_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פת-לחם

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

לאחר ששׂם את הדבר בחיקו, הרגיש, בכל תוקף התבלבלותו, כי עליו למהר ולעזוב את המקום, אשר הוא עומד עליו –

ויצא.

נר ה"יארצייט", שדלק על החלון מבפנים, אָצל אור כהה גם אל החוץ, ולאור זה נראו פניו הכמושים המקומטים, המכוּסים בחיוורה, עיניו הטרוטות ורטובות ממוגלה אדמדמה, שמילאה את זוויותיהן, קומתו הכפופה, הדלה, הסחופה, המטפחת הדקה, הקרועה והמלוכלכה בכתמי רבב, שהיתה כרוכה על אזניו ועניבתה מתחת לזקן הקטן הנרקם משערות לבנוניות, נקרחות ונושרות. האור האיר גם את ה"דבר", אשר מתחת לקפוטת הקיץ המסואבה, מעל לחגורה, המשוללת כל צבע.

הרוח הסוער קידם את פניו. נדמה כאילו המתין לו כל עת היותו פנימה, ומיד ליציאתו נחפז להתנפל עליו בזעף ולשלוח בו את מחטיו הדוקרות. אנחת-נהימה חרישית התמלטה מבין השפתיים היבשות, אך מחאה בקול לא היתה. –

ההלך הרחיב את צעדיו. לבו היסס והמה בחזקה. מוחו נמק,נמק, ובראשו – בלבול, בלבול… שם בקצה הרחוב… בקצה הרחוב…

הרוח הוסיף להתקצף, להשתער; חיילים הגביר להפילו, להכריעו. והוא ממהר ללכת, אך רגליו כושלות ומתמוטטות. הדבר אשר בחיקו מציק לו, מטביל את כל גוו בזיעה קרה; הדומם, הדבר, שאין בו רוח חיים, כמו התרחש מתחת לקפוטה, התרחש והתנודד…

– ר'  ח – י – י– ם! –

מי הוא זה הקורא בשמו?

הוא הופך את פניו לצד הקלויז, שולח מבט מוזר אל העבר ההוא: אופל שמה… איש מתנודד…

בלבו מתרקמות מלות אחדות ושורטות שרטת דם…

בקחתו שיער, כי אחד העניים המחזרים על הפתחים שכח את זה על החלון; אך בצאתו נוכח, כי לא כן הדבר. הם שוחחו יחדיו; הפרוש סיפר, כי רֵיזה הגבאית, תאריך ימים, הביאה בשבילו היום חצי כיכר לחם. הרי שהדבר שלו הוא…

– ר  ח – י – י –

הרוח הומה; האזנים תיצלנה.

"אה… אין זאת, כי אם נודע… נודע הדבר… השַמש רודף אחריו להשיבו… הטלית נמצאה על הספסל, ונתברר, כי הוא נשא איתו את… הרים כַּסוהו! אנה יבוא עתה?... היים הפוֹד-וואלנר, חיים הווילנאי, חיים ר' יוסיליס, זכרונו לברכה, יקח לו דבר שאינו שלו?! פת-לחם מן הקלויז?!"

מי מילל כזה לפני שנים אחדות? אל לב מי יכול היה לבוא הרעיון, כי הוא יבוא למדרגה כזו?

רסיסי שלג עברו כגלים על ראשו. הוא אסף שארית כוחותיו ויצעד הלאה.

*

… לפני שעתיים, בראשית הנשף, ישב הוא על אחד הכיסאות הצולעים מול מיטתה וייאנק דום. באזניו עלה קול נשימותיה התכופות, החלשות, שיעולה החנוק, הצרוד… רעמי קול תותח! מה אתה, כי מה יחילו?...

שברי מחשבות והדי רגשות נפגשו בתוכו וימלאוהא. המוטלה על ערש דוי היא אשתו, אשת "יורד"!...

"יורד"… ומתהום הנשיה עלה מאליו זכרון הימים הטובים…

הוא היה אז, בימים הטובים, משרת במרתף היין של מר קצין, גביר העיר; הוא עבד ושמח בחלקו. לפעמים יש, אמנם, שהיתה מבקרתו השאיפה "להיות בעל-הבית לעצמו, בעזר אלוהים, ולא להשתעבד לאחרים. לא ייחשב לו הדבר לעוון, לא להיות יותר משרת, עבד נכבש, עבד כנעני, לא ייחשב לו הדבר לעוון" –  אך מלבד שזה היה בא כלל לא לעתים קרובות, לא היו אלו אלא דברים שבלב, דברים קבורים בלב… ביחוד אחרי עבור ימים רבים לכהונתו ולאחר שנתרגל בה, נחלש עוד יותר כוחה של אותה שאיפה לעמוד ברשות עצמו; להפך, הרעיון להחליף חייו המורגלים, השוטפים לאט-לאט, ולהתחיל באחרים – הרעיון הזה מילאהו מעין רגש יראה מטושטש.

וכמוהו, כן אשתו חיה, חולה זו, היתה משיבה תמיד על שאלות רעותיה בדבר מצבה, תשובה של "מה יתאונן האדם; וכי הרבה הפקדנו אצל המקום? לחם יש, ברוך השם"…

– נו, – היתה מוסיפה לפרקים בשחוק קל, הנראה כעין לעג ערמומי – מהצד המהופך… לתיאטרון ולרוטונדות אין אנו מספיקים… ראוי להסתפק במה שיש… וכמו ששמעתי את חיים שלי לומד ביום השבת…

ואמנם רב היה לה לחיה העונג לשמוע דרך האשנבים בעזרת הנשים את חיים שלה מגיד "עין יעקב" ביום השבת בקלויז, שהוא מתפלל בו, ומסביבו עיניים כהות, שחורות, גדולות ושקועות, פנים רזים, כחושים ודוויים, קפוטות של שבת מתנודדות ואזנים רבות מאזינות ומקשיבות. אמנם, יש אשר בערבי שבתות וימים טובים, בשעה של מנוחה וקורת רוח, התרעמה באזני אישהּ ותדבר עמו משפטים על אשר אין לה אלא שמלה אחת לעורה, "ומה תהא התכלית מזה"? אך מהתשובה השגורה בפי חיים בנדון זה: "אוי, שטיא, מאי אכפת לך? ומי זה לא יכירך, כי אשת רבי חיים את גם בשמלותיך אלה?..." – ניכר היה, שהוא מבין היטב, כי לא מעומק הלב יוצאים דברי התמרמרותה, כי אם רק לצאת ידי חובת נשים ושיחה נאה מלאה געגועים והתאוננות… רקב-הקנאה באמת היה מתעורר בה רק כשהיתה נפגשת ברחוב את "נותנת לחמה", הגבירה מרת קצין הנכבדה, עוברת במרכבה, נטוית גרון ו"מתגאית כהמן" – או אז מצא לו יצר הרע מקום להסית לקנאה ושנאה; כי "מה נאמר ומה נדבר, מה אנו ומה חיינו ומה הוא האדם בכלל? אוי לנו, לא מלאך שרת, אלא בשר ודם פשוט"… אולם, בכל הימים, הלך הכל למישרים: הננו חיים, שבח לבורא עולם, ככל היהודים… וכמו שאמר חיים שלי ביום השבת…

וכה עברו שנים רבות בחיים "ככל היהודים", עד אשר… נשארו פתאום – כרבים, רבים מן היהודים, שנגע בהם חוק-הגזירה – בעירום ובחוסר כל!

מר קצין, למרות כל בזבוז ממונו על המצאת איזו תחבולה ולמרות כל שתדלנותו אצל הגוברנטור לקבל רשיון לפתיחת מרתפו מחדש – תאוות נפשו לא באה ולא נהיתה; ויהי מוכרח, החלֵכה, להסתפק בעסקיו האחרים. ואז ניטל גם על משרתו המיסכן למַשכּן מעט מכלי ביתו, להשיג על-ידי זה מעט כסף ל"הוצאות" ולשים לדרך פעמיו.

כשנתים שבע המי-שהיה-משרת נדודים. הרבה מכרים מבין בעלי צכירת יי"ש, נודדים ללחם כמוהו, נפגשו בו על דרכו, הרבה אנחות מלוות בהקאת-דם צילצלו באזניו, הרבה דמעות רותחות ראה בעת מסעיו; אבל – כלום צרת רבים היא באמת איזו נחמה?...

הוא נאלץ לבסוף להצטרך לבריות – והעובדה הזאת דיכאה את חייתו כלה. אז גמר בנפשו אומר להיות מלמד באחד הכפרים אשר באוקריינה הברוכה. החפץ הלז, אמנם, לא על נקלה נמצא לו, כי הן רבו כיום הזה הבחורים הצעירים "הנשמות הערומות", המשתוקקים ל"מטרה" הזאת, והם הלא "מושלמים גדולים", קוראים כל מיני ספרים, אף הכתובים בלע"ז, "פחז כמים", והוא – איש "בימי הירידה", קרוב לארבעים שנה ויודע רק גמרא ומעט מקרא ותו לא; ברם, בעזרת סרסורים רבים, המוצאים את לחמם מהעסק הזה, ובזכות אבותיו שעמדו לו, מצא "מקום טוב", מרגוע לנפשו ולגופו. הוא דימה, כי מעתה יוטב לו, גם כחמישה כסף הספיק לשלוח לביתו, אך גם שם – בכפר – הדביקתו הרעה!

ואז שב לעירו שבע ממרורים, מעונה, מדוכא ורפה ידים. את חיה אשתו, אשר בלכתו למסעיו לבקש את מזלו, היתה בריאה, רעננה, אשת-חיל – מצא, בשובו, שומרת את מיטתה, ולא בבית ההוא, שהיה מלא חיוּת, כי אם באיזו מפולת, אשר תסכון לדירת כלבים. המיחם הגדול, מנורות הנחושת, הכרים והכסתות – כל זה כבר אצל האדון טרפן, האברך החדש, הלווה לשבועות. שק מלא תבן נרקב, מכוסה בשכבת-אבק עבה – זהו מצעה. היא גונחת מלבה. צינה עזה אחזתה לבלי הירפא. כי כל העת אשר הוא, האיש, לא היה בביתו, התפרנסה היא עם שני ילדיה מכיבוס כותנות ושמלות, ובחורף האחרון בלתה שמלתה החמה מזוקן, וגם הילדה הבכירה לא עזרה על ידה, מבלי יכולת ללכת ערומה אל הנהר, ותיאלץ האם המפרנסת לשאת את סבל הכותנות והשמלות הזרות לבדה, והיא לבושה בגד קיץ פרום ומטפחת קלה על כתפותיה…

בראשונה ביקרוה אנשי החסד מבין השכנים, אך בימים האחרונים חדלו, חדלו, באמרם: הן הבעל השלומיאל שב… ידאג לה, הלא-יוצלח… ומלבד זאת, רבים הם הצריכים לרחמים מן היכולים לרחם לא בניד-שפתים לבד…

זה כירח ימים לשובו – מה יעשה עתה? אנה יפן?

לימי הקיץ, ב"זמן" הבא, יש, אמנם, עם לבבו לאסוף "חדר" ולעשות את תורתו קרדום לחפור בה, והתקוה הזאת היא האחת שנשארה לו, ולפיכך הַחזק יחזיק בה ולא ירפנה; אך הלא לראשית "הזמן" עוד מספר הגון של חדשים. ולעת עתה?

הילדים… גם רופא… רופא דרוש…

קר היה בבית… והאנחות המרעידות אש התפרצו מהלב הכואב בשעת כל החשבונות הללו נתהפכו לאד לבן באוויר הקפוא…

וכה ישב זמן רב בראשית הנשף, לפני שעתיים, ויתאפק, ויסבול… רגע התרומם מעל מושבו מבלי משים, ורעיון חלף במוחו על הנחיצות האיומה ללכת ולהשיג באיזה מקום שקל כסף, ויהי מה, ומשנהו הודבק כבמסמרות אל הכיסא, כשהוא מעיף את עיניו בפעם המאה אל כל עברי החדר, כאילו עוד לא נוכח עד הפעם האחרונה, כי אין מה לעבוט, והאדון טרפן ציווה עוד אתמול לבל יוסיף ראות את פניו ומשכון אין בידו!

לאחרונה כשל כוח סבלו: הילדה הצעירה, הקטנה, אשר שכבה כל העת מעל לכירה הקרה, שלא הוסקה זה כמה, והשמיעה נחרה מרוסקה, הרחיבה פתאום את פיה הקטן, ומלה אחת קטועה, מגומגמת, – כנראה, כלל לא בתור משאלה, אלא בהתאוננות רכה, יאושית – התמלטה מבין השפתים המצומקות  – לֶ – חֶ – ם… – והביטוי הרועד השתפך ויזל מסביב, סביב, ויפעפע, ויתפשט, ויבוא אל תוך תוכו של האב, וייהפך שם לזפת בוערה, ויבער וילחך את מעט הלחות הנשארה, ויעש שַמות…

העש הנוסס החל עובד עבודתו פנימה ביתר אומץ, ביתר שאת!

ואיזה כוח נסתר, כוח אמיץ וחזק, שפך עליו את ממשלתו, הניסו מן הבית וישאהו אל הרחוב…

הוא שׂרה עמו רגע – ולא יכול לו.

ללוות פרוטות אחדות – נשאוהו רגליו. רעיון אחר, מטרה אחרת לא יכלה נפשו לדעת במעוף עין זה. הוא לא ידע, אף לא הרגיש את עצמו. יראה היתה בו להביט לאחוריו.

בדממה יצא מחורבתו. היא נרדמה. איש לא הפריעו.

– אתנפל לרגליו, אשק את עקביו! – שמע קול עז מפעם בקרבו, כשצעדי רגליו נכונו אל בית הנושה…

אבל גם קול אחר נהם בחשאי:

– לשוא… לא נכחד ממך… לשוא… תכתת רגליך… בלי משכון… לשוא…

הרגעים עברו. ההליכה לא פסקה, אך הרגלים התרפו בעבודתן: העינים חשכו.

פתאום נוצץ כברק הגיון מאוּשר במוחו ויאר ויחמם את כל בתי נפשו: הנה עוד נותרו לו לפליטה גדולה טליתו ותפיליו והם בקלויז "בית יעקב", אשר בו יתפלל, כי לא לקחם הביתה –

בעד תשמישי-קדושה אלה הן אפשר שיוכל ללוות שני שקלים שלמים; יקרא לרופא, יקנה רפואה ויקנה לחם – בבת אחת!

ברגלים ממהרות נכנס הקלויזה.

– ר' מנדיל – פנה תיכף בהיכנסו אל השַמש מבלי ברכו בתחילה ברכת הערב כמשפט – במחילה, אנא הטרח את כבודך והוצא אלי את… טליתי ותפילי…

– טליתך ותפיליך… עתה? – ענה ר' מנדיל ואמר – בפועל ממש? דבר זה אינני מבין, בפועל ממש; איני מבין כלום…

– אנא הניחני… איני נפנה עתה…

– בפועל ממש, ר' חיים? שוב לדרך אתה מכין את עצמך, הא?

ואולם ר' חיים לא שמע כבר את השאלה האחרונה. הוא לא הרגיש גם בהניח השמש את המבוקש אצלו. ענין זר ומוזר בא פתאום אל לבו…

בעברו על יד החלון, לא הרחק מארון הקודש, חלף הדבר לפני עיניו… השחיר והבריק… ומסכת קטנה החלה בזה הרגע להתנועע בלבו, ותארוג של שלוש הברות: לַי-לָ-דים…

השעון השמיע תשע. בקלויז חצי דממה. אור וחושך מעורבים. מרירות-עצב. נר החלב העומד על החלון מעציב עוד יותר את חצי האפלה שמסביב. הקירות השחורים נטויים וכפופים כאבלים. הקרנות שוממות, נוגות, בודדות. אווירו של החלל דומה הוא כאילו לא שכח עוד את הימים ההם, אשר לא ישובו עוד לעולם, הימים אשר השמיעו בו יומם ולילה מנגינות עצבון, רינה ותפילה, דברי אלוהים חיים, אשר בנרות האירו בו כל פינה לפני היושבים ושונים, העמודים היו עמוסים משא לעיפה ספרים גדולים וקדושים, הגמרות וספרי השאלות-ותשובות העבים היו מחבואים-קברים לרוחות איתן, למנייני-מניינים של נשמות יגעות וטהורות… ועכשיו? בשעה זו?...

הוא הסב עיניו אל תיקו השחרחר – ופקפוק קשה התפרץ אליו: מי יודע אם יאבה טרפן להלוות על משכון כזה… הוא "ריסטוקראט", ודבר כזה לא שווה בעיניו כלום… לוּ כסף או זהב… הוא יחל לדרוש ולחקור… יהודי היאך הוא נשאר כך… ואפשר עוד שהוא מצחק עכשיו בקלפים ואיננו בביתו… והם עטופים ברעב… פיקוח-נפש…

אז יעיף את עיניו לעבר המסובים, השמש והפרוש השוכן בקלויז, ושלח מבט חודר מאוכל באש זרה לכל סביבותיו: האין רואה?... הנה השמש לאחר שקיים את אשר שאלו מאתו, חזר וישב על מקומו לפני הכירה והוא משוחח עם הפרוש, חובש-הקלויז היחידי, שיחתו הארוכה, הממושכה, המרוכסה תמיד בשתי המילים: "בפועל ממש". הנה הוא מדבר על הצרות המתרגשות ובאות לעולם, על הגזירות, שאחת קשה מחברתה, על הימים, שכל אחד וקללתו מרובה משל חברו, על מצב ה"מלחמה" והפוליטיקה, על צוק העתים ובעלי הבתים שנכסיהם מתמוטטים; הוא נאנח על ה"הכנסה" המתמעטת והולכת, עד שבפועל ממש הגיעה השעה להוציא את כל השיניים מתוך הפה, ומענין לענין על-דבר הקלויז בכלל, שבפועל ממש, הקלויז הוא חורבה גמורה, הקלויז… מיום ליום הוא שח ונופל, בפועל ממש, ואין איש שם אל לב… וי, וי, הרי הוא צווח ככרוכיה, בפועל ממש, הקלויז צריך תיקון! תיוהא קא חזי ביה! ומי כמוהו יודע, שעדיין אפשר לתקן… אמת, רובו רקב… אבל האשָיות מוּצקות, ברזל, בפועל ממש, כמה גזרי עץ יקרי המציאות ממש בכל אחד מהכתלים! וכל זה ילך לאבדון? אך את מי ידבר? ערלה אזנם! הרב הלא הוא פרא אדם, בפועל ממש… הגבאי נתון לעסקיו שלו… גביר ככל הגבירים… והעניים הלא הם עניים… בחינת "מקוצר רוח ומעבודה קשה"… אלא מי? הבחורים?... נבובי לב… הידפוק בחזם לב עברי? וכלום יש בהם ניצוץ דקדושה? אט!...

והפרוש מנענע בראשו נענוע מר ויצוא מן הפרטיות אל הכלליות: מן המפולת-הקלויז – אל כלל ישראל…

– גסיסה, ר' מנדיל, גסיסה בכל העניינים – יהלך כאוב מארץ קול השָׂב – שקועים אנו בשער המ"ט… אין בחור טוב בקלויז… הכל יצאוהו… הכל פנו לאלוהים אחרים, וכמאמר הזוה"ק… ימים רעים, ר' מנדיל, רעים, רעים…

הוא ניצב ומקשיב; מוחו קפא רגע; הלב מתכווץ…

אין רואה… אה?... ריבונו של עולם!...

היד הרועדת נמשכת – ולוקחת…

 

 

והרחוב הצר עטוף בתכריכים לבנים, לוּט בערפלי דומיה. הרוח הזועם לבדו שורר מקצה עד קצה ואין עומד בפניו. לרגעים תתנשאנה בקול רעש גדול ערמות השלג והתכוונו גם הן להתנפל על כל עובד בחימה שפוכה, כאילו מתכוונות הן להראות ולהודיע, כי גם הנה לא חידלות כוח, כי גם מפניהן יסבּו את הראש לעבר אחר בהכנעה ובאנחת חלש, כי לא רק נרדפות הנה הנן, כי אם גם רודפות

והוא הנהו הולך הלוך וקרוב אל חורבתו. ברוחו הוא, אל מול פני הסערה, הוא נישא שמה. וככל אשר יקרב שעל אחר שעל, כן יהלום לבבו בקול יותר חזק ועז. פחד גדול תקפהו. מאין בא הפחד הזה? מה זה יהמיון כל מורשי לבו? מה זה תדאב, תכלה נפשו? מה זה רגליו תיכשלנה, תמהרנה?

הנה קרן אור דקה עולה מבעד שמשות החלון המכוסות כפור. על כרכוב התנור שם מנורת פחים זעירה, אשר מעל-זכוכיתה שבור ושפופרת-נייר משמשת במקומו. הנה האור שוקע… הכָלה הנפט?

ידו נתקלה ונגעה בדבר. הוי!...

הוי! כיצד יבוא מחר הקלויזה להתפלל? היאך ישא את ראשו לפניהם? איכה יביט ישר בפניהם מבלי אשר תאכלנו הבושה?!

אך הנה הדלת תיסוב על צירה… אנקת גוועת… הוא נמשך אל המיטה… נחוץ לקרוא למאן-דהו… קולו נפסק ונחבא… חלום בלהות… אור המנורה רועד… הילדים ישנים… חשכת רגע… אימה גדולה…

הוא שוכח כל אשר מסביבו; ראשו סובב, הולך; ידו נשמטת.

הדבר מתגולל ברפש על הרצפה הלחה!

ואור המנורה התעלה כמעט קט במלחמתו עם החושך; שביב תקוה… אבל היחיה אחרי אשר כלה לשד-חייתו? הנה הוא יורד, יורד, שוקע, שוקע, מיץ-מיץ –

ויכבה…

והלילה – ליל סועה מתהוללת. יתפרץ הסער אל הסדקים והחורים אשר בדירות הרחוב האפלות, ונשמע קולו בבואו פנימה, פעם כקול יללת הילדים הקטנים בהשתפך נפשם האומללה אל חיק אמותיהם, קול רך, מתחנן, פולח-חזה, ופעם כקול האם המתהפכת מעוצר רעה ויגון ללביאה טורפת אשר לא תדע רחם, קול של תרעומת פרועה ושבר לב בלי גבול…

אז ירים אבי המשפחה, שוכן הדירות האלו, את עיניו הנמקות אל התקרה – כשכל עצמותיו תחרדנה מקָרה – כאילו שאול ישאל את פי העליון המשגיח: עד אן לא ירחם? ונמקה גם התקרה לשמע השאלה נעדרת-הפתרון הזאת, ונמסו הכתלים והורידו מים, ובכו כולם עם בעלם יחדיו בכי גדול למאוד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה