_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מה השעה? [1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

הכותרת של דברי, שואלת:  מה השעה?  זוהי שאלה פשוטה מאוד, הלקוחה משפת יום‑יום, אבל היא גם שאלה מורכבת מאוד, הבאה מספירה גבוהה יותר.  אדם או ציבור, התוהה על מצוקת הזמן וסכנותיו ומבקש דרך ומוצא, הריהו שואל:  באיזה מזל אני שרוי עתה?  מה נתחדש בעולם?  מה אני מצווה לעשות עכשיו?  זוהי שאלה המתייחסת לחשבון גדול, לחשבון‑נפש או לחשבון‑עולם.  אין מחוגים ממשיים, המראים את השעה המדוייקת.  כדי לכוון שעה כזאת, זקוק האדם לכוח‑ניחוש, לאחד מששים של נבואה. 

היהודי בגולה יותר משהיה חי חיי שעה, היה חי בנצח.  הפסוק "נצח ישראל לא ישקר" הינחה אותו.  ואומנם הנצח לא שיקר;  עם ישראל חי.  אבל שעת‑ישראל שיקרה לא פעם והכזיבה.  לולא דמיסתפינא הייתי אומר, שהציונות באה לעולם כדי להורות לעם את השעה וצרכיה.  היא היתה מורה‑שעות, לא שהיא זילזלה בנצח ישראל.  חלילה.  היא באה לעורר את העם מהשתקעותו בנצח, שהרדימה אותו.  הציונות לימדה אותו הוראות‑שעה, מצוות‑השעה, כלומר מעשים למען העם, שהשעה גורמתם. 

העם האמין בביאת המשיח וחיכה לו בכל יום שיבוא, וכך עברו עליו כאלפיים שנה תוך המתנה זו חוץ למקומו וחוץ לזמנו.  ורק לאחר שהתחילה הציונות שואלת:  מה השעה?  מה ניתן לעשות מיד?  איזו הזדמנות זימנה ההיסטוריה לאומה?  – באה התמורה.  יחידים וקיבוצים בעם התחילו לראות באספקלריה המאירה את מצב העם, את הדרך לגאולה, לשיבת ציון, למדינת‑ישראל.  במקום מחשבי‑קיצין הנהיגה הציונות מחשבי‑שעות, שעות‑כושר ושעות‑חסד בהיסטוריה הצעירה של ישראל.  ניתנה רשות לומר, כי הישגיה של תנועת‑התחיה שלנו במשך מאה שנה הם פרי של תפיסת הזדמנויות באומה ובעולם וניצולן.  הציונות היא חוכמת‑השעות בהווה לאור נצח ישראל. 

כאלו היו עלית ביל"ו והעליה השניה, הצהרת‑בלפור והעליה השלישית והרביעית, כזאת היתה קבלת תוכנית‑החלוקה על‑ידי התנועה הציונית, ששימשה אחר‑כך יסוד להחלטת עצרת האומות המאוחדות, וכזאת היתה שעת ההכרזה על הקמת מדינת‑ישראל.  אני זוכר יפה את דימדומי השעה ההיא, כיצד התנודדו כפות‑המאזניים בין הן ולאו.  ואילו הכריעה דעת המפקפקים, מי יודע אם לא היינו מחמיצים את עצם הקמת המדינה. 

הנותן בינה לאדם, העניק תבונה ועוז להנהגת האומה ולחלקים ממנה, והם אחזו בבלורית השעה ועשו בה את ההכרחי והנחוץ, ועל‑ידי כך פתחו תקופה חדשה בחיי העם. 

שעה זו, שאנו שרויים בה, היא איפוא שעת‑השלום.  ואם לא נשתמש בה כראוי וכמחוייב, לא נינקה.  שעה זו לא באה כפתק מן השמים.  היא הגיעה אלינו בכוח חתירה רבת‑שנים בים‑השינאה אל חוף‑מיבטחים.  הדרך אל השלום נסללה על‑ידי חלוצי האומה, שעלו ובנו והחיו שממות.  רבים מהם הקריו את נפשם במלחמת הגנה על חיי העם והארץ.  זוהי שעה נוראה‑הוד.  וחוששני, שהמתנגדים עכשיו לחוזה‑השלום, שרובם בנים נאמנים לעם ולמולדת, טועים ואינם מרגישים, שהם חוזרים ומדברים על הנצח בניגוד לצורך השעה.  הנצח צריך לשכון כבוד בספירת האמונה, באופן שיקרין מרחוק ולא ירפה את ציווייה של השעה המכרעת, שהיא חותכת חיים לאומה, החותרת לגאולה שלמה. 

כנסת‑ישראל הבחינה כראוי בשנת‑הכושר המסורה בידינו, אף הרגישה שהיא דוחקת, ואישרה את חוזה‑השלום בין ישראל לבין מצרים, ברוב מיוחד ביותר. אשרי המאשרים!  זכייה גדולה יזכה דורנו בחתימה זו על השלום, אשר תסיר לאט‑לאט מחיצות‑איבה ותחשל גורל משותף לנו ולשכנינו.  כי ממנה יתד ופינה לשלום עם כל שכנינו.  היא כתר‑ההישגים לאחר הקמת המדינה, ואנו מקבלים אותה בשמחה, אך גם ברעדה.  ויבורך ראש‑הממשלה ותחזקנה ידי עושי השלום!  כי המלאכה טרם נשלמה.  עוד יהיו חבלי‑שלום קשים.  לפי שעה הוקמו פיגומים לשלום, ועדיין יש צורך באדריכלות מומנת ומיומנת כדי לכונן את היכל השלום.  ולא בבת‑אחת ייעשה הדבר.  השלום ייבנה נדבך אחרי נדבך.  הוא צריך להיבנות בחוכמה, במאבק‑איתנים, בעוז‑רוח, במוסר‑אנוש.  ואסור שהשלום יהיה רכרוכי.  על כל נדבך ונדבך צריך להפקיד שומרים, שיגנו עליו מפני המזיקים מבית ומחוץ.  וכשם שאנו מוכנים למסור את נפשנו למען הקיום במולדתנו ולמען העצמאות ולמען בנין הארץ, כך אנו צריכים להיות מוכנים גם למען השגת השלום והשלמתו.  ובטוחני, ששעה גדולה של עשיית‑השלום תרים תרומתה גם לנצח ישראל. 

 

ב

רבותי, ברשותכם, אזכיר שני תאריכים לשני מיפעלים תרבותיים וספרותיים, האחד שראשיתו לפני מאה שנה והאחר לפני חמישים שנה. 

מלאו מאה שנה למפעלו של אליעזר בן‑יהודה, מיפעל חידוש הדיבור העברי על‑ידי מעשים קונסטרוקטיביים ותוך מאבק ציבורי עקשני.  כשם שתחיית הלשון העברית לא נעשתה בידי יחיד, או יחידים, אף הדיבור העברי אינו מעשה יחידים.  יהודים ספרדים דיברו בארץ עברית לפני בן‑יהודה, ועליה השניה, וביחוד המורים בארץ‑ישראל, חלק גדול להם בהנהגת הדיבור העברי בבית וברחוב.  אף‑על‑פי‑כן, ראוי בן‑יהודה ומיפעלו להיחשב כאיש‑מופת וכחלוץ המלחמה הקנאית לדיבור העברי.  מיוחד היה בטיפוח הלשון העברית, בחידוש מלים חיוניות, ובעיקר, בחיבור מילונו הגדול בן ששה‑עשר הכרכים, שהוא יסוד‑מוסד עד היום הזה.  זהו המילון הראושן הכולל והמקיף לשון הספר ולשון הדיבור החיה.  לא נייחד הערב את הדיבור על עצם תחייתה של הלשון העברית, שהיתה בעיקרה שפת ספרים ומגילו, והגיעה בימינו למדרגה, שאפשר להביע בה את כל צורכי החיים, הטכניקה והמדע המגוונים, כבכל שפת‑תרבות אחרת.  כיבושיה וניצחונה הם אפופיאה גדולה, רחבה ונפלאה, שספק אם יש לה אחות בתקופתנו.  גיבוריה רבים, מהם ידועים ומפורסמים ומהם אלמונים, אך בעלילותיהם פתחו לפנינו גנזי הלשון והעשירו אותה, גיוונו את דרכי הבעתה, הגמישו את איבריה והכשירו אותה לעניני רוח וחולין.  אולם, לצערנו, יש צורך להתריע על מנהג נפסד אחד, שמתחיל להשתרש בקרב אנשי‑המדע העבריים.  מטעמי נוחות או סנוביזם כותבים קצתם את חיבוריהם המדעיים באנגלית.  זה עלבון ללשון ונזק להתפתחותה.  השפה העברית היא נשמת תחייתנו ותואר ייחודנו הלאומי.  היא טעם עצמאותנו.  מרהיב לראות את התפתחותה הכבירה.  אולם תוך כדי קורת‑רוח מזה שכבר נולד לה למזל טוב סלנג עברי, צבאי, מקצועי וסלנג של דרי‑מטה, ומזה, שהיא נעשתה  שפת המונים, אף של אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב כהלכה – עלינו לשקוד על טהרת הלשון ולשמו עליה מפני כיעורה והתלעזותה.  הלשון צריכה להתפתח, כמו בעבר, באמצעות גילוי האוצרות בספרות הדורות ובאמצעות חידושי ניבים וצירופים של סופרים ושל אנשים המוסמכים לכך.  אך אסור לה לרוח הלשון שתיפגע.  יש למצוא שביל‑זהב.  לא נטורי‑קרתא של הלשון העברית, החונטים את הלשון וחוששים מפני חידוש, אך גם לא משבשים להכעיס ולתיאבון, המכים את הלשון בשידפון ועושים אותה כשדה‑הפקר.  צרה נוספת היא הלעזת חיינו:  מתן שמות נוכריים לבתי‑עסק ולמוצרים, ציור שלטים, חלונות‑ראווה ולוחות פירסום בשפות זרות.  ממזרי‑לשון אלה מעכירים את המראה ומוחקים את הצלם העברי של רחובותינו.  כל עם תרבותי שומר על נקיון לשונו, רוחה ועצמיותה.  לסופרים ולמורים נועד בתחום זה תפקיד‑סגולה. 

היובל האחר הוא של הירחון לספרות "מאזנים".  הוא הוקם לפני חמישים שנה על‑ידי ביאליק וחבריו.  גילגולים רבים עברו עליו.  עורכיו נתחלפו, וגם המשתתפים בו נשתנו במשך שני דורות לקיומו.  צורות ותכנים נתחדשו בו, אולם חותם ראשון זה, שטבעו בו ביאליק ודורו, לא נמחק.  ולא מטעמי מסורת מקודשת, אלא מטעם פשוט, מפני שזה היה חותם‑אמת.  אין כמעט סופר נחשב, שלא פירסם בו שיר או סיפור או מסה, או פרק הגות.  הירחון לא נשבע לשום משמרת, זרם או אסכולה, או גיל או חבורה, אלא לקנה‑המידה הספרותי, שהיה נקוט בידי העורך, מברקוביץ ופיכמן עד ב. י. מיכלי ייבדל לחיים ארוכים.  ודאי, מצויים ב"מאזנים" ליקויים והגבלות, שיש לחתור בהתמדה לתיקונם;  אולם זהו ירחון ספרותי כללי, המייצג את הספרות העברית כמות שהיא, על ריבוי האנפין והגוונים שבה.  אין הוא פוסל שום כיוון של סופר, בתנאי שיצירתו תהיה בעלת איכות ספרותית, אמנותית ואסתטית מסויימת.  נזהר הוא מן הצעקנות ומן הפירסומת העצמית, שהן אויבי הסופר והספרות.  הוא גורס בירורי שיטות וזימון כישרונות ופירותיהם לבמה אחת, מתוך אמונה, שזוהי מידה טובה, המביאה לידי כבוד הדדי ולידי לימוד הדדי.  מידה זו מנעת מן הסופר הוותיק לומר:  עמי תמות חכמה, והוא מונעת את הסופר הצעיר להכריז:  יחי אני!  ממני מתחילה החכמה!  חמישים שנים אלו מורות אותנו לדעת, שיש שלשלת זהב של יצירה ספרותית עברית, שכל דור הוא חוליה בה וכל יצירה יונקת מקודמותיה.  המשתתפים בירחון "מאזנים" מתרגלים להקשבה הדדית, שהיא תנאי מוקדם להערכה הדדית.  סופרים ותיקים המשיכו בפירסום יצירותיהם ב"מאזנים", וסופרים צעירים התחילו בו, ויש סופרים שירחון זה משמש להם כעין ביוגראפיה ספרותית, משום שחמשים שנות קיומו מקביות לחמישים שנות יצירתם, או לחלק ניכר מהן.

אוצרות יקרים של ספרות מצויים ב"מאזנים", המשקפים את יצירתם של שני דורות, ויובל החמישים הוא תאריך נכבד בתולדות הרוח של עמנו, משום שכמעט כל ההתרחשויות במדינה נסקרו ונדונו בו מעל מיצפה גבוה והוארו באור חזונם של סופרי ישראל בכל צורות היצירה הספרותית – בשיר ובסיפור, במסה ובמאמר פובליציסטי.  ויבואו על הברכה כל אלה, שתורמים לחיזוקה של במה ספרותית מרכזית זו, המסייעת להתבטאות היחיד היוצר ומבצרת את רוח האומה המתחדשת וערכיה. 

 

ג

רבותי, הרשו נא לי לומר משהו על הסופר העברי והספרות העברית לאור השלום המתקרב,  העשוי, לפי אמונתי, לחולל מיפנה בדור הזה והבא.  אין דומה חברה, הרואה עצמה במצר מתהדק והולך, לחברה הרואה עצמה משתחררת והולכת מאותו מצור.  הכל מדברים על השלום מבחינה מדינית, צבאית, טכנולוגית וכלכלית, אך טרם הופנתה תשומת‑לב מספיקה לבחינה הרוחנית והחברתית של אותו שלום.  ובחינה זו חמורה ביותר.  וחוששני, שמעטים הרואים זאת ופחות מהם החושבים בכובד‑ראש על גורלם של נושאים אלה.  השלום המקווה אינו יורד עלינו אל ארץ הזוייה ולא‑נודעת.  השלום ייכנס לכותלי‑המציאות הממשית, שאנו נתונים בה.  ואפילו היתה החברה הישראלית שלנו עכשיו מתוקנת וללא פגמים רבים, היה מקום לחששות שמא לא הוכשרה כראוי לקבל את השלום ולעמוד בפני פיתוייו ואשליותיו.  אולם, לגודל צערנו, אין הדבר כך.  החברה שלנו, המצויינת בהישגים נאים, משופעת במראות‑נגעים רבים וקשים.  אנו עדים לפשעים ולשחיתות, לרדיפה אחרי הישגיות חומרית ולספסרות, להעמקת הפער הסוציאלי, לאלימות‑יד ולאלימות‑פה, להתפרקות מן העבודה העצמית והעברית ולהתפקרות מוסרית.  מומים אלה הם כמיכוות‑אש בבשרנו.  הם פוגעים ביסודות הווייתנו, באמון ההדדי ובאמונה בעצמנו.  עידן‑השלום יכול, לכשנרצה בכל מאודנו, להגביר את החוסן הפנימי, להפחית את המומים ואף לבערם מן העולם;  אך אם נתייחס אליהם בקלות‑דעת או בהשלמה מתוך יאוש, יהיה עידן השלום גרוע מעידן‑המלחמה.  משום שסכנת המלחמה משככת במידת‑מה את יצרי המריבה הפנימית, מלכדת את הנפרדים ומחייבת לעזרה הדדית ולסולידאריות, ואילו השלווה המדומה בעידן‑השלום יכולה להגביר את יצרי האנוכיות, להרעיל את החברה, לקפח את הנורמות המוסריות ולסכן את קיום המדינה היהודית.  הסכנה הגדולה ביותר היא, שהתהייה שתתעורר עלולה להטיל ספק בטעמה של המדינה העצמאית, שכן למראה מישטר‑חיים מקלקל ויחסי‑אדם משובשים וחיים של פריקת‑עול – עלולים רבים לשאול את עצמם:  למה זה אנוכי?  מה טעם למדינה כזאת?  לא אל העצמאות הזאת התפללנו.  שהרי ברור:  הציונות נתפסה תמיד לא רק כשיבה גיאוגרפית לציון, אלא גם כשאיפה ליצירת חברה לאומית ואנושית חדשה, בעלת ערכים, המושתתת על צדק ושוויון ויחסי‑אדם ועם מהוגנים.  ואידיאל זה הוא שהדליק בשעתו את הנוער, שנשבע לחלוציות והיה מוכן לכל קורבן. 

אני מאמין, שיש דרך טובה לתקנת החברה שלנו ולקידום פני הסכנות.  והדרך אינה קלה, אך גם אינה בשמים.  הצלחת ההליכה תלויה בנו.  עמנו מלא כוחות עבודה ויצירה, כוחות מוסריים ואינטלקטואליים גדולים.  הם עתידים להתעורר להעזה גדולה, אם יינתן להם האות ואם ידגישו שהגיעה שעתם לפנול ופעולתם תהא רצויה ומבוקשת ופוריה. 

וראשית כל, יש לחזור ולטפח את ייחוד אופייה של האומה הישראלית וגורלה ואת ייחודה של מדינת‑ישראל.  הדגשת ייחודו של עם אין משמעה התפארות ב"אתה בחרתנו".  זוהי טעות חמורה.  כשם שיש דמות מיוחדת לכל יחיד ויש צורך לפתחו, לחנכו ולהוציא אל הפועל את סגולותיו המיוחדות, כך יש לכל אומה צלם עצמי, תכונות ומעלות מקוריות, נטיות מיוחדות ליצירה.  הזנחת העצמיות היא קיפוח הדמות, חטא לא‑יכופר לטבע האומה וליעודה.  כורח‑חיים הוא לחזור ולחשוף את הערכים הלאומיים והאנושיים, התרבותיים והמוסריים, שההיסטוריה רבת‑הסבל שלנו גיבשה והנחילה לדורות, ולא כמסורת מאובנת, שאסור לנגוע בה או לשנותה, אלא כגרעינים חיוניים, הטעונים פיתוח וסיגול לחיי הדור שלנו.  כשם שהלשון העברית בימינו היא מזיגה אורגאנית של מקורות הלשון מ"בראשית" ועד ביאליק ועגנון ושלונסקי, כך אופיינו הרוחני הוא מזיגה וגיבוש של תכונות העם לדורותיו.  אנו בונים לעם עתיק, וחפץ‑הקיום הפרטי שלנו, ויכולת‑הקיום הפרטי שלנו, מותנים בעובדת הקיום של העם כולו.  שום אשליה לא תועיל בתחום זה.  אין פתרון ליחיד היהודי בלי פתרון לכלל היהודי.  רק בתוכו יתקיים.  רציפות זו מחייבת גם יניקה ממעינות העולם הגדול, וחידושים עצמיים וסיגולים לתנאי הזמן.  כך היה וכך יהיה.  המוטיבאציה היסודית והחיונית של היחיד בישראל, הנותנת טעם למאמציו ולקורבנותיו ולשאיפותיו, נעוצה בהכרת הייחוד הלאומי והאנושי של עמנו ויעודו.  העמקת מוטיבציה זו, היתה דרושה תמיד, על אחת כמה וכמה עכשיו, עם כניסתו לתקופה של שלום עם שכנינו.  ואין צריך לומר, שגם העליה הגדולה, שהיא יסוד עתידנו, עשויה להתגבר לאחר שמדינת‑ישראל, וביחוד החברה הישראלית, יהיו נקודת‑משיכה לאלה, שמאסו בשיגרת‑החיים בגולה ויבקשו להם אחיזה בישראל.  יחסי‑הגומלין בין ישראל והתפוצות יתחסנו חיסון מישפחתי, מוסרי ונפשי. 

 

ד

וכאן אני מגיע לתעודתם של הספרות והסופרים העברים.  יעקב שטיינברג אומר בספרו המכונס, שהופיע בימים אלה, ש"הסופרים הם תאי‑הדם האדומים של העם".  רצה לומר, שהם המעבירים לתוכו את החמצן הרוחני, שבלעדיו אין חייו חיים.  אין כאן שום יומרה.  שטיינברג היה רחוק מכך.  אין זה מתרחש מניה וביה.  זהו תהליך רוחני ונפשי נמשך.  אם נעיין בתולדות הציונות ומעשיה, ניווכח שסופרי ישראל יש להם חלק גדול, אולי מכריע, בהחדרת תודעת שיבת‑ציון לעם, ובהתעוררות היחיד.  החל בהרצל – שאף הוא היה סופר – דרך אחד‑העם, ביאליק, ברדיצ'בסקי וטשרניחובסקי בגולה, עד שמעוני, הזז, למדן, אלתרמן, שלונסקי ועד אורי צבי, ש. שלום ואהרן מגד ושאר המשוררים והמספרים החיים עימנו – היו הסופרים העברים נושאי‑האבוקה של מדינת‑ישראל.  הם טיפחו באהבה ובמסירות את הלשון העברית, חידשו את נעוריה והכשירוה לחיים ממלכתיים, והם שסוככו ככרובים על הכיסופים להתחדשות העם במולדתו.  הם הרעיפו על העם טל‑שירה והזריקו בתוך ורידיו נסיוב של פרוזה וחישלו בשבילו כלי‑ביטוי וכלי‑מגן אדירים.  בליבו של כל חייל, שנלחם למען שיחרורנו ותקומתנו, חילחל ומחלחל ניגון של שיר עברי.  לפיכך ניתנה רשות לומר, שעל ברכי הספרות העברית נולדה מדינתנו.  שכן הסופרים העברים, שהיו מושפעים מחזון אחרית‑הימים של נביאינו, שאלו:  מה השעה?  ואף השיבו:  השעה היא שעת שיבת‑ציון, שעת ההתחדשות הלאומית והחברתית, שעת החלוציות המגשימה – שעת הקמת המדינה.  הם היו מורי‑השעות לעם. 

יעודו זה של הסופר העברי, שנתרופף חוסנו במרוצת חיי המדינה, מן הדין שיחזור לזיוו.  והוא יוכשר להגשימו לא כל‑ידי הזמנה לאומית או סוציאלית, לא על‑ידי רתימת עצמו להרכבתה של מפלגה או כת, ולא בכוח התביעה מן החוץ:  כתוב כך ואל תכתוב כך!  אלא דווקא על‑ידי חירות‑הרחף בעולמו, על‑ידי יצירות של אמת ואמנות, על חיי אדם ועם.  כל סופר בא לעולם וסודו עימו.  סוד זה מתגלה לו עצמו דרך יצירתו.  אולם לפי שהסופר נולד במזל של עמו והוא נעוץ במערכת גורלו, ודאי שישיח לנו גם את סוד עמו וגורלו.  ישא את חזונו ויכשיר את הלבבות להגשמתו.  מכאן שזיקת הסופר למציאות הלאומית החיה היא טבעית, ואם אמרנו, שהתפקיד הראשי יהיה להעמיק את ייחוד מהותנו וייחוד גורלנו, הרי אין לך מלאך‑שליח טוב מן הספרות העברית.  הספרות העברית שומרת את ייחודה של האומה העברית ומטפחת את מקוריותה, מחברת אותה בצינורות גלויים וסמויים אל העילית של תרבות העמים ועושה אותה אזרחית העולם.  היא שומרת אותה מפני החיקוי וההתבוללות, מפני ההתלעזות וההתבטלות.  כל המידות האלו דרושות לנו תמיד, אך עם בוא השלום תהיינה דרושות שבעתיים, הן בתחום החברה, החינוך והכלכלה, לבל ידבק בנו הסנוביזם ולבל יציפו אותנו לגיונות של פועלים זרי וזולים כחוטבי עצים ושואבי מים, והןן בתחום הרוחני, לבל ישטפונו נחשולים של ספרות חקיינית ובידורית, או זיבורית תרבותית של אופנת העולם, כביכול.  הסופרים והספרות, אם יזכו, עשויים להחיות בתוך העם בישראל את האוטופיה הציונית, בגירסתה, ההולמת את התקופה החדשה, ותהיה לנו למגדלור בסבכי המציאות המתהווה.  היא תבשם קצת את המציאות באי‑המציאות, שהיא אם המציאות החדשה.  ראוי לציין, שבכמה יצירות של הספרות העברית בישראל משתקף לא‑מעט חזון השלום עם הערבים, ואנו מקווים שתימצא עכשיו הדרך לזימון הדדי ולשיתוף מעשי בין הסופרים העברים לסופרי מצרים.  אף תיתכן השפעה הדדית יוצרת, שאין אנו מסוגלים לשער כוחה בשעה זו.  יחסי המלחמה בינינו סילפו בלי ספק את דעתו של הישראלי על המצרי ושל המצרי על הישראלי.  הפגישה עתידה לגרום לא רק שימחת ההיכרות ההדדית, היכרות אישית וספרותית, אלא גם לבטל משפטים קדומים ולהקנות מושגים נכונים זה על זה.  שיתוף כזה עשוי להפרות את סופרי ישראל ומצרים ולבצר את השלום בקרב בני שני העמים. 

 

ה

ורואה אני צורך לומר באזני האחראים למדינה ולתנועה הציונית, שחלילה להם לדבוק בטענה, שכבר גרמה לנו רעה רבה.  הלא זאת היא האמירה השגורה, שנשמעת כמעט בכל תקופה ועכשיו שוב עלולה להישמע:  תחילה נביא את השלום ונבנה אותו בנין שלום, ואח‑כך נוכל להיפנות לעניני חברה, ספרות ותרבות.  זוהי טענה, שהיתה הרת‑סכנות תמיד, ועכשיו תהא חמורה שבעתיים.  דווקא בשעה זו, שלב העם יהיה פתוח לתמורות ולחידושים יסודיים, כורח‑חיים הוא לעשות בדק‑בית חברתי יסודי וליצור תנאים ליצירה הרוחנית, שיש שהיא צומחת ומבשילה לאט ויש שהיא באה בבת‑אחת.  ודאי, גם מן התמורה בדמות עידן השלום אין לצפות יצירות תוך קפיצת‑דרך.   היצירה היא כולה ברשות היחיד, היא נולדת בסוד הייחוד הגמור, ולא בתנאים חומריים היא תלוייה.  "אם יתן איש את כל הון ביתו" לאדם, לא ייעשה על‑ידי כך סופר או אמן.  אולם יש להתקין תנאים ליצירה, וכשם שדרושים לסופר ולאמן כלי‑אומנות למלאכתם, כך דרושים לו תנאי‑עבודה מינימאליים ואווירה של הערכה.  העם היהודי בגולה הצטיין בחיבתו המיוחדת לתלמיד חכם, עד שאמרו:  "תלמיד חכם קודם למלך", וחיבה זו שליפפה אותו, העלתה את יוקרתו ואף הגבירה את סגולת‑הקליטה של העם ואת הכושר הנפשי של המנהיג הרוחני שלו ללימוד, למחשבה ולהשראה רוחנית.  גם בימינו צורך הוא להעלות את מעמדם של היוצר העברי, הסופר ואיש‑הרוח ולנטוע יחס של כבוד אליהם.  החברה צריכה לתת להם פנאי ליצירה ולחדד את קשב העם אליה;  והעיקר:  יש לעורר בו את הצורך בעניני ספרות ואמנות.  דווקא הטכניקה המפותחת, שהיא נחוצה לנו מאוד, אך טומנת חשש שמא ייווצר בהשפעתה "האדם האקונומי", המנותק מסולם‑הערכים – דווקא היא מחייבת אותנו, שהאיש היהודי בישראל יהא ער וקשוב לחיי נפש עמוקים יותר ופתוח לחוויות ספרותיות ואמנותיות – לעולם רוחני.  ואל יצפו המנהיגים הרשמיים מן הסופרים העברים שייענו ל"הזמנה סוציאלית".  לא.  חירות המחשבה, ההרגשה והיצירה היא תנאי מוקדם ואוויר לנשימה ליוצר.  אין לומר לסופר מה לעשות.  דמיונו יגיד לו.  הוא חייב ליצור לפי ציווי פנימי ומצפוני.  תיתכן גם התנגשות בינו לבין ההנהגה הרשמית, שהרי המניע הנפשי ליצירתו נעוץ באי‑מנוחתו, באי‑השלמתו עם משהו ובמרדנותו, ולפעמים בהתנגדותו המפורשת לקיים.  ואף‑על‑פי‑כן, צריך לתת לו אוטונומיה אמיתית.  אסור לנהוג בו בקוצר‑רוח אלא יש לסמוך עליו שיצירתו תשמש מזון רוחני חיוני לעם, ואף תהווה תרומה ישראלית לתרבות העולם.  זה הכלל:  היוצר הרוחני צריך להיות נאמן ובן‑חורין בהיעלם אחד. 

 

ו

צורך הוא לי להעיר כמה הערות גם על הסופרים כחטיבה ציבורית.  כוחו של הסופר ביחידותו, באישיותו החד‑פעמית, אולם חלקתו ביצירה היא תמיד בתוך העם והחברה, המצטרפת לנחלה הכללית.  מכאן הרגשת חובתו כלפיהם.  ויפה הדבר שלעתים מרגיש הסופר צורך לנטוש את חדר‑התייחדותו ואת יצירתו הספרותית האסתטית המובהקת ולהתייצב בשער‑בת‑רבים, כדי להגיד את דברו על המשבר המתחולל, או על תופעות שליליות שנתגלו בחיי הציבור.  חזיון זה מצוי בכל העולם, אבל אצלנו הוא בעל צביון מיוחד.  שכן מעמד הסופרים העברים הוא כמעמדה של האומה כולה.  זהו מעמד קיומי, אכזיסטנציאלי, שאי‑אפשר להם להסיח את הדעת ממנו אפילו שעה אחת.  במציאות שלנו מפרכסים והומים הרב חומרי‑חיים וחומרי‑גורל, ניחושי‑סכנה ורחשי‑חזון, והם תובעים את מוּדעוּתו של הסופר ופעילותו.  בלשון ציורית הייתי אומר, שהסופר ידו האחת אוחזת בעט‑קבע, הכותב דברים, שיש בהם ערכי אמת ואמנות, קסמי צורה ותוכן, שגורל העם וחייו מתבטא בהם בעקיפין, וידו האחרת אוחזת מזמן לזמן בעט‑עראי, הכותב בלחץ השעה ומתמודד פנים‑אל‑פנים עם המאורעות והבעיות הבוערים, ושניהם מיעוּד אחד הם נובעים. 

וגם בשעה חגיגית זו לא נתעלם מרעה חולה אחת בתוך חברת הסופרים כוונתי ליחסים ונימוסים בין סופרים בני דורות שונים, ולפעמים בין סופרים בני גיל אחד ואפילו בין סופרים בני משמרת אחת.  הוויכוח בין יוצרים שונים הוא סם‑חיים להם ולעם.  טבעי הוא, שתפיסות ודרכי כתיבה שונות מדיינות זו עם זו, ואף מקימות במות מיוחדות להבעתן.  דיון כזה הוא פורה.  הוא משחיז את הדברים ומעמיקם.  אולם אוי לנו ואוי למתווכחים כשפולמוסאותיהם נכתבים או מושמעים בלשון גדפנית, תוך התעלמות מנימוסים, שהם יסודה של כל חברה תרבותית.  "הבהרה" כזאת של דעות וטעמים מביאה לידי האפלה.  היא מחשיכה עלינו את עולמנו וגורמת בזיון לסופר ולספרות.  אני נמנע מלהביא דוגמאות מפני כבוד הערב הזה, אבל הן מדברות בעדן.  בדרכים אלו אין מגינים על אמת אישית ואין מחנכים להבנת ערכי ספרות ואמנות, והמשתמש בהן מזיק לעצמו ולתורתו.  אינני מופיע אן כמוכיח בשער, אלא כמסיק מסקנה ממה שאוזני שומעות ועיני קוראות.  ידועה אמירתו של מנדלי:  כשבא חולב לפני הרופא, וקובל על מחלתו, הדבר הראשון שאומר לו הרופא:  הראה נא לי את לשונך!  אם הלשון נקיה, סימן שהאדם בריא.  גם סופר המתווכח בפומבי, הדבר הראשון שמתרשם ממנו הקורא, הוא, אם לשונו נקיה.  אם לאו – הריהו רואה אותו כלודר בזירת‑קרבות, המשעשע את הצופים בצריחות ובנגיחות.  ניזהר מכך כי בנפשנו הדבר! 

 

ז

רבותי, ניסיתי להשיב על השאלה:  מה השעה?  מה השעה לעם, למדינה ולציבור הסופרים.  לא היתה לי כל יומרה למיצוי התשובה.  ותמיהני אם כבר ניתן עכשיו לראות את כל העתיד להשתלשל ממאורע גדול זה שאירע לנו.  התולדות העיקריות מקופלות עדיין בנעלם הגדול.  אולם גם ראשיתן חשובה מאוד.  והרבה תלוי בנו.  השלום הוא חלומנו, וידוע, שהכל הולך אחר הפתרון.  ואנחנו כולנו היה הפותרים.  נתנה לנו הזדמנות יקרה לחידוש הרציפות ההיסטורית, שיש ב גרעיני "בראשית" חדשה.  טבעי הדבר, שאנו מלאים חששות והיסוסים.  לפיכך עלינו לעשות ברית בין הבתרים, בין בתרי האמונה והתקוה, ובין בתרי הספקות והחרדות.  בכל מצב היינו מלאי חרדה.  כי לא נולדנו במזל של אושר שלם.  עם ישראל לא היה מעולם מדושן עונג.  מצב אידיאלי לא היה ולא נברא, אלא מיתוס היה.  הבטחה נבואית.  אולם ניתנה לנו רשות, ועכשיו גם אפשרות, לבנות את השלום. לעצב את דמות‑דיוקננו הרוחנית, החברתית והמדינית, ולבצר את קיומנו על יסודות‑חיים בריאים וצודקים, כיאות למדינה יהודית.  וציבור הסופרים בוועידה זו ישמח במתן חלקו להגשמה לאומית וחברתית זו! 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הרצאה בוועידת‑הסופרים העשרים ותשע בתל‑אביב, ג' דחול‑המועד פסח, תשל|ט (15.4.79).  נתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-20.4.79.