_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִכִּתְבֵי סוֹפֵר

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

הם ואנחנו.  ים ויבשה.  מכל מה שיש בים שלהם יש גם, כביכול, ביבשה שלנו.  מה להם שאלות-הספרות, אף לנו שאלות-הספרות; מה להם סופרים וטרגדיות אף לנו כן.

הסופרים שלהם, טרגדיות מיוחדות להם.  טרגדיות המיוחדות רק לסופרים ולחיי-הסופרים.  מוֹפּאסאן מתרעם על האסון שבהוויית הסופר, שאין ביכלתו לבוא ביחס ישר ובלתי-אמצעי אל החיים, בהיות הכל, והוא עצמו, לגבי דידיה אַנאליזה וחומר לציורים; אחרים מתאוננים על ירידותיהם, על היותם ל"כוכבים נופלים", על קלקול הבא מתהילה נפרזה, מאיבוד הכוחות לענינים צדדיים; והנה גם טיפוסי טריגוֹרין וסוֹלוֹמוב ביצירותיהם של צ'יכוֹב וגוֹרקי, שה"חיים" וה"סביבה" שללו את כשרונותיהם ועשו אותם לשפלים,לזוחלים... ולעומתם אלה שבני דורם לא הכירו בהם וגרמו להם עגמת נפש...

זה קצת בנוגע לדגי הים שלהם.  וביבשה שלנו?

בן שמונה-עשרה להתחלה, ל"דיבּיוּט", והלב כבר זקן וקורא "הבל הבלים", והשערות פרועות, וידיעות-עולם כמעט שאינן, ונסיונות-חיים כמעט שלא היו, והשחפת צדה את הנפש.  נדפסה "רשימה" ראשונה.  למי הדבר נוגע? נשלחה שניה, שלישית – והמחסור מציק.  איזו תקוות בלתי-ברורות מרחפות פנימה: העתיד! אבל ברגעי חשבון-הנפש הן ממהרות לפרוח להן.  נתקבלה, לאחרונה, "הזמנה" מאיזה מקום בבקשה "להשתתף" – מלים נעימות.  אמנם, מי הוא המבקש? בשביל מה מבקשים? כיצד ובאיזה אופן? אף על פי כן! צריך לכתוב, צריך ליצור, צריך לצאת אל החיים, לקבל רשמים וליצור... הנה אצלם הלא יש יצירות גדולות... "האחים קאראמאזוֹב"... אבל לאן לצאת? לאן? לאיזו חיים? הלא קפאון מסביב, קפאון, קפאון ושויון-נפש של קבצנים-ברוח, שאינם אוהבים דבר ואינם שונאים דבר; אַי! תכנית של דבר גדול, גדול, גדול... בעוד שנה... אבל... ואולי לכתוב את הדבר הזה בז'ארגון?מי מבין עברית? בשביל מה ומי כותבים עברית? וכלום אפשר לכתוב כראוי בשפה מתה? ז'ארגון יקרא העם... בכל אופן, הקורא העברי יוכל לקרוא גם יהודית...

והשנה עוברת.  עוד שנתים עוברות.  בין כך וכך – בעברית אין מקום להדפיס דבר חדש.  מתו כל ההוצאות.  על דבר פרוטות להחיות את הגוף אין כבר מה לדבר.  ובכן, נעזב המקור הנרפש, אך הפצע אינו מעלה קרום.  ראשית מחשבותיו, דבריו הראשונים, הלא שם הם, שם... "כל מי שמתה עליו אשתו ראשונה – מזבח מוריד עליו דמעות".  חביבה יהודית זו, שפת-האם, מתחבבת היא על עובדיה, אבל את ההתמכרות השלמה אינה רוכשת; המקוריות הגמורה אין גם אתה; מקור מתבקע לגעגועים על השרידה, היחידה, הנשכחה, עם עברה הגדול... כף-הקלע... נפגמת היצירה... וגם ה"חשבון" אינו צודק לגמרי... יש יותר קוראים מלעברית.  אבל אין קוראים... אינטיליגנציה – מאן דכר שמה... העם – איזו צרכי שירה יש לעם?... דור נולד והוא מתחנך ברוסית, בפולנית, באנגלית... "מי ניפץ כנורי ויקרא נהי?!"

הרגשות מתחילים מתים.  הסערות קמות לדממה, הכנפים נקצצות, העינים נפקחות, העצלות משתררת, רפיון בכל.  מלאך-הכתיבה יש, אמנם, שהוא מכה לכתוב... וכותבים... כותבים ויודעים שאין בזה ממש... והנה תפיסה או קסרקטין, והנה אורגניזאציה פוליטית, והנה פוֹגרוֹמים, והנה גיטו זר שבלונדון ובניו-יורק.  סביבה זרה.  בדידות מוחלטת.  אילוזיות מחוורת.  הוּשרה השירה.

ולכאורה, הן יודע אתה את המקור של געגועיך לחיים שאינם ולא יוכלו להיות...לכאורה, הן יודע אתה גם כן, כי גם שם – בים – כותל חלק עומד לפניהם, ודבר אינם יודעים, ובעלי- בתים מבאישים מסביב, ותהום בולע-הכל מתחת לרגליהם... אך איך שיהיה, אם גם שם אין אושר ואין המשכת האושר, על כל פנים יש רגע ותוֹכן לרגע זה: יש ברכות הטבע, יש שדה ויער, יש בתי-מוּזיאוֹת והיכלי-מדע, יש אניות מתהלכות וספינות טעונות, יש אהבת נפש יפה,יש מלחמת עתונות מרעישה והעמדת אמת מענגת, יש ירושת שקספיר וביירון, גֶטה ושׁילר, יש בקורת חריפה ורבת גוָנים, ישׁ תיאטרונות וכוהניהם הגדולים, יש תאוות סוערות ומהפכות-ארץ, יש חיטוב, פיסול, ציור, זמרה, יש כוסף-החיים ופשטות-החיים.  וכל זה משפיע זה על זה ומרכיב את החידה ומעשיר את ההוָיה ונותן מקום ליצירה חדשה ולשירה חדשה ולמעין-חיים חדש.

וכאן – מעגל, אשר אין מוצא ממנו.  פתגמים אחדים, אשר אין מנוס מהם.  יאוש, אשר אין לנטות ממנו ימין ושמאל.  היצירה מאין תימצא?

אחרית-החלום, אחרית-החלום... ומעלה אתה זכרונות מן העבר... רוצה אתה לפרנס את כשרונך, את מתנת האלוהים שבך, בחיי עצמך, לינוק מתוך-תוכך, מתוך עצמת-יסוריך... רוצה אתה לבלי להיכנע... אבל סוף-סוף: הרי אתה דג , אשר יאורו חרב...

אנחנו והם.  הם ואנחנו.  דגי הים ודגים אשר יאורם חרב.

והולך אני אל אבותינו, אל אבותינו שבספרות, ומאזין אני לקולם.  איך שיהיה – הם היו מאושרים ממנו.

אין אני הולך אל סוֹקוֹלוֹב.  לא! אין אני הולך אפילו אל בוקי בן יגלי ומרדכי בן הלל הכוהן.  הולך אני אל אחד מאבותינו היותר רצויים, היותר חביבים – זלמן אֶפשטיין.

יודע אני, כי בינוני האיש, בינוני בדעותיו ובמושגיו; יודע אני את דבריו בהקדמתו למאמר על דבר טוּרגניב ("כתבים"); יודע אני גם את חקירתו במאמר "התורה והחיים", כי "רק האיש, אשר הרוח והחומר עולים בו בקנה אחד ולא יעבּטו אורחותם, רק איש כזה הוא אדם-המעלה, אשר בידו להגיע אל מרום האושר האמיתי" (שם); רואה אני את אמונתו זו ב"אושר אמיתי" ונטייתו זו לפשרה גם במאמר "הפּוֹאֶזיה ביחוסה להמציאוּת" וב"בין ישראל לעמים"... והנה – "ישיבת ולוֹז'ין" ו"הגיון לחמשה-עשר בשבט"...

כן, האדם הטראגי, האדם שאין לו בעולמו אלא צעקה איומה, האדם מתּחתיוֹת, האדם של המרתף האפל, – כל זה זר לו לזלמן אפּשטיין.  אבל הלא, בכלל, לא בשביל ללמוד ממנו אני הולך אליו, אלא בשביל לראות מה הגו ומה הרגישו אבותינו הטובים והקרובים האלה.

הטובים, הקרובים והזרים.  הנפשות העבריות הנאות, הרגשים הנאים, העדינים, נשמתו של שלמה האלקושי – מה תהמה, לבי?

נשמתו העדינה של שלמה האלקושי.  זכרונות-ילדותו בעודו באביב ימי חייו ונר-אלוהים טרם יכבה מעל ראשו – זכרונות-שחרותנו באותם הימים, כשהתגלגלנו בישיבות הסמוכות לסלוּצק, ואותם העלמים, שכבר היו כובעיהם כמעט בעלי מצחונות נוצצים, היו מביאים לנו את ה"כנסת-ישראל" ומגלים לנו, כי ל. הגדולה כמלוא כף איש והשוכנת בדוּדה וגלמודה בעמקי הביצות והאגמים – זוהי לוּבּאן הקטנה הסמוכה...

ההמשך של אותם הזכרונות ב"לוח-אחיאסף" כבר לא עשה אותו הרושם... ברם את זה הלא קראנו כבר במינסק ובווילנה...

ולאחר כך: "שני עולמות", "רחוב היהודים וסופרה", "הגאון מוילנה", "קלמן שולמאן", "הספר והחיים", "לבירור רעיון חיבת-ציון", "ליב טוֹלסטוֹי".

והנה: "ישראל החדש"... כאן יש שנדמה לך, שהוא עצמו, מחברנו טוב-הלב, עומד על עברי פי פחת...

ואף על פי כן: "שפת-עבר"... "אל ציון"... "ספרותנו הצעירה"... לא! יש ספקות, יש הרהורים מרים, יש תקוות נכזבות, יש מחשבות טורדות, אבל יש גם ודאיוּת, יש נעימוּת, יש ניחומים...

ואותו הטל, שכבת-הטל המשיבה נפש... ואותה ההתרוממות, אשר אם כי אינה עמוקה ביותר, הנה יש ובגללה תקבל גם הפשרה צורה אחרת ותגיע למדרגת סינתיזה... ואותן העינים הנשואות...

כי עינים נשואות – ואם לא למרחק – היו לאבותינו היקרים האלה, בני "תקופת-המעברה"; משאת-נפש היתה לאלה ש"רגלם האחת עמדה כולה בתוך התחום והשניה צעדה על ארץ רבה"; ציפיה לימות-המשיח היתה להם...

להם ולא לבניהם.  להם ולא לאלה אשר אין להם לאן לעבור... אשר לא "תחום" ולא "ארץ רבה" לפניהם...

ועדיין יש שהקול אנו פוסק: הבו גודל ליהודים החדשים!

אבל יהודים חדשים אלה מה טיבם? מהיכן צמחו? מהיכן יכולים הם לצמוח? לאן הם הולכים? אֵי הטל אשר יחַים?

הן לא תתנו את כל אותן הכנופיות הנבהלות של סטודנטים ופועלים יהודים, אשר שבתם בתוך בארות-החומר של הכלכלה המדינית וכצל יתהלכו על פני אדמות, לטיפוסים של יהודים חדשים, שהרי עיוורים וקהים המה ודבר אינם רואים ואת העיקר לא ידעו ולא יבינו, וברוֹשוּרוֹת של שיטות נושרות מפיהם, וכל יצירה פנימית אין אתם.

ושב אני אל שרידי החרבות שבספרותנו כיום הזה ורואה אני את כוס-היאוש מלאה על כל גדותיה ושירת היאוש בפי הנשארים... אכן גם היאוש מידה היא בחיים וזקוק הוא למשוררים...

חוזר אני על אותם ההמשכים הארוכים, הנוקבים והנוראים של ה"מוות" לשניאור ("הזמן", שנה שעברה); רואה אני את הצבעים הלבנונים, הרכים והעמוקים של ז. י. אנכי בסיפוריו החדשים ("דאס יוּדישע פאלק" שנה זו); עובר אני על פני הרמזים החדים והחודרים, אותן תחיבות-המחט, שבציורי שוֹפמאן האחרונים – ובכולם אין אני מוצא אלא את אותה השירה...

והנה דבר חדש מבעל-"הצדה", מאת א. נ. גנסין: "בינתים" – וגם בו אני שומע את השירה ההיא...

נפתלי בֶּרגֶר, "אותו ברגר גופא, שׁהיה תוסס שׁמונת ירחים רצופים בחדר הצהוב של מרת חַשקיס וראשו היה מוטל על כפיו וברכיו שלובות אשה ברעותה", אינו מדבר הרבה, אינו מקריא מונולוגים מחוכמים ואינו מתפלפל לברר את חוסר התוכן לחייו במה שהורגלו לפרש ולבאר.  פשוט: "כשרוח אחרת מסביב, ובשטח מתחילים מהלכים כתמים, ומשחירות זמורות-האילנות, ובמרום עוברת הרינה, ופלגים משתובבים ברננה, ובלבבות מתחילים רוקדים נצנוצי-אורה הוללים וזורמת חדוות-חיים חצופה ושובבה", חרוד יחרד אז גם לבו של נפתלי ב"חדווה כמוסה", ו"שוטפת אליו זרמת געגועים נוּגים-איתנים ומתחילים מוצצים אותו חלומות צנועים-נוֹשׁים והוא כָּמיהּ הרהורים שׁבילדות תַמה ומאויים אמיצים שׁבאביב צוהל וחולם עינים חולמות המביטות לנשמה"... אבל זהו חלום, והוא "מכחש בבני אדם".

נו, כן, אותו הפיוט...

ובדרך-אגב: הרצאת הדברים – נוֹי ודקוּת.  הרי, למשל, מינה, אותה הריבה הנחמדה, שהיו לה מעין-יחוסי-אהבה אל ראטנר בעוד זה חי, "היתה עומדת לבדה אל השער (באותו יום שמצאו את ראטנר מוטל מת בחדרו), והיתה חיוורה, וטיפלה בקדחת בציצת שמשייתה המרוקמה תכלת, ולו (לברגר) נדמה אז משום-מה, כי פגע מי בכבודה"...

וקוראים הלאה.  וגומרים את הסיפור, והנה חזות-הכל: חוסר האחיזה שלנו בתבל, השמטת הקרקע, החפץ לחיות, לחיות, מבלי אשר תימצא האפשרות לזה, היגון הדומם, שנכווה בכל מיני הדיבורים המתהלכים ברחובנו, הנפש הדקה שאין לה מקום בעולמה, הגעגועים המענים לאהבה, לאהבת אשה, החולשה המחפירה לאחוז בקש שׂרוּף, הנדידה המגוחכה והבלתי-תכליתית ממקום למקום, הריקנית עם כל פחדיה וביעותי-לילותיה, התהום הבולע גם את המחשבה על אודותיו גופא...

וגומר אותו גם אני – ושוב אשקע בו.  ומסתלקת ממני, לאחרונה, גם הרגשת האריכות והמונוטוניות שלו.  וככל אשר אוסיף לקרוא בו כן אוסיף להכיר את אותו עיקר-העיקרים, את אותה המהות: את עומק האימה שבעיני הדגים המפרפרים, אשר יאורם חרב!

 

["המעורר", תרס"ו, חוברת ט', ספטמבר 1906; החתימה: ח. ב. צלאל]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה