מכאן ומכאן
שש מחברות ומילואים
|
מחברת ראשונה |
||
את הכי נלבב וטהור
בקומץ העלים האלה
אני מניח בדֶמַע
על קִבְרֵי יקִירַי וטהורַי,
הֶנִיךְ פֶסֶלוֹב
ורבקה צ'יז'יק
חורף תר"ע-תרע"א
י.ח.ב.
התנצלות מאת המלביה"ד
מוציא לאור
אחד ממַכּרי פּיתני – וָאֶפּת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן,
שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה. ואמנם, ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני
אלה הקוראים והמבקרים, שיטענו על רכּוּתי – אם רק יואילו לדבר בלשון רכה – להכניס
עוד כתבים, כלומר, רשימות קטועות ובלתי-מסודרות לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות
קטועות ואי-סדר גם בלאו הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים
וגמורים; אבל בכדי ללַמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, הנני להזכיר, כי גם אנכי
טענתי – ולא רק זאת! – להמו"ל הנ"ל בעת שבא אלי בהצעתו. אנכי טענתי אליו: "מה בכך
שבעל-המחברת הוּא, כדבריך, איש שהספרות היתה אומנותו? במטותא, איזה ערך אמנותי יש
לכתביו הטרוּפים האלה, שפּתוֹס שירי אין בהם, ואף לא רחבות-הדעת, ואף לא שכלול-הנוסח, ואף לא כל אַרכיטקטוּרה, ואף לא התבטאות הנפש
הכל-עולמית, כמו שדורש מבקר אחד בדברו על תעוּדת האמנוּת, ואף לא מטרות נעלות
אחרות – המטרות הנצחיות של האמנות – לרומם את הרוחות ולגרום עונג אֶסתטי?... הגע בעצמך, מה יש פה? איזו חשבונות, וידוּיים, מכתבים, אי-אלה
קוים, בלי כל קשר, בלי כל ענינים יוצאים מן הכלל, ואפילו בלי כל סימבּוֹליקה פיקאנטית!... במטותא, קוים דלים, קלוּשים, כחושים, בלי כל חלב ודשן של
אמנות!" כאלה וכאלה דיברתי
למכירי המו"ל בהתגלות-לבי, אבל שומע לא היה לי ממנו וכל הטענות לא הועילו. "אמנם – אמר לי העסקן הספרותי העקשני, מבלי לענות כלל
ממין הטענה – למרות שלא קראתי את אלו הרשימות אלא בהעברה בעלמא, כדרכי, כמוני כמוך
יודע, שקוֹמבּינציוֹת של סיפור, לדאבון-הלב, אין בהן, וזה ודאי אינו מן המעלות
היתירות, אבל הרי אנו נהיה אומרים במודעות בפירוש: רשימות, כלומר, לא סיפור... איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא-סיפור;
הקורא יקרא והחדל יחדל. יתר על כן: לא פחות ממך יודע אני, מי הוא
בעל-הוידוּיים האלה, ואילו היתה כוָנתי בהוצאה זו אמנות אוביקטיבית או אפילו סוביקטיבית,
כלומר, להבליט בצבעים בהירים את אישיותו של הכותב, ודאי שלא היה הדבר כדאי, כי
באישיות זו אין כל חדש, וכבר היה הטיפוס הזה של צעיר טוב ואידיאלי, אבל חלש ברצונו
ובטלן גמור, בלי כל יכולת לעמוד נגד נחשול-החיים, לזרא בספרותנו, ולא עוד אלא שלפי
דעתי, בכל מקום שיש כאן השתפכות-נפש סוביקטיבית, צריך למחוק, לתקן, להשמיט, לשמור
את הכלל הקלַסי : יצוֹר, צייר, ודוֹם! – במלה אחת, להכשיר לדפוס... גם לשפר את הסגנון הלקוּי... כמובן מאליו!" – "מובן מאליו!
– נמשכתי אחרי המו"ל שלי כהד, אף כי בלבי לא הסכמתי לו לגמרי (ובאמת לא עשיתי
זאת: קצת מחמת התרשלות וקצת מחמת פקפוק, שמא, אם מדפיסים, צריך להדפיס הכל
ובסגנון-הכותב...) – אבל אם כן – שבתי לסורי – מעיקרא דדינא פירכא: למה בכלל
להוציא את הכתבים הללו?" – "למה? – הצטחק איש-דברי, כמו שמצטחקים
לתמימותו של ילד – וכי מה נפסיד?
אֶה, לא נפסיד; – ובכדי להחזיר את ויכוחנו לגבוליו המופשטים, ששם אין סכנת
ההפסד מצויה כל כך, הוסיף מו"לי – רואה אתה, הנה היטבת להעיר על
אֶסתטיקה... מובן, שאני אינני קהה
כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט, ואולי לא
כלום לחלוטין; את הפובליציסטיקה הלא נסיר, כאמור, אבל התוכן... בתוכן... מחיי ארץ-ישראל... זאת אומרת: קהל הקוראים מתענין
עכשיו"...
– מה?
חיי-ארץ-ישראל? – לא יכולתי כאן לבלי לשסע אותו בצוָחה – מה רצונך לומר
בזה? מה כוָנתך? כלום מתוארים בכתבים האלה חיי ארץ-ישראל,
כפי שקוראיך היו רוצים לקרוא מעל הספר?
כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם,
מגבורות ילידי וחניכי הארץ, הרוכבים האמיצים והרובים המצוּינים, מהטיולים הרבים,
רגלי ועל חמורים, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל
שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות-ציון וירושלים, התמוֹת והצנועות?
– לא! לא! מה יש פה מכל אלה החמודות?
הן אף לא צל, לא זכר... לא,
אם אל מול פני דרישות-הקוראים הנה הולך בכתבים הללו – תנחל קלון מכּבוד!
– דא עקא, אבל אין השד נורא כל כך! – ענה על זה
המו"ל המנוסה באומץ-רוח – ודאי, שהיה טוב, אילו היה קם אחד מסופרינו
לכתוב... כמו שדרוש... מבין אתה? אבל גם זהו פתגם קלַסי: "באין דגים – גם הסרטן לדג
יֵחשב"... ודיֵנו, שבמודעות
יהיה כתוב: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל"... אה, אלמלי רצית אתה, למצער, להוסיף קצת
נופת... פו, לומר: נופך משלך – (לי
אין פנאי) – לא?... ובכן, שריר וקיים... אנו מדפיסים את הספר גם כך... ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות
שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האוביקטיבי והסוביקטיבי, – בינינו לבין עצמנו – הנה
יש בהן זעיר שם איזה כשרון ריאלי...
זאת אומרת: מחברן אינו מחוסר כשרון... רצוני לומר –
ברם, כל האמרים היו כבר למותר. ודאי, שעוד היה בכוחי לעורר איזה
צריך-עיון ספרותי חדש גם בנוגע לזה ועוד היו בפי מלים להוכיח לו שגם ריאליוּת זו,
שישנה פה בחלק הבֶּלֶטריסטי, אינה אותה הנַטוּרליוּת הרחבה, המקיפה, הכוללת, ואף לא
הריאליות העליונה, המתרוממת עד לידי
מבט-מעל על חזיונות-החיים, אותה הריאליות, שאינה מתארת מה שיש, אלא נותנת מה שצריך
ואפשר להיות וכו' וכו', כי אם – אויה! – ריאליוּת פשוטה, קצוצת-כנפים, ריאליות
זוחלת, ריאליות פוֹטוֹגרפית וגו' וגו';
אלא שכל המלים המוכנות שלי, בצירוף עם ההמלים המוכנות שלו, שהיו עלולות
לבוא מיד אחרי, הפילו עלי פתאום משום מה איזה פחד לרגע והתאפקתי ונשתתקתי. אגב, ראיתי, שמו"לנו מתעקש להוציא
לאור, ועם עיקש למה אתעקש אנכי? האם
לא די בזה, שלא כיחדתי דבר תחת לשוני והגדתי הכל מראש? –
ישפוט המעיין.
(פתח דבר מאת
הכותב)
שקט.
לכתוב בשקט. היינו: לא באיזו
שלוה, שלוה גאיונית, כי אם בשקט; פשוט. ספר-הזקנה הן מן הראוי הוא, שיכּתב בשקט. ולא מפני שהזקנה בעצם תקופת השקט היא. לא. גם הזקן, מכיון שהוא חי עדיין, מן הנמנע הוא, שידע את השקט
הגמור. גם הזקן מביט, לרוב, לפניו,
מחכה לאיזה דבר, מתגעגע לעולמות שאינם שלו ועיניו מתמלאות לחות, למרות הכרתו, כי
הוא כבר חוזר מן השוק וידיו ורגליו רועדות;
גם בזקן חי יצר-לב-האדם, והוא רוצה את המנה שאין לו, והוא מלגלג על הטעויות
הנעשות מסביביו, והוא דואג על הכהונה הגדולה, שלא ניתנה לו. גם
הזקן רחוק מן המות בעיני עצמו, ממש כאותו הריחוק של העלם בן הי"ח. ככה. ככה. החי, כל
חי, אינו יודע את המות ואינו יכול לדעתו, להשיגו השגה נכונה בשום אופן. בזקן הנבון יש רק רגעים, רגעי שקט
בודדים, בעת שהמות לא רק מתגלה לו בחזון, אלא בא אליו וכמו נכנס בתוכו. ואני? היהודי החולה והזקן גם יחד? מן המות רחוק גם אני, ככל אשר נשמה באפו, אבל מֵתַי מוטלים
תמיד לפנַי ולרגעים ישנו בתוכי הוא, שלקח את הילד והוריד לארץ את אביו מן המיטה
שממולי, ישנו בתוכי. היתכן, איפוא, שאצחק לעומתו כתלמידת בית-ספר צחקנית
בנטותה את לוח-לקחה: מָות, מוֹתי, מוֹתך, מוֹתוֹ, מוֹתה? לא, דיי בשקט, ברגעי שקט.
לכתוב בשקט. ואם אמת-החיים, כל החיים, אמת הנערה הצחקנית, אמת הזקן החפץ,
הדואג והמלגלג, לא תהיה בדברים שיכתבו כך, הנה אמִתִּם של אותם הרגעים הידועים הלא
תהיה ותהיה. מה, איפוא, עוד? – האפשרוּת? – אבל האמנם אי-אפשר? האמנם נגזרה
גזירה לצעוק תמיד? האמנם תעמוד לשטן אותה ההתרשמות התועה,
הצפה? האמנם אי-אפשר באמת
לתפוס מה ואפילו לא חלק מן המה?
מתפתלים שבילים וצדי דרכים, ועגלות תעבורנה,
תפּגשנה, תלַוינה אשה את רעותה, תנחנה, ובעלי-העגלות, העליזים והערים, ישוחחו
ביניהם, ישקו את הסוסים מן השוקת, יאכילום משק-המספוא, ישקו את עצמם מן החמת,
יאכילו את עצמם מאמתחת-המזון, ועבים נוסעים במרום, וקדרוּת תלבש ארץ, וגשמים
מטפטפים... מתעקלים תלמי-שדה בין
ערוגות-חצץ וחציר לבהמה דקה, רזה, עולים הרים, יורדים בקעות, ואנשים מעופרים,
למודי מחרשת-המסמר, כמעט ערומים, תועים בהם, מתקינים כליהם, כופפים עצמם לאדמה, מזדקפים ותוהים
באופק, והחמה לוהטת, וזהרוריה נשתים בצמא... משתרעים חוצות-קריה, הרחק מנאות-שדה וחופי-ים, וחנויות-מלאכה
וחנויות מקח וממכר בהם תשחרנה, ויצורי דכּא בהם יזחלו, ואד-אבק יעלה, ודברי ריבות
בשערים, ומודעות קוראות לקונצרט...
לא, לא, אין עמדה, אין
עמידה; כל עניני-החיים,
הענינים לאין ספורות – הכל צף:
בדרך, בשדה, בחנות, בּבּיוּרוֹ, בתיאטרון – הכל צף והכל חיים, הכל שמו
חיים, לרבות חיי עתה, חיי בית-החולים.
גם חיי בית-החולים שמם חיים.
שוכבים, נעים, נושמים, כואבים, סובלים, נחים. לזה מידת חום 39 ולזה קצת יותר. זה מידת חומו כתיקונה והוא
יקבל אוכל, וזה, אף על פי שכתיקונה, לא יקבל. זה מוּבא וזה מוּצא.
זה יצא מחר ולזה צריך עוד לעשות הקזות ואמבטאות. שנים ימים או
שלושה?
לכתוב בשקט.
רופא, שתי אחיות, משרת, מיטות. מיטתי היא נומר 3. המיטה שממולי נומר 10,
אשר ממנה לא ירד בן-לפידות אשתקד, ריקה עכשיו.
הולכים לישון בשמונה בערב. החלונות, הדלתות סגורים. המחנק כרגיל. אבל עכשיו שתים – ועוד היום גדול.
הרופא לא היה היום מאיזו סיבה. הוא מבקר אותנו בין אחת-עשרה
לשתים-עשרה. הסינר הלבן שלו פתוח
תמיד מאחוריו, ושחור מעילו הוַדאי מבדיל בין הלוֹבן המוטל בספק של שתי כנפי הסינר.
– נו, מה שלוֹם?...
– לא רע, החום עבר. רק הגועל...
– גועל נורא, – אני מוסיף משום מה כמפקפק.
– אין דבר, – הוא מנחם.
– נו, מה שלוֹם?... – עובר הוא לפני מיטה נומר 2.
לא, הנני טובל מלוֹא-עטי בדיו וכותב. כחפצי, כהרגלי, חפשי. לא! אני אינני כלל חולה.
רק קדחת ומילַנכוֹליה.
ואת מי אין כמו אלה?
הנה ההסתכלות ה"פסיכולוגית" גוזרת,
שבן-אדם לפני מותו – באותה השעה החשובה – כל ימי חייו, כל עלילות חייו ופרטי עברוֹ
עולים בזכרונו. ציורים בהירים, קוים מתלכדים. הכל צף למעלה, והכל נעשה חשוב, הכל נעשה יקר. האם חס הוא האדם על כל זה? הצר לו לעזוב כל זה? החושב הוא, כי – הוי! – אלמלי היה נשאר
עוד בחיים, היה עושה הכל מחדש, היה עושה הכל באופן אחר? או אולי הוא משיג אז, שחייו נצחיים המה, למעלה מתפיסתו, ממש
כמות, והוא מקבל אז את הכל כמו שהוא, בחנינה, ברצון, בלחישת: טוב, טוב, טוב? – מי
יודע... חכמת-הנפש, הִגָלי!
לא, אני, אולי, אינני כלל חולה. בכל אופן, כמדומה, אין יומי זה היום
האחרון, אין שעה זו, השעה הרביעית לפנות ערב, שעתי האחרונה. ואף על פי כן כל עברי לפנַי, כל עברי
הקרוב... ועבר לא רע לגמרי, עבר
חשוב, חֵי-הפסיכולוגיה! – לא, באמת, אני מקבלהו ברצון, את עברי זה, אני אינני
מתחרט על שום דבר בו, אני בטוח, כי אילו לא היו שנותי עשרים ותשע, כי אם תשע-עשרה, והדבר היה תלוי ברצוני
להתחיל הכל מחדש – מה?
כן, עברי, עברי. שוב אותו החשבון, אותו החשבון: כבוד-מלכים ושלטון-גבורים לא
היו בו; עובדות של מהפכות רועשות ומנוסות-נצחון מבית-האסורים לא היו בו; אספות
רבות-עם עם מחיאות-כפים של אלפי אנשים לא היו בו; ונחות דרגא: זרועות של מחוללות מן המדרגה
הראשונה גם הן לא חינקוני מעולם; ציד ביערות-אפריקה לא עשיתי; אפילו לא מסעות לעבר
הירדן.
לי היו: ימים של הוראה וכתיבה מיגעת על פת-לחם
ולילות של שתית מים ובדידות; ימים של חוסר כל מעשה ונשפי רעב וחירוק-שינים; רעיונות חשאיים על עוֹל כבד ועל דמי אחים
נשפכים; הרהורי-עלומים זעומים על שועת טבע-הזכר הנדכה שבי; שעות של יאוש כבד ורגיל
אשר לפני קיר-הברזל. היו גם רגעים
נעימים משונים, כמו עתה, של רגשים נוּגים, פיוּטיים והזיות קלות. בלי טעם, בלי סיבה. היו פגישות, שינויי-מקומות, בֶּרן,
בֶּרלין, קראקוי. עבירות, עבירות,
כמו שקורין לזה, עבירות ממש – לא רק מצבים מגוחכים, שאמנם, אולי, הרבה קשיים הם
מעבירות – לא, אֵלוּ לא היו; לא, כמדומה...
ביחוד בנוגע לאחרים... מצוות
קטנות ומעשים טובים קטנים, כמו שאני קורא לזה, היו; אֵלו דוקא היו במקצת... ואם קרני השמש האחרונות המציצות עתה
לחלוני אינן רוצות כלל לדעת מהן – לא צריך!
אזכּוֹרה. זכרונות.
זכרונות-העבר. הנה זה לפני רגעים אחדים כתבתי: אזכּוֹרה. וזה כבר עבר. כהרף-עין – וגם הערתי זו כבר עברה. ראה, ראה, עוד הרף-עין – וגם הרף-עין זה יעבור. עבר, הוֹוה, עתיד. שאלת הזמן! אחת השאלות היותר חמורות, שהפילוסופיה מתחבטת בהן. הוי,
הפילוסופיה!
עבר והוֹוה. בעבר הקרוב – דירה חביבה. זבוב עוקץ מזמזם אצל מכונת הספירט. ספירט היה. לחם
היה. שׂמיכה להתכסות בה היתה. שינה בזמנה – תענוּג. לפרקים הפריעוּ. זה נכנס, זה נכנס. משׂרידי המחנה. טענות ותרעומות. שאיפות שנקברו. דוחק, דוחק. אין מוצא.
ליברמאן נשתגע, הובילוהו לבירוּת.
כרמלית הרעילה עצמה – ולא הצליחה: הצילוּה. ללפידות הזקן אין עבודה. סובל בכלל. אין
חיים. אין תקוה. קשה, קשה מכל הצדדים. איך אפשר
לנוח? מה יביא אתו העתיד? התחמץ הקֶרב. אבל כשהיו הולכים – היה טוב, טוב!... העתיד? אבל הנה כבר היה לי "עתיד", אשר לא פיללתי לו ולא
האמנתי בו לפני עשר שנים והנה גם הוֹוה...
והנה שוב הוֹוה: מיטה נומר 3, אשר בעתיד יֵהפך גם הוא לעבר, למה שעבר. ובאותה השעה החשוּבה, החשוּבה, כשלָמות
אין חפץ, אין חפץ, ומלבד זכרונות אין כלוּם – אותו המצב, שבו ראיתי את בן-לפידות
אשתקד – באותה השעה – הלא הכל נעשה זכרון חשוּב, זכרון יקר.
מחשיך.
אני שוכב. עֲלוּ, עֲלוּ אלי,
זכרונותי! מעל קרקע-נפשי, מכל
הגלגולים, כולכם עלו, גם המכאיבים, גם המעציבים – כולכם יקרים!
טוב לנפשי.
לאור הנר.
הביאו לי מכתב מדיאַספּוֹרין. מלפידות אין עוד תשובה על הצעתי בדבר
עמרם; אפשר שמע שחליתי.
מכתבו של דיאַספּוֹרין הוא הראשון מן הדרך.
כתוב, כמו המכתב משיקאגוֹ, בשפת יהודית-דייטש מרוססת: עברית לא למד בארץ וברוסית
אין היא רוצה לכתוב לי מאז. דברי המכתב מענינים קצת. עד מחר.
אתמול היתה מחלתי אנושה. לא היה כוח. לכתוב כל שכן.
מה מרה היא ההרגשה של חוסר-כוח!
מה קשה הוא הרגש: "ככה, חולה, אשכב
עד עולם – ?"
ככה.
בן-אדם אחד אהב בת-חוה אחת. הרגש היה רגיל, שטחי. כעבור זמן ידוע היתה היא עליו, כמובן,
לטורח. אבל קלה ההתאהבות – קשה
ההשתחררות. הימים עברו. לאחרונה עשה האיש את הצעד הנחוץ:
סוף-סוף, הודה לה על האמת..
אין היא יוֹתר בשבילו כלום!
היא לא זעפה משום-מה, לא דיברה משפטים, והוא הלך מאתה. היא יושבת בעליה,
והוא זוחל מתחת. יש עוד אימה
אחרונה, פן תחזור היא בה, פן תאמר למשכהו שנית, אבל היא לא קראה לו. דומה, שהיא גם צחקה... איך שיהיה, קץ לדבר. שחרור.
הלך-נפש בדומה לזה היה לדיאַספּוֹרין שלוש פעמים בימי
חייו: בנסעו מרוסיה לגליציה, בנסעו מגליציה לאמריקה, בנסעו מאמריקה לפלשתינה. אולם עכשיו, בנסעו מפלשתינה ל... – הוא
בעצמו אינו יודע לאן – מצב-רוחו אחר קצת.
מעין כל זה אני לומד מן המכתב שלו, שהביאו לי שלשום.
לא שהוא דואג על שעזב את המקום. "אני הלא אינני לא דודי לפידות ולא
אתה. אתם שניכם, בכל ההבדל שביניכם
ולמרות היאוש השליט של שניכם (אני, מקבל-המכתב, הייתי מוסיף: היאוש המוכרח, הטבעי,
המובן מאליו) נתתם סוף-סוף את ידיכם זה לזה והרי אתם מוסיפים לעשות כל אחד את
שלו. דודי מצא את התוכן החיוני,
למרות הכל, בארץ-ישראל, בביתו הרעוע שבארץ זו ובאֵת הרועד בכפוֹת-ידיו המיובלות,
"לא בכדי לרכוש, כי אם רק בכדי להתקיים", כמו שהיית אתה אומר; ואתה מצאת
את מנוּחתך "בבדידותך ההומה", שוב כפי שהיית אומר בעצמך, בעמרם שלך – מי
יתן ובריאותך הרופפת, אשר בה עזבתיך, לא תהיה לך למכשול על דרך המעשה הטוב הזה! –
ובספרות לעמך, שבארץ-ישראל אין חוסר-קרקעה מורגש כל כך, לפי דבריך. ואני מה?"
כן, אותה עזיבה מצדו של דיאַספּוֹרין היתה דבר
המובן מאליו. עשרות ומאות כמוהו
עוזבים את חוף-יפו. בכל אופן, אצלו
לא יכלה האהבה לארץ זו להיות אחרת
מאשר לשאר ארצות. יתר על כן:
בשבילו, בשביל הדבר אשר חיפש למענו, הן היתה ארץ זו עוד פחותה מאחרת. ולדאגה על
עזיבתה מה זו עושה? אלא כך. איזה רגש אחר מחלחל בדברי מכתבו. איזה עצב מיוחד. איזה רגש-עצב בעת שיודעים, שצריך להיות
רגש-מה, ומהו לא יודעים...
אפשר צר לו לדיאַספּוֹרין על הימים שעברו עליו
בזה המקום לבלתי שוב; אפשר מתגעגע הוא להרגעים המיוחדים שברו עליו בזה המקום ואשר
בגלגול ראשון ודאי לא ידע עוד כמוהם; ואולי עצוב לבו של הגוֹי היהודי הזה, שבא
להתגייר ורצה להאחז בשורש-ישראל, על שלא מצא במה להאחז; ואולי גם נכון הוא מה
שאומרים, כי כל העוזב את ארץ-ישראל סופו שתיכּסף נפשו אליה בבלי יודעים...
על הספינה, שבה הוא נוסע, אין כל יהודים חוץ
ממנו. זהו, אמנם, פלא: ספינה הולכת
מפלשתינה ונושאת עליה רק יהודי אחד.
אבל, במקרה, כך הוא הדבר.
יהודי אחד הוא דיאַספּוֹרין בתוך מאות אכרות ואכרים רוסים, השבים
מהשתחויותיהם ותפילותיהם על הקבר הקדוש.
לפיכך אין לו שום אפשרות לעשות נסיונות של הסתכלות באחים-לספינה וללמוד
מאחרים. מחיצה בינו ובין כל
הנוסעים. תחת זאת יש לו גם השהות
המלאה גם האפשרות לשבת לבדו בפינתו ולהקשיב לכל הנעשה בנפשו. ממש כמו בשעה שאדם שוכב על ערש-דוָי –
ממש כמוני. כמוני הוא מוסר לעצמו
בימים השונים של הנסיעה, בשעות השונות, אימתי שהוא חפץ, קצת מרשמיו בשנים
האחרונות, היותר אחרונות... ועל אלה
הרשמים הוא מדבר במכתבו... והדברים
מעוררים גם אותי לטפל בהם על משכבי...
וגם לכתבם – אולי – על הספר...
למה? למה עושה זאת דיאַספּוֹרין
במכתבו? למה עושים כל מה
שעושים? ומה אחרת יש עלינו לעשותה?
רשמי העבר הקרוב! עברו הוא, עברי אני, הוא, אני – למאי נפקא מינה?
הרופא הלך. הוא אמר, שעדיין טעון אני שכיבה, אלא שיש קאנדידאטים על
מיטתי. אגב, גם המיטה נומר 10 נמלאה
אמש. אינפלוּאֶנצה קשה שׂוֹררת
בעיר.
אפשר, איפוא, שמחר אצא מפה. האצפה? האתפעל? וכו
לא הכל ברור? ולאן יש לי ללכת?
כן, אפשר שאצא מחר. אך אם לא, אם אשאר, אָקים את נדרי, אקח מחברת שניה, יותר
גדולה, ואכתוב את אשר יש עם לבבי, אשר עורר בי במיוחד מכתבו של דיאַספּוֹרין. אכתוב בכל שעה שאוכל.
הקאנדידאט על מיטתי לא הובא. נשארתי.