_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עד אימתי דבּרו עברית?

ח.  הלשון בבית המקדש

אליעזר בּן-יהודה

 

לתוכן הענינים

 

נוכל עתה לחזור לשאלת הלשון בבית-המקדש.

מכל האמור למעלה מוכח בודאות גמורה, כי מה שבא במקורות התלמודיים בארמית כך באמת נאמר בארמית ומה שבא בעברית כך יצא מפּי אומרו.  ולכן, כשם שאין ספק שהדברים בארמית שהובאו במקורות התלמודיים מבית המקדש, והם דברי יוסי בן יועזר, ודברי הבת-קול, באמת כך נאמרו בארמית, וזה מעיד, כי באמת דבר דברו בבית המקדש גם בארמית, כך כל הדבורים בעברית שהובאו במשנה מתוך בית המקדש, שהובאו למעלה, כך היו באמת בעברית.  וכך מסופּר במקום אחד גם בגמרא על שיחה בין כהנים בבית המקדש, והיא מעידה, כי היתה השיחה באמת בעברית. 

הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה (פסח' ג:).  גם כאן ארמית ועברית משמשות חליפות בסירוגים, הספּור בארמית ועצם השיחה בעברית, ואין ספק איפוא, כי באמת בעברית סחו. 

אין איפוא לפקפּק בדבר, כי המקורות התלמודיים מעידים על שמוש הלשון העברית בבית המקדש בזמן ההוא.  כבר דחיתי דעתו של ד"ר בּיכלר שלשון ארמית היתה מושלת בבית המקדש עד זמן נצחון הפּרושים על הצדוקים ושמו במקומה את הלשון העברית, ולמן אָז היתה הלשון העברית מושלת במקדש עד זמן החורבן, שהוא כשש או לכל היותר כעשר שנים, וכל מה שיש בעברית במשנה מהמקדש הוא משש שנים אלה.  זה דבר שאי אפשר, מפּני שאלמלא היתה זו פעולת הפּרושים לא היו הפּרושים נמנעים מהכריז זאת ומלעשות לדבר זה פרסום גדול ולחוג אותו, על כל פּנים לא פחות ממה שעשו לשמחת בית השואבה.  דבר ברור הוא, שבשעת נצחון זה מצאו הפּרושים את הלשון העברית בבית המקדש ולא היה מקום לעשות בענין זה שום תיקון, ולכן לא הזכירו הפּרושים כלום מזה. 

אבל, אימתי נעשה מעשה השנוי הזה בלשון בבית המקדש? אימתי נדחתה הלשון הארמית משם, והלשון העברית לקחה את מקומה?

לא מספרי דברי הימים מזמן ההוא, לא מספרי החשמונאים ולא מספרי יוסף בן מתתיה ואף לא מהמקורות התלמודיים אין לנו שום רמז למעשה של שנוי חשוב זה, ולכן בודאי לא נעשה כלל מעשה כזה בבית המקדש, מעשה של דחוי הלשון הארמית והשבת הלשון העברית על כנה, ובודאי מעולם לא היתה הלשון הארמית מושלת בבית המקדש בדרך רשמי, אם אפשר להשתמש בלשון של זמננו לעניני הזמן ההוא.  אלא, שבודאי מן זמן שיבת הגולה מבבל ועד החורבן היו זמנים שבבית המקדש דברו ארמית פּחות או יותר, וזה היה תלוי לפי מספּר הכהנים הבבלים ולפי טיבם ואיכותם. 

כי אין ספק בדבר, כי למן שיבת הגולה והלאה תפס תפסו הכהנים מקום חשוב בבית המקדש.  עזרא היה בעצמו כהן ומהודו הגדול נאצל מאליו על הכהנים הקרובים לו שעלו אתו, ויש לחשוב, כי בתחילה לפחות היו הכהנים שעלו מבּבל חכמים ויודעי תורה במדה יותר גדולה מהכהנים שמצאו עולי בבל בירושלים, כמו שהיה הדבר גם בכלל, שעולי בבל תפסו בתחילה על-פּי מעמד הענינים מקום בראש הצבור היהודי המחודש.  עד כמה היה כבוד עולי בבל חשוב עוד אצל הדורות הבאים נראה מזה, ששתי המלים האלה "עולי בבל" נהיו כעין שם מיוחד להמושג של הצבּור היהודי, של האומה כולה בלשון דיני צבור.  כך אָמרו בדורות הבאים: בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל (תוספתא ב"ק ה').  וטבע הדבר מחייבת, שמעט מעט התחילו אלה עולי בבל בכלל, והכהנים הבבלים בפרט, לנהג סלסול בעצמם ולהתגדר ולהתיהר ביחוסם.  והדבר היה מקובל אחר כך, כי "לא עלה עזרא מבּבל עד שעשה כסולת נקיה ועלה" (בבלי קדוש' ע"א:), וכמו שכל הארצות הן בענין היחוס וטהרת המשפּחה עיסה לארץ-ישראל כך ארץ-ישראל עיסה לבבל (שם ע"א). 

הדבר הזה היה רע בעיני בני ארץ-ישראל בדורות הבאים, וכמה פעמים רצו לבטלו, אבל כל כך החזיקו המשפּחות הבבליות בדבר זה, שאפילו רבנו הקדוש מאן לוותר עליו, וכשרצו לעשות בימיו בבל עיסה לארץ-ישראל[1] נתרגז וקרא: קוצים אתם משימים לי בעיני[2].  וכדי להשקיט תרעומות בני ארץ-ישראל היה צריך רבי להסתיע בעדות ר' חנינא בר חמא שהעיד, שהוא מקובל מר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו כך.  ואף על פּי כן לא נתקררה דעתם של בני ארץ-ישראל, ועוד פּעם רצו לעשות את בבל עיסה לארץ-ישראל בימי ר' פּינחס, והגיע אָז הדבר לידי סכנה[3].  ועד מה הגיעה היוהרה של הבבליים בענין זה אפשר לראות ממה שקרה אחר כך לר' יוחנן בעצמו, שהוא רצה להשיא את בתו לתלמידו זעירי שבא מבבל, אך זעירי השתמט מזה, מפּני שמשפּחת ר' יוחנן, שהיה מקור מחצבה מארץ-ישראל, לא היתה די בחזקת כשרות אצל הבּבלי זעירי עד שלא יכול ר' יוחנן יותר להתאַפּק וגער בו ואמר: תורתנו כשרה לכם ובנותינו אינן כשרות[4] וסימן ליחוסו הבבלי של אָדם היתה לשונו: מי שסח בּבלית, הרי זה מיוחס, עד שאחד מחכמי בבל קבע זה להלכה ואמר, וז"ל: כל שסיחתו כבבל[5] משיאין לו אשה (שם), אַך הוסיפו שם שעכשיו שיש רמאים גם הלשון אינה סימן[6]. 

ואם כך היתה גדולה יהירותם של הבבליים הפּשוטים, הזרים, בגלל יחוסם הבבלית, על אחת כמה וכמה שהכהנים הבבליים היו מתהדרים בבבליותם.  כבר ראינו, כי למן תחילת הסתדרותו של הצבור היהודי, אחרי שיבת הגולה מבבל, הביא מעמד הענינים לידי כך, שהכהנים הבּבליים היו היותר חשובים במקדש, וטבע הדבר מחייבת שבּרבות הימים נהיו הם קצת כעין כתה בפני עצמה, ועדות מסיחה לפי תומה מהמקורות התלמודיים מקיימת לנו, כי המעמד הזה נמשך באמת בדורות הבאים.  המשנה (מנח' י"א ז') אומרת: שעיר של יום הכפּורים נאכל לערב והבבליים[7] אוכלין אותו חי מפּני שדעתן יפה.  והנה כאן העיד גם ר' יוסי: לא בבליים הם (האוכלים אותו חי) אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאים את הבבליים קוראין אותן על שמן, ובשביל זה הכיר לו ר' יהודה טובה ואמר לו: תנוח את דעתך שהנחת את דעתי[8].  אבל, גם אם כך היה הדבר, שאלה הכהנים שהיו אוכלים את השעיר חי היו אלכסנדריים, אין ספק, כי היו באמת במקדש כהנים בבליים[9] והם היו מכונים סתם הבבליים, והם היו שנואים לבני ישראל, ולכן אחר כך כנו אנשי ארץ-ישראל בבליים גם כהנים מארצות אחרות שעשו איזה דבר שלא כהוגן.  ורגלים לדבר, כי באמת גם הכהנים מארצות אחרות, בפרט באלכסנדריה, שהיו במקדש היו מתקרבים יותר להבבליים, כטבע הדבר שהנכרים במקום אחד מתקרבים יחד זה לזה, ובפרט שגם הלשון היה מקרבתם.  והנה כבר ראינו, כי להבבלים סתם היתה לשון בבלית, שיחה בבלית סימן ליחוסם הבּבלי, ואין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מחזיקים בקנאה גדולה בסימן היחוס הזה.  כי אָמנם הכהנים הבבליים הראשונים שעלו עם עזרא דברו עברית, מפּני שעוד רב הגולה הבבלית דברה עברית, אבל, ברבות הימים, שהנשארים בבבל, שהם היו רובם מדברים בארמית, כמו שבּארתי למעלה, היו שם רוב היהודים והמגע ומשא בין בבל לארץ-ישראל נהיה לא כל כך תדיר, נהיתה הגולה הבבלית יותר ויותר ארמית בלשונה, והכהנים שהיו באים מבבל לירושלים היו בודאי מדברים ארמית ושומרים על לשונם הארמית בקנאה.  וכבר ראינו למעלה, כי לשון היהודים במצרים היתה ארמית, וכשהיה כהן מאלכסנדריה בא לבית המקדש היה בדרך הטבע נספח אל הבּבליים שם, וכך נקבע השם בבליים כנוי לכל הכהנים הנכרים לא בני ארץ-ישראל, אפילו בזמן שמספּר הכהנים הבבליים באמת לא היה רב ביותר. 

מכל המשא והמתן הזה יוצאת לנו מסקנה ברורה, והיא: אין ספק, כי הפרז הפריז ביכלר הרבה על המדה בהחלטתו, כי עד זמן נצחון הפּרושים על הצדוקים היתה הלשון הארמית הלשון הכללית, הרשמית, בבית המקדש בכלל וגם בכל עניני העבודה.  ורגלים לדבר, כי השיחות בעברית שבאו בהמשנה מעניני העבודה במקדש כך נמסרו מפּה לפה לשמשי בית המקדש מזמן שיבת הגולה.  אבל גם בזה אין ספק, כי הכהנים הבבליים היו מדברים ביניהם לבין עצמם לשון בבלית ומהם שמע יוסי בן יועזר מה שהעיד בענין המשקים בבית המטבחים שבמקדש, ועם אלה הכהנים הבבלים סח יוחנן כהן גדול על ארסטובלוס והורקנוס, שהלכו לערוך מלחמה ושמע אחר כך הבת קול על אדות נצחונם, כמו כן בארמית, בּאותה הלשון שהוא סח עם הכהנים על זאת, ודבר טבעי הוא, כי אלה הכהנים הבבליים, שפעמים היו רבים וכח פּעולתם היה חזק, במה זהם דברו ארמית אפילו בבית המקדש גרמו נזק רב להלשון העברית, כי חזק חזקו בזה את הלשון הארמית בכלל בקרב הצבור היהודי, שגם בלעדם היו לה עוזרים רבים מתוך שאר הבבליים שהיו מוסיפים לבוא מבבל ליהודה וגם מתוך היהודים שהיו באים ליהודה מהגליל.  כך היה המעמד הלשוני בארץ-ישראל בימים שלפני הסערה הגדולה שהתחוללה מיד על-ידי המרד של החשמונאים. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ופירש רש"י: להחזיק משפּחות ארץ-ישראל למיוחסות. 

[2] ופירש רש"י: משום דרבי ממשפּחת בבל היה מבני בניו של הלל. 

[3] בימי ר' פּינחס בקשו לעשות בבל עיסה לארץ-ישראל אמר להם לעבדיו כשאני אומר שני דברים בבית המדרש טלוני בעריסה ורוצו וכו' אמר להו כל ארצות עיסה לארץ-ישראל וארץ-ישראל עיסה לבבל רצו אחריו ולא הגיעוהו ישבו ובדקו עד שהגיעו לסכנה ופירשו (שם). 

[4] זעירי הוה משתמט הימנה דר' יוחנן דהוה אמר ליה נסיב ברתי (ופירש רש"י: ולא היה חפץ בה מפּני שהיא מארץ-ישראל והוא היה מבבל) יומא חד הוו קאזלי באורחא מטו לעורקמא דמיא ארכביה לר' יוחנן אכתפיה וקא מעבר ליה א"ל אורייתין כשרה בנתין לא כשרה (שם ע"א:). 

[5] ופירש רש"י: שמספּר בלשון אנשי בבל. 

[6] והאידנא דאיכא רמאי חיישינן, ופירש רש"י: שלומדים שיחת בבל שהחזיקם במיוחסים. 

[7] דבר מובן מאליו הוא שהכונה בזה לכהנים הבבליים וכך רש"י בפירושו: הבבליים כהנים אוכלים אותו חי. 

[8] פּירש רש"י: משפּחת ר' יהודה מבבל היתה לפיכך שמח על דברי ר' יוסי. 

[9] עי' עדותו של יוסף בן מתתיה, כי הורדוס הביא כהן פשוט מבבל, חננאל שמו, ויעשה לכהן גדול (עתיק' יה ב-ד) ושם עוד: חננאל שהיה כמו שאמרנו לא כהן בן הארץ אלא מאותם היהודים שהגלו מעבר לנהר פּרת.