_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צִיּוּנִים

יוסף חיים ברנר

לתוכן הענינים

 

מפי איש-העיתון

בשעתו כתב: צבאות בריטניה הגדולה כבשו את כל הארץ, מבאר-שבע עד דן.  שמש גאולתנו בוקעת ועולה.

בשעת הישיבות הידועות של ועידת-השלום החניף: אספת הגדולים תוציא לאור משפטנו.  אנו בטוחים בזה.  אירופה הנאורה לא תאטום אזניה משמוע בקול עם דל.

אחר כך, כל זמן שהמצב היה לוּט בערפל, ניסה גם לפנות כלפי פנים: טוב; אנגליה תתן; אבל כלום אנחנו מוכשרים לקבל? ושׁל מי תהיה ארץ-ישראל: שׁלנו או שׁל ההֶבּריאיסטים?

ופתאום התחצף: לא מידי ממשלות אימפריאליסטיות אנחנו יכולים לקבל טובות.  אין אנו רוצים להיות קלף בידי הדיפלומאטיה, המשחקת בקלפים...

ומיד נעשה גם מומחה לסטרטגיקה וכתב: לאנגליה נחוצה רק רצועה צרה בין אפריקה והודו.

ובתור בקי בחכמת הכלכלה טייל פעם גם ארוכות: המסחר האנגלי צריך, שפלשתינה תהיה בחוג-השפעתו.  ואילו היינו אנו הרוב בארץ... אבל עכשיו, כשהפוזיציה שלנו היא כל כך דלה...

אבל סוף-סוף תקפתהו היסטריקה והוא עשה עצמו כצועק: אנחנו לא נרשה שירמו אותנו! אנחנו לא נחשה! הישליכו אותנו ככלי אין חפץ בו? היכן ההבטחה? אין משַׁטים ברגשׁותיו שׁל עם מלומד ביסורים! אין משַׁטים בחלומותיו  של עם שלם! וכו' וכו'.

החגיגה של ב' לנובמבר הרגיעתהו לגמרי.

–––––

התפעלות ומוסר-השכל

– שני אנשים ממקומותינו איקלעו ל"אחת מהבירות שלנו", בלשונו של "דואר-היום", כלומר... ללונדון, והם (הד"ר נ. טורוב ב"חדשות-הארץ" וא. צ. ב"הפועל הצעיר") מביעים את התפעלותם מאי-התפעלותו של יושב-הסיטי.  שביתת פועלי הרכבות היתה בימים ההם, ויושב-הסיטי נשאר שליו, תקיף בהכרתו העצמית.  "אף שריר אחד מהפנים לא זע"..במקום שרירי-הפנים נעו ונדו כשעירים אוטומובילים וטראקטוֹרים ודו-אופנים וכו' וכו'.

ההתפעלות מובנה, ביחוד כשמסתפקים ביחס המיכני-החיצוני של תרבות-הסיטי; ביחוד כשאין הלב שואל: לאן כל האוטומובילים הללו מובילים?

מה שאינו מובן, זהו – המוסר-השכל.  ששים רבוא בני אדם תקיפים ובעלי הכרה עצמית משתכרים תרפ"ט אלפים לי"ש ואוכלים קציצות מטוגנות היטב וקוראים את ה"טיימס" בשלוה ובתקיפות ובהכרה עצמית – אשריהם וטוב חלקם.  אבל למי עוד טוב על ידי כך? לנו – מאי-רבותא?

––––––

חזון הימים והעתים

– ר' אברהם לוח (לוינסקי) היה כותב ב"לוחות-אחיאסף": "חזון-הרוחות"; ש. בן-ציון סימן את הפואימה שלו "רחל" כ"חזון-הימים"; אליעזר שטיינמן קרא להשקפותיו ב"התקופה" "הד-הימים"; ויוסף אהרונוביץ.קורא להשקפתו החדשית ב"מעברות", ג-ד: "חזון-הימים".

אבל זה, כמובן, לא חשוב; לאו בשמא מילתא; חשוב הוא החזון בעצמו.

מהו החזון?

מר אהרונוביץ, אחרי הזכירו את "השפעתו האישית הגדולה של ויצמן, את כשרון-הדיבור שלו ואת אמונתו הכבירה בכוחות-עצמו(!)", הוא שואל – וכמובן, בצדק – : "איזו כוחות נגלו בעם בשביל העבודה הזאת (עבודת-התחיה)? מה עשתה ההנהגה הציונית למען עורר את הכוחות בעם? הטוב והרצוי לעבודתנו לשבת לעת-עתה באפס-מעשה ולחכות לתנאים פוליטיים וכו', או אולי יותר בשבילנו לאמץ את הכוחות ולהתחיל באיזו עבודה תיכף וכו' – על כל השאלות האלה לא מצאנו מענה ישר בפי הד"ר ויצמן".  אלא – מוסיף המשקיף  – שמצב-נפשו של הד"ר ויצמן מובן הוא: הוא נתון כולו לנקודה אחת.  לנקודה השניה נתון אוסישקין.  עיין שם.

ויצמן ואוסישקין.  לא לחינם , כנראה, מושיב ר' בנימין בחזון-ה"עתים" באותה חוברת את הד"ר ויצמן "על כס-הרצל".  נאומו של המנהיג, שמר אהרונוביץ לא מצא בו כל מענה על השאלות הנ"ל, הוא פלא-הפלאים וקסם-הקסמים, לדעת ר' בנימין.  "הגמר האחרון, החתימה הטובה, יבוא בעוד שבועות(?) או חדשים".

ומנהיג אחר, הרברט סמואל, מה הוא אומר? "שנתיִם".

אבל אם גם שנתיִם – יוצא מדברי ה"עתים" – מה בכך? אחרי עבור שנתים, ממחרת לאותו היום נקבל את ראשית מבוקשנו ונתחיל לשוב לתחיה.  האם אין אלה "נסים ונפלאות"? עם כעמנו, שהוא בעל כשרון גדול כל כך לחכות, עם שחיכה אלפים שנה – ו... ולא כלום... – אומרים לו: חכה רק עוד איזה שבועות או חדשים או שנים, ואז תראה מה שיהיה – והוא לא ישמע? והוא יפריע את המשמעת?!

מובן, את המשמעת לא יפריע איש.  כי איזו אי-משמעת אנחנו יכולים להראות כלפי מנהיג משלנו, שכוחו רק מוסרי? כל אשר ימרה את פי בעל ה"כוח" הזה, יהיה רק פורע-מוסר, אבל לא מפיר-משמעת –

ובכלל, למה להפריע? היש קלה מדרישה כזו של "משמעת לאומית" כזו? רק לבלי לדחוק את הקץ – בפה; במעשה הן לא יעלה על דעת מי שהוא לדחוק – לתלות לראווה דגלי-ילדים בני פרוטה על כל השערים – ולחכות...

"על כס-הרצל".  כן.  לפי שעה יכול ויצמן לשבת על אותו כיסא.  אבל בין חולמי-החלומות שבעם-ישראל בימים האחרונים הלא היו גם כאלה, אשר התאוו, כי ויצמן יעביר עולים ויסדר גולים; זאת אומרת, כי יגדל כיסאו מ"כס-הרצל"...

והיה גם מי שאמר: יוותר מנהיגינו על אספות-נבחרים – זה לא איכפת לנו.  לאנשים שלא בגרו במובן הכלכלי, לאנשים שאינם מפרנסים את עצמם – וכזה הוא רוב-מנין ורוב-בנין של היהדות הארצי-ישראלית – אולי אין גם זכות-בחירה, אולי לא צריך כלל, שיבחרו אלה באי-כוחם לאיזו אספה; אבל  מהבראת והגדלת הישוב העושה-פירות אל-נא יניחו את ידם.

עכשיו אנו שומעים רק: "אשרי המחכה"! וזה קשה לשמוע.  גם הרצל בשעתו חיכה, וגם היושבים על כיסאו, היודעים כמונו, שאסור לחכות, מחכים; מחכים, אם כן, בעל כרחם, ה"גמר", אם כן, יבוא...

–––––

על יד מיטת-הגוסס

– בשם זה נתפרסם מאמר באחד מן הגליונות של ה"לעבענספראַגען" (מס' 206), שהגיעו עדינו זה עתה.  הגוסס הוא הציוניזם, והכותב מלגלג על נוטה-למוּת זה, שלמרות "שמונה(!) מאות אלף הערבים" הוא עוד חושב על ספינות, אוניברסיטאות, ועל "פּלאַנטאַציעס פון גן-עדן עפּלאך" –

הציניזם במאמר זה כלפי הציוניזם עובר כל גבול. עד היכן מגיע כוחה של ההתנוונות ה"פאָלקיסטית" – קשה לשער למי שלא ראה פנינה זו.  והכותב הוא דוקא נער ליטאי חולני, שיש לו כבר ספר-שירים מלפני עשר שנים, ספר, שבו מררתו נשפכת באֶלגיוּת על מחלת-וגסיסת-עצמו.  ואף זה החולה המסוכן רוקד היום לגסיסתה של אחת ההתאמצויות האחרונות של ההוויה הישראלית –

...קראו לנחשים".

––

בפנים

– במאמר "על הפרק" בחוברת זו[1] נאמר במקום אחד: "וצריך חומר אנושי כזה שבמקום שצריך לעשות מאה בורות ביום יעשה מאה ולא חמשים".  פסוק זה מרמז, אולי, לענין ידוע, שיצויין במה שיבוא; אבל, אם כן, פורתא לא דק.  הדרישה מאת הפועל, שיתן מכסימום של עבודה לשם ריבוי-התוצרת של העם, כמו שכותב גם סופר אחר (מר לודוויפול) ב"חדשות-הארץ", ודאי שהיא צודקת.  במה דברים אמורים? כשהפועל עומד בקשר ישר עם האומה, זאת אומרת, כשהוא עסוק במשק לאומי, על קרקע-הלאום.  ואולם כשהאומה מופיעה לפניו בצורת בעל-בית, שבפרדסו או בבית-דפוסו הוא עובד וש"ריבוי-התוצרת" נוגע לרווחיו של בעל-הכסף בתור פרט יותר מאשר לאומה, אז ידאַג ל"מאה הבּוֹרות" או ל"עבודה בחול-המועד" המנהל והמשגיח, ואולי גם מי שהוא מן הסופרים, אבל לא הפועל ולא יעקב רבינוביץ.  זה האחרון, אמנם, יודע זאת, ובכל מאמרו הנ"ל מוּבּע היחס הזה, ומובע כיאות.  אבל עם סופר המתיחס בכבוד לזיעת-האדם ולטבעו יש לדקדק גם על מבטא אחד.  אַל לסופר משלנו לדון את הפועל שלנו עד שיגיע למקומו.  גם על חמשים בורות מזיעים די, ביחוד אחר הליכה ברגל במשך שתי שעות, וכלום בטבע-האדם הוא, ויהא האידיאליסט היותר גדול, לעבוד בעד סכום ידוע של משכורת, שאינה מספיקה למחיה אחרי הכל, דוקא למעלה מן הכוחות, בכדי שהכנסות-בעל-הבית תרבינה? זהו הצדק? אלא מאי? בעל-הבית הטוב והמיטיב אומר: אם לא מאה בורות, אז עבודתכם אינה שווה כלום, לחם-חסד אתם אוכלים, ואין לי חשבון להחזיקכם, והוא שולל את מקום-העבודה מן הפועלים? כן, זוהי כבר שאלה אחרת.  על זה יש מנהל ומשגיח ופנקסים וחשבונות, ועם צד זה ודאי מתחשבים הפועלים בדלית ברירה גם בלעדינו; אבל אנו, האינטליגנטים, שסעודת-הצהרים שלנו בלבד עולה ככל משכורת-הפועל ליום, לא יאה לנו לקבול על ה"דימורליזציה" של הפועל.  אנו הקוראים: "עבודה ולא בטלה" – אסור לנו להסיח דעת אף רגע מן הצד השני: עבודה ולא עבדות.

–––––––

אי-נורמאליות

– בפרדסו של העסקן הציוני ג. פּוּטרו רוב הפועלים (יהודים).  הדבר ירָאה כמקרה אי-נורמאלי.  ואולם הפּיטורין באו לרגל שביתה אחת, אף היא לא-נורמאלית ביותר.  וכשמעיינים בדבר רואים, כי אי-הנורמאליות היא מעיקרא דדינא –

כי בנוהג שבעולם ה"נורמאלי", שנותן-העבודה, בעל הכסף, רוצה לתת לפועלים שכר-עבודה עד כמה שאפשר פחות.  רק עד כדי שלא ימותו ברעב ממש ולא יהיה מי שיעבוד, ולקבל פרי-עבודה עד כמה שאפשר יותר, בכדי ש"העסק יגדל".  הפועלים מצדם רוצים להתייגע עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר, ובכל שעת-כושר מוכנים אלה האחרונים לשבות ממלאכתם, האמצעי היחידי להשגת מילוי דרישותיהם.  בעל-הבית בשעת אסון כזו לעסקו מוכן לטעון: בתנאים כאלה אי-אפשר בכם; אם להוסיף על משכורתכם או לגרוע משעות-עבודתכם אין לי חשבון להחזיק את בית-מלאכתי; לכו, איפוא, לסבלותיכם בתנאים הקודמים, ואם לא  – לכו מסבלותיכם והימַקו ברעב ובבטלה.  לזה האופן האחרון קוראים: לוֹקאוּט.  הציבור בעולם הנורמאלי נוהג להתערב בסכסוכים כאלה – בצורת ממשלה, דעת-קהל, עזרה לצד זה או.לצד אחר.  ואף זה ביסודו של סדר-העולם הנורמאלי.

בישובנו הדל, הבלתי נורמאלי – היחסים שונים קצת ושונים לא בטבע-הדברים ובטבע-האנשים.  גם בארץ-ישראל הבעלים הם בעלים והפועלים פועלים וכל דבר "נורמאלי" לא זר להם.  אי-הנורמאליות כאן הוא בזה, שהציוניסט המעסיק פועלים יהודים חושב את עצמו לאיש-חסד, לבלתי-נוֹרמאלי.  ובאמת, עובדים עשרות אנשים ומקבלים ארבעה שילינגים ליום, ואחדים מהם משום-מה גם חמישה, סך-הכל כך וכך; בעוד שאפשר היה לעשות אותה העבודה על-ידי פועלים שלא מבני-ברית בשלושה שקלים ליום, ואז היה הסך-הכל עולה כך וכך.  אי-הנורמאליות ניכרת.

היוצא מזה: אני, הציוניסט פלוני בן פלוני, מעסיק אתכם, פועלים יהודים; חברי בעלי-בכסף לועגים לי בגלל זה, מתקלסים בי, מוכיחים את משוגתי על פני.  לכן אתם למצער, הכירו בגודל-מעשי, אַל תפצו פה, היו מסורים בלב ונפש, אַל תשימו לב לכל עלבון מצד ההנהלה וההשגחה, אתם אוכלי לחם-חסד!

הפועלים מצדם משכימים לעבודה, הולכים ברגל שעה או שעתים עד מקום-העבודה, באים, עושים את המוטל, וכשהמשגיח "מביט בין האצבעות" (אף הוא "פילאַנטרוֹפּ", כלומר, יש לו חשבון שלו להביט לפעמים בין האצבעות, בכדי שאחר כך... וד"ל) עושים רק בכדי להיפּטר... לעזאזל! השד לא יקח את בעל-הבית!

עד כאן – נורמאלי.  אי-הנורמאליות מצד הפועלים מתחילה, כשהם "מתיחסים" ביותר ובאים בדרישות של תנאים מיוחדים, שאינם נהוגים בשוק-העבודה.  מה שנוגע להנהלה, החושבת את עצמה לקרבן עולה על מזבח-הישוב, הרי היא  מתמלאה חמה על כל דרישה מצד הפועלים, תהיה מה שתהיה.  היאך! "דימוֹראליזאציה" כזו! פועלים הסמוכים על שולחן-בעל-הבית, העושים אותו ללעג ולקלס בעיני כל חבריו הפרדסנים, עוד מעיזים לבוא בדרישות!

ההנהלה מתרגזת ומֵרוֹגז, כידוע, לא יצא דבר טוב.

בפרדס-ג.  יצא אפילו דבר רע.

ומעשה שהיה כך היה.  הפועלים התימנים, והם רוב-מנין של העובדים בפרדס, התמרמרו על שהם מקבלים רק ארבעה שילינגים ליום, בעוד שחבריהם הפועלים האשכנזים האחדים מקבלים חמישה.  הפועלים האשכנזים הכירו, כמובן, מעצמם, בצדקת-הדרישה, ולא עוד אלא שהם טענו בפני ההנהלה, כי אי-השוויון במשכורת הוא גם גורם לרעת-העבודה.  ההנהלה, כדרכה, מתרגזת: אלה תולדות פועלים יהודים! עבודתם אינה שווה כלום, מקבלים נדבות, והללו עוד מתחצפים לבוא בדרישות אל המנדב: למה הוא נותן לעני אשכנזי גרוש ולתימני רק חצי-גרוש?

הפועלים שבתו והציעו למסור את הדבר למשפט-בוררים.  המעוניינים בציבור הארצי-ישראלי, שבישוב יהיו פועלים יהודים (מפני שאז סכנת החיים אינה כל כך גלויה) ושהפועל היהודי יוקיר את מקום-עבודתו ולא יהיה מוכן ומזומן לעזבו בכל שעה, התערבו בדבר, שגם ההנהלה תסכים למשפטי בוררים.  משפט-הבוררים הוציא פסק-דין לטובת הפועלים, כלומר, להשוות את המשכורת, אלא בכדי שלא לעבור את גבולות-התקציב, רשאית ההנהלה להמעיט את מספר הפועלים.  ההנהלה – מתוך רוגז או מתוך חשבון, מי יודע מסתרי-הנהלה? – עמדה ופיטרה את רובם.  הפועלים ידעו, כי ככה לא יֵעָשׂה ביחוסי העולם הנורמאלי, כי אין מפטרין פועלים על שביתה ששבתו, אם הם זכו בדין, לא צייתו להנהלה והמשיכו את העבודה.  אז הופיע על הבמה שוטר, הופיעו גם פועלים נכרים – וסוף דבר, שהשובתים, אשר רצו לעבוד, לבלי לעזוב את מקומם, גוֹרשו.  אין פועל עובד בעל כרחו של נותן-העבודה!

את המוסר היוצא מכל ה"שביתה" הזאת וה"לוֹקאוּט" הזה – אני מניח לקולוניזטורים שלנו בעתיד הקרוב.

––––––

כרוז לאיחוד

– עכשיו, בנקודה המתה, שאנו עומדים עליה, אין ההבדל שבחוגי הישוב השונים בולט ביותר אלא, אולי, בקול-הדברים ובמידת-הצער.  ואולם כשתבוא השעה, שעת עליית-חלוצים והתחלת-עבודה – והשעה הזאת צריכה לבוא: בלעדיה אנו שוקעים באפלה – אז יתגלה בכל תוקף ובכל בהירות, מה בין החתירה להרחיב עסקים איזו שיהיו ולהעשיר על ידי איזו אמצעים שהם, לבין השאיפה לאכול להם ולחזק את כוחות-החיים של הישוב היהודי; מה בין ה"בניה", שרק סנפיריה וקשקשותיה דומים לציוניות, ותוכה צרעת ממארת, לבין מטרת ההתישבות הלאומית-החלוצית, כפי שהיא מוצאת לה ביטוי בכרוז שנתפרסם ב"הפועל הצעיר", גליון 6, ושחתומים עליו: הוגו ברגמן, קפלן ושפרינצק.

כן, על כל האמור בכרוז יכולים אנו כולנו לחתום בשתי ידים.  וכמה מצער מה שהוא נחתם רק בידי השלושה.  ל"צעירי-ציון" ולחברי "הפועל הצעיר" בחו"ל הן יש ערך רק במידה שהם מסוגלים להיות היום או מחר פועלים-חלוצים בארץ, ומי צריך לפנות אליהם, אם לא באי-כוח הרוב המכריע של הפועלים, שהנם כבר בארץ?

בממשלה של הדאגה הגדולה לקיומנו העממי אין מקום לכל אותה השלילה הנוראה של סכסוכי-מפלגות – בתוך ציבור-הפועלים גופא – ועוורון מכוּון; אין מקום להתנשאות ולעקמומיות של "נקודת ההשקפה שלנו היא כך וכך, בעוד שנקודת ההשקפה שלהם היא זו וזו" – – – אחת היא נקודת-ההשקפה לכל צעיר יהודי היורד מעל הספינה בחופי ארץ-ישראל, בין אם לשונו תביע אותה כך או אחרת.  אחת היא המטרה ואחדים גם האינטרסים, כמובן, אין פרצופי בני-האדם דומים, ויש הבדלים פרטיים בתכונות, בכוונות, בהעוויות, בסגולות.  אבל כל אלה הלא אינם ענין אלא לכאראקטרולוגים וליפי-רוח, אבל לא להולכי-דרך...

מסדרי הוועידה, כמונו, ודאי לא ה"אידיאולוגיה" של הפועל קדושה בעיניהם, כי אם האינטרסים של העובד והעבודה, והם, כמונו, ודאי נושאים נפשם לא לוועידת-צעירים, שיתאספו לעסוק ימים אחדים בפלפולי הסוציולוגיה ולהראות בקיאות וחריפות ב"ציוניזמוס וסוציאליזמוס", כי אם לכנסיית-צעירים, הרואים בעיניהם בכל שעה את התהום הפתוחה לרגלינו, ומן השעה הראשונה יגשו לגישור-הגשרים, לחיזוק המוסדות החלוציים...

ומוסדות חלוציים אינם יכולים להיות "חציים לכם וחציים לנו".  עמנו אחד וציבור-הפועלים – ציבור אחד בארץ.  על הוועידה לתקן את המעוּות של פירוד, שאין לו יסוד.  עליה לדרוש הרחקת כל המחיצות המיותרות, הנטויות בין הדבקים.

הוי, כמה אין הדברים נעשים אצלנו כמו שהיו צריכים להיעשות! הוי, כמה מתייגעים אנו בדיבורים על איחוד לשם מעשה, עד שלידי מעשה ממש אין אנו זוכים להגיע כלל;

–––––

נחמן סירקין

– ביושר-לב, בהכרה אינטואיטיבית נכונה ובשקידה ספרותית רבה עומד האדם החשוב הזה על משמר הציוניות העממית למן חוברות-הז'ורנאל "השחר" ו"דער המון" בימי הקונגרסים הראשונים; שׂבע-מחשבה, רענן-הרגשה, פקוּח-עינים ומחוֹנן בעט סופר מהיר הוא מופיע בכל אשר הוא כותב לנו בימים האחרונים.

לקראת בואו אל הארץ ישמח לב חברינו כולם.

 

["האדמה", כסלו תר"ף; החתימה: י.ח.ב.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] [חוברת ג' בירחון "האדמה"].