_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דוד שמעוני[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

עתה זה חגגנו את יום הולדתו השבעים.  ובחגיגה זו שפעה אליו אהבה רבה מצד המוני העם, תלמידיו וחבריו, הקבוצות והמושבים, הערים והמושבות.  ואף הגולה שיתפה עצמה בהבעת הערצתה אליו.  כי משורר העם היה, ממנו לקח, בתוכו התמזג ולמענו יצר.  בכל שבעים שנות חייו לא היתה חציצה דקה מן הדקה בינו ובין העם.  תמיד היה אבר מן החי הלאומי והחברתי, תמיד תהה על גורל העם ושקד על הבעת עצמותו ותקנת חייו.  כי בו נתגלמה המידה אהבת-ישראל במשמעותה האמיתית, המסורתית.  אך בהיותו משורר, לא הסתפק בקבלת מצווה זו כשיגרה, אלא מיצה את תוכנה המהותי וראה עצמו מחוייב בזכותה ללמוד וללמד, לעורר ולייסר, להצביע על האור ולהבליט את הצללים, כדי לסייע לעיצוב דמות-העם הנכספת.

והוא עשה את כל אלה בכינורו הנפלא, בצלילי שירתו הזכים ובצירופי חרוזיו המתרוננים.  למעלה מחמישים שנה כיהן בהיכל השירה וההגות.  בימי גיאות ובימי שפל, בעת-חרדות ובעת-בשורה, תמיד היתה רוחו הגדולה קולטת את המראות ואת הקולות ורוקמת מהם עטרה לראש האומה הדווייה, המתחדשת במולדתה.

ולא את שירת העם בלבד שר, אלא גם את שירת היחיד.  הוא חזה מתוך נפשו את צער היחיד בתוך האומה, המתייסרת יסורי גולה ויסורי תחיה, ועשאוֹ נושא ראשי ביצירתו.  מן הליריקה והאידיליות, משירי הקינה והחג, בלשון פיוט ופרוזה – נשקפת אלינו דמות-דיוקנו של החלוץ העברי על כל לבושיו וגילומיו כשהוא מתלבט בנפתולי מעברו, בחיבוטי השתרשותו ובמכאובי התחדשותו בארץ ישראל.  כי מיטב שירתו היתה האמת, אמת-החזון ואמת-המציאות, ומעטים כמוהו רחשו יראת-כבוד לדיבור הנאמר ולשורה הנכתבת.  הוא היה סולד מפני החיפוי על האמת, יהיו מסכותיה אילו שיהיו.

איש העליה השניה היה ובשר מבשרה של תנועת העבודה.  מעל במה זו, וכן מעל "דבר", היה משמיע את דברו בכל תקופות יצירתו.  (רשימתו האחרונה "מעשיה", נתפרסמה כאן סמוך לפטירתו וההגהה נעשתה על ידו בבית החולים).

לא רבים זכו כמוהו לשמוע את שבחם בחייהם.  שכן עוד בהיותו מתהלך בינינו השתאינו נוכח החזיון המרהיב הזה, ששמו היה דוד שמעוני.  מנהגו של עולם, שמהללים את הפורש מחיי המעשה ומסתייגים כלפי האדם הפועל בחברה, שעצם המגע עמו מחייב הסתפקות בשיבוח מועט.  לא כן שמעוני.  הוא היה בתוך הציבור ומשתתף בחיי הציבור עד ימיו האחרונים ממש.  היה יושב ראש רב-פעלים באגודת הסופרים, היה פעיל באוניברסיטה, באקדמיה ללשון העברית, במוסדות תרבות ובועדות ציבוריות שונות, נפגש עם הרבה אנשים, הביע דעתו בעד ענינים ונגדם, עמד על דעתו ועל גישתו המיוחדת.  ומדרכו של אדם כזה, שהוא מתווכח ומתנגש.  אך שמעוני לא פגע ולא נפגע בכל אלה.  קשרי אהבה ודרך-ארץ נקשרו תמיד בינו לבין העוסקים עמו בענין משותף.  הכל כיבדוהו והרגישו לא רק באישיותו היוצרת, אלא גם באישיותו המוסרית, בסגולותיו כאדם, כריע, כאוהב הבריות.

לפני זמן-מה, לרגל יובלו, סיים החתום מטה את מאמרו עליו בדברים הבאים:

"בדרך כלל מעטים הם הסופרים, שאין חציצה בין היצירה והיוצר, בין ערכי היופי והמוסר שבכתב ובין אלה שמגולמים באישיות מחברם.  על פי רוב דוקרת את העין סתירה מכאיבה שכבר הסכנו לה, ושוב אינה מעוררת תמיהה.  בדוד שמעוני השירה והאישיות, ערכי היופי והמוסר, נושקים זה את זה.  נאה הוא במידותיו, ניכר במתינותו ואין טבעו חשוד על קפיצות והוא קפדן בכבוד חבריו.  כשם שיש מקצב ומשקל בשירתו, כך מדקדק הוא ושוקל את מנהגו בחיי המעשה ובדברים שבין אדם לחברו.  מתקומם הוא על הרע ועל העוול, בכל מקום שהוא נתקל בהם.  רגש הצדק שבלבו מתפעם למראה קלקלות בחיים והוא שוקד ככל יכלתו להסירן מקרבנו.  עוסק באמונה ובהשכל בצרכי ציבור הסופרים ואנשי המדע.  ידיד וריע הוא למי שנמצא לפניו ראוי לכך וסלחן למי שנכשל בדבר שאינו מהוגן.  אוהבת את הבריות ומקרבן.  אהבה זו לאדם ולעם ולארץ היא הרוח החיה באופני יצירתו, כדרך שהיא נסתפגה בכל ישותו וקורנת בחיי יום יום.  אין הוא מדבר גבוהות על מוסר וצדק ואינו עושה מהן סיסמאות, אבל כל מזגו הוא מזג מוסרי וכל עצמותו חצובה מספירת היושר.

המשורר לא הכזיב את העם, והעם לא הכזיב את המשורר.

לפני שנים, כשהמשורר היה עדיין שרוי במזל של תהיה על עצמו ולא בא עד חקר יעודו, והיה מפקפק עדיין אם עתיד הוא להתקבל על לב העם, ניבא שמעוני על עצמו:

 

יָדַעְתִּי כִּי עַמִי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת:

שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ,

נִחוּמַי לֹא נָזְלוּ עַל פְּצָעָיו בְּרִגְעֵי עֲבָרוֹת,

בִּמְצוּקוֹת יוֹם-יוֹם לֹא עוֹדַדְתִּי רוּחוֹ הַנִלְאָה.

(ידעתי, כי עמי...)

 

אולם נבואה זו לא נתקיימה, ובדין לא נתקיימה.  ענוותנותו היתרה הטעתה אותו.  שירת שמעוני לא זו בלבד שלא היתה זרה לעמו, אלא היתה קרובה ללבו ביותר.  והד רם ענה לצלילה.  המשורר לא התנכר לפצעי עמו ברגעי זעם ומצוקות יום יום, אלא עודד את רוחו והרעיף עליו את ניחומיו כשהשעה היתה צריכה לכך.  הוא שר את שירת התחיה, וקונן את קינת החורבן ועורר את תקוות העתיד;  הוא תיאר את מוראות השואה על יהדות אירופה, הוקיע את ארמילוס הרשע של זמננו וקרא לנקם;  הוא חיזק את רוח העם בציון במאורעות-הדמים וליווה את החלוץ בלבטיו ואת הנהג בסכנת דרכו, את איש-הבריגדה בנכר, ואת גיבורי צה"ל בקרב, ואת בוני הישובים החדשים במולדת.  תמיד, בכל עת ובכל שעה, הלכה שירתו לפני העם ועם העם וזלפה עליו טל מרענן.

לפיכך ענד לו העם עטרות לראשו."

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] דברים לזכרו של דוד שמעוני.  נדפסו ב"הפועל הצעיר" בי"ד בטבת תשי"ז (18.12.1956).