מכאן ומכאן
|
מחברת רביעית |
(שני
פרקים – אחד חדש ואחד ישן)
א
דיאספורין גר בבית דודו. זה היה בנין קטן, שלא בא עוד לידי גמר, חציו כפרי וחציו
עירוני, חציו בטעם אירופי וחציו בטעם אַסיי. בחדר האחד ממנו גר הדוד אריה עם הדודה הינדה (מיטותיהם היו
מצורפות מתיבות ריקות של סחורה), ובשני – זאת אומרת: מעבר למסך – האלמנה עם עמרם
הקטן. צללי הבעל שנהרג והרצל הקטן
המת לא באו בחשבון: אלה נשכחו.
דיאספורין לן בפרוזדור על הקרקע.
לפעמים בחוץ.
את דודו אריה לפידות הכיר בקושי. אבל הוא לא העמיק לחקור מפני מה: או מפני
שגם מקודם ברוסיה לא היה מיושבי עירו אלא זמן קצר ולפני כמה שנים (אף על פי שפני
לפידות היו מאותם הפנים של ישישי-היהודים הבלתי נשכחים לעולם אחרי ראיה ראשונה),
או מפני שבאמת נשתנה לפידות עד לבלי הכירו.
"אם כן... – אמר לו הדוד בעצמו בקולו העקשני והמבטל-המחייב כאחד, שיחד
עם לבביותו היה בו יותר מקורטוב של גאוַת איש אשר שאר-רוחו לו, גאוה מיוחדת, מהולה
בהכרה, כי הוא איזה יש ודאי במקומות האלה, למרות מה שלכאורה ולמראית-עין אין הדבר
כך – ברוסיה ראיתני כאיש לבוש כפראנט... אם כן, פראנט לאו דוקא... אז אני אומר לך...
משל למה הדבר דומה... שיגרא
דלישנא הוא. – אז... כך... מאני מכבדותא...
נוּ, ועכשיו –"
עכשיו, אמנם, היה דודו של דיאספורין לבוש כאיש רש מאד
ונקלה. מעיל קצר, מעוך וטלוא, נסרח,
כתרמיל, על כתפותיו הבלתי ישרות, כתפות של
תלמיד חכם. מכנסיו, במחילה,
היו עוד יותר גרועים ומבזים. סנדליו
נחתכו, כנראה, ממנעליו, אשר הביא אתו עוד מרוסיה. בכלל היה מראהו כנקודת ההשקפה ההֶרריסית (מלשון הרריס – אחיו של דויד באמריקה)
נדכה מאד. שערותיו הלבינו שלא לפי
שנותיו, הלבינו מן החלב אשר בכדי זוגתו הזקנה, וזקנו המגודל, שהיה מתאים מאד
לשביב-העליצות (העליצות העמוקה, המיוחדה), שהבהב בעיניו, נעשה חשוב ביותר וטרגי
ביותר גם יחד. הוא סיגל לעצמו, לצער
לב דיאספורין לפעמים, גם איזו תנועות של קבצן שמח בחלקו, מה שלפנים לא הוכר בו
כלל. התנועות לא היו טריביאליות ממש,
מפני שסוף-סוף הלא זה היה אריה לפידות, איש אשר לא רבים כמותו, בכל אופן, אבל יש
גם שהיו בהכרח שלא במקומן והיו עלולות, לפיכך, להעציב את נפש-הרואה: איש זה – האם
נתעלה הוא או הושפל על ידי כל מה שעבר עליו כאן?
אם כך ואם כך ואריה לפידות חי כאן, בפלשתינה, את חייו
הוא, חיים קשים, אבל מקוריים, חיי-מופת, חיי יחיד במינו. הוא, שהיה כבר למעלה מחמישים, היה עובד
בתור שכיר-יום מלאכה, אשר לא ידעוה לא הוא ולא אבותיו: בוצר ענבים, קוטף תפוחי
זהב, עודר במעדר, מנקה רפתים וחצרות, ולעתים גם עוזר לשומר על הגורן. ביתו, כאמור, היה עוד
ב"הבנותו": גג מבחוץ, אך לא תקרה מבפנים, והכתלים הדקים היו עדיין
נעדרים טיח גם מבחוץ וגם מבפנים, ולפנות ערב, בשוב הזקן מעבודתו, בעת שהיה מאריך
בתפילת המנחה, אשר אהב ביחוד – "תפילת יצחק בצאתו לשוח בשדה"! – היה
עוסק בתיקון דירתו ו"מתחרץ" יותר מכפי כוחותיו.
כיצד בא השינוי הגדול הזה בחיי לפידות? איך נהיה לכזה?
קשה היה לברר. הרבה המקרה עושה,
הרבה ההכרח עושה, קצת גם ההכרה, ולא מעט הרוח היתירה והעקשנות. הוא, אמנם, היה יליד-כפר, בן-כפר
בילדותו, ונטיה בלבו ל"אם כל החי" מקדמת דנא, אך אבותיו היו תגרנים, ככל היהודים, מקודם תגרנים בכפר
ואחר כך תגרנים בעיר, וחינוכו של אריה בעל הנפש היפה ובעל הכשרונות היה כחינוכם של
כל נערי בני ישראל בעלי הכשרונות לפני שלושים שנה עם לדת רעיון חיבת ציון. האברך המשיי אריה לפידות נהיה, כמובן,
לאחר נישואיו למשכיל, ככל העֵרים והטובים שבבני גילו אז, למד איזה זמן
ב"אינסטיטוּט", היה – זה דוקא לא כמובן – לחובב-ציון ושילם הרבה שנים,
גם לאחר שאבד את ה"נדן" שלו בענין רע, שלושה רובלים שנתיים לוַעד
האודיסאי. ואולם בנסעו לפלשתינה,
אחרי שהודח ממשמרתו, משמרת הרבנות-מטעם, בעיר-המחוז, ואחרי אבוד לו גם
"שעותיו" בביוּרוֹ האֶמיגרציוני בעיר-הפלך, לא חלם, לא יכול לחלום,
להיות לפועל כיום הזה. אחד מידידי
נעוריו, חברו לפנים באינסטיטוּט, שישב זה מכבר בארץ בתור ממונה למוסד אחד, כתב לו
לתומו, או שלא לתומו, על הנחיצות, שהחובבים את ציון יהיו גם מחוֹנניה, חלוּציה,
כבני ביל"ו הגיבורים בשעתם, ואגב גם על הפּוֹאֶזיה שבחיים הארצי-ישארליים
החדשים. הממוּנה המנהיג, אמנם, ידע
כבר אז את האמת, אבל הלשכה שלו היתה פתוחה, ואשתו היתה יושבת ראש בהרבה חברות
ובניו עלולים היו ללמוד בגימנסיה העברית המתיסדת – מה היה אפשר לעשות? צריך היה
לכתוב מעת לעת מכתבים כאלה, מכתבים מעודדים. מאליהם נכתבו מעת
לעת מכתבים כאלה! ברם כל המכתבים הרבים ההמה כאילו לא נמסרו מן הפוסטה למחוז-חפצם,
ואותו המכתב היחידי דוקא עשה רושם: אריה לפידות נסע בעצם היום הזה, בעצם התקוה
להתחדשות רוסיה הגדולה, קצת באיזו אמונת-פלא בלב וקצת במין רגש של "שם
נראה"... הוא בא לארץ ובבואו
ביקש משרה, וזו לא נמצאה. ואולם הוא
לא נספח על מחנה הבני-בלי-משרה הארצי-ישראליים הנרגנים באהליהם ומחוץ לאהליהם על
מנהגי המקום, אלא ניסה את כוחו במקום אחר.
ולימים, כשהציע לפניו ידיד-נעוריו איזו משרה קטנה, שנמצאה – כבר לא אבה הוא
לקבלה. "איזה מקבל-משרות אני?
למה הדבר דומה? – ביטל את עצמו בענוה גאותנית – אני כפרי". אמונת-הפלא פינתה מקום לאמונה מסוג אחר,
אך היכרת לא נכרתה. "העבודה
היא חיינו, מכל צרה תצילנו" – שמע אחת ושתים אותו הזמר מן הימים ההם,
ונתרשם. בני ביתו מבקשים אוכל, אבל
במה הם "מיוחסים" יותר
ממנו? יעבדו גם הם כמוהו ויסתפקו גם הם במועט כמוהו. תהא הינדה, תחיה, להם למופת! היש לו רשות לזה? ודאי שיש, הואיל
וזוהי דרכו. אין רחמים בדין. וכלום בחיים העירוניים הוא האושר? והרי
חיי העיר ידועים למדי מפי ספרים ומן המציאות. "נוּ, – מתריס כנגדו צבי שלא מן הענין – וכאן אינך כבר
בגלוּת?" – "אם כן – עונה גם הוא, האב, ל"צבי מודח" זה וגם כן שלא מן הענין – ועבודת האומה אינה
כלום?" –"אינה כלום?" – הוא חוזר בעצמו מיד על תשובתו-שאלתו ושותק
רגע ושתיקה זו אומרת הרבה. שתיקה זו
אומרת לצבי: "על כלתך ומותה הטרגי התאוננת שם... אבל אם אנחנו נהיה אדונים לשטח-האדמה, שאנו יושבים עליו, הן
תשבנה אתנו גם אחיותינו וכלותינו לבטח". אבל לצבי אין פנאי להמשיך: הוא נוסע ליפו. לשלום!
ככה נרתם אריה לפידות בעגלת-חייו החדשה, וכפי שהעיד
בעצמו – לא נתחרט. "כאן אני
כדג במים" – השתדל להוכיח לבן-אחותו בשיחתו הראשונה לבואו של זה, אבל לי,
שהייתי באותו מעמד, נדמה משום מה, כי הוא אינו מביט לא בפני אשתו ולא בפניו של
האורח.
בכלל, לפידות, כאיש עדין, אשר שאר-רוח לו, לא הרבה לדבר
על עצמו ונמנע בכל מה דאפשר מספר על כל ההרפתקאות דעדו עליו ועל כל אותם הדברים,
איך שבימים הראשונים חזר אחרי עבודה ולא קיבלוהו, בהיותו זקן ולא רב-כוח וכו'
וכו', אבל הכל ידעו את זאת. ידוע
היה לכל, עד כמה גדול הוא האידיאל של לפידות הזקן להיות פועל לא-גרוע, עד כמה משתדל
הוא בעבודתו, עד כמה הוא סובל ומצטער כשידיו הבלתי-אמונות לא תעשינה תושיה ועד כמה
עיניו התמימות והעמוקות גם יחד מאירות בעת שיעלה לו לבלי לנפול מאחרים, ובזה להיות
למעוז לאחרים בכוח-רצונו הכביר וב"צירופיו" הקשים...
– באמת, מה חסר היה לי אלמלי הייתי צעיר כמותך, – אמר
לפידות לדיאַספּוֹרין ביום הראשון לבואו של זה – צעיר, אשר כוחו במתניו ואונו
בשרירי בטנו – הוסיף לדבר בלשון-הכתוב – הן מאוּשר הייתי אז באמת...
– אתה זקן צעיר ואנחנו צעירים זקנים; הי מנן עדיף? –
מצאתי אני צורך בנפשי להעלות בכוָנה את הזקן בעיני אורחו הצעיר. ואולם הצורך המכוון הזה לא היה נקי גם
מרגש של התבטלות אמיתית מצדי לפני זה האיש, אשר, איך שתביט עליו, אין בו דופי!
ויחד עם זה היה בקריאתי גם מעין פניה של התפארות כלפי דיאספורין: רואה אתה,
פליט-אמריקה, איזו אישים נפגשים אצלנו
בפלשתינה!
וככה נעשה לפידות הזקן לנושא-שיחותינו התדירי ביני ובין
דיאספורין מיום בואו והלאה. בחפץ
מיוחד הייתי מדבר לרעי על דודו.
דודו אינו רֵיזוֹנר. הוא,
אמנם, רגיל לדבר על התעודה החדשה, על רוח
ישראל סבא, על חובת הצעירים לישוב, – לפעמים גם להטיל מרה – אך לא בתור
מטיף, מדריך ומורה דרך לאחרים, כמו לעצמו. אֶה, משל למה הדבר דומה, אילו היה כך וכך – היה טוב... יחיו החיים הטובים, המוסריים, ההגיוניים!
– ויודע אתה, דויד, – הייתי מתלהב – יודע אתה, עוד זאת:
באמת אין הזקן מיסטי כל עיקר. הוא כולו הגיון, הגיון מסוג יותר רם;
כמובן, לא הגיון-המשכילים בני דורו (שגם הם, אגב, זכורים לטוב!), לא הגיון-השכל,
כי אם הגיון-האינסטינקט, הגיון-החיים, עיקר-החיים, גם הרליגיוֹזיוּת שלו (אנכי
בעומק נפשי המורדת לא יכולתי בשום אופן להשיג, ולא כל שכן להשלים את
ה"תֵּיאיזם" שלו, והייתי שב אליו כפעם בפעם) – דע לך, גם הרליגיוזיות
שלו אינה מיסטית. הוא מתפלל, אבל לא
בציבור ולא תפילת קבע.
– ובכן?...
– בכן...
רצוני לומר... בנוגע לתפילתו
כשהיא לעצמה... המבין אתה? (כאן,
כאמור, לא הבנתי בעצמי וחיפשתי לי מוצא): הרליגיוזיות שלו נובעת, מצד אחד, מזה,
שאין הכפירה-בעיקר יכולה להניח את דעתו; הן באמת הכל אַגנוֹסטיקים, דיאספּוֹרין,
אַגנוֹסטיקים ולא אַתּיאיסטים – אף שההבדל באמת אינו חשוב... ומצד שני, בעיקר, ממקור החיוניות המיוחדה
שבו... כמו שאמרתי... מובן, צריך להעלות בחשבון את שנותיו, את
חינוכו, את ההרגל... אף כי
באמת... יודע אתה? האיש השקט הזה
הוא על פי תכונתו גיבור... גיבור
בכל שעה ושעה. כל הגדוד ברח והוא
משתער יחידי על האויב, והדגל בידו.
זהו גראנדיוֹזי! שמא חושב אתה, שבשעה כזו מצפים לאיזה גמול? לא, מי שהוא
גיבור בתכונתו – אי-אפשר לו אחרת. הוא אינו דתי מבערוּת, הוא אינו דתי מפני בעל-הבתיוּת, הוא גם
אינו רליגיוזי מפני המיסטיוּת.
ואמור מה שתאמר: אני מוקיר את תפילתו. לפני תפילה כזו גם אני יכול לכרוע על ברך ולהתפלל. שמא חושב אתה, כי מתפלל הוא על פי הנוסח הקבוע: "הודו
לד', קראו בשמו, הודיעוּ בעמים עלילותיו"... "רפאנו, ד', ונרפא"... "עלינו לשבח לאדון-הכל, שלא עשנו כגויי-הארצות ולא שמנו
כמשפחות-האדמה" – הס מלהזכיר...
כבר אמרתי לך: יש לו נוסחאות משלו, מנפשו... הוא מתפלל רק כשיש לו צורך נפשי בזה. הוא, אמנם, מתעטף בטליתו, אבל את טליתו
הישנה גם אני אוהב... יש בה איזה
דבר... יש, יש!... ואת ידיו ראית, דויד? התבוננת לידיו
הכחושות, השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אַנג'לו, דיאספורין,
בחייך, ידי אַנג'לו!
– בחיי? – פקפק דיאספורין, אם לקבל את שבועתי.
כי פעמים יש שהייתי בעיניו כמפריז על המידה; אבל תמיד,
אף על פי כן, האזין לי בענין רב, כתלמיד מסור ומקשיב, באשר רצה לחדור בעזרתי אל
העולם היהודי הפנימי אשר גיליתי לפניו.
כתייר אנגלי נענע לי בראשו, ובהנאה אמיתית, לכל ה"המצאות"
הטמונות, אשר חשפתי לפניו בנוגע לדודו.
אני, למשל, בדקתי ומצאתי, כי "יחוסו" של אריה לפידות, כפי שהוא
בעצמו מסר לי פעם, עולה בד בבד עם שינויי-הדורות שלנו במאה האחרונה וכי
"האֶכּסמפלָר יקר המציאות דנא", שזה לפני שתים-שלוש שנים מלאו לו
חמישים, הרי הוא מעין הד למאורעות המחשבה והחיים היהודיים בתקופה האחרונה, שגולת
הכותרת שלהם היא: חיבת ציון ועבודה.
צא ולמד: חוֹטר הוא מגזע רבנים גדולים, "מאורי-הגולה", השוחים
בים-התלמוד ומפרשים; אך אבי-אביו היה כבר חסיד עשיר מַלוה-בריבית, שהצדיק היה אצלו
לאלהים והכל היה אצלו אלהים (הוא היה מרים אגודל מפנקס-החובות ואומר: הנה אני
מדבר, הנה אני מניע בידי – מה זאת?
אלהים!"); ולאבי-אביו זה שני בנים: אחד למד בוַלוֹז'ין, שלא ברצון-הוריו,
נתפקר ונעשה לרופא צבאי, שהרשות הרוסית היתה לאלהיו ובניו – באחת מבירות רוסיה – התבוללו
לגמרי, ומהם גם התנצרו... השני,
אבי-אריה ואבי-אמו של דיאספורין, ירש עסקי אביו וחכר אחוזות בבנגב-רוסיה, על ידי קוֹמבּינַציוֹת
שונות, ירד מנכסיו ונעשה לתגרן
כפרי-עירוני ממדרגה פחותה, אבל עד שיצא נקי מנכסיו נחשבו נכסיו אלה לאלהים
לו... לאחרונה, הוא, ה"דוד" נוּ, כאן כבר אלהים אחרים...
– נוּ, והלאה? – רצה דיאספורין לדעת את ההמשך, כשאמרתי
לו את כל הדברים האלה.
That is the question – – אמרתי אני לענות
ל"אמריקאי" בלשונו ובכל הרצינות שיש בתשובה זו, אבל הוא קדמני והביע את
רעיון-האושר שנצנץ אצלו:
– הרי
שגם אני... מצד אמי... יחסן כזה!... ואני לא ידעתי, לא חשבתי על זה מעולם... עכשיו אבי שלי ואני... הרי כאן עולם מלא! עולם שלם!
בכלל היה דויד דיאספורין, בהיפך ממה שהיה אצלי, מאושר
בימים הראשונים לבואו. עבודה כפולה
ושמחה נעשתה בו: לקבל רשמי החיים של הסביבה החדשה, העברית, ולהסיר מעליו את כל סבל
עברו הקצר, אבל הזר, אשר העיק עליו.
כאן היה לו הכל חדש והכל חפשי.
ללכת בלי צוארון, ולא כל שכן גם יחף – אלו היו מן התענוגים היותר גדולים
שלו. "אנו כאן יחפים
עברים!" – דיבר מעת לעת בעליצות. גם ה"סטיכיה" של העבודה לא היתה עליו, הצעיר, כל כך
מוזרה וקשה בעת הראשונה כמו לדודו הזקן ולרעו הזקן למן הימים הראשונים עד היום
האחרון. העבודה? – הוֹ, הוא עושה
ממנה משחק. ובימים של לא-עבודה היה
לרוב במין מצב של שכחה ושל תנועת מרגעה: הוא שכח את רוסיה, גליציה, אמריקה – שכח
את הכל; הרים ושדות – וחיק הטבע נתן את ריחו. אין כל קושיות, כל דרישות במופלא. הוא שכח אפילו מה שקרה לבן-דודו, שלא ידע אותו פנים, והיה מהלך
רגלי יחידי ממקום למקום והתענג מאד.
הוא היה מספר לי איך בשכבו על הדשאים החרוכים, מביט אל הפרחים
הבלתי-נובלים, הוא מרגיש, שבן הוא, אשר שב לאמו. רע היה לי רק מה שידעתי, כי פרחי המציאות גם הם יתנו, סוף-סוף,
את ריחם והאידיליה תעבוֹר...
דויד דיאספורין היה לן בחוץ והדבר לא הפליא אותו
כלל. מן הקדחתנים לא היה, ובכל זאת
היו לו לפעמים ארבעים ואחת מעלות חום.
לכאורה, קיבל גם את זה כדבר נחוץ, שאין להרהר אחריו, אבל דא עקא, שמתוך
החום היה מדבר על "אגודת חובבי הבמה העברית" שביפו...
הוא היה אחת ושתים אצל ראש האגודה. קבלת הפנים היתה יותר ממנומסת. היא היתה לבבית, טובה. אבל זה לא שימח את הנפש האַקטוֹרית. בפקחותו מצא דויד דיאספורין, כי
קבלת-פנים שכזו מצד ראש איזו אגודה, סימן הוא לחולשת האגודה, למיעוט-כוחה. ראש איזה קלוב באמריקה אינו מקבל כך פני
איש בא מחדש! ואמנם, שמע אומרים, שבעת האחרונה אין ה"חובבים" הדלים
מראים כל אותות-חיים. הראש אמר לו,
שהוא, דיאספורין, צריך ללמוד עברית – ודאי! אבל בכלל בשביל ללמוד את השפה, ועוד
יותר בשביל ללמוד לדעת את התנאים ואת החיים, שבתוכם אתה בא לעבוד, צריך הוא לגור
במקום המעשה, ביפו. אגב, איזו תקוה
יש לו...
תקותו של דויד בנדון זה, או יותר נכון, תכניתו לעבודתו
להבא, שעליה דיבר כבר אלי בהקיץ ולא מתוך חום, היתה, שעד שילמד עברית – לקבל הצעתו
של קבלן תיאטרוני אחד, יהודי הונגרי שבא מחדש, אשר כבר מצא אותו ודיבר אתו על זה,
ולהציג חזיונות אחדים ביהודית המדוברת, שאינה מוזרה לו כל כך, בעיר ואולי גם באיזו
מושבות. להקת-משחקים נודדת!
הרֶפֶּרטוּאַר, אמנם, אינו לפי רוחו, לפי רוחו של דיאספורין. על פי השערה גרידא הוא יודע,
שהרפּרטוּאַר אינו לפי רוחו, אבל לו דרושה בימה, בימה. ואז, לאחר שיראה את כוחו, יוכל להרחיב חוג-פעולתו. האגודה תמציא לו אז אמצעים, האגודה תתן
לו את המורים הדרושים, האגודה...
באחת: הוא יהיה האַקטוֹר העברי הראשון!
אריה לפידות רצה מאד, שבן-אחותו לא יוסיף לחלום את
חלומותיו התמימים, שלמרות שהם תמימים, הרי אינם נותנים לעבוד עבודה ממשית (ובאמת,
מילתא זוטרא, למה לחפור ביום עשרה בורות, שבהם אפשר יהיה לנטוע איזו עשר נטיעות,
בעוד שבמשך הזמן הזה אפשר ללמוד בעל פה, על כל המימיקה, עשר שורות מן המוֹנוֹלוֹג:
,היות או לא היות'? אבל מה אני אומר עשר שורות? את כולו, את כל המונולוג, ממש את
כולו! לא כדאי לעבוד! לא כדאי!"), אלא שלא יחדל מעבודת המעדר, שיתמכר לעבודת
המעדר, כלומר, שיעבוד, שימלא את חיל-העובדים. ואולם רק מפני שלא היה בא אפילו כמיעץ, אלא כמביע את רצונו,
ואם על ידי לגלוג מר על כל היקר והחשוב – רק מפני זה לא הרעימה התערבותו ביחוד...
דברי לפידות אלי היו גם הם לעבוד במעדר, לבלי לשים לב
לנסיון הראשון שלא עלה. אין דבר:
הפצעים מעל הידים יעברו ותשארנה יבלות נאות ונחמדות. אין דבר, אם אהיה עובד במעדר, יקבלו אצלי כל החיים צורה אחרת,
ואז אוכל גם לכתוב יותר טוב, לכתוב דברים רעננים, בריאים. עד מתי אסתפק בפיליטונים, בקטעים? צריך
שתכתוב דבר הגון. הוא היה רוצה
לראותני בכך. נעים היה לו לראותני
בכך. הוא, לפידות, מחכה לאיזה דבר
הגון משלי, בלי חולניות, בלי דיקאדנס.
מדוע אצל אומות-העולם נוצרות יצירות גדולות? התרופה היחידה היא – העבודה. זו תצילני משממון נפשי, ואז אוכל גם ליצור.
בעומק-חדרי-לבי, באותו קן ההפכים והניגודים, יש שהיה
מאן-דהו אשר נתן צדק לדברי לפידות, אבל אותו המצדיק גופו התגנב והזה, לבלי לעשות
כעצת לפידות ממש, אלא להשתמש בו, במיעץ גופו, למוֹדל בשביל חיבורי אשר עלי לכתוב,
אשר שמו, של החיבור, לא יהיה כבר "אחרוני צלילים", כי אם אחרת, אחרת,
ושלא יהיה גם, הוֹ, רשימה קטנה, חטופה, כי אם דבר... דבר...
ובעלותי בערבים עם דיאספורין על גורן-המושבה, בהתחבאנו
במסתרי האלומות, נתונים בתוך עולם של גבעולים וכוכבים, ומסביבינו, בריחוק-מקום
קצת, קולות עצורים, צחוק של דוּ-פנים, מנגינות מתהלכות, – וה"דוד" לא
היה אתנו, כי עסק בעבודת ביתו – היינו שנינו שוכבים ופנינו כלפי מעלה ומדברים
דברים, אשר לא שמעם המקום הזה אלף בשנים, בטרם באו אליו צעירי ישראל מן הצפון...
– הביטה!... – היה מתחיל דיאספורין פרימיטיבית – מה טוב
פה...
– כן, ברגע זה טוב... – היה הולך ונמשך מפי – ומשום מה
מתכּווץ הלב?... אבל, מי יודע, אולי
על ידי חיבורי אגאל... חוץ מזה ודאי
שין לי כלום. וזהו ענין, סוף-סוף... הענין היחידי התופס עוד מקום
אצלי... ומי יודע, אפשר נגזרה
גזירה, שלפידות הוא יגאלני... שממנו
אשאב כוס ישועות... – – – אכתוב רק
מִתּחילה את הדפים הראשונים. מחר
אכתוב. צריך ללכוד את הדפים
הראשונים... לשים רסן באפם... ואחר כך...
– זה הדבר! – היה ממשיך דיאספורין יחד אתי – ההבדל
שבינך ובין דודי גדול הוא מאד. הוא
רואה בחייו פה דבר חיובי – פלשתינה! – (ולפיכך הוא גם קנאי כזה בכלל ובנוגע אלי
ביחוד), בעוד שאצלך, כפי שאניי מבין
, כל הענין אינו אלא מתוך שלילה, מתוך יחס שלילי לחיינו שם, אבל חיוב פה
אינך רואה ואינך מקבל... זוכר אתה
אצל דוֹסטוֹיֶבסקי?... את כל העם
היהודי אינך מקבל! לא כך?
– כך, כך...
הזקן... נניח לו בשעה
זו... אניח לו בשעה שאני חושב את
חשבון-עולמי אני, חה, – באיזו פעם? בעשרים ושלוש שנות חיי הכרתי – מחמש עד עשרים
ושמונה – הן כבר היו כ"ג פעמים שס"ה יום... ולכל יום כ"ד שעותיו... ולכל שעה רגעיו הבלתי ספורים... ולכל רגע חשבונותיו הבלתי-ספורים... או אולי, דויד, – אולי – החשבון האחד?
– חיים טובים, חיים קשים, חיים ריקים, חיים מלאים, ואנו
איננו יודעים עד מה... – הוערה לרגע גם על דיאספורין הרוח של "התפלספות
סטוּדנטית".
– והעיקר, – לא נתתי לו אני להסיג הרבה את גבולי – יבוא יום ואתה תזכור את
לילותינו אלה, ואת שיחתנו זו, ואני, אני לא אהיה... היכן אהיה?...
אלוהים!...
ומצב-נפש משונה היה בא. הרגעים עוברים, ואנחנו מלחשים: "טוב, טוב מאד". אבל הלחישה בעצמה עוררה ספק. נדמינו בעיני עצמנו כאילו אנו במצב של
מציל ומפלט נפשו מן הרעה. הסכנה
מנוצחת לפי שעה, נרחקת, נדחית, אבל היא תבוא, מחויבת לבוא – אנו בטוחים ומצפים לה
ברגע הטוב הזה. הרגע היה טוב, –
צבעי השמים קסמו והילדה מן המושבה אמרה "שלום!" בכל חנה – אבל האימה
תגיח, מחויבת להגיח, במה שיבוא, ברגע הבא, מחר עם השכמת הבוקר, מחרתים לפנות ערב.
– – –
שמי הלילה והילדה אשר אמרה "שלום!" לא ידעו
מכל זה.
ב
אם הפרזתי קצת בפני דיאספורין על ערכם של חיי דודו ושל
תכונת דודו, הנה במכתבי אליו לשיקאגוֹ על הסביבה הפלשתינאית ביהודה לא היה אף צל
של הפרזה. כל ענין הפרבר ההוא, שבו
גר אריה לפידות, היה מעין משחק, ומשחק לא משעשע: משחק באיכרוּת, משחק בישובו של
עולם. בדרך "רשמי" נחשב
הפרבר ההוא למושבה מיוחדת, ובעתונות הציונית באו בכל חודש וחודש חשבונות מפורטים
על מאות נפשותיה ובקרה ויתר ה"אִינוֶנטאר" שלה וכו' וכו'. אולם במציאות היה שם רחוב אחד משומם,
בתים בלי חצרות מסביב, עד גבול אדמת כפר-הערבים הקרוב, שדות-בור מעטים, והכל עשה
רושם אוירי. יושב-המקום היהודי היה
איש לא רע, איש שאולי קשה למצוא דוגמתו בשום אומה ולשון לחופש-המחשבה ולרוחב-הלב,
אבל יחד עם זה תועה כצל, קצוץ-כנף וקל כנוצה. נוסף לזה עשה תמיד יושב-המקום הזה רושם, כאילו רימוהו ופניו
היו תמיד של אותו הנוסע המקיץ פתאום בעגלת הקיטור במחלקה השלישית, והנה קור ורפש
ורוח ואבק וגם כיסו עם הפרוטות האחדות נגנב... פיהוק ותלאות-הדרך!
בין הצעירים הפועלים האינטליגנטים הרוָקים, שהתנודדו
באותו המקום ושדיאספורין היה אחד מהם, היה גם מין אחד של בני-בעלי-בתים אמידים,
שאבותיהם היו בחוץ-לארץ,, אך
הקפיטלים שלהם עמדו, לפי דבריהם, מאחוריהם, ורק שהמשרדים ביפו אינם יודעים ליעץ
להם מה לעשות, ולעת-עתה היו כל חלומותיהם ודבריהם: ביסוּס. אולם המין הזה היה מצער בכמותו, יוצא מן
הכלל. הכלל היה: צעירים יחפים,
קרועים, בלויים, אנשים חיים לשעה, מיוֹאשים מן העתיד, כמעט בלתי חושבים על העתיד,
בכל אופן לא מדברים על אודותיו ולא מזכירים את שמו. אלה ברובם היו מביאים את לחמם בעבודת-יומם הקשה, הבלתי רגילה,
הבלתי מצויה, אבל הלחם לא היה לשובע, ויתר צרכיהם ההכרחיים נמלאו למחצה, לשליש
ולרביע. כאן היו גם
ה"קוֹריספּוֹנדנטים" – אנשים חיים מקוריספּוֹנדנציה, אבל לא
מקוריספּוֹנדנציות לעתונים (שנים-שלושה היו גם כאלה) כי אם מכתיבת מכתבים... להוריהם או לקרובים שבחוץ-לארץ, כי ישלחו
להם איזה סכום לצרכיהם. אניקדוטות
שונות התהלכו בנידון זה בפרבר.
פלא מגוחך היה תלוי מעל הראשים. הנה באו זה לא מכבר הלום, לארץ-המזרח
הרחוקה והזרה, איזו אנשים קטנים בקומתם וחיורים במראם, והם אומרים, שרוצים הם
להיות איכרים, פועלים, ורובם ככולם קוראים לעצמם "חלוצים", "אידיאליים"
– לכאורה, הרי זה יפה מאד מצדם; לכאורה, יש בזה משום מעשה-גבורה וכוח-הרצון;
לכאורה, יש בזה הוד שביסוד, אבל בתוך? היש לזה יסוד? יסוד היה כאן, אלמלי באו
אנשים חזקים, שעבודתם כשהיא לעצמה היא אצלם הכל, בלי כל חשבונות כלליים, לאומיים,
היו עושים בשביל עצמם מעשה תדירי, ממושך... אבל האנשים האלה,
אחרי כל עינוייהם הרבים, האמיתיים והמדומים, הן לא יגועו פה עם ההתאמצות האחרונה,
למען הוריש פרי-עמלם לבאים אחריהם; הן האנשים האלה הנם ככל האנשים היהודים, שכוחם
גדול בפה מביד, ושיני ההכרח תהיינה בהם לגרשם; הן גם עתה, זה אך החִלם לעשות, רק
אחדים מעשרותיהם אינם מסתפקים בדיבורים בלבד... (בדיבורים על "תנועת החלוצים" שהיתה להם מִתחילה באגודותיהם בחוץ-לארץ ואחר כך
במלחמתם בבואם אל הארץ. על האֶלמנט
הרקוב, שהיה לפניהם, ועל האֶלמנט הבלתי-מהוגן, הבא או שאינו בא אחריהם). הן בבתים הקטנים הללו מדברים כל כך הרבה
על אודות אידיאלים ומרבים כל כך בדרישה וחקירה: כמה נוטל בשכרו פקיד פלוני שביפו
וכמה אלמוני שבירושלים... והן,
לאחרונה, כמה חלומות וגעגועים אצל כל אחד ואחד מהם, בגלוי או בסתר, על עזיבת
המקום... ואם אשמה אין כאן, אם אשמה
לא היתה כאן, אם אחרת לא היה יכול להיות, אם הדיבורים הרבים היו
"טבעיים" כל כך, הנה גניחה מגוחכת הציצה מן החלונות הקטנים...
ביחוד היה מעציב ומגוחך בשעת החגיגות הקטנות, שהיו
עורכים החלוצים הקטנים, הנובלים.
דיאספורין היה מתרחק מהן ככל האפשר, יען שכל אסיפת בני אדם היתה מעירה בו
את כוֹסף-הדיקלוּם, ושום "חתיכות יהודיות" לא ידע, לצערו הגדול; מאידך
גיסא, לדקלם ברוסית – חשב לאִי-טאקטיוּת.
תחת זאת היה נסחף אל החגיגות הללו שבפרבר נקדימון בן אייזיק רייכל, אחד
מבני איכרי המושבה המכובדים. אביו,
אייזיק רייכל, בא הנה לפני ט"ו שנה מרומניה, כשהוא, נקדימון, היה בן ה',
"עוד בטרם התחילה הציוניות שלכם", כמו שהלה רגיל לומר לבנו בשעת
אי-רצון. פרדסו של אייזיק כבר נושא
פירות וגם יש לו שתי אקציות בעסק הציוני על יסוד מניות, שצבי לפידות מכהן שם. אייזיק רייכל הוא "טיפּוּס
בריא" של אָץ להעשיר, שונא לכל שכניו, אוהב להתכבד בקלון-חבריו, אינטריגן
בישיבות ועד-המושבה, חורק שן כשמזכירים לו פועל עברי או שומר עברי, בהוכיחו, כי
"עם יהודי טוב רק לאכול קוּגל, וגם זה לא מקערה אחת", וכי – כמו שהפלונית שלו אומרת בצדק – הן גם
לעבודת הבית נחוצות משרתות, ומהיכן תשיגן, אם לא מבין נשי הפועלים והשומרים
הערבים? הפועל העברי, אם גם אינו רוָק, כלום ישלח לך את אשתו לשרת בביתך?! – –
פניו, מהלכו, תנועותיו של ר' אייזיק אינם כלל לא רק של איכר אלא גם לא של יושב-כפר;
כולו קבלן קטן, פאבריקאנט פעוט (אגב, בזה לא נבדל מכל בני-גילו במושבה). תחת זאת פני נקדימון בנו, שהפיקו שטחיות
של שני חכמים ספרדים מצורפים יחד, היו גם חולמים במקצת, ואף על פי שלמד ארבע שנים
בבי"ס "מקוה-ישראל", ידע, בכל זאת, לקרוא את העתונות העברית שבארץ
ולבו היה נוהה קמעא אחרי הפועלים הרוסים.
אמרו שהחלטה גמורה החליט נקדימון זה, באם לא יסע לפריס, לישא לו אשה דוקא
מבנות גולי-רוסיה, שהיו "נבונות", ולא היה מחסיר כל חגיגה שבפרבר הסמוך.
ימים אחדים לפני החגיגה היו מכריזים עליה והיו דנים בה;
"מעת-לעת"-ים רבים היו הצעירים והצעירות מתכוננים לאותה שעה ומצפים לה,
אבל הנה הגיעה השעה, הנה בא הנשף, הנה נאספו אל הבית המוכן ל"נשף", וכל
אחד ואחד מן הנאספים שרוי בעצב ומחכה שוב, מחכה לזה, שאחרים ישמחוהו, מחכה ומתרעם
על שאין משמחים...
"שממון" – קובל אחד בפני רעהו... "נשף שמח!" – מלגלגת ברעל צעירה אחת אל רעותה... מפקידה לפקידה צפות ועולות הלצות
מקיאות-מרה, המעוררות הצטחקות קטועה – ושתיקה... אבל הנה עברה עוד שעה; הנה הביאו יין. זה וזה מעוררים את עצמם ואת אחרים
לשיר. "לשיר! לשיר!" –
מסכימים בקול, שבו היה ודאי צועק הטובע, אלמלא היה פיו מלא מים, בשעה שהוא אוחז
בראש השבולת. הקולות צרודים ועיפים,
גם כשהימים שלפני הנשף עברו בביטול-מלאכה.
השירים המלאכותיים, בני השנה, שאמנם יש להם פּרֶטֶנזיוֹת להיות
עממיים-ארצישראליים, אבל עוד טרם שנקלטו כבר נהיו לזרא, הומים, הומים, ואינם
מגרשים את הרוח הרעה. "עצלן
איכר אחד חי בכפר... אוי, לא טוב,
לא טוב, לא טוב... ת-מיד ל-רעוב"...
פֶה! מוצאים פזמונים שגורים אחרים,
אבל גם את אלה נכונים להחליף בכל זמר חדש, שיביאו מאיזה מקום שיהיה ובאיזו שפה
שתהיה... "רבותי! – קופץ פתאום
ראש הפרבר על הספסל, לאחר שהגיח לתוכו רבע או חצי כוס יין נומר 6 וטיפות אחדות של
קוֹניאַק (הכל בזול!) – רבותי! הנה נתאספנו היום (הנאספים מתקנים: הלילה! – הנואם
מניע ראשו בפשרנות: יהא הלילה!) ובכן, הנה נתאספנו... ואַל נבטל את הערב במאומה... באפס, כּוָנתי...
צריכים אנו – פחות או יותר – להמתיק סוד ולהתיעץ... מה יהיה הסוף, אֶ...אֶה..." מאן-דהו מפסיק אותו שוב, רק בכדי להפסיק... אז יתרגז הנואם וימשיך
"להכעיס", רק כדי להמשיך, בין אם שומעים לו ובין אם לא. לאחרונה מתחילים לשמוע, למצער, לבלי
להפריע בתכיפות, והנאומים, שאינם דרושים לשום איש, שידועים כבר בעל פה ושכבר קצה
בהם נפש הכל, מתחילים... בלי נאומים
– הרי המצב עוד יותר רע...
כן, מסביב לבית אריה לפידות היתה אַתמוֹספירה של
נאוּמים, דברים, של דרישה וחקירה, של תביעות והתאוננות, של שאלות וקושיות: זה קיבל
הלואה וזא לא – מדוע? לזה יש תקוה ללכת לגליל ושם להתאַכֵּר, ולזה לא – למה? זה
כבר נוסע מפה, וזה עדיין לא – כך? זה מביא הלום את בני ביתו – מה? משוגע?... הוֹ, אין דבר, הציונים בכל מקום אינם
טיפשים: פוטרים עצמם בשקל, אבל לבוא הנה להתענות אינם רוצים... זה אמת? אומרים שהציוניות עושה עכשיו חיל
בחוץ-לארץ... יש על מה לחכות? – "על
מה? עלמה כבודה, תרשיני להעיר: אסור לומר ,על מה לחכות'; צריך לומר:
,למה'"... לא, מוּתר, מוּתר...
חבל, סוסו של ה"גר" מת, סוף-סוף... אין עזרה מדיצינית...
ואם היו גונבים אותו, כמו שגנבו את שלי, היה יותר טוב? על גניבה הלב דוה
יותר... השומרים הערבים גונבים
בעצמם... נוסף על המצב המזהיר בכלל –
הרי זו קללת הישוב ממש... האומנם?
לצבי לפידות, אומרים, תאבד בקרוב משמרתו...
מפני מה?
זו השמועה היתה, אמנם, כמעט עובדה ודאית, אף שדבר דיברו
עליה עוד קודם שידע ממנה בעל-הדבר בעצמו.
ועוד זאת: העוּבדה היתה, בלי ספק, עוּבדה חשובה בחיי השכנים הקרובים ועם
כגון דא היו מתחשבים בכל מקום ומזכירים בהתענינות, אבל כאן, בין שכני לפידות, לא
דיברו על העובדה כשהיא לעצמה וביחסה למצב-ביתו של אבי המוּדח ממשמרתו, אלא על
היוצא ממנה בנוגע לכל הישוב. מה?
מעמדו של צבי נתרופף שם או, אולי, מצבו של כל העסק? אומרים, שהוא, צבי, עשה שם
אַגיטציה לשביתה... שביתה בעסק
ציוני?... ומדוע לא?... אלא שמִתחילה צריך להגדיר, עד כמה העסק
הוא ציוני ועד כמה הוא מפעל פרטי...
בעלי המניות של העסק הרי הם אנשים פרטיים... אבל בארץ-ישראל – הכל ציוניות... בארץ-ישראל אין מקום לשביתות... להכשיל את התעשיה העברית בארץ-ישראל?... מה? הרי שאתם גוזרים על השביתה
בכלל?... אולם מענין: אומרים,
שבמפעל הזה יש צורך גדול מצד תעודתו, אבל אין שם כל סדר, הכל חושבים את עצמם
לבעליו, איש אינו יודע מחברו, איש מפריע את חברו, השטאב של הפקידים הוא פי שלושה
מן הדרוש... עבודה אינה
נעשית... כל מי שבא עם מפעל זה במשא
ומתן מקלל את יומו... הפועלים אינם
ממלאים את תפקידם... וזוהי ראיה,
שלא רק לעבודת האדמה אין פועלינו מוכשרים... לא נכון, לא נכון, שוב קטיגוריה על הפועלים... אומרים לפטר חלק מהם... זהו הגורם לשביתה... בשביתה תלויה עכשיו הצלחת כל המפעל...
השאלות והדברים אשר אצל בית אריה לפידות היו כל כך רבים
עד שסוף-סוף חדרו גם פנימה. אף
הדודה הינדה המדוכאה התחילה להקשות קושיות, למרוד,
ואם לא בקול ובמעשים. בשבת
בצהרים, כשאריה אישה – יחף ובכותונת אחת לעורו – היה שוכב מבחוץ על המחצלת שאצל
הבית וישן, היתה מביטה בעד האשנב היחידי שבאותו כותל, אשר תחתיתו של אותו כותל שימשה למראשותיו, כשהיא
רכובה על הכסא היחידי אשר במעונה, סנטרה על אדן-החלון, ובעיניה יגון. כך היתה עוברת שעה, עוברות שעתים. "מנורת המאור" מונח אצלה בלתי
פתוח, והיא אינה סרה ממקומה. על השולחן,
אצל הפמוטים המחלבים, התגוללו שיורי סעודת השבת, פתותי לחם וקליפות של ביצים
שלוקות, וניצבו כוסות ריקות עם דפנים מלוכלכים בקהוה שחורה, בלי חלב. אך הזקנה לא השגיחה בכל זה. הנה נכנסה האלמנה, אשת בנה ההרוג,
מרוּשלת, מנוּולת, אכוּלת-קדחת, פרוּמת-בלוּזה, פעוּרת-פה; וזו הלא נוהגת קלות
ורוחצת כלים בשבת, אך גם אליה אין לבה של הזקנה נתון. בעיניה יגון.
מה? אם השבת הזו שבת-מברכין? כן. – חודש תשרי? – חודש תשרי. עמרם הלך היום אל המושבה לשחק; לא אכל
כלום. מילא, מי אשם בזה? הלא לחם
יש.
– וחמי היכן? ישן?...
– כאן, לפני החלון... בלילה הזה תוֹרוֹ לשמור...
– הוא כבר נעוֹר, כמדומה... עם מי הוא מדבר? עם הסופר?
– אלא עם מי ידבר?
המלים פזורות, מוטעמות. ואיזה צליל אחר בקול, צליל משונה, צליל חדש לגבי הזקנה.
– כל העולם עכשיו הוא דבירי – עולה קול-הזקן מן החוץ.
הזקנה אינה מבינה מה שהוא מדבר: לשון-קודש. עם השכן ה"כותב" הוא מדבר רק
לשון-קודש. מילא, תהא
לשון-קודש. אבל איזה חוסר-אמונה כלפי
תוכן דבריו מתגנב אל לבה, והיא מנענעת בראשה בבושה של ספקנות. היא פותחת את "מנורת
המאור". אותו הצחוק, הצחוק
הקדמון, לא יעבור כבר על דל שפתיה לשמע קולו.
ולפידות הזקן ממשיך וממשיך...
– אבל רֶמְבְּרנדט... אם אני, כדומה למשל, רוצה דוקא ברמבּרנדט, הרי אני, איש-שיחו,
בא אליו בעקיפין, כביכול, לשם לגלוג על אותם המתגעגעים לאירופה ולקוּלטוּרה שלה,
החסרה להם כאן.
– אי?...
רוצה ברמבּרנדט?... אם כן,
הסתכל בפאת שמים זו... רואה אתה
אותה טלית שכולה תכלת?... משל למה
הדבר דומה... רואה אתה עבים אלה?
רואה אתה צבעים בקרן זו?... הרי לך
רמבּרנדט...
ובקורת-רוח גדולה עובר השוכב לדיבוריו התדיריים על
הטבע, על הנביאים, על הרוח העברי, ואולם לאט-לאט הוא עוזב את ההרים ובא אל העמק:
אל השחתת הערים, אל החולין ואל החולניות שבחומר האנושי שלנו. עבודה חינוכית גדולה עוד צריכה להיעשות,
עבודה חינוכית גדולה... לאט-לאט היה
מתאסף גם קהל קטן מסביב זה השוכב שכיבה שחציה ישיבה – כולו מקופל מתחתיו – מן
הפועלים הגמורים, הפועלים למחצה, ה"קוֹריספּוֹנדנטים", ופעמים גם
מבעלי-בתי-הפרבר, ויש שהיה בא אפילו ה"גר" עם פניו הרחבים, הבריאים,
הרוסיים ועם
ה"б־Кабы" שלו: ” хлебушка вдоволь б־Кабы" – אילו היה לחם לשובע – כי אז
אפשר היה לחיות. הנאספים היו
ניגשים, אומרים "שבת-שלום!", יושבים, והשיחה על המחצלת אצל לפידות הזקן
היתה נמשכת עד הערב, עד צאת השבת.
– אפילו לדידך , – היה פונה
לפידות בעיקר אלי, מתכּוון שיראו אחרים וגם אני בעצמי, שהוא פונה אלי – אם כן, אתה
בעצמך אומר: דרך אחרת אין.
והפוֹרמוּלה: "אין ארץ – אין דרך", זו הפורמולה שלך אינה נכונה. ואפילו לדידך, שישובנו לא יתפתח, שאין
תקוה להתפתחות, שאין קרקעות לקניה...
משל למה הדבר דומה?... אם
כן, אני – יודעים אתם כולכם – אינני מסכים לכל זה. אני מאמין ביעודי הנביאים: מריח-שדה נפריח. ובנוגע לדברי ימי עמנו – גם פה אין הדבר כך, רבי ומורי! אני, בדברי
ימי עמנו – אני מתגאה. רוח-עמנו
התגלם בהם בכל גאונו...
למדי... ואבותיו שמסרו נפשם
על קידוש-השם – לא לחינם מסרו. וגם
עתה לא קץ, כי אם תקופה חדשה, כן, דוקא עתה. צריך רק לשנות את ערכינו. בזה אני מודה.
מפלטנו לא במדיניות.
במדיניות נלחמתי תמיד. זו
היתה שגיאה. אם כן, שאו עיניכם וראו
מסביב: הנה ישוב של יהודים. זה לא
תכחיש. מה תאמר? הוא לא נעשה על
ידינו ממש? נגד זה צריך להלחם. אבל
הלב יגיל... משל למה הדבר
דומה?... למה לכם כל העם? אנחנו,
הנמצאים פה הננו העם. מי שאינו פה
אינו ציוני בעיני. ודי לנו האלפים
שישנם כבר פה. אילו היו פה מאת אלף
יהודים, יהודים כדיבעי, עובדים – דיֵנוּ.
עכשיו, כמו שראינוּ, אין יהודינו פה עומדים על המדרגה העליונה. אם כן, צריכים לעבוד בתוכם. זוהי תעודה הגונה. צריך שהגרעין יהיה טוב. בימי שיבת בבל עלו רק...
– עשרה יוחסין... – אני מפסיק בקוצר-רוח.
– ארבעים ושנים אלף. ועזרא הסופר אתם. כחצי מן הסכום הזה יש לנו כבר במושבות,
אם נצרף גם את הישוב הפועל שבערים.
ועכשיו קח יהודי-המזרח...
– איני שד, שאקחם! – הולך רוחי
וקצר עוד יותר.
– הרגע רק, הרגע, – אין הבשר-ודם
שבלפידות יכול לעמוד, בכל זאת, בפני כל הרגשות של קנטור ושל אהבת תהילה וניצוח,
המתעוררים בשעת ויכוּח, וביחוד בעת שהפּוֹזיציה של המתנגד מתחילה כבר לנוּע – הן
אני מדבר כל העת אליבא דידך. אתה
מבקש פרספקטיביות והנני אומר: יהא אפילו כדבריך, אבל שאיפתנו כשהיא לעצמה גדולה
היא ורחבה ועמוקה, שאיפה שכדאי לעבוד בשבילה. לא למסור את הנפש – משל למה הדבר דומה? – אין אנו מוסרים את נפשנו. אדרבה, להנאתנו ולטובתנו אנו עובדים בכאן,
כי רק בחיים כאלה יש אושר. אם כן,
איך שיהיה, ואתה אינך יכול להכחיש, כי יש חיים מיוחדים בכאן. יש מעשים ומלחמה; ואני חוזר לשאלתי אשר
שאלתיך, אותך: כלום אין כל מלחמתנו פה, כל חיינו ויסורינו פה – אני מדגיש:
יסורינו, זהו רכוש – כלום אין כל זה חומר...
– לרומן ציוני עם גיבורים
ציוניים?
פני הזקן מכסיפים. זהו המענה שלי?
אז אני יוצא מעצמי. לבי נוקפי, ואני מתחיל לצעוק את
נושנותי. מלחמתנו – לאן מובילה
מלחמתנו? וכי יש מאתנו מאמין בנצחוננו? וכי יש מקום לנצחון? אלא מה, מלחמה לשם
מלחמה? הן ציוני חולם ומאמין יוכל להיות רק איזה צעיר נלהב או לא-נלהב בחוץ-לארץ,
שלא חשב חשבונו של דבר, שאינו רואה מה שגלוי לתינוק. הסופר היושב פה הן אינו יכול להעלים עין מן המציאות. והמציאות, הישוב – לכל היותר, הרי הוא
עומד על מקום אחד, ובהכרח. "מפלטנו לא במדיניות" – אמר לפידות; ודאי; פה לא שאלה
פוליטית. בפוליטיקה יש מקום לשינויי
מצב-הרוח, להשפעת העתונות, הדרשות, אבל כאן בעניננו, ערכם אפס. הממשלה מביטה בעין רעה. החילוק לא היה גדול, אם גם היתה מביטה
בעין טובה. איני מדבר כבר על מקלט
בטוח – זה חלום-הבל. בלול של
תרנגולים אתם מבקשים מקלט לאַנקוֹר הפצוּע? אבל גם בשביל מטרות יותר ענָווֹת,
בשביל מטרתו של לפידות – מה צריך היה? צריך לקנות ולעבוד. הממשלה, איפוא, יכולה להקל ולהכביד, אבל
קודם כל הן דרוש, שתהא אפשרות רחבה של קניות. ובנוגע לזה, הרי אנו יודעים את המצב. נוּ, נניח, יארע נס, ימצאו ויקנו איזו
כיכרות-אדמה במשך של עשר שנים, ואם הממשלה המקומית תניח מכשולים, כמו עד הנה –
במשך של עשרים שנה, ובמחיר כפול-שמונה. נוּ, נניח, כבר קנו...
מי יעבוד על האדמה הקנויה? מי עובד על שעל האדמה שיש לנו? אבל נלך עוד
הלאה, אפילו אלמלי היו יהודים עובדים על השעל הזה, – זה חשוב, זה חשוב מאד – אבל
איזה עולם-הבא לאומי אפשר להבטיח להם, לעובדים, בעד זה, אם הם אינם עובדים טבעיים,
ובעבודה כשהיא לעצמה אינם רואים את כל עולמם? הן גם אלמלי היינו יותר טובים מכפי
שאנו עכשיו, כלום היה עתידנו יותר בטוח פה? עתידנו – במובן היותר פשוט של המלה:
יום מחר. איני רוצה לנבא, אבל את
האמת הלא צריך לדעת. הן אנו איננו
נוסעים לקונגרס... אנו רשאים להביט
ישר בפני האמת... ומהו, איפוא,
הפלא, מאידך גיסא, שהחומר האנושי שלנו, כפי שמתאונן לפידות, אינו נותן טעם לשבח –
מה ובשם מה אפשר לדרוש ממנו אחרת? אמנם, נעשים פה מצדנו מעשים שלא יעשו במובן
הלאומי, אמנם, המוננו כאן הוא עיור, אבל לא עיור יותר מבכל מקום, ותמיד כשתעיין בדבר – מה עליו לעשות? גם בזה,
אמנם, יצדק לפידות: הדור הגדל עושה רושם של גידול מלאכוּתי וחולני, נפוּח מבחוץ
וניחר בתוך. גם זה אמת:
העומדים-בראש הידועים, היודעים את האמת ומתכּוונים להסתירה מעצמם ומאחרים, עוסקים
באפס מעשה, בהתחרות ובנרגנות. אבל מהו
הפלא? איך אפשר שתהא אחרת, אם אפילו "השבלים הבודדות", הבאים לעשות איזה
דבר באיזה מקצוע, ועושים, צפוּיים גם
בהצלחתם לשאלת "למי אני עמל?", אם רק אינם מוצאים סיפוּק גמור במעשם
כשהוא לעצמו? מה הפלא שרוב צעירי האינטליגנציה, גם מן המובחרים – את השארלטאנים
הקטנים איני מביא בחשבון – תועים כצללים בלי כל התרוממות-רוח, בלי כל יתד בחייהם?
הנַדה באיש אבן על כי רפו ידיו והוא נותן בכוס עינו או במה שגרוע מכוס? לא טוב;
ודאי לא טוב, אבל אל תשכחו: כאן אנו שותים את כוס הגלות האחרונה... על מי תטילו, איפוא, אשמת הרקב אשר בכל
הפינות, הבא מכל פינות-העולם? כל המוּקא מגלי ימי הגלויות הולך אל הנחלים האחרים,
ומהם גם אל הנחל הזה... ערעור
יסודות-לא-יסודות ואנדלרמוסיה...
מה, איפוא, אפשר להטיף ובשם מה נטיף?
– לא בדבריו יוּכּר איש – הייתי
עמל אחר כך להניח את דעתו של דיאספורין, כאילו הייתי חייב לו איזה דבר (ובאמת לו
הייתי חייב, כי הוא היה טעון חיזוק ושלילתי המוחלטה היתה גורמת לו כאב), אבל מיד
הייתי נכנס מאלי בטוֹן שלי ומסב את פני הדברים שוב לעברי – לא אמרתי לך מעולם, שכל
דבריו של דודך הם תמיד עמוקים ביותר. הוא, אולי, בכלל אינו עמוק ביותר. ראיה לדבר אביא לך אחר כך. אבל, יודע אתה, דבריו אינם מכעיסים... כל מה שהוא מוציא מפיו, אף שאינך מסכים
לו, אינו מכעיס משום-מה... תמיד
נשמע בהם הד של איזה תוכן... זוכר
אתה? פעם אחת, בקראקוי, אכלת באכסניה שלי.
אני עדיין מחזיק בדעתי: אותה הפונדקאית הבאה בשנים היתה אשה מצוינה... רצוני לומר, אשה שאין חזונה נפרץ
בקרבנו. את כולנו, את האורחים, היתה
היא פוגשת באִמרת הליצנות הרגילה: "אדון פלוני בן פלוני! כלום אינך שבע כלל
מיום אתמול, שבאת לאכול גם היום?" התבין? את כולנו ובאִמרה אחת. לכאורה, בּאנאליוּת זו היתה עלולה לעשות
שׂרטת בנפש. אבל זה הדבר, שמפי האשה
ההיא היתה האִמרה הרגילה יוצאת תמיד בקול מיוחד, פקחי ותמימי גם יחד, עד שאני אומר
לך, ממש קסם היה בו.
– אבל בנוגע לדודי... – הפסיקני דיאספורין – מהי הראיה לדבר
שאמרת?
– הראיה לדבר, אה? – (ובהשפלת
הקול) – דודך מחכה, כי אני אהיה לפה – (ובחטיפה) – לרעיון-התחיה – (ובהוספה, כאילו
למחות את הרושם הבלתי נעים) – לרעיון הגדול של תחית עם גדול, כפי שהוא אומר...
– נוּ, ומהי השטחיות שבדבר? איזו
שטחיות מיוחדה אתה רואה בזה?
– איזו? – (ובצחוק-מרירות של מי
שלועגים לו) – כלום... כלום הדבר
הוא לפי כוחותי?... אמנם, יש שיעלה
על דעתי... לפעמים אני חושב... אבל לגמרי
אחרת. אני חושב לפעמים: אילולא היה
הדבר מכאיב כל כך, אילו היתה דרך אחרת, אילו היה אפשר, למצער, לרמוז על איזה מוצא
אחר, הקיצור, אילו יכולתי, היה מקום לכתוב על ענין הציוניות וישוב-ארץ-ישראל
קוֹמדיה קטנה, בת מערכה אחת, לא יותר.
– האומנם זו היתה מספיקה?
– כן, זה היה די והותר לתאר את כל
תנועת הקונגרסים, תנועת ה"שקלים", עם ריקניותה והתפארותה-שוא ודבריה על
דבר, שאין לה כל מושג הימנו, על מדינה שלא ראתה אפילו בחלום. שוה בנפשך: אנו משלמים שקלים ונוסעים
לדרֶזדן או למַנְצֶ'סטר לקונגרס ומנהיגינו מדברים
עשרה רגעים עם העומדים בראש הממשלה הצרפתית ועם עוד ראשים, ועל ידי זה תהיה פּאריס
בעוד עשרים שנה שלנו.
– נוּ, זוהי הפרזה: פלשתינה אינה
פּאריס. אבל, בכל אופן, כלום גם פה,
במקום – קוֹמדיה?
– אילולא היה הדבר מכאיב כל כך, –
אמרתי – ודאי! זה הישוב הישן, ובעיקר החדש, הדומה לישן, הבּארוֹני והבלתי
בּארוֹני, המתגעגע לבּארוֹני, הישוב בכל צדדיו: אלה איכרינו, הממנים משגיחים על
הערבים העובדים, איכרינו האנטי-ציוניים והציוניים בשעה שצריך; אלה "שוללי
הגלות" שלנו, הבאים ועושים גלות חדשה או חוזרים לישנה; אלו בנות-איכרינו
הרוצות דוקא להיות את אשר לא הן; אלו החושבות עבודת קטיפת תפוחי זהב לחרפה בפני
הבריות; ועכשיו קח, כמו שאומר דודך, את אורחינו, תיירינו, נַדבנינו ועושי דעת הקהל הציוני שלנו מן החוץ, אותם
ציוני-על-הכוס שלנו... קח את אנשי המעשה שלנו, האומרים להתאחז ומתחילים בגבורה,
בעת שאפילו לא-גיבורים אינם, את הפקידים שלנו הצועקים על שלא באים קאפיטאליסטים,
בעוד שאין לאן לבוא, המתריעים על שאין "קונים", בעת שאין להם מה
למכור... עכשיו בוא אל ההוֹטֶלים
שלנו, עם כל הארחי-פרחי שלהם, עם יהודיהם ה"מריחים", המוציאים כל
פרוטותיהם לנסיעות, ופועליהם המתגלגלים על המיטות... עדית כל ערי הגולה ורפש כל ערי הגולה... "בבל של מטה" הייתי קורא
לקוֹמדיה זו...
– אבל שמע-נא, באמת. תסלח לי לאשר אשאלך: זה מענין. וכי באמת גם לכתוב בגון דא אין לאל ידך... בעת האחרונה?
זוכר אני: לא עניתי מיד. רק לאחר שעברתי את החפירה, שבין המושבה והפרבר, בירידה ועליה
אטית (החפירה היתה צרה ובשביל לדלוג עליה לא נדרשה חריצות יתירה), אמרתי בקול,
שכמו העליתיהו מעומק החפירה:
– ואם גם אכתוב, אז מה?
והשאלה הזאת כבר לא היתה רק שאלה חשבונית, כלומר: אם גם
אכתוב, מה יצא מזה? מה ישתנה? מה יוּטב? או: אם גם אכתוב, מה ארויח מזה? האם ישימו
לב? האם לא יבטלו? האם, למצער, יכעסו ויקללו? האם גם יקבלו לדפוס? לא. לא. השאלה הזאת, שחמש מלותיה נאמרו בכלל, ולאו דוקא בנוגע להתוכן
הנדון, לא היתה שייכת גם לה"למה?" העולמי, הכולל, כלומר: אם גם אכתוב,
אם גם אצליח לעורר כעס-הקהל, מה בזה? הן סוף כל אדם למות, הן כולנו נמות... לא; השאלה החשאית הזאת לא היתה
חשבונית, לא היתה עולמית. היא נבעה
רק מתוך-תוכי, מיסוד-יסודי, ונגעה, אולי, גם באיש-שיחי, שכמוני היה איש בצי יניקה;
כמוני!... שנינו – שום קביעות לא
היתה לנו בעולמנו הקרוב; אנחנו, והכל אתנו, נדדנו ממקום למקום, משפה לשפה, מתרבות
לתרבות. ולפיכך הוא, אולי אַקטוֹר
דראמאטי מלידה, נשאר מה שהוא ואני – אני: סופר, אשר שפת הצבעים זרה לו ואשר
התיאבון הבלתי-אמצעי לחיים – למרות כל ההכרות השכליות – התיאבון לההרכבות העשירות
והנעימות, המשמחות והמעציבות של החיים, של חיי האדמה, לא ידע מעולם. אני – שירתי מאין תמצא? ואם גם אשיר , אז
מה?
מרחוק עלה וקרב אלינו אריה לפידות והמַטה בידו (הוא
הקדים ויצא כבר אל משמרתו, לשמור את הפרבר בלילה הזה). אבל חשכת הנשף הטילה גם עליו את סודרה. ומשום מה עלתה מחשבה גסה, כי האיש העני
והרעב הזה, בעת שדיבר לפני שעה בביטול ובתיעוב על תענוגות-העיר – האם לא היתה
בקולו איזו אפיסת-כוחות, שמצאה את תשלומה ואת מילואה בביטול ובתיעוב? הוא דיבר גם
על זה, שהאדם הוא מטרה לעצמו, שהאדם צריך לבקש את מטרתו רק באלהיו, כלומר בו
בעצמו, שהכל הוא צריך לעשות בשביל אלהיו, כלומר בשביל עצמו ולא בשביל אחרים, כי
באופן האחרון הרי הוא מראה את מיעוט-ערכו הוא... אבל האם לא היה הרושם, כאילו דוקא רק עכשיו בשבתו על המחצלת
בין המקשיבים והוא מדבר באזניהם ולפניהם, יש ללפידות זה ערך-מה בעיני עצמו?
הוא ניגש וַנלך שלשתנו, כן, אריה לפידות הרי הוא
כזה. אבל, בעצם, האם
"כזה" דנא הוא יותר מדבר שבהכרה גרידא? האם יש איזו אפשרות, שהחלטתו
הגדולה תהא אצלו יותר מדבר שבאידיאל בלבד? כלום מאושר הוא, הבלתי עובד מטבעו,
בעבודתו בעל כרחו? כלום יש לו, כלום יוכל להיות לו, האושר של עבודת אדמה? כלום
עבודת ידיו לגביה היא יותר מעבודת שכל ומאונס-עצמו? האם אין יהודי תמוה זה – כמוני
באותו ליל-ההחלטה אצל התיאטרון שבל. העיר – שריד אחרון מאותו האיסי העלוב, שהיה
בזמן החורבן האחרון? האם רבים, האם חמים דמיו?