_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקדמה ל"מבוא הגדול"

למילון בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה

לתוכן הענינים

 

הערת צוות פרויקט בן-יהודה:

בשנת 1948, הוציאה לאור חמדה בן-יהודה, אשתו ושותפתו של אליעזר בן-יהודה לחיבור 'מִלון הלשון העברית הישנה והחדשה', את 'המבוא הגדול למִלון'. המבוא נכתב ע"י מחבר המִלון, אליעזר בן-יהודה, שנפטר בשנת 1922, והספיק לראות בהוצאת חמשת הכרכים הראשונים של המִלון.  אלמנתו הוציאה,  בהוצאה לאור מיוחדת – "בן-יהודה – הוצאה לאור לזכר אליעזר בן-יהודה בע"מ", את שמונת הכרכים הנותרים.

הכרך הנוסף,  "המבוא הגדול", יצא בנפרד, אחרי הכרך התשיעי, והוא כלל:

א)      תולדות חבור המלון, הצרך במלון הלשון העברית של כל הדורות, השואה עם מלוני לשונות אחרות, גבולות המלון, צרכי המלון.

ב)      המקורות לאוצר המלים של הלשון העברית.

ג)       תולדות העמים השמיים ולשונותיהם, יחס הלשונות השמיות השונות אל הלשון השמית הקדומה ויחסן אל העברית.

ד)      הלשון העברית ותולדותיה מראשיתה ועד הזמן שמתה בדבור פה.

ה)      רשימת הספרים שהשתמש בהם המחבר בחבור המלון, עפ"י סדר א"ב.

להלן מובאת ההקדמה שכתב אליעזר בן-יהודה לספר המבוא.

 

הקדמה

א.       

בשנת אלף ושמנה מאות ועשר לגלותנו ואני אז תלמיד המדרשה הרוסית בעיר דינבורג;  והרוסים נלחמים  בתוגרמים לחרות הבולגרים וכל העיתונים הרוסים מכריזים קול אחד בדברים נלהבים על מלחמת-מצוה שנלחמה רוסיה למען שחרר את עם הבולגרים מתחת עֻלה של  תורקיה ולהשיבו לגדֻלתו כמו בימים מקדם, בימים ההם פתאם כמו נפתחו השמים ואור מבהיק, אור צח ומצֻחצח הבריק לפני עיני, וקול  פנימי אדיר קרא באזני:

   תחית ישראל על אדמת אבות!

ומפני זה הקול, שלא פסק למן הרגע ההוא מקרא באזני יום ולילה, נזדעזעו כל מחשבותי וכל זממי אשר זממתי לעתידי אז בחיים.  כמו חזיונות לילה מפני אור בקר כן נדדו חלומותי להקדיש חיי למלחמה בעד חרות העם הרוסי ולקדמת כל האדם כלו. כמו רֹב חברי בבתי הספר התיכונים והעליונים ברוסיה בזמן ההוא, ואחרי מלחמה פנימית בנפשי גברה ידו של הרעיון החדש, ושתי מלים חדשות לכדו את כל מחשבותי:

ישראל בארצו.

   ולא עברו ימים מועטים ודרכי בחיים נתוה בהחלטה גמורה וחזקה, ששום רוח לא יכל יותר להזיזה כמלוא השערה.  ואעזב את רוסיה ואלך פריזה, שהיתה עוד בזמן ההוא מרכז החיים המדיניים של ארפה, ואתחיל ללמוד חכמת הרפואה, שהיה בדעתי לעשותה קרדֹם לחפר בה לפרנסתי בארץ-ישראל, וכל השעות  הפנויות מלמודי הקצבתי להמדיניות.  קראתי ספרי חכמי המדינות, התבוננתי להחיים המדיניים של העמים, הקשבתי להשאלות המדיניות המתרוצצות בעולם המדיני בין עם לעם ובין ממלכה לממלכה ואשתה בצמא את דברי העיתונים הצרפתים ואבין למנאמי המדיניים  הצרפתים הגדולים בהמורשון הצרפתי ואקשיב רב קשב להמנאמים המדיניים של מנהיגי המדינות בשאר הארצות, ואט אזני לכל דפיקה ודפיקה של הדפק המדיני של אֻמות העולם.

ובאויר המדיני החפשי הזה התחזק בנפשי עוד יותר הרעיון הלאֻמי המדיני של עם ישראל, ואכתב את מאמרי הראשון בשאלה זו, שנתפרסם ב'השחר'[1] בהשם: שאלה נכבדה[2]. 

זה היה פרי בסר של מדינותי הראשנה, שהיתה עוד בסר  אף היא בעצמה. עוד הייתי בדעותי המדיניות תלוי בדעות אחרים ואמרתי רק מה שלמדתי מפי רבותי, חכמי המדינות שקראתי ספריהם ושמעתי דבריהם, ועל הטענה שאין היהודים עתה עם ואינם יכלים להיות עם, מפני שאינם מדברים לשון אחת, השיבותי בפלפול מדיני ממציאות עמים אחרים שאינם מדברים לשון אחת, כמו השויצים והבלגים. אבל, באותה המדה שהלך והתחזק בקרבי הרגש המדיני שלי, בה במדה חשתי יותר ויותר מה היא הלשון לאֻמּה, ובמהרה הגעתי לזה, שעל הטענה בדבר הלשון, שאף דעתי בעצמי לא נתקררה בפלפולי המדיני והיתה מנקרת במוחי, השיבותי לנפשי התשובה היותר טבעית והיותר פשוטה, שבאמת לא היה צרך אלא בביצתו של קולומבוס כדי למצאה, והיא: כמו שהיהודים אינם יכלים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות, כן אינם יכלים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד בספר, בדברים שבקדֻשה או שבחכמה בלבד, כמו שטען פרץ בן משה, עורך השחר, אלא דווקא בדבור-פה, מגדולם ועד קטנם נשים וטף, בחור ובתולה, בכל ענייני החיים, ובכל שעות היום והלילה, ככל הגוים, גוי גוי בלשונו.

זה היה הרגע הגדול, המכריע בחיי. עתה מצאתי מה עלי לעשות תכף ומיד. ראיתי, כי משני הדברים שבלעדיהם לא יוכלו היהודים להיות עם, והם: הארץ והלשון, הנה בעוד שהשיבה לארץ אינה בידינו ותלויה היא ברצון המֹשלים עתה עליה, השיבה ללשון האבות היא בידינו, אין איש יכל למנע אותנו מזה אם רק נרצה.

אבל, האפשר הדבר?

זו היתה השאלה הגדולה שעמדה עתה בפני.

וכשהתבוננתי אליה ראה ראיתי שהיא מסתעפת לשתיים:

האפשר הדבר מצד העם?

האפשר הדבר מצד הלשון?

מצד העם:  האפשר שישוב צבור, גדול או קטן, לדבר לשון שעזב אותה וחדל מדבר בה מאות בשנים?

מצד הלשון: האפשר שלשון שחדלה מהיות מדֻברת בפי צבור גדול או קטן מאות ומאות בשנים, תהיה עלולה לשוב להיות לשון הדבור בפי צבור גדול או קטן בכל ענייני החיים, אפילו אם נשארה ממנה ספרות חילונית רחבה כמו מה שנשאר מהלשונות העתיקות, היונית והרומית, ועל אחת כמה וכמה אם לא נשאר ממנה בענינים חילונים אלא מה שנשאר לנו מהלשון העברית?

על השאלה הראשנה עניתי: הן! בלי כל פקפוק.

כי מהו צבור אם לא קבוץ של יחידים, וכשם שאנו רֹאים מעשים שבכל יום שיחיד מתחיל בזמן מהזמנים בימי חייו לדבר לשון, שלא דבר מעולם, והיה תהיה אחר כך לשונו בכל עניניו, כך יכלים יחידים הרבה, שהם יחד צבור, להתחיל שוב לדבר לשון שלא דבר הצבור הזה מאות בשנים, ובלבד שהצבור ירצה את זאת ברצון חזק.    

לא נעלם ממני, כי אין זה דבר קל. ראֹה ראיתי כי אף על פי שאמת נכון הדבר כי הצבור אינו אלא קבוץ של יחידים, אף על פי כן יש הבדל בין צבור ובין יחיד, ונצרכים תנאים יוצאים מגדר הרגיל להפך לעם, לצבור, לשון אחרת במקום הלשון שהוא מדבר בה. שאלתי את פי דברי הימים: ההיתה כזאת מעולם בזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות? ויענוני כי רק לצבורים מעטים קרה כמעשה הזה בתנאים מיֻחדים של דברי-הימים. ובכל זאת לא נזדעזעה אמונתי באפשרות הדבר מצד העם, מצד הצבור, כי לא ראיתי שום מניעה בעצם טבע הדבר. ראה ראיתי כי סוף דבר אינו תלוי אלא ברצון הצבור, והאמן האמנתי ברצונו של עמנו. האמנתי כי ירצה, וידעתי כח רצונו.

 

אבל השאלה השניה!

עליה לא יכלו דברי הימים לענות לי שום מענה. אין מָשְׁלוֹ בדברי הימים של כל האֻמות והלשונות. בשפה ברורה מגידים לי דברי הימים, כי אותן הלשונות שבסבה מן הסבות  עזבון העמים שדברו בהן, לא שבו יותר לתחיה בדבור פה, אפילו אם נתקימו במדה מן המדות בתור לשון של ספרות. אבל, מי יודע אם זה בעצם טבע הדבר, או אין זה אלא מקרה מפני שמסבות דברי הימים לא הביאו עד כה שום צבור לידי כך שינסה לדבר בלשון שחדלה מהיות מדֻבֶּרת מאות רבות בשנים?

ושוב ראיתי, כי בזה בודאי אין הבדל בין יחיד לצבור. אם עלולה לשון, שחדלה מהיות מדֻברת ולא נשאר ממנה אלא מה שנשאר לנו מלשוננו, לשוב להיות לשון הדבור ליחיד בכל צרכי החיים, אין מקום לפקפק אם יכול תוכל להיות לשון מדברת גם לצבור.

ובמהירות ההחלטה המסֻגלה להבחרות  החלטתי לנסות עלי בעצמי את הנסיון הזה.

ובאחד החוצות של פריז, באחד בתי הקהוה ברחוב בולור מונמרתר, סחתי עברית בפעם הראשנה עם אחד ממכרי בשבתנו אצל שולחן עגל, שעמדו עליו שתי כוסות קהוה שחור, והקולות התמוהים של זו הלשון המזרחית העתיקה, המתה, התערבו בתוך שאון הקולות העליזים של הלשון הצרפתית החיה, היפה, העשירה...

בפעם הראשנה סחתי אז עברית. הן אמנם, עוד בימים הראשונים של "ההשכלה" שלי באחת העיירות הקטנות של ליטה, אחרי אשר טעמתי את הטעם הראשון של הספרות החדשה, אחרי קראי בסתר את אהבת ציון" ואת "אשמת שומרון", התעוררה בנפשי תשוקה גם לדבר עברית, ממש כמו אמנון ותמר ושאר הבחורים והבתולות שפגשתי בעולם החדש ההוא, ומפעם לפעם הייתי יוצא עם אחד מחברי, שידע סודי ו"נחטף" גם הוא מחוץ לעיר בשדה ובהחבא, בגנבה, בפחד וברעדה, פן ישמעו הבריות, סחנו בלשון הקדש.  אבל זה היה מעשה ילדות. סחנו על אהבת אמנון ותמר ועל תעלולי עזריקם וכיוצא בדברים כאלה, ולפעמים על מעשים קטנים מתוך ד' אמות של עולמנו הקטן, הצר והדל.  אבל, עתה זה היה מעשה מדיני בעצם המרכז המדיני של העולם הגדול, בתוך שאון החיים המדיניים בכל תקפם, וסחתי על המאֹרעות המדיניים הגדולים ועל מעשי החיים הגדולים, וכל זה בעברית!

ומאז התחלתי לדבר עברית תדיר, עד כמה שזה היה אפשר בפריז בימים ההם.  דברתי עם מכרי זה בכל פעם שפגשתיו, אף נסיתי לדבר עברית עם הזקן ב"ג[3], שהייתי יוצא ונכנס בביתו והיה לפעמים מתרצה לשיח אתי בעברית כדי לעשות נחת רוח לי, ועם מכר אחד שנזדמנתי אתו בביתו של ב"ג, שמסבות החיים הביאוהו מרוסיה לאפריקה בין היהודים באלג'יר, ובהיות שלא ידע את הלשון הערבית שהם מדברים, דבר אתם בלשון הקדש וקנה לו שם קצת שגירת לשון בדבור בעברית.

והנסיון של אלה הימים היה בעיני מספיק להכריע גם בשאלה זו להֵן. ראיתי, או נדמה לי כי רֹאה אני, כי גם מצד הלשון, וגם מצד לשוננו, זה דבר אפשרי, ושגם מצד זה אין צרך אלא קצת רצון.

אבל, ככל אשר הרביתי לדבר עברית, ככל אשר הרחבתי את גבולי שיחותי מבלי לבֹר נושאי שיחתי, כן התחלתי לחוש מעט מעט קצת מחנק. אוצר המלים שלי היה אותו האוצר הידוע לכל בחור בערי ליטה שלמד ב"חדר" ובישיבות וקרא רֹב הספרות של ההשכלה" ולמד תנ"ך על פה ודקדוק מתוך "צהר התבה", וקרא חלק מספרי המחקר של הקדמונים ושבע החכמות, ספרי המדע של רח"ז סלונימסקי וצבי רבינוביץ וכיוצא בהם.  זה אוצר נאה לשיחה על ענינים עליונים רוחניים, מפשטים, בקצת דחק אמנם ודלות הלשון, על כל פנים כמעט מספיק.  אבל, עם תדירות השיחה נתגלגלו הדברים גם על כלים מכלים שונים ועל ענינים היותר פשוטים והיותר טפלים וגסים שבחיים, ואז היינו אלמים!  אלה היו לי שעות קשות, שהיו עלולות לקעקע כמעט את כל הבירה שבניתי לי בדמיוני.  אך הן הן שהיו שעות החִבּוּל של המלון. באלה השעות הקשות התחלתי לחטט בחדרי זכרוני, ואז נזכרתי כי יש לנו מסכת כלים, שאין  לימודה רגיל אפילו בישיבות ואין שמות הכלים הנזכרים בה ידועים לרֹב יודעי עברית, וכמו כן יש בתלמוד הרבה דברים גם על ענינים פשוטים של החיים וגם על הגסים שבהם, אלא שאין הם נחקקים בזכרון רֹב הלומדים תלמוד.  התחלתי לבקש אם יש בספרותנו ספר שאפשר למצא בו על נקלה אלה המלים בשעת צרך. קויתי למצא כל הצריך בספרי המלים, שהיו בזמן ההוא, מרוסית לעברית,  אבל אחרי חיפוש מעט בֹּשׁתי משִּׂברי זה, וראיתי כי המעט שיש לנו אינו מספיק לצרכי דבור אמתי וטבעי.

וההגיון הפשוט של הבחרות הביאני מהרה למחשבה פשוטה זו: 

אם רק זה חסר כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה.

ועוד פעם מהירות ההחלטה של הבחרות, שאינה מפקפקת בכח עצמה ואינה יֹדעת מעצור, עשתה את שלה.

וביום מן הימים החלטתי:

חסרון זה אמלא אני.

והמחשבה לחבר מִלּוֹן נולָדָה.


 

 

ב.

אבל, מה שעלה על דעתי לעשות, איננו מה שעשיתי אחר כך.

ועלי להודות, כי למלאכת מִלּוֹן אמתי להלשון העברית, לא הייתי כלל מוכן, לא מפאת ידיעותי המדעיות בחכמת הלשון, ואף לא מפאת נטיָּתי הרוחנית.

כבר אמרתי מה היתה ידיעתי בלשון העברית.  זו היתה ידיעה מספקת כדי להשתמש בה בכתב ואף לדבר בה במדה האפשרית, אך הצד המדעי של חכמת הלשון היה זר לי. ויותר מזה: על-פי הרוח ששלטה בקרב בני הנעורים ברוסיה בזמן ההוא היתה חכמת הלשון, Philologie בלעז, קצת קלה בעיני וזלזלתי בה.

החכמה הלשונית לא היתה מקצוע חביב עלי, ולא היתה לי שום תשוקה להתגדר בה, ולא מפני חבה להדבר ולא מפני תשוקה לחבר מִלּוֹן רציתי לעשות זאת, אלא מפני שראיתי צרך גמור בזה להדבור בעברית.  אשר על כן היה בדעתי לחבר ספר קטן, שיוכל להיות לסיוע מעשי למי שרוצה לדבר עברית.  התחלתי לרשם לי שמות הכלים ממשנה מסכת כלים; התחלתי לבקש על ימין ועל שמאל, ובכל פעם שמצאתי מלה לא מצויה בספרים הרגילים המצויים ביד כל, רשמתיה לי, והתחלתי לחשב מחשבות באיזה סדר אסדר כל אלה המלים כדי שיהיה אפשר למצא כל מלה ומלה בשעת הצרך.

בימים ההם כבר עלתה השאלה לפני מה שֵׁם אקרא לספר זה, ועל אחד הדפים רשמתי: ספר מלים או – מִלּוֹן?  בינתים חליתי בגניחת דם. הכרחתי לעזב את למודי בבית המדרש לחכמת הרפואה, ועל-פי מצות הרופאים נשלחתי לעיר אלג'יר. שם שמעתי בפעם הראשֹׁנה מפי היהודים קריאה בלשון עברית בהברה מזרחית, ותעש עלי הברה זו רשם עז מאוד, ושם דברתי בפעם הראשנה עברית לא לשם הדבור בעברית אלא מפני הצרך, מפני שלא ידעתי לדבר בפרט עם הזקנים והחכמים שלהם, שלא ידעו צרפתית, אלא בלשון הקדש, שבפי קצתם היתה שגורה גם בדבור פה.

ויביאו לי הימים אשר שהיתי באלג'יר ברכה כפולה. שמש אפריקה רפא את גופי, והשיחות אשר סחתי בעברית עם זקני העדה הישראלית וחכמיה השגירו את לשוני בדבור בעברית, והיו פעמים שכבר חשתי כי הדבור בלשון העברית הוא דבורי הטבעי.

וכשהוטב מעמד בריאותי קצת יותר ושבתי לצרפת, החלטתי לא להתמהמה בגולה עוד ואצא מארפה ואלך לארץ-ישראל, ובדרך נזדַוְגָה אלי ידידתי מנֹער דבורה בת שנ"ה יונס שנועדה להיות האם הראשנה בישראל בימינו שדברה לילדיה עברית מרגע היולדם וגִדלה לנו את הילדים הראשנים, שהלשון העברית היתה לשון דבורם הראשנה והיחידה למן מלוליהם הראשנים על שדי אמם.

ולא עברו ימים מועטים, והבית העברי הראשון נתכונן בירושלים.

קשים היו הימים הראשונים, אותם הימים שאשה שהיתה יעודה להיות האם העבריה הראשנה, עוד לא ידעה להוציא מפיה אף מלה אחת בעברית.  אך במסירות נפש שאין ערֹך לה גברה על הכל, ובמהרה הגיעו הימים הנפלאים באמת, שלשוננו היתה עברית, שלא סחנו בינינו לבין עצמינו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, אלא בעברית!

ועם השימוש התמידי בדבור העברי בכל עת ובכל שעה, ביום ובלילה, בכל דבר ובכל ענין, הלך וגדל הצרך בהמִלּוֹן, ואֹמר לקרב אל עצם מלאכת החבור.

ואחרי התבונני בדבר ראיתי, כי סדור המלים על פי סדר אלף בית, כמו שהוא נהוג בכל המלונים, עושה א ת הספר לכלי שרת טוב למי שיודע את המלה ומבקש לדעת את  פרושה, דקדוקה, אֹפן כתיבה, וכיוצא בזה, אך מי שמבקש מלה לדבר מהדברים לא ימצא מבֻקשו אלא אם יקרא את המלים כלן מאלף עד תו, וימלך עלי לבי לסדר את המלים קבֻצות קבֻצות לפי הענינים: כל שמות האבנים בערך אבן, כל שמות האילנות בערך אילן, כל שמות כלי אכילה בערך אכילה ולסדר את הענינים בערכים עפ"י סדר אל"ף בי"ת. ואסדר את ערך אבן ואפרסמו באחד מגיליוני ה"חבצלת" שהשתתפתי אז בעריכתו.

עתה נפגשתי בפעם הראשנה פנים בפנים עם עצם המלאכה, וזו הפגישה לא היתה עלולה ביותר לחזק את לבי בזממי בדבר חבור המִלּוֹן המעשי אשר זממתי. כי מיד ראה ראיתי כי אין הדבר פשוט כמו שנדמה לי. כי בהיות תכליתי היחידה בספר זה לתת מלים להשימוש המעשי בדבור, לא יכלתי להסתפק בפרוש המלים בגדר פחות או יותר כללי ולאמר למשל "אחלמה", מין אבן, "תדהר" מין אילן, וכיוצא בזה, אלא היה עלי לגדר את המלה בדיוק גמור ולאמר איזו אבן מהאבנים נקראת אחלמה, ואיזה אילן מהאילנות נקרא תדהר, למען ידע המדבר עברית לאיזו אבן ולאיזה אילן יקרא באלה השמות. וכשרציתי לעשות זאת ראיתי, כי בקצתם אין הדבר מֻכרע עדַין, ויש חלוקי דעות בין המפרשים ואני אינני בן סמך להכריע. במעשה, בהדבור בביתי, לא היה דבר זה לאבן נגף על דרכי,  שם הייתי אדון לעצמי, שליט ודן יחידי והכרעתי לפי ראות עיני והשתמשתי בהמלים לפי הכרעתי ועל פי דעתי.  אך בספר, שהוא רשות הרבים, ראיתי כי למען אוכל לאמר קבלו דעתי, עלי להיות בן סמך במקצוע זה.

נרתעתי איפוא לאחורי.

לא עזבתי את עצם זממי בדבר חבור מלון מעשי לצרכי הדבור העברי, אלא ראה ראיתי כי עלי לדחות דבר מלאכת החבור לזמן פחות או יותר ארֹך ולהתחיל, על כרח ושלא בטובתי, להיות חוקר לשוני ולחקר בפרוש המלים העבריות, לפחות אותן המלים שעוד לא נתברר פרושן בדיוק.

ובזה הונח היסוד להמִלּוֹן האמתי. לא בידיעה ברורה מה עֹמד לפני, לא בכונה מפֹרשת לבנות בנין גדול.  אודה ולא אבוש, כי, לפחות לעת עתה, עוד לא הלכתי בענין זה בדרך שהתויתי לי במחשבה קודם למעשה, אלא נהדפתי ונמשכתי בכח מסִבּוֹת המעשים. בימים ההם עוד לא היה לי מֻשָׂג ברור מה מלאכה כזו דֹרשת מבעליה, עוד לא ראיתי מדות המפעל, לא חשבתי כמה זמן וכמה עבודה קשה ידרש ממני.  וטוב הדבר שכך קרה, שלא ידעתי בתחלה מה אני נוטל עלי, כי אין ספק בדבר שאלמלא ראיתי אז מה העבודה הזאת, כמה היא גדולה ורחבה וכמה היא קשה, ודאי שלא הייתי מֹצא את לבבי להתחיל בה.

רק מעט מעט ולאט לאט התפזר הערפל מלפני עיני והתחלתי לחוש ולהבין מהותה של עבודה זו, אבל כשהגיעה שעת סכנה זו, כבר עברתי הגבול ולא יכלתי יותר לחזֹר בי ולפרֹש מהעבודה. כבר נצברה אצלי כמות רבה של "חֹמר" למלאכתי וחסתי על עמלי שיאבד בלי תועלת, ומלבד זה ראיתי בנסיון כמה גדולים דברי רב[4] שאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן. זו חכמת הלשון, שהקלתי כל כך בכבודה ולא היתה  חביבה עלי ביותר, התחילה מעט מעט מתחבבת עלי, ובה במדה שהרגשתי עצמי יותר בן בית במקצוע זה, מצאתי בה יותר טעם ויותר נחת רוח, וקשה היתה עלי עתה הפרידה ממנה.

ואחליט:

עשה אעשה, ויהי מה!

והפעם, זו לא היתה מהירות ההחלטה של הבחרות. זו היתה החלטה של אדם שכבר נתנסה  במלחמת החיים, שבכר נלחם במאֹרעות ובאנשים, וכבר נתקשה עורפו דיו.

אך המלחמה הקשה שנלחמתי בימים ההם בעתוני לחיים חדשים, להישוב ולתחית הלשון, הסיחה את דעתי  מעבודתי להמלון וגזלה ממני החלק היותר גדול מזמני ומכחי.  רק את שארית זמני ושארית כחי (ושתיהן לא היו רבות ביותר) יכלתי להקדיש לעבודה זו, שנהיתה לי אז נחמתי בעניי.  ובימים ההם לא היו עוד בירושלים, לא לנו ולא להגוים, בתי ספר כמו שיש עתה. ואולם ספרי ספרותנו העתיקה מצאתי במדה מספקת בהישיבות של חכמי הספרדים, ויכלתי לקראם וללקט מהם כל האוצר היקר הטמון בהם. אך ספרי מדע בחכמת הלשון לא יכלתי למצא אלא מעט, והכרחתי להסתפק במה שמצאתי.

ככה הכינותי מעט-מעט את ה"חמר" להבנין שכבר ראיתיו לפני גדול, לא באותה המדה ואותו הקצב שנתנו לו אחר כך, אבל כבר בניין נאה, אפס לא מצאתי לא פנאי ולא  די דעת צלולה  להתחיל בעצם מלאכת החבור.

והנה בשנת א' תתכ"ה לחרבן ארע המאֹרע הידוע, שבשל מאמר של חותני שנ"ה יונס על חג החנכה שנתפרסם בעיתוני הצבי נתפסתי למלכות ונפסק דיני להאסר שנה בבית אסורים ולבטל את עיתוני.  בהשתדלות ידידינו ובעזרתו הנדיבה של יוצר הישוב החדש בא"י, הוא הנדיב ברון אדמונד די רותשלד, בטל בית המשפט העליון בבירות את פסק דינו של בית המשפט בירושלם ויצאתי לחרות, אך הפחה הירושלמי לא הניח שאתחיל להוציא שוב את העיתון, ועל כרחי הייתי בטל מהעבודה העיתונית, ובהפנאי הזה השתמשתי לנסות כחי בעצם מלאכת חבור המלון, ואחר שנת עבודה הדפסתי מחברת קטנה לדמיון עם הקדמה בראשה והיה כתוב בה לאמר:

"אין רע בלי טוב.

"שנים רבות עבדתי בחקרי לשון עברית ואספתי חומר ולבֵנים לחבור מִלּוֹן כללי, שלם, ללשוננו כפי אשר היא בידינו היום, ככל אשר הלכה ושגאה במשך הדורות.  אפס, בכל השנים האלה לא עלה בידי להחל בסידור החמר העצום הזה, כי מפני עבודתי בעריכת "הצבי" לא יכלתי לפנות את לבי כראוי למלאכה גדולה וקשה כחבור המלון כאשר צִירתיו לי ברעיוני.

"והנה בחסד אנשים טובים אשר העלילו עלי עלילת שקר[5] הייתי פנוי כחמישה עשר חדש בעריכת הגליון, ואשתמש בעתות הפנאי האלה, אשר המציאו לי היקרים ההם על כרחי  ושלא בטובתי, ואתחיל במלאכת חבור הספר הזה, אשר הרעיון הראשון אדותיו הבריק לנגד עיני עוד לפני שש עשרה שנה, בראשית עבודתי בספרותנו.

"אבל במהרה ראיתי, כי המלאכה הרבה יתר כבדה והרבה יתר קשה ממה שחשבתי, וחלק ממה שסדרתי והדפסתי כבר, היה עלי לשוב ולסדר ולהדפיס מחדש.  וע"כ נתעכבה יציאת המחברת הראשנה יתר זמן ממה שקבעתי לה, ועוד לא עלה בידי להדפיס אלא חצי המחברת, ובה הנני בא עתה לפני כבוד חוקרי הלשון וסופרינו החכמים וכל הקהל הנכבד.

"והנה כל פרטי תכונת הספר יתבארו במבוא גדול אשר יבוא בראש החבור כאשר ישלם החלק הראשון ממנו. ופה אקדים רק דברים מעטים לבאר בקצרה את טיבו וענינו.

"המִלּוֹן הזה הוא, כמו שנאמר בהשער, שלם ומפֹרט.  עד עתה עוד אין לנו ספר מלים לכל לשון העברית כמו שהיא אצלנו היום.  הרבה "ספרי שרשים"  נתחברו להלשון הכלולה בתנ"ך; ספרים אחדים גדולים וטובים ללשון המשנה והתלמוד. אך ספר שלם,  כללי, שיכיל כל מה שיש בתנ"ך ותלמוד ומדרשים והספרות שאחרי התלמוד – אין לנו.  רש"י פין ניסה לעשות זה ב"האוצר" שלו; אבל הוא הביא בספרו, מלבד המלים שבתנ"ך, רק השורשים שבאו במשנה, והנגזרים מהם, וכל העשר הרב, האצור בהספרות  שלאחר המשנה, עזב, ובפרט המלים, השמות והפעלים שנתחדשו בתקופה הספרדית ובעת החדשה,  – מכלם לא הביא אלא מעט מאוד. גם חסרון הידיעה בלשון הערבית היה לו למכשול בעבודתו. ועוד יש בחבורו זה חסרונות רבים אחרים שאין פה המקום לפרטם. ובכ"ז, עם כל החסרונות האלה, לו נשלם ה"אוצר" הזה היה באמת אוצר יקר ללשוננו;  אך לצערם של כל חובבי הלשון המחבר החכם מת והדפסת ספרו נפסקה, ולא זכינו מחבורו אל עד אות ז'.

"ואולם, לוא גם נשלם החבור הגדול ההוא, גם לולא היו בו החסרונות שהזכרתים למעלה, עוד היה מקום לחבור חדש כעין זה שאני מתכבד לתת עתה להקהל הנכבד.  כי הנה כל המִלּוֹנים הרגילים שבכל הלשונות המסֻדרים לפי סדר א"ב  אינם מועילים אלא למי שיודע מלה מן המלות בלשון מן הלשונות ומבקש לדעת פרושה, דקדוקה, איך להשתמש בה, וכדומה.  אבל מי שיש לו איזה מֻשג, ואינו יודע המלה אליו, ואינו יודע אם יש למֻשג הזה מלה באותה לשון. מה יעשה? איך ימצא את מבֻקשו? הילך ויקרא את כל המלים למן א ועד ת עד אשר ימצא המלה להמֻשג שלו? אם הוא יודע באחת הלשונות האחרות המלה הנצרכה לו, ימצא את חפצו בהלשון שהוא מבקש בספר מלים לשתי הלשונות ההן.  אך אם אינו יודע מלה למשגו בשום לשון, איך ימצא? ואם בכל הלשונות החיות כך, שרֹב מלותיהן שגורות בפי כל המדברים אותן, וספרי מלים הרבה יש להן מלשון ללשון, על אחת כמה וכמה בלשון עברית, שאיננה עדין לשון הדבור והשימוש בהחיים לכלנו, ושני שלישי מלותיה טמונים בספרים שאינם ידועים אלא לאחד מאלף, וספרי מלים שלמים טובים מלשונות החיות ללשוננו עוד ג"כ כמעט אין לנו.  על כן עניוּת לשון סופרינו, אפילו היתר טובים שבהם, מנוַלֶת את לשוננו, כי אפילו היתר חשובים שבסופרינו אינם יודעים את כל עשרה של לשוננו הטמיר בכל החורים והסדקים הנסתרים בספרות התלמוד והמדרשים וכל הספרות הגדולה, הרחבה, בכל מקצעות המחקר והפלסופיה והמליצה והשיר שנתחברו למן אז ועד ימינו אלה. ועל כן, כל סופר הבא בימינו לכתב איזה דבר חכמה בלשוננו, מוצא את עצמו אנוס ליצר לו כמעט כל המלות הנצרכות לו, כמו לו היה הוא הראשון במקצוע זה.

"ולמלא את החסר לנו בשתי הבחינות האלה אני אומר בהמִלּוֹן החדש שלי.

(א)    הוא שלם, כי הוא כולל בקרבו כל מלות הלשון העברית שבתנ"ך, תלמוד

ומדרשים, ספרות הפוסקים, המחקר, המדעים, השיר והמליצה מכל הזמנים עד היום הזה.

(ב)    ולמען תת יכלת למצא המלה שאינה ידועה לנו לאיזה מושג ידוע לנו,

סדרתי אצל כל שם או פעל למושג כללי, את כל המלים שיש להן יחס מה להמושג ההוא. למשל אצל ערך אדמה סדרתי כל המלים שיש להן איזה יחס לאדמה: פה נמצא שמות לכל מיני אדמה, פה נמצא פעלים לעבודת האדמה, פה נמצא שמות גם לכלי עבודת האדמה, וכדומה.   אחרי השם אוֹר סדרתי כל השיך להמושג אור.  הנה, למשל, ידוע, כי יש מין תולעת קטנה המאירה בלילה. ועתה נניח נא, כי אין אנו יודעים מה שמה בעברית, אף אין אנו יודעים אם יש לה בעברית שם, גם אין אנו יודעים מה שמה בלשונות אחרות. מה נעשה? איך נדע אם יש לתולעת זו שם בלשוננו? ואם יש, איך נמצאנו? בכל ספרי המלים, לו גם נמצא בהם שם כזה, לא נוכל להגיע עדיו אלא על פי מקרה, אך לא לרצוננו, בעת צרכנו, אם לא בקריאת כל הספר מן א ועד ת. לא כן במלון הזה. בהשם המבֻקש יש שני מֻשגים: מֻשג  תולעת, ומֻשג אור. נפנה נא איפוא לאחד משני המֻשגים; נחפש בהשם תולעת, שם נמצא שמות לכל מיני התולעים.  נחפש באור, פה נמצא שמות לכל דבר מאיר. פתח נא איפוא, קורא יקר, את המִּלּוֹן בערך אור, ומצאת על נקלה השם שחפצת, ואגב אֹמר לך, שֵׁם אשר לא תמצא בשום ספר שרשים, לא בערוך, לא בלֵוי, לא בערוך השלם, לא בפין וכדומה. כן בערך אבן תמצא שמות כל מיני האבנים, וכל הפעלים השיכים לזה; בערך אכל כל מה שמתיחס לאכילה, וכדומה.

"ידע ידעת כי יש אנשים בעלי מום בדבור, אשר בדברם תצאנה האותיות כמו דרך האף. ידעת, כי בקצת לשונות יש בזה פעל ושם מיֻחד, ולא ידעת אם יש מלה מיֻחדה למום זה גם בעברית.  איך תברר לך זאת בספר מלים, אפילו השלם שבשלמים, המסֻדר רק ע"פי א"ב? אך בהמִּלּוֹן הזה אשר לפניך יקל לך הדבר. גם במֻשג הזה יש שני משגים: הברת האותיות, והאף, ובשני הערכים, בערך אות ובערך אף תמצא את מבֻקשך.

"אלה שני המשלים דים ללמד מהם מה רבה תועלת הסדר החדש הזה. אך מלבד שהערך הזה נותן לנו היכלת למצא מלה לא ידועה לנו, עוד יש בו הרבה מעלות אחרות.  רק בערכי השיכים האלה,שבהם נערכו בקבוצה אחת כל המלים לכל פרטי משג מהמשגים ולכל גוניו, אפשר לראות באמת עשר לשוננו. פה ימצא המבקש את כל המלים הנרדפות, את הדבר והפכו, ועוד, ועוד.

"עפ"י הדברים המעטים האלה יוכל הקורא לערך לו דמוּת כללית ממהות ספרי, ולא נשאר לי אלא לבאר עוד פרטים אחדים ולתת דין וחשבון על קצת חדשות שהרשיתי לעצמי בחבורי:

"א) כל מקום שיכלתי למצא מקור או דמיון למשמעת השרש העברי באחת מלשונות האחיות, לא נמנעתי מלהביא את הנראה לי לפחות קרוב לאמת. ידעתי, כי החקירות האלה הן עפ"י רוב הררים תלויים בשערה, ועל כן לא נכנסתי בהשערות על דבר המשמעות היסודיות של סוגי צרופים קדומים, עפי"ר שניים, שמהם הסתעפו השרשים השלשיים למשמעות יתר רחבות, משאלות, וכדומה. ומכל מקום באותם השרשים אשר היה אפשר להראות מקור משמעתם בלי השערות רחוקות יותר מדי, חשבתי לתועלת להעיר על זה, אם בקצרה, או לפעמים בשקלה וטריה פחות או יתר ארֻכה, יען אין ספק כי השקלות והטריות האלה עושות הלשון פחות חֻקה וגזֵרה בלי טעם. בפרט הרביתי לדמות את שרשי לשוננו לשרשי לשון ערבית, וזה עשיתי לשני טעמים: ראשית, כי עדות לשון ערבית החיה מבטלת הספקות אשר אפשר לספק בכונת שרשי לשון שחדלה מהיות מדֻברת זה כאלפים שנה. ושנית, כי הדמיון התמידי הזה יקבע במחשבת הקורא יתר ויתר את ההכרה עד כמה קרובות שתי הלשונות האלה במהותן ותכונתן ורוחן, עד כמה הן כמעט לשון אחת. וההכרה הזאת היא תבאר ותצדיק מאליה את העִקר הגדול אשר החזקתי בו לשאב בחפנים מלאים מלשון ערבית למען מלא את החסר בלשוננו בכל מקום שאין באוצרה שום שרש שנוכל לגזר ממנו באֹפן נאה את המלה המבֻקשה.

"ב) על פי לשון הערבית עלה בידי לגלות חדשות הרבה בפרוש הרבה מלים בתנ"ך ותלמוד ומדרשים. הפרושים החדשים האלה, שלא שערום חוקרי הלשון שקדמוני, מעשירים את לשוננו,  יען הם נותנים לנו מלים ישָׁנות למושגים שעד עתה לא ידענו לתרגמם עברית.

"ג) ה"מִּלּוֹן" נועד להיות כלי תשמיש להקורא בספרותנו העתיקה והחדשה, ובפרט להחפץ לכתב או לדבר עברית. וזה הביאני לשני דברים. מצד אחד לא הזכרתי את הכתובים הקשים שבתנ"ך לפרשם דוקא בדחק או באחד מהפנים שרֹב בעלי השרשים מפרשים את הכתובים ההם עפ"י פרד"ס. אך חלף זה לא יכלתי להסתפק בפרוש המלים בקֵרוב: מין בגד, מין כלי, וכדומה. למפרש זה מספיק; בידענו למשל כי מעדר הוא מין כלי לחפירת אדמה, נבין היטב את הכתוב; אך למעשה, האכר העובד אדמתו וחפץ להשתמש בשם עברי לכליו, ובכלל מי שצריך להשתמש בלשון עברית לא למליצה בלבד, הוא צריך שידע, איזה מין ממיני כלי עבודת אדמה הוא המעדר, ובמה יבָּדל ממינים אחרים הדומים לו. לדבר הזה שמתי לב בפרט, ועמלתי עד כמה שיכלתי לגדר כל מלה בדיוק, בצורתה ובפרטיה.

"ד) ומפני התכונה הזאת  אשר לספרי לא יכלתי לנהג מנהג בעלי השרשים אשר קדמוני  באותן המלות  שיש מחלקת בין המפרשים בפרושן, להביא את הפרושים השונים ולהסתפק בזאת. הדרך הזה, הטוב והמספיק בספר שנועד לפרש דברי הכתוב, לא יתכן בשום אֹפן בספר אשר תכליתו להיות לכלי תשמיש במעשה. ועל כן,  בכל אותן המלות, אם לא היה לי סמך חזק להכריע לאחת הדעות, קבעתי משמעת המלה לפי אשר פשט מנהג השמוש בה בספרותנו על ידי גדולי הסופרים.

"ה) באותן המלות אשר מפני איזה טעם קבעתי פרושן האמתי לא לפי אשר השתמשו בהן רֹב הסופרים, או אשר במשך הזמן קבלו בספרותנו משמעה שונה ממשמעתן בתנ"ך, אם מפני שטעו הקדמונים בפרושן או מפני סבה אחרת, או כי אחד מגדולי הסופרים השתמש בהן במשמעה חדשה, הבאתי משמעתן זאת בתור משמעה נוספה על משמעתן העקרית הראשנה. באופן כי למלים רבות נתונות בספרי משמעות אחדות יתר מהמשמעות שקבעו להן מחברי המִּלּוֹנים שקדמוני. כן למשל בפעל התאבך ימצא הקורא בספרי שתי משמעות, האחת עפ"י הפרוש אשר לו במקומו בהכתוב, והשנית עפ"י אשר השתמש בה רבי דונש בן לברט: וכן בשרש אדר, מאֻדָר, עפ"י אשר השתמש רבי שמואל הנגיד, וכאלה רבות.

"ו) ממשנה, גמרא ומדרשים הבאתי כל המלים העבריות באמת, או לפחות השֵׁמיות, או אפילו אותן המלים שמקורן בלשון יונית ורומית, ונתעברו, נעשו עבריות בצורתן ומשקלן, גם רבות מהמלות הנמצאות בתלמוד רק בצורה ארמית, אם יש לנו בהן איזה צֹרך להעשיר את לשוננו באיזה גון חדש למשג מהמשגים. להמלים האלה נתתי צורה עברית עפ"י המשקל המקביל בעברית להמשקל הארמי. אך את רוב השמות ע"מ פעלא נִקבתי ונתתי להם המשקל פעלה העברי, יען בארשת שפתים אין הבדל בין שני משקלים האלה, ולא נרגיש הצורה החדשה. למשל צפרא טבא, השגור בפינו, אם נקרא צַפְרָה טובה, לא נרגיש כל שנוי בזה. ומאותן המלים הרבות במשנה מלשון יונית, שאי אפשר לתת להן משקל עברי, לא הבאתי אלא המפֻרסמות ביתר, כמו למשל אנדרוגינוס, כי לא ראיתי לי רשות להשמיט מלה מפרסמה ומקֻבלה כמוה.  ובכל זאת הבאתי במקום הראוי גם מלה אחרת, עברית בצורתה, לאותו המושג, ובזה גליתי את דעתי כי ראוי להחליפה בשם חדש, אשר משקלו הוא כמשקל השמות העברים.

"ז) הבאתי את המלים אשר נתחדשו בלשוננו בשנות מאות הרבות למן חתימת התלמוד והמדרשים ועד ימינו, בהפיוטים, המליצה והשירים, בספרות הפלסופיה והמחקר והחכמות והמדעים שנתחברו בפרט בימי חכמי ספרד.  מלבד המלים המפרסמות, כמו אפק, מרכז, קטב וכדומה, אשר הכניסו בלשוננו המתרגמים הגדולים אבן תבון וחבריהם, ואשר כבר נעשו לקנין הכלל, יש עוד מלים רבות טמונות בתוך ספרי המחקר והחכמות שנכתבו בימים ההם; אפס, יען הספרים האלה לא זכו להתפרסם הרבה, לא נתפרסמו גם המלים ההן, ונשארו עד עתה כמעט נעלמות מרב הכותבים עברית, והם עמלים ליצֹר מלים חדשות למֻשגים שכבר נתרגמו כל צרכם בתקופה הפוריה ההיא. סופרי הדור ההוא הכניסו בלשוננו הרבה מלים חדשות או נתנו להמלים הישנות הרבה משמעות חדשות, לא בלבד ביודעים, בכונה להכניס מלה חדשה מפני הצרך, אלא גם בלא יודעים, מבלי שהרגישו כי הם מכניסים חדש בלשוננו, יען לשון ערבית, הדומה לגמרה ללשון עברית, היתה כל כך שגורה על לשונם, כל כך היו הם מלאים  את רוחה, עד כי לפעמים גם לא הרגישו שהשתמשו בעברית במלה ערבית, או במלה עברית  כמשמעתה בערבית. וכבר התנצל על כעין זה ר"י אבן תבון בהקדמתו לתרגום ספר "הרקמה", לאמר: "כל שכן עם שגרת הלשון הערבי בפינו וברעיוננו וכו', ואפשר שתהיה מחשבתנו טרודה במלאכה ןנביא לשון זכר במקום לשון נקבה או לשון יחיד במקום לשון רבים או הפך זה, והדומה לו ממה שהיה כן בלשון הערבית"

"ח) שמתי לב לספרות הקראית, והבאתי ממנה היצירות היתר יפות שיצרו חכמיה וסופריה בלשוננו. הספרות הזאת התפתחה, אם לא לגמרה בלי יחס להספרות הרבנית, על כל פנים התפתחות עצמית, ויצרה לה מלים רבות, שונות מהמלות אשר יצרה לאותן המשגים  בעצמם הספרות הרבנית, ובאחדות מהן אין ספק כי היתרון ליצירותיה היא על יצירות האחרֹנה, יען סופריה הרבו להשתמש בכלי אֻמנות ליצירותיהם בהמשקל פעלון, תחת אשר בספרות הרבנית, יצאו הפיטנים, עד העת האחרנה כמעט לא השתמשו ליצירות מלים אלא במשקל פעילה ופעלוּת.

"לכל המלות האלה מהספרות המאֹחרת השתדלתי להביא משלים ודֻגמאות מגדולי הסופרים בכל מקצעות ספרותנו למן ספרי החוקרים והפלסופים הראשונים ועד הסופרים האחרונים.

"ט) גם בלשון העם, בלשונות המקֻלקלות המדֻברות בין ב"ע הספרדים, האשכנזים, התימנים וכו', נוצרו מלות רבות ו"מאמרים" רבים בלשון עברית, ובהמלות והדבורים האלה יש חיים אמתים, ורבים מהם מטבע העבריות טבועה עליהם, ואספתי גם אותם להמִּלּון הכללי הזה.

"י) הרשיתי לי להביא בספרי גם את המלים החדשות לגמרה, שחדשתי אני בעצמי במשך כל השנים אשר אני עובד במקצוע הזה, להשלים את החסר עוד בלשוננו לכל המֻשגים הרבים בהחיים, במשא ומתן, בתשמיש הבית, ביחס שבין אדם לחברו, וגם במשגים מפשטים, דקים, שנתחדשו בעת החדשה.  כל סופר הראוי לשם זה.  שאינו מסתפק בדברים כללים, בצבעים גסים  משתפים להרבה משגים, כי אם חפץ להגות את רעיונו לכל פרטיו, לכל גוניו הדקים מן הדקים, הוא מרגיש ויודע כל החסר בלשוננו. על כל פסיעה ופסיעה, בכל שורה ושורה הוא בא במבוכה;  הרגש ירגיש את רעיונו קצוץ כנפים; חפץ יחפץ רעיונו להתרומם, להתעלות למעלה, למעלה,  אפס – אין אברה, אין מלים, לשונו קצרה, אסורה, ואחרי עמל ויגיעה לשוא יוצא הרעיון דל ורזה, צר וכהה. ובכל זאת, בהוָיות של מחקר מפשט עוד יכול הסופר לרמות את עצמו, לבחר מלים אחרות תחת הנצרכות לו באמת, והקורא אינו מרגיש כל כך את הדלות שבלשונו. מי לנו מסַפר יתר רב הלשון מסמולנסקין? בספוריו דבר על כל מיני מעשים מהחיים, אך מי מרגיש כי השתמש השתמש בהם רק באותם המעשים שיש להם שמות ופעלים בעברית? ההרגיש אחד מקוראיו מעולם, כי בכל מסבות המעשים המתחלפים שהביא הסופר גדול הכשרון הזה בתוך ספוריו, לא הזכיר מעולם למשל את הפעֻלה הפשוטה, המצויה, המשמוש בגוף לעורר צחוק? פעֻלה זו שנפגש פעמים רבות בכל ספור בלשון חיה, לא נפגש מעולם בספרי סמולנסקין, רק יען לא היתה לו מלה לזה.  ובכ"ז ספריו הם ספורים. אך מי החפץ לכתב איזה דבר חכמה ומדע, ובפרט מי כמוני, המדבר עברית בבית עם הילדים כל הימים, על כל הענינים של החיים, - הוא מרגיש בכל רגע חסרון מלים אשר בלעדן לא יתכן כל דבור חי.

"זו ההרגשה הביאתני לידי חפוש וחקירה ודרישה במקצוע הזה, להתבונן, אם אפשר לדבר כך, באיזה אפן הלשון בעצמה עושה את מלאכתה על האָבנַים ולחקות את מלאכתה לכל פרטיה. באופן הזה יצרתי הרבה מלים, שמות ופעלים, וזכיתי כי רבים מהם נתקבלו ברצון, וטובי הסופרים משתמשים בהם  וכבר היו לקנין הכלל, וכל כך פשט השמוש בהם בהעתונים, עד שכבר נשכח מי אביהם, ורבים מהמשתמשים בהם, לו ידעו מי יצר המלים האלה היו מחרימים אותן.  במלאכת יצירת המלים שמרתי העקרים האלה:  א) לחפש, עד כמה שיְכלתי מגעת, בכל מקצעות הספרות אולי יש להמשג המבֻקש איזו מלה עברית לפחות בצורתה. ב) אם אין לו כל מלה, או יש מלה אשר לפי ראות עיני אינה ראויה לבוא בקהל לנו, לבקש בכל שרשי לשוננו אולי יש בתוכם שרש שנוכל לגזר ממנו המלה המבֻקשה. אפס כל לשון מצטינת ברוחה המיֻחד לה ויוצרת לה מלותיה על שם איזה דבר לפי רוחה היא, ולא ראי הלשון האחת כהשנית, ובפרט רחוקות בבחינה זו לשונות השֵּׁמיות מלשונות האַרִיות. הנה למשל, את האֻמן העוסק בתפירת בגדים קראו לשוו צרפתית וגרמנית על שם חתיכת הארג וגזרתה: Schneider, tailleur; ולשון עברית וערבית – על שם החוט שהוא משתמש בו: חַיָּט, חַ'יָּאט.  ועתה, נניח כי אין לנו בעברית השם חַיָּט, וחפצנו ליצר לנו שם להמשג הזה, הנה אם נאמר לחקות בזה את שתי הלשונות הראשנות ולגזר לנו שם מהפעלים חתך, גזר, וכדומה, למשל: חַתָּך, גַּזָּר, לא יהיה השם החדש שלנו עברי אלא בצורתו ומקורו, אך לא ברוחו, יען אנו רואים עתה כי העברית לקחה לה בחינה אחרת ליצירת השם הזה.  ועל כן, בבואי לבנות איזה שם משרש שיש לנו כבר, לקחתי לי את לשון ערבית אחותה למופת, התבוננתי באיזה משג השתמשה היא לבנין השם ההוא, ולפיה בניתי גם השם בלשוננו.  ג) ואם אין באוצר שרשי לשוננו כל שרש שנוכל לגזר ממנו המלה הנצרכה לנו, פניתי ללשון ערבית אחותה, וכמעשי חכמינו הקדמונים עשיתי גם אני ולקחתי ממנה את המלה הנצרכה, יען כמעט ברור הדבר כי השרש ההוא היה לנו גם בלשון עברית אלא שאבד. וכבר הסכים לי על זה גאון סופרי דורנו הרי"ל גורדון במכתבו אלי כאשר קבל ספרי "ארץ ישראל", וכן ב"המליץ" גליון כ"ז תרמ"ג בדברו על אדות הספר הזה, כתב לאמר:

"חכמי לב היושבים בארץ אבותינו יוכלו להרחיב את שפתנו במלות לקוחות משפה ערבית וכו', ואין ספק כי במלות כאלה היו משתמשים גם אבותינו בזמנם באותם מיני שמוש שמשתמשים בהם הערבים גם עתה, והא לך מקור נאמן וחי לתחית השפה, מקור אשר לא יוכלו להשתמש בו חכמי לב היושבים בחוץ לארץ וכו', וכאלה הן המלות אשר מצאנו בעלה הראשון מספר "ארץ ישראל" לבן יהודה.

"הטעם הזה בלבדו מספיק כי נקח כל החסר ללשון עברית מלשון ערבית אחותה ולא מלשונות האריות, ובפרט, כי ללשון עברית, כמו לערבית, יש המשקל שבגללו לא תוכל היא לקחת מלשונות האריות בלתי אך מלים מספר, רק אותן אשר במקרה יש להן דמיון לאחד ממשקלי השמות העבריים. השם Constitution למשל נתקבל כמעט בכל לשונות ארפה, אך בעברית לא יוכל להתקבל בשום אפן, ולעולם לא יתעבר, לא יתעכל בתוך מעיה, יען איה בכל משקלי השמות העבריים משקל דומה לזה? איה שם משקל פוֹעְלְלִיתוּתְיוֹן בלשוננו? התהיה מלה כזאת לעולם עברית?

"מכל האמור למעלה יבין הקורא את גדל המלאכה הזאת וכל קשי העבודה אשר היה להמחבר בחבור ספרו, ויתנהג עמו במדת הרחמים ויסלח לו את השגיאות והחסרונות הרבים, אשר לא ימלט מהם חבור גדול, ובדברים רבים חדש, מזה; ובפרט אם ישים הקורא ללבו כי המחבר יושב רחוק ממרכזי החכמות והמדעים, ואין לו אפילו עשירית מהספרים הנצרכים לעבודתו.  המחבר יודע, כי דברים רבים נתחדשו בחקירות הלשונות בשנים האחרונות, והוא לא זכה לראותם; יודע הוא כי בודאי דברים רבים נשמטו ממנו, ובפרט בהמתיחסים; בדברים רבים בודאי טעה. אך עם כל זה הוא מתברך בלבו כי ערך הספר בכללו לא יפֹּל בגלל הטעֻיות והשגיאות האלה; ואולם הכר יכיר טובה לכל מי שיעיר אותו על איזו טעות, ולכל מי שיזכירהו מה שנשמט ממנו בהמתיחסים, ובסוף כל חלק יפרסם את כל זה בשם אומרם.

"בדבר סדר השרשים והנגזרים מהם הלכתי בעקבות מחברי ספרי המלים האחרונים ושמתי גם את הנגזרים במקומם הראוי להם לפי סדר א"ב, ולא אחרי השרשים שמהם נגזרו, למשל אגרוף אחרי אגר ולא אחרי גרף, וכדומה. יען בשמות רבים יש ספק ושנוי דעות בין בעלי השרשים, מאיזה שרש נגזר השם ההוא, ומבקשהו מסֻפק איה ימצא המלה, ואודה ולא אבוש כי פעמים רבות לא ידעתי גם אני באיזה שרש מהשרשים אמצא מלה פלונית או פלונית.  אך בשרשים רבים הזכרתי אחרי עצם השרש כל הנגזרים ממנו. בהמשלים והדגמאות שהבאתי לכל מלה, לא נמנעתי מהביא לפעמים פסוק שלם או יתר, למען יבין הקורא מהמשל הזה את  משמעת המלה ואפן שמושה. בהפרושים שפרשתי את המלים עמלתי בכל כחי לתת פרוש מספיק, ומבאר היטב, ולא לתרגם מלה אחת במלה נרדפה, ואת המלה השניה הזאת במקומה לתרגם בהמלה הראשנה. מלבד הפרוש המפרט בעברית, תרגמתי כל מלה בצרפתית ובגרמנית, ואחשב כי עפ"י התרגום בשתי הלשונות האלה יוכל להשתמש בהספר כל איש משכיל מכל אֻמה ולשון, כי אחת משתי הלשונות האלה ידועה כמעט לכל איש.  ואף כי לתחלת כל שרש עברי לקחתי, כמנהג המקֻבל, את עבר נסתר, בכל זאת בהתרגום הצרפתי והגרמני השתמשתי בהמקור, לפי רוח הלשונות האלה.

"ובזה כליתי את הדברים אשר ראיתי חובה לעצמי להקדים לעת עתה לחבורי. לבאר את מהותו ותכונתו, במה הוא נבדל מהספרים האחרים שנתחברו במקצוע זה.

"וכבר ראו חכמים רבים את מפעלי ויישר בעיניהם מאד ויחזקו את לבי בדברי הסכמתם, ואתן בזה את דעת אחדים מגדולי חכמינו אשר הגיעו לי דבריהם בכתב[6].

"וטרם אפטר מלפני הקהל הנכבד אמלא חוב קדוש ונעים עלי, והוא להגות את רגשי תודתי והכרת טובתי מעמקי לבי לכל האנשים אשר עזרוני עזרה גשמית או רוחנית, ובראשם לכבוד האדון הנעלה פקידו הנאמן של נדיבנו הגדול בעניני הישוב, כבוד שמו אליהו שיד ולכבוד ידידי הנעלה, העסקן הגדול בעסקי צבור באמונה ולב תמים ומלא חבה לעמנו, האדון נסים בכר ראש בית הספר התורה והמלאכה לחברת כל ישראל חברים פה, אשר מלבד כל מה שעשה להצילני מבור חפרו לי אויבי, עוד חזק את לבי הרבה בעבודתי בספר הזה.

"ואהגה בזה חן חן גם להחברה הנעלה "כל ישראל חברים". אשר עפ"י חות דעת ועד הספרות שלה על הדפים הראשונים מחבורי שהיו לפני עיניו הואילה לשלח לי סכום מה להוצאת המחברת הראשנה.  עפ"י עצת הועד הנזכר צינתי בסמנים מיֻחדים את המלות מהתלמוד ומדרשים ומספרות המאוחרת שבאו בספרי, לפי מקוריהן השונים.

                                                                                                ירושלים, ט' תמוז התרנ"ה".

ואחרי זמן קצר התרצה הפחה להרשות לי לחדש את עתוני. ואשוב לעבודתי העתונאית והמלחמה התחזקה עוד יותר, ושנית לא היה לי לא פנאי ולא דעת צלולה ככל הצריך למלאכת חבור המִּלּוֹן, ולא יכלתי אלא להוסיף לעבד בקבוץ החמר ובחקירה המדעית עד כמה שזה היה אפשר בירושלם בימים ההם. אבל, ככל מה שהלך ונצבר החמר, כן ראיתי כי היה לא יהיה ה"חמר" מלא ושלם עד שאקרא את הספרים הקדמונים בכל מקצעות הספרות, שלא נתפרסמו עדין בדפוס והם מונחים טמונים בבתי הספרים הגדולים בארפה, וכמו כן עלי לקרא את ספרי המדע החדשים בחקירת חכמת הלשון בכלל ובחכמת הלשון העברית בפרט, ואתחיל לחלום על דבר נסיעה מדעית לארפה.

רק אחרי חמש שנים עלה בידי להוציא לפעל את החלום הזה. לא פה המקום לספר בכח מי ובעזרת מי יכלתי לעשות זאת, אך נסיעה זו היתה הראשנה מהנסיעות המדעיות  שעשיתי אחר כך, שהן הכשירוני לעבדת המלון המדעי לפי כל דרישות המדע ממִלּוֹן מדעי. בנסיעה זו נפגשתי עם חכמי-ישראל בפעם הראשנה והראיתי להם חלק מהחמר שהיה בידי ואת המחברת לדמיון שהדפסתי לפני חמש שנים, ועל פי חות דעתם נתנה לי היכלת לעבד בבתי הספרים בברלין, פריז ואיטליה.  ובהאוצר הרב והיקר שאצרתי לי לה"חמר" מכתבי יד וספרים נדפסים יקרי המציאות ולהחקירה מספרי המדע החדשים שיכלתי לקרא ולקנות לי, שבתי לירושלם ואתחיל מהדורה חדשה מהמחברת הראשנה על פי התכנית שהתויתי לי עתה לעבודתי, ואחרי ששה חדשים של עבודה פרסמתי את המהדורה החדשה עם תוספת לההקדמה הראשנה לאמר:

"הדברים האלה נכתבו לפני חמש שנים כאשר אך החלותי לאמן את ידי במלאכה זו.  המחברת אשר הוצאתי אז לאור היתה רק דוגמה, ונסיון, והרגשתי אז בעצמי כי לא זהו המפעל בשלמותו, כאשר דמיתיו לי.

"ואולם, במשך הזמן שעבר למן העת ההיא ועד היום, עלה בידי להשיג הרבה מספרי קדמונים שלא זכיתי קדם לראותם, וככל אשר הוספתי לקרא ולנצל את כל הטוב הצפון בהם, כן הלך הלך ורחב חוג חבורי לפני.  ובמסעי בארפה בשנה העברה קבלתי פני אחדים מגדולי חכמינו ואראם חלק מכתב היד אשר היה אתי, ויאמרו כלם פה אחד כי עוד לא היה כמפעל הזה בלשוננו, ויחזקו ויאמצו את לבי לעבודתי. אף העירו את עיני בהערות רבות, כיד חכמתם ובקיאותם בספרותנו. ובפרט זקן חכמי דורנו המושל בכל מכמני ספרות ישראל, ד"ר אברהם ברלינר, שבחבתו ללשון העברית ובאדיר חפצו ותשוקתו לראותה חיה ומשכללה, שמח על מפעלי ויאיר לי פניו לטובים באהבה ורצון ויחנני במתק לשונו ונעם מדבריו ויורני וייעצני ויעירני על הרבה דברים אשר יועילו לשלמות חבורי.

"ותוצאת כל זה הוא ה"מִלּוֹן" במתכנתו ובצורתו המחלטת הנכחית, ואחשב, כי בסקירה אחת יראה הקורא את ההבדל העצום ביו המהדורה הזאת ובין הדֻגמה הראשנה: א) כל הערכים הרבה יותר מפֹרטים, מעֻבדים ומחֻטבים, ויתר יורדים לעמקן של משמעות המלים לכל פרטיהן.  ב) הרביתי להביא עדֻיות לכל משמעה ומשמעה, בכל מקום אשר נדמה לי העדות הזאת תאיר איזה אור יתר על המלה ועל דרך ההשתמשות בה, ולא חששתי שמא ימצא הקורא דֻגמה אחת מהדֻגמאות מהתנ"ך או מתלמוד ומדרשים יתרה, כי אמרתי שאחטא פעמים ביָתֵר ולא ילָקה "המלון" פעם אחת בחסר במקום הצריך.  ונהגתי בזה מנהג מחברי המלונים הגדולים בלשונות אחרות, כמו האקדמיה וליטרֶה בלשון הצרפתית, גרים ודר' סַנדרס בלשון הגרמנית.  ג) ובהיות כי המלון לא נועד רק להיות פרוש להתנ"ך והתלמוד וכו', אלא לתת להמבקש מושג נאמן ממשמעות המלים והדרך אשר השתמשו בהן רבי הלשון, לא יכלתי לנהג מנהג מחברי ספרי השרשים שקדמוני, המביאים לדגמה מהתנ"ך קטעי פסוקים ומסתפקים לפעמים בשתים שלש מלים, שאין בהן שום רעיון שלם, ועפ"י רב החפץ באמת להבין כונת המלה שהוא מבקש ומה דרך שמושה, עליו לחפש הכתוב כלו במקומו. פעמים רבות הרגשתי בעצמי עד כמה העדֻיות המקֻטעות האלה אינן מספיקות, עד כמה לא תשבע מהן הנפש ו"מה דעלך סני לחברך לא תעביד", ואֹמר גם בזאת מוטב שאחטא ביָתֵר מבחסר, וגם בדבר זה היו לי למופת מחברי המִלונים המפרסמים, שאינם נמנעים מהביא פסוקים שלמים מגדולי הסופרים.  ד) על הערכים החדשים והערכים מהמלים שנתחדשו אחרי התלמוד לא אדבר מאומה, כי הם מדברים לעצמם. רק אעיד כי עד כמה שיכלתי, עמלתי להביא הדוגמאות עפ"י סדר הדורות מהקדמונים ועד כה.  ה) על פי עצת דר' א' לוי מלונדון (שהיה לפנים מזכיר חברת אגודת אחים) קבעתי סדור מיוחד בירכתי העמודים לכל ההערות בדבר מקורי המלים ודמיונם בשאר לשונות המזרח וחקרי הלשון ושנויי  הנוסחאות והנקוד, וכו', וקראתי להערות האלה שם: מדרש מלים, את ההערות האלה קצרתי עד כמה שיכלתי, ולא נכנסתי במו"מ פחות או יתר גדול אלא במקום ההכרח.

"ואחתם בארשת הכרת טובה להחכמים, אשר חזקו את לבי בדבריהם, ולהנדיבים אשר תמכוני בהמנותם על הספר וישלמו מחירו למפרע.

                                                                                        ירושלם, בחדש אלול אתתל"ב לחרבן"

מפני חֹסר כסף להוצאות הדפוס נפסקה הדפסת המחברות שהיו צריכות לבוא אחרי זו, עד שעפ"י הסכמות חכמי ישראל בני סמך בדבר, שבדקו מחדש חלק מהחמר שהובא לפניהם, נתכונן בברלין ועד מיֻחד להוצאות המלון, והמוציא לאור הגרמני המפרסם לנגשיד קבל עליו עסק ההדפסה והמכירה, ואז, אחרי שנוסף עוד בינתים חמר רב ויקר וחקירתי המדעית רחבה ועמקה יותר, נגשתי למלאכת החבור וההדפסה בצורתו החדשה והשלמה של המלון.

 

ג.

ועם השתלשלות העבודה והרחבת הגבולים והתעמקות  החקירה המדעית הלכו והשתנו לא בלבד מהותו ואיכותו של הספר אלא גם תכליתו ותעודתו. לא התכלית האחרונה שהיתה במחשבתי תחִלה, היא תחית הלשון, שהיא נשארה עד הרגע האחרון הכח המניע העקרי בעבודה זו, אלא התכלית הראשנה הקרֹבה. מה שהיה קדם עקר, נעשה טפל, מה שעמד בשורה הראשֹׁנה, נדחה ועמד בשורה האחרונה.

כבר ראה הקורא מה הניעני להעלות את מפעלי ממדרגת רשימת מלים לפי הענינים  למדרגת מלון. ואף על פי כן,במחברת לדמיון שהדפסתי עוד עמדה חשיבות רשימה זו בשורה ראשנה, כמו שנראה מכל המדֻבר אדות זה בהקדמה למחברת ההיא, וגם במהדורה שניה של המחברת חשיבות דבר זה כמעט שלא זזה עוד ממקומה. בינתים הדבור העברי הלך והתפשט בארץ ישראל, הלך והתחזק.  העתונים ובתי הספר וגני הילדים הכניסו בשמוש הכללי את רֹב המלים הנצרכות להדבור הרגיל, ובספרי הלמוד לבתי הספר ובשאר ספרים שנתחברו בתוך זמן זה, נתפרסמו רשימות מעין זה. ככה נשתחרר מפעלי יותר ויותר מיעודו המעשי לצרכי הדבור העברי של יום יום, שהיה במחשבתי תחלה, ומקומו לקח יעוד אחר יותר עליון, מה שעמד עתה לפני עיני, שהתאויתי בכל כחות נפשי ושנהיה לי עתה התכלית האחת בחיי, הוא לבנות, כמו שאמר Jacob Grimm בהקדמתו להמלון הגדול של הלשון הגרמנית, מקדש להלשון העברית, מקדש שיֵאָצֵר בו למשמרת עולם כל האוצר הקדוש של הלשון כלה, מראשיתה ועד היום הזה, מה שיצר רוחו של עמנו באלפי שנות קיומו במסבות  המתחלפות של דברי הימים שלו מתחלת היותו למשפחה לבדה במשפחות העמים האחים ועד ימי גדלו ותפארתו בזמן מלכיו ונביאיו, וגם בימי ירידתו ושקיעת שמשו בכל תפוצות הגולה, ושימצא בו כל דורש ומבקש כל מה שירצה לדעת במלה מהמלים לצרך מעשי לדבור פה או בכתב או לחקירה מדעית בחכמת הלשון; וזה האוצר כשיהיה כלו אצור וכלו נחקר בחקירה מדעית, והיה היסוד שיתן לנו היכלת להחיות את לשוננו ולבנותה מחדש ולמלא כל החסר בה. וזה אי אפשר אלא כשיהיה החבור מפעל מדעי גמור, לפי כל חמר הדרישות של המדע של זמננו ממפעל שכזה.

השנוי הגדול הזה בתכונת מפעלי ויעודו לקח ממני את חרות המעשה. כל זמן שעקר תכלית ספרי היתה התועלת המעשית, הייתי רשאי לעשות על דעת עצמי בלבד, לפי ראות עיני מה טוב להתועלת המעשית, ולא היה עלי להשגיח בדעת אחרים, אבל, עתה לא עמדתי יותר ברשות עצמי. רשות עליונה פשטה עתה שלטונה עלי, היא רשות החכמה המדעית והחכמים, והייתי אנוס לקבל עלי מרותם הקשה, שאין לפניה לא חמלה ולא משוא פנים.

ומיד עמדה בפני שאלה חמורה:

האם עצם הדבר "מלון הלשון העברית של כל הדורות" הוא דבר המתקבל על הדעת. האפשר להביא  במדור אחד את המלים של התורה ושל המליצה הנשגבה של הנביאים עם המלים של התלמודים והמדרשים, ובפרט של הזמנים המאחרים, של הפיטנים ושל החרזנים והחקרנים וכיוצא בהם, ומבחינה מדעית, אם זה מפעל מֻתָּר, ואם תמצא לאמר מֻתָּר, אם, מבחינה המדעית, יש צרך במלון שכזה?

ובאמת, היו חכמים בני סמך שפקפקו קצת בדבר, ואחד מהם, חכם גדול בחכמת הלשונות השמיות, פרופיסור ללשון הערבית בהמכללה בעיר ברלין, הוא פרופ' ד"ר יעקב ברט, שזקן חכמי הלשונות השמיות, Th. Nöldeke, קראהו "האומן הגדול של המלאכה הקטנה", Grossmeister der Kleinarbeit, הורה, שמבחינה המדעית הוא דבר אסור.

כשבאתי לפניו עם המחברת לדמיון בידי, סקר סקירה אחת בשער המחברת על השם מלון לשון עברית והכתוב אח"כ:  כולל המלים שבתנ"ך, תלמוד ומדרשים, ספרי הפלסופיה והמליצה וכו', לא רצה יותר לבדק בתוך המחברת ויאמר: אין לשון עברית כזאת. יש לשון המקרא, יש לשון המשנה, יש גם לשון – אם אפשר לקרא זה לשון,- שכתבו בה היהודים ספרים הרבה, ואפשר לחבר מלון להמקרא, להמשנה וגם לתלמוד ומדרשים, וסוף דבר גם להספרים שלאחרי התלמוד, אך מלון אחד לכל זה יחד – אין זו מלאכה מדעית.

וצריך להודות, שהיה לו לפרופיסור ברט על מה לסמך ולא מלבו בדא דעה זו. כי זמן רב כך היתה דעת חכמים רבים בענין הלשון היונית והלשון הרומית. וכשעלתה ההצעה בזמן החדש לפני האקדמיות הגרמניות לחבר מלון כזה להלשון היונית של כל הדורות, כתב המציע:

Die idée, die griechische Sprache in ihrer alten, mittlern und neuen Periode lexikalisch als eine Einheit aufzufassen und darzustellen, wird wohl manches Kopfschütteln, erwecken. Dass die durch die hohe Poesie des Homer oder Aischylos, durch die Gedankentiefe eines Plato oder Aristoteles geadelten Wörter sich friedlich zu dem kargen Wortschatz unbeholfener Vulgärdichtungen des Mittelaltars oder den griech. Klephtenliedern gesellen sollen, wird manchem als eine unmögliche Zumutung erscheinen. Vermutlich wird man dem neuen Prinzip den Satz entgegenhalten, dass Altgriechisch und Neugriechisch doch im Grunde zwie verschiedene Sprachphasen darstellen, ewnn sie auch ein und dasselbe individuum geblieben sind, und man wird vielleicht sagen, dass es noch niemand eingefallen sie, Lateinisch und Italienisch in ein Lexikon zusammenzupacken, obschon auch diese zwei Sprachen trotz allen durch die Zeit und fremde Zutaten entstandenen Abweichungen genetisch eine Einheit bilden.

וטענות כאלה היו גם בנוגע להלשון הרומית. אבל סוף סוף באו כל חכמי אֻמות העולם לכלל הסכמה והחלטה כי מלון כזה להלשון היונית והלשון הרומית לא בלבד שהוא דבר רצוי מצד המדע אלא צרך גמור, וכבר השתתפו חמש אקדמיות גדולות גרמניות והתחילו בכחות מאֻחדים לפרסם מלון כזה ללשון רומית Thesaurus Linguae Latinae.

וגם ללשון היונית מבקשים חכמי אמות העולם לחבר מלון כזה, אלא שהם נרתעים לאחוריהם מפני כמותה העצומה של הספרות היונית, וכאשר החליטה ממשלת יון לפני שנים אחדות ליצֹר מלון כזה לחג יובלה של חרותה והתחדשותה של האֻמה היונית, שִׁבְּחוה חכמי אמות העולם ואמרו שזה בודאי  המפעל היותר נהדר והיותר לאֻמי והיותר נאה לחג היובל של חרות יון החדשה, אלא שפקפקו, אם תמצא הממשלה בקרב האֻמה היונית חכמים ואנשי מדע ראוים למפעל כזה והסכומים העצומים הנצרכים לזה K. Krumbacher, Intern,) (Wochenschr. F. Wissenschaft, Kunst u. Techn. 1908.. 

ובנוגע ללשון העברית,  הנה כבר הורה זקן, הוא רבם של חכמי ישראל בדור העבר, ד"ר ל. צונץ במאמרו:Wünsche für ein Wörterbuch der hebr. Sprache, בהעתון   Zietschrift der D. M. G. 1856 אמר וזה לשונו:

 Wenn ein hebräisches Lexikon den Wortschatzvorrat des hebräisch redenden und schreibenden Volkes bedeutet, so besitzen wir noch kein solches. Niemand würde ein Lexikon zum Herodot, ja selbst eines für alle Autoren vor Theophrast, ohne weiteres ein Wörtebuch der greich. Sprache nennen, so vollständig es für die Schriftsteller und den Zeitraum, auf welche es eingerichtet wäre, auch sein möchte. Vierundzwanzig heber. Bücher, in der Amsterdamer Ausgabe vom Jahre 1630 – nach Abzug der aramäischen Stücke – 592 mässige Oktavseiten füllend, dieselben welche die Alten vorzugsweise biblia nannten,- diese sind es allein, deren Sprachschatz die von den Juden erbenden Theologen in das Wörterbuch aufgenommen haben; der gleich starke aus noch andern zehntausend Büchern wurde des Hebens nicht für würdig befunden. Diesem Theile widmeten sich nur sehr vereinzelte Kräfte früherer Jahrhunderte und mit Buxtorf dem Aeltern hatten sie inhern Höhepunkt erreicht.

Der Tadel trifft nicht diejenigen, die vor mehr als zwei Jahrhunderten jenes Lexikon geschrieben, sondern die, welche seither kein besseres vermisst haben. Ein solches solte nichts aus dem Sprachsatz ausschliessen, weder wissenschaftliche noch poetische Bildungen, zumal bei vielen es schwer zu ermitteln sein dürfte, ob es Überreste der lebenden Sprache, ob es Neubildungen sind, ob Grammatiker und Erklärer von dem Paitan, oder dieser von jenen gelernt…

Ein wörterbuch, sprachvergleichend, vollständig, authentisch, würde demnach noch immer eine Leistung sein, eienr Akdemie der Wissenschaften würdig: der Lorbeer kann ihm nicht entgehen, da die Niederlage, die ein solches Werk einem Heer von Irrthümern beibringt, unvermeidlich ist.

ובזמננו כבר הסכימו על זה גדולי חכמי עמנו ובראשם ד"ר ברלינר, ד"ר גולדציהר, ד"ר בכר וכו', וכמו"כ חכמי אה"ע בני סמך במקצוע זה, כמו שיראה הקורא בדבריהם בסוף ההקדמה.

ואם עכ"פ היה מקום לפקפק אם ראוי מבחינה המדעית להכניס המלים מכל הזמנים תחת כפה אחת, לתוך מדור אחד, בספר אחד ובמערכה אחת, הנה לכל הדעות יש צרך גם להמדע במלון של כל הספרות העברית הרחבה מאחרי התלמוד ועד הזמן החדש. והנה להמקרא וגם לתלמוד ומדרשים נתחברו הרבה מִלּוֹנים, קטנים וגדולים, לקויים וגם מתֻקנים, אך אוצר המלים לספרות ישראל שלאחר התלמוד עוד לא נאסף ולא נרשם יחד ברשימה מלונית.  צונץ חבר רשימות מלים של הפיוטים, אך לא שלמות ובלי משלים.  מספרות נרשמו מעט מלים ברשימות המלים הזרות בראש תרגום ספר מורה הנבוכים של ר"י חריזי ור"ש אבן תבון, וחלק קטן בספר הגדרים ל[יצחק סטנוב, ברלין, תקמ"ד] וברשימת המלים שפרסם גולדנתל בזכרונות האקדמיה של וינה, וברשימות המלים של קצת ספרי המחקר, שנדפסו בזמן החדש, כמו בספר עץ החיים לר"א הקראי ועוד.  וכבר התאונן על חסרון זה חכם אה"ע פ' דליטצש בהקדמת ספרו: Zur Geschichte der iüd.  Poesie אמר וז"ל:

Wir bedürfen noch einer geschichtlichen Entwicklung der Descendenz neuhebr. Sprache (mit Ausnahme der rein aram.  der Rab. u. Talmud.), eines Wörterbuches zu dem Oceane des poetischen Wörter-u. Phrasenschatzes.

וכדומה לזה כתב משה שטינשנידר באגרתו להמו"ל ספר תגמולי הנפש לר' הלל ואלה דבריו שם :

...ובאמת יקשה מאד למצא סגולות דבורו כי אין לנו אוצר מלין כולל כל החידושים שנתחדשו במשך הזמן הארוך אחר חתימת חזון כמו שנמצא ללשון יון ולטיין וכו'.  וכבר העיר על זה המבוקש הנחוץ והמועיל ראש חכמינו צונץ במאמר מיוחד (ווינשע פיר איין ווערטעבוך דער העברעאישען שפראכע) במ"ע לחקירת חכמת קדם כרך י' ע' 501.  וגם הוא הפליא לעשות בספריו על הפיוטים ברשימת מלות וענינים אשר השתמשו בהם הפייטנים ואשר נתחדשו על ידם.  אמנם מלאכת אוצר מלין כללי איננה מלאכת איש אחד, ואם יחיה חיי מתושלח.

אמנם חכמי האומות המוציאים ספר ישן לאור הרגילו לעשות מפתח מלות ושמוש הלשון הנמצא בספר, ומתוך כך באו לידי אוצר מלין כללי ולספרי קורות הלשון.  אבל אצלנו רובא דרובא מן המוציאים לאור אינם חכמי הלשון (פילאלאגען) וגם המבארים לא ידקדקו בענין הזה להבדיל בין  סגנון לסגנון, אע"פ שע"י החקירה הזאת לפעמים יתוקן הנוסח ויתבאר הענין ויודע השתלשלות החבורים – ולדוגמא אודיעך שמתוך מלה שמאית בס' ת"ה, נזכרתי שמצאתיה בס' שבילי אמונה וחפשתי ומצאתי כל המאמר כנזכר לעיל, ואוסיף כאן שגם ר' שמואל אבן תבון בפ' המלים הזרות ערך שער כתב כח המשער אדישמ"ר (צ"ל אשמידר?) בלע"ז.

והנה זה כמו כ"ה שנה התחלתי לאסוף אוצר מלין לספרי חכמה בלה"ק ובפרט למועתקים מל' ערב ולנמשכים אחריהם, וכאשר קראני הח' דעליטצש בשנת ת"ר להתחבר עמו בהוצאת ספר עץ חיים לר' אהרן בן אליה הקראי, עשיתי מפתח לספר הזה הכולל כל לשונותיו (עיין הקדמת דעליטצש וע' צונץ במאמרו די פרעמדשפראכליכען עלעמענטע אים נייהעברעישען ע' 12) אפס קצתו נדפס ולא כלו. ובמשך כ"ה שנים האלה לא ידעתי מי עשה כזאת גם לספרים הנדפסים ראשונה, רק הח' רי"ל דוקעס עשה מפתח מלין (גלאססאר) לספרו ראבבינישע בלומענלעזע, המאסף משלי  המון בתלמוד ובמדרשים עם העתקה אשכנזית וביאור, אבל לא ציין מקומות ספרו, ולמבוקשנו ענין נכבד הוא לדעת אנה נמצאו המלות וכו' וללמד מן הפרט על הכלל, ואח"כ נלמוד מן הכלל על הפרט".

מעין מה שבקש צונץ עשה שי"ף בספרו האוצר, שהזכרתי כבר בהקדמת המחברת לנסיון. המחבר הדפיס בחייו עד סוף אות ז' ואחר מותו נדפס השאר מעשה ידי אחרים עפ"י הרשימות שנשארו בכ"י מהמחבר. אבל, מכל הבחינות זה מפעל לקוי כלו. בחלק המקראי הוא עמד על מדרגה שפלה מאד בחקירות הלשוניות שבו. המחבר בעצמו לא ידע שום לשון שמית חוץ מהעברית והארמית, והחקירות המדעיות אפילו של זמנו לא היו ידועות לו אלא מקצת מן המקצת מכלי שני ולא מהמקורות הראשונים. בחלק התלמודי אינו שלם, כי עפי"ר אינו מביא אלא המלים שמקורן בהמשנה, והצד המדעי לקוי כמו בחלק המקראי. ובחלק הספרות שלאחרי התלמוד חסר הרבה אפילו ממה שיש בהספרים הנדפסים ומכל שכן שאין בו מהאוצר הגדול שבכתבי היד.

והנה, את זה המִלּוֹן של הלשון העברית, שאליו התפלל צונץ בדור העבר מבחינה המדעית בלבד, התאויתי אני לתת לעמי, לא לשם המדע בלבד, אלא, העקר, לשם התחיה הלאֻמית השלמה, בזה הזמן הגדול כל כך בדברי הימים של עמנו, עתה שחלק מעמנו התחיל לשוב לארץ האבות ולהחיות שם את לשון האבות חיים שלמים בדבור פה.

אבל איך העזתי אני להכניס את עצמי במפעל שלא העיז לנסות לעשותו שום אחד מהחכמים בזמננו?

ד"ר ברלינר, בדבריו על מלאכתי, אֹמר, כי הסבה שעד כה לא העיז אדם לגשת למלאכה זו היא, מפני שמלבד הידיעות הרבות נצרך לזה בפרט מרץ רב וכח רצון של ברזל להתעקש ולהתמיד במלאכה קשה זו עד הסוף. והנה, בודאי זה אמת. אבל, אני מודה, כי הסבה העקרית היא, שחכמים בעלי מקצוע זה יֹדעים מה רבה, מה עצומה היא מלאכת חבור מלון כזה וכמה היא קשה, והם נרתעים לאחוריהם. ואני, בתחלה לא היתה בדעתי מלאכה שכזו, כמו שכבר ספרתי, ואחר כך, כשראיתי כי עלי לעשות מלאכה זו, לא ידעתי מה היא, לא ראיתי כל מדתה ולא חשתי קָשיה.

וכמו שכבר אמרתי, אשרַי שכך קרה!

 

ד.

והמלאכה היתה באמת רבה, עצומה וקשה מאד. ובדברי אלה אין כונתי לעצם מלאכת החבור, הסדור והחקירה המדעית, מה שטבע כל מלאכה מדעית מחַיב, אלא מלאכת הכנת ה"חמר" שהיה נצרך לבנין זה. כי אפילו לחלק התלמודי, גם אחרי לוי וקוהוט ויסטרוב, לא יכלתי לפטר את עצמי מקרא בעצמי כל ספרי התלמוד: משנה, תוספתה, מכילתא, ספרא וספרי וגמרה ירושלמית ובבלית וכל המדרשים, לא בלבד מפני החשש שמא נשמטו מהם קצת מלים, אלא מפני שבהיות עקר כונתם לבאר את המאמר התלמודי, הם מסתפקים ברֹב הערכים במשלים מעטים ולא בכל פעם באותם היותר חשובים מבחינת הלשון, אף אינם משגיחים כלל בסדר הזמנים ומביאים ממקורות מאֹחרים מלים שבאו במקורות יותר קדומים ומשלים ממקומות מאֹחרים במקום שיש משלים במקורות קדומים. ומל שכן שהייתי צריך לקרא בעצמי את כל הספרות שלאחר התלמוד בכל ענפיה המרֻבים, פוסקים ומפרשים ושו"ת, פיוטים, מליחצה ושיר, מחקר וחכמות וקבלה וספרי דה"י וגם ספרות הקקראית כלה, כל מה שנדפס וחלק גדול מכתבי היד הטמונים עוד בבתי הספרים הגדולים שבארפה.

מאלפי הספרים האלה שקראתי, רֻבם עֹסקים בדברים שלפי טבעם לא יכלו להעיר בי שום תשוקה לקראם, רבים מהם כתובים בלשון קשה, לא נעימה, והיה שהיה עלי לקרא עשרות וגם מאות דפים גדולים מבלי שאמצא מלה אחת  או דבור אחד שיהיה לי חפץ בו לעבודתי, ואעפ"כ לא יכלתי לפטר עצמי מקריאת ספר כזה, כי לפעמים דבור אחד או מלה אחת שמצאתי בספר אחד בעל מאות דפים היה די שכר לכל עבודה קשה ולא נעימה זו.  ולעֻמת זה יש ספרים שכל דף וקצתם כל שורה הביאה לי איזה דבר, והיה עלי מהספרים המצויים לרשם לפחות המראה מקום, ומספרים לא מצויים ובפרט מכתבי היד, היה עלי להעתיק פסוק פחות או יותר ארך לפי הצרך. ואלה ההעתקות היו לא עשרות, לא מאות ולא אלפים, אלא עשרות ועשרות אלפים (סכום כל הפתקאות שנצברו כך במשך שנות עבודתי עלה ליותר מחמש מאות אלף).  וכל זה היה עלי לעשות בעצם ידי, כי בפרט בשנים הראשנות עבדתי בלי כל עוזר זולתי מה שיכלה לעזר לי אשתי הסופרת העברית חמדה בשעות הפנאי המעטות שנשארו לה משאר העבודות שהיו מוטלות עליה בהעתון וכיוצא בזה.

ולכל זה נוסף עוד שגם בחלק המקראי, מלבד עצם מלאכת עריכת הערכים וסדורם בדרך מלוני, ראה ראיתי, כי גם אחרי כל החקירות הרבות בפרוש המלים של התנ"ך למן הקדמונים ועד היום עלי להביא בכור מבחן חדש כל מלה ומלה ולא לסמך סתם על דעות מי שקדמוני.

ופה אחוש צרך להעיר על שתי טענות שנטענו על פעלי במשך ימי עבודתי, דוקא לא מצד החכמים בני סמך בדבר, אלא מצד סתם "בעלי בתים" וגם מצד קצת סופרים עברים, מורים וכדומה.

הטענה הראשנה היא, - שעוד לא הגיעה השעה לחבור מלון בלשוננו, מפני שעוד לא נעשו ההכנות הספרותיות המֻקדמות הנצרכות לזה.

והטענה השניה שנטענה בקול גדול, היא, שמפעל כזה צריך להיות לא מלאכת יחיד אלא מלאכת חבר חכמים, אקדמיה של מדעים.

והנה בעצם הדבר, כבר ענו על שתי השאלות יחד אותם החכמים בני סמך שבחנו ובדקו מלאכתי כיד החכמה והבקרת הטובה עליהם ושבחוה ונתנו הסכמתם עליה, ומכל מקום רֻצה אני להוסיף על זה עוד דברים אחדים.

גם בענין אלה הטענות, אין זו סגולה מיֻחדת לישראל, הריני כפרתו, אלא הוא דבר רגיל גם באה"ע, וכבר כתב המציע להאקדמיות הגרמניות בענין חבור המלון היוני, שהזכרתי קדם, הדברים האלה לאמר:

Fast jedem zusammenfassenden Werke wird irgend einem Beuriler entgegehalten, dass es noch verfrüht sei.  Die moisten grossen Wörterbücher der alten Zeit sind von einzelnen mit ungwöhnlicher Arbeitskraft und sprachlichem Verständiss ausgestatteten Männern hergestellt worden, die sich ein solches Werk zur Lebensaufgabe stellten.-[7]  . 

וכבר נשאלה שאלה זו בבית מדרשם של חכמי הלשונות ומחברי המלונים המדעיים, מה יותר נאות, מבחינה המדעית, לחבור מלון מדעי, עבודת חֶבֶר חכמים או עבודת יחיד? ובאו לכלל מסקנה, שאעפ"י שאין ספק בדבר שיש יתרונות לעבודת חבר חכמים, בפרט מצד מלֵאות המלאכה, כי מעיני חֶבֶר ישמט בודאי פחות ממה שישמט מעיני יחיד, בכל זאת יתרונות מלאכת יחיד, מבחינת איכותה הרוחנית של המלאכה, מכריעים את הכף. וכבר נשא ונתן בזה  רבם של חכמי הלשון בגרמניה, הוא Jacob Grimm, מיסד המלון הגדול של הלשון הגרמנית, בהקדמה הכללית למלונו (עמ' VII)  ואמר:

…Anderwärts verschwinden ober vorteile einer gesellschaftlichen berbeitung vor den hemmungen und gebrechen, die sie heranführt.

וכעין זה כתב Fried. Delitzsch בהקדמת ספרו: - Prolegomena eines neuen Hebr.  Aram. Wörterbuches   וז"ל:

Einen Vorwurf sehe ich schon jetzt gegen mich erheben, nämlich den Vorwurf übergrosser Selbstzuversicht, dass ich aus eignen Kräfte allein und ohne Beihilfe anderer an die Abfassung eines neuen Wörterbuches zum alten Testament gegangen bin. Aber das Wagniss war furs Erste nicht zu umgehen, wenn das Ganze ein eunheitliches Gepräge erhalten sollte.

והחכם K. Krumbacher, שהוא חאד מבני סמך המֻבהקים בשאלת המלונים, כתב באותו העתון Intern. Wochenschrift für Wissenschaft, Knust u. Technik  שכבר הזכרתי למעלה, במחברת של 1909, עמ' 691, במאמר "Das Programm des neuen, Thesaurus d. griech, Sprache": 

Wenn wir irgend etwas aus der wörterbucharbeit gelernt haben, so ist das die Thatsache, dass auch hier, wie jeder wissenschaftlichen Thätigkeit, die individuellen Kenntnisse, Fähigkeiten und Geschmacksrichtungen eine gross Rolle spielen.

 וכבר ראינו בנסיון בשני המלונים הגדולים של הלשון הצרפתית, האחד של חֶבר חכמים, הוא Dictonnarie de-l`Acadèmie Française, והשני של יחד, הוא המלון של Littrè, Dictionnarie de la langue Française par E. Littrè, שהכל מודים שהמלון שלו הוא הטוב בשניהם והוא היותר חביב על כל הסופרים הצרפתים. וכך היו הכרכים הראשונים של המלון הגרמני הגדול של האחים גרים מלאכת יחיד, ר"ל של שני האחים שעבדו ברוח אחד, וגם אחרי מותם של האחים, שממשלת פרוסיה לקחה את המפעל ברשותה והיא נתנת כרך כרך לאחד חכמי הלשון הגרמנית לחברו, הנה כל כרך הוא מלאכת יחיד, וסוף דבר באמת [ה]אחדות הרוחנית והמדעית של הספר נשברה. וכן גם המלון הגדול של הלשון הגרמנית של החכם היהודי דניאל סנדרס הוא מלאכת יחיד. גם המִלּוֹן הגדול החדש של הלשון האנגלית, שעוד לא נשלם, הוא בעצם מלאכת יחיד של Sir Jos. A. H. Murray אעפ"י שהיו לו שלשים עורכים עוזרים חכמים, מלבד אלף וחמש מאות עוזרים בקריאת הספרות האנגלית.

אפילו שלשים העורכים העוזרים, שהיו כלם חכמים מֻסמכים בחכמת הלשון האנגלית, לא היו אלא עוזרים לו, עשו הכל על פי מצותו וברוחו ועשו רק את המלאכות הטפלות שמלא המחבר את ידם לעשות. לי לא היו עוזרים אלא מה שכבר הזכרתי למעלה, ולא היה לפני אלא דרך אחד להשגת מאויי, להוציא לפעל את זממי והוא: שאעבד  אני עבודה כפולה ומכפלה כמה וכמה פעמים, לישן פחות ולנוח פחות, ולהספיק אני לבדי את על מתכנת הלבנים שהיו צריכים להספיק חבורה של עוזרים.

וזהו מה שעשיתי.

וכך יצרתי את המלון של הלשון העברית הישנה והחדשה.

Joseph Scaliger אמר: מי שהאלהים רֹצים להענישו קשה מאד, הם גֹזרים עליו להיות מחבר מלון, והוא מדמה חיי מחבר מלון ליסורי הגהנום.

אבל מימיו של שקאליגר ועד ימינו נשתנו הזמנים הרבה, ואני בספק אם כך היא מדתו של האלהים גם עתה, ואם גם בזמננו כך קשה גורלם של מחברי מלונים של אֻמות העולם ואפילו של ישראל. ואולם בנֹגע אלי, אוכל לאמר, כי עד השנים האחרונות של עבודתי היו חיי באמת מה שאמר שקאליגר. ואף על פי כן אחור לא נסוגותי. קבלתי עלי את יסורי עבודתי בחיי,ומצאתי לי נחם באמונתי שמפעלי זה ימלא את תפקידו הגדול לתכליתי בחיי – תחית הלשון העברית על אדמת האבות.  ואחר כך, כשזכיתי שהחכמים בני סמך שלנו ושל אה"ע הסכימו על מפעלי ועל הסכמה זו נתנו לי קצת נדיבי עמנו היכֹלת להשתחרר מהגהנום ולבצע את אשר החלותי בקצת הרוחה ומנוחת הנפש, הוספתי מאמצי כח להביא את המפעל להשלמות האפשרית.

עד כמה עלה בידי, זאת ישפטו החכמים בני סמך. אבל אין ספק בדבר, כי גם אחרי כל עמלי ומאמצי כחי, הרבה נשמט ממני, בפרט בהכרכים הראשנים, וקצת ערכים באותם הכרכים אינם מלאים כל צרכם, וכבר פרסם ד"ר בַּכר שתי רשימות של מלואים ושל הערות, וגם אצלי כבר נקבצו מלואים והערות.  כל זה יבא בכרך מיֻחד של מלואים.

ופה המקום לי להודות תודתי והכרת טובה העמקה שלי מעמקי נפשי לכל מי שעזר לי במפעלי זה עזרה רוחנית, מוסרית או חמרית.  ובראש כלם לאשתי חברתי חמדה, שהשתתפה אתי במלחמה בעד המלון כל הימים למן הרגע הראשון לבואה אלי, ומלבד עזרתה בעצם העבודה, כמו שכבר הזכרתי, היא שסעדתני תמיד ואמצה את לבי ולא נתנה לי להתיאש אפילו בשעות היותר קשות והיותר שחורות, שנדמה לי כי אין שום תקוה שנשיג סוף סוף האמצעים החמריים הנצרכים להעבודה ולההדפסה, ואחרי כן שחררה אותי שחרור גמור מהדאגה החמרית כדי שתהיה דעתי פנויה להעבודה המדעית לבדה.  היא שהשתדלה בדבר ובכחה הרוחני גברה על כל המכשולים, ועלה בידה שנתכוננו ועדים מיֻחדים שעסקו בדבר להשיג האמצעים הנצרכים. אלמלא היא לא יצא המלון לאור.

וכמו כן עלי להזכיר לטובה את הראשונים בארץ ישראל שהכירו בחשיבות מפעלי למן הנסיונות הראשנים שלי ואמצו את רוחי והשתתפו בעזרה, ה"ה הרי"מ פינס, ד"ר שטין, ובפרט ידידי דר' א. מזיא שהיה תמיד מתומכי המפעל והשתתף גם בעצם העבודה בהמלים של חכמות הטבע והרפואה, וכמו"כ ידידי הנאמן דוד יודילוביץ, ז.ד. ליבונתין, דר' יצחק לוי, פרופ. דר' דלמן, שעזרני עזרה מדעית ומוסרית, וידידי יעקב צרתוק, האב דורם (P. Dhorme) והאדון דוד יֶלין, שפעמים לא מעטות נשאתי ונתתי אתו בשאלות דקדוקיות ולשוניות ובמלים מלשון ערבית, את ד. שינקין, את דר' שמריהו לוין, שבשעה של סכנה עזר שאוכל להשאר בעבודתי ולא לעזבה.  ובארפה, בראש כל, להנדיב ברון אדמונד די רותשלד שתמכני שנים רבות ונתן לי היכֹלת להתקים בירושלם ולעבד עבודתי, ואת הרב צדוק כהן שתמך עבודת המלון בכל כחו חברת בני ישראל חברים, את דר' ה. הילדסהימר, פרופ' דר' א. ורבורג, שהיה מהראשונים בהנדיבים שנתן תמיכה חמרית לעבודתי, ואת דר' פ. נתן ופרו. פילפסון שכוננו הועד בברלין והעמידו את הוצאת המלון על יסוד נכון, ואת החכמים דר' ברלינר, דר' בכר, דר' גולדציהר, דר' עמנואל לֶו, דר' מיטווך ואת פרופ. דר' קלישר והאדון אהרן אהרנסון, את החברות Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaft des Judentums  ו-Zunzstiftung, את ידידי החכם דר' א.ש. יהודה, שהשתתף בעבודת הועד בכל כחו ועזרני בכל מה שהיה אפשר.  במצרים את העסקן הצעיר יעקב מוצרי בקהיר והרב דר' פרגולה והרב אבוכזיר באלכסנדריה. ובלונדון את האדון אלקנה אדלר ואת הרב הגדול דר' הרץ ואת הרב דר' מוריס יוסף. באנגליה את האדון יעקב מוזר שנתן הסכום לעריכת הכרך השלישי, החכם אברהמס, ובאמריקה, את החכמים פרופ. ר. גותהיל, דר' ש. שכטר ודר' קוהלר, ודר' כורש אדלר, ודר' י.ל. מגנס בעד תמיכתם המוסרית, והאדון יוליוס רוזנולד, שנתן הוצאות הכרך החמישי, והכרת טובה מיֻחדה להאדון יעקב ורתהים ולבנו מוריס ורתהים, שהם בהשתדלותם נתנו לי היכלת לשבת בניו יורק ולעבד את עבדתי בשעות הרעות, שמפני המלחמה האיֻמה נאנסתי לעזב אני ובני ביתי את ארץ ישראל ולבקש לי מפלט באמריקה כל ימי המלחמה.

והנני הוגה כאן ברכה והכרת טובה לבתי הספרים, שעבדתי בהם את עבודתי, ובראשם בית הספרים הלאמי שלנו בירושלם, בית הספרים של המכון הגרמני: Deutsches Archäeolog.institut Bibliotheque du convent St. Etienne, Library of the Amer. Archaeolog.

ובית הספרים של בית המדרש  Public library of New York, Hebrew Union   College Library institute. שנתנה לי חדר מיֻחד להעמיד בו כל הספרים הנצרכים לי שיהיו תמיד מוכנים תחת ידי ושאוכל לעבד במנוחה לבדי ואת הממֻנה על המחלקה העברית האדון פרידוס ועוזריו ששרתו אותי תמיד. ובית הספרים של בית המדרש לרבנים ביו יורק, אחד מהיותר עשירים בכתבי יד עתיקים יקרי ערך והממֻנה על בית הספרים החכם פרופ' ד"ר מרכס, שבבקיאותו הגדולה האיר עיני על כמה דברים חשובים לי, ובידידות ובחביבות גדולה טרח להמציא לי כ"י.  וכמו"כ לעוזרו האדון ישראל שפירא. ובארפה, Bibliothek Berlin, Kaiserl Bibliotheque nationale, Bibliotheca Parma, Bibliotheca Firenze, Bibliotheca Vaticana Roma, Bibliotheque Casanatense Rome, British Museum, Bodleiana Oxford, Paris.

כלם פתחו לי שעריהם ונתנו לי היכלת לנצל את אוצרות כתבי היד והספרים שלהם.

 

ה.

מהותו וטבעו של המלון

עתה עלי לבאר טבע המלון ומהות מלאכתי לפרטיה, לא בלבד מבחינה המדעית כי גם, והעקר, מבחינה הלאֻמית. זמן גדול עתה ללשוננו. הננו מתחילים להחיותה, לעשותה לשון חיה חיים שלמים גם בדבור פה. וצרכי לשון חיה מרֻבים. צריך למלא החסר בכל המקצועות וגם להעשירה, להאדירה. איך? מה הם הדרכים לזה? תשובה נכונה על זה אי אפשר [לתת] כל זמן שאין לעינינו כל מה שנוצר בלשוננו בכל הזמנים. זה מלון הלשון העברית של כל הדורות. זה אוצר שלם נאצרו בו כל המלים שנוצרו בלשון זו בין בימי חייה השלמים, כשהיא היתה לשון הדבור והכתב של העם כלו, ובין בחצי חייה, כשהעם דבר לשונות אחרות והשתמש בה רק בכתב, ושנשמרו לנו באחד מהמקורות של הלשון שאמנה להלן. זו רשימה שלמה מכל המלים ששמשו בזמן מן הזמנים בלשון העברית בדבור או בכתב, בין שעקר לדתם בלשון העברית עצמה ובין שנכנסו לתוכה מתוך הלשונות השמיות האחיות, וכמו כן קצת מלים שאולות מלשונות לא שמיות, שכבר נשתרשו בתוך הלשון ופשט השמוש בהן כאילו היו ילידי הלשון העברית[8].  וכל מלה ומלה מבארה בצורותיה הדקדוקיות, ומה מקורה, ומה היתה משמעתה בראשיתה ומה נוסף אח"כ ומה גורלה במשך הזמנים.

 

א.       אוצר המלים

בהיות שזה ספר כלל כל מלה ששמשה בלשון בזמן מן הזמנים, לכן קבעתי בו ערכים מיֻחדים משרשים דומים,שמשמעת הענין במקום מן המקומות בהמקרא הוכיחה לי מציאותם בלשון, אעפ"י שחכמי הלשון שקדמוני לא הרגישו במציאותם, כי, כמד, לגא, מד, מז, מל, ב.מלאך וכיוצא בהן. הבאתי המלים שנמצאו בקצת הכתבות כמו זדה ונקבה מכתבת שלוח, פשת מכתבת גזר וכד', [9].

התבחין למלה ארמית בתו"מ ובספרות שלאחר התלמוד, אם השתמש בה המשתמש בתור מלה ארמית או כבר חשבה מלה עברית אעפ"י שצורתה עוד ארמית, היא הסביבה. מלה ארמית שבאה בתוך סביבה עברית ר"ל בתוך מאמר שכלו עברי, בין מלים עבריות לפניה ולאחריה, היא כבר עברית ויש לה הזכות להרשם במלון עברי, ואין הבדל אם באה מלה זו בתוספתה ומשנה, גמרה ומדרשים, אבל מלה ארמית שלא באה בתוך סביבה עברית, בתוך מאמר עברי, אין לה זכות האזרחות העברית, אפי' אם באה בתוספתה או במשנה, אפי' אם השתמש בה רבנו הקדוש או רבי עקיבא או רבן גמליאל בתוך מאמר ארמי. וכן הדין במלים הערביות שבספרות שלאחרי התלמוד: כל מלה ערבית שהשתמש בה מחבר עברי בספר עברי בשגירת הלשון במאמר עברי היא כבר מבחינה המלונית, עברית, אך אם הזכיר המחבר מלה ערבית, בהערת קדם: שקורין בלשון ערבית, וכדומה, המלה הזאת נשארת ערבית ואין לה זכות להרשם במלון עברי. בדבר הצורה של המלים הארמיות שבתו"מ, הנה קצתן כבר נתעברה צורתן בהספרות  שלאחר התלמוד, כמו גמרא שבאה גם בצורת גמר  ובצורת גמרה, וקבעתי להן ערך לפי הצורות האלה, ואעפי"כ רשמתין גם בצורה הארמית במקומה. ואיזו המלים שלא מצאתין עדין בצורה עברית בספרות, סמכתי  בקצתן על השמוש בדבור בא"י ועל הסכמת ועד הלשון, ובקצתן הנחתי צורתן כמו שהיא.

ואף אותן המלים שבמקרא, שלפי דעת חכמי זמננו הן משֻׁבָּשות ולא היו כלל בלשון האמתית, לא בלבד אותן שאין דעתי כדעת החכמים בזה, אלא אפי' באותן שגם דעתי כך, הבאתי אותן לא בלבד בתור מלה הנמצאת בהמקרא, אלא גם בתור מלה של הלשון, יען בכח הנֻסחה של המסורה המלים האלה נתקבלו אצל היהודים בתור מלים מהלשון והסכימה דעתם עליהן ויש להן זכות קיום בלשון.

וכמו כן לא יכלתי להרשות לעצמי לא להכניס אל תוך המלון אותן המלים מהפיוטים שנוצרו בטעות על יסוד מֻטעה של שניות השרשים וכיוצא בזה. ולא בלבד מפני שהמלון הוא גם מלון של הפיוטים, וחובה לרשם בו המלים שיש בהפיוטים לפחות בתור מלים פיוטיות[10], אלא גם מפני שאין מחבר מלון רשאי להיות דן יחידי איזו מלה להכשיר ואיזו לפסל. ולא עוד אלא שבכח המקום שתפסו הפיוטים בתפלות היהודים מאות בשנים נהיו גם המלים המשבשות מלים של הלשון. גם בלשונות הלועזיות של אמות העולם יש מלים רבות בלשון שנתהוו בטעות, בטעות הדקדוק, או בטעות שמיעה או קריאה, ואעפי"כ בהיות שפשט שמושן בלשון, הן נחשבות למלות הלשון ככל המלות אחיותיהן שנוצרו לפי כל חקי הדקדוק. וכבר נשא ונתן בשאלה זו החכם היהודי דרמשטטר בהקדמת  Dictionnarie histoique de la langue Française . גם מלים של תִּפְלות, שמות ופעלים של דברים ופעלות טבעיות המכֻנים "נבול פה", לא דחיתי ממקדש הלשון. והנה כל זמן שהלשון העברית היתה רק לשון הקדש, ששמשה רק בדברים שבקדֻשה או בדברים מפשטים בלבד, היה זה דבר טבעי ולא עלה על הדעת להשמיט מלה הנמצאת בכתבי הקדש או בתו"מ.  זכות הספרים הקדושים הגנה על המלים האלה. אך עתה כִוָּן שהלשון נעשית לשון הדבור לגדולים וקטנים, אפשר שיטען טוען: זו פריצות גדר הצניעות להביא מלים של נבול פה בספר ולפרשן ולהביא להן משלים מתוך הספרות. אבל השיב J. Grimm על טענה זו בהקדמת המלון שלו (ΧΧΧIII) ואמר: מלון אינו ספר מוסר שנועד ללמד הלכות צניעות לבחורים ובתולות. ואם במלון מעשי, שיד הכל ממשמשת בו, יש מקום לקצת זהירות, הנה במלון מדעי, שהוא ספר מדעי,  הכל תורה היא וללמֹד צריך המבקש צרכו, ואין שום הבדל בין מלה של כנוי להדברים היותר עליונים וקדושים ובין מלה של כנוי להדברים והמפעלים הנחשבים לשפלים וגסים ומנֻולים. הכל, מבחינה המדעית של הלשון, תורה היא, ואין מחבר מלון רשאי להשמיט כלום מכל זה.

 

ב.       גבולות הזמן של המקורות

הגבול הקדום של המקורות הספרותיים הוא התנ"ך, ולגבול האחרון של זמננו קבעתי את דורו של יל"ג שבו נחתמה הספרות של הדור שלפני דורנו הנכחי. הסופרים שלאחרי יל"ג הם בני דורנו ואין הדבר נהוג להשתמש במלון ביצירות בני דורו של המלון ולהסתיע בסופרי הדור הזה. והכנסתי עוד קצת מלים שנוצרו בא"י מעת התחדשות הדבור העברי שם וכבר נתקבלו בשמוש הלשון של רֹב המדברים עברית ובפרט חלק ממה שקבע ועד הלשון שבירושלם.  שמות עצם הפרטיים של אנשים ושל ארצות שבתנ"ך ותו"מ וכמו כן המלים הארמיות, היוניות, הרומיות והפרסיות שנמצאות בתו"מ אך לא נשתרשו ביותר בלשון ולא פשט השמוש בהן, יבאו יחד בכרך מיֻחד של מלואים להמלון[11].


 

 

ג.        הסדר.

כל המלים, כשמות כפעלים, בין שהן ערֻמות מתוספת אות שמושית בתחלתן בין שיש להן אות שמושית בראשן, נסדרו ונתן לכל אחת מקום באות לפי האות הראשנה של המלה ולא בתוך שרשה. אֶגְרֹף באות אלף אחרי אגר ולא אחרי גרף, מִכְתָּב במם ולא בכתב, קרבן אחרי קרבה ולא בערך קרב, שעבד באות שין, אחרי [שסק] ולא באות עין אחרי עָבַד.  תִּרְגֵל באות תו ולא אחר רגל. טעם הדבר כבר בארתי למעלה. לסדר זה מתנגדים קצת החכמים, וכבר ערער על סדר זה Delitzsch בספרו Prolegomena eines neuen Heber.oAram. Wörterbuches, §3, ודרש דוקא לסדר המלים לפי השרשים, וטען שהיודע דקדוק לא יקשה [לו] למצא המלה, ובמקום שיש ספק, צריך לרשם המלה בהערה למטה בשני השרשים המספקים. וכך גם דעתו של Th. Nöldeke במאמרו אדות Proleg. של דליטצש בהקבץ  ZDMG 40, 718. ומחלקת זו נפלהגם בין חכמי לשון יונית בנוגע למלון של הלשון היונית. כך סדר Stephanus את המלון היוני הגדול, ורק המלוני פַּסּוב דרש דוקא לסדר גם מלון יוני לפי סדר השרשים[12].  וכך היה מעולם דרכם של מחברי המלונים שלנו, הקדמונים והחדשים, כמו ספר השרשים של ר' יונה אבן גנאח, ספר השרשים של הרד"ק והבאים אחריהם. וכך היה דרכם של מחברי המלונים הערבים הגדולים. ואין ספק בדבר, מבחינה המדעית יש לדרך זו יסוד נכון, כי הוא יותר מכֻוָּן לדרך הסתעפות הטבעית של הלשון, שבודאי  העקר היה השרש וממנו נסתעפו כל הנגזרים.  ואעפי"כ, כבר נפסקה הלכה למעשה אצל כל מחברי המלונים, לא בלבד הקטנים המעשיים אלא גם הגדולים המדעיים, לתת לכל מלה מקום לפי סדר אותיותיה במָכרת בא"ב, בין אותיות השרשיות ובין אותיות השמושיות, מפני שהסבות שכבר הזכרתי  בהקדמה למחברת הדמיון הן כל כך חשובות, שהן מכריעות את הכף נגד היתרונות שיש להסדור לפי השרשים. וכך נהגתי גם אני בספר זה, כמו שבארתי למעלה, אך כדי לצאת גם ידי הצרך המדעי רשמתי, לא אחרי כל הערך העקרי כמנהג מחברי המלונים החדשים להמקרא Gesenius-Buhl ואחרים, אלא מיד בראש השרש, את כל הנגזרים ממנו בין מה שנמצא מהם בתנ"ך ובין בתלמוד ומדרשים וכל הספרות שלאחרי התלמוד[13]. במלים המקראיות, שרבות מהן באו בהמקרא בשתי צורות, מלאות וחסרות, נהגתי מנהג רֹב החדשים לקבע אותן לפי הצורה היותר תדירה במקרא, לפחות בכל מקום ששתיהן אפשריות לפי הדקדוק ואין להכריע בודאות גמורה מה היתה צורת המלה בפי העם בחיי הלשון. רק במקום שאין ספק בדבר שהמלא הוא תוספת יתרה של הזמן המאֹחר, או החסר הוא טעות סופר או השמטה בכונה מפני צרך הכתיבה וכיוצא בזה,  לא השגחתי בצורה זו. על כל פנים רשמתי את המלה בצורתה השניה במקומה וצויתי להמבקש לעַיֵּן (עי') ושלחתי את המבקש למקומה העקרי של המלה בספר. את המלים מתלמוד ומדרשים, וכמו"כ מהספרות שלאחרי התלמוד, שהן כתובות  בכל פעם "מלא" בוו ויוד, וגם "מלא דמלא" בשתי ווים ושתי יודים לסימן הנקוד, אפילו במקום שדקדוק המלה פֹסֵל כתיב זה, קבעתי את המלה במקומה לפי הצורה הדקדוקית הראויה של מלות המקרא, ובקצתן שהן מצויות הרבה בכתיב המלא, רשמתי אותן בצורה זו לפי מקומה בסדר א"ב ושלחתי את המבקש להמקום העקרי. אותם בינוני פֹעֵל, שכבר נהיו לשמות גמורים, כמו סוֹפֵר, מוֹכֵר, מְלַמֵּד, וכיוצא בהן הרבה, קבעתי להם ערך בפני עצמם לפי מקומם בסדר אותיותיהם, והבאתי גם הבינוני סֹפֵר, מֹכֵר, מְלַמֵּד, בתוך ערך ספר, מכר, לִמֵּד, וכיוצא בזה. 

לקצת שרשי ל"י מֻפקת, כמו אָתַי, חָסַי, שכללו המלונים בהשרשים ל"ה, קבעתי ערכים מיֻחדים במקום הנאות להם לפי ל"ה שלהם, בכל מקום שפֹּעל ושם, לפי צרופי אותיותיהם, מקומם אחד בסדר א"ב הקדמתי השם להפעל, לא מפני שאני מכריע כי בעצם השתלשלות הלשון השם הוא קדום להפעל, שבשאלה זו עוד לא באו החכמים לכלל הסכמה ולפי דעתי אין להכריע, אלא מפני שעפ"י רב השם יותר קל לבאר ולגדר, ואחריו יותר קל לבאר את הפעל יל ידי השם: חָכַם = היה חָכָם.  בד"א אם שניהם, השם והפעל, באו במקורות בזמן אחד, אבל אם לא בא השם אלא במקורות מאחרים של הספרות והפעל במקורות קדומים, סדרתי הפעל קדם מפני הרגש של סדר הזמנים שאדבר עליו להלן. בערכי הפעלים סדרתי עפי"ר את הבנינים לפי הסדר הרגיל, קל, פִעֵל וכו', אבל, גם כאן בד"א כשהבנינים באו במקורות פחות או יותר מזמן אחד, אבל אם לא בא הקל למשל אלא במקור מאֹחר, למלש בתלמוד או אפי' בדה"י, והתפעל במקור קדום למשל בבראשית. אני מקדימן כמו"כ מפני הסבה של רגש הזמנים.

 

ד.       פרוש המלים ותרגומן בלעז

בדבר פרוש המלים, כבר אמרתי בהקדמה למעלה,  כי לא הסתפקתי לפרש מלה אחת במלה שניה נרדפה לה ולפרש אח"כ את המלה הנרדפה בזו המלה המפרשה על ידה אלא התאמצתי לבאר כל מלה ומלה באור מספיק ומדֻיָּק, לפי מהותו וטבעו של הדבר המכֻוָּן בהמלה. כמה זה דבר קשה בהרבה מהמלים, יֹדֵע רק מי שנסה בעצמו לבאר מלה בעצם אותה הלשון של זו המלה.  ובהיות זה המלון נועד בעקרו למי שכבא מבין פחות או יותר דברים כתובים עברית, הנה, אלמלא היינו כבר עם ככל העמים, עם שרֹב הגדול של בניו יֹשבים בארצו ומדברים לשונו, ומפעל כזה נועד כמעט רק להם לבדם, כי אז היה הבאור העברי הזה בלבדו מספיק ולא היה בו צרך ללעז את המלים בלעז, כמו שאין תרגומים נהוגים בהמלונים הגדולים של אה"ע. אבל, הגע לא הגענו עדין למדרגה זו, עוד רֻבו הגדול של עמנו בנכר, ויש בהם רבים שקשה להם להבין משמעתה האמתית של המלה על פי הבאור בלבדו, ובהיות שהמלון נועד גם לחכמי אה"ע החקרים בלשון עברית, ובהם לא רבים המבינים את הלשון העברית כמו שאנו משתמשים בה עתה, ויקשה להם להבין את משמעת המלה על פי הבאור העברי, לכן היה עלי לוַתֵּר קצת בנקֻדה זו, ועפ"י עצת חכמים ורצון המו"ל לעזתי את רב המלים, עד כמה שזה נצרך, בשלש הלשונות אנגלית, צרפתית וגרמנית.

והנה כבר אמרתי, שכל מה שהתעמקתי יותר בחקירת המלים של לשוננו, ראיתי כי עלי להביא כמעט את כלן בכור מבחן חדש כדי לעמד על משמען בודאות גמורה. ובאמת, בהרבה מלים, יצאו אותן שפרושן ידוע ומפרסם ואין בן מקום לשום פקפוק, עמדה לפני השאלה, גם במקום שפרוש המלה מֻסכם מכל המפרשים, מי יֹדֶעַ, אם באמת כך פרושה, ובפרט איה המקור הראשון לפרוש המֻסכם. וכלל גדול שמתי בפרוש המלים  שממנו לא זזתי, והוא: דברה תורה כלשון בני אדם. שום פרוש מלה אינו אמתי אלא אם על פיו דברי הכתוב הם טבעיים כלשון בני אדם. פרוש, שאינו עושה את מליצת הכתוב טבעית כלשון בני אדם, אל תאבה ואל תשמע לו. ולכן בקשתי בכל מלה מסֻפקת פרושה קודם כל לפי ענינה, לפי ענין הדברים שמדבר שם, ולא נתקררה דעתי אלא כשראיתי לפני הכתוב טבעי ונאות לפי הענין באמת כלשון בני אדם, ואח"כ התבוננתי לדעות מי שקדמני, למן הקדמונים ועד החדשים, למן המקורות היותר קדומים לפרושי המקרא, הם התרגומים הקדמונים: היוני, המכנה השבעים, ואונקלוס ועקילס ושאר התרגומים ותרגום רסע"ג, והמפרשים המדקדקים שלאחריו: ר"י קריש, מנחם ודונש, אבן חיוג, ר"י אבן גנאח, רש"י, ראב"ע רד"ק וכו' והחדשים מאה"ע עד הזמן היותר אחרון.  ובחפושי זה מצאתי הרבה פעמים שמה שהתגדרו בו קצת החדשים כבתגלית גדולה שלהם, כבר אמרוה קצת קדמונינו, בפרט ריב"ג.


 

ה.       משמעות המלה

דבר ידוע הוא, כי בכל לשון ולשון כמעט כל מלה משמשת ביותר ממשמעה אחת וישנן מלות שמשמשות בהרבה משמעות פחות או יותר דומות וקרֹבות אך מכל מקום מתחלפות זו מזו. וכבר דברו חכמי הלשונות על סבת דבר זה, ובארו כי רוח האדם בטבעו הוא קצת עצל  בכל פעֻלותיו וכמו כן בפעלת היצירה הלשונית ועל פי רֹב אינו יוצר שרשים מיֻחדים אלא לפי הצרך הגמור, ובכ"מ שאפשר לו הוא מקמץ בבריאה ומסתפק בשרש אחד לכמה משמעות דומות. ודבר מובן מאליו הוא, כי כל שרש וכל מלה שנגזרה ממנו שמשו בתחלה במשמעה אחת עקרית ואחר כך, מעט מעט, לפי צרכי הדבור והרחבות מֻשגי המדברים, נסתעפו ממנו משמעות האחרות זו מזו בדרך הגיוני. ואין ספק בדבר, כי המשמעה הראשנה ששמשו בה השרשים והמלות הנגזרות היתה משמעה פשוטה, ממשית, טבעית, ואחר כך נסתעפו המשמעות היותר דקות והיותר מפשטות, וכיוצא בזה.וכך הדבר גם בלשון העברית.  הרבה מלים משמשות בה בהרבה משמעות, קצתן בעשרים ויותר, ואין ספק כי גם בה היתה המשמעה הפשוטה, הטבעית, הראשנה, וממנה נסתעפו השאר זו אחר זו מפשוט למרכב, מממשי למפשט.  ובמלון שרוצה להיות מדעי, בודאי מהראוי הוא לסדר  את המשמעות לפי הסתעפותן הטבעית, מפשוט למרכב, מממשי למפשט, וכו'.  כמנהגם של המלונים המדעיים המתֻקנים של אה"ע. וכך עשיתי גם אני בתחלת עבודתי.  בכל המלים ובכל מקום שזה אפשר, כך הדבר בספר זה. אבל בכל מה שהוספתי לחקר בעמקי הלשון, כך הלך והתחזק בקרבי הרגש של דברי הימים וסדר הזמנים. והנה מלים רבות באו דוקא במקורות הקדומים, בהחלקים היותר קדומים שבמקרא, במשמעה דקה, משאלה, מפשטה, ורק במקורות מאחרים מאד, בתו"מ, באו בהמשמעה העקרית, הפשוטה, אך מפני הרגש של דה"י וסדר זמנים לא יכלתי להקדים המשמעה העקרית שבהמקור המאחר ולהביא אח"כ את המשמעה שבאה בהמקור הקדום, והכרחתי עפ"י רגש זה, להקדים את המשמעה המסתעפת להמשמעה העקרית.  והנה גם בלשונות אה"ע יש שהמשמעות העקריות, הקודמות, נמצאות במקורות מאֹחרים, ומשמעות משאלות, מסֹעָפות במקורות קדומים.

וכדי לתקן תקלה זו בחר לו מחבר המלון הגדול הצרפתי Littre` דרך משנה: בתחלה הוא מסדר את המשמעות זו אחר זו לפי סדר הסתעפותן הטבעית, לפי דעתו, ומביא משלים מהספרות מבלי להשגיח בסדר הזמנים, ואחר כך הוא חֹזר למביא משלים מכל מקורות הספרות הצרפתית לפי סדר הזמנים. וכעין זה נהג גם Murray בהמלון האנגלי הגדול החדש.  אבל, דרך זה היה במעט אי אפשר בלשון עברית, מפני הבדל הגדול של חשיבות המקורות, ליחס למלה בראשנה משמעה, שאין לה אלא בתו"מ, ואח"כ מהשמעה שהיא משמשת בה בספר בראשית.

משמעה שפרוש אמתי מחַיב למלה מן המלים, היא משמעה אמתית, ששמשה בה מלה זו בחיי הלשון שמוש כללי בכל העם, או לפחות שהשתמש בה במשמעה זו מי שאנו מוצאים אצלו מלה זו, ואפילו אם אחר כך במקרה או לסבה מן הסבות לא השתמשו במלה זו בהספרות במשמעה זו, חובה לרשם משמעה זו בתוך משמעות המלה. אבל, יש במקרא ומעט גם בתו"מ מלים שפרשו מפרשים או שפרש מפרש אחד בטעות, לא לפי פרושן האמתי. משמעה זו אינה אמתית, ואין לה מקום בתוך משמעות המלה. אבל, אם על סמך פרוש המֻטעה ההוא השתמשו סופרים בני סמך במלה זו במשמעה ההיא,הרי משמעה זו יש לה זכות בלשון וצריך לרשמה בתוך משמעות המלה[14]. 

 

ו.        המשלים

כבר אמרו חכמי הלשון, כי מלה רשומה במִלּוֹן בלי משל וסעד מהספרות כגוף בלי נשמה. רק המשלים מהספרות נֹתנים להמלה הרשומה בהמלון חיים, רק על ידם אתה מרגיש כי לפניך מלה חיה ששמשה באמת בלשון, ואתה רֹאה איך הוא שמושה. ובשביל הרבה דברים צריך להביא סעדים מהספרות, בשביל צורתה הדקדוקית של המלה, ובשביל משמעתה, להוכיח שבאמת במשמעה זו שנתיחסה לה בהמלון היתה משמשת, ובשביל דרך שמושה, ובשביל סדר הזמן, אימתי שמשה כך, ואם זה היה שמוש כללי או של יחיד, ואם שמשה בדבור הפשוט או במליצה ושיר וכדומה. דבר נקל הוא לראות, כי לענות על כל השאלות האלה נצרכים הרבה סעדים למשל מהספרות, ולכן כלל גדול אמרו חכמים במלון מדעי כזה: כל המרבה בסעדים מהספרות בכל הדורות הרי זה משֻבח. ובעברית נצרכים עוד הסעדים להכתיב, ולכל הגופים והזמנים.  ולפיכך לא יכל לא יכלתי לנהג במלון זה מנהג בעלי המלונים שלנו שהיו לפני, שהיו מסתפקים עפי"ר בשנים שלשה משלים מהמקרא, ועפי"ר היו מביאים מהכתוב רק את גוף המלה, ומלה אחת או שתים שלפניה או שלאחריה. משלים בכמות ובמדה כזו אינם ממלאים את התפקיד שאמרו חכמים במשלים וסעדים במלון מדעי, ואנהג גם בזה מנהג בעלי המלונים המדעיים של אה"ע ואביא לכל מלה ומלה סעדים מכל הספרות העברית בכמות מספקת ובמדה מספקת, לפי מה שמצאתי בהמקורים הספרותיים שלנו למן התנ"ך ועד סוף דורו של יל"ג, שאותו קבעתי לגבול האחרון להמלון שלי, כמו שכבר בארתי למעלה בסעיף גבולות הזמן של המקורות.  להמלים של המקרא הבאתי סעדים מכל ספרי התנ"ך שבאה בהם המלה, לפי סדר הזמנים, עד כמה שזה אפשר, לפי מעמדה הנכחי של החקירה המדעית בדבר זמני חבור כל חלק וחלק מהמקרא, שעדין לא באה לכלל החלטה ודאית כדי שיוכל מחבר מלון לסמך עליה[15].  שבעת גוני הקשת של התנ"ך של פרופ. P. Haupt לפי סדר הזמנים של כל פסקה ופסקה אינם לעת עתה אלא השערה בעולם של חכמים יחידים, ולא מפיה יוכל לחיות מחבר מלון מדעי.  לא מפני ההשערה המדעית פחות או יותר, שספר הכהן (ספר ויקרא), המכֻנה בפי  החדשים P הואאחד הספרים היותר מאֹחרים בתנ"ך, אפשר בסדר הבאת הסעדים למלה מן המלים להקדים פסוק מעזרא לפסוק מויקרא.  ובאין יסוד נכון ודאי לסדר הזמנים של כל חלקי התנ"ך, בחרתי לאחז בענין זה בהסדר המקֻבל בעמנו לחלק את כל המקרא לשלש מדרגות, תורה, נביאים וכתובים, ולהביא מהתורה לפי הסדר המקבל של חמשה החמשים, ואח"כ מנביאים ראשונים ואחרנים ושלש המגלות, שה"ש, רות, איכה, לפי סדר הזמנים, ואח"כ מכתובים וקֹהלת ואסתר. ומלבד הסעדים מהמקרא הבאתי אחריהם עוד סעדים מבן סירא והתלמודים, שמהם אפשר לראות עד כמה היו המלים של המקרא נהוגות בשמוש בזמן ההוא, ולבסוף מהספרות שלאחרי המקרא, בפרט מהפיוטים והמליצה והשירה מכל הזמנים, שמהם נראה עד כמה ואיך השתמשו מליצי כל הדורות במלה מהמלים של המקרא.  להמלים של תו"מ ושל הספרות שלאחרי התלמוד הבאתי סעדים בכלל לפי סדר הזמנים, אך לא דקדקתי בזה דקדוק מיֻתר עד כחוט השערה.  וכל אלה המשלים הבאתי, כמו שאמרתי, בכמות מספקת וגם במדה מספקת. בנקֻדה זו אין יסודות קבועים, ולא יכלתי אלא לעשות לפי ראות עיני ולסמך רק על חוש המלוני שלי. בענין הכמות הבאתי כל סעד שראיתי שהוא מאיר איזה אור על ענין המלה ועל אֹפן שמושה ופעמים גם מפני יפי המאמר בעצמו. ובדבר מדת הסעד, פחות או יתר קצר, השגח השגחתי בכל סעד שנהבאתי, שיהיה בו גם מאמר שלם, ובכל מקום שזה אפשר, שתהיה המלה מֻקפת מלים גם מלפניה וגם לאחריה.  

והנה ידע ידעתי כי כאן מקום לקנתרנים לבוא אתי בחשבונות, ולטען כי משל פלוני מיֻתר, שאינו מוסיף כלום, ופסוק פלוני או מאמר פלוני הוא אר-ך מדי ואפשר היה לקצרו.  ועל ידי זה היה אפשר לקמץ בספר של הרבה אלפים דף עשרות אחדות של דפים.  וכבר שמעתי קצת טענות כאלה. אבל, כבר אמרתי בהקדמת המחברת לדמיון, כי בחר בחרתי לחטא ביָתֵר מבחָסֵר.  מוטב שיהיו בספר מאות אחדות של סעדים יתרים, אפי' אם הם באמת יתרים, משיחסר סעד אחד נצרך.  ואם יש לי צרך במליץ ישר בענין זה, אסתיע עוד ברבם של מחברי המלונים הגרמנים Jacob Grimm שאמר בהקדמתו להמלון הגרמני הגדול: Hin und wieder wird man der belege zu viel angebracht meinen, namentlich aus Luther und Goethe  (עמ' IIVΧΧΧ), וענה שבדבר זה חוש המלוני של המחבר הוא בלבדו מכריע וכל משל וסעד מאיר איזה אור על המלה, וכמו כן בדבר מדת הסעדים. כך נהג המלונאי הצרפתי Littre` לתת פסוקים שלמים, וזהו מה שעשה את מלונו לא בלבד מפעל מדעי אלא גם מפעל ספרותי, מֹשך את הלב, שכִּוָּן שהתחיל אדם לקרא ערך, אינו מניח את הספר מידו עד שגמר את כל הערך.  וגם בספר מדעי גרידה כבר אמרו החכמים האנגלים E. Hatch and H. A. Redpath בהקדמת ספרם Concordance to the Septuagint, Oxford 1897: The object aimed at in the Quotations for each word has been to give, as far as possible, enough of the context to show the grammatical construction of the word, the words with which it is ordinarily associated.                                                                                

 

ז.        החקירה הלשונית

בהערות פחות או יותר ארֻכות בירכתי הדפים נתתי החקירה הלשונית בכל מה שנֹגע להמלה: צורתה, נקודה, פרושה, דקדוקה וההשואה הלשונית עם שאר הלשונות השמיות וכו'. למן הקדמונים שלנו ועד החדשים, חכמי ישראל וחכמי אה"ע שעסקו בחקירת הלשונות השמיות, והעברית בפרט.  את דעות קדמונינו ודבריהם אני מביא עפי"ר בלשונם ממש, כדי שיראה הקרא בעצמו מה היו דעותיהם של קדמונינו בשאלות האלה, ואיך השתלשלו החקירות הלשוניות מן אז ועד ימינו, מה נתנו חכמינו הקדמונים והחדשים ומה חדשו חכמי אה"ע.  בהשואה הלשונית שמתי דעתי להלשונות השמיות שאני בקי בהן, והן: כנענית, ארמית, סורית וערבית. אשורית ואתיופית אינני יודע, אך באשורית יכלתח להשתמש לחקירותי בהמלונים של F. Delitzsch וMuss-Arnolt, אף היה לי לעינים בכֹל הנֹגע ללשון זו הכהן הדומיניקני המלֻמד P`ere D`horme, שבכל היותו עוד צעיר לימים, כבר קנה לו שם בן סמך במקצוע זה. בפרט הלשון הערבית היתה לי למעין ישועה במקירה הלשונית של לשוננו, מפני שבלשון זו, החיה אתנו כיום הזה, אנו עומדים על יסוד חזק בפרוש משמעות מלותיה, ומפני שבה נשמרו לנו צורות דקדוקיות עתיקות קדומות של הלשון השמית הקדומה, ומפני שאוצתר מליה הרחב והעשיר כל כך הוא אוצר משֻתף של כל הלשונות השמיות, כמו שהוכחתי ובארתי נקודה זו במחקרי באחת הישיבות של ועד הלשון, שנתפרסם בזכרונות הועד מחברת ד'.  כל מה שהתעמקתי בחקירת הלשון הערבית, כך נפתחו לפני יותר ויותר לרוחה שערי אורה להבנת הלשון העברית, ואוצר המלים של זו הלשון הערבית נתן לי היכלת למצא הפרוש האמתי של הרבה מלים במקרא שאפילו החדשים נתלבטו בפרושן ולא עלה בידם למצא להן פרוש נכון, אף גליתי במקרא מלים עתיקות עבריות שלא הרגישו בהן לא קדמונינו ולא החדשים. בחשיבות הלשון הערבית לחקירת הלשון העברית, דקדוקה ופרוש מליה, כבר הרגישו קדמונינו, רסע"ג[16], יהודה בן קריש, ר"י חיוג, ר"י אבן גנאח[17], דונש בן לברט[18], דונש בן תמים[19], אבן ברון[20], רמב"ם[21], ותנחום ירושלמי[22], וחוקרי חכמי הלשון העברית בזמן החדש, למן  Gesenius[23]ועד ימינו, כלם חפשו בלשון הערבית, והפכו בה והפכו בה, ואף על פי כן נעלמו מהם הרבה פרושים, שאין ספק באמתותם, שמצאתי אני בסיוע הלשון הערבית.  רבים מן הפרושים החדשים האלה מקימים את אמתות הנסחה המסורה של המקרא במקומות שרב החדשים החליטו שהנסחה המסורה היא משֻבשת. ובכל מקום שהסתיעתי בלשון הסורית ובפרט בלשון הערבית, לא הסתפקתי לומר: כך משמעת מלה זו בלשון זו, אלא הבאתי את דברי המלונים המקוריים שלהם  בלשונם ממש, כדי שלא יהיה הקורא צריך להאמין לי כי כך הוא, אלא יראה בעיניו ממש. כי כבר הראה לי הנסיון שאפילו קצת גדולי החכמים יחסו בטעות למלה מן המלים של הלשון הערבית משמעה שאין לה באמת, או שאינה  אלא משמעה צדדית, מליצית וכדומה. וכדי שתהיה לנו ודאות גמורה בלשון שאין משמעה זו דעת יחיד של מלונאי אחד, התחלתי  מן היותר קדמונים והבאתי דברי הבאים אחריו לפי סדר הזמנים ולא הסתפקתי עוד בזה אלא הבאתי גם הסעדים שהמלונים הערבים הגדולים מביאים מהחַדית' או מדבור ששמעו מפי אשה מסיחה לפי תמה וכדו'.  בחקירת משמעת השרשים הסתפקתי בגלוי משמעתם העקרית בזמן שהשרשים של הלשון השמית כבר קבלו צורתם הקבועה, עפי"ר שלָשית, של שלש אותיות, ולא רדפתי אחרי החקירה של משמעתם הראשנה בזמן שהיו אולי שניים, של שתי אותיות, והרבה מהם שנבדלו אח"כ ע"י הוספת אות שלישית, היו לפנים שרש אחד במשמעה כללית אחת. חקירה זו, שאין ספק בדבר שיש בה תועלת לחקירה הלשונית, היא יותר מדי רעועה, ואין לו למחבר מִלּוֹן לטפל בה.

בקצת מלים מתו"מ, שאין להכריע משמעתן מהענין ולא מצאתי סיוע בלשונות האחיות, סמכתי על עדותם של הגאונים, שאצלם היתה עוד מסורה חיה בפרוש המלים. אבל  יש גם שמדבריהם בעצמם נראה ברור, כי פרושם לא בא להם בקבלה, אלא הוא סברתם הם. בפרוש שמות קצת כלים וכדו' (Realien), אם אין יסוד נכון לפרוש מן הפרושים, דעת הרמב"ם מכרעת, שהיה לו חוש לשוני וחקר ודרש בענין זה למראה עיניו בהכלים שהיו מצוין עוד בימיו בארצות המזרח.

 

ח.       נקוד המלים התלמודיות

דבר המובן מאליו, כי אני מנקד המלים בנקוד הטבריני המקֻבל אצלנו.  הנקוד האשורי, הבבלי, העליון, בכל חשיבותו לדה"י שלך הנקוד בכלל, הנה בהיות שאינו נהוג אצלנו במעשה, אין לו מקום בגוף המִלּוֹן (ורק בדה"י של הלשון ובחלק הדקדוק ידֻבר עליו), אעפ"י שאחד מחשובי חכמי הלשון, הוא P. De Lagarde דרש זאת בתוך Orientalia, חוברת II.

בקצת מלים מתו"מ יש מקום לפקפק בקריאתן בנקוד. והנה כבר העיד הרמב"ם,   שראה ספר עתיק, משניות מנקדות בתנועות וטעמים, וכך העיד גם האפודי.  אך לא ידוע מה היה גורלו של הספר המנֻקד הזה, ואולם בקצת בתי ספרים נמצאים חלקים פחות או יותר שלמים ממשניות מנקדות.  בבית הספרים בפירינצה יש שני כ"י, אחד עתיק, אבל בו רק סדר טהרות, והשני יותר חדש, סדר זרעים ומועד. בבית הספרים של המנוח פרופץ דוד קויפצן יש כתב יד של משניות מנקדות, וכמו כן יש קטעים של משניות בפרט מהגניזה בבתי הספרים Bodleiana, Brit. Museum, ביה"ס של אלקנה אדלר, שקצתם כבר נתפרסמו בהקֹבץ J Q R , ובביה"ס של בית המדרש לרבנים בניו-יורק[24]  וקטעים מנֻקדים בנקוד עליון בביה"ס בפטרוגראד, שנתפרסמו ב"הקדם" של יצחק דב מרקון. וכמו"כ קצת מלים מנקדות בגוף הפרוש הערבי להמשניות של הרמב"ם, וקצת הנקודים שבתוספתה של ארפורט. בין הקטעים המנֻקָּדים האלה יש שהם מעידים על בעליהם שהיו עמי הארץ, והנקוד כלו משֻבש לפי הלכות הדקדוק. אבל, דוקא זה הנקוד הוא חשוב מפני שהוא מעיד שאינו נקוד מלאכותי של המנקד לפי כללי הדקדוק אלא לפי הקריאה המקֻבלה במקום המנקד.  יש גם משניות נדפסות מנֻקדות, והיותר חשובות שבהן הן מה שנדפסו באמשטרקם בדפוסו של מנשה בן ישראל, ובליוורנו ע"י אלטראס.  אלו ואלו חשודות  שנעשו בכוונה עפ"י הדקדוק, כמו שמתפאר בזה אלטראס בפרוש.  ואעפי"כ גם הן יכלות לשמש לפעמים כעדות להקריאה המקֻבלה.  של ברלין כלה דקדוקית ואינה שוה כלום.

כל אלה כתבי היד, חוץ מכ"י של קופמן, למדתי ורשמתי ליח נקוד המלים שבהם. מלבד זה התבוננתי לנקוד המלים שבפסקי המשניות והתלמוד, שנמצאים במחזורים וסדורים עתיקים נדפסים וכתבי יד שבבתי הספרים הגדולים.  ומלבד זה נסתיעתי בהקריאה המסורה של האשכנזים והספרדים והתימנים, בפרט של הספרדים והתימנים, שאצלם המסורה של קריאת המלים יותר קבועה ונמסרת באמת מפה לפה, מרב לתלמיד.

כל אלה החקירות המתחלפות נקבצו בהערות שבירכתי הדפים, וקצתן גדלו ורחבו כל כך שנהיו למחקרים שלמים, אך טבע הספר ויעודו להיות האוצר לכל עניני הלשון העברית לא הרשוני להשמיט כלום מההערות האלה.

בכל אלה הסעיפים שמניתי כאן אמצתי את כחי ככל מה שהיה לאל ידי לצאת ידי חובת מחבר מלון מדעי לפי כל דרישות המדע של ימינו ממפעל כזה. אבל, ברית כרותה לאדם שהוא טֹעה לפעמים בדבר היותר נראה לעינים, ובודאי יש גם בספרי טעיות ולקויים, וכבר הגיעוני מקצת גדולי חכמינו קצת הערות, וןגם אותן, כמו מה שנשמט מחמר המלון ,אפרסם בכרך המלואים.

ופה עלי עוד להעיר דברים אחדים על שֵם הספר.

כבר הזכרתי כי עוד בתחלת המחשבה אדות קבוץ של מלים לצרך המעשי של תחית הלשון, צץ בדעתי שֵם חדש לספר כזה, והוא מִלּוֹן. ידעתי אז, כי רגילים הכותבים עברית לקרא ספר כזה "ספר מלים", שהוא תרגום השם הגרמני Wörterbuch, אבל, כבר אז בחלה נפשי בשמות מרכבים משתי מלים שלמות מקפות זו לזו, ידעתי כי יש ספר שנקבצו בו מלים מהתלמוד והמדרשים, ושמו ערוך, אך לא עלתה אז על דעתי אפשרות לעשות שם זה לשֵם כללי לספר כזה. השם אגרון לא היה ידוע לי, ואע"י שאין בשם זה שום דבר המורה על מהותו של ספר כזה, בכ"ז אולי היה ראוי לקבל השם הזה שהשתמש בו בראשון בחכמי הלשון שלנו.  אך השם מִלּוֹן שהבריק בדעתי אז, שנבנה על פח חקי הדקדוק ובתכנו הוא מתרגם בדיוק את המכֻון בו, וגם צורתו נאה, זכה כי אחרי קצת פקפוקים נתקבל לא בלבד אצל כל היהודים הכֹתבים ומדברים עברית אלא גם אצל אחד מחכמי אמות העולם בני סמך בחכמת הלשון העברית, הוא Dr. Smend, שקרא בשם זה את רשימת המלים שלו לספר בן סירא שפרסם לפני שנים אחדות [1906]. 

 

 

 

ו.

דעת קצת חכמי לשון עברית

החכם המפרסם בחקרי הלשונות השמיות, יוסף הלוי מפריז, כתב לי כי זאת "מלאכה גדולה ויקרה".

החכם המפרסם החוקר בקדמוניות ישראל, דר' א' הרכבי, כתב לי:

חכם יקר ונכבד!

אחרתי מהשיבך עד כה כי קוה קויתי כי ירוח לי מעט מעבודתי ואוכל להאריך בדברי תשובתי כיאות לענין כזה. אולם עתה ראיתי ונוכחתי כי לא במהרה אוכל למלאות חפצי זה, כי לעת כזאת נהדפסים מאמרי וידי מלאות עבודה בקריאת העלים להגיה, לתקן ולכתוב ההמשך.  לכן גמרתי בדעתי לבלי חכות עוד ולהודיעך כי בדרך כלל מצאה עבודתך הנכבדה חן בעיני והעירה רגשי תודה בלבבי, ואם בפרטים אחדים דעתי שונה מדעתך, הנה זה לא ימלט בעבודה מדעית גדולה וחשובה כמוה, ולהוכיח צדקת דעתי יהי מן ההכרח להכנס בדברים ארוכים.  אך אם מתצא לנכון לתת בסוף ספרך מקום להערות אחרים, אזי מוכן גם אנכי לשלוח לך את הערותי[25] כשתשלח לי את העלים נדפסים מעט מעט. ולעת כזאת בלאו הכי לא יתכן לעכב את הדפסת חבורך הטוב והמועיל, ומן השמים יסיעוך להביאו לידי גמר ולתכלית השלמות, כחפץ כל אוהבי שפתנו החמודה ובתוכם גם מכבדך ומוקיר פעלך.

                                                                              דר' א. הרכבי.

 

[הערת צוות פרויקט בן-יהודה: כאן מביא בן-יהודה, ואנחנו משמיטים, עוד ארבעה מכתבי-הערכה מאת המלומדים הבאים:

א.      החכם ישראל לוי, פרופיסור בהסורבון, עורך הקבץ לחכמת ישראל Revue Des E`tudes Juives – בשפה הצרפתית, בחודש יוני 1898.

ב.       החכם דר' א. ברלינר, מברלין, בשפה הגרמנית,  בחודש מאי 1999.

ג.        פרופיסור דר' ו' בכר, בשפה הגרמנית, בחודש יוני 1899.

ד.       פרופיסור דר' דוד קויפמן, בשפה הגרמנית, בחודש יוני 1899.] 

 

 

          

 

                                                                                                                                 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  שנה ט [עמ' 366-359, המאמר חתום 'פאריז יג אדר'.]

[2]  אגב אעיר כאן, כי זה התאר  "נכבדה" לה"שאלה" לא מפי יצא. אנכי ברצותי להגות בשם המאמר עד כמה "שאלה" זו חשובה בעיני לכלל האֻמה, ובהיותי מלא אז רוח הלשונות הלועזיות ודרכי דבוריהם, קראתי שם למאמרי שאלה להטת כמו שאומרים הצרפתים question brülante לכל ענין שהזמן גרם אותו ואינו סובל דחוי.  עורך השחר לא  ראה את התאר להטת להשם שאלה, שהוא על טהרת הלשון העברית, ויחליפנו בהתאר "נכבדה".  והנה, גם אני מודה עתה, כי הדבור שאלה להטת אינו מצחות הלשון העברית המקראית, אך התאר נכבדה קר ביותר ואינו לפי ענין המאמר ולא לפי רוחי בזמן ההוא בחֹם בחרותי ועז הרגשי.

 

[3]  בר גולדברג.

[4]  נזיר כג ע"ב: והאמר רב יהודה אמר רב.

[5]   כונתי למעשה המלשינות הידועה שהלשינו עלי יקירי ירושלים בשנה ההיא.

 

[6] עדיות החכמים לקמן אחרי ההקדמה.

[7] המחבר רשם כאן על פתקה גם את דברי סנדרס בהקדמתו להמלון הגדול:

Werein solches Werk unternimmt, kann natürlich von vornherein sich die Mühseligkeiten und Schwierigkeiten nicht verhehlen, die damit verbunden sind.  Aber er überblickt sie eben nur im Ganzen und Grossen; denn sähe er mit voller Klarheit sie im Einzelnen so vor sich, wie im Verlauf der Arbeit er sie einzeln durchzumachen und zu überwinden hat, - ich zweifle, ob je Einer zu einem solchen Werk sich entschlösse.

Wenn er dann aber mit Aufbeitung all seiner Kraft, durch vollste Hingabe an das Werk es in unermüdeter Ausdauer zu Ende geführt hat, so darf er wohl immerhin mit einer gewissen Genugthuung den aufgeführten Bau betrachten, so wenig er sich auch über das täuscht, was dem beendeten noch zur Vollendung fehlt… ist es da woe s die Bewältigung eines so riesigen Stoffs gilt, auch be idem redlichsten Streben nach Vollständigkeit und Richtigkeit unmöglich, dass nicht dach mancher lrrtum zu berichtigen, und, auch innerhalb der dem Werk mit Bewusstein gesteckten Grenzen, manches Übersehene nachzutragen, manche lücke auszufüllen sei.

[8]  כאן רשם המחבר רמז לדברי גזניוס בספרוGeschichte der hebräischen Sprache und Schrift   (1815), סעיף 17, עמ' 59-64 [על מלים זרות בעברית התנ"כית, שהרגיש כבר אז במציאות כמה מלים כאלה באוצר הלשון המקראי].

[9]  כאן רשם המחבר את דברי P. Schröder  בספרו Die phönizische Sprache (1869), עמ' 24, על אודות מלה שישנה בכנענית ואינה בתנ"ך וישנה במשנה ותלמוד:

…es kann der Vulgärsprache angehört und in die Schriftspr. Keinen Eingang gefunden haben. Im letztern Falle konnte es im Munde des jüd. Volkes fortgelebt haben, bis es in späterer Zeit von den Rabbinen in die Schriftspr.  Aufgenommen wurde.

 

[10]  גם המלים תלויות במזל. גם להן יש מזל. יש מלים שנתחבבו ביותר על הפיטנים בפרט, כמו זלעף, זלעפתי, וכדומה. בכלל כל מה שהיתה המלה יותר זרה, ופחות ידועה, היתה יותר חביבה עליהם. [וכאן מעיר המחבר על] תרעומות ראב"ע בפרושו לקהלת בראש פרק ה' וכנגדם על דברי שד"ל בפתיחה לסדר עבודה אתה כוננת בקבץ מעשי ידי גאונים קדמונים, דף 108, ד"ה בסדר אתה כוננת וכו', [וז"ל שד"ל:] אמנם טעות גדולה טועים החושבים שהלשון הקשה הנמצא כה וכה בפיוטיםנמשך מחסרון ידיעת הפייטנים. אבל הם ז"ל עשו להם לשון זר וקשה, בכוונה לרומם המליצה...

(1)      כאן רשם המחבר על כמה פתקאות כמה דוגמאות של] "מלים שנוצרו בטעות הספוס וכדו' בצרפתית:

Aigremoine מן הרומית agrimonia, וגם הגרמנית Odermennig

 Accolement במקוםaccotmenet

Anccre boueuse  במקון ancre toueuse

 Bassage במקום  passage    

Calepin במקום  canepin

וכמו"כ ע"י הברה משובשת:

marteau d'assiette  במקום  marteue d'aisette. 

[על פתקה אחרת רשם המחבר] טעות בלשון בגרמנית [מתוך] Übersicht, P. Lagarde עמ' 178:

Ebenso wie Eisenbahn in Norddeutschland bei den oft gehörlen Sätzen "die Eisenbahn kommt", "wie deutlich man die Eisenbahn hört".

[הכוונה לטעות בשימוש המלה Eisenbahn, שהוראתה הראשנה "מסלת ברזל" "דרך ברזל" והרי "הדרך" איננה באה, ובכל זאת נתקבל ביטוי זה.]

[שוב על פתקה אחרת רושם המחבר את דברי פ. לַגרר על] שגיאות בלשון שנהפכו אח"כ לחקי הדקדוק:

…dass in der Sprache was in der zunächst auf den Anfang folgenden Periode Abweichung, Neubildung, Krankheit war, sehr häufig spatter Regel, Glied, Leben wird. (P. de Lagarde, Übersicht, S. 3)

[וכן את דברי] O. Jespersen  בספרו Progress in Language, עמ' 72:

Again, in the history of languages we often find words which change their gender exclusively on account of their form. Thus, in German, many words ending in – e, such as fraube, niere, wade, which were formerly masculine, now have become feminine.

[והמחבר מוסיף:] ובעברית שדה, לשון ועוד.

[על פתקה נוספת:] כמה התקלס לגרד (P. de Lagarde, Übersicht, S. 2)  בהמנחים הדקדוקיים החדשים שיצר Ewald: Sachwort, Selbstwort, Dingwort,Nennwort, Daseynswort, abschreckende Wirkung, והם עתה נשארו בלשון!

[וכאן היה בדעת המחבר להרחיב את הדבור גם בנוגע לחידושיו הוא. עדות לכך הערה בגליון כתב היד:]

מלים חדשות ולהרחיב בזה קצת הדבור. בתחלה הכנסתי יותר ועכשיו פחות. והשרשים שמהם נסתעפו שמות פרטים אעפ"י שלא נשארה לנו מהשרשים האלה שום מלה ששמשה בלשון.   

[11]  בגליון מביע המחבר את כוונתו] לבאר טעם כל זה יותר בפרט, עצת דלמן להכניס הכל בסדר א"ב וכו'

 

[12]  כאן רשם המחבר בצד:] לעי' Brugmann, Grieech, Grammatik, דף 721.

[13]  לכאן הפתקה:] בדבר הסדר לפי סדר אלף בית(1593)  M. Marino סדר גם כל הפעיל בהא, כל נפעל בנון.

[14]  כך גם בערב', עי' Neue Beiträge, Nöldeke, 68/

[15]  אולי כל זו הפסקה בפרק המקורות, בסעיף התנ"ך.

[16]  בדבר דרך רסע"ג לדמות העברית עם הערבית ע"י REJ 1898, Oct., עמ' 245.

[17]  ביחוד בהקדמתו לס' הרקמה ושם הוא מזכיר את מעשי הקודמים לו בענין זה.

[18]  דונש בן לברט:

והנני אערוך לך מקצת דברי העברית אשר פתרונם כמשמעם בערבית להודיעך כי שתי הלשונות דומות זו לזו (ערך מטועני חרב [תשובות דונש בן לברט הוצ' פילפאווסקי עמ' 68]).

[19]  דונש בן תמים (?) בפרוש [לס'] היצירה שלו:

ואם יעזרני צורי ויאחר יומי ואשלים הספר שהתחלתי לבאר בו כי לשון הקדש תחלת הלשונות וכי הוא לשון אדם הראשון ואחריו הערבי ושתוף הערבי לעברי וזכר כל מלה צחה שבלשון ערבי שהיא מצויה בלשון הקדש וכי העברי ערבי צח ושמות מקצת ענינים מן הערבי כשמות עבריות.

[20]  בדבר עברית וערבית אצל יצחק אבו אברהים עי' REJ 1895, Jan., עמ' 155; Oct., עמ' 223.

[21]  דעת הרמב"ם:

...בלשון ערבי שהוא ודאי לשון עברית שנשתבשה מעט (רמב"ם, במכתבו לר"ש אבן תבון, אגרות ושו"ת, הוצ' ורשה תרל"ח, דף י'.

[22]  דברי תנחום ירושלמי על קרֹב הלשונות הארמית והעברית והערבית, בפרושו ליהושע ט"ו, מ"ז, הוצאת Haarbrücker, עמ' 30:

נרי אליום אללע' אלעבראיניה ואלערביה ואלשריאניה מתקארבאת ואלאשתקאק ואלתצריף ואללפט' לקרב מזגאת אהלהא לתקריבהם פי אלאקלים. (נראה היום את הלשונות, העברית, הערבית והארמית קרֹבות בגזירתן, נטיתן ובטוין מפני קרבת מזג בעליהן מפני קרבתן באקלים.  והשוה ל-I. Goldziher, Studien über Tanhum Jeruschalmi, 22.

דעת ר' זרחיה בן שאלתיאל, פרוש על איוב, תקות אנוש, אמרי דעת על משלי, ומדבר על ערך הלשון הערבית לעברית, שהיא באמת נחלתנו.

[23]  בספרו Gesch. D. hebr. Spr. U. schr.' § 5, 2, כי עברית וערבית זה אחד.  לפי דעתו העברית יותר קדומה מערבית לפי צורתה הנוכחית (§ 6).

דעת Nöldeke המובאת ע"י א. ש. יהודה במחברתו על Hapax legomena:

…dass das Arabische sehr vieles treuer hat als die Schwestersprachen (Skizze, 1887, p. 4).

…und dass immerhin das arab, Wörterbuch immer das erste Hülfsmittel bleiben wird, um über dunkle Ausdrücke anderer semit. Sprachen Belehrung zu suchen (p. 49).

דעת F. Dietrich   ב-Abhandlungen z. hebr. Gramm.,  עמ'  IVI:

אוצר המלים הערבי הוא רכוש הכללי של הלשונות השמיות שנאבד מקצתן.

 

[24]  כ"י משניות מנקדות של ביהמ"ד לרבנים בניו-יורק, המנקד עם הארץ גמור. בכ"מ פתח במקום קמץ וכדומה: מִטַּה, בַה, סוּכַּה, שיַלדַה כַלַתו, הָאַרֵץ, אַנַא, סגול אין בו, במקומו צירה ופתח, מנקד גֵפֵן אַרֵץ דֵרֵך, אֵחַד. רק במקום אחד סגול – קֵרֶן (ר"ה ג, ב), אך שם גם קֵרֵן.

[25]  ברצון וברֹב הכרת טובה אקבל ואפרסם את הערות כבוד חכמנו הזה, וכמו כן הערות חכמים אחדים חוקרי לשוננו.