_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מקורות למלא החסר בלשוננו[1]

אליעזר בן-יהודה

לתוכן הענינים

 

הרצאת אליעזר בן-יהודה

אדוני,

על-פי יסודות עבודת הוועד, עבודתו נחלקת לשתיים.  האחת – לאסוף מספרותנו העתיקה והחדשה כל המלים שאינן ידועות להקהל ולהשתמש בהן לצרכי החיים.  עבודה זו באמת אינה חכמה, אלא מלאכה.  אמנם גם היא היתה יכולה להיות גם חכמה, אילמלא יכולנו לעסוק בחקירת פירוש המלים ולקבע משמעותן בדרך מדעית.  אבל, כבר נתברר הדבר, כי הוועד, בפרט לעת עתה, בזמן המעט שיש לו לעבודתו המעשית, אינו יכול להיכנס בחקירות מדעיות הדורשות חיפוש וחקירות רחבות ועמוקות, וסוף-סוף קשה להגיע לידי הסכמה בחקירות מדעיות, שאי-אפשר להכריע בהן על-פי רוב דעות.  ולכן החליט הוועד להימנע עד כמה שאפשר מהשתמש במלים שפירושן מוטל בספק ויש בו מחלוקת בין המפרשים והחכמים.  ותמיד יש מקום לחולק לחלוק ולאמור, כי הוא מסכים לפירושו של פלוני המפרש ולא להסכמת הוועד.  וביותר צריך הוועד להימנע מזה עתה, אחרי שהחליט הוועד לבוא במגע ומשא עם חכמי הלשון בחוץ-לארץ, ודבר ידוע הוא כי החכמים האלה מקפידים מאוד על היסוד המדעי ואינם מוותרים אפילו כחוט השערה, וכל אחד מהחכמים יעמוד בוודאי על דעתו בפירוש כל מלה מסופקה.

ולכן, על-כורחנו אנו צריכים להסתפק בקיבוץ המלים שאין כמעט ספק בפירושן, וזה, כמו שאמרתי, אינו חכמה אלא מלאכה פשוטה.

וצריך להודות עוד, שצד זה של עבודתנו, מלבד שאין בו חכמה רבה, אין בו גם תועלת גדולה למטרתו של הוועד.  אנו חייבים לעשות זאת, פן ניכשל ביצירת מלה חדשה במקום שיש מלה ישנה למושג המבוקש; אבל בוודאי, תבואה מרובה לא תביא עבודתנו זו, כי אמנם יש הרבה והרבה מלים בספרותנו, שאינן ידועות בקהל, אבל רובן הן בדברים מופשטים ובקצת חכמות ומדעים, אך לצורכי החיים הפשוטים הנצרכים לנו, מעט מאוד מספר המלים שנוכל עוד למצוא בספרותנו העתיקה ואפילו בספרות שלאחרי זמן התלמוד והמדרשים.

ולאלה הצרכים נוכל למלא החסר לנו בלשוננו רק בחלק השני של עבודתנו, שהוא: יצירת מלים חדשות.  עבודה זו היא באמת חכמה יתר ממלאכה.

היו זמנים ששלטה הדעה להלכה לא בלבד אצלנו אלא גם אצל אומות העולם שאסור בכלל לחדש מלים בלשון, והיו קצת החכמים מסתייעים בדעה זו מדברי הימים, – – – וזו היתה דעת רבים בקרבנו בראשית ימי חידוש המלים.  כולנו זוכרים כמה גדל זעמו של אחד מחשובי הסופרים של דור העבר, הרמל"ל, על המלים החדשות, ובאיזו מרירות נלחם בהן.  אבל כל חיציו ששלח לעומת המחדשים והמלים המחודשות נזדקרו לאחור מפני שריון הברזל של הצורך.  המלים המחודשות נתקבלו ומשתמשים בהן עכשיו גם אותם שנלחמו בהן ולעגו עליהן, ועתה הגיעו ימים שלא בלבד שאין איש פוצה פה ומצפצף נגד יצירות חדשות, אלא שכל סופר וכל מורה יוצר ובורא לו מלים ככל אוות נפשו, ונעשתה לשוננו עתה באמת כעיר פרוצה אין חומה, ומלבד הבלבולים שהביאו המלים המתחלפות למושג אחד, הרבה מהיצירות האלה אינן מצטיינות ביופי וחן מכעירות באמת את לשוננו.

 

ובינתיים תחיית לשוננו בארצנו מתקדמת בכוח כמעט שלא פיללנו.  הדיבור העברי הולך ומתפשט בבתי-הספר ובענייני החיים הרגילים יותר ויותר, והצרכים למלים טבעיות בכל מקצועות החיים הולכים ומתרבים.  ויותר ויותר תובע תפקידו של הוועד ממנו ביד חזקה לעסוק ביצירת מלים חדשות, כדי להספיק הצרכים האלה וכמו-כן כדי למנוע שתרבינה בלשון יצירות בעלות מומים לא רצויות לה.

ולצערי הגדול, דווקא הצד הזה של עבודת הוועד הוא רפה מאוד.  במשך שתיים השנים האחרונות של עבודתנו חידשנו אולי לא יותר מעשרים מלה.  ואני מתבייש בזה.  הוועד אמנם קבע מלים רבות להתעמלות, למלבושים, לחשבון, וכדומה, אבל רובן הגדול של אלה המלים אינן אלא מלים ישנות שהוועד קבע אותן בקצת גזרה לשימוש הרצוי.  מלאכה כזו היתה יכולה להיעשות גם בחוץ-לארץ, ואין צורך לזה בוועד בארץ-ישראל דווקא ובירושלים.  הרעיון העיקרי לייסוד ועד הלשון בירושלים הוא, שהדיבור החי בלשוננו השגורה בפינו, והרוח המזרחי, וידיעת הלשון הערבית, ואולי גם שארית רוח הקודש של העבריות העתיקה המרחפת באוויר פה, הכול יחד יעזור לנו ליצור באמת יצירות עבריות נאות בלשוננו.  והנה אנו רואים כי הכוח הזה של יצירה כאילו נפסק ונסתלק ממנו. 

 

שאלה זו העסיקה את דעתי הרבה בשנה האחרונה והתעמקתי בחקירה לדעת סיבת הדבר, מדוע כל-כך רפה כוח היצירה אצלנו, ורצוני כעת הלנתיע לפניכם מחשבותי בעניין זה.

 

ובתחילת המחקר הזה אקדים לפניכם דברים אחדים על אודות הלשון היוונית העתיקה מתוך דרשה יפה שדרש בזמן האחרון אחד מהגדולים בחכמי הלשון היוונית, פרופ' וילאמוביץ, באספת חכמים בווינה.  בתוך שאר דבריו על תכונתה וטיבה של הלשון היוונית אמר:

שום לשון לא תוכל התפאר בטהרתה כמו הלשון היוונית.  בלשון היוונית יש הרבה מלים מלאכותיות, אך מעט מלים זרות.  בטביעת צורות חדשות מפוארות היא מלכת כל הלשונות.  העם הבין – בסיבת העדר יסודות של לשונות זרות  בכל זמן את הלשון הספרותית, שנשארה מאות בשנים בלי שינויים.  היוונים היו מלאים אמונה שלמה בערכה הנעלה של לשונם ולכן לא למדו לשונות זרות כמו הרומאים, אלא יצרו בלשונם הם כל המונחים להמדעים והמלאכות – ואמנם בתכלית השלימות.  בהמושגים והמלים המלאכותיות של החשבון והתשבורת וכמו-כן בחכמת הרפואה וחכמת הצמחים, התגלתה במידה אחת התאמצות עבודת רוחם ובהן מתגלה כל כוח היצירה ההסתכלותי של רוח היוונים.

עד כאן דברי פרופ' וילאמוביץ בנוגע ללשון היוונית בעניין יצירת מלים ומונחם מעצם הלשון.

ובכן פרופ' וילאמוביץ מייחס את כוחה זה של הלשון היוונית, שיצרה לה כל המונחים בחכמות והמדעים מעצמה ולא שאלה מזרים כלום, לטבעו של רוח היוונים ולטבעה של הלשון היוונית.  ואין אני רוצה לדחות כל הנחה זו כולה.  בוודאי, חלק גדול מהאמת יש בה.  בוודאי, הלשון היוונית, על-פי טבעה הדקדוקי, בריבוי התחיליות והסופיות שלה, היא כלי אומנות נפלא ליצירת מלים למושגים דקים, מופשטים.  ואף-על-פי-כן, לא זו בלבד היא הסיבה שבלשון היוונים אין הרבה מלים זרות ומעצמה יצרה כמעט כל המונחים להכחמות והמדעים.  היתה לזה עוד סיבה אחרת, ואולי סיבה זו היתה יותר חשובה מהראשונה.  סיבה זו נשמטה מדעתו של פרופ' וילאמוביץ, או אולי השמיטה בכוונה בחיבתו הגדולה להלשון היוונית.  כי הלא גם היוונים הכניסו לתוך לשונם הרבה מלים מלשון עברית ומלשון כנענית, לאותם הדברים שבאו להם מארץ המזרח, כמו שכבר הראו זאת חוקרי הלשון היוונית, כמו למשלH.  Lewy  בספרו Die semit.  Fremdw.  In d.  grich.  Spr..  ואם בהפילוסופיה והחכמות יצרו חכמיה יוונים בעצמם מתוך לשונם, הסיבה לזה היא פשוטה כי לא היה להם ממי לקחת מן המוכן, כמו שהיה למשל להרומאים.  בוודאי, הלשון הרומאית אינה כל-כך גמישה ורבת כוח היצירה כמו היוונית, ואף-על-פי-כן הרי אנו רואים, שבכל ימי-הביניים יצרו החכמים והפילוסופים מלים למושגיהם הדקים דוקא מלשון זו, ואת בוודאי יכלו גם הרומאים בעצמם לעשות אילו יצרו הם בעצמם את הפילוסופיה והחכמות ולא מצאו להן שולחן ערוך מהיוונים.  כי גם בעניין הלשון שולט היסוד השולט בעולם החומרי והכלכלי: כל זמן זאתה יכול לגזול ולחמוס מאחרים, את החוטף ולוקח מבלי לייגע את עצמך בעבודה קשה ליצור חדש.  גם היוונים, בכל מה שהיתה לשונם עלולה ליצירת מלים חדשות, כשבא להם מעם נכרי דבר שלא היה להם קודם לקחו על-פי-רוב עם העצם הדבר גם את שמו, כמו רוב המלים שלקחו מהלשונות השמיות.  אך במקום שלא מצאו מן המוכן יצרו על-כורחם מעצם לשונם, וממילא מובן שטבע לשונם עזר להם בזה ועשה להם היצירה קלה ויותר נוחה.  אבל גם לשונות אחרות, במקום שאין לקחת מן המוכן על-ידי אחרים, יוצרות להן המלים הנצרכות לצורכי השימוש.  כבר אמרו חכמים כי אין כלל לשון פחות או יותר תרבותית, שלא יהיה בכוחה ליצור כל הנצרך לעם המדבר בה.  גם היהודים, אף-על-פי שאין לשונם, בבחינות רבות, כל-כך נוחה ועלולה ליצירות חדשות, בכל-זאת, כל זמן שלא באו במגע-ומשא עם עמים נכרים, יצרו להם בלשונם כל הנצרך להם.  רק אחר-כך, כשבאו במגע-ומשא עם היוונים, ובפרט בזמן ירידת הרוח הלאומי, התחילו לקחת מהיוונים ואחר-כך מהרומאים המלים שהיו שגורות בפי הנכרים האלה.  הגיעו בעצמכם, אילמלא לא באו היהודים במגע-ומשא עם היוונים והרומאים והיו ממציאים דברים בצורכי השומוש בחיים או בחכמות ומדעים, האפשר שלא היו ממציאים גם לאלה הדברים מלים כמו שהמציאו ויצרו מלים בלשונם לכל שארה צורכי החיים?

והנה גם בעניין עבודתנו נתקיים המאמר הידוע: אין רע בלי טוב.  הרעה הגדולה שאין לשוננו עדיין לשון הדיבור והשימוש לכל עמנו, יש בה גם צד של טובה, שאין אנו מוכרחים תיכף ומיד לקבל מלים נכריות לכל הדברים שאנו מקבלים מהנכרים, כי אין הצרכים דוחקים אותנו כל-כך ויש לנו קצת שהות לשבת פה על האובניים וליצור מלים.  בשעה שאנו יושבים על האובניים האלה האנו צריכים ואנו יכולים להעמיד את עצמנו באותו מעמד של עם, שלא בא במגע- ומשא עם עַם נכרי והמציא איזה דבר חדש והוא יוצר לו על-כורחו שם לזה מתוך לשונו הוא, הואיל ואין לו ממי לקחת מלה מן המוכן.  אנו רוצים להשכיח את עצמנו כי אנו יודעם לשונות נכריות ושבהן יש למושג פלוני או אלמוני שאנו עוסקים בו מלה מוכנה, ואנו רוצים ומאמצים כוחנו ליצור מלה חדשה מתוך לשוננו.

 

ומדוע איפוא אין מלאכת יצירה זו עולה בידינו כמו שעלתה בידי היוונים לפנים, וכמו שעלתה גם בידי אבותינו כל זמן שלא באו במגע-ומשא על הנכרים, היוונים והרומאים?

התשובה על שאלה זו היא פשוטה.

היוונים כשיצרו כל המונחים להחכמות והמדעים היה להם ממה ליצור, יען לשונם היתה אצלם אז בכל שלמותה.  כל השורשים שנבראו בלשונם בזמן הקדום היו מוכנים לפניהם, והיה להם חומר רב, אבני-בניין, ככמה לבנות את המלים החדשות.  וכן גם אבותינו, גם הם כשיצרו יצירות חדשות היתה לפניהם לשוננו בשלמותה, כל השורשים שנוצרו בלשוננו בזמנים הקדומים היו לפניהם, והם היו אבני-הבניין, מהם יצרו להצרכים שנתחדשו בחיים.

 

אבל אנו עתה בשבתנו לחדש ליצור, אין לנו הרבה ממה ובמה ליצור, כי לשוננו אינה לפנינו בשלמותה.  מהשורשים הרבים שהיו בלשוננו לא נשמר לנו במקרה אלא חלק קטן, והשאר אבד, ואין לנו החומר הנצרך ליצירה.  בכל החפירות שחפרו עד כה לא נמצאו כתובות עבריות חשובות ורק שתיים שלוש מלים חדשות נמצאו בכתובת השילוח.  ולכן שמחנו כל כך שמחה רבה כשנתבשרנו לפני שנתיים כי בהחפירות בשומרון נמצאו כתובות בלשון עברית מימי מלכי ישראל.  מלבד חשיבות הדבר מבחינות רבות, אנו, בוועד הלשון, שמחנו על זה בפרט מהבחינה הלשונית, כי פתאום האירה קרן אורה של תקווה לפנינו כי נמצאו מלים שאבדו לנו, ומלבד עצם המלים להמושגים שהיו משמשות הנה השורשים שלהן יוכלו להיות לחומר ליצירת מלים חדשות לצרכינו המרובים.  אבל, שמחתנו זו היתה שמחת שווא,  מה שנמצא שם, לפחות מה שנתפרסם עד כה, אינו אלא קצת שמות פרטיים ושמות של דברים שישנם גם במקרא, כמו יין, שמן וכדומה, ואנו נשארנו בעוניינו בבחינת השורשים והחומר לבניין כמו מקודם ולכן אין לנו כוח של יצירה אמיתית.

והנה, אדוני, אוכל להתפאר לפניכם ולקרוא: מצאתי, מצאתי! מצאתי שורשים עברים לעשרות, למאות! אף לא אעלים מכם המקום ששם מצאתי את המטמונים האלה.  מצוא מצאתים – בהמילונים הערבים!

ופה עלי לענות על טענה שטוען חברנו האדון ליפשיץ בכל פעם שהמקרה בא לפנינו, והיא: כי הלשון הארמית יותר קרובה ללשוננו מהלשון הערבית.  בוודאי, גם אני יודע כי הלשון העברית והארמית הן מהמשפחה הצפונית של הלשונות השמיות, ואילו הערבית היא מהמשפחה הדרומית.  אבל, מה נעשה ועל המשפחה הצפונית של הלשונות השמיות גזרו דברי-הימים כליה פחות או יותר שלמה.  מאחת מבנות משפחה זו, שהיתה עוד יותר קרובה ללשוננו, היא הלשון הכנענית, לא נשאר אלא מעט מזער וכל הכתובות הכנעניות שנמצאו בדורנו בהחפירות לא הביאו לנו אלא שתיים שלוש מלים שאין לנו בעברית, כמו טנא במשמעות הקים מצבה, ועלת במשמעות חדר, ושמות קצת חרשים וכד', ולא יותר.  מהבת האחרת של משפחה זו, שגם היא דומה כמעט לגמרי ללשוננו, היא המואבית, לא נשאר כמעט כלום, ובהאבן של מישע מלך מואב אין אלא מלה אחת או שתיים פחות או יותר חדשה לנו, שאין לנו במקרא ובתלמוד ומדרשים.  ואם מהארמית נשאר יותר, הלא רוב המלים שנשמרו ממנה יש לנו כבר במקרא ובתו"מ, ומלים חדשות שאין לנו בהמקורות העברים שלנו, גם אם נצרף מה שיש בלשון הסורית, אין בהן אלא מעט, ובוודאי מה שיש בהן תועלת לנו אנו מקבלים, אבל המעט הזה אינו יכול להספיק לנו החומר הנצרך לנו בבחינת היצירה החדשה.

אבל המשפחה הדרומית, ובפרט הבת העיקרית שלה, הלשון הערבית, נשמרה כולה בכל עושרה הגדול.  הכל יודעים עד כמה עשיר הוא אוצר המלים של הלשון הערבית, ואם אפילו אמת הדבר כי הארמית היא יותר קרובה להעברית, בד"א בצורות הדקדוקיות, אבל באוצר המלים אין כמעט הבדל בין כל האחיות השמיות, וכל המלים שישנן במילוני הערבית אינן ערביות בלבד אלא הן שמיות, וממילא גם עבריות.  רק מי שהוא מתבונן כל הימים כמוני ומשווה את המלים של שתי לשונות הללו, רק הוא יכול לחוש בכל הכוח עד כמה בבחינת אוצר המלים אין כמעט הבדל ביניהן.  אפשר להחליט כי כמעט כל שורש עברי ישנו גם בערבית, אם לא ממש בצירופו העברי על כל פנים באיזה צירוף אחר.  ולכן רשאים אנו להחליט גם ההיפך, כי גם רוב השורשים שישנם באוצר-המלים הערבי היו גם באוצר-המלים העברי, וכל אלה השורשים אינם זרים, אינם ערבים.  אלא שלנו הם.  שאבדו לנו וחזרנו ומצאנום.  קצתם שינו צורתם החיצונה, או לבושם העליון, אבל אם רק נשנה מעט צורתם ונלבישם לבוש עברי הכול יכירום כי הם – זרע בירך ה'!

ולכן אני מציע כי ועד הלשון יוציא כעין דבר מלכות מלפניו להכריז שכל השורשים שבאוצר המלים הערבי, יצאו אותם שהם לא שמיים, הם גם עבריים! הוועד ישתדל ללקט מהמילונים הערבים השורשים אינם עתה בלשוננו ולהכין לכל ישיבה של ועד הלשון מספר שורשים בביאור משמעותם ושימושם בערבית, ואז ידון עליהם ויחליט מה שראוי להכניס תחת כנפי השכינה הלשונית שלנו, ואת השורשים שקיבלו נפרסם במחברותינו, ובזה נרחיב את לשוננו הרחבה אמיתית, בעצם השורשים והמלים הנכניס, ומלבד זאת היה יהיו לנו השורשים האלה לחומר ולאבני-בניין לחדש מלים למושגים אחרים על-ידי יצירה אמיתית נאה ויאה לוועד הלשון. 

וסופרינו, ובפרט משוררינו הצמאים כל-כך למלים, המחפשים בנרות אחרי כל הגה שיוכל יותר לתרגם את רעיונותיהם ורגשותיהם, יכניסו הם את כל השורשים האלה לתוך הלשון, ויפיחו בהם רוח חיים של מלים עבריות.

זהו צעד גדול על דרך הרחבת הלשון.

אבל יודע אנוכי כי הצעד הזה בלבד עדיין לא יספיק לנו, יען גם באוצר המלים שבלשון הערבית, בכל עושרו הרב והעצום, המבהיל כמעט, אין די חומר לבניין מלים חדשות לכל צרכינו אנו.  מפני שרוב השורשים של אוצר-המלים הערבי נברא בחיים מדבריים רחוקים ומשונים מאד מחיי התרבות העירונית, ובפרט החדשה, של זמננו.  ולכן, צעוד אצעד צעד עוד יותר רחוק, אף-על-פי שאני חש כי מה שאומר עתה תהיה מינות גמורה בעיני חברי הוועד.

דבר דיברתי עד כה ביצירת מלים חדשות.  אבל באמת יצירות אלו אינן יתירות במשמעה האמיתית[2] של יצירה, כי אין זו אלא יצירה יש מיש, בניין חדש מחומר שינו כבר בלשון, הולדת צורות חדשות משורשים שישנם בה.  זהו מה שקוראים בלשון המדעית של חכמת הלשון הכללית יצירות למדניות (créations savantes; Gelehrtenbildungen) אבל יש עוד מין יצירה אחרית בלשון, היא יצירת יש מאין, בריאה מקורית מלא דבר, רוצה לומר, יצירת שורש חדש, של צירוף קולות חדשים, שלא היה כלל בלשון עד כה, והוא מה שקראו לו חכמי הלשון הגרמנים Urschöpfung, בריאה מקורית, יש מאין, נהוגה עתה בלשונות.  וכבר אמרו כי Urschöpfung אמיתית, בריאה יש מאין, רוצה לומר מלה חדשה לא בנויה משורש שחיה בלשון, אלא מצירוף קולות חדש שלא היה כלל בלשון.  – בריאה כזאת ידועה רק אחת הנבראה בדורות האחרונים, והיא – המילה הלועזית gaz.  לגופים האדיים, שיצר אותה החכם ההולנדי ואן הילמונט בסוף המאה השבע עשרה למספרם, שאז התחילו חכמי הטבע לחקור ולעסוק ביותר בגופים האלה, וחש החכם הנזכר צורך בם מיוחד להם ויחדש את המלה gaz ולא גזר המלה משום שורש שהיה בלשון אלא בדא צירוף קולות גז ועשם למלה אחת למושג שנתחדש לו אז.  יש אומרים אמנם שזה צמצום מהמלה Geist, ghost, אבל, על-כל-פנים, זהו חיבור קולות חדש לגמרה, יצירה מקורית ומלה בדויה שנתקבלה בכל הלשונות, והיא עתה מלה ככל המלות היותר מיוחסות בעתיקותן.  וגם במקרה זה אנו רואים כי יש קצת אמת בהמאמר: הכל תלוי במזל.  גם מלים חדשות תלויות במזל! אותו החכם ואן הילמונט יצר בו בזמן עוד מלה חדשה Clas למעמד מיוחד של האוויר, והנה המלה gaz נתקבלה ונשתרשה בכל הלשונות, והמלה Clas לא נתקבלה ונשכחה וחלפה ומתה. 

נראה-נא איפוא מה דעת החכמים בני-סמך בשאלה זו עד כמה Urschöpfung, יצירה יש מאין, נהוגה ואפשרית עתה בלשון.

שניים מהיותר גדולים ומהיותר בני-סמך בחכמת הלשון הכללית בדורנו הם החכמים הגרמנים, האחד W.  Wundt, שהוא בפרט בן-סמך בחכמת הנפש, והשני H.  Paul שהוא יותר בן-סמך בחכמת הלשון.

הראשון הקדיש שני כרכים גדולים מספרו הגדול על חכמת הנפש של העמים (Vőlkerpsychologie) לחכמת הלשון, (Die Sprache, 3 Aufl., 1911), והשני, שהוא אחד מהמחברים של המילון הגדול של הלשון הגרמנית על שם גרים, ומחבר מילון גרמני מיוחד שלו, הוא חיבר ספר על השאלות העיקריות של חכמת הלשון (Grundprizipien des Sprachgeschichte, 4 Aufl., 1901), שנתקבל בעולם המדעי כספר יסודי בחכמת הלשון.

נשמע נא איפוא את דבריהם בשאלה זו של היצירה יש מאין Urschöpfung.

בפרקים רבים ביאר וונדט ברכך הראשון מספרו והוכיח, כי הכוחות הקדומים ששלטו באדם והניעוהו ליצירת מלים עודם שולטים בנפש האדם גם כעת.  ופרק ד' אמר:

אם הכוחות הנפשיים, שבזמן מן הזמנים הקדומים של התהוות הלשון חיברו קולות הברה למלים, אינם משונים מאותם הכוחות השולטים עוד כיום בחיי הלשון, הרי המסקנה הקרובה מזה היא, כי גם בריאת מלים יש מאין die Urschőpfung der Wőrter אינה דבר שכבר נפסק, אלא הוא הולך ומתמיד וחוזר בחיי הלשון.

ממילא מובן, כי יצירת מלים חדשות בזמנים מאוחרים אינה במהותה ממש כמו היצירה בזמנים קדומים של הלשון, מפני שעל היצירות בזמנים המאוחרים משפיע כל מה שקיבל כבר צורה קבועה בלשון.  ואמנם הלשון שישנה כבר הגבילה את תחום היצירה החדשה רק למילואים למה שחסר, ודבר טבעי הוא, שכל מה שהלשון המסורה לנו היא יותר שלמה ומלאה ויותר מספקת להצרכים שלנו, כן יותר צר ומוגבל התחום של יצירת מלים חדשות.  ולכן יש לנו להיות מוכנים לזה, שעם התקדמות התפתחות הלשון המבוע של הבריאה יש מאין ילך הלוך ונשות יותר ויותר לא מפני שחסרים הכוחות, שיוכלו להביע אותו מחיק האדמה הקדומה של הלשון, אלא מפני שהסיבות שהכריחום לצאת אל הפועל הולכות וחסרות.

עד כאן דברי ווּנדט.

דברים יותר מפורטים וברורים בשאלה זו כתב ה' פאול בספרו הנזכר, בפרק מיוחד שלם שהקדיש לה, הוא הפרק התשיעי מספרו Urschöpfung IX Kapitel.

ה' פאול פותח פרק זה בהקדמה, כי הוא שם לו ליסוד-מוסד בחקירתו בשאלות הלשון לכונן השקפותיו רק על-פי התבוננות בהתפתחות הלשונות, שאפשר לראות בבירור השתלשלותה בדברי-הימים.  ואחר כך הוא אומר:

ולכן עוד מרחף על מהלך (יצירת המלים) מעין אפלה מסתורית, וצצות השקפות שמייחסות אותה לסגולה מיוחדה שהיתה לאדם הקדמון ושאבדה עתה.  השקפות הללו צריך לדחות בכל תוקף.  גם בטבע הנוכחית, הגופנית והרוחנית של האדם, מוכרח שיהיו במציאות כל אותם התנאים שהיו נצרכים ליצירה לשונית קדומה.  ולא עוד, אלא הואיל והסגולות הרוחניות של האדם הלכו הלוך והתפתח למדרגה עליונה, על-כורחנו אני צריכים להעלות מזה מסקנה, שגם אותם התנאים (של יצירה לשונית) נמצאים באדם עתה עוד בשלמות יותר גדולה ממה שהיו בזמן תחילת הלשון האנושית.  ואם בכלל אין אנו יוצרים עתה חומר לשוני חדש, הסיבה לזה פשוטה, שאין צורך בזה, יען בקושי אפשר שיעלה על דעתנו איזה מושג ואיזה רגש שלא יהיה איזה שיתוף עם חומר הלשוני שישנו כבר כעין גשר מחבר ביניהם.  החומר העצום הזה, שכבר אנו מורגלים ובקיאים בו, אינו מניח שום חדש להיעשות, ובפרט שיש הרכבות רבות והשאלות רבות לעזור לנו במקום הצורך...  רשאים אנו להחליט, שאפילו בלשונות של העמים התרבותים האירופיים יצירת חומר חדש בלשון לא פסקה מעולם.  אחרי כל הקדמה שנעשתה בחכמת חקירת המלים בלשונות הגרמניות עוד נשאר מספר מסוים מאוד של מלים, שאין אנו יכולטים לברר מקורם בשורשים של הלשון הקדומה, ולא בלשונות זרות, ולכן אנו חייבים לייחס גם לזמנים המאוחרים והחדשים לא בלבד הסגולה של יצירה מקורית של מלים, אלא גם עצם היצירה בפועל ממש.  גם בזה אין אנו צריכים להניח שתתקיים ההשקפה שבהתפתחות הלשון יש שתי תקופות, האחת תקופת יצירת חומר חדש, והשנייה תקופה שיש בכוחה רק להשתמש בהחומר הנוצר ולחבר צירופים ממה שיש כבר במציאות, אבל לא ליצור חומר חדש.  בשום זמן של התפתחות הלשון העממית לא היה זמן, שהבריאה יש מאין בהלשון פסקה הספק גמור.

כל אלה דברי ה' פאול.

היוצר מדברי שני החכמים האלה הוא, כי עצם כוח היצירה של יש מאין ישנו בנפש האדם גם כעת, וגם בזמנים החדשים ובלשונותהתרבותיות הוא עודנו שולט ופועל פעולתו, ואם בכל זאת יצירות באמת יש מאין אינן נוצרות בלשונות החיות במידה מרובה, הסיבה לזה היא רק מפני שאין בלשונות האלה צורך הכרחי בזה, כי אפשר להסתפק ביצירות יש מיש.  בחידוש צורות בלדבד מהחומר שכבר ישנו. 

ואולם במה דברים אמורים? בלשונות החיות שבאמת אין סיבה הכרחית לברוא יש מאין.  אבל בלשוננו, שכב הוכחתי שאפילו אחרי שנכניס תחת כנפיה השורשים שיש במילונים הערבים, עוד לא נוכל למלא את כל החסר לנו, אשרים אנו, על מך החלטות החכמים בני-סמך האלה, להשתמש לצרכינו בכוח היצירה של יש מאין, רצוני לומר: פשוט, לברוא שורשים חדשים ולקבעם לשימוש במושגים שלא נמצא יכולת למצוא להם תרגומים מדויקים ביצירת יש מיש.

בוודאי, אין זה דבר קל ביותר לברוא שורשים חדשים, כי אינו כל-כך דבר קל למצוא צירוף קולות שעוד איננו בלשון.  אבל בחינה זו דווקא יש יתרון ללשונות השמיות, שלהן סגולות שלשיות השורשים.  הלשונות האלה, בפרט בתקופה שהן הגיעו בהן לרום התפתחותן, בנו להן כמעט את כל המלים שלהן משורשים של שלוש אותיות, בצרפן אותן בהצירופים האפשרים לשלוש אבים: אבג, אגב, בגא, באג, גאב, גבא, אבל, ידוע הוא, שלא בכל שורש השתמשו הלשונות האלה בכל הצירופים.  קצת הצירופים הרצוים לא בכולם השתמשה הלשון, ולכן נקל לנו למצוא הצירופים החסרים עוד, ואתם השורשים ששום דבר בטבע הלשון אינו מתנגד להם, נוכל לקבוע למה שחסר לנו.

 

ישיבה שנייה

בישיבה קודמת ביארתי לפניכם, כי סיבת רפיון כוח היצירה שלנו היא מפני שאין לנו די חומר ממה ליצור, יען חלק גדול מאוד מהשורשים שהיו בלשון העברית נאבדו ממנו, והראיתי לכם מקום מאין נוכל להחזיר לנו את אבידתנו – באוצר-המלים של הלשון הערבית, יען רוב השורשים שישנם בלשון זו אינם ערבים בלבד, אלא שמיים, רוצה לומר גם עברים כמו ערבים.

להחלטתי זו אוכל להביא לכם עוד תנא מסייע לי, אחד מחכמי הלשונות השמיות שהצטיין בפרט בחוש הלשון במדרגה שאין כמעט לשום חכם אחר, והוא החכם הצרפתי רנאן, שבספרו 'דברי-הימים הכללים ללשונות השמיות' (Histoire génerale des langues Sémitiqe) אמר: כל-כך אמת הדבר כי במושג כללי אין באמת אלא לשון אחת שמית.

ולכן רשאים אנו להכריז את השורשים שבאוצר-המלים הערבי לעברים גמורים ולהכניסם ללשוננו.  ממילא מובן, כי גם זה אינו מלאכה פשוטה.  צריך עיון ובחינה מה לקרב ומה לרחק.  אעיר לעת עתה רק על דבר אחד שצריך להתבונן בהשורשים הערבים.  דבר ידוע הוא, כי רובם משמשים במשמעות רבות מתחלפות מאוד, ויש שאין כל יחס וקירוב בין המשמעות הללו, עד שאי-אפשר לאמור כי הן הסתעפו זו מזו בדרך הגיוני.  והסיבה לזה מונחה בהתמזגות שני שורשים בעלי אותיות דומות, למשל של ח וח' ע ועֹ' שמשעותיהן היו מתחלפות, בשורש אחד של אחת מאותיות הללו, והמשמעות הרחוקות של שני השורשים נתחברו אחר כך בהשורש האחד הממוזג.  צריך איפוא להבחין ולהבדיל את שני השורשים זה מזה.  ויש עוד חקירות אחרות, שצריך יהיה להשגיח בהן בהכניסנו את השרשים שבאוצר המלים הערבי לתוך לשוננו.

ובדבר היצירה יש מאין, מה שקראו חכמי הגרמנים בלשונם Urschöpfung שדיברתי עליה בישיבה ההיא, עלי להוסיף דברים אחדים.

כבר ביארתי לפניכם מהותה של יצירה זו ובמה היא נבדלת מיצירה יש מיש.  ביצירה יש מיש אנן משתמשים בשורש שישנו כבר בלשון, רוצה לומר בצירוף קולות שנתחבר כבר בזמנים קדומים למלה אחת, ואנו בונים ממנו רק צורה חדשה על-פי הצורות הרגילות בלשון ועל-פי דקדוקה.  והיצירה יש מאין היא יצירת עצם השורש, לאמור, חיבור קולות למלה אחת שלא היתה מעולם בלשון.

אבל, מכל החכמים שנשאו ונתנו בשאלה זו, וגם משני החכמים שהתעמקו בה ביותר, שהבאתי את דבריהם בישבה הקודמת, נשמטה נקודה אחת שלא העירו עליה, אף-על-פי שהיא חשובה מאוד.  ואפשר שלא נשמטה מהם, אלא שלעניין חקירתם הם, להלכה בדבר היצירה יש מאין, ולא למעשה, להשתמש בה, לא ראו צורך גדול לעמוד על נקודה זו, ואולם לנו, שדווקא הצד המעשי הוא חשוב, בירור נקודה זו מעניין ביותר.

כבר ראינו, כי יצירה יש מאין היא לחדש בלשון חיבור קולות שלא היה בה מקודם.  משל חיבור ט, פ, מ, לשורש אחד טפם – הוא יצירה יש מאין בעברית כיוון שאין בעברית שורש זה.  והנה ביצירה כזאת שני צדדים.  האחד כלפי היוצר והשני כלפי מקבל היצירה, רוצה לומר כלפי הלשון.

כלפי היוצר כיצד? כי חיבור הקולות שהמחדש לא מצא, לא בלשון הלכה למעשה, להתיר Urschöpfung בלשון.  נקח למשל האותיות ק, ז, פ, שיש מהם בלשוננו הצירופים זקף, זפק, קפז.  והנה נניח שבא מחדש וחיבר עוד צירוף אחר, פ, ז, ק, והניח את הצירוף הזה למושג טבע הדברים ששולט בעולם.  בוודאי שכלפי הלשון היא יצירה יש מאין, כיוון שאין בלשוננו צירוף זה.  ומה עושים מי שמשתמשים במלים זרות בלשוננו? הם משתמשים בהמלה הזרה פיזיק לטבע הדברים ולחכמת הטבע, והריהם בזה עושים מעשה של יצירה יש מאין בהלשון ומורים בזה גם הלכה שיצירה יש מאין, Urschöpfung, מותרת בלשון!

ולכן, זו הצעתי, שבמקום שלא נוכל להיעזר ביצירה יש מיש, לאמור מהשורשים שישנם בלשונות השמיות, נשתמש ביצירה יש מאין, לאמור ביצירת שורשים חדשים.  ובעצם העניין אין זה כלל דבר חדש בלשון, ודווקא המתנגדים ליצירות חדשות ומכניסים מלים זרות, הם הם שכבר פרצו הגדר והורו להלכה ולמעשה שיצירה יש מאין מותרת.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]  הרצאתו של א. בן-יהודה על הנושא 'מקורות למלא החסר בלשוננו' נתפרסמה ב'זכרונות ועד הלשון העברית', מחברת ד, עמ' 16-3, תרע"ב (1912).

[2]  כך במקור. [הערת צוות פרויקט בן-יהודה]