_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסופר והשעה

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א.  תעודת הסופר

אין לך מעמד בחברה,  שתכלית קיומו וטיב יעודו שנויים כל-כך במחלוקת כמעמד הסופרים והאמנים.  הכל מאוחדים בתפקידה של אומנות הסנדלר,  הבנאי,  הסוחר,  המורה,  המנהיג והעסקן,  בעוד שאומנות הסופר והאמן הם תמיד בחזקת פרובלימה לרוב הצבור.  מעמד אנשי הרוח,  שהוא שרוי,  כביכול,  מעל לכל המעמדות,  נחשב למין יצור מסתורי,  שהכל לטופלים עליו מהרהורי לבם.  כך מסתלפת דמותו לאין שיעור.  ודאי שאין מהלכי הרוּח פשוטים ביותר.  ודאי שממשותם דקה ומעודנת יותר,  ולא ניתנה להתפס על נקלה.  אך היא בעצם מהותה פרי חיים,  פרי מגע עם החיים.  הסופרים הם בני אדם חיים וקיימים ולכל חי-וקיים יש תכלית ויעוד.  תכלית בתכלית הפשטות.  הצד המסתורי אינו אלא נופך,  ששום בריה אינה בת חורין הימנו.  כלום אין גם שאר האנשים מסתוריים?  על שום מה אנו נוטלים כל עשרה הקבים של מסתורין ומוסרים אותם לקנינם ולרשותם היחידה של הסופר או המשורר דוקא? 

מהי איפוא תעודתו הממשית של הסופר?  הוי אומר:  לגלות דברים.  אין כל הפרש מהותי בין הסופר לבין מגלה חדשות בשדה הטבע.  שניהם עושים דבר אחד:  הם מגלים מציאויות,  שהיו נסתרות עד כה,  הם חושפים כוחות ויחסים,  צירופיהם וצירופי צירופיהם.  ההפרש היחיד הוא בחומר-עיסוקם.  הסופר מהלך בחיים ומסתכל בהם,  והריהו רואה דברים שאיש לא ראם לפניו.  אולם משנתגלו לו מיד הם נעשים גלויים גם לפני אחרים והם נכנסים לתוך מחזור ההויה,  שאינה מוגבלת בספירת האצילות בלבד.

האמצעי המצוי ביותר ברשות  הסופר הוא:  לשאול שאלות.  הוא שואל בכל מקום,  שאחרים אינם שואלים.  לו מופרך מה שלאחרים חלק ומיושב.  הוא תוחח בשאלותיו את כל קרקע דורו,    אינו מניח דבר במצב של קפאון.  מי שהולך אחרי הסופר,  פוסע על פי סימני-השאלות האדומים המנמרים את כל השטחים והדרכים.  כשהוא שואל,  הוא מעורר אי-מנוחה,  סותר דברים הקופאים על שמריהם,  מערער אבני בנין ונוטה קו לבנין חדש.  

בזה תפקידו הרב.  בזה עצם שליחותו.  אמת-המידה לתרבותה של תקופה אינה ה"נכסים,  ה"אמיתות" המוצקות,  אלא עצמת מחזור הדמים,  חילוף החמרים שלה.  כשם שאין כשרון העבודה של אדם תלוי במשקלו הגופני,  אלא בכוח תנועותיו ובמהירותן,  כך נמדד גם כוח תרבותה של התקופה בתנוּעיוּתה ובגמישוּתה.  איזוהי תקופה רבת תרבות וערכין?  זו שאינה טומנת אותם בבית גנזיה,  אלא יוצקת אותם יציקה חדשה. 

ופולמוס ישן הוא:  כיצד על הסופר למלאות את תפקידו?  בשביל מי,  מאיזה חומר,  לשם מה,  ואיך עליו לשמש את צרכי האומה או המעמד?  לפי זה מעריכים על הרוב סופר פלוני או ספרות וכאן מתעוררות הטענות על "תלישות" וכיוצא בה. 

אין לך תפיסה פרימיטיבית,  הגובלת בבערות,  מזו שמעתירה תביעות על סופר,  משורר ואמן.  ואין לך קלות דעת מזו,  שפוסקת פסקי דינים קצרים ושליליים על כל מי שלא נזדרז למלא את ההזמנה של המעריך. 

ראיה מעמיקה יותר תגלה לנו,  שדוקא הללו שכּת-הבינונים של בני דורם דנה אותם בשלילה,  היו הגדולים והחשובים שביוצרים.  ראשית,  מפני שהסופר האמיתי הוא החלוץ שהכרתו רצה לפני המחנה.  כל סופר אמיתי הוא במובן ידוע סמל לזמנו או לזמן שהוא קדם לו,  אם הדור לא הוכשר עוד לקליטת החידוש שברעיון או בצורה.  אולם יש סיבה אחרית,  המעוררת תלונות ומחאות והערכות שליליות על סופר.  שכיחה בבני אדם מידה של חשדנות כלפי כל מי שיש לו מה לומר וכלפי מי שפּתּוֹס רציני ממלא את נפשו.  הבריות אוהבים את הקו הישר,  את הטיפוס הבינוני,  את המשעשע בדבריו.  כל מי שמגלה אי-אלה צדדים מכאיבים בחיי החברה מתוך אהבת-האמת הנטועה בו,  מיד מוקיעים אותו כרודף סנסציות וכאיש הפוזה.  כל קהל,  המרכין ראש בפני סופרים בינונים,  נוטל רשות לעצמו להדריך דוקא את הרוח המקורית,  להטותה לחפצו ולשנות את מהלכה הטבעי.  הוא נטפל אליה בכל מיני תחבולות ומבקש "לחנכה".  והסופרים המעטים,  העומדים על נפשם ואינם נכנעים לפניו,  נידונים לכתחילה לביטול. 

ודאי יש גם מנה מסויימת של מקריות בהתקבלותו או בהידחותו של סופר.  גם תנאי השעה גורמים.  אך אפשר לציין גם חוקיות ידועה ביחסו של הדור לסופר,  המעיז להגיד את דברו המכריע נגד סדרים קיימים.  אין בני-אדם אוהבים מניחי דינמיט    גם כשהוא דינמיט רוחני. 

 

ב.  מקורות היניקה

פעמים אנו שומעים,  גם מפי סופרים,  דיבורים בטלים,  שמידת הסילוף שבהם כמידת הנזק,  שהם מביאים.  הסופר    אומרת גירסה זו    יוצר מתוך בדידות וכשהוא עזוב מאדם.  אין הוא כותב אלא לעצמו.  מתוך עצמו ובשביל עצמו.  הוא מודרך רק על ידי שׂרוֹ הפנימי שלו,  אין הוא שׂם לב להצלחה חיצונית,  ואחת היא לו אם יש הד לדבריו אם אין.  לכל היותר הוא מבקש אחרי ידיד-נפש שיקרא את דבריו,  וּמה לו קהל ומה לו דור.

זוהי גירסא תפלה וכוזבת.  היוצר הוא יציר זמנו,  ומתוך מנו הוא יוצר.  כל רקמת הדעות,  האהבות,  האמיתות וגם הטעויות מפרנסות את רוחו.  מזון אחר אין לו.  הוא יוצר לזמנו ולדורו,  והם מקור כוחותיו.  על פי בת-הקול המשיבה לדבריו מתוך יער הזמן והאנשים הוא מבחין מה היו דבריו ומה ערך נודע להם.  כשאדמת-הזמן עניה בחמרי מזון,  גם גידולו וקומתו של הסופר לקויים.  המעלות והחסרונות של היוצרים משמשים אספקלריה לזמנם.  מיטב הגיגיו ותפילותיו של הסופר    לתת תחילה חופש למחשבות ולהרגשות הכלואות בנפשו ולאחר שחקקן בספר הריהו מתאוה להוציאן מדפי הספר ולהבקיע להן דרך אל החיים,  אל האדם.  ודומה,  המחשבות וההרגשות עצמן כאילו ניחנו בכוח-תנועה והן פורצות לרחוב וממלאות את כל חלל הזמן.  הסופר אינו מוצא את סיפוקו בזיקת היחידים,  אנשי העליה,  בלבד.  אפשר שבחביון נפשו אינו נכסף אלא לאדם הפשוט.  רצונו להתקרב אל האדם,  החי-וקיים  סתם,    לצרף דוקא אותו אל חוגו.  ספרי הסופר תובעים שיהיו נקראים,  שישמשו משען לבריות,  שישפיעו על החיים.  כל גרוּייו מקבל הסופר מזמנו והוא שוב מעניק לתקופתו גרויים חדשים.  בתחום האמנות כבתחום הכלכלה המדינית נקבע ערכה של כל תוצרת על-ידי היצרן והצרכן כאחת.  רק מתוך שיתוף פעולתם של שני החלקים נוצרים ערכי אמנות.  חטיבה של אמנות,  שאין מאחוריה קהל של נהנים ומבינים,  דומה לאשה יפה ומצועפת,  שסוד יופיה ידוע רק לה.  אולם משל זה ניתן גם לקריאה הפוכה.  חיים ואנשים שלא נקלטו על ידי עין האמן,  עוורים הם ואִלמים ונטולי דמות.  הקהל והסופר מגלים את עצמם זה לזה,  מַפרים זה את זה וממתינים זה לזה. 

צא וראה:  כמה משונים הבריות.  כל פעם שאתה נתקל בהם,  הם נראים כתועים ותוהים,  כמשוטטים אוֹבדי עצות וזועפים,  ושאלה על פתחי שפתותיהם:  האין פייטן או איש הרוח,  שיוציאֵנו מיוון ההויה?  הבריות רוצים בעילוי חייהם,  מבקשים הם לעמוד על טעמה ומובנה של השעה הממשמשת ובאה עליהם.  לשם כך הם מדפדפים בספרים עתיקים ורואים בהם מהרהורי לבם.  אולם הספרים הללו מדברים אל בני אדם,  שכבר עליו עשבים בלחייהם.  ובהתעטף עליהם נפשם הם נושאים עיניהם אל קצה האופק שמא יופיע שם אור חדש.  אך לעולם לא יבקשוהו ביניהם ובתוך עצמם. פייטן,  סבורים הם,  צריך לבוא ממרחקים,  כשהוא מקוטר מור ולבונה,  עטוף בבגדי ארגמן ומבהיק בצבעי הוד ותפארת.  כך מנהגם של הבריות.  תמיד הם מצפים לאיזה דבר מיוחד,  בעוד שטחו עיניהם מראות כי הדבר המיוחד צפון באותו מעמד ובאותה שעה ובאותו אדם,  שהם מניחים להם להתנדף מבלי שיהיו נהנים מאורם.  הם מפליגים למדינות הים,  תרים אחרי צמחים ובעלי חיים אכזוטיים,  מסתכלים בערים מהוללות,  בבני אדם צבעוניים.  בצמאונם לשירה הם נושאים עיניהם אל כוכבים רחוקים,  בעוד שזו יושבת בכפיפתם וממתינה וממתינה.  גם המשוררים מחכים עד בוש.  ובאותו זמן עצמו שהללו מתפללים למשוררים שיופיעו ממרחקים,  מתהלכים הללו ומדברים אל העם  בתוך העם,  אך העם אינו נענה בציפיתו לאותו פלאי.  כעבור זמן ידוע בא אחד ומסביר לבריות מי היה זה שאיננו עוד.  פתאום מרגישים באורו ובחסדו ומקבלים את עול מלכותו.  אך הלה,  שעושים לו פומבי כזה,  איננו עוד. 

 

ג.  צרת הנוטריקון

זה טיבו של הקהל שבכל דור ודור. ולא אצלנו בלבד.  היש טעם להתרעם על כך?  המתיחות שבין הסופר ובין הקהל היא מתיחות תמיד.  אך מתיחות אין פירושה,  שצד אחד מוותר על חברו,  אלא להיפך,  שאחד נמשך אל חברו,  נמשך ונדחה,  מתקרב ומתרחק.  הקהל האמיתי,  זה שהסופר חוזה אותו בחלומו,  נושא בלבו לכתחילה כלמה שהסופר מגיש לפניו.  הוא איש בריתו ואיש מחשבתו    גם כשהוא מתנגד לו לכאורה. 

הקהל המצוי,  זה שבא בטענות ומערער כביכול    ניכר בעצם טענותיו וערעוריו.  אוצר לשונו דל ולעולם אינו מתבטא כהלכה,  דיבור אחד משמש לו לכמה וכמה מושגים.  לאחר שערכי הסופר נקנו לו ונבלעו בדמו,  הריהו טוען,  שלא מצא בהם חדשות ונצורות,  שהוא ידע את כל זה קודם לכן,  ואותם הערכים,  שאינם נקנים לו מחמת חידושם ועומקם,    עליהם הוא מכריז כעל דברים קשי-הבנה ומשוללי-ערך.  זה טיבו של הקהל הרגיל.  ויש להטעים:  הכל נכנסים בגדר המושג "קהל".  פעמים אפילו היוצר,  שמומחה במקצועו,  אינו  אלא קהל ביחס לדברים שמחוץ לתחום מקצועו. 

אך על תקלה אחת,  המכשילה ביותר,  ראוי להתריע ביותר.  מטבעו של קהל זה לצמצם כל דבר גדול ומורכב באמרת-כנף אחת,  בסיסמה,  בכותרת.  את כל כגון זה הוא ממתיק ומסביר במימרה כוללת ומטשטשת.  ניטצשה היה מתנגד למוסר ושאף לאדם העליון;  דרוין לימד ש"האדם מוצאו מן הקוף";  ביאליק הוא "משורר לאומי".  א. ד. גורדון הטיף ל"דת העבודה";  אחד-העם רצה ב"מרכז רוחני",  וכו' וכו'.  והרע שבדבר,  שאין הנסיון הזה נעשה בידי בוערים בעם דוקא,  הדיוטות שלא שנו ולא שמשו,  אלא רובו הגדול של הקהל נוטה לעשות כך.  הקהל אוהב מונוגרמות,  חותמות ופתילים,  סימנים ונוסחאות.  הוא מתלהב לדיבור המתחיל ולדיבור המסיים,  אך מה שמתרקם בינתיים,  בתווך,  אינו כובש את לבו.  דרך קצרה זו של "נוטריקון" אינה לחלוטין דרך היוצר,  המבטא את עצמו לא במלת-כנף וברמזי דברים,  אלא במשא ומתן,  בחדירה אחר חדירה.  הנוטריקון הוא תמצית של דברים ידועים,  ויפה לזכרון,  אבל מערפל את העומד בצמיחתו.  אפשר להעמיד את כל העולם על שנים-שלושה פתגמים.  אבל מה טעם לעולם של נוטריקון,  של ראשי תיבות וגימטריאות?  הגוון האישי מצוטרף מרקמת חוטים רבים    מכל קפל וכל קמט של הבעה.  כל שינוי גירסה וכל וַריאַציה בהסתכלות ובתפיסה,  כל חידוש במושגים ובלשון,  מרבים אושר בעולם ונותנים צביון ותפארת לחיי אדם. 

נחדל נא איפוא מהרגל נפסד זה להעמיד יצירת-חייו של סופר או הוגה דעות על תקצירים וסיסמאות ותמציות.  ודאי יש אריכות לפגם.  זוהי האריכות הבאה מקוצר-רוח להביע במישרים ובאופן הקולע אל המטרה.  אולם יש גם קיצור פוגם,  יש גם עיקרי-דברים או ראשי פרקים שהואיל ולא נתבררו ולא נתלבנו,  אינם אלא שלד,  מסכתא של צירופי אותיות    דברים שאין להם לא גוף ולא נשמה.  כמה מגוחכת המימרה שבימינו:  אין פנאי!  כאילו בימינו אין פרק זמן קבוע והכרחי מעונת הזריעה ועד עונת הקציר.  כל מה שיש בו מן היסוד האורגני    וכזאת היא יצירה ספרותית    אינו סובל קוצר זמן ומיעוט מקום מלאכותיים.  וגם הקורא צריך להצטייד במנה מספקת של זמן ואורך-רוח אם הוא רוצה באמת ובתמים ללמוד ולחיות חיי נפש באמצעות האמנות והספרות.  שום עקיפין אין לעשות בתחום זה.  קיצור התלמוד וקיצור שולחן ערוך מקצרים גם את הנשמה. 

נמצאנו למדים,  שהמסה הגדולה ורחבת היריעה לא בטלה ולא תיבטל,  ואף הרומן הגדול ורב החוליות לא ייבטל,  גם אם נוקיר את הרשימה והנובילה מכל יקר.  והסופרים,  שחיים גדולים פועמים בקרבם,  שכוח העיצוב שלהם רב,  לא זו בלבד שרשאים הם למתוח יצירתם על פני יריעה גדולה,  אלא שמתיחה זו לזכות תחָשב להם. 

 

ד.  על תביעת הביטוי...

תקופתנו עשירה בזעזועים ובתמורות,  בגלגולים ובמהפכות.  מאורעותיו של יום אחד גדולים ומזעזעים משל חברו.  בעקבותיהם מסתערים עלינו תכני מוצגים,  חזיונות,  עתידות,  הערכות ורשמים במידה כזו,  שאין כלי-הקיבול שלנו מכילים אותם עוד.  החיים ושפע רשמיהם עצומים מכלי הקיבול,  והאדם נהפך לאימפרסיוניסט.  מוחו ולבו נעשו מנגנון,  הרושם במהירות את ההכנסה וההוצאה.  מעטים אלה,  שיש בכוחם להשתלט על אנדרלמוסיה זו ולכונן משטר בתוך ים הרשמים,  המחשבות וההרגשות.  הרוב סובל מעודף שאינו נקלט ואינו מתעכל.  זה סודה של האגירה המהירה.  אין עוד חובה לגבש את התצפיות כדי חטיבה אחת מלוכדת,  אלא העיקר הוא האפיק,  מגופת-הפתיחה.  מכאן התביעה מצד קוראינו לא לבנין רוחני מורכב,  אלא ל"קטע" של מציאות,  לפרַגמנט.  מין פוֹאינטליזם ספרותי השתרר במחנה.  אחד תובע:  תן ביטוי לחיים בעיר;  השני:  לקבוצות,  לחלוץ וכו' וכו'.  כתוב רשימה,  ציין ציוּן,  העמד נקודה,  ואז לא תהיה בין התלושים. 

מכל צד עולים הקולות האלה:  הספרות העברית אינה הולכת שלובת יד עם החיים המתהווים.  הכל תובעים:  בטאו אותנו!  עצבוּ למעשינו ולשאיפותינו דמות אמנותית!  גלו את המאור שבמאמצינו!  לוו אותנו בדרכנו הקשה!  מלבד מידה של יהירות שיש בכך,  שכן הללו בטוחים,  כי הם ומעשיהם ראויים להיות חומר ביד היוצר,  ומלבד חוסר-הבנה הנבלט בקריאות אלו,  שהרי הם רואים את הסופרים ככת של משרתים,  המצוּוים ועומדים ללוות ולבטא דוקא מה שנוח ורצוי להם    יש בכך גם מנה גדולה של אי-אמת,  כמובן,  שלא מדעת. 

הנפש הפרטית של הצעיר היהודי העובד,  המתישב והכובש,  מעוטפת כאן קליפות רבות.  הביטוי של חוויותיה הוא במידה גדולה ביטוי רשמי,  ביטוי חוגג,  מפגין ומדקלם.  לא רק הפובליציסטיקה ונאומי מנהיגים שופעים תארי גבורה ותפארת על ראשם של הבונים והכובשים,  אלא    על הרוב    גם הספרות הסיפורית  אבל האדם הצעיר כמות שהוא,  על מעמקיו ומשטחיו הטרגיים,  הכופר לא פעם בעצמו ובערך מעשיו,  המלקה את עצמו והרוצה לקפוץ מתוך העוגה שעג לעצמו או שאחרים עגו לו    אינו מגולם כראוּי לו.  אין מעיזים עדיין לגלמו אלא לפרקים רחוקים.  גם אנשי הקבוצה והמושב עצמם נרתעים מלתאר אוו עד תחומו האינטימי. 

אולם יש לשער,  שאם יקום הסופר הנועז והמעמיק,  אשר ישמש באמת פה לרחשיו ולמאווייו של האדם היהודי,  בגלמו את דמותו האנושית כהויתה,  ללא כחל ושרק של דיקלוּם ורשמיות    או אז יסתמן קלסתר=פנים כזה,  שכל אנשי הציבור ואף יושבי הקבוצות והעמקים יהיו נרתעים מפניו.  מי יודע אם לא יטיחו אז דברים קשים כנגדו,  כגון שהוא תלושוריאקציוני,  שאין עינו יפה במתואר. כי הסופר בעל העין הדקה,  המביט ללבב,  המפצל כל מיני פצלות ודיבוקים וּטפלים ומוציא לאור את נקודת המוקד שבנפש,  חזקה עליו שיהא מראה לנו נפשות,  שאינן בקו התעמולה ואינן תמיד בקו הרצוי ליושבי הקבוצה,  המושב והפלוגה הכובשת.  וכבר יש רמז וזכר לדברים אלה. 

כי תפקיד האמן אינו לתאר את הסביבה בלבד,  לקלוט את טרטור המכונות וזמרת הקוצרים והחורשים,  או להציב מצבה לגבורת השומרים והמגינים.  כל זה חשוב מאד,  אבל ניתן לתפיסת הרבים,  ורבים העוסקים בגילויו.  תפקידו לחתוך ניב לגלמי החוויות הפנימיים של אותו אדם,  שהוטל עליו לשקע את כל עצמו,  את לבטי נעוריו ואת מיץ חייו,  במפעל פרוזאי וסלעי זה.  בכל זה יש שירה רבה ויש אושר רב.  אבל אין זה עוד ההווי כולו,  שאותו תובעים מן הסופר.  ודאי,  מן הצד הגלוי,  הרשמי,  הכל בסדר.  אין עם מי לבוא בטרוניא.  העם היהודי הועמד עלפי תהום,  ועל הדור הצעיר הוטל להציל אותו ואת עצמו.  הגורל הוא שהטיל עליו גלגולי הכשרה ועליה,  לבטי עבודה והתאקלמות.  מלחמת אֶרוס וכיבוש עצמו,  ואין על מי לקבול.  אך כל אדם הוא מיקרוקוֹסמוֹס,  עולם מלא,  חד-פעמי,  ואינו מוַתר על עצמו.  באין רואה,  מדעת ושלא מדעת הוא תובע את נעוריו,  תובע רוֹך יותר,  תובע בצר לו דבר,  שאין תפקידו הקשה הולם אותו,  אבל שהוא צורך לו,  צורך גוף וצורך נפש.  כל זה אינו עומד בניגוד לרעיון שהואיקר לו,  שהוא נותן את נפשו עליו,  אבל הוא אינו חומר להיסטוריה,  אינו זבל לאדמת העתיד בלבד.  ואם גם יכיר המשורר,  שהכרח הוא ואין בונים את העתידות בלאו הכי,    הוא לא יכסה על תהומות הנפש,  לא יעשה את ראייתו רמיה.

אין זה אלא רמז בלבד,  אך יש בו כדי להעמיד אותנו על האמת,  שהדיבורים והתביעות:  תארו אותנו!  היו לנו לפה!  חטבו את חיינו חיטוב אמנותי,  אינם אלא משאלה כלפי חוץ.  יתכן,  שהרצון האמיתיח,  המכוסה לפעמים מהרגשת הנוגעים בדבר,  הוא:  להשאר באפלה,  ולא להופיע בכל צביונם ובכל מסתריהם האינטימיים.  לאמיתו של דבר,  סופר אשר יעשה את המעשה ויתן לדורנו זה ניב אמנותי אמיתי נקה לא יינקה.  ידם של "התובעים ביטוי" תהיה בו בראשונה. 

 

ת"ש   

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה