_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסתירה המדומה[i]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הדברים שנשמעו כאן שנויים במחלוקת רצינית ואין ליישבה או לסלקה בגערות או בנזיפות.  ייתכן מאוד, שאחד הליקויים הרה-הפורענות של היהדות השמרנית נעוץ בכך, שהיא נמנעת מלהתדיין עם בעיות הדור וספקותיו בצורה רצינית.  ובצר לה, היא קוראת לעזרה פסוקים ומימרות.  אולם ישנם פסוקים ומימרות שונים, לכאן ולכאן.  שישנם פסוקים שונים – זאת שמענו גם בדברי מגד.  אך מסוכן מאוד לדבר או לחשוב בפסוקים;  יש צורך לחשוב מחשבות ולדבר בשפת ההוכחה ההגיונית.  ולא תמיד המחשבות של הדור נכנסות לדפוסם של מאמרי הקדמונים.  אדם בן-זמננו מוכרח למצוא ניסוח חדש.

אינני מסכים לא לקריב ולא למגד.  מגד הדליק בהתחלה מדורה ולבסוף כיבה אותה בעצמו.  כל ההיסטוריוזופיה שלו, נראית לי מוטעית ומשובשת, ואני מקווה, שהוא עצמו לא יסכים לה כעבור כמה שנים.  אין היהדות ענין של פתגמים ופתגמים-שכנגד, כפי שהוא ניסה להציגה.  מעבר להם היתה וישנה תמצית חיונית, שהיא קנין האומה הישראלית ביחודה השלם.  אין המור היהודי נפחת על ידי כך, שעם אחר אף הוא קיבל אותו וסיגל אותו לעצמו.  הדין "קנין במשיכה" אינו נהוג כאן.  אם זכות הראשונות היא ליהדות, הריהו נקרא על שמה, אולם מחמת קוצר הזמן לא אדבר בפרשה זו.

אני רוצה לומר לחברי וידידי קריב, שאני מוקיר את משנתו, את הסופר שבו, את היושר האינטלקטואלי שלו, אך איני מסכים להנחותיו ולמסקנותיו.  תמונת הדור בארץ, כפי שצייר לנו קריב, היא תמונה מסולפת.  אשרינו שהיא מסולפת.  אילו היתה חס וחלילה נכונה – היינו בכל רע.  אין דמותו של הדור כזו, לא מבחינה רוחנית, לא מבחינה חברתית ולא מבחינה מוסרית.  היא אחרת לגמרי.  אינני אומר שהיא דמות אידיאלית משובחת, מעולה, אבל היא נאה יותר.  וכשם שהגזים בציור הדמות בהווה לריעותא, כך הגזים בתיאור דמותה של יהדות הגולה לטיבותא.

אף אני הייתי בעיירות ישראל, ואני יודע שבכל עיירות היו כמה תלמידי חכמים, בני אורין, אנשי מוסר, ואילו הרוב היו יהודים של כל ימות השנה, שעסקו במה שעוסקים בכל העולם.  ודאי העולם חי בזכות המיעוט הזה, ובלשון המסורת:  בזכות ל"ו צדיקים.  אולם מיעוט כזה ישנו בודאי גם בדורנו.  אידיאליזציה יתרה של העבר מזיקה לא פחות ממיעוט הדמות של ההווה.

אני רוצה לומר לקריב, שהוא איש העומק:  אל תזלזל במבקרי העבר ובמערערים על אמונות ודעות של היהדות השמרנית.  פעמים ישנו עומק בכפירה יותר מאשר באמונה.  אני מכיר אדם, שמאמין בכל תרי"ג מצוות וטוב לו, ובני-מעיו ששים.  ואני מכיר כופרים, שמעיהם הומים בהם תמיד, שליבם מר עליהם, שנפשם סוערת, שאינם אוכלים במנוחת-נפש לא ארוחת בוקר ולא ארוחת צהריים וערב.  יתר על כן:  אני חושב שספקן (וחביבה עלי מלה זו יותר מן המלה "כופר") הוא האיש המסוער ביותר.  והעמוק ביותר.  מי שהגיע לכלל אמונה תמה, הגיע לקץ כל הבעיות.  הספק הוא שמוליד אותן, ובשעה שבא קריב להתווכח עמנו, אל ישכח זאת.

הוא ושכמותו חייבים להשיב על כך:  מה יעשה אדם מישראל, כמוני, למשל, שאיננו איש אמונה ודת?  אני מרשה לעצמי לומר:  שאני יהודי לא פחות ממנו.  האם עלי להאמין על פי פקודה?  על פי צוו הרבנות?  אינני כופר, אבל אינני מאמין שעושין נחת-רוח להקדוש ברוך הוא בשעה שמניחים תפילין, או שלובשים "ארבע כנפות" או כשמקיימים מצוות דתיות אחרות, שאין להן נגיעה בחיי אדם של ימינו.  ואם רוב הדור הוא כזה, אתה מוכרח להתחשב בו ולא להטיל בו דופי.  ואם קריב אומר:  הכל רע, הכל נשחת, הכל נמצאים בקולנוע, הכל הולכים להתבדר – מה תכליתו של דיבור זה?  מה זה מועיל מבחינה חינוכית?  מבחינת האמת, כבר אמרתי, שתיאור זה מוגזם;  אבל לאן מוליכה תפיסה זו?  אני בטוח שבכוחה לא יתוקן אפילו כחוט השערה, והלא קריב אומר, שהוא רוצה בתיקון.  אם הוא בא אל הדור ואומר:  אתה אינך יהודי ... (א.  קריב: אני אומר?  הוא אומר ולא אני).  אני אומר בשמם, שהם יהודים.  הם יהודים בעלי תפיסות אחרות משלך.

אני רוצה לעמוד על מושג אחד שמבלבלים ומטשטשים אותו.

אנחנו עם ככל הגויים.  ואנחנו גם עם מיוחד וסגולי.  לדעתי אין כל ניגוד בין שני המושגים האלה.  ניגוד זה אינו אלא מילולי בלבד.  שכן כל עם הוא עם ככל הגויים וכל עם יש לו ייחוד.  העם היהודי ייחודו גדול יותר בזכות סיבות ומסיבות היסטוריות גדולות.  לכל דור יש תעודה מיוחדת והוא מרכז את כל כוחותיו במילוי התעודה הזאת.  בראשית תנועת התחיה, כאשר העם היה עדיין רווי רוח מקורית והייחוד היה מובהק – לא היינו צריכים להדגיש ולרכז את מאמצי העם להשגת הייחוד ושמירתו.  אז אמרה התנועה הציונית – ויפה אמרה – שתפקידו של הדור לעשות את העם היהודי עם ככל הגויים, לרכוש לו מולדת, להבריא את הוייתו הכלכלית ולהיות עם-אדמה, עם עובד.  היא רצתה לתקן את המומים שדבקו בו בגלותו הארוכה.  היא שאפה להשרישו בהווה, כשם שהיה מושרש בעבר.  היא היתה סבורה, שאומה אשר כלכלתה אינה בריאה, גם המוסר האישי והחברתי שלה אינו בריא וקיומה אינו איתן.  אותה שעה הכרח היה להבליט את החסר, ולהדגיש את החלק החילוני.  משום כך אמרנו:  עלינו להיות עם ככל הגויים.

והנה באנו ארצה והשתרשנו בה.  נתחדשו חיינו הממלכתיים.  העם הולך ונברא בריאה חדשה:  ישנם אכרים, חיילים, פועלים, תעשיינים.  אנו מתחילים להיות עם ככל העמים.  אך תוך הגשמת הציונות ראינו שהצד היהודי, הערכים הסגוליים של היהדות, הולכים ונעלמים או משתבשים.  לפיכך אנו אומרים, שתעודת הדור הזה היא – להחזיר את הייחוד, לטפח מחדש את דעת היהדות ולהנחיל את אוצרותיה לכל יחיד ולכל קיבוץ.  ההתעוררות סביב "התודעה היהודית" באה לתקן מעוות זה, שנעשה בשוגג או במזיד, והיא מתכוונת להחזיר לכל צעיר בישראל ולכולם כאחד את הרגשת הייחוד ואת תעודת הייחוד ואת האמת שבייחודו של עם ישראל.  רעיון הנחלת התודעה היהודית מכריז ואומר, שיש לנו תרבות גדולה, בת דורות רבים ובת צורות רבות, ועם ישראל הוא עם-סגולה.  וכל הרוצה בחיים לאומיים ואנושיים שלמים, חייב לרכוש לעצמו לא רק אורח-מחשבה היסטורי, אלא הוא חייב גם לקנות לעצמו את קניני האומה הרבים והשלמים.  אפשר שהציונות אשמה בכך, שהדור הזה אינו רואה את ערכי האומה ותרבותה באספקלריה המאירה;  אפשר שהתרכזותנו היתרה ביצירת נכסי חומר ראשוניים ועצמאות מדינית גרמה להסתרת המאור שביהדות.  אבל אנחנו רוצים וחייבים לתקן את הקלקלה הזאת.  כלום בקטרוג ייעשה הדבר או בעניית-אמן לכל תפיסת פוקרים ופורקי-עול ורודפי-אפנה!

ובאים ושואלים:  איך ייעשה הדבר?  אילו ערכים תנחיל?  לפי דעתי, תרבות ישראל יש בה ערכים חיוניים, ערכי מוסר וערכי מחשבה, ערכי ספרות וערכי פיוט, ערכי הווי וערכי משפט, ערכים אנושיים ויהודיים.  הם שעיצבו את דמותנו הרוחנית והביאונו עד הלום.  הם טעונים זיקוק וצריפה, ניפוי ובירור.  הם לא נתקבלו ולא יתקבלו על דעת דורנו כפי שנתקבלו על הדורות הקודמים.  אגב, בכל דור ודור קמו מאוֹרי הגולה שעשו קיצור, ביררו הלכות ודינים והשגות והעמידו על העיקר.  גם בימינו כורח-חיים הוא לנהוג כך.  אינני מתיימר לומר, שאני יודע עכשיו ידיעה מדוקדקת אילו ערכים יתגבשו ויתקבלו וישארו כמסכת שלימה של הייחודי היהודי.  ענין זה לא בבת-אחת יבוצע ולא בדור אחד;  אבל אנחנו חייבים להתחיל, אנחנו רוצים להתחיל ואנחנו מתחילים.  על מדוכה זו צריכים לשבת מיטב סופרי האומה ומוריה, והיה אם יקומו אנשי אמת, אנשי אחריות, בעלי חוש וטעם, הם ישכילו לחולל תמורה בתפיסת הדור ובטעמו וינחילו לו יצירת האומה בלבוש חדש.  יתעורר צמאון גדול לדעת היהדות, תורתה ומנהגיה, והדעת תביא לידי תודעה יהודית ולידי חיזוק הקשרים עם העם, מקורות חייו ויצירתו העתיקים והחדשים.  אולם מושכל ראשון הוא, שכשם שאין הווה בלי עבר, כך אין ערך לעבר אם ההווה אינו קולטו קליטה עצמאית.  ההווה מוכרח להיות במידה מסויימת ריבוני ובן-חורין.  רק אז הוא נעשה מוכשר ליצירה.

האמיתות הישנות נראות שקטות ושלמות, ואילו החדשות שותתות דם וצורתן פגומה, כביכול.  ואף על פי כן לא נוכל להתנכר לעובדה, שכמה אמיתות נזדעזעו או אף נתאבנו ושום צעקות וי וי לא ישיבו אותן לתחיה.  קשה לדור זה.  גם בחומר וגם ברוח אנו אנוסים להכין לעצמנו את יסודות חיינו ומזוננו במו ידינו.  מי זה יעלה על הבמה ויגיד שנוח לנו.  אנחנו מרגישים עומס גדול וחוששים, שמא עם פריקת העומס הזה ייפגעו ערכים טובים, שיש בהם כדי לפרנס את הנפש.  כאשר אתה מתיר איזה דבר, או אוסרו, אז ההיתר או האיסור מקבלים לפעמים ממדים שאינך רוצה בהם.  אבל איננו רוצים להיכנס לשום מקלט של אמונה שאינה תמה.  שכן מבחינה זו אין המקלט עומד בפני פצצות הזמן.  אנחנו מוכרחים בתוך סערת הימים האלה להתמודד עם בעיות הזמן ותהיינה חמורות ככל שתהיינה.  אין להמתין בחיבוק ידים ובשיתוק המוחין עד שהדור יתרוקן.  ספרות ישראל יש לה תפקיד גדול ונכבד.  אני חושב, שהיא ממלאת כבר במידה מסויימת את התפקיד הזה, אם כי לא בשיעור הדרוש.  והספרות העברית צריכה לחנך, השכם וחנך.  ולא בדרך של הטפה מגושמת, אלא בדרך העיצוב האמנותי.  האמנות היא דרך העקיפין הטובה ביותר.  האמיתות החדשות, כשהן מעוצבות בצורה זו, הריהן מפלסות להם דרך ונחרתות בנפש.  ובדרכי היצירה הספרותית אפשר להנחיל את השבח והעליה שבמורשתנו לאחר בירור, זיקוק וליבון.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] דברים שנאמרו בכינוס-הסופרים הארצי, שדן בספרות זמננו ובתודעה יהודית, שנתקיים ביום כ"ח בכסלו תשי"ט (10.12.1958)