_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שדים

שמואל נחום כהנובסקי

לתוכן הענינים

 

א: הַמֵּתִים יְהַלְּלוּ יָהּ

אל תירא מפחד פתאום בני!  אל יִפָּת לבך אחרי כסילים משמרי הבלי שוא!  ממשאות שוא ומדוחים, משמועות הבל כאלה יֵרַךְ רק לב נבוב, אשר בקרבו גם אלהים אין, ואת מוראו לא יירא;  אולם, נער ישר ונבון, משכיל על דבר, וירא אלהיו, לא יֵחַת מפני כל, בלתי אם מגערת הוריו ומוריו לבדה!  היאֻמן? ישְׁנֵי עפר אשר על כפים נִשְׂאו אל יצועם אשר רֻפד בחשך, וברגע מותם לא עצרו כֹח להניע ממקומה גם את הנוצה, אשר הושמה מתחת נחיריהם; רפאים אלה יגברו חַיָלִים פתאום, לגֹל מעליהם משא כבד כזה: הגל והמצבה?  הם יעלו מתחתיות ארץ ובאו אל בית מקדשנו להתפלל?  הוי תועי לבב!  הן לא המתים יהללו יה, כי על כן חֹק הוא לישראל לעטוף את המתים בבואם אלי קבר, בטלית בעלת שלשה גדילים!  השמעת בני?..

במלים אלה אשר ראשיתם אמרי יושר נמרצים, ואחריתם התולים, לעג וצחוק לילד תמים, השקיט רבי ידעיה הפניני שכן בית אבי, את המית רוחי וסערת נפשי הנבהלה.

שמועה איומה התהלכה אז בנבאשת עיר מולדתי!  כי יוכבד היפה והמשכלת אשר רבי מיכל בן שמעיה הגולם, או רבי מיכל התיש; אשר באחד מערבי החרף מצאוה הדַיָגים על יד מסגרות המים, משמאל לכנפי בית הרחים; ואשר מצאה לה קבר על יד גדר שדה הקברים;  נודדת היא מקברה בעולם התהו, ולילה לילה תועה היא ברחובות נבאשת, בחרבות היכלי אלעזר די-ליאון, הוא די ליאון האדיר, אשר היה נכבד ואהוב בחצר המלכות, וְהכֶּתֶר[1] אלכסנדר המבֹרך, הושיבהו לימנו במרכבתו, בעברו ברחובות קרית ממלכתו; ובלכתם רגלי הלכו יחד שלובי זרוע כרעים כאחים; והוא הבעיר תמיד אש במקטרתו, רק בשטר מדינה בן מאה שקל; ובעת הובילו את שתי בנותיו את רחל ואת לאה, אל חֻפתן, צוה לכסות מרצפת אבני הרחובות – מהיכל ארמונו עד שערי בית אלהים – ביריעות בד ושש, ועל היריעות חטובות אטין משי שעיר; והדוכס עמד לפניו בהכנעה וענוה, כעבדא קמי מאריה; אך לרגלי מצב השנויים בחצר המלכות, במות הכֶּתֶר בעיר טַגַנְרוֹג, ועל כסאו עלה אחיו הכּתר האדיר והנאור ניקולי הראשון; נהרס מצבו, ויפול ממרום הר עמדתו בבור תחתיות במחשכים!  אשרו ועשרו עשו להם כנפים, טירותיו היו לשמה, וכל בתיו היו למעי מפלה, וימת שבע רגז וכעס!  ושתי בנותיו העדינות אשר משבצות זהב היה לבושן, והיכל תפארה; מכון לשבתן – ושרים ושרות שרתו לפניהן; בלו שארית ימי חייהן ביגון ואנחה, בבית מקלט העניים, בין עניים נדכאים, מֻכי שחין, חולי שחפת, ירקון, משגעים, נכפים, וכל נגעי בני אדם; וכפעם בפעם נכנסו אל החָרבות יומם לשפוך שמה מרי שיחן; ומקום שמם ועזוב זה, חמדה האמללה הנטבעה, או בית המטבחים, או בית המקולין, או חצר בית המרחץ, ומשעול בית מקלט הנזירות.

ויוכבד זאת – נשמע קול – לא תמנע רגלה גם מבית אלהים, אם כי בעת אשר חיה היתה על האדמה, דברו בה בנות עירה כי הלכה שובב בדרך לבה, ותמאס את אלוף נעוריה, את מיכל התיש אשר אם כי אל מראהו הוטל גבר כי היה גולם, ותיש, סכל פרא אדם, ונבזה וחדל אישים; בכל זאת, האל בעלה היה... 

מדי לילה אחרי קריאת התרנגול באשמֹרה התיכונה, יֵרָאה אור גדול מבעד לחלונות בית הכנסת הגדול הסגור, אשר מפתחותיו נחו בחיק רבי גדי השמש;  המנורות התלויות בספון הבית על שרשרות ארוכות, מפיצות אור נגה, כמו בליל שמחת תורה בעת "ההקפות", או כמו בליל יום הכפורים בזמן תפלת "כל נדרי"; וקול יוכבד ברמה ישמע, יחד את קול המתים אשר ידכא רוח ויביא חלחלה במתנים.

מי בין הילדים והנערים הקטנים עם הגדולים, אשר לא ידע כי רפאים שוכני קבר יתפללו בבתי כנסיות באישון לילה ואפלה?  וגם אנכי ידעתי כזאת!  והשמועה על אדות יוכבד, גזלה שלותי: יומם בעתתני פלצות, ומפני חשך נצמַתִּי.

אך נטה שמש לערוב, והלילה פרש את כנפיו השחורות עלי חוצות, השיגוני כמים בלהות, עד כי גם לשבת בחיק אמי יגֹרתי!  ואם גם חבשתי פני בטמון: בין לולאות אפודתה אשר על חָזֶהָ, ואסגור שמורות עיני; בכל זאת, חדרו אליהן קרני אור מנורות בית הכנסת, ובאזני המה קול נורא, נגון איום: קריאת יום הכפורים: "אחרי מות שני בני אהרן" מעל הספר התורה הגדול, הכתוב על , קלף צבי, אשר רק פעם אחת בשנה – ביום הכפורים – יקראו בו.

וכה הלכתי תמס מיום ליום, פני דַלו, ושֻׁפו עצמותי, ולולא רבי ידעיה הפניני – יהי זכרו ברוך – כי אז נפלתי שבי בידי מלך בלהות עדי עד!

 

----

 

ב: בַּלְהוֹת מָוֶת

רבי ידעיה הפניני נצב עוד כמו חי לנגד עיני!  אם כי חמש ועשרים שנה חלפו, מאז חלף הלך לו אל עולם האמת!

מצחו הרחב המלא תלמים וחריצים עמוקים, עיניו המפיקות רצון, פניו הצהלים, והצחוק הנעים המרחף על שפתיו הנשקפות מבעד לשפמו הרחב, כביום איד ונכר; כביום שמחה ומשתה; בשמעו ריבות שפתי אשתו אשר מחסור ביתה הסיתה לבלעהו, ולאכול את בשרו; ביום עמדו כמטרה לחצי פגעים שונים, אשר בעד חכמתו וישרו, כלו בו לעתים לא רחוקות כל בני אשפתם; בהתפללו תפלת הקדיש לנשמת בתו אשר קְפָדָה באה עליה יום אחד לפני חופתה; וכן גם בשכבו על המטה אשר לא ירד עוד ממנה, ובהדליק שמש חברה קדישא נרות מראשותיו, והגבאי רבי מכיר בן מנשה הציע לפניו כי יתפלל תפלת "ודוי".

האיש הזה לא הגה מעודו בספרי מדע מחקר והגיון, כי רק יודע ספר היה, ככל המון ישראל בנבאשת בימים ההם; בכל זאת הבין דבר לאשורו, ועיניו הטיבו לראות נכחות הרבה יתר ממשכילי הדור הזה; כי חונן מיד היוצר בשכל טוב והגיון ישר; ובני נבאשת האמינו בעצתו, כמו בדברי האורים: כי נצו אנשים יחדו על דבר עשק ותשומת יד, אונאה ותרמית; ריב כי פרץ בגבול בעל ואשתו; חתן וחותן כי התעשקו, כי קראו למהלֻמות, החותן הכה את החתן על לחייו – לא בחרפה – כי אם בכפות ידיו… והחתן שלח ידו בזקן חותנו ויעש בו שמות, ולא השאיר בו גם עוללות; כי התפרצה מלחמה בין הטבחים ובעל הטכסה וכו', ויפנו אל רבי ידעיה הפניני, והוא בחכמתו עשה שלום ביניהם, הוא עשה כל עקוב למישור הוא פשט כל עקמומיות שבלב; איש כי בנה בית חדש, ויפן אל רבי ידעיה, לתאר לו תכנית הבית ותבניתו, ולהציב גבולות לתאיו ויציעיו ואֵלַמיו ואולמיו; ואיש כי בקש לאחוז בענף מסחר חדש, דרש בעצתו; וגם בהכות שר העיר צחנה בן זמורה נדיבים על יושר, ויעשוק וירוצץ ויגזור על ימין ועל שמאל, ובני נבאשת יעצו מזמות להדיחו משאתו, לא הניעו יד ורגל בלתי אם שאלו בעצת רבי ידיעה הפניני.

אולם האיש החכם הזה, הטוב ומטיב לכל, כסיל אדם היה לנפשו!  בהגיע חכמתו בגבולו; אז נסרחה, ועצתו התבלעה, ויהי כל ימיו עני וכֹאֵב!

והאיש הזה בנֹעַם מדברותיו חדש רוח נכון בקרבי, עד כי עזבתי את חיק הורתי בבשת הפנים, ואשקוד על דלתי בית מדרשי הקטן יום יום, השכמתי קום, אחרתי שבת ועמל נסתר מעיני!

אבל אולת קשורה בלב נער לא על נקלה תמוש ממנו!  שנית נפלתי ביד הדמיון!

הלילה היה אחד מלילי טבת, הקור היה אז כאש אוכלה, פני שמים נראו אז בעיני כיריעת משי במראה תכלת מעלפת ספירים ונקודות כסף, הירח שת לוית חן על השלג אשר הלבין פני ארץ וחוצות, ממגדל ארמון הדוכס ובית מקלט הנזירות, הֶהיה בימי קדם בית ועד להישועיים, השמיעו פעמוני השעון בבת אחת השעה התשיעית, שעת רחמים ועת רצון לילדי החדר בימים ההם, כי השעה הזאת קראה להם דרור מעבודתם הקשה.

ואנכי שבתי אז מחדרי בחברת רעי אשר הלכו קוממיות, ויצעדו צעדי און על גבעות השלג, ויכרכרו וידלגו לנגה הירח אשר נלוה על דרכנו בשפרירי שמי תכלת, ויזמרו ויתהוללו, מבלי שים לב לחוטמיהם ובדל אזניהם, ואצבעות ידיהם ורגליהם אשר נפקאו מקור, ומבלי זכור בקר יום המחרת, אשר עליהם היה לשוב בדרך הזה בלב רַגָז ורוח נכאה, איש איש אל בית כלאו, ולהתענות תחת ידי עושקו כֹחַ.

"בית כלאי ועשקי כח" הה מה נואלתי אז!  לא הראה לי מֶתָמַרפוֹזֶה נפלאות להשיב לי ששון ישעי; ימי ילדותי, ימי טהרי, ימי ענגי ושלותי, אשר רק כעת אחרי בלותי, אחרי אשר הזקנה המרה והנמהרה הרימה על ימי עלומי חרמשה הנורא – אדע להוקיר ערכם; כי עתה אריָוְךָ דמעתי "בית כלאי"!  רציתי את רצפתך ואשפתך חוננתי!  ופניך עושקי כֹחַ ראיתי כפני אלהים, ואכרע על ברכי לפניך לשלפוך שיחי ומרי נפשי בחיקך, ולגלות לך נגעי לבבי הנסתרים מעין כל חי, וכל תלאותי המוצאות אותי, מאז הָשלכתי מזרועות הילדות כאשר נבאת לי מראש!  ובנפש שוקקה שמעתי גערתך כזמרת יה, מבט עינך – כסוד שיח שרפי קדש, ושבט מוסרך – כחסד עליון כל היום!..

אך אעזבה נא הגיוני אלה!  כי רק מכשול לב יעוררו בקרבי והועיל לא יועילו!  ימי הילדות מכבר מתו, והמתים לא יחיו עוד!  הילדות תקופה יקרה ונעימה היא בחיי האדם, והילדים לא יבינו ערכה!  הילדים לא יקחו מוסר, הילדים ילכו בשרירות לבם עד זקנה ושיבה, ילכו מדחי אל דחי, מימי הילדות, אל ימי הנֹעַר, ומימי הנֹעַר אל ימי העלומים, מימי העלומים אל ימי העמידה, ומימי העמידה אל ימי הירידה; ומימי הירידה עד עברי פי פחת…  רק כעבור המועד ישובו ויתנחמו כמוני, כמשפט כל בני חלוף, מאז יצר אלהים את האדם עד סוף כל הדורות! -

חדרי רחוק היה אז מתשואות קרת, כי רבנו חמד לו אז מעון לשבתו אצל הסוללות על יד הגשר הקטן, הנטוי על אגם מים, אשר יפריד בין נבאשת ובין הפרוָר מכאל-שוק, כי מחיר המעון לא יקר היה: חמשה שקלים ושש אגורות לשנה!  תחת אשר במרומי העיר עלה מחיר מעון כזה פי חמש!

הככר ההוא היה אז בנבאשת כנחל קדרון בירושלים בימי קדם; שמה מימין להסוללות אשר שֻׁפכו עוד במצות הדוכס רַדְזְוִיל הנודע בשם "אדון אהוב" (Panie Kochanku) השלך כל שקץ, כל טרפה ונבלה, כל דֹמֶן ואשפה כל תועבה וחלאה; ומשמאל – בבתי חומר קטנים, שפלים וצרים כמלונות כלבים, אוו למושב למו, אביוני אדם: עורפי כלבים, סוחרי סוסים זקנים אשר לעת זקנה ככלות כֹחם, גֹרשו מאֻרות אדוניהם בלי חמלה, מבלי זכור להם ענים ועמלם לפנים; פושטי עור נבלה, זקני עם הארץ, אשר ביום השבת פגשנום ברחובות האזרחים במקליהם ותרמיליהם, ושפתותיהם דובבו רנה ותפלה לפני חלונות הבתים, ונירא מפניהם מאד, כי לנו הילדים נודעו למכשפים אשר בידם נפש כל חי; ובימי הקיץ תקעה שמה ארחת צוענים את אהלה; ולפעמים נתפשו שמה עוברי עברה...  בחורי ישיבה הוגים בספר "הדביר" או "שירי תפארת" וכו', אוכלים בצום הרביעי והחמישי, מחללי שבת ועוד ועוד, וגם מקום רבנו לא נפקד בתוכם!  רבנו המלמד תורה לעמו ישראל משך עשרים שנה!  כי גֹרַש מִגֵו בעד פשעו...

הידעתם פשעו?  הה נורא הוא בתבל ומי יכילנו!  הריש.

הריש הוא גם פשע עמי!..

ובכל זאת, נכבד היה רבינו בעיר מולדתו!  רבים דפקו דלתיו ללחוש על "עין רעה", להתפלל בעד חולה נוטה למות, ולהורות בין טמא לטהור; כי מיושבי נבאשת – אם כי טפש היה כחלב לבם – לא נכחדה צדקתו, וכחו וגבורתו בתורה.

ועל כן עלינו היה אז לעבור דרך בית המטבחים אשר קראנו בשם גיא ההרגה, וההקדש הוא בית מקלט העניים, אשר בשלשת ירחי החרף היה בית כלא, בור שבי לאסירי עני וברזל, אשר רבי מכיר בן מנשה עתדם לעבודת הצבא לא במשפט, כי אם במוקשי חמס והות בצע... ומשם עלינו היה לאחוז דרכנו לפני רחוב המות, ובית המרחץ השמם אשר שעירים ירקדו שם, ובתי המקולין אשר כלילה כיום, היו מרבץ כלבים משחרים לטרף; ובכל זאת עברנו "מקומות סכנה" אלה באמץ לב וגבורה נפלאה, אך בעברנו לפני בית הכנסת הגדול נשתה גבורתנו!  חתת אלהים נפלה עלינו!  אני ורעי נסנו כלנו מנוסת חרב; איש איש לעברו תעה, זעקת שבר הקיפה את כל הרחוב, ותהי מהומה ומבוכה; ולאנשי ונשי נבאשת נתַן ענין לענות בו ימים מספר.

 

ג: אַחֲרֵי נָפְלִי

שבועים חלפו!

ואנכי ירדתי מעל מטתי אשר עליתי עליה אז בליל בלהות.

וחם הדלקת סר מעלי, כל מכאוב עצמות לא חשתי עוד, וכל אֹכֶל לא תעבה עוד נפשי; ואֹכל מכל הבא בידי, לולא הניאה אותי אמי; תחת אשר בימי שלומי הייתי תמיד מפֻנק, ואבקש רק תואנות, ואמצא תנואות ומגרעות בכל אשר נתנה לי אמי; אם המבשלת הכינה לארוחת הצהרים, מרק ובשר; אותה נפשי נזיד גרש; ואם ביום המחרת הכינה גרש; אותה נפשי תפינים בלולים בשמן; ואם ביום המחרת, שמעה בקולי ותגש לי תפינים, בקשתי ארז ופול, ואהי למפגע לאמי, ואאנוק, ואצרח, ואמשוך בחזקה את סינרה ואקרא בקול אחד:

– הבי ארוחת הצהרים!

– מה חפצך בני מחמדי?  עגת סלת משוחה בחמאת בקר וגבינה?

– לא! – קראתי בקול גדול ואעוה את פני ואעצם את עיני, ואתגרד על שתי צלעותי, בשתי ארבות ידי.

– רקיק חמאה ובצה מבשלה!

– לא! הבי ארוחת הצהרים – צעקתי בזעם אפי, ואוסיף למשוך בחזקה את הסנר.

– תלישות בצק בחלב!

–לא!  הבי ארוחה! – צרחתי מרה ואכרכר ואדלג ואשרוט בצפרני את ידיה.

– לביבות חמאה ממלאות בומשמין וגבינה!

– לא! – נתתי עליה בקולי ואגרד בשתי כפות ידי את פאותי וארקע ברגל.

– הידעת בני?  מאכל חדש!  חכה נא מעט!  בתיה!  מהרי קמח כסמת, קחי המרחשת, ועשי בלי-נס! –

– אין חפץ לי בבלי-נסיך!

– הא לך אגוזים בני! – קראה אמי בקומה ממקומה, ותפתח את אוצרה הטוב, ותתן לי אגוזים מלוא חפנים, ואנכי מעט היה בעיני, ותוסף לי כהנה וכהנה, ואמלא צלחת מכנסי ואשתק מזעפי...

ההצלחה עמדה לי רק בעת אשר עיני רבי ידעיה הפניני לא ראו את המחזה הזה; כי מפניו חַתִּי ואסוג אחור!  זכרתי כי פעם עשיתי כזה וכזה לעיניו, ויקם רבי ידעיה ממקומו, ויגש אל פנת הבית ויקח את המְטַאטֵא, ויוצא ממנו שני שבטים לחם אשר לא חֹרבו, ויתן עלי בקולו:

–שקץ עז פנים!  דום פן אפשוט את עורך מעל בשרך;  אכול מאשר נתן אלהים!  הראית את יובב בן ברוך המוזג?  הוא  רעב גם לפת לחם יבש, נס נא ותנה לו את ארוחתך וראית אם לא על פניך יברכך! אם לא ילחך, אם לא ילֹק בלשונו גם את הנותר מקערתך; נחמה רבקה!  שמעי עצתי, אל תתני לו מאומה כיום תמים, וראית כי יבך ויתחנן לך, כי תתני לו אכל, ולא ישוב עוד לכסלה!

ואנכי לטשתי עליו עין זעם, לו היתה אז חרב בידי, או כֹח במתני, כי אז הרגתיו, ואסוג אחור ואשוב אל החדר רעב ללחם ושבע רֹגז, ולא עברו חמשה רגעים, והנה אמי עומדת עלי, ותחת מטפחתה קערות וספות, וסירות וכפות ומזלגות, ותספר צרתה באזני הרבי, ותבך ותתחנן לי כי אמלא משאלות לבה, ואני הקשיתי ערפי, ואשוב אל ביתי בפחי נפש.

אבל בשובי הביתה רעב ככלב; שכחתי את מריי וערפי הקשה, ואֹכל מכל אשר נתנה לי, ואמי הביטה אלי ונהרה, ותעלוזנה כליותיה בקרבה, כח אם!..

ובקומי מחליי, הציקני הרעב, והיא לא נתנה לשבור רעבוני מאהבה ומיראה פן יבֻלע לי, היא הגידה לי כי עודני קצת חולה, וגם הדוקטור הודה לדבריה, ויבוא בבקר בבקר, ויצו עלי להאריך לשון ממולו, וימשש את עורקי, ויעסה את בטני, ויקח שכר הליכה, ויפן ויצא...

אבי הלך אז בדרך מרחוק, ליום השוק הגדול בעיר המולה, ורבי ידעיה הפניני בשובו בערב מבית המדרש, ישב בביתנו לכבודי; ובהוָדע ליתר שכנינו הקרובים כי רבי ידעיה בזה, ויבואו גם הם לכבודו, ויבואו האנשים על הנשים וישיחו בניהם, וביתנו היה אז בית חבר; וכל באי ביתנו הלאו אז את אמי בשאלתיהם על אדותי ועל אדות הלילה ההוא.

ואמי נאלצה אז לענות לאיש איש כאולתו: כי בהמטה השחורה בעלת הבדים, אשר מקומה היה תמיד במסדרון בית הכנסת הגדול משמאל בביאה, היא המטה אשר בתוכה יובילו יושבי נבאשת עד היום שי למורא – למלאך דומה – ראו עיני מת עטוף בתכריכים לבנים, ופניו הרזים וזקנו הדק הפיצו בלהות מול נגה הירח.

– ועתה רבי ידעיה?  היש עוד מלים בפיך?  הילד יספר כעת מאלפ"א עד ת"ו כי עיניו ראו ולא זר!..

– רבי ידעיה הוא קשה ערף!  רבי ידעיה יען כמשפטו תמיד בראותו כי אזלת ידו: "שקר וכזב"! "הבל ותעתעים"!

– איך יכחש?  והילד יענה כחשו בפניו!

– אל תתחכם הרבה רבי ידעיה, ראה הזהרתיך!  פילוסופים כמוך ראיתי הרבה בימי חיי, אשר ביום מסה נסרחה חכמתם, ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו!..

  פלא הדבר רבי ידעיה!  הלא את אלהיך תירא, ובמצותיו הנך חפץ מאד, ואיך אבדה ונכרתה כה האמונה מקרב לבך?

– רוח היא באנוש; כופר בכל כמוהו לא ראיתי עוד!..

תוכחות כאלה שמע רבי ידעיה בביתנו ברוח קרה וידום, עיניו הפיקו רצון, וצחוק קל רחף על שפתיו כמשפטו תמיד, ואשר על כן נסתר לעגו מנגד עיניהם, ולא ראו כי צחק ויבז לאולתם.

– אין מלים בפיך רבי ידעיה!  אות הוא כי בלבך הנך מודה על האמת!

– גם בפי הנני מודה על האמת!..

– רבי ידעיה בחר לו לשון ערומים!  התולים עמו, האינכם רואים?  הוא ילעג לנו!

– הוי רבי ידעיה!..

– לא, רבי ידעיה הוא "בעל תשובה" הוא!  שב ונחם מדרכו!  מדוע לא אאמין כי גם לו קרה מקרה בלתי טהור? האף אין זאת רבי ידעיה?..

– אכן, הפעם צדקת!  אודה ולא אבוש, כי מצאת את חידתי – ענה רבי ידעיה אשר שכל לשים כסות למחשבות לבו.

– האמנם רבי ידעיה? – שאלה אמי בתמת נפשה.

– מה?  מה?  רבי ידעיה! – שאלה דודתי.

– מי מי? – שאלה שְׁכֶנְתָּה גרת ביתה.

– מתי רבי ידעיה? – שאלה רעותה.

– איך רבי ידעיה?  שאלה בתה.

ועיני רבי ידעיה הפיקו רצון, ויקם ממקומו, וישם שתי כפות ידיו על ראשו ויזעק:

–אזני תחרשנה!  כדבורים סבוניי אחלי בנותי!  אל תבהלנה ברוחכן, כי לא אחשך מכן ניד שפתי!

וכרגע הָשלך הס בבית.

----

 

ד: חַתְּחַתִּים בְדֶרֶךְ

 

מקרה נורא כזה – החל רבי ידעיה לספר – קרני גם כן בתקופת החרף, באחד ממוצאי שבתות, בשנת ברי"ת, היא שנת 1852 למספר האזרחים, אשר אז התחוללה בארצנו סערת מלחמת קרים!  אדוני גבירי אין-יועץ, היו אז הקבלנים להספיק לחיל המצב הֶחָנָה אז בכרכמיש, מזון ומַכֹּלֶת, תבן ומספוא, וישימוני לפקיד על השבר: לאסוף בר בגליל כרכמיש, אשר כל דרכיו הסכנתי, וכל מוצאיו ומבואיו ידעתי: הכפרים והחצרים, האצילים וסוכניהם, ועבדיהם האכרים, ובעלי בתי המלון והמרזח, ובעלי הרחים, והחולבים, המה היהודים אשר סחר האצילים היה בידיהם, בהיותי שמונה עשרה שנה סוכן יערות הגבירים האלה בסביבות כרכמיש.

ביום הראשון לשבוע, עזבתי את אין-יועץ, צרור הכסף לקחתי בידי, ואשימהו לאזור על מתני[2] ואחרי עמל דרך ששת ימים באתי כרכמישה; כי מסלת הברזל טרם היתה בארץ, ובמרכבה רתומה לשני סוסים, עשיתי דרכי, ואשבת שבתי בבית מיודעי מכבר, הוא רבי שלמה המוזג אשר בקצה גבול, העיר, ברחוב "הדרך הסלולה",

יום השבת פנה, צללי ערב נטיו, ואך דרך ככב במרום, ופֿייבקי עגלוני מכבר הדליק נר ויט אצבעות ידיו, ויתבונן על צפרניהן, ושפתיו נעו רגע אחד; וימהר וירתום עגלות החרף, ויקח כלי זינו בידו, הוא שוטו הארוך, ויעמוד הכן, כי ידע אשר נחפז הייתי לדרכי, לעשות חוזה עם רבי צמח איש בריתי וגבר עמיתי, היושב במלון בני-יעקן, אשר זה שלש שנים מיום עזבי את היער לא ראיתי את פניו.

– לא לא רבי ידעיה! – פנה אלי רבי שלמה בראותו כי לבשתי שמיכת הדרך ואתאזר – אץ ברגלים חוטא, ואץ בסוסיו חומס נפשו!  התפשט, ושבה אל השלחן ושתינו כוס חמים, הידעת רבי ידעיה כי כוס חמים במוצאי שבת לא יסֻלה בכלם אופיר? ..  שב נא רבי ידעיה לימיני ונשתעה יחד, ובזמירות נריע! – ובדברו אלי השמיע בקל זמרה: אליהו הנביא, אליהו התשבי אליהו ה-גל-עדי!..

– לא לא רבי שלמה!  זמר, ושתה חמים כנפשך שבעך, ובי אל תפצר, הלא ידעת כי עבד הנני, ועלי למלאות חובתי באמונה!..

– בליל זה?  במוצאי שבת? – קפץ רבי שלמה ממקומו ויבט בי בתמהון – לא פללתי כזאת רבי ידעיה!  לעולם יצא אדם בכי טוב!

–אין דבר רבי שלמה! – התחננתי אליו – שלש פרסאות מרחק שלש שעות, והדרך סלולה; עוד חזון למועד!

כליל אתמול כי יעבור, אזכר עוד את הלילה ההוא!  הרוח שקט במכונו כבליל אביב, מאורי אור בשחקים השקיפו על יריעות ארץ הלבנות; המסלה הפיקה נגה כראי מלטש, העגלה שטה בחלקלקות, ותלך מדחי אל דחי ימין ושמאל; פייבקי אחז המושכות בידיו, אבל לא ראה את אשר סביבותיו; כי לבו ונפשו הלכו שבי אחרי גרונו אשר מנגינות שונות מזמירות ישראל, עלו בו סבוכות ובלולות אשה ברעותה: "השומר שבת" "אדיר איום ונורא" "יעלה" "אנקת מסלדיך" "ויאתיו" "היום תאמצנו" "קרוץ מחמר" "מלך עליון" וכו', ויחקה קול רבי ברוקה החזן הישיש חסר השנים; ויחקה קול אשה מצרה איך תחיל תזעק בחבלה, ותשוע אל המילדת; ויללת הנשים העבריות, בהעשות לעיניהן פתילות נרות הדֹנג ליום הכפורים, ורננת רבי פפא הבדחן בהושיבו את הכלה, ונפשו דרכה עֹז וישחק ויצפצף, ויהמה בגרונו, ויתנשא מעל מושבו, וירקע ברגליו מרוב ששונו כיוצא במחול; כי אם גם רש היה אין כל, ומאומה לא היה לו בעמלו; אבל לא חסר לו מאומה!..  וישמח בחלקו, ובשמחתו לא התערב זר בלתי אם הירח בחוג ערפלי טהר, ורבבות ככבי אור השטים במרחבי אין קץ.

אנכי רק בחלום צללו מנגינותיו באזני; כי בשבתי נשען בעגלה, כאחד מאורי הארץ עטוף באדרת עור דובים, היא האדרת אשר קניתי לפנים, מיד הדד עבד שראצר הסוכן על הארמון, אשר היתה מחסי עֹז שנים הרבה, מפני זעם החרף וקרתו, עד כי אם, גברה מאד מאד, והכסף החי ירד עד מעלת השלשים, גם אז צחקתי לעגתי לו – אחזה שנה שמורות עיני, ושנתי ערבה לי מאד; אך כאשר עמדה העגלה, ותדחף לאחוריה מעט הקיצותי.

– בני יעקן?  שאלתי בהעבירי ראשי אצבעותי על עפעפי.

– בני יעקן! – קרא פייבקי במבוכת לב נשבר – הה בעל הבית[3] הננו תועים!  תועים הננו!

פקחתי את עיני בחרדה, ואביט ימין ושמאל סביבותי, ובתוכי השתומם לבי: מה זאת?  איה היער?  היער איהו?  יער הגְרַף כסלוחים אשר מימין הדרך העולה לבני יעקן?  רק שדות יעטפו שלג, והלבנה תאציל עליהם מהודה!..  הבטתי על לוח השעון אשר בחיקי, והספק החל לבצר עמדתו בקרב לבבי!  כשתי שעות ארכה לנו הדרך ועלינו מכבר היה לבוא למחוז חפצנו, ואקרא גם אנכי במבוכה:

– אכן פייבקי תעינו מני אורח! הפוך ידך ונהג העירה!..

ופֿייבקי אחז המושכות וישכל את ידיו, ובמשך שעה אחת עמדנו על יד גבול כרכמיש, לפי-קרת.

– איזה הדרך העולה לבני יעקן? – שאל פייבקי את השומר הֶעמד בפתח סוכתו הצרה על יד הבריח הגדול.

השׁומר פנה אליו ערף בחרי אף, אולם כאשר ירד פייבקי מעל העגלה, וישאלהו פעם ושתים ושלש, ענה השומר בזעם:

– הכהתל במשֲׁגע תהתל בי יהודי?  הלא שַבתָ כעת מהדרך הזה!

כמוני כפייבקי יחד באנו במבוכה שנית, ופייבקי עמד רגעים אחדים ושוטו האריך בידו, ויחשוב ויָשָׁב וַיֵשֶב על העגלה, וינף שוט, וימשוך בחזקה את המושכות, וישרוק שריקה גדולה ונעף כעל כנפי נשרים עד כי הירח כמעט נלאה לרוץ אחרינו...  ואנכי הבטתי סביבותי לראות את היער מימין הדרך, אך אי יער?  מימין ומשמאל בקעה רחבה ועליה יתעלם שלג, ואקרא בתמהון:

– מה תאמר פייבקי כעת?  האיננו תועים שנית?

ופייבקי עצר בסוסים, ויקפץ מעל העגלה, ויעמוד, ויבט גם הוא סביביו ויחשוב, ויתגרד תחת מצנפתו ויקרא באנחה:

- בצרה גדולה אנחנו בעל הבית! לא טובים יוליכונו שולל!  רבי שלמה העד העיד בך ואתה מאנת לשמוע בקולו, ועתה מה נעשה?..

בדברו שב ויעל על העגלה ויהפוך ידו וינהג שנית העירה, ואנכי לא כהיתי בו, קבלתי עלי את הדין!  אולם בהגיענו שנית אצל גבול העיר, צויתי עליו במפגיע לשוב לעֻמת שבאנו, כי יראתי פן נטה הצדה על יד הנהר, ויתע מני אורח...  פייבקי חרק שן, ותלונה דקה התהלכה מפתחי פיו, ויער כל חמתו על הסוסים העיפים; ובין כה וכה, והירח הסתיר פניו ממנו, עננים שחורים כסו פני שמים, הרוח הגיח ממקומו ויגעש וירעש, וברעש ורֹגֶז הכה גלים בים השלג, והגלים כסו את פני המסלה, עד כי לא נודעו עוד עקבות המסלה, והסוסים רצו כאילות, וידלגו על הררי שלג; ופתאום התהוללו, וישמיעו קול נחרת אימה, ויתיצבו קוממיות על שתי רגליהם האחרונות ויהפכו את העגלה על פניה, ואנחנו מצאנו מנוחה נכונה תחתיה...

פייבקי התנער מהשלג, ויבך, ויגעה כשור פר, ויקלל את יומו, וירב בי, ועלי היה לשמוע ולדום!..  כי אם אמיץ היה לבי תמיד, בכל זאת לא קמה בי רוח, ודמי נקפא בעורקי: כמאה פעמים עברתי בדרך זה, ואת הככר הזה ידעתי כעשר אצבעותי: היער הגדול מימין, ובית המלון, ובית הרצים משמאל; ועתה אין יער, אין מלון ואין בית הרצים!  בפיק ברכים, עמדתי דומם מבלי דעת אם לשוב העירה?  או לנסוע הלאה?  הקור החל לחדור אל בשרי הרטוב ביזע, וגם אדרתי לא הגינה עלי; רעיוני תוגה ועצב, הוליכו עלי אימים, הכוני בתמהון לבב, ויעבירו לפני תמונות מתמונות שונות, רבוא רבבות לצים מזיקים, שדי שחת ורוחות רעות יחד עלי התמלאו, כאשר יתאר הרוססי:

 

Безконечны безобразны

Въ мутной м*сяца игр*

Закружились б*сы разны

Будто листья въ Ноябр*

 

(לְנֹגַה יָרֵחַ, נִשְׁקָף בְּעַד עֲרָפֶל,

שֵׁדִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים, הָמוֹן רָב!

חָגְגוּ וַיָנוּעוּ בָהָר וּבַשּפֶל

כְּעֲלֵי הָאַלוֹניִם בְּיַרְחֵי הַסְתָו...)

ואז החלו כליותי ליסרני בלי חמלה, על בלי שמעי לקול רבי שלמה, אשר יסרני מלכת בדרך, בליל מוצאי שבת, ואז ידעתי כי טובה ונאמנה היא העצה היעוצה להאדם באשר הוא אדם: "אל תתחכם הרבה"!

 

----

ה: הַלֵּצִים וְהַמֵּתִים

דממת תֹהו שררה בבית, אך איש אל רעהו הביטו, איש אל רעהו תמהו.

– אל תביאנו לידי נסיון אל רחום וחנון!

– דרך עצב זה נורא הוא ומי יכילנו!

– ואיך נצלת אז רבי ידעיה?

– אנכי נצלתי ומה אות כי חי חי הנני!   אך עד אשר נצלתי!..  תלאות הלילה ההוא, עוד לא כלו כמו הנה!  פייבקי עמד בפרץ לפני הסוסים, ויעבר ידו על חלקת צואריהם, ויסלסל בשערותיהם, וצמח ראשם, וידבר על לבם בשפת הסוסים המתהלכת בין העגלונים, והרכבים בכל רחבי תבל; אבל לשוא שחת דבריו הנעימים!  הסוסים עמדו במרדם, וישתובבו, ויבעטו ברגליהם, ויסתירו ראשיהם בין ברכיהם, ומפיהם יז קצף, ופייבקי חרק שן ויקלל את יומו כמשפטו.

פתאום קפץ לאחוריו ויצרח מרה ליוצר נשמתו:

– שמע ישראל! –

– מה לך כי נזעקת פייבקי? – שאלתיו בחרדה.

– אוי לי כי נדמיתי – ענה פייבקי וינוע כעלה – ראה בעל הבית בעיניך!..

ואתבונן אל המראה, והנה שה כבשים גדול, התגולל בשלג מעבר המסלה מימין, ויתהפך מצד אל צד, וינהם כאוחז טרף, וייבב ויאנח, ואנחותיו נדמו כאנחות גבר – להבדיל –, הכבש הזה נראה לזאב בעיני הסוסים...  כח אבנים היה אז כחי, אם עצרתי כח לעמוד על רגלי  האם לא ידעתי אם לא שמעתי את מעשי ההברה הלבנה הזאת?..  אנכי התאזרתי עֹז ואט את הסוסים הצדה, ואעל על העגלה, ואחז במושכות, ופייבקי אחרי, ואדפוק בסוסים, והסוסים השמיעו קול נחרה, ולא עברו עשרה רגעים והנה אור נר התנוצץ לנגד עינינו, מימין המסלה מבעד לאחד החלונות אשר לבנין עץ גדול, אשר גם בלילה הכרנו כי בית מלון, ובית מרזח לאכרים הוא!

– הנה גאולתנו ופדות נפשנו - קראתי בשמחה – אל תערוץ ואל תחת פייבקי!  רד מהר וצוה לפתוח שער ודלת!

ואנכי – ענה פייבקי אשר תנחֻמותי לא שעשעו את נפשו – טרם אדע משפט בית המלון הזה, עוד מעט ושמעת קול שרים ושרות, קול תוף וחליל, קול מצהלות חתנים מחופתם, וראית טירות זהב וכסף, ושמעת איך יקראו בשמך והושיטו לך ימינם לשלום...  אך אם תלך עמי והלכתי!..

– נלכדתי באמרי פיו, לא נאוה היה לי לגלות מבוכתי לפניו ואלך אחריו בלי חמדה.

– לא בעל הבית, עבור לפני ואני אחריך!

ועלי נטל אז לשמוע מצות עבדי, ואעבר לפניו בלב נרעש ונפחד, אבל מה נורא ואיום היה אז מצבי כאש נדעך הנר בגשתי אל החלון?..

ברטט וחלחלת מתנים נסוגותי אחור, אולם אך עשרים צעדים הרחקתי, והנה אור נר נשקף שנית בעד החלון.

ואשוב על עקבותי, ואגש שנית אל החלון, והנה נדעך האור שנית!..

כעשר פעמים נגשתי אל החלון, ובכל פעם גשתי, חלף האור כברק באישון לילה, ובסורי – שבו קרני האור לחדור שנית בעד החלון!

– אור מתעה הוא בעל הבית! – קרא פייבקי ויגרם פרקי אצבעותיו – לא טובים יוליכונו שולל, הם יתעללו בנו!  אולם יש תקוה, כי בקרוא התרנגל תפקחנה עינינו לראות, כי רגלינו עומדות ביון מצולה בלב היער!  אך באשרי - ראה נא בעל הבית – שק הטלית והתפלין בידי!..

– אם כה חכמת? – עניתי – למה ירך לבבך?  לכה ונלכה יחדו!

שנינו עמדנו מאחורי החלון שלובי, זרוע כאהוב ואהובה, ונוחיל עד בוש, והנה פתאום הגיה אור!  אך בזכרי את האור תחשכנה גם כעת עיני!  תלא לשוני לתאר לפניכם מצוקותינו אז!  מתנינו מלאו חלחלה, וחבלי מות אפפונו, עד כי גם בזכרי כעת את המחזה תבעתני פלצות!  מת עטוף בתכריכים לבנים עמד על רגליו, ויתנענע אל הקיר, בידו הרזה האחת, ספר פתוח, ונר שעוה דולק: ולאור כהה זה הפיצו פניו הירוקים זָועה; ובשנית הכה לרגעים על חזהו, כמו התפלל אז תפלת "על חטא" ועיניו הנמקות בחוריהן, נזלו דמע, וירטיבו את שתי לחייו הצנומות, כי שפם וזקן לא היה לו!

– הה סמר בשרי מפחד! – קראה דודתי.

– צירים אחזוני, אנא סמכוני, פן אפול! – צעקה שכנתה.

– לו הייתי תחתיך רבי ידעיה כי אז מַתּי מפחד פתאום – הוסיפה רעותה ותתנודד.

– התראי? – קרא רבי ידעיה, על האדם להיות אדם!..

– בי רבי ידעיה! – התחננה אמי – אשביעך בכל קדש רבי ידעיה: חדל לך מספורי מעשים כאלה, הילד שומע ומקשיב, ורוח זלעפות תהי מנת כוסו!..

– והיא תפחד!  הוי נחמה רבקה'לי!  רבי ידעיה יהתל בנו!  רבי ידעיה יספר לנו חזון לבו, למען יצחק למשבתנו!  האף אין זאת רבי ידעיה?

– חלילה לי מהתל בכם! – כי את אשר חזיתי אספרה, למען תת לכם לקח טוב!  למען תדעו, למען תשכילו!

– ספר נא רבי ידעיה כי נפשנו כלתה לשמוע אחרית דבר!

– אספרה אספרה! – ענה רבי ידעיה בפנים צהלים – אך אתּ נחמה רבקה אל תעזביני בעת צרה!..  ידוע תדעי כי נחר גרוני גם כחי עזבני!  הבי בעלת הבית הנה, דבר מה על השלחן!  פתחי לנו אוצרך הטוב, למען יעצרו אורחיך הנכבדים כֹּחַ לשמוע אחרית דבר!

במאור פנים מהרה אמי ותַּגש על השלחן, כל זני מרקחת, נקודי חלת סלת, ושמן האוז, ותצו על המשרתת להכין חיש מהר את מכונת הַטְהֵי.

אל יחסר המזג! – פנה רבי ידעיה אל אמי – כל אלה כאין בעיני!  אם יי"ש יש כאן, הכל יש כאן!

וכרגע מלאה אמי משאלות לבו לטובה, ויברך וישת כוס יי"ש, ויטעם מן המרקחת, וימח פיו ושפמו וזקנו, ויברך ברכה אחרונה, וכל המסֻבים למוצא פיו יחלו, וכל רגע ארך בעינים כשנה תמימה.

 

----

ו: נוֹדַע הַדָבָר

כמעט הייתי בכל רע! – הוסיף רבי ידעיה לספר – כמעט נגזרתי מתגרת יד הפחד; אולם האלהים חנן את האדם דעה בינה והשכל למען יהיו מגן בעדו, למען יאירו מחשכי בתי נפשו, התבינו? – אנכי הבלגתי על פחדי, ואתעודד, ואעודד גם את פייבקי, ואמשכהו אחרי אל הדלת, וכאיש מלחמה אחרי אשר מכבר נואש מחייו וישלך את נפשו מנגד, ערבתי את לבי לדפוק ביד חזקה על כפות המנעול, לחלק מהלמות ולבעוט, פעם ברגלי הימנית, ופעם ברגלי השמאלית, כי אמרתי אל לבי: יעבור עלי מה: אראה נא את המת אנסה אליו דבר ושמעתי מה בפיו!

הְטָא תַּם?  חְטָא תַּם?  תְּרפים?  הָהָהָ!  אַךְ טִי לִיכָא טְוָיַא מַא!  קַבּ טִי זְדָךְ סַבַּצִי סִין! – נשמע מאחרי הדלת.  הקול היה קול יעקב והשפתים שפתי עֵשָׂו...

ואנכי הכיתי שנית ברגל עד כי חִשְׁבָה הדלת להשבר.

– קַבּ טִי פְּרָפַּל זְלָדִי טִי!  הָהָהָ!  צִי טִי אִיְסדוּרִיל, צִי שְׁצָא? – נשמע שנית הקול מאחרי הדלת.

– מהר פתח דלתיך! – קראתי בחרי אף – כי לא אחד האכרים, כי אם אחיך העברי ידפוק דלתיך!  – ובדברי הוספתי לדפוק על כפת המעול ופייבקי עזר על ידי!

לא ברעש חכה נא מעט רבי קרוב!  הָהָהָ!

– כרגע פתח דלתיך!  ואם לא, ופתחתי בחזקה!..

– כתר לי זער ואטיל את ידי ואדליק הָהָהָ נר!  ואשימה מכנסים על בשרי! – שמעתי ותחי רוחי.

הדלת נפתחה, ולפני נצב איש קצר קומה ובעל כרס עב, אשר היה בעיני כחבית עגולה, על ראשו התנוססה כפה עגולה, על כתפיו טלית-קטנה וארוכה עד הברכים, בידו האחת נר דולק, ומסביב לו פסת ניר, ובשניה אחז שפתי מכנסיו לבל יפלו ארצה חלילה, ונגלה קלונו וראו כל בשר יחדו..  אשמורות עיניו פקוחות היו עד החצי, ובבואנו הביתה לטש לנו עיניו, ויעמוד רגעי מספר, ויתבונן פעם בפני, ופעם באדרתי ויקרא בשמחה ובצהלה:

– רבי ידעיה הָהָהָ!  הנה גם רבי פייבל!  פתאום?..

לב פייבקי סחרחר ורוחו נבקה בקרבו, כי השפק היה כרוך כנחש על לבו, ויגש אלי וילחש בלט באזני:

– בעל הבית!  יראה ורעד יבא בקרבי!  מהלצים המתנקשים בנפש האדם לא יפלא כל דבר: לקסום קסמים ולהתחפש...  ואנכי עמדתי במבוכה ולא עניתי דבר עד כי הושיט ימינו לי ויקרא: שלום עליכם רבי ידעיה!  הָהָהָ!

– עליכם שלום! - עניתי בשפה רפה, ואירא לנגוע בידו אשר הושיט לי.

– מאין תבוא רבי ידעיה ידידי? – אם לא יַתְעֵני כח זכרוני, הנה שלש שנים חלפו מאז לא ראינו איש את רעהו!  מה נשמע בנבאשת?  הגם בתוכה תשמע תרועת מלחמה?  בכרכמיש יחושו להם אחינו עתידות, כי המלחמה תביא להם בכנפיה שנות פרנסה וכלכלה!  תנועת המסחר הָהָהָ! גברה מאד כעת!  אך הגידה נא מה מעשיך פה ומה שלומך?

– אין שלום בעצמותי רבי צמח ידידי! – עניתי ואשפיל את עיני כי יראתי מהביט אל פניו...

– מה יחסר לך?  אך בטרם כל הסר רבי ידעיה אדרתך מעליך!  אדרתך טובה מאד הָהָהָ!  ושבה על יד התנור, ואתה רבי פייבל, לכה נא ונלכה לפתֹחַ שער האֻרוָה לפני הסוסים; בוטרימי עבדי נאמן ביתי, מכבר שתה לשכרה לכבוד יום המחרת, כי הוא תמיד מן הזריזין ומקדימין למצוות ; ועלי בעצמי לעשות מלאכה בבית.

בהותרי לבדי, התבוננתי סביבותי וארא כי לא לץ מתחפש ראו עיני!  כי אמנם רבי צמח הוא, הוא ולא אחר!  הכרתי את השלחן הגול ואת הספסלים הארוכים, ואת מנורת הנחשת התלויה בספון, ואת השעון העתיק לימים, העמד סגור בארונו, הצר והרם, ואת המזרח בעל האריות הנמרים, הצבאות ואילות השדה, והשרפים והאופנים וחיות הקדש "הכל באשר לכל"; ומה גם את שרה מלכה נְוַת ביתו אשר לבשה בגדיה החמודות, אשר הפשיטה מעליה זה לא כבר, ותצא לקראתי, לשחר פני מכירה ומכבדה משנים קדמניות, אשר מלא פיו תהלתה ויהלל בשערים מטעמיה.

רבי צמח בא הביתה ויקרא: הָהָהָ!  הכל במשטר וסדר!  הסוסים הובאו אל הָאֻרְוָה, תבן ומספוא נתן להם, ועתה רבי ידעיה מה תאוה נפשך אתה?  הגידה ואל תבוש!  כי הלא בבית צמח אוהבך הנך!  אכול?  או שתה?  שרה מלכה אשתי!  ערכי השלחן!  הבי המטפחת!  ורבי ידעיה ילוה מלכה!  רק השעה השתים עשרה חלפה?

– השעה השתים עשרה? – נאנחתי במרירות – אוי ואבוי!  שבע שעות ארכה לי דרכי מכרכמיש לבני יעקן!

– שבע שעות?  התפלא רבי צמח – הָהָהָ בדרך סלולה אשר סלל האדרכל הגדול השוכן בשמי שמי קדם?  וסוסיך?

– גם אנכי לא אדע!  חידה לי הלילה הזה, חידה סתומה אשר לא אמצא לה פתרונים!

רבי צמח הניע כתפיו ויאמר: הָהָהָ!  הגד נא לי חידתך!

– הגידה נא רבי צמח, בדרך הזה מימין אזכור את יער הגרף כסלוחים!..

– היער?  הָהָהָ!  היער עבר מכבר גבול ארצנו!  והאלונים הנם מכבר בדנציג, ויהודי כרכמיש וברקון עתקו גם גברו חיל!  הוד כבד אדוננו הַכּתֶר בבקרו מצודת כרכמיש, צוה לכרות את היער במשך שנתים ימים, לבל יהי למוקש להמצודה, ולשלם להגרף מחירו; וכהיהודים, כהגרף, יודו להכתר חסדו, כי פי שנים לקח במחירו!

ובכן פתר לי החידה הראשונה, ואוסיף לשאול:

– בית מלונך הלא עמד על תלו משמאל הדרך אצל בית הרצים!..

– בית מלוני הָהָהָ!  הוא היה למאכלת אש, ובמצות הגרף נבנה מעבר השני, כי פה חפר ומצא באר מים!  אבל הגידה נא מדוע ארכה כה דרכך?

– תעינו תעתנו!..  והתלאה הנוראה, הכשילה גם את כֹח הסוסים: לפני בית מלונך התהוללו מאד, רעדה אחזתם, כי שה כבשים התגלגל בשלג, העגלה נהפכה על פניה, ואנחנו תחתיה, וכמעט היינו בכל רע!

– התזכור עוד את בוטרימי עבדי!  הָהָהָ!  זה משפטו תמיד כטוב לבו ביי"ש:  ללבוש אדרת עור כבשים הפוכה על קרחתה, ולהתגולל על הדרך על פני שכבת השלג, להפיל חתתו על האכרים, ולעשות צחוק לנפשו, ובחכמתו זאת יתפאר.

בהפתר לי גם שתי חידות אלה, נגֹלה מעמסה כבדה לאט לאט מלבי, ואפן אל פיבקי ואקרא:

– התשמע כסיל אדם?  הט אזנך למען תחכם באחריתך!

– אנכי מראש ידעתי! – הצטדק פיבקי כנכלם – כי הכבש אשר ארבע אמות ארכו, לא כבש הוא כי אדם!..

– ומדוע זה רעדו עצמותיך, ושניך השתקשקו בפיך, ותקרא בקול גדול: שמע ישראל?..

– חי ראשי בעל הבית, כי רק המת הפיל עלי בלהות!

– מת? הָהָהָ! – השתומם רבי צמח – איזה מת?

ואספר לו מהחל ועד כלה.

– חִי חִי חִי!  חוּ חוּ חוּ! – צחק רבי צמח בקול גדול עד כי השעול אחזהו, – מעי מעי אוחילה!  אנא סמכוני פן אפול! – הוסיף בקול גדול בעמדו בטבור הבית ושתי כפות ידיו שם על חלציו – השמעת שרה מלכה אשתי?  בית מלוננו, הָהָהָ!  עשה לו שם גדול גם בשאול מתחת, כי רפאים שוכני קבר יבקרוהו!  אולי באו אשתי לשמע מטעמיך?..

– אנא רבי צמח אל תתלוצץ! – התחננתי אליו – הגידה נא פשר דבר כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד!..

– אנכי הָהָהָ!  אנכי אפתר לך ידידי רבי ידעיה גם החידה הזאת: אך אשאלך אם תזכור עוד את חותנתי הזקנה?

– מדוע לא אזכר אותה?  היא היתה כבת תשעים שנה!  האם מתה?  ברוך דין האמת!

– ברכה לבטלה רבי ידעיה יקירי!  חותנתי זאת הָהָהָ! חיה היא, וזה כבר נסעה העירה ותכן לה תכריכים בשארית הונה, או בגדי-החתונה, כאשר תקראם היא; ובגדי חתונה אלה הם משוש דרכה, ובם כל מעיניה!  היא תשגיח עליהם בעין פקוחה, ותשטחם לעיני השמש לכל תאכלם עש...  ומדי שבוע במוצאי שבתות תקום לראש אשמרת, אחרי אשר אנחנו כלנו הוזים שוכבים, ותלבשם על בשרה ותתפלל תפלת הַוִדוּי הגדול, והיא סבת החזיון הנורא!

רגשי לבי עברו גבול, כי נפלתי על צוארי רבי צמח ואשקהו ואמר:

– ארהמך רבי צמח כי פקחת את עיני!  ליל מסה זה לא יסֻלה בשבעה ספרי מדע!

----

ז: תּוֹכַחַת חַיִים

מחוא כפים, קול הידד, קול שאון וצחוק גדול נשמע בביתנו, ככלות רבי ידעיה את דבריו; וגם אנכי צחקתי כנפשי שבעי, ואקרא בקול גדול: "הידד רבי ידעיה הפניני"!  ואחרַי נשמע שנית קול הידד וצחוק ומחוא כפים, עד כי נעו אמות הספים; ורבי ידעיה הביט על כל סביבותיו, כגבור מנצח בבואו אל שערי ארץ מולדת בעטרת נצחון, אחרי שובו ממערכות המלחמה; עיניו הפיקו רצון, וצחוק רחף על שפתיו כמשפטו תמיד, ובקום סערת רוחם לדממה, פנה אליהם רבי ידעיה ויאמר:

– ומה תאמר נפשכם עתה?

– מה נאמר ומה נדבר?  תועי רוח הננו!  מְשַׁמרי הבלי שוא!

ורבי ידעיה הוסיף לדבר:

– לא אאלפכם כעת בינה לדעת סתרי הבריאה, ולהגיד לכם תעלֻמות נפש כל חי, וסתרי המתים, השדים, המזיקים והלצים, כי לא פילוסוף אני, ובסוד אלהַ לא באתי; אולם זאת ידעתי, גם אתכם אאלף לדעת; כי לו הביטו בני האדם בעינים פקוחות על דרכי החיים, ומעללי בני האדם, כי אז לא מִלְאו קדים בטנם, כי אז – היה בר לבבם, וזך לקחם; אבל מרביתם חשכים ילכו!  שערו בנפשכם: לולא סרתי אז אל בית המלון, הלא ספרתי לדור דורים את אשר קרני, ואשר ראו עיני, ובכל קדש נשבעתי כי "לא טובים" הוליכוני שולל בדרך; כי ראיתי לץ מתחפש בתמונת כבש מתגולל בשלג; כי ראיתי מת עטוף בתכריכים, כאשר ראה הילד מת בהמטה אשר בבית הכנסת, המת יודע הנני אל נכון כי היה; עֵז או תיש העיר, וכמה הועלתי להות בני דורִי, ולהות הדורות הבאים?  רבים חללים הפיל פחד שוא ואמונת הבל, ועצומים כל הרוגיהם!

– ואתה רבי ידעיה כה תחרץ משפט?  כי אין מזיקים ושדים בתבל ארצה?  היתכן?

– לא אכחד – ענה רבי ידעיה – יש בתבל ארצה מזיקים שדים ולצים, אפס כי בעינינו, עיני בשר לא נראם!..  הם לא יפילו עלינו בלהות; הם לא יסתתרו בסתר היער, ולא יעשו במחשך מעשיהם באישון לילה ואפלה, ולא יתחפשו בדמות שה כבשים ושה עזים, גם לא בדמות מת עטוף בתכריכים!  המזיקים השדים והלצים האלה, יאירו לנו פניהם, ויגלו לעין כל בשוקים ברחובות, בבתי מסחר, בבית מועצות העיר, בבית הפקודות, בחדר הקהל, יש מהם יראים, וחרדים נהרגים ונטבחים על קדוש השם, ובגלל אהבתם לאלהים יבגדו באהבת האדם; ויש מהם אמיצי כֹחַ בני חורין, סוסים קלים, אשר חכמתם וכבודם לחלל כל קדש וכו' המה רק המה יְכֻנו בשם מזיקים שדים ולצים אשר על כל שעל וצעד, יזיקו, ישדו יתלוצצו, ואוי לו לגבר אשר לא ידע להזהר מפניהם!

– נאמנו דבריך רבי ידעיה! – קראו כלם פה אחד – לך נאוה תהלה!  אנחנו נבין לרעיך!

ואנכי אם כי ילד רך הייתי ולא בנתי לרעיו אז; בכל זאת קראתי גם אנכי ברגש:

– לקח טוב נתת לי רבי ידעיה! תורתך לא אעזב!  וידעתי היום והשיבותי אל לבבי, כי לשוא פחדתי פחד לא היה פחד!

 

תם

----

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לדעתי הוא דומה אל השם Cezar ברומית, או Cesarz בלשון פולניא או Kaiser  בל"א,  Цесаръ בל"ר ובעברית "כתר" מפני שהוא נושא כתר המלוכה,

[2] בימים ההם ושטרי המדינה טרם יפרצו בארץ, ורק מטבעות כסף וזהב עברו אז לסוחר, ועוברי אורח מבלי יכלת לצרור כספם בצלחת, מיראתם מפני לסטים, או מאשר לא יכלו מלט משא, הכינו להם אזור עור רחב ונבוב ובו צרו הכסף, ובלשון המשנה נקרא "ארנק".

[3] בנפות ליטו יקרא אדון בשם "בעל הבית" ולנקבה "בעל הבית'טי" וע"ד חבה והקטנה "בעל הבית'ל".