוקף ממני.  עצם-המהות משתמט ממני, פורח ממני, מתקלס בי.  אהבה? שנאה? רחמים? אכזריוּת? הערצה? בוז! שקר! אמת! – לא אדע...  לא אדע...  ואימת הריקניות תופסת אותי.  – – – האם לא מוזר הוא, איפוא, מה שאני מנסה לכתוב את אשר אני יודע, את אשר נדמה לי, כי יודע אני, על האדם האחד, אשר חי אתי לפני איזה זמן, ובמקצת, אולי, גם על מה שהיה שייך לו ולחייו? – –

(שורות הרבה מטושטשות)

– – – האיש הזה נהרג, הוּצא בידי רוצח זר ובלתי ידוע מן הגלגל המשונה הסובב בנו בכולנו, וכל דברי לא יוסיפו ולא יגרעו ממנו כלום.  אולם לגבי דידי, החי עדיין, המסתובב בגלגל עדיין, הן לא נמחתה מציאותו של אותו האיש הקטן, הגיבן, עד עת קץ, עד אשר אגוע אנכי בעצמי, ומדוע לא אזכיר לי ולאחרים את זכרו? אמנם, לרגל המלאכה אשר לפנַי אולי אגע גם ביצורים, במעשים ובמעמדים, אשר לא פסקו עוד, אשר אתנו המה עוד כיום הזה – כן, קרוב לודאי, שאגע.  מה לעשות? אראה. – – –

ובכן...  אבל...   האם לא דבר נורא אני אומר לעשות? לכתוב עליו ועל מותו...  מה זאת אומרת? כי יהיה מותו לזבל על שדה ספרותי? מה אני אומר לעשות? לקחת את מותו לתוכן לחיי – להרכיב, להעמיק את חיי במותו?!

אמנם...  נכון הדבר...  אם כה ואם כה, אני כבר לא נמלטתי.  אם כה ואם כה, כבר העשיר, העמיק והרכיב מותו רגעים אחדים מחיי.  כבר פתח מותו את עיני, הרחיבן לרגעים אחדים לראות את אשר לא  יראה האדם תמיד וָחי.  אבל...  אבל למה? למה היה זה? הן לא כדאי.  נחמתי היחידה, שלא כדאי; והן לא כדאי, שספרותי לאחר מותי תעמיק לאיזו רגעים חיי אחרים; הן לא כדאי גם זה, שאני מזכיר את זה, ואף הערה אחרונה זו אינה כדאית, ואף זו, ואף – אני יוצא מדעתי...  וגם זה לא נכון! אני יוצא...  אני חי, חי – ובזה מתישב הכל, אפילו זה מה שאני בורר לי מבטאים יותר מתאימים להבעת רעיונותי...  מה שאני מנהל את מבטאי לפי חכמת הדקדוק...  תירוץ אחד: אני חי-חי-חי – חי!"

 

היה שם גם דף אחד "מוקדש להקורא בעצמו", ובזה הלשון:

"אם רגיל אתה ידידי, לבלי גשת אל ספר, אלא אם כן הוא מבטיחך ללמדך ארחות-חיים, דעת ומוסר-השכל – אל נא תגש אל זה, כי לא תמצא בו את מבוקשך.

במורד אני.

ואם כּוָנתך רצויה, נכבדי, להעלות את הספר על הספה, אשר אתה עולה בה אחרי סעודתך או לעלעל בו בערב בבואך מבית-המסחר, בכדי להתבדר קצת – לא, לא, אל תגע בזה, כי הוא ייַגעך, ייַגעך עד מות.

מן המורד הוא.

ואם למדת, יקירי, לבקש בספר יופי: תבניות מחוטבות, פּוֹזוֹת נהדרות, מצבים מרוממים, גדולות ונצורות, בקצרה: אמנות, אמנות, אמנות – הוי, הוי –

סלעים ובוץ במורד.

נמשך, נמשך כל זה, שכל כך צר עליו, שכל כך צר על אשר יחלוף; נמשך, נמשך כל זה, שאנו יודעים את קצו, רואים, חשים את קצו – והוא נמשך.  עם כל עליותיו ונצחונותיו, עם כל שפלויותיו ומפלותיו, עם כל נטיותיו האסורות והכעורות, שלפתחן – המורד.

אין דרך.  אני יורד מעל העגלה.  אני כופף את קומתי.  אני אוחז ברסן-סוסי.  אני מתאמץ.  אני מפקיר את עצמי ואותם.  אני סוחב את עגלתי לכל אשר אצא.  מהר, מהר – סחב בכל כוחך, בכל שארית-כוחך.  אל תעמוד רגע! אל תביט אל האופנים הנשברים, הבגדים הנקרעים, הסוסים העיפים – לא לשם תענוג אתה בדרך זו!

האצא...  האבוא עד המורד השני?...

כי בנוגע למורד כשהוא לעצמו – מפניו, דוקא, אין מה לירוא, אחא: בין כך וכך – אין ממנו מנוס".

 

– התבין? – אמרתי לדיאספורין, מאחוריו, במצאי אותו בחדרי מפשפש, מבלי משים, במגילותי העזובות והנשכחות בפינה – במורד נגמרה גם ההיסטוריה שלו...  אתה לא ידעת אותו...

– אני לא קראתי כאן כלום! – קרא הוא באותה נגינת-ההטעמה הברורה של איש, אשר זה לפני שבועות אחדים בא מאמריקה.

– אין דבר, אין דבר...  – נחפזתי אני להרגיעו – כתבי-יד מוחזרים...  אתה הנך קוראם היחידי...  (במערכות הלא לא קוראים...), אתה שאינך יודע עברית...  צר רק מה שאי-אפשר לשלוח העתקה מהם עוד לאחד...  לוֹ...    הוא היה קורא עברי יותר טוב ממך...  משפחתו, הארץ ושפת-עבר – אלו  היו אמונת השילוּש שלו.

הדברים האחרונים היו זרים ויתירים.  היה יום-קיץ חם.  בכדי להפסיק את הצטחקותי המוזרה, שלא הבטיחה כל טוב, אמרתי:

כל אלה הם ציוּנים אחרונים.  אגב, יש בהם מקצת חומר פסיכולוגי.

 

מחברת רביעית

(שני פרקים – אחד חדש ואחד ישן)

א

דיאספורין גר בבית דודו.  זה היה בנין קטן, שלא בא עוד לידי גמר, חציו כפרי וחציו עירוני, חציו בטעם אירופי וחציו בטעם אַסיי.  בחדר האחד ממנו גר הדוד אריה עם הדודה הינדה (מיטותיהם היו מצורפות מתיבות ריקות של סחורה), ובשני – זאת אומרת: מעבר למסך – האלמנה עם עמרם הקטן.  צללי הבעל שנהרג והרצל הקטן המת לא באו בחשבון: אלה נשכחו.  דיאספורין לן בפרוזדור על הקרקע.  לפעמים בחוץ.

את דודו אריה לפידות הכיר בקושי.  אבל הוא לא העמיק לחקור מפני מה: או מפני שגם מקודם ברוסיה לא היה מיושבי עירו אלא זמן קצר ולפני כמה שנים (אף על פי שפני לפידות היו מאותם הפנים של ישישי-היהודים הבלתי נשכחים לעולם אחרי ראיה ראשונה), או מפני שבאמת נשתנה לפידות עד לבלי הכירו.  "אם כן... – אמר לו הדוד בעצמו בקולו העקשני והמבטל-המחייב כאחד, שיחד עם לבביותו היה בו יותר מקורטוב של גאוַת איש אשר שאר-רוחו לו, גאוה מיוחדת, מהולה בהכרה, כי הוא איזה יש ודאי במקומות האלה, למרות מה שלכאורה ולמראית-עין אין הדבר כך – ברוסיה ראיתני כאיש לבוש כפראנט...  אם כן, פראנט לאו דוקא...  אז אני אומר לך...  משל למה הדבר דומה...  שיגרא דלישנא הוא.  – אז...  כך...  מאני מכבדותא...  נוּ, ועכשיו –"

עכשיו, אמנם, היה דודו של דיאספורין לבוש כאיש רש מאד ונקלה.  מעיל קצר, מעוך וטלוא, נסרח, כתרמיל, על כתפותיו הבלתי ישרות, כתפות של  תלמיד חכם.  מכנסיו, במחילה, היו עוד יותר גרועים ומבזים.  סנדליו נחתכו, כנראה, ממנעליו, אשר הביא אתו עוד מרוסיה.  בכלל היה מראהו כנקודת ההשקפה ההֶרריסית  (מלשון הרריס – אחיו של דויד באמריקה) נדכה מאד.  שערותיו הלבינו שלא לפי שנותיו, הלבינו מן החלב אשר בכדי זוגתו הזקנה, וזקנו המגודל, שהיה מתאים מאד לשביב-העליצות (העליצות העמוקה, המיוחדה), שהבהב בעיניו, נעשה חשוב ביותר וטרגי ביותר גם יחד.  הוא סיגל לעצמו, לצער לב דיאספורין לפעמים, גם איזו תנועות של קבצן שמח בחלקו, מה שלפנים לא הוכר בו כלל.  התנועות לא היו טריביאליות ממש, מפני שסוף-סוף הלא זה היה אריה לפידות, איש אשר לא רבים כמותו, בכל אופן, אבל יש גם שהיו בהכרח שלא במקומן והיו עלולות, לפיכך, להעציב את נפש-הרואה: איש זה – האם נתעלה הוא או הושפל על ידי כל מה שעבר עליו כאן?

אם כך ואם כך ואריה לפידות חי כאן, בפלשתינה, את חייו הוא, חיים קשים, אבל מקוריים, חיי-מופת, חיי יחיד במינו.  הוא, שהיה כבר למעלה מחמישים, היה עובד בתור שכיר-יום מלאכה, אשר לא ידעוה לא הוא ולא אבותיו: בוצר ענבים, קוטף תפוחי זהב, עודר במעדר, מנקה רפתים וחצרות, ולעתים גם עוזר לשומר על הגורן.  ביתו, כאמור, היה עוד ב"הבנותו": גג מבחוץ, אך לא תקרה מבפנים, והכתלים הדקים היו עדיין נעדרים טיח גם מבחוץ וגם מבפנים, ולפנות ערב, בשוב הזקן מעבודתו, בעת שהיה מאריך בתפילת המנחה, אשר אהב ביחוד – "תפילת יצחק בצאתו לשוח בשדה"! – היה עוסק בתיקון דירתו ו"מתחרץ" יותר מכפי כוחותיו.

כיצד בא השינוי הגדול הזה בחיי לפידות? איך נהיה לכזה? קשה היה לברר.  הרבה המקרה עושה, הרבה ההכרח עושה, קצת גם ההכרה, ולא מעט הרוח היתירה והעקשנות.  הוא, אמנם, היה יליד-כפר, בן-כפר בילדותו, ונטיה בלבו ל"אם כל החי" מקדמת  דנא, אך אבותיו היו תגרנים, ככל היהודים, מקודם תגרנים בכפר ואחר כך תגרנים בעיר, וחינוכו של אריה בעל הנפש היפה ובעל הכשרונות היה כחינוכם של כל נערי בני ישראל בעלי הכשרונות לפני שלושים שנה עם לדת רעיון חיבת ציון.  האברך המשיי אריה לפידות נהיה, כמובן, לאחר נישואיו למשכיל, ככל העֵרים והטובים שבבני גילו אז, למד איזה זמן ב"אינסטיטוּט", היה – זה דוקא לא כמובן – לחובב-ציון ושילם הרבה שנים, גם לאחר שאבד את ה"נדן" שלו בענין רע, שלושה רובלים שנתיים לוַעד האודיסאי.  ואולם בנסעו לפלשתינה, אחרי שהודח ממשמרתו, משמרת הרבנות-מטעם, בעיר-המחוז, ואחרי אבוד לו גם "שעותיו" בביוּרוֹ האֶמיגרציוני בעיר-הפלך, לא חלם, לא יכול לחלום, להיות לפועל כיום הזה.  אחד מידידי נעוריו, חברו לפנים באינסטיטוּט, שישב זה מכבר בארץ בתור ממונה למוסד אחד, כתב לו לתומו, או שלא לתומו, על הנחיצות, שהחובבים את ציון יהיו גם מחוֹנניה, חלוּציה, כבני ביל"ו הגיבורים בשעתם, ואגב גם על הפּוֹאֶזיה שבחיים הארצי-ישארליים החדשים.  הממוּנה המנהיג, אמנם, ידע כבר אז את האמת, אבל הלשכה שלו היתה פתוחה, ואשתו היתה יושבת ראש בהרבה חברות ובניו עלולים היו ללמוד בגימנסיה העברית המתיסדת – מה היה אפשר לעשות? צריך היה לכתוב מעת לעת מכתבים כאלה, מכתבים מעודדים.  מאליהם נכתבו מעת לעת מכתבים כאלה! ברם כל המכתבים הרבים ההמה כאילו לא נמסרו מן הפוסטה למחוז-חפצם, ואותו המכתב היחידי דוקא עשה רושם: אריה לפידות נסע בעצם היום הזה, בעצם התקוה להתחדשות רוסיה הגדולה, קצת באיזו אמונת-פלא בלב וקצת במין רגש של "שם נראה"...  הוא בא לארץ ובבואו ביקש משרה, וזו לא נמצאה.  ואולם הוא לא נספח על מחנה הבני-בלי-משרה הארצי-ישראליים הנרגנים באהליהם ומחוץ לאהליהם על מנהגי המקום, אלא ניסה את כוחו במקום אחר.  ולימים, כשהציע לפניו ידיד-נעוריו איזו משרה קטנה, שנמצאה – כבר לא אבה הוא לקבלה.  "איזה מקבל-משרות אני? למה הדבר דומה? – ביטל את עצמו בענוה גאותנית – אני כפרי".  אמונת-הפלא פינתה מקום לאמונה מסוג אחר, אך היכרת לא נכרתה.  "העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו" – שמע אחת ושתים אותו הזמר מן הימים ההם, ונתרשם.  בני ביתו מבקשים אוכל, אבל במה הם  "מיוחסים" יותר ממנו? יעבדו גם הם כמוהו ויסתפקו גם הם במועט כמוהו.  תהא הינדה, תחיה, להם למופת! היש לו רשות לזה? ודאי שיש, הואיל וזוהי דרכו.  אין רחמים בדין.  וכלום בחיים העירוניים הוא האושר? והרי חיי העיר ידועים למדי מפי ספרים ומן המציאות.  "נוּ, – מתריס כנגדו צבי שלא מן הענין – וכאן אינך כבר בגלוּת?" – "אם כן – עונה גם הוא, האב, ל"צבי מודח" זה  וגם כן שלא מן הענין – ועבודת האומה אינה כלום?" –"אינה כלום?" – הוא חוזר בעצמו מיד על תשובתו-שאלתו ושותק רגע ושתיקה זו אומרת הרבה.  שתיקה זו אומרת לצבי: "על כלתך ומותה הטרגי התאוננת שם...  אבל אם אנחנו נהיה אדונים לשטח-האדמה, שאנו יושבים עליו, הן תשבנה אתנו גם אחיותינו וכלותינו לבטח".  אבל לצבי אין פנאי להמשיך: הוא נוסע ליפו.  לשלום!

ככה נרתם אריה לפידות בעגלת-חייו החדשה, וכפי שהעיד בעצמו – לא נתחרט.  "כאן אני כדג במים" – השתדל להוכיח לבן-אחותו בשיחתו הראשונה לבואו של זה, אבל לי, שהייתי באותו מעמד, נדמה משום מה, כי הוא אינו מביט לא בפני אשתו ולא בפניו של האורח.

בכלל, לפידות, כאיש עדין, אשר שאר-רוח לו, לא הרבה לדבר על עצמו ונמנע בכל מה דאפשר מספר על כל ההרפתקאות דעדו עליו ועל כל אותם הדברים, איך שבימים הראשונים חזר אחרי עבודה ולא קיבלוהו, בהיותו זקן ולא רב-כוח וכו' וכו', אבל הכל ידעו את זאת.  ידוע היה לכל, עד כמה גדול הוא האידיאל של לפידות הזקן להיות פועל לא-גרוע, עד כמה משתדל הוא בעבודתו, עד כמה הוא סובל ומצטער כשידיו הבלתי-אמונות לא תעשינה תושיה ועד כמה עיניו התמימות והעמוקות גם יחד מאירות בעת שיעלה לו לבלי לנפול מאחרים, ובזה להיות למעוז לאחרים בכוח-רצונו הכביר וב"צירופיו" הקשים...

– באמת, מה חסר היה לי אלמלי הייתי צעיר כמותך, – אמר לפידות לדיאַספּוֹרין ביום הראשון לבואו של זה – צעיר, אשר כוחו במתניו ואונו בשרירי בטנו – הוסיף לדבר בלשון-הכתוב – הן מאוּשר הייתי אז באמת...

– אתה זקן צעיר ואנחנו צעירים זקנים; הי מנן עדיף? – מצאתי אני צורך בנפשי להעלות בכוָנה את הזקן בעיני אורחו הצעיר.  ואולם הצורך המכוון הזה לא היה נקי גם מרגש של התבטלות אמיתית מצדי לפני זה האיש, אשר, איך שתביט עליו, אין בו דופי! ויחד עם זה היה בקריאתי גם מעין פניה של התפארות כלפי דיאספורין: רואה אתה, פליט-אמריקה, איזו אישים נפגשים אצלנו בפלשתינה!

וככה נעשה לפידות הזקן לנושא-שיחותינו התדירי ביני ובין דיאספורין מיום בואו והלאה.  בחפץ מיוחד הייתי מדבר לרעי על דודו.  דודו אינו רֵיזוֹנר.  הוא, אמנם, רגיל לדבר על התעודה החדשה, על רוח  ישראל סבא, על חובת הצעירים לישוב, – לפעמים גם להטיל מרה – אך לא בתור מטיף, מדריך ומורה דרך לאחרים, כמו לעצמו.  אֶה, משל למה הדבר דומה, אילו היה כך וכך – היה טוב...  יחיו החיים הטובים, המוסריים, ההגיוניים!

– ויודע אתה, דויד, – הייתי מתלהב – יודע אתה, עוד זאת: באמת אין הזקן  מיסטי כל עיקר.  הוא כולו הגיון, הגיון מסוג יותר רם; כמובן, לא הגיון-המשכילים בני דורו (שגם הם, אגב, זכורים לטוב!), לא הגיון-השכל, כי אם הגיון-האינסטינקט, הגיון-החיים, עיקר-החיים, גם הרליגיוֹזיוּת שלו (אנכי בעומק נפשי המורדת לא יכולתי בשום אופן להשיג, ולא כל שכן להשלים את ה"תֵּיאיזם" שלו, והייתי שב אליו כפעם בפעם) – דע לך, גם הרליגיוזיות שלו אינה מיסטית.  הוא מתפלל, אבל לא בציבור ולא תפילת קבע.

– ובכן?...

– בכן...  רצוני לומר...  בנוגע לתפילתו כשהיא לעצמה...  המבין אתה? (כאן, כאמור, לא הבנתי בעצמי וחיפשתי לי מוצא): הרליגיוזיות שלו נובעת, מצד אחד, מזה, שאין הכפירה-בעיקר יכולה להניח את דעתו; הן באמת הכל אַגנוֹסטיקים, דיאספּוֹרין, אַגנוֹסטיקים ולא אַתּיאיסטים – אף שההבדל באמת אינו חשוב...  ומצד שני, בעיקר, ממקור החיוניות המיוחדה שבו...  כמו שאמרתי...  מובן, צריך להעלות בחשבון את שנותיו, את חינוכו, את ההרגל...  אף כי באמת...  יודע אתה? האיש השקט הזה הוא על פי תכונתו גיבור...  גיבור בכל שעה ושעה.  כל הגדוד ברח והוא משתער יחידי על האויב, והדגל בידו.  זהו גראנדיוֹזי! שמא חושב אתה, שבשעה כזו מצפים לאיזה גמול? לא, מי שהוא גיבור בתכונתו – אי-אפשר לו אחרת.  הוא אינו דתי מבערוּת, הוא אינו דתי מפני בעל-הבתיוּת, הוא גם אינו רליגיוזי מפני המיסטיוּת.  ואמור מה שתאמר: אני מוקיר את תפילתו.  לפני תפילה כזו גם אני יכול לכרוע על ברך  ולהתפלל.  שמא חושב אתה, כי מתפלל הוא על פי הנוסח הקבוע: "הודו לד', קראו בשמו, הודיעוּ בעמים עלילותיו"...  "רפאנו, ד', ונרפא"...  "עלינו לשבח לאדון-הכל, שלא עשנו כגויי-הארצות ולא שמנו כמשפחות-האדמה" – הס מלהזכיר...  כבר אמרתי לך: יש לו נוסחאות משלו, מנפשו...  הוא מתפלל רק כשיש לו צורך נפשי בזה.  הוא, אמנם, מתעטף בטליתו, אבל את טליתו הישנה גם אני אוהב...  יש בה איזה דבר...  יש, יש!...  ואת ידיו ראית, דויד? התבוננת לידיו הכחושות, השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אַנג'לו, דיאספורין, בחייך, ידי אַנג'לו!

– בחיי? – פקפק דיאספורין, אם לקבל את שבועתי.

כי פעמים יש שהייתי בעיניו כמפריז על המידה; אבל תמיד, אף על פי כן, האזין לי בענין רב, כתלמיד מסור ומקשיב, באשר רצה לחדור בעזרתי אל העולם היהודי הפנימי אשר גיליתי לפניו.  כתייר אנגלי נענע לי בראשו, ובהנאה אמיתית, לכל ה"המצאות" הטמונות, אשר חשפתי לפניו בנוגע לדודו.  אני, למשל, בדקתי ומצאתי, כי "יחוסו" של אריה לפידות, כפי שהוא בעצמו מסר לי פעם, עולה בד בבד עם שינויי-הדורות שלנו במאה האחרונה וכי "האֶכּסמפלָר יקר המציאות דנא", שזה לפני שתים-שלוש שנים מלאו לו חמישים, הרי הוא מעין הד למאורעות המחשבה והחיים היהודיים בתקופה האחרונה, שגולת הכותרת שלהם היא: חיבת ציון ועבודה.  צא ולמד: חוֹטר הוא מגזע רבנים גדולים, "מאורי-הגולה", השוחים בים-התלמוד ומפרשים; אך אבי-אביו היה כבר חסיד עשיר מַלוה-בריבית, שהצדיק היה אצלו לאלהים והכל היה אצלו אלהים (הוא היה מרים אגודל מפנקס-החובות ואומר: הנה אני מדבר, הנה אני  מניע בידי – מה זאת? אלהים!"); ולאבי-אביו זה שני בנים: אחד למד בוַלוֹז'ין, שלא ברצון-הוריו, נתפקר ונעשה לרופא צבאי, שהרשות הרוסית היתה לאלהיו ובניו – באחת מבירות רוסיה – התבוללו לגמרי, ומהם גם התנצרו...  השני, אבי-אריה ואבי-אמו של דיאספורין, ירש עסקי אביו וחכר אחוזות בבנגב-רוסיה, על ידי קוֹמבּינַציוֹת שונות, ירד מנכסיו ונעשה לתגרן  כפרי-עירוני ממדרגה פחותה, אבל עד שיצא נקי מנכסיו נחשבו נכסיו אלה לאלהים לו...  לאחרונה,  הוא, ה"דוד"  נוּ, כאן כבר אלהים אחרים...

– נוּ, והלאה? – רצה דיאספורין לדעת את ההמשך, כשאמרתי לו את כל הדברים האלה.

That is the question – – אמרתי אני לענות ל"אמריקאי" בלשונו ובכל הרצינות שיש בתשובה זו, אבל הוא קדמני והביע את רעיון-האושר שנצנץ אצלו:

– הרי  שגם אני...  מצד אמי...  יחסן כזה!...  ואני לא ידעתי, לא חשבתי על זה מעולם...  עכשיו אבי שלי ואני...  הרי כאן עולם מלא! עולם שלם!

בכלל היה דויד דיאספורין, בהיפך ממה שהיה אצלי, מאושר בימים הראשונים לבואו.  עבודה כפולה ושמחה נעשתה בו: לקבל רשמי החיים של הסביבה החדשה, העברית, ולהסיר מעליו את כל סבל עברו הקצר, אבל הזר, אשר העיק עליו.  כאן היה לו הכל חדש והכל חפשי.  ללכת בלי צוארון, ולא כל שכן גם יחף – אלו היו מן התענוגים היותר גדולים שלו.  "אנו כאן יחפים עברים!" – דיבר מעת לעת בעליצות.  גם ה"סטיכיה" של העבודה לא היתה עליו, הצעיר, כל כך מוזרה וקשה בעת הראשונה כמו לדודו הזקן ולרעו הזקן למן הימים הראשונים עד היום האחרון.  העבודה? – הוֹ, הוא עושה ממנה משחק.  ובימים של לא-עבודה היה לרוב במין מצב של שכחה ושל תנועת מרגעה: הוא שכח את רוסיה, גליציה, אמריקה – שכח את הכל; הרים ושדות – וחיק הטבע נתן את ריחו.  אין כל קושיות, כל דרישות במופלא.  הוא שכח אפילו מה שקרה לבן-דודו, שלא ידע אותו פנים, והיה מהלך רגלי יחידי ממקום למקום והתענג מאד.  הוא היה מספר לי איך בשכבו על הדשאים החרוכים, מביט אל הפרחים הבלתי-נובלים, הוא מרגיש, שבן הוא, אשר שב לאמו.  רע היה לי רק מה שידעתי, כי פרחי המציאות גם הם יתנו, סוף-סוף, את ריחם והאידיליה תעבוֹר...

דויד דיאספורין היה לן בחוץ והדבר לא הפליא אותו כלל.  מן הקדחתנים לא היה, ובכל זאת היו לו לפעמים ארבעים ואחת מעלות חום.  לכאורה, קיבל גם את זה כדבר נחוץ, שאין להרהר אחריו, אבל דא עקא, שמתוך החום היה מדבר על "אגודת חובבי הבמה העברית" שביפו...

הוא היה אחת ושתים אצל ראש האגודה.  קבלת הפנים היתה יותר ממנומסת.  היא היתה לבבית, טובה.  אבל זה לא שימח את הנפש האַקטוֹרית.  בפקחותו מצא דויד דיאספורין, כי קבלת-פנים שכזו מצד ראש איזו אגודה, סימן הוא לחולשת האגודה, למיעוט-כוחה.  ראש איזה קלוב באמריקה אינו מקבל כך פני איש בא מחדש! ואמנם, שמע אומרים, שבעת האחרונה אין ה"חובבים" הדלים מראים כל אותות-חיים.  הראש אמר לו, שהוא, דיאספורין, צריך ללמוד עברית – ודאי! אבל בכלל בשביל ללמוד את השפה, ועוד יותר בשביל ללמוד לדעת את התנאים ואת החיים, שבתוכם אתה בא לעבוד, צריך הוא לגור במקום המעשה, ביפו.  אגב, איזו תקוה יש לו...

תקותו של דויד בנדון זה, או יותר נכון, תכניתו לעבודתו להבא, שעליה דיבר כבר אלי בהקיץ ולא מתוך חום, היתה, שעד שילמד עברית – לקבל הצעתו של קבלן תיאטרוני אחד, יהודי הונגרי שבא מחדש, אשר כבר מצא אותו ודיבר אתו על זה, ולהציג חזיונות אחדים ביהודית המדוברת, שאינה מוזרה לו כל כך, בעיר ואולי גם באיזו מושבות.  להקת-משחקים נודדת! הרֶפֶּרטוּאַר, אמנם, אינו לפי רוחו, לפי רוחו של דיאספורין.  על פי השערה גרידא הוא יודע, שהרפּרטוּאַר אינו לפי רוחו, אבל לו דרושה בימה, בימה.  ואז, לאחר שיראה את כוחו, יוכל להרחיב חוג-פעולתו.  האגודה תמציא לו אז אמצעים, האגודה תתן לו את המורים הדרושים, האגודה...  באחת: הוא יהיה האַקטוֹר העברי הראשון!

אריה לפידות רצה מאד, שבן-אחותו לא יוסיף לחלום את חלומותיו התמימים, שלמרות שהם תמימים, הרי אינם נותנים לעבוד עבודה ממשית (ובאמת, מילתא זוטרא, למה לחפור ביום עשרה בורות, שבהם אפשר יהיה לנטוע איזו עשר נטיעות, בעוד שבמשך הזמן הזה אפשר ללמוד בעל פה, על כל המימיקה, עשר שורות מן המוֹנוֹלוֹג: ,היות או לא היות'? אבל מה אני אומר עשר שורות? את כולו, את כל המונולוג, ממש את כולו! לא כדאי לעבוד! לא כדאי!"), אלא שלא יחדל מעבודת המעדר, שיתמכר לעבודת המעדר, כלומר, שיעבוד, שימלא את חיל-העובדים.  ואולם רק מפני שלא היה בא אפילו כמיעץ, אלא כמביע את רצונו, ואם על ידי לגלוג מר על כל היקר והחשוב – רק מפני זה לא הרעימה התערבותו ביחוד...

דברי לפידות אלי היו גם הם לעבוד במעדר, לבלי לשים לב לנסיון הראשון שלא עלה.  אין דבר: הפצעים מעל הידים יעברו ותשארנה יבלות נאות ונחמדות.  אין דבר, אם אהיה עובד במעדר, יקבלו אצלי כל החיים צורה אחרת, ואז אוכל גם לכתוב יותר טוב, לכתוב דברים רעננים, בריאים.  עד מתי אסתפק בפיליטונים, בקטעים? צריך שתכתוב דבר הגון.  הוא היה רוצה לראותני בכך.  נעים היה לו לראותני בכך.  הוא, לפידות, מחכה לאיזה דבר הגון משלי, בלי חולניות, בלי דיקאדנס.  מדוע אצל אומות-העולם נוצרות יצירות גדולות?  התרופה היחידה היא – העבודה.  זו תצילני משממון נפשי, ואז אוכל גם ליצור.

בעומק-חדרי-לבי, באותו קן ההפכים והניגודים, יש שהיה מאן-דהו אשר נתן צדק לדברי לפידות, אבל אותו המצדיק גופו התגנב והזה, לבלי לעשות כעצת לפידות ממש, אלא להשתמש בו, במיעץ גופו, למוֹדל בשביל חיבורי אשר עלי לכתוב, אשר שמו, של החיבור, לא יהיה כבר "אחרוני צלילים", כי אם אחרת, אחרת, ושלא יהיה גם, הוֹ, רשימה קטנה, חטופה, כי אם דבר...  דבר...

ובעלותי בערבים עם דיאספורין על גורן-המושבה, בהתחבאנו במסתרי האלומות, נתונים בתוך עולם של גבעולים וכוכבים, ומסביבינו, בריחוק-מקום קצת, קולות עצורים, צחוק של דוּ-פנים, מנגינות מתהלכות, – וה"דוד" לא היה אתנו, כי עסק בעבודת ביתו – היינו שנינו שוכבים ופנינו כלפי מעלה ומדברים דברים, אשר לא שמעם המקום הזה אלף בשנים, בטרם באו אליו צעירי ישראל מן הצפון...

– הביטה!... – היה מתחיל דיאספורין פרימיטיבית – מה טוב פה...

– כן, ברגע זה טוב... – היה הולך ונמשך מפי – ומשום מה מתכּווץ הלב?...  אבל, מי יודע, אולי על ידי חיבורי אגאל...  חוץ מזה ודאי שין לי כלום.  וזהו ענין, סוף-סוף...  הענין היחידי התופס עוד מקום אצלי...  ומי יודע, אפשר נגזרה גזירה, שלפידות הוא יגאלני...  שממנו אשאב כוס ישועות... – – –  אכתוב רק מִתּחילה את הדפים הראשונים.  מחר אכתוב.  צריך ללכוד את הדפים הראשונים...  לשים רסן באפם...  ואחר  כך...

– זה הדבר! – היה ממשיך דיאספורין יחד אתי – ההבדל שבינך ובין דודי גדול הוא מאד.  הוא רואה בחייו פה דבר חיובי – פלשתינה! – (ולפיכך הוא גם קנאי כזה בכלל ובנוגע אלי ביחוד), בעוד שאצלך, כפי שאניי מבין   , כל הענין אינו אלא מתוך שלילה, מתוך יחס שלילי לחיינו שם, אבל חיוב פה אינך רואה ואינך מקבל...  זוכר אתה אצל דוֹסטוֹיֶבסקי?...  את כל העם היהודי אינך מקבל! לא כך?

– כך, כך...  הזקן...  נניח לו בשעה זו...  אניח לו בשעה שאני חושב את חשבון-עולמי אני, חה, – באיזו פעם? בעשרים ושלוש שנות חיי הכרתי – מחמש עד עשרים ושמונה – הן כבר היו כ"ג פעמים שס"ה יום...  ולכל יום כ"ד שעותיו...  ולכל שעה רגעיו הבלתי ספורים...  ולכל רגע חשבונותיו הבלתי-ספורים...  או אולי, דויד, – אולי – החשבון האחד?

– חיים טובים, חיים קשים, חיים ריקים, חיים מלאים, ואנו איננו יודעים עד מה... – הוערה לרגע גם על דיאספורין הרוח של "התפלספות סטוּדנטית".

– והעיקר, – לא נתתי לו אני להסיג  הרבה את גבולי – יבוא יום ואתה תזכור את לילותינו אלה, ואת שיחתנו זו, ואני, אני לא אהיה...  היכן אהיה?...  אלוהים!...

ומצב-נפש משונה היה בא.  הרגעים עוברים, ואנחנו מלחשים: "טוב, טוב מאד".  אבל הלחישה בעצמה עוררה ספק.  נדמינו בעיני עצמנו כאילו אנו במצב של מציל ומפלט נפשו מן הרעה.  הסכנה מנוצחת לפי שעה, נרחקת, נדחית, אבל היא תבוא, מחויבת לבוא – אנו בטוחים ומצפים לה ברגע הטוב הזה.  הרגע היה טוב, – צבעי השמים קסמו והילדה מן המושבה אמרה "שלום!" בכל חנה – אבל האימה תגיח, מחויבת להגיח, במה שיבוא, ברגע הבא, מחר עם השכמת הבוקר, מחרתים לפנות ערב. – – –

שמי הלילה והילדה אשר אמרה "שלום!" לא ידעו מכל זה.

 

ב

אם הפרזתי קצת בפני דיאספורין על ערכם של חיי דודו ושל תכונת דודו, הנה במכתבי אליו לשיקאגוֹ על הסביבה הפלשתינאית ביהודה לא היה אף צל של הפרזה.  כל ענין הפרבר ההוא, שבו גר אריה לפידות, היה מעין משחק, ומשחק לא משעשע: משחק באיכרוּת, משחק בישובו של עולם.  בדרך "רשמי" נחשב הפרבר ההוא למושבה מיוחדת, ובעתונות הציונית באו בכל חודש וחודש חשבונות מפורטים על מאות נפשותיה ובקרה ויתר ה"אִינוֶנטאר" שלה וכו' וכו'.  אולם במציאות היה שם רחוב אחד משומם, בתים בלי חצרות מסביב, עד גבול אדמת כפר-הערבים הקרוב, שדות-בור מעטים, והכל עשה רושם אוירי.  יושב-המקום היהודי היה איש לא רע, איש שאולי קשה למצוא דוגמתו בשום אומה ולשון לחופש-המחשבה ולרוחב-הלב, אבל יחד עם זה תועה כצל, קצוץ-כנף וקל כנוצה.  נוסף לזה עשה תמיד יושב-המקום הזה רושם, כאילו רימוהו ופניו היו תמיד של אותו הנוסע המקיץ פתאום בעגלת הקיטור במחלקה השלישית, והנה קור ורפש ורוח ואבק וגם כיסו עם הפרוטות האחדות נגנב...  פיהוק ותלאות-הדרך!

בין הצעירים הפועלים האינטליגנטים הרוָקים, שהתנודדו באותו המקום ושדיאספורין היה אחד מהם, היה גם מין אחד של בני-בעלי-בתים אמידים, שאבותיהם היו בחוץ-לארץ,,   אך הקפיטלים שלהם עמדו, לפי דבריהם, מאחוריהם, ורק שהמשרדים ביפו אינם יודעים ליעץ להם מה לעשות, ולעת-עתה היו כל חלומותיהם ודבריהם: ביסוּס.  אולם המין הזה היה מצער בכמותו, יוצא מן הכלל.  הכלל היה: צעירים יחפים, קרועים, בלויים, אנשים חיים לשעה, מיוֹאשים מן העתיד, כמעט בלתי חושבים על העתיד, בכל אופן לא מדברים על אודותיו ולא מזכירים את שמו.  אלה ברובם היו מביאים את לחמם בעבודת-יומם הקשה, הבלתי רגילה, הבלתי מצויה, אבל הלחם לא היה לשובע, ויתר צרכיהם ההכרחיים נמלאו למחצה, לשליש ולרביע.  כאן היו גם ה"קוֹריספּוֹנדנטים" – אנשים חיים מקוריספּוֹנדנציה, אבל לא מקוריספּוֹנדנציות לעתונים (שנים-שלושה היו גם כאלה) כי אם מכתיבת מכתבים...  להוריהם או לקרובים שבחוץ-לארץ, כי ישלחו להם איזה סכום לצרכיהם.  אניקדוטות שונות התהלכו בנידון זה בפרבר.

פלא מגוחך היה תלוי מעל הראשים.  הנה באו זה לא מכבר הלום, לארץ-המזרח הרחוקה והזרה, איזו אנשים קטנים בקומתם וחיורים במראם, והם אומרים, שרוצים הם להיות איכרים, פועלים, ורובם ככולם קוראים לעצמם "חלוצים", "אידיאליים" – לכאורה, הרי זה יפה מאד מצדם; לכאורה, יש בזה משום מעשה-גבורה וכוח-הרצון; לכאורה, יש בזה הוד שביסוד, אבל בתוך? היש לזה יסוד? יסוד היה כאן, אלמלי באו אנשים חזקים, שעבודתם כשהיא לעצמה היא אצלם הכל, בלי כל חשבונות כלליים, לאומיים, היו עושים  בשביל עצמם מעשה תדירי, ממושך...  אבל האנשים האלה, אחרי כל עינוייהם הרבים, האמיתיים והמדומים, הן לא יגועו פה עם ההתאמצות האחרונה, למען הוריש פרי-עמלם לבאים אחריהם; הן האנשים האלה הנם ככל האנשים היהודים, שכוחם גדול בפה מביד, ושיני ההכרח תהיינה בהם לגרשם; הן גם עתה, זה אך החִלם לעשות, רק אחדים מעשרותיהם אינם מסתפקים בדיבורים בלבד...  (בדיבורים על "תנועת  החלוצים" שהיתה להם מִתחילה באגודותיהם בחוץ-לארץ ואחר כך במלחמתם בבואם אל הארץ.  על האֶלמנט הרקוב, שהיה לפניהם, ועל האֶלמנט הבלתי-מהוגן, הבא או שאינו בא אחריהם).  הן בבתים הקטנים הללו מדברים כל כך הרבה על אודות אידיאלים ומרבים כל כך בדרישה וחקירה: כמה נוטל בשכרו פקיד פלוני שביפו וכמה אלמוני שבירושלים...  והן, לאחרונה, כמה חלומות וגעגועים אצל כל אחד ואחד מהם, בגלוי או בסתר, על עזיבת המקום...  ואם אשמה אין כאן, אם אשמה לא היתה כאן, אם אחרת לא היה יכול להיות, אם הדיבורים הרבים היו "טבעיים" כל כך, הנה גניחה מגוחכת הציצה מן החלונות הקטנים...

ביחוד היה מעציב ומגוחך בשעת החגיגות הקטנות, שהיו עורכים החלוצים הקטנים, הנובלים.  דיאספורין היה מתרחק מהן ככל האפשר, יען שכל אסיפת בני אדם היתה מעירה בו את כוֹסף-הדיקלוּם, ושום "חתיכות יהודיות" לא ידע, לצערו הגדול; מאידך גיסא, לדקלם ברוסית – חשב לאִי-טאקטיוּת.  תחת זאת היה נסחף אל החגיגות הללו שבפרבר נקדימון בן אייזיק רייכל, אחד מבני איכרי המושבה המכובדים.  אביו, אייזיק רייכל, בא הנה לפני ט"ו שנה מרומניה, כשהוא, נקדימון, היה בן ה', "עוד בטרם התחילה הציוניות שלכם", כמו שהלה רגיל לומר לבנו בשעת אי-רצון.  פרדסו של אייזיק כבר נושא פירות וגם יש לו שתי אקציות בעסק הציוני על יסוד מניות, שצבי לפידות מכהן שם.  אייזיק רייכל הוא "טיפּוּס בריא" של אָץ להעשיר, שונא לכל שכניו, אוהב להתכבד בקלון-חבריו, אינטריגן בישיבות ועד-המושבה, חורק שן כשמזכירים לו פועל עברי או שומר עברי, בהוכיחו, כי "עם יהודי טוב רק לאכול קוּגל, וגם זה לא  מקערה אחת", וכי – כמו שהפלונית שלו אומרת בצדק – הן גם לעבודת הבית נחוצות משרתות, ומהיכן תשיגן, אם לא מבין נשי הפועלים והשומרים הערבים? הפועל העברי, אם גם אינו רוָק, כלום ישלח לך את אשתו לשרת בביתך?! – – פניו, מהלכו, תנועותיו של ר' אייזיק אינם כלל לא רק של איכר אלא גם לא של יושב-כפר; כולו קבלן קטן, פאבריקאנט פעוט (אגב, בזה לא נבדל מכל בני-גילו במושבה).  תחת זאת פני נקדימון בנו, שהפיקו שטחיות של שני חכמים ספרדים מצורפים יחד, היו גם חולמים במקצת, ואף על פי שלמד ארבע שנים בבי"ס "מקוה-ישראל", ידע, בכל זאת, לקרוא את העתונות העברית שבארץ ולבו היה נוהה קמעא אחרי הפועלים הרוסים.  אמרו שהחלטה גמורה החליט נקדימון זה, באם לא יסע לפריס, לישא לו אשה דוקא מבנות גולי-רוסיה, שהיו "נבונות", ולא היה מחסיר כל חגיגה שבפרבר הסמוך.

ימים אחדים לפני החגיגה היו מכריזים עליה והיו דנים בה; "מעת-לעת"-ים רבים היו הצעירים והצעירות מתכוננים לאותה שעה ומצפים לה, אבל הנה הגיעה השעה, הנה בא הנשף, הנה נאספו אל הבית המוכן ל"נשף", וכל אחד ואחד מן הנאספים שרוי בעצב ומחכה שוב, מחכה לזה, שאחרים ישמחוהו, מחכה ומתרעם על שאין משמחים...  "שממון" – קובל אחד בפני רעהו...  "נשף שמח!" – מלגלגת ברעל צעירה אחת אל רעותה...  מפקידה לפקידה צפות ועולות הלצות מקיאות-מרה, המעוררות הצטחקות קטועה – ושתיקה...  אבל הנה עברה עוד שעה; הנה הביאו יין.  זה וזה מעוררים את עצמם ואת אחרים לשיר.  "לשיר! לשיר!" – מסכימים בקול, שבו היה ודאי צועק הטובע, אלמלא היה פיו מלא מים, בשעה שהוא אוחז בראש השבולת.  הקולות צרודים ועיפים, גם כשהימים שלפני הנשף עברו בביטול-מלאכה.  השירים המלאכותיים, בני השנה, שאמנם יש להם פּרֶטֶנזיוֹת להיות עממיים-ארצישראליים, אבל עוד טרם שנקלטו כבר נהיו לזרא, הומים, הומים, ואינם מגרשים את הרוח הרעה.  "עצלן איכר אחד חי בכפר...  אוי, לא טוב, לא טוב, לא טוב...  ת-מיד ל-ר­עוב"...  פֶה! מוצאים פזמונים שגורים אחרים, אבל גם את אלה נכונים להחליף בכל זמר חדש, שיביאו מאיזה מקום שיהיה ובאיזו שפה שתהיה...  "רבותי! – קופץ פתאום ראש הפרבר על הספסל, לאחר שהגיח לתוכו רבע או חצי כוס יין נומר 6 וטיפות אחדות של קוֹניאַק (הכל בזול!) – רבותי! הנה נתאספנו היום (הנאספים מתקנים: הלילה! – הנואם מניע ראשו בפשרנות: יהא הלילה!) ובכן, הנה נתאספנו...  ואַל נבטל את הערב במאומה...  באפס, כּוָנתי...  צריכים אנו – פחות או יותר – להמתיק סוד ולהתיעץ...  מה יהיה הסוף, אֶ...אֶה..."  מאן-דהו מפסיק אותו שוב, רק בכדי להפסיק...  אז יתרגז הנואם וימשיך "להכעיס", רק כדי להמשיך, בין אם שומעים לו ובין אם לא.  לאחרונה מתחילים לשמוע, למצער, לבלי להפריע בתכיפות, והנאומים, שאינם דרושים לשום איש, שידועים כבר בעל פה ושכבר קצה בהם נפש הכל, מתחילים...  בלי נאומים ­– הרי המצב עוד יותר רע...

כן, מסביב לבית אריה לפידות היתה אַתמוֹספירה של נאוּמים, דברים, של דרישה וחקירה, של תביעות והתאוננות, של שאלות וקושיות: זה קיבל הלואה וזא לא – מדוע? לזה יש תקוה ללכת לגליל ושם להתאַכֵּר, ולזה לא – למה? זה כבר נוסע מפה, וזה עדיין לא – כך? זה מביא הלום את בני ביתו – מה? משוגע?...  הוֹ, אין דבר, הציונים בכל מקום אינם טיפשים: פוטרים עצמם בשקל, אבל לבוא הנה להתענות אינם רוצים...  זה אמת? אומרים שהציוניות עושה עכשיו חיל בחוץ-לארץ...  יש על מה לחכות? – "על מה? עלמה כבודה, תרשיני להעיר: אסור לומר ,על מה לחכות'; צריך לומר: ,למה'"... לא, מוּתר, מוּתר...  חבל, סוסו של ה"גר" מת, סוף-סוף...  אין עזרה מדיצינית...  ואם היו גונבים אותו, כמו שגנבו את שלי, היה יותר טוב? על גניבה הלב דוה יותר...  השומרים הערבים גונבים בעצמם...  נוסף על המצב המזהיר בכלל – הרי זו קללת הישוב ממש...  האומנם? לצבי לפידות, אומרים, תאבד בקרוב משמרתו...  מפני מה?

זו השמועה היתה, אמנם, כמעט עובדה ודאית, אף שדבר דיברו עליה עוד קודם שידע ממנה בעל-הדבר בעצמו.  ועוד זאת: העוּבדה היתה, בלי ספק, עוּבדה חשובה בחיי השכנים הקרובים ועם כגון דא היו מתחשבים בכל מקום ומזכירים בהתענינות, אבל כאן, בין שכני לפידות, לא דיברו על העובדה כשהיא לעצמה וביחסה למצב-ביתו של אבי המוּדח ממשמרתו, אלא על היוצא ממנה בנוגע לכל הישוב.  מה? מעמדו של צבי נתרופף שם או, אולי, מצבו של כל העסק? אומרים, שהוא, צבי, עשה שם אַגיטציה לשביתה...  שביתה בעסק ציוני?...  ומדוע לא?...  אלא שמִתחילה צריך להגדיר, עד כמה העסק הוא ציוני ועד כמה הוא מפעל פרטי...  בעלי המניות של העסק הרי הם אנשים פרטיים...  אבל בארץ-ישראל – הכל ציוניות...  בארץ-ישראל אין מקום לשביתות...  להכשיל את התעשיה העברית בארץ-ישראל?...  מה? הרי שאתם גוזרים על השביתה בכלל?...  אולם מענין: אומרים, שבמפעל הזה יש צורך גדול מצד תעודתו, אבל אין שם כל סדר, הכל חושבים את עצמם לבעליו, איש אינו יודע מחברו, איש מפריע את חברו, השטאב של הפקידים הוא פי שלושה מן הדרוש...  עבודה אינה נעשית...  כל מי שבא עם מפעל זה במשא ומתן מקלל את יומו...  הפועלים אינם ממלאים את תפקידם...  וזוהי ראיה, שלא רק לעבודת האדמה אין פועלינו מוכשרים...  לא נכון, לא נכון, שוב קטיגוריה על הפועלים...  אומרים לפטר חלק מהם...  זהו הגורם לשביתה...  בשביתה תלויה עכשיו הצלחת כל המפעל...

השאלות והדברים אשר אצל בית אריה לפידות היו כל כך רבים עד שסוף-סוף חדרו גם פנימה.  אף הדודה הינדה המדוכאה התחילה להקשות קושיות, למרוד, ואם לא בקול ובמעשים.  בשבת בצהרים, כשאריה אישה – יחף ובכותונת אחת לעורו – היה שוכב מבחוץ על המחצלת שאצל הבית וישן, היתה מביטה בעד האשנב היחידי  שבאותו כותל, אשר תחתיתו של אותו כותל שימשה למראשותיו, כשהיא רכובה על הכסא היחידי אשר במעונה, סנטרה על אדן-החלון, ובעיניה יגון.  כך היתה עוברת שעה, עוברות שעתים.  "מנורת המאור" מונח אצלה בלתי פתוח, והיא אינה סרה ממקומה.  על השולחן, אצל הפמוטים המחלבים, התגוללו שיורי סעודת השבת, פתותי לחם וקליפות של ביצים שלוקות, וניצבו כוסות ריקות עם דפנים מלוכלכים בקהוה שחורה, בלי חלב.  אך הזקנה לא השגיחה בכל זה.  הנה נכנסה האלמנה, אשת בנה ההרוג, מרוּשלת, מנוּולת, אכוּלת-קדחת, פרוּמת-בלוּזה, פעוּרת-פה; וזו הלא נוהגת קלות ורוחצת כלים בשבת, אך גם אליה אין לבה של הזקנה נתון.  בעיניה יגון.  מה? אם השבת הזו שבת-מברכין? כן. – חודש תשרי? – חודש תשרי.  עמרם הלך היום אל המושבה לשחק; לא אכל כלום.  מילא, מי אשם בזה? הלא לחם יש.

– וחמי היכן? ישן?...

– כאן, לפני החלון...  בלילה הזה תוֹרוֹ לשמור...

– הוא כבר נעוֹר, כמדומה...  עם מי הוא מדבר? עם הסופר?

– אלא עם מי ידבר?

המלים פזורות, מוטעמות.  ואיזה צליל אחר בקול, צליל משונה, צליל חדש לגבי הזקנה.

– כל העולם עכשיו הוא דבירי – עולה קול-הזקן מן החוץ.

הזקנה אינה מבינה מה שהוא מדבר: לשון-קודש.  עם השכן ה"כותב" הוא מדבר רק לשון-קודש.  מילא, תהא לשון-קודש.  אבל איזה חוסר-אמונה כלפי תוכן דבריו מתגנב אל לבה, והיא מנענעת בראשה בבושה של ספקנות.  היא פותחת את "מנורת המאור".  אותו הצחוק, הצחוק הקדמון, לא יעבור כבר על דל שפתיה לשמע קולו.

ולפידות הזקן ממשיך וממשיך...

– אבל רֶמְבְּרנדט...  אם אני, כדומה למשל, רוצה דוקא ברמבּרנדט, הרי אני, איש-שיחו, בא אליו בעקיפין, כביכול, לשם לגלוג על אותם המתגעגעים לאירופה ולקוּלטוּרה שלה, החסרה להם כאן.

– אי?...  רוצה ברמבּרנדט?...  אם כן, הסתכל בפאת שמים זו...  רואה אתה אותה טלית שכולה תכלת?...  משל למה הדבר דומה...  רואה אתה עבים אלה? רואה אתה צבעים בקרן זו?...  הרי לך רמבּרנדט...

ובקורת-רוח גדולה עובר השוכב לדיבוריו התדיריים על הטבע, על הנביאים, על הרוח העברי, ואולם לאט-לאט הוא עוזב את ההרים ובא אל העמק: אל השחתת הערים, אל החולין ואל החולניות שבחומר האנושי שלנו.  עבודה חינוכית גדולה עוד צריכה להיעשות, עבודה חינוכית גדולה...  לאט-לאט היה מתאסף גם קהל קטן מסביב זה השוכב שכיבה שחציה ישיבה – כולו מקופל מתחתיו – מן הפועלים הגמורים, הפועלים למחצה, ה"קוֹריספּוֹנדנטים", ופעמים גם מבעלי-בתי-הפרבר, ויש שהיה בא אפילו ה"גר" עם פניו הרחבים, הבריאים, הרוסיים ועם       ה"б־Кабы" שלו:  хлебушка вдоволь б־Кабы" – אילו היה לחם לשובע – כי אז אפשר היה לחיות.  הנאספים היו ניגשים, אומרים "שבת-שלום!", יושבים, והשיחה על המחצלת אצל לפידות הזקן היתה נמשכת עד הערב, עד צאת השבת.

– אפילו לדידך , – היה פונה לפידות בעיקר אלי, מתכּוון שיראו אחרים וגם אני בעצמי, שהוא פונה אלי – אם כן, אתה בעצמך אומר: דרך אחרת אין.  והפוֹרמוּלה: "אין ארץ – אין דרך", זו הפורמולה שלך אינה נכונה.  ואפילו לדידך, שישובנו לא יתפתח, שאין תקוה להתפתחות, שאין קרקעות לקניה...  משל למה הדבר דומה?...  אם כן, אני – יודעים אתם כולכם – אינני מסכים לכל זה.  אני מאמין ביעודי הנביאים: מריח-שדה נפריח.  ובנוגע לדברי ימי עמנו –  גם פה אין הדבר כך, רבי ומורי! אני, בדברי ימי עמנו – אני מתגאה.  רוח-עמנו התגלם בהם בכל גאונו...  למדי...  ואבותיו שמסרו נפשם על קידוש-השם – לא לחינם מסרו.  וגם עתה לא קץ, כי אם תקופה חדשה, כן, דוקא עתה.  צריך רק לשנות את ערכינו.  בזה אני מודה.  מפלטנו לא במדיניות.  במדיניות נלחמתי תמיד.  זו היתה שגיאה.  אם כן, שאו עיניכם וראו מסביב: הנה ישוב של יהודים.  זה לא תכחיש.  מה תאמר? הוא לא נעשה על ידינו ממש? נגד זה צריך להלחם.  אבל הלב יגיל...  משל למה הדבר דומה?...  למה לכם כל העם? אנחנו, הנמצאים פה הננו העם.  מי שאינו פה אינו ציוני בעיני.  ודי לנו האלפים שישנם כבר פה.  אילו היו פה מאת אלף יהודים, יהודים כדיבעי, עובדים – דיֵנוּ.  עכשיו, כמו שראינוּ, אין יהודינו פה עומדים על המדרגה העליונה.  אם כן, צריכים לעבוד בתוכם.  זוהי תעודה הגונה.  צריך שהגרעין יהיה טוב.  בימי שיבת בבל עלו רק...

– עשרה יוחסין...  – אני מפסיק בקוצר-רוח.

– ארבעים ושנים אלף.  ועזרא הסופר אתם.  כחצי מן הסכום הזה יש לנו כבר במושבות, אם נצרף גם את הישוב הפועל שבערים.  ועכשיו קח יהודי-המזרח...

– איני שד, שאקחם! – הולך רוחי וקצר עוד יותר.

– הרגע רק, הרגע, – אין הבשר-ודם שבלפידות יכול לעמוד, בכל זאת, בפני כל הרגשות של קנטור ושל אהבת תהילה וניצוח, המתעוררים בשעת ויכוּח, וביחוד בעת שהפּוֹזיציה של המתנגד מתחילה כבר לנוּע – הן אני מדבר כל העת אליבא דידך.  אתה מבקש פרספקטיביות והנני אומר: יהא אפילו כדבריך, אבל שאיפתנו כשהיא לעצמה גדולה היא ורחבה ועמוקה, שאיפה שכדאי לעבוד בשבילה.  לא למסור את הנפש – משל למה הדבר דומה? – אין  אנו מוסרים את נפשנו.  אדרבה, להנאתנו ולטובתנו אנו עובדים בכאן, כי רק בחיים כאלה יש אושר.  אם כן, איך שיהיה, ואתה אינך יכול להכחיש, כי יש חיים מיוחדים בכאן.  יש מעשים ומלחמה; ואני חוזר לשאלתי אשר שאלתיך, אותך: כלום אין כל מלחמתנו פה, כל חיינו ויסורינו פה – אני מדגיש: יסורינו, זהו רכוש – כלום אין כל זה חומר...

– לרומן ציוני עם גיבורים ציוניים?

פני הזקן מכסיפים.  זהו המענה שלי?

אז אני יוצא מעצמי.  לבי נוקפי, ואני מתחיל לצעוק את נושנותי.  מלחמתנו – לאן מובילה מלחמתנו? וכי יש מאתנו מאמין בנצחוננו? וכי יש מקום לנצחון? אלא מה, מלחמה לשם מלחמה? הן ציוני חולם ומאמין יוכל להיות רק איזה צעיר נלהב או לא-נלהב בחוץ-לארץ, שלא חשב חשבונו של דבר, שאינו רואה מה שגלוי לתינוק.  הסופר היושב פה הן אינו יכול להעלים עין מן המציאות.  והמציאות, הישוב – לכל היותר, הרי הוא עומד על מקום אחד, ובהכרח.  "מפלטנו לא במדיניות" – אמר לפידות; ודאי; פה לא שאלה פוליטית.  בפוליטיקה יש מקום לשינויי מצב-הרוח, להשפעת העתונות, הדרשות, אבל כאן בעניננו, ערכם אפס.  הממשלה מביטה בעין רעה.  החילוק לא היה גדול, אם גם היתה מביטה בעין טובה.  איני מדבר כבר על מקלט בטוח – זה חלום-הבל.  בלול של תרנגולים אתם מבקשים מקלט לאַנקוֹר הפצוּע? אבל גם בשביל מטרות יותר ענָווֹת, בשביל מטרתו של לפידות – מה צריך היה? צריך לקנות ולעבוד.  הממשלה, איפוא, יכולה להקל ולהכביד, אבל קודם כל הן דרוש, שתהא אפשרות רחבה של קניות.  ובנוגע לזה, הרי אנו יודעים את המצב.  נוּ, נניח, יארע נס, ימצאו ויקנו איזו כיכרות-אדמה במשך של עשר שנים, ואם הממשלה המקומית תניח מכשולים, כמו עד הנה – במשך של עשרים שנה, ובמחיר כפול-שמונה.  נוּ, נניח, כבר קנו...  מי יעבוד על האדמה הקנויה? מי עובד על שעל האדמה שיש לנו? אבל נלך עוד הלאה, אפילו אלמלי היו יהודים עובדים על השעל הזה, – זה חשוב, זה חשוב מאד – אבל איזה עולם-הבא לאומי אפשר להבטיח להם, לעובדים, בעד זה, אם הם אינם עובדים טבעיים, ובעבודה כשהיא לעצמה אינם רואים את כל עולמם? הן גם אלמלי היינו יותר טובים מכפי שאנו עכשיו, כלום היה עתידנו יותר בטוח פה? עתידנו – במובן היותר פשוט של המלה: יום מחר.  איני רוצה לנבא, אבל את האמת הלא צריך לדעת.  הן אנו איננו נוסעים לקונגרס...  אנו רשאים להביט ישר בפני האמת...  ומהו, איפוא, הפלא, מאידך גיסא, שהחומר האנושי שלנו, כפי שמתאונן לפידות, אינו נותן טעם לשבח – מה ובשם מה אפשר לדרוש ממנו אחרת? אמנם, נעשים פה מצדנו מעשים שלא יעשו במובן הלאומי, אמנם, המוננו כאן הוא עיור, אבל לא עיור יותר מבכל מקום, ותמיד  כשתעיין בדבר – מה עליו לעשות? גם בזה, אמנם, יצדק לפידות: הדור הגדל עושה רושם של גידול מלאכוּתי וחולני, נפוּח מבחוץ וניחר בתוך.  גם זה אמת: העומדים-בראש הידועים, היודעים את האמת ומתכּוונים להסתירה מעצמם ומאחרים, עוסקים באפס מעשה, בהתחרות ובנרגנות.  אבל מהו הפלא? איך אפשר שתהא אחרת, אם אפילו "השבלים הבודדות", הבאים לעשות איזה דבר באיזה מקצוע, ועושים, צפוּיים גם בהצלחתם לשאלת "למי אני עמל?", אם רק אינם מוצאים סיפוּק גמור במעשם כשהוא לעצמו? מה הפלא שרוב צעירי האינטליגנציה, גם מן המובחרים – את השארלטאנים הקטנים איני מביא בחשבון – תועים כצללים בלי כל התרוממות-רוח, בלי כל יתד בחייהם? הנַדה באיש אבן על כי רפו ידיו והוא נותן בכוס עינו או במה שגרוע מכוס? לא טוב; ודאי לא טוב, אבל אל תשכחו: כאן אנו שותים את כוס הגלות האחרונה...  על מי תטילו, איפוא, אשמת הרקב אשר בכל הפינות, הבא מכל פינות-העולם? כל המוּקא מגלי ימי הגלויות הולך אל הנחלים האחרים, ומהם גם אל הנחל הזה...  ערעור יסודות-לא-יסודות ואנדלרמוסיה...  מה, איפוא, אפשר להטיף ובשם מה נטיף?

 

– לא בדבריו יוּכּר איש – הייתי עמל אחר כך להניח את דעתו של דיאספורין, כאילו הייתי חייב לו איזה דבר (ובאמת לו הייתי חייב, כי הוא היה טעון חיזוק ושלילתי המוחלטה היתה גורמת לו כאב), אבל מיד הייתי נכנס מאלי בטוֹן שלי ומסב את פני הדברים שוב לעברי – לא אמרתי לך מעולם, שכל דבריו של דודך הם תמיד עמוקים ביותר.  הוא, אולי, בכלל אינו עמוק ביותר.  ראיה לדבר אביא לך אחר כך.  אבל, יודע אתה, דבריו אינם מכעיסים...  כל מה שהוא מוציא מפיו, אף שאינך מסכים לו, אינו מכעיס משום-מה...  תמיד נשמע בהם הד של איזה תוכן...  זוכר אתה? פעם אחת, בקראקוי, אכלת באכסניה שלי.  אני עדיין מחזיק בדעתי: אותה הפונדקאית הבאה בשנים היתה אשה מצוינה...  רצוני לומר, אשה שאין חזונה נפרץ בקרבנו.  את כולנו, את האורחים, היתה היא פוגשת באִמרת הליצנות הרגילה: "אדון פלוני בן פלוני! כלום אינך שבע כלל מיום אתמול, שבאת לאכול גם היום?" התבין? את כולנו ובאִמרה אחת.  לכאורה, בּאנאליוּת זו היתה עלולה לעשות שׂרטת בנפש.  אבל זה הדבר, שמפי האשה ההיא היתה האִמרה הרגילה יוצאת תמיד בקול מיוחד, פקחי ותמימי גם יחד, עד שאני אומר לך, ממש קסם היה בו.

– אבל בנוגע לדודי...  – הפסיקני דיאספורין – מהי הראיה לדבר שאמרת?

– הראיה לדבר, אה? – (ובהשפלת הקול) – דודך מחכה, כי אני אהיה לפה – (ובחטיפה) – לרעיון-התחיה – (ובהוספה, כאילו למחות את הרושם הבלתי נעים) – לרעיון הגדול של תחית עם גדול, כפי שהוא אומר...

– נוּ, ומהי השטחיות שבדבר? איזו שטחיות מיוחדה אתה רואה בזה?

– איזו? – (ובצחוק-מרירות של מי שלועגים לו) – כלום...  כלום הדבר הוא לפי כוחותי?...  אמנם, יש שיעלה על דעתי...  לפעמים אני חושב...  אבל לגמרי אחרת.  אני חושב לפעמים: אילולא היה הדבר מכאיב כל כך, אילו היתה דרך אחרת, אילו היה אפשר, למצער, לרמוז על איזה מוצא אחר, הקיצור, אילו יכולתי, היה מקום לכתוב על ענין הציוניות וישוב-ארץ-ישראל קוֹמדיה קטנה, בת מערכה אחת, לא יותר.

– האומנם זו היתה מספיקה?

– כן, זה היה די והותר לתאר את כל תנועת הקונגרסים, תנועת ה"שקלים", עם ריקניותה והתפארותה-שוא ודבריה על דבר, שאין לה כל מושג הימנו, על מדינה שלא ראתה אפילו בחלום.  שוה בנפשך: אנו משלמים שקלים ונוסעים לדרֶזדן  או למַנְצֶ'סטר לקונגרס ומנהיגינו מדברים עשרה רגעים עם העומדים בראש הממשלה הצרפתית ועם עוד ראשים, ועל ידי זה תהיה פּאריס בעוד עשרים שנה שלנו.

– נוּ, זוהי הפרזה: פלשתינה אינה פּאריס.  אבל, בכל אופן, כלום גם פה, במקום – קוֹמדיה?

– אילולא היה הדבר מכאיב כל כך, – אמרתי – ודאי! זה הישוב הישן, ובעיקר החדש, הדומה לישן, הבּארוֹני והבלתי בּארוֹני, המתגעגע לבּארוֹני, הישוב בכל צדדיו: אלה איכרינו, הממנים משגיחים על הערבים העובדים, איכרינו האנטי-ציוניים והציוניים בשעה שצריך; אלה "שוללי הגלות" שלנו, הבאים ועושים גלות חדשה או חוזרים לישנה; אלו בנות-איכרינו הרוצות דוקא להיות את אשר לא הן; אלו החושבות עבודת קטיפת תפוחי זהב לחרפה בפני הבריות; ועכשיו קח, כמו שאומר דודך, את אורחינו, תיירינו, נַדבנינו ועושי דעת הקהל הציוני שלנו מן החוץ, אותם ציוני-על-הכוס שלנו... קח את אנשי המעשה שלנו, האומרים להתאחז ומתחילים בגבורה, בעת שאפילו לא-גיבורים אינם, את הפקידים שלנו הצועקים על שלא באים קאפיטאליסטים, בעוד שאין לאן לבוא, המתריעים על שאין "קונים", בעת שאין להם מה למכור...  עכשיו בוא אל ההוֹטֶלים שלנו, עם כל הארחי-פרחי שלהם, עם יהודיהם ה"מריחים", המוציאים כל פרוטותיהם לנסיעות, ופועליהם המתגלגלים על המיטות...  עדית כל ערי הגולה ורפש כל ערי הגולה...  "בבל של מטה" הייתי קורא לקוֹמדיה זו... 

– אבל שמע-נא, באמת.  תסלח לי לאשר אשאלך: זה מענין.  וכי באמת גם לכתוב בגון דא אין לאל ידך...  בעת האחרונה?

זוכר אני: לא עניתי מיד.  רק לאחר שעברתי את החפירה, שבין המושבה והפרבר, בירידה ועליה אטית (החפירה היתה צרה ובשביל לדלוג עליה לא נדרשה חריצות יתירה), אמרתי בקול, שכמו העליתיהו מעומק החפירה:

– ואם גם אכתוב, אז מה?

והשאלה הזאת כבר לא היתה רק שאלה חשבונית, כלומר: אם גם אכתוב, מה יצא מזה? מה ישתנה? מה יוּטב? או: אם גם אכתוב, מה ארויח מזה? האם ישימו לב? האם לא יבטלו? האם, למצער, יכעסו ויקללו? האם גם יקבלו לדפוס? לא.  לא.  השאלה הזאת, שחמש מלותיה נאמרו בכלל, ולאו דוקא בנוגע להתוכן הנדון, לא היתה שייכת גם לה"למה?" העולמי, הכולל, כלומר: אם גם אכתוב, אם גם אצליח לעורר כעס-הקהל, מה בזה? הן סוף כל אדם למות, הן כולנו נמות...  לא; השאלה החשאית  הזאת לא היתה חשבונית, לא היתה עולמית.  היא נבעה רק מתוך-תוכי, מיסוד-יסודי, ונגעה, אולי, גם באיש-שיחי, שכמוני היה איש בצי יניקה; כמוני!...  שנינו – שום קביעות לא היתה לנו בעולמנו הקרוב; אנחנו, והכל אתנו, נדדנו ממקום למקום, משפה לשפה, מתרבות לתרבות.  ולפיכך הוא, אולי אַקטוֹר דראמאטי מלידה, נשאר מה שהוא ואני – אני: סופר, אשר שפת הצבעים זרה לו ואשר התיאבון הבלתי-אמצעי לחיים – למרות כל ההכרות השכליות – התיאבון לההרכבות העשירות והנעימות, המשמחות והמעציבות של החיים, של חיי האדמה, לא ידע מעולם.  אני – שירתי מאין תמצא? ואם גם אשיר , אז מה?

מרחוק עלה וקרב אלינו אריה לפידות והמַטה בידו (הוא הקדים ויצא כבר אל משמרתו, לשמור את הפרבר בלילה הזה).  אבל חשכת הנשף הטילה גם עליו את סודרה.  ומשום מה עלתה מחשבה גסה, כי האיש העני והרעב הזה, בעת שדיבר לפני שעה בביטול ובתיעוב על תענוגות-העיר – האם לא היתה בקולו איזו אפיסת-כוחות, שמצאה את תשלומה ואת מילואה בביטול ובתיעוב? הוא דיבר גם על זה, שהאדם הוא מטרה לעצמו, שהאדם צריך לבקש את מטרתו רק באלהיו, כלומר בו בעצמו, שהכל הוא צריך לעשות בשביל אלהיו, כלומר בשביל עצמו ולא בשביל אחרים, כי באופן האחרון הרי הוא מראה את מיעוט-ערכו הוא...  אבל האם לא היה הרושם, כאילו דוקא רק עכשיו בשבתו על המחצלת בין המקשיבים והוא מדבר באזניהם ולפניהם, יש ללפידות זה ערך-מה בעיני עצמו?

הוא ניגש וַנלך שלשתנו, כן, אריה לפידות הרי הוא כזה.  אבל, בעצם, האם "כזה" דנא הוא יותר מדבר שבהכרה גרידא? האם יש איזו אפשרות, שהחלטתו הגדולה תהא אצלו יותר מדבר שבאידיאל בלבד? כלום מאושר הוא, הבלתי עובד מטבעו, בעבודתו בעל כרחו? כלום יש לו, כלום יוכל להיות לו, האושר של עבודת אדמה? כלום עבודת ידיו לגביה היא יותר מעבודת שכל ומאונס-עצמו? האם אין יהודי תמוה זה – כמוני באותו ליל-ההחלטה אצל התיאטרון שבל. העיר – שריד אחרון מאותו האיסי העלוב, שהיה בזמן החורבן האחרון? האם רבים, האם חמים דמיו?

 

 

מחברת חמישית

(כתוב בעט עופרת)

 

שאלת הקיום של ה"מחרשה" עמדה על הפרק.  את הסכום, שהניח טוּמארקין ביסודו, אכלו שני החדשים הראשונים, והעתון הציוני, בראשית החודש השלישי להופעתו, עמד אל מול פני המשבר.  צריך היה לפנות לעזרה.  זו היתה דעת האַדמיניסטראטור מר קליינשטיין, יהודי פשוט, לא-זקן וקרחת לא-גדולה לו בראשו, ששנות מגוריו בארץ-ישראל היו כבר כעשרים שנה, ועשר שנים מהן היה קוֹליקטוֹר להגרלת שטרות.  אחריו החרה-החזיק בדעה זו בן-חפשי, העוזר הראשי במערכת, מי שברוסיה היה שמו יוּדלין ורק לפני שנתים פועל במושבה גלילית, ושני חדשים רצופים אוחז במחרשה ממש.  על דרכם עמדתי אני, המשתתף הקבוע, החצי-פובליציסט והחצי-בלטריסט של "המחרשה", שהתנגדתי.  אני טענתי מעומקא דליבא לאמור: להאלפים האחדים יהודים שישנם פה, שעברית מבינים מהם עשרה למאה, הן מספיקים העתונים היוצאים פה דאי ויותר מדאי, ואם אנו, הקיצוניים, רוצים בעתון משלנו, לא אכפת, אם גליון אחד ממנו יצא לא פעמַים בשבוע אלא פעם אחת בחודש, ובלבד שיצא בכוחות עצמנו.  כך טענתי! כינויי הספרותי, כפי שהזכרתי כבר במחברת שלפני הקודמת, היה "אובד-עצות", ו"כשמו כן הוא!" ­– לא התאפק האַדמיניסטראטור באחת הישיבות, שדנו בה בשאלה הקשה, ב"זכות-הקיום של עתוננו", כמו שהיה בן-חפשי, שדיבורו העברי היה קצת לא חפשי, אומר בטעות במקום "אפשרות-הקיום".  העורך והמו"ל בעצמו, שהיה אצלנו בבחינת "סייפא וספרא", מאחר שהשקיע את כל נדונית אשתו השניה בעסק, איש בעל השכלה לא-מרובה, אבל שמבעד למשקפיו התחיל ההגיון מיום ליום להציץ בכל תקיפותו, ושבו, כמובן, היתה כמעט תלוּיה החלטת הדבר, היו לו, כפי שנראה לאַדמיניסטראטור, "פּלַנים מיוחדים בדבר" ופסח על שתי הסעיפים.

 

המערכת והאַדמיניסטראציה של "המחרשה" היו בחדר אחד גדול, כמעט ריק, בן שני חלונות ודלת אחת.  הרהיטים – שני השולחנות וששת הכסאות – היו לו מנוסח-רוֹקוֹקוֹ ולא מנוּסח-מוֹדרן, וספרים עבים ולכּסיקוֹנים כבדים לא היו כלל בנמצא.  הכל עשה רושם של דבר חדש, בלי סבל-ירושה.  בקרן-זוית מימין היו צבורים: חבילות, חבילות של גליונות-"המחרשה", קרעי שמות וניירות, ובקרן-זוית משמאל, אצל שולחן-האדמיניסטראציה, שעליו היו מונחים: מספרים, חוטים, כריכות, שנים-שלושה גליונות מקופלים ודבק, התגוללו ניירות עבים לחבישת צרורות.  שולחן המערכת, שהתקשט ממעלה בקסתות ומספגים, ומתחת בסל, היה משום מה מורחק מן החלונות ומאורם.

 

היה בוקר יפואי.  בן-חפשי התנודד ראשון במערכת.  פעם חיטט בסקרנות בתיק-העורך, שנשכח על השולחן מאתמול אגב טרדה, ופעם קרא בעין אחת, בדילוג, בהערות, בריהטא ובהתנועעות – זכרון ללימודי הישיבה הטֶלזית – את כתב-היד שהוּצא משם, מן התיק, שלא ברשות.

העוזר הראשי קרא: "שאלה קטנה"...  (לחשבונו של עולמנו)...  – ו-ו-ו, מילא, את ההקדמה אני מוחל לו: אובד-עצות בלי הקדמה כגוף בלי נשמה! – ובכן? – "איני בקי במספרים ואיני מומחה (–איש אינו מפקפק בזה!), אבל זאת יודע אני ויודע כל איש שהיה קצת בארץ ואינו רוצה ואינו יכול לעוור את עיני עצמו ועיני אחרים, כי למרות כל המאמרים המדעיים של הבקיאים במספרים ובקילומטרים ושל המומחים הגדולים מן הירחונים "למדע-פלסטינה" על עתידות ארץ-ישראל ועל אפשרותה לקבל אלפים ורבבות מבני עמנו הגולים, הרי אין דעה זו צריכה להתקבל אפילו בתור שקר מוסכם (?)" –

בן-חפשי עיוה שפתיו על הסגנון "הנמשך כמו מזפת" ושמח על סימן-השאלה שמצא, – טוּמארקין הנה כבר נעץ כאן עפרונו הכחול! – הוא השתעל וחזר להתנועע:

"המומחים אומרים הכל, המומחים מעידים, שהארץ נפלאה היא בכוח, משובחה בכל המעלות.  אני איני מומחה ואיני יודע ( – שוב! בראווֹ, אובד-עצות! מודה על האמת!), אולם את זאת גם אני יודע (דילוג).  הארץ היא קטנה ומיושבת בעלים, שאינם רוצים ואינם צריכים כלל לא לעזבה ולא למכרה (דילוג).  אנחנו מיעוטא דמיעוטא בה כיום הזה.  אמנם, לא מיעוט קטן כזה, עפ"י אחוזים למאה, כבכל הארצות הגדולות, אבל זה לא ינחמנו. (דילוג).  סוף-סוף, איננו בכל הארץ הזאת עם כל הספרדים ועם כל זקני ירושלים, אפילו כמאת אלף איש.  איזה שליש (–? שליש?) ממספרנו בוַרשה; את ניוּ-יוֹרק לא אזכיר.  זוהי הכמות; והאיכות? על ערך בני הישוב הישן הלא אין להרבות בדברים: חלאת המין האנושי.  הפרזה? לא.  מצד ההויה והסוד שבהויה (– מהו שח?) אין בכלל הבדל בין בריות לבריות, בין חיים לחיים, בין ישן וחדש" –

אותות של תמהון ואי-תפיסה.  מתוך כך נעשתה פניה פתאומית אל האַדמיניסטראטור, – נוּ?

האַדמיניסטראטור, שטיפל בדבר-מה אצל שולחנו, ענה על ה"נוּ?" ברוגזה: הוא עדיין לא היה בפוֹסטה.

נסתתמו הטענות לפי שעה ולא נשאר אלא לקרוא הלאה; אבל גם הלאה לא היה מענין מן ההתחלה.  "מנקודת ההשקפה האנושית-הציבורית – היה כתוב הלאה – ודאי שלבני הישוב הישן רק ערך שלילי (– דברים בעלמא! בלי פאקטים! בלי כלום!).  אולם גם בני ישובנו החדש אינם מסלתה של האומה (משיכה בכתפות).  שוֹטטוּ בחוּצות פתח-תקוה, בואו לרחובות ולראשון, אשר צעיריהן יצאון ותראו (דילוג רב).  הרי שלעת-עתה אין על מה להראות ולומר: נצחון.  מדברים על קניות חדשות, אבל המדברים, המנהיגים בעצמם, יודעים, כי היו כבר יהודים אחדים, שבאו עם צרור-הכסף ורצו לקנות ולא קנו.  מפני מה? מפני שקנית אדמה נושבת, ואם לא ישיבה צפופה, ואם לא מעובדת כראוי, מחמת עצלות ודכדוך יושביה, אינם מן הדברים האפשריים ביותר (– ואת האַגיטציה של העתונות האנטישמית כנגדנו לא הזכיר!).  אפשר, שסוף-סוף יקנו, בכל זאת, בנס עוד איזו חלקות קטנטנות פה ושם ותהיינה לנו עוד אמות אחדות, אבל מה זה אומר? והאם זה אומר, כי יש לנו תקוה להיות בעלים למשק כפרי-לאומי, ולו גם מצומצם? האם זה אומר, כי יש לנו תקוה להיות פה בזמן מן הזמנים הרוב? באיזה אופן? באיזה דרך-הטבע ניעשה מעשרה אחוזים חמישים ואחד אחוזים? לא, בזה, ברוב, לא יאמין איש, מאלה הצריכים להאמין" –

בן-חפשי נפסק אצל ה"אבל" שבראש הפסוקים – "אבל מה זה אומר" – ופנה גם הוא ב"אבל" אל האַדמיניסטראטור.

– אבל...  אם יהיה – הוא מבטיח?

הנשאל ענה ב"חה-חה" של "מי יוכל לדון": אין מקנין דבר שלא בא לעולם!

– אבל להבטיח...  להבטיח...  – העיף בן-חפשי עין על כתב-היד המונח לפניו ודחף אותו מבלי משים – הגע בעצמך, אדון קליינשטיין! מקורות אחרים הלא אין לי, ואם אין לי אשה וילדים – צריך אני...  מה? היום כבר העשירי בחודש!

– כמה מגיע לך?

– כל הארבעים! בעד החודש העבר קיבלתי בסך-הכל עשרה פרנקים. יותר לא פַארה.

ה' קליינשטיין התחפש למתנצל.  – אם הגליונות אינם יוצאים כסדרם.  אמנם, רעה זו אינה גדולה.  בגליונות, כשהם יוצאים, מפסידים.  עיקר הריוַח צריך להיות לא מהגליונות היוצאים, כי אם ממקום אחר.  זוהי טענתו מאז.  אבל הסדר צריך להיות סדר.  עתון שצריך לצאת פעמים בשבוע, וברביעי בשבת אין עוד הגליון הראשון.  – מה? מה יוּדלין אומר? שבשבילו, האַדמיניסטראטור, יותר טוב אם הגליון מאחר: על ידי זה הוא פטור מעבודת המשלוח? – מילא.  את ההלצה העוקצת הלזו יבלע הוא, קליינשטיין, בשתיקה, מה שיותר רע הוא: שאין מאומה נכנס לקופה.  וחזר הדין: איך תהא הכנסה לקופה, אם אין גליונות?! מעגל-קסמים! וזהו – עתון עברי וסדריו.  כשנותנים מַנוּסקריפט אין המדפיס רוצה להדפיס: דורש כסף.  וכשהוא כבר מתרצה להדפיס – דוקא היום אין לו עבודה אחרת – אין נותנים לו מַנוּסקריפט.  מבית-הדפוס היו כבר פעמַים: המסדרים עומדים בטל.

העוזר הראשי נתן עין זעומה בגליון-הנייר המונח לפניו ואמר בטוֹן של אחראי בעד הקלקול:

מה רוצה אדוני? כל הגליון מסודר.  חסר רק "על המשמר".  אבל אין על אודות מה לכתוב. 

– אין על מה לכתוב? – ליגלג האַדמיניסטראטור בחימה גלוּיה – ובאותה עת עוברים בשתיקה על...  (כאן בא שם האורח הגדול, הנדבן).  מובן, באופן זה לא יהיה לעולם על מה לכתוב! אבל עם זה, שלכם  אין על מה לכתוב – לא חדשה היא.  מחוסר-ענין הן הקדישו את ה"על המשמר" של הגליון העבר – שחוק להגיד! – ל"הבמה החובבית".  פיש! יש איזו אגודה, כביכול...  ומהי עושה? מציגה לפעמים דראמה.  שמא תאמרו מחיי הארץ? למשוך את הספרדים אלינו? גם זה לא.  עוד פעם דראמות מן הגלות ומחיי הגלות.  עוד פעם בשביל המהגרים...

הדובר עמד כמתפלא על עצמו.  ה' קליינשטיין באמת לא היה דרכו להתערב בענינים שאינם שייכים לו.  מה לו דראמה-נַהמא? אולם מכיון שהרעיון על דבר הספרדים הובע – לא התחרט.  בדיעבד...  אבל הדבר נגע בבן-חפשי.  למה זה מחזיק טובה לעצמו על החכמה הגדולה אשר אמר, כאילו חכמתו היא, בעוד שהוא, הוא, בן-חפשי, אשר הביע את המחשבות הללו, ובהרחב-הביאור, בגליון העבר, ולא ב"על המשמר", חלקו של העורך, כמו שהואיל זה לערבב את "היוצרות", כי אם ב"עוּבדות וחזיונות".  הוא, הוא, אשר התנפל על חברי האגודה, שאין בהם יודע מלה עברית וכולם ממלאים את תפקידיהם הגלותיים כגויים.  אולם זה עוד לא כלום.  במהרה צריך יהיה לקרוא למלחמה עוד יותר גדולה.  אומרים, שיש יהודי הונגרי, הרוצה להדיג בקרוב חזיון ז'ארגוֹני.  אוֹהוֹ, על אלה יטה ידו! לאלה יראה נחת-זרועו.  אומללים הם הספרדים אחינו, – יכתוב – אם בעלי טובות כאלה באו אליהם להשכילם.  המעט מאחינו הספרדים הז'ארגון שלהם, שהם הולכים ועוזבים אותו תחת השפעת תנועת התחיה...  הוֹ, הוא יכתוב!...  ומה שנוגע למאמר על אודות האורח החשוב – גם כן הצדק אתו, את בן-חפשי.  אומרים, אמנם, שהאורח באמת אינו פזרן גדול, כמו שמריעים העתונים, ולחינם חרדו עליו כל החרדה היוצאת מן הכלל, אבל פטור בלי כלום אי-אפשר...  והוא, בן-חפשי, עשה בכל זאת את חובתו ואמר לטומארקין, ולא עוד אלא שביאר לו, כי נחוץ שהמאמר על אודות האורח יבוא ב"המחרשה" עוד בטרם שיגישו לו המֶמוֹראנדוּם על דבר "המחרשה".  אבל טומארקין משתמט ואינו כותב לא את הממוֹראנדוּם ולא את "על המשמר".  מסתפק, כנראה, בזה, שהוא עומד על המשמר אצל אשתו.

– היא באמת נוסעת היום? – נתעורר האַדמיניסטראטור – ובכן הלא עליו ללכת כרגע אל הפוֹסטה; הלא מיד יבואו בודאי לקרוע את בשרו להוצאות-הדרך!

הלצתו השניה של בן-חפשי – בדבר אשתו של העורך, שעל משמרתה עומדים – עלתה לו גם היא, איפוא.  ןבפנים נוהרים גיחך: "היום הולכת הגאולה מאתנו, היום..."

השם הארצישראלי של אשת טומארקין היה גאולה.

בכתב-היד הקטן של "השאלה הקטנה" התעקלו האותיות לאמור:

"לא, בזה יוכלו להאמין רק הציוניסטים קלי-המירוץ בחוץ-לארץ, שהציוניות היא להם "ספּוֹרט" או "פּלַן", שאחת היא להם, אם להאמין או לא להאמין, ושאצלם אפשרית עוד, אם אתם רוצים, גם האמונה בממלכה יהודית.  מדוע לא? –"

והלאה:

"אני שואל, איפוא: מה היא תקותנו לעתיד? שבאופן היותר טוב יתוספו עוד איכרים אחדים, עוד ספּקוּלַנטים אחדים, מהטיפוס של אלה שישנם עד עכשיו, מאלה הבונים רק חרבות-גיטוֹ למפרע, מאלה אשר את בניהם ישלחו ל"השתלם" ואת בנותיהם יושיבו לרקום מפות לחלות, ובעצמם ישתדלו למצוא איזו פרנסה בעיר, ולע"ע ימַנוּ בשדותיהם משגיחים על עבודת פועליהם הנכרים?"

ואחר זה:

"כן, רבותי, הנכרים! כי פועלים עברים הן אינם, אינם – גם בזה הלא צריך להודות.  יש איזו "אֶכּסמפּלרים", יש איזו פועלים מתמיהים, פועלים טובים במקרה, שמספרם נער יכתוב, אבל אין פועלים עברים.  את זה כבר הוכיח הנסיון של שלושים השנים.  ואם גם לא היה מכריחנו הנסיון להודאה זו, שיקוּל-הדעת נותן: מהיכן יהיה לנו פועל עברי? מאין ימצא לעם כעמנו אותו טיפוס של פועל חקלאי לשמה של העבודה? מאֶכּסטרן לא יֵעשה פועל.  אַל לשכוח: הפועל הקרקעי בכל הארצות נחשב במדרגות היותר פחותות של הסולם החברתי.  כמעט בכל מקום רואים שאיפה טבעית מצד הלזה להתעלות: לצאת ממצבו השפל.  אולם שם, בכל המקומות החיים, סבל-הירושה שלהם עוצר בפועל ההוא, שישאֵר מה שהוא, והרגל של מאות בשנים אימן את ידיו לעשות את מלאכתו, מלאכת-הטבע הגדולה, כהוגן, ולפעמים למצוא בה גם קורת-רוח עליונה, נשמתית.  לא כן האֶכּסטרן היהודי, שבא הנה לעבוד לשם ה"אידיאל".  זהו חזיון כל כך אי-טבעי, כל כך בלתי אפשרי.  מרבה אידיאלים מרבה פוליטיקה ואַגיטאציה.  העבודה האמיתית אינה רוצה לדעת מזה! האֶכּסטרן האידיאלי יש שהוא מסוגל גם למסור פעם את נפשו על האידיאל שלו, אבל התנאים היום-יומיים, שהפועל החקלאי נמצא בהם, התנאים הקקשים המעיקים בכל רגע ורגע, העבודה הקשה – הקשה משינוּן מלים זרות – הזיעה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות מצד אותן הרוקמות מפות לחלות (–?) – היעמוד בפני כל אלה האידיאל, שבאופן היותר טוב הוא פרי עלית נשמה לשעה (?)"

– וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה – רטן בן-חפשי לאחר שכילה גם את הקטע הזה.

לעשות, אמנם, לא היה מה, ולכן קרא.  הלא חובתו היא לקרוא את כתב-היד! אבל מאידך גיסא "מהו היוצא מדברינו?" והיות, שמרגע פניתו הראשונה לאדמיניסטראטור עבר בינתים כחצי שעה, מצא לנכון להזכירו עוד פעם, לבל ישכח את הבטחתו לו.  נוּ, פשוּט, אין לו ליוּדלין, במה לקנות פפירוֹסים.  זהו עינוי.  שמע-נא, בחור! רצוני לומר: אדון קליינשטיין...  אה, אדון קליינשטיין!

ברם, קלות-לשונו של יוּדלין (אותם שני החדשים שעבד בגליל המעיטו הרבה את הכשרון האוֹראטוֹרי שלו, אבל את קלות-לשונו לא הפחיתו) לא הביאה לו טובה הפעם.  לכנות איש כבן-ארבעים: בחור! התיקון ה"מיַדי" שלו לא הועיל כבר כלום.  אדון קליינשטיין התרגז: ברוך השם! התעוררה שאלת היום.  לכל תן כסף.  ולוֹ, שמא חושבים אתם, לא מגיע? ולוֹ, מדמים אתם, אין משפחה בארץ-ישראל? מה, להם, לבני משפחתו הוא יכול לתת לאכלה את הגליונות האלה המוטלים כאבן שאין לה הופכין? ובאמת לאו בעל דברים דידיה הוא, יוּדלין! ידבר עם העורך.  הם , העורכים בעצמם, פרי מעלליהם יאכלו, ככתוב!

ההאשמה לא היתה צודקת ובן-חפשי התרגז גם הוא.  הוא הלא טוען, שכּן הגלות צריכה לעבוד בעדנו ולתמוך בנו.  הוא הלא איננו אובד-עצות! הוא, יוּדלין, כּן מבין, שאי-אפשר לעתון עברי ציוני אופוזיציוני היוצא לאור בארץ-ישראל להתקיים בלי תמיכה.  כי מי באמת יכסה את הדפיציט? שונאינו הרוצים לבלענו? המוסדים, שאנחנו מותחים עליהם קו-בקורת? תריסר המנוּיים? הוא, בן-חפשי, אדוני האדמיניסטראטור הנכבד, עובד בחצי-חינם – האם יודע הוא זאת, אדוני האדמיניסטראטור הנכבד? עליו, על יוּדלין, עומדת "המחרשה", וכמה הוא מקבל?...  חכה!

– לי אין פנאי לחכות – דיבר ה' קליינשטיין רתת.

– וגם לי אין פנאי – שאג בן-חפשי.

האדמיניסטראטור נטל איזו חבילה דקה בידו והיה נכון ללכת.  אמנם, "תשעה ותשעים אחוזים היתה בהליכתו לבטלה": באופן היותר טוב תהיינה שתי המחאות של חתומים לרבע שנה:  שלושה פרנקים במזומן.  אבל צריך ללכת.

ובפתח הוסיף בקול של ריזוֹלוּציה:

– כל זמן שלא ישמעו לדברי, לא יהיה כלום.  שאלת העתון היא שאלת הסוּבסידיה.

– השנוֹררוּת! – לא יכול בן-חפשי להתאפק מעשות לעצמו את העונג ו"לקרוא את הילד בשמו".

כשהלך, הוציא בן-חפשי כמתגנב פפירוסה מתוך צלחתו, העלה בה עשן והטיל עין בהמלים המרקדות לפניו:

"נוסף על זה, – רקדו מלותיו הטרחניות של אובד-עצות – כשלא  רואים שום צעדים משמחים להתגשמות האידיאל; כשאין אמונה בהתגשמותו אפילו אלמלי היה אחרת, אלמלי היה עמנו רוצה בו ומוכשר לו...  נוסף על כל אלה: אין הצעיר היהודי יכול להשתחרר כבר מה"פסיכולוגיה של נודד", שכל כך הרבו לדבר עליה בעונת-הפולמוס של ציוני-ציוניות.  אז אמרו: מאוּגנדה יברחו, מארץ-ישראל לא.  אבל גם את זה מכחיש הנסיון, גם אל פלשתינה אין היהודי הבא נקשר, והוא נכון לעזבה על נקלה בכל יום.  דיברו על הקשר של אלפים שנה בין העם הגולה וארצו.  אבל אנחנו כולנו ראינו את בני המושבות, שנולדו בארץ, באיזו רגשים קלים הם נוסעים מפה.  חוש של ארץ-מולדת – הס מלהזכיר" – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

נשמעו צעדים: העורך...   בן-חפשי מיהר והשיב את כתב-היד למקומו בתיק, הוציא איזו חתיכות-הגהה מכיסו והתחיל קורא בקול: "האמת...  חוש-האמת...  ישנו גם לעת זקנה...  ודוחף ביד לכתוב...  הוי, אמת, אמת, עד מתי לא תתני לבני האדם לחלום ולחיות?" – שוב משל אובד-עצות! אובד-עצות ממלא את כל הגליונות!

 

הצעדים לא היו צעדי העורך.  נכנס אובד-עצות.  לתארהו? לתאר את אובד-עצות – הואיל ודאתינא להכא – בשרטוטים אחדים מן הצד? והשם בלבד כלום אינו מספיק? אובד-עצות! יהודי כפוף, לא מגוֹהץ, רגלים קצרות, ראש גדול, מתקצר ועולה כמגדל.  עינים עששות מבחוץ, בהירות מבפנים – וטובות.  שפתים עבות, פתוחות, בלי רוגז.  פנים מלאים ומפיקים עיפות.  סבר של רוב-און ההולך לבטלה.  תנועות של "פָּרוּשׁ".  קול נמוך, חנון.  נשימה עצורה.

– וטומארקין עוד אינו?

– וה"שלום" שלך היכן הוא?

– זוהי שאלת היום? – צחק מצחו המשונה של אובד-עצות – דומה, שאמרתי.

– לא, כי לא אמרת! – לא ויתר בן-חפשי.

– אולי מפני שגרוני ניחר לא שמעת? – ניסה אובד-עצות.

– כִּיף חָלָךּ? – שאל בן-חפשי ערבית, כמתפייס.

– לזקנים תמיד שלום, – היתה תשובתו של אובד-עצות.

לאובד-עצות, האדם היהודי מן המרתף, היו הרבה חולשות, אבל הגדולה מהן: להזכיר את זקנתו המוקדמה, ואולי גם המדומה, ולאו דוקא לקבול עליה, אלא להזכיר.  להרגל נעשה לו הדבר.  משנת העשרים ואילך.  לראשונה היה כמהתל, כמשטה בעצמו, ובעצמו לא האמין בזקנתו.  "זקן אני כבר, זקן" – והדברים היו מן השפה ולחוץ, אולם ככל אשר קרב לשלושים, כן התחיל מזכיר את הזקנה כעובדה.  ויש גם שהאמין בעצמו, כי עובדה היא, למרות שבזקנו המדולדל אין אף שער לבן אחד.  הוא כמו קרא לה לזקנה לפני זמנה, והיא באה בזמנה.  יהודי בן שלושים!

– "חוש-האמת ישנו גם לעת-זקנה" – נפלו לתוך עיניו המלים מה"ליקוּטים" שלו והוא הקריב לעלי-ההגהה.  – אה, איזו שגיאה! "הם מוכשרים להיאָחז בשום מקום" – וצריך לומר: "אינם מוכשרים!"...  כך, כך...  "הפרפורים האחרונים שלנו, שאינם ראויים אפילו לשם זה, לתקן עותת כל מהלך-חיינו הארוך"...  כך, כך...  "הנסיונות הקלושים שלנו, המראים רק עד היכן הגענו בעווֹננו הלאומי ומהו עם-הגלות, שאם גם יפקחו כמעט  עיניו, ידיו כבר אזלו להושיע"...  כך, כך...  ושוב שגיאה, סידרו: "המהפכה בעולם-המחשבה שלנו"...  צריך להיות: "בעולם העשיה שלנו"...  רק זה חשוב, רק זה...  ו"השאלה הקטנה" כבר נמסרה?

בן-חפשי תמה.  וכי באמת רוצה אובד-עצות לתת גם מאמר זה בגליון היוצא?

– כי מה? המאמר נפסל? – עצר אובד-עצות בעד חרדתו.  הוא, אמנם, חשש מפני זה, אבל זה לו בפעם הראשונה אצל "המחרשה".  טומארקין לא היה צריך לפסול הערה קטנה זו!

– משפטו של טומארקין לא שמעתי עוד, – יִשב יוּדלין את דעת חברו בצחוק-ערוּמים נסתר – טומארקין עוד לא היה.  טרוד בצרת הבית.  אשתו נוסעת לרוסיה.

– כך? – הצטער אובד-עצות – צר.  מפני מצב העתון הרופף?

– מה לה ולעתון? – צחק בן-חפשי – לה הורים בוּרגנים באודיסה.  כשתבוא לשם לא יחסר לה כל טוב.  רק עכשיו...

– עכשיו...  עכשיו... – דובבו שפתי אובד-עצות.  מבין הוא.  הוא מבין, שעכשיו קשה.  ובכל זאת.  בכל זאת.  אין הוא מתחרט על שהוא, אובד-עצות, עצר בעד טומארקין להשפיל את עצמו ואת העתון.  הוא, אובד-עצות, יודע.  טומארקין הוא ישר, נקי-כפים, פוּ, כלומר, רצונו לומר, נקי-נפש.  אלא שההבדל בינו, בין אובד-עצות, ובין טומארקין ויוּדלין, הוא הבדל פרינציפיאלי, פוּ, רצונו לומר: עיקרי.  הם מתיחסים לישוב כאן באופן אחר ממנו.  לדידם יחס הדיאספורה אל ארץ-ישראל הוא כיחס ההיקף אל המרכז.  לשיטתם, איפוא, צריכים כל הפיות לפנות לפינתנו, והכל חייבים להביא מנחה למוסדיו של ה"מרכז", הציבוריים והספרותיים.  לא כן הוא, אובד-עצות, החושב, שכשם שאין תקות עתיד גדולה ליהודים בכל הגלויות, ואף על פי כן צריך לעבוד, כך אין פה תקוה, אלא שצריך לעבוד.  הנה, כמו שהוא אומר כאן, ב"ליקוטים": "הקיבוץ היהודי הדל שלנו הוא, אמנם, בטל ברוב, תלוי על בלימה, שרוי בפחד מפני השכנים, חי מן הרוח, בן-בלי-שפה, בן-בלי-מולדת, אבל, בכל זאת, יחד עם זאת, יש בו דבר-מה, אשר" – – – זאת אומרת: קיבוץ של יהודים ככל קיבוץ...  שצריך הוא, איפוא, לעבוד בשביל עצמו בכוחות-עצמו...  הנה יש אתו פרק חדש ל"ליקוטים"...  מעין נסיון להתחיל בפתרון-השאלה...

– שגם אותו אתה רוצה לתת לגליון זה?... –

– לא, יוּדלין, אל תפחד...  מהו הפחד? הן חומר יותר מדאי אין לנו...  אבל...  הפרק יוכל, כמובן, לבוא בגליון הבא...

– מה? גם בפרק הזה אתה גונח?   

– איך?...  כן...  לא...  רצוני לומר: בפרק הראשון, כמו שאמרתי לך כבר, היתה המטרה "כפוית-טובה", כמו שאומרים בלועזית: להוציא מלב-הטועים.  וכי מי הם הטועים עדיין? אולי אחד בעיר ואחד במאה משפחות...  בעוד שכאן...  כאן...  המטרה אחרת...  חיובית...  רוצה אתה לראות?

"II.  הדבר, איפוא, נאמר: לא רק הפתרון הפוליטי והאֶקוֹנוֹמי של שאלת היהודים התלויים באויר על ידי קולוניזאציה גדולה ורחבה בארץ ישראל הוא רעיון-רוח, אלא גם רעיון תחית עם-ישראל על ידי יצירת מרכז עברי רוחני קטן בארץ-אבותינו ההיסטורית אינו אלא רעיון.  ברי: אין ישוב קטן של איזו אלפים אנשים שאינם מצטיינים ואינם יכולים להצטיין במאומה על אחרים יכול לשמש מרכז למיליונים אחים נידחים בכל העולם.

"האמת הוגדה, איפוא, גלוי: התנועה הציונית לא היתה ולא יכלה להיות תנועה ציבורית אמיתית מעולם, תנועה של כובשי-דרך, כי אם מעין פרכוּס של נתעים בשוא ודלי-מעש, שהתגלם במכירת שקלים ובבחירת צירים פטפטנים לאסיפות קולניות, קונגרסים בלע"ז.  החזיון שאין דוגמתו בהיסטוריה, שעם אשר גורש מארצו ישוב אליה אחר אלפיים שנה, ושאותו, את החזיון שאין דוגמתו הזה, אמרו להעלות, כביכול, בחיי-בני-ישראל, ישאר בהכרח גם להלן חזיון שאין דוגמתו.

"ומה, איפוא, להלן? האומה העברית ההולכת ומתבוללת, האומה העברית מחוסרת-הבסיס, רפת-אונים ונעדרת-העבודה, תחדל, איפוא? תגוַע, תתבולל לגמרי, תמות? – מי יגיד עתידות! בלב יש נבואות שונות, ובכל אופן, זה הלב, לבנו, שבתוכו מתרוצצות הנבואות השונות על חיי ומות האומה – כלום הוא לא ימות?! ואף על פי כן? הוא ימות ודאי, ואף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבו אין אנו חדלים מהיות, מדאוג לחיינו, מחשוב על חיינו" – – –

– אני הייתי מוסיף: ומכתוב אפילו מאמרים אחרונים. אינך נפנה יוּדלין?

נכנס טומארקין.

 

– האדמיניסטראטור לא היה?

– הלך אל הפוֹסטה.

– טוב.  הגליון יצא היום?

– מחכים למַנוּסקריפּט.  עוד חסר חומר. היו פה מבית-הדפוס כבר עשר פעמים.

– כך, נוּ, אני לא יכולתי.

ולאובד-עצות:

– אה, מאמרך; וכי לא שמתיו כלל בתיק? כך השארתיו על השולחן? אי-אפשר...  אבל...  בכל אופן...  צר...  לצערי...  אנחנו לא מדפיסים אותו!

– אחת דתו?...

– בהחלט.  והטעמים? הטעמים רבים.  בודאי, מבין אתה, לצערי, עד כמה קשה לי לדחות עזרת-סופרים, ביחוד בזמן קשה כזה ל"המחרשה", שמצבה, לצערי, אינו איתן כלל.  אבל הטעמים רבים: א) הטו­ֹן.  אותם הדברים שנאמרו ב"שאלה קטנה" שלך – קראתיה בעיון – אפשר היה לאמרם בטוֹן אחר.  טוֹן זה הוא לא טוֹן של מאמר בשביל "המחרשה", שאינה מפלגתית, או יותר נכון, שהיא מפלגתית, ציונית.  הטוֹן הזה, לצערי הוא פרטי יותר מדאי, פּוֹלימי, וגם הכאב...  כלומר: במאמר צריך שהקורא ירגיש כאבו של הכותב, אבל כאן...  כאן...  לא מרגישים...  דוקא לא מרגישים: הכאב אינו חד למדי, אינו מיוסד כל צרכו.  זה אחת.  אבל זה עוד לא הכל.  ב) התוצאה.  אחרי קריאת מאמר שכזה – מה יוצא מדבריו? מה למדים ממנו? שצריך להתיאש מעבודת הישוב, שאין לו עתיד, ולעבוד, לצערנו, עבודה לאומית בכל מקום, שהיהודים נחתים שמה.  "יתחזקו לחיות בלי זה" – אתה אומר.  לצערי, צריך אני להגיד לך, שממך, שהיית תמיד ממשוללי הגלות היותר קיצוניים, אי-אפשר היה לחכות למסקנה כזו, אבל, בכל אופן, אין "המחרשה", המוּצאת בארץ-ישראל, יכולה, לצערנו, להחזיק...  להחזיק בטנדנציה מזיקה כזו, אפילו אם היא יוצאת מפי סופר, שגם הוא מיושבי ארץ-ישראל...

– למרות מה שהרופאים אסרו עליו ישיבה זו – מילא את דבריו של העורך העוזר הראשי.

העורך נאחז בשתי אצבעות בקצה-המאמר, שהיה מונח על השולחן, כמו שאוחזים בגרון-אויב, והגישוֹ לפני עצמו.  הוא לא קרא, – היתה דממה – אבל עיניו תעו בפרק השני של ה"ליקוּטים", במקום שהיה כתוב:

"איך שיהיה, והאומה העברית חיה לעת-עתה, וחיים גם אנחנו בתוכה.  חיה היא במצור ובמצוק, בבושה ובחרפה, ברוק ובשפיכות דמים, אבל חיה.  חיה בכל מקום, בקיבוצים שונים רחוקים זה מזה, נבדלים זה מזה, שונים זה מזה, גדולים וקטנים.  קיבוץ קטן כזה יש גם כאן.  לקיבוץ הזה יש גם מעט קרקע, שגם בתמונתה ההווית קדושה היא לכולנו וקובעת ברכה מיוחדת לעצמה.  ואולם כאן אני דן בקיבוץ בתור-קיבוץ.  והקיבוץ הזה, אעפ"י שמפני הרבה טעמים מובנים הוא גלותיי ביותר ואומלל ביותר (אינו דומה מי שמשועבד לאנגלי או לגרמני ומחקה אותו למי שנמצא ברשות הערבי והטוּרקי ומחקה אותם...), הנה, בכל זאת, אין חשיבותו לעמנו פחותה" – – –

 הדממה הופרעה.  טומארקין בירר בקול את חצי-המשפט האחרון.  ואגב זה נענע בראשו בחיוך של   לוכד-גנב – בלתי מסוכן – במחתרת.  כן, ידידי, התיאור אינו נכון כלל וכלל.  מופרז! מושחר! כאילו באמת איננו נקשרים אל הארץ, כאילו באמת אנו תלויים בשערה, כאילו באמת מחר יקומו – חס וחלילה! – בני הארץ ויהרגונו.  דעתי היא, עתון היוצא מפה צריך רק לדבר טובות, לעודד את הרוח, או לא לצאת כלל.  אלה הדברים רק מלח על הפצעים.  בכל אופן, לא על סמך החומר המעט שבמאמר בן מאה שורות אפשר לבנות משפט שלילי שכזה.  "המחרשה" היא, אמנם, אוֹפּוֹזיציוֹנית, חפשית ומקבלת את האמת ממי שאמרה, אבל מאמר כזה, דברים כאלה, שאני קורא לפני, אי-אפשר לה, לצערי, לקבוע בדפוס בשום אופן.

– בפרט, אם לזכור, שעתוננו קוראים גם הספרדים – הוסיף בן-חפשי.

לאובד-עצות, כפי שהיה נראה מהצללים ששעל פניו המגושמים, אבל החרובים, היה הרבה מה לענות על ההערות והנענועים של עורכו.  ראשית, סליחה! בלי ערבוב-פרשיות.  כתב-היד שעל השולחן הוא פרק ב' מ"ליקוטים", שהכניס זה עתה, ולא "השאלה הקטנה".  בזה הוא, אמנם, ממשיך את רעיונו הלאה, בזה הוא מסביר, שדוקא עבודת ישוב, שדוקא בנית כפרים בכל מקום שאפשר, הוא העיקר...  וגם כאן...  גם כאן...  כן, בזה הוא הולך הלאה, בעוד שב"שאלה הקטנה", שעליה דנים עכשיו, אינו אלא שואל.  ובכן מה? הטון? – אבל מה יש להעיר על הטון שלו? הטון שלו הוא רפה למדי.  כראוי לאיש, אשר הזקנה אכלה בו.  מה עוד? לא "על סמך החומר הזה" – טוב! יהא לא על סמך החומר הזה.  החומר העיקרי באמת לא הובא כאן.  לעת זקנה    אין כוח בעט להעלות הכל.  ודוקא העיקר הולך ונשמט מתחת העט.  לו עצמו מכאיב יותר מלאחרים מה שאין לאל ידו למצוא את המלה היחידה, שתכלול הכל, שתשאב הכל עד הנטף האחרון.  אבל, על כל פנים, המשפט הוא משפט, או יותר נכון, השאלה היא שאלה, גם אם לא נשאבו כל הנטפים.  המשפט נראה מעצמו למי שעין לו לראות, והשאלה הנוראה מתפרצת, איפוא, מאליה: כיצד אפשר לחיות להלן? ובנוגע לתוצאה: מה יוצא מדברי שאלתו? וכי מה צריך שיצא? הוא אינו נוגע בתוצאות.  הוא רק מציג את השאלה ישר.  הוא שואל את עצמו, הוא שואל את בן-חפשי, הוא שואל אותו, את טומארקין, הוא מדבר אתו כדבר איש אל רעהו: הנה אנו ויחידי ישראל שבכל מקום נושאים עין אל המקום הזה, הנה כולם מדברים: ישוב העם בלי ארץ לארץ בלי עם – אבל האם יש ממש בזה? והנה הוא בא ושואל: אחינו הציוניים, במה אנחנו מאמינים? מה תקותנו? הציונים המושבעים  שם יחשבו זה ל"מלח על הפצעים" – טוב! יהיו פצעים! יהיו אפילו פצעי-שונא (כי אוהב להם אינו באמת!).  הציוניים המושבעים לא יאמינו לו, לא יאמינו, כי נכון משפטו – טוב! אדרבה, אל יאמינו, יראו כי אינם מאמינים באמת.  יראו, כי יש בהם כוח להאמין בהיפך! יהיו כלפידות הזקן! יתנו את נפשם! יקומו ויוכיחו! יוכיחו, כי יש גם יהודים אחרים בעולם!

כזה וכזה היה לאובד-עצות להגיד – ובנחת, בנחת, דוקא בנחת.  בגולות-עיניו הבהירות, המלאות רטיבות, ובריסיהן הקצרים, הדומים לנושרים, היתה הבעה מיוחדה.  פירוש מיוחד וברור לאותה הבעה לא היה.  אבל – ברצון ידוע לחדור לתוכה – אפשר היה לבטאה כך: טוב, טומארקין, יש לך תשובה מספיקה על אי-תתך מקום לשאלתי, – יתירה היא בעתון! – אבל עליה, על השאלה גופה, מה תענה ומה תאמר? אתה עורך ומו"ל עתון ישובי, הנותן  תקוה...

אולם אובד-עצות עמד נסמך על אדן-החלון ושתק: הגברת טומארקין, שנכנסה החדרה במגבעתה הגדולה, האדומה, ובשמלת-הדרך, הפריעה בעדו מפצות עוד פה לפי שעה בשאלת גורל עם ישראל.

הגברת טומארקין היתה אשה גבוהה, קלה.  היא היתה הרה, אבל הריונה לא פגם בקלותה.  רק בגבות-עיניה היתה איזו כבדות עקשנית, עקשנות-הגורל.

– טומארקין! – קראה רוסית בהיותה עוד בפתח – הוא הלא איננו נותן!...

– היכן ראית אותו?

– היאך היכן: בבאנק.  והוא אינו נותן.  אפילו חמישים אינו נותן.

היא ישבה על כסא.  כמה פעמים היתה היא פה במשך כל העת? אפילו לא שלוש.  גם זוהי מערכת! ממש המערכת של "המבשר האודיסאי" – חה-חה! גם שם היתה פעם, במקרה, בשנות היותה עוד תלמידת הגימנסיה האודיסאית.  צריכים הייתם להיות במערכת "המבשר האודיסאי"!

– אוֹהוֹ! – הביטה הג' טומארקין בביטול על שלושת חברי מערכת "המבשר" אשר לפניה, וביחוד על הכי-קרוב אליה – מה? – המשיכה – פה לא מקבלים יותר את ה"ווארשעווער אונטערהאלטונג"? אין פה בנמצא ההמשך העשרים ואחד מן "דער שווארצער רייזענדער"? חי-נפשה, בדרך לא יהיה לה שום דבר למקרא.

טומארקין התחיל מחטט בתיקו.  נקברה אנחה בחזהו.  מה יהיה? מה יהיה? הן היא אמרה לו גלוי: היא אינה רוצה ואינה יכולה להיות פה עוד אפילו יום אחד.  הכל מאוּס לה פה – פֶה! ובמצבה – זה מסוכן.  אם לא תסע היום, תוכרח לחכות לספינה עוד שבוע.  היא תמרר את חייו.

– שמע-נא! – פנה אל עוזרו הראשי בקול נדכה – איך אתה חושב, צריך, בכל זאת, להזכיר ב"על המשמר" את האורח? או אוּלי גם לתת הערה קצרה מיוחדת? מי יתן, בכל זאת, והיו כל הקרֶזים שלנו נדבנים כמוהו לטובת הישוב...  לא כך?

– בן-חפשי! – פנתה אליו הג' טומארקין – מה זה, רואה אני, שעל מצח כולכם פה תשכון עננה?...  הן כולכם, עד כמה שאני יודעת, אינכם מפונקים גדולים משנות-ילדותכם...  לא כך? – פנתה לבסוף משום-מה לאובד-עצות.

אובד-עצות העיף מבט על מצחה היא, הצר והחלק, שלמרות הסכומים שחסרו עוד לנסיעה, לא שכנה עליו עננה כלל, ומצא לחובתו לענות.  ביהודית המדוברת ובקול פשוט, נאמן, כמעט חשאי, שכל כך לא התאים למצב-המקום, אמר:

– יש אצל יל"ג, משוררנוּ גוֹרדוֹן, הגברת:

נֹגַהּ-מִצְחָהּ יָעִיד, כִּי הַמַּחְשֶׁבֶת

מִיָּמִים רַבִּים שָׁם הִסְכִּינָה שֶׁבֶת.

מובן, לא נחלוק על המשורר.  מיטב-השיר – כזבו.  אולם אנחנו, סופרי "המחרשה", חושבים, כי המצח, אשר המחשבת הסכינה בה לשבת מימים רבים – דוקא אין לו נוֹגה...  כּוָנתי בזה לומר...  רצוני...

ונתאדם קצת.

הגברת גאולה לא שמעה ולא הבינה את אשר דיבר ה"זקן", אבל התאדמותו יטבה בעיניה.  והיא עברה מכסאה וישבה על הכסא הקרוב אליו.  בכלל, יגד-נא לה, איך הוא מתיחס לכל זה? זאת אומרת: היא רוצה לדעת את דעתו.  מהו חושב על זה, איך זה שאשת עורך עברי נעכבת מנסוע להוריה בשביל איזו חמישים פרנק, איזו שבעה-עשר רוּבּלים.  הלא זוהי שאלה.  האין זאת? מה זאת – קוֹמדיה? טרגדיה?

על פני אובד-עצות עבר צל של העויה נפתלה, כאומר: עתה אקום ואגלה לך...  ובקול חגיגי ונגידי במקצת, שגם הוא לא התאים למצב-המקום, אמר:

– התביני, גברתי? תארי לך: אלפי-אלפים.  יצורים לאין ספורות.  חיים, סובלים, אוהבים, שונאים, נופלים, מנצחים...  אֶה...  מתים.  שַוי בנפשך: מלפנינו דורות, דורות, דורות עד קדם-קדמתה...  סליחה: עד לפני קדם-קדמתה...  התהווּת-התבל...  דורות בטרם בא האדם...  אופנים אין ספורות...  רצוני לומר: לפנינו.  ואחרינו – חיים, חיים ודורות עד אחרית, אחרית הימים...  עד אשר, אשר...

יתר המסובים לא שמו אל הדובר לב.  הם ידעו את האיש ואת שיחו לפעמים, "כשקערת מוחו מתהפכת על פיה".  הגברת טומארקין משמשה בשעונה הקטן, שהיה תלוי על חזה מתחת לשמלת-דרכה.

אובד-עצות לא עיף והמשיך:

– עד...  שהשמש שלנו תצטנן, תתפורר...  סליחה, זוהי בּאנאליוּת...  ואחר כך...  חי-חי...  עולמות אחרים...  שמשות אחרות...  כוכבים ומזרות סובבים מסתובבים...  גלגלים מנסרים...  ארץ חדשה...  אנשים חדשים...  דורות חדשים...  שוב חיים ושוב מות...

הגברת טומארקין העיפה עליו, לאחרונה, שתי עינים והמתינה: במה יגמור.

– התביני, גברתי?...  בתוך כל זה, באמצע, במשך של איזה הרף-עין...  אני מדבר...  סליחה...  כּוָנתי...  אנחנו...  עוברים...  עם כל הענין שלנו...

– ובכן אתה צוחק לענין שלי? – התענגה הגברת טומארקין על דברי אובד-עצות האחרונים – ואולם ממך – פנתה לבעלה ברצינות – ממך יש לי הרשות לדרוש לענות לי באופן אחר: לא בהלצה.  שומע אתה, טומארקין?

– מהרה צריך לבוא האַדמיניסטראטור – ידע העורך רק אחת.

– אבל אני איני יכולה לחכות – התרעמה אשתו בלכתה: לה באמת עוד נחוץ היה לעשות אי-אלו קניות – מוטב שאחכה אני לך על החוף.  לצאת-הספינה יש עוד שעתים.

– ואני כאילו לא אמרתי לה אלא הלצה... – חשב בקול אובד-עצות לאחר שיצאה הגברת טומארקין.

– היא שואלת אותך שאלת חמישים פרנק, ואתה עונה לה בספרות, בנצחיות – התיחס בן-חפשי אל הפרובלימה בפכחותו התדירית.

– לאשה זר מושג-הנצחיות, – פסק טומארקין – שכחתי היכן קראתי זאת.

 

כשחזר האַדמיניסטראטור של "המחרשה" לחדר המערכת והאַדמיניסטראציה, נהיה בו ברגעים הראשונים, אם לא טרגדיה אמיתית, קלַסית, שהרי הכל נשארו בחיים, הנה בכל אופן מצב טרגי מיוחד.  הכל נעצו בו את עיניהם.  אפילו אובד-עצות, שאמר בלבו: אולי... מג'ידיה אחת...  למצער...  אבל האַדמיניסטראטור, שהיה רגיל לגבי מחזות כאלה, לא נפחד והודיע: בפוֹסטה נתקבל פרנק וחצי – חותם אחד לרבע שנה – ואת זה כבר הבטיח לבן-חפשי.  הוא דיבר ויקימנה.  את דבריו לא ישנה.  לאובד-עצות לא יתן כלום: שכר-סופרים ישלמו בראש-חודש – ואַוַנסים אין "המחרשה" נוהגת...  וביחוד בשביל אלה, שחותרים חתירה גמורה תחת יסוד-עתוננו.  הוא פיזר את ההברות.  הוא יודע מה שהוא מדבר.  ובנוגע להסכום הגדול של חמישים פרנק איננו רוצה לענות כלל.  הוא, אמנם, עשה את ההלואה בבאנק, אבל הכסף הזה דרוש לשלם בעד הנייר.  אם לא, לא יצא הגליון גם היום.

– זה אי-אפשר, – דפק טומארקין במקלו בקצה-השולחן, אגב הכנה ללכת – הגליון מוכרח לצאת היום.  בושה וחרפה.  בעתון היוצא פעמַים בשבוע – איחור של שלושה ימים.  אי-אפשר!

אולם גם דעת האַדמיניסטראטור היתה כך.  אי-אפשר לדחות עוד את יציאת הגליון.  ולפיכך, אמנם, לא נתן את הכסף להגברת טומארקין.

– אבל אשתי צריכה לנסוע! – התריס טומארקין שוב במקלו בקצה-השולחן.

– ותסע... – לא סירב האַדמיניסטראטור.

יוּדלין עצר בשארית-כוחותיו בעד צחוקו המתפרץ.

– אני... – הוציא טומארקין את כלי-נשקו האחרון – אשתי מוכרחת לנסוע.  אני...  אני כבר מסרתי את המכתבים לאשתי...  מכתבים שבהם תלוי קיומנו...  אני שולח ע"י אשתי מכתבים לראש ה"ועד" ולעוד איזו אנשים...

– את המכתבים אפשר לשלוח ע"י הפוסטה! – היה האַדמיניסטראטור תקיף בדעתו.

שפתי אובד-עצות רעדו.  הוא אמר להתערב.  כיצד? לראש ה"ועד"? על דבר תמיכה להעתון? ובכן...  אבל נזכר: מכתבים על ידי אשתו, אי-אפשר להתערב בדברים אינטימיים שבין איש לאשתו.

בינתים נתרכך גם ה' קליינשטיין העריץ.  הוא יתן את הכסף...  הוא עשה הלואה של מאה ולא של חמישים...  הוא יוכל לשלם גם בעד הנייר וגם לתת לנסיעה.  אבל בתנאי אחד...  אם ישמעו לעצתו, אשר הציע בישיבה של אתמול...

אני לא אגיש ממוֹראנדוּמים לאיש שאיני יודע את יחוסו לנו ולעתוננו! לאיש שאינו יודע עברית! – הודיע טומארקין.

– יחוסו לעתוננו יכול להתברר רק לאחר שיוגש לו הממוֹראנדוּם – דיבר בן-חפשי, קצת בכוָנה לגרש את צחוקו על ה"אינצידנט" שבין חבריו.

– אבל מי ילך אליו? – התרגז טומארקין.

– ימצא מי שילך, – חגג האַדמיניסטראטור את התחלת נצחונו – אפשר יהיה למסור לו גם בשעת הבּאנקט, שיהיה הערב...  ימצא מי שילך!

– אובד-עצות ילך! – נתן בן-חפשי חופשה לצחוקו המחניק אותו.

– אני? – נענה אובד-עצות, כאיש שבא מעולם אחר.

צחקו הכל.

בכדי לחפות על "כל מה שקרה פה", דחה טומארקין קצת את הליכתו, התחיל להתהלך  על פני החדר, לגשת אל שולחן- האַדמיניסטראציה, לחטט בגליונות הישנים.  האם אין לנו חותם במושבה "יזרעאל"? כשעבר הוא, העורך, לפני שבועות אחדים במושבות, ראה הוא ב"יזרעאל" טיפוס של קורא חדש.  הנה אובד-עצות מלא יאוש, אינו מסוגל כבר לראות את החזיונות הנותנים שמחה בלב, בעוד שהוא, טומארקין, מסוגל.  היה לפנינו קורא חדש ואנחנו לא ידענו! והדברים המציינים את הקורא החדש הזה הם: א) "המחרשה" היא בשבילו המזון הרוחני היחידי, בהיות טיפוס-הקורא הזה במושבה נדחה, שאין מזון רוחני אחר בא אליו.  ב) העתון נקרא על ידי הקורא החדש הזה לא בין קונה לקונה, כי אם בין נכישה לנכישה, בין עקירת אינג'יל שלפני הצהרים ובין עקירה שלאחר הצהרים, זאת אומרת: בשעת ארוחת הצהרים ובשעת המנוחה שאחרי הארוחה.  ג) "המחרשה" נלקחת ע"י הקורא הזה אל השדה, ככל הדברים הנחוצים לו לעבודתו...

הוא רצה להמשיך את הסעיפים של "הדברים המציינים", אבל ראה, כי איש אינו שומע לו.  האַדמיניסטראטור רושם בפנקס איזו חשבונות, בן-חפשי מתחפש לקורא את עלי-ההגהה, אובד-עצות הוא האחד המקשיב, לכאורה, אבל הוא עצוב מאד.  המג'ידיה, שלא נתנו לו, היתה נחוצה לו, כפי הנראה, מאד, לא פחות מ"המחרשה" לאותו קורא.

בכדי לפייס במקצת את המשתתף הקבוע, הוציא העורך מתיק-כתביו את מאמרו של זה "שאלה קטנה" והתחיל לבקש לו היתר ו"מוֹדוּס" לתתה בגליון הבא.  אבל לא! מדוע לא בגליון הזה? בגליון הזה   אמר בן-חפשי, שהוא רוצה לכתוב על החזיון הז'ארגוֹני שרוצים להציג.  נוּ, על זה הלא צריך לדבר בארוכה, והלואי שיספיק לגליון הבא.  ובכן...  את ה"על המשמר" בכלל צריך הפעם למסור לבן-חפשי, שהוא יכתבו.  אובד-עצות אינו שייך לכגון זה, והוא בעצמו הלא צריך ללכת ללַווֹת את רעיתו לספינה.  מילא, יכתוב בן-חפשי גם את ה"ברוך הבא!" להאורח העשיר: הוא יותר מוכשר לזה.  צריך לתת לו רק אינסטרוּקציוֹת.  אולם כמה אפשר לכתוב? עמוד אחד; חסר, איפוא, עוד חצי-עמוד לגמור את הגליון.  נתן, איפוא, את "השאלה הקטנה"...

חזותו של טומארקין היתה כאילו איזה קול בלתי נעים המה בתוכו בראותו בפעם השניה את האותיות המעוקלות של אובד-עצות.

ופתאום התרגז:

– "איני בקי במספרים ואיני מומחה"! אם אינך לא בקי ולא מומחה אל תכניס ראשך!...  לא, אני לא אדפיס זה...  לקוראינו נחוץ לתת מזון אחר...  אתה אינך צודק!...  ובכלל – המאמר יחזיק יותר מחצי-עמוד.

אז רחש לב בן-חפשי דבר טוב.  המאמר על הז'ארגוֹן עוד לא נכתב.  הפועלים דורשים מַנוּסקריפט מיד.  את "השאלה הקטנה" מוכרחים איפוא לתת, אבל צריך לקצרה באופן ראדיקלי ולתתה בתור "מכתב אל העורך"...

נגד הצורה של "מכתב אל העורך" לא היה לבעל-ה"שאלה" כלום.  אבל לקצר – מדוע? יקצרו את ה"ברוך הבא!" לה"נדבן" הנבזה!

– ולהגליון הבא – הפסיקו טומארקין – תתן לנו איזה דבר בֶּלֶטריסטי...

– ובפרק ד' של "ליקוטי" אינכם רוצים?

– צר, אבל לא.  בזה בודאי לא נוכל להשתמש.

– אבל הלא עוד לא קראת זה, ר' עובדיה! – רצה אובד-עצות לטעון ושאל:

– אבל הלא פרק א' נדפס בגליון זה, וגם הוא כתוב ברוח זה...

– צריך היה להוציא גם מגליון זה! – נענה האַדמיניסטראטור.

– נוּ, מגליון זה לא נוציא כבר! – הגן בן-חפשי על חברו – בין "לכתחילה" ו"בדיעבד" יש נפקא מינה.

אבל העורך מצא "מוֹדוּס" אחר.  היא הנותנת: מכיון שבגליון זה באו ה"ליקוטים" ותבוא גם "השאלה הקטנה", הרי יוצא שבפרק ב' אינו אלא חוזר על דברי עצמו...

חץ זה קלע למטרתו.  טומארקין ידע, כי אין דבר, אשר יירא אובד-עצות ממנו כמו מ"להשנות".

אובד-עצות הוּכה חרם.  הוא נשתתק והסב את פניו המלאים קפיצים אל החלון.  באזניו צלצלו דברי טומארקין בתתו, לפני לכתו, אינסטרוּקציות לבן-חפשי על ה"טוֹן", שבו צריך להכתב הפרק "על המשמר" בכלל וה"ברוך הבא!" בפרט; הזכירו גם את החזיון הז'ארגוני, הזכירו גם את שם דיאספּוֹרין, אבל הוא, המשתתף הקבוע, לא התערב.  אנשים זרים! מערכת זרה! עתון זר!

– מֵחֻרְבַּן הָאֻמָה נַקְשִיחַ לִבֵּנוּ" – זמזם בפני עצמוֹ משל יל"ג והביט בחלון.  היה שעמום, שעמום, שעמום.  ללכת לא היה לשום מקום.  ממש כמו באותו "ליל ההחלטה" בעיר ל. הנכריה.  החוב לבעלת הדירה גם הוא לא ישולם היום.  היתה מועקה.

– ומה אני רוצה מהאנשים האלה? – אמר אובד-עצות פתאום אל לבו – מה אני נותן להם? איזו דרך אני מורה להם? למה אני להם עם מאמרי בכלל? ומאמרי בכלל למה הם?

– האנשים האלה! – הוסיף אובד-עצות לחשוב – בעיניהם אני בעל שלילה יותר מדאי...  מחייב בלי כל יסוד...  מדבר על בניה...  איזה גועל-נפש!...  מה אני רוצה?...  לעזאזל!...

וטומארקין דיבר:

– ובכן ל"שאלה הקטנה" נתנו פתרון: בקיצור ובתור מכתב אל העורך.  כך.  טוב.  ובנוגע ל...  ל...  כמו שקורין לזה פה...  לשנוֹררוּת...  כלומר, לשאלת קיום עתוננו...  דעתי ידועה לכם...  בכלל – שנוֹררוּת – זה ענין  לא-נעים כל כך...  אני מבין את אובד-עצות...  אנחנו חפצנו עד כה להתקיים בלי תמיכה מן החוץ, ומפני שני טעמים: א) חפצנו, כי עתוננו, שהוא ביסודו עתון אוֹפּוֹזיציוֹני, אעפ"י שהוא גם בימה חפשית לכל דעה, יהיה עתון חפשי במלוא מובן המלה, שיעמוד ברשות עצמו; וב) כל זמן שלא יצאו לנו מוניטין, אֶה-אֶה, חפצתי שעתוננו לא יהיה כלל תלוי בדעת מי שהוא...  אבל מה לעשות...  אנכי נתתי מכתבים על יד אשתי...  וגם הממוֹראנדוּם...  אֶה-אֶה...  אי-אפשר...  כי...  כי, באמת, נוכחתי, שיש, באמת, שני מיני שנוֹררוּת...  רצוני לומר, שני מיני תמיכות: א) יש מין תמיכה, שהיא שנוֹררית, מעליבה...  וב) יש תמיכה שהיא ניתנת למוסד, לציבור ולא ליחיד...  למשל...

– "קומדיה? טרגדיה?" – חזר ונזכר אובד-עצות בשאלתה של הגב' טומארקין לפני שעה קלה, ומיד נתרקמה במוחו תשובה: ווֹדֶוִיל, ווֹדֶוִיל פּובּליציסטי...  שיהיה הערב...  אה, כן, הוא יכתוב את הוודויל הזה...  ובשם "בּאנקט" יקרא לו... ה"בּאנקט"... ה"חגיגה"...  הלא בארץ-ישראל מרבים כל כך לחוג...  ביחוד בפני אורחים...  חושבים, שכך טבעי לעם חי על אדמתו...  והנה אורח חשוב א', אורח חשוב ב', אורח חשוב ג', אורח חשוב ד', ואורח-האורחים, האורח הגדול...  והנה עסקן ציבורי א', עסקן ציבורי ב', עסקן ציבורי ג', עסקן ציבורי ד', עסקן ציבורי ה' – אנשים שבעמקי לבם הם מכירים במציאות-הדבר, אנשים שאי-אפשר להם לבלי לראות, כי אדמה אינה מתוספת, שלא תתוסף, שאין מתאחזים, שאיין יכולת להתאחז, ושהמעט, הלא-כלום, שיש בידינו, זרים עובדים עליו, זרים אשר אינך בטוח בהם כלל...  חזות קשה...  אותם העסקנים...  אותם היודעים את האמת, שגוזרת כליה על כל מציאותם, ולפיכך בחושם הטבעי הם יראים מפניה, מפני אמת זו...  ומכאן תוצאות לכל אותה הרגזנות שלהם, ההתחרות שלהם ביניהם לבין חבריהם...  מכאן תוצאות להשאיפה התמידית למלא את הריקניות בדברים של מה בכך או במה שגרוע מזה...  מכאן תוצאות לחגיגות הציבוריות...  ובכן סוּרטוּקים וצוארונים – אירוֹפּה ממש...  בא-כוח חברה פלונית, בא-כוח מוסד פלוני, בא-כוח עתון פלוני, בא-כוח "המחרשה" – גם הוא בתוך הבאים...  חה-חה-חה-חה...  מצב-הרוח מרומם...  הבּאנקט בכל הדר-עשנו...  הכל מושכין...  זה מושך לכאן וזה מושך לכאן...  בא-כוח "המחרשה" גם הוא מושך...

אובד-עצות צחק בקול.  הכל הפנו אליו ראשיהם, כי לא הסכינו לראותו צוחק.

– מה אני באמת צוחק כמשחק על הבמה? – חשב אובד-עצות ומסר לחבריו את תמצית הרהוריו.

בקול נחנק מצחוק, כמתלהלה, הוסיף לתאר את הבּאנקט.  אורח א' מבליט את עצמו, אורח ב' מבליט את עצמו, אורח ג' מבליט את עצמו, תהילות ותשבחות לאורח-האורחים.  כל תקוות-האומה תלויות בו.  קנאה בין באי-כוח המוסדות.  הכל אוחזין בטליתו של אורח-האורחים.  הכל טוענים: אנחנו, רק אנחנו.  בנו הגאולה.  הכל מתחרים: כולו שלנו, כולו שלנו.  תחרות ומדנים.  חה-חה-חה.  באמצע הדרשות...  זוהי המצאה! שמעו! מצב מבדח.  זוהי המצאה.  שווּ רק בנפשכם.  פתאום...  פתאום נודע, הוברר, כי...  כי אורח-האורחים – המרוֹמם, המהולל, הגדול – קפץ את ידו! אינו נותן אף פרוטה...  אין בדעתו כלל ליתן...  הס...  כל התשבחות מסתתמות...  כל החגיגה מופרה...  כל המזבח נהרס...  מצב-הרוח נשפל...  זה דוחה מאתו את האורח וזה דוחה, הכל דוחין.

אובד-עצות יצא מכליו.  אחז בבטנו, צפצף, שרק, כששב למנוחה, אמר:

– והואיל, רבותי, ובפובליציסטיקה אין לי מזל ב"המחרשה", אשמע לעצת טומארקין ואנסה את כוחי בבלטריסטיקה.  לגליון הבא אני נותן את התחלת הווֹדֶוִיל הזה!

טומארקין ובן-חפשי ענו בצחוק פה אחד:

– אם נקבלהו...

אבל עיניהם לא אבו לצחוק.  האַדמיניסטראטור נספח אליהם ושלשתם דנו ברצינות ערמומית רבה על הטאקטיקה של הערב הבא; שהרי אם ה"ועד" מצד זה והאורח מצד שני – והשאלה נפתרה.

ואובד-עצות חזר להביט בחלון.  שאלות ופתרונן! – המו שתי מלים בקרבו.  הוא הביט רבע-שעה, חצי-שעה, שעה.  הוא הביט בחלון.  הבוקר היפואי עבר לאט-לאט לצהרים.  בדלת בית-הקפה הערבי שברחוב ישבו אֶפֶנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו "נרגילות" והביטו גם הם.  מן הסמטה הקרובה עלתה לויה ערבית-נוצרית.  המקוננות הקרואות, לבושות-השחורים, הלכו בלב-הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים.  הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי-מוצלח של יללת-חתולים.  ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר-מערכת-"המחרשה", ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם.  היהודי התימני המחזיר על הפתחים, שהלך בצד הרחוב והביט על ה"לויה" הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והתחיל לפלוֹתה, והספרדיה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה את ראשה.

 

 

מחברת ששית

(שני פרקים נוספים)

א

לאריה לפידות לא היתה עבודה.  או מפני שנותני-עבודה המעטים, המעסיקים פועלים עברים, מאסו בו, סוף-סוף, ב"צורבא מדרבנן", המקלקל את ההרמוניה בכל צורתו ואָפיוֹ, או מפני שאר הטעמים המצויים, שבשבילם לא היתה עבודה, וזה העכיר את רוח הזקן מאד.  נוסף על זה היתה האלמנה חולה בקדחת בלתי-פוסקת; על החלב, שהיתה הזקנה לוקחת מן הבידואים ומוכרת בעיר, נמצא מתחרה, שהעלה את השער, והבן, "צבי מודח", בעל המשרה ביפו, נשאר בלי משרה, מפני שכל העסק הציוני נתבטל ולא הועילו כל הקוֹמבּינאציוֹת, כל האסיפות וכל הפּרוֹיֶקטים, שהיו לו, לצבי, ולאחרים בנדון דנא.  אילו היה בא כותב-סיפורים והיה מתאר את מצב בית אריה לפידות כמו שהוא, היו ה"מבינים" דנים את הסיפור לכליה: היאך! הגדשת-צבעים שכזו! האב והבן בלי עבודה, האלמנה שבבית חולה – הכל ביחד ובחדר צר אחד! חוקי האמנות דורשים אור וצל ולא תמונה שחורה כולה! אולם זה הדבר שאני, הכותב, הייתי אז ביפו, ואריה לפידות ובנו לא דאגו לסיפורים כלל! זה האחרון, אמנם, התחיל בעת האחרונה להתענין באמנות – איך אפשר לבלי התענין? – אבל יחד עם זה נשאר "אדם פּוֹזיטיבי לגמרי" והיה מתרחק, לפי דבריו, בכוָנה, אם כי בקושי ידוע, מהמאספים הרוסים החדשים, שנמצאו בהרבה מבתי הפרבר, ומצרכי שירה "במובן הרחב של המלה".  ואם היה, כעושה טובה למאן-דהו, קורא איזה דבר, היה בוחר בסיפורים מלפני חמישים שנה, דוקא מהמהלך הישן, דוקא מהקלַסיקים, כשם שחבריו, פועלי הפרבר, אשר אתם התהלך, היו מבליטים, להבדיל, את מכנסיהם הקרועים, המלוכלכים בעפר, וכשם שהכל במקום ההוא היו מבליטים ומציגים לראוה איזה דבר.

כן, הכל היה באותו החדר הצר האחד...  ובחגיגה השנתית להיוָסד הפרבר לחשו סוד באזני נקדימון בן איייזיק-רייכל – סוד, שהכל התלחשו עליו והכל ידעוהו, מלבד בעל-הדבר בעצמו – כי מהראוּי היה לתמוך באיזו פרנקים את משפחת הזקן.  ולמען, למען השם צריך, שהנתמך לא ידע מזה.  לוֹ אסור לדעת מזה, כי יכעס מאד; כי האיש הזה יבחר לגווע ברעב ממש ולא יקבל בשום אופן ואופן שבעולם.  צריך למסור ישר לאשתו בשוק.  פשוט – לקמח.

– אֶה, למה הנאומים? – הסתובב הזקן בין הנאספים – נהיה שמחים בלי נאומים...  העיקר שמחת החיים...  נהיה שמחים על...  על שאנו פה...  הציוני האמיתי הוא זה הנמצא פה...  מי שאינו נמצא פה אינו ציוני...  יַה-חה-לי-לי...

ואולם כל הנאספים, גם לא דקי הרגשה ביותר, לא האמינו בשמחתו של לפידות ולא הקשיבו גם לנאומו שנאם אח"כ, סוף-סוף, אחרי הפצרות מרובות מצד הכל וסירוב ממושך מצדו: למרות היותו נגד נאומים, חשבו לחובה להַנוֹתוֹ ולכַבדוֹ בנאום בעל כרחו, אבל לשמוע לא היה מה...  אֶה, אין כבר אותו לפידות שהיה לפנים, לפני ארבע-חמש שנים, בעת היוָסד הפרבר!...  היכן אבדו מזמוריו, ניגוניו, בדיחותיו? וכיצד היה מרקד בההוֹטל של הפועלים (מאתים פועלים עברים היו אז במושבה!) אחרי העבודה, בערב יום-חול פשוט...  פשוט היה בא ביעף מביתו...  אחרי ארוחת הערב...  הפועלים יושבים...  והוא, מבלי כל שאלות-ומעלות: הַ-י-י...  הַ-י-י...  הַ-י-י-יה...  "הוֹרָה"!...  והכל נתלים בו ומרקדים...  אֶה, אין אותן עתים...  אין אותו מצב-הרוח...

– ועל אודות אובד-עצות שמעתם?

– מה? מה? מה קרה?

– לא, לא קרה כלום...  אבל הנה היו פה אתמול פועלי-יפו...  ביפו מספרים, שהוא...

– הוא?

– שותה חליפות שתי כוסות קוֹניאַק ואחת יין חמוץ, שתי כוסות יין חמוץ ואחת קוֹניאַק...

– ככה? שותה לשכרה? חבל!...

– וב"המחרשה" כבר לא רואים אותו...

– הוא כבר אינו עובד שמה...

– מפני ה"אנצידנט" של הז'ארגוֹן?

– הוא אינו בשביל "המחרשה".  "המחרשה" משתדלת להיות הד-הישוב, הד-התחיה, והוא הולך ומתיר את הז'ארגון...

– פועלי יפו סיפרו, שהוא שלח "מכתב אל המערכת" בדבר האינצידנט, ולא הדפיסוהו...

– הוא כבר היה לא הוא בעת האחרונה לשבתו פה...

– מעת שעבר לגור לבית-הזקן...

– "הימים הנוראים" השפיעו עליו...

– הוא התאהב בהאלמנה, חה-חה!

– כל האנשים הקרועים והשבורים מכל העולם באים לארץ-ישראל...

– הבלים!...

ואמנם, כך היה הדבר.  בטרם עברי ליפו גרתי גם אני שבועות אחדים בבית-לפידות: חסכון בהוצאות.  וכל הימים ההם שררה בבית דממת-אנחה כבדה וגם הדיבור שלנו – של לפידות, דיאספורין ואני – לא היה, במידה ידועה, אלא מין שתיקה, או יותר ברור, מין השתקת המחשבה.

– איש היה בארץ-ערב – הייתי מזמר לפני עצמי ולפני דיאספורין, כשהדוד לא היה אתנו –­ והיה האיש ההוא תם וישר, ירא-אלהים באמת, עושה טוב באמת וסר מרע...  ויוָלד לו בן גיבן וגומר, וגומר, וגומר.  ובכל זאת לא חטא אריה בשפתיו ולא נתן תיפלה באלהים, אשר לא יענה לו מן הסערה, לא יענה, לא יענה...

– הס...  הנה הוא מתקרב...  מטייל לבדד...  לאן, הדוד לפידות?

– אני מבקש את המאַין.

– איזה מַעין? וכי היכן  יש מַעין בפרבר?

– את המאַין.  מאין יבוא עזרנו.  אני מתלוצץ, כמובן.  מה חסר לנו? –

והוא אינו הולך אתנו.  סימן לא-טוב כל עיקר!

– משל למה הדבר דומה? – יש שהיה הזקן פותח פתאום את פיו ואומר בלי כל קשר אל הקודם – לכלב שהיה קשור בחבל ארוך.  נפל ר' כלב פעם על המצאה וניתק את הקשר בשיניו; נטל בעליו וקשרו שנית; לימים מתישב הכלב שלנו ומנתק שנית את החבל; נוטל בעליו וחוזר וקושרהו.  וכך ארך זמן מרובה: הלה מנתק והלה קושר, עד שלבסוף נעשה החבל קצר והכלב לא יכול למוש ממקומו.  אם כן, מורי ורבותי (בניגון של "מגיד"), הנמשל מובן מאליו: כל מה שמוסיפים לנתק, כך מתקצר החבל...

ודיאספורין היה לוחש לי.  השמתי את לבי לזה, ש...  שדודו בעת האחרונה התחיל משתמט מדבר על אודות...  על אודות הערביאים? הן הזקן היה אוהב-ערב כזה! הוא, דיאספורין, – למה יכחד? – שונא את הערביאים מיום הראשון לבואו הנה.  עם מנוּול! צריך רק לעבור פעם בשוקיהם ולהביט בפני רוכליהם, בכדי להיוָכח, עד כמה הניווּל שלהם מגיע.  אלה הם מנוּולים! והוא, דיאספורין, הן אינו אנטישמי כמוני.  הוא אינו שונא בני-שם (הערביאים, אמנם, יש להם הרבה תכונות של בני גזעם היהודים, אבל זה לא נוגע).  ואולם הזקן, הזקן – הוא היה מדבר תמיד: אסור לנו להוציא משפט; אנחנו איננו יודעים אותם, ואַל נהיה כבני אירופה המוציאים עלינו משפט שלילי, מפני שלא יודעים אותנו.  אמנם, עם-הארץ הוא עתה באיזה מצב של ירידה במוסרו, אבל עלינו להיזהר מהוציא משפט מעוקל: אַל לשכוח את הקוּלטוּרה העתיקה שלהם.  הערביאים, סוף-סוף, יקומו לתחיה, ובאמת אנחנו צריכים להחיותם אתנו.  אנחנו מטיפים לעבודה עברית, מפני שאנחנו צריכים לה גופה, אנחנו צריכים לחנך עצמנו בעבודה, בה אנו רואים תחית היהודי והאדם שבנו, אבל אלמלא היתה אצלנו אי-הנורמליות של אנשי-האויר, אלמלא היתה עבודתנו נחוצה לנו לעצמנו כל כך, העבודה כשהיא לעצמה, כי אז צריכים היינו לשמוח, על שמושבותינו נותנות פרנסה לערביאים.  כך וכך היה מדבר לפנים, עד שבאמת לא נעים היה הדבר, ויותר מלא-נעים: פלא! האומנם נשכח מלבו הכל? האומנם נמחה מזכרונו כל אשר עולל לו אחד מבני "הקוּלטוּרה העתיקה"? ועכשיו...

– חדל לנגוע בערביאים?

– בלי קלות-ראש!...  יש סימנים מובהקים, שאיזה שינוי בא במצב-רוחו של הזקן.  אמונתו מתרופפת...  מלחמת אמונה בגיל שבין חמישים לששים...  הוא, דיאספורין, אינו יודע: אפשר העניות גורמת לזה, אבל עכשיו ניכר בזקן איזה רגש של מוסר-כליות כלפי בני ביתו.  אולי איזה יתוש מנקר בו: איזו רשות היתה לו להביאם לידי כך? – מה היה שֵם נכדו הקטן שמת? הֶרצל?

– הרצל...  הרצל...

וזכר התינוק המת היה עולה בבית.

– זה היה תינוק חיור וקטן, אבל בעל עור עדין כל כך ועינים כל כך נפלאות.  אפילו צבי, ה"אינטליגנט" המובהק, לא היה עומד בנסיון והיה מצחק אתו.  שַוה בנפשך, דיאספורין: צבי שאר-בשרך היה נעשה לפילוֹלוֹג והיה קורא לו בשובבוּת:      "шпрингать!"  ("שפּרינגַאט!"), כלומר, לקפוץ (מלה משפת-אמו "שפּרינגען"  עם הסוף של צורת הפּועל הרוסי. ואני, שהייתי אורח ארעי בבית, הייתי כבר מתאר לי, איך שאני נעשה פה בן-בית והרצל זה גדל קצת, נעשה בן ארבע, חמש, והרי הוא, כדרך-הילדים, בכדי לרמותני, מעמיד כסא אצל דלת-החדר מבחוץ, ניצב עליו ונוקש בדלת למען אטעה לחשוב, כי איש גדול הוא הדופק.  אני יודע את התרמית, אבל מתחפש למרוּמה וקורא בקול גדול: "יבוא!" הוא, הרצל החי, קופץ מעל הכסא בצחוק, מתפרץ החדרה ונופל לתוך זרועותי...  המשחק הזה נשאר לאחד מזכרונותינו היותר חמודים...  ועכשיו?...  איזו זכרונות השאיר הרצל?...  לא! לא! אני איני מאמין בשום אופן, כי אוכל לשכוח בזמן מן הזמנים את המחזה ההוא ממחרת לקבורתו...  עריסתו של הרצל עמדה בחוץ...  אז התעוררו אביו ואמו האבלים והכניסו את העריסה הריקה לתוך הבית, הציעו אותה – שומע אתה, דויד? – הציעו אותה, כמו בהיות בנם בחיים, עמדו עליה, זה מעבר מזה וזו מעבר מזה, וַיבכו בקול נואש כזה, בקול איום כזה, בקול אומלל כזה...  "לא נראה יותר את הרצל...  לא נראה יותר את הרצלה"...  אימת ההוָיה, דויד...  שמע-נא! יצלצל זה באזניך כמו שאתה רוצה, ואני הנני פּסימיסט, פּסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים...  לא, לא, לא...  אני מקלל את ההוָיה!...  אני מקלל את קללתי!...  ועל פּסימיוּתי לא אוַתר, לא אוַתר, דיאספורין...

ברם, יש שהייתי מוַתר.  פורתא, אבל מוַתר.  יש שאימת ההויה היתה מתנדפת משהו, והגורם לה היה עמרם, שבינתים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! "אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי – דיֵנוּ".  זה היה ילד רזה, אבל אמיץ.  פעם אחת הכה הוא, הקטן, רועה ערבי כבן שבע-עשרה וקרע את ה"עַגָל" (פתיל תרבושו) מעל ראשו על ששלח את בהמותיו לחלקת אדמתו של הפרבר, ולא נודע מהיכן עזות גדולה כזו ל"בעל גוף" קטן זה, אשר גדל עוד תחת השפעת החסידות התמידית של אבי-אביו.  הוא היה חפשי בתנועותיו כ"ערבי במדבר", מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במַלמד-הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים.  בלילות, ביחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה-הפרבר ולשאול כל ניגש: "מן הדא?" כלומר: "מי כאן? מי בא לגבולי?" ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני פעם מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה המזרחית:

"לשנה הבאה בירושלים –

                                הוֹ-הוֹ, הוֹ-הוֹ, הוֹי!"

– הוא יהיה לאיש! – היתה מתענגת הינדה הזקנה המספרת בבדיחות-דעת על מה שראתה במושבה בצהרים, בשובה מן השוק אתו.  נערי המושבה שיחקו אצל בית-הפקידות הגדול.  עמרמ'קה זה נתישב בדעתו, יִדה אבן גדולה בשמשות ואחת נתפוצצה כהרף-עין.  אחר במקומו היה נפחד ובורח.  ואמנם, גם זה הקטן ברח, אבל אגב-ריצה עוד הספיק לקרוא:

– קלעתי אל המטרה...  טראסקה!

– זה של הבארון – הזהירוהו בני-גילו...

– יציב, איפוא, אחרת, אם ירצה...  יתן לזגג להשתכר...  טראסקה!... –

– הנה הממזר הלז, חיים בעצמותיו! – סיימה הזקנה בצהלת רגע ונכנסה מן החצר הביתה.

באותה שעה טיפס ה"ממזר" בבית על הכתלים והיה עסוק בעבודה חשובה אחת: בלכידת הצפּרים, שהיו יושבות מתחת הגג הבלתי מקוֹרה ומטילות פרשן על כתב ידו של צבי לפידות.  כי יחד עם ההתענינות באמנות, נעשה צבי לפידות בעת האחרונה למחייב-הגלות ב"מובן הרחב של המלה" ולעג-להג הרבה בקולו הקוֹקטי למתארים את מצבנו בכל מקום בהפרזה לא נכונה כזו, בעוד שבאמת אנחנו בכל מקום עושים את ההיסטוריה ואתנו מתחשבים בכל מקום "במובן הרחב של המלה".  לברר את נקודת ההשקפה הזאת כדיבעי הבטיח לכשירוַח לו, כי לפי שעה היו עליו שתי עבודות ספרותיות חשובות אחרות: אחת פּוּבּליציסטית בז'ארגון, ע"ד העסק הציוני, שהוא שירת בו ולא הצליח, מדוע לא הצליח ובמי האשם, והשנית, מדעית, חקירה סוציולוגית, וברוסית, המוכיחה בספָרוֹת סטאטיסטיות רבות ובהשואות להאמיגראציה באמריקה, כי הקולוניזאציה הכפרית בפלשתינה לא הצליחה, באותה מידה שקיוו, רק מפני שקולוניזאציה כזו דורשת אמצעים אֶקוֹנוֹמיים רבים ביותר, וכי, לפיכך, יותר טוב לעשות קולוניזאציה עירונית-מסחרית, שתעלה במהירות יותר גדולה ובזול יותר גדול.  הדברים היו, בלי ספק, נכבדים וראויים לאומרם, אבל הצפּרים, אשר מעל להשולחן, שעליו ישב צבי והשוָה את הטבלאות, התחשבו רק בזה, שסיפון אין מתחתן והיו מטנפות את הניירות ואת הספרוֹת כפעם בפעם.   זאת ראה "הערבי הקטן", ואחרי אשר לא הצליחו תחבולות אחדות משלו אשר חיבל לצודן – לצוד את הצפּרים – כגון לשכרן באוכל רווּי-אַלכּוֹהוֹל, ואחרי אשר בשני הכלובים אשר עשה לו גם כן אי-אפשר היה ללכדן, מחמת התנועה הצפופה שבבית, גמר אומר להתנפל עליהן, על אויביו, בשעת שנתן ולאספן כאסוף ביצים עזובות.  אבל גם בזה הפריעו אותו הגדולים, וביחוד הזקן...  צבי, בכל הקוֹמפּלקציה שלו, אמנם, היה על צדו של עמרם, ולא עוד אלא שניסה בעצמו לעלות על הסולם אשר שאל הקטן והביא מבית אחד השכנים, אך שלא ברצונו הטריד הסוציולוג את "באי  כוח הזוֹאוֹלוֹגיה" ממקומם.

– שוּ הדא?...  מה זאת?...  בית מלא כתבנים...  וכשבא לידי איזה דבר... – הריע עמרם בהתחצפות מרוב דאגה על שהוא מוכרח להיבטל ולהמתין שנית עד שירגעו הצפרים ויישנו.

צבי לפידות נתן עצות: לעשות כך...  לעשות כך...  הנה...  הנה...  ואולם כשתפס הקטן אחת ומסרה לה"כתבן" הוציאה זה מתוך היד שלא במתכּוון ופרחה לה.

– אוי, אני אלכוד את כולן ואשמידן...  כלה אעשה בהן! – העירה אי-ההצלחה את הצייד הקטן להתפאר במה שאין בו.

– נוּ, נוּ, – לא נחה דעת לפידות הזקן מכל העסק.

– מה? "חַיוֹת"! אותן מצוה להרוג! – הגן עמרם על הפּוֹזיציה שלו.

– אתה בעצמך דומה לחיה קטנה – קרא לו הזקן בחיבה ובאיזו הצטחקות של הכנעה.

וימים אחדים אחדים אחר כך היה מזכיר בהנאה סוף-מעשה-הציד: ברוב עמל – שהרי היה צד שכנגד בבית, אשר גירש את הצפּרים בידים, לבל תלכדנה – תפס הקטן עוד שתי צפּרים.  איש מן הציידים: דיאספורין שלנו, צבי מודח, כלתו – איש מהן לא תפס אחת, והוא תפס שתים ונתן בכלוב.  אבל יותר לא נתפסו, לא נתפסו בשום אופן.  בקיצור, הצייד היה מלא חימה: להרוג ולאבד...  אך קודם השינה פתח את הכלוב ואמר: צריך להוציא גם את אלו...  רחמנות...

– ומעכשיו בוא וראה כוחם של ציידים עברים!...

אריה לפידות צחק בכל פניו המקומטים, היקרים.

 

ב

צבי לפידות עזב את פלשתינה.  הוא לא נסע בפשטות.  הוא עזב.  לפי שעה נסע לקאהיר.  לרוסיה, לפי דבריו, אסור לו לבוא, כי יאסרוהו, ואפילו אם לא יאסרוהו, הנה בזכרו , שבאודיסה יפגוש ז'אנדארם את הספינה – זה בלבד כבר משניא עליו עד מות את כל הספינה! ולנסוע לאירופה – הוצאות הדרך מאין יוקחו? ההוֹנוֹראר בעד מאמריו לא יתקבל כל כך מהר.  לפיכך נסע לקאהיר.  אבל הוא זאת עשה: הוא הלך ליפו ואסף שם כעשרה צעירים, מאלה שעמדו על הדרך, והשיאם שילכו גם הם אתו לקאהיר, והוא בראשם.  שם יראו.  ובאמת, כלום אפשר היה, שצבי לפידות יסע, פשוט, לקאהיר? הוא יצא בציבור ובדימוֹנסטראציה.  הוא עזב את פלשתינה.

ואת דויד דיאספורין השיגה יד ההתרוננות-מיין-האילוזיה עוד בשלהי דקייטא, שבארץ-ישראל הם, אמנם, קשים מקייטא.  חוֹם-כבשן עולה ומתגבר היה בארץ, והחיים היו למשא על הכל.  אבל דיאספורין, לאחר שארע לו ה"אינצידנט" בדבר ההצגה הז'ארגונית, איבד מיום ליום את שיווּי-משקלו, והתחיל רץ פעמַים או שלוש פעמים בשבוע ליפו, למרות מה שלעשות שם לא היה כבר מאומה, ונעשה מרוגז עד לבלתי נשׂוֹא, כמעט מכוֹער.  בשובו מהעיר היה תועה כצל בסביבות הפרבר, הלאה הלאה על פני קרקע-הבוּר, ויש שהגיע עד לידי כך, שהתחיל לברוח גם מפני דודו – לבלי הביט בו.  הוא לא נשתגע, אבל השגעון היה בו.  אלמלי היה איש אחר באיזה קו, בקו אחד, היה, בלי כל פקפוק, מצב-רוח קיצוני שכזה נגמר בהידוק הכפתור שבאקדח.  אולם הוא לא היה אחר.  הוא היה, סוף-סוף, דיאספורין, אותו דיאספורין שהיה "שושבין" עליז ל"חתונות" הבדויות של בני מפלגתו לפני שנים אחדות, והוא נשאר בחיים.  ולא עוד אלא שנתן אפילו מקום לאחרים לומר, שהוא "ממליח את תפקידו כבר יותר על המידה", שהוא "עושה העוָיות"...

– משל למה הדבר דומה? – אמר אריה לפידות כששמע את כל דבר-ה"מאורע" – לנכרי אחד, שנתגייר לפני החג בקהילה של מתנגדים ונתחנך במצוות. לימדוהו בחול-המועד להניח תפילין והוא כרך את הרצועות בכל הדייקנות של גר-צדק.  אם כן, בשנה הבאה, לאחר שבינתים למד להניח תפילין כדקא יאות ונתגאה בזה, בא בחול-המועד לעיר שכולה חסידים.  נכנס לבית-התפילה שלהם והתחיל מניח תפילין ברוב התלהבות.  גערו בו: "מתנגד! ריקא! וכי אינך יודע, שחול-המועד המועד אסור בתפילין? חייב מיתה!" נתן הגר את עיניו בכולם ותמה: מה היהודים הללו רוצים? הנחת תפילין אינה מצוה אלא עבירה? היכא תמצי?! – אם כן, הנמשל מובן מאליו. דויד שלנו קסבר: "מצוה" הוא מקיים! אמנות דרמטית יהודית הוא מכניס לרחוב-היהודים ובשפתם המדוברת, והנה העתונות גוערת בו, כל הציבור האינטליגנטי נוזף בו...  בתמיהה!

ואמנם, היה היה כדבר הזה לדיאספורין רעי, אשר בא לשחק ברחוב-היהודים ואת כל עומק-הצרה של בלבול-לשונותיהם לא ידע; ומכל הקנאות השטחית ורעת-הלב של "עודרי התחיה" לא היה לו כל מושג.

בן-חפשי כתב ב"על המשמר":

"כבר הצהרנו בגליון העבר והננו מצהירים שנית, כי לא נרשה בכל תוקף אף בתור הוראת שעה, כי זרים יבואו לארץ-תחיתנו ויכלו באדישות נוראה את כל עמלנו הרצין בעד שפת התחיה.  עטי תרעד בזכרי, כי מה שחרשנו וזרענו בזעת אפים את הגרעינים הבריאים של שפת חוזינו, עד כי עבודתנו הקשה והצנועה הביאה קודש פרי-הילולים, עברית חיה, חדישה, רעננה, מצלצלת בכל הפינות שאנו פונים, והננו משוכנעים, כי אם רק נגרש בעוד מועד את הבוגדים הממירים שפתנו הלאומית הגמישה בשפה הבלולה" – – –

דיאספורין לא קרא את כל הדברים האלה במקורם, כי לא ידע לקרוא.  אבל ספר סיפר לו שותפו הקבלן מכל כובד המלחמה, אשר הקדישו עליהם ה"הֶבראיסטים", ומלבד זאת לא חשכו מפניו פרחי המורים והסופרים חרפות וגערה.  "אנחנו בנינו, ואתם באים לסתור!" – כך היה כתוב על כל הפנים אשר פגש.  לראשונה לא הבין את הדבר כהויתו.  מהו הרעש? הן הוא בא לשחק לפני העם בשפה שהעם מדבר בה, ובתמימות של גוי הוא שואל אותי: הלא היהודים מדברים ז'ארגון פה – כלום לא כך" אולי ברידאקציה של "המחרשה" מדברים עברית, אולי גם המורים ביניהם לבין עצמם, אבל כל יושבי המקום היהודים – המיוחסים רוסית, וההמון ז'ארגון – ומה מקום ל"חרם"? אנכי הייתי מתחיל לבאר לו, שלפני אלפים בשנים, כשהיתה זו הארץ יהודית, היה זמן אחד שהיהודים דיברו עברית, ולכן עכשיו בעלי התחיה רוצים שנתקשר על ידי השפה העברית עם העבר ההוא, ובכלל שתהא שפה אחת לכולנו...  טוב! טוב! – דיאספורין ידע זאת.  וכי לא יהודי הוא? הוא יודע אפילו זה מכבר, שהז'ארגון הוא בפי היהודים רק מאות אחדות בשנים, והוא דיאלקט אשכנזי מקולקל...  אבל הקלקול הוא לגבי האשכנזים; לגבינו, היהודים המדברים בדיאלקט זה – זוהי שפתנו...  ואיזו חרפה יש בשפה? הלא זה משפט קדום! ביחוד אם השפה התחילה כבר להוציא יוצרים מתוכה: הנה יעקב גוֹרדין.  הוא, דיאספורין, קרא על אודותיו בעתונות הרוסית שהשיג ביפו.  מפי אלה הוא יודע גם את תוכן "האלהים, האדם והשטן", והוא ביקש את הקבלן להציג את הדבר הזה, אם אפשר.  הקבלן הוא איש רחוק מהשכלה, אבל הבטח הבטיח לתת לו, לדיאספורין בעצמו, לבחור את התפקיד אשר ימצא חן בעיניו.  עדיין לא הוחלט איזה חזיון יציגו, והוא, דיאספורין, נכון להקדיש הרבה עמל, ובלבד שיעלה לו ה"אדם".  ר' הרשלי מדוּברוֹבנוֹ.  הן זה פאוסט היהודי? כך קרא בעתונות.  לצערו, הוא יודע אך מעט טיפוסי יהודים כאלה, אבל את כל הטוב, שהוא יודע וזוכר מאביו המנוח, שהיה גם כן בן הדור הישן, יגלם בו, יבליט בו.  לא, הוא, מי שהיה ריבולוּציונר, צריך להילחם גם בעד צדקת הדבר כשהוא לעצמו.  עברית? טוב! לַמדו עברית לילדים, יִצרו ספרות בעברית, זה טוב (דיבר דיאספורין בחום-עלומים), אבל במטותא, במה תתחזק העברית עי"ז שישמידו את הז'ארגון, ובאמצעים כמו אלה?! ומלבד שזה לא בצדק, הן גם שאלה אחרת מתעוררת כאן: ממה נפשך, אם יש תקוה, כי עוד הרבה יהודים יבואו אל הארץ – הלא יבואו היהודים עם הז'ארגון שלהם, ושפה אינה נשמדת ביום אחד ע"י גזירות-קנאים בעלמא (הפרנקים שנמלטו הנה לפני מאות בשנים מדברים את הז'ארגון ההישפּאניולי שלהם עד היום); והקנאים אינם יכולים אפילו לגזור על עצמם, ולא כל שכן על אחרים...  אלא מה? יהודים לא יבואו יותר, ואלה שישנם תהפכו להם על כרחם, בחרמות ובבוֹיקוֹט, שפה אחת עברית, – אבל אם יותר לא יבואו הנה, אז בכלל...  בכלל...  מה תועיל השפה האחת? שפה אחת למי? לי ולספרדים? מה לי ולספרדים? וכי באמת אנחנו לאום אחד עמהם?  [1]"Дудки" – אמוֹר מה שתאמר: לפי דעתי, זה כבר עם אחר!

– לשאלות האלה אלף פנים, יקירי, ואוי לנו בין כך ובין כך...

– לא, לא, – לא נתן דיאספורין בכעסו לברר לו את כל אי-המוצא שבשאלות אלו – בכל אופן, הספרדים מבקרים את החזיונות הז'ארגוֹניים שלנו ביתר חפץ מאשר ב"געברייאיש".  הכל יודעים זאת. וגם יודעים ומבינים את הז'ארגון שלנו יותר מ"געברייאיש".  לא, הוא ילחם, ילחם בעד ההשקפה הנכונה.

אבל דיאספורין לא הספיק להלחם.  מקום-המלחמה אבד פתאום מתחת לרגליו.  ודוקא לא מפני האגיטציה הזריזה של "המחרשה".  זו, אמנם, הרתיחה את דעת-הקהל, כלומר, את עשרות המורים והסופרים והמזכירים במשרדים שונים (הפקידים הגדולים לא התענינו בכל העסק), אבל הקבלן של החזיון הז'ארגוני עשה, כמובן, את שלו ומסר מודעות לדפוס, ולדיאספורין – לבחור לו תפקיד ולחזור עליו.  וכאן נפתח פי-התהום של התרבות היהודית לפני חלוץ הבימה היהודית: הברירה אשר ניתנה לו מאת הקבלן היתה: לבחור בין תפקידו של קבצנזוֹן ובין תפקידו של הוּנגרמאן בחזיונו של גוֹלדפאדן.

כל עמלי להרגיע את רעי ההלום בהסברה היסטורית, כי גולדפאדן גם הוא הן היה חלוץ הבימה היהודית – לא הביא פרי.  שוא היו תנחומותי.

 

עוד לפני נסיעתו של דיאספורין מעלי, זו הנסיעה אשר גרמה לי שמחה וקורת-רוח בעדי ובעדו, מיד אחרי משכי את ידי מן "המחרשה", נעשה פעם סדק בכותל-הברזל אשי לפנַי והוכנס אלי מעט אורה.  לא קרה לי שום דבר באותה שעה, וגם לא בטוח הייתי באורה אשר הושרתה, אבל האורה הושרתה.  המשל, אשר בדעתי לשאת, יהיה אולי בּאנאלי, אבל כך היה הדבר.  מצב-רוחי באותו סוף-הקיץ, בביתו של לפידות, היה כמצב-החשכה אשר לפני אור-הבוקר.  כמו אצל דיאספורין היתה החשכה שבנפשי בימים ההם על קצה-גבול-המשבר שלה, וכחשכת הלילה בבואה אל קצה וכחום הקיץ הקשה בהרגישו את קצו, כן התעבתה היא, החשכה, וגדלה עד למעלה מכל מידה.  את רעי הסיעה זו מפה – לטובתו הוא ולטובתי אני – ואלי הביאה את זה החורף הארצישראלי, שהלך ונמשך, עד אשר נפלתי למשכב, עם לילותיו הבהירים-הקרירים במילוּי-הלבנה או האפלים-העבים, מרובי-הכוכבים בסוף הירח, ועם האורה שלו, אותה האורה המשחרת את כל הנפשות מסוג שלי לעת זקנתן, כשכל העולם והחיים מקבלים צורה אחרת ולא רוצים לדעת משום חשבון.  וששון-הוָיה – בודאי איזה שליח מעולמות אחרים – ממלא את כל התוך שקט מפרכס.

לרשימתי, אשר אז כמעט שבאתי לידי גמר שלה, רציתי לספח את המוֹטוֹ ("מכת"י גנוז"), שזה לשונו:

זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי

וזוהי צואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים...  המות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

מבית הדפוס שבו נדפסה "המחרשה", הציעו לי בעת ההיא לעבוד שש שעות בכל יום בתור מגיה ובשכר מספיק להוצאותי.  דיאספורין מנע אותי מקבל את המשרה הזאת.  "צריך לברוח מהם, מכולם!" – דיבר מלים אין דעת במו.  וכשהיגדתי לו שרצוני להסכים להצעה, בכדי להביא אלי את עמרם ולדאוג לו, התרה הוא בי, שהצעד הזה, הטוב כשהוא לעצמו, יגזול את חופשתי, מלבד מה שאני לוקח עלי אחריות גדולה.  אבל אני לא שמעתי לו.  כל משפחה גוזלת את חופשתו של בעל-המשפחה, אבל כדאית היא המשפחה שיוגבל החופש מפניה.  ומפני האחריות למה אירא? יהיה בעתיד מה שיהיה.  וכשנסע דויד דיאספורין קיבלתי מיד את הצעת בית-הדפוס וגם כתבתי לדודו על הצעתי בדבר הנכד.

– משל למה הדבר דומה? – אמרתי לעצמי בחיקוּי לאותו האיש, שאליו ישבתי לכתוב את המכתב – לאדם הנוסע בקוטב הצפוני בסער וקרה בעצם ליל-חורף כזה (ברם, בקוטב הצפוני הלא אין קיץ!) ומצא מעט עשבים יבשים והבעיר בהם את המדורה והתחמם, והרי הוא עומד ומסתכל, איך שהאש מלחכת את העשבים האחרונים ואיך שמיד ישוב הלילה השחור והקר, ועדיין אינו מסיר את ידיו הקפואות מעל המדורה!

העט נשמט לרגע מן הידים.  אולי לא צריך? אולי רבה חולשתי מגבורתי? אולי שב ואל תעשה עדיף? אבל בעוד רגע נמלכתי ואמרתי:

– לא! אני אינני מרמה את עצמי.  אינני האיש לרמות את עצמי.  עמרם צריך לבוא לגור אתי.  אין כאן הונאה.  ואם ישנה, הרי איני מכיר בה.  אני יודע, כי זה אשר התחלתי לומר לנפשי בכל רגע: "כך הוא הדבר, וחיי טובים המה", כי כל המחשבות החיוביות, אשר אני עומד להביע במכתבי ללפידות – יסודן בההונאה העצמית המוכרחה, בהרצון הבלתי מנוצח לחיות ולמלאות את החיים, והואיל וכך הרי בזה אני כבר מבטל אותה, את ההונאה, אם רק גם ביטול זה אינו הונאה...  זהו בדרך כלל.  ובדרך פרט הרי אני יודע, כי אין לאל ידי להושיע.  לא לאחרים ולא לעצמי.  גם דאגתי לעמרם – האם שלמה תהיה? האם לא קצרה ידי להיותה שלמה? ואפילו אילו היתה דאגתי לזה שלמה – כמה עמרמים איכא.  האדאג לכולם? ובכל זאת...  הריני מקבל עלי הכל...  עמרם יבוא, וחיים טובים ישחרוני, כאשר לא היו עד כה, אין יום אחד דומה לחברו!

חיים טובים.  כי לא נורא.  כי נעים.  נעים, נעים לחיות, נעים לעבוד, להתהלך, לשתות תה, להביט השמימה, לחשוב.  על פי השכל והחשבון אין שום דבר כדאי: אין לדיאספורין יותר חשיבות על צבי לפידות ואין לי פחות ערך משל אריה לפידות, אבל העיקרי  שבי בועט בחשבון-השכל, העיקרי שבי אומר לי לחיות, ולחיות בטוב, כמו שאני חי; העיקרי שבי אומר: "אל תחוס על בדידותך הנעימה! יבוא עמרם! כתוב לזקן!"

היום היה שבת.  בית-הדפוס היה סגור.  אני גרתי בקומה השניה.  חדר עם שלושה חלונות.  על הכיכר הפנויה, כיכר-החול אשר מסביב, היו סואנים ילדים.  בנין בית-הספר העברי הנחמד, אשר לפני חלוני, גם הוא שבת וינפש היום.  בית-הספר העברי הנחמד עם ילדותיו הרבות, החביבות, ילדות-ישראל, עם מוריו הטובים, החפשים, טובי עמם...  הילדים הנעימים, הילדות הנעימות נאספו אל חצר בית-ספרם וסואנים, מתאבקים, מתגוששים, מתעמלים.  דור חדש, דור חדש...  השאון ממלא את לבי עליזות קלה, עליזות-חיבה, עליזות-סבתא בהביטה אל ניניה.  התכווצוּת חמה בחזה.  העינים מתמלאות דמעות.

בארבע שעות קמתי משנתי, שנת הצהרים, שינה מחלימה.  קמתי – לא מַתּי מתוך שינה.  זה טוב.  עשיתי צעדים אחדים בחדרי הטוב.  השתעלתי, ירקתי.  גמאתי גמיאה מענגת וחריפה מכוס התה המתוקה, הקרה, המזוּגה על שולחני, – מן היין ניזרתי עוד מראשית-החורף – עמדתי רגעים אחדים בלי נוע, ניגשתי עד החלון ופתחתיו.  הד-סאון-הילדים עלה ביותר.  בחלון השני, שהיה פתוח כל העת, נראה ממרחק הים הסוער.  הים התיכון.  בבוקר, כשטיילתי על שפתו, ראיתי את פגר האיל בעל הקרנים מוּקא-הגלים וחשבתי: "איזו אי-נעימות היא להיות פגר מוּקא-גלים.  ומה נעימה ההוָיה! מה נעים לחיות!"

לחיות.  כן, לחיות.  וצריך אדם – כלומר, לא צריך, אבל טוב לאדם – לקבוע דירתו במקום אחד.  לישב ולהכות שורש במקום אחד.  לאו דוקא "לתקוע יתד ולבלי לזוז ממנו", אלא להיות במקום אחד, להישאר כאן, אין מה לנדוד, לא צריך לנדוד.  אמת ישנה.  אימתי עוד נתנעצה בי? כן, כן, עוד אז, בשובי דרך שפת הים מקבורתו של אבי-עמרם...

– בני, בני, בני יקירי, צדיקי, אורי, מלאכים טובים יפגשוך... – התנגחו אז הגלים כהד ליבבותיה של האם השכּוּלה.

היתה איזו בושה: בפני עצמי, בפני אחרים, בפני הים, בפני זו הבושה גופה, שגם היא צפויה לחדלון.  היתה כלימה להתהלך, לאכול, לחשוב על החיים והמות, לחוש כלימה.  אבל יחד עם אותה בושה-כלימה גדלה, גדלה בלב, ההכנעה, ההתקשרות אל זה המקום, אשר ילידיו הקטנים סוקלים מרחוק באבנים כל ארון-מת של הזרים, העובר על פניהם.  נהיה באותה שעה איזה דבר קרוב ויקר עד בלי קץ בזה המקום, בזו העיר הנכרית.  אפשר, אפשר מאד, שכאן אי-אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות, לישון...  אין מקום אחר...  מלאכים טובים יפגשו, מלאכים טובים...

...כך, כך.  עוד אמש היתה אתי אותה הנפש על ערשה בבית-החולים.  סבלה, גנחה, צעקה.  הדלת היתה פתוחה ובה נראתה צמרת-האילן, שהכתימה בחצר המוארה בקרני הירח, היו זילופי אורות וצללים וכל חמדת החיים.  האחות הרחמניה, בעלת העינים השקדיות, האיטלקיות, שוחחה בקול רם את אחת מחברותיה, והפצוע החולה, שבצהרים הוּטב לו, גסס.  וקשה היה: תעודת חיים כבר כלתה, ולמות עדיין אין לו חפץ!...  הרי...  ודלא כלפידות אביו, שהכל היא התעודה, תעודת החיים הגדולה. – – –

אחר חצות לא נשאר איש אצלו, מלבד הלבנה, שהביטה בעד החלונות בלי תריסים, והוא, אשר לפני ימים אחדים דאג, בעיקר, על "האחד נגד שנים", צעק עכשיו רק: למה עזבוהו? למה עזבוהו?

– עזבוך, מפני שהוטב לך...  – לא יכולתי אני, שכנו במיטה, לבלי לענות על צעקתו – חשבו, כי...

– לקרוא לכל...  לאבא ולאמא...  אשתי...  עמרם...  אלי... – צעקה שארית-הכוחות.

– מחר בבוקר השכם יהיו הכל אצלך...  אבא נסע...  עכשיו אין את מי לשלוח...

– לשלוח!...

– אין את מי...  מחר...

– מחר כבר יהיה...  מאוחר...

והיה מאוחר, ובכל זאת צעק מבטו הדועך: עזבוני לבדד!  הם,  הנשארים בחיים, בחיים..."

מחר בבוקר יהיה מאוחר, והרצון, חיה רעה זו, לא פסק, בכל זאת, להתראות, לקבול, לצוות...

וממחרת בבוקר, אמנם, היו הכל אצלו.  באו מלַוים.  א...אה...  מר-המות! לאחר המשא-ומתן הממושך עם החברא-קדישא, שביקשה כסף, וכסף לא ניתן לה, התחילו לטהר.  בארץ-ישראל נוהגין להאריך בטהרה, המלַוים, בינתים, הלכו הלוך ורוב.  א...אה...  מר-המות.  השהיות ארכו עד הצהרים.  המון גדול, נחפז וחי, הלך אחר מיטתו.  הלכו דרך-החול.  ילדי הערביאים קיללו ויִדוּ באבנים כמימים ימימה, מימי בראשית.  יהוּד...  יהוּד...  שום קורת-רוח לא היתה באותה ההליכה המעייפת: איזו אי-הבנה הלכה לפניה.  למה הולכים? למה נושאים?

רק אחת ידעה, רק לאחת היה, לכאורה, ברור הכל:

– בני, בני...  אני אשמה במיתתך...  אני אשמה...  עזבתיך...  לבדך...  בני, בני...  לא היה יותר כוח...  בני...  מלאכים טובים...

כך מלמלה היא המתעלפת.

אחזו בה ונשאוה לפרוזדור בית-החולים.

מקרוב שקט הים.  על שפתו, מעבר לבית-העלמין, עמדו אנשי צבא והתחנכו בקליעה אל המטרה.

– כבאגוזים! – תיארו הקברנים את קול היריות.

– נטה שמאלה, פן יפגעו בך המורים! – הזהיר ראש-הקברנים באחד-המלַוים, כששבו בחזרה.  הוא עדיין לא שקטה דעתו על שקברו בלי כסף.

– בכל מקום מכסים בקרשים, ופה באבנים...  דיברו החוזרים מן הקבר החדש – ואתם לאן?

– אנחנו נשוב דרך שפת הים.

הים היה שקט, אבל אותות-הסערה של הלילה העבר עוד ניכרו בשפתו.  כל הצדפים, שגביעיהם היו למעלה, היו מלאים מי-אוקינוס נוצצים לאור השמש.  ישיש אחד, בעל פנים אַרטיסטיים, איטלקיים, מטייל לתומו, חיטט בקצות-משענתו בגלי-הצדפים, וקול האחות החיה, שגם עיניה כעיני האיטלקיות, צלצל באוזן – – – –

אבל הלא צריך לכתוב את המכתב לאריה לפידות!

 

בעשר שעות שכבתי לישון באותו מוצאי-שבת, ובחצות-הלילה הקיצותי שלא כדרכי.  חלומי הקשה היה בלבול-בְּעָתָה, שאינו נמסר לשפת בני אדם.  חָשני המרוכס לחץ את חזי וסכסך את שרעפי, שעדיין אני נתון בחבלים.  "אֶה – חזרתי לתנומתי והצטחקתי מתוכה – לא צריך לירוֹא מפני חלום.  צריך להשתחרר.  כשאין חלום – יותר טוב"…  אבל רגעים הרבה עברו לבלי שחרור, רגעים שנדמו ליובלות.  אסור; מועקה…  אבל הנה…  אורה…  אור העששית העשנה…  אה, הראש סובב ככה…  "הכל ישנים"…  "עזבוני" – חלפו במוחי המכוּוץ מלים מאותו הלילה והצטחקתי שנית.  לא, מחר לא יבואו אלי כולם – אני אחיה גם מחר! הראש סבב עלי במהירות, במהירות.  חלק-גופי התחתון היה כולו בזיעה ("מפלגא ולתתא אחרימון!" – עברה המימרא כברק בעת שידי נטנפו בזיעה), והכאב היה קהה, גס, עד לידי חריקת-שינים.  קמתי, ישבתי, תקעתי אצבע לתוך גרוני – אולי אקיא, אולי יעבור הגועל, אבל כולי רק הזדעזעתי מן האצבע שבגרון, ומסביבי היה חורב.

התנפלתי שוב על יצועי וכבשתי פני בכר.  אוי, אוי, הכאב הולך וגדול.  כלום אפשר? אבל כן.  הוא גדל.  כשהחזקתי את ראשי במצב הקודם היה הרבה יותר קל.  כאב כזה, כמו ברגע זה, ודאי שאחוש באותו הרגע, האחרון, כשאשאף למשהו אויר ואינו.

המות.  דקירת סכין חלפה בקרבי.  זהו!…  אין מנוס…  לא לחינם זכרתי כל היום באותו שצעק כטובע "אלי!"…  טפשות לצעוק…  טפשות – חכמה…  לא, אני לא אקרא לרעים, לא אשאיר אחרי אפוֹריזמים, לא אכתוב צוָאוֹת.  אבל מילא! במה כך יותר טוב? אח, אלמלי אפשר היה לבקש, שישרפו אותי.  בשעת טהרתו של אותו הצועק המת אשתקד התעוללו המטהרים בגופו כל כך.  אבל מאי נפקא מינה? שריפה, קבורה, או השלכה לפני הכלבים…  אוי!! לא, קבורה.  מדוע לא קבורה? ישאוני ג"כ לשם, ובחזרה יתרוצצו אותם הערביאים הקטנים המידים אבן על שפת הים השקט וילקטו קליפות בנחת.  ישארו הם, ישארו.  ואניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי…

הכאב הוקל ותרדמת עדן הלכה וקרבה.  ליאוּת גדולה היתה בכל העורקים והגידים, אבל יחד עם זה איזו שאננות בלתי מצויה.  "ברוך יהיה גם הוא, הכאב, – אמרתי בקול – מעוזו תידום, תוּפר האביוֹנה".  ומיד ירד עלי גם אותו מצב-הרוח האומר: "אישן...  אישן...  אגוַע...  ממחרת יקטפו תפוחי-זהב במושבה...  אריה, אחי הגדול, ינטלם וייעף...  הזעה תזל...  הזיעה נוזלת...  לא אצעק...  אגוַע בנחת...  בנחת, בנחת...  אלמלי בשעה זו...  ברגע זה...  בחשאי..."


 

מילואים

(שלושה פרקים)

א

מדיאספורין נתקבל עוד מכתב.  גלויה.  הוא כבר ברוסיה.  שואל מדוע לא עניתי לו, דואג לשלומי.  שם אין חדש.  כל האויר שופע שנאת יהודים.

ואני הולך ושב לאיתני.  מחר או מחרתים אשוב אל דירתי, אל מלאכתי.  הרופא אומר, שעלי יהיה לעזוב את הארץ: אקלימה מזיק לי.  אבל הוא הן אמר לי זאת לא פעם.

אני הולך ושב לאיתני.  אבל אין בי שום כוסף.  דומה לי, שבלי מכאובים הייתי מרוצה לשכב כאן, דוקא כאן.  עד עת קץ.  דומה אני למת, שמלאך-הדומה שלו כבר עבר, כבר שאל לשמו, כבר חבטהו במקלו – מנוחה.  ופתאום אומרים לו: "היוָלד מחדש! בעל כרחך!" – היאך?! אוי...  האם לא יותר טוב לשכב כך, בלי כאב, לשכב, לשכב, בלי תנועה, לשכב עד נצח-נצחים?

טוב, לא טוב – אני הולך ושב לאיתני.  אין שלוה, אין שקט – הכנעה.  מצב-רוחי נכנע, נכנע לחלוטין.  יותר נכון: מצב-רוחי דומה לאותה השעה, שבה גמרתי את רשימתי.  לכאורה, שמחת הסיום?...  (מה שלא הייתי ולא יכולתי להיות שבע-רצון ממנה – הן זה אינו עולה בחשבון!), אבל יחד עם זה, איזו אימת הריקניות: הוגדה המלה של השעה האחרונה; כן, זו הוגדה בין אם ישמעוה ובין אם לא; נוּ, ועכשיו, מה אעשה?

מִתּחילה, כל זמן שכתבתיה, בהתאמצות היותר קיצונית, ובכל כוחות-נפשי שאפתי לסיימה, הייתי מתהלך בחדרי ומדבר על לב עצמי: כשאדם אינו רעב ויש לו דירה ועוד איזו עבודה רצויה, כמו הכתיבה אצלי – טוב מאד.  חבל, שללפידות ולדיאספורין אין זה.  לי הנה יש: הרי נעים ככה להתהלך, לחשוב ולכתוב...  בעוד שבוע אגמור, כמדומה, אגמור...  מתי אזכה?

וכשזכיתי וגמרתי, לא דאגתי כל כך על שהדבר לא עלה לי, כמו תמיד.  התנחמתי: על הר-געש אי-אפשר שדבר-מה יעלה, מלאכתי דורשת איזה קפאון, ואני בוער.  השמן מעט הוא והלהבה גדולה.  מילא, לא עלה...  אבל הדבר הנה נגמר, הועתק אל הנקי פעם ושתים, ומה עוד? מה אעשה עכשיו?

אני הולך ושב לאיתני.  נגמרה שמירת המיטה.  ומה אעשה עכשיו?

ומן הדמיונות על היום הבא, הרי אני בורח שוב אל מה שעבר.  כל היום הזה, למשל, חשבתי על השעה שבה נחליתי.  הלכתי לבית-הדפוס ביום הראשון, ממחרת לליל כתיבת מכתבי החיובי ללפידות; ראשי היה כבד עלי מנדודי הלילה, אבל אני חשבתי את עצמי לבריא.  פתאום נשאוני רגלי: בחורה עברה לפני וגזרתה היפה, שהיתה דומה לגזרת אותה הסטוּדנטית אצל התיאטרון בל. העיר, משכתני לעבור אותה ולהביט בפניה.  כבר היה כפשע ביני ובינה, עוד צעד מהיר אחד, ואני אפנה ראשי לאחורי ואביט בפניה.  אבל מה זאת? היא שוב ממני והלאה.  אזרתי כוחותי ורדפתי אחריה, אבל ראשי התחלחל ורגלי כבדו, כבדו מאד.  זיעה, זיעת ליל-הנדודים, כיסתה את כל גופי, וכשבאתי לבית-הדפוס נפלתי על הכסא.  משם נשלחתי הביתה מיד, וממחרת בבוקר הובאתי בעגלה אל המקום הזה.  ביאתו של עמרם אלי לא היתה, כנראה, תלויה רק ברצוני הטוב.

אבל שבתי לאיתני.

 

ב

את הפרק השני מ"ליקוטי", ש"המחרשה" לא קיבלה לדפוס, הדפסתי – בהרחב-הדברים – בשם "מסילת ישרים" בקובץ פּוּבּליציסטי-ספרותי אחד מוקדש לשאלות-חיינו.

מאמרי ההוא, בעיבודו החדש, סיים כך:

"האנשים היותר טובים, היחידים, בארץ-ישראל כתבו זה שנים אחדות על דגלם: "תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות – התרבותו של העובד העברי בארץ-ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה החקלאית"[2].  קדושים הדברים.  צריך היה רק למחוק דבר ולהוסיף דבר.  צריך היה למחוק את המלים "תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות": עובד עברי – זה כולל הכל, בזה מתגשם הכל.  ועובד עברי אם אינו, הרי הוא יכול להיות – זהו תנאי הכרחי לחיי עמנו – ובו גאולתנו.  ציוניות אין, ולא תוכל להיות וכמחוקה דמיא.  תפילת-ישראל מעתה צריכה להיות: יהיה הפועל העברי, יתרבה ויתבצר בכל ענפי העבודה.  ולהוסיף צריך: לא רק בארץ-ישראל".

אריה לפידות, לאחר שקרא את המאמר הזה, הלך אל המושבה, קנה בעד עשיריה נייר, חזר לביתו וכתב אלי ליפו מן הפרבר "השגות" על מאמרי.  אני קראתי את דברי האיש, עיני נמלאו דמעות, נשקתי את פיסת הנייר הדוממת, וכשכתבתי לו באותו הערב על עמרם, נגעתי גם בפולמוס שבינינו.

ואלה הדברים אשר כתבתי לאריה לפידות ואשר – למה אכחד בעצמי? – בשעות ידועות, כמו עכשיו, הם נראים לי זרים, זרים ורחוקים, רחוקים ויתירים לחלוטין...  אלה הדברים:

"בזה הן מודה אתה, אלופי ויקירי, כי האילוּסיה הציונית (לא רק הפוליטית, הממלכתית) צריכה להיבטל, להיעקר מן הלבבות.  כל אלו התקוות על מדינת העתיד, על ה"מרכז" העתידי, באיזו צורה שהיא, רק מרבות את העיוָרוֹן  והערבוביה שבחיינו, מגדילות את השנאה בין אחים ונותנות רק חומר ל"מחרשות", כלומר, לעתונות ציונית, שכהקונגרסים, אינה מביאה ואינה יכולה להביא כל תועלת לעמנו, עי"ז שהיא מודיעה מסוף העולם ועד סופו על כל חנות לממכר-פפירוסים, שמאן-דהו אומר לפתוח באיזה מקום ב"ארץ-עתידנו".  הנה גם אתה כותב: "לשקר יש לפעמים רגלים, אבל צריך לקצץ אותן".  ואני לא באתי במאמרי, אלא להוסיף רק דבר אחד.  אתה כותב: "עד כמה שאפשר לחזק, ולא רק לחזק אלא גם להרחיב את ישובנו בארץ-ישראל, שאנחנו וכל היושבים בה כיום הנם הגרעין להישוב העתידי ההוא, אין אנו צריכים לחשוך כל עמל וכל קרבן לא ייקר לנו".  תחזקנה ידיך הכשרות, אלופי וידידי! מי חולק עליך בזה? אני רק מוסיף: "יושבי ארץ-ישראל כיום בונים את הישוב הארצישראלי העתידי כשם שיושבי ארגנטינה בונים את ישובם העתידי הארגנטינאי וכשם שאנו מחויבים לחזק ולבסס מצבנו בכל מקום שאנו יכולים ע"י עבודה פרודוקטיבית.  ישובנו הגלותי כאן, הגלותי בהכרח, מאחר שרוב עברי לא יהיה לו לעולם, אולי יעלה באיזו דברים על ישוב במקום אחר, ובאיזו דברים אולי יפחת ערכו כלפי הישובים במקומות אחרים.  לא בידינו כל טובנו, לפידות היקר, ואנו צריכים לעשות בכל מקום ומקום מה שאנו יכולים.  אבל בכל אופן, לנו, יושבי ארץ-ישראל, אסור ואסור לשכוח, כשם שעושים הציוניים העיורים (לא אתה!), לשכוח את האמת, כי עבודתנו המצומצמה פה, המצומצמה בהכרח, המוגבלה במקום, גם אם תרב פי שבעים (מה שנחוץ כאויר לנשימה – ומבפנים!), אינה נוגעת בחיי כלל-ישראל אלא כעבודת וכחיי ישוב קטן, ולוּ יהא עם מעלות מיוחדות, של חלק קטן ממנו.  אמור מעתה: כמה מגוחך וגם מזיק לעין ערך, מה שאין פוסקים לעורר את כל הלבבות ע"י עתונים כוזבים וקונגרסים ריקים, שרק אלינו, אל ישובנו בארץ-ישראל, ישאו עין; מה שעל כל חנות שנפתחה ועל כל בית שנבנה ועל כל שיעור ציבורי שנקרא ועל כל קונטרס ספרותי שיצא במקום הזה מריעים ומתריעים בעשרות עתונים; מה שמכל זה וכיוצא בזה עושים תערוכות והצגות אין מספר; מה שאלף-המגן וכל שלטי הגיבורים הציוניים תלויים כולם על קיבוץ קטן ונידח זה, שעתידו כעתידותיהן של כל תפוצות הגולה; מה שהכל אינו נובע פה מבפנים, אלא חי על חשבון החוץ, על חשבון דעת-העולם התומכת; מה שבנינו הלומדים בבתי-ספרנו פה מתחנכים לחשוב, שעיני כל ישראל עליהם, ולפיכך אַל עליהם להלוך כבני אדם ואַל עליהם לדבר בלשון בני אדם פשוטה, כבני גילם ב"גלות"...

"יש אנשים משלנו (אתה, לפידות, ודאי אחד מהם, ולא מהרעים שבהם!), היושבים כאן מפני שרואים עתיד ציוני פה, כל אחד על פי דרכו.  אני – הממך אכסה דבר? – אילו הייתי יושב דוקא מצפיה לאיזה עתיד מיוחד, לא הייתי יושב, לא הייתי יכול לשבת.  יפה עושים ה"ציוניים", שאינם באים לכאן: בתור מחכה ל"התגשמות הציוניות" – אין מה לעשות פה.  רק מי שחושב: ברוסיה גלות, בפולניה גלות, באמריקה גלות, בארץ-ישראל גלות, ואין מוצא מן הגלות, אלא ישב אדם בתוך עמו ויקדיש את כל כוחותיו ליצירת איזה בסיס בתוך הגלות, רק בעל "מחשבה" כזו יוכל לשבת גם פה ולטַיֵב ולשַפר גם פה את חייו הוא וחיי בני עמו הסובבים אותו.  לא "מרכז" מזויף, שיקשר אליו את כל הגלויות, נחוץ לנו, כם אם התבססות כל קיבוץ וקיבוץ יהודי על פי דרכו והשפעה הדדית.  ואדרבה! תתן לנו ארץ רוסיה יהודים תקיפים בדעתם ויודעים למסור עצמם על קידוש-חייהם; ארץ-גליציה – יהודים מוקירים כל שאיפה רמה ובעלי לב טוב; אמריקה – יהודים בעלי שימוש מרובה ומטרות ברורות; ארץ-ישראל – יהודים יודעים חוש ארץ-מולדת ואוהבי עבודת-שדה.  וכל אלה יתאחדו וישפיעו זה על זה.  אז ראה תראו, כי לא ינוס ליחנו.

"מאמרי ,מסלת ישרים' לא השביעך רצון, אתה כותב.  בצד הספרותי שבו איני נוגע – הן ודאי לא לצד זה אתה מתכוון באי-רצונך.  ובנוגע להתוכן, הנה לאחר שעברתי עכשיו עוד פעם על מאמרי ושניתי ושלשתי את מכתבך, איני מתחרט על שהדפסתיו.

"על דברי, שעתה אין עם-ישראל ויש רק בני-ישראל, והצדק עם מאן דאמר: תיפתר שאלת היהודים ע"י כל אחד ואחד מבני ישראל.  אתה כותב: ,הכל מודים, כי עתה יש עם של יהודים בעולם; חולקים רק על דבר העתיד; הללו אומרים: בתנאי החיים, שעם זה נמצא, סופו לכליה, והללו – אנו – אומרים: לא, כי עוד עתיד גדול מחכה לעם-ישראל.  והנה דבריהם של האחרונים נשמעים במאמרך כאילו אינם אלא דברי נבואה בעלמא, הנולדים מחפץ החיים בעלמא.  ועל דבריהם של הראשונים אתה עונה: כולנו סופנו לכליה.  הא כיצד?

"נעניתי לך, אלופי ומיודעי, אבל פורתא לא דקת.  רוח מאמרי הוא כך: כולנו סופנו לכליה, כל כדור-ארצנו סופו לכליה, ואף על פי כן אנו חיים.  אנו חיים ומתאמצים, שחיינו יהיו, ככל האפשר, יותר טובים.  והוא הדין בנוגע לחיי הכלל.

"כי על כן אני אומר במאמרי: איננו יודעים מה יהיה בעוד מאה שנה לזה שקוראים ,עם ישראל' – מציאות שכבר אפשר לפקפק בה.  ברגע זה אני, אחד מבני ישראל – מציאות ודאית – עומד אחר הציוניות, ומה עתה? ואני אומר: אני, בכל אופן, רוצה ומוכרח לחיות כיהודי.  ובכן? ובכן אני רוצה בתמונה זו: ישוב יהודי בא"י ככל שאר ישוב.  שארית הפליטה במובן בנים נאמנים לעצמם בכל הארצות.  הגלות – עובדה נוראה, שבה, אף על פי כן, אנו, בני ישראל, צריכים להמשיך קיומנו הלאה ע"י אחדות (לא בשם ,ציון'!), חינוך לאומי חפשי, עזרה הדדית, מלחמת החיים בכל האמצעים, על אף אויבינו ושונאינו, מלחמה בעד הזכות לעמוד על הקרקע במקום שלא הורשה ועמידה על הקרקע בכל מקום שאפשר.  זוהי ההגנה העצמית שלנו.  לחיים ולמות.  זהו העיקר, ויש גם הלאה...

"הלאה אני רוצה: דיבור בשפה היהודית (עברית עד כמה שאפשר, בארץ-ישראל); ספרות עברית מאחדת את כולנו, אבל בלי קנאות גם כלפי מה שאינו מאחד, אם רק הוא נובע מעצם חיינו.  בכלל, בלי קנאות של ביטול ודיכוי ובלי החלשת המחנה פנימה על ידי איבוד-כוחות למלחמה בעלמא.  במחננו אין לנו גם מלחמת-מפלגות ואף לא מלחמת-מעמדות.  כולנו מפלגה אחת ומעמד אחד: יהודים!

"במאמרי נגעתי ברבנות ובאופל-הרבנות.  אולי זה לא היה לך לרצון, לפידות? אבל אני הלא נתכוונתי גם לרבנות החדשה, ובפירוש אמרתי, שמלחמה זו יכולה להיות רק רוחנית טהורה.  את האופל הזה, עד כמה שאפשר, צריך לגרש באור ההשכלה (אל נבוש, כי זקנה אמנו!).  ההשכלה במובן הפשוט של המלה, שאנו רוכשים לנו לרצוננו ושלא לרצוננו, אבל תמיד לטובתנו.  ממשלה זו הן אין לרבנים שלנו, לא לישנים ולא לחדשים, כשם שאין אצילים למעמדות שלנו.

"ומה אתה חפץ, לפידות?

"אתה כותב: ,דבריך נגד הציוניות הנם בבחינה ,כל יתר'.  אני חושב את ההסתדרות הציונית לדבר, שלא צריך לדבר כנגדו.  אבל רעיון העבודה היהודית הוא הלא רעיון נשגב כשהוא לעצמו, והמטרה מטרה נשגבה.  ואת זה לא הדגשת! לא הראית גם כן, שאם בציוניות יש משבר, ברעיוננו אין משבר.  למה הדבר דומה: יהודי אחד רצה פתאום להיות לרוֹטשילד ובשביל זה התחיל באיזה עסק ולא הצליח, ובא המשבר.  אבל ברעיון שלנו יכולה להיות הצלחה יותר גדולה ויותר קטנה, אבל אין מקום למשבר.  כל יום שפועל כמוני מקדיש לעבודה זהו נצחון'.

"שפתים תוּשק, אבל תמה אני עליך, שנעלם ממך במאמרי דיבור המתחיל: ,לתלות', שבו אני אומר בפירוש: ,לתלות את רעיון התהווּת הפועל העברי ברעיון הציוניות זה מסוכן מאד, כמו לתלות את רעיון הלאומיות המעשית ברעיון הדתיות' (מה לעשות? זוהי דעתי!).

"אתה טוען: ,במאמרך חסר עיקר זה, שהתחיה העברית צריכה לחנך לנו אנשים עברים חדשים לגמרי בעולמנו.  ובמובן זה, למרות כל נטיתך לסתור (סלח לי!), הרי אי-אפשר לנו שלא להראות על אנשים אחדים, ביחוד בין הפועלים הגליליים, שעושים את אשר הטילו על עצמם.  הן הלב יודע, כי איזה דבר נעשה עכשיו: בזעיר אנפין, באחד אחוז ממאה ממה שהיה צריך להיעשות, אבל לפני חמישים שנה, בימי ילדותי אני, לא נעשה גם זה, לא נתברר כל זה.  עכשיו, למצער, אנו יודעים את אשר לפנינו ואיננו עומדים על פרשת דרכים'.

"על זה אענך: צדקת.  כלום אינני יודע, שעוד לא אלמן  אנו מיחידים אמיצים, מבני ישראל יקרים? ואמנם עיקר זה, בקוים כוללים, כפי שהראיתי לדעת, אינו חסר לגמרי, אלא שלא הוטעם כהוגן.  מפני מה? מפני...  אגיד ישר: מפני שהרגשתי איזו חולשת הלב לזכרו.  כל זמן שאני עומד בתחומים אחרים, בספרות, למשל, שפתי אתי.  אבל את העיקר הזה – מי יודע, אם לי יש הרשות להטעים את העיקר הזה.  זה רשאי אתה, אריה לפידות!"

– – –

עד הנה דברי הזרים והיתירים, דברי אובד-עצות.

 

ג

שלושה ימים ושלושה לילות – בהפסקות קצרות – קלחו גשמים.  עולם של לחות ירד על ראש שוכני בית אריה לפידות מבעד הגג.  הצפּרים הסתתרו, התחבאו, נאלמו ונעלמו מאליהן.  ובכל זאת אלמלי היה צבי בכאן לא היה יכול לעשות את מלאכתו המדעית, כי הגשם היה מרטיב את הניירות.  במקום זה הרטיב הגשם את כל יתר הדברים שנמצאו בבית.  נאנקה החולה, אך נאקותיה לא העירו כבר כל כאב: הן דומות היו לקילוחי הגשם – מנהגו של עולם, שחייבים להתרגל אליו ומתרגלים.  חוץ מהינדה הזקנה, שלא פסקה מטרדותיה וממילוי חובותיה, למרות הכל, לא יצא איש מן הבית.  לפידות ישב על אחד-הארגזים שבבית, כיושב-"שבעה", ועיין באיזו ספרי מוסר ישנים, שנשמרו אתו, ויש שהיה פונה מתוך עיון אל עצמו ואומר: "אה-הא, מה שאפשר לפעמים למצוא בספרים? ,מאמינים אנו בעולם הבא, אבל בעולם הזה ודאי שאין להאמין, מאחר שכאן ודאי רק גהינום'.  הנה האיש, שכתב מימרא כזו, היה בעל נשמה והבין דבר!..."  אבל מיד רעמו פניו, כמי שמשתמט מנגוע במקום הכואב ביותר, והוסיף לעלעל בספר, כמחפש בו מטמונים.  נדמה, שהוא מתרחק ומונע עצמו גם מן הדיבור את עצמו; ישיבתו היתה ישיבת "שבעה".

– כל זמן שבקרבך שלום, אל תירא מפני היאוש שמסביב, אבל...  – היה הוא מדבר בעת האחרונה לנפשו, ולעולם לא גומר את ה"אבל"...

הוא מיאן להודות, אבל הוא ידע, כי נכון הדבר.  הוא, מעת שהתחיל לסבול ממוסר-כליות ביחס לבני ביתו, התחיל זוכר ביותר גם את אסונו.  מיד אחר האסון היה הוא בכל התאמצות-ההכרה נלחם באַפּאטיה החיצונית, אבל כל קרביו היו כמו הלומים; כל הענין היה כמו מטושטש, כמו לא מבורר כל צרכו לחושיו הפנימיים.  רק קו אחד צדדי דיכא אותו ביחוד: רציחת בנו עולה בקנה אחד עם עליתו לארץ-ישראל.  זו עליה וזה שכרה? אבל מה שבנו מת – מה? בנו מת?...  אולם ככל אשר ארכו הימים, כן הפריד הזמן, מצד אחד, את העליה מן האסון, וכן הבליט, מצד שני, את האסון כשהוא לעצמו בכל אימתו.  עליתו לכאן היתה כבר ענין אחר, ענין מן העולם הקיים, והרציחה ענין אחר, ענין מן העולם העובר.  אולם האסון כשהוא לעצמו, חסרון החלק החשוב שבהויתו הוא, התחיל מתבלט יותר ויותר.  בנו אין, בנו נהרג – – – הוא לקח מאשתו את בנה! – ומצבם היום-יומי של לפידות ואשתו, זה המצב שלא היה מוצא ממנו, חוסר-העבודה התכוף והגשם הממושך כמו חמקו והמסו גם את יתר אבני לב הגבר הבודדות, הכאב נעשה אחד!

עמרם, שלא הלך ל"תלמוד-תורה" מחמת הגשמים, ישב על המפתן.  בכיתה הנמוכה, שהוא למד בה (סגולותיו של עמרם לגמרא היו קהות), נהגו לבלי ללמוד בכל שבוע את הסדרה שלו, כי אם למדו את כל החומש על הסדר.  כך הנהיג רבה של הכיתה, "האברך החדש", זה שנתקבל לפני שנתים במקום אבי-עמרם.  בשבוע שעבר למדו "משפטים".  פיזור-נפשו הרגיל של עמרם בשעות של תורה לא היה לו באותה שעה והוא שמע את קול הרבי: "אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת אין לו דמים".  המורה החדש, שזה לא כבר עזב את ספסל-הישיבה, היה אוהב להתמשכל בפני תלמידיו ולהראות, כי, למרות חרדותו, חנן הקב"ה גם אותו בשכל בשום אופן לא פחות מאשר את המורים הכופרים בעיקר, ולפיכך היה מרבה ב"אויסריידענישען[3]" (שפת הלימוד בת"ת עדיין היתה יהודית המדוברת), ולפעמים גם מאלה שחידש בעצמו.  "אין לו דמים!" – דחק באצבעו רבו של עמרם וסיפר, אגב-אורחא, לילדים את המנהג של גאולת-הדם אצל הערבים.  כפי שאפשר ללמוד מדיני ערי מקלט, שומעים אתם, היה המנהג נוהג לפנים גם אצל ישראל.  והנה ילדים, אפשר לפרש: " אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת – אין לו דמים", כלומר, אין דין של גאולת-הדם נוהג בו.  עמרם, שלמרות הקשבתו הפעם, עסק, בכל זאת, במיני זרעונים שונים תחת השולחן, נזכר בדבר-מה ונתעורר כולו.  אה?..  כן, "אין לו דם" – לגנב אין דם: דמו – טריפה…  גנב אין רחמנות בלבו על הבריות והוא מציגם בדיל-הדל: מה יעשה עתה ה"גר" בלי סוס? ואת כל מה שהיה לו הן נתן בעד הסוס.  אלמלי היה הוא, עמרם, מוצא את הגנב ההוא היה קורעו כדג.  כשיגדל יהיה לראש-השומרים במושבה: הוא יהרוג את כל הגנבים.  כי הנה את הרועה הערבי – וכי בכדי הכה? הוא גנב תרנגולות מן הפרבר לא פעם.  אין דם לגנב.

עמרם ישב על המפתן והגה: אין דם לגנב.  את דמו לא צריך לגאול…  אבל…  אבל – אבא?…  אבא לא היה גנב.  אבא היה "קדוש".  הכל אומרים כך.  הנה בחגים שעברו היה הוא, עמרם, בשעת "הזכרת נשמות" בבית-התפילה (כל חבריו לא היו, להם אסור להיות בשעת הזכרת נשמות, והם כולם קינאו בו!):  הוא – "יתום".  את אביו הרגו בדרך.  הרגו.  בדרך.  מן הכפר הסמוך.  אביו לא נמצא במחתרת.  בדרך.  ולמה, איפוא, לא גואלים את דמו? את דם אביו הקדוש – למה לא גואלים? – אין מי?..

                                                 

קלחו, קלחו גשמים, וביום הרביעי לפנות ערב פסקו.  ניטהרו השמים והיתה אותה הבהקת-הפלאי שלפני עלות הלבנה בשבוע השלישי לחודש.  ממחרת הבוקר היה כל היקום מחודש, טהור, נותן ריח טוב, מעודד.  עם עלות השחר, בעת שקמה הינדה הזקנה ללכת אל הבידואים (היא הוסיפה על מחיר החלב וניצחה את מתחריה!), היה קריר, אבל כשמכרה את רוב החלב, זרחה החמה.  רגבי-הטרשים שאצל הפרבר, אשר כבר הספיקו לחרוב שוב, נוצצו בלבנוניותם הכהה וכמו חיים היו, חיים ומושכים.  בינתים הביאו קמח (המלאכות לנקדימון בין אייזיק הועילה, למרות מה שהוא ומשפחתו היו עדיין שרויים בצער על אבדן שתי האַקציות, כל אחת אלף פרנקים, בעסק הציוני), והאלמנה החולה ירדה מעל המיטה וַתּלבן בו את ידיה הקדחתניות.  אריה לפידות החריש ולא עשה כל דרישה וחקירה: מהיכן קמח זה.  צריך אדם לחיות...  לבסוף באה גם הזקנה מן השוק, השליכה את הכדים כל עוד רוח בה, נפלה לרגע לנוח, וברגע השני החליפה את החולה, ששבה לשמור את מיטתה.  לעת-עתה, עד שיעלה הבצק, צריך היה לאפות "פּיתּות" – ומיד! נשלחה מלאכוּת לאשת ראש הפרבר, שתרשה להשתמש בתנור שבחצרה לאפית הפיתות והלחם (לבית לפידות לא היה תנור).  נתקבל רשיון.  יצא אריה לפידות עם עמרם אל הסביבה ללקוט קוצים וברקנים ולהכניסם לחצר אשת ראש הפרבר למען שים בהם אש ולאפות עליהם את הפיתות.  צבר הנער המוני המוני קוצים וַישם מהם ציבורים-ציבורים על כתפותיו של אבי-אביו.  אסף עמרם גם את השאר, עד שיוּר אחרון שבאחרונים, ואחר שהביאם למחוז-חפצם, ניגש אל אבי-אביו, שכבר השתחרר ממשאו.  זה ישב לרגע אצל החפירה שקוע במחשבות ועמרם הגיש את ראשו הקטן אל חיקו.

היתה בחוץ הוָיה שטופת-גשמים ומלאה צפיה ללחם אפוּי.  היתה אותה הוָיה גם בבית פנימה, אבל יותר עצורה, שתקנית.  החולה ישנה.  הגשמים לא הטרידו עוד את השמשות ואותה.  רק עקבותיהם עוד פעפעו בראשי הקרשים-הכתלים, ומן הכתמים הרחבים נפרדה טיפה אחת ונתלתה בכהרף-עין על בלימה.

על בלימה.

לשונות-אש נראו בתנור.  והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות-הפיתות.  הפח הזכיר ערוגת-שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה.  היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא.  ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר-מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו.  שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם.  אז קראה להם אופת-הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו.  ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם.  על משמרתם עמדו.  על משמרת-החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-הקוצים.  החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה.  הוית-קוצים.  כל החשבון עוד לא נגמר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  רוסית: שטויות!

[2]  הדברים הם סיסמת "הפועל הצעיר" בתקופת צמיחתו (בהחלפת המלה "הפועל" ב"העובד" ובתוספת "החקלאית למלים "ענפי-העבודה").

[3]  יידיש:  אמתלות, הוכחות