_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המזכיר הנאמן[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אברהם ברוידס היה מזכירה של אגודת הסופרים במשך 36 שנה.  דרכו של אדם העובד תקופה כל כך ממושכת, שהוא מעצב את עצמו בתוך העבודה הזאת ומעצב את העבודה בצלמו ובדמותו, העיצוב הוא הדדי.  עבודה ממושכת כזאת איננה ענין של שיגרה, או של טכניקה, אלא אדם מניח עקבות נשמתו בתוך העבודה.  ואלה שעבדו עם ברוידס (גם אני עבדתי אתו עשרות שנים) יעידו על כך.

עבודתו של ברוידס היתה עבודת בראשית, ממש, הוא לא מצא לפניו שום שיגרה, לא משרדית ולא נוהלית.  הוא לא היה יורש של מישהו.  הוא מצא את האגודה במצב היוּלי-התחלתי והוא צריך היה להלביש לה דמות.  ולפי שהוא עצמו היה עדיין בגיל צעיר ואף האגודה היתה צעירה, השפיעו שניהם זה על זה.

השתאיתי תמיד וגם התפעלתי לא פעם מאופיו;  ברוידס היה תמיד נאמן לעצמו.  יתכן מאד שבעבודה המעשית, אופיו זה ונאמנותו לעצמו, לא תמיד עלו בקנה אחד עם צרכי המשרד, עם הצורך להגשים החלטות שאחרים החליטו, עם ההליכה בקו;  אבל כאשר אני סוקר את השנים שעברו, לאחר המעשה, אני רואה יתרון בכך.

בלבי הייתי מחבב אותו תמיד, גם כאשר הרגיז אותי לפעמים ואני הרגזתי אותו, ובימי חולין רוגז הדדי כזה מצוי בהחלט.  היתה הרגשה של חיבת גומלין, ולא משום שהחנפנו זה לזה, אלא משום שבעבודה המשותפת הרגשתי בו תמיד אדם, שאיננו מקבל בעוורון החלטות של אחרים.

כבר אמרתי, שהרצון הזה לעצמאות הגיע לא פעם לידי התנגשות עם הענינים המעשיים, מפני שדרכו של עולם, שמזכיר חייב להישמע תמיד למה שמחליטים הנבחרים.  אך ברוידס, אף על פי שלא היה חבר ועד, הרגיש את עצמו נבחר.

היו לו תפקידים רשמיים, אך היו לו גם כאלה, שאיש לא הטיל עליו מגבוה.  הם ידועים לרבים, אבל כדאי לספר עליהם פעם במרוכז.  יש תפקידים, שהמשרה הטילה עליו, והתפקידים האלה היה צריך למלא לרצונו ולאונסו.  אבל היו תפקידים, שהוא עצמו בחר בהם.  חברי הועד אולי לא תמיד היו מודעים לתפקידים אלה, אך הוא הרגיש בהם ומילא אותם מדעת, מרצון ומאהבה.  אלה היו תפקידים שהן בבחינת חובת-הלבבות.  רבים הנמצאים כאן ורבים שאינם כאן יודעים, שהם היו פונים לברוידס לא רק בענין משרדי דחוף, אלא גם בענין פרטי דחוף, שלרגל היותו "בעל מפתחות" יכול היה באיזה אופן שהוא לסייע לסדור עניניהם.  לדוגמה:  ענין של ביקור חולים, של דאגה למשפחה, של דאגה לסופר – דברים, שאין עושים אותם בפרהסיה, מפני הבושה, או מפני הנימוס.  אך הם גזלו ממיטב שעותיו ומרצו והטרידוהו גם במשרד וגם בבית, ואולי הטרידוהו בבית יותר מאשר במשרד.

ידועה מידת החסד שהיה נוהג בחולים ונפטרים, עד כדי כך, שפעם אמרתי עליו:  כתוב בתהילים:  "לא המתים יהללו יה" – אבל המתים יהללו את ברוידס... מפני שרבים-רבים מהם זכו לחסד אחרון מידו, ומידו בלבד.

קו אחד היה בו, שליווה אותו כל ימי חייו.  קו זה בא לו בזכות העובדה, שיצק מים על ידי סופרים גדולים, כגון ביאליק, טשרניחובסקי ואחרים.  הענין הזה של יציקת מים על ידי סופרים גדולים, והעניין של שימוש תלמידי חכמים בתקופה מסויימת בחיי כל אדם, אינו פשוט לגמרי, שכן תוצאות גדולות כרוכות בו.

לסופרים רבים חסר הויטאמין הזה.  וכבר אמרתי במקום אחר, שכל אדם שלא העריץ בימי נעוריו את מישהו, לא הזדהה עמו, לא השתדל לחקותו במעמקי נפשו – חסר לו איזה אב-מזון, שלא ייהנה ממנו עוד לעולם.  שכאן אחר כך באה הבקורת המפוכחת, באה האישיות העצמית והיא דוחה יסודות מהחוץ.  הדבר דומה לספרים שקוראים בימי הילדות.  טעמה של קריאה זו לא יחזור לעולם, אפילו נקרא ספרים אלה בהיותנו בני 40–50.  אך ברוידס זכה, גם בהיותו מזכיר האגודה, לחיות במחיצתם של סופרים גדולים, לראות את חולשותיהם ואת מעלותיהם, לשמוע מפיהם שיחות חולין ואף בקורת.  זה גם הביא אותו לידי כך, שהיה מזלזל באנשים שלא היו גדולים כביאליק.

באחד העתונים קראתי, שברוידס מסיים תקופה.  אין זה נכון.  רבים כאן בני דורו.  התקופה אינה מסתיימת.  אבל הוא מסמל תקופה מסוימת בתוך אגודת הסופרים, ומי יודע אם סמל זה יימשך.

בדרך כלל מלווים כל פורש בנימה של עצבות, אבל הנימה הזאת אין מקומה כאן.  סופרים רבים יקנאו בו.  כאשר אדם פורש פרישה מוחלטת לפי חוקי האגודה, הוא אמנם חופשי לנפשו, אבל כבר אין בכוחו לעשות מה שהיה רוצה לעשות.  לעומת זאת זכה ברוידס והוא פורש לפני גיל-הפרישה הרשמי, ואין כאן מקום לעצבות.

פרישתו היא פרישה לשם דרישה – דרישה לבת-שירתו, דרישה להתבוננות, דרישה לכתיבה חפשית, דרישה לפיוט ולפרוזה, קצורו של דבר – פרישה לשם יצירה.

רוב הסופרים, כמו רוב האמנים האחרים, הם כל ימיהם אסירי-משרה, אסירי-עבודה, אסירי-משכורת, וכשהם מסתלקים מהעולם, אפילו מחצית תאוותם לא ניתנה להם.  ולכן אני רואה את מצבו של ברוידס כזכייה גדולה.

אני בטוח, שגם בימים הבאים יהיה ברוידס ער, רענן, מוכן לקבל תפקידים, ואני פותח בזה את "תעמולת הבחירות" לבחירתו בועידה הבאה.  אני הראשון שאתן לו את קולי...

בזה אני מאחל לו שנים יפות של בריות גופא ונהורא מעלייא.  אלה הם שני דברים חשובים ביותר לסופר.  מי יתן ועוד הרבה שנים ילמד ברוידס, יהגה, יכתוב, ייצור, ויקח חלק בכל העבודה שלנו, גם באגודת הסופרים וגם מחוצה לה!

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נאמרו עם פרישתו של אברהם ברוידס מכהונתו כמזכיר אגודת הסופרים העברים.  המסיבה נתקיימה בחשוון תשכ"ה (אוקטובר 1964).  הדברים נתפרסמו ב"דף", גליון כ"ה.