_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוסף אהרונוביץ[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

דמותו של יוסף אהרונוביץ, המרחפת היום באולם הזה, היתה דמות-אב מובהקת.  הוא היה אב לרעיון, אב להגשמה, אב לתנועת העבודה, אב לחכמת הנסיון בא"י ואב לביטוי עצמי של הפועלים הצעירים בימים ההם.  והוא אח לאבות אחרים, שעלו לפניו או אחריו, כגון א. ד. גורדון, יוסף שפרינצק, ברל כצנלסון, וייבדלו לחיים ארוכים אליעזר שוחט, שלמה צמח, דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, מאיר יערי וזלמן שזר.  גם להם היו אבות רוחניים, שעל תורתם נתחנכו ואת מורשתו שמרו.  לכל תנועה יש בית-אב, כשם שיש לכל פרט בית-אב.  שלשלת-יוחסין רוחנית שקולה כנגד שלשלת-יוחסין גופנית.  כל נקי-דעת מכבד את אבותיו.  ברם, כיבוד אבות איננו פולחן אבות, אנו רואים אותם כמורים-להועיל, שאפשר וצריך ללמוד מהם, אך הרשות בידנו, ואף החובה, לשנות את הטעון שינוי ולתקן את הטעון תיקון;  ולא מתוך מרדנות עיוורת וחצופה, לשם מרדנות, אלא מתוך שיקול-דעת עצמי המתחייב מתנאי המקום והזמן.

יש קסם בראשוניותו של יוסף אהרונוביץ כבשל אחרים.  כשאתה מעיין בדבריו היטב, יש שאתה בא לידי השתוממות ואפילו לידי קנאה.  כמה הפליא לראות את המציאות ההיא וכמה יפה ניסח אותה, באיזה עומק אינטואיטיבי העמיד כנגדה את חזונם הלאומי והחברתי ובאיזו פשטות והחלטיות ניגש להגשמתו!  אם התנאים היו נגד אנשי העליה השניה, כפתו את התנאים ולא נכנעו להם.  הם באו ארצה מצויידים ברצון ברזל, באורח-רוח רב ובקנאות יתירה.

יוסף אהרונוביץ עלה ארצה דרך תחנת-ביניים בברודי אשר בגליציה.  שם היה מורה ומחנך נוער והקים אגודה בשם "חלוצי ציון".  וזוהי, כנראה, הפעם הראשונה שתיבה נכבדה זו "חלוץ" נקבעה בהיסטוריה העברית החדשה לשימוש מיוחד זה.  מברודי שלח מכתב לאוסישקין בשנת תרס"ה לאמור:

"אחרי עיון רב והתבוננות יתירה בתנועתנו הלאומית, באנו אנחנו "חלוצי ציון" לידי הכרה, שרק בדברים בלבד עוד לא נוכל לצאת ידי חובתנו.  נחוץ גם לעשות מה בפועל.  ולכן צריכים אנחנו להיות מהחלוצים הראשונים, לעלות ולייסד מושבה מתוקנה בפלשתינה, מושבה, שתהיה למופת לעיני העם".  לשם כך התחילו ללמוד את עבודת האדמה, את השפה העברית והערבית.  הכל כבר מקופל בפרוגראמה שלו:  עבודה חקלאית, הגשמה עצמית, דיבור עברי, אחריות לאומית, יחסי שכנים.  על אהרונוביץ הוטל אז ללמד את תורת הסוציאליות והכלכלה המדינית. כבן שלושים היה אהרונוביץ בבואו ארצה.  ותיכף לבואו הרגישו ביחודו ונעשה עד מהרה לא רק פועל ושומר, אלא אף שליח ציבור.  וכל המעיינות שהיו גנוזים בנפשו נבקעו בכוח גדול ונבעו מחשבה ועצה, יזמה וחכמת חיים, שמהם אנו ניזונים עד היום.  אנו, כלומר, גם אלה שאינם יודעים זאת, וסבורים בתמימות או באווילות, שכל מה שהיה לפניהם בטל ומבוטל.  המושבה רחובות, היתה בית-היוצר שלו.  בה עבד ושמר והגה, בה הקים מטבח-פועלים ובה ערך את העתון "הפועל הצעיר", "בין מעדר למעדר".  מעשה זה, שהיה קטן בשעתו, חולל מיפנה בפובליציסטיקה העברית של אותה תקופה.  שכן היא נתנה ביטוי לא לויכוחים פילוסופיים ומדיניים תלושים על יהדות ועל אנושיות, שהיו רווחים אז בתנועה הציונית, אלא להווייה מעשית, לתוכן-חיים יומיומי, לכיבוש העבודה, להתיישבות, ללבטי עובדים ולחזון מאיר.

אהרונוביץ יצר נוסח של עיתון-פועלים, השונה מעיתונים אחרים במהותו ובמטרתו.  יחד עם רעיתו דבורה בארון טיפח בו מדור ספרותי ראשון במעלה, שריכז מסביבו את מיטב הסופרים והאינטליגנציה והוציא לו מוניטין בארץ ובחוץ-לארץ.  וכל מי שבא לערוך אחריו את העיתון ראהו כמופת ודוגמה שהינחו גם אותו.

ומה פשוט ומהפכני היה העקרון המנחה אותו, את מפלגתו ואת עיתונו:

"תנאי הכרחי להגשמת הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה".

זה היה נוסח מתוקן מאימת הצנזורה התורכית, שכן בתחילה היה כתוב:  "כיבוש כל מקצועות העבודה על ידי היהודים".

זמן-מה אחר כך, כתב:

"הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי:  טעינו, טעינו, טעינו.  הציונים אינם ציונים אלא בפה, התנועה אינה מתנועעת וההסתדרות (הציונית) קיימת רק בעיון ולא במעשה.  כי רק מי שמקיים במעשה מה שמדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש מאחרים.  וכל זמן שהמעשים לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישאל – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפלפולים".

הוא הטיח לא רק נגד המליצה הריקה של הציונים בגולה, ונגד "בעלי התעודה", אלא הוא התנגד גם למליצות מהפכניות, שהיו תוצרת-חוץ, אשר הובאו ן הגולה.  הוא לא ראה כל מצע מציאותי להגשמת תורות מועתקות אלו.  וכדי ליצור מציאות חדשה, קבע, שתפקידו של הפועל העברי קודם כל בכיבוש העבודה והקרקע, בכיבוש עצמו לעבודה, ביצירת תנאי חיים וכוח משיכה לעולים אחרים.  ברעיון כיבוש העבודה היה גנוז עולם מלא.  זה היה רעיון פשוט שאפשר ללמדו על רגל אחת, אך אי אפשר היה להגשימו על רגל אחת.  הוא חייב חינוך עצמי.  התאזרות כוחות הגוף והנפש, שינוי בתפיסת החיים, מרד בסביבה, אמונה, חזון העתיד וכוח התמדה.  רק על ידי כיבוש העבודה יווצר מעמד פועלים עברי.  וכך אמר:

"אותם האנשים, שחרתו על דגלם את הלוזונג "כיבוש העבודה", לא חרתו אותו כתנאי להטבת מצבם הפרטי, כי אם כתנאי הכרחי להתגשמות האידיאל הציוני, בחשבם שאם אין אפשרות כי העבודה תהיה עברית, אז אין חס ושלום כל תקווה לעבודתנו הישובית".

אהרונוביץ בעל החזון הלאומי והחברתי לא הסתפק גם בכך ואמר:

"והלא אף אילו היו כל האיכרים מסכימים למסור את עבודתם לפועלים עברים, גם אז לא היה לנו כל יסוד להיות שבעי רצון, בראותנו מחנה של איכרים, הם ונשיהם ובניהם, שאינם עובדים בעצמם, ומוכרחים להמציא אידיאליסטים מיוחדים אשר יכפרו בעבודתם על הבטלה שלהם עצמם".

עד בואו ארצה היה אחד-העם איש-המופת בשבילו.  את אישיותו העריץ ואת תורתו אכל, גם אחרי עלייתו הוסיף לכבדו.  אולם מאמרו של אחד-העם "סך הכל", שבו גמר את ההלל על הישוב הקיים וראה בו התחלה של מרכז רוחני, שממנו יווצר "ישוב עליון של מיעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו" – קומם אותו עליו.  ואהרונוביץ, המעריץ הגדול, שוב אינו יכול לכבוש את מרידתו ברבו והתנגדותו פורצת כלהבה.  ולפי שדבריו כוחם יפה עד היום, נביאם כלשונם:

"יותר מדי אני מעריץ את אחד-העם בשביל שאוכל להביע אותה המרירות, שדבריו האחרונים יצקו לתוך נשמותינו.  ארשה לעצמי להגיד רק זאת:  לא אלה הם דרכינו.  אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו:  כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה;  יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחינוך מוסרי ואנושי על יסודות לאומיים.

אפשר עוד להתווכח, אם צריך להכניס לתוך בית-הספר שלנו בארץ-ישראל את לימוד התלמוד, או את בקורת המקרא, אבל אי אפשר להתווכח על זה, שבית-הספר שלנו מחוייב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים לאחרים וחיים על ניצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המוחלט ושל השוויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונילחם".

ויש לזכור:  השנה שנת 1911.

אהרונוביץ היה בהיר-עינים וחד-השכל, אך גם חכם-לב ורגיש.  גדולתו היתה בפשטותו ובבטחונו.  מעולם לא הופיע באיצטלא של חוזה, ולא העמיד פנים כמגלה נצורות.  אולם ראיית-המרחקים ונשימת-החזון היו נשקפים מדבריו ומהופעתו.  היתה בו תכונה אחת, שאינה ניתנת לרכישה:  אלוהים עשה אותו ישר.  האמת היתה מבוקשו ולא סבל פיתולים ועיקולים לא במחשבה עיונית ולא במעשה יומיומי.  פיו ולבו היו שווים, בין בשעה שמתח בקורת על אחרים ובין בבקורת העצמית.  אפילו טעות שלו – והוא טעה – היתה ילידת היושר.  עולמו היה טהור והשקפת עולמו היתה טהורה.  הוא קרא ולמד וקנה לו ידיעות רבות, אך כעין כור-מצרף היה בלבו, שזיקק את הנקרא והנלמד ופלט את היסודות הזרים לו.  זה היה צמצום מדעת, שכן רק תוך התרכזות בנקודת-העיקר יכול היה הוא וחבריו מן העליה השניה לברוא את ההווייה הארצישראלית החדשה.  אהרונוביץ ישב בחדר המערכת המצומצמת וראה את ההיסטוריה היהודית שנתרחשה, כשם שחזה את ההיסטוריה שצריכה להתרחש, שהוא וחבריו צריכים להיות הנפשות הפועלות בה.  וכל זה בלא קורטוב של יהירות או רברבנות, אף לא תמימות, אלא מתוך תחושה עמוקה, ששליחות זו הוטלה עליו והיא טבעית לו.

אהרונוביץ היה אידיאליסט מציאותי והיה רחוק מתמימות.  הוא הכיר את המציאות הגלותית, וקוציה ננעצו בבשרו מילדותו.  הוא ידע גם את המציאות הארצישראלית הדלה והלקוייה, אף הוקיע את כיעורה ומגרעותיה.  אולם דווקא הכרה מפוכחת זו עוררה אותו למרוד בקיים וחתר לחדש את החברה ואת הפועל היהודי בתוכה.  בעשרות נוסחאות וגירסאות חזר ואמר את ה"אני מאמין" שלו, שאין להסתפק בדיבור ואין לדחות את הגשמת האידיאל של המציאות החזויה לאחרית הימים, כדרך שאין להטיל על כתפי אחרים;  אלא הכרח הוא להפכו למציאות, בהדרגה, כאן ועכשיו, ולא על ידי שליח, אלא כל אחד חייב לעשות זאת בכבודו ובעצמו.

הוא, כגורדון, לא גרס את המונח הטכני סוציאליזם, אך דבק בתוכנו הלאומי והאנושי הנעלה של הסוציאליזם.  הוא היה ראדיקאלי אמיתי, לא בסיסמאות ובמלים מפוצצות, אלא בהגשמה.  ראדיקאלי פירושו שורשי, ואהרונוביץ היה סוציאליסט לפי שורש נשמתו.  הוא שלל את המשטר של ניצול בכל צורותיו ועשה יומם ולילה למען ברוא הווייה חדשה, הוויית עבודה ויצירה,  שתהא בת-חורין ממשעבדים ומשועבדים.  משימוש לרעה בזולת ומדיכויו.

בקושי רב נענה לחבריו לעזוב את העבודה והשמירה ברחובות ולעבור לעסקנות.  עזיבה זו הדריכה את מנוחתו כל הימים:  במכתבו לא. ד. גורדון בשנת תרע"ג הוא כותב:

"לדבר משפטים עם סוחר פתח-תקוה יכול גם אני מבלי שארגיש בזה כל מוסר כליות, אבל לדבר משפטים עם הפועלים יכול רק זה שעומד במחיצתם, שעובד כמוהם, יחד אתם".

הוא היה בעל עקרונות מוסריים חמורים, אך ללא דוגמות.  אפילו עקרונותיו המוסריים בעניני ציבור, כגון התנגדותו לגיוס לגדוד העברי או למעשה ההתנפלות על תהלוכת בית"ר בשביעי של פסח, במאמרו "ובחוקותיהם לא תלכו" – היו מבוססים על תפיסה חיונית ועל בינה עמוקה בחיי הדור.  הוא התנגד לאלימות בחיים הפנימיים מפני שהיא אמצעי המחבל במטרה, ומפני שלא האמין, שאפשר להתגבר על בית"ר באלימות.  אדרבה, אלימות מולידה אלימות, ונוסכת הוד של קדושים על הנתקפים, אפילו הם מסוכנים.  גישתו היתה איפה חיונית, לא כנזיר מן החיים, אלא למען החיים, כאחד מאנשי המעשה, העוסק בישובה של הארץ ורואה בחזונו את דמותו הנכספת.  והוא לא נשתנה בנידון זה גם לאחר שעזב את עריכת "הפועל הצעיר" ועבר לעבודה כלכלית ומעשית כמנהל "בנק הפועלים".  אותם העקרונות הדריכוהו כאיש-כספים וביחסיו עם קהל הלקוחות שלו.

היה מעשה בעת שהותו ברחובות, שהשיג יחד עם קומץ חבריו הלוואה של 150 פראנקים כדי לייסד "חנות משותפת" ליד המטבח וכדי לסייע לפועלים, שלא יהיו תלויים בחנוונים הפרטיים.  אהרונוביץ נבחר להיות מנהל הקואופרטיב הזה.  המצב היה קשה והוא מכר לפועלים בהקפה עד שהחנות נאכלה כולה ולא היה בידו להחזיר לאפ"ק את ההלוואה.  במאמצים רבים וכן בהכנסתו הפרטית הדלה סילק סוף סוף את החוב.  כי החתימה, היה אומר, מחייבת.  ואין זה חיוב פורמאלי, הניזון מאימת בית המשפט, אלא זהו חיוב נפשי, מוסרי, המובא לפני בית דינו המצפוני של האדם.

גם הכתיבה היתה בעיניו אקט מוסרי, ורק כשהיא כך יש בה כדי להשפיע.  ואמנם כתיבתו של אהרונוביץ היתה על טהרת הקודש.  חבריו מעידים עליו, ואף אני ראיתיו בשעת עבודתו, שכתיבתו היתה תוך נענועים, כדרך הלומדים גמרא.  מפזם היה לו איזה ניגון וחורת אותיות גדולות, בולטות, מהוקצעות.  הוא לא היה מאלה, שניגשים לשולחן וכותבים כשקולמוסם טופף על פני הנייר, נוגע ואינו נוגע, והם מסיחים דעתם מיד ממה שכתבו.  הוא היה ממשפחת החוצבים – כביטויו של לופבן.  זמן מה היה באמת חוצב בירושלים, ובאחד המכתבים הוא אומר, כי את "הפועל הצעיר" בירושלים היה עורך בין אבן לאבן, בין חציבה וחציבה.  גם את מחשבותיו חצב מתוכו.  כל מחשבה שלו היתה כאבן גזית.  הוא שנא את הרפרופים והטשטושים.  לא היו בדבריו זיקוקין-די-נור, כי אם אש קודש, היתה עצורה בהם.  הוא ירש מאחד-העם את הבהירות, את הביטוי הצלול.  גם בשעה שהיה מדבר, בין בשיחת שניים ובין בציבור, אפשר היה לרושם את דבריו בצורה שיצאו מפיו, כי קבועים ושקולים היו משפטיו, ללא מגרעת ויותרת.  שמעתיו לפני שנים הרבה בישיבת המזכירות של מפא"י מוסר דין וחשבון על החולה, שנשלח לשם בראשות משלחת מטעם המפלגה.  מוקסם הייתי לא רק מחדירתו לגוף הנושא, מבקיאותו בו, אלא גם מאופן הרצאתו.  הרגשתי, שאפשר לצקת את דבריו בדפוס בלא כל הגהה ותיקון.  אין זה כשרון בלבד, אלא סגולה מוסרית.  נקיון כתיבה הוא אח לנקיון דעת, ונקיון עט הוא בן-לוויה לנקיון מוח.  חותם האחריות היה טבוע בכל מה שאמר וכתב.  לא שהוא היה קל כתיבה או קל דיבור.  להיפך.  הוא היה מאותם הסופרים, המשיגים את מידת-הפשטות והקלות לאחר נפתולים קשים עם החומר והצורה, אך מוחה היה את עקבות המאמץ ורישומי הטירחה והיגיעה.

לאחר שנתפרסם מאמרו "סיקריקין" ב"מאזניים" נכנסתי אליו, לרגל ענין מסויים, לבנק הפועלים.  לפני שהרציתי לפניו את עניני, שאלני:  הקראת את מאמרי?  השבתי לו:  כן. – נו, ומה דעתך עליו?  נבוכותי ועניתי:  הוא יפה ונכון ונקרא בקלות.  מיד לבשו פניו איזו ארשת מיוחדת, והוא הדגיש בנעימה קצובה וחגיגית:

מאמרי לא כקריאתם כתיבתם, כתיבתם בקושי וקריאתם בקלות...

על כן זכה ודברים שכתבם לשעתם יש להם ערך קיים.  הוא היה מבשרן של אמיתות יסודיות בציונות ובתנועת הפועלים, שאנו עמלים להגשימן גם היום.  היה בעל העזה גדולה.  לא ידע משוא פנים.  אף לא כלפי עצמו.  הוא לא נרתע מלתקן גם את דעותיו, שהיה בוחנן תמיד לאור המציאות.

אשרי התנועה שדמויות כאלו הניחו יסודותיה והציבו דלתותיה!

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הדברים הושמעו באולם הועד הפועל של ההסתדרות לרגל קבלת פרס אהרונוביץ ונתפרסמו ב"על המשמר" ב- 9.7.1971.