_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עד אימתי דבּרו עברית?

ו. תורה שבעל פה וכתיבתה

אליעזר בּן-יהודה

 

לתוכן הענינים

 

התלמוד הוא האוצר של תורה שבעל פּה, לעומת המקרא שהוא האוצר של תורה שבכתב[1], והכונה המפורסמה בשני אלה השמות היא כי תורה שבכתב נתנה למשה מסיני על מנת שימסרנה לישראל בכתב והתורה הכלולה שבתלמוד נתנה לועל מנת שהוא ימסרנה לראשי העם בעל פּה. והנה, אם בכלל זו היא הכונה בשני השמות, מכל מקום ביחוד בנוגע להשם תורה שבעל פּה אי אפשר שזו בלבד היא הכונה בו, כי הלא החלק שאמרו החכמים בפירוש שהוא "הלכה למשה מסיני" הוא מצער מאד לעומת כל התורה שבתלמוד, שרובו ככולו הוא דברים שחדשו חכמי הדורות לפי ראות עינם, לפי צרכי הזמן ולפי פּלפּוליהם בּתורה שבּכתב. אָמנם, ר' יהושע בן לוי אמר: כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני (ירו' חגי' סוף א'), אך זה רק דרך דרש בעולם. ולכן אין ספק, כי עוד כונה שניה היתה להם בהשמות תורה שבכתב ותורה שבעל פּה, והיא: שהראשונה היתה בכתב ונשמרה בכתב ונמסרה מדור לדור רק בכתב, והשניה נאמרה על פּה ונמסרה לאיש מפּי איש רק על פּה, בפרט במשך זמן הדורות הראשונים.

ואת הדבר הזה הודיעו לנו חכמי התלמוד בדברים מפורשים, שאינם מניחים שום מקום לשום פקפוק היותר קל.

והראשון שהגיד לנו זאת בפירוש הוא הגדול בחכמי הדור השני שלאחר המשנה, הוא ר' יוחנן, שעל פּי רוחו ובבית מדרשו נסתדר התלמוד הירושלמי.

במסכת תמורה מספּרת לנו הגמרא, כי רב דימי כשבא לארץ-ישראל רצה לשלח אגרת לרב יוסף לבבל בדבר הלכה אחת שנאמרה משמו של רב דימי, ומקשה שם הגמרא איך רצה רב דימי לעשות כזאת והלא אמר ר' אבא בנו של ר' חייא בן אבא:

אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה והלומד מהן אינו נוטל שכר.

ודרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמנו של ריש לקיש:

כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר כי על פּי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פּה אי אתה רשאי לומר בּכתב ושבּכתב אי אַתה רשאי לאומרן על פּה.

ותנא דבי ר' ישמעאל:

כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, אלה הדברים אתה כותב, אבל אין אַתה כותב הלכות (שם דף י"ד:).

ולא בלבד הלכות אלא גם אגדה היה אסור לכתוב, ועל מעשה רבי יוחנן ור"ש בן לקיש שהיו מעינים בספר אגדה שאלו בגמרא (גיט' ס'.) איך עשו כזאת והלא אסור לכתוב אגדה בספר, וענו שעשו זאת מפּני ההכרח שאי אפשר לא לכתוב, מפּני הסכנה פּן תשתכח התורה מישראל.

והנה טעם האיסור לאמר על פּה דברי תורה שבכתב מובן היטב, מפּני שחששו שמא תפּול בהם טעות. בודאי היו חכמים שהיו כל כך בקיאים בתורה שבכתב שידעו לכתבה על פּה בלי שום טעות. כך אמרו עליו על ר' מאיר שכתב כל מגלת אסתר על פּה[2] ועל רב חננאל ספּרו שמצאו רב חסדא שהוא כתב ספרים שלא מן הכתב וגער בו אף על פּי שהוא ידע בו ברב חננאל שהוא ידע לכתוב כל התורה על פּה בלי טעות[3], ואף על פּי כן לחשש היה צריך וכדי לגדור הגדר גזרו שלא לכתוב כלל על פּה. אבל, בענין התורה שבעל פּה לכאורה קצת תמוה מה טעם אסרו לכתבה, הלא בודאי עדיף שיהיו הדברים נכתבים כדי שישמרו גם הם מהטעיות שדברים על פּה עלולים להן.

ואולם כשנתבונן קצת למעמד הענינים של הזמן ההוא יגלה לנו גם טעם איסור זה על נקלה, ולא עוד אלא שהוא יאיר לנו אור על רוחם של חכמי ישראל בימים ההם.

כתיבת ספרים לא היה דבר קל אפילו בדורות יותר מאוחרים ומכל שכן בדורות ההם, ולא בלבד מפּני קושי מלאכת הכתיבה בעצמה, אלא גם מפּני שהגויל לכתוב עליו היה לא מצוי וקשה להשיגו. וכבר נשתבח רבי חייא בדורות הבאים שהוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל בּזה שהיה נוטע פּשתן וגודל נשבים וצד צבאים ועשה מגילות לכתוב עליהם חמשה חומשי התורה[4]. ולכן היו דברים כתובים יקרי המציאות, וזה גרם שכל דבר כתוב היה מכובד וכמעט קדוש בעיני הכל. ואף על פּי שהתורה שבעל פּה היתה חשובה מאד אצלם, אף על פּי כן לא עמדה במדרגה אחת עם קדושת תורה שבכתב ורצו לעשות גבול כדי להבדיל ביניהם הבדל גלוי וניכר. ומלבד זה, מפּני שהעולם היה אז תמיד במעמד של זעזועים ובלבולים במדינות היו מתרגשים ובאים תדיר, היה מקום לחשש שדבר מהתורה שבעל פּה כתוב על מגלה יסופּח בטעות בשעת בהלה על מגילות תורה שבכתב ויחשב גם הוא לתורה שבכתב.

וכמו שאָמרו אחר כך: אם אַתה מכניס לביתך יותר מכ"ד ספרים מהומה אַתה מכניס לביתך. ושחשש זה לא היה בלי יסוד אָנו לומדים מזה, שאחרי כל השמירה ששמו החכמים להתורה והנביאים נתיחסו אחר כך ספרים מזמן מאוחר לזמנים קדומים. על כל פּנים, אין ספק בּדבר, כי במדה רבּה אָנו חייבים לתקנה גדולה שתקנו אָז, שדברים שבּעל פּה אָסור לכתוב, שלא גדלה עוד יותר המהומה ולא נתייחס לתורה שבכתב חלק מתורה שבעל-פּה.

אבל, בּודאי לא נעלם מעיני החכמים שתקנו תקנה זו גם הצד הרע שבּדבר, כי דברים שבּעל-פּה עלולים להשתבּש יותר מדברים שבּכתב, וכדי למעט את הרע הזה כמה שאפשר חפשו ומצאו עוד תקנה אחרת, תקנה גדולה באמת, תקנה מוכרחת, שבּלעדה היתה תורה שבּעל-פּה דבר אי אפשרי. זו התקנה הנפלאה "שחייב אָדם לאמר בלשון רבו". תקנה זו אָנו מוצאים בפעם הראשונה באחד ממקורות הקדומים של התלמוד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ת"ר מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם, אמר לו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פּה (שבת ל"א.).

[2] מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא ולא היה שם מגילה וכתבה מלבו וקראה (תוספתא מגי' ב').

[3] רב חסדא אשכחיה לרב חננאל שהיה כותב ספרים שלא מן הכתב, אמר ליה ראויה כל התורה כולה ליכתב על פּיךָ, אלא כך אמרו חכמים אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב (גמ' מגי' י"ח.).

[4] אמר לו רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מנציח דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי (ב"מ פ"ה:).