_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַזְכָּרָה לְיַלַ"ג

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

א

האזכרה לנשמת יל"ג, שאנו עושים בשנה זו, מתחילה אצל כולנו בהתאוננות על השיכחה.  "רק עשרים שנה עברו מיום מותו של גורדון, וכבר שכחו את גדול-משוררינו, שעמד בראש תקופה שלמה בספרותנו" – מעין קובלנה זו מנסרת עכשיו בעולמנו.  פוּרה שר של שיכחה, שאליו שיוע המשורר והתחנן, כי יבוא וישכיחהו את "צרות נפשו כי רבו" ושאל תחינתו הוא לא שעה, שלט בנו בכולנו מבלי משים וכאורח לא-קרוא בא וישכיחנו את המתחנן, את י. ל. גורדון!  כך, בקירוב, יוצא מרוב דברי הדוברים והכותבים והבאים להזכיר.  והנה אם הקובלנה הזאת באה רק לשמש פתיחה לנאומים נשפיים ולמאמרים עתוניים, נקבלה, אבל אם לדין – יש הרבה תשובות ופירכות עליה.  ראשית: מה דווקא גורדון?  ובשנות-היובל של אחרים, של הלֶבּנזוֹנים, למשל, האב והבן, של מאפו, סמולנסקין, ליליינבלום, ברוידס וכו' – כלום לא נוכל להתחיל גם כן בטענה זו ממש?  שהרי מי אינו נשכח אצלנו?  שהרי מי אינו נשכח אצלנו?  שהרי את מי זוכרים...  יותר נכון: את מי יודעים אצלנו מעיקרא?  – ואת שירי יורשו של גורדון שבימינו, לא את שמו, פלוני בן פלוני, הנזכר בהקפה גם בעתונים יהודים-לועזים, כי אם את שיריו ממש בעברית, יודעים אצלנו הרבה?...  – בעם ממש, לא "עדה" ולא "עדר", בעם, ששפת-ספרותו בפיו ובבתי-ספרו, ששם מחנכים את ילדיו על ברכי גדולי סופריו ומשורריו; בספרות ממש – לא "כתובת שעל גב המצבה" – בספרות חיה, שהוצאותיה הגדולות והטובות, המתכוונות לטובת הכלל, מוציאות בזול לעם את מבחר-חיבוריהם של סופרי-המופת שלה – שם יש מקום לידיעה, לזכרון, ושם יש מקום גם לטענה  ולתמיהה, אם גדול זה או אחר נשכח משום מה; ואף טבעי הוא, כשעומדים אז באותה ספרות על החזיון ומבקשים לברר את סיבותיו.  ברם אצלנו...  אצלנו, שהאינטליגנציה היא אסימילאטוֹרית ולועזית בהכרח – ידברו על "נצחון הרעיון הלאומי" בתוכה כמה שידברו – המון-העם, ביחוד בכרכים, גם כן עומד על עברי פי הטמיעה, והעברית, בכל אופן, גם לחלקיו היותר טובים, היותר חיוניים, היא שפה חתומה; אצלנו, שבתי-ספר עבריים, אשר בהם יזכירו את שם יל"ג לתלמידים, יש רק אחדים, ספורים, בארץ-ישראל ("ה"חדרים" שלנו, בארץ-ישראל כמו בחוץ-לארץ, הן עוד לא הגיעו למדרגה כזו!); אצלנו, שגם בתוך המחנה הקטן, הנשאר, של המשכילים-החובבים, העומדים מסיבה זו או אחרת נגד גלי הטמיעה, המטפחים ומכלכלים את ספרותנו הלאומית וקוראים בה, אין טעם-קריאה אמיתי ואין קבלת-רושם בלתי-אמצעית; אצלנו, שגם היודעים עברית הבינונים המעטים, כשהם קוראים בכתבינו העברים המעטים, אינם דומים בתפיסתם ליודעים שפה אחרת חיה וקוראים בה, והראיה – שגם שירי המשוררים ה"מקובלים" וה"אהובים" אינם שגורים גם בפיות קוראיהם המובהקים, לא כמו שמצאנו אצל אחרים; אצלנו, שמיעוט ופחיתות ידיעת השפה העברית אינם רק ברוחב, בנוגע לכמות, כי אם גם, ובעיקר, בעומק, באיכות-הידיעה; אצלנו, שארבעת ספרי-שיריו של יהודה ליב גורדון יצאו לפני שלושים שנה ולא יספו ושגם סמוך לשעת יציאתם, בחיי המשורר ובשעת יובלו, למשל, היו רק ארבעה-חמישה אנשים בין מנייני הקרואים שהבינו קצת עברית וידעו קצת מי הוא בעל-היובל, "ויתרם אנשים אשר גם חתום את שמם בלשון-הקודש לא ידעו", ועוד אתמול היו נכונים לכבד איש כגורדון ב"מטאטא שמכבדין בו את הבית" והיום לא באו אלא רק לשם סעודת-הכבוד ולהגיד למשורר – ברוסית כמובן!  – כי עד היום לא ידעו כלל, שזה האיש הוא משורר (איגרת יל"ג", ר"ד), – אצלנו, – שאול אשאלכם, אלופי ומיודעי, אצלנו – איזה מקום יש לדבר על דבר שיכחה, על שיכחה ששכחו את יל"ג?

 

  מַר לָעֲקָרָה, מַר מֶנָה לַמְשַׂכֶּלֶת,

     שֶׁזֹה לֹא כָאֲבָה וְזֹה לָרִיק חָלָה;

     וּמַר מִשְׁתּיהֶן לִלְבַב אֵם חוֹמֶלֶת

     לִרְאוֹת אֶת יַלְדָהּ נֻפָּץ אֶל הַסָלַע.

     וּלְמִי, הַמְשׁוֹרֵר בְּשָׂפָה נוֹבֶלֶת,

     אֶל מִי מִשְׁלָשְׁתָּן מַחֲלָתְךָ נִמְשָׁלָה?

 

מאידך גיסא, "השיבלים הבודדות", הנזכרות באותו השיר, שהוא ההמשך מסוף "למי אני עמל?", כלומר, העברים היחידים, ששורש-נשמתם בשירה העברית, עליה חיי-רוחם ולה בהכרח יישארו נאמנים עד נשימתם האחרונה – אלה יודעים את גורדון, קוראים את גורדון ואלה גם זוכרים את גורדון, עתה, כיום הזה, כמו לפני שלושים וגם לפני חמישים שנה, באודיסה, במקום שאין כמעט חיים עברים, אבל יש ירחון עברי, אשר בראשו עומד אדם ויהודי גמור באהלו, שיודע להראות זאת גם בצאתו, נעשה זכרון פומבי לנפש-המשורר.  אצלנו, ביפו ובירושלּים, במקום שכבר יש איזו התחלה לחיים עצמיים ומעט בני "עם ישראל חי", למרות הכל, הרבו עוד יותר לכבד את זכרון צור-שירתנו, אשר "כליותיו כלו בחיק" שירי ההגיון והעלילה שלו, אשר נא חלינו וסבל מכאובינו, אשר "מן החושים בו ועד המחשבה" היה – בעווננו – רק "חֱלי ודאבה"; זכרון אותה הנשמה הענתותית, רבת-הפצעים וזבת-הדם, אשר "ראשי מאוייה הוּכּו כולמו" ו"מתוֹם" – בסוף ימיה – "לא היה בּמוֹ", אשר "תבל היה לה כמדבר" –

 

  וּבַלֵב קַו תֹּהוּ

     מֵאֵין כָּמֹהוּ.

 

הדבר ברור: אם גורדון נשכח, הרי בכל אופן לא יותר מחבריו ובני-גילו עודרי-ספרותנו אתו, ואף לא שיכחה שם החזיון שלפנינו, כי אם חוסר-ידיעה, שאת סיבותיו אין לבקש אלא בזה, ש"הקוראים-הזוכרים האחרונים", אם כי לא כלו, אם כי לא היו אחרונים בדיוק, כחששו של המשורר, הנה גם לא נתרבו במידה גולה, כתרועתם של אחרים, באופן שלהמון-קוראים ולזכרון-עם אין עוד כל תקוה למשורר עברי.  ואולם אם ללא אמת היתה הצעקה במחננו, זה המחנה הקטן והדל, המסור אם מעט ואם הרבה לספרותנו, על דבר הישכח גורדון; אם הצעקה, כאמור, הבליעה בחפזה את שאלת מי ומי השוכחים או הסיחה דעת ממנה, הנה אי-אפשר שלא לציין, כי זעיר-שם עלו בתוך המחנה הזה גופא גם קולות אחרים, קולות משונים, שהשכיחו בשאון ובכוונה את הצד הזה של השאלה והקדישו כל מעיינם וכל שטף-דיבורם לצד השני, לבלתי-נזכר לבדו.  הללו בכלל לא התאוננו על עובדת-השיכחה, כי אם הכריזו עליה, הטעימו אותה והוציאו ממנה מסקנה "מעניינת": גורדון נשכח, שמע מינה שהוא ראוי לזה; המשורר אינו נזכר, שמע מינה...  שלא היה משורר; שמע מינה, ששטחי יותר מדי הוא גורדון המשורר בשביל ה"זוכרים" בני דורנו, הקוראים המודרניים.  אנחנו, שיש לנו – כביכול – לקרוא את פלוני ואת אלמוני, המשוררים האמיתים, מי זה מאתנו ילך לנוע על ה"פובליציסט" גורדון, שידע רק להילחם ב"שולחן ערוך" והיה רק בעל-לשון, אבל לא ידע את האהבה, לא ידע את הטבע, לא ידע את האשה וכו' וכו.  – והנה, אף על פי שלהיכנס בפולמוס מפורט עם בעלי הדעה הזאת אולי לא זו השעה ולא פה המקום, בכל זאת אי-אפשר לי גם כן לעבור עליהם בשתיקה גמורה.  נראה, שבעלי התביעות ה"גדולות" האלה חושבים (אם הם חושבים בכלל ואם אינם מדברים בעלמא, כסומא בארובה, בכדי שייראו כבני הדור, כבאי כוח התקופה החדשה, שעליהם, כמובן, ה"חובה" מוטלת לבטל תכלית ביטול את הדור הקודם ואת התקופה שחלפה...), כי משורר הוא דווקא רק זה האיש היודע להתפעל מהרים, מיעָרים, מעָבים, מקסמי-לילות, השר על קיץ וחורף ואביב ובציר, הנאנח במתיקות על מסתרי יצרי היצור הפלאי הזה, ששמו אשה; ומכיון שיל"ג לא הפליא לעשות בכמו אלה, הרי...  משל למה הדבר דומה?  לקוראת המונית זו, המאמינה בתום ובטיפשות-לבה, ש"פּוֹאֶט" הוא רק זה שפניו חיורים כשלג ומחלפות-ראשו ארוכות ועיניו שחורות ובוערות כגחלי-אש, ואם שלוש אלה, חס ושלום, אין לו, ויצא לגבי דידה מסוג הפייטנים!  באי כוח הדור החדש והטעם החדש אינם יכולים כלל לשוות בנפשם, שכשם שיל"ג היה יכול להיות משורר נערץ גם למרות זה שתסרוקתו, מהלכו ומלבושיו, כפי שהעיד עליו בעל-ה"זכרונות ומחשבות" ב"השילוח", שנה ראשונה, לא היו כנהוג אצל משוררי-אירופה הישנים והחדשים, כך יכול היה לדעת מלהט הרגש השירי וכל מעמקיו, אם כי לא היה "בעל-מקצוע" בדברי בנות-חוה ו"חידותן" ולא עגב על ה"נאוות" מדילסברג ומשאר מקומות (כבודן של אלה, כמובן, במקומו מונח!).  האנשים האלה אינם משערים כלל, שיכול אדם להיות משורר גדול אף כשאינו משורר-האֶרוֹטיקה, או אף כשאינו מחיה נשמות לפגרים מתים של הטבע, אלא לבו נתון בעיקר להעיקר בשבילנו בטבע: לחי ולמדַבּר, לאדם וליחוסים שבין אדם לחברו.  נשווה בנפשנו: שני אנשים שוכבים בחדר אפל אחד ושומעים צלצול פעמון בית-תפילה רחוק לראש אשמורת.  האחד חושב על הצלצול, על צליליו, על הודו, על נעמו, ומחשבות השני נתונות משום-מה, בעיקר, למצלצל, לבן-האדם העומד שם במרחק ומושך בפעמון.  הוא חד לנפשו חידות, אם אותו המצלצל הוא איש אשר שנתו תערב עליו וחובת-משׂרתו לקום ולמשוך בפעמון היא בעוכרי-שנתו, או– מי יודע?  – אולי האיש סובל מנדודי-שינה, כל הלילה יתהפך על משכבו ואין נחת, והשעה, שעת קומו לעבודת-חובתו, דווקא היא מביאה גאולה לו?...  וכך הוא הוגה במצלצל עד שהדי-הצלצול כמעט שנבלעים בשבילו...  התחשבו, רבותי, כי חֵרש הוא האיש השני?  התאמינו, כי מחשבותיו הן פחות עמוקות ממחשבות-הראשון והתרשמותו פחות דקה מהתרשמותו של חברו?  לא!  לאו דווקא תוכן-מחשבות זה או אחר עושה את האדם לחושב, כי אם אופן-המחשבה; לאו דווקא התוכן הרומאנטי של השיר, עושה את בעל-השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על פי דרכו את רגשותיו האנושיים.  ובזה – האם לא הראה יל"ג את כל כוחו ויכלתו הגדולים?  האם לא ידע לתת ניב-שפתים נמרץ לגילו וצערו, להבעיר לבות אנשים בדברים היוצאים מלבו הוא, לצקת בוז לכל המאוס בעיניו, לגלוג – לכל השנוא עליו?  האם לא היה גם בנערוּתו הפה הנותן אמרי-שפר, הביטוי הברור לשאיפות, תקוות ונתיבות חדשות?  האם לא היה הוא בשירתו נושא הקידמה האנושית ברחוב-היהודים, מליץ ההתנערות וההשתחררות?  ואחר כך – האם ההתמרמרות על סדרי-החיים המכוֹערים, על ההשקפות המאררות, על "אוסף החצץ בו מילאו את פינו" ("תמרורים"), אינו תוכן די הגון לשירת-עוז, לשירה אמיתית?  והאם אפילו המבטא האחד הזה שהזכרתי כרגע אינו מצלצל כדבר היוצא מלפני המשורר-השליט?

כן, כמעט ששכחתי.  בזה הן הכל מודים: יל"ג היה בעל-לשון!  ואולם, מוסיפים ה"מבינים", רק בעל-לשון.  וראיה לדבר?  הוא מעריץ את אד"ם הכוהן על "ידיעתו את דרכי-לשוננו על בוריה מאין כמוהו" ("איגרות יל"ג, ג').  הקורא-המבקר המודרני של חמש-עשרה השנים האחרונות גם את זה יחשוב לו לעוון.  ולא יראה הקורא ה"דק" הזה, כמה יקרה היא זו ההוקרה שהוקיר המשורר המתחיל (האיגרת ההיא נכתבה בשנת תרי"ח) את רבו המשורר המובהק, כמה יש בה מאותו היחס של מחדש אמיתי, של נושא תרבות חדשה, למי שקידמהו מעט וקרוב לו בזמן  אל מול המבטלים אותם, את שניהם, בשם העבר הרחוק, המת ברובו.  בזמנו של יל"ג הצעיר, היוצא על הבימה, היתה כל הספרות העברית, כידוע, המצאות בביאורי מקראות ואגדות-חז"ל, "חידות" בשמות-עצם פרטיים שונים הנמצאים בתנ"ך, לחדד בהם את האברכים הסמוכים על שולחן- חותניהם...., העלאת-גרה בחרוזים טפלים וחקירת-קדמוניות על אנשים סופרים מימי הביניים.  באד"ם הכוהן ראה גורדון הצעיר אדם חי וקרוב, הטווה את החוט הלאה, הבא לא לכבור מים בכברה, כי אם להוסיף אבן על זה, שבניו אחריו יקראו בנין התרבות העברית החדשה.  ואם אד"ם הרבה להכניס עסקי-משפחה בשירים, וגורדון בשביל עצמו מצא לנכון לבלי לעשות כך ("בנים לי נולדו – שירי לא באו"; תחת זאת במזמורי-תהילה למלכים, לרוזנים לעשירי-ארץ יצא בעקבותיו, כידוע), הנה בעבור זה לא שׂטה לב השני מהראשון, אחרי שהשפה העברית היתה בעיני המשורר הצעיר רעייתו של הכוהן הגדול ("הבאת ביכורים"), שהרבה סבל ממנה והרבה התענה עליה, ולמה יימנע לתנות את צערו הפרטי לפניה ולשפוך דמעות-ששונו או אבלו בחיקה?  בבעל "שירי שפת-קודש", למרות כל מגרעותיו, ראה יל"ג משורר בעל כוח חדש הבא עם עניינים חדשים ויודע הרבה מיסורי השפה וחבליה...

 

     ...אָדָם אֶחָד!  לְךָ אֶשָּׂא עָיִן,

     אָסְפֵנִי-נָא אַתָּה – – –

 

וכשראה את הביטול והזלזול מצד אנשים ידועים למורהו ורבו, מצד האנשים היודעים רק לבטל ולזלזל מדור דור, חשב בחמת-רוחו: "הנה לשיר בשירים לא ייטיבו ממנו וכל פשעו וחטאתו, כי עודנו חי עמנו היום".  "אולם אנוכי – הוא מוסיף הלאה – אשר גם אנוכי עודני חי בעצם עלומי ועודני חפץ לחיות בארץ, אנוכי לא אוכל לחשוב לו עוון זה" (שם, במכתב הג').  אלה הם דברי הבא בשם ספרות נולדת חיה לעומת הדורשים אל המתים ורק אל המתים.  אין החי יכול לבלי לכבד את החי, אשר "מָצה והתענג משד שיריו וכו' ומעודו איוותה נפשו להיות יודע ומבין בשפת קודש למצער כמוהו" (שם).  "למצער כמוהו" – כמה ענוות-עלומים ויושר צעיר בשתי המלים האלה!  "למצער כמוהו" – אבל באמת הן ניתנה לו יותר מתפילתו, שהרי אפילו בשיריו הראשונים של יל"ג, שנכתבו עוד בהשפעתו של בעל "החמלה", "דל מבין" ו"המשורר והמתאונן", כבר עלה התלמיד על רבו לא רק ברוח בת-השירה – קצת פחות דידאקטיקה, פחות התפלספות וקצת יותר אינטנסיביות ציורית, יותר חיוֹניות – כי אם גם ברוח משפטי השפה העברית, התכת סיגנונה, סלסולה ושכלולה.  כבר שם יש מבטאים ("מכוס השושן אל יקבני חוֹח", בדרך משל), שהם תמונות שלמות, מה שכמעט לא נראו עָדיו.  ב"אהבת דויד ומיכל" זו הפואימה שהובלה שי לאד"ם (עוד תיזכר בהמשך-דברינו), אמנם, אין עוד אותו הטמפּוֹ החי, השוטף, המתאים כל כך לפאבּוּלה המעניינת והמפליאנו כל כך ב"אסנת בת פוטיפרע" שגם זו היא אחת הפואימות הקדומות של גורדון (נדפסה ראשונה ב"שירי יהודה", שנת תרכ"ו); אין עוד הרבה מאותן הקומבינאציות המקוריות בחרוזים חדשים, שאנו מוצאים מיד ב"משלי יהודה", ספר שיצא בשנת תר"ך ושהיה כמעט ערוך לדפוס, כפי שאנו למדים ממכתב אחד, בשנה שאחרי צאת "אהבת דויד ומיכל", היא שנת תרי"ח.  אבל גם כאן יש סימנים מובהקים רבים לכל חיוניות-השפה שבפי המשורר-התלמיד ולכל העתידות הנכונים לפניו.  הלא ייפלא, שיל"ג זה, שלא היה משורר-הטבע, אליבא דכולא עלמא, השכיל, בכל זאת, כבר אז לפנות לשמש השוקע בפשטות פיוטית ובלשון, שבה עוד לא פנה אליו איש מאנשי השירה העברית עד יל"ג ולאמור:

 

     הֲבִנְהָרִים, שֶׁמֶשׁ, חָרָה אַפֶּךָ,

     כִּי אֶת מוֹסְדֵימוֹ תַצִית בִּרְשָׁפֶיך

     וַיַעַל עַמוּד-הָאֵשׁ הַשָׁמָיִם?

 

בכלל, כמה לא נכון הוא לרוב אותו חיתוך-הדין: "פלוני הוא רק בעל-לשון, משורר מן הראש ולא מן הלב", יתברר לנו מתוך זה שנזכור, כי גזירה ביקורתית זו שגורה בפי מבקרי כל דור ודור ביחס למשוררי הדור הקודם לו.  התאמינו, שגורדון בעצמו, בכתבו בשנת תרכ"ט למבקר המודרני בזמנו אברהם יעקב פאפירנא, בעל ה"קנקן חדש", לא נמנע מהביע את דעתו, ש"ה' לעבענזאן (כלומר, אותו אד"ם הכהן, שבתפוש יל"ג העלם בעט היה לו הוא סמל וצלם, ושבאמת שמר לו את נאמנותו עד ימיו האחרונים.  ראה איגרת קס"ג ועוד) אינו משורר מטבעו, כי ידיעתו בשפת עבר ודקדוקה רבה ורחבה וכו', אבל איננו משורר אמיתי בעבור חושו בו היבש כעץ.  כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא בהרגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב.  אדם כזה יוכל להיות חוקר ומבאר ומדקדק ופילוסוף וכל מה שתחפוץ, אבל לא משורר, מפני שהכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, וזה אין לו" (איגרות יל"ג", ע"א).  ממש מה שנאמר עליו, על יל"ג, לאחר כך, אמר הוא – בהיסחפו בזרם-הזמן – על אד"ם.  כאשר נעשה לו כן עשה הוא וגמולו שב בראשו!  אבל האם הדבר הזה אין בו בכדי ללמדנו מה?...

במידה ידועה הדבר מובן: רגשות אחרונים משכיחים את הראשונים; ולאחר שהרגשות האינטימיים של הדור הקודם, שיצרו את לשונו השירית, שהם-הם חִיו אותה, נתנו את רוחם בה ומהודם עליה, לאחר שאלה מיטשטשים ונשכחים אצל בני הדור הבא, מתקבל אצלם רושם, כאילו לראשונים לא היתה אלא איזו ידיעה לשונית ושירה מן הראש, אבל לא מן הלב – כלומר, מן הלב הדופק עתה, ברגע זה!  ואולם אנו, בכל הבנתנו את מקור המשפטים שבכיוצא באלה, מן הראוי לנו לשדות בהם נרגא.  אל-נא נשכח, שכל משורר בעל לשון חדשה באמת אי-אפשר שלא יהיה משורר מן הלב, בהיות שהראש הקר אין בכוחו לחדש מעשי-בראשית ולתת און בידי בעליו ליצור בריאה אורגנית כבריאת-הלשון, הלשון החדשה באמת מורה תמיד גם על חידוש-התוכן  ועל שירה לבבית.  גורדון היה מחדש גדול בלשון העברית, רק בפיליטוניו שכתב על רגל אחת יש שהלשון האפילה על התוכן הבלתי-עשיר, ויש שהיה בה גם מן "הסרח העודף"...  אבל ביצירותיו, לא רק בפואימותיו, כי אם גם בפרוזה שלו, חשף הרבה שפוני-סגולותיה של הלשון העברית, לש בעיסתה לישה גדולה, הרה נפלאות בצירופיה עם הארמית והתווה לה גם נתיבות חדשות.  צאו והשוו את השפה עם כל אופני-דיבורה העממיים, התלמודיים, ש"בכף-רגל עגל" לשפת "בסתר-רעם" של מנדלי – האם נופלת הראשונה וקודמת מן האחרונה והמאוחרה?  ומאין באה לו ליל"ג הלשון הזאת, שעד בואו לא ידע איש להשתמש בה כמותו, כלומר, מאין נברא אצלו זה הצורך הגדול לברוא לו לשון חדשה, שבכדי למלאותו טרח כל מה שטרח ועשה כל מה שעשה?  האם לא מתוך ההשגות החדשות שהשיג, האם לא מתוך התוכן הפנימי החדש, שחי בו, במשורר הגדול, וביקש לו מוצא וביטוי?  האם לא "חוש-המשורר", כלומר צירופי המושגים הממשיים וההרגשות הריאליות החדשות – למצער, אז – שקיננו והסתערו בו בכוח ואייל, האם לא אותו החוש הוא שחולל גם את פלאי "בעל-הלשון" הזה, את הסיגנון הגורדוני ?

אין כל ספק, שגם בנוגע לאד"ם, שקידמהו, צדק במשפטו גורדון ה"מביא-ביכורים" התמים מגורדון בעל המכתב המובא למעלה, מגורדון המשורר המפורסם, שלפיכך הוא, אולי, כבר מתכוון – ואולי גם שלא בידיעתו– לעשות נחת-רוח למבקרים הצעירים הבאים עם הרוחות החדשות המנשבות.  גורדון, ש"כל חושיו היו מכורים לעברית לצמיתות", אי-אפשר היה לו שלא לחוש ולדעת את כל גודל הצעד-קדימה שעשה אד"ם בשירה העברית ביחס לבעל "שירי-תפארת", למשל.  גורדון הרגיש בוודאי די-הצורך שאד"ם, אשר הוא בעצמו עלה עליו כל כך, הוא יותר מבעל "שירים בשפת קודש", כי מגמתו אינה רק בלשנית, כפי שאפשר להוכיח על פי המובן המדוייק של השם הזה, אלא משורר גדול בדורותיו, מוּרם בהשקפות-חייו ובחיי-נפשו מעל כל בני דורו.  ברם, יל"ג, רבותי, היה משורר חזק לא רק בדורותיו.  זהו מה שאני רוצה להזכיר לכם.  הוא קיבל בת-שירתו מאד"ם ומסָרה לביאליק, ואנו כולנו, הניצבים פה, יודעים, כי אכן גדלה ויפתה השמש שזרחה לפני עשרים שנה מזו ששקעה אז, כי גם שיר בינוני בכמות ובאיכות כ"בית-עולם" עולה, בכל זאת, לאין ערוך על השיר בשם זה אצל יל"ג: "בית מועד לכל חי".  יתר על כן.  לא רק בנוגע לשירת האדם היחידי יודע ביאליק את אשר לא ידע יל"ג, לא רק להרעיד נפשנו בגורל חיי האשה האלמנה כשהיא לעצמה, שממנה נחל את שירו, מבלי כל תרעומת על "הני רשיעי", לא רק להרעיד שפתינו בשׂחקת-חנינה על "תקות-העני" ליזר-מנדל המלמד, בלי כל שייכות דווקא לעוּלן של הלכות-פסח, לא רק להכניסנו לעולמו של התלמיד-חכם הצעיר העברי ("המתמיד") בלי כל אינטריגה של חילוף-פאספורטים ("יוסף בן שמעון"), אלא גם במה שקורין "מוטיבים אזרחיים" חזק ומקיף ומרעיד שיר כ"אכן חציר העם" יותר מ"עדר-אדוני" ומהבית:

 

     אַךְ חָצִיר הָעָם יָתוּר לוֹ בָרֶפֶש,

     הֶחָצִיר כִּסָה כָּל אַגְמֵי הנֶפֶשׁ –

 

ב"סילוּק-שכינה".  יודעים אנו גם כן, כי בעוד שאחרי הפוגרומים הראשונים כתב גורדון רק את "אחותי רוחמה", שיר שבכל רכותו, כמעט הבלתי-גורדונית, ובכל ים-היגון שבתוכו, סוף-סוף, אינו נקי מהוראת-דרך לארצות-הברית, הוראת דרך פרוגרמתית ומוגבלה, ומתנחומי-החולשה, המתאימים לסניגור מ"דרך בת עמי", "לא לך החרפה, כי אם למעַניך" – הנה ביאליק, אחר קישינוב, התעלה עד פואימה-תוכחה לירית ב"משא-נמירוב", עד הדברים העזים והמרים כמוות וכישיבה בקישינוב עצמה.  ואף מה שנוגע לאֶפּיקה ציורית – לא סיפורית – ניסה גורדון רק באחרית ימיו לשים פניו אל המדבר והשאיר לנו אך קטע מהקדמה, שגם היא אינה אלא חוזרת על האמור, בעוד שביאליק נתן לנו יצירה נשגבה וגמורה מזה העם.

 

     עַם גָדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָם,

     הֵם נָפְלוּ – חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם –

     גַם הַיוֹם בַּעֲבוֹר הָעֲרָבִי עֲלֵיהֶם

     וּבְכִידוֹנוֹ לֹא יַגִיע עַד קַרְסֻלָם.

                             (יל"ג, "דור המדבר")

 

כל זה בוודאי נכון.  כל זה ידוע...  ובכל זאת אין אני יודע אם אחטא לגולת-הכותרת של שירתנו הצעירה באמרי, כי בנוגע לעליה והתרוממות על הקודם לא רק שלא נופל "האריה המת" מהשנהב החי, כי אם גם גדול כוח-הקפיצה של יל"ג מאד"ם על זו שעשה ביאליק מיל"ג.  את הטוֹן הלירי האמיתי, האדיר והנוגע כאחד בנימים הכי נסתרות של לבבנו, ודאי שלא ידעה שירתנו עד ביאליק (מיכ"ל ומאנה לא היו אדירים ואף הם הן מתו, סוף-סוף, בילדותם), ואולם המעוף השירי הגדול, הפּאתוֹס הלאוּמי המזעזע, רחבות-הרגש ועוז ביטוּיו – כל זה לא זר כבר לבעל "במצולת-ים", "בין שיני אריות" וגם בהרבה עמודים מ"קוצו של יוד"!

ולפיכך, מדי דברי על יחסם של חוגי קוראים ידועים לגורדון, הנני חוזר ואומר: לא מתוך רוב-עמקות יתיחסו ככה לשירת יל"ג, כי אם להיפך, מתוך שטחיות מעציבה; לא מתוך טעם מפותח ביותר לא יקראו ולא ילמדו בעל פה את שירי יל"ג, כי אם מתוך קוצר-רוח וחוסר-חיבה לשירה העברית.  הקוראים המעטים בני דורו של גורדון היו, אמנם, בעלי דרישות לא-גדולות, אבל הם קראו את שירי משורריהם לא רק בנחת ובסבלנות, כי אם גם בחיבה, בעוד שהקורא ה"מפונק" של היום נחפז יותר מדי ויודע רק לבעוט.  הייפלא, שלגורדון אין כל ערך בימינו?  והדבר שאין צורך לאמרו הוא: אין חולק, שחלק גדול מאוד מיצירותיו של יל"ג נתיישנו, כלומר, אינן עושות עלינו כמעט כל רושם – ופשיטא שמהרבה והרבה מדבריו ודעותיו נתרחקנו מאוד!  – אבל, בכל זאת, יכול אני לומר מפי הנסיון, שכתבי יהודה ליב גורדון, למרות מה שאין בתוכנם ובתכניתם הרכבה יתירה, עושר ציורי רב וגילוי עולמים מיוחדים, נצחיים, הנם עד היום וצריכים להיות עד היום בשבילנו אוצר כל יקר תרבותי, באר מים חיים ומקור שירת-עם אשר כל חפץ לא ישווה לה.

 

 

ב

אם הימים האלה, שאנו חיים בהם כעת, ימי הפירוד הגופני ופיזור-הנפש, ימי טשטוּש-הצורה והחרם הכלכלי, ימי המעשים הקטנים והמשעולים הצרים, הנם ימים רעים לישראל – הנה הימים, אשר בהם יצא יל"ג על בימת הספרות העברית, היינו לפני יותר מששים שנה, ימי ראשית התבגרות תנועת ההשכלה בקרב יהודי-רוסיה, היו ימים מכוערים בחיי בני ישראל.  העניות לא היתה אז גדולה משל עכשיו, אבל איזו יבושת נוראה, עמוקה וקשה מכהיום, שררה ברחוב-היהודים בליטא עם פּרוּשיו, סרסוריו, בטלניו, שדכניו, מוזגיו וראשיו.  גם החוטפים מתקופת-ניקוֹלאי עוד התהלכו חיים לעיני כל, קוממיות!  ואם ר' ופסי הכוזרי-האכזרי מ"קוצו של יוד" איננו, בתור אדם, כפי שאנו יודעים, הטיפוס של רב ישראל ליטאי (אף כי בוודאי היו וישנם בין כוהני-הדת שלנו גם הרבה גרועים מזה בפעיטוּת-התכונה, באדישות לכל עניני העדה, בהתבטלות מפני התקיפים, בחנופה לאלה שפרנסתם מהם, והיום – וביחוד בערים הגדולות – גם בעשייתם את בניהם ל"גויים" גמורים!) – הנה מה שנוגע לשמגר הפרנס מ"שני יוסף בן שמעון", המדקדק לקיים מצוות הלוויית מתיו, אם כי "טרוד הוא מאוד בצרכי הציבור", הרי זה תמונה מדוּיקה וחיה (גם במובן הפסיכולוגי) מהמושל היחידי אז בקהילות-יעקב.  "הטירדה התמידית בצרכי ציבור" של השממיות הללו היתה – למוץ דם העניים, בעלי המלאכה וכל המתפרנסים מיגיע-כפיים ולמסור לצבא את בניהם, בני ההמון, תחת בני-בעלי-הבתים העשירים המתנועעים על הגמרא.

לשפלות המצב התרבותי של ערי-ישראל בעת ההיא יש לנו עדים נאמנים, הלא הם הרבה ממכתבי יל"ג, המכונסים בשני כרכים ע"י המנוח וייסברג.  "ציבורי בתי הרס, גלים נִצים, גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים, מעט מהם סוחרים בסחורת פרוסיה במעשה צעצועים ובפטוּרי ציצים, ושאריתם משמרים הבלי שוא, קנאים ובעלי חִצים, או חובשי בית-המדרש ומחשבי-קצים, וכולם ישנים שנת מרמיטא, נרדמים בחזקה ואינם מקיצים".  – האיגרת הזאת, איגרת נ"ד, נכתבה בשנת תרכ"ו, היינו כעבור כמעט עשר שנים משנת הדפיסו את "אהבת דוד ומיכל", והוא כבר עקר אז את דירתו מפוניבז (או פּה-ניבֶז, כמו שהוא מציין באיגרת אחת) והתיישב בטֶלז –  אך "סדנא דארעא חד הוא", נאנק המשורר שם.  ב"ציבורי בתי ההרס, בגלים הנצים" "לא ישבו משכילים וחכמים ולא גרו סופרים ומליצים".  אינטליגנציה עברית, טובה או רעה, כמו היום, לא היתה אז כלל.  אמנם, גם עתה, בתקופתנו, נמצאת התרבות העברית, זאת אומרת, ביטוּיה הספרותי, בחוג צר, הספרות שלנו גם היום נקראת, כידוע, על-ידי מעטים ומובנה על-ידי יחידים.  אבל המעטים והיחידים האלה הנם כבר, לאשרנו, סביבה, קטנה, זעירה, אבל סביבה, וכמעט שלמה;  לנו התרבות העברית אינה צעצוע ושעשוע של שני אברכים המשוחחים עליה ביניהם בין מנחה למעריב, כי אם צורך נפשי עמוק, לחם ומים.  ספרותנו העברית עוד אינה עממית, במובן החשוב כל-כך של מלה זו, אבל היא שואפת לזה, היא כבר עומדת על דרך זו, ובכל אופן לעם-הקוראים העברים הקטן היא ענין עממי.  לא כן אז.  המשכילים הספוּרים – אחד או שנים בעיר – לא הגיעו בעת ההיא גם למדרגה של חוג צר; הם לא היו עדיין סביבה כלל.  בספרים עברים חזרו מחבריהם על פתחי-נדיבים, שכמובן לא פתחום ולא קראום, וכל הקהל הקורא בכל רחבי ליטא היה קומץ דל מ"מעמד" הסמוכים על שולחנם של חותניהם או על שולחנן של נשיהם, שקראו איש את דברי חברו ושתו בחלקות איש לרעהו או עקצו וקינטרו איש את אחיו.  הרוצה לעמוד על היחסים הנלעגים במקצת והנוגעים עם זה עד הנפש, ששרר אז בין הסנוניות הראשונות, בין אבות-אבות האינטליגנציה העברית של דורנו, יקרא את איגרות יל"ג הקדומות.  באיגרת הראשונה שלו, למשל, שאנו מוצאים בקובץ-האיגרות, משנת "ברכה וישועה", היא שנת תרי"ח, ימצא גם מעט תמימות בנוגע ל"הגביר הנכבד והמשכיל השלם, תפארת-משכילים והדר-עשירים, חוטר-גאווה מגזע רמי-היחש", שאליו הוא כותב; גם הכרת טובה ל"הידיד המשכיל", שהואיל להזכיר את המשורר לפני אותו "חוטר-הגאווה" ו"לשית את פרי הגיוני-עלומיו למאור-פניו"; גם מבטאים אחרים אופיניים מאוד מאוד...  אבל יחד עם זה יש כבר הכרה עמוקה, ש"לשון קדשנו מקוממת עדתנו ומחברת לבות-בניה, אלו בוניה, בעבותות אהבה ואחווה בכל ארצות-תפוצותיהם".

גבה-הקומה נראה מד, גם כשהוא כפוף!  בכלל, איגרות יל"ג במידה שהן מעניינות לתיאור פרצופה התרבותי של תקופתו, באותה מידה חשובות הן להבנת דמות-דיוקנו של המשורר, שהוא מעורה בעל-כרחו בקטנות ובדלות-סביבתו, ויחד עם זה מעולה ומתנשא עליה לאין ערוך.  מן האיגרות ההן מתבלטת לפנינו קומתו של יל"ג עם כל היתרון לאדם שבה, למרות כל הפגימות.  בצורת אותם המכתבים, למשל, יש המצאות-חן תפלות, הרבה שפת-יתר, קורטוב לא-קטן של התגדרות בתארים, בחרוזים, בלפ"קים, בכל מיני לשון נופל על לשון – כל אלה כלי-זינם הגדולים והכבדים של משכילינו בימים ההם – אבל, תחת זאת, בעיקר-תוכנם אין, מאידך גיסא, כל קוֹקטיוּת וקאַפּריסוֹת של, נאמר, המשוררים דהאידנא!  שם הכל כובד-ראש, נאמנות-לב ומעשיות.  ואחרת, אמנם, גם לא יכול היות.  הבאים בחליפת-מכתבים אז הן היו יחידים, יקרים, דרכי-החיבור קשים; ועל כן היה כל מכתב מעין מאורע, ביחוד אם עוד צורף אליו איזה עלה של "צייטונג", שהיה תמיד אורח הגון ביותר ויקר-המציאות.  יל"ג כותב-המכתבים הרגיש לפעמים, אולי בבלי-יודעים, כי הוא הוא הבא לשאת את התרבות העברית על כתפיו – והמשא כבד ונכבד גם יחד!  מרוּבי-איגרותיו נשקף לנו ליטאי איתן, עקשן ותקיף בדעתו, בעל מידות ישרות, אם כי בינוניות, אוהב-תורה, כל מין תורה, וממית עצמו עליה, נבהל על פרנסה, על שלום ביתו ומשפחתו, שהוא מסור אליה עד לקיצוניות, אבל לא "נחפז לקבל פז" ויודע להקריב הרבה על מזבח היקר והקדוש לו; אוהב את הכבוד, שומר עליו בכל כוחו ונוקם ונוטר למשׂנאיו, אבל יחד עם זה נקי-נפש, רֵע מצוּיין וגלוי-לב עם ידידיו כ...  כמשכיל משנות העשרים למִספרנו.

עוד נשוב לתכונות יל"ג ולאיגרותיו בהמשך-דברינו.  ועתה נחזור לעניננו, שהוא רוח הזמן ההוא והימים ההם, ונאמר, שעם כל הקומיזמוס הגלוי, האלמנטארי, אשר במשכילי דורו של יל"ג בדרך כלל, הנה אין לשכוח בשום אופן, שבכדי להיות משכיל אז, בכדי לחפוץ להיקרא בשם משכיל, דרוש היה, על כל פנים, להיות אדם-המעלה בבחינה ידועה!  אמנם, כשאנו מעיינים עכשיו במליצותיהם ובהגיונותיהם של בני הדור ההוא, אין אנו יודעים להחליט, אם באמת חשבו והרגישו האנשים ההם בכל זה, מה שאין אנו מוכשרים לחשוב ולהרגיש, או אפשר שרק כאילו התחפשו, כאילו השיאו את עצמם לחשוב על זְרוֹע הַנֹהַּ הַגָבוֹהַ שֶׁל אֱלֹהַּ ולהרגיש, כביכול, את "הדר-הטבע על כל הר וגבע" – וכל רוח אמיתי לא היה בהם...  אבל אם גם כך, אם גם לשם מצוות-השכלה, מצוות-אנשים מלמודה, הביעו מחשבות אשר לא חשבו ורגשות אשר לא הרגישו – יבורך זכרם, כי הגדילו לעשות!  כי איך שיהיה, ובכל זה, כמו גם ביחס המיוּחד שלהם ל"גברת-השפות" העתיקה, היתה מרידה, לפעמים שלא במתכוון, בהוֹוה השנוא, בדורם, דור עני, שהיה עני גם ממחשבותיהם ומרגשותיהם אלה.  בדור כזה ובחיים כאלה ובמצב תרבותי שכגון דא לא ייפלא מה שהמשכילים העברים הבודדים, "צמחי ה' אשר החלו לצמוח מתחתם", המשורר הווילנאי ותלמידיו הנוהים אחריו, לרבות יל"ג, כל זמן שנהה, לא חפצו לדעת כלום מחיי וילנה ואגפיה והתהלכו באשר התהלכו, לרוב בעולמות מופשטים ובחיים לא להם.  "זמיר עריצים השמיעו במרום, קולות אלוהים המליטו, העלו רוֹמה" על החמלה ועל העצב, על האהבה ועל התאווה, על הקנאה ועל השנאה, על ההצלחה ועל האושר, על הנצח ועל השארת הנפש, על מוצאי ערב ובוקר – דברים שהיו כמעט מחוץ לתחומם הממשי וייתכן שגם לא נגעו בהם באמת.  ייתכן מאד, שנגיעה אמיתית, חיה, בלתי-אמצעית, היתה להם כלל לא לתכני שירתם הלקוחים בהקפה, כי אם אך ורק לשפת-שירתם, ללבוש-הקדומים היפה, שההוֹוה הקיים ליכלכוֹ וגם גזר עליו מעין נידוי, ואשר אליו התאימו בכוונת מכוון גם גוף יפה, כלומר עניינים נשגבים.  וזה ודאי הוא: השפה העברית וצליליה, פסוקי התנ"ך ומלותיהם כשהם לעצמם היו להם קוּלטוס, עבודת-אלוהים ממש.

 

    

     מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ,

     לְמִקְדָשׁ הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ.

                             (כל שירי, ח"ה)

 

כך מספר גורדון אחר כ-כך על יחסו בימים ההם לשפה העברית, גורדון, זה האיש, שהסנטימנטאליות בכלל היתה זרה לטבעו תמיד.  ואולם הוא הדבר, שזו לא היתה רגשנות עשויה כל עיקר – ביחס זה לא היה שום אבק-זיוף; הוא היה מקור כל חייהם הממשיים, המים החיים המעטים, ששרדו להם ברחוב הקנאים וה"עקרבים", אשר אליהם ישבו.  הם, הכוחות היותר טובים שבעם, בבואם – נעוֹרים מרוח-ההתחדשות שהחלה לנשוב אז זעיר שם באהלי יעקב – לשים מסלול חדש לשירת עמם, לא יכול גם לעלות על דעתם, ששפת השירה הזאת תהא לא שפת-עבר, שפת כתבי-הקודש, שפת-ארץ-מולדתם היחידה.  ובחירת השפה הידועה – בחירה שבידיעה ובהכרח – הסבה גם בבחירת תכנים ידועים.  אנשי-ה"שכל" ההם, מבלתי-יכולת למצוא בסביבה שלהם, הדלה והפרועה בתרבותה, דברים שייכּבדו על שכלם, שמהם יינקו "דבש וחלב" להשקות בהם את "שירי-זהבם", נאלצו לעזוב את "ארץ-הציה", היא רחוב-היהודים בימיהם, לפנות עורף לחיי יום-יום ה"ז'ארגוניים", אם ראוי לומר כך, שמסביבם, להתרחק מהם כמטחווי קשת – ובכוונה מושכלה: בכדי ש"בת שירתם תַּמָתם", היפה והנשגבה, "תתרפק" עליהם דווקא "לובשת עדנים, שלמת בד צחור".  התנערות כוחות-התחיה שבהם, היחידים, האחרים, דחפה אותם, כאמור, לכתוב עברית כדבר המובן מאליו, וכדבר המובן מאליו דווקא עברית תנ"כית, שזו היתה ארץ-מולדתם בפועל – בעוד שרחוב-היהוּדים בוילנה לא היה ארץ-מולדתם השירית; ולא יכלו לקרוב זה אל זו כל אותה התקופה!  לשיר בשפת קודש ויופי על חיי התפל והחולין של סביבתם הקרובה, הקיימה, אבל הבלתי-נכבדה, וכמעט הבלתי-קיימה, במובן הפילוסופי, נדמה להם לדיסונאנס גדול יותר מדי!  ובפרט ברצותם להתחיל לכתוב סיפורי-אהבה ושירי-ידידות – אחרי הפסקה של שנות מאות ואלפים – בשפה היפה והשרידה, ודאי ש"טבעי" היה בשבילם מה שלא יכלו למצוא את החומר לזה במֶנדלים ובגרוּנות (איזו אימה!) ובכל אשר מסביבם ולא יכלו שלא לשוב לאנשי-הקדם, לאמנון ותמר, לדויד ומיכל, שזו השפה היפה היתה ממש בפיהם.  קפיצה-לאחור זו לא רק שהיתה טבעית בשביל מצבם אי-הטבעי, כי אם גם בה היתה האפשרות היחידה בשבילם ובשביל מצב השפה אז.  כי – אל-נא נשכח – הן שום כוח-חיים עצמי, מבלעדי מליצת התנ"ך, לא היה אז לעברית, כל מעט החיוניות שלה שאבה ממקור אחד, מן הספר היחידי שנשאר מאותו הזמן שבה חיתה, מלפני אלפיים שנה  – והאם אפשר היה גם לנסות להשתמש בה לביטוי חיים אחרים, חיי מֶנדלים וגרוּנות, שבדורָם ושגם שפתם "הבלולה והבזויה" כל כך רחוקה ואחרת?  הגדר היה מזה – והראשונים שלנו, שהניחו יסוד לספרותנו החדשה, הכבולה והמלאה ניגודי-אין-מוצא עד היום, אי-אפשר היה להם שלא להתייצב מהעבר ההוא.  כי לא רק הזרוּת של שימת פסוקים מן הנביאים בפי יהודי ליטאי הפחידתם – מפני זרוּת לא פחדו כל כך!  – אלא, בעיקר, הפחידם הערבוּב של מין בשאינו מינו, של קודש וחול, שזה חל גם כשאין מֶנדל בעצמו מדבר עברית, כי אם אף כשמדברים עברית עליו – עליו, ולא על רועי-השרון, על גיבורי-יהודה, על שוכני-שומרון ועל נביאי-ירושלים...  להתייצב מהעבר מזה, לנַצח ולוּ במקצת את הניגוד, לקפוץ ולוּ עד החצי אל התהום, להמעיט ולוּ במעט את הזרות הנוראה שבדבר, אי-אפשר היה בלתי אם בכוחות-הענק של משורר-האמת כיל"ג, שסוף-סוף, כשחזקו כנפיו, "פנה לבו – כמעט לגמרי – ממשואות-נצח, מהררי-קדם, מחלומות-חזון-לב" ("קריאת הגבר"), אשר בהם הלך בעקבות האד"ם בשיריו הראשונים, ככל חבריו ובני-גילו, ו"שיווה פניו – למרות הכל – לארצות-החיים, לעם בין ההולכים ישכב, יירדם" (שם).  עד כמה קשה היה המעבר הזה אפשר ללמוד אפילו מאותה העוּבדה הקטנה, אבל האופיינית, שגם לאחר שהספרות המשכילית בהתפתחותה עשתה צעד להתקרב אל החיים המאוחרים, שלא מתקופת התנ"ך, נשארו, בכל זאת, כל שמות-העצם הפרטיים של גיבוריה רק תנ"כיים!  גורדון עשה כל מה שהיה לאל ידו לחזק את שפת-עבר, להקשות עורה, לצרפה בכל מיני צירופים, בכדי לקרבה לשפה חיה ולהכשירה ככל האפשר להיות תרגום בלתי-אמצעי מחיי גֶציל ה"ז'ארגוני", ואף על פי כן, לעשות את הצעד האחרון, לקרוא לגציל גציל ולא שמגר-בן-ענת – זה כבר היה למעלה מכוחותיו!  על זה לא הרהיב בנפשו עוז!  ב"העתקת" שמות-העצם הפרטיים של יהודי ליטא לגַעל, לשלמון, לאחיטוב וכו' כאילו רצו מספרינו הראשונים למצוא כפרה וסליחה במקצת על הרגש-העוון של אי-טבעיות, בבואם לספר על חיי-הרחוב בשפה שהובאה מעל גדות-הירדן, וכאילו מצד שני, השם התנ"כי חיזק ואימץ בתוכם באיזה אופן את הרגשת-המציאות של הנפש המטושטשת אשר אותה יעבירו לעיני הקורא העברי![i]

ברם, כל זה בא לאחר כך.  בספרו הראשון "אהבת דויד ומיכל" (תרי"ז), שבו אנו עומדים, עוד לא הרחיק יל"ג ללכת.  בעת ההיא הננו רואים אותו והנה הוא עלם ליטאי-משכיל טיפוסי ה"עוזב קירות-ביתו להציג כף-רגלו על אדמת-נכר", היא "ארץ הסופרים אימים יהלוכו"; "נפשו תפחד אף רוחו בו תפוג".. ואמנם, המעבר מסוגיית "הדביק שני רחָמים", שהילל מפרעתון דרש בה כל היום, ומ"השפיר והשליא", שידי דויד בעצמו היו מלוכלכות בה[ם] תמיד, עד – אהבת דויד ומיכל, ענין שנזכר רק בתנ"ך, והיודע יודע שגם שם נזכרה רק אהבתה היא ולא אהבתו הוא – המעבר ממהלך-המחשבות השורר על אודות דויד המלך, עליו השלום, עד הדיבור עליו כעל גיבור של רומן, כעל אוהב, נעים-זמירות ובעל-מלחמה – המעבר הריבולוציוני הזה היה בו באמת משום "אחיזת-חלחלה ופיק-ברך".  ואולם העלם הירא ורך-הלבב שלנו לא מפני זה נתיירא; סימני פחד מפני האפיקורסות הגדולה שבדבר, מפני העזוּת שבשירה זו אין אנו מוצאים כאן.  פה היתה רק יראה ספרותית, יראה מפני הקריאה: "שוּר, זה חדש הוא כַתרוהו, תפשוהו, וזרו פֶרש עליו"...  המשורר המתחיל שומע גם את הקריאה: אין חפץ בשירים לבני החיים...  אהל עיקר-האימה אשר תבעתהו היא, כי אויביו וקמיו "חי יתפשוהו" – כמו איזה אגג שבשמואל א'!  – והוא אוחז בקרנות המזבח המקודש להיסתר שם מ"אויביו": הוא נושא כפיו ועיניו לאבטוריטט, ל"אדם האחד", שיאספו ויסוֹך עליו באברתו.  מכתב-המלצה על עצמו הוא מביא אליו מאת...  העבריה בכבודה ובעצמה, רעייתו הנאוה של אד"ם, אשר העלם המתחיל מכר לה כל חושיו לצמיתות, והרי הוא, אפוא, גם עבדו ובנו של הכוהן.

ואמנם, הרבה עשה יל"ג בפואימה הזאת כמתכונתו שלל אביו ואדוניו.  ההתפלספות ה"מתנגדית", לצורך ושלא לצורך, על הקנאה ועל ההצלחה ועל התקוה ועל כל יתר הדברים הכוללים והשמות המופשטים שסופם הברה קמוצה עם ה"א, וביחוד על האהבה, שהיא מתת אל חי לא לגווית-גבר, כי אם ללבבו, לנפש ורוח (דברי מיכל בת שאול!); הריטוריקה היבשה, השאוּלה, הנשנית גם ב"חנה", כי "הרוח לא ידע חלוף וחוק וחמת יד עוצרת", ובכלל, כל הקונצפציה הילדותית של השיר עם מזמורי התהילים על כל צרה שלא תבוא, עם תיאור תכונתו של שאול, אשר צדקיהו בבית-הפקודות בשעתו עמד עליה, כמדומה, הרבה יותר, עם תיאור תכונתו של דויד, על פי המסופר בשמואל, שהוא היה, פשוט, "תם" ו"צער-בעלי-חיים", אשר "לא ידע מרצח הישמר" (ח"ג ע' 52) – לא, לא לחינם התייחס יל"ג בעצמו, כשעמד על דעתו, לחיבור זה ולכוותיה כאל "מעשי-נערות"...  שאול המלך, למשל, מייפּה את גבע ב"חרושת-אמן ומעשה-מחשבת"...  האם לא רק זה היה חסר?...

ואף על פי כן לא נצדק, אם לא נראה, שגם בתקופת השירה הזאת של יל"ג, התקופה הראשונה שלו והרחוקה מאתנו ומטעמנו יותר מיובל-שנים, שגם בה מתנכר ומתראה המשורר המחדש הגדול לעתיד.  כבר בה עומד הוא משכמו ומעלה גבוה על בני גילו המשוררים המתחילים.  "ראשית חטאת היא לך ובמקומות אחדים מכתביך הפרושים לפני – הוא כותב ל"הזקן" בעת ההיא, בשנת תרי"ח – כי לא תוכל לעצור בעד שפתיך המהירות כעט סופר מהיר ותניח פרץ רחב לדבריך לזרום ולשטוף כנחל איתן!  ואף כי טובים המה ונכוחים מאוד מאוד וכל הגיוניך נאהבים ונעימים ויבואו כמים מתוקים בקרב קוראם וכשמן בעצמותיו, בכל זאת יפרצו לפעמים חוק ניתן להם.  כי גם בנהרי נחלי דבש וחמאה נטבע בבואם עד נפש, ומה גם במשל, אשר הקיצור נשמת אפו.  ובשטוף הסיפור ההגדיי כזרם מים, שטוף ועבור – וצלל הרעיון הטוב והמוסר הטמון בקרבו במים אדירים.  דמיון  המשל לחרב חדה גומד ארכה, אשר תך בתנופה אחת ותחדור בקרב איש ולב עמוק, ורוב דברים יקלקלו פניהו וקהה הברזל. וגם השיר ישנא מטבעו להג הרבה" וכו'.

מבין השיטין הללו והמבטאים המיוחדים "כעט סופר מהיר" "טובים ונוכחים מאוד מאוד" – מבצבצת דיליקאטיות!  של רֵע משכיל, שהוא גם אוהב-אמת ולא יחת מפני משפט קשה.  אבל עם כל זה יוגד פה ברור, כי סוד-היצירה – הצמצום והמועט המחזיק את המרובה – כבר גלוי למדי לאברך הזה היושב בפוֹניבאֶז'.

תחת זאת, את הבקשה, את התעיה, את מלחמת החדש והישן, את "חטאות הנעורים" המחרידים, שאנו רואים אצל משה ליב ליליינבלום, כמעט שאין אנו מוצאים כלל אצל האברך הזה – לא ביצירותיו ולא באיגרותיו – כשם שגורדון העלם לא ידע, כמאפו, למשל, להימשך במסירות-נפש אל הקבלה והחסידות ולא התעסק מעולם, כהלז, בהשבעות וסיגופים.  גורדון כאילו נולד משכיל.  רוחו היה צלול ובהיר תמיד, מימי נעוריו ועד ימי שיבתו; וגם בתקופת "אהבת דויד ומיכל" האידיאלית והרומאנטית, לכאורה, היה הוא, באמת, ריאליסטן גמור ופשוט, ריאליסטן קיצוני, ריאליסטן במובן המוגבל של מלה זו, בדרכי חייו ובהשקפת עולמו.  גורדון האברך, אם נדון על פי הדוקומנטים האנושיים שהשאיר לנו מתקופת-חייו זו בשירה ובפרוזה, כמעט שלא ידע את משבר-הרוח של חבריו המתחמצים והמתפקרים, המציצים והנפגעים.  הוא כאילו לא נפגע.  אבל הריאליות והבהירות הזאת של ילדותו לא הצילו, כידוע, את זיקנותו.  להפך, ברבות הימים שילם המשורר הפצוע בעד זה, כמו בעד הרבה צדדים מתכונתו, כמו בעד רבים ממושגיו השליליים ויתר הדברים הבלתי טובים שדבקו בו, במיטב נפשו ובשרו.  החוטא בריאליות לוקה בה, וסוף ריאליסטן שכלי כמעט תמיד ליאוש גמור.

 

 

ג

בשיר "בצאתי מטֶלז", שנכתב "על שפת הים בליבוי" – בדרך "לעיר המלוכה" – עשה גורדון בּאַלאַנס בחרוזים (שלושים ושתים שורות: החצי מהן לסרוגין גומר ב-דתי והחצי השני ב-ינם!) לתקופת-העשיה שלו בערי-התחום הקטנות שבפלך וילנה קרית-מולדתו: פוניבאֶז, שאוול והעיר הנקובה טאֶלז אשר ממנה יצא אז.  החרוזים ההם, כָּרָשום מתחת להם וכנזכר באיגרת צ"ה, נכתבו בשנת תרל"ב, היינו כשעוד לא שכך לגמרי סער בקשת-התיקונים בדת ובחיים, כמעט בעצם ימי כתיבת והדפסת "קוצו של יוד"; אבל בהם אין אותו חשבון-הנפש השירי, ולכן, כמובן, גם לא המילודיה השירית, של "בעלות השחר", שנכתב כעבור עוד שש שנים – בשנת תרל"ח.  בשיר ההוא  – ב"בצאתי מטלז" – שלדברי המשורר באיגרת הנ"ל יש בו "ליחידים דברים קשים כגידים", אין יל"ג מדבר על עצמו כעל משורר, שבא להשפיע, ועל אותם  ה"יחידים", באי-כוח הרבים, כעל מי שאינם רוצים או אינם מסוגלים  להיות מושפעים ממנו, אלא – המשכיל המורה ה"נרדף", העסקן הציבורי של העיירה, עומד ומדבר ומתפאר לפנינו.  בתום-לב, אבל לא ברוחב-לב, הולך שם יל"ג וסופר ומונה כרוכל את כל הגדולות והנצורות אשר עשה לאחיו הטֶלזיים, שעבָדָם "בתום-לבב שש שנים".  הוא, ליֶב אוסיפּוביץ גאָרדאָן, "ריפד בחושך את יצועו", כלומר, התיישב בעיר קטנה וחשכה ("ירד שאולה", היינו לשאוול – הוא כותב על עיר-מושבו זו שקדמה לטלז, באיגרת אחת) בכדי "לשים לעטלפים עינים ולהאיר קינם".  הוא לימד את בניהם לשון וספר, יסד בית-ספר לנערות-המקום (ובשביל בנותיו הוא ביקש ב"מסירות-נפש" ממש "גוּברנאנטין היודעת להורות שפת-צרפת ומוזיקה, ממהרת לדבר בשפת-רוסיה, מגודלה בעצמה כבנות-הארץ, – בין שהיא בת-ברית ובין שאינה בת-ברית"!  – איגרת ע"ב), נלחם במשַׁמרי הבלי-שוא, סקר פיאותיהם וכו'...  הם רדפוהו וכו'...

ואמנם, מן הצד הפורמאלי כל זה אמת ויציב.  אם כי במה שנוגע ל"רדיפות" אשר רדפו ה"פאנאטיקער" את גורדון, יש מקום לחשוב, כי ביחס אליו לא היה ה"שד" נורא כל כך, וכי הוא היה תמיד קרוב יותר למצב של רודף מאשר של נרדף.  "החשוכים האלה – הוא כותב לא בלי אבק-גדלות של מנצח באיגרת נ"ז לי"ה סירקין – לא מצאו קורת-רוח במעשי שאני עושה לטובת בית-ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל; מה שאני מכריח את הנערים לבוא כוותיקין בבית הספר, ללמוד ולדבר בלשון רוסיה וכו'; מה שאני סוגר פיהם של בעלי הזיות לבל יטפלו דברים של הבאי בריש גלי וכו'; ויתקוממו כנגדי  ויכתבו עלי שטנה ומרורות אל ארבע כנפות-הארץ, אל הדירקטור, אל הקוראטור, אל הגובערנאטור, ואל הגענעראל-גובערנאטור וכו' וכו'; אבל אלי דבר יגונב, כי רבים מהם, הם ראשי המתקוממים (!), ישאו את עוונם אשר לבית-האסורים ואשר לעונש-כסף ואשר לגלות אל עיר אחרת.  כל דבר השערוריה הזאת כתוב ממני בספר בלשון-רוסיה ובקרוב ייגלה בקהל רב וכו' וכו' וכל עוד אשר יוסיפו להתרגז ולהתקומם יוסיפו להבאיש ריחם בעיני הממשלה אשר תאֻנים כאלה הֶלאָת ולמדה לדעת את לבם הרע הנגרש כים לעקל ולעקלקלות".

"לבם הרע" של הקנאים היה נגרש כהינטש המלחמה; "ואני  – מספר הלוחם היוצא מטלז – לבי כצוּר, לא חלתי ולא רעדתי מהם ומהמונם ומגזר-דינם"; וגם עתה 'בצאתו', היה החשבון ברור ובטוח:

 

     שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי עָבַדְתִּי,

     עַתָּה אֵצֵא אֵין כֶּסֶף – אַךְ לֹא חִנָם –

     לֹא לְתֹהוּ וָהֶבֶל כֹּחִי אִבַּדְתִּי:

     עוֹד יֵרָאֶה פָעֳלִי עַל נֶכְדָם, עַל נִינָם.

 

בטוח החשבון וגם נכון, לכאורה – והטעות אורבת לו בחדר!  על כל טעותו לא עמד האדם יל"ג, מיסד בית-הספר מטעם הממשלה וסורק-הפיאות, גם בסוף ימיו, גם בעת שסבל הרבה בנפשו מה"בּגד-בוגדים", אשר בּגד בו אידיאל-ההשכלה.  גם אז לא יכול ה"מנצח" לברר לעצמו כל צרכו, מאיזה צד קפץ עליו רוגזה של המפלה, היכן הוא עצם מקור-השגיאה.  פעם נטה לחשוב, שהתוחלת נכזבה מפאת אלה ש"שפכו לנו על פנינו את כוס-הזהב שמזגנו", היינו תנועת האנטישמיות ה"בלתי-צפויה" ברוסיה; ולפעמים האמין, שהטעות שלו היתה בנוגע לבני הנעורים היהודים, שבהשכילם הלכו למקום ממנו לא ישובו, בעוד שהוא לא פילל כלל ולא עלה על דעתו, שכך יעלה להם בסופם.  ולא ראה ולא נוכח בעל "הקיצה עמי!" ו"דרך בת-עמי" (תרכ"ג-תרכ"ה) גם בסוף ימיו, שעיקר הטרגיוּת של החזיון שלפניו, והנוגע כל-כך בו, אינו בתוצאותיו האחרונות כי אם בשאיפות שקדמו להן, אינו בהכזבת-התוחלת, כי אם במהות-התוחלת גופא, אינו ב"בסוף מאי קסבר" כי אם ב"מעיקרא מאי קסבר" אינו ב"בגידת"-ההשכלה, אשר לה הטיף כי אם בטיב-ובאופן-הטפתו.  ההשכלה במובנם של משכילי הדור ההוא אי-אפשר היה לה שלא "תבגוד" משני הצדדים – מצד העבד המוזג את הכוס ומצד הרב השותה גם יחד: קבלת ציביליזאציה זרה בארץ נכריה ובתוך עם אחר, בהכרח שהיא מביאה לידי טמיעה כמעט גמורה בתוך אותו העם השליט ולידי רפלכסיה אי-נעימה מצד אותו הגוף הגדול, השליט, המרגיש, שגוף קטן זר נכנס לתוכו ועדיין לא נבלע לחלוטין.  אבל עוד לא באי-הבנה זו כל עוצם-האסון: רבים הם החלומות שאין להם פתרון, התקוות שאינן יכולות להתמלא, ורבים הם הדברים, שדור אחד אינו עומד עליהם ובא השני וחקָרָם.  לא על שלא הבינו המשכילים, בני-דורו של יל"ג, שהוא היה להם לפה, מה שאנו מבינים ויודעים ברור היום, כעבור יובל שנים, נתלונן עליהם, כי אם על השיפלוּת האנושית שהיתה בדרך הטפתם להשכלה, על ההתבטלות הבטלנית מפני ה"גוי" ופעוּטיוּת-התכונה שנתבטאה בכל אידיאליהם ומשא-נפשם נצטער עד היום צער רב וקשה.  פגימתה הנוראה של תנועת-ההשכלה לא היתה בעיקר בזה, שלא העמיקה לראות מראש את הבגידה העתידה לבוא – בני האדם שוגים מאז ומעולם!  –כי אם בזה, שאידיאלי-האדם שלה היו כל כך פחותים, עד שביחס אליהם כמעט שלא באה פה אחרי כן כל בגידה.  כי הנה עם התעוררות המדינה הרוסית לחיים חדשים ב"שנות-הששים" הידועות התעוררו גם אנשים יחידים משכבות ידועות שבהמון היהודי ל"לקוק עצם": לשם זה נחוץ היה ללמוד לדבר רוסית, לסרוק או לקצוץ את הפיאות, לפרוק גדרים שאינם גדרים – וספרות-ההשכלה עם גורדון בראש, שבעצם היתה סימן להתנערות לאומית-פנימית, קפצה והתחילה להיות מעוררת בדבר הרוסיפיקאציה.  הקיצו!  הכירו את הזמן והמקום.  למה מנגד תלכו לגויים?  השגיחו אליהם בעיני-אהבה!  שיחו בלשונם!  התאזרחו ביניהם!  היו אחים לבני ארצכם ולמלככם עבדים!  מובן, שכל קריאות-הסלף הללו, המשאירות כתמים עבים לא-יימחו על אלו שקראו אותן וגם על הכוונות הרצויות שהיו בצדן, התפרצו באמת לתוך דלתיים פתוחות: עוד ללא קרה בדברי ימינו, שהיהודים יימנעוּ מלקיקת-עצם בכל פעם שיש רק האפשרות הכי-קטנה לזה ושלא יוותרו לשם ההתאזרחות המביאה תועלת שמנה על כל הקדוש להם, לא רק על זקן ופיאות או על שפתם המדוברת או על שפתם ההיסטורית.  כל התנועה ההיא בספרותנו, בצדה הפרוגראמתי, היתה, אפוא, שחיה עם הזרם.  הֱיו יהודים רק בביתכם, במקום שזה לא מזיק לפרנסה, אבל בצאתכם, ברחוב – היו אנשים.  ומה זאת אנשים?  "נגידי-אוצרות", אשר "לפני שר יעמדו ובחצרות-מלך", "המשיחים צחות בלשון עם ועם" ויודעים בעמדם לפני השר ללמד סניגוריה, כשיש צורך בדבר, על היהודים, כי יד האונס היתה בהם להחזיק ב"סכלוּת"...  אבל כשירחיבו את מוסרותיהם – ימהרו אל החכמה ואל בתי-הספר בכדי להשתכר יפה...  אמנם, דבר שאין צורך לאמרו הוא: גורדון כשהוא לעצמו ודאי רצה, שעם זכות-האזרח שתפרח לשושנת-יעקב, לא יחדלו היהודים בכל זאת מהיות יהודים, מהגוֹת בשפה העבריה, מהחזיק באמונתם, "היא ליעקב משענת ובריתו את תורתו עוד נאמנת ושביבי חכמה גם לבו יגיהו".  יתר על כן: בשיר זה, ב"דרך בת עמי", ייזכרו, על יד האידיאל שהיהודים יזכו להיות משולחים במלאכוּת דיפלומאטית ויתר האידיאלים של "צ'ינובניק קטן" (כפי שיל"ג קורא לעצמו בנוגע לענין אחר באיגרת ע"ה, בנבאו מבלי דעת את אשר הוא מנבא...), גם "אַמת הבנין", "חרושת" ו"מחרשת", שגם מהן לא יסוגו היהודים לאחר זה, שבזכות-השכלתם תסיר הממשלה מעליהם את העול.  ואולם עיקר-העיקרים אצלו היה, סוף-סוף, כמו אצל כל מעוררי-ההשכלה, שלא עוד יהיה היהודי ללעג כאתון-בלעם על-ידי שפתו הבלולה, שיצטדק יעקב, יהם שוטנהו, יתקרב לגויים.

 

  וּלְכָל חֲכָם-לֵב, לוֹ נֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת,

     מִשְׁטָר וּפְקִידוּת יֻתַּן בַּמֶמְשֶׁלֶת...

 

ואם התקווה הזאת לא נתאמתה אחר כך; אם המלך, "נשיא-ראש-הארץ", ש"במלוא תבל חסדיו נאמָנו", לא האיר את פניו אל היהודים ולא רצָם; אם המוני-היהודים בטֶלז, שהתקוה להיות לראשי דפאטארמנטים לא שיחקה להם, לא נתפעלו מהשירים-הפרוקלאמאציות ולא מיהרו להתחבק עם הרוסים; אם בני-בעלי-הבתים מילאו את כל בתי-הספר של העם הנכרי, ואף על פי כן לא כולם נתבססו ונתעשרו, אלא כל אלה שהתבססו ירקו על הרחוב היהודי, מחו עד כמה שאפשר את צלמם היהודי ונעשו לסרסורי-מסחר, סרסורי-ספרות וסרסורי-ליבראליות אצל הרוסים; אם במהרה באו כל אותן השנים של יהודונים קאַריאֶריסטים, המתמלטים מפני "הנוֹרמה הפּרוצנטית-" בזרועות-השמַד וכו' וכו' וכו' – אז, כמובן, דוו וזבו לא לשוא פצעי הלב של המשכיל, אבל הדברים על הבגידה אשר בגד בו אידיאל-ההשכלה לא היו נכונים כל עיקר.  האידיאל לא בגד, בהיות תנועת-ההשכלה בצביונה החברתי, הפרוגראמתי, מעבר לאידיאל ולבגידה...

ברַם,אם גורדון היוצא מטֶלז לנסוע ל"קרית מלך רב", גורדון המעורר נעוֹרים לבזוֹת לז'ארגון וללמוד רוסית בכדי לקבל משרה טוב, גורדון המשליך כל יהבו על חסדי הממשלה, ,ירום הודה, באחת: אם גורדון המטיף לא יכול להתנשא בהרבה על ההשקפות השטחיות שהתהלכו בימי-עלומיו בין בניי גילו, למרות שגם בתור שכזה, בתור יהודי יושב-טלז ומטיף ומוכיח לאחיו, היתה, באין כל ספק, תמיד ותדיר טובת-הכלל, טובת-עמו לנגד עיניו – הנה גורדון הפייטן נשאר לעולם יושב בתוך עמו ושוקד על תקנתו והשכלתו הפנימית, השכלת-עם אשר לנצח תעמוד.  כן!  מחרידה השיפלות הנפשית שב"הקיצה עמי!" ואי-אפשר לעבור עליה בשתיקה גם משום דרכי-אזכרה.  אבל, לאשרנו, יתירים תמיד החיים מן הפרוקלאמאציה!  ואם בזו, שהוכרזה, אמנם, ליהודים בשפתם, אבל כולה היתה מכוונה ונטויה כלפי חוץ, חטא גורדון האיש, הנה בחייו האמיתיים, בשירת-חייו, שנבעה מבפנים, ממקור-עמו ובשביל עמו, עלה במדרגות גבוהות בלי חשך, מדרגה אחר מדרגה.  מה דאיהו לא חזי – מזליה השירי חזי וחזי.  המשורר יל"ג היה כולו נתון לעמו, מבלי שים לב לאשר מחוצה לו, מן הצעד הראשון: מעשה-השיר שלו מ"אהבת דויד ומיכל" עד "קוצו של יוד" היה מפעל גדול לטובת ההשכלה הפנימית, העממית, שעל דגלה חונה כל ספרותנו בימינו אלה.  המשורר יל"ג שאב ממקור ראשון, מנסיון-החיים של אומה בת אלפי שנים, ועל כן היה לאל ידו גם להקדים הרבה את בני דורו.  המטיף גורדון יכול לומר:

 

     מֵאָז עַד עַתָּה דוֹרוֹת רַבִּים סָפוּ,

     יַמִים וַאֲרָצוֹת מִשָׁם יַפְרִידוּנוּ...

 

אבל המשורר גורדון "מספר דברי הימים אזנו קשבת אנקת מטים להרג ולקוחים למות".  וגם מקודם הוא אינו יכול בשום אופן לשכוח את כל הגעגועים הכמוּסים והלויים של ה"שנים האלפים" והדורות הרבים הללו לחופש ולריח-אדמה.  ואף בתקותו השירית הגדולה והטרגית להתאזרח ולהתבסס "בארץ בה עתה נחיה, ניוולד" הוא חולם על הכאת שורש בארץ ממש, בכפר, ברחבי המישור הרוסי.  ב"אהבת דויד ומיכל" הנמלצה והריטורית, אמנם, אין אלא רמזים על חפץ-המשורר הפנימי לקלס את חיי הטבע הפשוטים של הרועה לעומת חיי-הקרת (גבע, "בירת-שאול, היתה בעיני גורדון, כנזכר לעיל, מין "קריה נאמנה" עם מעשי אמן ומלאכת-מחשבת)...  אבל ב"דויד וברזלי", זו הפואימה הקצרה, לא רבת-הכמות, הקולעת ישר אל מטרתה, מובעה המגמה הזאת בפירוש.  והתעלות שירית עוד יותר רבה, ולכן גם התעלות אנושית רבה כדרך כלל, למרות הקווים הטנדנציוזיים ברוח "דרך בת עמי", שנשארו זעיר שם (למשל, בסוף פרק ב') אנו מוצאים ב"אסנת בת-פוטיפרע", שאף היא נדפסה ב"שירי יהודה".  השיר הסיפורי רב-הערך הזה, שתכנו ידוע, חי כולו בשפתו הנפלאה, השוטפת, בציוריו הבולטים, הנאמנים, בפרקיו הקצרים המחוטבים, בו כבר למד ג. הרבה גם אל דרכי משוררי-אירופה היותר מתוקנים.  דעתו וידיעותיו מרובות והמכחול שבידו יינטה על הבד לכל אשר יחפוץ ובבטיחות מיוחדה.  התקדמות גדולה לשירה העברית יש גם באחדות מהסוניטות של יל"ג מאותו הזמן (למשל, הקינה-האימפרוביזציה על העתון "ציון", שפסק), אם כי ברובם ("המגפה נעצרה", "נקמת הרופא", ה"שירה מאין תימצא" וכו') אינם אל מכתמים וחידודים בטעם הדור ההוא.  קובעים ברכה חשובה לעצמם "משלי יהודה" המצויינים, שנתחברו עוד בפוניבאֶז, ושבהם ביחוד נתמזגה השכלתו האמיתית של המשורר גורדון עם יהדותו, זאת אומרת, עם תכונתו היהודית-העממית ועם מסורתו התרבותית-הבית-מדרשית.  האירופיות שלו, שעליה דיבר בהתרפסות מובנה (מובנה – בשים אל לב את הבערות הנוראה של רחוב-מולדתו הוא) בשיריו הפרוקלאמציוניים ("אירופה הקטנה מחֶלקי חלד ובחקרי חכמה מכולם נשגבה") ובאפותיאוזה עמוקה לאח"כ בהרבה ממכתביו ("השעה הדחוקה הזאת דורשת מאתנו אנשים אשר לב יהודי וראש אדם להֵמה!" – איגרת צ"ה; "שפת ירושלים בשפתנו ומחשבות אירופה תהיינה בלבנו" – איגרת ר"ב, ועוד), נצרפה כאן, במשלים בכור השפה העברית והעצמיות העברית של המשורר העברי[ii].  – אבל הנה עוד התאמצות אחת, עוד סאה אחת של התחזקות שירית, ויל"ג כותב את הפואימות "בין שני אריות" ו"במצולות-ים", במקום שהביטויים הספּיצפיים הלקוחים מ"פיוט" ושאר מקורות יהודיים (כגון "ומַלָחים ייחפזו") מוסיפים לשלמוּת הצורה המתוקנה ברוח השירה הכללית, ובמקום שהחשבונות עם היהדות ההיסטורית ועם אירופה ואפריקה ואסיה גם יחד הנם כבר מסוג אחר, אחר[iii]...

 

     אֵירוֹפָּה פָּנְתָה עָרְפָּהּ לַנִדָחִים אֵלֶה –

     עַל סַלְעֵי אַפְרִיקָה עַצְמוֹתָם הִתְפָּרָקוּ

     וּבאַזְיָה – הִזוּ דָמָם, הִזוּ וַיִנָקוּ...

 

וכמעט נפלא הדבר: בעוד ששיריו הקדומים של גורדון מרבים לכאורה כל כך לדבר על רֵעות, נצח, השגחה שמימית ושאר דברים השייכים לפרובלימות עולמיות, ועם זה אינם עושים עלינו רושם עולמי כל עיקר, כי אם ליהפך: הישאר יישאר מהם הרושם של מליצות והדים למה שקראנו בשירי משוררי לועז מתקופה ידועה – הנה בשתי הפואימות הנקובות, שכולן ממקור-ישראל, ושבראשונה מהן יש אפילו הקדמה "פובליציסטית" ארוכה, המתחילה ב"שיחֶתך ישראל", מתרומם יל"ג לגובה אוניברסלי.  נראה, שלא במופשט, בכללי, הגדלוּת העולמית, אלא במוחש, בפרטי, בקונקרטי.  גם בצעקות הידועות שבאותה הקדמה ידועה:

 

     הוֹרוּךָ לַעְלִים עַיִן מִן הַתְּבוּנָה,

     מַעְיַן כָּל מוֹעִיל, מִשְׂגָב בִּימֵי קָרֶץ –

  לִיצוֹר עָמָל עַל חֹק, שָׁוְא על אֱמוּנָה

     וּלְהַקְשִׁיחַ לִבְּךָ מֵחַיֵי אָרֶץ;

     אַךְ לֹא הוֹרוּךָ חֲרֹשֶׁת וּמַחֲשָׁבֶת,

     בָּה יכּוֹן עַם עָז, בָּה אֶרץ נוֹשָבֶת וכו' –

                             ("בין שיני אריות")

 

כבר נשמע קול האדם העברי בכל עוזו ועצמתו, קול משורר-העם, המכיר בערכו העצמי של עמו ודואג על קלקולו ואיבוד-כוחותיו, שגרמו ל"ארצו" כי לא תהא "נושבת", ולא ה"אגיטאציה" של סרסור משכילי, שהחטיבה העממית אינה נוגעת לו, אלא כל שאיפתו היא לעשות את האנשים מבני-עמו לסרסורים אצל אחרים ב"חרושת ומחשבת".  וכמגמה השירית כן גם היכולת השירית שבאלו.  בעוד שבשירי גורדון הראשונים, אם כי השפה טובה שם ביחס, הרעיונות בהירים, אין בכל זאת קבלת רושם נאמן, קבוע, ולא עוד אלא שיש כעין הרגשה ארעית, כי המשורר כמו משלם מס לאיזה שליט מחוצה לו ולבו בל עִמו – הנה שתי הפואימות ההיסטוריות הללו, העולות מעמקי נפש-המשורר, חרותות כולן כמו בציפורן-שמיר.  הצווחה הישראלית שבהן, הפאתוס הנבואי, התמונות המלאות חיים ואמת, הסאַרקאַסמוס הבוטה כמדקרות-חרב, ההטחה כלפי שמיא, שבספרותנו החדשה כמעט לא נשמעה כמותה עד גורדון (גם אצלו אין חזיונה נפרץ, כי בדרך כלל חי כל ימיו בשלום עם ריבון-העולמים) – כל אלה עושים את שתי היצירות הללו, שלא יימחו מעל לב השירה העברית כל עוד נשמה באפה, ללאומיוֹת-עליוֹנוֹת, ולכן גם לעולמיוֹת-נצחיות, לאוניברסליוֹת.

כי הן זכור תזכרו איך מתחילה הראשונה, "בין שיני אריות":

 

     מִחוּץ יָשוּד אוֹיֵב וּתְשַׁכֶּל חֶרֶב,

     יַהֲרוֹס חוֹמוֹת וָחֵל וִיקַרְקֵר קִיר;

     רָעָב וָנֶגֶף וּמְדָנִים מִקֶרֶב –

     הַעוֹד לָכֶם תִּקוָה לַצִיל הָעִיר?

     וִיהִי מָה, הִתְאַזְרוּ כָּל אֲשֶׁר פִּגְרוּ,

     אַמְצוּ כֹחַ וּשְׁאֵרִית חֵמוֹת חִגְרוּ...

     – – – – – – – – – – – – – –

 

הגידו: האם אין כאן כל תורתנו הלאוּמית בשש שורות?

ומצד שני, הן בוודאי לא שכחתם, אם קראתם, את הסוף של השניה, של "במצולות-ים":

 

     רָאָה הַיָם וַיָנֹס, מֵימָיו הִתְפַּלָצוּ,

     הָמוּ גַלָיו סָבִיב, הָמוּ וַיִתְרוֹצָצוּ;

     וּשְׁתֵּי הַנְפָשוֹת הַטְהוֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם

     צָלְלוּ כָעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָיִם.

     שָׁם חָדְלוּ רֹגֶז, שָׁם בֵּין קַצְוֵי הָרִים נָחוּ;

     סַלְעֵי הַיָם מַצַבְתָּם וּבִטְנוֹ קִבְרָמוֹ,

     כִּפָּתָם רָקִיעַ וּכְתָבְתָּם הַכּוֹכָבִים;

     אֵין רוֹאֶה, אֵין יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת עַל שִׁבְרָמוֹ,

     רַק עַפְעַפֵּי הַשַׁחַר עֲלֵיהֶם נִפְקָחוּ.

     רַק עֵין הָאָרֶץ דוּמָם רָאֲתָה בֶּעבִים –

     עַיִן רוֹאָה קֵץ כָּל בָּשָׂר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף

     וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִמְעָה אַף דָלֶף.

 

 

ד

בשירי-העלילה מקורות-ימינו, שבאו אחרי שירי-העלילה מימים עברו, הניח יל"ג את היסוד החזק לספרות ריאלית-עברית.  אמנם, עולמות מיוחדים, שיהיו שייכים רק לו וששם נרגיש עצמנו בביתו, בתוך סביבה גורדונית מיוחדה, כשם שאנו מרגישים עצמנו בבית-הבכא אצל מנדלי, לא ברא יל"ג בעצמו בשיריו-סיפוריו.  יל"ג היה נאמן רק למציאות הרחבה, החברתית, הגלויה לכל, וכל דבר בחזיונות-החיים, שלא היתה בו יתד בולטת לתלות עליה את הלעג מנקודת-ראות חברתית ידועה – לעג צודק או, לרוב, בלתי-צודק מתוך יחס אנושי, בלטריסטי-אמיתי, להתגלמויות-החיים!  – כמעט שלא עיניין אותו כלל לעמוד עליו.  אגב: סיפורי גורדון הפרוזאיים – אלה הצעדים הראשונים על דרך הנובילה הריאלית בעברית – ודאי שאיש לא כתב כמותם בעברית בימיו, וּודאי שאינם נופלים מסיפורי בהרב וליבאנדה, שכתבו משמאל לימין ושלפיכך היו בוודאי לאידיאל בעיני גורדון בתור מספר; אבל זרים הם ופגומים ברובם (יש עמודים יוצאים מן הכלל) מצד היחס הבלתי-מעולה שבהם לאדם החי ולזעזועי-חייו; העינים התמהות והמחפשות, והלב המלא המיית-קודש של מספר אמיתי מדי גשתו להתבונן אל יציריו – כל זה חסר שם לגמרי.  מתלמידו של בעל "דל מבין" מוקדם הוא, כפי הנראה, לדרוש בנוגע ל"תקות-העני" אותו היחס הנוגה, החומל חמלה עצורה והמצטחק בזויות-השפתים, שאנו מוצאים אצל תלמידו הוא – מוקדם, גם אילו היה אותו תלמיד בעל תכונה יותר דקה מכפי שהיה.  בסיפורים ההם של גורדון יש שפה, שכשאנו רואים את התפתחותה ב"אריה בעל-גוף", הננו עומדים כמשתוממים; שם יש חידודים עבריים מקוריים, יש הערות מפולפלות ושנונות, יש דעת ארחות-החיים – אבל אין העיקר: אין ידעת נפש האדם הקונקרטי, אין יחס מסתורי, רליגיוֹזי, להליכתה של "לאה מוכרת הדגים" על פני הארץ!  את "לאה" בעלת-הפרנסה, מחוץ שמלתה הנרפשה, מחוץ ל"משפטים הקדומים" שלה, שאפשר ללגלג עליהם, מחוץ להרבָבים שעל הז'ופּיצה של בעלה, מה שבוודאי לא היה מוצא חן בעיני ה"פּוֹפֵּיצ'יטל" או ה"קוּראטוֹר", מחוץ לכבלי העיגון שעל פי דין-תורה – את האשה מרת לאה בתור יצור חי לעצמו, המבקש מחיה, בתור עולם קטן שלם, האוצר בקרבו את כל מסתרי סודות-ההוויה, בתור מקדש לשאיפות-אדם, רגשות-אדם וסבלון-אדם בכל גילוייהם – את זה לא ידעו סיפורי-גורדון.  הם ראו את הז'ופּיצה, אבל לא חדרו לראות בנפשו של בעליה.  באחד ממכתביו לבריינין, מבקרו ה"יפה" לאחר מותו, מודה יל"ג בפשטות הראויה לתשוּמת-לב, כי אינו בקי ב"חכמת הנפש" (איגרת תל"ד)   ואמנם, בעל "עולם כמנהגו " ו"העצמות היבשות" לא ראה רבות, אבל נחטא לאמת, אם לא נאבה להודות, שהראיה של בעל שירי-העלילה לא היתה קטנה כלל בהרבה והרבה מובנים, אם דקוּת-הפרטים נעלמה ממנו גם שם, הנה הריאליות של אותן הפואימות בדרך כלל וביחס לכלל, לכלל-האוּמה, נבעה מעצמותו האמיתית של יל"ג, ובסיס גדול היה לה בכל מהותו.  את אשר ראתה מהות זו עין לעין, את זה תיאר המשורר על לוח-שיריו ההם בשרד נאמן.

כי מהותו הנאמנה של יל"ג לא היתה מיסוד-החסד ולא מיסוד-התפארת, כי אם ממה שביניהם.  מיטב-שירתו שבחלק ג' וביחוד בד' היה ההיפך מכזב ומתיקות.  המרירות הזועמת החזקה, המרירות של גבורה, שאינה רוצה להשלים ולהתפשר ולהיכנע בכל מחיר שהוא – זו היתה שורש נשמת-שירתו.  אמנם, גם במשוררים המתוקים יש דרגות שונות: יש שהוא מתוק, פשוט מפני שעדיין לא טעם כל צרכו את המר, ויש שהוא מתוק, או, יותר נכון, אידילי, למרות מה שכבר טעם הרבה וראה רבות, אלא שעם זה נתגלה לו עוד דבר-מה, דבר מעבר לגבולי הכרת-חושיו.  ברם, מה שנוגע לגורדון, הנה הוא היה רחוק תכלית מרחק משני הסוגים האלה גם יחד.  הוא היה בעד "האמת".  אש-אמיתו יקדה בו תמיד לאין מכבה.  גם את הרוחניות הנפרזה ואת "ענני-השמים" לא שנא כל כך אלא מפני השקר המסותר שבהם.  הוא היה מסוג אותם אנשי-הרוח האמיתיים, היודעים כי "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח" שגור רק בפי האנשים, שאין להם לא חיל ולא כוח, כי אם רוח המַשלה אותם בשוא.  ויל"ג לא אהב להשלות את נפשו בשוא.  יש, אמנם, שגם הוא לא עמד בפני הדעה המקובלת אצל הרוחניים הישראלים, כי אנו "לכל באי עולם נר-אלוהים העלינו" והוא פונה לשונאי-ישראל בטענה כבירה:

 

  אַחֵינוּ, מְנַדֵינוּ, הִתְעַשְׁתוּ לָנוּ!

  הַאִם לֹא הָיִינוּ לָכֶם גַם אָנוּ

  אֵת לִבְנֵי רוּסִיָה הָיָה לָמָנָסָף?

  מִי תוֹרַת אֵל לָכֶם הֵבִיא וַיוֹשֶׁט

  וַילַמֶדְכֶם דַעַת מוּסָר וָקֹשֶׁט,

  מִי אִם לֹא נַחְנוּ – וְעַתָּה לָמָה נָסוּף?

                             ("שני יוסף בן שמעון")

אבל גם הדעה המובעת בזה ובעוד איזו מקומות שכאלה, שהיא עומדת בניגוד להלֵיט-מוטיב שלו בכל מקום, גם היא כאילו לא נאמרה אלא בכדי להגדיל את רושם-האימה של המציאות היהודית כיום, של "הבחור-העני בין העמים, אוכל בית איש יומו, מוטל ברפש"...  ופשוטו כמשמעו כך הוא:

 

  לְכָל בָּאֵי עוֹלָם נֵר אֱלֹהִים הֶעֱלֵיתָ –

     וּבַעַדְךָ חָשַׁךְ עוֹלָם וְאַתָּה נִהְיָיתָ

     עֶבֶד עֲבָדִים, גוֹי אוֹבֵד וּבְזֹה-נֶפֶשׁ...

             (שם)

 

בתמיהה!...

גורדון בעל ההכרה הצלולה שנא תכלית שנאה את "הדרשות של דו-פי, שהכחשתן מוכחת מתוכן" (איגרת ע"ו).  "דרשתו של רילף – הוא כותב שם – רחוקה מן האמת ואינה עומדת בפני הביקורת.  במה האירו לבני תבל המאורות הגדולים והגאונים האמיתים אשר שרצו כצפרדעים בקרבנו?  ואוי לו לעולם ומלואו ולכל סדרי-בראשית, אם היו כולם עושים תפקידם בסדרים וזריזות הנמצאים בקרב אחינו.  ולמה נתהלל במתת-שקר והיא לא תצלח, העיני-אנשים ננקר, לשים חושך לאור ולחושך?  אם יאמרו המושלים לא בלי צדק, כי בני ישראל המה כקנה-המידה למוד בו את המעלות אשר עלה כל עם ועם בגרם ההשכלה והטוֹליראנץ, האם בשביל זה נזכה באמרנו, כי אנחנו הננו הגלגלים המנועעים את כל המין האנושי?  היתפאר כלי המודד אור-השמש והחום על השמש, לאמור: אנוכי, השפעתי עליך אורך וחומך?  והוא רק מקבל השפעה ואינו משפיע לעולם!"

דברים כמתלהמים, היורדים ונוקבים עד עומק-התהום של הענין!  כי אמת-המוסר הפנימית של אנשים כגורדון היא תמיד" יש ובטל.  מה שהוא יש, כלומר, מה שיש לו איזו ממשיות בעלת ערך – זהו מוסרי, למרות כל הליקויים; ולהיפך" מה שהוא בטל מאליו, מרפרף ברוח, חסר-חומר, אפסי, חסר סדר וזריזות-המעשה, רק קנה-מידה לאחרים ולא לעצמו, רק "מקבל השפעה ואינו משפיע" – הרי זה לעולם בלתי-מוסרי, למרות כל ההתלהבות הדרשנית והעשויה של כל מיני הרילְפים והאפולוגיטיקים הרוחניים.  "אבנים שלמות צלע זו נבנתה" – מהלל בעל "קוצו של יוד" את בת-שוּע שלו.

והנה לתכונתו זו הריאלית, הפיכחית, המציאותית, נשאר יל"ג נאמן עד ימיו האחרונים הרעים והמרים ועד בכלל.  גם בעבדו את עבודתו העתונאית בפטרבורג הגֵן תמיד על הזכות לדבר על כל צדדי המציאות העברית, להשמיע בעתונו על הרעות כשם שמשמיעים על הטובות.  "את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?!" – הוא מתווכח עם בעלי הצד שכנגד בצלוחית-פליטון הראשונה שלו ב"המליץ" – "מכתב-עתי לא יוכל לעטות כולו אור כשַׂלמה!" וכמה היתה לו לזרא ההפרזה לשם הפרזה, המצויה בספרות, אפשר לראות ממכתביו לברינין, שכתב כמעט בימים האחרונים לימי חייו הספרותיים, בשנת תרמ"ח: "בדרך זאת איעצך לאחוז גם בהמשך-סיפורך שלא תפרח באויר ולא תתרחק יותר מדי בהתפעלותך" (איגרת ת"ד).  ועוד הרבה קודם לזה, בשנת תרמ"ב, במכתב לדוליצקי, הוא כותב" : ואתה חזק ומשוך בשבט-סופרים ועשה חיל בישראל, כי ברכה בך, אבל איעצך לבלי תימשך בשיריך אחרי חלומות-שוא ומגדלים פורחים באויר, כי אם תבחר לך חלוּקי אבנים מקורות-ישראל ומחייו עתה ומכל פינות עולם המעשה ובנית בהם את בתיך" (סוף איגרת ר"ה).

הריאליות של יל"ג, לפי נטיית נושאה לבקש שלמוּת גלויה, אמת פשוטה ויחס-תועלת בחזיון, היתה, כמובן מאליו, ארסית-טנדנציוזית, ולא נוחה-אימפרסיוניסטית.  ריאליות זו לא ידעה בעצמה לקרוא בין השיטין, ואף לספרות ולקורא לא נתנה לרוב אלא סכום ידוע של שיטין.  במכתביו ללילינבלום ולאחרים משנת תר"ל, מעצם ימי מלחמת-התיקונים בדת, מהלל גורדון את שיריו, שהם "פועלים טוב" על לב קוראיהם, ויש בהם יותר בכדי להחריד את הרבנים ממאמר ראשי פלוני ואלמוני שב"המליץ".  "לתכלית זו – הוא כותב באיגרת פ"א, כלומר, בכדי "לקלוע אבנים גדולות על ראשי האנשים ההמה" – כתבתי כמה סיפורים קצרים בחרוזים קלים לכל קורא."  ועל דבר הפואימה "קוצו של יוד" בעצמה הוא כותב באיגרת קנ"ד: "כל השיר לא נברא אלא בשביל סופו וכל כוחו בעוקצו".  הודאת בעל-דין, אפוא, שהעיקר אצלו לא היה ביטוי-התרשמותו ובירור-הדברים לעצמו, כי אם העוקץ בשביל אחרים, יציקת-הרעל על ראשי שנואי-נפשו, זאת אומרת: מטרה זמנית, עוברת, ולא שירית, אמנותית, נצחית, לא בקשת הסוד הנצחי שבאדם ובחזיונות-החיים.  "שאר החזיונות אשר נשאתי (ב"קוצו של יוד") והתמונות והמאורעות אשר ציירתי לא ראו רק (אלא) בדרך אגב".  ולא ידע יל"ג, כי "בדרך-אגב" זה, אשר מאס, הוא הוא העיקר וראש-הפינה...  הפטיש החזק נתרופף ברבות הימים, אבל העמוד הימני, שהוצג כ"בדרך-אגב", משען הוא לספרותנו עד היום!

גורדון חשב את הסיבה הזמנית, שהעירה אותו לכתוב פואימה כ"קוצו של יוד", לעצם-הדבר: לו נדמה, שזו נכתבה על ידיו רק כדי להראות לדור את כל אימת ה"שולחן-ערוך".  צורך-השעה!  ואמנם, בצורה זו של כל חלקיה ודאי שנכתבה בשביל כך באמת.  "בקוץ יוד מוּנד יהרגו כמה נפשות".– הנה הטנדנציה!  משוררים גדולים מיל"ג אף הם תלויים בהשפעות זמניות שונות, שמעלות אותם או מקצצות בהם: רוח-הזמן משפיע, ,הורים ומורים משפיעים, הסביבה משפיעה; ובפרט שהמלחמה הדתית ההיא ביסודה, כאשר נִגע בזה בפרק הבא, לא היתה פעוטה כלל וכלל, כמו שידמה בסקירה ראשונה לבן-זמננו...  ברם, אם נעיין בדבר ונשאל את עצמנו: הן לשם המטרה הנ"ל נכתבו על-ידי גורדון עוד "סיפורים קצרים בחרוזים קלים", כגון "אשקא דריספק" וכו' ומפני מה דווקא הפואימה הזאת, ולא חברותיה, עושה עלינו עד היום רושם חזק ומחריד כזה?  – אז יתברר לנו, שכוחה של זו הוא דווקא לא בכוונתה הגלויה, לא במטרתה ה"עיקרית", כי אם בביטוי השירי של "שאר החזיונות והתמונות והמאורעות בדרך אגב"...  כי המשורר האמיתי לעולם משורר הוא – ובמקום נפילתו שם גם עלייתו; יש שהוא שוגה בדבר אשר יחשוב כי יפליא לעשותו, ומן הצד, ממקום אשר לא פילל כלל, יבוא ויתקן תיקון גדול!

באמת אמרו: הטנדנציה הפובליציסטית אינה מקלקלת כלל את הפואימה "קוצו של יוד".  אדרבה: כל המקלעים, שהמשורר השנון קולע שם בהשקפת היהודי בן הדור הישן, בתור טיפוס תרבותי, על האשה, כל המאמרים התלמודיים לגנוּתה, שהוא מזכיר לה לאשה העבריה בשפה לה זרה, למען ישמע בעלה הלמדן, בחינת אותה החָמוֹת "המדברת לבתה ומתכוונת לכלתה" – כל אלה במקומם הם ואת המטרה הסאטירית לא יחטיאו.  קלקוּלה של יצירה ריאלית זו הוא דווקא (כמדומני, שאיש עוד לא העיר על זה!) בצדדים ה"רומאנטיים", אם נקרא להם כך, שאינם עולים בה יפה ואינם מתמזגים בשום אופן עם הטון הכללי שלה.  החטא השירי של הפואימה הזאת הוא לא בקריאה הפובליציסטית שבה בסוף: "קוצו של יוד הוא הרגני" – קריאה שהיא במקומה ועושה רושם נכון – כי אם דווקא בכל אותן "נשיקות-היוצר", שאינן באות כאן אלא כטלאי-משי צעקניים על סינורו הנקי והטוב של פועל פשוט וישר בבית-החרושת: הן בת-שוע מיודעתנו היא אשה פשוטה וטובה כל כך; הן בה התגלמו (יחד עם השבח המשכילי, שאי-אפשר בלעדיו: "בלשון עם ועם צחות דוברת") כל האידיאלים הבריאים של יל"ג בן-העם: הבריאה לטוהר בהדרה...בלי מלאכותיות ויפיפיות עשויה...  טהרה ופרישות וחריצות-ידים וכו' – "נשיקות-היוצר" מיותרות, אפוא, כאן לגמרי, והן מעידות רק על בטלנות של יושב עיר קטנה, שקרא את היינה וחשב שבלי נשיקות-היוצר לא יהיה שירו ראוי לשם שיר, כשם שהאמין בתומתו, כי בלי אשר יעיד, שבת-שוע היתה יודעת לנגן ולחול, אילו לימדוה מורים טובים את ה"הַשלָמוֹת" הללו – ייגרע מכבוד-גיבּוֹרתוֹ...

ואולם, עוד פעם: גם על פשע זה יכסה ויכפר מה שנתן לנו יל"ג "בדרך אגב, בזו היצירה רבת-הערך.  חתיכה של חיים גדולה מן הימים ההם, ובהרבה גם מימינו ומכל הדורות, ניתנה לנו בתיאור פרטי חייה של האשה העבריה בת-שוע[iv];

     מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה...

                             ("קוצו של יוד")

 

והרי יש גם מקומות, שבציוריותם יוכלו להתחרות עם העמודים היותר טובים ש"בעמק הבכא".  די אם אזכיר רק את ענין בת-שוע וילדיה, ביחוד את ילדתה הקטנה.  "היתומה החיה", ש"ידיה הקטנות כפותין על לבה" בשעת תפילת-הבוקר...  יטריח-נא הקורא את עצמו ויקרא עוד פעם את העמודים 21- 23 בחלק הרביעי משירי גורדון.  חס אני על העתון שבו אני מרצה את הדברים האלה ואיני רוצה להרבות בו בציטאטות ארוכות, ואפילו מִספָרים שאינם מצויים ביותר בידי הרבים...

 

 

ה

הננו עומדים עם גורדון בשנת תר"ל, בגמר התקופה הראשונה והיותר פוריה בחייו ובחיי בת-שירתו, תקופת התנועה "להיטיב ולתקון".  והנה בעיני בן-דורנו, כפי שאנו יודעים, יש שנקלית ומגוכחה כל אותה התנועה, תנועת התיקונים בדת, עם כל המלחמה שבה.  מלחמה ערוכה נגד חומרות ה"שולחן-ערוך" בטריפות-הריאה ומשהו חמץ בפסח – שחוֹק!  ...  ואכן, גם על פי מה שגורדון בעצמו מרצה את עיקרי התנועה הזאת במקומות אחדים מאיגרותיו (פ"ג, פ"ד ועוד), הרי תנועה זו מקבלת באמת קצת צורה מיכנית וכמעט נלעגה.  "התיקון הדתי" היה צריך לשמש, כביכול, תריס בפני הרחבת הפירצה של הדור הצעיר: לדור הצעיר הזה, שטעם מפרי עץ-הדעת, קשה לקיים ולקבל על עצמו כל חומרות-הרבנים, ואם לא יפעלו המשכילים אצל אלה האחרונים, שיתרככו ויקלו בעצמם את העוֹל, יפרוק, חס ושלום, זה הדור הצעיר את כל עול-התורה מעל צווארו ולא ישאיר שריד (כיוצא בזה הם גם הדברים במכתב ע"ח, ע"ד "התיקון הממוצעי", עיין שם).  כאילו היהדות היא בחומרותיהם ובקולותיהם של ה"באר-היטב" וה"פתחי-תשובה", ולא בשפה, ביחסים הכלכליים ובכל אפני החיים היום-יומיים; כאילו "יהודי-אשכנז אינם יודעים מאומה שיהודים הם, רק שמא בעלמא" (שם) רק מפני ש"כמעט כולם הדיוטים ואינם יודעים את התורה", ולא מפני שהם מיעוט התלוי בחייו ברוב הנכרי ובטל בו; וכאילו "גוברנאטין" אחת שלא מבני-ברית, ולא כל שכן אסכולה מטעם הממשלה, שהוא, גורדון, וחבריו כל כך נהו אחריה, אין כוחן גדול לקלקל ליהדות, כלומר לקיום העצמי של חיי-היהודים, מעשרה מניינים של רבנים מחמירים, שהדור הצעיר לא ייזקק להם כלל בין שיחמירו ובין שיקֵלו.

ברם, אם נעיין קצת יותר בנדון, נראה, שגם כאן, כמו בעוד הרבה דברים, ניבא גורדון וחזה רבות, אם כי לא ידע לגמרי ובבירור מה שהוא מנבא וחוזה.  הוא דיבר על הדור הצעיר, על הבנים שהצליחו לבוא לבתי-הספר של הממשלה, שלשמם צריך לתקן את היהדות הרבנית, למען יוכלו הם לשאתה ולמען תוכן היא עמוד; אבל ההשוואה שהוא עושה בין היהדות הרוסית ובין "המעמד הדתי של אחינו בני-ישראל באשכנז", ובעיקר החשש שהוא חושש לנוסח-אשכנז זה, בעת שרבים מחבריו חשבו אותו לאידיאלי – כל זה מראה כי, באמת, עמד הוא על הדרך הנכונה וכי בעמקי-לבבו ידע, למי נחוצים התיקונים ומה מקורה האמיתי של תנועת-התיקונים ביהדות הרוסית.  הוא ידע, כי בעוד שבאשכנז, במקום שאין המוני-עם יהודיים אלא רק אלפי יועצי-מסחר מגזע-היהודים ועשרות רבנים מטיפים להם, שם היתה באמת תנועת הריפורמה הדתית בשעתה ענין ריקני, כוזב, ענין לבטלני-רוח שׂכוּרים ולקופים מחַקים, שה"ריליגיה" היא להם רק משחק צירימוניאלי – הנה בתחום מושב-היהודים ברוסיה, במקום רבבות-הישראלים, במקום שבהרבה ערים יש גם רוב יהודי, מקצעות-פרנסה יהודיים מיוחדים, חדרים וישיבות, בתי-מדרש ובתי-קהל, במקום שהלכות-שבת, הלכות-פסח וכו' וכו' יש שבאמת אינן נותנות לחיות ולשאוף לרווחה, כאן שאיפת התיקונים בעיקרה היא מסוג אחר לגמרי.  הרבה שורות מאותו המכתב הידוע של יל"ג ל"הגבר חכם בעוז ואיש-דעה אמיץ-כוח" (ע"ח) מעידות, כי למרות כל הדיבורים התפלים שבאו אחריהן מעבר לדף על "המצור והסוללה" בעת ש"כבר אין אויב", הרגש הרגיש המשורר בכל חוש-המשורר שבו, כי מלחמת הדת והחיים הזאת ביסודה היא מלחמה עממית אמיתית, מלחמה של התנערות-חיים חדשה מול אבני הדת הקפואה, מלחמה של כוחות עממיים חדשים ב"עבטיט" של הטראדיציה הרקובה, שבשביל היותר טובים ונבונים כבר כלו כוחותיה והיא נשענת על העיוורים והנחשלים ואינה רוצה לעזוב את מקומה; תנועה של התקוממות אנושית נגד האבטוריטט-הגולם המט לנפול, התקוממות הבאה תמיד בעת שבני חברה ידועה בתקופה ידועה פוסקים מהיות נמלים ונעשים בני-אדם.  אם תוֹכנה של אותה התנועה שהקיפה את רחוב-היהודים בליטא – מקום שלטון-השכל וההתקדמות היותר גדולה – פעוט הוא בעינינו מנקודת-ההשקפה של אידיאלים יותר רחבים, ואם תוצאותיה של התנועה ההיא היו עוד פחות מפעוטות, הנה אין זה אלא מפני שתנאי החיים היהודיים אז היו קטנונים וצרים ביותר, מפני שמדרגת הציבוריות היהודית בעת ההיא היתה פעוטה, אפסית ואולם במה שנוגע לעצם הופעתה של התנועה ההיא – אין כל ספק, שזה היה סימן ניכר לאיזו התחדשות והתעוררות חברתית עברית, שסוף-סוף תביא פרי ישווה לה, שזה היה אות נאמן ללידת אנשים חדשים, שהחוקים השליטים הישנים, אשר אין להם שחר, נקלו בעיניהם – והם מורדים בהם ויוצאים נגדם ביד רמה.  במידה ידועה אולי היה במרידה ויציאה אלו גם מעין הד למה שנעשה אז בחוגים הידועים של טובי המשכילים הרוסים.  ואף כי תנועת ההשתחררות של "בני "שנות-הששים" הרוסיים היתה, כמובן, בעלת אופקים אחרים ורחבות אחרת לגמרי: שחרור של מיליוני-עבדים, שינויים מדיניים כבירים, התפתחות של כוחות אינדוסטריאליים ענקיים, סוגים חדשים של שירה ומדע – הנה חשיבות ערכו האנושי של החזיון דא ודא לא היה שונה...

"וגם אתה, ידידי, אם איש אמת אתה ואינך מדבר עמנו אחד בפה ואחד בלב – כתב יל"ג באותו מכתב ע"ח – יעלה וייזכר לפניך זכרון מעמד-אחינו בארצנו, דרך משאם ומַתָנם, דרך גידולם ופרנסתם; יעלה וייזכר לפניך, כי ארבע הידות מכל המון בית-ישראל בארצנו חיים מן האוויר, ואפרים רועה-רוח ורודף-קדים כל היום; יעלה וייזכר לפניך, כי בכל עיר ועיר עוד נמצא חדרים אימה, אשר שם יתגדל דור-המדבר חדש, תחת יד מלמדים שוטים ובורים גמורים – והרבנים ופרנסי-הדור ישגו בדברי-שקר ובפטפוטי-מלים, תפל בלי מלח אשר עלימו אבד כלח, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ ואין שם על לב להיטיב ולתקון, והכל הולך אל מקום אחד, כפרא לימוד-מדבר ומשרכים דרכיהם; זכור כל אלה וכל כיוֹצא בזה, ידידי, ואחר הרימה ידך לאל עליון, לאל טוב ומיטיב שאינו חפץ בהשחתת העולם, ואמור לי: האף אמנם יכולין הדברים להישאר כמו שהם ואינם צריכים תיקון כלל וכלל?   האף אמנם אין מעמד בית-ישראל החמרי והמוסרי הזמני והדתי עומד וצווח ככרוכיה: תקנני!"

קיצור-הדברים, גורדון ידע והשיג למדי, כי לא בשביל עוזבי רחוב-היהודים נחוצים התיקונים בחיי-היהודים ולא העוזבים יחוֹללו את התנועה הזאת, כי אם להמון היהודי הגדול, זה המון-בית-ישראל, שלמרות כל הזעזועים הקשים, שעות-המשבר הנוראות והנסיונות המרים, שכבר נתנסה ושעליו עוד להתנסות בהם, לא פסק ולא יפסוק מחיות את חייו העצמיים ומברוא בכל מקום סביבה מיוחדת משלו, סביבה הקוראת לטובי-בניה הנשארים לעולם בתוכה: תַקנוּני!  ואמנם, האינטליגנציה העברית המועטה, אשר החל אז ההמון הזה להקים מקרבו, היא שעמדה בראש תנועת תרכ"ט-תר"ל, כי לא יכלה לראות בענוּת-עמה, כי בָּכֹה בָּכָה לבה בקרבה על כי

 

     נִמְכַּרְנוּ לִצְמִיתוּת בִּידֵי חַסְרֵי בִינָה,

     בִּידֵי גִזְבָּרִים אַכְזָרִים וּפַרְנָסִים שׁוֹטִים,

     רַבָּנִים מַחֲמִירִם וּמְלַמְדִים הֶדְיוֹטִים.

     הַגִזְבָּרִים נִבְחָרִים בַּשֹׁחַד, בַּיָיִן,

     הַפּרְנָסִים מִתְפַּרְנְסִים וּסְדָרִים אָיִן,

     הַמְלַמֵד מְלַמֵד כַּסוּמָא בַאֲרֻבָּה.

                             ("על דא קא בכינא")

 

ובדרך-אגב, הואיל והובאו השורות הללו, אולי כדאי לעמוד כאן על פרט אחד: השורות הללו מ"על דא קא בכינא", שהדברים הבאים בהן מאשימים בכל את עצמנו ופונים רק לעצמנו, נכתבו ע"י המשורר עוד בשנת תרכ"ב, בעוד שגורדון האדם עמד כולו, לכאורה, על נקודת ההשקפה של צפיה לטוב מן החוץ, מחסדי-הממשלה.  והרי מעניין הדבר, שבעוד שה"נבונים" של דורנו, המדברים כל היום על לאומיות ועצמיוּת ועבודה לאומית ועזרה עצמית, אינם רוצים לשמוע כלל על נגעי-יעקב, באהבם לדחות ולפטר ולהטיל הכל, כל קלקולינו, על כתפי ה"גלות" הרחבות – הנה דווקא אותם "המשכילים המוגבלים", שהשליכו כל יהבם, לכאורה, על חסד לאומים וממשלות, דיברו, אף על-פי כן, כמעט תמיד אל רחוב-היהוּדים בלשון כאילו בו תשועתו, כאילו כל גורלו בידו להיטיב לעצמו או להרע.  ודאי!  המשכילים היו מוגבלים; התקוות שנתנו בממשלה הזרה, כי היא תיטיב ליהודים, ושלכן צריך להתכשר לקבל את הטוב – התקוות האלה מראות על קוצר ראייתם המדינית והאנושית.  זה ודאי.  דבר זה אינו צריך להיאמר.  ובכל זאת בנוגע למשורר כגורדון, מי יודע אם לא מוחלפת השיטה, מי יודע אם לא מפני הכיעור הקיצוני שראה יל"ג בפנים, לכן נשא עיניו לחוץ...  אפשר מאוד, שזה הכיעור, שנתגלה ונראה לו ביהדות הרבנית ובענייני-הקהל, הוא שנתן בלבו לחשוב, כי אין היהודים מסוגלים לחיים מדיניים מסודרים על דעת עצמם, שאין ב"חנוט חי" זה הכוח המוסרי הדרוש להנהלה מדינית "גוי כזה לא יצלח לעשות ממשלה", כתוב בפירוש ב"צדקיהו בבית-הפקודות"), ולפיכך התשועה, אם תבוא, אין לה לבוא אלא מן החוץ, מן הפקידים הליבראלים הרוסים, מאלה ה"תמימים בדרכיהם ושלמים במעשיהם", מאלה ש"לא הספיקו עוד לקלקלם לא האצילים הפולנים ולא הפאקטאָרן היהודים" (איגרת ע"ז, ובמקומות אחרים, ועוד נשוב לדבר בזה).

עד ימי זקנתו החזיק יל"ג במשפטו זה הקדום או הבלתי-קדום, שאילו היה השלטון בידי "ר' ליפעלע ורק חאצקעלע", כי אז היו היהודים איש את רעהו בולעים חיים (עיין איגרת ר"ה, שנכתבה לדוליצקי בשנת תרמ"ב).  יד הרבנים וכל באי-כוח היהדות הישנה – זו היהדות שלמחזיקיה אי-אפשר להתקיים בלי גויי-שבת ובלי קוני-חמץ ובלי שכירי-שביעית – היתה לו למפלצת עד יומו האחרון.  וידועה דעתו, שהביע באיגרת ק"ה בשנת תרל"ה, כי אפילו בכדי להתחיל בישוב ארץ-ישראל, צריך מקודם ל"טאטא במטאטא השמד את קורי-העכביש אשר טוו שמה (בא"י) מרבי-רגלים אלה".[v]

כן, בקרב, אשר ערך יל"ג נגד רבני זמנו, לא היתה רק הכוונה המשכילית הידועה להכשיר על-ידי ריפורמה פנימית את הציבור היהודי לקבלת מתן זכויות חיצוניות; יחסו השלילי של גורדון לרועי ישראל ולפקודיהם היה, אליבא דאמת, מעוֹרה עמוק בכל עצם השקפתו של המשורר על הרבנות התולדותית ובכל חשבונותיו הפנימיים עם שאלות-הלאום שלנו.  כבר אמרנו, שעוד בחלום יל"ג האדם את חלומות האזרחיוּת הרוסית, הקדים הפייטן שבו לחזות את כל קצף "אבעבועות-הישועה" העולה מאותו המקום, שהשנאה ליהודים הלכה בו בהכרח הלוך וגבור.  ובפנות המשורר בעל-כורחו כלפי פנים, בנשאו עיניו האוהלה פנימה, למשש בקרני-דאומני השירתיים שלו ולחקור שם את מוצא-החזיון, נתגלה לו, כפי הנראה, מה שגילה ופירסם מיד לאחרים בפרק א' שב"בין שיני אריות".  בפואימה היסטורית זו נראה, שכלפי האופי היהודי אין כל התרסת-דברים.  העם היהודי אינו פחות-האופי.  הוא מקים מקרבו שמעונים ומרתוֹת.  די כוח ומרִי-נפש היה לו גם בשעת הירידה, בשעת החורבן – אבל מה התועלת, אם "אין תחבולות-שר, אם אין משמעת".  ושוב לא אי-משמעת, שפירושה אנרכיה ושמקורה באופי אנרכי ובלתי-מוכשר לבניה מדינית.  לא!  האשם הוא לא בעם ובאופיו ובתנאי-חייו בזמן ההוא – כי אם ברבניו של הזמן ההוא.  מורי העם עוד בימי בית שני התעו את העם, הורהו לשמור רוח, להלוך נגד החיים, לבטוח בשמים ולבלי היות נאמן לארץ, לאדמה, למשטר המדיני.  לב המשורר יוצא: שיחֶתך ישראל...  – ומררתו נשפכת...  והוא משליך את עצמו לתוך כובד-המלחמה נגד יורשיהם הרוחניים של שנואי-נפשו אלה, ש"מילאו את הארץ דינים וסייגים כמצולה אין מים המלאה דגים" – – –

ברי הוא: השתתפותו של יל"ג המשכיל בתנועת התיקונים בדת בימיו לא היתה אלא זיק קטן מלהב הר-הפרצים, שבער בלב הפייטן נגד הדתיים שלנו, המניחים מאז ומעולם אבנים על דרך-חיינו, גוזרים "גזירות אין בהן תועלת בימי צר וקרָב לעם ולממשלת" וטחים טיח תפל של בטחון בנסים ובכוחות שלמעלה מן הטבע...  האמיתי שבו מרעים: "עין רואה!  הראית אלה הדמעות?" – לא, אין רואה...  לא, אין רואה...  "אוזן שומעת, השמעת תחנונים אלה?" – לא, אין שומע...  וגמר-האקוֹרד בסוף :במצולות-ים": "אין רואה, אין יודע לבכות על שברמוֹ"...  יקוללו הבטחון והכבלים של מתעי-העם!..

מתעי-העם?  חכמי ויודעי סוד ה"התפתחות" שברחובנו כבר הראו לא פעם על הטעות שבהשקפה כזו.  ואפילו עוד בימי יל"ג ובחייו לנו אתו רבים בעומקה של זו והעלו והוכיחו, כי ה"שולחן-ערוך" אינו סיבה לעינויי-העם, שאינם כלל קשים מצד זה, ואדרבה, וכו', כי אם תוצאה מתנאי-חייו הרעים, הנבדלים, הגלותיים של העם, מין שמירה והגנה, ובהשתנות תנאי-החיים ישונו הדברים ממילא.  אבל הוא הדבר, שיל"ג לא די שהאמין לראות כבר שינויים בתנאי-החיים, בקיעים בחומת-הסינים, ולפיכך רצה לראות מיד גם שינויים בתוצאות הרעות, אלא שכדרך המשוררים שנא תכלית שנאה את התוצאות הרעות מבלי שים לב למקורן.  הוא שנא את חוקי הדת הגיטואית המשונים והמוזרים כשהם לעצמם, בכל צורה שהם, יהיו תולדות מה שהוא, ואפילו אם היו מוכיחים לו שמשום כך עוד לא עבר זמנם לעבור ולהיבטל מעולם-היהודים.  הוא שטם את החבורות והמכות ההיסטוריות, שהתגלמו התגלמות אחרונה ונוראה בספרי הפוסקים האחרונים, בין אם הן סיבות לפצעים אחרים או רק התוצאות מפצעים אחרים – ורצה, שיוּסרו, שייכחדו, בכל אופן שהוא, ובלבד שלא יוסיפו לשלוט עוד בבשר הגוף העממי.  יל"ג בעל הריאליות הכעסנית לא יכול נושא, על פי עצם מהותו, את החיבוב הרומנטי של "מה טובו אוהליך ומצוותיך, יעקב", שניצניו כבר נראו אז גם בארץ ה"חפשים בדעות", ועיניו ראו את כל החוטים הלבנים של התופרים עלי-תאנה על המוני הדינים הפראים, מרצותם שהבריות יקבלו עליהם באהבה עול הנהוג.  הוא לא חיבב בשום אופן את צורות המנהגים השולחן-ערוכיים שלנו, שהבאים אחריו ניסו לשווֹת להן לוויית-חן של פיוּט, עצמיות, שלמות, רוח-האומה וכו'; הוא בז לאשר נראה לו פרא, נבער ואכזרי בבערותו ובפראותו.  כובע בעל-זנבות כי ימלוך בתוקף ספר בּלה שבידו!  – הבאים אחריו, אמנם, השיגו עליו גם בזה: נושאי-כובעי-הזנבות – אמרו – מוריי-מתעי-העם, הלא רק מתוך העם הם יוצאים, וכעם כן מוריו.  ולא חלו ולא הרגישו, כמה רעל יצוק בהכרה שכזו בשביל המשורר המתיאש, אילו היה עומד עליה ואילו היה מודה בה.  לא!  גורדון התאמץ להתנחם – אין איש רוצה להיחנק במערת-היאוּש!  – כי רק העוורון, רק אי-הבינה של העם הם שגרמו לו להרכיב לראשו "אלופים מוכים בסוורים" (ב"ירח בלילה"), בעלי "נשמות תַּתַּריות" כר' ופסי.  אבל בעם גופא, במעמקיו, "עוד יימצאו רוחות טהורות"" ("בעלות השחר").  ואם תמצאו לומר – גם "לפנים בישראל, בהיות התורה אור וכו' היו הגאונים מתי מספר בכל דור ודור כולם אנשי-קודש" (בראש פרק ו' מ"קוצו של יוד").  ואל תחששו לאי-האמת ולבטלנות שב"אם תמצא לומר" זה: הרי לא נכונות ובטלניות הן גם יתר החקירות הבעלי-ביתיות של גורדון באותו הפרק על תועלת-הרפוּאַה ועל צדקת המשפוט האזרחי וכו' וכו', ומה היו הגאונים, שקיבלו מהאמוראים, שקיבלו מהתנאים, ומה היו ראשי גלותא עם סכסוכיהם ורדיפתם אחר הכבוד המדומה ועריצותם ושלטונם הרע – כל זה ידע גורדון בוודאי לא פחות ממנו.  ברם, לתכלית הבלטת רישעותו המיוחדה של הפוסק האחרון בגיטו המובקע, לתכלית הבלטת "תַּתַּריוּתו" של ר' ופסי – לתכלית זו היו, כפי הנראה, כל האמצעים כשרים: אפילו דברי-שבח לגאונים שבכל דור ודור ולתורה אור...  כי העיקר היה, שצריך לקרוא בשופר גדול – כל שטן לא יסתמנו; צריך לשבר את שלטון מורי-השקר של הזמן האחרון – שהשנאה אליהם תתגבר בזכרנו, שהם בני-בניהם ותלמידי-תלמידי-תלמידיהם של הפרושים מדורו של שמעון!  ויל"ג מתיצב במערכה עם ליליינבלום...  והוא כותב את שירי-העלילה...  והוא נעשה למקלל ולמקונן.

ללוחם, כוונתי לומר?  לא, לוחם משכיל הוא יל"ג בשיר "בצאתי מטלז", אבל ב"בעלות השחר" קורא הפייטן לתקופת-שירתו זו "אָלה", "אֵבל", "קינה", "קינות" – והמלה "מלחמה" לא תיזכר ולא תיפקד.  הלוחם, הלוחם, הלוחם האמיתי, הלוחם במובן היותר מדוייק והיותר נעלה של המושג הזה היה ונשאר ליליינבלום, שבכל חוש-המציאות החד שהיה בו ובכל דעתו הרבה את החולשה הישראלית, לא פסק גם אחר-כך מלדבר אל היהודים כאילו תיקונם בידם הוא, כאילו אם לא הכל, אבל העיקר תלוי בהם בעצמם.  בהוכיח אותנו ליליינבלום, כתלמיד-חכם אמיתי דאורייתא קא מרתחא ביה, על מגרעותינו ושפלותנו, לא שכח, אמנם, מעולם את הסיבות ואת מצבנו המיוחד שגרם לכל אלה, אבל קולו והטעמתו, אף-על-פי-כן, היו תמיד כאילו גם מצבנו אינו אלא – בהרבה – פרי מגרעותינו ושפלותנו, כאילו אנחנו בעצמנו אשמים לרוב וכשנרצה לחזור בתשובה ולעבוד – יירפא לנו.  לא כן גורדון מתקופה שניה ואילך, גורדון האָבל, גורדון הקטיגור.  "אולי יירפא למו אם עוד יש ריפאות" – הוא אומר בסוף שיר-ההקדמה לחלק רביעי.  ה"מה נטיף לעברים?" (כלומר, עם מי יש פה לדבר?...) כבר אינו זז מנגד עיניו.  תוכחתו מאז בעיני עצמו כבר אינה דבר שיש בו כדי להועיל, כי אם רק בחינת התמרמרות ואנחה.  "אם יכול לא נוכל לעזור בצרה, נקל חָליֵנו בהיאנחנו מרה" (בשיר לפרוּג).  ואם השירים-הסיפורים הראשונים של יל"ג עד "קוצו של יוד" ועד בכלל נכתבו באטמוספירה של חיי-המחנה, אשר על דגלו חנה איש-הצבא יל"ג, הנה רוּבּה של הפואימה "שני יוסף בן שמעון" וביחוד "צדקיהו בבית-הפקוּדות" נוצרו במצב-רוח של איש -הצבא מן המחנה השדוד...

*

מ"קוצו של יוד" עד  "צדקיהו בבית-הפקודות".

כבר הזכרתי בפרק הקודם שיל"ג שגה בערך ה"עיקר" וה"טפל" שבפואימה שלו "קוצו של יוד".. ואולם כאן אני רוצה להוסיף, שלא רק בנוגע לחשוב והבלתי חשוב בצורתה ובחלקיה השונים טעה, אלא שבכלל הֵקל הרבה בערך התוכן והמכוּון שלה, בחשבו שיהא קולעת רק לר' ופסי וחומרותיו. ההיקף וה"יוצא מדבריה" של הפואימה הזאת הוא הרבה יותר רחב.  אמנם, גם בפאַבּוּלה הגלויה שלה גרידא, בענין פסוּל-הגט כשהוא לעצמו, יש די און להחריד לב האדם המתיחס כאדם לחזיונות-החיים אשר מסביב לו.  האדם המשכיל, יהא מסוף שנות החמישים, הששים של המאה הי"ט או מראשית שנות-העשר של המאה הכ', אם רק הוא נותן לבו לרגע להבין מה זה, מצד אחד, האַקט האזרחי היהודי, ששמו גט, וכמה נעלה הוא לתקנת חיי הבריות לעומת הפראות שבחוקי הנוצרים, למשל, בנדון זה, ומצד שני, מה יספר לנו המשורר היהודי מציורי-ואופני-החיים שבקרב בני-עמו ביחס זה גופא – אי-אפשר שלא יִתּר תחתיו, אי-אפשר שלא יצא לבו בשמעו את המעשה באשה העברית בת-שוע, שבעלה האהוב או הבלתי-אהוב עליה – זה לא נוגע כל כך לענין – מת, מת ממש, במרחקים, ואף-על-פי-כן נאסרה היא עולמית לכל העולם – על פי מוצא-פיו של פרא-אדם אחד בשטריימיל – מפני שבגט ששלח לה מי שהיה בעלה בחייו נכתבה איזו תיבה שלא כהלכתה!  איזה קלקול אוילי של יושבי חושך וצלמות!!  ברם, כאמור, עדיין לא בזה נגבל כל היקף-התוכן של "קוצו של יוד".  כאן, באמת "מסוּפרים לדור" ומתוארים לפניו גם כל יתר נגעי הרחוב היהודי בימים ההם, ובהרבה גם בימינו, אם כי בימינו קרמו במעט עור אחר וקיבלו קצת צורה אחרת.  שהרי אם חשיבות הבּקיאות בשלוש "בּבות" של העילוּיים הפרעתונים נתמעטה היום ומחיר הסוגיה "הדביק שני רחָמים" ירד בשוּקה של אילון, אם נישואין מבלי שאול את פי הנערה נעשו עכשיו בערים הגדולות לחזיון כמעט בלתי-מצוי, הנה האוויריוּת של ההִלֵלים, שהחליפו את ה"בבות" בלימודיות ובסוגיות אחרות, הנה סתימת המקור למחיה של בני ההמון היהודי, מחודדי-השכל וקצוצי-הידים, הנה קלקולי אי-הנישואין הנהוגים עכשיו בכרכים, במקום שאוכלוסי-ישראל מרובים תמיד, תחת הנישואין המקולקלים המוקדמים והבלתי-רצויים לשני הצדדים של אז, הנה כזה וכזה וכזה במקומו עומד.  "באבוֹד המוֹהר" יחל גם האברך הפרעתוני או האילוני של היום לבקש חיית-יד ופרנסה כאיש אובד-עצות, ו"בראותו כי אין כל, כי כל תקוה נסה, ינוס באשר ינוס" – – – והעגונות תיעגנה גם היום...  עולם-היהודים כמנהגו נוהג!

לא!  לא רק את הדרך אשר השחיתה הדת על הארץ קיללה בת-שירתו הסאַרקאסטית-המרה של גורדון, כי אם גם את כל דרכי-החיים הגיטואיים, את הפרנסות היהודיות, את ה"פוליטיקה" המתועבת של מדברנא דאומתא.  המצבה הגרנדיוזית, שהציגה הפואימה "שני יוסף בן שמעון" למנהגי "חדר-הקהל", ש"יסודו – אבן-אופל, מבנהו – לא-סדרים, כרותות-כתליו– לבות נשברים, בריח-דלתיו – נחש בּריח, תוכו – תוך ומרמה, גדרו – כל פרץ, סיפון-גנו – עור-עניי-ארץ, אווירו – אנחות, דמעה –הטיח" – מראה המצבה הזאת מזעזע את נפש עד היסוד, עד היום, והסאַרקאסמוס המחוטב והחודר:

 

     יֵשׁ בָּךְ מְזוּזָה כְשֵׁרָה בִּכְתִיבָה תַּמָה,

     יֵשׁ גַם זֵכֶר לְחֻרְבָּן אַמָה עַל אַמָה,

     אָכֵן אֵין אֱלֹהִים וּכְבוֹדוֹ נִסְתַּלֵק –

 

האם נתישן זה?  מורי ורבותי!  האם נתישנו הפסוקים האלה?  האם אין בתים למאות בירושלים, שאנו בה עתה בשנת תרע"ג אשר עליהם ייאמרו כדברים האלה, מלה במלה, ככתבם וכלשונם? 

– כן, אבל זו אינה שירה;זו רק סאַטירה, מוסר, אבל לא מיטב-השיר – מחזיק בשלו הקורא ה"מודרני" – זוהי "רוע-לב ומרה שחורה" – יוסיף אולי עוד עם הקורא הישן מימות השיר "אל יאשם יהודה".

אני – איני יודע.  אפשר.  אפשר שזו אינה שירה.  אבל אחת יודע אני" אם זו, אם השתפכות רגש אנושי-יהודי עמוק ולוהט כזה בפסוקים עברים מכאיבים ונוקבים עד התהום כאלה אינם שירה, אז...  אז גם "משא-נמירוב" אינה שירה, ואז – לעזאזל השירה!

–––––––

ב"צדקיהו בבית-הפקודות", שנכתב בשנת תרל"ט, עשה גורדון עוד צעד אחד, הצעד האחרון.  הוא, יל"ג, שלמד כל ימיו כל-כך הרבה תנ"ך וספג לתוכו את רוח-הזעם וקריאות-התגר של הנביאים הגדולים עם הקטנים מימי ילדותו; הוא, שלמרות כל "בורגניותו", התענג אפילו על העתון הסוציאליסטי "האמת" מיסודו של בר-דרורא בוינה (עיין איגרת קל"ד); הוא שבעצם מהותו היה נביא ומוכיח לעמו ושבנשמת-עצמו ודאי היה איזה ניצוץ מנשמת-הענתותי – הוא, בהיות עליו רוח השיר ורוח האֶתיציזמוס האנושי החודר למעמקים, מצא עוז בנפשו להתעלות על עצמו ולנסות להרים יד – לא ב"אילי-התרשישים" ו"המאורות הגדולים" של המאות האחרונות, ואף לא בתַּנאים ובפרושים של בית שני, כי אם – בנביאים עצמם של בית ראשון וקודם לו, יותר נכון בקולטוס הנביאים משמואל ועד ירמיהו, זה הקולטוס של "אדרות-שיער" והתרגזות ודרישות ותביעות ותוכחה בלתי-פוסקת, זה הקולטוס שלא נתן לחיות ולהתפתח לישראל ולמלכיו משמואל ועד צדקיהו.  אני, המרצה, הנני פוסח על הרעיון הזה כשהוא לעצמו, על הפיכת הקערה שבו בהבנת חזון ההיסטוריה הישראלית, בהיות שאין בידינו להוכיח את אמיתוּתו או אי-אמיתותו ובהיותו כולו תלוי בשיקוּל-הדעת והכרעת-המזג של ההוגה בו[vi]  אין אני רוצה ואין אני יכול להיכנס כאן בעבי הקורה של הפרובלימה החמוּרה הזאת, שהעוסקים בה לרוב הנם בבחינת מר אמר תפקיד חדא ומר אמר תפקיד חדא ולא פליגי, ואפילו לא להתעכב והרִבה על הפרט, הראוי מכל מקום שיצויין, כי צדקיהו המלך של גורדון, במובן ידוע, אינו אלא שוב קצת נביא, נביא מסיטרא אחרא, נביא הדיסציפלינה הממלכתית...  כי לא משפטיו של גורדון ולא הערכתו את "משא דבר" הנביא הם העיקר לנו במונולוג הקלאַסי  הזה, כי אם כשרון-הביטוי של המשורר, שהגיע כאן לגבורות.  יצדק או לא יצדק גורדון בהישפטו את שמואל וירמיהו – אבל, בכל אופן, איזו התרוממות בהשקפה ובלשון!  איזו אש-התקוממות חדשה בקריאת "היחיה גוי כזה תחת השמים?" ובכל אותם העמודים 161- 166 מ"כל שירי", חלק ג'!  ואיזה כאב-נצח בשורות:

 

  כָּל כְּלֵי-יוֹצֵר שָׂרֹף יִשְׂרְפוּ

     וְכִתְּתוּ אֵת לָעֵט, לִמְזַמְרוֹת – מַזְמֵרוֹת,

     קַרְדֹם וּמוֹרָג – לִנְבָלִים וְכִנוֹרוֹת,

     וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים – דָרְבוֹנוֹת וּמַסְמֵרוֹת...

 

וביחוד:

 

     וּבְכֵן לֹא יִשָׁמַע קוֹל עוֹשֵׂי בַמְלָאכָה,

     כִּי קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵל וּבְרָכָה...

       – – – – – – – – – – – – – –

  אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אֶחֱרוֹשׁ, לֹא אָדוֹשׁ,

     כִּי בֶּן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ...

  – – – – – – – – – – – – – – – –

 

עם של אומרי-הודו במקום עשיית מלאכה, גוי-קדוש, שחרפה היא לו לחרוש ולדוש...  כאב-נצח...  כן.

 

 

ו

יל"ג בתור אישיות, בתור אופי בתור תכונה אנושית.  – ברם, שירתו של גורדון אינה נותנת לנו את המפתח לזה.  שירה זו, מלבד צלילים רפים ממנה מקץ ימי חיי המשורר, נאמרה תמיד כלפי אחרים ובאזני אחרים.  "לא פצחתי רינה עת אשה אירשתי, לא נשאתי קינה עת אותה גירשתי".  ועוד מתהלל גורדון באותו השיר, ב"אתם עדי", כי עולם לא עשה את עטו קרדום לחפור בו, לא השמיע בו בקהל מה שֵׂיחו בביתו.  כולו היה מוקדש לבני עמו ואלוהיו של המשורר, אשר "חלומות חלם, פתרונים ביקש" – והכל בשביל הקהל ולעיני ולעיני הקהל...

כן, על מהלך חייו הפרטיים הפנימיים של יל"ג האדם אין אנו יכולים לעמוד מתוך שיריו.  רק לעת זקנתו המוקדמת המליט קטעי-שירים כמו "נכון אנוכי", "אחפש רוחי" ועוד שנים שלושה ב"שירי-השירים", המרימים מעט את המסך ומראים את נפש האדם שבמשורר בכל פצעיה ובכל אי-המוצא שבה.  קודם לזה קשה למצוא שורות אינטימיות ביותר בשירי גורדון, אם כי ישנן, ובפרט ביחס לקוראו ולבן-דורו...  מה שנוגע לעובדות החיצוניות של חייו, מעין אלה הנזכרות בשיר הנקוב לעיל, הנה לשוא נבקש גם את עקבותיהן, גם את רושמן בארבעת חלקי השירים.  מי שרוצה לדעת מה היה האיש יהודה ליב גורדון ומה קרהו בימי חייו, עליו לילך ולקרוא את קובץ-איגרותיו – קרוב לשש מאות במספר.

ונאמר מיד: עד כמה שאפשר ללמוד מאיגרות יל"ג, היו חיי המשורר מחוץ לרגעי כתיבת שיריו, עניים, מוגבלים ומחוסרי-פיוט.  מלמדוּת, דאגת פרנסה, פקידות, משרתים, מלבושים, צרכים מרובים ויכולת קצרה, מוֹתרוֹת, ביקורים, רכילות, טינה בלב, יוֹבל, מחלות והתחלוּת, מהומת גידוּל-ילדים...  אלה, הילדים, גדלו כמו בכל בית בורגני וגרמו לצער ולצרות שבבתים כיוצא באלו.  הבנות אוכלות ואינן עושות וקוראות רומנים והב-הב, והבנים אוכלים, מתרגזים ו"בילדי נכרים ישפיקו", כלומר מתהלכים בבית, ספרי גראמאטיקה והיסטוריה בידיהם, ופניהם זועפים...הסיבה היתה דלה ביותר, בלתי-תרבותית, קפואה, ויחוסי המשורר אליה היו, לרוב, אי-אינטנסיביים, בינונים, בעלי-בתיים.  על שבן-מאכּסים הקטן אינו רוצה ללמוד עברית מתאונן יל"ג הרבה, אבל במאכּסים האב בעצמו אין החותן רואה כל דופי.  הלא הוא מאכּסים, עורך-דין או אינז'נר פאבי – בונה-המסלה – ולאיזו שלימות גדולה מזו יכול אדם להגיע?  כל הריקניות, כל הבורגניות שבחיי היהודי המתבולל מבלי משים, כלומר, בחיי המסתגל היהודי – ומאליו, בלי כוונות מיוחדות – לאורחות בני רוסיה ולאינטרסי הממלכה הרוסית – כל זה לא ראה גורדון.

בשנים האחרונות למגורי יל"ג בטאֶלז כתב מכתב אחד, מכתב פ"א בקובץ איגרותיו, שהרבה וידוי יש בו והרבה דין-וחשבון מחיי יום-יום של יל"ג.  שם גם דברי-ניחומים לרֵעַ, גם ענין הפולמיקה עם הרבנים, גם צדרבום, גם "בנו של המנוח מאפו, רופא-העיר אצלנו, נכון לצעוק חמס באזני הממשלה הגבוהה" על אשר חרפו החשוכים את אביו, גם אשת-המשורר שהלכה לדרוש ברופאים בקניגסברג, ולבסוף על הבדידות" "זה שנים רבות אשב בעיר הדומה לכפר...  ואני ותנובות-כפי בשפ"ק או כל מה שאני כותב בעניני-ישראל הננו פה כערער בערבה". – –

ברם, האמת מצווה עלינו מפי גורדון לאמרה: גם עיר-הבירה, עיר ספ"ב,[vii] שבה קבע יל"ג את דירתו משנת תרל"ב ואילך, לא רק שלא מנתה את החסרון הזה של חוסר-אנשים, אשר "יוכל להראות להם פועל-ידיו לשמוע דעתם ולשאול בעצתם", כי אם בכלל לא הרחיבה הרבה את אפקי האידיאלים האנושיים של האיש יהודה ליב גורדון.  הבטלנות המשכילית, מתובלה בבורגניות עירונית, קפדנות[viii] נשקפת אלינו גם מתוך מכתבי-המשפחה שכתב משם, מפטרבורג, למחותנו הזק"ן על אודות "מאכּס" ו"נאדי", בניהם הישרים והמאושרים (איגרת ק"ו ועוד רבות בצלמה ובדמותה).  יל"ג, שידע כל-כך להתפרץ בפני התאבנות הדת היהודית,לא נועז כלל לפקפק אף רגע בנחיצות הנימוסים העירוניים ודרכי החיים המקובלים אצל הגויים בני-הסביבה, שאליה שאף ונמשך....הוא כמעט שהעריצם, התפלל אליהם, וּודאי שהיה חושב את עצמו לאומלל אלמלא היה נהוג בביתו "כמו אצל הבריות".  המשורר, שבפי צדקיהו בבית-הפקודות ידע להביע את אידיאל-האדם הכללי שלו בצורת "איכר איש חי, רב-פעלים", שהוא היסוד לקיום המדיני, הנה ביחוסיו אל האנשים הקרובים לו יש לא מעט ממושגיהם והשקפותיהם הבלתי-אצילים של הביורוקראט, השדכן הנאור או החנווני העשיר על האדם וערך-האדם...

הנאמנות של יל"ג לביורוקראטיה הרוסית, גם לאחר שחדל להאמין בטוּבה לישראל – והוא איבד את האמונה הזאת במוקדם – ראויה אף היא לציוּן.  הוא לא היה מעולם פאטריוֹט רוּסי, כרבים מבני-גילו המשכילים שכתבו רק רוסית.  לעם הרוסי, לספרוּת הרוסית, גם כשהאמין בתומתו, כי הרוסים טובים בטבעם לישראל מהאשכנזים, למשל.  הוא דווקא אהב את...  אמריקה, ועוד בימי-עלומיו כתב לכבוֹדה של זו שיר-תהילה בשם "ארץ חדשה", ומקץ הימים – "תשליך"...  אבל את הממשלה הרוסית כיבד מאוד, היה נאמן לה בכל חושיו, ולפרטים היהודים הבורחים ונעלמים מעבודת-הצבא התייחס תמיד בלי כל חנינה.

כן, גם בפטרבורג נשאר יל"ג באורח-חייו המשכיל הליטאי המתמרמר (גם על "הנבלות הנעשות מפני עשירים ועומדים במעלה"), המתבטל מפני אלה "העומדים במעלה", ה"מקרב-קטנים ועניים ממנו (איגרותיו, למשל, ל"רייכערסאהן בל' סגי-נהור"...), המתאונן על כל קטנה, המטיל מרה ומדבר סרה ב"אויביו", החושב ידיעת שפות לעיקר-החינוך, הנותן דעתו לדברים כעין תיקון המחזור לימים נוראים, והעושה תעמולה בכתב ובעל-פה להחסיר אמירת איזו פיוּטים ארוכים...

ומאידך גיסא, כאז כן עתה, מדי צאתו מקליפתו הצרה ומד' אמותיו לדון בדברים הנוגעים באמת לחיי הכלל, הרי זה איש אחר לגמרי.  נפשו גחלי אהבה גדולה תלהט, ובאמת, בעוצם-האמת!  על זה יעיד סגנון מכתביו שכתב למקורביו בענייני-השפה, בצרכי-הספרות, בנוגע ל"השחר" וליתר מכה"ע, בתיקונים הדתיים והחומריים, בישוב ארץ-ישראל.  ענייני-הספרות וענייני-הכלל היו תמיד מרימים למעלה את ענייני גורדון הפרט, נותנים נעימה מיוחדת לקול-מכתביו, מלמדים אותו אפילו להכיר באנשים, סגולה זרה לו בכלל, לדעת מי לו ומי לצריו, במלה אחת, עושים אותו לאיש אחר.  "שנאת החנופה ומשפט מיוֹשר הוא אחד מראשי תכונות נפשו" – הוא אומר על ליליינבלום במכתב פ"ד.  ועוד קודם, במכתב ע"ח, הוא מבקש את ידידו "לעמוד לימיננו" ו"ביחוד לימין ה' לילינבלום".  בכלל ראוי מכתב זה שיקראוהו ויחזרו ויקראוהו, בפרט מן "לחנם תפייסני" עד סוף העמוד, כל אלה המבקשים לראות את משוררנו בכל צדדי-הטוב שבו.  מעניינים בנדון זה גם סוף מכתב פ"א, כל מכתב פ"ה, המכתב הידוע לסמולנסקין (פ"ח), מכתבים כקל"ט, כרכ"ו (בדברו על יפי הדפסת ספרו, והוא אומר: "יראה ורעד יבוא בי פן יחשיך יפיו את טובו"...) ועוד רבים.  כיוצא בזה מתעלה יל"ג – אף במכתבי-המשפחה שלו –כשהוא מדבר על נכדו, על אודות יעקב הקטן, יעקב בן מאכּסים זה, שאחר-כך ניסה המשורר האומלל ללמדו עברית, אלא שמאכּסים וסביבת מאכּסים ניצחו את יעקב ואת יהודה גם יחד (איגרות שכ"ח, שנ"ח, שס"ו ועוד)...  כמה ענין אנושי-אמיתי, לא רק יחס ביולוגי של אדם ליוצאי-חלציו, כמה אהבה ומסירות אמיתית!

כי בודד היה משורר-הקהל הזה גם לאחר צאתו את טאֶלז ומרוחקה היתה נפשו מכל, והיא ביקשה לה אחיזה, איזו אחיזה...  "האף אמנם תחיה באמונתך  – הוא כותב להזקן מספ"ב בשנת תר"ם – כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות-עמל אשר אין להם שחר?" ושם: "איה אפוא העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה?  בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי-חלציו?  האינך רואה אנה אנחנו עולים ואת אשר יקרה לעמנו באחרית הימים?") איגרת קס"ג).

אחרי קריאת מכתב כזה תגדל בעינינו הטראגיוּת ותקטן הקוֹמיוּת של כל אותה ההתפעלות השפוכה במכתביו של המשורר יושב-פטרבורג לשתים שלוש הנשים שידעו עברית בימיו (מלבד שרה שפירא, שכתבה בעצמה שירים).  עוד במכתבים הראשונים מפלך וילנה תיזכרנה ברטט איזו "ידידה מרים".  ואיזו "שפרה אלציק", אח"כ עלו על הבימה נחמה פֵינשטין ושֵינה ווֹלף בגרודנו, ובשנת תרנ"ב הופיעה עוד אחת: רבקה מבית ראטנער מצאריצין, שהמשורר ה"זקן" פונה אליה במכתב תצ"ה: "בתי היקרה!"...  גורדון לא די שהוא רואה בכל אלו היודעות לכתוב שתים-שלוש דלתות בשפת-עבר מילוי דברי הנביאים "וניבאו בנותיכם" ולא די שהוא מברך ברגשנות נוגעת עד הנפש גם את אלה, שהן, הקוראות עברית תפולנה להם לחבל בנעימים, אלא שהוא מרבה לדבר על "בנות-ציון" הללו גם במכתביו לאחרים: מי הנה?  מי הנה?...  בכל לשון של בקשה הוא מבקש לדעת – מפיהן או מפי אחרים – "מי הן ומה חייהן, בנות מי הן ואם בעוּלות-בעל הן, נשי מי הן וכמה ימי שני חייהן, במה תעסוקנה הן או אבותיהן או בעליהן ואם יש להן בנים ובנות"...  הוא שולח להן את ספריו ומפרש להן כל הדבר הקשה...  "איכה לא אשמח בראותי אחת מבנות-ציון יודעת שפתי ומבינה הגיגי?" – הוא כותב...  הצחוק  נעצר בגרון...  באמת, בת-ציון אחת כתבה לו או העתיקה מכתב-ידו של מורה שתי שוּרות בעברית – ואיכה לא ישמח המשורר בן-החמישים זעום-הנפש?...  איכה לא יגיל על זה המשורר?...  הוי, משורר עברי!  מי ידע חייך ו"גילך"!  ...  מי ידע, למי אתה עמל...

 

––––––––

 

"למי אני עמל?" – עוד ב"השחר" בשנת תר"ל הוצגה השאלה; אבל בספר-השירים לא יסומן, אימתי נכתב או נדפס השיר.  ואמנם, אמירת שירה זו לפייטן עברי, שירה שראשיתה וידוי וסופה תפילה – כל יום זמנה הוא.  למי אני עמל בשפה נשכחת?  למה אני מדבר לעם בשפה לא-יבין?  למה אנעים זמירות ושומע אין?  והוא הולך ופורט את כל שדרות-העם: החרדים, המשכילים, הנשים, הדור הבא – כל השערים ננעלו...  ולמי, אפוא, אעמול?  אבל הוא מותיב לה והוא מפרק לה.  השיר "למי אני עמל?" אינו רק שאלה, כמו שרגילים לחשוב, כי אם גם תשובה, והתשובה היחידה, שעד היום אין אחרת משמחת הימנה: למְתי מספר השרידים...  לשנים-שלושה במחוז או בפלך...  יהיו באשר הם...  הם יֵדעו את נפשו השפוכה בשיריו...  להם יזבח רוחו, יגיש דמעתו לנסך, יבך על צוארם, יחבקם וינשקם...  – –

והלא נמנו וגמרו ה"אֶסתטים" ועדיני-הטעם שבנו, כי יל"ג לא ידע כלל הגיגים ליריים, שיגעו עד הנפש...  ולא ישימו האנשים אל לב, כי לא רק הלבביות השלמה שבשיר נערץ כזה שאנו עומדים בו, אלא גם הליצנות השנונה, הבאה פתאום ועוכרת את שלימות-הרושם בשירים כמו "טיפה זו מה תהא עליה" ו"מחלת הזכרון", נמרצה ואף לירית היא לגבי הקוראים, שיל"ג בוכה על צווארם, אותם הקוראים שנתחנכו על מאמרי חז"ל ושהמעבר מן הקריאה הליצנית, למשל, "העבירֵני בין שתי נשים", בתור סגולה לשכחת-הצרות, אל האקורד האחרון, "הכתּב על גבי הקבר", שגם הוא אליבא דחז"ל סגולה לשיכחה – יש בו במעבר זה, בכדי להרעישם ולהרעידם רעד פיוּטי...אמנם, גם זה נכון, שמי שקיבל חינוך אחר, מי שלא למד בחדר ובישיבה, מלבד מה שטעמו אחר (הרי ראינו, שהשירים שאדם לומד או קורא בשחרוּתו, טעמם נשמר אצלו לכל ימי חייו, בעוד שהשירים החדשים שאנו קוראים יום-יום, מוצאים או לא מוצאים חן בעיני טעמנו, אבל גם המוצאים חן אינם נחרתים!), הנה הרבה צריך, פשוט, לפרש לו בשירי יל"ג, אם לא לתרגם...  ובזה אין כל ספק, שבפירוש לבן עולם אחר ולא כל שכן בתרגום ללועז יאַבדוּ רוב שירי יל"ג את טעמם האמיתי.  כי מי שלקח מאירופה את התוכן והצורה יחד, כהרבה ממשוררינו וסופרינו החדשים וביחוד בז'ארגון, אותו נקל להשיבו לאפרו.  אבל מי שהוא, בכל אירופיותו האמיתית, יונק משדי אמו, מי שכאירופי אמיתי מביא את העיקר מבית-אבא, מי שהוא בעצם פרי התרבות העברית המקורית, למרות מה שישב גם על ספסלי בתי-מדרש של זרים – זה לא כל כך על נקלה יוּרק לכלי אחר...

וגורדון, שהיה יותר אירופי מכל הכותבים עברית בימיו, הוא כולו שלנו – הנני חוזר על זה בעונג מיוחד – באורותיו ובצלליו.  מכתב אחד שלו נשאר לנו על אודות אורי קובנר וספרו "חקר-דבר" (מכתב נ"ג, משנת תרכ"ו).  ייקרא המכתב הזה, כי הוא ילמדנו הרבה בנדון שלפנינו.  גורדון הוא יליד התרבות העברית, מליצה, בן משק-ביתה, הנאמן בכל ביתה והמשכלל את הבית ועושה בו כל בדק.  כל אפני דיבורו, בדיחותיו, הלצותיו, עקיצותיו, פתגמיו, אנחותיו, חרוזיו – הכל ממקור-ישראל, הכל מדוד באַמה המיוחדת, מעוּבד בכלל ועוד  יותר בפרט ברוח העצמיות העברית.  בקטנוֹת: הוא משיב על איגרת-רעו מפני שאינו רוצה ב"גזילת-העני בביתו"; מתחיל הוא ב"בנין קל וחומר יצילך האל השומר מגזירת ספירת העומר".  בהתנצלו על שלא מיהר לענות, הוא גומר כחוק ולא יעבור: "ועמך הסליחה למען תאהב", אלא שפעם, במכתב שנכתב בימי אלול, נוסף בחצאי-עיגול:"כי בוודאי תקום בימים האלה בכל יום ויום לסליחות" – בדיחת-דעת של איש שנשתחרר מחובה בלתי-נעימה והוא מתגולל במיטתו להנאתו.  תמיד כתב "בחפזון גדול כפלים כיוצאי מצרים" והתאוננותו אף היא היתה בנוסח עברי אחד: "עיפה נפשי לכותבים".  "בא למול ונמצא נמול" – היתה אחת ממליצותיו החביבות...

גם מה שנוגע לאחדים מ"שירי-ההגיוֹן" הקדומים שלו שבחלק ראשון – הנה על כל האמנות היהודית הרבּה שבשיר כ"אדם דו-פרצופין" (השוה ל"המתאונן והמשורר" של אד"ם!) לא יעמוד האיש, שצוּרת השלמוֹניות הפיוטית מימי הבינים זרה לו, ועל כל מלאכת-המחשבת הלירית-הסאטירית – לכאורה תרתי דסתרי!  – של שיר כ"טיפה זו מה תהא עליה" לא יעמוד הקורא כל צרכו, אם ישכח, שזה נכתב בדור הפולימיקה והעקיצה הגלויה, בדור שהאירוניה הקלה, הדקה, המרפרפת, הנוגעת ואינה נוגעת, לא היתה ידועה כל עיקר.  בעת ההיא היה כמעט הכל נכתב בצורה פולימית, ב"פולמוס של קולמוס" מחוכם, ולרוב גם בלתי- מחוכם.  ולרוב, גם בלתי-מחוכם.  המליצות השמימיות, הבלתי-ראציונאליות כלל, שאהבו כל כך המשכילים, ה"ראציונליסטים", כביכול, היו צפות כשמן על פני פטפוטי-הפולימיקה הבלתי-מוגבלים.  שלט אז אופן-דיבור של עקיפין, והמחבר הבא לכתוב הקדמה לספרו היה נוהג להתגולל על עצמו ולהיכנס בפולמוס עם עצמו.  צריך לכתוב הקדמה; ספר בלי הקדמה הלא הוא כגוף בלא נשמה.  ובכן, צריך לכתוב.  אבל מה יכתוב?  מה יקדים?  היקדים זה וזה?  – אך למותר.  היקדים זה וזה?  – יאמרו כי לא אמת בשפתיו.  ואולי זה וזה?  – זה גם כן אין לאל ידו, או לא ייתכן או לא יירצה.  אבל הדור, אתם ראו!  – היו מאירות עיני המחבר לפתע פתאום – הנה הוא מילא את הגליון ויצא, אפוא, ידי חובת הקדמה.  יש להעיר, שבינתיים, אמנם, הביע המחבר המשכיל – בתוך הטיראדות  הארוכות והיתירות והבלתי-נוגעות לענין – את המעט שהיה עם לבו להגיד באמת ושלמרות "התחפשותו", כי לא היה כדאי בעיניו לאמרו, כי "אך לשפת יתר ייחשב" וכו', רצה מאוד מאוד להשמיעו ברבים, בעולם, ואף חשב אותו לדבר היחידי החשוב בעולם.  באופן זה של "מה יתן ומה יוסיף לך לדעת, כי"...  או "מה ימריצך, כי תדע, כי", "ומה בצע, אם אספר לך עוד, כי"...  או "מה ממך יהלוך, אם לא תדע, כי".. – באופן זה "השכיל" גם גורדון לספר לצעיר אחד בהנאה ובפרטיות מרובה את "קצות דרכו בימי חייו על הארץ", כלומר, את כל הביוגרפיה שלו עד שנת תרכ"ג (איגרת מ"ה).  אבל ב"טיפה זו מה תהא עליה?" הביא את המצאת-הדיבור הזאת כמעט עד לידי שלימות...  ברם, יחד  עם זה, מי יעז לכחש, כי דוקא המעבר הפתאומי מהליצנות הבלתי-לירית על אודות המגיד מקאֶלם וצדקת הגביר אל האקוֹרדים: "אולי השמימה אזרוק טיפתי" וכו' עד הסוף – כי דוקא המעבר הזה, כמו בשיר "מחלת-הזכרון" משתי הנשים לכתב-הקבר, מרעיש ומחריד בפתאומיות ובתקפו הלירי?  – לבי לקורא אשר לא יחוש את זה...

*

"למי אני עמל?" – וסמוך לו השיר "האמונה והדעת".  כעשר שנים מפרידות בין שני השירים האלה, שנעשו שכנים במקרה, אבל – היאומן?  – שייכות רבה יש ביניהם!  כי אותה התשובה שענה גורדון לעצמו על שאלת "למי הוא עמל?" מוצאת יסוד גדול ופירוש רב, אם כי לא ברור ביותר, בזה השיר השני.  שׂכלו של יל"ג שאל אותו: למי ולמה – שאלה שאין לה שום תירוץ, לכאורה – אבל מיד עומד המשורר על הטעות שבפירכה חמורה זו גופא.  שהרי על כל שאלות ה"למה" ששאל השכל האנושי, ה"דעת", מאז ומעולם, אין תשובה, ואף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבנו, יש בנו אמונת החיים ואנו עושים מה שאי-אפשר לנו שלא לעשות.  כי סוד-החיים הוא בפעולות-החושים, ברכישת-נסיונות, בקומבינאציות ריפרופיות שונות, במינים שונים של התגלות חיוּנית, בדברים שלמעלה מן הדעת, מן השכל.  השירה היא תמצית-החיים – הדבר הבלתי-שכלי ביותר...  גם אצל בני עמים חיים ובעלי שפה חיה...  בשפה נשכחה ודאי, אין שום טעם ונימוק שׂכלי לשיר...  אבל גם אם נתאר לנו, שעברית תיזכר ואחרי בלותה תהיה לנו עדנה – איזה טעם שׂכלי יש גם אז לשיר בה?  לפעול?  לפעול על החציר-העם בקריאות שהוא חציר ולא עם?...  ואולם, איך שיהיה ומה שיהיה, שׂר-החיים שבמשורר אינו נותן לו מנוחה ומכה אותו: כתוב שיריך על אפו וחמתו של השׂכל  כי אתה שינקת מעמקי מקור האומה העברית ובה חייך, אי-אפשר לך שלא לשיר עליה, זאת אומרת, לחיות בה.  שפה נשכחת?  אבל גם זאת רק חשבון השׂכל יגיד: "לגבי עצם מהותך ומהות "הקוראים האחרונים" אין העבריה שפה נשכחת כל עיקר.  מה עוד?  רק אָלה פיך מלא?  אין מוצא!  תהא אָלה, כי בה, בשירת-האָלה שלך כלחייך...

בשיר הנקוב נוגע יל"ג בכל זה, אם כי באופן מוגבל ובשימוש במלה "אמונה" במובנה הרגיל, המצומצם, ביחוד בסופו.  אך על פי הטרמינולוגיה דשם בתחילה יוצא כך: בקרב העש-האדם ייאבקו, יתרוצצו שני אריאל: האמונה תתגבר עת החושים יאמָצוּ, ובהרים השכל ידו וגברה הדעת, כלומר, הספקנוּת, הכפירה.

 

  אֶת עַמִי רָאִיתִי מֻטָל בָּרֶפֶשׁ,

     מֻרְדָף מִמְּלִי חָשָׂךְ, עָמוּס כָּל סֵבֶל;

     הַדַעַת אוֹמֶרֶת: תִּקְוָתוֹ הֶבֶל;

     מַה כֹּחוֹ, מַה קִצוֹ כִּי יַאֲרִיךְ נֶפֶשׁ? 

 

ואז אין מקום, כמובן, ליל"גים.  למי הם עמלים?.. אך האמונה מדברת ללבב משורר-העם, זה העם שעל פי השׂכל אין לו כל תקוה: "אל תירא יעקב אל תשתע ישראל...  עם ענני שמיא יבוא לך גואל" – האמינה בחיים, צפה לנס – והתכונן אליו...  החי אינו מאמין במותו, אף כי יודע הוא, שבוא יבוא, הוא עמל עד הרגע האחרון...הוא משלים "חוק-עבודתו".  כל זמן שהחושים חיים, מוכרחים הם לפעול...  ברצונם או שלא ברצונם...  והפועל – נגאל...  בכל אופן, בימי פעולתו...  עמוד על משמרתך ומלא את תפקידך.

ויל"ג, אחד מבחירי האומה בדורו, הוא, על כל פנים, עמד על משמרתו ומילא את תפקידו.  הוא פרץ גדרים, קיבל נשיכות-נחשים, ניתק קשרים, אבל מבלי משים, כמעט שלא ברצונו, בעל כרחו, מאליו טווה את החוט הלאה, ולא עוד אלא שלימד גם אחרים לטוות.  עמוד-ברזל היה יל"ג לספרותנו, ורבים נשענו עליו.  יל"ג הדריך את הסופרים הצעירים, אשר האמין כי ברכה בהם.  הוא רצה ביורשים, הוא ביקש לו יורשים...  הוא קירב את ברַינין, זה ששפך לו אחר כך את כוסו על פניו ויקרא בפאתוֹס ברַיניני: משורר אמיתי לא ישאל "למי אני עמל"!  השירה בוערת בעצמותיו!  כאילו אצל גורדון, ששאל, לא היה כך, כאילו על-ידי זה ששאל ולאחר ששאל פסקה השירה לבעור בו...  אבל אין זה מן הענין.  מן הענין הוא, שגורדון קירבהו, קירב את ראובן ברינין, כי ראה את כשרונו, ראה את הצטיינותו בין כל המתחילים אז למשוך בשבט-סופר.  גורדון ניבא גדולות לאחד-העם.  גורדון הביע את יחס-הכבוד המרובה שלו לברנפלד.  גורדון אימץ את ידי המשורר דוֹליציקי וחיזק את לבו "לעבוד בכרמנו, להוציא פרח ולהציץ ציץ, להיות באמונה עם רוח-השפה ועם רוח-היום" (איגרת ר"ב).  הוא לימד את הסופר המתחיל, "שיהיו כל מליו ומבטאיו נאמרים במנין, שלא יהיה בהם דבר אחד שאין בו ענין" (שם).  אפילו בחג-יובלו השתמש בתור תעמולה לבאים אחריו: ראו, אותי לא שכחוּ, גם אתכם לא ישכחו, עִבדו!

 

  לֹא מִקְסַם כָּזָב רָאִיתִי בַּחֲלוֹמִי

     וְתַרְמִית עֵינַיִם גַם אַתָּה לֹא תַחַז:

     לָכֵן אַל תִּירָא כָּמוֹנִי מִשַׁחַת

     הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה, רֵש מְקוֹמִי!

 

כל זה נאמר ימים מעטים לפני מותו.  אבל זוהי שפת-החיים האמיתית.

 

     אֲיֻמִים הַחַיִם וְנוֹרָא מוּתֵנוּ...

     אַךְ אַל-נָא שְׁנֵינוּ מִפְּנֵיהֶם נֵחַתָּה,

     לֹא עֵצִים יְבֵשִׁים אָנֹכִי וְאָתָּה.

       – – – – – – – – – – – –

     כָּמוֹנִי כָמוֹךָ אַל-נָא נִנָחֵם

     עַל חֲלוֹמוֹת שֶׁתַּחֲלוֹם וְעַל אֲשֶׁר חָלָמְתִּי...

 

כי הכרח-החיים בכל זה.  הוא עשה כך מפני שלא יכול אחרת, מפני ששר-האומה לא הרפה ממנו.  הוא מילא את תפקידו.

 

 

ז

עשרים שנה עברו משנת מות המשורר.  ואולם באמת מת יל"ג עוד קודם.  משנת תרמ"ה, השנה שאחרי צאת כל שיריו בד' חלקים, עד שנת התרנ"ב חי רק גורדון העובד ב"המליץ" ורב עם צדרבוים, גורדון העובד באנציקלופדיה שכתיבתה משמאל לימין, גורדון החולה, המרוחק, המרוגז, שאפילו בנו אינו יכול לדור אתו בכפיפה אחת (עיין איגרת שע"ו), גורדון השוקע באינטריגות ספרותיות, הבא במגע-ומשא עם מֵזַחים ובחליפות-מכתבים עם נערים מערי-השדה, להשיב פתרונים ל"חידותיהם" (איגרת רס"ח), המרבה להתפאר באת אשר עשה ("ואם אני המוליד ועצרתי?") ולהתרעם על שאיש אינו מכיר בפעולותיו – סימן לא-טוב כל עיקר...  – אבל המשורר יל"ג – שירתו כבר הושרה!  עודנו מיצר וכואב בצרת-עמו, עודנו כותב לפעמים מכתבים בענייני הכלל הקורעים את הלב (מכתבו הידוע לברנפלד), אבל בת-השירה עזבה אותו לנצח.  עוד יש אשר יתנער ויכתוב "שורש-נשמתי", שיר שבו הוריש תמונה חדשה למשוררים הבאים אחריו, אבל אלה הם הגיצים האחרונים.  ומה שמכאיב ביותר, שהמשורר חש, כי נסתלקה ממנו שכינה, כי "לא בן-בית בסוד-אלוה הנהו", "כי אם כעני שאיננו בטוח אם הפתח לפניו סגור או פתוח" (שיירי השירים כרך א', ע' 55), ואף על פי כן, האדם הפרטי שבו אינו יכול בשום אופן להודות בזה, והוא סובל משנה.  מתוך "יגון ופחד", "עשתונות-לב אבודות" הוא כותב שירים, ש"רוח-קט, חלש ורפה-כוח" מתגלה בהם, שירים שאין בהם כלום, שהוא בעצמו אולי חש, כי אין בהם כלום, ואף על פי כן הוא משלה את נפשו ונפש-אחרים, כי יש לו רב, אלא שאין הדור הספרותי ראוי לכך.  הדיבור המתחיל "ואתה עודך שואל" במכתב תפ"ד הוא מתחילתו ועד סופו נהימה חולנית של ארי פצוע.  "זה לי שלוש שנים מעת אשר הנחתי את קולמוסי העברי מידי ולא יספתי עוד לדעתו, כי מזימותינו ומורשי-לבבנו ניתקו והמחשבות הטובות אשדר חשבנו על בני-עמנו היו כלא היו ועל מה נדבר ונשא חזון ומשא-דברנו?  ולו הואלתי וכתבתי דבר מן הדברים, איזה הדרך אביאנו לפני הקהל ואיפה אדפיסנו?  האם בעלים הנובלים הנוצצים חדשים לבקרים וכו'?  הטרם תראה בידי מי באה כעת ספרותנו וכו'?  ומי אכזר על נפשו ועל כבודו אשר לבו ילך להשתתף עמהם?" ושם:  "לא אכחד ממך, כי במשך הימים ההם לא נמלטתי מכתוב דברים אחדים, אשר אולי גם ראויים הם להיגלות, והמה טמונים בשולחני בכתובים".  הדברים האחדים האלה היו – "השירים ממין הנקרא אלמקמא"ת"...  ובשביל אלה לא היה מקום מכובד לגורדון להדפיסם...

הירידה בחייו הפרטיים של יל"ג התחילה עוד בשנת תרל"ח, כשעל-ידי מחלוקת בעסקי-קהל בפטרבורג נמסר המשורר לרשות וכשגם לאחר ש"יצאה כנוגה צדקתו" והוא נשתחרר מבית-האסורים, נשאר בלי המשרה הציבורית.  גורדון, אשר "לא שרתי לשׂר, לא שרתי לנדיבים" (ב"אתם עדי") נחשב אצלו לעמידה בנסיון גדול, אשר דבר "עמדו ושרתו לפני נכבדי-עמו בקרית מלך רב" נחשב בעיניו למעלה גדולה – כמה קשה היה כאבו כשפתאום נדחה מאת פני נכבדי-עמו אלה, "מטה-לחמו נשבר" והוא נמצא במצב של מחכה לחסדי-נדיבים...  והוא הלא היה "איש גא".  לפי מושגיו, והחיים על חשבון אחרים היו בלתי-אפשריים לו (עיין איגרות קס"ג, קס"ה, ואחריהן להזק"ן).  אמנם, הוא מצא לו את פרנסתו, סוף-סוף, וגם היובל בשנת תרמ"ב והוצאת-שיריו, שבאה אחר זה, עודדו במעט את רוחו, אבל מצד שני הסבו לו שתי העובדות הללו, הנעוצות זו בזו, גם שבר-רוח, בראותו את בני-דורו והנה הם מתיחסים אליו לא כאשר פילל ו"לכל המון סופרי ישראל ומשכיליו אין בו עוד חפץ"...

"לא כילד ענוג המתחטא על אמו הייתי בכתבי את שירי "השארת הנפש" – כתב יל"ג להזק"ן בשנת תרמ"ג – כי מי כמוני.יודע עד כמה רפו כוחותי ועיפה נפשי ורוח-אלהים סר מעלי.  רק אהבתך הרבה אשר אהבתני והחמלה היתירה שתחמול עלי, הֵנה הוליכוך שולל לחשוב תועה, כי כל עמי יבך עלי במותי; ואני בעודני חי רואה יום-יום מה רבו צרי על דברי השנונים, ומה עצמו מצמיתי על אשר לא אשא פני-איש.  והן זה בעודני חי ואף כי אחרי מותי" (איגרת רל"ז).

ואולם הצרה, באמת, כבר לא היתה ב"דברים השנונים" ובחמה אשר הם מעוררים לפעמים זעיר-שם, כי אם להיפך, בחוסר דברים שכאלה, בהעדר "צרים" ו"מצמיתים", ברפיון הכוחות ובעייפות-הנפש...  "אהה!  – קרא המשורר בעת ההיא וילט את פניו – מכל חלומותי לא נשאר מאומה"...

אדם משורר כי ישיר ויחלום כל ימיו – ומכל חלומותיו לא יישאר מאומה ––

אז באה עליו גם הביקורת הידועה של ליליינבלום ב"מליץ אחד מני אלף" – ותוסף לדכאהו.  הרבה שורות במכתביו מן העת ההיא מעידות, עד כמה המֵרה זו למשורר מר-הרוח.  גורדון השיא את עצמו ואת אחרים, כי "ה' ל"ב לא יבין בשירים".  ואולם ליליינבלום הן לא נגע כלל בערכו השירי של יל"ג, כי אם בדעותיו, וזהו אשר הכאיב למשורר ביותר; פשיטת-הרגל שלו, של כל אמונת-עלומיו, נתבלטה עוד יותר, בעוד שהוא, כדרך המזקינים, לא הבין מה רוצים ממנו, מה רוצים ממנו הלאוּמיים הפלשתינאים הללו...הרוחות שהחלו אז לנשוב בעם, המתעורר לקחת את גורלו בידו, לשנות את מקומו, לאחוז בשפתו – לפחות, כפי שנדמה אז – היו תזזיות יותר מדי לגבי בעל "דרך בת עמי"...ומי?  מי הוא המתנפל עליו?  ליליינבלום, זה האיש אשר הוא, יל"ג, אהבתו תמיד כל כך, אשר אליו ועל אודותיו כתב את מכתביו היותר לבביים, אשר אתו חלם לפנים לחדש ברוסיה מכ"ע כמו "החלוץ"...  ועתה גם זה בין שוטניו...  עתה גם זה בין המריעים: עבר זמן-ההשכלה...  כאילו בת-אדם היא ההשכלה ותכזב...  עתה גם זה קורא פסוק אחד: ארץ-ישראל, ארץ-ישראל...  כאילו ישוב ארץ-ישראל לא היה גם משא-נפשו הוא, גורדון, מאז...  אבל...  אבל – ההשכלה מה תהא עליה?  האם לא תהא זאת בגידה בה, אם ילכו אל הרבנית מבריסק?!  אבל – טוב, טוב...  כלום הוא, גורדון, כלום הוא נגד פלשתינה?  הוא רק מפקפק, הוא "מחריש באהבתו"...  והעל זאת ירדפוהו?

ולא הבין המשורר המתרגז, כי מלבד מה שבעיני איש כליליינבלום היתה שתיקת איש כגורדון בדבר שהיה בעיניו שאלת-השאלות – חטא ספרותי, הנה באותה ההשתערות על הצד הפובליציסטי שבכל שיריו, כלומר, על יחס המשורר לישועות הישנות, אשר להן בנעוריו נשא עינים ולתקוות החדשות של הלאומיים החדשים, נתבטא כבר רוח התקופה האחרת והשקפת-העולם האחרת על החיים, על העמים ועל ישראל בעמים...  לא יאהבו הזקנים, כי יהפכו להם את שלייתם על פניהם!

אמנם, מה שאמת אמת היא: בפרטי-תביעותיו לא צדק המבקר.  התביעה, למשל, למה אין המשורר שר על הצדדים המאירים של חיי-הלאום, והמסקנה מזה, שאין גורדון, לפיכך, משורר לאומי – הרי אין אלו יכולות לעורר אלא לעג מר על השטחיות והתמימות של אותה לאומיות, הרוצה רק ל"חבב", לעשות תעמולה, לזרוק עפר-קילוסים בעיני המשטינים-המתבוללים...  בנדון זה ליגלג גורדון בחכמה: טוב, אני אינני משור לאומי; יהא כך; ואם כן מי הוא, אפוא, המשורר הלאומי: מיצקוּן?  בכלל, רעועה היא ביותר שיטת הכינויים הלזו!  ואולם אם גם נאמר להשתמש בה, אם גם נחזיק בטרמינולוגיה זו של משורר לאומי ובלתי-לאומי, הרי דווקא אז יל"ג הוא הוא המשורר הלאומי, כלומר, המשורר שהוא בעצמו לא היה תוכן לשירתו, כי אם הלאום, ורק הלאום, מתחילה תקוות-הלאום, שנכזבו, אחר-כך מכאובי-הלאום.  יל"ג היה האיש שבת-שירתו לא ידעה שלום כל עוד אין שלום לעמה.  כל הגיגו היה ש"לעמו יֵצא שמץ טוב ממנו" ("השארת הנפש").  ואפילו אם נניח, שנקודת-השקפתו היתה לפעמים מוטעית, שהשקפת-עולמו בכלל מוגבלה, שתכונתו האישית לא למעלה מבינונית; ואפילו אם נצרף לזה עוד תביעות שונות ונטען עליו גם את הטענה שרק את צללי בית-ישראל ראה ואת אורותם לא ראה[ix] – הנה אחרי כל אלה הוא הוא שנתן לעמו ולספרות-עמו את כל נפשו.  הוא לא הרבה לדבר על נפש זו בשיריו: הוא השקיע בהם את כולה, את כל עצמיותו, את כל החזק והחשוב והקיים בעצמיותו.  הוא פירנס במשך דור שלם את נשמות טובי-עמו – והשאיר לא מעט גם לדור יבוא.  הוא היה "הגבר השמח לכל דבר חדש הבא לתיקון אומתנו העלוּבה".  ואם זה אינו המשורר הלאומי – אם אתם רוצים דווקא בתואר-כבוד זה – מי הוא, כי נדענו?

איך שיהיה, ויל"ג היה האיש אשר ראה את עולמו אובד לו בחייו והכל שוקע, שוקע – מפנים ומאחור...  "אבעבועות פורחות נבקעות כקצף על פני המים" היו לו כל אידיאליו משכבר הימים; פצעי אלוהיו שתתו דם – ודברי מבקריו החדשים היו לו כמלח על הפצעים האלה...  גורדון הקשה, הקודר, הבלתי דק ומורכב, לא היה, אף על פי כן, מוצל משניוּת ומקרעי שתי רשויות אף הוא, והזיקנה המוקדמת העמיקה, הרחיבה את הפרץ...  דאגות על שהשכלה תכַלה את היהדות הביע לא פעם עוד בעצם ימי מלחמתו בעדה, ואף על פי כן נלחם לה, השתחווה לה, להשכלה, כי מוצא אחר לא היה לו.  הן עלינו לחיות בארץ כאשר חיינו...  וניגוד זה, שנשאר לו עד אחרית-ימיו, מצא לו אז התגלמות עוד יותר מרה, יותר טראגית...  רגלו של יל"ג לא בעטה גם אז בתוחלת הנכזבה, כמו שרגילים לחשוב ולומר; הוא עמד על רגלו האחת אובד עצות ועשתונות!  הוא ראה את מעשי-הקוף הרבים של המשכילים השואפים להידמות לשדרת הפקידים הרוסים, הוא ראה את הטמיעה האחרונה של הבורז'ואזיה היהודית ברוסיה בנוגע למנהגים, אופני-חיים וכו', רבות משל זה ראה ממש בקרב ביתו – ואי-אפשר לומר, שהכרתו מצאה בזה איזו תוחלת נכזבה, איזו פשיטת-רגל...  השנאה מצד בני עם-הארץ מתגברת הפוגרומים באו – רע, רע מאד, אבל ההשכלה מה היא אשמה, מה היא, כי תלינו עליה?  מה שבכלל לא פולחן השכלה זרה, לא סרסרות ופרופיסיות חפשיות זרות על חשבון עם זר, שבהכרח עליהן להביא לידי זה שהביאו, נחוצות ליהודים, כי אם עבודה עצמית וריכוז המונים יהודיים צפופים, שלא ייראו מפני פּוגרומים, שיינקו ויתפרנסו מאוצרות-הטבע, שישתמשו בשפתם הם ויחנכו ילדיהם בבתי-ספר משלהם – כל זה, שהביע,, בעצם, ליליינבלום בביקורתו, בשיטין ובין השיטין, היתה כמעט תורה חתומה לגורדון.  בעומק-לבו, אמנם, היו מאז אידיאלים ציביליזאַטוֹריים אמיתיים, שהובעו כל כך יפה במשל "יעלת סלע והנשר" (גם אלה משלי יהודה), בניגוד לתרבות היהודית, שהיא דתית-רוחנית: "יוגבים, איכרים, חוצבי-בהרים", בוני-מסילות כפאבי צריכים היו לרשת מקום הרב וה"פאקטור"; אבל יחד עם זה לא יכול מעולם להפריד בין האלמנטים השונים של ההשכלה...  היתה בלבו הדאגה השווה "לדיבור צחות בלשון עם ועם וחוקי המוֹדה" ולתורת-ישראל, שתשתכח בארגנטינה, אם לא יעשו שם לטובתה כל הדרוש (באחת מאיגרותיו האחרונות).  כיוצא בזה היה לבו מופנה, ולכאורה במידה שווה, גם לישוב ארץ-ישראל וגם לישוב אמריקה – אבל עש-הניגוד לא פסק מלקוסס פנימה...  לארץ-ישראל שלח את ספריו ובאמריקה האמין: ארץ-החופש אינה אסיה...

אמנם, לעשות דבר-מה בפועל – גם בחיים וגם בספרות – כבר היה תשוש-כוח בעת ההיא, בין כה וכה.  באיגרת תצ"ח הוא מתחיל לדבר על עצת הבארון הירש להגלות אותנו מעבר לים הגדול ועל עצתו הוא להוציא מאסף חיבת-ציוני ועל מאמר "שיעשה שלום בין שתי התנועות הגדולות, שמשתיהן יחד תצא תשועת-ישראל", אבל גומר הוא בבקשה מתלוצצת, שהאמת בה היתה יתירה מהליצנות, שיתפללו בירושלים בחורבת ר' יהודה החסיד על החורבה של יהודה החסיד החדש...

כן, חורבה גמורה כבר היה אז יל"ג.  כלו כוחותיו במלחמת-חייו, הוא קפא ועמד על נקודה מתה.  הס...  ואז התפרצה השוועה האינדיבידואלית – שוועה חלושה, חנוקה, אבל צלולה, אמיתית.  אז נשכחה לרגע ההתאמצות הפיוטית להכריז, ש"מגל-הזמן קהה לכחיד קיומנו".  אז נשמע מגרונו הקול, שאין האדם מגלה אלא כשהוא בינו לבין עצמו.  לעת זיקנה אחרונה, ככלות הכוח וכבוא העזובה מהכל, ידבר האדם רק עם עצמו.  אז יודה יל"ג, כי "ביקש אומץ לבו, ביקש ואין"...

 

     הִנֵה אָנֹכִי מֵת עַל אַדְמַת נֵכָר, הַרְחֵק

     מֵאוֹהֵב וָרֵעַ, הַרְחֵק מֵאִשְׁתִּי וִילָדַי.  מִי

     יִשְׁמַע אֶת אַנְחָתִי הָאַחֲרוֹנָה, מִי יָשִׁית

     יָדוֹ עַל עֵינַי?  מִי יָמֹד אֶת עֹמֶק

     מַכְאוֹבִי וִיסַפֵּר לַדוֹר מְרִי מוֹתִי?

     הַיְסֻפַּר בַּקֶבֶר חָלְיִי וִיסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ?

     – – – – – – – – – – – – – – – – –

דממה נשתררה בחורבה.

 

 

 

חתימה

כוח-החיים, שכבכל משורר היה בגורדון רב, לא נתן לו עד ימיו היותר אחרונים להתיאש מכל וכל.  כוח-חיים ויאוש אחרון – אלה הם שני כתובים המכחישים זה את זה.  ב"בצאתי מטאֶלז" גומר המשורר-העסקן בתקוה, כי עוד ייראה פועַל-עסקנותו על דור שני ושלישי של בני-עירו; בהערה ל"בעלות השחר", כי עוד יקומו אנשי-חיל אשר יקימו את הגדר הדחויה; ב"השארת-הנפש" – כי עוד יימצא גבר יֵרֶא נפשו השפוכה בשיריו, יבין הגיגוֹ, יצרהו אף יפעלנו ובשר יעל ועור יקרם על הרוח. –

אל-נא נכזיב תקות המשורר הזאת האחרונה!  הבה נהיה-נא האנשים אשר ביקש!  נבין הגיגו!

התרחקנו מגורדון – אבל הוא הוא הנקודה אשר ממנה אנו יוצאים.  הוא קנה-המידה שלנו, הוא העופל ובחן, שממנו מודדים את המרחק; הוא הפנס, אשר על פיו אנו רואים, כמה הרחקנו לכת, וכמה, אויה, אנו מסתובבים עדיין במקום אחד.

הרבה מאידיאליו של יל"ג יכולים להיות בעינינו שנות שנתרוקנו מתכנם – וכך הם באמת; אפילו על הרעיון האחרון שלו, שמתחילה אנו צריכים להכשיר את עצמנו, לרכוש לנו מידות טובות בטרם אנו הולכים למקום החדש ("גאולתנו ופדות-נפשנו") אנו יכולים לפסוח בלי הערה.  גם המושגים שלנו על מעלת-האדם יכולים להיות יותר עדינים; אפשר מאוד, שיחס-הערכין האנושי שלנו בכלל בנוגע לטוב והרע, לרצוי והמוכרח, למוסרי והבלתי-מוסרי, שמתוכו אנו ניגשים גם לשאלת -חיינו, לשאלת חיי-עמנו, גם הוא יותר רחב, ההבנה שלנו – יותר חודרת.  אנו אומרים: חיינו לא-טובים המה, לא-מוסריים המה, לא-אנושיים המה, לא מפני שאיננו מיטיבים לדבּר לועזית בהברה הדרושה, לא מפני שדעת ה"מאגיסטראט" אינה נוחה הימנו, ועוד עווֹנות וחטאים כאלה, כי אם אך ורק מפני שנקרענו מעל האדמה ומעל כל העבודות האנושיות העיקריות.  עוד יותר מפּאוֹת בלתי-סרוקות שנואה עלינו ההתבוֹללוּת המגולחה מפני השקר ושיפלות-האדם שבה; בה, עוד יותר מאשר באורתודוכסיה המאובנה והחֵרשה שלנו, אנו רואים את השטחיות השוררת בנו, את הזיוף והפעיטות שבאופי שלנו, שאין בו כל משקל עצמי והוא מוכשר ונכון רק לחקות את האחרים וללק את קיאם...  בדעתנו את אירופה ממקור ראשון, חדלנו להתבטל מפניה, אם כי יודעים אנו, כמה פיגרנו ללכת וכמה עלינו ללמוד ממנה בבנין חיים חדשים; יודעים אנו, כי לא נעלים אנו מהם – הוי, כלל וכלל לא נעלים!  – אבל הטובים שבנו אין להם לנפול גם מהעומדים על סולם התרבות העליונה בין בני אירופה.  לטובים שבנו העיקר הוא לא שנישאר בחיים, בחיים השפלים שעמנוּ חי כעת, ונהיה מוזגים בכפרים או משרתים בבנקים, כי אם שלחיינו יהיה ערך אנושי עגון, עמוק, יוצר.  היהודים התקיימו ויתקיימו, יתמעטו או יתרבו, וזכות-הקיום יש לכל מי שיש לו אפשרות-הקיום.  אבל איזה קיום – בזה יש לנו רצונות יותר מורכבים ויותר דקים מאשר למשורר המנוח.  ואולם לחוש כל מה שאנו חשים לימדונו כל אלה שבאו אחריו ויצאו בעקבותיו, אלה שחשבו על פיהו בדבר קלקולנו הדתי, רפיוננו ואי-כשרוננו המדיני, רוחניותו הפושרת, בדבר מהות השנאה אלינו, בדבר שאלת-הארציוּת.  את ראשית הקריטריון מידו נקח.  בשאיפתנו לרכוש עם הציביליזציה האירופית את התרבות היהודית האנושית, הנובעת מתוכנו – נזכור את הקרע הטראגי שהיה בלב משורר-ההשכלה ביחס לזה, את כל אי-המוצא שלו בנדון זה, נראה את עובי-הכותל, אשר אליו התפוצץ ראשו, ונלמד את כל אשר עלינו לדעת לרגל ענייננו.

חשבוננו אנו כיום הוא מעין זה: התרבות הלאומית שלנו היא עניה, מוגבלה, אולי גם מפני תכונתנו הדלה, אבל בהרבה מפני העדר הפעולה החוזרת והמעשירה של ציביליזאציה לאומית.  איך שיהיה, וחסרי-תרבות איננו, לפי שעה, ובזה ודאי שאיננו צריכים לאחרים וגם לא יועילו לנו האחרים, כי אין תרבות ניתנת בהקפה; זו אינה אלא הסכום הכולל של כל הנטיות והפעולות הרוחניות של העצמיות העממית, ורק ביד העם בעצמו לאמץ שארית-כוחותיו ולהעמיק, לשכלל ולהעשיר את תרבותו.  מה שנוגע לציביליזאציה לאומית, הרי זו אין לנו ואפשרות היותה לנו תלויה רק בפתרון שאלתנו הארצית.  אם יהיה לנו ישוב משלנו, כלומר שאנו נהיה המתחילים בו והעמודים אשר עליהם ייתמך, אז ודאי שבו נשליט את הציביליזאציה האירופית, שבהיותה נטועה אל ידינו לצרכינו ולתועלתנו, תהיה מאליה יהודית-לאומית; ואם לא, אם אין ארץ או אם אין כוח, אז אבדנו במובן הציביליזאטורי מיד ובמובן התרבותי – בעתיד הקרוב או הרחוק.  כי גם התרבות שלנו, שישנה לנו במעט, מכיוון שהיא עומדת תמיד ותעמוד תחת השפעת הסביבות הזרות, הרי אם גם תתקיים בנס לעולם, כאמונת בעלי ה"נצח-ישראל" שבנו, בהכרח שתהא אֶקלקטית, מטושטשת, בלתי-פוריה, בלתי-חשובה...העיקר הוא, איפוא, שעלינו לחרוש בקרקע בתולה, להיות הראשונים, המייסדים, מניחי-הסוד ומחזיקי היסוד – בזה, ורק בזה, תלוי פתרון שאלת-קיומנו!

יל"ג התמרמר הרבה על "עוּלי הימים המתמלטים מן החלונות", כלומר על הצעירים שהלכו, לכאורה, בדרך אשר התווה להם, שדיקדקו להיות "אדם" בצאתם...  הוא בעצמו נרתע לאחוריו מפני המחזה שנתגלה לפניו ואשר היה כעין תוצאת הטפתו הוא.  עוּלי הימים חדלו לגמרי להיות "יהודים באוהל", נמלטו על נפשם, ברחו, יען, לדעתו, שנתייראו מפני המפולת ומפני הריח הרע הנודף מהזקנים, והוא הוכיח הרבה את שני הצדדים ושפך אש וגפרית הרבה על חשכתם של אלה ועל הקאַרייריסמוּס של אלה.  ונתעלם ממנו, שאדם אמיתי בתכנו הוא זה ורק זה שהנהו יהודי אמיתי, כלומר, יהודי גא ומסור לעמו; נתעלם ממנו, שזה שהנהו בוּרז'וּי-אדם בצאתו אי-אפשר שיהא יהודי באוהל, ובעיקר נתעלם ממנו, שלא בקאַרייריסמוּס כל האסון, שאדרבה ה"קארייריסטים" של אומות-העולם – הרופאים, האינז'נרים, הקבלנים המסחריים וכל העוסקים במילי דעלמא לטובתם הרגילה – מסייעים שלא בכוונה לבנין האומה שלהם; ורק עולי הימים שלנו, שיל"ג בעצמו הטיף להם כי "ייעשו לאנשים" – במובנו של הדור ההוא – הם, בהיותם ל"אנשים", לסוחרים, בעלי פרופסיות חפשיות וציביליזאטורים, בהכרח שלא לנו יהיו, בהכרח שילכו לשדה אחר, בהכרח שיעזבו את ה"מפולת", שאין להם מה לעשות בה, וילכו ל"מקום לא ישובו"...

גורדון הגיע עד סף ההכרה הארצית האמיתית – ויתן לנו לעבור עליו.  הוא בעצמו לא עבר.  הוא רואה את ישראל והנה הוא "בחור עני בין העמים", ואף על-פי כן אינו נמנע מזַמר מזמור-תודה לתשוקת-הדעת של הבחור העני הזה, כלומר, לנטייתו ללמוד שפות זרות, להתגולל על מפתן בתי-הספר הזָרִים, בכדי שאחר כך יוכל להיות משרת טוב ב"אכלו בית איש יומו"...  הוא יודע את האנטישמיות ואת כל היסוד החזק שיש לה בחיי העמים, ש"אנו קשים לאחרים ולעצמנו כספחת" (ח"ד), "שאנו גם לנו גם לאחרים אבן-מעמסה" (ח"ה), אבל תמיד הוא מתנכל, אף על-פי כן, לנגוע בה רק מהצד הרוחני...  אין הוא מכיר את הצד היותר עמוק שבדבר, אין הוא רואה, שמקור-השנאה הוא מפני שאנו ממלאים בין העמים מאז ומעולם תפקיד של משכילים-סרסורים, וככל אשר ימעט אצלם הצורך בתפקיד זה – והצורך הזה סופו תמיד להתמעט – כן תגדל השנאה...  ולפיכך ישראל מתקבל לראשונה תמיד בזרועות רכות, פתוחות, וכעבור זמן-מה הוא מגורש בחרפה, בפרסות-ברזל...  בהתפרץ הפוגרומים של שנות-השמונים ניחם – אמנם, בדם!  – – אין דבר: רבבות-אדם לטבח לא יכריעו...  עוד נחיה בארץ כאשר חיינו; ובקרוא לנו המלך נלך בנערינו ובזקנינו...  כאילו לא חל ולא הרגיש, שהציביליזאציה הרוסית, שעלינו להיות קוֹמיווֹיאַז'וֹרים אצלה, מלבד שתאכל את תורתנו ותרבותנו עד הפירור האחרון, הנה סוֹפה למאוס במשרתים הזרים ולהתפרץ בפוגרומים חדשים, פוגרומי-רציחה ופוגרומי-בוֹיקוט וגזירות, מזמן לזמן ומפקידה לפקידה – – –

אפילו המספר גורדון הבין, כי "לא לעולם חוסן בין עשירי ישראל, כי לא שורש בארץ עשרם, על כן אין מזלם קבוע מעשרם ומגדולתם" (סיפורים, ע' 201).  עוד יותר הרגיש המשורר במצב "ההמון הנמוג, הגולים, המוץ הנידף הבורח ממדרשת הגורן" (כל שירי, ח"ג) ובתור איש יהודי משכיל הוקיר מאוד את עבודת-האדמה, כפי שאפשר ללמוד ממכתב אחד, שבו הוא שם לנס את המדובר במכתב על עסקו בעבודה זו, ש"היא יקרת-המציאות אצלנו".  ולמרות כל זאת ועל אף כל אלה – בהגיע לידי מעשה – הוא שולח את אחותו המעוּנה למקום "אור-החופש יזרח על כל בשר".  אמנם, הוא מתנצל: "לא אוכל להביאך בטח לשבת".  אבל אי-הבטחון שלו בארץ-ישראל הוא לא מפני שהוא מפקפק אם זו היא הארץ שעל פי תנאיה נוכל להתחיל בה הכל מחדש, אם ארץ-ישראל, המיוּשבה כבר מנכרים כל כך הרבה, יכולה לשמש לנו מקום, שבו נתקע יתד בל תימוט ואם אנו מוכשרים באיזה מקום שהוא לתקוֹע יתד שכזו – השאלות הללו, שהתיצבו לפנינו בכל אימתן בעת האחרונה, הן לא היו לעיני גורדון.  את הפרטים שאנו יודעים על ארץ-ישראל ואמריקה אחרי שלושים שנה הן לא יכול היה הוא לדעת אז.  הוא לא דן על האפשרי, כי אם על הרצוי, ובכל זאת נתן את משפט הבכורה לא לארץ-ישראל, רק מפני שבאמריקה "יזרח אור-החופש על כל בשר".  החופש היה בעיניו איזה דבר מחוץ לבני-האדם.  איזה דבר שבארץ זו יזרח אורו ובארץ אחרת אין לו מקום.  הוא לא ידע כי כאין הוא החופש מן המוכן לעומת זה שנקנה על-ידי עבודה עצמית.  אמריקה חביבה עליו, מפני ששם תוכל אחותו האומללה לקחת מן המוכן – ואיש לא יכלימנה, אחרי ששם "על עמו ואלוהיו איש לא ייכלם".  תחת לשלחה למקום ששם תרכוש לה בזיעה ובעמלן את החופש הנאמן, הנתון לכל מי שעובד באמונה עם החיים, הוא בוחר להאשירה בחופש לקוּח מן המוכן.  טוב לקחת מאשר לרכוֹש – הארצי האמיתי לא יהגה כך.  ואולם יל"ג, כאמור, עמד רק בפתח-הארציוּת.  הוא עוד לא אמר: הבה נתחיל מחדש, הבה נלך אל הטבע, לרכוש ממנו במלחמה את קמחנו, ואז כל התורה אשר תהיה לנו תהא תורת עצמנו!  הוא דיבר על שתי הגלויות: גלות-האומות וגלות הבערות הדתית בנשימה אחת, כאילו יש איזו נקודת-מגע בין שני החזיונות השונים-בעצם הללו.  הוא לא נתן אוֹמן בישוב ארץ-ישראל, אשר לעולם לא ייבנה בו היכל-תפארה לחיים, מחמת היסוד הרקוב שבו, מחמת הבערוּת והקנאוּת של הישוב הישן, ובאותה שעה לא ראה, כי אם קלקול הבטלה והשנוררות הארצי-ישראלית יכול בדרך-הטבע למצוא את תיקונו, ובכל אופן לא מן הנמנע הוא שבצדו ייווצר ישוב על יסודות אחרים, חדשים, אנושיים, הנה היישוב הישן הניו-יורקי, שהוא יותר קבוע וחזק, ודאי לא יתן מקום לחיים יהודיים עצמיים חדשים, שהציבליזאציה הזרה האמריקנית, אשר ילידי העברים ישמשו לה, כמו ברוסיה ובכל המקומות, תבלע את אלה ואת שארית התרבות העברית עד תומה, גם אם ישלחו שמה סידורים וחומשים כמה שישלחו.

שגה יל"ג בהרבה – ואנחנו, בני-האדם-היהודים בנשימה אחת, התרחקנו ממנו.  אנו, שאנושיותנו האמיתית לא תתואר בלי הצורה היהודית שלנו וגאוננו היהודי בלי ההכרה האנושית האמיתית שלנו, אנו רחוקים אנו מקופת י. ל. גורדון.  ואולם בהרבה, בפרט בשאלת קונקרטיות, עוד אתנו הוא, ואפילו בזו שאלת-השאלות שלנו, השאלה הארצית, יש אשר אנו מוצאים ממנו שורות כעין אלו שכתב לחובב-ציון אחד במכתב תק"ד – והנה אנו עומדים ממש אצלו – "אתה כפי הנראה – הוא כותב – רואה במלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים עתה בהרי-ישראל גאולה שלמה לכלל-האומה ומדמה, כי שנת יקבצנו כבר הגיעה ובאה, ואני רואה, כי זהו יקבצנו של קבצנות".

"מלוא קומץ הקולוניסטים המקדרים" – ולא בידי עצמם, צריך היה להוסיף – על מקום אחד אנו עומדים, על מקום אחד!  הכאב, הכאב הגורדוני, במקומו עומד!...

היש ניחומין?  היש תשלומין?

יל"ג לא ראה אותם.  למכאובין הפרטיים ולגיאות-חייו ודאי של היו.  לקלקולים העממיים המוחשיים – אף עתה, לפי שעה, אין פדות וישע.

ואולם בדרך כלל, בנוגע לצעקה הכללית: מה כל עמנו, אם לא חָלל, ומה כל ספרותנו, אם לא מַצֵבה?  – בנוגע לזו יכול היה יל"ג, בלי ספק, למצוא נחמת-מה בעצמו: עם המוציא "קוצו של יוד" הוא המעוז לה, אינה בכל אופן.  רק מצבת-אבן קרה.

 

["הפועל הצעיר", אדר–סיון תרע"ג; החתימה: י. ח. ברנר]

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] מהחצאיות והסתירה הפנימית הזאת, לא נשתחררה ספרותנו החדשה עד היום.  וכמובן שאי-אפשר לה להשתחרר מזה כל זמן שהשפה המתה והבלתי-מתה לא נהפכה לחיה.  מעניין, שקריאת שמות תנ"כיים דווקא ליהודי רוסיה הלבנה ושאר מקומות נהוגה עדיין אפילו אצל ברדיצ'בסקי כמעט בכל סיפוריו, גם באלה שאינם אגדיים.

[ii] נדמה לי למותר אם אציין את הפרט הקטן הזה, שדווקא במשלי גורדון המקוריים או באלה שלקח ממקור-ישראל (כגון: 'הפרות הנושאות', 'הנמלה', 'החוה והארז,, 'עשת-ברזל וחצוצרה', 'התבן, המוץ והקש', 'הנחש והכלב' ועוד), בהיפך מבאלה שעיבד מאחרים.  התוכן הוא לא סאטירה חברתית כמצוי באלה האחרונים, כי אם לימוד מידות ומוסר.

[iii] ובדרך אגב אומר: חדלים אנו, בני האינטליגנציה העברית החדשה, אם איש מאתנו לא נתעורר בשנת-האזכרה הזאת להוציא אחת אחת את פנינותינו הלאומיות המעטות הללו בהוצאה עממית זולה, בפירושים קלים, בהערות נחוצות ובמחיר מצער, למען יפוּצוּ בין קהלנו העברי הקטן, שכידוע לנו אין לו כמעט כל מושג מהן.  מן הראוי היה, שהוצאת 'לעם' שביפו תעלה זאת על דעתה.

[iv] זה לא כבר נזדמן לי במקרה גליון אחד מהוספת-היובל של העתון הורשאי "דער פריינד" (משנה שעברה) ובו מצאתי סיפור לוקח-לב ומחריד-לב בפשטותו ובאמנותו מאת המשורר יעקב שטינברג: "אַ יודישע טאכטער".  והנה, מובן מאליו, שכל הטון ואופן-הציור והמכוון והיחס של הסיפור השטינברגי הוא אחר לגמרי מזה של המשורר-המשכיל העברי, ואף על-פי כן אי-אפשר שלא לראות בו השפעה רבה מהפואימה הגורדונית על העבריה, שחייה עבדות ניצחת, עבדות מיוחדה, עברית.

[v] אחד המורים הנואמים בנשף-האזכרה ליל"ג בירוּשלים השכיל לומר, כי מתנקמים אנו במשורר, אשר רצה – באותו מכתב – "לטהר את הארץ ולגרש מתוכה את כל היהודים היושבים שמה, לא תישאר פרסה": הרי, אמר הנואם, הארץ לא טוהרה, כעצת האפיקורס המנוח, ואנחנו, אף-על-פי-כן, עושים בה מה שאנו עושים ונותנים כבוד פומבי לזכרון אדם כופר שכמותו!  אנו, אפוא, ניצחנו!  והנה במה שנוגע לעצם השאלה, אמנם שטחיוּת מהצד הפובליציסטי, לא הפסיכולוגי) היתה ביל"ג בכתבו את הדברים ההם: מלבד מה שביעור אנשים חיים אינו דבר הניתן לצאת לפעולות, הנה לא מזה, לא מביעור היושבים המקולקלים שבארץ, מתחיל הבונה, כי אם מהושבת חדשים ומתוקנים, ומי יתן לנו מאת אלף יהודים בישוב חדש באמת, ישוב העומד על רגליו, כי אז לא היינו יראים כלל מפני "הכוללים עם חלאתם וטיפשותם" ורועיהם הגשמיים והרוחניים גם יחד.  ואולם, אף-על-פי-כן, למרות צדקתו של אותו נואם בעיוּן, הנה במעשה נחפז, כמדומה, בשמחת נקמתו ונצחונו, שהנה מוקדמה, בכל אופן.  כי כשם שהשאיפה הנפשעה לבתי-ספר של גויים, שאיפה הנראית גם בישוב החדש וגם בישן, מראה, מצד אחד, מה ערכם של יהודינו פה מכל הסוגים, וכמה עוד על בית-ספרנו הלאומי לעמוד על נפשו, כך מעשי-השמיטה הידועים מצד רבני דארעא קדישא עם ההיתרים על פרי-עבודתם של נכרים והאיסורים על גידולי-קרקע של יהודים וכו' וכו' מראים, מצד שני, למה מוכשרים ביחוד כוהני האות המתה שלנו עד היום הזה ומה עולה לנו בצעדינו הרפים, הראשונים, כשאנו מוכרחים לציית גם ל"מרבי-רגלים" הכשרים וגם לבעלי הפניות הטריפות שבהם.  מתוך החיבה שבמודה ל"יהודי הפשוט" ואמונתו וארחות-חייו, אל-נא נכסה על הדבר, שגם בשאיפות-הטמיעה הבורגניות שלו, גם בהבלי ה"שולחן-ערוך" שלו יש עוד כוח הרבה להרוס ולקלקל.

[vi] הרוצה לעמוד על עצם נקודת הנדון של נבואה-כהונה מצד אחד ובניה אנושית-חיונית מצד שני, של "תורה ותעודה" וצווחות היסטיריות וביטול מעשי אחרים ועקרוּת מתהדרת לעומת הפשטות הצנוּעה היוצרת שבמעשי יום יום, במעשי מחרשה וגרזן ומקבת ומנהיג-עדר ומציב-הדרבן – לוֹ הייתי מיעץ לקרוא את דבריו של חד מבתראי ב"מגילת שגיון" ("המעורר", שנה ראשונה), ששם נגע הדן בענין שלפנינו מתוך הלך-נפש רוֹוח ויחס אדם נוח-עילאה, אף-על-פי שגם הוא, סוף-סוף, אינו מברר שם די-הצורך, על איזה צד יש לזקוף את מעשי המולכים-הרוכבים ובמה גדול כוחה הפנימי של ה"תגא" מכוחה של "אדרת-השיער".

[vii] [סאנקט-פטרבורג (המלבה"ד)].

[viii] בשרטוטי פני התמונה הפוטוגרפית הנדפסה המצויה של יל"ג יש, אמנם, גם מעין הבעה של תום וגם הרבה טוב-מזג, אך אין להאריך בזה, בפרט אחרי שדמות-דיוקן אמנותית ממנו אין בידינו.

[ix] מה שהוא נכון מצד עצם מהותו של המשורר, אבל לא נכון מהצד הפורמאלי.  לא רק ברוסית הרבה להמליץ על היהודים – כמו שהתנצל והוכיח המשורר בעצמו – אלא גם בעברית לא נמנע מפזר תהילות ותשבחות לתשוקת-הדעת של ישראל, למידות המשובחות של האשה העבריה וכו', ואפילו בסיפוריו, שבהם השיג רק מה שנקנה על-ידי השכלה ונסיון-החיים החיצוני, יש שהוא יודע להתפעל מהתמונה היפה – במסגרת המוזרה לעיני זר!  – של יהודים פשוטים לומדים תורה בבית-המדרש.