בימים אלה היו לי איזו דין ודברים עם לאומי משלנו. זהו בחור כבן עשרים וחמש, בטוח ומיושב, מי שהיה לפנים סטודנט שלא מן המנין באחת האוניברסיטאות שבשויצריה ועכשיו הוא סופר באחד המכוֹנים הציוניים ומקבל שכרו. מתגורר הוא בבית פולני לא -עשיר, אב לבנים ולבנות, והאיש, דיירנו-לאוּמִיֵנוּ אינו מדיר עצמו הנאה, כמובן, מכל מה שׁבבית-בעל-מעונו, בן הלאום האחר, ואינו מזיר עצמו מכל. אתן, את בנות הפולני, הוא מדבר ב“שפה ברורה”, אם כי, אהה, לא בעברית.
מובן מאליו, שכל זה – אגב אורחא. העיקר הוא שהאיש אשר היו לי דין ודברים עמו הוא ציוני-לאומי. ציוני? איני יודע. כמדומני, שעל דבר נסיעה לפלשתינה, על-דבר הכשרת הישוב על-ידי עצמו, לא חשב ולא יחשוב לעולם כאמור, הוא משרת במוסד ציוני ומקבל שכרו, כאמור; הוא מרגיש עצמו בטוב במעונו ההוֹוי, ולמה יעזוב את החיים וילך לנוע על המתים? אולם האיש טוען דוקא, שהוא ציוני, ציוני-לאומי. יתר על כן, הוא לאומי, שהלאומיות העברית היא פריבילגיה רק לו, או יותר נכון: שמונפוליה לו על הלאומיות העברית, ומרגלא בפומיה: “אתכם אני יודע, אה, יודע היטב! מה אתם רוצים? פתחו חנויות ואל תתאמרו ללאומיים!”.
על מה דיברני? מה היה תוכן השיחה שלנו? נו, כלום צריך הדבר לאמרו? הלא מובן הוא מאליו. באמת ובתמימות. הלא אין לנו ענינים אחרים. חי-נפשי, איני מדבר עתה בליצנות או בסארקאזמוס, אלא בפשטות פשוטה. על מה היה לי לדבר עם הלאומי? על מה היה לי להתווכח עמו אם לא על השאלה: עברית או ז’ארגון?
היתה לי שעה כזו, שלא קצתי בדיבור, ואמרתי לאיש-שיחי את הדבר הישׁן הידוע, כמעט הבַּנַלי, את הדבר המוסכם זה מאז בינינו, בין קצת בעלי דעת שבתוכנו, כי כשם שאי-אפשור לנו להכחיש את העובדה של השפה והספרות העברית או לוותר עליהן, מפני שבזה צבורים קניני הרוח שלנו מדור דור וגם עכשיו החוט אינו פוסק, והולכים ונטווים בו דברים מאת ברדיצ’בסקי, ביאליק, שניאור, כמו כן אי-אפשר להתיחס בשלילה אל לשונו המדוברת בפינו, אל הז’ארגון היהודי, אל כוח יצירתו ואל יצירותיו ויוצריו במזומן: אברמוביטש, פרץ, ריזין. מה שעל ידי זה נולדת שניוּת בנשמתנו, בספרותנו, בכוח יצירתנו – מי לא יבין זה ומי לא יהמה על זה? אבל הלא טובה השניוּת האמיתית, הברורה, המוכרחת, הבאה בחשבון מה“מוֹניזמוס בכל אופן שיהיה”, מן “השלמות הגופנית והרוחנית”, כביכול, שלפי מצב הדבר היא כוזבת במקורה. ראיה לדבר: היוצרים המנויים כאן בעצמם אינם בורחים מפני השניוּת: כאלה כן אלה נמצאים בכל אשר רוח היצירה הישראלית שם.
העמיד עלי אישׁ-שׂיחי את משׁקפיו, חִייךְ לי בפנַי כמו שמחייכים בפני איש אשר אינו מענין כלל ואמר לי:
– אדון נכבד! ובכן הנך מצדד בזכות הז’ארגון? תעמולה בשביל הז’ארגון? כך, כך, אדון נכבד, נביא התחיה הז’ארגונית? יפה, יפה! הנך מתאמר ללאומי, בעוד שהנך בוגד ממש בלאומיותנו… כן, אדון נכבד, מחויב אני לומר לך, להוכיחך על פניך: בוגד הנך בלאומיות העברית!
כאן התעורר בי חוש הויכוח הישראלי בכל תקפו והתחלתי צועק “בכל הכלים”.
וכך טענתי:
– ידידי! אל תפחיד בלאומיות. אם את אבותינו מפחידים במלה “יהדות”, אתה אל תפחידני-נא במלה “לאומיות”. אני יודע את פירושה של המלה הזאת ויודע ערכה. ערך מוחלט אין לה בשבילי. האידיאה המתבטאת במלה זו יקרה לי וחשובה עלי רק כל זמן שהיא בניגוד להתבוללות, התבוללות זו המפחיתה את כוח היצירה העצמית, המשפילה את הנפש והממעטת את הדמות. מכאן מוּכח, שהמושג לאומיות אינו אבן-בוחן בשבילי לכל דבר. עד כמה שאיננו מעבר לכל קריטריון, עד כמה שעניני החיים והמציאות נוגעים אלי ואני דן בהם, יש לי אבן-בוחן אחת לטוב ולרע, והוא: כל מה שמעשיר את החיים, שמנעים את ההויה, כל מה שעושה את נפש האדם לאמיצה, ליפה, לעשירה, כל מה שמחזק את גופנו ועושה אותו לזקוף, לנאה ומפרה את כוח-יצירתנו – הרי זה טוב; כל שנגד זה – רע. רעיון הלאומיות העברית, כפי שאמרתי לך, חשוב בעיני ביסודו רק עד כמה שהוא עושה אותנו לחפשים, לגאים, למעמידים על דעתם, לעשירים ברוח, ליוצרים. המלה “התבוללות”, כשהיא לעצמה, אינה מפחידה אותי כלל, אלא שאני רואה את המתבוללים שלנו, אני רואה עד היכן צורתן נפתחת, עד היכן נלעגים הם, עד היכן עניים הם – ואני עוין את ההתבוללות!
נתלהבתי על ידי דיבורי. נזכרתי דרך-אגב בהלכה ובניתי מצודה לרעיוני לאמור:
– לפני שנים אחדות, כמדומה, הדפיס הד"ר ז’יטלובסקי (בן-אהוד) בעתון “פריינד” מאמר על דבר ההתבוללות. המאמר אינו עמדי ואיני זוכר מה היה שמו, אבל זה אני זוכר, שהוא דן על השאלה: אם הסכנה של התבוללות עם ישראל קרובה היא ואם הסכנה הזאת בכלל היא דבר שבמציאות. הוא, אופטימיסט בן אופטימיסט, ענה על השאלות בשלילה. למצער, דחה את הדבר עד עתיד רחוק למאד, והביא ראיה מיהודי הולנדיה: יש להם כל הזכויות, ואף על פי כן הם מתגוררים בגיטאות מיוחדים, יש להם, לרצונם, רפש רב בחוצותיהם – יהודים, ממש, מחיה נפשות!
ז’יטלובסקי אינו לאומי מן הטיפוס הידוע, ואף על פי כן הרי אילוסטראציה למהלך המחשבות של אידיולוגיה לאומית טיפוסית. ברוך השם, רפש רב במקומותינו – הרי שיהודים אנו, הרי שרחוקים אנו מסכנת ההתבוללות!
אנוכי ורבותי לא נלך ולא נעבוד ללאומיות מטיפוס זה. אדרבה, להפך. אם לאומיותם של יהודי הולנדיה מתגלמת לא ביצירה עצמית אלא ברפש – מוטב להם שינַקו את הרפש ויתבוללו!
– אבל הלא גם הז’ארגון שלך הוא רפש…
– כך? לשוני ולשונך? הלשון שבה אנו מדברים זה עכשיו?
– כן, רפש! רצוני לומר: רק רגע מוכרח. קרא את “העולם” ותיווכח, כי להיות עם ז’ארגוני – חֶה חֶה, לא, תודה, אדוני! בשביל להיות עם ז’ארגוני לא כדאי היה לסבול כל הגזירות, כל החוקים המגבילים…
רק עתה ראיתי, כי בכל עת דַבּרי חקק אישׁ-שׂיחי איזו קווי-קעקע על הפורטסיגאר שלו ולמלה אחת משלי לא האזין. אף על פי כן לא נתפעלתי מזה ביותר – שעה כזו היתה לי – וסיכמתי את דברי.
– הדבר הוא, איפוא, כך: המונים-המונים יהודים מתגוררים ברוסיה, בגליציה, באמריקה, באנגליה ובשאר מקומות. היהודים האלה הנם בגלות, אין להם מקורות כלכלה משלהם ובכל דבר אינם יוצרי חייהם שלהם, אלא נגררים, מושפעים, נדחפים. השפה היהודית השומה בפיהם לקויה, הולכת ונפגמת. השפה העברית, אוצר חיי רוחם, אינה נלמדת, נשכחת. תרבות עברית ראויה לשם זה כמעט שאינה כלל. ספרות ויצירות עבריות – אךְ ניצנים בודדים. מתי נצא מן הגלות ואם נצא – שַׁדי הוא היודע. ברם, אפילו אם יתגשם האידיאל הציוני – הגלות בשביל החלקים היותר גדולים של האומה תישאר. ואולם, בכל זאת, אחרי ככלות הכל, יהודי רוסיה וגליציה ואמריקה אינם יהודי הולנדיה. הפרוצס המפחת והמביש של ההתבוללות כבר בם הוא, אך, איך שיהיה, וזעיר שם, זעיר שם, רואים בתוכם איזה דבר גם מלבד רפש והתבוללות. בכל אופן, רואים פה ושם את בן-הגיטו הטרגי, בעל הנשמה האיתנה, האומר: אף על פי כן! האומר: לסתור אין מה אצלנו – לבנות, לבנות! האומר: יהי מה ואנחנו נעמיד על שלנו, נברא ערכי חיים לאומיים-יצירתיים, נוקיר את אוצרות הרוח שלנו בכל אשר נגַלֵהו…. הוצאת “מוריה” באודיסה עושׂה טובות להשׁתלמות החינוך העברי – טוב. נפיץ את ספריה ונעזור לה בכל מה דאפשר; ש.בן-ציון נותן לנו ולילדינו את חלקי “בן-עמי” – יחקק שׁמו כחותָם על לבנו; כל שׁירי ביאליק יצאו לאור בהידור משובח – האח! נקראם ונשננם… לשלום אַש יש אידיליה-פואימה ו“עיירה” שמה – נמצא את היופי שבה ונוקירהו; איגנאץ ברנשטין הוציא פתגמי היהודים ביהודית – ברוך יהיה ומבורך!… כל אלה שלנו הם, שלנו… כי אנו, העברים האירופיים בני-הגיטו, איננו רוצים להַעֲנוֹת בשׁום אופן, איננו רוצים להיעשות עניים עוד יותר מכפי שהננו, איננו יכולים להשליך דבר מכל מה שיקר לנו; כל מה שיקר לנו לא כמו פֶטישׁ, לא מפני שׁהוא דבר מקובל ורבים החזיקו בו, אלא מצד מהותו, מצד ערכו ליצירת אפני חיים יפים, קולטוריים – נפַתח ונרחיב… להתיחס באיבה לעברית או ליהודית יוכלו רק בעלי נפש ריקה, מתבוללים… – – –
אולם לא הספקתי להוציא מפי את המלה האחרונה, ואיש-שיחי, הלאומי, חטף את מגבעתו הסיזונית, הרכיב במהירות את משׁקפיו על חטמו וירה בי בזעף שׂחוֹק ודברים כחִצים:
–מעשיה יפה, מעשיה יפה, חה-חה-חה! המנגד לז’ארגון: מתבולל!… ד“ר קלוזנר, “השילוח” ו”העולם" – והתבוללות!… אתה, אדון נכבד, עוזר “הד הזמן”, הנך לאומי, ואני, מעריץ “העולם”, הנני מתבולל!… אכן, אכן צדקת: אם אתה, הז’ארגוניסט, הנך הלאומי, אז אני, השונא את הז’ארגון תכלית שנאה, החושבו לחרפה, החושב שבשבילו לא כדאי לסבול פוגרומים וחוקים מגבילים, אני שאיני קורא ז’ארגון – הנני מתבולל… אני וד"ר קלוזנר – לא לאומיים… חה-חה-חה!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.