מכאן ומכאן
|
מחברת ששית ומילואים |
(שני
פרקים נוספים)
א
לאריה לפידות לא היתה עבודה. או מפני שנותני-עבודה המעטים, המעסיקים פועלים עברים, מאסו בו,
סוף-סוף, ב"צורבא מדרבנן", המקלקל את ההרמוניה בכל צורתו ואָפיוֹ, או
מפני שאר הטעמים המצויים, שבשבילם לא היתה עבודה, וזה העכיר את רוח הזקן מאד. נוסף על זה היתה האלמנה חולה בקדחת
בלתי-פוסקת; על החלב, שהיתה הזקנה לוקחת מן הבידואים ומוכרת בעיר, נמצא מתחרה,
שהעלה את השער, והבן, "צבי מודח", בעל המשרה ביפו, נשאר בלי משרה, מפני
שכל העסק הציוני נתבטל ולא הועילו כל הקוֹמבּינאציוֹת, כל האסיפות וכל
הפּרוֹיֶקטים, שהיו לו, לצבי, ולאחרים בנדון דנא. אילו היה בא כותב-סיפורים והיה מתאר את מצב בית אריה לפידות
כמו שהוא, היו ה"מבינים" דנים את הסיפור לכליה: היאך! הגדשת-צבעים שכזו!
האב והבן בלי עבודה, האלמנה שבבית חולה – הכל ביחד ובחדר צר אחד! חוקי האמנות דורשים
אור וצל ולא תמונה שחורה כולה! אולם זה הדבר שאני,
הכותב, הייתי אז ביפו, ואריה לפידות ובנו לא דאגו לסיפורים כלל! זה האחרון, אמנם,
התחיל בעת האחרונה להתענין באמנות – איך אפשר לבלי התענין? – אבל יחד עם זה נשאר "אדם
פּוֹזיטיבי לגמרי" והיה מתרחק, לפי דבריו, בכוָנה, אם כי בקושי ידוע,
מהמאספים הרוסים החדשים, שנמצאו בהרבה מבתי הפרבר, ומצרכי שירה "במובן הרחב
של המלה". ואם היה, כעושה טובה
למאן-דהו, קורא איזה דבר, היה בוחר בסיפורים מלפני חמישים שנה, דוקא מהמהלך הישן,
דוקא מהקלַסיקים, כשם שחבריו, פועלי הפרבר, אשר אתם התהלך, היו מבליטים, להבדיל,
את מכנסיהם הקרועים, המלוכלכים בעפר, וכשם שהכל במקום ההוא היו מבליטים ומציגים
לראוה איזה דבר.
כן, הכל היה באותו החדר הצר האחד... ובחגיגה השנתית להיוָסד הפרבר לחשו סוד
באזני נקדימון בן איייזיק-רייכל – סוד, שהכל התלחשו עליו והכל ידעוהו, מלבד
בעל-הדבר בעצמו – כי מהראוּי היה לתמוך באיזו פרנקים את משפחת הזקן. ולמען, למען השם צריך, שהנתמך לא ידע
מזה. לוֹ אסור לדעת מזה, כי יכעס
מאד; כי האיש הזה יבחר לגווע ברעב ממש ולא יקבל בשום אופן ואופן שבעולם. צריך למסור ישר לאשתו בשוק. פשוט – לקמח.
– אֶה, למה הנאומים? – הסתובב הזקן בין הנאספים – נהיה
שמחים בלי נאומים... העיקר שמחת
החיים... נהיה שמחים על... על שאנו פה... הציוני האמיתי הוא זה הנמצא פה... מי שאינו נמצא פה אינו ציוני... יַה-חה-לי-לי...
ואולם כל הנאספים, גם לא דקי הרגשה ביותר, לא האמינו
בשמחתו של לפידות ולא הקשיבו גם לנאומו שנאם אח"כ, סוף-סוף, אחרי הפצרות
מרובות מצד הכל וסירוב ממושך מצדו: למרות היותו נגד נאומים, חשבו לחובה להַנוֹתוֹ
ולכַבדוֹ בנאום בעל כרחו, אבל לשמוע לא היה מה... אֶה, אין כבר אותו לפידות שהיה לפנים, לפני ארבע-חמש שנים, בעת
היוָסד הפרבר!... היכן אבדו
מזמוריו, ניגוניו, בדיחותיו? וכיצד היה מרקד בההוֹטל של הפועלים (מאתים פועלים
עברים היו אז במושבה!) אחרי העבודה, בערב יום-חול פשוט... פשוט היה בא ביעף מביתו... אחרי ארוחת הערב... הפועלים יושבים... והוא, מבלי כל שאלות-ומעלות:
הַ-י-י... הַ-י-י... הַ-י-י-יה... "הוֹרָה"!...
והכל נתלים בו ומרקדים...
אֶה, אין אותן עתים... אין
אותו מצב-הרוח...
– ועל אודות אובד-עצות שמעתם?
– מה? מה? מה קרה?
– לא, לא קרה כלום... אבל הנה היו פה אתמול פועלי-יפו... ביפו מספרים, שהוא...
– הוא?
– שותה חליפות שתי כוסות קוֹניאַק ואחת יין חמוץ, שתי
כוסות יין חמוץ ואחת קוֹניאַק...
– ככה? שותה לשכרה? חבל!...
– וב"המחרשה" כבר לא רואים אותו...
– הוא כבר אינו עובד שמה...
– מפני ה"אנצידנט" של הז'ארגוֹן?
– הוא אינו בשביל "המחרשה". "המחרשה" משתדלת להיות
הד-הישוב, הד-התחיה, והוא הולך ומתיר את הז'ארגון...
– פועלי יפו סיפרו, שהוא שלח "מכתב אל
המערכת" בדבר האינצידנט, ולא הדפיסוהו...
– הוא כבר היה לא הוא בעת האחרונה לשבתו פה...
– מעת שעבר לגור לבית-הזקן...
– "הימים הנוראים" השפיעו עליו...
– הוא התאהב בהאלמנה, חה-חה!
– כל האנשים הקרועים והשבורים מכל העולם באים
לארץ-ישראל...
– הבלים!...
ואמנם, כך היה הדבר. בטרם עברי ליפו גרתי גם אני שבועות אחדים בבית-לפידות: חסכון
בהוצאות. וכל הימים ההם שררה בבית
דממת-אנחה כבדה וגם הדיבור שלנו – של לפידות, דיאספורין ואני – לא היה, במידה
ידועה, אלא מין שתיקה, או יותר ברור, מין השתקת המחשבה.
– איש היה בארץ-ערב – הייתי מזמר לפני עצמי ולפני
דיאספורין, כשהדוד לא היה אתנו – והיה האיש ההוא תם וישר, ירא-אלהים באמת, עושה
טוב באמת וסר מרע... ויוָלד לו בן
גיבן וגומר, וגומר, וגומר. ובכל זאת
לא חטא אריה בשפתיו ולא נתן תיפלה באלהים, אשר לא יענה לו מן הסערה, לא יענה, לא
יענה...
– הס...
הנה הוא מתקרב... מטייל
לבדד... לאן, הדוד לפידות?
– אני מבקש את המאַין.
– איזה מַעין? וכי היכן יש מַעין בפרבר?
– את המאַין. מאין יבוא עזרנו. אני מתלוצץ, כמובן. מה חסר לנו? –
והוא אינו הולך אתנו. סימן לא-טוב כל עיקר!
– משל למה הדבר דומה? – יש שהיה הזקן פותח פתאום את פיו
ואומר בלי כל קשר אל הקודם – לכלב שהיה קשור בחבל ארוך. נפל ר' כלב פעם על המצאה וניתק את הקשר
בשיניו; נטל בעליו וקשרו שנית; לימים מתישב הכלב שלנו ומנתק שנית את החבל; נוטל
בעליו וחוזר וקושרהו. וכך ארך זמן
מרובה: הלה מנתק והלה קושר, עד שלבסוף נעשה החבל קצר והכלב לא יכול למוש
ממקומו. אם כן, מורי ורבותי (בניגון
של "מגיד"), הנמשל מובן מאליו: כל מה שמוסיפים לנתק, כך מתקצר החבל...
ודיאספורין היה לוחש לי. השמתי את לבי לזה, ש...
שדודו בעת האחרונה התחיל משתמט מדבר על אודות... על אודות הערביאים? הן הזקן היה אוהב-ערב כזה! הוא, דיאספורין,
– למה יכחד? – שונא את הערביאים מיום הראשון לבואו הנה. עם מנוּול! צריך רק לעבור פעם בשוקיהם
ולהביט בפני רוכליהם, בכדי להיוָכח, עד כמה הניווּל שלהם מגיע. אלה הם מנוּולים! והוא, דיאספורין, הן
אינו אנטישמי כמוני. הוא אינו שונא
בני-שם (הערביאים, אמנם, יש להם הרבה תכונות של בני גזעם היהודים, אבל זה לא
נוגע). ואולם הזקן, הזקן – הוא היה
מדבר תמיד: אסור לנו להוציא משפט; אנחנו איננו יודעים אותם, ואַל נהיה כבני אירופה
המוציאים עלינו משפט שלילי, מפני שלא יודעים אותנו. אמנם, עם-הארץ הוא עתה באיזה מצב של ירידה במוסרו, אבל עלינו
להיזהר מהוציא משפט מעוקל: אַל לשכוח את הקוּלטוּרה העתיקה שלהם. הערביאים, סוף-סוף, יקומו לתחיה, ובאמת
אנחנו צריכים להחיותם אתנו. אנחנו
מטיפים לעבודה עברית, מפני שאנחנו צריכים לה גופה, אנחנו צריכים לחנך עצמנו
בעבודה, בה אנו רואים תחית היהודי והאדם שבנו, אבל אלמלא היתה אצלנו אי-הנורמליות
של אנשי-האויר, אלמלא היתה עבודתנו נחוצה לנו לעצמנו כל כך, העבודה כשהיא לעצמה,
כי אז צריכים היינו לשמוח, על שמושבותינו נותנות פרנסה לערביאים. כך וכך היה מדבר לפנים, עד שבאמת לא נעים
היה הדבר, ויותר מלא-נעים: פלא! האומנם נשכח מלבו הכל? האומנם נמחה מזכרונו כל אשר
עולל לו אחד מבני "הקוּלטוּרה העתיקה"? ועכשיו...
– חדל לנגוע בערביאים?
– בלי קלות-ראש!... יש סימנים מובהקים, שאיזה שינוי בא במצב-רוחו של הזקן. אמונתו מתרופפת... מלחמת אמונה בגיל שבין חמישים לששים... הוא, דיאספורין, אינו יודע: אפשר העניות
גורמת לזה, אבל עכשיו ניכר בזקן איזה רגש של מוסר-כליות כלפי בני ביתו. אולי איזה יתוש מנקר בו: איזו רשות היתה
לו להביאם לידי כך? – מה היה שֵם נכדו הקטן שמת? הֶרצל?
– הרצל...
הרצל...
וזכר התינוק המת היה עולה בבית.
– זה היה תינוק חיור וקטן, אבל בעל עור עדין כל כך
ועינים כל כך נפלאות. אפילו צבי,
ה"אינטליגנט" המובהק, לא היה עומד בנסיון והיה מצחק אתו. שַוה בנפשך, דיאספורין: צבי שאר-בשרך היה
נעשה לפילוֹלוֹג והיה קורא לו בשובבוּת: "шпрингать!" ("שפּרינגַאט!"), כלומר, לקפוץ
(מלה משפת-אמו "שפּרינגען"
עם הסוף של צורת הפּועל הרוסי. ואני, שהייתי אורח ארעי בבית, הייתי כבר
מתאר לי, איך שאני נעשה פה בן-בית והרצל זה גדל קצת, נעשה בן ארבע, חמש, והרי הוא,
כדרך-הילדים, בכדי לרמותני, מעמיד כסא אצל דלת-החדר מבחוץ, ניצב עליו ונוקש בדלת
למען אטעה לחשוב, כי איש גדול הוא הדופק.
אני יודע את התרמית, אבל מתחפש למרוּמה וקורא בקול גדול: "יבוא!"
הוא, הרצל החי, קופץ מעל הכסא בצחוק, מתפרץ החדרה ונופל לתוך זרועותי... המשחק הזה נשאר לאחד מזכרונותינו היותר
חמודים... ועכשיו?... איזו זכרונות השאיר הרצל?... לא! לא! אני איני מאמין בשום אופן, כי
אוכל לשכוח בזמן מן הזמנים את המחזה ההוא ממחרת לקבורתו... עריסתו של הרצל עמדה בחוץ... אז התעוררו אביו ואמו האבלים והכניסו את
העריסה הריקה לתוך הבית, הציעו אותה – שומע אתה, דויד? – הציעו אותה, כמו בהיות
בנם בחיים, עמדו עליה, זה מעבר מזה וזו מעבר מזה, וַיבכו בקול נואש כזה, בקול איום
כזה, בקול אומלל כזה... "לא
נראה יותר את הרצל... לא נראה יותר
את הרצלה"... אימת ההוָיה,
דויד... שמע-נא! יצלצל זה באזניך
כמו שאתה רוצה, ואני הנני פּסימיסט, פּסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים... לא, לא, לא... אני מקלל את ההוָיה!...
אני מקלל את קללתי!... ועל
פּסימיוּתי לא אוַתר, לא אוַתר, דיאספורין...
ברם, יש שהייתי מוַתר. פורתא, אבל מוַתר.
יש שאימת ההויה היתה מתנדפת משהו, והגורם לה היה עמרם, שבינתים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! "אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא
בשביל מין בריה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי – דיֵנוּ". זה היה ילד רזה, אבל אמיץ. פעם אחת הכה הוא, הקטן, רועה ערבי כבן
שבע-עשרה וקרע את ה"עַגָל" (פתיל תרבושו) מעל ראשו על ששלח את בהמותיו
לחלקת אדמתו של הפרבר, ולא נודע מהיכן עזות גדולה כזו ל"בעל גוף" קטן
זה, אשר גדל עוד תחת השפעת החסידות התמידית של אבי-אביו. הוא היה חפשי בתנועותיו כ"ערבי
במדבר", מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במַלמד-הבקר, בבקר ובכל
המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים.
בלילות, ביחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה-הפרבר ולשאול כל ניגש: "מן
הדא?" כלומר: "מי כאן? מי בא לגבולי?" ובין גברא לגברא היה קולו
הצעקני פעם מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה המזרחית:
"לשנה הבאה בירושלים –
הוֹ-הוֹ,
הוֹ-הוֹ, הוֹי!"
– הוא יהיה לאיש! – היתה מתענגת הינדה הזקנה המספרת
בבדיחות-דעת על מה שראתה במושבה בצהרים, בשובה מן השוק אתו. נערי המושבה שיחקו אצל בית-הפקידות
הגדול. עמרמ'קה זה נתישב בדעתו,
יִדה אבן גדולה בשמשות ואחת נתפוצצה כהרף-עין. אחר במקומו היה נפחד ובורח. ואמנם, גם זה הקטן ברח, אבל אגב-ריצה עוד הספיק לקרוא:
– קלעתי אל המטרה... טראסקה!
– זה של הבארון – הזהירוהו בני-גילו...
– יציב, איפוא, אחרת, אם ירצה... יתן לזגג להשתכר... טראסקה!... –
– הנה הממזר הלז, חיים בעצמותיו! – סיימה הזקנה בצהלת
רגע ונכנסה מן החצר הביתה.
באותה שעה טיפס ה"ממזר" בבית על הכתלים והיה
עסוק בעבודה חשובה אחת: בלכידת הצפּרים, שהיו יושבות מתחת הגג הבלתי מקוֹרה
ומטילות פרשן על כתב ידו של צבי לפידות.
כי יחד עם ההתענינות באמנות, נעשה צבי לפידות בעת האחרונה למחייב-הגלות
ב"מובן הרחב של המלה" ולעג-להג הרבה בקולו הקוֹקטי למתארים את מצבנו בכל
מקום בהפרזה לא נכונה כזו, בעוד שבאמת אנחנו
בכל מקום עושים את ההיסטוריה ואתנו מתחשבים בכל מקום "במובן הרחב של
המלה". לברר את נקודת ההשקפה
הזאת כדיבעי הבטיח לכשירוַח לו, כי לפי שעה היו עליו שתי עבודות ספרותיות חשובות
אחרות: אחת פּוּבּליציסטית בז'ארגון, ע"ד העסק הציוני, שהוא שירת בו ולא
הצליח, מדוע לא הצליח ובמי האשם, והשנית, מדעית, חקירה סוציולוגית, וברוסית,
המוכיחה בספָרוֹת סטאטיסטיות רבות ובהשואות להאמיגראציה באמריקה, כי הקולוניזאציה
הכפרית בפלשתינה לא הצליחה, באותה מידה שקיוו, רק מפני שקולוניזאציה כזו דורשת
אמצעים אֶקוֹנוֹמיים רבים ביותר, וכי, לפיכך, יותר טוב לעשות קולוניזאציה
עירונית-מסחרית, שתעלה במהירות יותר גדולה ובזול יותר גדול. הדברים היו, בלי ספק, נכבדים וראויים
לאומרם, אבל הצפּרים, אשר מעל להשולחן, שעליו ישב צבי והשוָה את הטבלאות, התחשבו
רק בזה, שסיפון אין מתחתן והיו מטנפות את הניירות ואת הספרוֹת כפעם בפעם. זאת ראה "הערבי הקטן",
ואחרי אשר לא הצליחו תחבולות אחדות משלו אשר חיבל לצודן – לצוד את הצפּרים – כגון
לשכרן באוכל רווּי-אַלכּוֹהוֹל, ואחרי אשר בשני הכלובים אשר עשה לו גם כן אי-אפשר
היה ללכדן, מחמת התנועה הצפופה שבבית, גמר אומר להתנפל עליהן, על אויביו, בשעת
שנתן ולאספן כאסוף ביצים עזובות. אבל
גם בזה הפריעו אותו הגדולים, וביחוד הזקן... צבי, בכל הקוֹמפּלקציה שלו, אמנם, היה על צדו של עמרם, ולא עוד
אלא שניסה בעצמו לעלות על הסולם אשר שאל הקטן והביא מבית אחד השכנים, אך שלא
ברצונו הטריד הסוציולוג את "באי
כוח הזוֹאוֹלוֹגיה" ממקומם.
– שוּ הדא?...
מה זאת?... בית מלא
כתבנים... וכשבא לידי איזה דבר... –
הריע עמרם בהתחצפות מרוב דאגה על שהוא מוכרח להיבטל ולהמתין שנית עד שירגעו הצפרים
ויישנו.
צבי לפידות נתן עצות: לעשות כך... לעשות כך... הנה...
הנה... ואולם כשתפס הקטן אחת
ומסרה לה"כתבן" הוציאה זה מתוך היד שלא במתכּוון ופרחה לה.
– אוי, אני אלכוד את כולן ואשמידן... כלה אעשה בהן! – העירה אי-ההצלחה את
הצייד הקטן להתפאר במה שאין בו.
– נוּ, נוּ, – לא נחה דעת לפידות הזקן מכל העסק.
– מה? "חַיוֹת"! אותן מצוה להרוג! – הגן עמרם
על הפּוֹזיציה שלו.
– אתה בעצמך דומה לחיה קטנה – קרא לו הזקן בחיבה ובאיזו
הצטחקות של הכנעה.
וימים אחדים אחדים אחר כך היה מזכיר בהנאה
סוף-מעשה-הציד: ברוב עמל – שהרי היה צד שכנגד בבית, אשר גירש את הצפּרים בידים,
לבל תלכדנה – תפס הקטן עוד שתי צפּרים.
איש מן הציידים: דיאספורין שלנו, צבי מודח, כלתו – איש מהן לא תפס אחת,
והוא תפס שתים ונתן בכלוב. אבל יותר
לא נתפסו, לא נתפסו בשום אופן.
בקיצור, הצייד היה מלא חימה: להרוג ולאבד... אך קודם השינה פתח את הכלוב ואמר: צריך להוציא גם את
אלו... רחמנות...
– ומעכשיו בוא וראה כוחם של ציידים עברים!...
אריה לפידות צחק בכל פניו המקומטים, היקרים.
ב
צבי לפידות עזב את פלשתינה. הוא לא נסע בפשטות. הוא עזב. לפי שעה נסע לקאהיר.
לרוסיה, לפי דבריו, אסור לו לבוא, כי יאסרוהו, ואפילו אם לא יאסרוהו, הנה
בזכרו , שבאודיסה יפגוש ז'אנדארם את הספינה – זה בלבד כבר משניא עליו עד מות את כל
הספינה! ולנסוע לאירופה – הוצאות הדרך מאין יוקחו? ההוֹנוֹראר בעד מאמריו לא יתקבל
כל כך מהר. לפיכך נסע לקאהיר. אבל הוא זאת עשה: הוא הלך ליפו ואסף שם
כעשרה צעירים, מאלה שעמדו על הדרך, והשיאם שילכו גם הם אתו לקאהיר, והוא
בראשם. שם יראו. ובאמת, כלום אפשר היה, שצבי לפידות יסע,
פשוט, לקאהיר? הוא יצא בציבור ובדימוֹנסטראציה. הוא עזב את
פלשתינה.
ואת דויד דיאספורין השיגה יד
ההתרוננות-מיין-האילוזיה עוד בשלהי דקייטא, שבארץ-ישראל הם, אמנם, קשים
מקייטא. חוֹם-כבשן עולה ומתגבר היה
בארץ, והחיים היו למשא על הכל. אבל
דיאספורין, לאחר שארע לו ה"אינצידנט" בדבר ההצגה הז'ארגונית, איבד מיום
ליום את שיווּי-משקלו, והתחיל רץ פעמַים או שלוש פעמים בשבוע ליפו, למרות מה
שלעשות שם לא היה כבר מאומה, ונעשה מרוגז עד לבלתי נשׂוֹא, כמעט מכוֹער. בשובו מהעיר היה תועה כצל בסביבות הפרבר,
הלאה הלאה על פני קרקע-הבוּר, ויש שהגיע עד לידי כך, שהתחיל לברוח גם מפני דודו –
לבלי הביט בו. הוא לא נשתגע, אבל
השגעון היה בו. אלמלי היה איש אחר
באיזה קו, בקו אחד, היה, בלי כל פקפוק, מצב-רוח קיצוני שכזה נגמר בהידוק הכפתור
שבאקדח. אולם הוא לא היה אחר. הוא היה, סוף-סוף, דיאספורין, אותו
דיאספורין שהיה "שושבין" עליז ל"חתונות" הבדויות של בני
מפלגתו לפני שנים אחדות, והוא נשאר בחיים.
ולא עוד אלא שנתן אפילו מקום לאחרים לומר, שהוא "ממליח את תפקידו כבר
יותר על המידה", שהוא "עושה העוָיות"...
– משל למה הדבר דומה? – אמר אריה לפידות כששמע
את כל דבר-ה"מאורע" – לנכרי אחד, שנתגייר לפני החג בקהילה של מתנגדים
ונתחנך במצוות. לימדוהו בחול-המועד להניח תפילין והוא כרך את הרצועות בכל הדייקנות
של גר-צדק. אם כן, בשנה הבאה, לאחר
שבינתים למד להניח תפילין כדקא יאות ונתגאה בזה, בא בחול-המועד לעיר שכולה
חסידים. נכנס לבית-התפילה שלהם
והתחיל מניח תפילין ברוב התלהבות.
גערו בו: "מתנגד! ריקא! וכי אינך יודע, שחול-המועד המועד אסור בתפילין?
חייב מיתה!" נתן הגר את עיניו בכולם ותמה: מה היהודים הללו רוצים? הנחת
תפילין אינה מצוה אלא עבירה? היכא תמצי?! – אם כן, הנמשל מובן מאליו. דויד שלנו
קסבר: "מצוה" הוא מקיים! אמנות דרמטית יהודית הוא מכניס לרחוב-היהודים
ובשפתם המדוברת, והנה העתונות גוערת בו, כל הציבור האינטליגנטי נוזף בו... בתמיהה!
ואמנם, היה היה כדבר הזה לדיאספורין רעי, אשר
בא לשחק ברחוב-היהודים ואת כל עומק-הצרה של בלבול-לשונותיהם לא ידע; ומכל הקנאות
השטחית ורעת-הלב של "עודרי התחיה" לא היה לו כל מושג.
בן-חפשי כתב ב"על המשמר":
"כבר הצהרנו בגליון העבר והננו מצהירים
שנית, כי לא נרשה בכל תוקף אף בתור הוראת שעה, כי זרים יבואו לארץ-תחיתנו ויכלו
באדישות נוראה את כל עמלנו הרצין בעד שפת התחיה. עטי תרעד בזכרי, כי מה שחרשנו וזרענו בזעת אפים את הגרעינים
הבריאים של שפת חוזינו, עד כי עבודתנו הקשה והצנועה הביאה קודש פרי-הילולים, עברית
חיה, חדישה, רעננה, מצלצלת בכל הפינות שאנו פונים, והננו משוכנעים, כי אם רק נגרש
בעוד מועד את הבוגדים הממירים שפתנו הלאומית הגמישה בשפה הבלולה" – – –
דיאספורין לא קרא את כל הדברים האלה במקורם, כי
לא ידע לקרוא. אבל ספר סיפר לו
שותפו הקבלן מכל כובד המלחמה, אשר הקדישו עליהם ה"הֶבראיסטים", ומלבד
זאת לא חשכו מפניו פרחי המורים והסופרים חרפות וגערה. "אנחנו בנינו, ואתם באים לסתור!" – כך היה כתוב על
כל הפנים אשר פגש. לראשונה לא הבין
את הדבר כהויתו. מהו הרעש? הן הוא
בא לשחק לפני העם בשפה שהעם מדבר בה, ובתמימות של גוי הוא שואל אותי: הלא היהודים
מדברים ז'ארגון פה – כלום לא כך" אולי ברידאקציה של "המחרשה"
מדברים עברית, אולי גם המורים ביניהם לבין עצמם, אבל כל יושבי המקום היהודים –
המיוחסים רוסית, וההמון ז'ארגון – ומה מקום ל"חרם"? אנכי הייתי מתחיל
לבאר לו, שלפני אלפים בשנים, כשהיתה זו הארץ יהודית, היה זמן אחד שהיהודים דיברו
עברית, ולכן עכשיו בעלי התחיה רוצים שנתקשר על ידי השפה העברית עם העבר ההוא,
ובכלל שתהא שפה אחת לכולנו... טוב!
טוב! – דיאספורין ידע זאת. וכי לא
יהודי הוא? הוא יודע אפילו זה מכבר, שהז'ארגון הוא בפי היהודים רק מאות אחדות
בשנים, והוא דיאלקט אשכנזי מקולקל...
אבל הקלקול הוא לגבי האשכנזים; לגבינו, היהודים המדברים בדיאלקט זה – זוהי
שפתנו... ואיזו חרפה יש בשפה? הלא
זה משפט קדום! ביחוד אם השפה התחילה כבר להוציא יוצרים מתוכה: הנה יעקב
גוֹרדין. הוא, דיאספורין, קרא על
אודותיו בעתונות הרוסית שהשיג ביפו.
מפי אלה הוא יודע גם את תוכן "האלהים, האדם והשטן", והוא ביקש את
הקבלן להציג את הדבר הזה, אם אפשר.
הקבלן הוא איש רחוק מהשכלה, אבל הבטח הבטיח לתת לו, לדיאספורין בעצמו,
לבחור את התפקיד אשר ימצא חן בעיניו.
עדיין לא הוחלט איזה חזיון יציגו, והוא, דיאספורין, נכון להקדיש הרבה עמל,
ובלבד שיעלה לו ה"אדם".
ר' הרשלי מדוּברוֹבנוֹ. הן
זה פאוסט היהודי? כך קרא בעתונות.
לצערו, הוא יודע אך מעט טיפוסי יהודים כאלה, אבל את כל הטוב, שהוא יודע
וזוכר מאביו המנוח, שהיה גם כן בן הדור הישן, יגלם בו, יבליט בו. לא, הוא, מי שהיה ריבולוּציונר, צריך להילחם
גם בעד צדקת הדבר כשהוא לעצמו.
עברית? טוב! לַמדו עברית לילדים, יִצרו ספרות בעברית, זה טוב (דיבר
דיאספורין בחום-עלומים), אבל במטותא, במה תתחזק העברית עי"ז שישמידו את
הז'ארגון, ובאמצעים כמו אלה?! ומלבד שזה לא בצדק, הן גם שאלה אחרת מתעוררת כאן:
ממה נפשך, אם יש תקוה, כי עוד הרבה יהודים יבואו אל הארץ – הלא יבואו היהודים עם
הז'ארגון שלהם, ושפה אינה נשמדת ביום אחד ע"י גזירות-קנאים בעלמא (הפרנקים
שנמלטו הנה לפני מאות בשנים מדברים את הז'ארגון ההישפּאניולי שלהם עד היום);
והקנאים אינם יכולים אפילו לגזור על עצמם, ולא כל שכן על אחרים... אלא מה? יהודים לא יבואו יותר, ואלה
שישנם תהפכו להם על כרחם, בחרמות ובבוֹיקוֹט, שפה אחת עברית, – אבל אם יותר לא
יבואו הנה, אז בכלל... בכלל... מה תועיל השפה האחת? שפה אחת למי? לי
ולספרדים? מה לי ולספרדים? וכי באמת אנחנו לאום אחד עמהם? [1]"Дудки" – אמוֹר מה שתאמר:
לפי דעתי, זה כבר עם אחר!
– לשאלות האלה אלף פנים, יקירי, ואוי לנו בין
כך ובין כך...
– לא, לא, – לא נתן דיאספורין בכעסו לברר לו את
כל אי-המוצא שבשאלות אלו – בכל אופן, הספרדים מבקרים את החזיונות הז'ארגוֹניים
שלנו ביתר חפץ מאשר ב"געברייאיש". הכל יודעים זאת. וגם יודעים ומבינים את הז'ארגון שלנו יותר
מ"געברייאיש". לא, הוא
ילחם, ילחם בעד ההשקפה הנכונה.
אבל דיאספורין לא הספיק להלחם. מקום-המלחמה אבד פתאום מתחת לרגליו. ודוקא לא מפני האגיטציה הזריזה של
"המחרשה". זו, אמנם,
הרתיחה את דעת-הקהל, כלומר, את עשרות המורים והסופרים והמזכירים במשרדים שונים
(הפקידים הגדולים לא התענינו בכל העסק), אבל הקבלן של החזיון הז'ארגוני עשה,
כמובן, את שלו ומסר מודעות לדפוס, ולדיאספורין – לבחור לו תפקיד ולחזור עליו. וכאן נפתח פי-התהום של התרבות היהודית
לפני חלוץ הבימה היהודית: הברירה אשר ניתנה לו מאת הקבלן היתה: לבחור בין תפקידו
של קבצנזוֹן ובין תפקידו של הוּנגרמאן בחזיונו של גוֹלדפאדן.
כל עמלי להרגיע את רעי ההלום בהסברה היסטורית,
כי גולדפאדן גם הוא הן היה חלוץ הבימה היהודית – לא הביא פרי. שוא היו תנחומותי.
עוד לפני נסיעתו של דיאספורין מעלי, זו הנסיעה
אשר גרמה לי שמחה וקורת-רוח בעדי ובעדו, מיד אחרי משכי את ידי מן
"המחרשה", נעשה פעם סדק בכותל-הברזל אשי לפנַי והוכנס אלי מעט אורה. לא קרה לי שום דבר באותה שעה, וגם לא
בטוח הייתי באורה אשר הושרתה, אבל האורה הושרתה. המשל, אשר בדעתי לשאת, יהיה אולי בּאנאלי, אבל כך היה
הדבר. מצב-רוחי באותו סוף-הקיץ,
בביתו של לפידות, היה כמצב-החשכה אשר לפני אור-הבוקר. כמו אצל דיאספורין היתה החשכה שבנפשי בימים ההם על
קצה-גבול-המשבר שלה, וכחשכת הלילה בבואה אל קצה וכחום הקיץ הקשה בהרגישו את קצו,
כן התעבתה היא, החשכה, וגדלה עד למעלה מכל מידה. את רעי הסיעה זו מפה – לטובתו הוא ולטובתי אני – ואלי הביאה את
זה החורף הארצישראלי, שהלך ונמשך, עד אשר נפלתי למשכב, עם לילותיו הבהירים-הקרירים
במילוּי-הלבנה או האפלים-העבים, מרובי-הכוכבים בסוף הירח, ועם האורה שלו, אותה
האורה המשחרת את כל הנפשות מסוג שלי לעת זקנתן, כשכל העולם והחיים מקבלים צורה
אחרת ולא רוצים לדעת משום חשבון.
וששון-הוָיה – בודאי איזה שליח מעולמות אחרים – ממלא את כל התוך שקט מפרכס.
לרשימתי,
אשר אז כמעט שבאתי לידי גמר שלה, רציתי לספח את המוֹטוֹ ("מכת"י
גנוז"), שזה לשונו:
זה אשר הוצאתי מנסיונות
ימי-הויתי
וזוהי צואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד
סודיים... המות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון,
ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם
נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון,
אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים
נשגבים
וים רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – –
מבית הדפוס שבו נדפסה "המחרשה",
הציעו לי בעת ההיא לעבוד שש שעות בכל יום בתור מגיה ובשכר מספיק להוצאותי. דיאספורין מנע אותי מקבל את המשרה
הזאת. "צריך לברוח מהם,
מכולם!" – דיבר מלים אין דעת במו.
וכשהיגדתי לו שרצוני להסכים להצעה, בכדי להביא אלי את עמרם ולדאוג לו, התרה
הוא בי, שהצעד הזה, הטוב כשהוא לעצמו, יגזול את חופשתי, מלבד מה שאני לוקח עלי
אחריות גדולה. אבל אני לא שמעתי
לו. כל משפחה גוזלת את חופשתו של
בעל-המשפחה, אבל כדאית היא המשפחה שיוגבל החופש מפניה. ומפני האחריות למה אירא? יהיה בעתיד מה שיהיה. וכשנסע דויד דיאספורין קיבלתי מיד את
הצעת בית-הדפוס וגם כתבתי לדודו על הצעתי בדבר הנכד.
– משל למה הדבר דומה? – אמרתי לעצמי בחיקוּי לאותו
האיש, שאליו ישבתי לכתוב את המכתב – לאדם הנוסע בקוטב הצפוני בסער וקרה בעצם
ליל-חורף כזה (ברם, בקוטב הצפוני הלא אין קיץ!) ומצא מעט עשבים יבשים והבעיר בהם
את המדורה והתחמם, והרי הוא עומד ומסתכל, איך שהאש מלחכת את העשבים האחרונים ואיך
שמיד ישוב הלילה השחור והקר, ועדיין אינו מסיר את ידיו הקפואות מעל המדורה!
העט נשמט לרגע מן הידים. אולי לא צריך? אולי רבה חולשתי מגבורתי?
אולי שב ואל תעשה עדיף? אבל בעוד רגע נמלכתי ואמרתי:
– לא! אני אינני מרמה את עצמי. אינני האיש לרמות את עצמי. עמרם צריך לבוא לגור אתי. אין כאן הונאה. ואם ישנה, הרי איני מכיר בה. אני יודע, כי זה אשר התחלתי לומר לנפשי
בכל רגע: "כך הוא הדבר, וחיי טובים המה", כי כל המחשבות החיוביות, אשר
אני עומד להביע במכתבי ללפידות – יסודן בההונאה העצמית המוכרחה, בהרצון הבלתי
מנוצח לחיות ולמלאות את החיים, והואיל וכך הרי בזה אני כבר מבטל אותה, את ההונאה,
אם רק גם ביטול זה אינו הונאה...
זהו בדרך כלל. ובדרך פרט הרי
אני יודע, כי אין לאל ידי להושיע.
לא לאחרים ולא לעצמי. גם
דאגתי לעמרם – האם שלמה תהיה? האם לא קצרה ידי להיותה שלמה? ואפילו אילו היתה דאגתי
לזה שלמה – כמה עמרמים איכא. האדאג
לכולם? ובכל זאת... הריני מקבל עלי
הכל... עמרם יבוא, וחיים טובים
ישחרוני, כאשר לא היו עד כה, אין יום אחד דומה לחברו!
חיים טובים. כי לא נורא. כי
נעים. נעים, נעים לחיות, נעים
לעבוד, להתהלך, לשתות תה, להביט השמימה, לחשוב. על פי השכל והחשבון אין שום דבר כדאי: אין לדיאספורין יותר
חשיבות על צבי לפידות ואין לי פחות ערך משל אריה לפידות, אבל העיקרי שבי בועט בחשבון-השכל, העיקרי שבי אומר לי לחיות, ולחיות בטוב,
כמו שאני חי; העיקרי שבי אומר: "אל תחוס על בדידותך הנעימה! יבוא עמרם! כתוב
לזקן!"
היום היה שבת. בית-הדפוס היה סגור.
אני גרתי בקומה השניה. חדר
עם שלושה חלונות. על הכיכר הפנויה,
כיכר-החול אשר מסביב, היו סואנים ילדים.
בנין בית-הספר העברי הנחמד, אשר לפני חלוני, גם הוא שבת וינפש היום. בית-הספר העברי הנחמד עם ילדותיו הרבות,
החביבות, ילדות-ישראל, עם מוריו הטובים, החפשים, טובי עמם... הילדים הנעימים, הילדות הנעימות נאספו אל
חצר בית-ספרם וסואנים, מתאבקים, מתגוששים, מתעמלים. דור חדש, דור חדש...
השאון ממלא את לבי עליזות קלה, עליזות-חיבה, עליזות-סבתא בהביטה אל
ניניה. התכווצוּת חמה בחזה. העינים מתמלאות דמעות.
בארבע שעות קמתי משנתי, שנת הצהרים, שינה
מחלימה. קמתי – לא מַתּי מתוך
שינה. זה טוב. עשיתי צעדים אחדים בחדרי הטוב. השתעלתי, ירקתי. גמאתי גמיאה מענגת וחריפה מכוס התה
המתוקה, הקרה, המזוּגה על שולחני, – מן היין ניזרתי עוד מראשית-החורף – עמדתי
רגעים אחדים בלי נוע, ניגשתי עד החלון ופתחתיו. הד-סאון-הילדים עלה ביותר. בחלון השני, שהיה פתוח כל העת, נראה ממרחק הים הסוער. הים התיכון. בבוקר, כשטיילתי על שפתו, ראיתי את פגר האיל בעל הקרנים
מוּקא-הגלים וחשבתי: "איזו אי-נעימות היא להיות פגר מוּקא-גלים. ומה נעימה ההוָיה! מה נעים לחיות!"
לחיות.
כן, לחיות. וצריך אדם –
כלומר, לא צריך, אבל טוב לאדם – לקבוע דירתו במקום אחד. לישב ולהכות שורש במקום אחד. לאו דוקא "לתקוע יתד ולבלי לזוז
ממנו", אלא להיות במקום אחד, להישאר כאן, אין מה לנדוד, לא צריך לנדוד. אמת ישנה. אימתי עוד נתנעצה בי? כן, כן, עוד אז, בשובי דרך שפת הים מקבורתו של אבי-עמרם...
– בני, בני, בני יקירי, צדיקי, אורי, מלאכים
טובים יפגשוך... – התנגחו אז הגלים כהד ליבבותיה של האם השכּוּלה.
היתה איזו בושה: בפני עצמי, בפני אחרים, בפני
הים, בפני זו הבושה גופה, שגם היא צפויה לחדלון. היתה כלימה להתהלך, לאכול, לחשוב על החיים והמות, לחוש
כלימה. אבל יחד עם אותה בושה-כלימה
גדלה, גדלה בלב, ההכנעה, ההתקשרות אל זה המקום, אשר ילידיו הקטנים סוקלים מרחוק
באבנים כל ארון-מת של הזרים, העובר על פניהם. נהיה באותה שעה איזה דבר קרוב ויקר עד בלי קץ בזה המקום, בזו
העיר הנכרית. אפשר, אפשר מאד, שכאן
אי-אפשר לחיות, אבל כאן צריך להישאר, כאן צריך למות, לישון... אין מקום אחר... מלאכים טובים יפגשו, מלאכים טובים...
...כך, כך. עוד אמש היתה אתי אותה הנפש על ערשה בבית-החולים. סבלה, גנחה, צעקה. הדלת היתה פתוחה ובה נראתה צמרת-האילן,
שהכתימה בחצר המוארה בקרני הירח, היו זילופי אורות וצללים וכל חמדת החיים. האחות הרחמניה, בעלת העינים השקדיות,
האיטלקיות, שוחחה בקול רם את אחת מחברותיה, והפצוע החולה, שבצהרים הוּטב לו,
גסס. וקשה היה: תעודת חיים כבר
כלתה, ולמות עדיין אין לו חפץ!...
הרי... ודלא כלפידות אביו,
שהכל היא התעודה, תעודת החיים הגדולה. – – –
אחר חצות לא נשאר איש אצלו, מלבד הלבנה, שהביטה
בעד החלונות בלי תריסים, והוא, אשר לפני ימים אחדים דאג, בעיקר, על "האחד נגד
שנים", צעק עכשיו רק: למה עזבוהו? למה עזבוהו?
– עזבוך, מפני שהוטב לך... – לא יכולתי אני, שכנו במיטה, לבלי לענות
על צעקתו – חשבו, כי...
– לקרוא לכל... לאבא ולאמא...
אשתי... עמרם... אלי... – צעקה שארית-הכוחות.
– מחר בבוקר השכם יהיו הכל אצלך... אבא נסע... עכשיו אין את מי לשלוח...
– לשלוח!...
– אין את מי... מחר...
– מחר כבר יהיה... מאוחר...
והיה מאוחר, ובכל זאת צעק מבטו הדועך: עזבוני
לבדד! הם, הנשארים בחיים, בחיים..."
מחר בבוקר יהיה מאוחר, והרצון, חיה רעה זו, לא
פסק, בכל זאת, להתראות, לקבול, לצוות...
וממחרת בבוקר, אמנם, היו הכל אצלו. באו מלַוים. א...אה...
מר-המות! לאחר המשא-ומתן הממושך עם החברא-קדישא, שביקשה כסף, וכסף לא ניתן
לה, התחילו לטהר. בארץ-ישראל נוהגין
להאריך בטהרה, המלַוים, בינתים, הלכו הלוך ורוב. א...אה...
מר-המות. השהיות ארכו עד הצהרים. המון גדול, נחפז וחי, הלך אחר
מיטתו. הלכו דרך-החול. ילדי הערביאים קיללו ויִדוּ באבנים
כמימים ימימה, מימי בראשית.
יהוּד... יהוּד... שום קורת-רוח לא היתה באותה ההליכה
המעייפת: איזו אי-הבנה הלכה לפניה.
למה הולכים? למה נושאים?
רק אחת ידעה, רק לאחת היה, לכאורה, ברור הכל:
– בני, בני... אני אשמה במיתתך...
אני אשמה... עזבתיך... לבדך... בני, בני... לא
היה יותר כוח... בני... מלאכים טובים...
כך מלמלה היא המתעלפת.
אחזו בה ונשאוה לפרוזדור בית-החולים.
מקרוב שקט הים. על שפתו, מעבר לבית-העלמין, עמדו אנשי צבא והתחנכו בקליעה אל
המטרה.
– כבאגוזים! – תיארו הקברנים את קול היריות.
– נטה שמאלה, פן יפגעו בך המורים! – הזהיר
ראש-הקברנים באחד-המלַוים, כששבו בחזרה.
הוא עדיין לא שקטה דעתו על שקברו בלי כסף.
– בכל מקום מכסים בקרשים, ופה באבנים... דיברו החוזרים מן הקבר החדש – ואתם לאן?
– אנחנו נשוב דרך שפת הים.
הים היה שקט, אבל אותות-הסערה של הלילה העבר
עוד ניכרו בשפתו. כל הצדפים,
שגביעיהם היו למעלה, היו מלאים מי-אוקינוס נוצצים לאור השמש. ישיש אחד, בעל פנים אַרטיסטיים, איטלקיים,
מטייל לתומו, חיטט בקצות-משענתו בגלי-הצדפים, וקול האחות החיה, שגם עיניה כעיני
האיטלקיות, צלצל באוזן – – – –
אבל הלא צריך לכתוב את המכתב לאריה לפידות!
בעשר שעות שכבתי לישון באותו מוצאי-שבת,
ובחצות-הלילה הקיצותי שלא כדרכי.
חלומי הקשה היה בלבול-בְּעָתָה, שאינו נמסר לשפת בני אדם. חָשני המרוכס לחץ את חזי וסכסך את שרעפי,
שעדיין אני נתון בחבלים. "אֶה –
חזרתי לתנומתי והצטחקתי מתוכה – לא צריך לירוֹא מפני חלום. צריך להשתחרר. כשאין חלום – יותר טוב"… אבל רגעים הרבה עברו לבלי שחרור, רגעים שנדמו ליובלות. אסור; מועקה… אבל הנה…
אורה… אור העששית העשנה… אה, הראש סובב ככה… "הכל ישנים"… "עזבוני" – חלפו במוחי המכוּוץ
מלים מאותו הלילה והצטחקתי שנית.
לא, מחר לא יבואו אלי כולם – אני אחיה גם מחר! הראש סבב עלי במהירות,
במהירות. חלק-גופי התחתון היה כולו
בזיעה ("מפלגא ולתתא אחרימון!" – עברה המימרא כברק בעת שידי נטנפו בזיעה),
והכאב היה קהה, גס, עד לידי חריקת-שינים.
קמתי, ישבתי, תקעתי אצבע לתוך גרוני – אולי אקיא, אולי יעבור הגועל, אבל
כולי רק הזדעזעתי מן האצבע שבגרון, ומסביבי היה חורב.
התנפלתי שוב על יצועי וכבשתי פני בכר. אוי, אוי, הכאב הולך וגדול. כלום אפשר? אבל כן. הוא גדל. כשהחזקתי את ראשי במצב הקודם היה הרבה יותר קל. כאב כזה, כמו ברגע זה, ודאי שאחוש באותו
הרגע, האחרון, כשאשאף למשהו אויר ואינו.
המות.
דקירת סכין חלפה בקרבי. זהו!…
אין מנוס… לא לחינם
זכרתי כל היום באותו שצעק כטובע "אלי!"… טפשות לצעוק…
טפשות – חכמה… לא, אני לא
אקרא לרעים, לא אשאיר אחרי אפוֹריזמים, לא אכתוב צוָאוֹת. אבל מילא! במה כך יותר טוב? אח, אלמלי
אפשר היה לבקש, שישרפו אותי. בשעת
טהרתו של אותו הצועק המת אשתקד התעוללו המטהרים בגופו כל כך. אבל מאי נפקא מינה? שריפה, קבורה, או השלכה
לפני הכלבים… אוי!! לא, קבורה. מדוע לא קבורה? ישאוני ג"כ לשם,
ובחזרה יתרוצצו אותם הערביאים הקטנים המידים אבן על שפת הים השקט וילקטו קליפות
בנחת. ישארו הם, ישארו. ואניות יפרשו נס, על הים, על הנצחי…
הכאב הוקל ותרדמת עדן הלכה וקרבה. ליאוּת גדולה היתה בכל העורקים והגידים,
אבל יחד עם זה איזו שאננות בלתי מצויה.
"ברוך יהיה גם הוא, הכאב, – אמרתי בקול – מעוזו תידום, תוּפר האביוֹנה". ומיד ירד עלי גם אותו מצב-הרוח האומר:
"אישן... אישן... אגוַע... ממחרת יקטפו תפוחי-זהב במושבה... אריה, אחי הגדול,
ינטלם וייעף... הזעה תזל... הזיעה נוזלת... לא אצעק... אגוַע בנחת...
בנחת, בנחת... אלמלי בשעה
זו... ברגע זה... בחשאי..."
(שלושה
פרקים)
א
מדיאספורין נתקבל עוד מכתב. גלויה. הוא כבר ברוסיה.
שואל מדוע לא עניתי לו, דואג לשלומי. שם אין חדש. כל
האויר שופע שנאת יהודים.
ואני הולך ושב לאיתני. מחר או מחרתים אשוב אל דירתי, אל
מלאכתי. הרופא אומר, שעלי יהיה
לעזוב את הארץ: אקלימה מזיק לי. אבל
הוא הן אמר לי זאת לא פעם.
אני הולך ושב לאיתני. אבל אין בי שום כוסף. דומה לי, שבלי מכאובים הייתי מרוצה לשכב
כאן, דוקא כאן. עד עת קץ. דומה אני למת, שמלאך-הדומה שלו כבר עבר,
כבר שאל לשמו, כבר חבטהו במקלו – מנוחה. ופתאום אומרים לו: "היוָלד מחדש! בעל כרחך!" – היאך?!
אוי... האם לא יותר טוב לשכב כך,
בלי כאב, לשכב, לשכב, בלי תנועה, לשכב עד נצח-נצחים?
טוב, לא טוב – אני הולך ושב לאיתני. אין שלוה, אין שקט – הכנעה. מצב-רוחי נכנע, נכנע לחלוטין. יותר נכון: מצב-רוחי דומה לאותה השעה, שבה גמרתי את
רשימתי. לכאורה, שמחת
הסיום?... (מה שלא הייתי ולא יכולתי
להיות שבע-רצון ממנה – הן זה אינו עולה בחשבון!), אבל יחד עם זה, איזו אימת הריקניות:
הוגדה המלה של השעה האחרונה; כן, זו הוגדה בין אם ישמעוה ובין אם לא; נוּ, ועכשיו,
מה אעשה?
מִתּחילה, כל זמן שכתבתיה, בהתאמצות היותר
קיצונית, ובכל כוחות-נפשי שאפתי לסיימה, הייתי מתהלך בחדרי ומדבר על לב עצמי:
כשאדם אינו רעב ויש לו דירה ועוד איזו עבודה רצויה, כמו הכתיבה אצלי – טוב מאד. חבל, שללפידות ולדיאספורין אין זה. לי הנה יש: הרי נעים ככה להתהלך, לחשוב
ולכתוב... בעוד שבוע אגמור, כמדומה,
אגמור... מתי אזכה?
וכשזכיתי וגמרתי, לא דאגתי כל כך על שהדבר לא
עלה לי, כמו תמיד. התנחמתי: על
הר-געש אי-אפשר שדבר-מה יעלה, מלאכתי דורשת איזה קפאון, ואני בוער. השמן מעט הוא והלהבה גדולה. מילא, לא עלה... אבל הדבר הנה נגמר, הועתק אל הנקי פעם
ושתים, ומה עוד? מה אעשה עכשיו?
אני הולך ושב לאיתני. נגמרה שמירת המיטה. ומה אעשה עכשיו?
ומן הדמיונות על היום הבא, הרי אני בורח שוב אל
מה שעבר. כל היום הזה, למשל, חשבתי
על השעה שבה נחליתי. הלכתי
לבית-הדפוס ביום הראשון, ממחרת לליל כתיבת מכתבי החיובי ללפידות; ראשי היה כבד עלי
מנדודי הלילה, אבל אני חשבתי את עצמי לבריא. פתאום נשאוני רגלי: בחורה עברה לפני וגזרתה היפה, שהיתה דומה לגזרת
אותה הסטוּדנטית אצל התיאטרון בל. העיר, משכתני לעבור אותה ולהביט בפניה. כבר היה כפשע ביני ובינה, עוד צעד מהיר
אחד, ואני אפנה ראשי לאחורי ואביט בפניה.
אבל מה זאת? היא שוב ממני והלאה.
אזרתי כוחותי ורדפתי אחריה, אבל ראשי התחלחל ורגלי כבדו, כבדו מאד. זיעה, זיעת ליל-הנדודים, כיסתה את כל גופי, וכשבאתי לבית-הדפוס נפלתי על
הכסא. משם נשלחתי הביתה מיד, וממחרת
בבוקר הובאתי בעגלה אל המקום הזה.
ביאתו של עמרם אלי לא היתה, כנראה, תלויה רק ברצוני הטוב.
אבל שבתי לאיתני.
ב
את הפרק השני מ"ליקוטי",
ש"המחרשה" לא קיבלה לדפוס, הדפסתי – בהרחב-הדברים – בשם "מסילת
ישרים" בקובץ פּוּבּליציסטי-ספרותי אחד מוקדש לשאלות-חיינו.
מאמרי ההוא, בעיבודו החדש, סיים כך:
"האנשים היותר טובים, היחידים, בארץ-ישראל
כתבו זה שנים אחדות על דגלם: "תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות – התרבותו של
העובד העברי בארץ-ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה החקלאית"[2]. קדושים הדברים. צריך היה רק למחוק דבר ולהוסיף דבר. צריך היה למחוק את המלים "תנאי
הכרחי להתגשמות הציוניות": עובד עברי – זה כולל הכל, בזה מתגשם הכל. ועובד עברי אם אינו, הרי הוא יכול להיות –
זהו תנאי הכרחי לחיי עמנו – ובו גאולתנו. ציוניות אין, ולא תוכל להיות וכמחוקה דמיא. תפילת-ישראל מעתה צריכה להיות: יהיה
הפועל העברי, יתרבה ויתבצר בכל ענפי העבודה. ולהוסיף צריך: לא רק בארץ-ישראל".
אריה לפידות, לאחר שקרא את המאמר הזה, הלך אל
המושבה, קנה בעד עשיריה נייר, חזר לביתו וכתב אלי ליפו מן הפרבר "השגות"
על מאמרי. אני קראתי את דברי האיש,
עיני נמלאו דמעות, נשקתי את פיסת הנייר הדוממת, וכשכתבתי לו באותו הערב על עמרם,
נגעתי גם בפולמוס שבינינו.
ואלה הדברים אשר כתבתי לאריה לפידות ואשר – למה
אכחד בעצמי? – בשעות ידועות, כמו עכשיו, הם נראים לי זרים, זרים ורחוקים, רחוקים
ויתירים לחלוטין... אלה הדברים:
"בזה הן מודה אתה, אלופי ויקירי, כי
האילוּסיה הציונית (לא רק הפוליטית, הממלכתית) צריכה להיבטל, להיעקר מן
הלבבות. כל אלו התקוות על מדינת
העתיד, על ה"מרכז" העתידי, באיזו צורה שהיא, רק מרבות את העיוָרוֹן והערבוביה שבחיינו, מגדילות את השנאה בין אחים ונותנות רק חומר
ל"מחרשות", כלומר, לעתונות ציונית, שכהקונגרסים, אינה מביאה ואינה יכולה
להביא כל תועלת לעמנו, עי"ז שהיא מודיעה מסוף העולם ועד סופו על כל חנות
לממכר-פפירוסים, שמאן-דהו אומר לפתוח באיזה מקום ב"ארץ-עתידנו". הנה גם אתה כותב: "לשקר יש לפעמים
רגלים, אבל צריך לקצץ אותן".
ואני לא באתי במאמרי, אלא להוסיף רק דבר אחד. אתה כותב: "עד כמה שאפשר לחזק, ולא רק לחזק אלא גם להרחיב
את ישובנו בארץ-ישראל, שאנחנו וכל היושבים בה כיום הנם הגרעין להישוב העתידי ההוא,
אין אנו צריכים לחשוך כל עמל וכל קרבן לא ייקר לנו". תחזקנה ידיך הכשרות, אלופי וידידי! מי
חולק עליך בזה? אני רק מוסיף: "יושבי ארץ-ישראל כיום בונים את הישוב
הארצישראלי העתידי כשם שיושבי ארגנטינה בונים את ישובם העתידי הארגנטינאי וכשם שאנו
מחויבים לחזק ולבסס מצבנו בכל מקום שאנו יכולים ע"י עבודה פרודוקטיבית. ישובנו הגלותי כאן, הגלותי בהכרח, מאחר
שרוב עברי לא יהיה לו לעולם, אולי יעלה באיזו דברים על ישוב במקום אחר, ובאיזו
דברים אולי יפחת ערכו כלפי הישובים במקומות אחרים. לא בידינו כל טובנו, לפידות היקר, ואנו צריכים לעשות בכל מקום
ומקום מה שאנו יכולים. אבל בכל
אופן, לנו, יושבי ארץ-ישראל, אסור ואסור לשכוח, כשם שעושים הציוניים העיורים (לא
אתה!), לשכוח את האמת, כי עבודתנו המצומצמה פה, המצומצמה בהכרח, המוגבלה במקום, גם
אם תרב פי שבעים (מה שנחוץ כאויר לנשימה – ומבפנים!), אינה נוגעת בחיי כלל-ישראל
אלא כעבודת וכחיי ישוב קטן, ולוּ יהא עם מעלות מיוחדות, של חלק קטן ממנו. אמור מעתה: כמה מגוחך וגם מזיק לעין ערך,
מה שאין פוסקים לעורר את כל הלבבות ע"י עתונים כוזבים וקונגרסים ריקים, שרק
אלינו, אל ישובנו בארץ-ישראל, ישאו עין; מה שעל כל חנות שנפתחה ועל כל בית שנבנה
ועל כל שיעור ציבורי שנקרא ועל כל קונטרס ספרותי שיצא במקום הזה מריעים ומתריעים בעשרות עתונים; מה שמכל זה וכיוצא בזה עושים
תערוכות והצגות אין מספר; מה שאלף-המגן וכל שלטי הגיבורים הציוניים תלויים כולם על
קיבוץ קטן ונידח זה, שעתידו כעתידותיהן של כל תפוצות הגולה; מה שהכל אינו נובע פה
מבפנים, אלא חי על חשבון החוץ, על חשבון דעת-העולם התומכת; מה שבנינו הלומדים
בבתי-ספרנו פה מתחנכים לחשוב, שעיני כל ישראל עליהם, ולפיכך אַל עליהם להלוך כבני
אדם ואַל עליהם לדבר בלשון בני אדם פשוטה, כבני גילם ב"גלות"...
"יש אנשים משלנו (אתה, לפידות, ודאי אחד
מהם, ולא מהרעים שבהם!), היושבים כאן מפני שרואים עתיד ציוני פה, כל אחד על פי
דרכו. אני – הממך אכסה דבר? – אילו
הייתי יושב דוקא מצפיה לאיזה עתיד מיוחד, לא הייתי יושב, לא הייתי יכול לשבת. יפה עושים ה"ציוניים", שאינם
באים לכאן: בתור מחכה ל"התגשמות הציוניות" – אין מה לעשות פה. רק מי שחושב: ברוסיה גלות, בפולניה גלות,
באמריקה גלות, בארץ-ישראל גלות, ואין מוצא מן הגלות, אלא ישב אדם בתוך עמו ויקדיש
את כל כוחותיו ליצירת איזה בסיס בתוך הגלות, רק בעל "מחשבה" כזו יוכל
לשבת גם פה ולטַיֵב ולשַפר גם פה את חייו הוא וחיי בני עמו הסובבים אותו. לא "מרכז" מזויף, שיקשר אליו
את כל הגלויות, נחוץ לנו, כם אם התבססות כל קיבוץ וקיבוץ יהודי על פי דרכו והשפעה
הדדית. ואדרבה! תתן לנו ארץ רוסיה
יהודים תקיפים בדעתם ויודעים למסור עצמם על קידוש-חייהם; ארץ-גליציה – יהודים
מוקירים כל שאיפה רמה ובעלי לב טוב; אמריקה – יהודים בעלי שימוש מרובה ומטרות
ברורות; ארץ-ישראל – יהודים יודעים חוש ארץ-מולדת ואוהבי עבודת-שדה. וכל אלה יתאחדו וישפיעו זה על זה. אז ראה תראו, כי לא ינוס ליחנו.
"מאמרי ,מסלת ישרים' לא השביעך רצון, אתה
כותב. בצד הספרותי שבו איני נוגע –
הן ודאי לא לצד זה אתה מתכוון באי-רצונך.
ובנוגע להתוכן, הנה לאחר שעברתי עכשיו עוד פעם על מאמרי ושניתי ושלשתי את
מכתבך, איני מתחרט על שהדפסתיו.
"על דברי, שעתה אין עם-ישראל ויש רק
בני-ישראל, והצדק עם מאן דאמר: תיפתר שאלת היהודים ע"י כל אחד ואחד מבני
ישראל. אתה כותב: ,הכל מודים, כי עתה יש עם של יהודים בעולם; חולקים רק על
דבר העתיד; הללו אומרים: בתנאי החיים, שעם זה נמצא, סופו לכליה, והללו – אנו –
אומרים: לא, כי עוד עתיד גדול מחכה לעם-ישראל. והנה דבריהם של האחרונים נשמעים במאמרך כאילו אינם אלא דברי
נבואה בעלמא, הנולדים מחפץ החיים בעלמא.
ועל דבריהם של הראשונים אתה עונה: כולנו סופנו לכליה. הא כיצד?
"נעניתי לך, אלופי ומיודעי, אבל פורתא לא
דקת. רוח מאמרי הוא כך: כולנו סופנו
לכליה, כל כדור-ארצנו סופו לכליה, ואף על פי כן אנו חיים. אנו חיים ומתאמצים, שחיינו יהיו, ככל
האפשר, יותר טובים. והוא הדין בנוגע
לחיי הכלל.
"כי על כן אני אומר במאמרי: איננו יודעים
מה יהיה בעוד מאה שנה לזה שקוראים ,עם ישראל' – מציאות שכבר אפשר לפקפק בה.
ברגע זה אני, אחד מבני ישראל – מציאות ודאית – עומד אחר הציוניות, ומה עתה? ואני אומר: אני, בכל
אופן, רוצה ומוכרח לחיות כיהודי.
ובכן? ובכן אני רוצה בתמונה זו: ישוב יהודי בא"י ככל שאר ישוב. שארית הפליטה במובן בנים נאמנים לעצמם בכל הארצות. הגלות – עובדה נוראה, שבה, אף על פי כן, אנו, בני ישראל,
צריכים להמשיך קיומנו הלאה ע"י אחדות (לא בשם ,ציון'!), חינוך לאומי חפשי,
עזרה הדדית, מלחמת החיים בכל האמצעים, על אף אויבינו ושונאינו, מלחמה בעד הזכות
לעמוד על הקרקע במקום שלא הורשה ועמידה על הקרקע בכל מקום שאפשר. זוהי ההגנה העצמית שלנו. לחיים ולמות. זהו העיקר, ויש גם הלאה...
"הלאה אני רוצה: דיבור בשפה היהודית
(עברית עד כמה שאפשר, בארץ-ישראל); ספרות עברית מאחדת את כולנו, אבל בלי קנאות גם
כלפי מה שאינו מאחד, אם רק הוא נובע מעצם חיינו. בכלל, בלי קנאות של ביטול ודיכוי ובלי החלשת המחנה פנימה על
ידי איבוד-כוחות למלחמה בעלמא.
במחננו אין לנו גם מלחמת-מפלגות ואף לא מלחמת-מעמדות. כולנו מפלגה אחת ומעמד אחד: יהודים!
"במאמרי נגעתי ברבנות ובאופל-הרבנות. אולי זה לא היה לך לרצון, לפידות? אבל
אני הלא נתכוונתי גם לרבנות החדשה, ובפירוש אמרתי, שמלחמה זו יכולה להיות רק
רוחנית טהורה. את האופל הזה, עד כמה
שאפשר, צריך לגרש באור ההשכלה (אל
נבוש, כי זקנה אמנו!). ההשכלה במובן
הפשוט של המלה, שאנו רוכשים לנו לרצוננו ושלא לרצוננו, אבל תמיד לטובתנו. ממשלה זו הן אין לרבנים שלנו, לא לישנים
ולא לחדשים, כשם שאין אצילים למעמדות שלנו.
"ומה אתה חפץ, לפידות?
"אתה כותב: ,דבריך נגד הציוניות הנם
בבחינה ,כל יתר'. אני חושב את
ההסתדרות הציונית לדבר, שלא צריך לדבר כנגדו. אבל רעיון העבודה היהודית הוא הלא רעיון נשגב כשהוא לעצמו,
והמטרה מטרה נשגבה. ואת זה לא הדגשת!
לא הראית גם כן, שאם בציוניות יש משבר, ברעיוננו אין משבר. למה הדבר דומה: יהודי אחד רצה פתאום
להיות לרוֹטשילד ובשביל זה התחיל באיזה עסק ולא הצליח, ובא המשבר. אבל ברעיון שלנו יכולה להיות הצלחה יותר
גדולה ויותר קטנה, אבל אין מקום למשבר.
כל יום שפועל כמוני מקדיש לעבודה זהו נצחון'.
"שפתים תוּשק, אבל תמה אני עליך, שנעלם
ממך במאמרי דיבור המתחיל: ,לתלות', שבו אני אומר בפירוש: ,לתלות את רעיון התהווּת
הפועל העברי ברעיון הציוניות זה מסוכן מאד, כמו לתלות את רעיון הלאומיות המעשית
ברעיון הדתיות' (מה לעשות? זוהי דעתי!).
"אתה טוען: ,במאמרך חסר עיקר זה, שהתחיה
העברית צריכה לחנך לנו אנשים עברים חדשים לגמרי בעולמנו. ובמובן זה, למרות כל נטיתך לסתור (סלח
לי!), הרי אי-אפשר לנו שלא להראות על אנשים אחדים, ביחוד בין הפועלים הגליליים,
שעושים את אשר הטילו על עצמם. הן
הלב יודע, כי איזה דבר נעשה עכשיו: בזעיר אנפין, באחד אחוז ממאה ממה שהיה צריך
להיעשות, אבל לפני חמישים שנה, בימי ילדותי אני, לא נעשה גם זה, לא נתברר כל
זה. עכשיו, למצער, אנו יודעים את
אשר לפנינו ואיננו עומדים על פרשת דרכים'.
"על זה אענך: צדקת. כלום אינני יודע, שעוד לא אלמן אנו מיחידים אמיצים, מבני ישראל יקרים?
ואמנם עיקר זה, בקוים כוללים, כפי שהראיתי לדעת, אינו חסר לגמרי, אלא שלא הוטעם
כהוגן. מפני מה? מפני... אגיד ישר: מפני שהרגשתי איזו חולשת הלב
לזכרו. כל זמן שאני עומד בתחומים
אחרים, בספרות, למשל, שפתי אתי. אבל
את העיקר הזה – מי יודע, אם לי יש
הרשות להטעים את העיקר הזה. זה רשאי
אתה, אריה לפידות!"
– – –
עד הנה דברי הזרים והיתירים, דברי אובד-עצות.
ג
שלושה ימים ושלושה לילות – בהפסקות קצרות –
קלחו גשמים. עולם של לחות ירד על
ראש שוכני בית אריה לפידות מבעד הגג.
הצפּרים הסתתרו, התחבאו, נאלמו ונעלמו מאליהן. ובכל זאת אלמלי היה צבי בכאן לא היה יכול לעשות את מלאכתו
המדעית, כי הגשם היה מרטיב את הניירות.
במקום זה הרטיב הגשם את כל יתר הדברים שנמצאו בבית. נאנקה החולה, אך נאקותיה לא העירו כבר כל
כאב: הן דומות היו לקילוחי הגשם – מנהגו של עולם, שחייבים להתרגל אליו ומתרגלים. חוץ מהינדה הזקנה, שלא פסקה מטרדותיה
וממילוי חובותיה, למרות הכל, לא יצא איש מן הבית. לפידות ישב על אחד-הארגזים שבבית, כיושב-"שבעה",
ועיין באיזו ספרי מוסר ישנים, שנשמרו אתו, ויש שהיה פונה מתוך עיון אל עצמו ואומר:
"אה-הא, מה שאפשר לפעמים למצוא בספרים? ,מאמינים אנו בעולם הבא, אבל בעולם
הזה ודאי שאין להאמין, מאחר שכאן ודאי רק גהינום'. הנה האיש, שכתב מימרא כזו, היה בעל נשמה והבין דבר!..." אבל מיד רעמו פניו, כמי שמשתמט מנגוע
במקום הכואב ביותר, והוסיף לעלעל בספר, כמחפש בו מטמונים. נדמה, שהוא מתרחק ומונע עצמו גם מן
הדיבור את עצמו; ישיבתו היתה ישיבת "שבעה".
– כל זמן שבקרבך שלום, אל תירא מפני היאוש
שמסביב, אבל... – היה הוא מדבר בעת
האחרונה לנפשו, ולעולם לא גומר את ה"אבל"...
הוא מיאן להודות, אבל הוא ידע, כי נכון
הדבר. הוא, מעת שהתחיל לסבול
ממוסר-כליות ביחס לבני ביתו, התחיל זוכר ביותר גם את אסונו. מיד אחר האסון היה הוא בכל התאמצות-ההכרה
נלחם באַפּאטיה החיצונית, אבל כל קרביו היו כמו הלומים; כל הענין היה כמו מטושטש,
כמו לא מבורר כל צרכו לחושיו הפנימיים.
רק קו אחד צדדי דיכא אותו ביחוד: רציחת בנו עולה בקנה אחד עם עליתו
לארץ-ישראל. זו עליה וזה שכרה? אבל
מה שבנו מת – מה? בנו מת?... אולם
ככל אשר ארכו הימים, כן הפריד הזמן, מצד אחד, את העליה מן האסון, וכן הבליט, מצד
שני, את האסון כשהוא לעצמו בכל אימתו.
עליתו לכאן היתה כבר ענין אחר, ענין מן העולם הקיים, והרציחה ענין אחר,
ענין מן העולם העובר. אולם האסון
כשהוא לעצמו, חסרון החלק החשוב שבהויתו הוא, התחיל מתבלט יותר ויותר. בנו אין, בנו נהרג – – – הוא לקח מאשתו
את בנה! – ומצבם היום-יומי של לפידות ואשתו, זה המצב שלא היה מוצא ממנו,
חוסר-העבודה התכוף והגשם הממושך כמו חמקו והמסו גם את יתר אבני לב הגבר הבודדות,
הכאב נעשה אחד!
עמרם, שלא הלך ל"תלמוד-תורה" מחמת
הגשמים, ישב על המפתן. בכיתה
הנמוכה, שהוא למד בה (סגולותיו של עמרם לגמרא היו קהות), נהגו לבלי ללמוד בכל שבוע
את הסדרה שלו, כי אם למדו את כל החומש על הסדר. כך הנהיג רבה של הכיתה, "האברך החדש", זה שנתקבל
לפני שנתים במקום אבי-עמרם. בשבוע
שעבר למדו "משפטים".
פיזור-נפשו הרגיל של עמרם בשעות של תורה לא היה לו באותה שעה והוא שמע את
קול הרבי: "אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת אין לו דמים". המורה החדש, שזה לא כבר עזב את
ספסל-הישיבה, היה אוהב להתמשכל בפני תלמידיו ולהראות, כי, למרות חרדותו, חנן
הקב"ה גם אותו בשכל בשום אופן לא פחות מאשר את המורים הכופרים בעיקר, ולפיכך
היה מרבה ב"אויסריידענישען[3]"
(שפת הלימוד בת"ת עדיין היתה יהודית המדוברת), ולפעמים גם מאלה שחידש
בעצמו. "אין לו דמים!" –
דחק באצבעו רבו של עמרם וסיפר, אגב-אורחא, לילדים את המנהג של גאולת-הדם אצל
הערבים. כפי שאפשר ללמוד מדיני ערי
מקלט, שומעים אתם, היה המנהג נוהג לפנים גם אצל ישראל. והנה ילדים, אפשר לפרש: " אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת
– אין לו דמים", כלומר, אין דין של גאולת-הדם נוהג בו. עמרם, שלמרות הקשבתו הפעם, עסק, בכל זאת,
במיני זרעונים שונים תחת השולחן, נזכר בדבר-מה ונתעורר כולו. אה?.. כן, "אין לו דם" – לגנב אין דם: דמו – טריפה… גנב אין רחמנות בלבו על הבריות והוא מציגם
בדיל-הדל: מה יעשה עתה ה"גר" בלי סוס? ואת כל מה שהיה לו הן נתן בעד
הסוס. אלמלי היה הוא, עמרם, מוצא את
הגנב ההוא היה קורעו כדג. כשיגדל
יהיה לראש-השומרים במושבה: הוא יהרוג את כל הגנבים. כי הנה את הרועה הערבי – וכי בכדי הכה? הוא גנב תרנגולות מן
הפרבר לא פעם. אין דם לגנב.
עמרם ישב על המפתן והגה: אין דם לגנב. את דמו לא צריך לגאול… אבל… אבל – אבא?… אבא
לא היה גנב. אבא היה
"קדוש". הכל אומרים
כך. הנה בחגים שעברו היה הוא, עמרם,
בשעת "הזכרת נשמות" בבית-התפילה (כל חבריו לא היו, להם אסור להיות בשעת
הזכרת נשמות, והם כולם קינאו בו!):
הוא – "יתום". את
אביו הרגו בדרך. הרגו. בדרך. מן הכפר הסמוך.
אביו לא נמצא במחתרת.
בדרך. ולמה, איפוא, לא
גואלים את דמו? את דם אביו הקדוש – למה לא גואלים? – אין מי?..
– – – – – – – – – – – – –