_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עד אימתי דבּרו עברית?

ז.  החובה לאמר בלשון הרב ותוצאותיה

אליעזר בּן-יהודה

 

לתוכן הענינים

 

במשנה עדיות (א.  נ.) נאמר:

הלל אומר מלא הין מים שאובין פּוטרין את המקוה אלא שאָדם חייב לאמר בּלשון רבּו. 

בפירוש כונת הערה זו יש מקום לפקפּק ונחלקו בו המפרשים.  אבל, על כל פּנים, לפי כל הפּרושים אָנו רואים, כי מה שאמר הלל בלשון זו אין בו שום תועלת לעצם ההלכה ולכל הפּחות היה מיותר, ואַף על פּי כן שמר לאמר מלה זו כדי לאמר בלשון רבּו. 

וכך אָנו רואים במקום אחר, שרב מרדכי אמר לרב אַשי: אַתם שונים הלכה זו כך ואָנו שונים אותה להיפך, אלא שכונת הדברים הם כך וכך.  ושאלו שם אם כן, הלא זהו בעצם הדבר כמו שאָנו שנינו, והשיבו הוא משמיענו חייב אָדם לאמר בלשון רבּו, ופירש רש"י וז"ל: אף על גב דתרוייהו כי הדדי הוי פירושייהו אפילו הכי קאמר ליה בלשון שלמדתיה.  ע"כ (בכו' ה.).  ואם קרה שמוסר הדברים שינה קצת הלשון, אם היה מי ששמע מפּי האומר בקצת שנוי לשון, תקן את טעות של המוסר אפילו; אבל אם השנוי היה בדבר שאין בּו שום הבדל לדין, אלא מפּני החובה לאמר בלשון רבו.  כך קרה לו לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת שאמר בשם רב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעם הבוצע.  וישב שם רב ספרא ויקרא: לטעום נאמר, ושאלו שם מהו ההבדל אם נאמר רשאי לאכול או רשאי לטעום, וענו: שחייב אָדם לאמר בלשון רבו[1]. 

בודאי עיקר הכונה בתקנה זו היה למנוע שנויים במקום שהשנוי יכול לגרום הבדל בדין או בדברי הימים וכיוצא בזה, אך בּשביל מטרה זו היו מוכרחים לעשות סיג ולהזהר מכל שנוי, אפילו במקום שאין בו שום הבדל לאיזה דבר שיהיה.  ובאמת אלמלא הניחו את הדבר בידי התלמידים לדון לפי ראות עיניהם מה הם רשאים לשנות ומה אינם רשאים, כי אָז לא היו בטוחים גם בדבר הלכה אם ממש כך נאמרה כמו שמסרה התלמיד, כי לא כל תלמיד ותלמיד הוא בן סמך לדון מה הוא חשוב – ולא לשנות ומה אינו חשוב – ולשנות.  ולכן יכלו החכמים לדייק דבר הלכה מכל מלה ומלה של הנוסח שבו היא נאמרה.  כך, למשל, אָמר שמואל: "אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו אנשי חצר ולא אנשי חצרות" (עירובין ס"ו:).  אלמלא לא היו נזהרין לאמר בלשון רבּו לא היה אפשר להוכיח כלום ממה שכתוב "אנשי חצר" ולא "אנשי חצרות", כי אפשר שהתלמיד שמסר הלכה זו שנה לשון אומרה. 

ואין לשאל איך היה דבר זה באפשרות שיזכור התלמיד מה ששמע מפּי רבו ממש מלה במלה ולא לשנות כלום, יען כל דרכי הלמוד בּימים ההם היו מכוונים לזה שישמור התלמיד את דברי רבּו כהויתם. 

התלמידים לא היו ילדים אלא בחורים ועל פּי רוב נשואים והיה המנהג, כי בשעת הארוסים היו האָבות פּוסקים כמה שנים ישב בּנם בּפני רבּו לפני הנשואים או אחר כך.  כך פּסקו עליו על בנו של רבי בשעת אירוסיו עם בת ר' יוסי בן זמרא שתים עשרה שנה לפני הנשואין, אבל כאשר העבירו לפניו את כלתו והוא הציץ בה ומצאה חן בעיניו, בקש שימעיטו לו את מספּר השנים והסתפּקו בשש שנים.  וכאשר העבירוה לפניו שנית רצה לישא אותה וללכת אחר הנשואין ושבחהו רבו על זה.  וישאה וילך וישב בבית הרב שתים עשרה שנה.  ר' חנניה בן חכינאי הלך אחרי נשואיו לבית הרב וישב שתים עשרה שנה.  בינתים נשתנו שבילי עיר מושבו, וכאשר שב שמה לא ידע הדרך לביתו וילך וישב על שפת הנהר וישמע נערות אומרות לריבה אחת: בּת חכינאי, מלאי כדך ובואי ונלך, ויאמר: זו בודאי הריבה שלי, וילך אחריה אל ביתו, וכשראתהו אשתו נתעלפה.  וכך רבי חמא בר ביסא.  רבא פסק על רב יוסי בנו שש שנים, אך אחרי שש שנים השתוקק רב יוסף לראות את אשתו וישב בערב יום הכפּורים לביתו, ויצא רבא אָביו לקראתו וידבּר לו קשות ויעש אתו מריבה עזה בשביל זה. 

ובמשך השנים הרבּות שהיה התלמיד יושב לפני רבּו, היה שומע מהרב את השמועות הרבּה והרבּה פעמים.  כך אמר רבי חנינא: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה, שהייתי מוציא אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שלש פּעמים (ירושלמי נ"ד.  סוף פּרק ב').  וכל שמועה שהיו שומעים מפּי הרב וחבריו, היו לומדים וחוזרים הרבּה והרבּה פעמים, על פּי רוב עד ארבּעים פּעם, והיו מסדרים הדברים לפני עצמם עד ארבּעים פּעם והיו נכנסים אחר כך לפני הרב ומציעים לפניו.  וכך היו חוזרים את למודיהם לפני הרב פּעם בשלשים יום, ומי שהיה בכל זאת חושש שמא ישכח, היה רושם ראשי פרקים על לוח של כתיבה שהיו מחזיקים אצלם בחשאי, ועל פּי רוב לא היה אדם אומר שמועה אלא בשם מי שהוא היה מכיר ויודע, והיה מי שיעץ, כי "כל האומר שמועה מפּי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו" (ירושלמי שבת, א.  ב.), וזה מיוסד על טבע הנפש וטבע כח הזכרון, שמראה פניו של אָדם ודמותו מסייעים להזכרון לזכור בדיוק גדול את הדברים שיצאו מפּיו. 

וצריך להוסיף עוד לזה, כי אלה התלמידים היו, לפחות, רובם זריזים וממולחים וחריפים מאד, ואם היה שהנסיון הוכיח, כי הוא אינו זריז וממולח וחריף די הצורך, היה עוזב את למודו.  כדבר הזה קרה לו ליעקב בנו של רב אחא בר יעקב, ששלחו אביו ללמוד לפני אבּיי, ובשובו מבית רבו בימי הפּגרה, ראה אביו שאין שמועותיו חדות, אמר לו: אני עדיף ממך, שב אַתה בבית ואני אלך ללמוד. 

ומלבד זה, לכל אחד מגדולי החכמים היה התנא שלו, הוא בעל כח זכרון חוץ מגדר הרגיל, שכל תפקידו היה לזכור את דברי הרב ולתנות אותם אחר כך מלה במלה, כמו שיצאו מפּיו, וכבר קרא בעל "דורות הראשונים" את התנאים האלה "ספרים חיים". 

ואַף על פּי כן לא כל התלמידים היו זוכרים היטב את כל השמועות שהיו שומעים מפּי רבּם, אלא מי שהיה להם יותר כח הזכרון.  ולכן מכל התלמידים הרבּים של כל אחד ואחד מגדולי החכמים של הדורות הבּאים רק קצתם הם המוסרים את השמועות של הרב, ומהם – קצת שמועות.  ולכן אין לתמוה אם אנשים חריפים שישבו שתים עשרה ופעמים ארבע ועשרים שנה בישיבה, והקשיבו להשמועות מפּי רבם ושנו אותן תיכף ומיד עד כארבּעים פּעם, ואחרי כן חזרו עליהם אולי מאות פּעם, – אין לתמוה אם היו הדברים על פּ רוב קבועים בפיהם ממש כמו שיצאו מפּי בעל השמועה.  דבר מובן מאליו הוא, כי מכל מקום הטבע האנושית עשתה את שלה, ולפעמים בגד כח הזכרון של התלמיד ונשתנה נוסח השמועה פחות או יותר.  זה ראינו כבר במה שקרה לרב יהודה בן רב שמואל בן שילת בשמועה שאמר בשם רב, ובמקום "לטעום" שאמר רב, אמר הוא "לאכול". 

ובהמקורות התלמודיים בעצמם אָנו מוצאים עדות מפורשת בּהרבּה מקומות למקרי שכחה אפילו אצל היותר גדולים שבּחכמי התלמוד, שבּסבּת השכחה אָמרו פעם ההפך ממה שאמרו קודם.  כך קרה לרבּן יוחנן בּן זכאי בּעצמו (או להלל), וכאשר העירוהו תלמידיו על זה הודה ולא בוש, והתוספתא מספּרת לנו המקרה בזה הלשון:

שאלו תלמידיו את רבּן יוחנן בּן זכאי[2] בודק מהו שאוכל אָמר להם אינו אוכל אָמרו לו למדתנו שאוכל אמר להם יפה אמרתם מעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה. 

אָמנם, המספּר את זה המקרה חש צורך להקל קצת את הצד הקשה שיש בדבר זה, ליחס חולשה כזאת לאחד מעמודי התורה שבעל פּה, ויאמר: ולא שהיה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים.  אבל, בבאור זה אינו יכול להכריע את הכף כנגד פּשוטו של המעשה.  ואפילו אם נרצה לקבל באור זה, על כל פּנים אָנו רואים, כי פעמים היה הרב אומר באזני תלמידיו ההפך ממה שאמר פּעם אחרת, לכונה מן הכונות, ואפשר מאד, כי קרה מקרה שאחד התלמידים, שישב אולי באחת השורות האחרונות, יצא מבית המדרש קודם שהספּיק הרב לבאר כי זה היה בכונה מיוחדה, והשמועה נקבעה בזכרונו של זה התלמיד בנוסח הזה ומסר אותה כך לאחרים כמו ששמעה הפּעם. 

ועוד פּעם קרה לו לרבּן יוחנן בּן זכאי (או להלל) כמעשה הזה ושוב הודה וענה לתלמידיו באותו הלשון:

שאלו תלמידיו את רבּן יוחנן בּן זכאי פּרה במה נעשית אמר להם בבגדיהם אמרו לו למדתנו בבגדי לבן אמר להם יפה אמרתם ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, מה ששמעו אזני על אחת כמה וכמה. 

וגם כאן באר המספּר כמו במעשה הקודם, אבל גם כאן העיקר הוא פשוטו כמשמעו. 

ור' שמעון מספּר בעצמו מה שקרה כעין זה:

אמר ר' שמעון מצאתי חנינא בן גמליאל בצידון [שורה חסרה במקור] פסולה מטמאָה בגדים אחר פּסולה אין מטמאָה בגדים אמר לי והלא משמך אמר לי רבי אליעזר בין לפני פסולה בין לאחר פּסולה מטמאָה בגדים מפּני שהיא נידונת על שם סופה אמרתי לו לא אמרתי אלא בין אָמרתי בין לא אָמרתי נראין דברי. 

כאן אָנו רואים בּו ברבּן שמעון שבּתחילה שכח כליל שאמר פּעם ההפך מה שאמר עתה וכפר בכל, אַך אחר כך נמלך ואמר שאפילו אם אמר, על כל פּנים עתה רואה הוא את הדברים שאמר עכשיו. 

וכעין זה קרה גם לאחד מחכמי דורות הבאים:

אמר רבה בר חנה א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בוולד עד כ"ג יום א"ל רב יוסף עד כ"ד אמרת לן (ניד' כ"ז). 

וכמו כן עוד לאחר:

א"ר אחא בריה דרב עוירא א"ר יצחק מעשה ונשתהה הוולד אחר חבירו ל"ג יום א"ל רב יוסף ל"ד אמרת לן (שם). 

ופעמים שכח אחד מהם, כי הוא אמר שמועה בשם פּלוני ונדמה לו אחר כך שהוא לא שמע מעולם שמועה זו עד שהזכירו חברו, כי הוא בעצמו אמרה:

אמר רב יוסף לא שמיעא לי היא שמעתא אמר ליה אבּיי את אמרת לן ניהלן והכי אמרת ניהלן[3]. 

וכך א"ר יוסי בעצמו:

מיליה שמעית מן דרבי שמואל בּר יצחק הכא ולית אנא ידע מה היא (ירוש' ב"ק ד"ה). 

ופעמים שבעל השמועה חזר בו מדברי עצמו ואמר אחר כך לא כמו שאָמר קודם, אך עבר בשתיקה על שנוי זה בדעתו. 

כך אָמרו על ר"ע שבּבואו מזפרינה הורה לא כמו שהורה קודם:

מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספּיק להביא עד שמת שהיורשים פּטורין ת"ל מלבד איל הכפּורים.  כך היה ר"ע שונה עד שלא בא לזפרינה, אבל משבּא מזפרינה אָמר אפילו נתן הכסף לאנשי משמר ומת היורשין פּטורין ואין מוצאין אחד כהן (ספרי נשא פסקה ד' ובמד"ר בקצת שנויים). 

והנה, לו שמע תלמיד אחד רק מה שאָמר קודם בּואו מזפרינה ואחד רק מה שאָמר אחרי בואו מזפרינה היה כל אחד מהם אומר בשם ר"ע לא בלבד בלשון אחרת, אלא דברים סותרים למה שאומר חברו. 

וכך אמרו בפירוש על רבי: מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתמה והדר סבר אין לוקין עליו וסתמה ומשנה לא זזה ממקומה (שבו' ד.). 

שמענו מכל זה, כי שנוי נוסח ושנוי דברים בלשונם של שנים המוסרים שמועה אחת בשם פּלוני אינו ראיה, כי כל אחד מהם אמר השמועה בלשון ובנוסח ובמלים שהוא בחר לו כרצונו, והעיקר שאָדם חייב לומר בלשון רבו ממש לא זז ממקומו. 

ולא בלבד שדקדקו ונזהרו לאמר השמועות בלשון רבם, אלא שהיה מי שדקדק אפילו לאמר באותו האופן שאמר רבו, אם בקול רם או בלחש וכדומה:

ר' הושעיה רבה אמר לר' יודן נשייא שמעת מאביך תרנגולת מותר לטלטלה וכו' אמרה לו בלחישה א"ל למה את אומרה לי בלחישה א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה (ירוש' ביצ' א' י"א). 

וכל זה מפּני שהתלמיד לא הרשה לעצמו לשנות כקוצה של יו"ד מדברי בעל השמועה מפּני חשש שמא היתה לבעל השמועה כונה מיוחדה במה שהשתמש דוקא באותן המלים שהוא השתמש בהם או באותו אופן שאמר את השמועה, ומפּני שזה גם מועיל לכח הזכרון לזכר הדברים ששמע. 

והסתפּק לא הסתפּקו התלמידים במה ששמעו תורת רבם בבית המדרש, אלא השתוקקו להיות בקרבת הרב כמה שאפשר יותר, כדי לראות את מעשיו וכדי לשמע גם שיחות חולין שלו.  ושתי סבות היו להם לזה.  האחת, והיא העיקרית, החשיבות שהיתה בעיניהם להלכה למעשה, מפּני שידעו שכל זמן שעוד לא הגיע הדבר לידי מעשה יכול הרב להורות דבר שעוד לא נתבּרר אצלו כל צרכו.  והסבּה השנית היא, שכל אחד מהם רצה להדמות עד כמה שאפשר לרבו במנהגיו בכל עניני החיים ולשמוע תמיד את דבריו אולי ימלט מפּי רבּו איזה דבר חכמה, וכיוצא בזה.  ובשביל זה היה כל אחד מבקש לשמש את רבו, והדבר הזה היה נקרא אצלם שמוש חכמים, שמושה של תורה, ובין שמונה וארבעים מעלות שהתורה נקנית בהן מנו שמוש חכמים, שכך אמרו: והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים (אב' ו' ו'). 

וכבר אָמר אחד מגדולי החכמים של הזמן ההוא, הוא רבי שמעון בן יוחאי: גדול שמושה של תורה מלמודה, שנאמר: אלישע בּן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק מים (ברכ' ז:).  ורבּים מגדולי החכמים שמשו את רבּם שנים רבות.  כך הגדול שבכולם, רבי עקיבא, שמש את נחום איש גם זו שתים ועשרים שנה[4] ונחמיה העמסוני שמש את ר"ע כ"ב שנה, וכך רבי שמלאי היה שמשו של רבי[5], ר' יעקב בר אידי שמשו של ר' יוחנן[6], ר' אבא בר זמיננא שמשו של ר' זעירא[7], ר' נחום שמשו של ר' אבהו[8], ועוד.  ואמר ר' יוחנן: כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד (כתוב' צ"ו).  זה השמוש היה פשוטו כמשמעו, כשמוש עבד לרבו, וכבר אמר ר' יהושע בן לוי בפירוש: כל מלאכות העבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל (כתוב' צ"ו.), והיה מנהגם שהרב היה מסתמך על כתפות תלמידו שמשו[9], וגם היו התלמידים נושאים את רבם על כתפותיהם, ובשעת הלכה היו נשאים ונתנים עם רבם בדבר הלכה[10], או שחים שיחת חולין בענין מהענינים[11].  אַף היו אורבים ממש לגדולי החכמים ומסתתרים מפּניהם כדי לראותם איך הם מתנהגים כשהם בפני עצמם ומה הם מדברים, ולא היו נמנעים מלהכנס אחריהם בסתר לחדרי חדרים ולמקום של צנעה, כמו לבתי הכסאות או אפילו לתחת המטה לראות מנהגיהם ולשמוע שיחה קלה שלהם עם נשותיהם. 

כך ספּר ר' עקיבא בעצמו שנכנס אחר ר' יהושע לבית הכסא לראות מנהגו שם:

אמר רבי עקיבא נכנסתי אחר רבי יהושע לראות המעשה.  אמרו לו מה ראית אמר להן יושב וצידו כלפּי מערב ולא פירע עד שישב ולא ישב עד ששיפשף ולא קינח בימין אלא בשמאל. 

וכששאלו בן עזאי לאמר: עד כאן העזת פּניך ברבּך, ענה לו ר' עקיבא לאמר: תורה היא וללמוד אני צריך (ברכ' ס"ב).

ואף בן עזאי בעצמו ספּר שנכנס אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכששאלו ר' יהודה אותה השאלה ששאל הוא את רבי עקיבא ענה גם הוא מה שענה רבי עקיבא (שם).  ורב כהנא הסתתר תחת מטתו של רב בלילה כדי לדעת מנהגיו של רב בשעת תשמיש וכשגער בו רב בשביל זה ענה גם הוא אותה התשובה: תורה היא וללמוד אני צריך[12].  וכך היה ר' זעירא מסתתר בין הקפות מאחרי למטתו של ר' שמואל בּר נחמני כדי לשמוע איך הוא מתנהג בקריאת שמע לפני השנה[13]. 

ובשעות של שמוש היו המשמשים לפני החכמים מטים את אזנם לא בלבד לדברי הלכה, אלא גם לשיחות חולין שלהם, וכל דבור ודבור שמצא בו השמש איזה דבר של חכמה, או של חדוש, או ספּור מעשה וכיוצא בזה, היה מתאמץ לקבע זאת בזכרונו, והיו מספּרים אחר כך את הדברים ששמעו.  ופעמים היו השומעים לומדים מתוך שיחות חולין אלה גם דבר הלכה, ולכן אמרו: אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין למוד (ע"ז י"ט:). 

ודבר מובן מאליו הוא, שהואיל והיו למדין משיחות החולין גם הלכה, היתה חובה גמורה להזהר גם בשיחות החולין, שלא לשנות בהן אפילו מלה אחת, כי אילו היה מוסר השיחה מרשה לעצמו להכניס בדברי בעל השיחה מלה אחת משלו, לא היה אפשר לסמוך על השיחות האלה וללמוד מהם דבר.  כך דקדקו בדברי ר' שמעון שאמר: משיחתו של רבן גמליאל ולא מדבריו, שרצה להשמיע בזה, ששיחת תלמידי חכמים צריכה למוד[14].  והנה כל הדיוק הזה יש לו מקום רק אם אין לפקפּק בדבר אם באמת אמר ר' שמעון משיחתו ולא מדבריו.  והודאות הזאת היתה להם מפּני שהיה ידוע, כי לא בלבד בעצם דבר ההלכה, כי אם גם בהדברים הצדדיים נזהרו המוסרים לאמר בלשון בעל המאמר. 

ואם כך דקדקו ונזהרו שלא לשנות בדברי בעל השמועה אפילו מלה אחת ולהשתמש במקומה במלה אחרת, הלא על אחת כמה וכמה שנזהרו מאד מאד שלא לשנות מלשון ללשון, שלא לאמר ארמית מה ששמעו מפּי בעל השמועה בעברית ולא עברית מה ששמעו בארמית. 

הנחה זו מחויבת על פּי אומד הדעת ההגיוני במדה שאינה מנחת כל מקום לפקפּוק היותר קל.  כי הלא יותר משנוי מלה יכול שנוי מלשון ללשון לתת מקום לטעות בדברי בעל השמועה וליחס לו כונה שלא עלתה על דעתו, כי מי ערב שעלה בידי מוסר השמועה לתרגם את דברי בעל השמועה ממש לפי כונתו של בעל השמועה.  הלא דבר ידוע הוא לכל, כי אפילו בשתי לשונות קרובות מאד זו לזו, כמו עברית וארמית, אין כל מלה של האחת מכוונת בכל משמעותיה לזו של אחותה. 

ובאמת, כל מה שאָדם מרבה לקרוא בהמקורות התלמודיים ומתעמק בהם ומאזין באוזן לשונית אל כל מאמרי החכמים המובאים בהם, לפחות בהמקורות הקדומים, המוסמכים, והם התוספתא והמשנה וגמרא של תלמוד ירושלמי ובבלי, יותר הוא בא לכלל הכרה גמורה, שאין זה סתם מקרה שדברי האחד מובאים בעברית ודברי זולתו בארמית, או שדברי חכם אחד בעצמו מובאים פּעם בעברית ופעם בארמית, כי אם שדברי כל אחד ואחד מהם מובאים באותה הלשון שהוא אמרם. 

אַתה רואה אנשים שכל דבריהם, גם שיחות שלהם, מובאים בעברית ואחרים מאותו הזמן קצת דבריהם מובאים בארמית, ואנשים שחצי דבריהם בארמית, ואנשים שרוב דבריהם ארמית, ואנשים שכל דבריהם ארמית, בפרט שיחות חולין שלהם, וככל מה שאתה יורד בסדר הדורות, כך מתמעט החלק העברי ומתרבה החלק הארמי, ואיך אפשר לאמר, כי זה אינו אלא מקרה סתם? ואם אתה מוסיף להכרה זו את העיקר שחייב אָדם לאמר בלשון רבו, זו ההכרה מתהפּכת לודאות גמורה, שדברי כל אחד מהם מובאים בלשון שהוא אמרם. 

זהו מה שאומד הדעת מכריח אותנו להחליט.  ואַף על פּי כן, כדי שלא להניח מקום למתעקש לטעון, אביא כאן ראיות מוכיחות, כי באמת כך היה הדבר. 

כבר ראינו למעלה, בענין הלשון בבית המקדש, כי דברי יוסי בן יועזר הובאו במשנה בלשון ארמית.  והנה בכל מסכת עדיות, שם נקבצו עדיות שהעידו חכמים בעניני זמן ימי כנסת הגדולה אין עדות בארמית אלא זו בלבד, ואיך אפשר לאמר, כי זה היה במקרה, כי זו העדות נכתבה בארמית. 

במסכת אבות הובאו מאמרי הלל, רובם בעברית ואחד או שנים מהם בארמית.  על כרחנו עלינו לאמר, כי מה שהובא בארמית באמת אָמר הלל בארמית.  וכך כל מסכת אָבות כתובה בעברית ופתאום, סוף פּרק ה', אחרי דבריו של יהודה בן תימא בעברית מובאים דברי בן בּג בּג בּארמית. 

ולמה הובאו דבריו של בן בג בג בארמית אחרי כל הדברים הכתובים עברית? על כרחנו אָנו צריכים לאמר, כי בן בג בג אמר הדברים באמת בארמית.  גם אלמלא היה מסדר המשנה בעצמו אוהב הלשון הארמית, לא היה אפשר להניח, כי המאמרים נאמרו בעברית והוא תרגמם בארמית, כי אם כן מדוע לא הוסיף לעשות כך, מדוע לא תרגם ארמית כל שאר מאמרי מסכת זו.  ועל אחת כמה וכמה אחרי שדבר ידוע הוא, כי רבי לא היה רוצה בלשון הארמית, כמו שנראה זאת אחר כך, ואיך יעלה על הדעת, כי הוא נתן בארמית מאמר שנאמר בעברית?

 

בכל התוספתא יש עשרה מקומות בארמית.  מהם ארבעה נוסחאות של שטרות בארמית, אחד – שני מכתביו של רבן גמליאל בארמית[15], שני משלים בארמית של ר' יוחנן בן נורי ושל ר' יהושע, מאמר של ר' עקיבא בארמית, דברי שמואל הקטן לפני מותו בארמית, ושתי בנות הקול בבית המקדש בארמית שנזכרו למעלה, וכולם יחד, יצאו נסחאות השטרות, הם כעשרים שורה. 

והנה התוספתא היא ספר גדול הכמות, במהדורה של צוקרמנדל 690 דף של 30-25 שורה בכל דף, שסך הכל הוא לכל הפּחות כעשרים אלף שורה, ובתוכם רק עשרים שורה בארמית.  היעלה על הדעת לאמר, כי זה מקרה סתם שאלה עשרים השורה נכתבו בארמית, אַף על פּי שאומריהם אָמרון בּעברית? על כרחנו אָנו צריכים לאמר גם כאן, כי אלה המאמרים הובאו בארמית מפּני שבאמת כך נאמרו בארמית. 

והנה בזה, שאלה המאמרים שהובאו במשנה ובתוספתא בארמית, כך באמת נאמרו בארמית, אין אחד מהחוקרים מפקפּק, והם הם המאמרים שכולם משתמשים בהם להוכיח שהיהודים דברו ארמית בזמן ההוא.  אבל, הלא שני אלה הספרים כתובים מראשם ועד סופם עברית, חוץ מאלה המקומות, ולמה הביאום מסדרי שני הספרים בּארמית? מדוע לא הביאו גם אותם בּעברית? ובפרט מסדר המשנה, שהוא היה מדבר תמיד עברית ולא רצה בארמית? על כרחנו עלינו לאמר, כי אפילו רבי לא העיז לשנות לשון המאמרים שאסף מארמית לעברית, אף על פּי שכל חבורו כתוב עברית ואף על פּי שהוא בכלל לא היה רוצה בארמית, והסבה לזה מפּני העיקר: שחייב אָדם לאמר בלשון אומר גם בבחינת השפה, אם עברית או ארמית. 

ובזה כבר נתברר בעצמו, שכל מה שיש במשנה ובתוספתא בעברית, כך נאמר בעברית, ובזה בטלו דברי דלמן שהטיל חשד בהספרות הרבנית שמתחלת בהמשנה ואמר שאין להביא ראיה ממנה שאותם האנשים שמדברים בה בעברית באמת כך דברו, מפּני אפשר שכל זה כתוב בּעברית אף על פּי שהאנשים האלה דבּרו לא בעברית. 

ועוד יותר הדבר גלוי לעין בגמרה של שני התלמודים, הירושלמי והבבלי.  בשני אלה הספרים הלשון הארמית רבה על העברית והיא בכלל השלטת שם עד שבכלל שני הספרים האלה הם כמעט ארמיים, ואין שום מקום לחשוד את מחבריהם בנטיה יתירה להלשון העברית.  והנה יש בהם הרבה קטעים עבריים, שעצם טיבם מעיד לנו, שהם נאמרו בלשון שהם כתובים.  ויש מקומות שארמית ועברית משמשות בהם יחד, ובהם אָנו רואים דבר ברור כשמש בצהרים, כי הם נזהרו לא לשנות את שפת הדברים ודקדקו לתתם בשפה שבה נאמרו. 

ואביא כאן קצתם.

עובדא אתא קומי רבי בחד דחמתי מגלי ומכסי אמר (רבי) מפּני רשע זה ניקלקל את הכסויין (ירוש' תרומה' חג'). 

והנה המעשה מסופּר בארמית, ולמה הפסיק המספּר והביא את דברי רבי בעברית, אם לא מפּני שכך נאמרו ולא יכול לשנות את השפה.  כההוא דאמר ר' אימי עשירים היו בחשיבות או כההוא דאמר ר' נסא כאינש ראית ביה תרי טעמין והוא מותיב חד מנהון (שם כלא' בג'). 

כאן מסדר הגמרא מדבר ארמית ומביא מאמרי שני אנשים ובמאמרו של ר' אימי הוא מפסיק את דבורו בארמית ומביא את מאמרו של ר' אימי בעברית, ואחר כך שב לדבריו בארמית ומביא את מאמרו של נסא בארמית.  ומדוע לא הביא גם דברי ר' אימי בארמית או גם את דברי ר' נסא בעברית? מפּני שהוא מביא כל אחד מהם בלשון שנאמר. 

א"ר בא בני מיישא קבילו עליהן שלא לפרוש בים הגדול אתון שאלון לרבי אמרין ליה אבותינו נהגו שלא לפרוש בים הגדול אנו מה אנו אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם איסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש (שם פּסח' דא). 

והנה ר' בא מדבר ארמית, אלא שהדברים שלא לפרוש בים הגדול הוא אומר בעברית מפּני שזו דבר הלכה נהוגה בנוסח זה, אבל אחר כך מדבר בלשונו בארמית, ומפסיק ומביא דברי אנשי מיישא ודברי רבי בעברית. 

רבי ורבי יוסי בר יהודה נחתין לעכו ואתקבלנן נבי רבי מנא אמר ליה רבי עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה קופר למחר אמר ליה עשה לנו לפס אחד של ירק עבד ליה תרנגולתא אמר רבי ניכר הוא זה שהוא מפתח של שמואל (שם שבי' וד). 

כאן העברית והארמית משמשות בסירוגין באופן שאי אפשר לפקפּק בסבת הדבר.  המספּר מדבר ארמית, אך את דברי רבי לא יכול להביא אלא בעברית, מפּני שהוא כך אמרם, ובכל פּעם הוא שב ללשונו הארמית. 

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודריה אתא רבה בריה א"ל מורחינא ריחא דחינינותא א"ל בני טהרה יש בך והבה ניהלים אדהכי אתא אבא בריה שקלה יהביה ניהליה א"ל בני שמחת את לבי והקהת את שיני (בבלי סוטה מ"ט.). 

אתא עובדה (של ענין יבום) קומי ר' חייא בר לוא אמר לו בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה עקור זיקתך ממנה ונישא לך דרך נישואיך מן דחלץ לה א"ל אין אתי משה ושמואל לא שרייה ליה (ירוש' יבמ' סוף פּרק י"ב). 

ספּור המעשה בארמית ודברי רבי בעברית, שאין ספק, כי כך באמת אמרם לו בעברית, ושוב המשך הספּור בארמית וגם דברי רבי בארמית. 

חד זמן היה עבר בשוקא וחמת הדא איתת סחותא חביתא וטלקת ונפלת גו רישיה ואמר דומה שהיום חברי מגריבין אותי (שם מו"ק גא). 

ר' הושא רבא אזל לחד אתר חמא אבילייא בשובתא ושאל בין אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו (שם גה). 

אמר ר' חנא פתוראה עילא מינאי הוה קאי בר נפחא ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא ובעי למיקם מקמיה ולא שבקנא אמר לי שב בני שב אין בעלי אומניות רשאין לעמד מפּני ת"ח בשעה שעסוקין במלאכתן (חול נ"ד:). 

כאן מספּר שולחני ומדבר בלשונו בארמית, אבל גם הוא לא שינה שפת התלמיד חכם שדבר לו בעברית. 

ספּור ארוך מענין מאד בבחינה זו הוא המעשה בר"א בר"ש:

ר"א בר"ש אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי א"ל היכי יכולת להו וכו' דילמא שקלית צדיקא ושבקית רשיעי א"ל ומה איעביד הרמנא דמלכא היא אמר תא אגמרך היכי תעביד וכו' (הכל בּארמית) אשתמע מילתא בי מלכא אמרו קריינא דאיגרתא איהי ליהו פרונקא אתיוה לר"א בר' שמעון וקא תפיס גנבא ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם שלח ליה יבוא בעל הקוצים ויכלה את קוציו יומא חד פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי ש"מ רשיעא הוא אמר להו תפסוה לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה שומר פּיו ולשונו שומר מצרה נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה וכו' (הכל ארמית) (ב"מ פ"ג:). 

חליפות בסרוגים משמוש הארמית בדברי המספּר ודברי ר"א בר"ש להפרהגונא והעברית בדברי ר' יהושע בן קרחה ור"א בר"ש אליו וחברי תלמידיו וחבריו לעצמו ושוב הארמית בדברי המספּר.

וכך עוד מעשה אחר בחליפות בסרוגים כעין זה:

דכי הוו יתבי רשב"ג ור' יהושע בן קרחה אספסלי יתבי קמייהו ר"א בר"ש ורבי אארעא מקשו ומפרקי אמרי מימיהם אנו שותים והם יושבים ע"ג קרקע עבדו להו ספסלי אסקינהו אמר להן רשב"ג פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני אחתיה לרבי אמר להן ר' יהושע בן קרחה מי שיש לו אב יחיה ומי שאין לו אב ימות אחתיה נמי לר"א בר"ש חלש דעתיה אמר קא חשיבתו ליה כוותי עד ההוא יומא כי הווה אמר רבי מילתא הווה מסייע ליה ר"א בר"ש מכאן ואילך כי הווה אמר רבי יש לי להשיב א"ל ר"א בר"ש כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך השתא היקפתנו תשובות חבולות שאין בהן ממש חלש דעתיה דרבי אתא א"ל לאביהם אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתן ארי בן שועל והיינו דא"ר שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירא ויונתן בן עוזיאל. 

ר' יהודה ור' יוסי איסתפיק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בניה של ר' חנינא בן אנטיגונוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחיה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה אתו אמרו ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להן ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים (בכור' ל:). 

ואמר ר' יעקב בר אידי אלמלי הוה ר' יוחנן באתרא דאורו בה חברותא להיתירא וכו' לאפרכיה דא"ר חנינא אמר רבי שמוטת ירך בעוף כשרה ותרנגולת היתה לו לרב חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו ומלחה רבי חנינא והוה מורה בה הלכה לתלמידים זה התיר לי רבי זה התיר לי רבי (חול' נ"ז:). 

כי הוה גמיר רבי תלת עשרי אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבע מנהון לבסוף חלש רבי אהדר רבי חייא קמיה הנהו שבעה אבי דאגמריה שיתא אזדו הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לר' כדהוה גריס להו אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ואתא ואהדר יתהון קמי ר' כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא (נדר' מ"א.). 

ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן הרי בא טוביה (כתוב' פ"ה:). 

אמר להו רב נחמן דינא הוא וכו' (בארמית) אמר לו בר שמואל אם כן נמצאת מכשילן לעתיד לבוא אמר ליה אטו כל יומא בצורתא שכיחא (שם צ"ב.). 

ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי וכו' בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חילקנו בין חבר לע"ה אמר לו ר' יהושע הן אתא לקמיה דר"ג א"ל חילקנו בין חבר לע"ה א"ל לא (בכור ל"ו.  ברכ' כ"ז:). 

ר"ל ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק וכו' (בארמית הכל) או דילמא השתא מיהא לא סלקי אמר להן ריש לקיש נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן אתי ושאלו לר' אפס אמר להן יפה עשיתן ששכרתם. 

בוניים בן בוניים אתא לקמיה דרבי ואמר להו פנו מקום לבן מאה מנה אתא אינש אחרינא אמר להן פּנו מקום לבן מאתים מנה (עירוב' פ"ה:). 

ר"ש בר רבי ובר קפּרא הוו יתבו וקא גרסו קשיא להו שמעתא א"ל ר"ש לבר קפרא דבר זה צריך רבי א"ל בר קפרא לר"ש ומה רבי אומר בדבר זה אזל א"ל לאבוה איקפד אתא ר' חייא לאיתחבויי ליה אמר ליה עייא מי קורא לך בחוץ ידע דנקט מילתא בדעתיה. 

כי אתא לקמיה דר' אמי אמר להו וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדינו פעם ראשונה ושנייה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה (ב"ב קמ"ח). 

רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא א"ל דאכל בהוצא לדאכל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילנו צואתך א"ל דאכיל באצבעתיה לדאכל בהוצא עד מתי אתה מאכילנו רוקך (נדר' מ"ט:). 

רבי יהודה הוה יתיב קמיה דר"ט א"ל ר"ט היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדים ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובים (שם). 

וגם בדברי אדם אחד בעצמו פעמים שהוא מתחיל בארמית ומסיים בעברית:

אמר לך ר' מנא חדא מן תרתי לא פליט לכון אם אבילים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אתם מתאבלין למה נטמאתם (ירוש' ברכ' נ"א). 

ופעמים שהתלמיד בעצמו העיר על זה שרבו אמר הדבר פּעם בלשון עברית ופעם בלשון ארמית.  כך ספּר רבה בר בר חנה על ר' אלעזר, שכשהיו הולכים אחרי ר' אלעזר לבקר חולה היה פעם מברך את החולה כשנפרד ממנו בעברית: המקום יפקדך לשלום ופעם בארמית: רחמנא ידכיריך לשלם[16]. 

ועתה, האפשר אחרי כל המשלים האלה לפקפּק הפּקפּוק היותר קל, כי לא במקרה באו דברי החכמים במקורות התלמודיים פּעם בארמית ופעם בעברית, כי אם בכונה, מפּני שהובאו בלשון אומרם גם בבחינת השפה, מפּני העיקר הגדול שהיו זהירים בו, שחייב אָדם לאמר בלשון רבו, כמו בענין הנסחה, כך גם בענין השפה. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] יתיב רב ספרא וקאמר לטעום אתמר למאי נפקא מינה שחייב אָדם לומר בלשון רבו (ברכ' מז.), ופרש רש"י אין חילוק בדבר אלא שחייב וכו'. 

[2] שם נאמר ויש אומרים את הלל הזקן שאלו. 

[3] רש"י: תלמידו של רב יהודה אני ולא שמעתי מפּיו שמועה זו.  רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי מזכירו ממה שקבל ממנו. 

[4] שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבא כשהיו מהלכין בדרך א"ל אתה ששמשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה (חגי' י"ב). 

[5] מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה (ע"ז ל"ז).

[6] ירוש' ברכ' ב' א. 

[7] כתוב' מ"ב:

[8] מיסתמיך ואזיל רבי אבהו אכתפיה דר' נחום שמעיה מנקיט ואזיל הילכתא מיניה (יבמ' מ"ב:).  רבי יוחנן הוה מיסתמיך על ר' יעקב בר אידי (ירוש' ברכ' ב' א') ורבי על כתפות ר' שמלאי. 

[9] עי' הערה למעלה בדבר ר' נחום עם רבי אבהו, ושם בעיות אחדות שבעה ר' נחום מר' אבהו בהליכה זו.  וכך רבי עם ר' שמלאי. 

[10] כך ר' יוחנן עם ר' יעקב בר אידי אדות ר' אליעזר שהיה מתחבא ממנו (שם י'). 

[11] בבלי ברכ' ס"ב.  וד"א פּרק ז', נסחה אחרת. 

[12] רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו אמר דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא א"ל כהנא הכא את פוק דלאו אורח ארעא ד"ל תורה היא וללמוד אני צריך. 

[13] ר' שמואל בר נחמני כד הוי נחית לעיבורא הוה מקבל גבי ר' יעקב גרוסה והוה ר' זעירא מטמר ביני קופייא משמע היך הוה קרי ק"ש (ירוש' ברכ' א' א'). 

[14] א"ר שמעון משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים וכו' ושאלו שם ולימא מדבריו של ר"ג וענו מילתא אגב אורחא קמ"ל כי הא דא"ר אחא שאפילו שיחת חולין וכו' (סוכ' כ"א:). 

[15] בדבר הארמית של רבן גמליאל מצוין מאד הדבר, איך המעשה מסופּר.  המספּר מתחיל בעברית יפה וצחה, ופתאום כשמגיע לדברי רבן גמליאל לסופרו, מביא דבריו בארמית: מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב ע"ג מעלה בהר הבית והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות אמר לו טול איגרת חדא וכתב לאחנא וכו' (תוספתא סנה' ב').  והנה מה שהוא מביא עצם נוסח המכתבים בארמית עוד אפשר להבין, אבל את דברי רבן גמליאל להסופר למה הביא בארמית ופסק את ספּורו בעברית?

[16] אמר רבה בר בר חנה כי הוה אזלינן בתריה דר' אלעזר לשלוי בתפּיחא זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר רחמנא ידכיריך לשלם (שבת י"ב:).