_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קורא הדורות

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הרצאה במסיבה שנערכה בבית הנשיא לכבוד פרופ' סדן בהגיעו לגבורות, בכ"ח בניסן תשמ"ב (21.4.82)

 

א

לדב סדן כמה וכמה תארים, שמנינם רב וראוי לפרט קצתם, קודם שניכנס לעצם ההערכה.  סדן הוא משורר, מספר, מבקר, חוקר ספרות, חוקר לשון, היסטוריון, פובליציסט עתונאי, דיוקנאי, מתרגם, מורה, מרצה, מחנך, כותב-זכרונות, חוקר פולקלור ופתגמים ומהדיר.  וחוששני, שלא מיציתי עדיין את כל התארים המיוחסים לו ואת המקצועות שנתברך בהם.  לא כל שכן שאין פירוט זה מעמיד אותנו על טיב כישרונותיו ונפשו היצירתית לאמיתם.  הריבוי ממעט כאן את הדמות.  לפיכך עלה הרצון לפני למצוא בו את האחד בתוך הריבוי ולהעניק לאיש-הגבורות שלנו שם, שיהיה בו מכנה משותף לכל שלוחות יצירתו והסתעפויותיה,  ואני מציע להעניק לדב סדן את התואר העתיק ורב המשמעות:  קורא-הדורות.

אולם תחילה עלי להעתיק תואר זה מן האווירה של אלוהות לאווירה של בני-תמותה, שאף היא כאן אווירה עליונה.

התואר "קורא הדורות" מצוי פעם אחת בישעיהו פרק מ"א פסוק ד':  "מי פעל ועשה, קורא הדורות מראש".  הכוונה, כמובן, לאלוהים, היודע את הדורות  מראש וקובע לכל דור תפקידו ומהלכו.  כשאני מכתיר את סדן בתואר זה, אני משמיט את המלה "מראש", היאה לבורא-עולם.  בעוד שסדן קורא את הדורות שהיו ושנבראו ועומדים בהווייתם.  העתקת תואר מן המטאפיסי אל ההווייה הרוחנית האנושית כבר נעשתה לפני.  הראשון, היה, לפי ידיעתי, ר' דוד קונפורטו, שקרא לספרו בשם "קורא הדורות", ולכותרת-משנה הוסיף:  "סדר הדורות מן רבנן, סבוראי ותלמידיהם".  הספר, העוסק בתולדות גדולי היהדות, הופיע בויניציאה בשנת תק"י, היינו, ב-1750 למנין הגויים.   ומאז מצויים כמה ספרים בשם זה, שעיקרם סקירה על תולדות גדולי תורה או ספרי קודש ועל דברי הימים.  הסופר הראשון בספרות העברית החדשה, שקרא לספרו בשם זה, היה, עד כמה שידיעתי מגעת, שמעון ברנפלד, וזו לשונו:  "קורא הדורות, השקפה בהתפתחות רוח ישראל והיהדות מדור דור, מראשית ימות העם עד נצחון יהודה המכבי" (וארשה, תרמ"ח).

לאחר שהסרנו מן השם הזה את מעטה קודשו והכנסנוהו לעולם-העשייה ויישמנו אותו לתחום הספרות שלנו, נוכל להפליג במישנתו של סדן.

 

ב

ברם, עדיין יש צורך בבירור קטן נוסף, שאולי יהיה בו קורט של דרוש, אלא שסדן כבר הכשיר מעשה זה באמרו:  "המדרש שלנו אינו יוצא מכלל מדרש גם אם נקראנו עיון או מחקר", ואני אהנה הפעם מהיתר זה של אחד מגדולי-ההוראה. 

ידועה המחלוקת בתוך היהדות בדבר בריאת העולם.  יש אומרים, שהאלוהים בא את העולם מן האין המוחלט, ויש אומרים, שהעולם הוא חידוש, מפני שהיה איזה יסוד קדמון שממנו נברא.  אבן-גבירול הוא, כמדומה לי, המשורר וההוגה עז-הביטוי ביותר לאמונה, שהעולם נברא מאפס, כמאמרו ב"כתר מלכות":  "וקרא אל האין – ונבקע", או בפסוק שירי-פילוסופי יפה אחר:  "אלוהים משך משך היש מן האין".  מבלי להיכנס למחלוקת זו, אומר, שאחת ברור:  העולם הנברא, לאחר שנברא והיה, נתון בהתהוות מתמדת.  מכאן ואילך יש גרעין בראשית לכל עצם, מחשבה וחזיון.  קל וחומר שאין האדם יוצר אלא יש מיש, מחומר קודם מצוי, וכל יצירתו מיוסדת על אדני הקיים ועומד שמצא לפניו.  והוא משתמש בו, מפתחו, מוסיף עליו ושופך רוחו עליו.

הכרה עמוקה היא בדב סדן, שמקורות גלויים וסמויים, זנים ומפרנסים הגותו של אדם, פועל-רוחו והישגיו לכל צורותיהם וגילוייהם.  היא ממלאת את נפשו.  היא קודמת אצלו לכל מחשבה ולכל מחקר.  אין הוא רואה אפשרות להבין איזו תופעה רוחנית, ספרותית, לשונית או חברתית, אלא לאור אותה הכרה ובגילומה.  אין מעשה הדור יתום, מפני שדורות קדומים חובקים אותו כבן או כנין;  ואין מחשבה יתומה, מפני שהיא בת-בתו של חושב שהיה.  כל תגלית וכל אמצאה הן תולדה של היש הגנוז או החשוף, ששמץ ממנו היה מורגש לאיזה ראשון.  דור אחד מכשיר את החידוש לדור הבא, וזה לשאחריו.  יש קשת ורשת של מורישים ויורשים, וכל יצירה היא פרי חכמה מקובצת שנתבדלחה ביחיד או בכמה יחידים דגולים.  לפיכך אי אתה עומד על טיבה ועומקה אלא לאחר מעקב רצוף וצפוף אחרי שלבי התפתחותה השונים, הרחוקים והקרובים.

צא וראה חיזיון, שכמעט אינו מצוי בספרותנו.  דב סדן עלה לדוכן בספרו הראשון, שהיה ספר-זכרונות.  אמנם הופיע לפניו ספר-שירים "צלילים", אבל זה היה פרי בוסר שיצא לאור בשנת 1921, היינו כשסדן היה בן 19, והמחבר עצמו שקד לבערו מן העולם.  ואילו המהדורה הראשונה של "מחוז הילדות" הופיעה בשנת 1938, כלומר, כשסדן היה בן 36 שנה.  ולא עוד אלא שלפי עדות המחבר הוא נכתב כמה שנים קודם-לכן ונראה לי, שאין לכך אח בספרותנו.  סופר כותב, בדרך-כלל, ספרי זכרונות כצופה וכמסכם סדר יצירתו ברוב או במעט.  ואולם ספר זכרונותיו של סדן נכתב בכישרון מבורך תוך בגרות ספרותית ואמנותית המרהיבים את לב הקורא והמבקר עד היום הזה.  וכבר בספר זה מגשים סדן את יעודו היצירתי כקורא הדורות.  אומנם, הוא עוסק בו בעיקר בימי ילדותו ובעיר הולדתו, אבל גם בו כבר מתנוצצים חוטי הזהב של שיטתו העתידה כקורא הדורות.  ברודי יוצאת מכלל עיירה פרטית ומשתנית להיות כבוצ'אץ' ביצירתו של עגנון, עיר-עולם, תבנית לאומית ואנושית, באופן שגם דורו של סדן ותולדותיו הם חוליה בשלשלת הדורות, המשך להם וחזרה עליהם, שיש בהם ארכיטיפים ועלילה, שיסודם בדורות הראשונים מעין בבואה של העם במאות שנות גולה.  כן הדבר גם בסיפרו "באלכסון" ו"במעגל הנעורים" ובספרים אחרים.  גם על "מחוז הילדות" ושאר סיפוריו של סדן אפשר לומר מה שאמר סדן על אופאטושו, שהלך "הליכה עקיבה ממיצר הדור למרחב הדורות, ממולדת זוטא למולדת רבתי, לכוליות".  אף לשונו של סדן היא לשון הדורות, שיש בה מחזור דם של קודש וחול, עתיק וחדש, ארכאיות וחדשנות, קסמי הבעה של מפלי-לשון, שהיתה להם עדנה בכתיבתו של סדן ובתחבירו המיוחד.

מתוך שפופרת זו מתבונן סדן בספרות העברית.  ב"מסת המבוא" שלו מחווה הוא דעתו הנחרצת, ש"שלושת זרמי הספרות העברית – ההשכלה, תנועת החסידות ותנועת המתנגדות – יונקים "מעבר לגילויי ניגודיהם, ממסתרי-שרשים משותפים, ביתר דיוק:   משורש אחד, ונפגשים בסופם בצמרת אחת, ושעל כן הספרות של שלושתם היא היא הספרות העברית החדשה" ("אבני בדק", עמ' 9 – 10).  וכן אין היא מצומצמת בלשון העברית ולא במרכז אחד, אלא שותפים בה גם ספרות יידיש וגם לשונות לעז, שכתבו בה יהודים.  "ספרות לעז", אומר סדן, "היא חלק של גוף ספרותנו ולפחות של דיוקנה".  על כל פנים, מוטעית היא ההנחה, שהספרות העברית נולדה לפני מאתיים שנה, כיש אומרים.

ולא את הספרות בלבד הוא רואה כך, אלא כל יצירה וכל יוצר, כל סיפור עממי, כל מלה עברית, או רעיון עברי או חידוד יהודי.  סדן מחפש זהותם של כל אלה ובונה אב להם ופוקד לשם כך שילשים וריבעים.  כך הוא משיב פנים נידחים ועלומי-שם לאבותיהם.  סדן אוהב את המשפחתיות ובחוש מיוחד הוא מגלה שלשלת-יוחסין וכותב כתב-יוחסין.  מעניין שניגודי נוסחאות ושינויי גירסה סותרים של סיפורי חסידים, אגדות, או חידודים ופתגמים הם בעיניו מדנים בין אחים.  על דרך זו השחיז מאוד את מעקבו ההיסטורי, הקרוב והרחוק בזמן, הבודק את תרומותיהם של ראשונים ואחרונים לפי סדר נתינתם בכל סוגיה.  יש כאן עבודת-נמלים של חיטוט וליקוט, ברירה וחפירה, אלא שסימני היגיעה נמחקו, ואין ריח של זיעה נודף מהם.  והקורא הנהנה מתרשם שהדורות, הקורות והמקורות מתייצבים, כביכול, לפני סדן שורות שורות ומושיטים לו בקנה בשמחה ובנדיבות כל מה שדרוש לו וכל מה שלבו חפץ.   ואף זהו סימן-היכר של אמן לאמיתו, היודע לפתות את לב המקורות וכאמור, אין הבדל בנדון זה אם מדובר בברנר, בביאליק או בעגנון, בענייני לשון וספרות או בשירת ימי-הביניים, בהגות או בתפיסת עולם, במשלי חכמים או בפיתגמי-חכמה – בכל אלה מובלעים, בסוד הצירופין, דעת הדורות ובינת הדורות, שסגולתו של סדן השכילה לעצב בכוחן דמות חדשה למורשת ולהתחדשותה בימינו.

 

ג

דעת לנבון נקל, שמבקר-תרבות-וספרות כזה, שזכה להיות קורא הדורות, חייב להיות מצוייד בהשכלה כללית ועברית מגוונת ובבקיאות עצומה בכל מקצוע שהוא עוסק.  שכן, כאמור, לעיל, יש שלשלת-יוחסין לא רק לאדם, אלא גם לכל יצירה ולכל מוצר רוחני ולשוני.  וכדי לצרך חוליה לחוליה יש צורך לא רק בידיעה עתירה, אלא, אולי קודם-כל, בחוש פנימי, באינטואיציה עמוקה ובכושר סינון ומיזוג גדול.  מן הצורך להבחין בין יסודות ראשונים לבין עיבודים ותוספות וסיגול של אחרונים וכן צריכה האוזן לקלוט בנות-קול של הדורות הקודמים במאמצי יצירתם.  אכן, מחונן הוא דב סדן בכל אלה, ומן המיותר לחזור ולהדגיש זאת.  הוא איש-אשכולות, בקי וחריף, זוכר, כונס ובורר.  צבורה בו דעת מעבר לכוח זכרונו של יחיד.  מלבד זה הוא חכם-לב ובעל קרני-מישוש דקות והם מסייעים לו בסיפוק סקרנותו האינטלקטואלית ובעיצוב תעודת-חייו.

ועוד לענין הזכרון.  הכל יודעים, שסדן הוא בעל זכרון מופלא, אבל יש צורך להבחין בין זכרון לזכרון.  יונג וגם אחרים כבר הסבירו יפה מהו זכרון יוצר.  המשורר האירי ייטס קרא לזכרון העילי "הזכרון הגדול" ויונג קרא לו "הזכרון הגזעי" ויעקב שטיינברג קרא לו "הזכרון הנעלם", המתגלה ביצירה, המצרף את המראות והחזיונות, החוויות והרשמים צירופים חדשים, ועושה מהם בריאה חדשה.  הזכרון של סדן איננו זכרנוּת, מין כושר טכני לזכור, מה שקורין מנמוניקה, אלא היא לו בחינת מוּזה, בת-השירה, או בעברית רוח-הקודש, כוח ההשראה, סוד האני היוצר.  לזכרונו מצב חווייתי, גזעי, ואין הוא מיומנות טכנית.  כל פלגי הדעת, החוויות והמידע המצטברים בסדן, נוהרים לים זכרונו וממנו הוא דולה ומשקה שדות יצירה וחקירה רבים.  הוא קורא הדורות בכוח הזכרון הגדול והקטן, המזדווגים בו עד להפליא.

 

ד

כך נבנתה ובנתה אישיותו היוצרת של סדן, וכך הוא עומד לפנינו בעונת-הגבורות בכל היקפו, קומתו וצביונו.  אנו רואים אותו מכהן פאר בהיכל ספרותנו ותרבותנו ברציפות ותוך עירנוּת מתמדת וּבלתי פוסקת.  בצינורות שונים, הוא מעניק לנו דעת עצמנו ודעת עברנו ודעת יעודנו – באמצעות הספרות, הלשון, סיפורי חסידים ואגדות-עם, הומור יהודי ופולקלור של עמנו.

המשורר האמריקני-האנגלי מקליש אמר על רימבו, שהריק מבול של יצירה מתוך חלל-ליבו, ששיעורו כזית.  כדבר הזה ניתן לומר גם על בעל היובל שלנו, רבי דב סדן.

אני מברך את דב סדן בשיבה טובה.  במלה שבה, יש שין, בית, הא – נוטריקון:  שופעת ברכת היצירה.  וברכה מיוחדת לנוות-ביתו גוסטה ולכל המשפחה.

 

1982

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה