_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בנשף

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

יום-חורף מעונן לפנות ערב. השמש לא נראתה כל היום. היקום מכוסה בערפל אמוץ, קריר וכבד. אור היום הקצר הולך הלוך וחשוך, ועוד מעט וייכּחד כלה, ותחתיו יבוא ליל-שבט אפל, איום וארוך כגלות היהודים, קר כקרח הנורא, אשר בלבות בני האדם, ושמֵם כשיממת העם הנודד בגויים.

והם שניהם יושבים על הקרקע, לא הרחק זה מזו, אך גם לא קרוב. לפניה אין דבר בלתי הקיר הנטוי והרטוב, ובינה לבין הקיר – תוהו ובוהו. לפניו – כיסא עץ, ועל הכיסא מטפחת-אף מעוכה, ועליה ספר, שבו כתוב טענות חודרות ומרגיזות, תרעומת מרה, גינוי מעשי בראשית והטחה כלפי שמיא.

והילדים הקטנים עם הגדולים, הנערמים על התנור ולא יוציאו אף הגה קל, כאילו נקפאו או נאלמו, – כנראה, יבינו וירגישו היטב, שאבותיהם יושבים "שבעה"; ושני החדרים, המשונים בגזרתם, מכירים גם הם, לפי הנראה, ששוכניהם יושבים "שבעה"; והאוויר הדומם והדומע גם הוא, דומה, יודע, שמחרידיו – "שבעה" הם יושבים; ואף הרול, ההוגה נכאים בדממת-הליל בסדק שמעל-הכירה: צור-צור-צור – נראה, שיודע הוא את מקומו ושעתו... הכל נוגה, הכל אבל ועָצב, הכל מצטער צער עולמים ומרגיש את המרירות האיומה שבישיבת "שבעה"; הכל רועד ומתבייש ומעוּנה ומבקש רחמים, רחמים –

זה היום השישי לשבתם ככה. מחר יֵשבו על הארץ רק מקצת היום – וקמו; מחר יוּתר להם לשבת על הספסל ולשוב למעשי יום יום: היא תחל מחדש לבשל "מעדני-מלכים", תבשילים נפלאים מהדַקים הנתונים לאישה ה"שוחט" מבית המטבחיים כמשפט, תתפור טלאי על גבי טלאי לכל הסמרטוטים ובלויי-הסחבות שעל התנור ומתחת למיטות, אשר שֵם "מלבושים" קוֹרָא להם, תייסר בשבטים את כל שברשותה למגדול ועד קטן, תמשח במיני-משחה שונים את הגבחות, שבכל ראשי ילדיה, תלך אל השכנות מבית לבית, השכם והערב, תלטוש את "לשונה המחודדת" בתאניות ואניות על "חייה האומללים" (עתה, כמובן, עוד יותר בעוז וביתר הרגשת זכותה להתרעם) ועוד כאלה הרבה עבודות פוריות; ועל הכל תבכה רב בכה, ופעמים אחדות בשבוע תשמיע בֶּרמה:

– אוי, לֵיבּ, מים... אני מתעלפת...

הכל כנהוג מימים ימימה. – ור' ליבּ גם הוא ישוב לעבודתו התמידית: יתעסק עם הקצבים, ישחוט ויבדוק, ילך להתפלל ערב ובוקר, ילַמד את בניו הקטנים דברי תורה משמחים: – דבר האסור לו עתה – מסכת חולין ו"יורה-דעה", הלכות שחיטה וטרפות, יילחם את הרב, ועוד זאת: יתנשא במנוחה כשתישמע צעקת ה"פלונית" שמתעלפת היא, ישפוך עליה חצי דלי מים, יקשור את זרוע ידה הימנית במטפחת וימשוך העניבה עד אשר תרים המתעלפת קול-זוועות – והרף. אמנם, יש לשער, כי הפרוצס הזה יישנה עתה לעיתים יותר קרובות מאשר בעבר הקרוב. –

כן, מחר ישלמו ימי ה"שבעה", אבל היום עודם יושבים כפופים ודוממים. בכל עורקיהם ועצביהם הרפיון, אפיסת-הכוחות, הבאה אחר הזדעזעות כבירה; בנפשם – ריקניות נעכרה, ובחזם – המיה וניקור של כאב-נצח: הקץ... החורבן לא ייבנה... האבדה לא תושב... האסון לעולם לא יישכח... לעולם...

לפרקים תפריע רק הברת "ריבונו של עולם!" את הדומיה שבבית. הקול הזה, קול האיש, היוצא בשברון מתניים, עולה ושוהה כרגע באוויר, כמו מבקש לו לב, או, למצער, דבר אחר לנקב; וכהרף-עין הוא אובד ולא ישאיר אחריו כל זכר קל: הוא טובע במרחביה דהאי עלמא, מקור האנחות והקולות דהאי מינה.

והיא יושבת כאילמת ומקשיבה לאנחותיו. לו לב-אבן, לבכות לא ידע מעודו, ואף על קברה של המנוחה לא הוריד דמעה; אבל גם בכיה ביום החולף לא רב היה כבשאר הימים. מה זאת? האם התחלת-שכחה, אם חורב מקור הדמעות, דלדול פלגי-המים בּראש הלוהט?

אך הנה מבטה הלֵאה, היוצא מבין עפעפים, שדמעה יבשה מקננת בהן, נופל על המַראָה המהופכת בעֶברה המלוטש אל הכותל. לב-האם יזכור, כי במראה הזאת היתה היא – ימתקו לה רגבי עפרה – מסתכלת ומתענגת על תארה בעודה בחיים; לפניה, לפני המראה הזאת, היתה היא מפתלת, סורקת ושוזרת את קווצתה, ותדמה אז לתמר ענף ברוב דליותיו; ועתה – המראָה מהופכת לאות אבל... ומה צורך בה כלל, אם היא... היא... איננה!...

– זית רענן... עץ צעיר... פרח שנקטף באיבו... – תתפרצנה הברות מקירות הלב – אני החלשה, החולנית, חיה, ובתי הנחמדה, הנעימה, היקרה, נרקבת בקבר... עלמה בת שתים ועשרים... אוי-אוי-אוי, מה ידמה להוותי? לא בכוחי לשאת כל אלה, לא בכוחי לסבול כל-כך... גם זכות אבי לא עמדה בזה... אבי, זכרונו לברכה... אבי הצדיק, הרב... בתי יחידתי...

ובאיזה מקום בקרבה פנימה היא מרגישה התכּווצות-פצע ומיץ-דם; ובריסי-עיניה האדומים והנושרים ייראו נטפים, נטפים...

– אוי, ליבּ, מים... אני מתעלפת...

חושך... ר' ליב קם לאט, מַזה מים, קושר מטפחת בזרועה של המתעלפת; צעָקה – והסכנה חולפת...

והכל שב על מכונו. בחלונות מציצה אותה חשכת-הליל הלוחשת: שעמום, שעמום נורא הוא לחיות בתבל. המנורה המודלקה, שהועמדה על הכיסא לפני האֶבל, מתאמצת להעיד באורה הכהה והרועד, הבוקע מבעד הזכוכית המכוסה פיח, כי מכּירה היא במצב אשר מסביב לה. צללים אילמים, גדולים ושחורים משתרעים בעצבת על כל כותלי הבית וכליו. והשעון הישן והצוהל משמיע בקול-צלצול רם, במנוחה גמורה ומבלי היחפז אף כל-שהוא: אחת... שתים... ארבע... וכלל לא איכפת לו מה ששומעי קולו מתרעמים: השעה הרביעית עוד... אַה, מה תארך העת! – הוא יודע שעתו ותו לא מידי; הוא אינו נוגע בדבר.

*

פי האשה נפתח פתאום לדבר. מדברת היא מתחילה כמעט בדממה ומסיימת בקול-איבה רם:

– נוּ, ריבונו של עולם! עיני כלבים לבריות... גם בוש לא יבושו, גם הַכלֵם לא ידעו: הוא, רוצח נפשנו, עודנו מעז פניו לבוא לביתנו ל"נחם-אבלים", לנחמנו משִׁברנו הגדול – אוי, בתי, בתי... – הוא, אויבנו בנפש, המוכן להטביענו בכף-מים בעד כל החסדים, שעשינו אתו ועם בנו – הוא עוד בא לביתנו – אַה, ראשי ייבּקע... התשמע ליבּ?

וליבּ שומע הוא, אך לא יענה כלום. מבלי נוע הוא יושב בקפוטתו המלוכלכה בחֵלב ובליח-בשר. עצמות לחייו בולטות, זקנו הצהוב והמתלבן נכפף מנגיעות בחזה, שפתיו הזעומות דוממות. עיניו החשבניות מביטות בספר, אך גם קרוא לא יקרא דבר וחצי דבר. לשמע דברי זוגתו על דבר ההוא גברא ובנו עולים בתוך הנשַׁמה שבלבו הרהורים שונים...

– התזכור, ליב? – ממשיכה השו"בּית; לה אחת היא אם יש שומעים לדברים אם אין: התוגה והשממון, המרחיבים את פיה לפהק, מביאים גם אותו לידי דיבור – התזכור את היום, שבו בא הוא עם הבן-יקיר שלו לבקשך, ללמד "שחיטה" את התנא הכשר והצדיק? התזכור? אני לא אשכח את היום ההוא לעולם! אותו היום הביא את כל האסון על ראשנו. היום, כשבא הוא, החסיד-הגזלן, וישב על הדרגש הזה – פה – התראה, ליב, פה – זכרתי את היום המקולל ההוא. דברים טובים דיבר אז, דברים רכים, נעימים, חנפים, כחתול הזה ממש, טוב היה וחביב: "ר' ליב! – ר' ליב!" אוי, מה שוטמת אני את פניו הטריפים! – יקר היה, אהוב, מרפא לנפש, ראוי להינתן רטיה על פי עשר מכות... כספנו-דמנו הלא היה אז אצלו, הגזלן! ועתה, שונא כזה, שגרם לנו כל מצוקותינו והשמח בוודאי לפידנו, יבוא עוד לנחמנו!... אַי-אַי, כמה דרושה לזה רמאות וחוצפה... הוא הדבר אשר אמרתי: עיני כלבים לבריות...

– ומה דווקא הוא גרידא? – מעיר ר' ליב לאחרונה – וכל הכלבים, הצד של "המצרי השחור" – האם לא באו רובם לבקרנו? "ה' ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים" – אוי, כלבים! עזי-נפש! מלחכי פנכה של "המצרי השחור", ימח שמו וימח זכרו מלהזכירו! אִי, אני יודעם היטב, את הכל: יש מהם אשר יבואו לתפשני בלבי, להלוך רכיל, לחטוף מלה נחוצה מפי... ישלם להם ה' כפעלם! –

ושוב דממת-מות בבית. השיחה הקצרה נפסקת מאליה. די לה, להשובּי"ת, לשמוע את שלוש המילים "המצרי השחור וצדו" – (זאת אומרת: הצד של הרב; הרב דק"ק נבוכה יצ"ו הוא שחור במראהו, כי על כן יכנוהו השו"ב וצדו הקטן בשם-הלווי המגונה הזה; תחת זאת יכנה הצד שכנגד את איש-ריבו, בעל הזקן הצהוב בשם "הרמאי הצהוב") – בשביל להיאלם דומיה עת רבה ולשקוע בזכרונות והרהורים על-דבר העובדה של ריבם את הרב וכל הנגרר אחריה. את זכר "הצד ההוא" לא תוכל לשמוע בקרירות-לב; הוא ירתיח כרגע את דמיה וירעיל את לבה; הוא התוכן לכל שיחותיה ודבריה באזני שכנותיה ורעותיה; הוא החומר להגיגה בשכבה על משכבה ושנתה תדוֹד; הוא המטרה לקללות מאליפות, שהיא שופכת כמים יומם וליל באין הפוגות ולא תדע שבעה.

"הצד של הרב"... והן היו ימים, אשר לא ידעה את המלים הנתעבות האלה! –

... כבואם הלום לפני עשרים שנה לקבל משמרת השחיטה, היו הם אז זוג-צעיר, כשלוש שנים אחרי חתונתם, טפלי לא היו תלויים בהם עוד, כי רק נחמה בתם, עליה השלום, יוּלדה להם. ובנבוכה, העיר המצערה והנידחה בנפת "רוסיה הקטנה", היה בעת ההיא מספר המשפחות העבריות לא רב, ומורה-הוראה לא היה לה עוד, כי על כן היה ר' ליב כמעט ה"תלמיד חכם" היחידי בעיר, וינטל, וינשא, ויורה בשעת-הדחק גם שאלות של "קדרה-כף", ויתנהג כחצי-רב, ואולם ההכנסה הרבנית היתה נכנסת לתוך כיסו בשלימות. הוא היה מוכר את החמץ לנכרי בערבי-פסחים כדת; לו ניתנה במונופולין מכירת יין ויי"ש של פסח, קמח למצה ול"שמורה", פרי עץ הדר לחג הסוכות, וכאלה רבות. ור' ליב עוד יתרה עשה: בראותו את כבודו ומוראו אשר על הקהל, השתמש בשעת הכושר וילמוד לצבור כסף האמנות נפלאה, ויהי למומחה גדול בעבודה הזאת, ויעמד "קערות" בבית-המדרש הקטן בחנוכה ובפורים ובערב יום הכיפורים ובימי התעניות וכו' וכו', ויהי הוא, על פי הצעתו גם "בעל-הקורא", גם בעל-התפילה, גם המשגיח בבתי-האפיה של מצות, גם הקובה לקופת רמבה"ן, ועוד כאלה מישרות בקודש, ומכל אלה, כמובן – לא הֶענה. וירבו הימים, העיר הנכחדה התגדלה והתרחבה, ההכנסה התרבתה, ורב עוד לא נקרא לכהן בה. בין כה וכה, ובביתו של השוחט נמצאו בפינה אחת ארבע-חמש אדרות-שער של איכרים, בקרן-זווית שניה – מיחמים נוצצים אחדים, על המיטה – כרים וכסתות נוספים, בארגז החדש – מנורות של שבת, כלי-כסף וכדומה מַשכונות מטלטלין דניידי. בעיר, אמנם, יצא קול לא נעים לאיש, שפרנסתו על הציבור... אבל ר' ליב ואשתו לא שמו לב לדבר הזה, לא פחדו ולא רָהו מהלעז, ש"כסף תועפות להם", ויוסיפו לצבור פרוטה-פרוטה, שקל-שקל, ורכושם גדל מיום ליום.

– מה יש לדבר הרבה? אז היה לנו תור זהב! – מזכירה השובּ"ית בימים האחרונים הרעים את הימים הטובים שעברו לבלי שוב – אני, כאשר ידעתן, מודעותי, לא הייתי מעולם אשה ותרנית. תמיד, כל ימי חיי, צימצמתי וקימצתי; אגורה היתה אישון עיני: ליבּ שלי מביא כשכשאה מהקצבים – דיינו! בשר ממש לא היה בא אל פינו. בקיצור, ההוצאה היתה מעטה, כמעט אפס, וההכנסה מרובה! "המצרי השחור" לא היה אז עוד. ועתה להפך: אם גם עכשיו איננו מתנהגים כ"שררות", אבל המשפחה, בל תשלוט עינא בישא, היא של תשע נפשות: ילדים קטנים. קַמֵץ כפי האפשר- אכילה חובה היא! והגז-ל---נים, בל יראו בטובה, פשטו עורי מעל עצמותי. מה היא ההכנסה שלנו עתה? לשונאי ישראל! דמי חנוכה ופורים יקח הוא, "המצרי השחור"; יין וקמח לפסח ימכור הוא, "המצרי השחור". ואף ב"כפרות", שזהו דבר השייך כולו לנו, תקע הוא את ידו החביבה ויַוצא חדשה, כי גם בעד שחיטת-כפרות דרוש לשלם דמי-טקסא, דבר שלא היה לעולמים, דבר שלא נשמע מיום היברא העולם. וכל זאת למה? בשביל שסיקריקון היקר, בעל הטקסא, (ייחנק בלילה הזה, אב הרחמן!) הוא מאנשי חברתו. אין מה לדבר: רב יקר! בתו העבה והשמנה יושבת ומדשנת את... במחילה – ואנחנו מה? נשארנו בחוסר כל: כספנו אבד... שמעון הצעקן, הרוצח ביער, אכָלו – תאכלהו רימה ותולעה! – וגם בזה אשם המצרי... אָה, נשים, היה לנו כסף – למה נכחד? – הָ-יה... ועוד כמה כסף! אויבינו – ישרפו באש, אבי שבשמים! – אומרים – ייאָלמו לנצח – כי גם כיום יש לנו... לא, יקירות, לא! עתה אָין (ובהוציאה מפיה המשפט הזה, קולה כל כך מבקש השתתפות ברוב צערה ופניה הצנומים מתהווים כל-כך אמֵללים, עד שאי-אפשר לבלי האמין לה), עתה אָין... עתה רק אל השחיטה עינינו נשואות... והשחיטה – אל-אלוהים הוא יודע! – מה היא? פוי... אבק פורח... לא שווה פרוטה..

אמנם, לא לעולם חוסן!

בשנים הראשונות, אחרי אשר לוּקח הרב העירה, לא גדלה, אמנם הרעה למאוד: ר' ליב שוחט, לפי עדות אנשי העיר, הוא איש האוהב כסף יותר מגופו, ובכל הנוגע לממון הוא ערום וחכם מעין כמוהו; ב[מ]חמאות וחלקות ידע לקנות את לב ר' גרונם, הראש בין טובי העיר אז, לנטות אחריו: אי-אפשר להכחיש, פטור בלא כלום אי-אפשר, ההכנסה נגרעה בהכרח, ובעמדו אצל "קערתו" כבר היו ידיו רועדות לאט ועיניו הפיצו מעין אי-רצון – אבל הפְּחָת היתה עוד כפי אשר יוכלו נשוא; "עוד היתה היכולת לחיות" – (מחשבי חשבונות בעיר הוציאו אגדות מוגזמות על דבר סכום הכסף אשר לשובּ"ם, והמפריזים שבהם הרהיבו בנפשם עוז לענות על השאלה: "כמה?" במחיאת-כף מלאה בכל עשר האצבעות, לאמור: עשר "קאטארינקות" (מאות), ויחד עם המענה הלזה היתה באה קריצת-עין מיוחדה ומלאה איזה לחש-סתרים, אף שהמשיבים הכירו בעצמם, כי מגזימים הם לא מעט)... ואולם שנה, שנה נהפך עליו הגלגל. הרב פרה ורבה, ותגדל לו בת בוגרת, עלוקה, צעקנית, רגזני ותבענית: "הב, הב, הרק כיסך, אבא! הבה לי ערדלים חדשים, פּוֹלֶרינה חדשה, מגבעת חדשה. הבה, אבא, הבה לי – איש!" וכל אלה הדרישות נדרשו בלשון בני אדם פשוטה, בלי כל צל של ניב נאה וחן כלה... ועל תשובת אביה הרב: "בדליכא שאני" – באה התנפלות של חימה שפוכה וקצף רב ותביעות גדולות ונוראות ושאלת "מדוע?" – מדוע לכל יש ולהם אין? במה היא גרועה מכל העלמות? מדוע זה "הרמאי הצהוב" צובר כסף כאפר, ובטנם הם תחסר? מדוע זה השוֹ"ב, שבכל תפוצות ישראל הוא נכנע להרב, בנבוכה הוא אדון לעצמו? עשיר הוא כ"גוי", את כספו יתן בנשך ובמרבית – ארבעת אלפים רובל לו! – ונפשם הם שחה לעפר.. מה זה יחריש, יתאפק אבא? מדוע לא יפיח קריה ומתים בה? וכי כך העולם צריך להתנהג? וכי אלה הם סדרים ישרים? לו, ל"הרמאי הצהוב", הרבה – ולהם אף לא מעט!...

כאלה וכאלה דיברה שימקה בת-הרב בגודל חכמתה, וישמע אביה המו"צ לדבריה, וישקול הדבר בפלס שכלו, וירא, כי צדקה היא וכי "שלי" – מלה יותר נעימה מ"שלך", ויצא אל העם, ויחרחר ריב ומדון. בימים הראשונים לחש דבר הריב במסתרים, ויהי ידוע רק ליחידי סגולה, ואוללם בבוא יום השבת, והשוֹ"ב, שידע מכל הנעשה והעתיד להיעשות, לא הלך, בזעפו וחמתו, אחר המנחה אל הרב לשמוע אל ה"חסידות", שהאחרון "משפיע" בכל שבת עם חשכה על קהל חסידים, וידעו כל בני ישראל דהאי קרתא, מבית הטחנה של מים מעבר מזה עד בית-הטחנה של רוח אשר מהעבר השני, כי הנה חיים חדשים הולכים וקרבים לקהילתם, חיים יותר מעניינים יופחו בלבותיהם, יותר תוֹכיים, יותר רוחניים: יהיה תוכן טוב לשיחה, סיבה לחרף את מי שיהיה – וישמחו. העדה הקדושה נפלגה במשך שבוע ימים לשני "צדדים", ומחלוקת-אֵש התגלעה ביניהם, אשר כמוה היתה ונהייתה בכל במקום שיהודים נחיתים שמה. ויישמעו דברי-ריבות, זלזולים וחרפות בשווקים וברחובות, בבית-המדרש ובבית-המרחץ, להבדיל, (בעת ההיא עוד עמד על תלו), הכל כמשפט זרע יעקב משנות דור ודור, דבר לא נעדר. בימי-המנוחה, בהתאסף בני העיר לשוחח, חשבו להם לחובה "הצד" של הרב ללעוג להשו"ב ולאשתו ולספר בדיחות שונות על "חריצותה" של האחרונה, שפעם אחת נמצא אצלה בקדרת הטשוֹלנט פוזמק של ילד, והצד השני גם הוא לא טמן את לשונו בחוּבּו, ויזכור את כל מגרעות הרב והרבנית, בעלת "החוטם האדום" – ויהי שחוק ושמחה וריב והנאה... ומי יתאר את העונג וההתעוררות, כשקרה איזה "הרג רב" בבית המדרש! מה נעים היה להביט על מחזה נהדר כזה, איך יהודים מסתבכים איש בזקן רעהו, מעלים דם, איש על פני בעל מלחמתו, ונשיהם וילדיהם של המכים והמוכים רועדים, רועדים, מתיפחים, מכים כף וקוראים לעזרה! כמעט שגדלה הנעימות הלזו מאותה שמרגישים בשעה שעומדים מסביב לדליקה גדולה בחצות הליל. מובן מאליו, שאלו שנטו פנים לכאן ולכאן, אל כל אשר ישא רוח ההצלחה (ביחוד היו כאלה המלמדים שבעיר), היו מאושרים עוד יותר, בהיותם צריכים לדרוש ולחקור ולהתעניין במצב ה"עסק" יותר מאחרים, למען לא יטעו, חלילה, ותהי עבודתם הרוחנית גדולה מאוד וחייהם יותר מלאים ושלמים. –

ויד הרב הלכה הלוך וגבור. ה"הכנסות" נפלו בחלקו, אחת אחת, ואין עוזר. בשנה הראשונה שוּדדה מהשוחט הזכות של מכירת קמח לפסח, ובהיוודע החדשה הנוראה הזאת לשוֹבי"ת, התעלפה התעלפות שיש בה מעין מיתה, וכמעט שלא הואילה לה המטפחת, שקשר לה אישה בזרועה, וכמעט שלא צעקה. בשנה השניה אבדה להם גם מכירת היין, אחרי כן "אגרא דתעניתא", אחרי כן – האתרוגים. וכל נצחון בא אחרי עבודה כבירה ועמל רב וקטטה ומזימות שונות ומלחמה ארוכה משני הצדדים, ויהי לחדשה רבת ערך בתולדת "נבוכה" העיר הקטנה.

"ממון גורר ממון ובתר עניא אזלא עניותא". כמעט הורע מזלו של ר' ליב שוחט מעבר מזה, נתקלקל מצבו גם במקום אחר. הכסף אשר היה בידי לווים בני ברית ושאינם בני ברית החל מעט מעט לרדת לטמיון. ובימים ההם, כנוספות לרעה, יצא החוק החדש על דבר מַלווי-בריבית, ותאבדנה הלוואות רבות. אז החליטו האיש ואשתו לקבץ רכושם הנשאר ולסחור בו את הארץ. ויגמרו אומר לבקש להם שותף ישר ולפתוח חנות חדשה בעיר. להצעה הזאת היתה עוד מטרה אחת, "תכלית" בשביל נחמה בתם, אשר בעת ההיא כבר גדלה ותיף ותצלח לשידוך: אם תדע לשבת בחנות, והיה בתת לה ה' את המיועד לאיש, יוכל הוא, הגבר, להיות רב, שו"ב, מלמד, חזן, הכל לפי חפץ העליון, והיא – חנוונית; והיה הדבר הזה לברכה רבה ולמחיה גדולה.

ויוועצו, ו"יניחו את כספם" בחנוּת התבואה אשר לר' שמעון צעקן. ר' שמעון היה הבכור בין חמשת האחים אשר על משפחת "יחסנוביץ" יתחשבו. המשפחה הזאת היתה גדולה, ענֵפה ועצומה באוכלוסיה. ביחוד הרימה ראשה בגאון בימי החגים, כשהיו כל החיים והאחיות, הגיסים והגיסות, הנכדים והנכדות הולכים בעדר ל"התכבד" מבית "קרוב" אחד לבית השני, והדודה שושה-גנאֶנדיל, מקושטת בכל תכשיטיה, עוברת בראש, "קוממיות", כתיש קל הרץ ראשון מן השדה, או כתרנגול-הודי בהיכוֹנוֹ לקרוא: הולדר-הולדר. איבת תמיד היתה בינה, בין משפחת יחסנוביץ זו, ובין משפחת סיקריקון, הצעירה ממנה בתולדות העיר, ותחלקנה אשה לרעותה בכל סיבה מצויה מהלומות בשוק ובבית המדרש, ביחוד ב"ימים טובים" לישראל, בשעה שהבטן מלאה וגם פנאי יש, באין צורך להיחפז לרוץ השוקה ולבקש "פרוטה-פרנסה". ולא היה יום "שמחת-תורה" ליהודי העיר חג במלוא המובן של המלה הזאת אם לא קרה, על-המעט, ריב הגון בין שתי המשפחות הגדולות הללו! כמובן, היו ה"משפחות" האלה מחולקות גם בדבר ריב הרב את השו"ב: סיקריקון על צדו של הרב, יען שמשפחת "יחסנוביץ" במחנה האויב, ומשפחת הזבולֵני (אביה מחוללה של משפחת יחסנוביץ הוא זבולון הזקן) על צדו של השו"ב, ראשית, מפני שר' זבולון אביה, אחד מ"בעלי-הבתים" הראשונים בעיר, קרא בעצמו לר' ליב לשרת בנבוכה במשמרת השחיטה, והשנית, מפני שמשפחת סיקריקון היא על צדו של הרב. היוצא מכל אלה, שר' שמעון צעקן היה מהעמודים התיכונים, אשר פרנסת השו"ב נשענת עליהם. והאיש נודע לנכבד, לחסיד ולאיש-אמונים, בעל צדקה ומכניס אורחים, ותפילתו יוצאת בקולי-קולות ונשמעת למרחוק, ותהי למלה בפי כל, ועל הדבר הזה לא נקרא "ר' שמעון יחסנוביץ" או "ר' שמעון זבולנ'ס" אלא "ר' שמעון צעקן".

ולשעה שקעה כמעטה גם אֵש-המריבה. בתור מילואים לפרנסתו לקח ר' ליב לו נערים אחדים ללמדם תורה. השנאה אשר הוצתה בלבו לא כבתה, אמנם, אך נטתה לצדדים, ותפַנה מקום להאהבה הפורחת לר' שמעון שותפו. ר' ליב ואשתו, הגֵרים בנבוכה, החלו לחוש גם את עצמם כענף לעץ הגדול, משפחת יחסנוביץ. השובי"ת לא יצאה כלל מפתח בית שותפתה, ושמה שפכה כל גלי-מדבָּרה, והשו"ב גם הוא היה מבקר בבית שותפו לעתים תכופות. שיחה נעימה, אנחה קלה, כוס-תּה; אהבה ואחוה ורעות! שכר גדול, אמנם, ללא נראה מן החנות; ואולם הדבר מובן מאליו, שלא בר' שמעון האשם, חלילה! אלא בזה, שרוב בני העיר מוצאים את לחמם מסחר-תבואה, ו"אין הקומץ משביע את הארי".

ובתקופה המאושרה ההיא ניתן על ידי ר' ליבּ יודֶלי, בנו היחיד של ר' שמעון, ללמדהו שחיטה ובדיקה, ותחזק החיבה עוד יותר.

יודלי היה אז כבן עשרים, ויתחשב לבן הגון למשפחה הנכבדה ועליו גאוותה. הוא היה בחור "ירא שמיים", מכיר ערכו, שומר כבודו וברכה להוריו. תפילתו מדודה ושקולה, כל מלה מדויקה וברורה; פנינים; "כאילו מונה מעות" ממש. את עלמות העיר לו היה לו כל עסק, אף שידע, כי חביב הוא עליהן. פניו השחרחרים, המלאים והנאים, בגדו העליון הנקי, שהיה לא קצר ולא ארוך, כי אם מגיע עד הברכים ולא עד בכלל, זקנו הקטן, המרוקם מחוטי משי מסביב לסנטרו, קולו העניו, הצנוע והרך, מַהלכו ועוד רבות הגידו לכל, שתם וישר ופיקח האי גברא, כי מעלות טובות ורבות לו, ובינה בלבו להתהלך את הבריות, וטוב הוא בעיני אלוהים ואדם.

– לו אין צורך ב"תכלית" אחרת; לו יאה להיות שוֹ"ב – הסכימה דעת העיר למעשי ר' שמעון צעקן.

– יודלי יהיה שו"ב-עירוני הגון – קיוותה העיר...

 

ונחמה היתה הולכת יום יום אל החנות המשותפת. באמת,לא היתה מוכשרת כלל לענייני החנות, כי חסרו לה: חריצות בלתי-נפסקת, סבלנות עצומה, מספר קבים דיבור, מבלי חוש כל לֵאוּת, ושאר המידות, שהחנוונוּת דורשת מבעליה; היא לא אהבה לדבר הרבה, ויופיה מסך בה גם מקצת מאותה הרגזנות הגאה ומאותה העצלות המתמדת, הבאות לאיש מפַּנקו את עצמו בתור יצור יוצא מן הכלל. הוריה לא הכירו שהליכת בתם אל החנות היא רק כדי להינצל מעבודות הבית וכדי לבלות את העת בחדווה ובחיים עליזים וחוגגים, בהתאסף משרתי-החנויות להתלוצץ, לריב ו"לחלק הבלים" איש לרעהו על כל פוּד תבואה, שהאיכר מביא מכפרו וכל אחד רוצה למשכו ברשתו. רבים היו הדברים המלבבים בשוק, אך יותר נכל נעם לה, לנחמה, לראות את ה"מהירות במשקל", שהחנוונים עושים לאיכר הכפרי, את ה"הטעאה בחשבון", שהם מטעים אותו ועודם לועגים על משבַּתו. מאוד מצאו חן בעיניה מחזות כמו אלה, כיצד החרוצים שבמשרתים מבלבלים את ראש המוכר הכפרי, מחרפים אותו בשם "יוּרקה" ו"חָמקה" ומבליעים, יהודית, קללות-חרפה רבות בתוך שאר דבריהם, הבאים בשפתו, והאיכר עומד נבוך, בפיו "הֶט-הֶט" ולא יֵדע את נפשו: הוא מרגיש, ש"היהודים, בני-השד, מסובבים את ראשו", אך אי-אפשר לצאת מן הפח...

– אוי, אני מתה מצחוק... אוי, חַה-חַה-חַה!

ואולם, אם לא הכירה ציפורה השוֹבּי"ת לָמה הולכת בתה החנותה, הכירה בימים מועטים, מדוע החלה לבחור לשבת בית מעת שבא יודלי להתלמד שחיטה ובדיקה בביתם. היא ראתה, באיזו עינים נחמה מבטת בו, כשהוא עומד כפוף מעט ומשחיז את הסכין, התבוננה למבטים שבתה מעיפה על תלמיד אישה, ותתן זה אל לבה, לב-נשים, ותבן... ההסתכלות הזאת הזכירתה ימים עברו, בעודה בבתוליה בית אביהּ, החופ"ק של עיר מולדתה, וליב החל ללמוד אצלו ולאכול על שולחנם, ו"הוא" בעת ההיא נער בן שבע-עשרה שנה, יתום מאביו ומאמו. אמנם, גם בהיוודע לה, כי הוא "חתנה", בושה להביט עליו כמו שמביטה בתה על יהודה, אבל את פירוש המבטים האלה היא זוכרת ויודעת. באופן יהודי היה יחוסה אליו "בשעתה": דבר לא דיברה אתו עד עבור ימים רבים אחר החתונה, וכמו גם הותנה ביניהם לברוח איש מרעהו, ובכל- זאת היתה היא מניחה חרש בפינה, שהוא צופן שם את כליו ומחטט בה תמיד, אגוזים וביכורי-פירות, למען ימצא ו"יברך"...

לעיני ציפורה התרגלו ה"ילדים" איש לאחותו, ולעיניה החלו לאט לאט להשתובב קצת בנשפי החורף, בלכת ליב אישה "לשחוט". ואף כי ידָעתם לילדים ישרים, היה, בכל זאת, הרגש, אשר הרגישה בעת צחקם, לא מעוּנג ביותר; הרבה היו בו חרדה מטושטשת, רוגז לב ובושה בפני עצמה ובפניהם. ברגשה המורכב התמזגה גם הכרת החובה לדבר קשות, ואולם, מבלי דעת למה, היתה מסתפקת בגערה, שיש בה רוך:

– הרפו, שובבים, חִדלו! –

ועל זאת היתה נחמה עונה המשובה ובשביב-אש לוהט בעינים:

– וכי מה אנחנו עושים? אני חטפתי הספר מידו: איני חפצה כי ילמד רק "יורה דעה", "יורה דעה"... לכל יש שיעור...

– תני, תני... – הרי הוא מפקד, כביכול, ומראהו מעורר את ציפורה לקרוא לו בלבה פנימה: "אוי, תיש!"

באותה שעה נחמה מצדה מוסיפה רתת:

– לא... מחר... לא אתן! לא אתן!

ומקץ החורף, כשהיתה האם עולה על התנור ומסתכלת ב"הנאהבים והנעימים", היה מתעורר בה כבר איזה מין "הֶ-הֶ"... עכשיו עולם אחר לגמרי... רק הם, הזקנים, היו הכסילים... לא ידעו לחיות... ה-ה!

ויעברו הימים, ופעם אחת, בימי הקיץ, כשאמר ר' ליב לזוגתו, כי, לדעתו, צריך להחל לדאוג לנחמה, לבקש למענה איזה שידוך הגון, ענתה השוֹבּי"ת:

– מה יש למהר? הלא עוד לא מלאו לה שמונה עשרה שנה...

וכשהחל הוא לעמוד על דעתו, קרצה היא בעיניה, במקום תשובה, אל הדרגש הריק. והוא הבין: הדרגש הזה היה מקומו התמידי של יהודה, עליו ישב ולמד, עליו העמיד את רגליו בהשחיזו את הסכין, עליו ישן כשהיה לן לפעמים בבית רבו.

– אבל הלא עליו עוד לעמוד לצבא בשנה הזאת – לא מצא הוא סתירה אחרת להצעתה – ומה יעשה אם יקובל?

– ישמרוֹ העליון! הלא יחיד הוא. –

– ובכל זאת... אשתקד הלכו לעבוד גם יחידים: הבורחים למדינות-הים רבים מאוד...

– אז נראה...

וכך נשאר הדבר תלוי. ר' ליב לא ידע אמנם כלום מדבר היחס המסור ללב שבין בתו ויהודה, אבל הצד הזה לא העיר שום שאלה בלבו: "בחור ובתולה בוודאי ישרו איש בעיני רעהו". ובעיניו הוא ישר השידוך הזה מאוד , ולא עוד אלא שראה בזה בחוש "אצבע אלוהים". מחשבות נעימות האירה בו התקוה, שיהודה יהיה חתנו. האחרון יקבל בקרוב "הודאה" והיה לאברך חסיד ובעל תכלית כאחד – ומה עוד?

– הבריות אינם יודעים דבר – התפלסף ר' ליב בשמחה – אֶט, ידיעתם לאו ידיעה היא כלל!... הבל ההתחכמות... הטבעיים והמינים... אל הם שוטים! השגחה פרטית... נו, לדוגמה, מי עינים לו ולא יראה, שהמסבב כל הסיבות גילגל הדבר פה, שמתחילה יתקשר הוא את ר' שמעון צעקן בשותפות ואחר-כך נתן בלבו של ר' שמעון זה ללמד את בנו שחיטה ובדיקה – והכל לשם מה? היש צורך עוד להרבות בדברים? ברם, מי בא בסוד האי מאי דעביד רחמנא, ואף על-פי כן ברור הדבר כשמש... דאי לא תימא הכי – כולא האי למה? הכרוז! הכרוז!... ובעלי הכת שהרמב"ם מזכיר, ומכל שכן החקרנים דהאידנא... אֶט, אין להם כל מוח בקדקדם ואינם מבינים כלום...

ומה יאמר הצד השני? ור' שמעון בעצמו? והדודה שוֹשה-גנאֶנדיל וכל המשפחה, אשר בוודאי דעתה חשובה ויש לה ערך גדול? – כל אלה השאלות לא באו כלל ללבו של ר' ליב: פשיטא! ההם לא יתרַצוּ? אוהבים כמו אלה!

ור' שמעון צעקן אמנם הראה לו את ידידותו העזה בהביאו לחג-הפסח העבר קמח למצות ויחדש את המריבה עם הרב. התוצאה היתה, אמנם, הפסד מרובה, אבל גם בזה, כמו בחוסר השכר של מסחר החנות, לא בר' שמעון האשם: הוא עשה כל מה שיכול ורק מצב העניינים הכתיר את האויב בזר הנצחון, וידידו מה הוא כי ילין עליו?

והאויב, באמנה, אסף כוחות חדשים. ר' גרונם, שהיה תושב נכבד ומחשובי הקהילה, נהיה פתאום ל"קבצן" ודעתו נתבטלה מכל וכל, למרות מחאתו לעתים רחוקות באיזו מלה ולמרות מיאונו להודות בפה, כי עברה שעתו. אופן ישיבתו על מקומו בכותל המזרח ועלייתו הבמתה כשהוא קרוא לתורה, בת צחוקו והתרחקותו, כביכול, מכל שקלא וטריא ציבורית – כל אלה יעידו כמאה עדים, כי אכן מכיר הוא במצבו החברותי. מקומו, גם בגבאות, גם בחכירת בתי הטחנה מ"הפריץ", לקח רובמן, איש שנתעשר מחדש. בכלל, עברו ובטלו ולא ייראו עוד על הבמה "בעלי הבתים" הישנים, יודעי-ספר, שנדף מהם קצת ריח-תורה; במקומם למדו לקפוץ בראש אברכים הדיוטים ובורים, שעלו לגדולה – כלומר: לעושר – פתאום בגלל הרעב, שהיה בשנה ההיא באותה הנפה. אלה החלו לנהוג ביד אמה את כל ענייני הציבור על פי דרכם. והרב ידע ל"קרבם" אליו ולכבדם לפרקים באיזו "חניפה" קלה, שהיה מוציא בזהירות ומבליע בנעימה, עד אשר נספחו כולם על אנשי חילו. דור דור ומנהיגיו!...

אנשי העיר קידמו בשמחה רבה את המריבה אשר התגלעה מחדש אחרי אשר שככה ירחים מספר. הנרגנים הנבונים והחרוצים במלאכתם מיהרו לצקת שמן על מוקדה, ומאז לא חדלה עד היום הזה. ואולם להשוֹ"ב נדמה בעת ההיא, שהתחתנות את ר' שמעון תשים קץ גם לעוּבדה המרה הזאת, שהחלה למלא את לבבו המיה מדאיבה.

– והבתולה של הרב תיחנק מקנאה! – נעמה לציפורה השובי"ת עוד מחשבה אחת.

ואולם, כנראה, לא נכתבה ונחתמה שימקה'לי בת הרב ביום-הדין למיתת חניקה: למרות תקוות כל בני העיר, ש"כל המקבל עליו עול תורה ומצוות לוקחים, מן השמים, ממנו עול מלכות"; למרות כל התפילות והבקשות והדמעות וההבטחות-למקום והשתדלנות לפני מנהיגי דארעא ואמירת-התהילים ומדידת-הקברים – נלקח יהודה לעבוד בצבא.

*

ואל לא אֵיחר לבוא גם השבר השני, והאחרון מכביד.

כאמור, היתה השנה ההיא שנת רעבון. ציוחת-עניים עלתה. בעולם המסחר נהיו מהפכות: התגרנים הקטנים, שבמעט כספם לא יכלו להסתובב במעגלו, נשארו בלי לחם; היום גם סוחרים עשירים שהֶעֱנוּ, ואחרים, להפך – וביניהם רובמן, גזלמן, סיקריקון וחבריהם – הרוויחו היטב: טלגרמות אחדות, ובידם איזו אלפים רובל. ממונו של ר' ליב סחר גם הוא... וכעבור המהומה והסערה – היו פתע פני ר' שמעון צעקן את שותפו, לתמהון-לבבו של האחרון, לא כתמול שלשום; בעוד ימים אחדים – זועפים; אחרי כן – קול הצטדקות, אמתלאות, חשבונות, דין ודברים, מענות, טענות; להלן – הוֹעָדה לבית-דין, לבית-תורה, לפשרה. ולסוף – כפירה, אבד בענין רע, הוכחות מפלוני ופלוני –

השורה האחרונה: אין מאומה!

בבוא ר' ליב לביתו מ"מקום הרשע", מ"בית עיוות הדין", אחרי שנודעה לו המסקנה האחרונה, אשר לא פילל מעודו לשמעה, ואשר גם בשמעו לא האמין למשמע אזניו, ויַשמע את כל אשר קרהו בקול יאוש נורא – נהפכו פניו לירקון...

דבר-השותפות היא באמָנה. לתת הענין בפלילים, ב"ערכאותיהם", – אין כל תוחלת לזכות, ומלבד זאת דרוש לזה עורך-דין, ועוד פעם להניח כסף על קרן-הצבי! מה היה לו לעשות אחרת? הוא הוכרח להגיש דבריו לפני מותב תלתא; הוא בא גם לבית הרב!... אבל כלום נכחד ממנו מראש אחרית דבר? המבני עיר נבוכה, ו"רבם היקר" בראשם, ידרוש משפט? אנשים אשר אין אלוהים בלבבם! ומה זה היה לו כל העת? מי נסח עליו רוח עועים? איככה לא הרגיש, ש"הרוצח" מונֵהוּ? איך טחו עיניו מראות?

– לך ושווע: "חי וקיים"!

– אוי, אוי, מה תדבר?! – המֵרה האשה כהָמֵר על המת ותספוק כפיה, ותרץ שולל בבית, ותצעק כמו לא בקולה – גזלן, מה תדבר? רוצח-היער, מה תדבר? לא-איש, מה תדבר? אוי, כספנו, אוי, ממוננו, אוי, רכושנו! כל פרוטה הלא שרויה היא בדמים; לא אכלנו ולא שתינו... אוי, מדוע לא הרגזת את הארץ? אוי, אני ארוץ ואמרוט את זקנו; אנקר את עיניו... אוי, מה לעשות? אוי, אנה לפנות? אנה לברוח?... אוי, חיי אינם חיים... עיני תחשכנה... כל הממון... מה נעשה לבתנו?... אוי, יד אשלח בנפשי... איתלה... בנהר אטבע... צברנו, סחרנו... אוי ואבוי למסחרנו...

היא התנפלה על הארץ ולא הפסיקה לקרוא:

– אוי, ליב, מים... אני מתעלפת... –

עד שנשמעו הדברים האלה מעבר אחר; והקול קול נחמה בתם, שישבה ובכתה כל היום:

– אוי, לא די אותו האסון... אותו האסון... לארבע שנים שלמים... אוי-אוי-אוי... ועתה... אביו... אביו עשה לנו רעה כזו... ומה יהיה עתה?... מה יהיה?... אביו... אביו הרגנו... –

ותתעלף.

*

כעבור ירחים אחדים החלה נפשו של ר' ליב לשוב מעט למנוחתה, אבל בלבו נשאר מקום פנוי ושומם. הוא לבש קדרות ויתבודד, ויהיו פניו רעים ומרירים מאוד. הוא נדמה בחיצוניותו לדג שפירפר ופירפר בין החיים והמות – ויֵלא. השוֹבי"ת גם היא כחשה ושוּנו פניה, ותהי לצלם בלהות. בכל אשר עמדה נשמע קולה על "הגזלנים שהציגוה ככלי ריק", עד אשר ניחר גרונה ומעפר שחה אמרתה. החימה הכללית ניתכה גם על נחמה. היא לא מצאה לה מקום. בכל אשר פנתה, נדמה לה, כי הכל נהנים ולועגים לה על השבר אשר הושברה. בצאתה ביום השבת בצהרים לבקש איזו חבֵרה, לצאת עמה במחולות ולהתעלס – היתה שבה, לאחרונה, לפנות ערב לבית אבותיה זועפת וכעין נזופה ובהרגשת כאב אנוש בלב. אמנם, גם לתלבשתה חסרו דברים נצרכים רבים, כי אמר אביה: רק כמאתים רובל "חובות" נשארו לפליטה ומזה אין להחסיר להבלים; נחוץ לקבץ הכסף ולהתחיל להגות על אודות שידוכים; והיה בשמעה הדברים האלה ויהיו עיניה למקור-דמעה:

– אין מה להיחפז, אבא... לא בת-שלושים אני, הודות לאל...

– פתַיוֹת אתן! – היה עונה על זאת ר' ליב ויכַיֵל גם את אשתו בדבריו – נערה כל מה שהיא מזקינה יאבד ערכה. הנה תגדלי, וככל אשר תגדלי ירבו צרכיך: הן גם עתה לא תנוח דעתך אף רגע ותמיד הנך רותחת כמים בקלחת – דבר זה נחוץ ודבר זה. הנדוניה – התעיף עיניך בה ונמסה ואיננה... אין נדוניה! מה נעשה אז? הא? חכָמות!

– ובכל זאת אין למהר לגמור שידוכים – מרתה ציפורה את פי בעלה ותבט על בתה – אבל לדבר מותר; הן בחור ובתולה לאלונטית דומים: מי האיש החפץ בא ומתקנח בהם. הנה, למשל, השידוך, שמציע עוזר עם יעקב יצחק, הוא... שידוך... שידוך... מה זה תחשי, נחמה? מה תבכי? למה ירע לבבך, בתי? הלא תראי, כי "הבתולה העבה והשחורה", תהי כפרתך, שלחה בעצמה את השדכן ליעקב יצחק; אך הוא יבחר בך יותר... מה תאמרי, נחמה?

ונחמה דוממת כאבן. גם את הבחור זלמן בן יעקב יצחק היא יודעת ל"קאוואלאֶר" טוב, גם לא איכפת לה מה שהבריות אומרים, כי המחותן "יורד" הוא, מַכירה היא גם במעלותיהם של החתן ואביו, כי "לא יגעו לרעה אף בזבוב על הקיר", נעים לה גם הרעיון להיות "בעלת בית" לעצמה וברשותה לגמרי, שהרי יעקב יצחק אלמן הוא; הכל טוב – ולחץ לבה מה גדול מה מכאיב, מה מַשמים!...

*

ובאחד הלילות היה "קנין".

– הריני כבן חמישים, ברוך השם – דיבר ר' עוזר בשדכן – וזה יותר מעשרים שנה הריני שותף להקדוש ברוך הוא לזווג זיווּגים – ושידוך קשה כזה עוד לא אירע לי. אבי שבשמים! בעיר אחת – לכתוב מכתבים אין צורך – וכמה רצתי מבית לבית, ודיברתי, חזרתי ודיברתי, וסוף-סוף – רק קנין ולא תנאים! ואתה, עוזר, לעת-עתה שים סכין בלועך כד השעה הטובה. השכר עוד יהיה בימים הבאים לקראתנו בשלום. יגעת, יגעת ומצאת – אל תאמין! הֶ-הֶ-הֶ! נו, יהודים עם קשה עורף!...

אם צדק ר' עוזר במשפטו, כי היהודים הם עם קשה-עורף – זוהי עוד שאלה רבה; אבל כי קשה היה לו לזווג הזוג הזה היה, אמנם, דבר אמת. כל העת אשר נדברו הנכבדות האלה הרגיש ר' ליב בעצמו, כי איזה דבר חסר לו פה, ובכל זאת היה הוא מדבר כפעם בפעם, בצאת השדכן מן הבית, וקולו קול-לחשים, כאילו ירא היה מפני האזנים אשר לכותל:

– ובאמת, אם נעמיק חקר, מה הוא "יחוסנו"? במה נתגאה? כסף לא הרבה... ושמלות – אמנם, בעיני אין להן כל ערך, אבל בנוגע לכולא עלמא מיעוטן חסרון הוא. נו, בשלמא לי לא נעים מעט... נו, מה שהחתן מספר זקנו. אבל לך, נחמה, הרי זה, אדרבה, מעלה גדולה... ובכן... אֶ-אֶ –

– היא לא תאכל, לא תשתה, לא תחיה ורק בכה תבכה – מודיעה האם – אלוהים עמה! מי יתן ולא ידעתי ככה כל רע לעולם כאשר איני יכולה להבין בשום אופן מה זאת; נפלאת בעיני, איך היא מוצאת חן בעיני החתן: העינים נפוחות... צעדיה – כחולה גמורה... מה זאת יעשה לנו האלוהים? בודאי הוא אמת ומשפטו אמת. חצי בשרה נאכל; מיום ליום תתנַוונֶה... אל נא, נחמה! אסור לעלמות להתנהג כן! בוודאי, לו היה רצון הבורא, כי עתה היה מזמין לנו שידוך יותר טוב... "האדם מיחל וה' לועג לו"... ואולם הלא גם עתה – ברוך הוא וברוך שמו!... ממחרת לחתונתך תהיי בעלת-בית אמידה... אַה... ומה תלעגי אז לאותה פרת-הבשן, הבתולה הזקנה והשחורה, המתאמצת לצודדו ברשתה... לא! מכות! זלמן הוא "מבין טוב", כמו שאנוכי יהודית, הוא יודע, ברוך השם, במי הוא בוחר ואת מי ימאס...

והדברים הבאים עושים רושם חזק מאוד בלב "הכלה". באמנה, עד מתי עוד לא לסבול מצוקה? המעט ממנה כל תלאותיה, כל "שפיכת דמיה" מעקיצותיה של אויבתה ההיא? ולא היא בלבד, אלא כל חברת העלמות, שצוררתה שימה'לי עומדת בראשן, שמחות לנקוב את לבה באיזו שאלה מאדיבה, הערה מכאיבה, לביישה, להראות לה, כי בכוונה הן נפרדות ממנה. ועתה לה להשמיע רק מלה אחת – ומה גדולה ונמרצת תהיה הנקמה!... מה תהמה ותכאב לבָּתה הטרֵפה של פלונית כשתגיע לאזניה החדשה אשר תעוף כברקים בכל העיר...

ולאט לאט הסכינה את הרעיון. ובאחד הימים, בעלות במוחה זכרון בהיר של מחזה מכאיב אחד, ויתחמץ לבבה על "המרשעת" ההיא, ויחר לה עד מות, והאם, כמשפטה, לא חדלה גם באותה שעה להגות בקולה:

– הוי, נחמה, מה יהיה הסוף? מה יהיה הסוף? –

ותשכח הנערה כרגע את הכל, את הכל – –

ותקם ותשמיע בקול כחולה:

– יהיה קנין...

ויהי. ויגדלו יסורי-הלב עוד יותר...

– אבל מה זה היא עצבה עתה? מה יחסר לה? אני קץ בחיי...

– עונש אלהים, ליב! חָטוא חטאנו לו... היא הולכת ונמסה כנר מיום ליום...

והימים עוברים, חולפים... סכום הנדוניה הולך ומתמעט – ו"תנאים" עוד לא נכתבו!

– מה היא הסיבה האמיתית? מדוע יימשך השידוך הזה "כמו מזפת"? במי האשם? – נלאו המוחות של כל אנשי העיר למצוא פתרון לשאלות  האלה.

*

ומקץ הימים בא יהודה לבית אבותיו להיראות, כי ניתנה לו חופשה מוגבלת למועד ירח ימים. וחיש מהרה אחרי בואו היה תוכן-שיחה חדש בעיר:

– בפעם הראשונה כשבא משם – סיפר אחד – ושמעון צעקן שאלהו: אנה הלכת, בחור יפה? ויקבל תשובה: "לבית רבי הישן" – הבין האב את הדבר תיכף, וידבר קשות... ובאמת, הלא לפני כל עם ועדה קראהו ליב השוחט לשמעון: "גנב", "בולע הון זרים". – התבינו את העסק אשר ליודלי עם "רבו הישן" זה?... בקיצור, אבא מדבר ומדבר, וברא כאילם לא יפתח את פיו... ואולם כשהחלה גיטה אמו בערמה: "ראה, שמעון, שמא לא בשביל רבו לבדו הוא הולך להתם?..." – לא התאפק חתן דנן ויקרא בזעף, כי "איננו ילד קטן" וכאלה אמרים... הא, רבותי? חה-חה-חה!...

השומעים, אשר על צדו של השו"ב ייחשבו, היו משתדלים לערער: הכל יודעים את יהודה מימות עולם, כי נער תמים הוא וכי זרה לו חוצפה כזאת... אמנם, יוכל היות, כי עבודתו בצבא קילקלה אותו... אבל... ואולם המספרים לגנאי היו מאמתים דבריהם בעדות של ראיה, כי באמנה יהודה הולך אל בית השו"ב בכל נשף; נמצאו גם כאלה, שנשיהם שמעו באזניהן בעצמן, איך התלחשו "הזוג הצעיר" בשבתם יחד ואיש לא היה בבית...

– הדבר ידוע: השו"ב ואשתו הם אנשים יקרים, ומזימתם תשכון עמם להעביר אדם צעיר מן הדרך הנכונה! –

*

וכעבור זמן קצר, אחרי שוב יהודה למקומו בצבא, הופר השידוך שבין השו"ב ויעקב יצחק. ואז נוספו האחרון ומכריו וידידיו על שונאיו של ר' ליב; אז רבו ה"רדיפות" יותר. גם השנאה, אשר בלב משפחת יחסנוביץ ל"הרמאי הצהוב", רבתה, כמובן, שבעים ושבעה, וימהרו לקדם את פני הרעה... ואולם ר' ליב מצא תנחומים בתקותו... הוא כבר חדל משאול את פי בתו קטנה או גדולה; הוא ידע הכל...

ונחמה לא יצאה כמעט כל העת מפתח ביתה. היא נפרדה מכל חברה, כי לא היה קץ לאיבה, אשר איבה אותה בת הרב, על אשר גזלה ממנה את חתנה, וגבול לא היה לכל דברי החרפות שהיתה "שימקלי" שופכת על צרתה בכל עת מצוא, וקצב – לכל הלעזים שהיתה מוציאה עליה. אמנם, היא, נחמה, שרגילה היתה מאז להיות "ראש-המדברות" בכל חברה – קשים היו לה חיי הבדידות עד בלי נשוא; קשים היו רגשותיה מרגשות נודד בעיר נכריה זרה לו. היא היתה לנציב סיד. רק תקות "הוא יבוא" הכריעה הכל.

 

וככה עברו שנתים.

*

והוא בא בחודש תשרי העבר, ערב חג הסוכות.

והיוודע דבר שובו לנחמה היתה כנדהמת... ואפילו ר' ליב, גבר, לא יכול להבליג על סערת רוחו ונפשו ויֵטרף בשחיטתו, בשגגה, שני עופות, דבר אשר לא יקרה לו לעולמים.

– אוי, הוא בוודאי יבקרם מחר בביתם... איך הוא? העוד לא נחלשה דעתו? מה תענה המשפחה? היעמוד בו לבו? ומה יהיה הקץ? ריבונו של עולם!

ואולם הוא לא בא גם ביום הראשון, גם ביום השני, גם ביום השלישי – ולבם נפל.

ור' ליב טרם יגלה את אוזן בני ביתו, שגם בקלויז יודלי כמו משתמט ממנו, מתאמץ לדבר עמו רק דיבור ארעי, משתדל להתרחק מעליו, להתחמק, כמו יתבייש משום מה. –

ובעיר כבר היתה מרפרפת השמועה...

ובראשון לחול-המועד, לאחרונה, נכנס הוא לביתם.

אַה, יהודה! – – –

– נחמה... השלום לך? אה, מה... שוּנית...

– כָּעַרתי?

– לא... לא זאת כוונתי...

ויֵשב; בבית – סכסוך... – מבוהל וחיוור הוא מספר, בקול יאוש ובהפסקות, כי נכנס בהיחבא ולרגעים אחדים. הוא טרוד!...

הוא מתאר את כל ההתנפלות, שנפגש בה כאן מצד "כל בני המשפחה". מאז היה בנבוכה בפעם האחרונה החלו לכתוב לו מכתבים למקום עבודתו בצבא בדבר הזה. עתה כולם סביב שתו עליו, שומרים את צעדיו, לא יתנו לו מנוחה... הדודה שוֹשה-גנאֶנדיל – אש וגפרית בפיה... ה' יודע מה יהיה הסוף!...

זה היה הראיון האחרון.

וב"שמיני עצרת" היתה "כל המשפחה", כחוק לה מימים ימימה, אצל "הדוד אברהם", ובאזני יודלי, בר-אבהן זה, צילצלו קולות כל מיודעיו, דודיו, דודותיו, מסרפיו...

– ורואה הנך, יהודה, שאף בן יעקב יצחק, שאינו מגיע לקרסוליך, ניער את כפיו, כאשר אך נודע לו טיב הסחורה.

– ולהיות חתן לאנשים כהשוחט וזוגתו גם זה לאו מילתא זוטרתא!

– שונאים כאלה! שונאים כאלה!

– בכף מים הן היו מטביעים את כולנו!

– ומה מצאת בה, בהכלה? עלמה חולה, זקנה, בלי כסף, בלי בגדים, לא-איש. הן היא ישבה בחנותנו, ומי כמונו יודעים אותה: הן לא תדע אף לקשר קשר בזנב-החתול! רק את משרתי החנויות היה לה שיח ושיג ועסקים שלמים... יותר לא טבלה את אצבעה במים קרים...

– "העולם אינו גולם"; שמע נא את אשר ידברו בעיר על אודותיה... שם טוב!

– אבל רב לכם לבלבל הראש... מי אינו יודע זאת? ויהודה האומנם יאמר אחרת?...

– והנה לפניך שידוך כזה! שידוך כזה! ראשית, היחוס: רב אינו שוחט... שנית, הקרן: בריה, אדם; הכוח דבר גדול הוא... והעיקר: ממון!... ארבע מאות רובל במזומנים... קנטרין גדולים, כפירוש רש"י.

– ואת אשר דיבר הרב לימים הבאים – השכחת?...

ובמוצאי יום טוב נכתבו "תנאים"; ובירח טבת היתה החתונה; וביום שלפני החתונה נתקבלה בבית השוחט ע"י שמש העיר פתקת-הזמנה "לבוא להתעלס באהבים כחוק לרעים וידידים נאמנים" והבטחה לעתיד כי "אי"ה, בחתונת בניהם נשלח להם בכפל כפלים"...

וכל היום ההוא צעקה היא, עליה השלום, כי דמיה ניגרים ארצה... ותחלה – ויעברו הימים – ותמת – –

*

והם יושבים "שבעה". אימת-מות בכל פינה, בכל זווית. שר-הליל השחור עומד וצופה בחלון.

והשעון משמיע השעה החמישית.

השובי"ת, בהתעוררה, נזכרה, שהילדים לא אכלו מאומה מאז הבוקר, ותצא החוצה לקנות בחנות איזה דבר-אוכל לארוחת-הערב. ור' ליב עוד היה שקוע בהרהוריו...

הנה, כפי אשר גונבו אליו רשמים וקווים אחדים, סער חדש מתחולל על ראשו...

הצעה מטעם הרב מרחפת בלבבות טובי העיר: העיר התגדלה, יותר ממאה משפחות בה, ובכן הלא דרוש שוחט שני... ולמי יאה הדבר אם לא... –

– ליהודה...! – מסיים כל פה מאליו.

האומנם עוד יבוא גם האסון הזה? –

"העיר גדלה..." אבל הלא באמת נתרבו רק עניים ואביונים חדשים, ובעלי ה"מטבע" נתמעטו. למאת המשפחות כיום דרוש בשר לא הרבה יותר מאשר להשלושים לפנים. עגל אחד, מתאוננים הקצבים, דיו להשביע את כל העיר. כי אוכלי הבשר היחידים – גזלמן, סיקריקון, רובמן והדומים להם, "שגבולם רחב ובידם הכל" – שוחטים לרוב עופות ביתיים ולא יתעצלו להביא גם "שחוטי-חוץ"... ל"נגידים" הלא הכל מותר; כל החימה והיראה שפוכות רק על "הדלפונים"; הם נולדו לכל תשלומים שבעולם בשביל צרכי הקהילה, ואכילה – קדחת!... יהודי נבוכתי, מתלוצצים יושבי קרנות, לא ישחט לעולם עוף לאכלה עד שיחלה אחד מהם – אם הוא, או העוף בחזקת סכנה... נקל איפוא לשער, כמה תלאה של מחסור ודקדוקי עניות יביא לבן-גילו השוחט הנוסף! –

ר' ליב סומך ראשו בשתי זרועות ידיו הדקות כקנה. דאבון-לב והכרה של אין-אונים משתפכים בכל שרטוטי פניו. במעמקי לבבו, באיזו פינה, הוא, אמנם, עודנו מקווה, כי העוול הזה לא ייעשה, אבל להילחם רפו ידיו. מרגיש הוא את עצמו בגבר אין איָל. הכל נוטים אחרי התקיפים והעשירים – מי יבוא לעזרתו?...

ובהגותו ב"רשעתו" של הצד ההוא, זכור יזכור בנהימה את העובדה המרעילה של "עומד על גביו" לפני שנה. לו, לשוחט בן ארבעים ומעלה, אסור היה לשחוט בלי עומד על גביו! וכל זה בשביל שלא שם לב לשמור הונו של סיקריקון בעל-הטקסא ולהיכנס "בעובי הקורה", לבל "יעלימו" הקצבים פורתא, בהיות האפשרות בידם –

– כך! כך! – צעק הרב בחמת-נקם כשנודע הדבר – ירא אלוהים מרבים עושה יד אחת את גנבים מבריחי מכס! שוחט ובודק בישראל אינו חש על אכילת טרפות! אי-הכי, היאך נוכל להאמינו על השחיטה? היאך נתיר לו לשחוט בלי עומד על גביו? מהראוי להעבירו לגמרי, אי לאו דטפלי תלויים בו, אבל קנסינן אותו לחצי שנה –

וריבונו של עולם מחשה!...

– אוי, ליב, אני מתה כרגע... – התפרצה השובי"ת פתאום הביתה ביללות זאבה רעבה, והיא כולה מכוסה רסיסי- שלג נוצצים ופניה חיוורים וכעורים הרבה מאותם הראויים להיות מונחים בקבר.

– מה? מה? מה חדש?

– אוי, באו מים עד נפש... היסורים אין להכילם... אני הולכת החנותה אצל ביתו של הרשע ימח שמו... לא התאפקתי ואביט בחלון... אורה ושמחה וששון... הכל יושבים אצל השולחן, צוהלים וחוגגים... "המצרי השחור", הגונב סוסים, מתהלך בירמולקתו הטרפה... "הגויה העבה" עם הרוצח יושבים גם הם... יין, "משקה", פרפראות... הבנתי תיכף, כי על אודותינו הם מדברים... כיצד לקברנו יותר עמוק... כן, אוי ואבוי לנו!

לימדת את האפיקורס שחיטה, ועתה ישחטך בלי סכין... הוי, צרותי הגדולות! שם חיי-תענוג, ואנחנו נמקים... אנחנו יושבים "שבעה"... הם שמחים, ובתנו המלאך נרקבת בקבר, ולא תשוב עוד אלינו... אוי, בתי, בתי... כמעט שהרימותי אבן לשבור את כל החלונות מרוב רתיחת הלב...

– המ... המ... ומדוע לא עמדת שם איזה זמן, לשמוע, פתיה, את שהם מדברים? –

– אוי!... "הרגשתי חלשות" בקרבי ואירא פן אפול בשלג והיתה קבורתי... כל העת עמדתי... מיהרתי הביתה... הם חוגגים... ואנחנו... אוי, לא טוב לי, לא טוב לי מאוד... ראשי ייבקע... ילדי היקרים, אפרוחי הרעבים, רדו מן התנור ובכו לאמכם... קרוב קצי... אוי, ליב, מים... אני... מ-ת-ע-ל-פ-ת... –

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה