XXX

ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

רשימת הגהות:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

XXX

נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

הצעות חידושי מלים

אליעזר בן-יהודה

לתוכן הענינים

להלן מספר דוגמאות של הצעות לחידושי מלים, או להחייאת מלים עתיקות, כפי שפרסם אליעזר בן-יהודה בעיתוני הזמן, בייחוד בעיתוניו: 'הצבי', 'האור', 'השקפה'.  ההצעות מובאות (בהשמטות מוסימות) לפי סדר השנים, מתר"מ עד תר"ס (1900–1880).

ואלה המילים: מִילּוֹן;  דִּגְדּוּג;  פַּרְוָה;  נַזֶּלֶת;  שְׁנִיָּה, דַּק, רֶגַע;  רִשְׁמִי, מִשְׂרָד;  מַעְדֵּר;  מִנְשָׁר;  תַּעֲרוּכָה;  גַּרְבַּיִם, מַגֶּבֶת, מַפָּה, וִילוֹן, גְרוּטָה, מִמְחָטָה;  תִּזְמֹרֶת, דִּרְבֵּן, עָקַב;  אָדִישׁ, אֲדִישׁוּת;  נוֹאֵם;  שִׁעֲמוּם;  טֶקֶס;  אֶקְדָּח;  גְּמִישׁוּת;  מִיהוּת, זֶהוּת.

רשימות אלה ודומות להן, המספרות על תולדותיהם של חידושי לשון בתקופת התחייה, מתפרסמות בסדרת הרשימות מחיי המלים מאת ראובן סיוון, לשוֹננוּ לעם, מתשכ"ו.

 

מילון

ה,מגיד משנה, מכתב עתי לחכמה ומדע וידיעות שונות מאת דוד גארדאן, שנה שנייה, י"ז טבת תר"מ (1880), הובא מאמר ושמו 'שתי מלות חדשות', וחתום עליו בן-יהודה. וכך נאמר שם:

בין אספסוף מלות הזרות, האסופים והשתוקים אשר זבדונו סופרי דור העבר, נמצאת גם המלה: 'ספר מלים'.  המלה הזאת גם היא כיתר אחיותיה, הבכורות והצעירות, יצאה ממעי שפה אשכנזית על-ידי השם 'העתקה', אשר השתמשו בו הסופרים ההם ואשר עשו בו נסים ונפלאות – והיה כל מושג, אשר לא נמצא מלה מוכנת בתנ"ך, הלבישוה הסופרים מלה אשכנזית 'בהעתקה עברית'.  על-ידי התחבולה הזאת נהיתה שפתנו כמעט לשפת אשכנזית במלות עבריות...

לולא זלזלו סופרינו בלימוד דקדוק שפת עברית, כי אז לא הוכתה שפתנו במכת הגרמנית ולא פשטה מעליה את שׂמלתה העברית.

סגולת שפת עברית, בחפצה לגזור שם חדש מפועל או משם, להוסיף בראש הפועל או השם ההוא אחת מאותיות האמנתי"ו – – נ' האמנתי"ו הנוסף בסוף השם ישמש, לפי דברי המדקדקים החשים, לגזור שם מופשט מן השם, כמו שבתון מן 'שבת', רעבון מן 'רעב' וכדומה, וכן להקטין הדבר כמו אישון, אמינון וכדומה.  אך גם נ' האמנתי"ו הנוסף בסוף השם מורה לפעמים, לדעתי, המקום אשר בו נמצא בתוכוֹ את המושג הקרוא בשם ההוא – – –

צימאון, ציון – – – צידון רוצה לאמור: עיר צידת הדגים או מקום הצידה – – – דימון – – – לאמור נהר דם או מקום דם – על פי הכלל הזה אשר ביארנו נוכל לגזור מהמלה 'מלה' מלה חדשה מִלּוֹן, אשר תורה 'דבר' או ספר המחזיק בקרבו את מלות השפה.

 

דגדוג

ב'הצבי' מיום י"ב בתשרי תרמ"ח (1887) כותב – ללא חתימה – העורך א. בן-יהודה, במדור 'הספרות והלשון':

בהצפירה (גיליון 180) הודיע הרב צבי הכהן שרשוסקי דבר חידוש, שמצא בספרי יעבץ, והוא שם דגדוג להמישוש בגוף האדם המעורר צחוק, אשר סופרינו אינם יודעים לו שם, והסופר הנכבד שואל מקור המלה הזאת.

והנה חידושו של האדון שרשוסקי ישן-נושן לנו, וכבר רשום הוא בספרנו גנזי הלשון במקומו.  וגם נוכל להודיע את השואל מקור השם.  לראשונה השתמש בו בעל הקאנון (והוא תרגום ספר הרפואות לאבן סיני), ואחריו כל סופרי הדורות ההם, אשר כתבו על חכמת הרפואה.  כי הסופרים לפנים בבואם לכתוב על אחת החכמות, לא התנהגו כמו סופרינו עתה, שאינם קוראים כל ספרי המחברים שקדמום ללשון העברית, ובוראים בעצמם שמות חדשים לכול, כמו לא נכתב מעולם כל ספר על החכמה ההיא בלשון עברית.  ואיך הם מצליחים במעשיהם, אנחנו רואים ברור מנגע המלות החדשות בלי טעם וריח עברי, שהכאיבו בהן כל חלקה טובה בלשוננו.  לא כן עשו הסופרים לפנים.  הם קראו את הספרים, שנכתבו על החכמה לפניהם, והשתמשו בהרכוש האצור בהספרים האלה.  והנה מקור השם הזה הוא מלשון ערבית: דע'דע', לאמור בע' דגושה, שקריאתה קרוב לג'.  וסופרי הדור ההוא בהביאם מלה ערבית היו כותבים אותה לפי הקרי ולא לפי הכתיב.

 

פרווה

ב'הצבי' מראש חודש חשוון התרמ"ט (1888), במדור 'הספרות והלשון', תחת הכותרת 'מלה חדשה שהיא ישנה: פרוה' כותב העורך, א. בן-יהודה:

בבית המקדש היתה לשכה אחת ששמה היה לשכת בית הפרווה, ששם היו מולחים עורות קדשים (מידות פרק ה').  והנה עוד בימי חכמי התלמוד כבר נשכחה משמעת מלת פרוה, ועל כן שאלו (יומא ל"ה) מאי פרוה? – – –

אבל המחוּור בעיני הוא, כי פרוה הוא על שם העורות, והוא שם קדמון (שיצא אולי משימוש הלשון בימי חכמי התלמוד) לעור כל בהמה וחיה עם השׂער שעליו, וכמשמעתו בלשון ערבית.  ועל כן יקראו בערבית פַּרְוָה לעור הראש שבאדם.  מזה הוא השם לכל עורות החיות מעוּבּדים בהשׂער לעשות בגד חם – – – וזכינו לעניין הרחבת הלשון לשם עברי לכל מיני עורות השׂער העשויים לעשות בגדים חמים וכן לעצם הבגד, כמו בלשון ערבית.

 

נזלת

ב'הצבי' מי"ד חשוון התרמ"ט (1888), במדור 'הספרות והלשון', בהמשך מאמר ביקורת של העורך על 'האשכול', נאמר:

העורכים החכמים קוראים ל'סקרופיל' נזילה ולקטר יצרו שם חדש, הדומה לשמו בלשונות אירוֹפה, והוא קטרון.  אך פירוש נזילה לפי השימוש בכל ספרות הרופאה בעברית הוא 'קַטַר', ועשוהו הסופרים לפי לשון ערבית, שגם בה יקראו לזה נַזְלָה.  רק שלפי דעתנו טוב היה לתת להשם הזה צורה אחרת מעט, והיא צורת כל שמות המחלות בלשון עברית, כפי אשר התברר לנו, והוא משקל פַעֶלֶת, שחפת, צרעת, וכו', וכן גם פה נַזֶלֶת, והיתה אז המלה מיוחדת לשם מחלה, מה שאין כן נזילה, שהיא שם הפעולה בכלל.

 

שניה, דק, רגע

אחד מקוֹראי 'האור' שואל את העורך, בכ"ח בשבט אתתכ"ב לחוּרבן (תרנ"א, 1891), על פירוש המלים שנייה ודק. העוֹרך, א. בן-יהודה, משיב:

טעם השם שנייה לאחד משישים בדק הוא כטעם השם 'סיקונדה' בלעז, שפירושו הוא החלוקה השנית.  כי הסכימו החכמים לחלק כל עיגול לשישים חלק, ועל חלוקה הזאת הראשונה קראו דק והוא מינוט בלעז, שפירושו: דבר, קטן, דק.  ואחד משישים הראשון יחלקו שנית לשישים, והיא השנייה, וחולקים, עוד לשישים שלישית, והיא השלישית ובלעז תירציה, וגו'.  ובדבר השם רגע, הנה פירושו הוא חלק קטן מהעת, בלי קצבה וערך מדויק, והוא כמו מומינט בלעז.  גם השנייה והשלישית וגם הדק הוא רגע, הכול לפי כוונת הדובר, מה שאין כן דק, שנייה, שלישית, הוא חלק זמן קצוב, אחד משישים בשעה, אחד משישים בדק, ואחד משישים בשניה.

 

רשמי, משׂרד

ב'האור, מכ"ד באדר ב' אלף ותתכ"ב לחוּרבן (תרנ"א, 1891), במדור 'תחיית הלשון', כותב העוֹרך, א. בן-יהודה:

אחד המושגים אשר לא יצרנו לו עדיין שם בלשוננו הוא מה שיאמרו בלעז אופיסייל, על כל דבר הנעשה או הנאמר בשם הממשלה, בשם איזה ועד וכו'. – – –

ואנו משתמשים במלה הערבית רשמי – – – להשורש הזה בערבית כל משמעות רשם בעברית, והסתעפו ממנה עוד משמעות אחרות, ובתוכן גם משמעת תקנה, חוק, מנהג, ואח"כ רשמי, אופיסייל, לאמור לפי החוק, התורה, המנהג.  והנה אם לא נוכל למצוא שורש בלשוננו אשר יתרגם היטב את המושג הזה, בודאי עלינו לקחת את המלה הערבית, ולתת לה אולי צורה יותר עברית, למשל רשוֹם במשקל קדוֹש תחת רשמי, אך כמדומה לנו שיש לנו בלשוננו שם המכוּון היטב להמושג הנזכר – – –

– – – ואם כן, בגדי ה'שרד' הוא כמו בגדי השרת, לאמור הבגדים אשר ילבשו הכהנים ב'שרתם' בקודש, והוא ממש כאשר יאמרו בלעז: בגדים אופיסייל... ונוכל עוד לבנות מזה שם משׂרד, לאמור מקום השׂרד, והוא יהיה מכוּון ממש להמלה האנגלית אוֹפיס, שהיא כמו בצרפתית ביוּרוֹ, והיא בית הכתיבה, בית העבודה, בית ה'שרת' לאיזה דבר, לאיזו חברה – – –

 

מעדר

ב'האור' שבעריכת א. בן-יהודה מכ"ז סיוון אתתכ"ב לחורבן (תרנ"א, 1891), במאמר 'סקירה על עבודת השנה במושבות' נזכרת המלה מעדר.  העורך מעיר על מלה זו:

המעדר הוא ברזל מרודד, תבנית חצי עיגול רגוע, ויש כפח מרובע. רוחבו כשלושים סנטימטר וטבעת יוצאת מצד אחד כעין אוזן, ובה ייקבע הניצב של עץ אורכו כמטר.  הצרפתים קוראים לו Pioche וכן בערבית 'מעדור'

 

מנשר

ב'האור' מי"ב במרחשוון תרנ"ב (1891), במדור 'תחיית הלשון', תחת הכותרת 'נשר, מנשׁר' מסביר העורך, א. בן-יהודה, את המלה נשר שבהושע ח, א (אל חכך שופר כנשר על בית ה') ואומר:

הראית מימיך נשר תוקע בשופר?

יש לו בערבית (לשורש נשר) עוד משמעת: פרסם, הודיע ברבים איזה דבר חדש, איזו בשורה חדשה, וקרוב במשמעתו להפועל כרז בעברית החדשה – – – ומה חזקה עתה ומה נפלאה מליצת הנביא אל חכך שופר כְּנַשָּׁר (המתהלך בחוצות העיר כלתקוע בשופר שבפיו כי יקשיב העם לדבריו) על בית ה' – – – והנה זכינו בזה שם חדש, נַשָּׁר (הירולד באשכנזית, הירו בצרפתית).  והנה אמנם להמושג הזה נוכל להשתמש בשם כרוז, אך יש חלק דק בין שני השמות האלה. אך מה שיותר חשוב כי מהשורש הזה נוכל לגזור השם מִנְשָׁר למה שקוראים בלשונות העמים מאניפסט, ובערבית מנשור, שנגזר משורש נשר שהזכרנו במשמעתו: פרסם, הודיע.

 

תערוכה

את המלה 'תערוכה' חידש אליעזר בן-יהודה מספר חודשים לפני פתיחת התערוכה הגדולה בשיקאגו, 400 שנה לגילוי אמריקה, במאי 1892.  החידוש נתפרסם ב'האור', עיתונו של בן-יהודה, בח' אלול אלף ותתכ"ג לחורבן (תרנ"א, 1891) במדור 'תחיית הלשון':

לעריכת מעשי חרושת ומסחר ותבואת האדמה קראו סופרינו לפנים 'שער המצבה', ויש סופרים אדוקים המשתמשים בשם הנפלא הזה גם עתה.  אך מעת שהתחלנו אנו להשתמש למושג הזה בשם מערכה התחילו רבים להשתמש בו.  אבל, השם מערכה משותף לכמה מושגים, וע"כ טוב לקבוע משקל מיוחד מהשורש הזה בעצמו להמושג הנזכר, ולפי דעתנו היותר נאה לזה הוא משקל תפעולה: תערוכה, ונאמר: התערוכה הכללית של פריש, של שיקאגו – – –

 

גרביים, מגבת, מפה, וילון, גרוטה, ממחטה

ב'האור' מיום ז' במרחשוון אלף תתכ"ד לחוּרבּן (תרנ"ג, 1892) אומר העורך, א. בן-יהודה, במאמרו 'לבושי הרגל':

ללבוש של חוטי פשתן או צמר לכסות בו הרגליים תחת הנעליים נהגו לקרוא פוזמקאות.  אך מהמקומות שבאה שם המלה הזאת נראה ברור שפוזמק הוא דווקא לא הלבוש ההוא, אלא מין נעל, ובפרט נעל חשוב, יפה.  וכן פירשו המפרשים האחרונים. – – –

וללבוש של חוטים שהזכרנו למעלה אנו נוהגים לקרוא גרביים, בשם הערבי, ובפרט שהשורש גרב משותף לעברית וערבית גם במשמעתו העברית (גָרָב וְיַלֶּפֶת).

ב'האור' מכ"ה טבת אלף תתכ"ד לחורבן (תרנ"ג, 1893) משיב בן-יהודה לקורא, החותם 'ידידו השחור', על שאלותיו בענייני לשון:

בדבר גרביים ודרדסים באמת אין להכריע.  השם גרביים הוא מלה ערבית, ודרדס נמצא בתלמוד ושמות-נרדפים הם לדבר אחד.  אך בכל מקום שיש לנו שני שמות למושג אחד, טוב שנסכים לחלק ביניהם באיזה דבר.  וביחס לשני השמות הנזכרים נסכים גם אנו להשתמש בגרביים ללבוש הרגל שלם, המכסה השוק, ודרדק להמכסים רק כף הרגל.

להמטפחת שמנגבים בה הידיים, הפנים וכו' נקרא מגבת, וגם אפשר לקרוא בשם מספגת מלשון עלה ונסתפג. – – –

בגד לכסות השולחן שמו פשוט בגמרא: מפה.

להתלויים לפני הפתחים והחלונות: פרוכת וגם וילון. – – –

לשבי מתכות יש שם בתלמוד והוא גרוּטה: גרוטאות של ברזל.

 

לאחר שבוע באותו עיתון:

נתנו בגיליוננו הקודם השם מגבת (ג' דגושה להשלים נ' פה"פ) למטפחת לנגב הפנים והידיים.  על השם הזה הסכימו בלשני עירנו, והנה נטיותיה: מַגַבְתִי, מַגַּבְתְּכֶם, מַגָבוֹת, מַגָבוֹתַי, וכו'.

למטפחת לנקות האף אנו נוטים לקבוע שם מיוחד, מן הפועל המיוחד להפעולה הזאת, והיא: מחט.  בתלמוד נמצא הפועל הזה רק לנקות הפתילה: מוחטין את הפתילות (ביצה ל"ג).  אך בערבית הפועל הזה בעצמו משמש לנקות האף, וכן בלשון צרפתית משתמשים בפועל אחד לשני העניינים האלה, ולכן דעתנו לגזור מזה שם: מִמְחָטָה, מִמְחַטְתִי, מִמְחַטְתְכֶם, מִמְחָטוֹת, מִמְחטוֹתַי – וגם על השם הזה הסכימו בלשני עירנו.

 

תזמורת, דרבּן, עקב

ב'האור' מכ"ח חשוון אתתכ"ד לחורבן (תרנ"ג, 1892), במדור 'תחיית הלשון', מציג העורך, א. בן-יהודה, את שלושת חידושיו: תזמוֹרת, תרבּן ועקב. תחילה מרחיב בן-יהודה את הדיבור על המניעים לחידושיו:

השתמשנו בגיליוננו הנוכחי, בתרגום הסיפור 'בסערת המלחמה', במלים אחדות שאנו חייבים לתת לקהל הקוראים איזה ביאור ופירוש עליהן.

כבר העירונו פעמים רבות כמה מן הקושי אנו מוצאים לתרגום בלשוננו משמעת מושגים רבים, שאין לנו מלים מיוחדות להם.  לא ידענו מה עושים סופרים אחרים בבוא לידם מושג ממין הזה, איך יתרגמוהו עברית, איך יהגו את רעיונם כהווייתו.  אך אנו מודים כי לנו זהו אחד מהדברים היותר קשים בעבודתנו.  אנו לא נוכל בשום אופן לתת לרעיוננו צורה אחרת בגלל חסרון המלה, כי זהו הדבר אשר גרם ללשוננו וספרותנו החדשה היובש ועניות הטעם שבה.  ובכל פעם שיבוא לידינו להגות איזה מושג פשוט או להיפך, מושג דק ממין הזה, אנו מבלים שעות הרבה בחיפוש ובדיקה בכל אוצרות ספרותנו, אולי נמצא איזו מלה מכוונת להמושג שאנו עוסקים בו, ורק באין כל ברירה נשתמש, על-כורחנו, באמצע האחרון – לחדש שם חדש או לשאול איזו מלה מלשון ערבית.

ככה נאנסנו בגיליוננו הקודם לחדש השם תזמורת, על משקל תלבושת, להמושג כונצרט.  כולנו יודעים מה זה.  אך ישמעו נא הקוראים איך תרגם המלה הזאת בעל ספר המלים הידוע החכם שטיינברג: מנגינה בהיכלי עונג. – – –

... עקץ סוס בברזל כעין אופן קטן בעל שיניים, המחובר לנעלי הפרשים, למען העיר הסוס לרוץ מהרה – – – והנה את המושג – – – הזה – – – תרגם החכם שטיינברג – – – במלים האלה: הריץ סוס בדרבנות נעליו.  ואנו הרשינו לנו לבנות פועל מהשם דרבן יען זה נותן יותר כוח להדיבור – – –

למושג השלישי לא יכולנו להשתמש פשוט בהמלים 'רכב אחריו', כי עיקר הכוונה פה היא שרכב אחרי פלוני כמו שפלוני זה כרב, לאמור במהירות כמוהו והכוונה הזאת לא יתן לנו הדיבור 'רכב אחריו'.  והשתמשנו בשורש עקב בבניין הקל למושג זה, שכן מצאנו בתלמוד: העוקב אחרי הנואף, שפירושו, לפי הסכמת המבארים האחרונים, שהלך אחריו בעקבותיו, וכן הוא בלשון ערבית, וכן השתמש חי בן מקיץ בהתפעל התעקב, למשל: היום והלילה מתעקבים, באים איש אחרי רעהו, כדרך לשון ערבית.  ועיין חי בן מקיץ הוצאת קויפמן, דף י"ב ובהערה ל"ה.

 

אדיש, אדישוּת

במאמר 'ההגדלה וההקטנה בלשון', שפרסם א. בן-יהודה בעיתונו 'האור' בכ' בכסליו אתתכ"ד לחורבן (תרנ"ג, 1892) נאמר:

המושג שיתרגם אותו הצרפתי 'אינדיפרנט' והגרמני במלה 'גליכגילטיק' והוא ההפך מן 'איכפת', לאמור אדם ששום דבר לא איכפת לו אי-אפשר לתרגם בעברית באחת המלים הידועות והמפורסמות.  ומה קשה לסופר ולמדבר עברית לצאת בלי מלה מכוּונת להמושג הזה! והנה יש מלה הקרובה להמשמעת הזאת בתלמוד, והיא אדש או נדש: טוביה לדשמע ואדיש חלפיה בישתא מאה (אשרי השומע ואודש, לאמור ולא איכפת לו, תחלופנה עליו מאה רעות).  וכן, סבא, סבא, אכול ואדיש: זקן, אכול ולא יכפת לך דבר.  ונעשה מזה שם תואר אדיש על משקל חָסִיד, נָדִיב, ושם המקרה אדישות, על משקל נדיבות, חסידות.

 

נוֹאם

ב'הצבי' מי' בשבט אתתכ"ד לחורבן (תרנ"ג, 1893), במדור 'תחיית הלשון', כותב העורך, אליעזר בן-יהודה:

לדברים שידבר איש לפני קהל עם לא נקבע עדיין שם בלשוננו.  על-פי-רוב ישתמשו הסופרים בהשם דרוש, ויש שמשתמשים בהשם מִדְבָּר, ואנו משתמשים בהשם משׂא, אך כל אחד מהשמות האלה מיוחד לגון מיוחד שבמושג הזה, ומלה כללית לזאת אין.  וכן אין לנו שם מיוחד למי שיש לו הכשרון לדבר במליצה יפה לפני קהל עם, והוא שיקראו בלעז 'אוֹראטור'.  והנה לפי דעתנו הפועל היותר מכוּון לזה הוא נאם, ויען השם נאום התייחד כבר לעניין אחד1, על כן דעתנו נוטה לבנות שם מִנְאָם, ובעל הכשרון לזה הוא נואם.

 

שעמום

ב'האור' מי"ז בשבט א' ותתכ"ד לחורבן (תרנ"ג, 1893), כותב העורך א. בן-יהודה:

במושג אחד התקשינו שנים רבות לתרגמו בדיוק בעברית, והוא מה שיתרגמהו הצרפתי 'אנואי' ואגרמני בשם 'לנגיוילה' והיא 'ליאות הנפש והרוח בסיבת לא עבודה'.  בערבית יש לזה שלושה פעלים: שאם, מלל, צגר.  והנה 'מלל' משמש בעברית למושגים אחרים.  הפועל צגר הוא צער בעברית, וגם הוא התייחד למושג אחר.  נשאר רק הפועל שאם, וכמדומה לנו שמצאנוהו גם בעברית, רק בע' תחת א', והוא מה שאמרו חכמינו 'הבטלה מביאה לידי שעמום'.  אלא ששעמום על משקל פעלול להגדלה ולחיזוק, כאשר כבר הוכחנו כמה פעמים, מורה על שעם חזק במדרגה גדולה, שהגיע כבר עד שטות ובלבול הדעת. ולהמדרגה הראשונה, הקלה, המורגלת, נשתמש במשקל שעם או שְׁעָמָה. – – –

 

טקס

ב'הצבי' מכ"ב בכסליו אתתכ"ח לחורבן (תרנ"ז, 1896), במדור 'הלשון', נתפרסם מאמר שכותרתו: צירימוניה Cérémonie. במאמרו שואל העורך, אליעזר בן-יהודה:

איך נתרגם תרגום מספיק את המלה הזאת, בפרט במאמר 'דבר בלי צירימוניה'?

ולאחר שהוא מביא את הצעותיו של שטיינברג במילונו הרוסי-עברי: 'דרך בעם', 'חוקת החיים', 'מנהג', 'אורח עולם', ומנסה אותן בביטוי 'בלי צירימוניה' הוא מעיר:

התרגומים האלה מעידים על עצמם עד כמה הם אי-אפשריים – – – כל זה לא נותן לנו איזה דיבור מתקבל, שיהיה אפשר באמת להשתמש בו.

גם תרגומים אחרים של שולבוים במילונו הגרמני-עברי ושל הולנדרסקי במילונו הצרפתי-עברי אינם מתקבלים על דעת בן-יהודה.  לדעתו, המונח צריך שיהיה בו

הדרת קודש ותכונה של חגיגה – – – ומשתמשים בלשוננו – – – במלה סדר: סדר העבודה, סדר ליל הפסח וכדומה. אבל כלום אפשר לאמור 'דבר אתי בלי סדר, כול אתנו בלי סדרים יתרים'? – – –

יש עוד מלה אחת לסדר, שיש בו צד חגיגות, והיא מלת טקס, טקסים – – – ראו עיני טקסים של מעלה ואהבתים (שהש"ר, פסוק הביאני) – – – נתכנסו ישראל על אהרן בטקסים גדולים (תנחומא, בהעלותך י"ד) – – – ומקורו בלשון יוונית – – – גם לשון ערבים ההמונית המדוברת תשתמש למושג של צירימוניה דתית בהשם טקס, וכבר העירונו הרבה פעמים על הדמיון שיש בין לשון ערבית ההמונית ובין לשון עברית.  וכן נראה מדברי הפייטן שיסד – – – בטקס מטקסים – –  – ונאמר למשל: פלוני בא עלי בטקסים גדולים – – – וכן: בלי טקס או בלי טקסים יתרים. – – – וכן נוכל לבנות השם טקסן להאדם המרבה בטקסים – – – ושם המקרה מזה טקסנות.

 

אקדח

ב'הצבי' מיום ו' בטבת, אתתכ"ח לחורבן (תרנ"ז, 1896), כותב העורך, א. בן-יהודה, במדור 'הלשון' תחת הכותרת 'קנה רובה'.

עוד לא קרוב היום אשר חזה ברוחו הגדול, הראשון בנביאי השלום הכללי בעולם, הנביא ישעיה – – – אך עד כה ועד כה, עוד תחת 'השלום הכללי' עומד ומתקיים 'השלום המזוּין'.  וכלי-הזין עודם מתענגים על רוב כבוד, ואפילו הכותב עברית, הרחוק מכל ענייני מלחמה ונשק, אנוס תדיר להזכיר את שם כלי הזין היותר רגיל; אך שם עברי לא קורא להילד הזה בהיוולדו, ובנחיצות גדולה החליטו הסופרים והרכיבו שתי מלים, ועשו מזה שם 'קנה רובה'.  השם הזה, או הרכבת שני השמות האלה, כל-כך זרה לאוזן עברי, ככל ממזר בצורתו ומראהו, עד כי בכל פעם שבא הדבר לידינו להשתמש בו הנפש סולדת ממנו.  ואין אנו יודעים מה לעשות בו ואיך להשתמש בו במספר רבים, איך לרככו ולהטותו לפי הצורך.  האדון ילין, שהוא אחד מהמעטים אשר לו חוש דק בעבריות הלשון, הרגיש בזה והציע כמדומנו בהמליץ להשתמש בהשם 'רובה' לבדו.  אבל, אפילו אם נניח כי לשורש רבה יש באמת גם משמעת ירה חץ וכדומה, גם אז המשקל רובה יותר נאות להאדם ולא להכלי.

עוד שם אחד אפשר לקרוא להכלי הזה, והאמת נאמר כי השם הזה יותר מסביר לנו פנים.  כי הנה השם אשר קראו להכלי הזה לשונות צרפתית (Fusil) וגרמנית (Flinte) וכן איטלקית (Fucile), הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה.  והנה אמנם עתה כבר נשתנה הדבר, ואין לקרוא לו שם על-פי התכונה הזאת.  אך לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש.  השורש הזה הוא קדח.  והשם הוא אֶקְדָח.  עד עתה לא עלה ביד בעלי הלשון לגדר היטב לאיזה מין ממיני האבנים הכוונה בשם הזה.  בערבית מציין השם קדחה את האבן שקודחים ממנה אש.  על-כל-פנים, אפילו אם נאמר, כי יתברר לנו איזו היא אבן האקדח, או נקבע את השם הזה לאחת האבנים, השם הוא לא כל כך רגיל בלשון, והצורה והמשמעת של קדיחת אש אשר בו, מסוגלות היטב לציין הכלי שאנו עוסקים בו.  ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח.

 

גמישות

ב'הצבי' מכ"ו בשבט, אתתכ"ה לחורבן (תרנ"ז, 1897), מעיר העורך, אליעזר בן-יהודה, בהתפלמסו עם ה'מטהרים' בלשון:

יהיו לנו איפוא סופרינו בחו"ל, שאינם משתמשים בלשון עברית אלא לכתיבת מאמרים, מטהרים כבכל אוות נפשם ואנו נכיר להם טובה ונאמר להם חן-חן, כי ישמרו טהרת הלשון ובזעת אפם ייגעו להגות רק בהמלים הנמצאות את כל רעיונותיהם ומחשבותיהם.  בזה יתנו ללשוננו סוף-סוף גמישות (מחילה מכבוד המטהרים, אך לא יכולנו למצוא למושג הזה מלה אחרת, אלא זו, מפועל גמש בתלמוד) גדולה.

 

מיהוּת, זהוּת

במדור 'הלשון', ב'השקפה' מי"ט אדר א, אתתל"א לחורבן (תרס, 1900), מפרסם העורך רשימה וּשמה 'מִיהוּת, זֶהוּת' (כך. מנוּקד).  ובה הוא מעיר שמצא:

יצירה יפה בלשון, טבועה בחותם עבריות בחריפות רבה – – – בחשבון האחרון של בית-החולים 'שער ציון' ביפו – – – את המושג שיהגה הלועז במלה אידנתיטה (identité) – – – בתיבה חדשה 'מיהוּת' – – – ואולם לא לכל גוני המושג הזה תספיק המלה 'מיהוּת', יען יש שנצרך דווקא החיוּב, כי איש פלוני או דבר פלוני זה הוא שאנו רוצים.  לתרגם הצד הזה של המושג נוכל לבנות שם מקרה זהוּת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה