_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עד אימתי דבּרו עברית?[1]

א. מאחרי חורבן יהודה עד חגי, זכריה ומלאכי

אליעזר בּן-יהודה

לתוכן הענינים

 

חורבן ממלכת יהודה, מלבד שהוא היה שבר מדיני להאומה, היה כמו כן שבר לשוני גדול. ובבחינה זו בפרט נכונים דברי החכם האמריקאי טש. טורי בספרו החשוב על עזרא (Ch. Torrey, Ezra Studies), שאמר:

 The catastrophe which included the destruction of the Temple and the extinction of the monarchy was indeed a crushing blow… but the dispersion was a calamity which was far more significant, and whose mark on the heart of Israel was much deeper (p. 289).

אין ספק בדבר, כי גם קודם החורבן הזה, יצאו הרבה מבני יהודה לארצות הנכר, מפּני סבות מתחלפות, וכבר התאוננו על זה הנביאים שלפני החורבן[2], אַך זו התפוצה שלפני החורבן, גם בכמותה וגם באיכותה, לא היתה חשובה ביותר. כמותם של היוצאים מהארץ על כל פּנים היתה מעטה לעומת מספר של העם כולו, ואיכותם היתה בודאי גרועה, בהיותם בודאי רק מדלת העם. וההפך מזה היתה התפוצה שלאחרי החורבן. היא היתה גדולה גם בכמות, ועוד יותר מזה היתה רבה באיכות.

גם הפּעם אָמנם לקחו הבבלים בגולה רק חלק קטן מן העם, לכל היותר כארבעים אלף איש, אבל גם זה הוא מספּר מסוים בערך למספּר העם בזמן ההוא.

אך העיקר, כי כל אלה היו ראשי העם, שריו, גבוריו, החרש והמסגר, ומה שנשאר בארץ לא היה, כמו שהעיד הכתוב בּעצמו, אלא דלת העם.

הגוף של האומה נחלק עתה לשנים. החלק הגדול של זה הגוף נשאר עוד אמנם בארץ, אבל זה היה גוף בלי ראש, בלי נפש. גם כחם החמרי של אלה דלת העם לא היה גדול, ועל אחת כמה וכמה כחם הרוחני. והחלק השני, פחות בכמות, אבל גדול ורב האיכות, השרים ורבי המלכות, שנשארו בחיים, וכל גדולי העם נדד רובו בבלה ומקצתו למצרים. ואם רוצים אָנו לדעת בּאיזו לשון דבּרו עתה היהודים, עלינו להתבונן לשני חלקי האומה, להשארית שנשארה על אדמת האבות ולהחלק שנדח מאדמה זו וישב בגולה.

מה היתה לשון השארית על אדמת אבות?

שום עדות לא נשארה ולא נשמרה לנו מהזמן ההוא, כמו בכלל אודות חיי שארית זו כך גם אודות לשונם. כל מה שנוכל להגיד בענין זה הוא רק על פּי אומד הדעת, אך יש שאומד הדעת הוא יותר ודאי מעדות מפורשת היותר כשרה.

ברית כרותה לאדם שיהא דבק בלשון שהוא מדבר מרוך ימי ילדותו ושהוא חי בּה רוב ימיו. זה הרגש טבעי וקבוע הוא אצל כל אדם וכל צבּור אנשים, אף כי מדת חזקו שונה היא, והנסיון של דברי הימים כמו גם הנסיון היומי מעידים ששום צבור, יהיה איזה שיהיה, אינו עוזב את לשונו בבת אחת ועל נקלה, אפילו בתנאים היותר קשים ורעים לזו הלשון.

ולכן אין ספק בדבר, כי זה הצבור הקטן, הדל, שנשאר בארץ ישראל אחרי השבר המדיני הגדול התמיד לדבר את לשונו, אותה הלשון העברית שדבר קודם החורבן, אותה הלשון ששמע מפּי ירמיהו ומפּי חנניה בן עזור ויתר הנביאים.

אבל, גם בזה אין ספק, כי גם על אדמת קודש זו של לשון הנביאים קמה צרה לזו הלשון, והיא הלשון הארמית, ומעט מעט התחזקה צרתה של הלשון העברית והחלה להצר צעדיה בכל עבר ופנה.

מצפון נפתחה הרעה. הנכרים שהושיב סנחריב בגליל אחרי חורבן ממלכת יהודה היו רובם ארמיים ודברו ארמית, והלשון הארמית היתה גם לשון השררה, ששלטה שם בשם מלכות בבל. הצבור היהודי נתמעט ברבות הימים בחלק הזה של הארץ שהיה לפנים ממלכת ישראל, והשארית שנשארה פה התערבה מעט-מעט עם הנכרים יושבי הארץ ולשונם גם היא מעט מעט הלכה הלך והתקלקל, הלך וקבל לתוכה מלים מהלשון הארמית וגם צורות דקדוקיות של הלשון הארמית. אַך כל זמן שממלכת יהודה עמדה בתקפה היתה היא חומת ברזל להלשון העברית בפני הלשון הארמית. ולא עוד, אלא שכח החיים של הלשון העברית ביהודה חזק גם את הלשון העברית בפי הצבור היהודי בגליל, שתוכל לעמוד על נפשה בפני צרתה. ואולם, עם נפילת חומת ירושלים נפלה גם חומת לשונה של ירושלים והלשון הארמית התחילה לסול לה מסילה גם אל תוך יהודה.

גם מדרום התחילו נכרים להדחק לתוך נחלת ישראל, כמו שנאמר: הנני אליך הר-שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה, יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם... יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה (יחזקאל ל"ה, ג'-י'). כה אָמר ה' אלהים אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש (שם ל"ו, ה'). אבל, אפשר שהאדומים לא הזיקו הרבה להלשון העברית, מפּני שגם לשונם הם היתה באמת עברית גמורה. ומכל מקום אולי גם לשונם של האדומים גרמה קצת קלקול להלשון העברית, מפּני שאפשר שגם היא בעצמה כבר נתקלקלה בזמן הזה. אַך סכנה יותר גדולה מזו התחילה מרחפת על הלשון העברית ביהודה מצד השררה הבבלית ששלטה עתה גם ביהודה, וכל שרי הממשלה דברו בודאי ארמית, כמו שאָנו רואים זה אַחר כך בזמן שיבת גלות בבל.

במעמד זה ובתנאים אלה בודאי לא היה בלשון העברית די כח לעמוד בפני צרתה הארמית שלא תגע בנפשה ועל כרחה היה עליה לוותר קצת על עצמיותה, גם באוצר המלים ואפילו בקצת צורות דקדוקיות, אבל כל זה לא יכול להעשות בבת אחת, בזמן קצר, אלא מעט מעט.

גם אודות לשון הדבור של הגולה היהודית בבבל אין לנו עדות מפורשת, אבל גם פּה אנו יכולים לדון במדרגה גדולה של ודאות על פּי אומד הדעת, ואם אין לנו ראיות ברורות חיוביות על כל פּנים יש קצת ראיות שליליות, שהן יחד עם אומד הדעת עושות את הדבר לודאות גמורה.

בגולה הבבלית נמצאו הגולים היהודים בארץ ארמית, באויר ארמי. ואַף-על-פּי שהלשון האשורית היתה לשונם של המושלים, של חצר המלכות ורבי הממשלה, בכל זאת רוב המון העם דבר ארמית. וגם הממשלה השתמשה בלשון זו בענין הרשות, אולי ביחוד מפּני שהכתב האַשורי היה קשה לשמוש הכללי של עניני יום-יום. ובהיות שהלשון הארמית היא קרובה ודומה הרבּה להלשון העברית, ובהיות ששרי המלכות בירושלים ידעו ארמית, כמו שאָנו רואים מדברי אליקים ושבנא ויואח עם רבשקה, ורגלים לדבר כי הגולים מיהודה מצאו בבבל מספּר מה מאחיהם הגולים מעשרת השבטים, שהיו כבר בארץ גלותם בשני דורות ובודאי קצתם דברו כבר ארמית, לכן במהרה נכבש הדרך במדה מן המדות להלשון הארמית אל תוך מחנה הגולה מיהודה. ואַף-על-פּי-כן, כאן יותר מביהודה היתה בכחה של הלשון העברית לעמוד על נפשה. הגולים מיהודה היו רובם גדולי האומה ומבחרי בניה, כולם האמינו וקוו כי גלותם אינה אלא זמנית וכי בוא יבוא היום בקרוב שישובו לארצם. עד כמה היתה תקוה זו חזקה בלב הגולים הראשונים, אשר הגלה נבוכדנצר מירושלים, אנו רואים ממכתביו של שמעיהו הנחלמי אשר שלח מבּבל ירושלימה דברים קשים ומרים על ירמיהו אשר כתב להגולים: ארוכה היא, בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פּריהן. ואפילו אחרי החורבן השלם של הממלכה לא רפתה התקוה בלבות הגולים מיד, כי הלא גם ירמיהו בעצמו נבא להם כי עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אָדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים הנשמות קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי אָשיב את שבות הארץ כבראשונה, – ועוד דברי נחמה כאלה. הגולים לא היו מפוזרים בּתוך עם הארץ, אלא ישבו צבורים צבורים יחד במקומות מיוחדים, כי כך היה הדבר נהוג בפרט לפנים בכל הארצות וכך אָנו שומעים בפרוש מיחזקאל, שבני הגולה ישבו יחד בתל אָביב. ובתוך הצבור הזה היו נביאים גדולים כיחזקאל וחבריו שבכל התוכחות שלהם להעם על חטאותיהם לא חדלו מלנחם את העם ולדבר לו דברים טובים, דברי נחומים, כי אלהי ישראל ישוב וירחמם ויקבץ נפוצותיהם מארבע כנפות הארץ וישיבם לגבולם כבראשונה. רק אחרי זמן רק נזדעזעה האמונה והתחילו לאמר "יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו".

ואם בכלל כל צבור, על פּי הטבע המונח באדם, אינו עלול לעזוב על נקלה את לשונו, אפילו בתנאים היותר רעים, כמו שכבר הזכרתי זאת קודם, על אַחת כמה וכמה צבור כצבור גולי יהודה בתנאים שנמצאו בהם בארץ גלותם הבבלית.

וסעד להנחה זו, כי בני הגולה לא עזבו את לשונם, אנו מוצאים גם בדברי הנביאים שקמו בגולה, ואם לא סעד חיובי מפורש, על כל פּנים סעד שלילי, וסעד שלילי זה אינו פחות מסעד חיובי.

יחזקאל הוא אחד המוכיחים היותר קשים בנביאים המוכיחים. הוא הוכיח את הצבור על כל עון ופשע שאפשר למצא בצבור היותר רע, היותר נשחת ונתעב, ואין ספק בדבר, כי מרוב חבה להעם הוכיחו גם על עונות ופשעים שבודאי לא היו כלל אצלם. הוכח הוכיח את בני עמו המדברים בו אצל הקירות ובפתחי הבּתים, כי עגבים בּפיהם ואחרי בצעם לבּם הולך, וכיוצא בזה, ובשום מקום לא נמלטה מפיו תוכחה כי עזבו לשונם, וכמו כן בכל דברי הנחמה שלו, כי ישובו לאדמתם ויהיו לגוי אחד ודוד יהיה למלך עליהם וישבו בשלום בארצם וילכו בחוקות התורה, בכל דברי התנחומים האלה לא נמלטה מפיו הבשורה כי ישובו לדבר לשונם. וכן שאר נביאי הגולה, גם אותם שהוכיחו את היושבים בקברים ובנצורים ילינו, האוכלים בשר החזיר, וכיוצא בזה, שום אחד מהם לא הזכיר אף פעם אפילו ברמז קל, כי בני הגולה עזבו לשון אבותיהם.

רק תשובה אחת אפשר להשיב על זה, והיא, כי בעיני כל אלה הנביאים לא היתה ללשון האבות שום מעלה ועזיבתה לא היתה נחשבת בעיניהם לשום עון, אפילו לא כמו הישיבה בקברים ולינה בנצורים.

אַך רגש כזה הוא נגד הטבע האנושי ואין משלו בדברי הימים של שום עם מעולם ועד היום הזה, ושום דבר במהותם של הנביאים אינו נותן לנו יסוד ורשות להוציא עליהם לעז לא טבעי כזה.

ולכן אין לנו אלא לאמר כי גם בגולה הבבלית כמו על אדמת ישראל, הדבר הלך כמנהגו של עולם. צבור הגולים בכללו התמיד לדבר את לשון האבות, אך האויר הארמי, רוב המדברים ארמית מסביב, ושמוש הממשלה בלשון הארמית בעניני הרשות, פּעלו מעט מעט על הלשון העברית של צבּור הגולים, ומעט מעט נתרבּו בה מלים מהלשון הארמית, ובודאי גם קצת צורות דקדוקיות התגברו מעט מעט בתוך הלשון העברית של הגולים, ומקצת הגולים שהתערבו יותר עם הגוי שבתוכו ישבו, הם מעט מעט עזבו את לשון האבות ויותר ויותר דברו ארמית.

ואין ספק בדבר, כי כך היה מעמד הדבר כשהגיע [מלה חסרה במקור המודפס] הגדול של שיבת הגולים לארץ האבות.

כאשר התחילה השעה הגדולה ממשמשת ובאה, כשנשמע קול עקבות מי שנקרא להשקות את בבל את כוס התרעלה, אשר השקתה היא את בת ציון, הוערה שנית רוח קודש ממרום על יחידי סגולה בבני הגולה ויקומו נביאים נלהבים מנחמי ציון ויתנבאו על הגאולה בדברים כאש ובלשון עברית כל כך נשגבה, כל כך עשירה, רבת מלים ורבת גונים, שנדמה לך באמת שאזניך שומעות שוב את ישעיהו בן אמוץ בכל עוז תפארת מליצתו. בלשון זו, בפרט בלשונו של אותו מנחם ציון המכונה עתה בפי החכמים בשם ישעיהו השני, אינך מרגיש כמעט שום שנוי לשוני מהלשון העברית של ירמיהו, ואפילו בעצם הפּרשיות שמהן כמו נודף ריח הלשון העברית שעתידה להגלות לעינינו בקרוב, עוד הלשון העברית שמלפני החורבן כמעט בעינה עומדת. אין זה מעיד, כי כך היתה הלשון גם בפי כל העם, או לפחות בפי גדולי העם, כי רוח הקודש אשר שרתה על הנביאים האלה על ידי חזיון הגאולה הקרובה הניפה טל של חיים על לשונם. אך אתה מרגיש, כי אין זו לשון מלאכותית, של אנשים מדברים לשון אחרת, וכי אין אלה דברים שנכתבו בתחילה על מגילת ספר, אלא דברים נבעים מהפה ואמורים על פּה באזני אנשים, שהמה לא בלבד שומעים ומבינים זו הלשון, אלא שמדברים גם הם זו הלשון בעצמה, אולי בקצת שנויים קלים באוצר המלים ובצורות דקדוקיות.

אבל גזרה שגזרו דברי הימים אין לקרוע. אפילו נביאים גדולים כהמנחם ציון, בכל רוח קדשם, בכל עוז התלהבותם, אינם יכולים לרפא שבר, שהביאו דברי הימים על לשון מהלשונות, רפואה שלמה ולהשיבה לקדמותה. זו הלשון העברית של המנחם ציון היא בת קול האחרונה מלשונם של ישעיהו, הושע וחבריהם, ויותר לא נשמעה עד עולם. הלשון שנשמעה מעתה היא גם היא אָמנם לשון עברית, גם היא היתה עלולה לתת פרי הלולים אלמלא היו דברי הימים של הדורות הבאים לקראתנו עלולים לזה, אבל זו לשון עברית אחרת וימי חייה השלמים היו מעטים ורעים. גולי יהודה זכו לראות בעיניהם מפּלתה של מחרבת ארצם. בת בבל השדודה נפלה בידי הפּרסים, נפלה לבלתי קום עוד. ומחריבה של בבל, כרש הפּרסי, הרשה להגולים היהודים לשוב ליהודה ולהקים בירושלים מקדש אלהי ישראל שהחריבו הבבלים. ולקול הקריאה הנלהבה, שקראו הנביאים מבשרי הגאולה לאמר:

צאו מבבל, ברחו מכשדים בקול רנה, הגידו, השמיעו זאת, הוציאוה עד קצה הארץ, אמרו גאל ה' עבדי יעקב, שמעו כחמשים אלף איש ויצאו מארץ גלותם וישובו לארץ אבותיהם.

בודאי לא כל גולי יהודה יצאו עתה מארץ גלותם, לא כולם רצו, לא כולם יכלו, ולא כולם מצאו עוז בלבבם לעשות זאת. אלמלא לא היתה לנו שום עדות לזה, אומד הדעת מחייב אותנו להחליט כזאת, יען זה בטבע האנושי. בכל צבור יש אנשים שמעמדם החמרי יקר עליהם מרגשות רוחניים, ויש שבכל רצונם להקריב קרבן על מזבח הדבר הרוחני אינם יכולים לעשות זאת, אינם מוצאים בנפשם די כח רוחני הנצרך

בודאי לא מעטים מהגולים עשו מה שיעץ ירמיהו לעשות ובנו בתים ונטעו גנים ולקחו נשים והולידו בנים ובנות ולקחו לבניהם נשים ואת בנותיהם נתנו לאנשים וילדו בנים ובנות, ורבו שם ודרשו את שלום העיר, אשר הגלו שמה והתפּללו בעדה והרגישו כי בשלומה יהיה להם שלום. ומה שאָנו צריכים להניח על פּי אומד הדעת אנו לומדים גם מדברים מסיחים לפי תומם בספר עזרא ונחמיה, כי הנשארים בכל המקומות אשר גרו שם חזקו את ידי היוצאים ברכוש, בבהמה ובמגדנות, וכך היתה המסורה חיה בקרב העם בדורות הבאים כי רוב הגולה נשאר בארץ גלותם. כך מעיד יוסף בן מתתיהו כי החלק הגדול של עם ישראל נשאר בארץ בבל. וכך הוכיח אחד מחכמי הדורות הבאים, הוא ריש לקיש, בדברים קשים את בני גלות בבל על זה ואָמר: "אם עשיתם את עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בּו" (יומא, ט:).

אלה הדברים המחוכמים של רבי שמעון בן לקיש הם אמתים מבחינה המדינית של האומה. בודאי, אילו עשו כל הגולים בבבל את עצמם כחומה אחת ועלו כולם לארץ ישראל היה עתידו המדיני של הצבור היהודי בודאי הרבה יותר טוב ממה שהיה אחרי עליה חלקית זו. כי רגלים לדבר, שהנשארים בגלות היו היותר עשירים, היותר חזקים במעמדם החמרי, כי כך הוא מנהגו של עולם, כי אלה הם האנשים הנוטים יותר להשאר במקום מושבם ולא לנדוד למקום אחר. אלמלא שבו גם הם אז לארץ האבות, היה הצבור היהודי שם יותר רב המספּר ויותר חזק המעמד, והיה בו יותר כח לעבוד בפני הנכרים מסביב, שהיו כספּחת להצבור היהודי מן הרגע הראשון.

אבל מבחינת הלשון, אפשר להחליט בודאות כי גם זו לטובה. זה המעל שמעלו רוב הגולים בארץ האבות ובחרו להשאר בנכר, הוא היה לטובה להצבור החדש מבחינת לשון האבות.

כי כשם שאין ספק בדבר, שהנשארים בגולה היו היותר עשירים, כך ברור הוא שהם היו היותר ארמיים בּלשונם. כבר העיר על זה הרצפלד בּחבּורו על גלות בבל, והדבר הוא כל כך בטבע האנושי שאין צורך לזה בראיות מיוחדות. אלמלי באו כל הארמיים האלה לארץ ישראל, אלה רבי הכמות ורבי האיכות, לפחות במעמדם החמרי, עם נשותיהם, שקצתן היו בודאי ארמיות גמורות, ועם ילדיהם, שבודאי קצתם כבר לא ידעו דבר עברית כלל, כי אז אולי לא היה כח להלשון העברית להרים שוב ראשה.

אך אלה נשארו בגולה. ועולי בבל, שהם היו מעטי הכמות ובודאי גם מעטי האיכות במעמדם החמרי, היו בודאי גדולי האיכות ברוח. הם היו בודאי היותר לאומיים, כמו שאומרים עתה, היותר דבקים בארץ האבות ובודאי גם בלשון האבות. ואפילו אם אמת נכון הדבר, שאומרים קצת החוקרים החדשים, שגם השארית שנשארה ביהודה אחרי החורבן הספיקה להתחזק קצת ולרפא את המכות הנוראות של החורבן, וכשבאו עולי בבל מצאו על אדמת האבות צבור חשוב, בכל זאת אין ספק שהגולים השבים, בכחם הרוחני, בהתלהבותם הלאומית, פּעלו על הצבור שמצאו בארץ פּעולה עזה וחזקו את רוחו והעירוהו לחיים חדשים.

ושוב אנו שומעים את קול הלשון העברית מפּי נביאים. חגי, זכריה ומלאכי מוכיחים את העם שמתרשל בבנין בית המקדש, מפארים אל יהושע הכהן הגדול ובפרט את זרבבל פּחת יהודה, ומנבאים מאורעות גדולים ומוכיחים את הכהנים והעם, וכל זה בלשון עברית דומה כמעט דמיון גמור להלשון העברית שלפני החורבן ושל הנביאים הגדולים של הגולה. בדקדוק הלשון אין שום הבדל בין לשונם של אלה השלשה ובין הלשון שלפני החורבן, וגם בּאוצר המלים אין הרבּה חדשות, רק בּהברת קצת אותיות גרוניות אָנו שומעים כבר קצת רפיון, לפחות בּקצת מלים.

מי היו אלה שלשה הנביאים המדברים אלינו שוב עברית צחה זו? ההיו בני הצבור היהודי של יהודה או המה היו מעולי בבל? אין לנו שום סמך להשיב על שאלה זו תשובה פחות או יותר ודאית, וכמו כן אי אפשר לברר עד כמה היתה זה הלשון רחוקה מהלשון שדבר אז הצבור היהודי בירושלים. רגלים לדבר, כי הלשון של המון העם בפרט היה כבר מגוון יותר בגוון ארמי, אבל זה אפשר לאמר בהחלט, אַף על פּי שאין לזה ראיות מפורשות ורק על פּי הרשם שעושים דברי אלה הנביאים, כי לא בלבד שזו היתה באמת לשונם הם, רצוני לאמר לשון הדבור שלהם, אלא שגם הצבור שאליו דברו, שמעו והבינו את זו הלשון, מפּני שהלשון של זה הצבור היתה אָמנם קצת משונה מהלשון של הנביאים האלה, אבל בעצם הדבר היתה זו הלשון בעצמה, ולכן גם אלה הנביאים, שהם הוכיחו את הצבור על אשר בעלו בת אל נכר, ועל גרשם נשותיהם וכיוצא בזה, לא הוכיחום כי עזבו את לשון אבותיהם.

ועוד על דבר אחד ראוי להעיר כאן.

כפי הנראה, הכהנים שהיו אז בבית המקדש לא היו אנשי מעלה ביותר, לא בתורה ולא במדות. חגי שאלם תורה והם ענו לו, וכבר נחלקו חכמי התלמוד בדבר אם השתבשו הכהנים או לא השתבשו הכהנים. אבל, אפילו אם בתורה זו ששאלם חגי בהלכות טומאה וטהרה לא טעו הכהנים, על כל פּנים בכלל אנשים חשובים ביותר לא היו, כמו שהעיד עליהם מלאכי בפירוש לאמר: וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם. ואף על פּי כן אין ספק בדבר, שהם דברו עברית, כי אלמלא כן לא היו אלה הנביאים נמנעים בין שאר התוכחות להכהנים להזכיר גם את זאת, שאינם יודעים לדבר בלשון האבות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] חכמי ישראל בדורות הראשונים לא נגעו בשאלה זו אלא דרך אגב. הראשון שבהם היה רסע"ג בהקדמת "האגרון", ואחריו ר"נ ב"הערוך" ור"י הלוי ב"הכוזרי" וקצת מחברים זולתם. בדרך מדעי נשאו ונתנו בזה ר"ע מהאדומים בה"מאור עינים", הרצפלד בדברי הימים שלו וד"ר ביכלר בחבורו על העבודה בבית המקדש.

[2] ישעי' י"א-י"ב ועוד.