_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מִכְתָּבִים לְרוּסְיָה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

לספר ולתאר לכם, אַחי, את כל הנעשה אתה בתוככם, כמדומני, שאין בזה צורך.  הן כולכם, כולכם לא רק שומעים אלא גם רואים את האבדן המחפיר של רבבות נפשות קרובות, חיות, מרגישות, שואפות, מייחלות, חפצות בנשימה, בטובה, בעונג; כולכם, כולכם לא רק יודעים, אלא גם רואים את נהרי נחלי הדם שלא נקרשו עדיין, האברים הדקורים והשסועים שלא ניתנו לקבורה ואלפי הקברים שעפרם תחוח עדֶנה; עיני כולכם, פני כולכם מעידים על הכליון שאין דוגמתו ורגלי כולכם עומדות, עומדות ממש, על מכיתת החורבן שאין דוגמתו, החורבן הנמשך, החורבן של שכול ואלמון, של יתמות ואימה, של רעב ועירום בראש כל חוצות.

יתר על כן.  בשעה שאדם אשר לבו עוד לא מת בו לגמרי, מתחיל בכל זה, הרי בהכרח לשונו תדבק לחכו וכלימת-נצח תאחזהו כולו להמשיך את מדברו, שהרי איך שינדנד את שפתיו, איזה סימן של רוח-חיים יהיה בזה, ורוח-חיים עתה – היש לך חרפה יותר גדולה מזו? רוח-חיים עתה, בזמן הזה, בזמן שצריך... שצריך... אין איש יודע מה צריך.

פונה אתה מסביב ורואה, כי למרות הכל הארץ לא הוכתה בתמהון, הירח לא נדם והחמה לא נשֵמה, והכל, הכל ואתה בעצמך, עושים את כל צרכיהם, בשעה שהכל, הכל היה צריך להיפסק, הכל, הכל אבד ערכו, הכל, הכל נהפך לצחוק-סמאל, ונשמתך טובעת במים עכורים...

הסופרים, העתונאים והעסקנים השונים – לא, לא על אלה שאינם שמים את לבם כל עיקר ל"עסק הלז" ישתומם הרוח שבאנוש; להיפך, מוזרים, יותר מוזרים, הם אלה, אשר המוראים שאין אחריהם כלום משמשים להם לזבל, להשביח בו את שדותיהם, להרבות את האנרגיה בעבודתם ולהפרות את כוח חייהם...

"קאַמפף, קאַמפף, קאמפף".

ואמרת לנפשך אז: "דומי! הלא בכל מה שתביעי – לא יֵאָמר כלום; הלא בכל דבריך הרבים לא יהיה אותו דבר, שאותו, ורק אותו, אולי כדאי להגיד; הלא איך שיהא כתוב –  יהיה הכתוב פרי האסון, פרי האסון... על כן, נפשי, מוטב לך שתבואי בצור, שתיטמני בעפר, לגמרי, לחלוטין... הגיעה השעה האחרונה של קבורת-נשמות!"

ואולם חלש הוא ילוד-האשה, חלש.  ירא הוא את פני אי-החיים.  ירא הוא את הדממה העבה.  ואני פותח את פי ומדבר אליכם, אחי, אליכם – וממרחק.

והיתוש המכלה היושׁב במעמקֵי נדם לרגע.  ואני משׁלה את נפשי: אולי יש באמת דברים אשר אני ממרחק איטיב לראות מהם.. בכל אופן, יוכל היות, כי מפני זה שהנני ממרחק, עדיין אני מוכשר לדיבור... איך שיהיה, כל זמן שלא נאלמו שפתי...

לא, לא "עצות"! לא עצות מפי זה שאת נפשו המליט לאלה, אשר בתוך ההפיכה –

ואף לא ניחומים! תיבש הלשון המנחמת! אין תנחומים לנו לעולם.  אין תנחומין ואין שכחה אחרי כל אלה.  הכל עושים בנו שפטים.  הכל מוכנים ומזומנים בכל עת ובכל שעה לעקרנו מן העולם.  נערינו החלשים נשמדים טרם יספיקו להרים את ידיהם הרזות להאהיל על פניהם.  מיתה עקומה, מיתת חתולים נחנקים, ימותו ילדינו הרכים.  עינויי-תפתה מעוררת הנחמה, עינויי-תפתה וגועל-נפש מעוררת גם הקריאה, שכולה קהוּת-קהוּת: "ממון לכלי-זין! אל הנשק!"

ה"בּונד", ה"בּונד"! אמיץ הוא ה"בונד", תקיף הוא ה"בונד"! ונוחי-הנפש שבמערב, משלנו ושלא משלנו, אשר בלב דשן יהגו – הראשונים על סיפוקו של אותו הרגש, שגם בקצתו אינם מודים, והאחרונים על חיבתם היתרה לעם הנרדף – רואים חובה לעצמם לספר בשבח ה"בונד", שהוא, הוא זקף את קומת ה"יהודים", שהוא, הוא "יוצא ירך החשמונאים והמכבים", שהוא המציל את כבוד-בית ישראל...

עלובים הם הס.-ס.–ים השונים המתקנאים בירכה זו של "האורגאניזציה היחידה".  כסילות היא גם מצד אחרים להילחם בה.  כפופים-מרימי-ראש הם בחורי ישראל, אומללים הולכי-בטל הם בחורי ישראל, נרגשים עקומי-המוח הם בחורי ישראל, ומרגשות מהופכים ומאפס מעשה הם נכונים תמיד, לצורך ושלא לצורך, לקרוא קריאות שונות, להפקיר את נפשם האמולה ולאמור "קשר, קשר". כן הבונדיסטים בחורי-ישראל נינהו.  אולם ה"בונד" כשהוא לעצמו עם מרכזיו בשוויצריה ובשאר מקומות – מה לכל אלה ולכוהני-מודעית?! הסתדרות להתקומם נגד "שלטון הבורז'ואזיה היהודית?" – יהיה מארכס עמהם! ואולם גיבורי-ישראל? אנשים אשר צער עמם נגע עד נפשם  אשר חיי אומתם וכבודה לנגד עיניהם, אשר יסורי אחיהם ונאקתם יעלו באזנם? מתי ובמה? שמא בזה שהביאַליסטוקאים הוצאו תמיד ובלי כל חשבון להורג בשל ספק "דוֹלוֹי"? שמא בזה שממונות נאספים ע"י ה"מאמינים" דוקא בפירוד משאר המאספים? שמא בזה שבאקדחים טמונים מבטיחים לרפא את שׁברנו? שׁברֵנו... כן, מה לעשׂות, אחים, באמת? סוף-סוף, מה לעשׂות? קָרא תגר מי שׁקרא, השׁתתף בפרוטה מי שׁהשׁתתף... מה לעשות... מה לעשות...

ועדיין התשובה מוכנה! עדיין המחותנים יניעו ראשיהם: ה"לאומיים"! לא יבושו ולא יכּלמו! צווחים על שברם, על איזה שבר המיוחד להם, בעוד שהיה מעשה ובאחד הכפרים אירעה תקלה למורה רוסי, רוסי ממש.  הוי, האובדים דרך והשוכחים את הלוֹזוּנג, בעוד שרק הלוֹזוּנג הזה יביא את הישועה לכל... הלאָה האַבסולוטיזם!

הנה כי כן, איפוא, הוא הדבר, אחי הנמַקים.  אמותינו אומרות: מלאך-המוות שוחט – ולעולם יצדק.

להילחם עם האבסלוטיזם – ובאמת, היש דרך אחרת לכל מיני בני רוסיה באשר הם אדם? היש דרך אחרת לכל המתגוררים שׁם, אם לרצונם ואם על כרחם? אם גֵרים ואם אזרחים – היש אפשרות לבלי לפרוץ גדרה של החיה הרעה הזוללת הכל, המשעבדת הכל והאוסרת הכל?!

הלא אפילו מוּרשי הציונים חוששים לבלי לדבר במלחמת-מצוה זו; הלא גם הם באִים כיהודא ועוד לקרָא וגובלים את טיח הריבולוציה בטל-חרמון היוד על הררי ציון –

ואולם – אוי ואבוי לנו ולכולנו! שאלת עמנו הלא אינה תלויה באבסולוטיזם הרוסי.  שאלת המון-בית-ישראל הלא אינה נפתרת ע"י מפלת האבסולוטיזם.  אין מרפא להמון-בית-ישראל החרוב מכל מה שעולל לו הגוי הרוסי.  אחרי אשר ראה המון-בית-ישראל לאיזו מעשים מוכשר הגוי, אשר בתוכו הוא יושב – מה יש לדבר אחרי כל אלה?! מה יש לדבר, אם אין מה לעשות אם אין מה לעשות.

כי אין מה לעשות! ברגע זה, בשביל רגע זה, אין אנו יכולים לעשות דבר.  תחבולה להושיע את עצמנו תיכף – אָין.  מקום לנידחי עמנו כיום הזה – אָין.  תבוסתנו שלמה.  הפרק הזה, שאולי הוא האחרון בדברי ימינו, מלבין את שערותינו.

ורק קול אחד, קול יונה הומה, עודנו עצור בתוכנו, האובדים והנואשים, והוא יהגה אמרתו:

למדו, למצער, דלים ונמלטים,למדו,למצער, מן הפרק הזה, אתם שרידי-הכידון ופליטי-הרעב! תהי השעה הזאת, השעה שהררי-נשף נערמו עליכם בה,למקור-דאגה לעתידותיכם.  שכחו את כל הארגוּמנטאציות השונות, המקובלות! שכחו את כל הדברים הפעוטים והטענות מן המדרגה השניה! עזבו את כל אליליכם-הבל ואמונותיכם-שוא! שימו נגד עיניכם רק אחת, אחת: ישע ומפלט.  בקשו אפשרות הישע והמפלט, בקשו את האמצעים להתגלמות משא-הנפש של השגת ארץ!

כי לא רק על אמונתנו אנחנו נשחטים, בני ישראל, לא על רשעתנו אנחנו נהרגים, לא על צדקותינו אנחנו נדקרים, לא על קידוש-השם אנחנו נשרפים; יד כל בנו רק מפני ששנואים אנו, ושנואים אנו מפני שכל בני-האדם-הזאבים שונאים ושנואים, ואולם כל בני-האדם-הזאבים ביערותיהם המה, ואנו גולים, אנו זרים.

נחדל-נא מהיות זרים בתוכם.  ילכו-נא בנינו מאתם.  נכין בעד בני-בנינו ארץ, אשר לא תדרוך בה עתה-רגל-איש.

נעזבה-נא את התיאוריות! לנוגה-ברק-החַלף יאבד זהרן.  ננסה-נא להציל, אם יש הצלה.

ארץ! כל ארץ שיש יכולת להשיגה, כל ארץ שיש אפשרות להתחיל בקרוב לבנות ביתנו בה; ארץ לא בשביל היום שכבר אבד לנו, ארץ בשׁביל המָחֳרָת, בשׁביל הדורות הבאים, בשׁביל יתומי נמירוב לאחר עשרים שנה, לאחר חמישים שנה, לאחר מאה שנה.

כי הלא גם אחרי ההרג מהדורא קמא אמרו: הִרבה התלין לזבוח לאלוהיו, גדש את הסאה, הפריז על המידה, תהום-הרעה כל כך רחב ועמוק, הצרה כל כך עוברת כל גבול, עד שכבר אין גדולה הימנה –

ומי יודע אחים, מי יערוב לנו, מי יאמר לנו, כי בנינו ובני בנינו לא יזכירו שנות תרס"ה-תרס"ו כמו שאנו מזכירים היום את תר"ם-תרמ"א.

התאוששו, יהגה השכם והערב קול הדממה הדקה שבתוכנו, רק נסיון זה נשאר.  כל המעיָנים צריכים להיות בו.  הכל צריך לפניות אליו.  חוץ ממנו – כל המעשים תוהו והבל.

                                         –––––––

משואות, חרָבות; עצמות נשברות, מרוסקות...

ואולם יש אשר יד ההתעוררות, ההתחדשות, הוֹיה בנו.  אז ינבא הלב, ינבא: הנה ימים באים...

הנה ימים באים – והמקום אשר עלינו ללכת שמה יהיה לנו; והתעוררו כל חלשינו הגיבורים, השופכים עתה דמם על כבוד אחיותיהם וחיי אמותיהם לשוא, ובאו שמה ברינה, והחלו את העבודה...

בוא נבוא ברינה, אך העבודה הארוכה, עבודת ההכנה, עבודת הדורות לא תהי ברינה.  ימים רעים, יסורים קשים.  ואולם חזון אחד יחַיה את כולנו, אחי, את כולנו העובדים: לא למעננו, עינינו לא תראינה – בשביל כל עמנו הרוה-דם אנו בונים בית.

וכיום הזה – תהיינה עינינו אך נשואות ופקוחות.  נשמור על שארית-כוחותינו.  נקמה? אבל היכולים אנו להינקם אחת? היש נקמה ממעשי בראשית ומכל שבעים הזאבים? היש גאולה לתהום-דמנו? היש גמול ושילם לכל, לכל?... לא, אל נקלל.  אין קללה כזו.  תהיינה שפתינו סגורות.  יהיו פנינו נחוּשים.  יתגדל ויתקדש האדם העברי.

 

["המעורר", תרס"ו חוברת א', ינואר 1906; החתימה: בר-יוחאי]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה