_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יצחק אדוארד זלקינסון

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

בבקעת העצמות של התרגומים בתקופת ההשכלה מתנוססת דמותו של תורגמן עברי אחד, כמעט יחיד; היא מיתמרת ועולה מתוך השממה כדקל רם ונישא וירק-ענפים.  היא צופה אלינו מתוך ערפלי התקופה מבעד לרשת צפופה של נסיונות-העתקה ומעשי עיבוד וקלקולי מקור, שתופשי-עט עלובים רבים, אשר נטלו לעצמם כתר של סופרים "העשירו" בהם את שפתנו וספרותנו.  רובם דרובם לא ידעו את שפת המקור ואף לא עמדו על סודה של היצירה שאמרו לתרגמה, אלא סמכו על מלאי המליצות שברשותם ועל תשוקתם הגדולה להכניס מיפיפותו של יפת באוהלי שם.  לפיכך היה המתרגם מוציא מתחת ידו מין סנדל הקיים בימינו כעדות לעניות דעת ולקוצר יכולת של אלה, אשר התאמרו להפיץ אור בין יושבי חושך, בעוד שלאמיתו של דבר היו הם עצמם שרויים בתוך בערות.  על רקע זה צמח התרגום "נתן החכם", שעוד סמוך להופעתו הוכיחו את המתרגם על שעיקם את המקור ולא הבין את "פתשגן הכתב של לעססינג".  מתוך אדמה כזו עלה התרגום העברי של "פאוסט" בשם "אלישע בן אבויה", אשר המתרגם מודה, כי השמיט בו מה שאין אזנו של העברי יכולה לשמוע "וגם שת נוספות על המחזה".  שני אלה אינם אלא משל בלבד, שכן מגפה של תרגומים פשטה אז, ויש שהמעתיק העברי חתם בפשטות תחת השיר או הסיפור המתורגם, והואיל לקלקל את תוכנו וצורתו אין אנו יודעים עד היום מהיכן תרגם ומי הוא מחברו האמיתי.  כל זמן שסופרים אלה כתבו דברים מקוריים לא היו לא הם ולא קוראיהם מרגישים בדלות שפתם ובגודש מליצתם.  מחשבתם, שהיתה רזה בכללה, נבלעה בתוך הכפתורים והפרחים של סגנונם.  בין סופרי התקופה ההיא -- והכוונה כאן לתקופה של מאה שנה -- היו מעטים כגון מאפו, סמולנסקין, גורדון וכו', שהפליאו באמת לעשות באוצר ניביהם התנכיים.  אולם גם טובי הסגנון שבתקופה ההיא משבאו לתרגם יצירה אירופית מובהקת, נכשלו כשלון גדול.  הם הוכרחו להשמיט, לשנות, לגבב דברים ולעקוף עקיפין.  ואין תימה בדבר: אפשר שמחשבתם והרגשתם שלהם יכלו להסתפק בלבושי העברית הביבלית האדוקה, אם משום שלא היו מורכבות ביותר ואם משום שהלשון העברית היתה מובלעת בדמם ונענתה לכל תביעה שבאה מבפנים.  כך דרכה של מחשבה מקורית, שהיא נולדת במוח בעליה בלבוש מתאים ולעולם אינה יוצאת ערומה, מה שאין כן בשעה שהללו הוזקקו לתרגם משל אחרים; אותה שעה קראו לשפה העברית ולא נענו, כי לא יכלו להענות.  הם תבעו ממנה דבר שהיה למעלה מכוחה, כשם שהמעשה היה למעלה מכוחם. הציורים, הדימויים ואפילו הפעלים והשמות התנכיים הוראתם ומשמעותם היו ברורות להם כל עוד השתמשו בהם כבמטבעות מתהלכים, אך כשיצאו לשימוש חוץ, משהוכרחו לתרגמם, מיד התיצבו לפניהם שמות נרדפים ופעלים דומים וכפלי­-תוארים ולא ידעו מה לבחור, מה לקרב ומה לרחק. מכאן העקיפים ושפת-היתר ועקמומית הבטוי.  רק מעטים מאוד היו, שצלחה עליהם הרוח והם נתגלו כיוצרים גם בשדה זה.  מרביתם עשו את מלאכתם רמייה, פשוטו כמשמעו.  ואם כי לפי מושגי הימים ההם לא היה חטאם גדול, אין זה פוטר אותם מדינה של הערכת אמת: רובם הגדול של התרגומים העבריים במשך עשרות שנים רבות, גם אם מילאו בשעתם תפקיד חינוכי והשכלתי מסויים, הרי מבחינת נאמנותם אל המקור ומבחינת ערכם האמנותי אינם אלא קלקולים וזיופים.  חלק גדול של החידושים והצירופים נראים עכשיו כקוריוזים משונים ורק מיעוטם מעיד על מידת מה של כוח יצירה.  אם ספרות ההשכלה בכללה על צלתה וחמתה היתה שלב הכרחי בהתפתחות התרבות העברית, אין לומר זאת על הספרות התרגומית: שיעור קומתה היה נמוך מכדי לשמש אחיזה לאותה עליה שחלה בשדה זה אח"כ.  הבאים אחרי המתרגמים האלה לא הסתמכו עליהם ולא נתסייעו בהם, אלא עשו מעשה בראשית.  תרגומיהם היו קפיצה כלפי מעלה בבת אחת.  באותה תקופה של תרגומים, שאין מתום בהם, אינך מוצא אלא שם אחד שערך עבודתו לא היה יחסי לדורו בלבד, אלא חשיבותו המופתית עדיין קיימת בדורנו.  זה היה יצחק אדוארד זלקינסון[1] או בכינויו הספרותי הנודע י.ע.ס.

 

ב

מי היה זלקינסון?  מי היו אבותיו?  היכן נולד?  מה היה חינוכו?  מה הן תולדות חייו?  מהיכן ינק?  אילו גלגולי מחילות נתגלגל עד שנעשה מיסיונר?  מה היה יחסו ליהדות לאחר שהמיר את דתו?  כיצד התיחסו אליו העברים בני זמנו?  שאלות אלו וכיוצא בהן, שנודעת להן חשיבות יתרה, לא כולן עתידות לקבל תשובה מניחה את הדעת.  מעטות הן הידיעות המוסמכות על זלקינסון ואף המעטות הללו מפוזרות בספרי זכרונות ובכתבי-העת של הימים ההם.  יתר על כן: גם הזכרונות האלה של בני דורו אינם נקיים משמועות קלוטות ומדברי רכילות, ויש צורך לנפות ולברור את העיקר מן הטפל, את הגרעין האמיתי מן המוץ הרב של בדותות ודברי-הבאי.  שכן אין ספק שאדם מטיפוסו של זלקינסון, שהיה תחילה חובש בית המדרש והגיע עד למעלת מטיף בכנסיה אנגליקנית, היה חומר מצויין לסיפורי מעשיות, לגוזמאות, ללשונם הרעה של הבריות.  ואי אי אפשר היה ששמץ מן הבדותות האלה לא יגונב גם אל תוך זכרונותיהם של סופרים עברים, שבזמנם קיבלו את האסימונים הללו כמטבעות של אמת.

אולם ראוי הוא זלקינסון שנשתדל להבהיר את דמותו ואת פרשת חייו ולהציב לו אנדרטה בספרות העברית, שכל כך אהב אותה ואף הפריש לה בעין יפה חלק מזמנו, מכוחותיו ומכשרונו.

יש להצטער, שכותבי תולדות הספרות העברית וכותבי הערכים הספרותיים באנציקלופדיות עד היום, לא טרחו אפילו לברר מי היה אביו של זלקינסון, אלא סמכו על שמועה שנתפשטה בשעתה ועל טעות שנשתרשה, כי אביו של זלקינסון היה המשורר העברי הידוע, ר' שלמה זלקינד, מחבר הספרים "שיר השירים לשלמה", "קול שלמה" ו"שמע שלמה", שהיה גם מורה בבית המדרש לרבנים שבוילנה. טעות זו נגרמה בלי ספק משתי סיבות: ראשית משום ששמו היה זלקינסון, שפירושו בנו של זלקינד, ושנית, משום שמנהג הוא בידי יהודים לנעוץ את שלשלת היוחסין של מומר ממשפחתו של רב נודע לתהילה או להצמידו לאילן היחש של משורר עברי מפורסם.  אולם מה שמותר לפשוטי בני אדם אסור לכותבי תולדות ספרותנו.

הללו חייבים לפשפש במקורות ולמצוא את האמת הביוגרפית בתוכם, והואיל ולא עשו כך, הרינו קוראים בכל מקום, החל במהדורה הישנה של האנציקלופדיה בלשון האנגלית וכלה ב"אנציקלופדיה כללית" של "מסדה", כי זלקינסון היה בנו של המשורר העברי שלמה זלקינד.  ואולם בעתונות העברית של הימים ההם אנו מוצאים משא ומתן מפורש על אביו של זליקסון שיש עמו מסקנה ברורה, אלא שמשום מה נתעלם הדבר מעיני כותבי תולדות הספרות העברית.

כדי להסיר את הטעות הזאת, כדאי ליתן כאן את מקורו של שיבוש זה ותיקונו, כפי שמצאתי אותם בעתונות.

ב"המגיד" משנת 1886 (ע' 166) מובאת פיסקה, שאני מוסרה ככתבה ולשונה:

"אוגוסטאו.  בספרי "מאפו וסמולענסקין וסיפוריהם" צד 30 רשמתי גם את שם המשורר המנוח ר' שלמה זאלקינד ז"ל בין סופרי ווילנא, אשר זכו לראות בחייהם את בניהם מתכחשים לצור מחצבתם, והנה משום יקרי דשכבי ראיתי לפרסם ברבים מה שהעירני בזה המשורר המרי"ל גארדאן נ"י במכתבו אלי מיום ל"ג בעומר, לאמור: "במאמרך ראיתי כי נסתבכת גם אתה בסבך הטעות שנסתבך בו ה' גרעבער ב"בבית האוצר" בדמותך, כי זאלקינזאהן, בעל "ויגרש את האדם" וכו' היה בנו של ר' שלמה זאלקינד מווילנא[2]. אנכי ידעתי את ר"ש זאלקינד ואת כל בניו ויודע אני, כי לא אחד מהם המיר את דתו".

שמואל ליב ציטראן".

כנראה שהטעות היתה כה מושרשת עד שגם עדות מובהקת כזאת לא הצליחה לעקרה.  על כן ראה ציטרון חובה לעצמו לפרסם ב"המליץ" משנת 1899 (מספר 85) את הדברים הבאים:

"טעות סופר

ה' טביוב בספרו "מבחר הספרות" (צד 468) אומר, כי י.ע. זאלקינדזאהן (יע"ס) אשר המיר דתו בנעוריו, הוא בן המשורר שלמה זלקינד מוילנה, וזה לא נכון, גם אני במחברתי על "מאפו וסמולענסקין" נכשלתי בטעות זו, כי נגררתי אחרי סופר אחד – אם לא יטעני זכרוני הוא הד"ר מנדלקרן[3] אשר השמיע דבר זה ראשונה ב"אוצר הספרות" (ואולי שאב גם ה' טביוב את דבריו ממקור אכזב זה), כי לא היה לשלמה זלקינד הנ"ל מעודו בן מומר, ואנכי פרסמתי תיכף עפ"י הצעתו את דבריו אלי במ"ע "המגיד" שנת תרמ"ט (לא אזכור באיזה עלה[4]) ש.ל.ציטראן."

 

ובגליון אחר של אותה שנה נתפרסמה ב"המליץ" הערה דלקמן מאת י"ח טביוב:

"אל מר ש.ל. ציטראן, אודך, אדוני, כי העירותני על טעותי, שהיא אמנם טעות רבים, בדבר מולדת יע"ס.  נאמנים עלי דברי יל"ג, אשר העיד במכתבו אליך, כי יע"ס לא היה בנו של המשורר שלמה זלקינד, ואי"ה במהדורה החדשה של ספרי "מבחר הספרות" אתקון את המעוות.  ואולי תוכל להודיעני ידיעות מדויקות על אודות מולדתו של יע"ס והייתי אסיר תודה לך."

גם המקורות המיסיונרים, של הימים ההם ושל ימינו, אינם רומזים אפילו על עובדה ביוגרפית כזאת.  ידוע הדבר, כמה רגילים הללו להכריז על "דג" כזה שניצוד ברשתם.  ואין ספק, שאילו היה זלקינסון בנו של סופר עברי כה מפורסם, היו מעלים פרט נכבד כזה על נס ועושים לו פרסום רב, אולם כיוון שכל הענין בדוי, אין לו זכר בשום ספר מספרי המיסיון.  אולם בספרות העברית עלתה שבשתא זו ונתגלגלה מקולמוס לקולמוס עד היום הזה.  אכן לא נהגו עמו כיאות וכנכון.  הוא, שרישומיו ניכרים כל כך בשירה העברית, לא נתיחדה לו עד כה עבודה ספרותית.  על כן קשה היום לפענח כמה סתומות בתולדותיו.  וראוי הוא שנהא מצרפים קו לקו כדי ליתן את קורותיו ודמותו הרוחנית בשלימות האפשרית.  שכן לא זו בלבד שחייו מלאים מתיחות דרמטית, אלא יש בהם גם כדי לקרוע חלון אל תוך נפשם של אנשים, שנתלשו מן האילן הישראלי רב-השרשים ואף במקום-מטעם החדש לא פסקו מטווִֹת את חוט היצירה העברית.  זליקסון מקפל בתוכו גם פרק נכבד בתולדות הלשון העברית והספרות העברית.  ומשגה שגו כותבי תולדות ספרותנו, שהיו פוטרים אותו בציטאטה קלה ובמתן ציון לכשרונו.  השפעתו היתה פרושה על ראשוני הספרות העברית והוא היה מובלע בדמם.  סמולנסקין, ביאליק ופרישמן – אם להזכיר רק את האריות שבחבורה – שאבו ממנו מלוא חופניהם.  הוא שימש להם דוגמה ללשון תנכית, המלבישה הרגשות ומחשבות מודרניות, ועם זה אין בה מן המליצה הקלוקלת, הנגררת תמיד לתוך הלשון התנכית.  הם גם הודו בכך.  ולא אשמתו של ביאליק היא, למשל, שכתי-כתין של מבקרים ומפרשים ומחטטים קמו בחייו ולאחר מותו, ואף אחד מהם לא טרח להוכיח את השפעתו של התרגום "בן קוהלת" על שירת ביאליק, מובטחני, שכאן לא היו צריכים לאַנס פסוקים ולקרב רחוקים כדי למצוא איזה רמז-רמיזא לסמיכות פרשיות.  גם מקורות החרוז העברי המודרני נחשפים לנו במידה ידועה בספר קטן זה.

 

ג

ואלה תולדות חייו של זלקינסון, בקוים כוללים שצורפו ממקורות שונים[5].

זלקינסון נולד בשנת 1820 בעיירה קטנה הסמוכה לשקלוֹב.  אביו היה מחובשי הישיבות, פרוש, למדן מופלג, וגדולי הדור נתנו לו סמיכה לרב.  הורמנא היתה לו, אך כהונת רב לא היתה לו.  שכלו וכוח תפיסתו היו גדולים מכוח ביטויו וגם בעל צורה לא היה.  בהיותו קטן-קומה, גמגמן וכמעט בלא חתימת זקן, חסרו לו כל אותם האמצעים והסממנים, הדרושים לאדם כדי להעיד על עצמו לפני קהילת ונכבדים, שהוא ראוי לשמש באיצטלה של רבנות.  כשמלאו לילד זלקינסון שלוש שנים עקר אביו את דירתו לשקלוֹב.  בעיר זו היו לו סבר וסיכוּי, הואיל ואשתו היתה שארת בשרו של ראש הקהל בשקלוֹב.  כאן נתמנה לדיין.  אולם לא האריך לשבת על כסא הדיינות, משום שלא היה מוכשר למלא את התפקיד זה.  דיין צריך לישא וליתן בנעימות עם בני אדם, לשמוע טענות הצדדים, לפשר ביניהם, להיות ארך-אפים ולתבל את דבריו בחידודין ובבדיחות הדעת.  ואילו הוא לא היה מחונן בכל אלה.  פיו הכשילו.  היה מהיר לכעוס ולא פעם נלאה לשמוע את טענות בעלי הדין והיה שופך עליהם חמתו.  על כן העבירו אותו ממשרתו וקצבו לו קצבה זעומה לפרנסתו.  מאורע זה זיעזע אותו עד היסוד. ורבות סבלו בני ביתו, שהיה זורק מרה בהם ולא פעם הוציא את רוחו הנסערה בקללות ובמכות שהכה את אשתו ואת חמשת ילדיו, אשר שלושה מהם ילדה לו אשתו הראשונה ושנים מהם – השנייה.

יצחק, שהיה הבן הצעיר מאשתו הראשונה, נתגדל בתוך אוירה זו של דלות ושערוריות משפחתיות. בהיותו בן שבע מתה עליו אמו.  ואמו החורגת נהגה בו באכזריות.  בהיותו בן שמונה כבר נתפרסם כ"עילוי" ואביו, שלא היה לו לשלם שכר לימוד ולא רצה למסרו למלמד סתם , היה מלמד אותו בעצמו.  ומשום שהיה קפדן ורגזן הפך את לימודו לעינוי לבנו.  מחמת רוב לימודים נתחלש לבו ואף עיניו לקו.  אולם חריפותו היתה רבה ותפס רגע כמימריה מה ששנה עם אביו. כך הגיע לשנת שבע-עשרה.  ואילו אחרים אומרים, שברח אותה שעה מביתו מחמת המציק.  בין כך ובין כך, נתוודע לבחור אחד ממוהילוב, שהיה אף הוא מחובשי ישיבת שקלוב וחיבב מאוד את הנער יצחק זלקינסון, והלה יעץ לו לעזוב את שקלוב וללכת ברגל למוהילוב.  הדרך לא היתה קצרה, ובכיסו לא היתה פרוטה לפרטה. לפיכך עשה כמה חניות בכפרים, שמוזגים יהודים מצויים שם.  הם האכילוהו והשקוהו והעניקו לו הוצאות הדרך.  בבואו למוהילוב סר, כמנהג הימים ההם לבית המדרש על מנת לנוח מעמל הדרך.  בכניסתו לבית המדרש מצא יהודים עוסקים בלימודם בין מנחה למעריב.  מיד נתקרב אף הוא אליהם והפליא את שומעיו בחריפותו ובבקיאותו בתורה.  הרבי הזמינו לפת ערבית והתנצח עמו בדברי הלכה .  בהיוודע לו כי הנער "העילוי" הזה משתוקק להשתלם במוהילוב ולהכשיר עצמו להוראה, הבטיח לו לסייע בכך.  מיד הושגו לו "ימים" בבתיהם של נכבדים שבבעלי הבתים וכל מחסוריו עליהם.  הרגשת אושר מילאה את לבו והתמכר בכל נפשו ללימוד תורה.

פעם אחת[6] בליל חורף בהיותו שקוע בגמרא שלפניו, ניגש אליו הרבי של החברה ש"ס בפנים חוורות ורמז לו לצאת אחריו. בחוץ סיפר לו ברעדה, כי שמע שחסרים בשנה זו ל"קהל" המוהילובי כעשרים צעירים, כדי להשלים את המנין שהלה נתחייב להעמיד לשירות הצבא.  ותקיפי העיר החליטו למלא את החסרון בבחורים זרים, שאין להם פה קרובים וגואלים ואין זה מן הנמנע, שעוד הלילה יקיפו החוטפים את בתי העיר ואת הישיבות ובתי המדרש, שמרובים בהם בחורים עניים תושבי חוץ, ויקחו מהם לצבא.  על כן הוא מיעץ אותו להסתתר במקום בטוח בסביבות מוהילוב עד שיתמלא המספר.  גם המלצה מסר בידו למכּרו המוזג העשיר באחד הכפרים, אשר בביתו יתאכסן.  יצחק לא שב לישיבה ולן אותו לילה בבית הרבי.  נתגלגלו הדברים והמוזג מאותו כפר בא בעצמו העירה ולאחר שהרבי סח לו את המעשה בזלקינסון וגמר עליו את ההלל, הסכים הלה לקחת אותו עמו הכפרה.  אותו יום עזב יצחק את מוהילוב.

למוזג היו בנים ובנות, שכבר בנו משפחה לעצמם ויצאו למקומות שונים.  בביתו גידל נכדה יתומה בת שמונה עשרה, שהיתה חביבה עליו.  הוא התפרנס ברווחה והיה מכובד על תושבי הסביבה.

בכפר הקצה לו המוזג עלית-גג יפה לדור בה ולעסוק בתורה.  הוא עצמו לא היה מן הלמדנים, אך היה מוקיר תלמידי חכמים ובביתו היו ש"ס ושאר ספרי קודש.  המוזג אמר לאורח, שבמרחק מה מכאן יש יהודי אחד, למדן מופלג, ואם ירצה יוכל ללכת אליו ולהתפלל עמו בדברי תורה.  שכן בשבתות רגיל הוא ללכת לשם כדי להתפלל ב"מנין".

יצחק הרגיש את עצמו בבית המוזג יפה מאוד.  כולם קירבוהו וכיבדוהו והיו בהולים לספק את צרכיו.  מעולם לא חי בניחותא כבבית זה.  מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה ישב ולמד בהתמדה יתרה, לפרקים היה משוחח עם המוזג, שנהנה מאוד משיחתו המתובלת בדברי חידוד ובמאמרי חז"ל.  בשבת הראשונה בבוקר הלך יצחק עם המוזג להתפלל באחוזה הקרובה.  האחוזה היתה ברשותו של יהודי עשיר, שחכר אותה ובנה בה בית-משרפות לי"ש.  העשיר עצמו ישב כל ימיו בוויטבסק, אך את הנהלת האחוזה מסר לידי "נאמן", שהיה בר-אורין והצטיין בידיעות כלליות וביחוד במתימטיקה, בשעותיו הפנויות היה הוגה ולומד ויש שגם העלה את הגיגיו על הנייר.  הוא הנהיג "מנין" באחוזה ויהודי-הסביבה היו מתכנסים בשבת להתפלל בציבור.  ה"נאמן" היה החזן הקורא ואחר התפילה היה גם מסביר את פרשת השבוע לפי פירושו של אבן-עזרא.

המוזג הציג את יצחק זלקינסון לפני "הנאמן" שנכנס עמו מיד בעסקי תורה והתווכחו על סוגיות שונות בתלמוד.  בקיאותו של יצחק וחריפותו הפליאוהו וביקש ממנו שיבקר אצלו לעתים קרובות.  הוא מילא את בקשתו והיו מבלים פעם בפעם שעה ארוכה בנעימים.  "הנאמן" הטה את תשומת לבו של יצחק לכתבי הקודש, שכמעט לא ידע אותם.  הוא חשף לפניו את היסוד הפיוטי בדברי הנביאים ואת היסוד המוסרי שבהם.  השיחה נתגלגלה גם על תולדות עם ישראל ועל שאלות עיוניות, שיצחק לא הרהר בהן עד אותה שעה.  עולמות חדשים נתגלו לו והיה תלמיד מקשיב, הבולע כל דבר וחורתו בזכרונו יפה יפה.  התחיל מתענין בפילוסופיה העברית של ימי הביניים.  הגה ב"מורה נבוכים" וב"כוזרי" ובכיוצא בהם.  בהדרכתו של "הנאמן" עשה יצחק חיל בלימודים חדשים אלה והתרשמותו מהם היתה חזקה ביותר, עד ש"הנאמן" נרתע קצת מפני תשוקתו הגדולה הזאת ומפני תפיסתו הדקה והמדוקדקת.  "הנאמן" נעשה לאיש-סודו של יצחק והוא סיפר לו את כל המוצאות אותו ואף נמלך עמו בכל הנוגע לדרכו העתידה בחיים. "הנאמן" אהב את המדע והביא ראיות ומופתים מן התלמוד והגר"א, שלימודי חול דרושים לכל איש ואפילו לרב.  יצחק שם את הדבר אל לבו ושקד שבעתיים לרכוש לו ידיעות במקצועות שונים.  והם שנטעו בלבו את החפץ העז לזווג תורה עם השכלה.

בדעתו של יצחק היה לשוב אחרי הפסח למוהילוב, אלא שהמוזג ביקש לתת לו את נכדתו לאשה, על כן שידל אותו בכל מיני שידולים על מנת לעכבו בביתו.  אולם כשיצחק עמד על דעתו, כי ברצונו להמשיך את לימודיו בישיבה, סיפר לו המוזג, כי במוהילוב עדיין לא נתמלא מספר הצעירים הדרושים לשירות הצבא מטעם הקהל וסכנה נשקפת לו שם להיחטף ולהימסר לצבא.  הנימוק הזה פעל ויצחק דחה את נסיעתו אם כי לא פסק לגלות את רצונו לשוב למוהילוב.

לא עבר זמן מרובה ובאחד הימים, בשעה שיצחק למד בחדרו כמנהגו, התקרבה עגלה לבית המרזח, שמתוכה ירדו שני יהודים מגושמים ועלו לעלית הגג.  אחד מהם שאל את יצחק:

– מהיכן אתה, בחור?

– משקלוב – ענה בגמגום ובחרדה.

– תעודות יש לך?

ליצחק לא היו כל תעודות, שכן ברח מן הבית מבלי לשים לבו לכך.  הוא והחויר.

– זהו! תעודה אין לו. – קרא השני בקול גס – לבש את בגדיך ובוא אתנו!

באותו רגע נכנס המוזג והעמיד פנים כאילו אינו יודע מה מתרחש כאן, וגער ביהודים:

– מה לכם פה?  אין לכם רשות לחפש כאן דבר.

– שלוחים אנחנו מאת הקהל... עוד חסרים כעשרים איש למנין הצבא.

שר הפלך מרעיש עולמות ודורש במפגיע את המספר המלא, ולא – יטיל עונש חמור.

– אבל מה לי ולכל הסיפור הזה? – שאל המוזג ­– מה אתם מבקשים פה?

– הרי מצאנו את שאנו מבקשים - ענה אחד החוטפים –  הבחור הזה פליט הוא, והוא מבוקשנו.

– כפי שאני רואה – אמר המוזג – באתם לכאן על פי טעות.  הבחור הזה אינו פליט, אלא אחד מבני משפחתנו.  הוא חתני...

– אם כן – קרא החוטף בערמה – סלח נא לנו.  צווה איפא להגיש מן האדום האדום ומיד נסתלק מפה.

המוזג יצא עם החוטפים ויצחק נשאר והיה נבוך ומזועזע.

כעבור רגעים מספר חזר המוזג, ישב על יד יצחק ואמר אליו בקול מלטף ורחום:

– צריך אתה, בני, לברך ברכת "הגומל", ניצלת מעבודת הצבא.  הן אמרתי לך, כי עדיין גדולה הסכנה, ואתה לא האמנת לי... הלא תראה, כי רק הנשוי יכול להנצל מדינם של החוטפים.

יצחק שתק והמוזג הוסיף:

– אתה יקר ואהוב על כולנו.  לפיכך אנו משיאים לך עצה להקדים ולשאת אשה, כדי שלא תהה שרוי בפחד תמיד.  ואין לך צורך לבקש את בת-זוגך במרחקים, הן במחיצתך היא שוכנת...

יצחק הביט והשתאה ולא יכול לעמוד על כוונתו, על כן הוסיף המוזג: – כפי שאני רואה, לא ירדת לסוף דעתי, על כן אדבר אתך בגילוי לב.  אנו רוצים מאוד שתהיה חתן לנכדתנו.

רק עתה נתבררה לו כוונת המוזג, שגרמה לו צער רב.  הוא לא חשב עדיין על נישואים,  מטרתו היתה לקנות לו בקיאות בש"ס וב"יורה דעה" ובלימודי חול ולהגיע לרבנות.

– אתה שותק – קרא המוזג – האם שתיקתך כהודאה?

– אני שותק – ענה יצחק – משום שאין לי מה להשיב לך.  הן בחור צעיר אני, שעדיין לא התקין את עצמו לחיים של נישואים.  אתה זקוק לאדם שיוכל לפרנס את נכדתך ולא לאיש כמוני.

– עלי פרנסתך ­– קרא המוזג – אתה תהיה סמוך על שולחני תמיד תהיה בין יורשי.  בביתי תשב במנוחה על התורה ועל העבודה.

כל אותו הלילה נדדה שנתו מעיניו.  הוא צריך ליתן תשובה למארחו.  ומה ישיב לו?  עם נכדת המוזג לא דיבר כל ימי שבתו כאן ולא הסתכל בפניה.  הוא יודע כי היא מוכרת י"ש לאכרים כל היום, רבה עמהם, נותנת בקולה עליהם.  האם לאשה כזאת נאה להיות רבנית?  ואולם אם לא, הן יפול בידי החוטפים מבקשי נפשו, ובלבו עלו סיפורי מעשיות על נחטפים הנשלחים למרחקים לעבודת פרך.

הוא החליט לגלות את הדבר ל"נאמן" ולבקש עצה מפיו.

למחרת אחר הצהרים הלך יצחק אל האחוזה ומצא את ה"נאמן" הוגה בספר, הם יצאו לטייל ויצחק סח לו את כל המעשה וביקש ממנו לתקנו בעצה טובה.

"הנאמן" דיבר אליו בגילוי לב לאמור: אילו בא אלי איש אחר ודאי הייתי אומר לו לבל ידחה הצעה כזאת בימים כאלה, אולם אותך איני יכול לייעץ כך, אתה צריך עוד להשתלם בתורה ובמדעים ועדיין לא הגיעה שעתך לבוא בברית הנישואין.  אתה תיבול כאן.  מוטב שתלך לעיר של חכמים וסופרים ותמשיך שם את לימודיך, אולם כיוון שברור לי, כי ר' איצי המוזג  לא יניח לך לעזוב את ביתו, מן הצורך הוא לנהוג בחכמה.

כשנפגש "הנאמן" עם המוזג בעסקי י"ש נכנס עמו בשיחה בעקיפים, שמתוכה למד, כי מנוי וגמור עמו שלא להוציאו מביתו, ולא עוד אלא שכבר עושים הכנות ל"תנאים".  "הנאמן" החליט לחלץ את יצחק מן המיצר.

בבואו ל"מנין" גילה לו את מצב הדברים ויעץ לו להוציא את חפציו מן הבית ולבוא אליו, על מנת ללכת למקום בטוח.

במקרה נזדמן לאחוזה איש אחד[7] יעקב דינין שמו, שהיה מראשוני משכילי קישינוב, בקיא בתלמוד ובעל השכלה.  "הנאמן" הציג את יצחק לפניו ותיאר את מצבו.  דינין הסכים לקחת אותו עמו למינסק, כדי לשלחו משם לוילנה, מרכז התורה והחכמה.  הוא השיג בשבילו תעודת-מסע ואחרי שבועיים כבר היה בוילנה.  דינין נתן לו כתב- המלצה למשכיל אחד בשם חיים זלמן אליאשביץ, שהיתה לו סמיכה להוראה ואח"כ החמיץ ונתמשכל.  הוא קירב צעירים מבקשי השכלה, האכיל אותם וסייע להם להשיג את מטרתם.  כשהכיר את יצחק זלקינסון ואת כשרונותיו, איכסן אותו בביתו, השיג בשבילו שיעורים בגמרא ומילא את צרכיו,  בהשפעתו למד יצחק בשקידה את התנ"ך עם "ביאור" ובתרגום הגרמני.  עד מהרה נעשה ידען גדול בתנ"ך ומדקדק בלשון העברית.  גם את ידיעת הלשון הגרמנית קנה לעצמו, והתחיל שוקד על קריאת סופרי המופת הגרמניים.  בתו של אליאשביץ אף היא סייעה בכך, שכן היתה עלמה משכילה. השפה הרוסית לא היתה חביבה עליו ולא התקדם בה.  אולם על הלשון הגרמנית שקד בלי הפסק.  כי היה בדעתו לנסוע לגרמניה כדי להכנס לאסכולה גבוהה.

יצחק רחש אהבה לבתו של אליאשביץ.  ואף היא הסבירה לו פנים.  אחד מתלמידי בית המדרש לרבנים, שהיה יוצא ונכנס אצלה, עורר ביחוד את אהבתו וקנאתו.  הוא ראה, כי הלה שולח אליה שירים עברים המוקדשים לה, המגדילים את כבודו.  אותה שעה ישב גם הוא ותרגם את המערכה הראשונה מן המחזה "נכלים ואהבה" לשילר והראה את התרגום לאליאשביץ.  התרגום הזה, שכבר היו ניכרים בו סימני זלקינסון, מי שעתיד להיות מתרגם אמן, הפליא מאוד את אליאשביץ ואת חוג המשכילים באי-ביתו.  התרגום עבר מיד ליד ותהלתו נישאה בפי כל.  אולם את מטרתו לא השיג.  ומחמת צער שאין בתו של אליאשביץ מתיחסת אליו כחפץ לבו, קם בבוקר אחד ועזב את וילנה בלי ברכת פרידה.

הוא שם פניו לקובנה על מנת לנסוע משם לגרמניה.  מחמת שלא היה לו דרכון, הוכרח לעבור את הגבול בגנבה באמצעות סרסור יהודי.  לאחר הרפתקאות הגיע לבית מרזח ולן בו.  למחר הלך ברגל לקניגסברג במשך עשרה ימים.  בבואו לשם סר לרכסניה יהודית, אולם שם תקפתו קדחת וכשהובא לבית החולים העירוני נתגלה, כי לקה בדלקת הריאות.  לאחר שלושה שבועות הבריא ויצא מבית החולים בלי פרוטה וללא מַכּר.  מיד השתמש בתחבולתו הידועה.  נכנס לבית-המדרש של עדת יהודי פולין וכששמע ששנים מתפלפלים בפירושם לדברי "שאגת האריה", התערב והראה את רוב בקיאותו.  ע"י כך משך אליו את תשומת לבם והם התחילו שואלים אותו מאין ולאן.  הוא כיחד מהם את דרכו האמיתית להשתלם בלימודים, אלא אמר שהוא נוסע לברלין לשם ריפוי.  המתפללים בבית הכנסת אספו סכום מסוים ביניהם ויצחק זלקינסון עזב את בית המדרש.  מעשה זה ציער אותו אח"כ מאוד והתחרט עליו.  בבוקר החליט ללכת לבית המדרש להשיב להם את הכסף ולהודות על האמת, אך בדרך הוברר לו, כי כבר הוציא מעט מן הסכום הזה, על כן חיפש עבודה בעיר, כדי להשתכר.  הלך לנמל וקיבל שם עבודה.  לאחר שניתן לו שכרו, מיהר לבית המדרש ותקע ליד השמש את הסכום, כדי להחזירו למתפללים.  יצחק השתכר בעבודה סכום נוסף לשם נסיעה לברלין מחוז חפצו, אולם מטעמים בלתי ברורים שינה את דעתו ונסע ללונדון.  יש אומרים, שעשה זאת בהשפעתו של רב-החובלים, שהיה יהודי מומר, והסיע אותו חינם אף הבטיח לסייע לו להשתלם בהשכלתו.  ואילו מקור מסיונרי אחד, שאין יסוד להטיל ספק באמיתותו, מספר, שזלקינסון החליט לנסוע לאמריקה, כדי להמשיך את לימודי התורה בביתו של רבי מפורסם.  הוא הצטייד במכתבי המלצה ויצא לדרכו.  אולם בעברו דרך לונדון נפגש עם סוכני המיסיון הלונדוני ונשתקע שם לאחר שאירע לו בתוכה מה שאירע.

מ. קרמיאנסקי, סופר ועסקן מבני חוגם של סמולנסקין וליברמן, שהכיר את זלקינסון פנים אל פנים אף ביקרו בביתו פעמים מספר, כותב עליו ב"הבוקר" לפרישמן (שנת  1909, גליון 61) זכרונות רבי-ענין, שאנו נמסור אותם כאן להלן בשינויים ובקיצורים מעטים:

"עוד בהיותו צעיר לימים, חשב יע"ס לצאת לאמריקה ולהכנס לסמינריון של רבנים;  אולם בהיותו בלונדון סבבוהו אנשי המיסיון, שהסיתו והדיחו אותו ובשנת 1849 המיר את דתו ונכנס לבית הספר של המיסיון, ומשם עבר לאקדמיה למורי הדת "דיוויניטי הול" באדינבורג אשר בשוטלנדיה.  בשנת 1856 נתמנה לפאסטור בהיכל הנוצרים בעיר גלאזגוב ואחרי כן יצא לערים שונות לשמש בתורת מסיונר בשם המיסיון האנגליקני בלונדון.  הוא התגורר גם בפרשבורג בשנת  1876 בא להשתקע  לווינה."

קטע אבטוביוגרפי, המובא בספר המיסיונרים[8] "בשנת 1849[9] נכנסתי כסטודנט לאסכולה של החברה הבריטית, שבה הייתי כל הזמן הקצוב, כשסיימתי את חוק לימודי באסכולה זו לא הוטלה עלי שום כהונה בגלל כמה השקפות ועיקרים, שהיו שמורים אותה שעה בלבי.  לאחר שביליתי עם הכומר יונג (Jonge) שמוֹנה חדשים ולאחר שהיו לי ראיונות עם הכומר ד"ר אַנְגוּס, אשר בעזרתו נתישבו לי כהלכה עיקרי האמונה, נעשיתי מיסיונר יהודי, בתחילה של החברה בסקוטלאנד, שהיתה קרויה בשם  "ידידי ישראל", שהוכללה עד מהרה בכנסיה הפרזביטריאנית המאוחדת.  באותה שעה עצמה בקרתי כתלמיד בבית המדרש התיאולוגי באדינבורג עד שנת 1859 לאחר שנתמניתי כהן פרזביטריאני בכנסיה של הכומר ד"ר רובסון בגלאזגוב.  בשנת 1862 פרשתי, בגלל אסון משפחתי עד שנת 1864.  אח"כ חדשתי את קשרי עם החברה הבריטית לפי עצת הכנסיה הפרזביריאנית המאוחדת.  עבודתי המיסיונרית היא מגע ומשא עם אחי, חליפת מכתבים עמהם ובעיקר כתיבת מחקרים ומסות בעברת על אודותיהם".

עדויות רבות מוכיחות, שהוא נלכד ברשת המיסיון בעודנו  עוּל ימים.

נראה, שבא ללונדון עירום ועריה, ללא מודע ומכר, ושם נצוד על-ידי אחד הסוכנים שעשה עליו רושם הן במידת הכנסת אורחים שגילה כלפיו והן באישיותו.  העלם הרך לא עמד בפני פיתוייו והלך אחריו בעינים עצומות.  מסופר עליו, שבתחילה הובא לבית ספר לתנ"ך, שהיה נראה בעיניו כבית מדרש, ושם פיטמוהו בתנ"ך מבלי שאמרו לו על מה ולמה.  ומכיוון שהוא ידע את כתבי הקודש יפה היו מתנצחים עמו ומקיפים אותו בשאלות על פסוקים סתומים בנביאים ובכתובים, המרמזים, לפי דעתם, על הברית החדשה ועל ישו. כמובן שגם סיפוקו החמרי ניתן לו ואכסניה הוקצתה בשבילו.  בהיותו בן-עיירה לא היה לו מושג כלשהו על המיסיון ועל להטיו, אם כי התנהגותם של האנשים הסובבים אותו היתה תמוהה בעיניו.  מעט מעט שמו בידו את הברית החדשה והיו מלמדים אותו תורת משה ותורת-ישו בכרך אחד...                            .      

כאן עמדו על טיבו ועל כשרונותיו וטיפלו בו טיפול אבהי, אף הוטבח לו, כי מטרתו, שלשמה בא לאנגליה, תוגשם. כי בקרוב יכניסוהו לאסכולה עליונה על מנת להשתלם בחכמות ובמדעים, שנפשו השתוקקה אליהם.  פגישות שונות עם אנשים העמידוהו על הדרך שבה מוליכים אותו, וכמה פעמים רצה להיחלץ מידי מוריו ונותני לחמו, אולם מעמדו היה עלוב.  עבודה לא מצא, בכיסו לא היתה פרוטה.  לא היה לו חבר וריע להימלך עמו ולבקש מוצא מן המבוי הסתום שנקלע לתוכו.  ימים אחדים לא חזר למארחיו וחיבל תחבולות שונות כדי לעמוד ברשות עצמו ולא להיזקק למיסיונרים.  אולם המחסור הכריע אותו.

באחד הימים, בשבתו באחד הגנים הציבוריים, נפגש עם אשה זקנה, שישבה אף היא על ספסל.  האשה היתה לבושה ברוב הדר.  היא התבוננה בו, כשהוא רועד מקור, ניגשה אליו ושאלתו בגרמנית מי הוא ומה מעשיו כאן.  יע"ס הבחין מיד שהאשה מזרע ישראל היא וסיפר לה את כל המוצאות אותו.  האשה הרגיעה אותו והביאתו אל ביתה, בית עשיר ומפואר, ושם ערכה לפניו שולחן מלא כל טוב והציגה אותו לפני בעלה, שבירך אותו ביהודית ליטאית.  לאחר שיחה קצרה התחילו לשחות בים התלמוד ומפרשיו ונתקרבו זה לזה.  יע"ס סיפר לו, שהוא צמא להשכלה חילונית ומבקש לקנותה לו כאן.  הזקן והזקנה, שהיו מיסיונרים גם הם, עשו את שליחותם בזהירות רבה.  מיד הזמינו בשבילו מורה ללשון האנגלית וללימודים כלליים, שזלקינסון התמכר אליהם בכל נפשו.  בספריה מצא ספרים מספרים שונים והגה בהם בשקיקה רבה.  מארחיו התיחסו אליו בעדינות ובעל הבית היה מדריך אותו בערמה רבה ומכוון אל כל מחשבותיו ומעשיו.  כאן היה שומע בקורת על דת ישראל ועל תורת משה.  יע"ס חשב את הבית לאחד הבתים היהודיים החפשיים.

זלקינסון שקד על לימודיו ועשה בהם חיל רב.  הוא העריץ את מארחיו, שביתם היה פתוח לרווחה לפני כל אדם, בין שהם בני-ברית ובין שאינם בני-ברית.  לאחר שהשפעתם עליו היתה ניכרת מאוד, החלו מגלים לו מי הם ומה רצונם ממנו.  הוא הובא למסיבות של תיאולוגים נוצרים, שבהן נדונה שאלת ישראל וגורלו, מצוקתו ודרך ישועתו.  גם הזקנה לקחה חבל במסיבות אלו.  הם שלחו אותו לסמינריון לכוהני הדת באדינבורג ושם הוכתר בתואר כהן עליון.  בשובו ללונדון נתמנה ראש-המורים בבית-הספר העליון למיסיונרים.

זלקינסון שעמד בקשרי מכתבים עם יל"ג אשר העריץ אותו מאד, כתב באחד המכתבים את השורות הבאות:

"בלאנדן הקרה לפני אלהים אשה עשירה, זקנה וצנועה מאד,אשר ממעמקי לבבה אהבה את ה' ואת משיחו ואת עמו ישראל.  האשה הזאת פעלה עלי כי אלך ואשמע לדברי הברית החדשה. הלכתי, שמעתי ונוצחתי... מהגימנאסיה הלאנדאנית הלכתי אל הסימינאר לכהנים אשר בעדינבורג.  שם שקדתי גם על דקדוק הלשון העברית, על כתבי הקודש ועל ברית החדשה בשפת יוון.  אבל גם למדתי גמרא הרבה עם המפרשים".

זה היה גורלו של זלקינסון וכך נעקר מבית ישראל.

 

ד

לסגולותיו של זליקסון ולכשרונותיו יצאו מוניטין בחוגי המיסיון, ויש לשער, שכמה כנסיות רצו לזכות בו.  ובשעה ששימש באחת היתה חברתה מקטרת  עליו.  דבר זה מוּכח בבירור רב מן היחס לתרגום העברי שזלקינסון התקין לברית החדשה.  בגליון 20 של ה-Theologische Zeitung"" שהופיע בשנת 1886, כלומר שלוש שנים לאחר מותו, עדיין אנו מוצאים הד לאותה מחלוקת.  החברה שהוציאה את התרגום העברי של זלקינסון, שנקראה בשם  "Trinity Bible Society" היתה, כנראה, צרה לחברה שהוציאה אותה שעה גם מהדורה חדשה לתרגומו העברי של דאֶליטש.  שאם לא כן אין להבין את התרעומת ואף את הבקורת הזעומה, שבה קיבל עתון זה את פני התרגום, שהוא, כפי שיבואר להלן, משובח מתרגומו של דאֶליטש.

משגמר זלקינסון את חוק לימודיו ונתמנה מינויים שונים, נתנה החברה המיסיונרית האנגליקנית עיניה בו והועידה אותו להיות שליחה בקרב היהודים.  אין כיום ספק, שזלקינסון היה מוכשר יותר להיות מטיף בכתב מאשר בעל פה.  אולם נגזר עליו לנסוע לפרשבורג, במקום שהיתה בימים ההם ישיבה גדולה, כדי "להחזיר" את בני הישיבה למוטב.  לא ידוע על שום מה לא נשתקע שם, אם מפני שלא הצליח – מה שמתקבל על הדעת – ואם מפני טעמים אחרים, אולם כעבור זמן מה עזב את פרשבורג ונסע לוינה.  שם היה מטיף קבוע בכנסיה האנגליקנית ואף עיקר פעולותיו הספרותיות חלות בתקופה זו.  מקום מושבו היה ברחוב זאלצגרוס, שכן זה היה מרכז היהודים החרדים בוינה, ומנהגם של מיסיונרים לשבת בתוך עמם ממש.

בזמן ההוא ישב גם פרץ סמולנסקין בוינה והוציא את "השחר".  זלקינסון וסמולנסקין היו חברים נאמנים ואחד הוקיר את רעהו מאוד.  מן הימים ההם מצויות בידינו רשומות רבות ואנו נביא את העיקריות שבהן.

קאַמיאנסקי מספר ב"הבוקר" לפרישמן:

"אל יע"ס התודעתי בראשונה בשנת 1877 בבית הרידקציה של "השחר" ובבית פרץ סמאלענסקין, שכיבד מאוד את יע"ס בתור סופר עברי ומעתיק נפלא, אבל לא אהב להרבות שיחה עמו באמונות ודעות; ואם נסה יע"ס להסב את דבריו עם רפ"ס או עם אחיו יהודה ליב סמאלענסקין לעיני אמונה ודת, אז עשה רפ"ס את עצמו כאילו איננו שומע או לעג ויהתל בו, והתיחסותם היתה רק בדברי ספרות לבד או בעסקי ספריו שהדפיס יע"ס בבית דפוסו של ברעג, אשר רפ"ס היה מנהלו.  כמעט בכל יום בשעות קבועות ישב יע"ס בבית קאפע "נאציונאל" ברחוב פּראַטר, ששם מתאספים בחירי המשחקים בשחמט, יע"ס יושב תמיד על-יד שולחנו המיוחד לו, מקטיר את מקטרתו ושותה ספל קהוה שחורה שלו ומשחק בשחמט או מסתכל במשחקם של אחרים.

ויע"ס תמיד שיח ושיג לו עם העברים העניים מילידי גליציה המבקשים עזרת ידו, והוא מחלק להם את נדבותיו ונותן להם בתור מתנה את ספריו "ויגרש את האדם" (שהיו תמיד מונחים בכיסו) בחפצו להפיץ ברבים את הספר הזה, שאבן פינתו לקוחה מיסודי הדת הנוצרית, כדי למלא כל ידי זה את משלחתו כמיסיונר.

בבית הקהוה הנזכר היה מבקר תמידי גם פרץ סמולנסקין, שבא שמה בשעותיו הפנויות, לפגוש את רעיו ומכיריו וגם את יהודי רוסיה המתאכסנים בהוטיל  "נאציונאל" אשר שם נמצא גם בית הקהווה ההוא.

כאשר הכרתי את יע"ס, ביקש את קרבתי, והייתי לו תמיד לחבר משחק השחמט, בהמשך שיחתנו סיפר לי, שגמר את העתקת "רם ויעל" וכי בקרוב ימסרנה לבית הדפוס,  ויפצר בי לבקרהו בביתו, אם חפץ אני לקרוא את העתקתו.  בחפץ לב נעתרתי לבקשתו ונסעתי עמו למעונו.

כאשר באנו לביתו הובילני לחדרי הספרים אשר לו ויתן לי לקרוא איזו גליונות בכתב-יד מהעתקתו "רם ויעל".

אחרי שקראתי כשעה אחת, ביקשני להשאר אצלו מדי אכלו ארוחת הערב ויביאני לחדר-האוכל ויציגני שם לפני אשתו, שגם היא היתה יהודית, אשר המירה דתה.  אשתו היתה צעירה ממנו שנים רבות, כבת שלושים וחמש היתה, והיא אשה יפה עד מאוד.  ושני ילדים בני ששבע שמונה שנים בריאים ויפים ישבו לידה.

השתוממתי למראה עיני בראותי על השולחן את לחם הפנים מכוסה במכסה לבן וכוס של זהב גדול עומד על השולחן, ככוס של אליהו  על שולחן הסדר בליל הפסח... אחרי שיחה קטנה ותשובות קצרות של גברת הבית על דבר ארץ מולדתי ועיר מגורי ומה מעשי בוינה – קם יע"ס ממקומו וימלא את הכוס הגדול יין, אחריו קמו גם אשתו ושני ילדיו, ויברך על היין בשפת אנגלית, וישת מן הכוס ויתן לאשתו וגם לילדיו לשתות ממנו.  וכולם נגשו אל הספר הגדול המונח על קצה השולחן, והוא ביבליה גדולה ועבה, נהדרה ומוזהבה, וישקו אותה למו פיהם.  אחרי כן ישבו כולם על מקומם. יע"ס פרס מן הלחם ועקרת הבית הגישה לכל אחד את קערת הדגים, הממולאים ומבושלים בטוב טעם, כאשר כן יכולות לעשות רק נשי היהודים בתחום המושב בליטא.  ולי נדמה, כאילו יושב אני בבית יהודי עשיר, כשר וחסיד בליל שבת.  איזו קדושה זרה היתה שפוכה על השולחן ועל פני המסובים, כאילו פגש המיסיונר האדוק הזה את יום הראשון, יום המנוחה בנשמה יתרה,

בעלת הבית חשבה, כי בעלה לכד ברשתו את אחד מזרע היהודים להכניסו בדת  הנוצרית ותחפוץ גם היא להשתתף במשלחתו של בעלה, ובחן שפתיה החלה להתערב בשיחתנו לשבח את הכנסיה האנגליקנית ויתרונותיה.  אך יע"ס רמז אליה, כי תחדל ויאמר לה: אבל אורחנו עומד יותר קרוב למקור דת הנוצרית, שנולדה על ברכי תורת משה הקדושה, והן המקור זך וטהור כל כך – ובזה הסב את שיחתנו לענין אחר, וישא משאו על הספרות העברית, כוהניה ומשורריה ופיו מלא תהלות למשוררנו החביב אז  י.ל. גורדון.

אחרי התפללו בלחש תפלה קצרה, ברכת המזון באנגלית, ואחרי תתי את תודתי לגברת הבית, קמנו מעל השולחן ובאנו לחדר הספרים.  הביאו לנו ספלי קהוה שחורה ויע"ס הגיש לי סיגארה טובה ושיחתנו נתגלגלה על דבר קדושת יום המנוחה לנוצרים השומרים את דתם.

מדוע החליפה – שאלתי – הכנסיה הנוצרית את יום השביעי ביום הראשון לעשותו ליום המנוחה?

– זאת היא שאלה, שהעתיד הרחוק יפתור אותה – אמר יע"ס – ותקותי חזקה, כי יבוא יום ומלאה הארץ דעה, ואז יחזירו את קדושת השבת ליושנה, כי לה הבכורה לפי דעת רוב ראשי כוהני הדת האנגליקנית.  אבל לפי שעה המוני העם אינם מסוגלים לקבל את השינוי הזה ובאחרית הימים אף לבי בטוח, שגם השפה העברית תנחל את מקומה בעבודת הקודש תחת השפה הלטינית המושלת עתה שם.  הן סוף סוף תהלות בן ישי קדושות כל כך להכנסיה הנוצרית וכל יפעתן רק במקורן בשפתנו הקדושה, שבה דבר ה'  עם חוזיו.  ויע"ס לא יכול עוד להתאפק מהמשיך את שיחותיו כמטיף ומסית רגיל בתור מיסיונר, אשר לנגד עיניו תמיד מטרה אחת ותכלית אחת, ומבלי משים נאחז בסבך רעיונותיו ויוסיף לדבר בקול נרגש: מה אומר לך?  נפשי תדאב כל הימים בראותי, כי אחי ובני עמי אינם חפצים להסכים אף במקצת לקדושת משיחנו, להעריכו לכל המעט לקטון הנביאים.  הן לוּ נתנו למיסד הדת החדשה אף ערך קטן של איזה נביא, אז – התלהב יע"ס – היו משתנים סדרי העולם.  כי מפני גאון רוח יהודה וירושלים לא היתה יכולה הדת המזוייפת של הקתוליציזם לעמוד, ואז חלפה מן העולם הדת הקתולית עם קדושת האפיפיור ואז היתה באה גאולה רוחנית לכל המין האנושי.

בצחוק קל הבטתי על יע"ס, והוא הבין על מבטי כי אין אני מאמין שדבריו יוצאים ממקור לבו – ויחדל יע”ס פתאום מדבר.

ואני לא חדלתי.

– סלח נא לי, אדוני, אם אשמיע באזניך את דעתי בלי משוא פנים, שני כוחות תאומים מתרוצצים בנפשך: כוח מושך וכוח דוחה.  כסופר ומשורר עברי הנך מושך אליך את כל חובבי שפת עבר, אבל בהיותך מטיף לבני עמך להכניסם בדת החדשה – אז תהיה כעשן לעיני אוהביך ומכבדיך.  אמנם ידעתי כי זאת היא חובתך בתור מטיף שלוח מאת המיסיון, אבל עזוב נא את דבריך לבני גליציה המבקשים חסד מידך, ועתה חדל נא מזה ונדבר בדברים אחרים.

יע”ס עצר מליו ונדבר על אדות סמאלענסקין וסופרי "השחר" על אודות העתקותיו ומחשבותיו להביא עוד ספרים יקרים בהעתקה עברית.

אחרי הדברים האלה, כאשר נפגשנו בבית הקהוה ונוסיף לשחוק בשח-מט, לא נגע עוד יע"ס בשיחותיו עמי בדברי אמונה ודת".

ביחוד ראויים זכרונותיו של זילברבוש שנשים אליהם לב, הואיל וסופר זה היה רענן בכוח זכרונו וברוחו עד ימיו האחרונים ממש ודרכו היתה לספר דברים כהויתם.  מפני חשיבותם נביא אותם בשלמותם וכלשונם:

"ובין המחברים האלה (שבאו לבית פרץ סמולנסין) היה אדם מיוחד במינו ושמו  י.ע. סלקינסון.

האיש הזה היה כהן ומטיף בבית התפלה לאנגלים הנוצרים בעיר ווינה והוא היה מתרגם לעברית את שני החזיונות, שיש להם תעודה משיחית: את החזיון  "אוּרניה של טידגֶה ואת החזיון של "גן העדן האבוד" של מילטון, וגם שמות עבריים נתן להם: את הראשון קרא בשם "בן קהלת" ואת השני קרא בשם "ויגרש את האדם", והאיש ההוא היה מתרגם גם את שני החזיונות "איתיאל הכושי" ו"רם ויעל" של שכספיר.

והנה זה המעשיר את ספרותנו בתרגומיו המצויינים היה איש, אשר בימי בחרותו המיר את דתו היהודית בדת הכנסיה של הברית החדשה באנגליה. ובשעה שאנכי הכרתיו גם בחנתי דרכו כבר הזקין בדתו החדשה.

את הסיבה שהניעתהו בימי בחרותו אל ההמרה, איני יודע, אפשר ואפשר כי בימים שנתפס למינות שאב מימיו ממקור לא טהור.  אבל כדי לתת כבוד לאמת, צריך אני לומר, שבימי זקנתו, בשעה שאנכי הכרתיו, נדמה לי, כי מימי לא ראיתי מומר תמים כזה.

זה "המתרגם" היה מתרגם לו את היהדות בצורתה ולא כמשמעה, וכל מחשבה עמוקה, המביאה לידי הבדלה בין מין במינו למין שאינו מינו, היתה רחוקה ממנו;  זה האיש, שרוחו לא היתה מסוגלת להביע הגיונות מקוריים והיא חיה ונזונה רק מפי הפסוקים הנאמנים מפי אחרים, היה חושב את נצרותו ליהדות, שנתבגרה כל צרכה.  – וכשם שהיה אדוק באמונתו, כך היה אדוק באהבתו אל הלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה ובאהבתו את "אחיו" היהודים.  ותהי גם אמונתו בסמולנסקין ובכשרונו הגדול, ותהי גם אהבתו אותו תמימה כל כך ואדוקה כל כך, עד שהיה נזהר בדבריו כל ימי התהלכו עמו שלא להסב כל שיחה על השקפותיהם השונות זו מזו בעניני הדתות – ועד שהשתתף עמו כאח בכל הדברים הנוגעים לו ולביתו.

בימים הראשונים לבואי לוינה, בימי הקיץ של תרמ"א, הכרתי בפעם הראשונה את סמולנסקין פנים אל פנים: אל לשכת עבודתו של סמולנסקין, אשר בבית הדפוס, באו שני אנשים אנגליים נשוּאי פנים, האחד איש שיבה בעל פנים רחבים, המוקפים זקן לבן ככסף וסנטרו מגולח באמצעיתו, והשני צעיר ממנו לימים, והוא בעל קומה גבוהה כגובה ענק, והוא גלוח גם זקן וגם שפם.  סמולנסקין, מיודעם מכבר, הציגם לפני: הראשון הוא י.ע. סלקינסון והשני הוא דוד כריסטיאן גינצבורג הלונדוני.

אז עשה סמולנסקין חוזה עם גינצבורג בדבר הדפסת ספרו הגדול "המסורה" – ואני ראיתי על פני סלקינסון אותו שובע רצון, שלא ראיתי כמוהו מימי ושלא ידעתי בעת ההיא פירושו. אבל אח"כ נודעתי, כי סלקינסון היה שש על שהמציא לסמולנסקין משכורת הגונה שיש בה גם כדי להניח במעט את דעתו של המדפיס –  ולימים רבים לא יהי עוד כנושה לסמולנסקין בדבר התשלומים בעד הדפסת "השחר".  והידידות ההדדית שבין סמולנסקין ובין סלקינסון עוד נוסדה ועוד נשתרשה על-ידי שני מאורעות אי-נעימים, אשר שניהם היו מסובכים בהם שלא באשמתם ושלא מדעתם.

המאורע האחד:

בא סופר עברי ששמו אהרן פריימן וכנויו העברי "בר דרורא", בשנת תרל"ז  מאמריקה דרך לונדון לווינה.  את הסופר הזה כבר ידע סמולנסקין בשם, בהיות ספורו "גיא מלח", שהדפיסוהו אחרי כן ב"השחר" שנה תשיעית, שמור אתו.  ולסמולנסקין לא היו זרים גם פרקים אחדים מתולדותיו של הסופר הזה.  הלא הוא הכיר את אביו, המורה העברי בעיר ביאליסוק שהצטיין בתרגומו הרוסי לסדר התפלות, וידע סמולנסקין, שבאמת שם משפחתו הוא "ליברמן" ולא "פרימן" אבל סמולנסקין בתמימותו חשב, כי בהיותו בר-דרורא, יליד רוסיה, נתין אנגליה, אחז בידיו כמנהג המקום, שהלך לשם – ושינוי השם אינו אלא תרגום המלה הרומית "ליבר" שפירושו "חפשי" לאנגלית, ו"ליבר" ו"פְרַי" חד הוא.

אז באחד הימים, הציג סמולנסקין את בר-דרורא לפני סלקינסון; בין בר-דרורא ובין סלקינסון היתה לכאורה, איזו קרבה הנראית כטבעית, הן שניהם היו ילידי רוסיה שהיו לנתיני בריטניה, שניהם מדברים אנגלית ולשניהם הלשון העברית למשאת נפשם, ובכל זאת, כאשר ניסה סלקינסון ברבות הימים להודיע לבר-דרורא איזו חבה יתרה, הרגיש בר-דרורה טעם פגולים, שלא היה יכול להבליג עליו... בר-דרורא דוקא, שלא היה איסטניס כל כך בעניני הדת, מצא נימא בקערתו של סלקינסון...

אז נסוג בר-דרורא אחור ונמנע מבוא בקרבתו וירחב הפרץ ביניהם כמו מאליו.

מה, סלקינסון, הכוהן המומר, לבר-דרורא?  ומי, בר-דרורא, הליטאי הקפדן, לסלקינסון?

(אולם כשאסרוהו השוטרים בגלל פעולתו המהפכנית, לא מנעו ממנו גם סלקינסון גם סמולנסקין את עזרתם).

סמולנסקין, בכל שנאתו את בר-דרורא "החוטא המחטיא" בקש הצלה לבר-דרורא "הסופר העברי".  וירץ סמולנסקין לסלקינסון, ויאץ בו למהר ולבוא לפני הציר הבריטי, בווינה ולהחישו, שידרוש את זכותו מאת ממשלת אוסטריה, באשר בר-דרורא נתין בריטניה הוא ואין למשלה זה הרשות להביאו במשפט על עוון פוליטי.

אולם לציר הבריטי הוגד בבית המשטרה, כי זה האיש הנתפש בעוונו רוסי הוא והתעודה של הנתינות האנגלית מזוייפת היא בידו.  אז כעס הציר הבריטי על סלקינסון, "כי הוליכו שולל" ועל סמולנסקין יצא הקצף של השוטרים – וכפשע היה בינו ובין בית-האסורים.

והמאורע השני:

איש, שהיה רב ומטיף באחד מהיכלי התפלה לעדת יהודים של המחוז החמשה עשר בוינה המיר באחד הימים את דתו בדת הכנסיה של הברית החדשה באנגליה.

הבוגד ההוא היה נקרא אחר המרתו בשם יוסיפוס.  ויוסיפוס זה, שסופו מוכיח תחילתו, זה חניך בית המדרש לאדוקים שבאונגריה ארץ מולדתו, גם בצאתו ממדה למדה היה "פרט יוצא מן הכלל": הוא היה קנאי קיצוני לקדושת הלשון שבה נכתבו כתבי הקודש.

כי על כן היתה עברתו לסמולנסקין, ראש הסופרים העבריים בימים ההם, שמורה אז.

ותהי קנאתו כזפת בוערה בקראו את הקדמתו של סמולנסקין ל"אתיאל הכושי", בתרגומו של סלקינסון.  הן זה סמולנסקין "הפושע" השוה את חזיונות שכספיר לכתבי הקודש, הן הוא הגיד עם הקדמתו זו, כי היום שנתרגם בו חזיונו של שכספיר לעברית הוא "יום חג נצחון.  כי אמנם נצחון גדול הוא לשפת קדשנו אם אבני-חן כאלה תכללנה יופיה"

עובדה היא שהרב הקנאי הזה היה ממאן בהמרתו "להטבל" בידי סלקינסון –  בהיותו מחלל בתרגומו כל קודש ופסול הוא לכהונה.  על קנאת כתבי הקודש אשר לישראל יוסיף גם קנאת כתבי הברית החדשה.

וכיוון שנכשל הקנאי הזה בעבירה של "לא תוסיפו" הניף עליו סמולנסקין שוט לעגו וייסרהוּ כדי פחזותו.  וזה ה"שאוּל" שהיה בן לילה ל"פאוּל", נזדעזע לתנופת שוטו של סמילנסקין ובשרו נעשה חידודים חידודים.  ויצא קצפו גם על סלקינסון על אשר לא כהה במלגלג עליו.  ולא זו אף זו, שמשך על סמולנסקין קו של חדש, שהתחבר אל אויבו, וגם הוא שחק בסתר לבו על "משבתו".  אז נשבע יוסיפוס להרע לשניהם. וכאשר קצרה ידו מנגוע בסמולנסקין לרעה, הטיל זוהמתו בסלקינסון.  הוא הביא את דיבת סלקינסון רעה אל אבי הכנסיה, "שבקה סלקינסון לחסידותיה" הנוצרית וכי קצץ בנטיעות.  וזה לכנסיה האות הנאמן והמופת החותך, כי זה שנתיים ימים הפקידה בידו את תרגום כתבי הברית החדשה לעברית והוא, בהתחברו לסמולנסקין, אבי אבות הכפירה, היה מתרגם חזיוני עגבים של שכספיר, ואת הפקודה שיצא מלפני הכנסיה, שכח ולא זכר עוד.

ואז גערו ראשי הכנסיה בנזיפה בסלקינסון ויענשוהו להיות נדח ממשמרתו, משמרת הכהונה בבית התפלה, לשנה תמימה, לא ישוב אליה עד אם יגמור את תרגומו לספרי הברית החדשה.

בימים ההם, בשעת הענשו, היתה פגישתי הראשונה עם סלקינסון בלשכת העבודה של סמולנסקין.  ומן היום ההוא נפגשנו פעמים לא מועטות במעונו של יהודה ליב סמולנסקין, אחי פרץ הבכור.  ליל"ס היתה אז חנות של מכולת ברחוב לכטנשטיין 23.  ומאחורי החנות היה לו גם חדר גדול למעון, ואל החדר הזה היה בא סלקינסון פעם בפעם בימי הקיץ אחר הצהרים לשחק עם יל"ס, בשעות הפנויות לו, במשחק האשקוקי.  הטבלא של האיש-קוקי ערוך, מיחם התה רותח על השולחן, הכוסות נמלאות זו אחר זו.  המשחק כמנהג נוהג.  בעלי התריסין מנגחים זה את זה ומתגרים איש ברעהו כדי לבדח את דעתם. – והשיחה של שני המשחקים האלה מלבבת היא מאוד.  מתובלת היא במילי דבדיחותא של "מרי דאגדתא" וב"פלפלא חריפתא" של הלצות חובשי בית-המדרש שבליטא.   הרגעים האלה רגעים של קורת רוח יהודית הם, שאין לזרים חלק בה.  וברגעים כאלה יש אשר נדמה לנו, כי סלקינסון שכח את המרתו ואת אנגליותו ויהי כאחד מאתנו.  אבל באמת לא הסיח זה המומר התמים אף לרגע את דעתו מן הנצרות שבו.  הוא היה נזהר בדבריו מכל ליצנות, שיש בה משום אבק כפירה או שיש בה מן הדומה לכיעור.  ויש, אשר בשמעו ליצנות כזו מפי אחרים, היו פניו משתנים ככרום.

וכאילו גם במשחק, משחק האשקוקי, קמו גם נצבו על ראשי המלך והמלכה, על ראשי הסוסים והרצים ועל גבי המגדלות שומרי האגפים, כל הפסוקים בספרי הברית החדשה הקשים להתרגם, וכאילו קמו גם נצבו לשחק לפניו ולצחק בו...  וכשהיה הולך פרץ סמולנסקין לפנות ערב מלשכת עבותו אל ביתו – שהיה גם הוא ברחוב זה 63 – והיה עובר דרך חנותו של אחיו הבכור וסר אל מעונו, – היה סלקינסון מפסיק פתאם את משחקו וטרם יספיק סמולנסקין לשאוף רוח – כבר היה סלקינסון נצב לפניו וכבר היה מתיעץ עמו על ביטוי עברי ההולם איזה פסוק קשה.  – כאילו נעלמה הטבלה של האישקוקי מנגד עיניו ורק הפסוקים הקשים להתרגם נשארו על עמדם.  סלקינסון היה רוצה בידידותו של סמולנסקין ותמימות אהבתו לעברית ולספרותה העתיקה והחדשה היא שעמדה לו לכבוש אותה".

(דוד ישעיהו זילברבוש, "מפנקס זכרונותי")

 

על ענין ליברמן מספר גם ראובן בריינין בספרו על סמולנסקין, ואלה דבריו:

"פריימאן, עורך "האמת" הסוציאליסטי, הידוע בחתימתו גם "בר-דרורא" משך עליו בהנהגתו את עיני השוטרים בוויען, וכאשר התחקו על עקבותיו, נודע להם, כי הוא לוקח חלק באספות מסותרות.  אז חיפשו בדירתו וימצאו תעודות חשודות ויאסרוהו בבית-הסוהר, עד אשר יחקרו וידרשו מי הוא ומה מעשהו בוויען.  כאשר הגיע הדבר לפרץ סמולנסקין, כי פריימאן נתפש למלכות, הלך אל זלקינסון הוא המתרגם הנודע בשם י.ע.ס. אשר היה כהן מטיף בהכנסיה האנגליקנית, ויבקשהו כי ישתדל לפני ציר מלכות בריטניה, שיעמוד לימין פריימאן, אשר היה עפ"י תעודותיו נתין אנגליה, ויהיה למגן עליו.  הציר הקשיב לדברי יע"ס וידרוש דו"ח משר-השוטרים בוויען על אשר שם בבית-הסוהר נתין ממלכת בריטניה ואת צירה לא שאל.  שר-השוטרים התנצל, כי נודע לו הדבר, שפריימאן הוא נתין ארץ רוסיה".

ה

יחס של "כבדהו וחשדהו" היה יחסו של הדור, דור ההשכלה, לזלקינסון, שמא נכון יותר לנסח: "חשדהו וכבדהו".  לא אותו בלבד חשדו, אלא את כל המתחברים והמִתְרָעים עמו.  בימים ההם היה חשד כזה נהפך ממילא לחרם סמוי או גלוי, לציד-משיסה, לרצון לעקור מן השורש.  אולם אין לכחד, שגם מנה גדולה של הוקרה היתה מזוגה ביחסם של הסופרים הקוראים אליו בזמן ההוא.  מדברי כמה מרודפיו משתמעת נעימה של צער ויגון על שאין הם יכולים ליהנות ממתק לשונו ומצחוּת אמריו בלבב שלם.  הם היו קוראים את תרגומו "ויגרש את האדם" למילטון כמעט בהחבא, קוראים, נהנים מודיעים, שאין לקרוא אותו, כי "אין יסודתו בהררי קודש".  אפילו סמולנסקין, ידידו המסור וסניגורו המובהק היה אנוס להשיב לחורפיו ולמאשימיו, כי "אני בעצמי אמרתי והזהרתי את נערי בני ישראל לבל יקראו בו, כי אחרי כי מתוקה שפתו ונעימה מאוד, תמשוך את הלב" ("השחר" תרל"ז).  ביחוד הצטיין עורך "הלבנון", שלא זו בלבד שהיל חצים בזלקינסון, אלא הוציא גם דיבה על סמולנסקין, שנתן יד למיסיונרים. ועורך "אוצר הספרות" בפרסמו כמה מאגרותיו, מציג את זלקינסון לפני הקוראים, ומסיים בפסוק פשוט: "תהא מיתתו כפרתו!" המלים "מסית”, "מדיח", "נבל", "בליעל", "גונב נפשות" וכו' היו מצויות בשפע בכתבי-העת של הזמן ההוא ובהן אמרו למצות את דינו של זלקינסון.

אולם, כאמור, היה פרץ סמולנסקין מעריצו הגדול ולא נתן לפגוע בו.  בכל יקוד נפשו ובכל סמכותו הגן עליו מפני משטינים ומקטרגים וצרי מוח.  הוא היה מבשר את הופעתו של כל תרגום משלו אף כתב הקדמה גדולה ונלהבת בראש המחזה המתורגם "איתיאל הכושי", המסתיימת בפיסקה זו: "והנה זה נמצא היום גואל לשפתנו, אשר החל לנסות כוחו במלאכה הזאת, ניסה והצליח במאוד מאוד, כאשר תחזינה עיני הקוראים, כל הקוראים יודוהו על-פי פעלו כאשר אודהו ואברכהו אני על הטוב אשר עשה".  וגם בבקרו ב"השחר" את "ויגרש את האדם", יאמר:

"במו פי אהללנו, כי אמנם המעתיק הגדיל תושיה בהעתקתו זאת, כי לא לבד כי לא נכיר בו, כי המליצה הורקה מכלי אל כלי, כי אם נאמין לשמוע ניב הנביאים בחזיונותיו, ובפה מלא נוכל להוציא משפט, כי עד היום הזה לא נעתק ספר משפה זרה אל שפת עבר בטוב טעם כבפעם הזאת.  יבושו ויחפרו המעתיקים כולם בראותם מלאכת הסופר הזה".

במולנסקין ראה בזלקינסון מתרגם בחסד עליון והיה מפציר בו להעתיק ולהעתיק את שקספיר ואת שאר משוררי אומות העולם.  וכשביקש ממנו עצה בענין זה, השיב לו: "כבר הגדתי והשמעתיך, כי אך אתה הוא האיש אשר בידך להביא את היקר הזה אל בית אוצר שפתנו וכבר בקשתיך והתחננתי לפניך, כי כה תעשה, כי אם לא אתה תעשה זאת, אין אתנו יודע לעשות זאת כמוך".  ובמקום אחר אמר: "מעתיק הסרים "רם ויעל" ו"איתיאל הכושי" הוא אחד ואין שני לו בשפת עבר, ונספוק מאוד אם גם יבוא איש אחריו, אשר ישכיל לעשות יותר ממנו".

אין תימה בכך, שדוקא סמולנסקין, הקנאי והלוחם הלאומי, התיצב לימינו של זלקינסון. בחושו הבריא והעמוק הרגיש מיד איזו ברכה נושא בקרבו זלקינסון ללשון העברית ולספרות העברית.  שורה אחת משלו היתה חביבה עליו יותר מדפים רבים של בעלי לשון משכילים.  הוא חש, שרוח של טהרה לשונית צרורה בתרגומיו והבין, שמכאן, ממנו, עשויה להתחולל מהפכה גדולה, אשר תטאטא את כל רגבי המליצה והפתוס המזויף.  הוא צפה אל תוך נפשו של זלקינסון וראה בבהירות גדולה את גלגל המניעים שלו.  על כן בז לקטרוגיהם וחירופיהם של יריבים וקנאים והודיע וחזר והודיע, תוך העמדת עצמו בסכנה, כי זלקינסון הוא אדם ישר אף על פי שהתנצר, וכי אהבתו ללשוננו בוערת כאש בלבו, וכי כל תרגום היוצא מתחת ידו הוא אבן חן, שלא היתה כמוה וקשה לשער, שמישהו עתיד לעלות עליו במלאכה זו.  פטרון נלהב כזה שדוֹק של שכרון פרוש על דבריו ומשפטיו, מן ההכרח היה שיעשה רושם גדול ויסתום פיות של רודפים ומחרימים.  אולם הוא עורר גם כוחות שכנגד, שהוציאו לעז על שניהם.  ומסופר, שפעם אחת, לאחר שסמולנסקין הסתבך באחד ממעשי ההגנה שלו לרעת עצמו, בא זלקינסון ואמר לו:

– צר לי מאוד לראותך לוקה בגיני; אפשר שאיטיב לעשות אם אוקיר רגלי מביתך.

– חלילה! חלילה! – קרא סמולנסקין – אדרבה, עכשיו, שנעשינו אחים לצרה יקרת בעיני, נכבדת, ונעימה לי ידידותך מאוד.

זלקינסון לא חדל להיות מבאי ביתו של סמולנסקין.

גם הרב יֶלניק והרב גידמן, שהיה יוצא ונכנס אצלם, הוקירוהו מאוד ואף נטל עצה מפיהם ביחס ללתרגומיו.  בכללו של דבר ניתן לומר, שאם כי לפי שליחותו ומלאכתו המיסיונרית היה צריך לקשור קשרים עם פשוטי העם, כדי משכם ברשת הנצרות, הרי למעשה הצליח לרכוש תמיד לב משכילים וסופרים עברים נאמני בית ישראל, שלגלגו על עבודתו המיסיונרית והעריצו את עבודתו הספרותית.  כפי הנראה ממקורות מיסיונריים מוסכמים, לא הביא זלקינסון תנובה מרובה בעבודתו,  דבר זה עורר עליו קטרוג.  אולם תחת זאת היתה תועלת מרובה בשדה ההסברה הספרותית, שבה היה יחיד ובעל סגולות מופלאות.  עובדת היותו לא-יוצלח בלכידת יהודים לנצרות מודגמת הדגמה אופיינית בשיחה אחת בין סמולנסקין וזלקינסון, המסופרת כבדיחה:

סמולנסקין היה רגיל לשחק עם ז. בשחמט ותוך כדי משחק הוא שואל אותו:

– כמה יהודים העלית היום בחכתך?

 – אף לא אחד!...

 – וכך יהיה גם מחר!

אפשר שזלקינסון עצמו החשיב בעיקר את הצד היצירתי-ספרותי שבו.  יש ידים לשער, שבשנים האחרונות היה ענין זה עיקר בעיניו גם אם לא היה יכול לומר זאת בגלוי.  מכל מקום הוא ידע והרגיש את קשי-השליחות שקיבל על עצמו, כפי שאפשר לראות מן הקטע הזה, פרי עטו של זלקינסון, מתוך אחד המכתבים שנתפרסמו בדין-וחשבון מיסיונרי אחד:

"אשר לדעה, כי מיסיונר גוי מקובל ביותר על היהודים, הייתי אומר, כי יש לו בין השאר שתי מעלות חשובות: אין כל שנאה אישית אליו ואין הוא חשוד בלב ולב באמונתו שלוף וגם סיבת השתדלותו להביא יהודים לידי המרה אינה מתפרשת שלא כהלכה.  לא כן המיסיונר היהודי: עם הופעתו הראשונה מתרקמות מחשבות כאלו בקרב היהודים: כאן אדם, אשר המיט חרפה על אבותיו, בגד בדת אבותיו, מרד באלהים, ולא די לו בחטאו אשר חטא, אלא הוא רוצה גם להחטיא את ישראל.  על כן חשובה המיסיונריות בעיניהם כחתיכא וצביעותא הניתנת בעד בצע כסף... אולם המיסיונר הגוי, בהתקלו בהתנגדות או בקבלת פנים זועפות מיד ייכּזב ואהבתו לישראל תצטנן, אך לא כן היהודי המומר, אהבתו עזה כמות וכל מים של מצוקה לא יכבוה".

אין ספק כי מבשרו חזה את הדברים הנוגים האלה, המשמשים לנו פנס קטן להאיר בו את האפלה, העוטה את פעולתו המיסיונרית.

זלקינסון מת בוינה ביוני 1883.

ו

דין הוא שנזקיק את עצמנו לשאלה: מה היה טיבו של זלקינסון המומר?  ההיה איש צבוע, שמכר את אמונתו בעד בצע כסף?  ההיתה מידת אמת בחשד שחשדוהו רבים מבני דורו?  כלום היתה עבודתו התרגומית הכבירה תכסיס של שליח מיסיון ותו לא מידי, כפי שהיו סבורים כמה מבני זמנו?

אי אפשר, כמובן, להשיב על השאלות על דרך הודאי, הואיל ואין בידינו מסמכים רבים לתמוך בהם את מסקנותינו.  אולם גם המעט הזה, יש בו כדי ליתן לנו רשות מלאה לומר: זליקסון היה איש ישר ותמים.  הפרשיות המועטות מתולדות חייו שהשתדלנו להציגן לפני הקורא אף הן מוכיחות, כי הוא נתפס לנצרות ודבק בה לא מטעמי קאריירה או בגלל שלמונים.  אפשר שאין זה חזיון שכיח ביותר ואיננו רגילים בו. אנו יודעים להסביר לעצמנו פרישה מן הדת היהודית או הנוצרית, אנו יכולים לקרב להבנתנו התנצרות והשתמדות מחמת אונס או נוֹחוּת או תמורת כהונה דתית גבוהה.  אלה הם מעשים בכל יום ומשום כך הם מתקבלים על דעתנו.  אולם הבין לא נוכל כיצד פורש יהודי מאמין, איש-דת, מן האמונה הישראלית המקורית על מנת להדבק בדת ישו, שגם בביטויה המובחר אין היא סו"ס אלא בבואה של דת ישראל והעתק רפה ממנה.  ולפי שאין אנו תופסים את המעשה הזה, אנו מטילים חדש בכל מי שעושה כך ובטוחים, כי לא בתום לב נהג האיש הזה, אלא בערמה ובמרמה, כדי לנחול עושר או כבוד.  אולם אם גם נניח כי ברוב המקרים הדין עם הרגשה זו, רשאים אנו להניח, שזלקינסון היה חזיון יוצא מן הכלל, הוא היה איש תם וירא שמים, מעורה בתרבות ישראל ובמסרתו, מוקיר התנ"ך ואוהב את עמו עד רגעו האחרון.  אלא שכתוצאה של חויות אינטימיות, שרק מקצתן ידועות ומוסברות לנו, אם על-ידי השפעה מדיחה או מחמת רפיון רצון, התנצר ואיחד בקרבו את תורת ישראל עם תורת ישו ולא הרגיש להלכה כל כלאיים, אעפ"י שלמעשה היתה שניות זו ידועה לו יפה יפה.

בהסבת חזיונות אישיים חס לנו לדון לפי כללים קבועים.  כל תופעה אישית היא בת פעם אחת, מאורע לעצמו, בעיה יחידה במינה, ויש לבחון אותה ולחרוץ את משפטנו עליה בלא דעה קדומה.  שטוּת היא ליטול תשעים ותשעה חזיונות אישיים ולעשותם יסוד למסקנות בשביל החזיון המאה.  הכללה כזאת כופרת ביחידותה של כל אישיות גדולה, הלועגת לכל מטת-סדום של כללים וחוקים ונסיונות שהיו.  זלקינסון היה חידה לבני דורו והוא חידה בעינינו, אך לא יתכן לנהוג בו במידה שנוהגים במומרים אחרים.  גם עדוּתם של סמולנסקין, זילברבוש, ציטרון, בריינין, קאמיאנסקי, שהיא בלי ספק עדות כשרה ואין לחשוד אותם באהבה יתרה למומרים ולמיסיונרים, יש בה משום אסמכתא גדולה ליושרו ולתמימותו של זלקינסון, "נדמה לי – כך כותב זילברבוש – כי מימי לא ראיתי תמים כזה, וכשם שהיה אדוק באמונתו, כך היה אדוק באהבתו את הלשון העברית וספרותה העתיקה והחדשה ובאהבתו את 'אחיו' היהודים".

על שלושה יסודות חזקים נשען איפוא משפטנו על יושר לבבו ותמימות דרכו של זלקינסון:

א) על עדויות בני דורו, עדויות של סופרים עברים מובהקים, שנלחמו את מלחמת ישראל ועתידו ושל עסקנים לאומיים, שביצרו את ההכרה הלאומית בקרב הנוער.  תעודות אלה , שנמסרו לנו על ידם בכתב וכאילו בדרך אגב, חשיבות יתרה נודעת להן, הואיל ותוֹכנן מבוסס על היכרות אישית ועל רשמים בלתי אמצעיים מפגישות ומשיחות פה אל פה.  אין זה מקרה, שכמעט כל אלה, שהלעיזו עליו, היו ניזונים מפי השמועה והרכילות, בעוד שמעריציו הכירוהו פנים אל פנים.  ואם הללו ראו את נצרותו כטפלה ואת עבריותו כעיקר, רשאים אנו לסמוך עליהם ועל טוב טעמם ועל יושר מצפונם.

ב) על התנהגותו ואורח חייו.  הוא היה עושה את מעשיו בגלוי ולא בנסתר, כמנהג המיסיונרים, סבל חרפות וגידופים ולא השיב לחורפיו דבר. סימן, שהיתה לו הרגשת שליחות.  מה שהוא לדידן הרגשת-תעתועים היתה לדידיה יעוּד חייו.  כל ימיו לא מש מאהלה של היהדות וגורלה.  בצרתה לו צר.  הוא הרבה להשתמש בהשפעתו, שרכש לו בקרב חוגים אנגלים כמטיף נוצרי, לטובת יהודים נענים ברוסיה, ביחוד בימי פרעות, ולטובת נרדפים ע"י המשטרה בוינה, כבמקרה בר-דרורא, שסופר לעיל.  במקום אחד מסופר על ההיכרות בין לורנס אוליפנט, חובב ציון נוצרי הידוע, ובין פרץ סמולנסקין, שזלקינסון גרם לה.  הוא היה ער לכל הנעשה בקרב היהודים ולעתידו של עם ישראל.  במכתב אחד ישנה פיסקה כזאת:

"השיחה נסבה בעיקר על פליטי רוסיה והתישבותם באמריקה או בארץ ישראל, הודעתי להם את החדשות שאני מקבל מזמן לזמן מאת מר אוליפאנט בקונסטנטינופול, החדשה האחרונה היא , שמר אוליפאנט, בראותו את המשפט הקדום ואת השנאה הגדולה של ממשלת תורכיה ביחס לאנגליה, רכש לטובת תכניתו את האממבסדור האמריקני, המנהל עכשו בהתאם לפקודה מארצות הברית, משא ומתן עם ממשלת קונסטנטינופול על ההתישבות בארץ ישראל".

(מכתב לדאנלוֹפ, שנכתב בשנת 1882 )

מכאן, שזלקינסון לא התענין בגורל היהודים מטעמי תכסיס, אלא היה באמת אחד מהם, אעפ"י שהמיר את דתו.

ג) על מהות עבודתו הספרותית. כשאנו בוחנים את תרגומיו ואת הערותיו ואגרותיו של זלקינסון, אי אפשר לנו שלא לבוא לידי מסקנה, כי אמנם אדם ישר והגון היה.  נקיון כזה של לשון, נאמנות כזאת למקור, ועבודה תמה כזאת המבצבצת מכל מלה ומכל פסוק, לעולם לא יהיו נחלת נוכל ורודף שלמונים.  הוא שיתף בתרגומיו את כל כוחות נפשו ומיצה את מיב עסיסיה של הלשון העברית. כך נענית לשון רק לאוהבה-אהובה ולמי שהוא בן בית גמור בחדרי חדריה.  אין אנו מוצאים בתרגומיו לא עיקום כתובים ולא מעשה אונס לשוני.  הכל כאן על טהרת התנ"ך והרוח הישראלית.  ואנחנו יודעים היטב איך כתבו כל אותם המומרים להכעיס ולתיאבון לאחר שנשתמדו.  כיצד סרסו, הגניבו, הערימו והטילו דופי.  בקראנו את דבריהם של משומדים כאלה, אנו מרגישים מיד, שכל מלה עברית נטמאה תחת קולמוסם – שאיזה שטן מרקד כאן בין השיטין.  ואילו זלקינסון משיב עלינו רוח של עברית טהואה, של אהבה זכה, רוח של שירה נעלה, ועל כרחנו אנו נוטים בשעת מקרא בפריו להאמין, כי הוא איננו ככולם, כי חטא חייו אינו תולדה מחויבת של תכונתו ומהותו.  ההוכחה הספרותית הזאת היא בעיני החזקה שבהוכחות, משום שיכול אדם לסלף את עצמו בגילויים שונים ולהצניע את מהותו האמיתית, אך אין הוא יכול לעשות כן ביצירה שירית גדולה.  ותרגומיו של זלקינסון הן יצירות ראשונות במעלה.  מפעל מעין זה משקף באספקלריה מאירה את דמותו האמיתית של בעליו.  הכוח, המגלה את צפונותיו ואת סוד נפשו, פועל ברשות עצמו ואינו כפוף לרשות אחרת.  שכינת היצירה היא אנינת-דעת ואיסטניסית, וכל קמט של זיוף מרתיע אותה אחורנית.

אין המכוון כאן ללמד קטיגוריה על היחס הרע, שרבים מבני דורו גמלו לו על הגדולות שעשה למענם ולמען הבאים.  המומרים היו תמיד פרשה מכאיבה ומבישה בחיי כנסת ישראל בגולה.  הרבה פורענויות נתרגשו עליה בגללם.  הם היו בחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".  בשפת ימינו נכון לקרוא להם בשם "גיס חמישי".  אכלו קורצא, עסקו בדילטוריה, מצאו דופי והוקיעוהו בריש גלי, שימשו בני סמך לאנטישמיים ומררו את חיי עמנו. והימים היו אז ימי נצנוציה הראשונים של הלאומיות הישראלית המודרנית, שהרבה קוראי-תגר קמו עליה.  את נושאיה ביקשו החרדים הקופאים על שמריהם להוציא מכלל ישראל.  מן ההכרח היה, שכמה סופרים, שאינם מעמיקים ראות, וכן רבים מקהל המשכילים, יתיחסו בחשד ובזעף כלפי מומר מסוכן כזלקינסון.  ברדפם אותו כאילו אישרו ע"י כך את נאמנותם אל היהדות והפגינו את טהרת לאומיותם.  אם נוסיף על כך גם את העובדה, שתרגומיו הראשונים היו "ויגרש את האדם" למילטון, מחזה, שמגמתו הנוצרית בולטת ביותר, וכן "בן-קוהלת" לטידגה, העוסק אף הוא בשאלות האמונה הנוצרית ותהיותיה – נבין, שהיה מקום לחשד, כי לציד נפשות הוא מתכוון ותו לא.

וכן אין המכוון כאן ללמד סניגוריה על זלקינסון המומר, שהלך לנוע על הנצרות.  עם אנשים כמותו יש בודאי לדקדק כחוט השערה, וחטאו חטא.  ברם, אנחנו החיים כששים שנה אחרי מותו, היודעים ומכירים את שרותו הרב ללשון העברית ולספרות העברית, חובתנו להיות צודקים ביחסנו אליו יותר מבני דורו, שהיו קרובים אל החלל וחששו שמא ישחית את צעיריהם.  משפטנו צריך להיות משפט אמת, שאינו משוחד ע"י יצרים ופולמסאות.  אולם כל כמה שדרך חייו של זלקינסון מענין אותנו, אין להכחיש, כי בעיקרו של דבר אנו נצמדים אליו ומקיקים את עצמנו אליו מפני שהוא סופר עברי, מפני שהכניס הרבה קבין של יופי ללשוננו ולספרותנו ומפני שהתפקיד שמילא בעיצוב דמותה של השירה העברית החדשה, אינו יכול להתמעט ע"י מקים ומסיבות צדדיים, יהיו אילו שיהיו.  הן הוא מובלע ועומד באבריה של שירתנו.  החותמת והפתילים שלו ניכרים בכמה מגדולי ספרותנו.

 

ז

זלקינסון היה על פי שורש נשמתו ועל פ סגולותיו וכשרונותיו משורר עברי.  הוא היה יהודי גזעי, שיהדותו התרבותית לא הופקעה מתוכו ע"י האקט של טבילה נוצרית.  כל הויתו, כל עצמותיו אמרו: יהודי אני.  תרבותו היסודית היתה עברית, שינק אותה מן השיתין.  קנה-הצופים שבעדו השקיף על פני העולם היה ישראלי. השכלתו רחבה היתה. בקיאותו במכמני הלשון הגרמנית והאנגלית היתה גדולה להפליא.  ידיעתו בספרויות העמים היתה ידיעה לעמקה ולאמיתה.  איש הטעם הדק, חובב יופי ובעל נפש פיוטית. זיקתו לעולם זיקה דתית היתה.  האמין בהשגחה עליונה והצדיק את הדינים.  בריא בטבעו, אלא שעיניו, שהוטל בהן איזה ליקוי עוד בנערותו בשעה ששקד על לימודי קודש, כהו לעת זקנתו.  אדם חרוץ, מתמיד ונועז, נעים הליכות ויודע לכבוש את יצרו. קיצורו של דבר: טיפוס של תלמיד חכם.

הכשרון המובהק ביותר, שהיה מצוין בו בכל תחנות חייו ופעולתו, היה כשרון התרגום, והמלה "תרגום" משמשת כאן במשמעותה הרחבה ביותר. לא העתקת דברי ספרות מלשון ללשון בלבד, אלא תרגום בחינת תחווּך ומיצוע בין סוגי רוח, דתות ותרבות. עוד בימי בחרותו "ניסה את הנוצה" להעתיק, ובכוֹר תרגומו היה המערכה הראשונה של "נכלים ואהבה" לשילר, ששלח אותו כתשורה לעלמה אחת, בתו של אליאשביץ, כדי למצוא כן בעיניה.  כבר התרגום הזה הפליא את קוראיו ועשה לו פומבי גדול. אולם רשומות שונות מספרות על כמה וכמה תרגומים משלו, שעברו מיד ליד והרהיבו את עין המשכילים ולבם.  לפי השמועה עתב גם שירים עברים מקוריים, אלא שלא עלה בידי להשיגם.

אמרנו, שזלקינסון ראה את מלאכת התרגום כמלאכת-קודש, ביתר דיוק: כמלאכוּת-קודש, כיעוד.  הוא העלה את התפקיד הזה למדרגה נעלה של יצירה. כשם שראה את עצמו לאחר ההמרה כנולד מולד שני, כך ראה את היצירה המתורגמת כנוצרת מחדש, כבריאה חדשה.  הוא ידע כמובן יפה, ששכספיר או מילטון מפסידים לא מעט מאורם וחומם תוך כדי תרגום; אולם מאידך גיסא היתה בו הכרה עמוקה, כי השפה העברית, שאל תוכה יצק את יצירות מילטון ושכספיר, מחזירה את ההפסד הזה בתוספת של נופך.  רוחה של הלשון העברית, ניב-שפתיה הנבואי, מחצבתה הקדושה, נשימת-אפה האלוהית וזוך בשרה ודמה מותחים על המתורגם איזה חן עולם, איזה פיוּס ושֶׂגֶב, שאפילו לו המקור הגאוני ביותר אינו יכול להתפאר בהם.  ומכיון שהוא הוקיר בעיקר את יסוד הקודש, לא היה איכפת לו אם איזה תג חילוני נתמעט ונצטמצם.  לפיכך אנו רואים באמת, שבכל מקום שנאבק עם חומר רוחני ודתי – יצא כמנצח. במקומות כאלה עולה לא פעם התרגום על המקור.  כנפיו רפו רק בשעה שנפתל עם חומר "עכור", ארצי, שאפשר להביעו כך, אך שום אמת-ספים לא תרעש אם תביע אותו בדרך אחרת. הוא היה נדחף בתרגומו על ידי איזו יראת רוממות, ע"י גיל ורעדה, ובמקום שאלה חסרו, כגון במחזות-ביניים שונים ובחוליות-חיבור או בדברי מהתלות, שם לא שיקע את מלוא כוחו ויכלתו.  שם יצא התרגום חסר ויש שהרשה לעצמו להשמיט ענינים כאלה.

הרעיון, שהנחה אותו במלאכתו ובכמה מתרגומיו, היה: הצורך למזג תורת ישו עם תורת ישראל.  לו נראו, ששתיהן משלימות אשה את רעותה, לפיכך תרגם את "ויגרש את האדם" ואת "בן קוהלת". שתי היצירות הללו, אם כי השניה מעוטת-ערך היא מן הראשונה, נראו לו כמתאימות לעורר את תשומת הלב, אם לא יותר מזה, של היהודי המשכיל למיתוס הנוצרי; למלא את נפשו תהיות ופליאות, שתורת משה והתלמוד, אינם מסוגלים לעשות זאת.  הוא ראה בשני השירים הגדולים האלה מעין גשר לברית החדשה.  כמשורר המאמין בערכי יופי ובהשפעתה שלמידת התפארת על נפש האדם, היה סבור, שאין כמילטון מוכשר לחבב את המיתוס הנוצרי, התומך את יתדותיו בספר בראשית הישראלי.  המעבר, מכל מקום המעבר הפיוטי והאמנותי, הוא שם כל כך קל, כל כך מלא הוד שירה ונגינה, והמזיגה של שני המיתוסים הוא כה גרציוזי, שנדמה היה לו, כי גם קוראים עברים ירגישו כמוהו ויעשו כמוהו... ובתום לבב עשה זאת.  בתחבולות ובלהטים ובטכסיסי-שוא אין אדם יכול בשום פנים להוציא מתחת ידו תרגום כזה, שהוא חטיבה של אמנות.  הוא שכח אותה שעה, כי שום שירה עוד לא הכריעה את הדת. רצויה היא השירה לדת אם היא משמשת אותה ואת צרכיה, אם היא מגבירה את ההידבקות בה, אך היא נדונה לגניזה באיזו עלית-גג אם היא צוררת לדת.  וכך היה דינו של "ויגרש את האדם"; קראוהו בחשאי, התפעלו מיפיו וממלאכת התרגום, אך השפעתו היתה ספרותית בלבד.  התרגום הצליח, התיווּך הדתי לא הצליח.  כל שכן שתרגום הברית-החדשה, שהוא כולו מלאכת מחשבת ושיא הישגיו, לא היה יכול לקרבו למטרתו: לקנות נפשות לנצרות.  שכן כאן היתה הכוונה שקופה וגלויה לכל מכדי שאפשר היה להלכד בקסמי היופי של הלשון העברית.  ואנו אין לנו אלא להביע קורת רוח מעובדות אלו.

 

ח

כבר נרמז לעיל, שזלקינסון השתוקק לתרגם מלועזית לעברית, כדי לזכות את ישראל בערכים רוחניים חדשים, שלא עוכלו עד כה בקיבתו.  היתה לו בתחום זה הרגשת שליחות. לא יכלתו הלשונית והבנתו הספרותית בלבד הכשירוהו לכך, אלא גם – ואולי בעיקר – המשרה שהושמה על שכמו והיעוד שחש ברהטי דמו לעשות שלום בין שתי השקפות עולם, לישב סתירה עתיקת-יומין, בדיבור אחד: לנצר את היהדות וליהד את הנצרות. כי זאת עלינו לדעת: הוא לא חי בשלום עם הכנסיה הקתולית ולא עם אותם הזרמים הנוצריים, המטיפים לטהרת הנצרות.  הוא נשא חלום בלבו, כפי שכבר ראינו לעיל, להנהיג את השבת כיום המנוחה לכל האנושות כולה, כנוצרים כיהודים, כדרך שחזה בעיני רוחו את היום, אשר בו הכל יתפללו בלשון-הקודש, שהיא לדעתו לשון הנשמה והתפילה. להכשיר את הלבבות לכך – זה היה תפקידו בתוך הנצרות, ואילו בקרב היהודים ראה תעודה לעצמו לקרב להבנתם ולשכלם ת ענין הברית-החדשה.  הוא היה על-פי שוש נשמתו ריפוֹרמטור, המבקש לתקן ולחדש, ולא מיסיונר המפיץ דת מוגמרת ומאובנת.  אלא שהתנאים שהקיפוהו שלא בטובתו היו טרגיים בשבילו והם שקבעו את גורלו העלוב כשליח וכמטיף בכנסיה האנגליקנית.

בקטע אבטוביוגרפי משנת 1849, שנדפס בספרו של דאנלופ, מתאר זלקינסון כיצד ולשם מה נעשה למתורגמן:

"כשקראתי בפעם הראשונה בחיי את הברית החדשה – וזאת היתה העתקה עברית – הרגשתי אז צורך גדול בתרגום חדש לפי רוח הלשון העברית.  לפיכך מיד כשרכשתי לי ידיעה בלשון יוון עד כדי קריאה בברית-החדשה במקורה, תרגמתי את האגרת "אל הרומיים", שנתפרסמה בשנת  1853.  היה זה הנסיון הראשון שלי במלאכת התרגום.  אולם נוכחתי לדעת, כי אמנות התרגום המדוייקת דורשת יגיעה של אימון ותרגיל ממושכים.  היהודים הוציאו מקרבם בכל הדורות סופרים עברים גדולים, אך לעתים רחוקות מאוד יצא מתוכם תורגמן טוב.

על כן שמתי לבי להתאמן ולתרגם קטעים קלסיים לעברית".

הוא הקדיש את עצמו איפוא לתעודת המתורגמן הטוב, החסר כל כך ליהודים.  ואמנם לא שגה ברואה.  במשך דורות רבים לא קם כמוהו.  הרגשת יעודו לא הטעתוּ.  חבל שאבדו לנו אותם "האימונים והתרגילים" בתרגומי קטעים קלסיים.   חזקה עליו על זלקינסון, שגם נסיונות אלה היו ראויים לבוא באוצר ספרותנו.

ביטוי מפורש יותא נתן להרגשתו זו במכתב אחד משנת 1882, שנה לפני מותו.  לקטע זה נודעת חשיבות יתרה, משום שהוא משמש מעין חשבון נפש וסקירה-לאחור מצד אדם, שהכיר את ערכו ואת כוחותיו. וזו לשונו:

– – – תרגומי העברי לברית החדשה מוכן ומתוקן לדפוס.  נראה לי, שהתקנת תרגומים עברים הוא הכשרון היחיד שניחנתי בו, הקדשתיו לאל חי.  זה מין תיבת בּהט (alabater box) מלא תמרוקים ובשמים ענוגים, שאני מזלף אותם לכבוד האלוהים, למען יחדור ריח הניחוח של שמו לכל בית ישראל".

אם נסיר מעל הפסוקים האלה את הטלית המיסיונרית, שהתעטף בה, תהא מבצבצת ועולה לעינינו אישיות פיוטית, שהבעת-עצמה לא היתה אפשרית לה אלא בדרך של הרקה מכלי אל כלי, בדרך התיווּך והתרגוּם.  אפשר לקבוע שלוש כתוֹת של פייטנים: כת ראשונה קולטת עולם ומלואו ויצירותיהם של משוררים אחרים קליטה כזו, המכשירה אותה ליצור ברשות עצמה ובכלים משלה ולהוסיף נופך מוּעט או מרובה, אך מקורי, לאוצר השירה והניב האנושי; כת שניה מתרשמת התרשמות עמוקה מן הסובב אותה בחיים וביצירה אך מהיותה מצומצמת בכוחות עצמיים, הריהי נדחפת לחקות, כלומר לחזור על המבוטא כבר תוך קיפוח המקור והחלשתו; כת שלישית של פייטנים, דומה בכל לראשונה, סופגת את רשמי העולם והיצירה כמותה ומרגישה צורך דוחק להגשים את עצמה על-ידי ניב-שפתיים כמותה, אלא שלה לא ניתנה מתת-החסד לעשות זר זהב מקורי לעולם ולהראות את חמודות ההויה באור פיוטי משלה.  לפיכך היא עושה בגלוי בתוך רשות אחרים, הופכת והופכת בדינרי יצירתם, מתרגמתם, מגלה בהם אור גנוז, מבליעה תוך כדי גילוי והעתקה איזה חידוש של אגש והגות משלה ומַשרה רוח של חדוה וקדושה עליהם.  הכת הראשונה היא כת של בני-עליה מועטים, שבזכותם קיים העולם ומפירותיהם הוא ניזון.  הם בוראים זיו ונוי, חן וחסד, טעם וכוח, מראה-עינים והלך-נפש – הם מלח ההויה ומלכה.  כת שניה גרועה משלשתן, הואיל ולא זו בלבד שאינה מוסיפה ולא כלום, אלא היא באה לגרוע ולבזבז, לפגום ולטשטש.  המחקה מעמיד פנים כאילו יש לו משלו, ובאמת אינו אלא מוציא לבטלה משל אחרים.  ואילו הכת השלישית היא כת של בוני-עולם ומרבי-תפארת.  הם מישבים שממות ומקימים נחלות עליהן.  הם קושרים קשרים בין חלקי תבל נדחים.  נר מצאו והם מדליקים בו נרות אחרים שעדיין לא עלתה עליהם שלהבת.  לכאורה, זוהי עת של שמשים, המשועבדים לתוכן זר ולצורה זרה ואינם בני חורין ולא בעלי רוח ליצור ברשות עצמם; ברם, כך הם נראים במשקל ראשון בלבד.  לאמיתו של דבר, הריהם משקיעים בכל חרוז ובכל פסוק מכוח עצמם ומתפרת נפשם.  בין השיטין המתורגמות רוטטות שתי נפשות, נפש היוצר ונפש מתרגמו. כל יצירה מתורגמת כראוי וכהלכה היא בחינת שבת, שיש בה נשמה  יתרה, הבאה בזכות המתורגמן המחונן.

עם כת אחרונה זו נמנה זלקינסון.  הוא לא היה מתורגמן באקראי, המעתיק דברים בכשרון אך בלי זיקה נפשית למקור או לנעתק.  הוא היה בעל השקפה דתית, ספרותית ואסתטית, וכל בחירה היתה במגמה ברורה ומסוימת.  הוא לא טיפל, כעדות עצמו, אלא ביצירות-המופת, שעוררו בקרבו הרגשת שׂגב וחרדת-קודש.  רק אלה המשוררים, שבת-קולם היתה מנהמת מתוכו זה ימים רבים, נראו לו כשרים לתרגום.  מילטון ושכספיר נבלעו בדמו ותבעו ממנו תיקון בלבוש ישראלי תנ"כי.  ואפילו טיגדה הגרמני, שערכו מועט, היה נקרא מאוד ע"י היהודים בימים ההם, וספרו Urania .  ששמו הוסב אח"כ ל"בן-קוהלת", תורגם על ידו מפני שהפעים את הלבבות בגלל הבעיות והתהיות הדתיות, שכמותן מצויות בקוהלת שלנו.  הוא שיקע בתרגומו עמל רב.  יחסו לעבודה זו היא, איפוא, יחד של כובד-ראש ומחשבה-תחילה.  הוא אהב להיאבק עם חומר נשגב וקשה, שעיצובו בדמות עברית לא היה יכול להיעשות אלא מתוך ריכוז הנפש וצמצום כל היכולת בנקודה אחת.  הוא הביע את עצמו, את העולם שנחקק בלבו ואת כיסופיו ליצירה, באמצעותם של מילטון ושכספיר.  אדיר חפצו היה להתקין לכל עדת בני ישראל כלי-תפיסה וכלי-עיכול לאותו תוכן פיוטי ורעיוני נעלה, מקופל ביצירותיהם שתרגם ושהתעתד לתרגמן.  הלשון העברית נהפכה בידו למכשיר-קסמים כזה והוא השתמש בו עד כדי מיצוי כל יכלתו.  זלקינסון היה תורגמן, שגילם במלאכתו את משא נפשו.  על הן כה השכיל לרדת למצולוב הפשט והמסתורין של היצירות המתורגמות.

 

ט

הבה נבדוק מה היתה דרכו של זלקינסון באמנות התרגום ובמה כוחו גדול; אילו חידושים חידש בשדה זה ומה מסורת פגומה הרס; מה היו עקרונותיו וכללי-עבודתו ובאיזו מידה השכיל להגשים אותם.  משום שהמקרא בתרגומיו מוכיח לקורא, שלא בדרך אגב תרגם ולא מלים מן הבא ביד שׂם בחרוזיו.  שהוא הרה כל מלה וכל חרוז ולא ילדם אלא לאחר כּלות ימי ההריון.  כיוצרם הראשון גם הוא ישב שבעה נקיים על כל משיכת קולמוס.  לפיכך ראוים תרגומיו להקרא בשם  מולד שני, יצירה חדשה.  אולם היו לו לעינים כללי-יצירה, חוקי-מלאכה ותשמישים טכניים, ששום יוצר אינו בן-חורין מהם.  ואעפ"י שכללים אלה לא נצררו בספר מיוחד, מכל מקום הם מפוזרים בהקדמות, במכתבים ובעצם המלאכה שהוציא מתחת ידיו, שכל עין בוחנת תראה בה זיקה קבועה וברורה לעקרונות מסוימים.

העיקרון הראשון,  שהדריך את זלקינסון, היה נאמנות לרוח הלשון התנ"כית תוך התאמתה לאופיו של המקור.  שני דברים אלה נראים, לכאורה, מנוגדים זה לזה, אך הם עובדה קיימת בתרגומי זלקינסון.  הוא שמר תמיד על סגנון עצמו, שהוא הסגנון הביבלי, משום שזה היה לו טבע שני, סגולה מסגולותיו, צבע דמו הרוחני, אישון עינו.  בענין זה לא עלה עליו עד כה שום תורגמן עברי, ואף לא פרישמאן וביאליק.  האחד משום שסגנונו היה מצומצם והשני – משום שלא הקפיד על טהרת התנ"ך וביקש את המזיגה, שהצליחה בידו עד להפליא, אך טהרה ראשונה שוב אין כאן.  ברם, זלקינסון ידע גם את סוד ההתאמה והסיגול.  שכינת התרגום נענתה לו תמיד.  ואין הדין עם סוקולוב הכותב (במסתו על חיים יחיאל בורנשטיין), כי "תרגוּמי זלקינסון הם מקרא עונג, יפה, קל, אבל זהו זלקינסון ולא שקספיר".  לאמיתו של דבר, אין דומה סגנונו ב"ויגרש את האדם" למילטון ולסגנונו ב"איתיאל הכושי" לשכספיר.  כדרך ששונים הקצב והחרוז ב"בן-קוהלת" לטידגה מאלה שב"רם ויעל", בשעה שהוא מַתנה את המכשולים שהתיצבו לפניו בעבודתו, הוא אומר בפירוש, כי יש להבחין בין אופי הנפשות הפועלות וכי לכל אחת נוסח דיבור משלה, אלא שהוא קובל על עניותה של הלשון העברית, שאין בכוחה לדָרֵג דירוג ביטוי וסגנון כאלה, ששכספיר שם אותם בפי גבוריו.  וכה יאמר:

"המוקש הראשון בהעתקת הספר הזה הוא מקור הספר (ככל יתר ספרי שעקספער) המלא מפה לפה פאַרנאָמאסיא או פאראָדי, היא המליצה אשר יקראו לה סופרי היהודים: לשון נופל על לשון, ואף כי היא אחת הסגולות היקרות בשפת עבר, בכל זאת קשה הדבר מאד, להעתיק מליצה כזאת ולעשות אותה כמתכונה מלשון אל לשון.   המוקש השני היא אומנת יעל, אשר עמדה לי לשטן בדרך.  האשה הזאת, כאשר יציגנה שעקספער לעינינו, אין לה שפתי חן ולא לשון לימודים, ואף באלפא ביתא לא ידעה להבדיל בין אות לאות, אבל הומיה היא בשפת יתר ובלשון עלגים, וכל שיחתה בלולה ומלאה שגיאות לעורר שחוק ומהתלות לעיני הרואים בה על הבמה.––– ואנכי נוכחתי, כי לא תצלח בידי לשים כל דבריה בעברית כאשר הם בלעגי שפה בלשון ענגליש, על כן שמתי מקצת הדברים בפיה כמשפט הלשון ולא כמשפט העתקה נאמנה".

נמצא, שאחד העיקרים, הקובעים את דרכו בתרגום, הוא: הבחנה דקה באוֹפיו של המשורר ובאופיין של הנפשות הפועלות, כדי להתאים להן סגנון דיבור ולבוש-מחשבה.   בענין זה יותר משהקפיד על נאמנוּת למקור הכתוב הקפיד על נאמנות לתכונות הנפשות.  ורשאים אנו לאמר, שאילו היה שכספיר כותב את מחזותיו בעברית, היה כותב בסגנון כזה.

עיקרון שני, שהאיר לפניו את נתיבו, אפשר לצמצמו במימרה הנודעת: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי".  בהיותו שליט בכמה לשונות שליטה שלמה ומופלאה, ידע יפה, כי לכל לשון אידיומטיקה משלה וצירופים משלה, ועל כל לשון ממונה מלאך מיוחד.  הוא השתדל לכבוש תחילה את לבו של שר-הלשון, כדי שיתרצה לגלות לו את סודו המיוחד ולמסור ברשותו את מפתחותיו.  מן הנסיון ידע, שאין ליטול בפשטות משפט לועזי ולהעתיקו כמות שהוא לעברית.  או בלשונו, "אין להעתיק מליצה ולעשות אותה במתכונתה משלון אל לשון.  כי מליצה גרמנית לחוד ומליצה עברית לחוד."    חומרות גדולות הטיל על עצמו ותביעות מרובות תבע מעצמו כששאל את סמולנסקין לדעתו על התרגום "איתיאל הכושי", אמר: "אתה תחרוץ אם גלגול הנפש מענגליש לעברית נעשה כהוגן".   בפרוש: גלגול הנפש.  לא הרקה פשוטה מכלי אל כלי ולא העתקת צורה, אלא גלגול, כלומר, עיכול שלם של המקור ויציקתו מחדש בדפוסים עברים, מעשה-ריקום חדש בחוטים ישנים.  הויה שניה של יצירה קיימת.  והרי תפיסה זו בעסקי תרגום שרירה וקיימת עד היום והיא היחידה ואין בלתה נכונה. את הכללים האלה קיים זלקינסון במילואם ואם חטא כנגדם היה מודה ומתוודה על חטאו זה. בשעה שלא הרגיש בכוחו לתרגם את שפתו הבלולה והליצנית של מאֶרקוטיא במחזה "רם ויעל", אשר "אין די לו להתלוצץ בשפה אחת, כי אם ישא גם מלה צרפתית על לשונו או איטלקית, ובכן יבטא בשפתיו אמרי הבל וריק כזורה מוֹץ ברוח.  גם אמרים נמרצים כיורה זיקים וחצים שנונים" – הריהו מתנצל מיד באמרו: "ואני סמוך לבי, כי כל קורא מבין יודה, כי אין ביד סופר עברי להעתיק כל דברי מערקוטיא כאשר הם".  והוא מוסיף בהוּמור: "לולא הקצרתי דבריו, היה הוא מקצר חיי".  אולם בדרך כלל נשמר מדילוגים ונאבק עם המכשולים עד לגמר-מלאכה מוצלח.

העיקרון השלישי, שהיה אדוק בו ושנתגלמה בו מהפכה ממש ביחס לשאר המעתיקים שלפניו ושבדורו, הוא מתן היצירה המתורגמת בעברית בכל צביונה וקומתה, ללא תוספת ומגרעת.  דרכם של המשכילים היה לקצר את המקור או להאריכו, להחליף משפטים ולהשמיטם כראות עיניהם.  פעמים עשו זאת מחמת הקושי שבתרגום, פעמים מטעמים מוסריים, פעמים עשו זאת מחמת הקושי שבתרגום, פעמים מטעמים מוסריים, כביכול, שכן אזנו של העברי היתה נכוית לשמוע דברים מסויימים, ופעמים מחמת שלא הבינו פשוטם או רמזם של מקומות ידועים וראו צורך להעלים או לבנות עליהם דָיק של מליצות משלהם.  שיטה זו של השמטה עוד היתה נקוטה אפילו בידי סופר מודרני כבריינין, שתרגם את ה"פרדוכסים" לנורדאו ופסח על קטעים שלמים משום "טעמי צניעות". המתרגם הקטן בימי ההשכלה לא חס על כבודו וערכו של יוצר גדול והגיה אותו או גנז חלקים ממנו לפי שרירות רצונו ודעתו.  לא כן עשה זלקינסון.  הוא הציג לו למטרה "להעתיק באמונה את רעיון המחבר ולא לנטות ממחשבותיו ימין ושמאל".  במכתבו לחרא המבקרים בימים ההם, לאלכסנדר הלוי לאנגבאנק, שנדפס ב"בית אוצר הספרות" שנה ראשונה, הוא אומר על תרגומו כך: אתה כי תקרא בספרי, תראה, כי לא כמחבר באתי ולא כמוהל למול ערלת בשר הספר, למען התיהד, כי אם כמעתיק נאמן.  לא הוספתי דבר על מקור הספר ולא גרעתי ממנו; וכל עמל ומלאכתי היה לתת לקורא העברי ספר  .    Paradise Lost

כאשר יצע מבטן מחברו מהחל ועד כלה".  עד כמה היה אז במעשה זה משום מהפכה, יוברר לנו אם נקרא את דבר ההתנצלות שלו ל"רם ויעל", על אשר תרגם גם אותם המקומות, שיש בהם משום ניבול-פה:

"ועתה הנני להצטדק לפני אוהבי שפת עעבר.  ידעתי, כי עם ה' הם ואין טוב בעיניהם למצוא ערות דבר או נבול פה בשפת קדשם, ועל כן יבואו במשפט עמדי על אשר תרגמתי במקומות אחדים בספר הזה דברים ככתבם, אשר לקולם תצילינה אזני נקיי הדעת במחנה העברים, וטוב טוב היה לי לקחת את השמלה, להסב פני אחורנית ולכסות את ערות אבי המשוררים.  ועל זאת אני משיב: הנה שעקספער סופר נאמן הוא לפני אלהים ואנשים, ובלהקת אנשים שונים, המצחקים על פני הבמה, יציג לפנינו איש איש ואת שיחו כאשר הוא, ואם יש שם פוחזים וריקים, המדברים דברי נבלה ומטמאים את פיהם, הם עתידים לתת את הדין.  אבל הסופר הנאמן, או המעתיק העושה מלאכתו באמונה – נקי... עולה לא תמצא בשפת שעקספיער ולא ערות דבר בדבריו, דבריו נכוחים למבין וכל דרכיו ישרים, צקידים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

זלקינסון היה, איפוא, גם אמן-פדגוג.  הוא ידע יפה את מצבו של הקורא, אשר אליו פנה ואת חיבתו ביקש לרכוש וכן ידע את טעמו ואת השגותיו הספרותיות.  לפיכך שידל אותו והכשירו הכשרה פסיכולוגית ליהנות מדברים, שלא היה מורגל לשמעם או לקראם בלשון-קודש.  הוא הגניב אל תוך לבו ערכי יופי ואמיתות-חיים, ששאר הסופרים לא תמיד העזו להגישם לפניו מחמת היראה או המסורת הרעה.

העיקרון הרביעי, שהיה מנחה אותו במלאכת התרגום, הוא, חובת היגיעה למצוא תמורות או מקבילות לשוניות עבריות ופתגמים, למשחק מלים, ללשון נופל על לשון, שמרובים בכתבי מילטון ושכספיר.  הוא לא נרתע מפני האנגליציזמים המורכבים ביותר ולא שקט עד ששפך עליהם את רוח התנ"ך.  והואיל והיתה לו אוזן מוסיקלית וחיך טועם, הצליח בדבר עד שאנו עומדים משתאים גם כיום לפני גאונו הלשוני של זלקינסון.  אולם השתדלות גדולה זו להלביש הכל לבוש עברי מתאים, הביאתו לידי הפרזה, שיש לראותה כתשלום מס לטעם הימים ההם ולצרכי קוראיו.  הוא היה סבור לפי תומו, כי מתורגמן עברי חייב להחליף גם את שמות המחזות ושמותיהן הפרטיים של הנפשות הפועלות בהם.  לפיכך קרא ל-Othello בשם איתיאל, ל-Juliet Romeo and בשם רם ויעל.  ל-Paradise Lost קרא בשם "ויגרש את האדם", ואת שם השירUrania  המיר ב"בן-קוהלת".  השיטה שהיתה נקוטה בידו בענין זה פשוטה היתה: כל שם לועזי שהיה כנגדו שם עברי, הדומה בצלצולו או במשמעותו  המילולית, בחר בו.  איתיאל צלצולו כאוטילו, אם כי איתיאל פירושו אתי אל, ואילו משמעותו של אותילו אין יודעים.  יש סבורים שמשמעותו "זהיר" אך אין ראיות מאוששות לכך.  השם Jago.   הוא כנראה שינוי-נוסח ל- Jacobאולם זלקינסון מחליפו ב"דואג".  אכן, אפשר למצוא איזה דמיון באופי בין הדואג המזויף וביןJago  הנוכל הרמאי.  אולם לפעמים המיר את השמות בלי שנבין את טעמו ונימוקו.  כך המיר את דזדמונה ב"אסנת", אם כי לפי מדרש השמות פירושו של "דזדמונה" והוא "האומללה" ואילו אסנת פירושו במצרית "המצליחה" או "המועדפת".  Cassio הוחלף בכֶשֶד, ואין כאן אלא שויון צלילים בלבד. אולם, כאמור, היתה טעות זו של שינוי שמות כה מושרשת בהכרת הדור, עד שאפילו מהפכן כמותו לא היה יכול לפרוש מן המנהג הרע הזה. ושמא היתה לו בזה גם כוונה פדגוגית.  אפשר שביקש להנעים את השמות הזרים, שהיו זרים בצורתם ובצלצולם, לאזנו של הקורא העברי, כדי להפיג את האימה שמלכתחילה שהיתה מוטלת עליו.  הוא הסיר את שמות הנכר והחליפם בשמות עבריים מפורסמים, בשביל לעשות את עיכולה של תרבות-יֶפת על הקורא העברי רך-הלב נוח יותר.  הו רגלו לא הוצגה על אדמה כזו וצלילים כאלה לא הגיעו אליו לעתים קרובות.  אולם אם גם נניח, שפגם בכך, אין הוא גדול ביותר ותרגומי זלקינסון מאירים את עינינו ברוחם, בכוחם, בסגנונם ובצירופי לשונם ואין לך עונג גדול מזה, לעיין אחד מקור של שכספיר או מילטון ואחד תרגום של זלקינסון.  אתה נוכח לדעת כמה בינה ספרותית וטעם אמנותי, כמה בקיאות לשונית ורוח פיוטית היו מנת-חלקו של אותו-איש, שאיזה גורל טרגי מנע אותו למלא תעודה גדולה מזו שבעתים בתרבות העברית.  אולם גם המעט הזה, שהניח אחריו, הטביע חותמו על גדולה משוררינו וסופרינו, ואין זה מן המידה לשכוח, שלביאלית ולפרישמן קדם זליקסון.

 

י

ראוי הוא שניחד את הדיבור על כל תרגום ותרגום, כדי שההערכה לא תהא מובלעת בהכללה יתרה.  נעביר איפוא ספר ספר לפי סדר זמן הידפסו, וראוי להעיר, כי עוד לפני שיצא לאור הספר השלם הראשון, עשה זלקינסון נסיונות בתרגום דברים שונים, וידוע, שכמה דברים מתורגמים נשתיירו בעזבונו.

התרגום הראשון, מעשה ידי זלקינסון, היה "סוד הישועה".  זהו ספר אנגלי תיאולוגי מאת מחבר אמריקני, ושמו במקור הוא "Philosophy of the plan of salvation"   שנתקצר בעברית ל"סוד הישועה".  הספר, העוסק בבעיות דתיות נוצריות, הוקדש "לעדת ישורון הפזורה במדינת רוסיה; ומורשה לקהלת יעקב הנדחה בארץ פולין.  מידי האחים, נערי משפחות הגויים, הלא המה כמאתים תלמידים בבית המדרש לאלוהים בעיר אדינבורג בממלכת בריטניה".  כאמור, עוסק הספר בביסוס התגלות האלוהים לבני אדם ובענין הישועה, ומשתדל להניס את הספקות מלב המאמינים. אולם לנו אין ענין מיוחד בתכנו הנוצרי, אלא בצורתו העברית.

התרגום הזה מעיד על גדולתו של זלקינסון גם בשדה הפרוזה העברית.  סופרי דורו, אפילו הטובים והמעולים, לא הבחינו הרבה בין שפת פרוזה ושפת שירה.  הסימן היחיד היה בעיניהם החרוז והמשקל ומבנה השורה.  אולם המלים והמבטאים, המליצות והמחלצות החגיגיות לא נבדלו כמעט במאומה בסיפור ובשיר; הואיל והקפידו להשתמש בשפת כתבי הקודש והדירו עצמם הנאה משאר מקורות הלשון האחרים, נכנסו ממילא לתוך מבוי סתום של שפה נמלצת, שהתאבנותה וחוסר חיוניותה בלטו ביחוד בעסקי חול, ברומנים ובסיפורי הווי.  לא כן זלקינסון.  כשם שהיה מן הפוריסטים בשירה, כך היה ממבשרי הסגנון הפרוזאי המודרני במחשבה.  אפילו אגרותיו והדמותיו כבר מעידות על לשון חיה ורבת צבעים, על הומור ודיוק, אולם ביחוד ניכר הפרוזאיקן הקלסי בתרגום "סוד הישועה".  הספר הזה, שהוא ביסודו פילוסופי, הזקיק אותו להשתמש בסגנון כברי ממוזג, שיש בו יסודות המשנה, תרגומי איבן תיבון וספרי יראים.  לכל מושג קבע מונח עברי עתיק או צירף לו איזה צירוף עברי חדש, שקד על בהירות ודיוק ויצק פסוקים עבריים כמטבעות, שחותמה של המלכות העברית טבוע עליהם.  בקראך אותם, אתה תוהה על זכות-הראשונות, שהענקנו בנדיבות גדולה לכמה סופרים עברים בשדה הסגנון הפרוזאי והמדעי העברי.  הספר הזה, יצר לאור באַלטאָנא בשנת 1858 (תרי"ח) ותורגם עוד קודם לכן.  ודאי השפעתו הלשונית של ספר זהי היתה מוגבלת, אם כי יש לשער שהסופרים העברים בימים ההם קראוהו על אף תוכנו הנוצרי, אם כי יש לשער שהסופרים העברים בימים ההם קראוהו על אף תוכנו הנוצרי, ומבחינת היכולת האובייקטיבית הלשונית של הדור, רשאים אנו לראות בזלקינסון ראשון.  ראוי לציון, שגם בשדה זה גדול כוחו בתרגום יותר מבכתיבה עברית מקורית.  באגרותיו ובהקדמותיו, אם כי לשונן צחה וברורה, עדיין נטפלים לה טפלי מליצה ושפת-יתר, ואילו בספר המתורגם הריהו דייקן ומחמיר בבנין משפטיו.

ראוי להביא בזה דוגמאות אחדות מאותו תרגום:

"שפת האדם עלתה תמיד מהמדרגה הראשונה, אשר הרעיונות נוצרו באמצעות החושים, והגיעה למדרגה העליונה, אשר רעיונות מופשטים כלולים באותיות ומלות ידועות.  כאשר רעיון אחד נולד בלב על ידי איזה עצם חיצוני, ומלה הונחה להורות על רעיון זה, אין צורך ואין תועלת יותר בעצם אשר הוליד את הרעיון, להיות נלוה עם הרעיון ההוא בתוך הלב.  והנה ידוע, כי לפעמים לא ירד המתבונן לסוף דעת הרעיונות המופשטים, בעבור השיתוף הראשון אשר היה בין הרעיון המופשט והעצם החיצוני, אשר הוליד אותו.  במלת רוח נבין כונה מיוחדת להורות על דבר רוחני ונקי מכל חומר; אפס הכונה אינה עולה יפה.  בעבור הזכרון, שהמלה הראשונה אשר ממנה נלקחה זאת, הונחה בתחילה להורות על הרוח היסודי, והמלה ההיא נמצאת במקורה על ידי עצם הרוח היסודי.  ואף שרעיונות המופשטים והידיעות בדברים רוחניים לא תצאנה לאורה כי אם ממקור עצמים חיצוניים; עם כל זה אחרי אשר יצאו לאורה פעם אחת, ומלות ידועות נועדו להורות על כוונות רוחניות, טוב ונכון הוא להפריד התחברותן הראשונה מן העצמים החיצוניים, למען תעלה כונתן יפה וברה. (ע' 67)

"הנה ברור לנו, שבני אדם יש להם כשרון והכנה להיטיב זה לזה ולהאציל ברכת איש על אחיו, רק אם ירצו לעשות כן.  וחשוב נא: אילו רק אדם אחד היטיב ייטיב לכל זולתו לפי כוחו וגבורתו – מי יוכל לערוך ערך הטובות והתנחומים, אשר יוכל איש הזה לחלק לחסרי-טובה, לצמאי-נחמה, או ערך הדעת והאור אשר יערה על יושבי חושך וצלמות, או ערך המוסר והתוכחה אשר ישמיע באזני רעים וחטאים? – וחשוב נא עתה, אילו תמצא חברה אחת מחוברת מאנשים כאלה, אשר לא יחושו לפנק את נפשם או להתענג בתענוגי התבל כבני עולם הזה.  כי אם יתאמצו כל ימי חייהם, להריק ברכה ושפע הבשורה מסביב להם – אילו רק ירצו האנשים או החברות האלה, לחפש ולחתור כל ימי חייהם, לעשות נדיבות לאחרים תחת תועלת עצמם – הלא ברור הוא, כי אין מחסור להם כל דבר מיד הבורא; כי הוא נתן להם כל כשרון וכלי חפץ, הדרושים לכלות מלאכה כזאת.  הן יש להם לב לאהוב איש את עמיתו; והם בעלי שכל ודעת ויכולים ללמוד וללמד; וגם יכולים לנסוע לכל מקום, אשר יושבים שם עניי הדעת ואביוני אדם בארץ ובחוץ לארץ; ואם אין כוח בנפשם לעשות זאת, הלא יש להם ידים להכין ולשלוח אחרים, צירי רחמים ונדיבות בכל העולם.  ועל כן אין ספק לנו, שהאדם יש לו כל, ואין מעצור לו להריק מברכת נפשו על כל העולם.         (147-148)

והנה ידוע מאוד מה גדול כוח השיר לעורר הנפש –

"קְוֹל הַגּרְוֹן יִנְעַם לָנֶפֶשׁ"

כי הנפש תתעורר ונמשכה לקול השיר, ותקשיב למלות הזמר.  כי אמנם זמר נעים וערב – לא במינים ועוגב וכלים אחרים, כי אם בפי מיטיבי נגן ונותני זמירות בגרונם, ומנצח בכלי שיר עומד עליהם אך להרים קול – זמר כזה יורד ובוקע חדרי נפש.

"סֹגֶרַת וְּמְסֻגֶּרֶת תֵּשֵׁב הַנֶּפֶש בְּטִירוֹתֶיהָ

וּלְקוֹל תְּרוּעַת הַשּׁיר תִּפּוֹל הַחוֹמָה תַחְתֶּיְהָ".

וכאשר תצלח רוח השיר כן יתהפך רוח השומע אם לאֵבל וקינה או לצהלה ורינה, ואת דברו ישמור בלבו; בין שהוא לאהבת ארץ מולדתו או לאהבת אלהיו; בין שהוא לרומם עלילות נשגבות או לשבח אהבה עזה ונצחת,

ומודעת זאת בכל הארץ מימי דור ודור, כי מסגולת השיר להיות רשום בלב לזכר רב, ולהטות את רוח האדם אל אשר יחפוץ.  יש המחוקקים הקדמונים, אשר כתבו תורותיהם בחרט השיר, ושרו אותם בתוך קהל ועדה.  ודברים רבים מקורות הימים הראשונים נמצאו כתובים דלתות דלתות כשירי נגינות. (ע' 160)

העושה חסד אין לו להוחיל, כי המקבל יכיר לו חסדו, אם לא היה לו כל חפץ לקבלו.  כי ישאל עולל פת לחם הוא איננו רעב, ובעוד לא ידע את מחסורו נתן לו אביו את שאלתו, העולל ההוא לא יוכל להוקיר את מתן אביו ולא יודה לו על זה.  וכבר התבאר, כי כן הוא בטבע הנפש, שלא תוכל להוקיר מתן הנתון לה, ולא תשיב תודה חלף החסד, אם לא ידעה מתחילה מה חסר לה." (עמ' 156)

 

יא

תרגומו השני היה האפוס הנוצרי האדיר למילטון Paradise Lost שקרא לו בשם "ויגרש את האדם" ויצא לאור בשנת תרל"א (1871)[10].

"גן העדן האבוד" הוא שיר סיפורי, שיר גבורים, המיוסד כולו על המיתוס שבספר "בראשית", איוב, אגדות התלמוד והברית-החדשה.  הוא מעין פירוש פיוטי דמיוני למה שמסופר על בריאת העולם, על אדם וחוה, על הנחש ועל השטן והנפילים.  הוא אליגוריה מפוארה, שמתוכה יוצא מוסר-השכל נוצרי: החטא הקדמוני שחטא אדם בעטיו של נחש מוצא את תיקונו בבן-האדם הנוצרי, בישו ובתלמידיו.  מובן שלא בסיפור המעשה המלבב והמושך כשלעצמו ערכו של אֶפוֹס זה, אלא בחזיונות הנשגבים ובתיאורים הפיוטיים, בדמויות המלאכים הטובים והרעים, שמתגלות בהן חכמת-חיים, עצה ותושיה.  כל פסוק שופע גודל ושׂגב, גבורה ותפארת.  אנו אחוזים בחבלי קסמים ונגרפים עם הפתוס הכבוש וההוּמור הדק, העוטף את האלהים ואת השטן גם יחד.  אנו עומדים מוכּי סנוורים מול עתרת הצבעים  ושלל הרעיונות הפיוטיים.  התבנית הרחבה, האדריכלות הגדולה, הדמיון השוחק והטכסיסים הערמומיים של כוחות האור והחושך לוקחים אותנו שבי.

נקל להבין, שפטישו של זלקינסון מצא כאן את סדנו.  הוא רידד את האפוס הזה מחדש וטבע אותו טביעה עברית מובהקת.  בעצמו של דבר צריך היה להיכתב מלכתחילה עברית, משום שהוא כולו, מראשו ועד סופו, מורכב יסודות ביבליים בצירוף איזה עירוב או פירוש נוצרי מאוחר, שאף מתוכו מזדקרת התנ"כיות.  זלקינסון לא היה צריך אלא להחזירו לשרשו ולהלבישו כתונת-פסים עברית. והוא עשה זאת בכוח גדול ובהצלחה מרובה.  אפשר שפה ושם לא דקדק למסור איזה תג המצוי במקור ולפרקים אף הרשה לעצמו לדלוג, בשעה שנתקל במעצור עצום, על איזו מליצה מקורית; אולם אלה הם ליקויים של מה בכך, הבטלים לחלוטין בעוּבדה, ששום תרגום ללשון אחרת איננו מגיע ולא היה יכול להגיע למעלת תרגומו העברי של זלקינסון.  הם פחותים ממנו לדיוק ולחיוּת ולהוד נבואי. הם העתקות או העתקים, בבואות כהות, ואילו "ויגרש את האדם" הוא עצמו אספקלריה מאירה, מקור שבמקור.  מקומות רבים מבהיקים בחין-יפים העברי רב יתר מן המקור, ואפשר שאילו היה מילטון חוזר ומתרגם מעברית, היו זוכים לנופך של עוז ותפארת.  כמדומה, שמלבד תרגום הברית-החדשה, "ויגרש את האדם" הוא הטוב שבתרגומיו.  עד כמה שהוא עצמו החשיב אותו יש לראות מן האגרת האנגלית ששלח לכריסטיאן דוד גינצבורג ידידו, מומר אף הוא, שחיבר את הספר "המסורה הגדולה".  כאן ניתן רובה של האגרת בתרגום עברי:

"ידידי היקר, בהשלימי את עבודתי הספרותית, הריני מניח לפניך ולפני כל אוהבי שפתנו הלאומית את ה-Paradise Lost בעברית, לשם הוצאת משפט אם עלה בידי לתרגם שירה זו לעברית, או שנכשלתי כרבים אחרים.  אם עבודתי תקובל ותירצה, אם הקורא ירוץ בה והיא תנעם לו אף תטיף לו את לקחה לפי המטרה שהיא הציגה לה, כי אז ייזכר הדבר לטובה, אשר אתה היית האיש, שיזמת את המעשה, החשת את ביצועו וסייעת לפרסומו.  אילולא עידודך, לא היו ההשראה או אהבת השפה העברית בלבד מספיקות כדי להוליכני אל המפעל הזה, הכרוך בעמל וביגיעה.  לפיכך מוקדש ומוגש המפעל הזה לך כפטרונו.

אם כי אמנה עצמי בין ידעי שפת עבר והריני מתרגמו של מילטון, איני מוכשר להעתיק במדויק את השם Paradise Lost שם זה מבטא את הרעיון, כי הספר מתַנה או מתאר מאורעות, שאבדן העדן מהווה את נקודת פסגתם ומשברם.  בתרגומו הגרמני הנאמן של רוזנצווייג, הקורא לו בשםDas Verlorene Paradise"" חסר הרעיון המקורי.  ואף על פי שחפשתי חֵפֶשׂ  מחופש בספרים ושאלתי בעצת מלומדים, לא יכולתי למצוא מלים העולות בקנה אחד עם האנגליות ולקרוא לספר שם מתאים. מילטון עצמו קרא לראשונה את הספר בשם  Adam Unparadised" ", אחר-כך החליף את שמו בשם מתאים יותר "Paradise Lost", ואני שיניתי את שמו כל פעם שפתחתי ספר חדש ודחיתי אותו.  עד שלבסוף הסכמתי להצעתו של הרב ד"ר יֶלניק בבוינה וקראתי לשיר בשם "ויגרש את האדם".  מלים אלה יותר משהן שֵם הן פסוק.  אולם טוב פסוק מתאים משם שאפשר לערער עליו.  ענין זה מעיד על עניותה של הלשון העברית (של השפה הביבלית שהיא ודאי חלק מן הלשון העתיקה) או על חוסר כשרונו של המתרגם או על שניהם כאחד. אולם בעת ובעונה אחת זה מוכיח כמה יגיעות צריך הייתי ליגע עד שהותקנה מלאכה זו – ליצור מחדש שירי גיבורים ראשונים במעלה באמצעות המכשיר העברי השבור.  אך אהה, מי ישים לב למאמצי הגדולים? – – – אף על פי כן לא תצטנן אהבתי לשפת קדשנו ולא תפוג התלהבותי לענין הגדול –  הענין בשביל העם הנבחר ע"י אלוהים.  אם עמלי אינו נראה עכשיו בעין יפה, הוא יוכר בימים הבאים: Paradise Lost לא יהיה אבוד, הוא יאריך ימים וישרת את הדורות הבאים".

קבלת הפנים שנערכה לספר הקלאסי הזה בלבושו העברי היתה אופיינית מאוד למושגי הדור ומדרגתו.  אפילו פרץ סמולנסקין, ידידו האינטימי של זלקינסון, כתב ב"השחר" שלו בקורת, שחציה הסכמה וחציה הסתייגות: "הנה ספר לפני", כותב סמולנסקין, "אשר הרנין את לבי וימלא נפשי שמחה בקראי בו, ועלי החובה להללנו בקהל כאשר הללתיו לנפשי.  ובכל זאת ימאן לבי לדבר על לב קוראי שפת עבר, כי יביאוהו אל ביתם. – – – לבי בל עמי בתהלתי זאת, כי הספר לא לנו הוא.  תוכן הספר הוא להקדיש ולהעריץ אמונת הנוצרים, ועל כנפי שירתו יתרומם לראות, כי אֵל פעל לו בן בטרם חולל ארץ, ויתן המשרה על שכמו לדכא השטן תחת רגליו ולהתם כל עוון וחטאת בהערותו למוות נפשו.  – בכל לב נחפוץ כי ירבו ספרים בסגנון לשונו".

וכך חורז סמולנסקין והולך פסוק של הלל ששוברו בצדו, דיבור של המלצה שאזהרה בצדו.  הוא גם מתח בקורת על השם והציע לקראו: "האדם בהגרשו".  אולם זה היה הגילוי החיובי ביותר; שאר המבקרים שפכו עליו קיתונות של גידופים וחירופים אף התנפלו על אותם הפסוקים שבדברי סמולנסקין, שמשתמע מהם יחס חיובי.  הם הכריזו על הספר כמסית ומדיח ושרפוהו בפומבי.  מטעם זה נעשה יקר-מציאות עכשו.  זלקינסון היה מחלק בעצמו חנם את הספר הזה.  והיו חבורות של יהודים, שהיו באים אליו, מקבלים את הספר ומעלים אותו על המוקד.

חשיבות מיוחדת נודעת ביחוד למכתב אחד, המתפלמס עם זלקינסון בעסקי דת ואמונה.  ממנו אנו למדים כמה גדול היה החשד שהטילו בו וכמה נזהרו מבוא עמו במגע ומשא.  חששו שמא תפול הברה: פלוני אלמוני  מתרעה  (אולי מלשון רעוּת -ח.ס. - או צ"ל: 'מתראה') עם זלקינסון או מסייע במעשיו.  מכאן הבקורת הקטנונית של חופשי מומים, שאינם מגיעים אפילו לקרסולי המבוקר.  אולם הענק הזה היה כבול בשלשלאות והיה אנוס לקבל על עצמו באהבה את הדין או לנסות להמתיקו.

להלן נביא כמה דוגמאות, שרבות כמותן, בספר הכביר הזה, והקורא יקרא וירגיש מה נשגב הקול העברי החזק והבוטח הזה.  אלה הם קטעים מספר מאותו אוצר גדול של שירה.

מה גדולה צהלתו לקראת האור ובוראו, אם כי מילטון כבר היה אותה שעה סגי-נהור, ואולי דוקא משום כך, נאזין לחרוזיו המעודנים:

אוֹדִךָ, אוֹר טָהוֹר, אוִר יָקָר מִמָּרוֹם,

רִאשׁוֹן לְכָל נוֹצָר, פֶּטֶר רֶחֶם הַשָּׁמָיִם!

אוֹ הַאִם אֶקְרָא שִׁמְךָ אוֹ עוֹלָם

חֵלֶק אֱלֹהַּ מִמַּעַל? כִּי אֱלֹהִים אוֹר הוּא

וּבָאוֹר חֶבְיוֹן עֻזֹּו, חֶבְיוֹן עֻזֻּו בָּךְ

קַו נָאוֹר וְנֶאֱצָל מְזִּיו אֲבִי הַמְּאוֹרוֹת!

וְאוּלַי חָפַצְתָּ לְהִקָּרֵא בְשֵׁם נְהַר-דִּי-נוּר

וְּמקוֹרְךָ מִי יַגִּיד? לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ הָיִיתָ,

טֶרֶם נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם! וּלְקוֹל פִּי אֱלֹהִים

כַּלִבוּשׁ הֶעֱטִיתָ אֶרֶץ הַמְגוֹלָלָה בַמָּיִם

וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם בְּצֵאתָהּ מֵרָחֶם,

וְתַּעַל מִבֶּטֶן תֹּהוּ וּמִבֹּהוּ הֲרַת עוֹלָם.

וְעַתָּה פָנֶיךָ אֲשַׁחֵר עַל כְּנַף רְנָנִים,

כִּי נִמְלַטְתִּי מֵחֲצַר מָוֶת אֲשֶׁר שָׁם גַּרְתִּי

וָאֵחַר עַד עָתָּה.  כִּי הִרְחַקְתִּי נְדוֹד

בְּכָל גְּבוּלוֹת חֹשֶךְ וְאֶת שִׁירִי נָשָׂאתִי

לְשֵׁם תֹּהוּ הַקַּדִמֹנִי וְלִילִית אֵם קְדוּמִים,

וְאָנֹכִי נָשָׂאתִי נְגִינוֹתַי לֹא בְכִנּוֹר אֵל נֵכָר,

רַק רוּחַ הַשֵּׁירָה צָלְחָה עָלַי מִשָּׁמַיִם

וַתְּאַלְּצֵנִי לָרֶדֶת מַטָּה וְגַם לָשׁוּב לַעֲלוֹת

בְּדֶרֶך לֹא סְלוָּלה. וְעַתָּה פָנֶיךָ אֲשַׁחֵר

כִּי נַפְשִׁי יוֹדַעַת עֶרְכְּךָ, נֵר הַחַיִּים!

אֲבָל אַתָּה לֹא תָשׁוּב לְשָׁחֵר עֵינַי אֵלֶּה,

הַפּוֹנוֹת כֹּה וָכֹה לִפְגֹּעַ זִיו קַרְנֶךָ,

וְהֵן פוֹנוֹת לַשָּׁוְא וְלֹא תִרְאֶינָה שַׁחַר:

כִּי תְבַלוּל בְּעֵינַי, כָּבָה אוֹרִי כַּמָּיִם

וּמָסָךְ מַבְדִּיל בֵּינֵינוּ.  וּבְכָל-זֹאת שָׁקַדְתִּי

וְלֹא נִמְנַעְתִּי לְבַקֵּר מִשְׁכְּנוֹת בּנוֹת הַשִּׁיר,

עֵינוֹת מַיִם, חֹרֶשׁ מֵצַל וְגִבְעוֹת שֶׁמֶשׁ,

כִּי דָבִקָה נַפְשֵׁי בַּאַהֲבַת  שִׁירֵי קֹדֶשׁ.   (עמ' 66)

והנה תיאור פני אדם וחוה בגן עדנם כפי שנראו בעיני השטן, בארבו להם:

וְהָאוֹיֵב לְדַאֲבוֹן לִבּוֹ רָאָה מַחֲמַדִּים אֵלֶּה:

וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה יְצוּרִים רַבִּים לְמִינֵיהֶם,

אַךְ שְׁנַיִם מֵהֶם עוֹלִים בְּתֹאַר וְתִפְאֶרֶת,

בַּעֲלֵי קוֹמָה וּמִדָּה כְּתֹאַר בְּנֵי עֶלְיֹון,

עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁם וְהוֹד יִשְׂאוּ בְנַפְשָם

וְּפְנֵיהֶם פְּנֵי אֲדוֹנִים הַמּוֹשְׁלִים בַּכֹּל,

כִּי עַל פְּנֵיהֶם יִזְרַח צֶלֶם אֱלֹהִים,

אֱמֶת דַּעַת וָקֹדֶשׁ עִם תֻּמַּת יְשָׁרִים

וּלְאָדָם שֶׁכָּכָה לוֹ הֲלֹא יָאֲתָה הַמֶּמְשָׁלָה

וְהֵם שׁונִים שְׁנֵיהֶם בִּדְמוּת זָכָר וּנְקֵבָה,

לוּ יֶתֶר בִּינָה וְתִפְאַרְתוֹ – כֹּחַ יָד,

הוּא לְבַדּוֹ לַאדֹנָי וְהִיא לַאדֹנָי עִמֻּו.

רֹחַב מִצְחוֹ, הֲדַר פָּנָיו וְרוּם עֵינוֹ

יַעַנוּ וְיֹאמְרוּ לַכֹּל, כִי הוּא הַשַּׁלִיט.

קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרוֹת שׂרֻקּוֹת,

נִפְלָגוֹת בַּחֲצִי קָדְקֳדוֹ וּתְלוּיוֹת עַד הַשֶּׁכֶם.

וּמַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ אֲרֻכּוֹת, קְוֻצּוֹת שֵׂעָר צָהֹב

מְפֻזָּרוֹת כְּשָׂרִיגֵי הַגֶּפֶן בְּלִי עֵרֶךְ וּסְדָרִים

וִיכַסּוּ חֶלְקַת בְּשָׂרָה כְּצָעִיףְ עַד הַטַּבּוּר.

בְּזֹאת נִכֶּרֶת לָעַיִן כִּי נִכְנַעַּת מִפָּנָיו

וְהוּא יִמְשָׁל-בָּהּ בְּנַחַת וְלֹא בְחָזְקָה

כִּי בְאַוַּת נַפְשָׁהּ תִּכָּנַע תַּחַת יָדוֹ

וְּתְמַלֵּא חֵשֶׁק לִבּוֹ בְּבֹשֶׁת פָּנִים וַעֲנָוָה.

רֶגַע תִּתְחַמֵּק מִמֶּנוּ לְהִתְגָּר בֹּו בְּאַהֲבָה

וְרֶגָע  תָּשׁוּב אֵלָיו לֶתֶת לוֹ דוֹדֶיהָ.

גַּם לֹא יָדְעוּ לְכַסּוֹת עֶרְוַת בְּשָׂרָם,

כִּי לֹא נִכְלְמוּ הַתְּמִימִים מִמַּעֲרֻמֵּיֶהם

וְלֹא הִתְבּוֹשְׁשׁוּ מִמְּבוּשֵׁיהֶם כִּי לְכָבוֹד נּוצָרוּ.

וּשְׁנֵיהֶם אֲחוּזֵי יָד הִתְהַלְּכוּ כֹּה וָכֹה

מְחַבְּקִים יָחְדָּיו וּמִתְעַּלְסִים בְּאַהֲבַת דּוֹדִים.

וְצֶמֶד יָפִים כָּאֵלֶּה, נֶאֱהָבִים וּנְעִימִים,

לֹא נִמְצָא מֵעוֹלָם – – – (עמ' 101)

 

אך לא רק מראות אידיליים יודע מילטון-זלקינסון לתאר;  כוחו רב בציורי-מלחמה עזים, כגון מלחמתו של עבדיאל עם אחד השטנים:

 

מִדֵּי דַבְּרוֹ כָּזֶה הֵנִיף בַּעְיָם יָדוֹ

וְלֹא נָתַּן לְוֹ רֶגַע כִּתְנוּפַת עַיִן לְהִזָּהֵר

עַד שׁהוֹרִיד יָדוֹ וְהִכָּהוּ עַלְ הָרֹאשׁ,

עַל צְנִיף תִּפְאַרְתּוֹ, מַכָּה קָשָׁה וְנֶאֱמָנָה.

עֶשֶׂר צְעָדוֹת שָׁב – הָלוֹךְ וְנָסוֹג אֲחוֹרַנִּית,

וְשּׁם מָט וְכָרַע וְלֹא נָפַל עַל אַפָּיו,

כִּי נִשְׁעָן בַּחֲנֵיתוֹ.  כְּרַעַשׁ מִתַּחְתִּיוֹת אָרֶץ,

אוֹ כְפֶרֶץ מַיִם שׁוֹטֵף מִבֶּטֶן אֲדָמָה

יַעְתִּיק הַר מִמְּקוֹמוֹ וְיִתְקָעֵהוּ עַד חֶצְיוֹ,

כֵּן כָּרַע הָעֲנָק וְגַבְהוּת רֹאשוֹ שָׁחָה.

וְהַבּוֹגְדִים רָאוּ וְנִבְהֲלוּ כִּי כָשַׁל גִבּוֹרָם,

וַתַּעַל חֲמָתָם בְּאַפָּם וְחֵילֵינוּ צָהֲלוּ: הֵידָד!

לְאוֹת טוֹב וִישׁוּעָה וְלִבָּם חָפֵץ בַּקְּרָב.

אָז צִוָּה מִיכָאֵל לְהִתָּקַע בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

וְקוֹל הַתְּרוּעָה נִשְׂמַע בְּכָל מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם,

וְכָל מַחֲנוֹת אֱלֹהִים הֵרִיעוּ "הוֹשַענָא" בְּקוֹל.

וגַם מַחֲנוֹת הַצָּרִים לֹא חִבְּקוּ יְדֵיהֶם,

כִּי חֲלוּצֵיהֶם עָרְכוּ לִפְרֹץ פֶּרֶץ

בְּאַף וְשֶׁצֶף קֶצֶף.  אָז שָׁטְפוּ הַמַּחֲנוֹת

אֵלֶּה לִקְרַאת אֵלֶּה בְּשָׁאוֹן, רַעַשׁ וְרֹגֶז

לֹא נִשְׁמַע כָּמוֹהוּ מִיוֹם הֱיוֹת שָׁמָיִם.

מַהֲלוּמֹותְ נֶשֶׁק בְּנֶשֶק, קוֹל רַעַשׁ אוֹפַן

וּשְׁאוֹן רֶכֶב בַּרְזֶל, קוֹל מְהוּמֳה  וֹמְבוָּסה

וְשְׁרִיקוֹת חֵץ יָעוּף כְּזֶרֶם אֵשׁ מִתְלַקַּחַת

בְּכָל קצות הַמַּחֲנֶה.  וְכַאֲשֶר גָבְרָה הָאֵשׁ

וַתְכַס כָּאֹהֶל כֻּלָם כֵּן בָּעֲרָה חֲמָתָם

וַיִלָחֲמוּ אֵלֶּה בָּאֵֶלֶּה מִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה

וַּמַחץ מַכַּת מָוֶת בְּזַעַם וְחֵמָה שְׁפוּכָה.

יְריִעוֹת שְמַיִם רֹעֲשו; וְלוּ אֶרֶץ הָיָתָה

פּוֹר תִּתְפּוֹרֵר וְתִתְנוֹדֵד עַד הַיְסוֹד בָּה.

אָכֵן אֵין פֶּלֶא בַּמוֹרָא הַגָּדוֹל הַזֶּה,

יַעַן כִּי הַלּוֹחֲמִים מֵעֵבֶר מִזֶּה וּמִזֶּה

רִבְבוֹת מַלְאָכִים הֵם גִבּוֹרֵי כּחַ כֻּלָם. – – –(עמ' 164)

 

נוגע עד הנפש הוא המספד שחוה קושרת בשעה שנודע לה, כי נקנס עליה להגרש מגן-העדן בעטיו של חטא:

 

הוֹי אֵד פִּתְאֹם, שֶׁבֶר מַר מִמָּוֶת!

אֵיךְ אֶעֱזֹב גַּנִי וְאֶרְחַק מִמְּקוֹם מוֹלַדְתִּי,

אֵיךְ אֶעֱזֹב כַּרְמִי מְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים,

וַאֲנִי אָמַרְתִּי פֹּה בִּדְמִי יָמֵינוּ נֵשֵׁבָה

וּבְשׁוּבָה וְנָחַת נִוָּשֵׁעַ עַד בּוֹא חֲלִיפָתֵנוּ;

 

וְעַתֳּה אָבְדָה תוֹחַלְתִּי, אֵין תִּקְוָה עוֹד.

צַר לִי עֲלֵיכֶם, פְּרָחִים יְקָרִים, נְעִימִים!

שַׁחַר קַמְתִּי לִרְאוֹתְכֶם וְאֵחַרְתִּי עֲלֵיכֶם בַּנֶּשֶׁף,

כְאֵם גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וָאֶתֵן לָכֶם שֵׁמוֹת.

מִי יִפְקֹד אֶתְכֶם לַעֲרֹךְ מִין לְמִיֵנהוּ,

מִי יַשְׁקֶה כָּל צָמֵא מִמְקוֹר מַיִם חַיִים?

וְאַתְּ, סֻכַּת שְׁלוֹמִי, אַפִּרְיוֹן חֲתֻנָּתִי!

יָפָה עֲשִׂיתִיךְ לְמַרְאֶה, לְרֵיחַ בְּשָׂמַיִךְ טוֹבִים.

אֵיךְ אוַּכל לְעָזְבֵךְ, לְהַרְחִיק נְדֹד  בַּמִּדְבָּר,

אֵיךְ נִשְׁאַף רוַּח עַל אֲדָמָה טְמֵאָה

וְתַחַת מַעֲדַנֵּי מַלְאָכִים נֹאכל שָׁם בְּאוּשִׁים?

(עמ' 309)

 

אלה הם שברירים קטנים מן היהלום הגדול, וכל הרוצה ליהנות מזיו אורו על כרחו ילך אצל הספר ויקראנו עד תומו.  אולם גם הפירורים הללו מעידים-מגידים את תהלתו ורוב גדלו של מילטון המשורר ושל זלקינסון המתרגם.

 

יב

בשנת תרל"ד  (1874)  יצא לאור "איתיאל הכושי", היינו תרגום המחזהOthello  לשכספיר.  זה היה בעצם מפעלו הספרותי הראשון, שלא נטפלו לו כוונות מיסיונריות, אלא עשאוֹ לשמו.  ידידיו מוקיריו, ביחוד סמולנסקין, שכשרונו הכביר הבהיק לנגד עיניהם, הפצירו בו לתרום מעתותיו ומכוחו למלאכת התרגום.  והוא נעתר להם והתקין חטיבה של תרגום אמנותי להפליא.  "איתיאל" נתקבל בדרך כלל בהערכה ובשמחה גדולה על ידי קהל המשכילים העברים.  סמולנסקין הקדים פתח-דבר ארוך ונלהב למחזה, שמשפטיו הראשונים הם: "נקמות נעשה היום בהבריטאנים.  הם לקחו את כתבי קדשנו ויעשו בהם כאדם העושה בשלו, העתיקום, פזרום לכל קצות הארץ כמו להם כמה, וגם אנחנו נשלם להם היום פעולתם אל חיקם, כי נקח את הספרים היקרים בעיניהם ככתבי-הקודש, חזיונות שקספיר, ונביאם לאוצר שפת קדשנו.  האם לא מתוקה הנקמה הזאת?"

גם ב"השחר" תרל"ד פרסם בין השאר דברי בקורת אלה: "ישמחו בלי כל ספק כל המבינים שפת עבר וחובביה בראותם את הספר הזה; כי לא לבד כי החזיון בעצמו הוא נעלה ונשגב על כל אשר נעתק עד הנה לשפת עבר, כי מי זה ישוה לחוזה החוזים, לשעקספיר?  עוד זאת כי כל העתקות אשר תמצאנה בשפת עבר עד היום כולן יחד כקוף בפני אדם נגד ההעתקה הזאת.  וכמעט לא נאמין למראה עינינו בראותנו את מעשי ידי שעקספיר, אשר כל המעתיקים בשפות החיות נלאו להעתיקם כמו בשפה צחה וברורה, נעתקים לשפת קודש, ואיש לא יכיר את הספר נעתק,  כל קורא ידמה לקרוא באחד מכתבי הקודש, ובכל זאת שמר המעתיק את דוח החוזה וכמעט לא נטה מדרכו, עד כי ברוב הדברים נוכל לאמר בצדק, כי לא נופלת ההעתקה מן הספר ונעלה במאד מאד על כל ההעתקות בשפות החיות. – - – ואם לכל קורא מבין תגדל השמחה בראותו את הספר הנפלא הזה, הנה תגדל שמחתי הרבה יתר, כי אני העירותי רוח המעתיק לעשות זאת, ותקותי חזקה כי עוד תוסיף ידו לעבוד בכרם שפתנו להגדילה ולהאדירה, כי לו יאתה".

גם "המגיד" משנת 1874 קיבל את הספר בסבר פנים יפות.  אולם בגליון הבא נתקררה התלהבותו וכתב:

"בגליון המגיד נומ' 21 הזכרנו לטובה בבשורת הספרים את החבור "איתיאל הכושי" הנעתק מלשון ענגליש ע"י  י.ע.ס. ולא ידענו מי הוא.  והנה אחד מסופרינו הנכבדים העיר על המעתיק, כי שמו הוא יצחק זאלקינזאהן, שהעתיק גם ספר "גן עדן האבוד" למילטאן, והמיר דת זה זמן רב והוא מיסיאנער ידוע".

נוכל לדמות בנפשנו מה הערה זו הביאה עמה.  העורך התחרט על "שהזכיר לטובה" את מתרגמו של "איתיאל הכושי" וצירף לחרטה זו כרקטריסטיקה קצרה, שהקוראים, וביחוד הולכי-הרכיל שבהם, הבינו את הרמז שבה.  בדיקה זו במיהוּתוֹ של המתרגם וקביעת יחס לתרגום על פי פניות צדדיות, משמשת תעודת עניות לראשי הספרות בימים ההם.  אם אפשר היה לסלוח למקטרגים על "ויגרש את האדם", שרוח נוצרית ממלאת אותו, הרי אין כל צידוק למעשה בלשוּת ממין זה בשעה שהמדובר בעבודה ספרותית טהורה.  ההתנהגות הזאת מכאיבה ביותר כשאנו נותנים את דעתנו על כך, שהמבקרים לא היו ראויים אפילו להיות נושאי כליו של זלקינסון, שקוטנו היתה עבה ממתניהם.

לזלקינסון, כלכל יוצר אמיתי, היו שעות של נפילת-מוחין ושל פקפוק בכוחו ובערך מפעלו.  אותה שעה היה זקוק לעידוד ולהודאה מצד אחרים.  גם לאחר שהביא את תרגום "איתיאל" לידי גמר, עדיין לא היה בטוח, שכדאי והגון הוא להידפס, במכתב שכתב אז לסמולנסקין  מובלט מערך-נפש זה יפה:

"מלאתי רצונך, ידידי, והעתקתי את אטעלא מאנגלית לעברית וגם שמעתי בקולך וקראתי שמו בישראל "איתיאל", הדומה רק במבטא אל אטעלא ולא עתלי, כאשר קראתי לו בתחילה, ואשר הוא תרגומו הנכון.  אך אחרי אשר כיליתי את המלאכה, נפלו פני, כי מדי קראי במקור הספר, כל מאמר ומאמר מצלצל באזני בקול עז והדר, כקול איש חי היוצא מתוך גרונו של שעקספיר; לא כן העתקתי, כי כאוב מארץ תתן קולה ומעפר תשח אמרתי.  ואף כי ידעתי מאד, כי רעיון המחבר העתקתי באמונה ולא נטיתי ממחשבתו ימין ושמאל, בכל זאת רב הדרך בין לשון חיה, היוצאת מפי האדם הגדול בענקים, ובין לשון עברית, אשר יצפצף איש כמוני. אפס לא נעלם ממני, כי האיש המתבונן במעשה ידיו, דומה הוא לאשה, אשר תראה את פניה בראי מלוטש, היא לא תוכל לדעת אם יפה היא או לאף אם לא שמעה כן מפי זולתה.  וכן הוא האיש, אין לו להיות דיין ועד על מעשה ידיו, לא לטוב ולא לרע, כי המשפט לאחרים הוא. ואשר על כן הנני שולח בזה את ההעתקה, ואתה תחרוץ כטוב בעיניך: אם תאמר, כי בריאת בשר היא וגלגול הנפש מענגליש לעברית נעשה כהוגן, אז בידך להוציאה לאור ולהביאה בקהל ישראל; ואם תמצא, כי טעם שעקספיר לא עמד בקנקנה, וריח שפת קדשנו נמר בהעתקתי, הגד לי כן בפה מלא, ואני נכון לאבד מעשה ידי ונתתי את עמלי למאכולת אש, כי למה אני מכניס צפרדעים למצרים והעתקה למחנה העברים? המעט להם העתקות רעות ונשחתות אשר שרצו סופרי ישראל כיאור מדור לדור?  או האין לי מלאכה בעולמי, בלתי להתעלל באשה יפת תואר ולהעיב על יפיה, עד אשר תגעל בה נפש הרואה ונמצא שם שעקספיר מתחלל על ידי. – – – על כן אין לי חפץ להביא ספריו בקהל ישראל בטרם אשמע מפי איש רב ושליט כמוך, כי העתקתי נכונה ומותרת היא לבוא בקהל".

סמולנסקין השיב לו את תשובתו בהקדמה ובפיסקה, שבריינין מביא אותה בשמו (בספרו על פ. סמולנסקין): "כבר הגדתי והשמעתיך, כי אך אתה הוא האיש אשר בידך להביא את היקר הזה אל בית אוצר שפתנו וכבר בקשתיך והתחננתי לפניך כי כה תעשה, כי אם לא אתה תעשה זאת אין אתנו יודע לעשות זאת כמוך".

ואמנם פרי הדר הושיט זלקינסון לדורו ולדורות הבאים.  פרי בשל ורב עסיסים; איתיאל הכושי. הרוח הנכאה השורה על המחזה הזה היתה קרובה, כנראה, לנפשו, משום שהמקומות האלה הם המוצלחים ביותר.  הן אהב מאוד את הצורה האפיגראמית, את המכתם העברי.  לסגנון קצר וחריף זה הוא חוזר פעם בפעם.  וכשניתנת לו הזדמנות וסיבה להשתמש בו, הוא עושה זאת בחיבה מיוחדת. נגדים את הדבר הזה בהביאנו קטע של מקור ותרגומו בצדו.  נושא הדגל יאגוֹ, הנקרא בלשון תרגום בשם דוֹאֵג, מלמד את אדוניו חכמת חיים:

Good name in man and woman, dear my lord,

Is the immediate jewel of their souls.

Who steals my purse steals trash; 'tis something, nothing;

'Twas mine, 'tis his, and has been slave to thousands,

But he that filches from me my good name,

Robs me of that which not enriches him

And makes me poor indeed.

טוֹב שֵׁם לְאִישׁ וּלְאִישָּׁה מִכָּל פְּאֵר וַעֲדִי לְנַפְשָׁם.

הַגּוֹנֵב צְרוֹר כַּסְפִּי, הוּא גוִנֵב עָפָר וְאָבָק:

כִּי כְאֶפֶס וּבְלִימָה הוּא. הַכֶּסֶף הָיָה בְּיָדִי;

וְעָתָּה בְיָדוֹ הוּא, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִידֵי אֲחֵרִים לְפָנַי;

אַךְ הַמַּבְאִישׁ אֶת רֵיחִי, הוּא חוֹמֵס נַפְשִׁי,

כִּי הֶחָמָס לֹא יַעְשְׁרֶנּוּ וְאוֹתִי הִצִּיגַנִי כִּכְלִי רֵיק.

         (עמ' 92)

אין זה אלא דוגמה קטנה, שרבות מאוד כמותה, אולם בה, כבשאר, גנוזות כל המעלות והמגרעות של זלקינסון המתרגם: נאמנוּת לרעיון שבמקור, בהירות ההבעה, צמצום לשוני ברוח התנ"ך מתוך הבלעת איזה גווּן או תג, שבמקור הוא בולט ובתרגום איננו.  כמה מועיל היה הדבר, לקורא ולמתרגמים, אילו הוציאו לאור את תרגומי זלקינסון מקור מול תרגום מתוך הארה מתאימה.  הרבה היינו לומדים מעבודתו ואפילו מדילוגיו והבלעותיו.

מה פשוט ונלבב הוא נאום ההתוודות של איתיאל בעמדו לפני הנשיא והיועצים:

 

שָׂרִים נִכְבָּדִים, שׁוֹפְטֵי צֶדֶק וֶאֱמֶת,

יוֹדְעֵי דָת וָדִין! הֵן אֱמֶת הַדָּבָר:

בַּתְ הַזָּקֵן הַזֶּה לְקַחְתִּיהָ לִי לְאִשָּׁה.

וְזֶה כָּל פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי מִשֹּרֶשׁ וְעַד עָנָף

וְעָוֹן אַחֵר אָיִן. לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי

וּלְדַבֵּר צַחוֹת כִּבְנֵי מְנוּחוֹת שַׁאֲנַנוֹת לֹא יָדַעּתִי

כִּי מִימֵי שַׁחֲרוּתִי, בִּהְיוֹתִי בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים,

עַד לִפְנֵי תִשְׁעָה חֳדֳשִׁים אֲשֶׁר נַחְתִּי בָהֶם,

הִתְהַלַּכְתִּי מֵאֹהֶל לְאֹהֶל לְלַמֵּד יָדַי לַקְּרָב

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְלֹא יָדַעְתִּי דָבָר בָּאֶרֶץ

כִּי אִם שְׁאוֹן כְּלֵי נֶשֶׁק וְרַעַשׁ מִלְחָמָה.

וְלָכֵן לֹא בְחֵן שְׂפָתַיִם בָּאתִי לְהִצְטַדֵּק פֹּה.

אַךְ אִם תִּתְּנוּ לִי פִתְחוֹן פֶּה בְּחַסְדְּכֶם,

אֲסַפֵּר אָרְחוֹת אַהֲבָה בְּשָׂפָה יְשָׁרָה וּתְמִימָה,

לְמַעַן תֵּדְעוּ אֶת הַקְּסָמִים וְאֶת הַלְּחָשִׁים וְהַנְחָשְׁים

סִתְרֵי פְלִיאוֹת הַכְּשָׁפִים, אֲשֶר נֶחְשְבוּ לִי לְאַשְׁמָה

וְאֲשֶׁר עַל פִּיהֶן פִּתֵּיתִי אֶת לֵב הַנַּעֲרָה.

                           (עמ' 22)

מה נוקבים ועזים הפסוקים הקצובים, הפורצים מפי אותילו לאחר שדזדמונה מוטלת רצוחה לפניו והוא מנחש והולך את תרמית-הדמים הגדולה שנרקמה כאן, וכה אמר אטיאנו:

 

רְאֵה חֶרֶב בְּיָדִי

טוֹבָה מִמֶּנָּה לֹא רָאִיתִי עַל יֶרֶךְ גִּבּוֹר.

זָכַרְתִּי אֶת הַיָמִים, אֲשֶר בְּחַרְבִּי זוֹ בְיָדִי

בָּקַעְתִּי לִי דֶרֶךְ בֵּין עֶשְׂרִים פְּגָעִים כָּמוֹךָ,

אַךְ לַשָׁוְא אֶתְהַלֵּל עַתָּה, כִּי נֶהְפַּךְ הַגַּלְגַּל

וּמִי יָשִׁיב תְּקוּפָתוֹ?  אַל תִּירָא מִפָּנַי

וְחַרְבִּי אַל תְּבַעֲתֶךָ. הֵן בָּאתִי עַד קִצִּי;

פֹּה הוּא גְבוּל חֶלְדִּי, פֹּה הַחוֹף לָאֳנִיָּתִי,

וְלָמָּה זֶּה תֵחַת מִפָּנָי? גַם מִתְּנוּפַת קָנֶה רַךְ

יִסּוֹג אִיתִיאֵל לְאָחוֹר – אַך אָנָה אֲנִי בָא?

אֵיך אֶרְאֶה פָנַיִךְ, זְעוּמָה, שְׁדוּדָה, אֻמְלָלָה.

פָּנַיִךְ לְבָנִים כַּשֶׁלֶג וֱבְשָׂרֵךְ קַר כַּקֶרַח.

כַּאֲשֶׁר נַעֲמֹד בַּמִּשְׁפָּט, הֲלֹא לְמַרְאֵה עֵינַי

אֶתְנַפֵּל מִשָּׁמַיִם שְׁאוֹלָה, בֵּין מַלְאָכִים רָעִיְםְ.ְ

אֹרוּר אַתָּה, עֶבֶד נוֹכֵל ! זֶה עוֹכֵר נַפְשִׁי ! –

בּוֹאוּ שְׂעִירִים וְשֵׁדִים, הַכּוּנִי, גִּזְרוּנִי לִגְזָרִים

לְבַל אַבִּיט שָׁמָּה אֶל מַחֲמַד עֵינִי.

תְּנוּ בְּשָׂרִי בְּגָפְרִית בּוֹעֵרָה, זְרוּ אֶפְרִי לְרוּח

וְהוֹרִידו אֶת נַפְשִׁי לְנַהֲרֵי נַחֲלֵי אֵשׁ –

אָסְנַת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי? אָסְנַת, אָסְנַת, אָסְנַת! –

 

יג

בשנת תרל"ו (1876) פרסם זלקינסון בוינה תרגום קטן בשם "בן-קוהלת".  במקור נקרא הספר בשם Urania  והוא שיר-הגות נוצרי למשורר הגרמני כריסטוף אוגוסט טידגה.  המשורר פורש כיריעה שאלות של דת ואמונה, ספקות ותהיות, טענות ומענות כלפי הנהגת העולם ומידות הבורא.  הוא משלב תורתו של קאנט ולאחר שהביא גם דעות מימינים ומשמאילים, הוא הוכיח את מציאות השם והשגחתו, את השארת הנפש ואחריותה.  השירים כתובים בשפה נמלצת וברוח נוצרית מובהקת.  ומכיוון שיש דמיון מה בין השאלות שדורש אליהן קוהלת ובין הפליאות והאיבעיות הנדרשות ב"אוראניה" קרא זלקינסון לספר "בן-קוהלת".  זלקינסון עצמו לא העריך הרבה את הספר הזה כשלעצמו, אדרבה, במכתבו לרב אחד, כנראה הרב יֶלניק, הוא מדבר בערכו הפחות של הספר מפני ש"הוא בא בגבורת המופת", כלומר מוכיח את מציאות השם בלהטי דברים, על כן "אני אומר, כי לא מפי הגבורה היא".  כי עקרי הדת הנמצאים בתורת משה, לא בחכמת אנוש הוקמו ולא במופתי הגיון יסודם, כי אם בדבר אדוני נעשו וברוח פיו הם עומדים.  אולם "אוראניה" היה ספר נפרץ ונקרא ע"י יהודי אוסטריה וגרמניה, עד כדי כך, שהרב ביקש מאת זלקינסון לתרגם אותו לעברית.  הוא נענה לו ותרגם חלקים ממנו.  ובלי ספק היו לו לזלקינסון גם כוונות מיסיונריות בתרגום הספר הזה ובעיקר בבחירת הפרקים.  המכתב הערוך לרב מכיל כמה וכמה דברי פולמוס על הברית החדשה והישנה, שאינם ענין לכאן.  אולם אותו קטע, המדבר על ערך הספר ועל אופן תרגומו, יש בו כדי להטיל אור נוסף על אישיותו של זלקינסון ולכן ראוי הוא שנביאו בזה:

"– – – את הספר אוראניא קראת בימי נעוריך ומצאת דבריו טובים ונכוחים, ולא שמת לבך אל הסופר, כי בעל ברית אחרת הוא.  ואני בבואי לראות פניך לא אמרתי לי: "מה לי ולָך, לך אל נביאי ברית החדשה"ף כי אם קבלתני בסבר פנים יפות וגם אמרת לי, כי טובה אעשה לבית ישראל אם אעתיק להם את הספר הזה, ולא זכרת כי קיר האמונה מבדיל בינינו; אות הוא לי, כי נעלית מאחיך הרבנים, האומרים, ספר תורה שכתב מין ישרף. – – – ומה אתה דורש היום?  כי אם לעורר לב בני ישראל, להתנער מעפר, לרחץ בשרם מעבטיט, לנתק חבלי השוא, ולפרוק את העול הקשה, אשר הכבידו עליהם רבניהם חסרי טעם מרוב ימים ושנים.  ובעקבותיך אלה הנני הולך גם אני; אף כי רם אתה ואני שפל בעיני ישראל; אתה דורש ברבים למאות ולאלפים ואני קורא לאחד מעיר ולשנים ממשפחה, בכל זאת המרבה לא יעדיף והממעיט לא יחסיר, ובלבד שיכוון את לבו לשמים.  ומלבד כל אלה, עוד יש קשר אחד חזק ונאמן, המחבר אותנו, הוא הקשר והברית, אשר עשינו ונשבענו שנינו לאהוב את שפת קדשנו, להחיותה ולהאדירה כפי אשר יהיה לאל ידנו.  ובדבר הזה איני נופל ממך, אדוני, כי גם אני כבדתיה ואהבתיה כאם מנעורי, וגם העמדתי תלמידים שונים, אשר יהיו לכבוד לי.  כל כן אמרתי אקדם פניך בפרי בטני זה, אשר בעוצב ילידתיהו, למען תברכהו נפשך".

ביחוד ראויים להשמע הדברים שהוא מספר על ליבוטיו בשעת מעשה התרגום ומביע את דעתו על ערך הספר ומחברו:

"על דבר מלאכת ההעתקה, הנני מגיד מראש, כי לא נעשתה כמשפט, וגם כמעט שם העתקה לא יאות לה.  כי בראותי את הספר בתחילה וקראתי בו השיר הראשון, מצאתי, כי המחבר לו יתרון בתפארת הלשון ונועם המליצה החיצונית, מאשר לו כוח ועוז ברעיון הפנימי ורוח השיר, כי דברותיו נאוו מעשתונותיו וּברוֹ יפה מתוכו. וספר כזה, בדרך כלל, אין טוב להעתיקו ללשון אחרת;  אך יען כי יסודו אמת ואמונה ושורש ברכה נמצא בו בקרבו וגם למלאות רצונך חפצתי, העתקתי את השיר הראשון לא לפי מלות המליצה הגרמנית, כי מליצה גרמנית לחוד ומליצה עברית לחוד. גם למען עשות מטעמים לקורא העברי כאשר אהב, לא חדלתי פעם לקצר הענין מעט ופעם להאריך, פעם להחליף המליצה החיצונית ופעם אף להחליף בכוונה הפנימית.  אכן, חפץ המחבר בכללו היה תמיד לנגד עיני ומן הדרך אשר בה הלך, ממנה לא נטיתי, בלתי במקום צר נטיתי למשעול אחת הנה ואחת הנה.  על כן אם השיר הראשון אקרא לו בשם העתקה, עוד לא חטאתי בשפתי, אך כאשר צעדתי הלאה לעשות מלאכתי ולכלותה, החילותי לקצוֹת בשירי האשכנזי הזה, כי טעם מליצתו אשר היה מתוק לחכי בראשונה כצפיחית בדבש, נהפך לי לזרא, עד אשר יצא מאפי.  פעם מצאתי  בכוסו מים מתוקים לרוב ואין די יין חזק מהול בם לחזק את לבי, ופעם באתי לגנו ומצאתי שושנים ונצנים יותר מדי אך אין אשכול לאכול.  כמה פעמים ניחמתי, כי לקחתי את המלאכה הזאת בידי, כי לכבוד לי, אמרתי בגאותי, להיות מעתיק למשורר כמוהו.  כי אף אם חרוזיו יזהירו בכסף וטוריו תורי זהב, בכל זאת הצואר אשר עליו הם תלויים, אינו בריא אולם.  סוף דבר, אהבתי לאוראניא אזלה לה ואהבתי לשרת בבתי עֵבר עומדת במקומה.  על כן לא נסוגותי אחור, כי חסתי על המלאכה אשר עשיתי עד הנה ככלי שלא נגמר.  ובכן עמלתי ויגעתי פעם כמעתיק בתים מיסוד הספר ופעם כבונה בתים משלי, וכאשר פגשתי בדברים או במשלים הזרים לשפתנו, או בדברים שלא מצאתי בם חפץ, דלגתי עליהם בקפיצה אחת, כי קל לקפץ על דבר זר וקשה מהעתיק אותו. – – – ובכל זאת רבים יהגו בספרו, כי יתענגו על צחות מליצתו, וגם מצאו בו דברים טובים ונחומים.  אחלי !  כי גם מעשה ידי יתן נחת להוגים בו".

לפי הודאת בעל הדין עצמו אין זה תרגום במובן המקובל.  שלא כבספרים אחרים נהג כאן מידה של קלות-יחס למחבר, "חתך אברים והוסיף אבר משלו".  כוונתו היתה לתת לקורא העברי שיר על טהרת הלשון העברית.  ולא הצניע מאתנו את העוּבדה, שפרקים אחדים עיבד, תיקן ושכלל.  ואנו מחזיקים לו טובה על גילוי לבו, המתבטא בהוּמור רב בפסוק דלקמן: "מכל אלה תראה אדוני הנכבד, כי בן-קוהלת הוא לא חיה ולא בהמה, לא העתקה ולא חיבור חדשף כי אם כּוֹי או בריה בפני עצמה".

בריה בפני עצמה – זוהי הגדרה המכוונת יפה לאופיו של ספר שירים זה.  בריאה שירית חדשה, שיש בה אברים מרהיבי עין וצלילים נעימים לאוזן, ברא זלקינסון בשבילנו.  אם במקור עודפת המליצה על התוכן, הרי בתרגום הועמק התוכן בזכות המליצה העברית היפה, המעלה עמה רמזי רעיון וזכרי-רגש מקודשים, שמקורם נעוץ במקומות אחרים.  זלקינסון הוא צנא מלא ניבי מסורת וביטויי אמונה, והם מבצבצים ועולים בכל זיוום והדרם בשעה שעליו ליתן מבע לרחשים ולהגות לב כיוצא בהם.  בתוך כור נפשו היו מִתְהַתְכִים  רגע כמימריה כל היסודות הלועזיים  של מחשבה או הרגשה והם יוצאים צרופים ולבושים מלבוש עברי צח ומתאים.

חרוזי בן-קוהלת מהדהדים בלב הקורא כלאחר מקרא בפסוקי קוהלת.  קוהלת ואיוב ותהלים.  הם בלתי נשכחים כמותם ומרווים כמותם;

 

כָּלְתָה נַפְשִׁי לָבוֹא בְסוֹד אַרְמון הַטֶּבַע,

וּלְהַשְׂכִּיל תַּכְלִית הַבְּרִיאָה כָּל הַיּוֹם עֵינִי נָשָׂאתִי.

זֹאת חָקַרְתִּי דָּרַשְׁתִּי, עַל אַחַת שֶׁבַע

וְאֵין  נֵר לְרַגִלִי, אֵין אוֹר לִנְתִיבָתִיִ

 

הֲדֶרֶךְ אֱלֹהִים זֹאת , אֹרַח אָב לְבָנָיו ?

כִּי יָצַר אֶת הָאָדָם, לְבַקֵּש אֱמֶת בִּעוֹלָמוֹ

וְאַחֲרֵי כֵן יַעַזְבֶנּוּ, כִי יַעֲטֹף מִלְּפָנָיו ?

יִתֵּן גִּבִיעַ לַצָּמֵא וְיִקָּחֶנוּ, טֶרֶם נָגַע בִּשִׁפָתָיו.

 

אֱלֹהִים, אֱלֹהִים ! – מָתַי עָדָיו אַגִּיעַ,

הִנְנִי סוֹבֵב בַּחוּץ וְנוֹדֵד לְשַׁחֵר עִקְּבוֹתָיו

בְּהֵיכַל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, תַּחַת חֻפַּת הָרָקִיע,

לְמַעַן יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּוֹ וִאֶשְׁתַּעֲשֵׁע בְּתַנְחוּמוֹתָיו,

אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי בַדֶּרֶך וְרַגְלִי בָצְקָה מִדֶּחִי

וָאָשׁוּב לִזְרוֹעוֹת הַטֶּבַע, בְּדִמְעָה עַל לֶחִי.

 

זָעַקְתִּי אֶל הַכּוֹכָבִים: עַד מָתַי תִּשׁקֹטוּ ?

וְאַנְחוֹתַי הִמְלַטְתִּי בְקָרְאִי: אֵיכָה, מַדּוּעַ וְלָמָּה ?

וְאֵין עוֹנֶה לְשַׁוְעָתִי, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ,

דּוּמָם יַבִּיטוּ בִי וְהַלַּיְלָה כְּרָחֵל נֶאֱלָמָה.

 

בָּדָד נָדַדְתִּי בַלֵילוֹת, בְּאַחַד הָעֲמָקִים,

וְרוּחִי יָשׁוּט כָּאֳנִיָּה בְּלֵב מַיִם אַדִּירִים;

מִי יְבִינֵנִי הַמִּכְתָּב, חָרוּת על פְּנֵי שְׁחָקִים ?

הַכְּתָב מַעֲשֵׂה יִדֵי אָמָן וְהַפִּתּוּחִים נוֹצְצִים כַּסַּפִּירִים.

(עמ' 4)

 

ולהלן הוא שר נוגות:

הָעוֹלָם סֵפֶר חָתוּם, מִי יִקְרָא אֶת הַסֵּפֶר ?

וְהָאֱמֶת דַּקָּה וְזַכָּה, אֵיךְ יִרְאֶנָּה עָפָר וְאֵפֶר ?

רַק צִלָּהּ נִרְאֶה, הַנָטוּי על שִׂדֵה תְבוּנָה,

וְרוֹאֶה פָנֶיךָ הוּא לְבַדּוֹ, אֲשֶׁר אֵין לוֹ תְּמוּנָה.

הוּא צוּר הַיְצוּרִים מִמֶּנוּ חֻצְּבוּ כֻּלָמוֹ,

הוּא צוּר הָעוֹלָמִים, אֲשֶׁר אֱמֶת חוֹתָמוֹ

(עמ' 24)

וַאֲנִי מִקֹּצֶר רוּחַ, מִמְּגֵנַּת לֵב אֶצְעָקָה;

מַה לִּי חַיֵי עוֹלָם, מַה לִּי יָמִים וְשָנִים ?

אַיֵה צוּרִי וְסַלְעִי, אַיֵה אֱלֹהֵי הַצְּדָקָה ?

מָגֵן וּמַחֲסֶה אֵין לִי וְהַמִּלְחָמָה מֵאָחוֹר וּמִפָּנִים,

אֵין אֱלֹהִים – צָעַקְתִּי, בָּנָיו אֵינָם בָּנִים.

(עמ' 25)

מִי יִכְלָא רוּחִי, מִי יְקַצֵּץ כִּנָפֶיהָ

לְבַל תָּעוּף לַמָּרוֹם, לְבַל תָּשוּב לֵאלֹהֶיהָ,

גאוֹן וָהֶבֶל יִלְעֲגוּ לִי, יִשֲׁאלוּ אֱלֹהֶיךָ אַיֵּהוּ ?

וְאָוֶן נִצָּב לְשָׂטָן לִי כִּשְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח,

לֵאמֹר, תּוֹחַלְתִּי נִכְזָבָה וַעֲבֹודַת אֵל לָטֹרַח

וְאֲנִי בַּאדֹנָי אֲצַפֶּה, לִרְאוֹת אוֹתוֹ וְאֶת  נָוֵהוּ.

(עמ' 42)

 

והנה שירי תנחומים ופתרון:

כִּי יֵשׁ שַׁבָּת לָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָה מְלַאכְתּוֹ,

אֶל הֵיכַל מַלְכּוֹ יָבוֹא וְיָשִׂישׂ עַל מַמְלַכְתּוֹ,

אֹדֶם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יִרְאֶה וְלֹא הַלְבָנָה כַּכָּסֶף,

אֲדֹנָי הוּא שִׁמְשׁוֹ, אוֹר לֹא יֵאָסֶף.

(עמ' 50)

 

אָכֵן יֵש אֲדֹנָי ! מְעוֹנוֹ בְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים,

הִנֵּה קַרְנֵי הוֹדוֹ עָבֵי שְׁחָקִים יָפִיצוּ,

אֶרֶץ לָבְשָׁה יֶשַׁע וְשָׁמַיִם פָּנִים חֲדָשִׁים,

וְקוֹל קוֹרֵא לַשְּׁבוּיִם צְאוּ, לִישֵׁנֵי עָפָר – הָקִיצוּ !

(עמ' 32)

 

בין השירים תמצא חרוזים, המעלים בזכרוננו חרוזים משובחים אצל הגדולים שבמשוררי ימי הביניים.  כאלה הם, גם בתוכנם וגם בבנינם, החרוזים דלקמן:

וְהַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי, הוֹסִיף וַיַעֲנֵנִי בֶחָזוֹן;

אֵיךְ לֹא תִבְטַח הַנֶּפֶשׁ בְּמַלְכָּה וֵאלֹהֶיהָ ?

הֶמֵּכִין לָעֵשֶׂב מָטָר וּלְכָל בָּשָׂר מָזוֹן

לֹא יָכִין מִחְיָה לַנֶּפֶשׁ אַחֲרֵי שִׁלוּחֶיהָ ?

הַיוצֵא מִשִּׁלְיַת אִמוֹ, בּוֹכֶה עַל תְּמוּרָתוֹ

וְאֶרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם מָצָא, תַּחַת רֵחֶם הוֹרָתוֹ,

וְהַנֶּפֶשׁ לְמוֹעֵד צֵאתָהּ, תִּירָא עֲלוֹת הַשָּׁמָיְמָה,

תִּזְכֹר אֵת הַקִּשּׁוּאִים וְתִבְחַר לָשׁוּב מִצְרָיְמָה.

זְכֹר מֵאַיִן בָּאתָ וְצוּר יְלָדְךָ אַל תֶּשִׁי,

נַפְשְךָ לֹא תֹאבַד וְלֹא תִהְיֶה עֲזוּבָה,

שִׂמְלָה בָלָה תִּפְשֹׁט וְתִלְבַּשׁ בַּד וּמֶשִׁי,

אֱלֹהֵי הָאַהֲבָה חַי וְעִמּוֹ תִחְיֶה הָאֲהוּבָה.

                                                                (עמ' 55)

יש רצון לחזור ולהעתיק בפשטות את כל השירים הטובים בספר הזה, שחוברו בהם רוך-רגש ותפארת-ביטוי, הלך נפש דתי נרגש ושלו, תשובה ופתרון.  רשאים אנו לראות ב"בן-קוהלת", גילוי שירי מקורי, שכן לפי הודאת עצמו הוא נהג בתרגום זה "כבונה בתים משלו".  היינו הביע בחרוזים אלה את המיתו הדתית שלו בלי להזקק למקור.

ולפלא ייחשב הדבר, שבימים ההם נדפסה בקורת חיובית, אם כי מסתייגת, על בן קוהלת.  ב"מגיד משנה" תרל"ט כתב רש"ל מכתב ספרותי, ובו הוא מעריך את בן-קוהלת:

"אחד ואין דומה לו בין המעתיקים האלה הוא המעתיק את הספר "ויגרש את האדם", "איתיאל הכושי", "רם ויעל" וּמחברת "בן-קוהלת", העתקת השיר "אוראניה" אשר המליץ האשכנזי טיעדגע, היא המחברת אשר עליה אשים הפעם דברי. – השיר הזה יסודתו באמונה, כי רק על זה נוסד להביא דעות שונות מאת מאמינים וממאנים להאמין.  ויפה עשה בקראו לו "בן-קוהלת", כי לו נאה.  – – – אדמה, כי החרוזים המעטים האלה דים לתת להקורא מושג, באיזה אופן נכתבה המחברת הזאת וסגנון לשונה. – אך אחת לי להודיעך, ידידי הקורא.  הספר הזה אשר מטרתו לחזק את מוסדי האמונה נכתב מאת נוצרי וגם מעתיקו נוצרי הנהו, שהיה יהודי מלפנים, אשר על כן בעוד אשר הראשון כתב מה שכתב לתומו לבני אמונתו מבלי שום נטיה צדדית, כוון המעתיק לדבר אחד כמו שנודע כבר דרכו.  – – –לחרוץ משפט על אודות מעשהו זה אך למותר.  ובכל זאת עלינו להודות להמעתיק הזה, כי הפליא לעשות בהעתקותיו וגם ספרו זה טוב מאד עד להפליא, אשר על כן אנחנו הקוראים נברר את האוכל מתוך הפסולת.  – – – ועל דברים הבלתי טובים בעינינו, שנמצאו בו נאמר: נוח היה לנו שלא נדפסו משנדפסו.  עכשיו שנדפסו יהיו בטלים ומבוטלים...".

הכעס המבצבץ מדברי המבקר בעל כרחו, נתעורר בגלל פסוקי השירה האחרונים שבספר, המהללים את ישו.  המשכילים הללו האמינו לפי תומם, שאפשר ליטול את הספר הנוצרי של טידגה, ולהשמיט מתוכו את מה שאינו ברוח ישראל ולהגיש לקוראים העברים שירה על טהרת היהדות וההשכלה. לקרוא שירה נוצרית נעלה בלא בדיקת ציציות, עד כדי מדרגה כזו לא הגיעו משכילי הזמן ההוא.  הואיל והחפוש אחרי המגמתיות בספרות ואחרי המוסר-השכל והלקח-היוצא לנו, היה טבוע בדמם.  היופי לעצמו לא היה כדאי אם לא נתלוותה לו גם מטרה צדדית או עיקרית.    אעפי"כ ניתן לציין, שבן-קוהלת הבקיע לו דרך ללב הקורא העברי והשפעתו היתה גדולה על כל הסופרים העברים, וביאליק הודה בכך לפני אחדים מבני דורו[11].

יד

המחזה "רם ויעל" (Romeo and Juliet) לשכספיר יצא לאור בשנת 1878 או בתרל"ח למניננו.  אותה שעה כבר היה זלקינסון ידוע לתהילה בתרגומיו הקודמים ורבים היו מוקיריו, ויותר מהם – מנאציו ומחרפיו.  ניתן לשער, שעצם כשרונו והצלחתו במלאכת התרגום עוררו עליו חמת רבים, שנאחזו במיסיונריותו כבאמתלא נוחה.  הוא, שהוקיע את ההעתקות הגרועות ואת המעתיקים הגרועים אשר שרצו אז מאוד, מן ההכרח היה שיגלגל עליו את שצפם וקצפם.  ולפי שלא יכלו להזיק לו או להתחרות עמו ולסיג את גבולו ע"י מלאכה מתוקנת ומעולה, הלכו בדרך של אכילת קורצא והבאשת שמו.  בת קול של אותה מערכה, אשר גם סמולנסקין היה שותף פעיל בה, מנהמת מן הקדמה של סמולנסקין למחזה:

"את דעתי שאלתני על אודות העתקת המחזה הנפלא ראמע ויוליה, שיר השירים לאהבה כאשר כנוהו יודעי טעם, ואשר אתה בטוב טעם שנית שמו לרם ויעל, למען גם שם עברי יקרא עליו, אחרי אשר בלבוש עֵבר אשר הלבשתו לא יכירהו איש כי לא ידי עברי כוננהו, ידי עברי המדבר בשפת חוזיו ומפליא לעשות כמוהם בניבו; את דעתי תשאלני ואותה הלא לך לדעת גם בטרם תשאלני, כי לא נכחד ממך, כי אעריץ את שם החוזה הנעלה, יותר איתיאל ורם ויעל ויתר חזיונותיו (אשר אני תפילה, כי יזכו גם המה להיכתב עברית). – – – ותחת לברך אותך על פועל כפך ואותי על אשר עוררתיך לפועל היקר הזה, התמלאו יחד עלינו וישימוך אותך ואותי למשל, כמו לא שוּחָה עמוקה חפרנו יחד לעמנו ובה יפלו ולא יקומו האבות והבנים יחד.  ואף אלה אשר אבדה האמונה ונכרתה מלבם, אף המה אחזו בקרדום האמונה לחפור בו עפר ולעפר לעומתנו.  ונהי יחד כחוטאים, ומה איפוא אוסיף להביא עצים ולהגדיל המדורה? – – – אותך יציבו למטרה לחציהם, כאשר קצרה ידם למצוא מגרעות בפעלך, לכן יבקשו מומים בך".

עדות ברורה עד מאוד.

בתרגום זה אנו מוצאים פה ושם שינוי בסגנונו הפוריטני של זלקינסון.  כאן הוא מתיר לעצמו בשעת הדחק להשתמש במלה או בצירוף-מלים, שאינם על טהרת התנ"ך ולא כלום.  בדרך כלל נתקל המתרגם בקשיים חמורים המיוחדים למחזה זה; הואיל ומרובה בו היסוד של לשון עממית והמונית, לשון-רמזים שוּקית, שהמקפיד הגדול זלקינסון לא היה יכול להתגבר עליהם.  כמה מן המקומות האלה תורגמו על ידו בהצלחה ואילו אחדים מהם היה אנוס להשמיט, כפי שהוא עצמו מודה:

"המוקש סגר עלי בגדר ולא נתנני לעבור בשנים שלושה מקומות, עד אשר אמרתי בלבי, בכל מקום אשר לא יתנני לעבור בו, כי אין לפרוץ הגדר, אז אתנשא אדלוג ואעבור עליו.  ובכן דלגתי על המקומות אשר לא מצאתי בהם דרך פתוחה לפני.  והפגע הרע הזה אשר גדר בעדי, הוא מריות, מערקוּטיא, נער חרוץ מגדולי הארץ.  אשר יד לו בחכמה ובדעת ובלשונות זרות, רק אוהב לצון הוא ולעגו ישפוך על כל הקרב אליו, כי באהבתו את הצחוק בין אוהב לאויב לא יכיר".

במחזה הזה הוצג לפני בעיה חדשה, שלא ידע אותה בתרגומיו הקודמים.  מאֶרקוּטיא זה מנבל את פיו ואינו עוצר בלשונו.  אולם זלקינסון לא רצה בשום פנים להגיה את שכספיר או את גיבוריו ולטהר שפתם.  לפי-כך הקדים דברי סניגוריה על עצמו ועל שכספיר והסביר על שום מה לא השמיט את המקומות האלה.  ציטטה זו כבר הובאה בפרק ט'.  אפשר שגם מעשה זה הרגיז כמה סופרים משכילים, שלא הורגלו בכמו אלה והם ראו בכך חילול כבודה של הלשון העברית.  אולם אם המקומות קשי-התרגום האלה יצאו מקוטעים ופגומים, הרי שאר חלקי המחזה, כלומר, רובו הגדול, הולבשו מחלצות עבריות מרנינות לב.  מין נסיוב תנכי הוצק באברי המחזה הזה, שחיזקם וליכדם ונעשו בריה שלמה ומקורית.  מצויים בו כמה פרקי ליריקה מעולה, שקריאתם מעלה בנפשנו המיתם של פרקי שיר השירים ותהילים.  נקרא נא דברי רם בשעה שיעל נשקפת אליו בעד החלון והוא מתאר את יופיה:

 

אַךְ מָה הָאוֹר הַהוּא שָׁם בְּעַד הַחַלּוֹן יִבָּקֵעַ ?

קוּמִי אוֹרִי, שִׁמְשִׁי, וְהַלְבָנָה לֹא תַגִיהַּ אוֹרָהּ,

מִקֵּנְאָתָהּ בְּיָפְיֵךְ נְכֵאָה הִיא וּפָנֶיהָ יֶחֱוָרוּ.

כִי אַךְ מִקִּנְאָה הִיא מְלֵאָה בֶהָרוֹת יְרַקְרַקּוֹת.

לֹא כֵן אַתְּ, כִּי כֻלֵּךְ יָפֹה וּבָרָה –

זוֹ הֵיא רַעְיָתִי: זוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי!

מִי יִתֵּן וְגַם הִיא תֹּאמַר: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. – – –

אֵין זֹאת כִּי אִם שְׁנֵי כוֹכָבִים נוֹצְצִים,

אֲשֶׁר שִׂיחַ וְשִׂיג לָמוֹ, בִּקְשׁוּהָ לַעֲמֹד בִּמְקוֹמָם

וּלְהָאִיר בֵּשִׁתֵּי עֵינֶיהָ, עַד אֲשֶׁר יֹשׁוּבוּ לִמְסִילּוֹתָם.

מַה נָּאוָה הַתְּמוּרָה הַזֹּאת ! עֵינֶיהָ מְאִירוֹת בָּרָקִיעַ

וְהַכּוֹכָבִים תְּקוּעִים בְּרֹאשָׁהּ.

(עמ' 45)

ויעל אף היא מפארת ומרוממת את רם:

הָאַהֲבָה מֻכָּה בְּסַנְוֵרִים וְהַלַּיְלָה לָהּ יָאֲתָה.

לָכֵן אֵלֶיךָ לַיְלָה אֶקְרָא, לְהוֹרוֹת לִי דֶּרֶךְ נָשִׁים,

כִּי כְאִשָּׁה שְׁחוֹרָה וְנָאוָה הִנְּךָ מָלֵא דַעַת – – –

בּוֹא אֵלַי הַלַּיְלָה, בּוֹא אֵלַי, רָם בְּחִירִי,

אַתָּה אוֹר זוֹרֵחַ, אַתָּה שִׁמְשִׁי בְחָשְכִּי,

כַּשֶׁלַג עַל גַּב עוֹרֵב כֵּן תָּנוּחַ עַל כַּנִפֵי לָיְלָה.

בּוֹא נָא, לֵיל חִשְׁקִי, וְהָבֵא לִי אֶת רָם,

וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא יוֹמוֹ וְנִסְפָּה –  נַתַּח אֹותוֹ לִנְתָחָיו

וְהַנְּתָחִים תִּתְקַע בְּגַלְגַּל וְיַזְהִירוּ כַּכּוֹכָבִים בָּרָקִיַע.

וּמִיוֹם הַהוּא וָמַעְלָה כָּל בְּנֵי הָאָדָם

לַיְלָה מִיוֹם יֶאֱהָבוּ, כִּי יָשִׂישׂוּ בֵכוֹכְבֵי אוֹר

וְלא יִשְׁתַּחֲווּ עוֹד לַשֶּׁמֶשׁ, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.               (עמ' 89)

ומה רוגשים החרוזים המתמלטים מפי יעל בשעה שהאומנת מספרת לה, כי רם אהובה רצח את אחיה.  רגע קט היא מאמינה באשמתו ומפיה פורצים דברים מתלהמים:

הוֹ, לֵב תַּנִּין וְהַפָּנִים פְּנֵי אִישׁ חֲמוּדוֹת.

מִי רָאָה מְאוּרַת צִפְעוֹנִי בְּתַבְנִית הֵיכָל כִּגְוִיָתְךָ?

אַכְזָר יְפֵה עֵינַים, צַר וְאוֹיֵב בִּדְמוּת פְּנֵי מַלְאָךְ,

עוֹרֵב בְּנוֹצַת יוֹנָה, זְאֵב טוֹרֵף בְּעוֹר כִּבְשָׂה,

חַיָּה רָעָה מִיַּעַר בְצֶלֶם פְּנֵי אֱלֹהִים.

הֶפֶךְ אַתָּה לַלֵּבָב מַאֲשֶׁר תִּרְאֶה לָעֵינָיִם,

קְדוֹש אֲדָנָי מִחוּץ וְתוֹכְךָ שִׁקוּץ מְשֻוֹמֵם.

אֵיךְ לָקַח הַצוּר עָפָר מֵאַדְמַת גַּן הָעֵדֶן

וַיַפְלִיא לַעֲשׂוֹת גְּוְיָּתְךָ כְּחוֹתַם תָּכְנִית לְהִתְפָּאֵר,

וְאַחֲרֵי כֵן נָפַח רוּחַ מֵעֵמֶק רְפָאִים –

מִי רָאָה סֵפֶר מָלֵא דִּבְרֵי בָּלַא

בְּמִטְפַּחַת זָהָב וְרִקְמָה?  אֵיךְ בְּמִגְדַּל עֹז,

 בְּהֵיכָל כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד, תֵּשֵׁב מִרְמָה כָּמוֹהָ?

וכאשר רם עומד נוכח על המתה, מה כבדים ונוקבים הדברים שהוא משמיע:

הוֹי יָעֵל אִשְׁתִּי! יָעֵל שֶאָהֲבָה נַפְשִׁי!

גַּם הַמָּוֶת אֲשֶׁר מָצַץ מֶתֶק רוּחַ שְׂפָתַיִךְ

לֹא שָׁלַט עַל יָפְיֵךְ וַהֲדָרֵךְ עוֹד לֹא סָר;

עוֹד שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּשָּׁנִים וְחֵן יָלִין עַל פָּנַיִךְ,

חֶרֶב הַמָּוֶת נָגְעָה בָּךְ וְעוֹד לֹא נִכְחַדְתּ – – –

לְמַרְאֵךְ, יָעֵל הַיְקָרָה, לְמַרְאֵךְ כִּי נָאוֶה אֶשְׁתּוֹנָן,

שַׂר הַמָּוַת הֵכְרִיעֵךְ וְזִיו פָּנַיִךְ לָא הִחְשִׁיךְ,

לְפָנָיו כָּרַעַתְּ נָפַלְתְּ  וּבְיָפְיֵךְ לֹא שָׁלַח יָדוֹ;

הֲגַם הוּא, אֲשֶׁר גְּרָמָיו אֵין בָּשָׂר עָלֵימוֹ,

יֶאֱהַב בּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה,

וַיְבִיאֵךְ לְבֵית הַבּוֹר לְמַעַן יָבוֹא אֵלַיִךְ ?

זֶה פָּחַדְתִּי וָאָבוֹא; לֹא אֶפָּרֵד מִמֵּךְ עוֹד.

בֵּין רִמָּה וְתוֹלֵעָה הַמְשָׁרְתוֹת פֹּה לְפָנַיִךְ

אֶהְיֶה שׁוֹמֶר לִרֹאשֵׁךְ, לֹא אָמוּשׁ מִזֶה לָנֶצַח,

פֹּה אִוִּיתִי שֶׁבֶת, זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד,

פּה אֶפְרֹק עֹל חַיַּיִ וְכָל צָרוֹתַי תִּכְלֶינָה.

עֵינַי! רְאֶינָה אַךְ הַפַּעַם טֶרֶם אוֹרְכֶן יֵאָסֵף,

וְאַתֶּן זְרוֹעוֹתַי חַבֵּקְנָה, חַבֵקְנָה חִבוּק אַחֲרוֹן,

וְאַף אַתֶּן שִׂפְתֵי פִי, אַתֶּן דַּלְתֵיִ נִשְׁמָתִי,

נשֵּׁקְנָה נְשִׁיקָה אַחְרוֹנָה טֶרֶם אֶגְוַע וְאֵינֶנִּי;

לְאוֹת כִּי שִׁלַּמְתִּי חוֹבִי אֶל שַׂר הַמַּשְׁחִית

אֲשֶר עָשָׂה חוֹזֶה עִם הָאָדָם מִימוֹת עוֹלָם. –

לְאַהֲבָתֵךְ, יָעֵל, אֲנִי שׁוֹתֶה כּוֹס הַחֵמָה הַזֹּאת!

 

רוח רעננה מנשבת מעל חרוזי שכספיר-זלקינסון, רוח של תוגה, יופי וטהרה.  ורוח זו נצררה ונכנפה בצרור החיים של הלשון העברית המסולחת.  אין תימה, שאפילו בימים ההם היה מי שהרגיש בחמדה גנוזה זו, ואחד המבקרים ב"המליץ" (שנת תרל"ט), לא אדע מי הוא, כתב שורות אלו על "רם ויעל".

"שעקספיר המשורר הנשגב ובוחן כליות הנפלא, הותיר אחריו נחלה לבני אדם.  כל עם ועם התאמץ להביא את הברכה הזאת אל אוצרו, ולכל נסיון להגיע אל המטרה הזאת קראו הידד בספרת כל הלשונות.  ועתה גם ספרתנו העברית נתעשרה בהעתקות ממבחר פרי מחשבות שעקספיר בעמל הסופר הנעלם  י.ע.ס., אשר העתיק ראשונה מספרי שעקספיר.  את החזיון איתיאל הכושי.  לספר תהילת החזיון "רם ויעל" אך למותר הוא, כי שעקספיר וספריו נודעו בכל העולם ואיננו צריך לתשבחות ותהילות אשר נביע לו.  עלינו להעיר רק על צחות לשון המתרגם, אשר הצליח להריק מכלי שפת אירופה חיה וחדשה לכלי עתיק יומין, שפת עברית, ולא פג טעמו ולא נמר ריחו".

אין זה מן הנמנע, ששיר שבח זה הושר לזלקינסון משום שהמבקר לא ידע מי הוא והיה מסיח לפי תומו, שהרי היה בעיניו "הסופר הנעלם", ואפשר שלאחר שנודע לו שם המחבר וטיבו נתחרט וכתב דברים אחרים. אלה היו אז מעשים בכל יום.

בזה תמו שמות הספרים שתרגם ושהגיעו לידינו.

*

כל תרגום משלו ראוי לניתוח מפורט, להקבלות ולהשוואות, כי מהם היינו למדים לא רק גדולתו של זלקינסון, אלא היו משמשים בידינו כעין אבוקה באמנות התרגומים.  מתרגומי זלקינסון אפשר למצות מסכת הוריות שלמה כיצד להריק מלשון אל לשון, היאך לתרגם לעזים מיוחדים במינם ומה הם הקמיעות כנגד הרוחות הזרות המתגנבות לתוך כל תרגום עברי.  אולם ניתוח כזה היה דורש כרך שלם, על כן נסתפק בהבאת מראי-מקומות מעטים, שמהם אפשר יהיה להקיש על השאר.  ב"ויגרש את האדם" זה השיר המלא דמויות מיתולוגיות, אלים ובני אלים, השכיל זלקינסון למצוא שם עברי להרבה מהם, שחלק גדול נאה הוא ומתקבל על הדעת, חבל שהמילונית שלנו לא אספה אותם עד כה ולא הוציאתם לרשות הרבים.  הענק המיתולוגי  Briaieres הוסב שמו ל"אף ברי"; הנהר Styx  הוא הנהר הנתעב ושנוא כמות, נקרא בעברית בשם "נהר שיקוץ", היסב-שם מוצלח גם לפי צלצולו וגם לפי הוראתו.  הנהר Acheron, זה נהר הצרה והיגון והוא שחור ועמוק, נקרא בעברית "נהר עכור", וכיוצא באלה.  אולם עיקר כוחו ותפארתו ברוחו הפיוטית המגלגלת חרוזים אנגליים נעימי-קצב ויפי חיתוך בבריות בעלות צביון עברי מלא.  לפרקים יפה התרגום מן המקור.  ב"ויגרש את האדם" אומר מילטון and work ease out of pain , ולעומתו אומר זלקינסון: "נהפוך נגע לעונג". לא זו בלבד שהפסוק הוא פסוק עברי, אלא שהוא קצר, חותך ויפה מן הלועזי.   [גם משחק עם אותן האותיות:ע.נ.ג - נ.ג.ע (ח.ס.)]

וכן   expect Yet chains in Hell, not realm, ובעברית: אוּלָם כֶּבֶל תִּמְצָא וְלֹא כֶתֶר בתֹּפֶת.

וכן to good malignant, to bad men benign   ובעברית: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְנַעֲוֵי לֵב שִׂמְחָה.

וב"רם ויעל" מצויים בין השאר פסוקים כאלה:  Her comes the lady: O, so light a foot  ובעברית: הִנֵּה הַכַּלָה בָּאָה, קַלָּה בְרַגְלֶיהָ כְּאַחַד הָאַיָּלִים.

ובמקום אחר: I would the fool were married to her grave , ובלשונו של זליקסון : הנח לאולת הזאת, קבר ולא גבר יקחנה !

גדול כוחו של זלקינסון בטביעת פתגמים, הנה שלוש דוגמאות: Better to reign in hell than serve in Heav'n , ובעברית: טוֹב מֶלֶךְ בִּשְׁאוֹל מֵעֶבֶד בְּחַצְרֵי שָׁמָים.

או:  in loving than dost well, in passion not  ובעברית: אֵין חֵטְא בְּאַהֲבָה, כִּי אִם בְּתַאֲוָה.

או: Some grief shows much of love, but much of grief still some wont of wit.  ובעברית: אֵבֶל לְפִי הַמִדָּה הוּא אוֹת לְאַהֲבָה רַבָּה, וְאֵבֶל יֶתֶר עַל הַמִּדָּה –אוֹת לְשֵׂכֶל מְעָט

 לא העלינו כאן דוגמאות אלא בקצה המזלג, אולם כל תרגום הוא דוגמה בפני עצמה, מכל שורה ניכר, שלא כשרון בלבד משוקע בו, אלא גם יגיעה ושקידה, אהבה ובחירה.  הוא לטש כל פסוק ליטוש אחר ליטוש, חזר על כל מקורות התנ"ך כדי למצוא את הגוון המתאים לו, לא נזדרז לקבוע צורה אחרונה עד שלא מצא באמת נאה הימנה.  אולם היסוד המלאכתי, יסוד עשייה,לא ריחק ולא טשטש את ההשראה הפיוּטית.  תרגום כזה אין עושים אלא הוא מתרקם מאליו, אף כי מידת הטרחה אינה מועטת בו.  זלקינסון ידע לא רק להתקין גלמי מלים עבריות, אלא נתגלה לו גם השם המפורש, שבכוחו נפח רוח חיים בהם ועשה אותם בריות חיות וקיימות עד היום.  הוא איננו מעלים מאתנו כמה יגיעות יגע עד שהוציא מתחת ידו דבר מתוקן, אך לאחר שכבר יצא מרשותו ידע גם את ערכו.  צער רב נצטער על שאין מעריכים את מפעלו כראוי וכנכון, אם כי הפריז בודאי בנידון זה, אולם ברור לו היטב, כי "אם עמלי אינו מתקבל עכשיו בעין יפה, הוא יוּכר בימים הבאים,  התרגום לא יהיה אבוד, הוא יאריך ימים וישרת את הדורות הבאים".

אנחנו עדים חיים היום, כי לא היה שמץ של הפרזה בדברים אלה. הוא היה מתורגמן למופת, מתורגמן בחסד עליון.  התרגום היה לו דרך להבעת עצמו.  הוא בחר לו תמיד יוצרים גדולים, משום שהיה בעצמו משורר גדול.

 

טו

באמרנו לעיל, שעם "רם ויעל" מסתיימת פרשת התרגומים, לא דייקנו כהלכה.  עוד מפעל אחד דתי-ספרותי גדול עשה זליקסון, מפעל מיוחד במינו, שראוי ליחד עליו את הדיבור.  כוונתנו לתרגום הברית החדשה.  רבים ראו, ורבים רואים עד היום בברית-החדשה דבר יוצא-דופן, משהו זר, שמקומו מאחורי הגדר של היהדות.  משום כך קיבלו בעין זעומה גם את התרגום.  לא קראתי עדיין כל הערכה ראויה לשמה על תרגומו של זלקינסון לברית החדשה.  אפילו ידידיו ומוקיריו לא הזכירוהו. כל המפעל הזה כאילו שקע לתוך הנשייה.  לא שהברית החדשה בעברית לא היתה מצויה בבתי משכילים יהודים; אדרבה, כמעט בכל מקום תמצאנה. אולם רק לעתים קרובות קנו אותה בכסף, על פי הרוב היא נתגלגלה איך-שהוא חינם, אם

ע"י מיסיונרים ואם בדרכים אחרות.  עיינו בה ונהנו מן התרגום, אך ברכת הנהנין לא אמרו, על כל פנים לא אמרו אלה, שצריכים לומר, וכך אירע הדבר המוזר. שעבודה ספרותית ראשונה במעלה נתעלמה או הועלמה מהכרת הדור.  החשבונות שלנו עם הנצרות, המוסיפים לפעול עלינו בדרך אַטאביסטית, מקלקלים בנו את שורת ההגיון והבקורת הנכונה.  כלום אין זה מתמיה, שספר דתי, בעל ערך ספרותי עולמי, שנולד על האָבניים של רוח ישראל, – אם כם איננו ילד כשר בתכלית – תורגם ללשוננו ואנחנו עושים עצמנו כלא יודעים.  אילו הדרנו את עצמנו הנאה מן הברית החדשה, בדרך שעשו הקדמונים, היה בזה משום צידוק.  אולם הלא אנחנו קוראים בה, מצטטים אותה ובקיאים בה – מה טעם לקיפוח זכותו של מי שעסק בתרגומה של ימי חייו, פשוטו כמשמעו?

כשאנו מדפדפים בברית-החדשה של זלקינסון אנו נוכחים לדעת באמת, שמלאכה כזאת, מעשה-תרגום כזה , אינו יכול להיעשות אלא מפעל-חיים. רק מי שממית את עצמו עליו, מוכשר להוציא דבר מתוקן ומושלם במידה כזאת.  אמנם, קדמו לו תרגומים אחרים, והחשוב ביניהם הוא תרגומו של הנוצרי פרנץ דאֶליטש.  זה האחרון מצויין במעלות רבות וטובות, ואנו עומדים משתאים לפני אותו נוצרי שבנוצרי, שהשכיל כל כך לקנות לעצמו את הלשון העברית התנ"כית המאוחרת קנין שלם, קנין נפשי.  אנו מתקנאים בו, שבדור של סופרים עברים עלגי-לשון, היה הגוי הזה כותב מכתבים עברים לעתונות של הימים ההם בלשון משובחת ומתוקנת ותרגם את הברית החדשה כהלכה.  אילולא תרגומו של זלקינסון היה שלו מפליא אותנו שבעתיים.  ברם, זלקינסון הגדיל לעשות ממנו.  הוא נתן את תורת הנצרות בדמונו ובצלמו של התנ"ך.  שום חציצה מלבד החציצה שבתוכן, אינה מורגשת.  אם נכון הדבר, שהברית החדשה נכתבה עברית מתחילתה, תמיהני אם נכתבה בשפה נעלה ויפה יותר מזו.  מושגים חדשים, שנתחדשו בבית מדרשם של השליחים, שאין להם אח וריע בעברית המסורתית, הולבשו ביד וירטואוזית לבוש עברי, שרקימתו היא לפעמים מעשה גאון לשוני.  גם פקחותו היהודית עמדה לו להינצל מכשלונות שארבו לדאליטש.  דוגמא אחת: הנוצרי התמים תרגם: "ויוסף בעלה היה איש צדיק ולא אבה לתתּה לבוּז". אולם המומר הפקח תרגם: "ויוסף אישה צדיק היה ולא אבה לתתּה לדבּת-עם".  לא הרגיש דאֶליטש מה שהרגיש זלקינסון, כי המלה "בעל" מורה בעברית על בעילה, ואילו כותב הברית החדשה מבליט דוקא את לידתו של ישו מרוח הקודש.  זוהי דוגמה אחת מני רבות.

עוד בשנת 1853, כך מספר זלקינסון בעצמו, עשה נסיון לתרגם את "האגרת אל הרומיים" מן המקור היווני.  אגרת זו נדפסה בשעתה, ומאז ואילך היה חוזר ומתרגם, חוזר ומתקן את המתורגם, עד כי בשנת 1882 עמדה העבודה להסתיים. בשנת 1877 הטיל עליו הועד של החברה המיסיונרית הבריטית לתרגם את הברית החדשה. בקטע אבטוביוגרפי המובא בספרו של דאנלופ הוא אומר: "קיבלתי עלי את העבודה בעונג רב, הואיל וגם הרבה מלומדים יהודים הביעו את תמהונם חזור והבע על אשר לא עשיתי את הדבר הזה עד כה.  האגרות, שהן החלק הקשה ביותר לתרגום, כמעט שתרגומן הושלם על ידי".  ובמכתב אחר בשנת 1882 הוא כותב: אשר לתרגום הברית החדשה, העבודה היתה קשה מאד, אך עשיתיה כדבר שבאהבה".

העולם הנוצרי, ואף המומרים היהודים שבתוכו, חשבו את תרגומו של דאליטש לכליל-שלמות ולא נזדרזו להוציא לאור את זה של זלקינסון.  רק לאחר מותו, בשנת 1883, נדפס תרגומו שהושלם ע"י כריסטיאן גינצבורג ידידו.  דאליטש עצמו תפס יפה את ערכו של התרגום הזלקינסוני, כפי שמוכח ממכתבו של זלקינסון במארס 1883, היינו חדשים מספר לפני מותו.  בלי ספק אחד המכתבים האחרונים שלו : –

"– – – מר שאֶנבאֶרג אמר לי, כי הפרופסור דאֶליטש הגיד לו יותר מפעם אחת ואף כתב לו וביקש ממנו להפציר בועד שלנו לפרסם את התרגום העברי שלי לברית החדשה, וכי הוא (דאֶליטש) יהיה הראשון אשר יברך על כך.  זהו נוצרי בעל נפש אצילה!

אשר לד"ר בּוּלינגאֶר, במכתבו האחרון מיום שני במרץ הבטיחני שוב, שהועד שלו ידפיס את התרגום בהתאם לתנאים שלי.  הם רק דורשים זמן מה, 278  כדי לברר לכל החברים, שיש צורך בתרגום חדש.  הוא גם אמר לי , שלמד יוונית הרבה פרסם ספר על הברית החדשה ביוונית, בתתו בצד כל מלה ממנה מלה אנגלית מתאימה.  הוא שלח לי ספר אחד.  עכשו הוא מציע בארבעה מקומות תרגומים אחרים למקור.  על דעת עצמי איני מעיז לעשות כל שינוי בתרגום במידה שהדבר נוגע למקור היווני.  בכל אלה מוכרח אני ללכת בעקבות קודמַי, בעקבות התרגומים או הפירושים הקודמים.  והנה מתוך ארבע או חמש פיסקאות שבהצעות ד"ר בּוּלינגר, אינני יכול לשפוט על דבר למדנותו ובקיאותו ביוונית.  אם החברה תסכים לפרסם את התרגום, הוא יציע בחפץ לב פיסקאות רבות כאלה.  על כן אני מבקש לעשות חסד עמדי לשאול במקומות מוסמכים על בקיאותו של ידידנו בברית החדשה ביוונית.

כאן המקום הנכון להודיע, כי העיקר שהנחַני בתרגומי לא היה עשית תיקונים בביאור המשמעות, אלא לבאר ברוח פרשנים בני סמך טובים ביותר, בדרך השוה לכל נפש ולפי רוח הלשון.  ואם ד"ר בּוּלינגר הוא מלומד ובר-סמכא אשמח מאד ללכת בעקבותיו במקומות סתומים אחרים".

אפילו מסביב למפעל זה, שהיה כולו נוצרי, נרקמה אינטריגה ע"י מומר אחד, יוסיפוס שמו, הוא הלעיז על זלקינסון, שהוא מתרשל בכוונה ואינו משלים את עבודת התרגום לזמן הקבוע, הואיל ופקע כוחה של הנצרות מעליו ואינו הולך בדרכיה.  אולם גם תרגומו של דאֶליטש והמחלוקת שבין החברות השונות גרמו לכך, שהוא עצמו לא הספיק לראות את הברית החדשה יוצאת לאור, וחברו גינצבורג השלים את התרגום והוציאו.

יחס היהודים לתרגום הברית החדשה, אפילו יחס המשכילים שבהם, היה יחס שלילי.  העתונות העברית התענינה בצד הפיקנטי שבדבר: בסכום הכסף שההדפסה עלתה, במספר המהדורות, בדרכי ההפצה וכו'.  כתּבה אחת ב"מגיד" משנת  1887  מעידה על כך:

"שטארהאלם, בירח סיון, המיסיאנער איזאק זלקינזאן בוויען  הדפיס על הוצאות חברת המסיתים, אשר מושבה בלאנדאן, את ספרי הברית החדשה (נייעס טעסטאמענט) בהעתקה עברית במספר  120,000  עקסעמפלאר.  איש חסיד נוצרי בשאטטלאנד נדב לדבר הטוב הזה מכיסו את המחיר בעד 100,000 עקסעמפלארע.  שני מסיתים מלאנדאן שלחו את ההעתקה הזאת לשתי מאות רבנים, ואחדים מהם שלחו את הספר הזה גם לבני קהלתם לקרות   בו ולקנותו, ורק מעטים עררו נגד שילוח הספר הזה והזהירו מלקרות בו, אבל הרב המפורסם והמלומד מאד ד"ר י. ליכטענשטיין, אשר שרת בקודש משך ל"ג שנה בעיר טאפיאסצעלע באונגארן, שלח מכתב מיוחד לבני אמונתנו והודה, שהוא מכיר ומאמין באלהות ישוע הנוצרי, אבל בכל זאת רוצה הוא להיות ולחיות בדת היהודית.  עד כאן לשון כתבי העתים".

עדות אחרת רבת ענין מוסר לנו זלקינסון עצמו לדאנלאפ בינואר 1883:

"יהודי, שהודה לי, כי הוא אוהב אותי מצד אחד ושונא אותי מצד שני, אמר אלי לפני ימים אחדים: הסבל שנגרם לך מחמת חולי-העין הוא עונש על כך, שעבדת ביום ובלילה כדי לתרגם את הברית החדשה, שבו אתה מבקש להכהות את מאורו של ישראל. עניתי לו, שאם חשכוּת עיני באה עלי מחמת עבודה זו, הריני מתנחם בכך, כי מפעלי יאיר עיני רבים מישראל".

                               –––––––––––––––––

תרגומו של זלקינסון לברית החדשה מפואר הוא.  כמה וכמה תנאים סייעו לו במעשה זה.  ראשית, זיקתו לנצרות.   הוא היה, כפי שכבר נוכחנו, נוצרי מאמין בתום לב, ויחסו לברית החדשה הה יחס של אמונה.  בתרגום עסק מתוך אהבה ושיקע בו את מיטב כשרונו.  שנית, בקיאותו הגדולה בתנ"ך וביוונית ובכל הספרות העוסקת בביאור הברית החדשה; וכן הרגשתו הדתית העמוקה, שהוליכה אותו בדרך ההבנה הנכונה והצילה אותו מכמה מוקשים, אשר דאֶליטש נכשל בהם. – שלישית, שלא כבשאר התרגומים היה בתרגום זה דבוק בעל כרחו למקור.  כאן אי אפשר היה לעקוף, להחליף מושג ולהערים על המקור.  הוא ניצב בפני הכרח שאין להימלט ממנו לדייק ככל האפשר ולמעלה מן האפשר.  כל סטייה מן המקור לא היתה מתפרשת כמגה ספרותי, אלא כמעילה בחובה, כחילול הקודש.  תרגום פגום היה יכול להיפסל יחד עם בעליו.  בשום תרגום לא ידע קשיים כאלה כפי שהתיצבו לפניו בעבודה זו, מבחינת שבור את החבית ושמור את יינה.  חייב היה להיות נאמן עד בלי גבול לרוח הלשון העברית ועם זה לא לשנות אף כקוצו של יוד מן הרוח הנוצרית, שכמה מגילוייה מסרבים להתכנס בתוך השריון התנכי.  ולא עוד אלא ששתי חומרות נוספות נטל על עצמו מדעת וברצון: לפרש מקומות סתומים בברית החדשה או להכריע בין פירושים שונים, באופן שהתרגום העברי הוא גם ביאור חדש וגירסה מיוחדת; וחומרה שניה ציוה על עצמו, לדלות את כל צרכיו הלשוניים מן התנ"ך בלבד ולא למהול את התרגום במלים ארמיות גם בשעה שאלו מזומנות ועומדות לפניו, בעוד שאת העבריות הוא צריך לעצב ולצרף תחילה.  הברית החדשה היא התנ"ך של הנוצרים ועל כן צריכה היא להיות כתובה בלשון התנ"ך.  שפה מעורבת אינה נאה ואפילו אסורה.  אין איפוא פלא, ששנים רבות העסיק עצמו במלאכה זו והיה שואל את פ. סמולנסקין ופי סופרים אחרים, וגם בעצת רבנים שאל.  בחלום בהקיץ הגה בפסוקים הסרבניים, עד שנתגלתה לו המלה העברית המתאימה וקבעה במקומה הנכון.  לא כן דאֶליטש.  אף תרגומו נעשה בעיקרו ברוח השפה התנכית, אולם בשעה שנתקשה ונזדמנה לו מלה ארמית, נענה לה והשתמש בה.  משום כך מרובים היסודות הארמיים בתרגומו והם פוגמים אותו.  המהדורות, שיצאו אחרי שנתפרסם תרגומו של זלקינסון, דהיינו משנת 1883 ואילך, תוקנו והוגהו וכמה ארמיזמים הוצאו מתוכן.   במהדורות הללו מורגשת השפעתו של זלקינסון והדרכתו.

ולפי שיש סבורים, שהעירוב הארמי בתרגומו של דאֶליטש שבח הוא לו, ולא נעשה במקרה ומחמת חולשה אלא בכוונה תחילה ומתוך שיקול מדעי, כדאי להביא כאן דברי דאֶליטש עצמו במחברת The Hebrew New Testament of the British and foreign Bible Society שבה הוא משיב לכל אלה שדרשו ממנו לתרגם הברית החדשה לארמית, הואיל ולפי דעתם היתה זו מתהלכת אותה שעה בארץ-ישראל והיתה לשונו של ישוּ ושליחיו.  דאֶליטש אומר: "על אף שלטון הארמית כשפת דיבור היתה העברית לשון הקודש, שכל המשכילים ידעו אותה, בעוד שהארמית לא הובנה אלא ע"י חלק אחד מן הגולה.  ועוד: היסוד השמי שנכנס לתוך  ההילניזם בברית החדשה הוא עברי ולא ארמי.  ישו אדוננו ושליחיו חשבו ודיברו עברית". מכאן, שלא גבורה היתה בדאֶליטש בהכניסו לתוך תרגומו עירוב של מלים לא-עבריות, אלא חולשה. פשוט: מן המוכן לא היה בידו ואולי לא היה בכלל, וכוחו לחדש בלשון ברוח התנ"ך היה מועט.  זאת היתה הליכה בקו ההתנגדות הקלה.  מה שאין כן זלקינסון, שמיצה את כל יכלתו וכשרון יצרתו שהיו גדולים והתגבר על מכשולים, הנראים לנו עד היום כהרים שאין לטפס עליהם.  כל המשווה את התרגום העברי לאנגלי או לגרמני או לפולני --וכותב הדברים האלה עשה זאת -- יבוא לידי מסקנה, שהנוסח העברי הוא היפה, המדוייק והמקסים ביותר.

לפיכך כדאי לטרוח ולגלות מעט מן התפארת הגנוזה בתרגום זה, שיש בו כדי להורות לנו דרך במלאכת התרגום.  מטרה זו תושג אם נקביל מקומות מסויימים של דאֶליטש לאלה של זלקינסון.  אי אפשר להרבות בהקבלות כאלה, שהן מאלפות מאוד, משום שעבודה כזאת היתה תופסת חיבור שלם.

אבל גם בדוגמאות מעטות יתגלה עוצם-כוחו וחין-ערכו של התרגום הזה, שמבחינה ספרותית-פיוטית הריהו שלב בספרות העברית.

    

נוסח דאֶליטש

הֵן אָנֹכִי טוֹבֵל אֶתְכֶם

בַּמַּיִם לִתְשׁוּבָה וְהַבָּא אַחֲרַי

חָזָק הוּא מִמֶּנִי אֲשֶׁר אֵינֶנִי

כְדַי לָשֵׂאת נְעָלֶיו וְהוּא יִטְבֹּל

אֶתְכֶם בְּרוַּח הַקדֶשׁ וּבָאֵשׂ.

                             (מתי ג' 11)

 

וַיֵצֵא שִׁמְעוֹ בְכָל אֶרֶץ                                        

סורִיָא וַיָבִיאוּ אֵלָיו אֶת

כָּל הַחוֹלִים הַמִעֻנִּים בְּכָל-

חֳלָיִים וּמַכְאוֹבִים וַאֲחוּזֵי

שֵׁדִים וּמֻכֵּי יָרֵחַ וּנְכֵי אֲבָרִים

וַיִרְפָּאֵם   (מתי ד' 24)

 

שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לַקַּדְ-

מוֹנִים לֹא תִרְצָח וַאֲשֶׁר יִרְצַח

מְחֻיָּב הוּא לְבֵית דִּין.

                (מתי ה' 21)

 

וְהָאוֹנֵס אוֹתְךָ לֶלֶכֶת עִמּוֹ

דֶרֶך מִיל לֵך אִתּוֹ שְׁנָיִם.

             (מתי ו ' 14 )

 

הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ יְקָרָה מִן

הַמָּזוֹן וְהַגוּף יָקָר מִן הַמַּלְבּוּשׁ.

                           (מתי ו', 25)

 

 

הִתְבּוֹנְנוּ-נָא אֶל שׁוֹשַנֵּי

הַשָּׂדֶה הַצּוֹמְחוֹת.  אֵינָן

עֲמֵלוֹת וְאֵינָן טֹוֹת.

                (מתי' 29)

 

וּמַה-צַּר הַפֶּתַח וּמוּצָק

ַהַּדֶרֶך הַמֶּבִיא לְחַיִּים וּמְעַטִּים

הֵם אֲשֶׁר יִמְצָאוּהוּ.

              (מתי ז', 14)

 

וַיֹּאמַר אֲדֹנִי אֵינֶנִּי כְדַי

שַׁתָּבֹא תַחַת קוֹרָתִי.

                 (מתי ח', 8)

 

וְהֵמָּה רַגְזָנִים מְאֹד

               (מתי ח', 28)

 

אֵיךְ יוּכְלוּ בְנֵי הַחֻפָּה

לְהִתְאַבֵּל בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם.

            (מתי ט' 15)

 

וְכִי יִמְסְרוּ אֶתְכֶם אַל-

תִּדְאֲגוּ אֵיך וָּמה תְּדַבֵּרוּ כִּי

יִנָּתֵן לָכֶם בַּשָּׁעָה הַהִיא אֶת

אֲשֶׁר תְּדַבֵּרוּ.

          (מתי י"ב 10)

 

כָּל אֲשֶׁר אֵינַנּוּ אִתִּי הוּא

לְנֶגְדִּי

         (מתי י"ב, 31)

 

מַעֲשֵׂי הַשְּׁליחִים .

 

לָכֵן אַחַי בְּרוּ-לָכֶם שִׁבְעָה

אֲנָשִׁים מִקִּרְבְּכֶם אֲשֶׁר שֵׁם

טוֹב לָהֶם וְּמְלֵאִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ

וִחָכְמָה וְנַפְקִידֵם עַל הָעִנְיָן

הַזֶּה.

      (מעשי השליחים ו', 3)                                                             

נוסח זלקינסון

וַאֲנִי הִנְנִי מְטַבֵּל אֶתְכֶם

בַּמַּיִם לִתְשׁוּבָה אַךָ הַבָּא אַחֲרַי

חָסֹן הוּא מִמֶּנִּי אֲשֶׁר קָטֹנְתִּי

מִשְּׂאֵת אֶת-נְעָלָיו, הוּא

יְטַבֵּל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶש

וָּבֵאש.

 

וַיֵצֵא שָׁמְעוֹ בְכָל-אֲרָם

וַיָבִיאוּ אֵלָיו אֶת כָּל הַחוֹלִים

אֲשֶׁר דָּבְקוּ בָם תַּחְלֻאִים

שׁוֹנִים וָחֳלָיִים רָעִים אֲחוּזֵי

רוּחוֹת רָעוֹת מֻכֵּי יָרֵחַ

וְּנְכֵי עֲצָמוֹת וַיִרְפָּאֵם.

 

שְׁמַעְתֶּם אֶת אֲשֶר נֶאֱמַר

לַקַּדְמוֹנִים לֹא תִרְצָח, וְהָאִישׁ

אֲשֶר יִרְצַח יִנָּתֵן לַמִּשְׁפָּט

בִּפְלִילִים.

 

וְהַנֹּגֵשׂ בְּךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ

כִבְרַת אֶרֶץ אָחָת לֵך עִמּוֹ

שְׁתֹּיִם.

 

הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ יְקָרָה מֵאֹכֶל

וּבְשַׂר אִישׁ מִכְּסוּתוֹ.

 

 

 

הִתְבֹּונְנוּ אֶל-שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה

אֵיכה יַעֲלוּ   יָצִיצוּ וְלֹא

יִיגְעוֱן וְלֹא יִטְווּן.

 

 

וּמַה צַּר הַשַּׁעַר וְהַדֶּרֶךְ

מַה צָּרָה הַמּוֹלִיכֹה אֶל הַחַיִים

וּמֹצְאֶיהָ מְתֵי מִסְפָּר הֵם.

 

 

וַיֹּאמַר אֲדֹנִי נְקַלֹּתִי מִזֹּאת

כִּי אַתָּה תָבֹא בְּצֵל קוֹרָתִי.

 

 

וּפְנֵיהֶם זוֹעֲפִים עַד מאֹד.

 

 

הֲיִתְאַבְּלוּ קְרֻאֵי הַחֲתֻנָּה

בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם.

 

 

וְכַאֲשֶׁר יַסְגִּירוּ אֶתְכֶם אַל-

תֶּחֳרָדוּ לֵאמֹר אֵיכָה נְדַבֵּר

כִּי בְעֵצֶם הָעֵת הַהִיא יוּשַּׂם

בְּפִיכֶם אֶת אֲשֶׁר תְּדַבֵּרוּן.

 

 

מִי אֲשֶׁר אֵינֶנוּ לִי לְצָרַי

הוּא.

 

 

מִפְעֲלוֹת הַשְׁלִיחִים.

 

עַל כֵּן אַחֵינוּ לְכוּ חֲזוּ

מִּכֶּם שִׁבְעָה אֲנָשִׁים יְדֻעִים

מְלֵאֵי רוּחַ הַקֹּדֶש וּמְלֵאֵי

חָכְמָה וְאוֹתָם נַפְקִידָה עַל

הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת.

 

 

לָכֵן אֵין לְךָ הִתְנַצְלוּת

עַל כֵּן בֶּן-אָדָם קָטֹן אוֹ

אַתָּה בֶן-אָדָם הַדָּן, תִּהְיֶה מִי

שֶתִּהְיֶה, כִּי בַמֶּה שֶׁתָּדין אֵת

חֲבֵרְךָ תְּחַיֵב אֵת נַפְשְׁךָ בַּאֲשֶר

אַתָּה הַדָּן תַּעֲשֶׂה כְמַעֲשַׂהוּ

       (אל הרומיים ב', 1)

 

שֻׁחְרַרְתֶּם מִידֵי הַחֵטְא לָכֵן

הִשְׁתַּעְבַּדִתֶּם לַצְּדָקָה.

             (אל הרומיים ו', 18)

 

וְאַל תִּשְתַּוּוּ לְעוֹלָם הַזֶּה

כִּי אִם הִתְחַלְּפוּ בְּהִתְחַדֵּשׁ

דַּעְתְּכֶם לְמַעַן תִּבְחֲנוּ לָדַעַת

מַה הוּא רְצוֹן הָאֱלֹהִים הַטּוֹב

וְהַנֶּחְמָד וְהַשָּׁלֵם.

            (אל הרומיים י"ב, 2)

 

הִשְתָּתְּפוּ בְצָרְכֵי הַקְּדוָשֵׁים

רִדְפוּ הַכְנָסַת אוֹרְחִים.

            (אל הרומיים י"ב 13)

 

וְגַם אָנֹכִי בְּבֹאִי אֲלֵיכֶם

אַחַי לֹא בָאתִי בְּגֵאוּת הַדֵּבּוּר

וְהַחֹכְמָה בְהַגִּידִי לָכֶם אֶת

עֵדוּת הָאֱלֹהִים.

          (אל הרומיים א', ב, , 1)

כִּי אָח רָב עִם אָחִיו וְזֹאת

לִפְנֵי לֹא-מַאֲמִינִים. הֵן בַּכֹּל

יְרִידָה הִיא לָכֶם שֶׁתָרִיבוּ זֶה

עִם זֶה, לָמָּה לֹא תֵבְחֲרוּ לִסְבֹּל

הוֹנָאָה וְלָמָּה לֹא תִבְחֲרוּ

לִהְיוֹת עֲשׁוּקִים.

         (אל הקורנתיים א',ו, 6)

 

אַל תִּמְנְעוּ אֶת עַצְמְכֶם זֶה

מִזֶּה זוּלָתִי בְהַסְכָּמַת שֵׁניכֶם

עַל זְמַן קָבוּעַ לִהְיוֹת פְּנוּיִם

לַתַּעֲנִית וְלַתְּפִלָה וְתָשׁוּבוּ

וְתִתְאַחֲדוּ פֶּן יְנַסֶּה אֶתְכֶם

הַשָּׂטָן בַּעֲבוּר פְּרִיצוּת יִצְרְכֶם.

       (אל הקורנתיים ז', 5)

 

וְאֶל הַפְּנוִּים וְאֶל הָאַלִמָנוֹת

אוֹמֵר אֲנִי כִּי טוֹב לָהֶם אִם

יֵשְׁבוּ כָּכָה כְּמוֹ גַם אֲנִי.

        (אל הקורנתיים ז', 1)

 

ואם לאחרים יש רשות

עליכם הלא ביותר לנו, אבל

לא השתמשנו ברשות הזאת

כי אם סבלנו את הכל לבלתי

שום מעצור לבשורת המשיח.

         (אל הקורנתיים ט', 12)

 

 

וְכָל הָעוֹמֵד לְהֵאָבֵק יִנָּזֵר

מִכָל דָּבָר, הֵמָּה לָקַחַת כֶּתֶר

נִפְסָד וַאֲנַחְנוּ לָקַחַת כֶּתַר

אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נִפְסָד.

       (אל הקורנתיים ט', 25)

 

גָדוֹל אֵין צְדָקָה לְךָ לִהְיוֹת

שׁוֹפֵט, כִּי בְדָבָר אֲשֶׁר תַּרְשִׁיעַ

אֶת רֵעֲךָ תַּרְשִׁיעַ גַּם אֶת נַפְשְךָ

אַחֲרֵי אֲשֶׁר גַּם אַתָּה הַשׁוֹפֵט

עָשִׂיתָ כְּמַעֲשֵׂהוּ.

 

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר יְצָאתֶם לַחָפְשִׁי

מִיַד הַחֵטְא לְעַבְדֵי הַצְּדָקָה

הֱיִיתֶם.

 

וְאַל תִּהְיוּ דוֹמִים לִבְנֵי

הָעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם תְּנוּ לִבְּכֶם

לְהִתְחַדֵּשׁ וְנֶהְפַּכְתֶּם לַאֲנָשִׁים

אֲחֵרִים וִעֵינֵיכֶם לְאֱלֹהִים

לִבְחֹן מַה-הוּא רְצוֹנוֹ הַטּוֹב

וְהַנָּעִים וְהַשָּׁלֵם.

 

הִתְחַבְּרוּ לְמַלּאֹת מַחסֹורֵי

הַקְּדוֹשִׁים וְחוּשׁוּ לְהָבִיא

אוֹרְחֵים לְבָתֵּיכֶם.

 

וַאֲנִי כַאֲשֶׁר בָּאתִי אֲלֵיכֶם

אַחַי לֹא בִמְלִיצַת הַשָּׂפָה וְלֹא

בְיִתְרוֹן הַחָכְמָה בָאתי לְהַגִּיד

לָכֶם אֵת סִתְרֵי אֱלֹהִים.

 

וְהְנֵּה אָח נִשְׁפָּט אֶת-אָחִיו

לִפְנֵי אֲנָשִׁים אֵין אֱמוּנָה בָם.

עַתָּה רַע הַדָּבָר מְאֹד כּי

תָרִיבוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ; מַדּוּעַ

לֹא טוֹב לָכֶם הֱיוֹת עֲשׁוְּקִים,ְ

מַדוּעַ לֹא טוֹב הֱיוֹת רְצוּצִים.

 

 

אַל תִּגְרְעוּ מְנָת אִשָׁה  עִם-

אִישָׁהּ בִּלְתִּי אִם תָּכִינוּ לִבְּכֶם

לִתְפִלָה לְיָמִים מְזֻמָּנִים וְאַחַר

תָּשׁוּבוּ וְתָבֹאוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָֹּו פֶּן

יְנַסֶּה אֶתְכֶם הַשָטָן וְתַאֲוַתְכֶם

תִּפְרֹץ פֶּרֶץ.

 

 

וְלָאֲנָשִׁים אֲשֶר נָשִׂים אֵין

לָהֶם אוֹ לְאַלְמָנוֹת הִנְנִי אֹמֵר

טוֹב לָהֶם כִי יֵשְׁבוּ בְגַפָּם

כָּמוֹנִי.

 

וְאִם אֲחֵרִים יֵשׁ לָהֶם

חֵלֶק וּצְדָקָה בָכֶם אַף כִּי

אֲנַחְנוּ; וּבְכָל זֹאת לֹא נָגַעְנוּ

בַּאֲשֶׁר לָכֶם כִּי אִם סָבַלְנוּ

כָּל סֵבֶל לְבִלְתִּי נְתֹן מַעְצָר

לִבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ.

 

 

וְדֶרֶך עוֹדְרֵי מַעֲרָכָה לְהִנָּזֵר

מִכָּל דָּבָר אֲשֶׁר לְיֵתְרָה יַחָשֵׁב

וְהֵם רָצִים לַעֲטֶרֶת בַּת-חֲלוֹף

וַאֲנַחְנוּ לַעֲטֶרֶת עוֹלָם.

 

ההקבלות הללו הן מעט מהרבה. בכל שורה יש תיבה אחת או כמה תיבות המבהירות בבת-אחת את סמיכות הענין.  לפעמים באה אתא קלילא ומשנה את צורתו של כל הפסוק.  ואילו בתרגומו של דאליטש ישנם מקומות סתומים לחלוטין, כדרך שישנם בו מקומות בהירים יתר על המידה. פעמים הוא משתמש בלשון המשנה וע"י כך הוא מסיר את כל הכובד ומוחה את רישומי המסתורין שבברית החדשה.  אולם כבר נאמר, שגם בתרגומו מצויים מקומות הרבה יפים וממצים והיו בשעתם הישג עצום.  אלא שדאליטש תרגם והמאמץ המלאכותי ניכר בו, ואילו זלקינסון כתב את הברית החדשה עברית, הוא נתן אותה מתן שני.  ההבדל בין שני אלה גדול מאוד ושופם בקורת מושכלת או מעשי השוואה מוצלחים אינם עשויים להבליטו, אם אין אתה חש אותו עם הקריאה ולאחר קריאה,

*

אלה הם מפעלותיו של זלקינסון.  לא כולם ידועים לנו.  לפי עדותו של קאמיאנסקי נשתיירו בעזבונו כתבי יד שלא ראו אור.  וידוע, שגם שירים מקוריים כתב, בעברית ובאידיש, שלא עלה בידינו לפי שעה למצא את כתבי העת שבהם נדפסו.  אולם גם המעט שנשאר לנו קובע ברכה לספרות העברית ומייחד לו לזלקינסון מקום כבוד בתוכה.

הוא היה דמות טרגית, דמות שבויה, כל ימי היה בשבי, בשבי עצמו  ובשבי אחרים.  כבתוך סורג-ברזל התלבט והעלים מעצמו ומזולתו ליבוטים אלה, אולם פה ושם הבקיעו להם רגשותיו המדוכאים דרך.  רק בשעת יצירה היה בן-חורין.  בספירה זו היה משוטט בשפע של תכלת וטוהר, שעדיין מרהיבים את עינינו מצודדים אותנו בקסמיהם.  החותך חיים לכל חי טעה טעות הרת-פורענות והוליך את זלקינסון בדרך לא דרך.  לפיכך לא היה ולא יהיה כל ערך למה שפעל בחוג המיסיון.  הוא לא היה מסוגל להעביר שום יהודי על דעתו ועל דתו, כמיסיונר היה לא-יוצלח גמור, אולם כסופר וכתורגמן עברי יצר יצירות למופת, שדורות רבים יתבשמו מהן.

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] שמו נכתב בכמה צורות של כתיב. היו שכתבו סלקינסון, זאלקינדסון, זאלקינזאהן, הוא עצמו חתם  י.ע.ס. ובשער התרגום העברי של הברית החדשה רשום זאלקינסון.

[2] ראוי להעיד, שהמשורר שלמה זלקינד מפרט בספרו "קול שלמה" את שמות בניו ומשלח-ידם. שם אנו למדים, ששנים היו רוקחים, אחד רופא והצעיר שבהם (אליהו) תלמיד בית המדרש לרבנים.  וב"שמע שלמה", שהופיע בשנת תרכ"ו הוא קושר מספד על אשתו שמתה ומתנחם בבניו.  מכאן תשובה ניצחת להשערת-ההבל בדבר אבהותו של שלמה זלקינד.  שהרי תרגומו העברי הראשון "סוד הישועה", שהוא ספר בעל תוכן נוצרי-מסיונרי, יצא לאור בשנת תרי,ח (1858) היינו כשמונה שנים לפני "שמע שלמה"  במקור פעמיים גרשיים ואילו היה פסול כזה, מומר, במשפחתו של שלמה זלקינד, לא היה מתנחם בו, אלא היה מקונן עליו,  ובשנת תרכ"ב כבר הופיע השיר הראשון של  "גן-העדן האבוד" למילטון  בשם "פרדס אין".

[3] אמנם זכרונו הטעה אותו; לא מנדלקרן היה זה אלא גראָבּאָר.

[4] גם כאן הטעהו זכרונו: הדבר התפרסם, כאמור לעיל, בשנת 1856.

[5] קורות זלקינסון עד בואו לאנגליה לוטות בדרך כלל בערפל. המקור העיקרי שהשתמשנו בו הוא סיפורו של ציטרון, המעיד, כי החומר מוסמך הוא וּודאי.

[6] סיפור זה לא מצאתי לו מקור מסייע ורק ציטרון בלבד מביאו.

[7] שם האיש הזה וקשריו של יע"ס עמו נזכרים גם ע"י אחרים.

[8] Memories of Gospel Triumphs among the Jews, by Rev. John Dunlop, 1894.

[9] ב"הצפירה" מספר 232, שנת 1927, מביא ד"ר מיכאל ברקוביץ שתי מודעות מתוך "המגיד" שנת 1872 (אחת בגליון מספר 2 ואחת במספר 22). הבאות להוכיח, כי זלקינסון עזב את רוסיה בהיותו כבר נשוי א. הניח בת, שחיפשה אחריו שש שנים. בהודעה היא חותמת בשם שיינא ריזל בת ר' משה זלקינסון אשת ר' דובער פרענסקי נ"י. מיד נענה אחד, ששמו אליעזר דוד הכהן, ומודיע,"  "שפה בעירנו יושב אחד מומר מכת המסיתים ושמו יעקב (?) יצחק זאלקינזאהן".

 

ברקוביץ, שמביא את הידיעות האלה, מבקש להוכיח את ציטרון על טעותו. אך ניכר, שחום הויכוח קלקל כאן את השורה. אין כל קשר בין הודעה זו לבין יע"ס. שלושה טעמים לדבר: א) שמו של זלקינסון לא היה משה או יעקב, ככתוב בהודעה ובתשובה בצדה, אלא אייזיק או אדוארד; ב) ההודעה התפרסמה בשנת 1872, בהיות זלקינסון בן חמישים ושתים, היינו, כעשר שנים לפני מותו. בתקופה זו כבר היה ידוע כמיסיונר וכמתרגם בכל העולם היהודי. ו,המגיד" ידע בודאי מי הוא זלקינסון. ואילו היתה אותה שיינא רייזל בתו, היה "המגיד" מודיע לה. ולא עוד, אלא שכמה מכתבים בינו לבין הסופרים העברים ברנדשטטר ואלכסנדר הלוי לאנגבאנק ואחרים, נכתבו באותה תקופה; ג) בין כל הסימנים הרבים ש"בת" זו נותנת באביה, אין היא מזכירה כלל שהוא מומר, הלא לפי הקטע האבטוביוגרפי הוא המיר את דתו בשנת 1849, היינו, לפני עשרים ושלוש שנה.

[10] השיר הראשון מתוך "ויגרש את האדם" נדפס כספר בפני עצמו בשם "פרדס אָין” (על משקל   Adam Unparadised" " שם, שמילטון קרא תחילה לספרו Paradise Lost"). הספר הופיע בשנת 1862 באלטונא, וב"אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס" משנת 1862 ע' 362, נדפסה בקורת עליו כתובה בידי העורך פיליפזון.

[11] בסופם של  "בן-קוהלת" נדפס מכתב גלוי לאבן רש"ף, הוא אברהם פירקוביץ, המלומד ומנהיג הקראים, שביקר בשנת 1871 בוינה. במכתב זה הוא נושא ונותן עמו בדבר ישוע הנוצרי והברית החדשה.  הוא קווה, כנראה, שהלה, בהיותו נגד התלמוד, ייענה לו ויצטרף לנצרות. (עיין כתבי ראובן פאהן, חלק ראשון).