_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המוצא

(רשימה מן העבר הכי קרוב)

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

א

בכל יום ויום בבוקר, מועד בוא הרכבת הקטנה מתל-כרם "לקחת עצים", היה הוא, מורה-הפועלים הזקן, יוצא אל המרפסת שבעליתו, מאהיל על עיניו ומשקיף מן החַוה למרחוק, אם באו.

הם היו צריכים לבוא.  בכל יום ויום אפשר היה לחכות להם, שיבואו.

באותה הרכבת הקטנה, הבאה "לקחת עצים", הם היו צריכים לבוא – משם, ממקום-הבלהות.  מאותו המקום,  שאדמתו שממה, עציו גודעו ומשכנותיו נהרסו; מאותו המקום, שארבעת-חמשת איכריו-כורמיו שילמו לחיילים השוכנים בבתיהם, שיקצצו את שרידי עצי השקדים שלהם, של האיכרים, ויביאו להם, לאיכרים, להסקה; מאותו המקום, שדוּרה בלתי טחונה הוא לחם-החוק, למלא בטן, לבלתי חוש ברעב; מאותו המקום, שסוכות רטובות ומלאות רמשים, עכברים ורפש וצחנה של חדשים וירחים נתנו צל-קורה לנשים וילדים קפואי-קור-חורף ואחוזי-עוית-מחלות; מאותו המקום, שארבע-חמש נפשות מן המאות היו מובלות מתות יום-יום אל מחוץ למחנה; מאותו המקום, שלא היה בו על מה להשכיב את עשרות החולים החדשים יום-יום ולא היתה שום כתונת להלביש אותם ולא סדין לפרוש תחתיהם; מאותו המקום, שכל גריו לא עשו כלום, לא נקפו אצבע לרווחתם, וכל מלאכתם היתה להאזין ליריות, להתוַכּח בתכסיסי מלחמה ולגנוח ולהתאונן: "אוי, ועד-ההגירה הוא בעוכרינו!..  הוא הרגנו!.." – מאותו המקום, שיודעי גניבה וגזילה ועשית עסקים אספו עושר, צברו נפוליונים,  ומנינים של בחורים בריאים, שבאו מן הצפון, אכלו ביצים וריבה, שיחקו יומם ולילה בקלפים וחיכו ל"גאולה" המתמהמהה.

– התשמעו? יורים!..

– "שלנו"[1] יורים...

– מה אתה מדבר...  יריות אלה אינן מ"שלנו"...

– היכן עומד "שלנו"...  ויריות אלו מהיכן...

– ואם גם מ"שלנו", סימן שהוא מתקרב...

– האוירונים מסתובבים כל היום...

– ובבוקר הסתובב אחד שתי שעות רצופות...

– ואת ה"גולם" ראיתם?..  אני ראיתי...

(ה"גולם" – כינוי לכדור-הצופים המאוחז בשלשלאות).

– הגשמים מעכבים...[2]

– זה בֶטַח: יעברו הגשמים ונלך ליפו!

אבל הגשמים עברו, עבר גם חג-הפסח, ללא חמץ וללא מצה, ותחת לשוב דרומה, ליפו, נטל עליהם, על הגולים המרודים, לצרור שוב את בלויי-הסחבות והגרוטאות ולנדוד הלאה, בלי כוח, צפונה.

ומה יהיה? מה יהיה? הם כולם, השבורים, הרצוצים, הרעבים, הערומים, החולים במחלות מידבקות, יבואו, יופלטו מן הרכבת וישכבו כאן תחת השמים, מאכל לחורב-השמש ביום ולקרח ולטל בלילה, מאכל לקדחת-המקום, הקדחת הירוקה...  שברי כלי חרס, שאינם יכולים לזוז ממקומם, שאינם מוכשרים לעשות בשביל עצמם דבר, שום דבר...  מי יאכילם? מי ישקם? מי ירפאם? מה יהיה?

 

ב

עברו ימים אחדים–והם לא באו.  שמועות עברו, כי נשלחו ישר הגלילה ובמקום הזה לא יֵרָאו.  הוקל מעט ללב והתחילה המחשבה לשוב לאט-לאט למעשי יום-יום.

ואז, בבוקר אייר לוהט אחד, ננעצה הבשורה:

– ארבעים ושנים!..

– היכן?!

– שם...  אינך רואה?..  בין גזרי העצים...  שם הם רוחשים... 

– ובכן...  – נתבלבל הוא, מורה-הפועלים הזקן – הלא צריך לעשות דבר-מה...  מים...

– ממלאים כבר חבית של מים...  להוציא להם לשם...  צריך שלא יבואו הנה לשתות מים...  יש פה ילדים...  רופא-המושבה אמר, שבלי דזינפקציה קודמת אסור לבוא אתם במגע-ומשא.

– אלא שהסוסים עוד לא שבו...  אין במה להוביל...  – בא שובר בצדה של ההודעה על אודות המים.

– ולחם?.. – לא שמע הזקן מה שדיברו אליו – צריך היה להוציא לחם לעת-עתה, לכל הפחות, איזו כיכרות...  פת-שחרית...

החוה היתה קטנה.  תנור אחד לכולה.  הלחם בה היה בצמצום.  לו, למורה בעצמו, היו שתי כיכרות.  הוא שם כיכר אחת בסל, אחר כך בצע גם מן הכיכר השניה והוסיף על הראשונה, ואחר כך יצא לחזור על כל בית ובית – חמשה במספר – "ללוות" כיכרות ופרוסות לחם בשביל המהגרים שבאו.  ארבעים ושתים נפש...

נשי החוה הרגישו בחובה לתת.  קשה היה לבעלות-המשפחה להשאר בלי לחם, אבל ההם הלא רעבים ללחם כל החורף!..  ועכשיו באו מן הדרך, צמאים, רעבים, אומללים.  אשה שאלה מאת רעותה כיכרות, חצאים, פרוסות – והסל נמלא.

אז מיהר הזקן על סל-לחמו אל הבאים: חבית המים עוד לא היתה מוכנה.  היו עיכובים.

 

ג

צללי אדם.  זקנים.  זקנות.  שוכבים על יד צרורות מפוזרים.  נשים פרומות-כתנות, חשופות-חזה.  פני בתולות שכוחי-מים, שצלם-הנוער מלפנים סר מעליהם.  שבעה-שמונה יתומים בלים.

– יהודים! אל תחפזו! אל תתגודדו! – התנער אברך אחד, קטן וצהוב-זקן, ממקום-מושבו ומיהר אל מביא-הלחם – צריך שיחולק בסדר, לכל בשווה...  על פי הרשימה...  ש–ש–ש...  הרי הרשימה...  תנו לחַלק...  ככה לא יֵעָשה...  הלא תקרעו את הזקן לגזרים...

– אוי, לחם!..  – חגגה מהגרת זקנה אחת – הרי כאן אֶנגלַנד: נותנים לחם...

– ועגלות?! – תבע מהגר אדמוני אחד, האדמוני היחידי שבשיירה, והוא עומד על יד חמשה ארגזים חזקים עם חישוקי ברזל – זהו כל מה שהועד שלח לנו?! רמאים!..  כולם רמאים!..  ימח שמו וזכרו של ועד ההגירה! בכפר-סבא הבטיחו לנו הרים וגבעות...  ופה נותנים לנו להשאר בחוץ...  להעבירנו לקולוניה אין חושבים כלל?!

הוא, המורה הזקן, ענה ליהודי וביאר לו, שלא מועד-ההגירה שבמושבה הקרובה בא הוא עם מעט הלחם, כי אם מן החוה הסמוכה, על דעת עצמו.  לסניף ועד ההגירה שבמושבה ילך הוא, המורה, עוד מעט, להודיע להם על אודות הבאים.

– ומה היה אפשר, למשל, להשיג במושבה אֶל הלחם? – שאלה אשה צעירה אחת – לחם חילקתי בעצמי בכפר-סבא...  דבש, אומרים, דבש יש פה בשפע...  חמאה, דבש...  והבשר בכמה הליטרא?

– ומה, לוּ רציתי להתישב במושבה? – שאלה אשת היהודי האדמוני, אחרי קבלה את מנת הלחם שלה, והיא, לפי הודעתה, אחות האשה הצעירה, שחילקה בעצמה לחם בכפר-סבא – הייתי יכולה למצוא לי דירה?..  חדר אחד, למצער, אבל עם גג ותקרה...  לא בחינם, חלילה...  אני נכונה לשלם...  כמה שיבקשו...  כבר נמאס לשבת בלי דירה...

– אוי לי, בכפר-סבא, הכל יודעים, היתה לי דירה הגונה – טענה המחַלקת...

– רופא, רופא נחוץ פה...  – דבקה בזקן העסקן אשה אחרת – יבוא-נא, ר' יהודי, ויראה...  התינוקת גוססת...  ולחם אין היא יכולה לאכול...  תינוקת בת שנתים וגָדלה כשל שני חדשים...  האב נשאר בפתח-תקוה...  שני ימים לא באה אף כף מים אל פיה...  האֵם לא אכלה – ואין לה במה להיניק...  בדרך...  יבוא ר' יהודי ויראה...

בידי אשה יחפה כבת עשרים, בדודה ומרוחקת באיזו פינה בין העצים, רזה כשחיף זה שעל ידה, התנועעה תינוקת ערומה, לבנה, אכולת יתושים, פרעושים, כינים ופשפשים, מכוסה חבּוּרוֹת, אילמת, שותקת ופקוחת עיני זכוכית.

– לוּ..  טיפת חלב...  – נשמעו כעין הברות מפי האם.

– רופא נחוץ פה, רופא...  – טענה האשה, שקראה לו לעסקן לראות.

– הראיתם! – התריסה שכנה מן השכנות – רופא וחלב נחוץ להם, ולילדי אין מים...

– חלב אין להשיג בחוה...  – גמגם הזקן העסקן – אבל מים יש שם...  עוד מעט ויביאו...  ולעת-עתה...  יש לך איזה כלי? – פנה אל האשה הקובלת – לכי אתי ואתן לך מים...  מהלך עשרה רגעים...

– פה יש מים יותר קרוב! – השמיע האברך הקטן המסדר, שהרשימה בידו – על יד הגשר...

– חס ושלום! – נבעת המורה הזקן – מאלה המים אל תשתו!..  מי-בצה הם...  בחוּה מים טובים...  מי ילך אתי להביא?

איש לא הלך.  מי ילך כל כך רחוק? בחרי-אף מסרה האשה הצעירה את קומקומה בידי יתום אחד מתנדב ושלָחַתּוּ אל הגשר להביא בשביל ילדיה מים משם, מקרוב.

 

ד

בית ועד-המושבה, ששם נחתכו גם עניני ההגירה, היה סגור.  מסביב נהג הכל כמנהגו.  מורה-הפועלים הזקן ישב על המפתן מבחוץ והרגיש, לחרדתו, כי כל אותה ההתלהבות שבערה בקרבו בכל שעת רוצו משם, מן ה"תחנה" שעל יד החוה, אל המושבה, מתחילה לפוג, להטשטש לפני הדלת הסגורה הזאת.  עד לפני שעה תיאר לעצמו, שהוא יכה באגרופו הצנום על השולחן, יצעק, ואולי גם יסתבך בצפרניו המגודלות בזקן ראש-הועד: "רוצחי נפשות! מדוע אינכם עושים כלום?!" אבל הנה זה כחצי-שעה, שהוא עומד פה לפני הדלת הסגורה – ואיזו התאבנות באה עליו.  השַמָש, שעבר פה, אמר, כי ראש-הועד יבוא עוד מעט – עכשיו הוא ישן – אבל גם לכשיבוא, מה יאמר הוא, המורה, לו? ומה הוא, ראש-הועד, יכול לעשות באמת? –

– באתי להודיע, – אמר בקול נמוך, כעבור עוד שעה, כשבא ראש-הועד – שארבעים ושתים נפשות...  מהגרים...  באו...

– אני יודע! – ענה ראש-הועד.

– ומה יהיה? – התבייש המורה.

– מה צריך להיות...  סידרתי, שלא יתנו להם להכנס למושבה, מבלי דזינפקציה קודמת...  בכלל, אלה ילכו ישר הלאה ואין להם מה לעשות במושבה...

– כן, עוד היום יתנו להם עגלות? – שמח המורה.

– ענין העגלות זהו עסק ביש עכשיו, – נכנס מן החוץ סגן ראש-הועד ואמר – עונת-העבודה עכשיו, ומי מן האיכרים ירצה להשכיר עגלה? עגלה – זהו זהב עכשיו...

– ובכל זאת, עד מחר בבוקר נקח "שׂוּכרא"[3]  שתי עגלות...  – התפאר הראש.

– שתי עגלות לארבעים ושתים נפש?! – העיר המורה.

– נו, מילא...  לחפצים! האנשים ילכו ברגל...

– רובם חולים, דוויים...  ילדים...

– ידענו, ידענו...  – הפסיק הסגן – עגלה, אם נשיג – זה מאה ועשרים פרנק זהב.  – הראש החריש.

– והלילה ילונו תחת כיפת השמים?

הסגן לא ענה.  וכעבור רגעים אחדים של שתיקה התחיל לספר ליושב-ראש על השיחה הטלפונית, שהיתה בינו ובין ראש ועד-ההגירה שבמקום המרכזי.  בבית-הטלפון עמדו אופיצרים, ולא רצה הוא, הסגן, לפרש בפניהם, כמה נפוליונים עליו, על אותו הראש המרכזי, לשלוח להוצאות הבאים החדשים.  והשכיל לומר: פי שנים מן הסכום ששלח שלשום, זאת אומרת: מאה וחמשים נפוליונים.  והסכום כבר הגיע, על ידי שליח מיוחד.

– ובכן אפשר לקנות את הדוּרה? – שאל היושב ראש.

– מבקשים שלשים ותשע מג'ידיות הכלי!

– באמת? – קרא הראש – צריך לקנות.  עכשיו אין משגיחים במחירים.

– כמדומה, שגם אצלו יש עוד איזו כלים של דוּרה למכירה?

והבית נמלא כרגע סוחרי תבואה וסרסורים.  הסגן הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו וחפן משם זרמים, זרמים של נפוליוני-זהב.  נשמע קולו של סרסור אחד מתבדח:

– אין דבר.  המהגרים אינם חזירים – הם יאכלו גם דוּרה כזו...

– חֶציה עָפָר!

– מַלֶיש![4]

– ובכן כלה ונחרצה? – חזר המורה וקפץ פתאום לתוך דבריהם – הם נשארים תחת כיפת השמים?..  ואנחנו נוכל לאמור: ידינו לא שפכו את הדם הזה?!

וכשלא נענה נזרקה מפיו עוד אמרה-פסוק אחת:

– איכה היו הלבבות לאבן?

– אבל הלא הם כבר רגילים...  – אמר אחד האיכרים, שנקראו בענין השׂכּרת עגלות – הם בילו כבר חורף שלם בכפר-סבא!

– מכיון שלא עשו להם דזינפקציה, אין אנחנו יכולים לבוא אתם בשום מגע-ומשא...  פקודת-הרופא היא...  – התנצל ראש-המושבה.

– אם כן צריכים אתם לפחד גם מפנַי...  שהרי אני הייתי אצלם ולא עשיתי דזינפקציה...  וכל המיקרוֹבים אתי!.. – צרח מורה-הפועלים הזקן.

– ומה היא החכמה? – נעשה הסגן רצין מאד ופסק מקשקש בנפוליונים – באמת אסור היה לו לבוא הנה...

– בדברים כאלה אין משחקים...

– נגד ההיגינה אין הולכים... –

והמשא-ומתן נגמר.

 

ה

המורה נשאר ללון במושבה.  הוא לא יכול לשוב לנווהו בחוה.  הוא לא היה בטוח, שהעגלות תִּשָׁלחנה גם מחר בבוקר, אם לא יהיה מי שיזרז.

בחצות-הלילה ירד ערפל קר על פני כל הסביבה.  הוא עמד שעה ארוכה בחוץ, הסתכל באֵד, רעד רעידה חרישית ולא נכנס הביתה.  לא, הוא לא יכנס הביתה.

הוא התהלך באֵד במושבה עד אור-הבוקר.  כשהאיר, עמד לפני הדלת הסגורה של בית-הועד.  ובתשע בבוקר, כשיצאו שתי העגלות לפעלן, עוד לא סר הערפל לגמרי.

הוא נסע לשם, אל תחנת העצים, באחת העגלות וחשב: אם לא יבואו היום חדשים, יסתדרו אלו של אתמול איך שהוא: העניים ביותר יִשָׁלחו הלאה, ואלה עם הכבודה, אם יתעקשו להשאר כאן, ובפרט אם ירמזו בפירוש "שלא יפלו למשא", יעשו להם דזינפקציה ויכניסום לתוך המושבה.  אבל אם יבוא היום עוד טראנספּוֹרט חדש נוסף על הראשון, בתוך אי-הסדר והאדישות שמסביב, אז אבדתי! – –

הוא הקריב; ובתוך האד, שכיסה את הנפשות הרועדות, הבחין, כי לא נוספו חדשים אליהם –

הכל התכווץ בו ודמעות קלות נשרו.

מלבד היהודי האדמוני, שהיה חבוי בתוך סוכתו, העשויה מאתמול בידי שני תימנים מארגזיו, יריעות-בד ומוטות וענפים של עצי אקליפטוס, היו כל האנשים והטף שטוחים על פני השדה, רועדים ומכוּוָצים מרטיבות וצמא.

– סדום! – פסק גזר-דינה של המושבה האברך צהוב-הזקן, שכאילו קטן עוד יותר במשך הלילה.

– ובמה תחַיו אותנו היום, ר' יהודי? – התרפקה על המורה הזקן אותה האשה, שהתפעלה אתמול מ"אנגלנד".

– לחם יביאו...  – הבטיח הזקן – לחם-דוּרה...  – מצא לחובתו להוסיף.

הוא חיפש בעינו את אם התינוקת החולה (הוא הביא עתה בשבילה בצנצנת-פח מן המושבה שתי כוסות-חלב, שהשיג, סוף-סוף), אבל לא מצאה.  היא הלכה למושבה, הלכה לרופא.  בלי דזינפקציה קודמת.  לא נשמעה לפקודה.  הלכה – והתינוקת על ידה.

– ומה הוא מיעץ לי, ר' יהודי? – הטרידוהו מסביב – להשאר פה או ללכת הלאה?

לנימוקים בעד וכנגד לא היה מספר.  הנימוק הראשי לבלתי לכת היה: איך מתרחקים? שמא תבוא הגאולה הֵנָה מחר...

בינתים הטעינו על שתי העגלות שהובאו את ארגזי היהודי האדמוני, בעזרת העגלונים והאברך המסדר.  הארגזים היו מלאים ארג, ואי-אפשר היה להזיזם ממקומם.  הוקרב להם הרבה עמל, גניחות ונאקות.  וכשסודרו הארגזים לא רצה העגלון היהודי, שנשלח מטעם אחד האיכרים, בשום אופן להוסיף עליהם אף כחוט-השערה.  היתומים הועלו והורדו שבע פעמים.  את הפרדות לא יהרוג בשביל המהגרים! אין דבר! יש עוד עגלות במושבה, וּועד ההגירה אינו חולה לשכור כמה שצריך! רק האֲרַבַּנְגִ'י[5] השני, הערבי, שלא היה לו מושג מחוּור מועד-ההגירה, נתרצה לקחת, נוסף על שלשת הארגזים שבעגלתו (בעגלת העגלון היהודי עמדו רק שנים) עוד צקלונים אחדים בצירוף שני זקנים מחוסרי סבלנות, שעלו – כמו על קידוש השם – על העגלה בכדי לנסוע ויהי מה.

– ויותר עגלות לא ישלחו? – תמהו המהגרים הנשארים והביטו חד אל חד.

– ולי ולעוללי לא יתנו עגלה כלל? – לא הבינה האשה, שתבעה אתמול מים.

אחרי רוב מהומה, צעקות, קללות, חירוק-שׁינים, טענות, תביעות, עצות, המצאות וחידודים, נשארה השיירה רובה ככולה בשדה גם ביום ההוא.

על שרידי סוכת היהודי האדמוני, שנסע, רבו רבּים.  זה אומר: "אני החזקתי בה קודם" – עד שהפילו את הסכך ופיזרוהו לכל עבר.

היתומים ישבו ושיחקו על הענפים הפזורים.  התיזו ממלוא-פיהם מי-החוה הטובים – שהובאו, סוף-סוף – אחד על השני.

והמורה שב אל המושבה לתת דיו-וחשבון ממצב הענינים.  נמצאו צעירים אחדים, שלא הלכו לעבוד וקיבלו על עצמם להקדיש אותו יום לסידור הדזינפקציה ולהקמת אהלים, בכדי שאפשר יהיה להכניס את הנשארים אל המושבה ולא יוסיפו ללון בשדה תחת כיפת השמים.

אבל הענינים לא נסתדרו.  ועד-המושבה טען, שהרשות אינה מרשה להכניס את המהגרים אל המושבה.  מושבה זו – הסביר הסגן–נקודה צבאית היא, והרשות חוששת, שמא יביאו המהגרים מחלות לחיילים החונים פה.  הסוכות נשארו באמצע עשיתן.  הבַּלן לא רצה לפַנות את בית-המרחץ, כאשר ביקשו זאת מנו, לעשות את הדזינפקציה.  דוּד גדול לא הוּשׂג בשום מחיר שבעולם.  המהגרים נשארו במקומם – והמורה הזקן אתם, בטל ורפה-ידים.  בלילה ירד עליו הטל ותקפתּוּ קדחת עזה.  ובבוקר באה הרכבת והביאה מאה ושבעים וארבע נפשות חדשות מתל-כרם.  לא היה מוצא.

 

ו

תקוּף קדחת עזה השתער הזקן ממחנה-המהגרים אל המושבה בהרגשת אָבדנו.  אבל שם נמצא לו המוצא.

במעלה-המושבה, בין עצי היער, על יד שברי כלי מהגרים, שלא נודע כיצד נתגלגלו לשם, עמדה כנופיה של בני אדם, ביניהם אנשים בצורת חיילים טורקים, רעבים ובלואים, מסביב לאשה יחפה ורזה אחת, שישבה על הארץ – ותינוקת מתה על ידה.

התינוקת המתה, שהיתה שלשום במחנה-המהגרים ערומה כביום הוָלדה, שכבה עכשיו בכתונת.

הרופא יצק לה כף-חלב לתוך הפה, יצק, והיא לא קיבלה...  ראו בעין...  שאין תרופה...  – סיפרה אחת הניצבות.

אם-התינוקת בעצמה דממה.  היא ישבה יחפה ורזה כשלשום.  היא רצתה שיקחו ממנה את התינוקת המתה לקבורה ושלא ישכחו להביא לה, לחַיָה, את מנת לחם-הדורה שלה ליום הזה.  היא היתה רעבה ורצתה לאכול.

בתינוקת, מלבד הכתונת שהלבישוה, לא בא כל שינוי.  פיה היה סגור ועיניה פקוחות.  החִורה שבלחייה לא גדלה ולא נתמעטה.  החבּוּרוֹת עמדו בעינן.

מדוע אין מקברים את הילדה? – התרעמו העומדים.

כבר היו שלש פעמים בועד...  – נתקבלה תשובה – אין עם מי לדבר...  אין מי שילך לחברא קדישא...  דוחים משעה לשעה... 

אני אקברנה! – קרא מורה-הפועלים הזקן – מי יתן לי מעדר?

נמצאו אנשים, שהלכו לחפש מעדר במושבה.  עברו על כל הבתים – ושבו ריקם.

– הנה מעדר קטן...  ביד החייל...

הזקן הוציא בישליק מכיסו ופנה אל החייל בלי אומר: התלך עמי?

האיש בצורת חייל נתרצה.  הזקן אחז בתנועה משונה את גוף התינוקת ונשא אותה ישר אל בית הקברות, כאשר ישאו הַקְוַטֶרִים[6] את הנולדים לברית-המילה – על שתי ידיו הנטויות לפניו.

הדרך היתה קשה, דרך-חול.  הנושא-הקודח העביר את הילדה אל תחת בית-שחיו, והפגר הקטן נתלה ונסחב.  הזקן צעד בשארית-כוחותיו, והחייל, בתרבוש מחוסר-זנב, לפניו.

אחרי עבור כחצי שעה באו למחוז-חפצם.

הגדר שמסביב לבית-העלמין היתה הרוסה.  יתדותיה חסרו, ובמקומן באדמה היו חורים צרים ועמוקים.

הנושא היה שרוי-זיעה, כאילו קיבל לפני איזו שעות גרַם וחצי חינין והחום התחיל לפוג מאתו.  כבד היה הדבר ממנו, אף על פי שהמשא הזה היה הרבה יותר קל מסל-הלחם שנשא שלשום אל המחנה.  עיניו קמו ולא ראו כלום.  "תינוקת, תינוקת שלי! כמה יפה אַת! איזו אשה יפה, אשת אהבה, יכולת לגדול! מי יודע, איזה אושר למי שהוא הולך אתך לקבר היום! ילדה-ילדתי!"

רגלו נתקלה ונתקעה לתוך אחת הפחתים.  הוא מיהר להוציאה, ולא הרגיש אפילו, שנקעה האצבע העבה של רגלו השמאלית.

– פה! – אמר לחייל ועמד.

החייל הוריד את המעדר וניגש לעבודתו.  פשוט, בלי חקירות, בלי שאלות.  כעשרה רגעים רצופים עסק בזה, ויהי כילד גדול המשחק בחול.  כשנחפר הבור הרים עיניו הילדותיות למפקדו, נותן-הבישליק לו, והזקן, שהניח בינתים את הילדה על החול, ציוה עליו בעיניו ובתנועת יד להעמיק...

– גזירה, שלא יוציאו הכלבים את הגויה, – הרהר הקברן.

החייל ציית; הקבר הוכן; החופר הזדקף; והזקן עשה כל מה שצריך לעשות: פשט משום מה מעל הילדה את כתנתה, הניח את הגוף הקטן והנאה, אכוּל היתושים והרעב, לתוך האדמה וכיסה עליו בשתי כפות ידיו בעפר תחוח.  החייל שם מתחת לתרבושו מחוסר-הזנב את הכתונת המופשטה, התכופף, והעביר את הכתונת מתחת לתרבוש אל קרע-מעילו, שהיתה לו מעין צורה של כיס, ומיד עזר לזרוק עפר בחלל-הקבר והשתתף בקבורתה של בת-אל-נכר זו במסירות.

הם שבו אל המושבה כרֵעים למעשה אחד, שנעשה על ידיהם בצוותא.

הזקן צלע ולא יכול לעשות צעד.  הכאב באצבע היה גדול.  אבל הוא הרגיש, שעליו לעשות עוד איזה דבר, שהענין עוד לא נגמר, שכך אינו יכול להפרד מעל רעהו השחום.  הוא נכנס אתו לחנות אחת, כבואם אל המושבה, ורצה להגיש לו כוס-יין, לכבּד אותו, לשתות עמו יחד ולומר לו: "לחיים! לחיים, אח לתלאה! לחיים, איכר אנאטוֹלי, רב-הסבל!" אבל יין בחנות לא נמצא, ה"מוכתר" לקח הכל: ה"מוּדיר"[7] מתאכסן אצלו.  "הכל לטוב" – חשב הזקן, בהזכרו שנאסר היין לבן-דת-אישלם ושהחייל היה אולי נמצא בין המצרים לו כיבדהו במה שאסור.  אז קנה למרעהו קופסת פפירוסים וחתיכת גבינה נוקשה, הוסיף לו בישליק, לחץ לו את היד מעומק-הלב, והטורקי הלך, כשכתונת-הילדה מבצבצת מתוך כיס מעילו הבלוּי, מלא תודה ולבביות.

ברם, הוא, הזקן, לא יכול ללכת.  הפחת שנשארה אחרי המוֹט, שהוּצא מגדר-בית-הקברות – ודאי, לצורך צבאי – פצעתו פצע אנוש.  ורק עם חשכה הובא בעזרת פועל-תלמיד על חמור למשכנו בחַוה.

הפועל-התלמיד הביא לו, על פי בקשתו, קערה מלאה מים קרים ויצא.

בחדר היתה אפלולית.  הוא שכב לבדו.  הוא שם את האצבע במים הקרים, וזו צבתה, עד שלא היה יכול אחר כך לזוז ממקומו גם לצרכיו.  פטור היה, אפוא, מכל צרכי אחרים.  פטור לגמרי.  באה ההקלה.

חצי כיכר-הלחם, שנשאר משלשום מתגולל על שולחנו בין ספריו ופליטת-לבָניו, נגלה לעיניו והזכירו, שזה כבר שלשה ימים לא אכל גם סעודה אחת.  אבל כאב-האצבע היה גדול והבריח כל רעיון על אוכל.  הוא הושיט משום מה את ידו, מישש את הפת וראה שנתיבשה ולא תצלח לאכלה.  אז בא צער ללבו על שהשאירה אז ולא לקח אתו את כל שתי הכיכרות.  "חבל, חבל…  – חשב – כל פרוסת לחם עתה…"  אבל הצער היה צער עובר, ולעומתו היתה הרוָחה גדולה בלב.  במרחק של עשרה רגעים הליכה פרש לילה קשה ובלתי-נעים את כנפיו גם על הטראנספּוֹרט השלישי של המהגרים, ששים ותשע נפשות, שבא בצהרים, שלא במועד הקבוע.  הוא ידע זאת: הפועל-התלמיד סיפר לו בדרך.  אבל לו לא נגע הדבר.  הוא לא יצא ולא הלך.  הוא לא יכול ללכת.  היתה הרוָחה.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  "שלנו" – התורכים

[2]   הגשמים מונעים התקפה מכרעת מצד האנגלים

[3]   שוכרא – בדרך כפיה, בהחרמה

[4]    מליש – אין דבר

[5]   ארבּנג'י – בעל עגלה

[6]   קוואטער – יידיש: סנדק

[7]   מודיר – מושל