_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קורות חיי

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

נולדתי בעיירה לאַשׁקוֹבִיץ (אוּלאַשְׁקוֹבְצֶה) אשר בגאליציה המזרחית ביום ב' של חג השבועות תרס"ה (1905) לאמי גיטל פרלמוטר ולאבי ר' יצחק קאהן שו"ב, זכרונם לברכה.  אמי היתה מספרת, שהיקשתה ללדת אותי, ובבדיחות-דעת היתה מוסיפה:  עוד במעי אמו היה שובב גדול.  אבי-אבי היה ר' יודיל שו"ב בקוֹרוֹלוּבְקָה, ואבי-אמי היה ר' מרדכי וולף שו"ב מביאליקאמיין.  שניהם היו חסידי הרבי מהוסיאטין.  אני איפוא נצר ממשפחת חסידים משני הצדדים.  אֵם-אבי, פוּליע, ידעה חומש ורש"י ונקראה בפי כל "הלמדנית"; ואֵם-אמי רעשי פֶרלמוּטר, שהיתה חולנית כל ימיה, האריכה לחיות, ובשנת התשעים היה כתב-ידה בהיר, וטורי מכתביה ישרים.  ואך על פי ששם-המשפחה קאָהן (KOHN) מורה על משפחת כוהנים, אין אנו כוהנים ולא לויים, אלא ישראלים.  השם המַטעה בא אלינו מסב-הסב.

 

מוֹצא השֵׁם

בענין שם המשפחה מקופל פרק של היסטוריה יהודית טראגית, הנעוץ בגזירות האיומות, שהטיל הצאר ניקולאי ה-1 על היהודים ברוסיה בראשית המאה התשע-עשרה, וראוי לחזור וּלסַפרו:  הואיל והמיכסָה של יהודים לעבודת הצבא לא נתמלאה, מפני שהיו משתמטים בכל מיני דרכים ותחבולות ובכללן הטלת מומים בגופם, יצאה פקודה מלפני הצאר, שראשי הקהילה אחראים למילוי המיכסה.  הללו נהפכו לסוכני הממשלה, ולא היתה להם ברירה אלא לשכור שליחים לחטוף אנשים מן הבאים לידם ולמסרם לצבא.  וכשגם זה לא הועיל, נצטוו לחטוף ילדים מבני 12 שנה (גם בני 8).  למלאכה בזויה זו נתקבצו לגיון של שכירים, אימתנים, בני בליעל מישראל, הידועים בשם "החוטפים".  הם היו אורבים בדרכים ופולשים לעיירות וצָדים ילדים בגלוי, בחוזק-יד ובעוֹרמה.  השלטונות היו מסִיעים ילדים אלה למקומות רחוקים, לקאווקאז ולסיביר, והילדים היו נמסרים לחינוך צבאי.  "חינוך" זה היה לא רק אכזרי מאין כמוהו, אלא אף הביא לידי שמד, באופן שלפי ההערכה רק חלק עשירי חזר לאחר שנות שירות צבאי לתִיקנוֹ.  אימה חשֵׁכה השתלטה בימים ההם במשכנות היהודים, טראגדיות שאין לתארן התרחשו בתוכם, ילדים נותקו מזרועות אמותיהם ואֵבֶל-עולם היה שׁוֹרה במשפחות הנפגעות.  מובן מאליו, שכל אב היה משתמש בכל הדרכים כדי להציל את ילדו מגורל-אֵימים זה.  אחת הדרכים הקשות והמסובכות להצלה גמורה היתה הברחתו אל מעבר לגבול.  ואף שֵׁם מיוחד נתייחד לילדים אלה.  אמרו עליהם :  ער איז פון די אריבעגעווארפענע, כלומר, הוא מן המוּברחים.  הורים, שהשעה שיחקה להם וממונם בידם, היו מעבירים את ילדיהם אל עֶברו השני של הגבול, לגאליציה, שהיתה כלולה שהיתה כלולה אותה שעה בתוך המלכות ההאבסבורגית.  עיירת-הגבול הוסיאטין היתה משמשת תחנת-מסירה לקליטה.  שם נוסדה חברה, שהיתה מקבלת את הילדים המוברחים, דואגת לכלכלתם ולחינוכם ולאחר זמן מה היתה מחדשת, לאט לאט ובזהירות, את קשריהם עם הוריהם.  אולם כדי לטשטש את העקבות היו משַׁנים את שֵׁם-המשפחה של הילדים.  על דרך זו בחרו לסב-הסב את השם קאָהן, לפי שזה היה מצוי ומקובל ביותר בין יהודי אוסטריה ההאבסבורגית, ואולם שמו המקורי היה בֶּרקוביץ.

כשנכנסתי ל"החלוץ" והכשרתי את עצמי לעלות לא"י, שיניתי את הכתיב וחתמתי:  כהן.

חתימה זו עוד חיזקה אצל הבריות את ההנחה, כי ממשפחת כוהנים אני.  עניין זה גרם לי לא-אחת אי-נעימות, שכן לימים, כשנסעתי מא"י בשליחות ההסתדרות ו"גורדוניה" בארצות שונות, היו המתפללים בבית-הכנסת מבקשים לכבדני בברכת-כוהנים, וכשסירבתי לעלות לדוכן מתוך נימוק, שאינני כוהן, היו מטילים חשד בדיברָתי או ראוּני כיהיר ואולי אף כפוֹקר.  כדי להוציא מלבם את החשד, הייתי אנוס לעלות על הבימה ולספר להם את הפרט הביוגראפי הזה – ונתקררה דעתם.

 

הסבים עושים "תנאים"

הואיל וסבי ר' יודיל מקורולובקה ואף סבי ר' מרדכי וולף מביאליקאמיין היו חסידי הרבי מהוסיאטין, ולזה היה בן ולזה בת, גמרו ביניהם להשיאם זה לזו.  שם הבחור-החתן לא היה חדש ברחבי המשפחה, כי נודע כעילוי ובקי בש"ס, אנין-דעת ומדקדק באורחות-הנהגה.  הם עשו "תנאים" וארבע שנים השתהו עד החתונה.  מובן מאליו, שהחתן והכלה לא הכירו זה את זו כל אותו הזמן, אלא זה למד תורה בעיירתו קורולובקה, וקיבל סמיכה להיות "יורה יורה ידין ידין", וזו רקמה בשביל חתנה הנעלם תיק-תפילין והכינה לבָנים ומלבושים לימים הבאים.  כשנישאו זה לזה, היה בידי אבי סכום כסף מסויים בתור נדוניה, ועשה בו שותפות בחכירת איזו אחוזה.  העסק לא הצליח, כי אבי לא היה בקי בעניני חכירה ומסחר, והפסיד את כל כספו.  אז לימדהו אביו מלאכת השחיטה, ולאחר שהשתלם בה, נתקבל כשו"ב בלאשקוביץ.  אגב, סבי ר' יודיל חדל באחד הימים לנסוע להרבי מהוסיאטין ודבק ברבי מקופיטשניץ.  נראה, שנפל דבר, אשר גרם לקרע זה או לתמורה זו.  ואף על פי שחקרתי ודרשתי, לא העליתי את הטעם והנימוק לכך.

 

דיוקנו של אבא

אומנות השחיטה טוּפְּחה בידי אבא מבחינה עיונית ומעשית, והיה נחשב למומחה גדול. ספריה גדולה היתה לו בביתו ובה מָדור מיוחד לעניני שחיטה ובדיקה, שכלל כל מה שהיה בהֶישג-יד, מן ה"יורה-דעה" ועד לאחרון הקונטרסים של שו"בים (על רכישת ספרים עוד ידובר).  אבא היה משתף את בניו בלימוד סוגיית השחיטה, נוסף על הלימודים בחדר, ואמנם כד הווינא טליא כבר הייתי בקיא, להלכה, בדיני שחיטה; בבדיקת החַלָף, בטיבה של פגימה בְּחַלָּף, בּשְׁהִיָיה, בִּדְּרָסָה, בְּחֲלָדָה, בְּהַגְרָמָה, בְּעִיקוּר, בְכיסוּי הדם וכיוצא בזה.  וארגז מוארך מיוחד היה לאבא, שבו היו מונחים החלפים הקטנים והגדולים לבהמה דקה וגסה ולעופות.  חַלָף חלף ותָאוֹ, וכולם נתונים בנרתיקים, וכשהם נשלפים, הם מבריקים ומבהיקים לאור השמש.  לצורך בדיקת החלף היה אבא מגדל צפורן אחת באצבע יד ימינו ואותה היה מעביר על פני חודו, מתחילתו ועד סופו, פעם ושתי פעמים ושלוש, וכשהרגיש בו איזו פגימה דקה מן הדקה, מיד היה מלטשו על כף ידו או על גבי אבן-משחזת רכה.  צפורן מחודדת זו היתה משמשת לו גם לפריעה, שכן, גם מוהל היה אבי.

הציפורן הזאת של אבא היתה גאוותי.  מפעם לפעם מציץ הייתי בה במטמוניות.  בעיני היתה עשויה מעשה-אמן.  גדולה היתה ומחודדת בקצה.  כמותה לא ראיתי אצל שום איש אחר.  ביחוד אהבתי לראות איך אבא משתעשע בבוהן שלו בשעת נטילת-ציפורניים, משפשף ומצחצח אותה וצר צורה עדינה לעוקץ.  עד היום, כשאני רואה טיפול בצפרניים, עולה לפני אצבעו של אבא חדודת-הציפורן, שהיתה, אם אפשר לומר כך, מעין מאניקור-של קודש, ביחוד נעמה לי השתאותם של חברי גילי, שביקשו ממני פתרון החידה.

כשעמדתי על דעתי הייתי תוהה על אבא המעודן, שלא יכול היה להכאיב לשום אדם והיה מלא חמלה על כל חי, ואף על פי כן בחר לו באומנות השחיטה.  כשנזדמנתי פעם לבית-המטבחיים וראיתי איך אבא שוחט פרים ושוורים ענקיים, ועלה ריח הדם הנשפך באפי, חלשה דעתי.  נראה, שההכרה, שהוא מקיים מצווה, שנצטווה מפי משה רבנו בפסוק "וזבחת כאשר צויתיך" – זיככה את האכזריות בשחיטת בעלי-חיים ושפיכת דמיהם.

דירת אבא היתה בתוך בית גדול, וחצר ענקית לה.  החצר היתה בנויה באופן כזה, שמשני צדדיה היו הכניסות לדירות, ואילו היא עצמה היתה בית קיבול לעגלות עם סוסים, שבאו ללינת לילה אצל בעל-הבית, שהיו לו בית-מרזח ופונדק כאחד.  המַּשְּחֵטָה לעופות היתה בקצה החצר.  בה היו מסודרים ארונות לנוצות, כל סוג של נוצה בארון מיוחד או בחבית.  והסוגים הם רבים:  נוצה פשוטה, נוצה לבנה, נוצה מגוונת, נוצה של כרבולת תרנגולים, נוצת ברווזים, נוצה מקורזלת, נוצת-תרנגולי הודו, נוצת זנבות, נוצת כנפיים וכיוצא בזה.  מחירי הנוצה היו שונים וההבדל  היה ניכר.  לאחר שחיטת העוף היה אבא מורט את העוף בזריזות רבה ומניח את הנוצות בתאים המיוחדים לכך.  בימים שלפני החגים היתה באה אמא לעזרתו.  נוצות אלו היו נארזות בשקים גדולים ונמכרות לסוחרי חוץ, ודמיהן היו מוקדשים לתכלית מיוחדת, שנקבעה כל שנה מראש.  אבא היה עוקב אחרי תנודת המחירים, אבל מעולם לא השיג את המחיר הראוי, מפני שהסוחרים היו מוציאים את הנוצות מידו בזיל-הזול בדרכי עורמה שונות.

אבא היה בעל קומה בינונית, כפוף כלשהו, שער ראשו מלא, עיניו שחומות ועמוקות, ועצבות דקה נשקפת מהן, פניו מעודנות, מצחו צר וגבוה, זקנו מחודד ושפמו זיפי קצת.  כמעט שאיני זוכרו בצבע שחור, שכן בשערות ראשו וזקנו היו שזורים חוטי-שיבה על אף גילו הצעיר.  מהלך היה כשעיניו כלפי מטה.  ואם כי היה מהורהר, מעולם לא נתעלם מן העובר על פניו והיה משיב לו שלום.  הוא היה אדם ישר ובר-לבב.  מתרחק מן החנופה והיהירות ונוהג במידת החסד.  איני יכול להזכר באיזו עקמומית מוסרית שבו.  תוכו כברו.  היה בר-אוריין אמיתי.  ידע שַׁ"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים.  עיין במהרש"א ובשאר המפרשים.  היה בקיא גם בזוהר ובספרי קבלה אחרים, והיה הוגה בהם לעתים קרובות.  באוצר הספרים שלו היו ספרי חסידות וספרי מוסר רבים, שהיו הולכים ומתרבים משנה לשנה.  הוא שקד על לימוד תורת החסידות על כל גווניה וסוגיותיה העיוניים, ולא פעם ביקש להעניק לנו, הילדים, מידיעתו זו, דרך אגב, תוך סיפור דברי תורה של הרבי וכל המסתעף מהם, אם כי התנזר מגוזמאות השגורות בפי חסידים. 

בשיחה אחת הסביר לי אבא, שיש אחדות גמורה בין הרמב"ם וְהַקַבָּלָה, אלא שמה שהראשון משיג בדרך השכל והחקירה, משיגה הקבלה בדרך החכמה הנסתרה.  והביא לי ראיות להנחתו זו.  נער הייתי ולא ידעתי להכריע לכאן או לכאן , אבל עצם ההנחה הזאת נחרתה בי עמוקות.

לפני אבא היו באים ב"שאלות" של איסור והיתר, כגון חלב שנתערב בבשר או קדרת בשר שגלש תחתיה חלב, או ריאה של בהמה שנמצאה בה סירכא.  כלפי אחרים היה פוסק לפי הכלל "כוחא דְהֶיתֵרָא עדיף", אבל כלפי עצמו היה מחמיר ביותר.

היה קם בחצות ל"תיקונים", לפי מנהג האר"י, כלומר, היה עושה שני תיקונים לשכינה, תיקון רחל ותיקון יעקב ולאה.  בתיקון השני היה לומד גמרא וזוהר.

מה מאד נעם לי להתעורר בלילה, להציץ מבעד לשמיכה שבה כסיתי את עצמי עד למעלה מן האזניים, ולראות את אבא כפוף לאור מנורה גדולה ורחבת סְכוּכִית, מטיל צל ארוך על הקיר בנענועיו ושקוע באמירת תפילה, בקריאה או בלחישת סוגיה.  הניגון החרישי-חרישי, שמתוכו נשמעה לפעמים יבבה כבושה, הזליף עלי מתיקות של שֵׁינה וחלום והגדיל את בטחוני.  אבא נראה לי אז כמלאך-אלוהים וכתריס בפני כל רעה.  היה מרבה בטבילות בין בימות החמה ובין בימות הגשמים ונוהג קפידה גדולה בטהרת הגוף והנפש.

לאבא היה קול נעים.  ב"ימים נוראים" היה משמש "בעל תפילה" בבית המדרש, שבו היה מתפלל בקביעות.  הכסף שהיו מטילים ל"קערה", כעין שכר-חזנות, היה אבא מקדיש לצורכי-צדקה.  אנו הילדים היינו "משוררים", כלומר, היינו מסייעים לו בקולותינו הצלצלניים.  תפקיד זה היה מעורר כבוד אצל חברי, אך היה מרַתקני כל שעת התפילה למקומי, וצר היה לי שלא יכולתי להשתתף במעשי-משובה של החבריא.  הסלסולים שסלסלתי, קנאת החברים והערצת שומעותי, השכנוֹת בעזרת-נשים, שימשו לי פיצוי-מה.  הקהל היה נהנה מתפילת אבא, שיצאה מלב טהור ובקול צלול ללא סלסולי חזנים.  זאת נודע לנו בשעה שאבא נצטרד פעם ולא היה יכול לרדת לפני התיבה.  ממלא-מקומו לא הפיק רצון מאת ציבור המתפללים ונשמע ריטון עליו.  עד היום הזה אני זוכר, כביום זמירתם הראשונה, קטעי תפילה ופיוט משל ה"ימים הנוראים".

אבא היה אדם שקט אך לא שָׁלֵיו.  תמיד היה נראה כמנהל משא ומתן עם עצמו, בלי אומר ודברים.  מעולם לא גילה דבר לזולתו, סגור היה, רק מתנועותיו ומהבעת פניו אפשר היה לנחש, שמשהו מדובבוֹ ואף מסעירוֹ.  הוא היה מקפיד בתעניות-חובה, אך היה מרבה לצום ולא רק בה"ב, אלה שלושת ימי הצום, שמהַדרים נוהגים לצום בחודש הבא אחרי החגים, מתוך חשש שמא גרמה שמחת החג קלות-ראש או עבירה אחרת – אלא גם תעניובת-רשות ותעניות-יחיד, כגון:  תענית חלום, תענית אבֵלות, תענית קֶרִי, תענית-נדר.  מובן שמעולם לא ידענו מהו סוג תעניתו.  אמא, שהיתה מגישה לו בבוקר כוס חמין, כשסירב לשתותה, היה ברור לה שכבר פתח בצומו ומביעה תרעומת כבושה על שהוא מחליש את כוחותיו, החלשים בלאו הכי.  אולם לאחר מחאה-לא מחאה זו היתה משלימה ושותקת.  הוא היה מורגל כל כך בתעניות, שלא היו משפיעות על עבודתו כל עיקר.

חיי אבא, וממילא חיי כל הבית, היו מסודרים ומדוקדקים.  הכל היה קבוע לפי נוסח מסויים.  ולא ה"שולחן הערוך" בלבד קבע את ההווי המשפחתי, אלא אבא היה מוסיף חומרות ונוסחאות וגינונים משלו, שנחשבו אף הם כהלכה למשה מסיני. סדר הקימה, הלבישה הרחיצה והתפילה; סדר האכילה ועריכת השולחן, ההתנהגות בשעת האכילה ובמעמד אורחים ומבקרים; קול הדיבור ונקיון הלשון – כל אלה וכיוצא באלה היו נתונים בתוך כללים, שכל סטייה ניכרת מהם היתה בחינת מִידְחֶה או מעשה בִישׁ.

השבת היתה באמת חמדת הימים.  הרגשתי קדושתה, חומרתה ומתיקותה כאחת.  שמירתה לפי כל הדקדוקים והפרטים היתה לי לא פעם לטורח, המנעה ממני תנועה חפשית, אבל ההשראה שבה הִרוַותני עונג.  על כן היו הרהורי אחרי מידת השבת עמומים ולא עלו מעולם כריטון על שפתי פי, כי לא תיארתי לי את בעולם מחוץ לתחומי השבת, ומציאותה של הנשמה היתרה היתה מוחשית מאד.  הולך הייתי עם אחי אחרי אבא, עקב בצד אגודל, לבית הכנסת, מתפלל, ומזמן לזמן הייתי פורש ממחיצת אבא ומתגנב לחברת שאר הילדים המשתובבים קצת, חוזר לאבא והולך עמו הביתה, משמיע במקהלה "שבתא טבא" לאמא ומֵסב אל השולחן לסעודה ראשונה, ומחרת לסעודה שניה.  ובשעת הסעודה מזמרים היינו זמירות בהתלהבות ובקצב מאוחד.  ביחוד רשומה בי "הסעודה השלישית", שתחילתה בנטות היום וסיומה בדמדומי בין הערביים. טעם מיוחד היה לניגון "אל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן" שהיה מוסיף מסתורין ונועם שבאפלולית.  שלְפֵי שבת היו גם במוצאי שבת בשעת "ההבדלה" והרחת הבשמים ובעת אמירת הפיוטים ושורת "אליהו הנביא, אליהו התשבי", ו"איש חסיד היה"; עם שפיתת המֵיחם ושתיית התה נסתלקה שבת המלכה.

חרותים בי הנימוסים והמידות שהיו מקובלים על אבא, ועל שאר תלמידי חכמים וחשובי-העיר.  כשהייתי ילד לא הבינותי אותם כהלכה.  היום תוהה אני על מציאותם של נימוסים דקים אלה, שהיו רוֹוחים בקרב יהודי העיירה.  לא אשכח אחד הנוהגים, שהפליאני מאד.  נוהגים היו כמה מנכבדי בית-המדרש, שבו היה אבא מתפלל ועובר לפני התיבה, ללוותו הביתה כל שבת לאחר התפילה.  כמעט תמיד נגררתי אחרי שיירת-מלווים זו בשתיקה ובהקשבה ובדרך-ארץ.  כשהיו מגיעים לבית אבי, לא היה אבא נוטש את החבורה ונכנס הביתה, אלא הלך עם בני-לווייתו מרחק כמה בתים ואחר כך היה חוזר הביתה.  בקטנותי לא העזתי לשאול טעמו של דבר, וכשגדלתי, הסביר לי אבא, שעל ידי זה הוא גומל להם ונראה כאילו מלווה אותם, וכן כדי למעט את ההפלייה שיש בכך.  ואין זה אלא פרט מיוחד אחד, מפני שבכל שעת-כושר:  בשמחות של מצווה, בפגישות מקריות, בשיחות חולין וכיוצא בזה היו מידות כאלו מהלכות בהן, המעידות על מסורת גדולה ותרבות-אנשים מוטבעה.  ועוד אזכור:

אבא היה ממונה על קופת ר' מאיר בעל הנס בסביבתנו, מובן שלא על מנת לקבל פרס.  וכל שנה היה עובר יחד עם שני בעלי בתים אחרים מבית לבית ומריק את הקופות.  הכסף היה מושם בתוך שקיות גדולות. אותה שנה באו שני "משולחים" מטעם ועד הכוללים בירושלים, כדי ליטול את הכסף שנצטבר בקופת ר' מאיר בעל הנס.  אחד המשולחים היה, כנראה, יהודי ספרדי, ולא היטיב לדבר אידיש, ואבא דיבר עמו עברית, שהמרומז מרובה בה על המפורש.  הוא הביא לנו מתנה, מפת שולחן, שעליה מצויירים ירושלים, בית המקדש, הכותל המערבי, קבר רחל ועוד.  השד"רים האלה מא"י והמפה עשו עלי רושם אדיר והלהיבו את דמיוני.  א"י נעשתה לי מוחשית מאד.  אחד משני השד"רים אף בחנני במסכת סנהדרין ועמדתי בבחינה.

זמן פנוי לא היה לי אלא בערבי חג ובימים מיוחדים שאין להם שם, כגון, כשהרבי חלה, או שאירע איזה מאורע משפחתי חשוב.  אולם פעם אחת נמשכתי אחרי מחזה מעניין ואיחרתי לבוא הביתה איחור של ממש.  בלכתי ברחוב ראיתי גוי אוקראיני, המחזר על החצרות עם תיבה מנגנת.  לידו בתו היחפה, לבושה בלואים ובעלת עינים ירוקות ויפות, שהיתה עוזרת לו במלאכתו.  הוא היה נוהם נהימה סתומה, מיד הבינה זו את כוונתו ועשתה את רצונו.  בהיכנסו לאחת החצרות, העמיד את תיבת-הזימרה, סובב את הידית שלה והשמיע מנגינות שונות.  לקול הנגינה התאספו סביבו נערים וילדים ונשים.  למעלה, על גג תיבת-הזימרה, היתה מונחת קופסה של עץ, מעין מגירה מוארכת, ובה פתקי-מזל אדומים, כחולים וירוקים.  בפתקים היו מודפסים באוקראינית ובפולנית ניחושים ודברי נבואה לאחור ולעתיד.  ליד המגירה הזאת –עמד תוכי. כשניגש קונה היה בעל התיבה נוהם לילדה וזו היתה מכוונת את התוכי, שהיה מוציא במקורו פתק-מזל בשביל הקונה תמורת חצי קוריצר.  מספר "הלקוחות" הלך וגדל.  הפתקים האלה בישרו לזוכה בהם מה עתיד לקרות אותו בקרוב או לא נסיעה רחוקה ותמצא את אושרך".  "הבלונדינית אוהבת אותך, אך תיזהר מפניה"; "צרות יתרגשו עליך ואתה תתגבר עליהן; "זכיה גדולה מזומנת לך".

ביומא דשוקא ראיתי אחר כך מחזות אחדים כאלה, שנשים כפריות קראו בהתרגשות את הכתוב בפתקי-המזל שעלו בגורלן.

לעתים רחוקות היה מתרחש משהו יוצא דופן.  התרחשויות כאלה נעשו חזיון נפרץ רק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אולם זוהי פרשה בפני עצמה, שעוד ידובר בה.

 

מריבות גלויות ואחווה מסותרת

היחסים בינינו הילדים לא היו תמיד אידיליים.  היה הפרש של שמונה שנים ביני ובין הבכור, בן-ציון, והפרש של ארבע שנים ביני ובין זלמן, והפרש של שלוש שנים ביני ובין ריבה אחותי, שמתה בילדותה.  מאחי אָשֵׁר הייתי גדול בשנתיים, בערך, ורק אחותי אסתר, בת-הזקונים, היתה באיזה אופן שהוא מחוץ לזירה, גם התכונות והמזגים היו שונים.

אחי הבכור, בן-ציון, כבר היה משכיל, איש החברה, והיו לו חברים מבוגרים, שהסתודד עמהם.  אני הייתי אורב ומצותת לסודותיו, שיחותיו ומינהגיו; ולפי שהיה רתחן מטבעו, היה מתרגז עלי ואף מכני.  מובן, שלא מחלתי על עלבוני והייתי מטיח כנגדו כינויי גנאי, שהוציאוהו מן הכלים.  אבל בלבי כיבדתי אותו ותמיד ביקשתי לחקות את מעשיו.  הוא נספה במחנה המוות בקאמיונקה, ומכל משפחתו שרד רק בנו בכורו, צבי כהן, שעלה לישראל לאחר טלטולים וגלגולים בברית המועצות.

זלמן, שהיה, כאמור, גדול ממני בארבע שנים, היה עדין ובעל חלומות.  אפילו כשהיה מתרגז לא היה כעסו ניכר.  עמו חייתי בשלום, ורק לעתים רחוקות היו דברים נופלים בינינו.  אף נהניתי מן הסיפורים המופלגים שהיה מספר לי על עצמו ועל אחרים והאמנתי בהם.  הוא היה נוהג כבוד יותר מכולנו בהורים ובמורים.  למד יפה גמרא והגיע לידי סיום הש"ס.  היה אדוק במצוות.  מעולם לא עבר עבירה קלה בבית או ברחוב.  היה ממעט לשחק עם ילדים, אבל יושרו בשעת המשחק היה לשיחה בפי הילדים.  הכל רצו לשחק עמו, וכל דרכי התרמית, הנהוגות בשעה שילדים שטופים במשחק, לא ננקטו כלפיו.  כמדומה לי, שההורים אהבוהו יותר מכל הילדים, וכבר אז תלו בו תקווה כ"יורש עצר", תקווה שבאמת נתקיימה, שכן הוא למד הילכות שחיטה אצל סבא בקורולובקה, ולאחר מות סבא נתקבל לשוחט במקומו.

כשבאתי לאחר חמש שנים מן הארץ לבקרו בביתו, נדהמתי מן הדמיון המובהק שבינו לבין אבא ז"ל.  חוץ מסימני הגיל, שכן היה צעיר יותר מאבא, כפי שנשתייר בזכרוני, היה דומה לו בכל.  הוא מת במגיפה שפרצה במחנה ליד העיירה בורשצ'וב בעת השואה, וכל משפחתו הגדולה נספתה אף היא.

ארבעה אחים ואחות היינו.  ומובן, שלא פעם הגענו לידי מריבה. פעמים שהיא נמשכה גם בשעת הסעודה ליד השולחן, במושב אבא.  אולם אבא לא הרגיש בדבר.  היינו בועטים זה בזה מתחת לשולחן בזהירות ובאמנות-מחתרת מיוחדת, שנתגבשה לשם כך, באופן שעל פני השולחן היה שקט גמור.

מריבות אלו לא היו אלא כקצף על פני המים.  בית אבא היה חטיבה שלמה, מלאה חיות ואחדות.  כל אחד היה כאבר בגוף.  כל ההוויה המשפחתית היתה מסוגננת להפליא.  לא היו זיזים ולא שקערוריות. רק שמחה גדולה, שמחה של מצווה או, חלילה אסון גדול, היו מוציאים את המשפחה מן המסלול הכבוש והמפולס.

 

אמא זכרונה לברכה

סייעה להשראת רוח זו – אמא.  היא העריצה את אבא מאד.  ידעה שהוא מוחזק למדן מופלג ובעל מידות והאמינה לכל מוצא פיו.  דברו היה לה פקודה.  במילי דעלמא לא תמיד הסכימה עמו, עם איסטניסותו, שהיתה מקפחת לא פעם את שכרו והנאתו והנאת משפחתו מנכסי העולם הזה, אך במילי דשמיא וכן בעניני ציבור היתה שותה בצמא את דבריו.  ואף על פי שלא היה מרבה עמה שיחה, הייתי מוצאם לעתים לא-רחוקות משוחחים, כשאמא שואלת ואבא משיב במאור פנים.

אמא היתה מיטיבה לבשל, לאפות, לצלות ולהטמין חמין בתנור.  חכמה זו, חכמת הבישול והליכות הבית, ירושה היא מאמה ומאם-אמה.  כבר סופר לעיל, שאמא היתה בחינת מאורשת שנים אחדות.  באותה תקופה היא הכשירה את עצמה להיות עקרת בית ואם.

מאכלי אמא אינם משתכחים.  הם הויטמינים הסודיים לגופו של הילד והמתבגר.  מעדניה משיירים בנו טעם-שתייה, שאינו פג לעולם.  הוא משמש לנו כעין קנה-טעם, על משקל קנה-מידה.  בכל מה שאנו עתידים לאכול ולשתות ובכל מה שֶׁאַשָׁפֵי-מטבח עתידים לחדש.  אמי היתה לא רק אמנית-הפשטידא, שקורין קוגיל, אלא מומחית היתה גם למעשה-אילפס ולמעשה קדרה, מרקים ולפתנים, נזידי-ירקות ונזידי עדשים, שטעמם שמור בפי עד עצם היום הזה.  ודאי, מאכלים אלה היו גם אמהות אחרות נוהגות לעשות.  אלא שיש איזה יתרון וטעם-לשבח למעשי כל אמא.  בימים רגילים היו גם המאכלים הרגילים, אולם בערבי שבת, בשבתות, בשלוש רגלים, בחנוכה, בפורים ובימי-סגולה או בסעודות מצווה היה השולחן אפוף חגיגיות, ותבשילים ותופינים מיוחדים התנוססו מעליו בריחות ובמראות מיוחדים.

אמא היתה אופה לחם וחלה בשביל בני הבית.  קניית לחם – מַאן דְבַר שְׁמֵיהּ!  ביום חמישי היתה מחמיצה בָּצֵק במָלוֹש ללחם ולחלה.  ביום ו' לפנות בוקר היתה מסיקה את התנור ועושה חלות משוחות בחלמון של ביצה מרוסה וכן מעצבת ככרות לחם ושׂמה אותן בדפוסי אפייה.  בתנור  הבוער, בטרם נגרפו מתוכו שרידי הגחלים, היתה אמא אופה "פלאַמפלעצלעך" מאוּלתרים, הדומים לפיתות ואינם דומים, והיינו אוכלים אותם כשהם חמים ומרוחים בחמאה.  את ה"קנישיס" היתה עושה מתפוחי אדמה מבושלים ומעוכים, מעורבים בבצל מטוגן בשומן ובשוויסקים בשתי צורות, הצורה האחת היתה כדורי תפוחי אדמה בלי בצק, והצורה האחרת היו תפוחי אדמה מלופפים בצק מרודד עד דק.  באותו אופן נעשו "קנישיס" גם מכוסמת.  אלה היו נאכלים בעודם חמים.  מאפה מיוחד הוא ה"מאנדבורצ'ניק", שקורין לו גם "בּוּלבֶּניק" או "קארטופֶלניק".  הלזה היה עשוי תפוחי אדמה מרוסקים בפומפיה, ששמו לתוכם קמח, ואופים אותו בתבנית.  ולאחר שיוצא מן התנור, חותכים אותו לפרוסות, מורחים אותו בחמאה או טובלים בשמנת.  בערב שבת, שבו היו אוכלים "רוֹסֶל" במעיים ממולאים היו טובלים את המאנדבורצ'יניק באותו רוטֶב-פלאים.  ועוד מאפה אחד היה כמעט דבר שבמסורת, הלא הוא ה"מאַלאַי".  זה הוכן מקמח תירס מעורב בסוכר ואפוי בתבנית.  גם אותו אכלו בחלב חמוץ או בשמנת.  מקמח תירס היתה אמא עושה גם מאכל אחר הקרוי בשם "קוֹלישה" או מאמאליגה.  לאחר בישולו וגיבושו היו שמים אותו בצלחת ואוכלים אותו בחלב חם או בחלב חמוץ או בשמנת, הכל לפי הכיס.  וכן היתה אמא מתקינה מזמן לזמן מאכל הידוע בשם לֶמֶשְׁקֶה, שהוא דייסה של כוסמת טחונה.  בחג השבועות היתה אמא מכינה סעודה, שבה כל המאכלים וכל התבשילים של חלב הם, ועיקרה של אותה סעודה בכיסנים ממולאים גבינה, שקורין להם "וואַרעניקעס" מדושנים בחמאה ונאכלים בשמנת או בחלב חמוץ.  צורתם של הכיסנים היתה נעשית בְמַקְרֵץ או בכוס הפוכה על פיה, שעיצבה עיגולי בצק מרודד לקליטת גבינה או תפוחי-אדמה ולכיסן היה מראה של חצי קשת מחוֹרצה.  בערב יום הכיפורים ובהושענה רבה היו אוכלים קרֶפלאך, כיסנים ממולאים בשר, במרק וגם כשהם צלויים במחבת ומושחמים.  בשמחת-תורה היתה אמא מכינה מליאים, "הוֹלוֹבְּצִ'יס" בלע"ז, שעניינָם אורז או בשר מרוסק ומתובל, העטוף בעלי-כרוב, עיטוף לפנים מעיטוף, מטוגנים כלשהו, ומיץ נוטף מהם ומגרה את החיך.  ומי יתַנה את גודל התופינים ודברי מאפה, דובשניות וסופגניות, שטרוּדֶלים וטוֹרטים, רקיקים ואזני-המן וכל מיני ריבות ומעשי מרקחת, חמיצה רותחת וחמציץ קר וּמִשְרַת-פירות ווישניאק וסליבוביץ, פרפראות ומיני תרגימא, שידי אמא הפליאו להתקין באהבה, בבקיאות ובזריזות!

אגב, בביתנו לא היתה אמא עושה כל שימוש בפֶרג, לא לעוגות ולא לאזני-המן, משום שאבא היה חושש מפני תולעים המצויות בפרג ואינן נראות ואי אפשר לבררן.

ביחוד היה כוחה גדול בהכנת "קוּגלים" ובהטמנתם בתנור לכבוד שבת.  חוש מיוחד היה לה בגיוון טעמי הקוגלים.  זוהי אמנות שלמה.  יש קוגל מאטריות עם שומן ויש קוגל מתפוחים; יש קוגל מתוק ויש קוגל חמצמץ; יש קוגל שבתוכו מעי ממולא או צוואר של עוף, ויש קוגל עם דובדבנים; יש קוגל שמן ויש רזה.  אמא התמחתה בכל אלה בזכות "נכָדים" של רביים או חסידים, שהיו מתארחים בביתנו או שותים מַשקה "לחיים" או לתיקון הנשמה, והיה צורך להגיש לפניהם משהו טוב ומפתיע.  ואין לך מאכל, שבו יכולה עקרת-הבית לגלות את תבונת-כפיה וחין-טעמה כמו בהתקנת "קוּגל" לכבוד שבת, שכל אוכליו מהללים ומשבחים אותו ומזכירים אגב גררא לטובה גם את בעלת הבית...

לאמא היה אוצר-ספרים משלה.  קודם כל ה"צאינה וראינה", שידה של אמא לא היתה זזה ממנו.  אחר כך – "תחינות" שונות, סידור "קרבן מנחה" עבה, מחזורים לכל מועדי השנה וסליחות עם עברי-טייטש, "מנורת-המאור" ביידיש, "חובת הלבבות" באידיש לרבנו בחיי  (שמתי לב, ש"שער היחוד" לא תורגם, כנראה, מפני שזהו שער פילוסופי, שאינו עניין לנשים..); "מענה-לשון", "מעבר יבוק" לעניני אבלות, "תרי"ג מצוות" ו"צידת-נשים" כיוצא בזה.

אני הייתי כרוך אחרי שני ספרים של אמא, אחרי "צאינה וראינה" ו"מנורת-המאור".  הייתי בקיא בהם כמו אמא.  כשמצאני אבא קורא ב"צאינה וראינה", נתן בי מבט של קפידא:  בחור-גמרא אינו נזקק לספרי נשים!  אולם אני לא השתכנעתי מהטפה זו ולא הבינותי מפני מה אין לומד-גמרא יכול לעיין גם בזה, שכן הפירוש ביידיש וכל התוספות הנפלאות שישנן שם, המלאות אגדות ומדרשים ומשלים, לקחו את לבי.  ביחוד הרהיבוני הציורים, הממחישים את המסופר.  העמקתי להתבונן בציור "אשת לוט נעשית נציב מלח". ראיתי ממש איך היא הולכת ומאבדת את צלמה האנושי ונהפכת לגוש מלח.  אלה היו הציורים הראשונים שראיתי בחיי ושהתיחסתי אליהם בכובד-ראש.  מלבד ה"צאינה וראינה" נתחבב עלי "מנורת המאור", שקראתיו ביידיש לפני שקראתיו בעברית, בגלל ענייני המוסר ודרך ארץ הכלולים בו, וביחוד השפיעו עלי ומשכוני התיאורים הצבעוניים של מתן שכר ועונש, של הגיהינום והגן-עדן ושל שאר עונשין בעולם הזה ובעולם הבא, שאין מנוס מהם, הלשון הלבבית והעסיסית נחקקה בי לעולם, ועד היום איני סובל יידיש שאין בה מן הסגנון הקלאסי האמיתי הזה.

 

הרבי וברכתו

בהיותי בן שבע לקחני אבא אל הרבי מהוסיאטין, ר' ישראל פרידמן, שהיה, כידוע, נכדו של ר' ישראל מרוז'ין, כדי שיברכני.  הרבי לא רק בירכני, אלא אף אָצל את ברכתו למטבע, כתר-כסף אוסטרי, והוא גנוז עמי בין "שמירות" (כך נקראו) אחרות עד עצם היום הזה.

זכורני, אילו הכנות היה אבא עושה לפני שהיה נוסע אל הרבי מהוסיאטין.  כל הבית היה שרוי בסימן זה. רוח של חג ריחפה עליו ימים אחדים קודם לכן.  אמא ואבא היו מתלחשים מתוך סבר פנים מיסתוריות, כאילו משהו מופלא עומד להתרחש.  אבא היה מחשובי החסידים. רבים הכירוהו, אף שעל פי שהיה מטבעו נחבא  אל הכלים וברח מן הפרסום.  דעתו היתה נשמעת וניתנו לו מהלכין ב"חצר".

בשנת 1931, כששהיתי בגאליציה כשליח ההסתדרות אל "החלוץ", ניתנה לי שעת כושר לראות כיצד קיבלו החסידים את פני הרבי מהוסיאטין.  כידוע, נחרבה הוסיאטין במלחמת העולם הראשונה, והרבי גָלָה לוינה.  אותה שנה בא הרבי לחסידיו בסקאלאט, עיירה קטנה בגאליציה, לחוג עמהם את חג השבועות.  חסיד אחד, מעשירי העיירה, ר' יוסלה מילגרום, הקים לשם כך מבנה-עץ ענקי מיוחד, שתקרתו עשויה קורות כבדות, כדי שהרבי יערוך בו את שולחנו לפני קהל חסידיו.  בעל-האחוזה העשיר, ר' דודל האַגר, שהיה גם בר-אוריין, שלח את מרכבתו המפוארת כשהיא רתומה לשני סוסים לבנים.  לקראת בואו ברכבת מיוחדת, כך סוּפר לי, יצאו רבים מחסידיו מחוּפשים כקוזאקים, ורכבו כחיל-משמר מלפניו ומאחוריו עד הגיעוֹ לבית ר' יוסלה.  אלפי חסידים נהרו לסקאלאט ומילאו את העיירה, לא היה בית בלי אורחים.  כל אלה נדחקו אל הסוכה הענקית הזאת, כדי לראות במו עיניהם את הרבי ואת שולחן-קודשו.  הורגשה עליית-נשמה ממש.  להתלהבות לא היה גבול.  בעיני ראיתי חסיד קושר עצמו בִּשְׁמֵי-קוֹרָה, כדי לראות יפה יותר מעל הקהל הרחב והצפוף את פני הרבי וגינוני מנהגו.  ואחד, גוץ ונלהב, ניסה לתחוב את שתי רגליו לכיסים האחוריים של קאפוטת חסיד אַחֵר, כדי להתרומם לרגע קט ולהתבונן במתרחש.  כל-אימת שאני רואה את תמונת היהודי המעופף של שאגאל, עולה בזכרוני אותו חסיד, שניתק עצמו מן האדמה, ריחף על פני ההמון וזן את עיניו במראה הגדול.

(בשנותיו האחרונות (שנת תרצ"ז) היה הרבי דר בא"י ברחוב ביאליק, והייתי רואה אותו מטייל מַעֲדנוֹת ואפוף שלווה בגן-העיר או ברחוב ביאליק בלווית אחד או שנים ממקורביו.  אני, שרחשתי לו הוקרה לא רק כרבי של אבי, אלא גם משום יחסו החיובי לשיבת-ציון בימינו, כשהייתי פוגשו, הייתי מביט אחריו עד היעלמו מן העין.  הן היה האדמו"ר של משפחתנו שלנו, אם ניתנה רשות לומר כך .  צחות תוארו, אצילותו, הידור לבושו וכל זכרונותי, שהיו קשורים עמו, ריתקוני אליו.  בן 92 שנה היה בהסתלקותו (ער"ח טבת, ה' דחנוכה, תש"ט).  קברו נחצב בטבריה ליד קברו של ר' מנדל מוויטבסק, שכן אי אפשר היה להטמינו בהר הזיתים, כפי שציווה בצוואתו, מחמת שאותה שעה היה הר-הזיתים מחוץ לתחומה של מדינת ישראל.)

 

עיירת הולדתי

לאשקוביץ היתה עיירה קטנה, במחוז צ'ורטקוב, ובה קהילה בת מאה משפחות יהודיות בערך. ראש הקהילה היה יאיר זומרמאן, בעל בית-מזיגה, שבנותיו דיברו פולנית.  בה עובר הנהר סֶרֶט, המשתפך אל הדניאֶסטר.  במימיו היינו מתרחצים ושוחים בימי הקיץ החמים.  בזכות נהר זה היו באים גם יהודי הסביבה ללאשקוביץ לשם נתינת גט, שכן רק "מתא דיתבא על נהר", כלומר, עיר היושבת על נהר, כשֵׁרה למתו גיטין.  עוד בילדותי היתה גאוותי על כך, שבספר הנודע "טב גיטין", שהוא מעין ספר גיאוגראפיה, המורה כיצד לכתוב כהלכה שֵׁם כל עיר בתורף הגט, מצאתי גם את לאשקוביץ עיירתי.  באמצע כִּיכּר העיירה היתה משאבת-מים, שלימי החורף היו מלבישים אותה עטיפה של קש כדי לחממה ולשמרה מפני קפואה.  אנו, זאטוטי העיירה, היינו מנסים כוחנו בהנעת הידית הכבדה של המשאבה, ולא פעם הוצאנו אותה מכלל שימוש  בתעלולינו.

סמוך אליה היה חנינה דער קרעמער, שַׁמש בית הכנסת, מכריז "אין שיל אריין" (עת ללכת לבית הכנסת), ובשמחת תורה היה מתבסם ונעשָׂה בגילופין, ומסביבו היו מתקבצים נערים וילדים והוא קורא בקול משונה: צאן קדשים – מֶה, מֶה!  וכולם עונים לעומתו בקול אדיר:  מֶה, מֶה.

שני אחים היו, משה וּווֹלף גולדשטיין.  האחד היה בעל שדות ואשתו מכרה גרעינים לפיצוח, והשני היה מתפרנס מדמי אריסות שקיבל מידי אכרים.  מדי שבת היה משכים קום ויוצא לרחובה של העיירה ופותח בסדרה של עיטושים תכופים לעשרות.  הוא היה עטשן רבא.  והיה קול מיוחד לעיטושיו, שאנו הילדים שמענו מתוכן את ההברה איטש, דהיינו, "איש".  בתוך המרגעה בבוקרה של שבת היו עיטושיו מעוררים את כל גרי הרחוב משנתם.  כשסיים את מחזור העיטושים היה חוזר הביתה למשכבו.  הילדים היו מפזמים אחריו:

אז ר' וולף ניסט

ממינט מען אז מ' שיסט...

(כשר' וולף מתעטש, כאילו יורה בראש)

 

לאשקוביץ של מטה ושל מעלה

ללאשקוביץ יצאו מוניטין בעיקר בזכות היריד שנעשה שֵׁם-דבר.  היריד הזה היה נערך בה כל שנה והיה נמשך שבועיים.

תושבי לאשקוביץ, שעל היריד הזה גאוותם, היו אומרים, כמובן, בנעימת התפנקות, שזהו היריד הגדול ביותר בעולם.  אך הוא היה באמת היריד הגדול ביותר בגאליציה.  אנחנו הילדים, ודאי שלא עלה על דעתנו, שיש באיזה מקום יריד גדול הימנו.  הוא נמשך מ-24 ביוני ועד 10ביולי.  אך ההכנות, כאמור, היו רבות.  רבבות נהרו אליו לא רק מן הסביבה הקרובה, אלא מכל ממלכת אוסטריה, כלומר מווינה ומפראג, מבוקובינה ומהונגאריה.  והם היו מצויינים בלשונם ובמלבושם.  ליריד הזה היו מגיעים ברכבת, ברכב וברגל.  קרונות מכוסי כילות וגדושי סחורות מכל המינים ומרכבות, שסוסים יפים וגם כחושים רתומים אליהן, כרכרות נאות ורוכבים מהודרים, עגלות מרופטות ואף עגלות-יד היו זורמים, דחופים ובהולים, ימים אחדים לפני פתיחת היריד בעונת הקיץ, וממלאים את העיירה.  בשביל היריד עצמו הוקצה פרבר שלם בעיבורה של העיירה, בתחומה של האחוזה, אף על פי שהיה מתפשט והולך וממלא כל פינה ופינה.  פרבר זה, שהיה קרוי "די טאָליקע", היה מעין עיר לעצמה, מלאה בתים בני קומה אחת וצריפים ודירים וסוכות ומגרשים ריקים, שהיו מסודרים רחובות רחובות.  כל ימות השנה היה פרבר זה שמם ומשמש מרכז משיכה לנערים שובבים ולהתכתשות של הוללים מבני ברית ומשאינם בני ברית.  אדם מהוגן לא היה מזדמן לשם, ואם היה מזדמן, היה מפקיר עצמו לעלבונות ולפגיעות של פרחחים ואנשי הפקר.  אולם משנתקרבו ימי היריד, מיד היו הדרכים לעיר-היריד הומות מרוב מבקרים, שבאו לשפץ את בית מסחרם או להכין חדר שָׂכוּר או להתקין דוכנים, או לבצר מעמד באיזה מגרש ריק או להקים סוכה או אוהל שותפים למהומה הכללית בלא שום תכלית מעשית.  ואין צורך לומר, שבימי היריד היו עושים סחורה בעיקר בסוסים, בשוורים, במכשירי חקלאות ובדגנים, בבגדים בכלי מטבל ובצורכי אוכל.  אולם אנו הילדים נתנו את דעתנו על הצעצועים המופלאים, מעשה בתי החרושת שבווינה ושבהונגריה.  המוכרים והקונים היו עומדים צפופים ומכריזים על מרכולתם, ויהודים, שאצה להם השעה ולא היתה להם שהות לסור לבית הכנסת, היו מתיצבים מִנְיָן פה ומנין שם בקרן זוית ומתפללים מנחה ומעריב.  משתאים היינו לפלאי הטכניקה בתחום הצעצועים.  בובות צוֹוחות או פוקחות עיניים וסוגרות עיניים, משרוקיות וצפצפות מכל הסוגים, אוניות מהלכות באמבטיות, רכבות נוסעות על פסים, נחום-תקום, שעונים מעוררים, ציפורי-רון בכלוביהן, צנצנות מרהיבות עין וקופסאות הנפתחות ברעש, שפופרות צבעים, קלמרים נאים וכו' וכן'.  בכלל היו סוחרים ורוכלים מביאים ליריד כל מיני פסולת וְזִיוֹפֶת מבריקים כדי להיפטר מהם כאן בריווח גדול.

המוני העם, וביחוד הכפריים, היו מצטיידים ביריד זה בחפצי קישוט צעקניים ובמיני סדקית זולים, שהיו מביאים אותם לבתיהם כ"מציאות" גדולות.

ליריד זה היו באים דודות ודודים ממרחקים, מקצתם מדברים גרמנית, שהאוזן לא הורגלה אליה, ומקצתם מאַנפפים יידיש מנוגנת או מרחיבים פיהם בשעת היגוי הברות שונות.  גם זה היה נעורר את שחוק הילדים, שהיו מחקים את קולם.  הם אמנם היו מתאכסנים בכל בית וגורמים דוחק, אך היו גם מעניקים תשורות, שהביאו לידי פריחה עסקית בין הילדים, שאף הם ערכו יריד משלהם ועשו סחר-חליפין במתנות שקיבלו.  גם אמא זכתה מידי הדודות במטפחות של שיראין ובכלי כסף שונים.

בביתנו היה מתאכסן כל שנה בעל הדפוס ובית מסחר הספרים מפשמישל, שהיה ידוע בשם "אמקרויט אט פרוינד".  הוא היה מביא עמו תלי תלים של ספרים למכירה.  אבא היה בוחר לו בכול שנה את הספרים הקרובים ללבו, וכך הלך אוצר ספריו הלוך וגדול בקצב מהיר, ובענפים שונים:  ספרי מקרא עם מפרשיהם בשיעור-גודל שונה, ש"ס, מדרשים, הרמב"ם, שולחן ערוך, כרוכים כריכות עור ואותיות זהב חקוקות עליהן; יורה דעה, ספרי פוסקים, ספרים רבים בהלכות שחיטה, ספרי מוסר ודרוש, ספרי קבלה וחסידות, סידורי-תפילה,מחזורים, שיחות חולין של תלמידי חכמים וכיוצא בהם.  היחס לספר היה אינטימי והיה בגדר קדושה, אם כי הקדושה היתה מדורגת, לפי מעלת הספר ומחברו.  היו מקפידים על נקיונו, וכל ספר שנפל היו מרימים ומנשקים אותו ומניחים אותו במקומו בצער.  אסור היה להניח ספר פתוח שלא בשעת הלימוד, אלא היו שמים על הדפים מטפחת או סוגרים אותו בקמיטת קצה הדף כדי להקל על פתיחתו, מפני שספר פתוח מתנקם בלומדו ומשכיח מלבו את תורתו, אבא אסר עלינו לקמט את הדפים.

עם גידולה של הספרייה נתרבה גם עש-הספרים, שהיה מתפשט מספר לספר ועושה בהם שַׁמות.  לפיכך נוהג היה אבא באחד הימים הבהירים לפני פסח לאַוורר את הספרים.  אותו יום היו מוציאים את כל הספרים מארונותיהם ומניחים אותם בחוץ על פני סדינים או מִכסָאוֹת, ספר ספר לבדו, כדי שתהא הרוח מעלעלת בהם וממיתה את העש.  זאת היתה עבודה קשה.  במצווה זו סייענו אנחנו הילדים, כשכל אחד משתדל לטלטל ספק גדול וכבד ומתפאר במיבצעו.

אף אחי הבכור, בן-ציון, היה קונה לו ספרים עברים מודרניים, שאותה שעה לא ידעתי מה טיבם.  בין שאר הספרים היו משתיירים לאחר היריד גם סיפורי מעשיות באידיש ובעברית, שהייתי קורא בהם בשעת הפנאי.  לפני עזבו נתן האורח לי (וגם ליתר אחי) סידור-תפילה גדול, שיש בו תפילה לחול לחוד ותפילה לשבת לחוד, והכל מצוי בו בלא צורך לחפש – ושמחתי עליו.

אותה עונה קצרה דמתה לאַשקוביץ לכרך גדול, כאילו נעשה לה נס ויצאה מצמצומה ונתפשטה ונראתה גדולה ורחבה, ונדרכו בה שבילים ושבילי-שבילים.  שאף ילידי-המקום תעו בהם לא-אחת.

היריד הזה הוא שנתן בי, גידולה של העיירה הקטנה, הרגשת-העולם הגדול; לשבועיים היינו נדמים לאנשי כרך.  ואמנם בימים אלה היינו רואים המצאות ותגליות ושומעים דברים מפי בָּאֵי-היריד, שבני עיירות אחרות לא היה להם מושג כלשהו עליהם כל ימי חייהם.

לפעמים אירעו גם גניבות ופריצות ואף מעשי רצח. פעם אבדה בתוך הקהל הצפוף ילדה של קרובי משפחתנו, שבאו אלינו ממקום אחר.  הבהלה גדלה.  מה עשו?  הזעיקו את המתופף והלה התייצב בכיכר העיר ותופף כחמש דקות.  מסביבו התאסף המון רב והוא השמיע באוזניהם על אבידת הילדה.  לא עברו שעות אחדוֹת והילדה נמצאה בריאה ושלמה, והשמחה היתה רבה.

עסקי מקח וממכר מגוונים ביותר היו נעשים ביריד זה.  אך לא רק על סחורה, המוטלת כאבן שאין לה הופכין, היו בעליה מוצאים קופצים בלאשקוביץ, אלא אף בתולות שהזקינו היו מוצאות תיקון ביריד זה.  שדכנים, שהיו משדלים כל ימות השנה את המחותנים-בכוח וביקשו לזווג את בניהם ובנותיהם, קבעו את מקום-הפגישה באחד מבתי האכסניה. פעמים שהזימון היה כאילו באקראי, אגב עשיית עסק.  ולא שהחתנים והכלות היו בעצמם מזדמנים יחד, אלא הוריהם בלבד, לפי שהיה די בהחלטתם, בלא השיתוף החתן והכלה.

גם בימי הרעש והתרבוּכה האלה היו מתכנסין בביתנו יהודים מסוג אחר.  אמנם גם הם באו אל היריד, אך לא כסוחרים, אלא כבעלי תפקידים מיוחדים.  יהודים עבדקנים, שחורי שיער וכסופי שיער, גבוהי קומה וקטני קומה, אך כולם לבושים הדר, שאבנטיהם רחבים, מצחם זורח והם שקטים בתוך השאון.  אלה היו חסידי הוסיאטין, שקרבתם אל הרבי המשותף קיבתה אותם יחד.  מפיהם שמעתי תורה על היריד בשם הרבי מהוסיאטין, כלומר, בנו של הרוז'ינאי ואביו של הרבי שנפטר בתל-אביב בשיבה טובה.  תורה זו נחרתה בזכרוני עד היום.  אני שמעתיה בהיחבא, כי נער קטן הייתי ומצא רשמים, אך לא הייתי ראוי לשבת בין נכבדי-עם אלה ולהאזין כפי שרציתי.  ולכן ישבתי מן הצד והקשבתי במלוכסן:

"מדוע כל אדם צריך תיקון?" כי רבים מחטאיו ולכן נגזר עליו להתגלגל אחרי המוות בנשמת אדם אחר או בבעל חיים, ולהתמרק מעוונותיו.  אולם הגלגול אינו צורת התיקון היחידה.  פעמים שנשמה זוכה לתיקון על ידי התערבותה בציבור.  עצם היקלעותה של נשמת אדם חוטא לתוך קהל יהודים עשוייה למרקה.  גם נשמת אדם חי מקבלת תיקון בציבור.  בשעה שבית המקדש היה קיים, היתה העלייה-לרגל, שבה נתכנסו המוני חוגגים מכל פינות הארץ לירושלים הקדושה, שעת כושר לתיקון נשמות, שכן מלבד עבודת-האלוהים הגלויה.  היתה לעליית-רגל גם תפקיד נסתר, על דרך הסוד.

אולם בימינו, כשאין לנו ירושלים ואין עלייה-לרגל, הערים עלינו חסדו של הקב"ה ונתן לנו את הירידים.  גם ליריד אותה שליחות נסתרת.  הבריות סבורים, שהם מתקבצים רק לשם משא ומתן ומקח וממכר; אך אליבא דאמת, הם באים ליריד, כדי שיתקהל קהל קדוש של יהודים, שבו ימצאו נשמות דאזלין ערטילאין את תיקונן.  אלא בזמן שבית המקדש היה קיים היה התיקון בא בדרך העלייה, ואילו לאחר שגלינו מארצנו נעשה התיקון דרך "ירידה".  וזה סוד היריד.

אפשר שתורה זו היתה ידועה גם לחסידים אחרים באותו מעמד, אבל לא היה איכפת להם שחוזרים ומספרים את הידוע להם.  שכר הסיפור – סיפור.

עניין ה"יריד" וה"ירידה" עשה בי רושם גדול.  בפעם הראשונה נתחוור לי, שהפשט אינו אלא מין נרתיק לסוד, ואולי איזה מסווה על פניו.  אמנם כבר שמעתי וידעתי מציאותו וקראתי על פרד"ס, אך זאת היתה הפשטה בלבד, ואילו עכשיו הומחש לי הדבר וראיתי בעליל פנימיותו של יריד מהי.

מובן מאליו, שבימים האחרונים כבר נראה בעיני היריד באור אחר לגמרי.  התחלתי תוהה על המהומה הגדולה.מי יודע, שמא מעורבים בה קולות והברות של נשמות דאזלין ערטילאין, המפללות לתיקון.  אפילו הקאַרוסלה הגדולה והצבעונית, שהיתה נדחפת ומסובבת על ידי נערים וילדים ושלתוכה אף אני התגנבתי פעם, כדי להיות בין הדוחפים ולבוא על שכרי ברכיבה על סוס – אפילו היא נאצל עליה איזה זיו מיוחד.

הצטערתי, שהיו אלה הימים האחרונים ליריד, ואף היריד האחרון בכלל, שכן עם פרוֹץ מלחמת העולם הראשונה שָבתו כל הירידים.

לימים, נתקיימה מסיבה אחרת של חסידים בביתנו, שנחרתה בזכרוני בכתב אשר לא יימחק.  לרגל "הילוּלא" אחת נתכנסו בבית אבא חסידי הוסיאטין ועסקו בדברי תורה ובסיפורי נפלאות, כנהוג, פתח אחד מהם ואמר:

כשנפטר רבי מרדכי (מוטיל), הוא אביו של רבנו ר' ישראל, נתייתמו החסידים, ונבוכו הלבבות, וצריך היה למצוא רעיא מהימנא:  אז הופנו כל העיניים אל בנו, שהיה באמת ראוי לכך.  ועוד בעורכו "שולחן" ראשון נתכנסו ובאו חסידים בעלי זקָנים מכסיפים עם צעירים בלא חתימת זקן.  והיו הללו בוכין והללו שמחין.  ממש כפי שהיה בימי תחילת הבית השני.  הזקנים המופלגים שבדור, שעדיין זכרו את הבית הראשון ואת עבודת הכוהנים והלוויים ואת השכינה שהיתה שרויה בכותל המערבי, משעלו מבבל לארץ-ישראל הרגישו שהוּסר הפאר ופנה הזיו, שהיו ממלאים כל פינות הבית הראשון – נשתקעו בעצבות גדולה והחרישו מחמת הכבוד.  אולם הצעירים שבדור, שגדלו בין הקוצים של גלות בבל ובתוך הגזירות והרדיפות של מלכות הרשעה, כשבאו לירושלים וראו את העבודה ואת הקרבנות, נהנו מאוד מן החופש ומחידוש בית המקדש ויצאו בתופים ובמחולות, ולשמחתם לא היה שיעור.  אותה שעה חשדו בהם הזקנים, שטעמם נמר ודעתם נפגמה...

ממש כך אירע כאן.  הזקנים, שזכרו את ה"שולחן" שלו ז"ל ואת התפארת שבקדושה, שהיתה מרחפת על כל הליכותיו – נתמלאו יגון.  אולם האברכים, שזה עתה באו הפלפולים ומלימוד ההלכות היבשות בבית המדרש, משטעמו בקצה המזלג את המתיקות ואת הדבקות בצדיק ואת האמונה בו; מיד נצמדו איש אל רעהו ונשתלבו ידיהם ויצאו בריקוד משולהב עד כדי התפשטות הגשמיות, וחששו שמא עצבותם של הזקנים היא סימן לרפיון האמונה והדעת.

באותו מעמד היה חסיד נלהב, זקן מופלג, שחכמתו הבהיקה מעל מצחו והיה רגיל להתעמק בדברים.  זה היה בסוכות, בשמחת בית השואבה.  לאחר שה"עולם" נתבסם קצת מן היין האדום, פתח הזקן וסיפר:

הביטו וראו, המצוות המפוארות ביותר הן אלו, שלא הנשמה בלבד, אלא אף הגוף מתלבש בהן.  לפיכך גבוהה מצוות טלית ממצוות תפילין, שכן היא מעטפת את רובו של הגוף.  הוא הדין בקיטל, העוטה את עיקר האיברים.  אולם מצוות סוכה עולה על כולן, מפני שאל תוכה נכנס היהודי כולו, בכל גופו ונשמתו.  הוא נושא, כביכול, את ריחה וצבעה של המצווה והיא מתדבקת בו לגמרי.  וכך גם מעלתה של תפילה.  לא המלים עיקר, הואיל ואלו אינן אלא כלים גשמיים, בחינת נרתיקים, אלא בעיקר האנחות, הצעקות, היסורים, שכל מתפלל מכניס אל תוכן מדורי דורות.  אלה מקדשים את המלים הפשוטות ומעלים אותן למדרגת תפילה.  האנחה מצמיחה כנפיים לתפילה, משמשת לה תריס בפני הכוחות המקטרגים ומבקיעה לה דרך לכיסא-הכבוד.  מהאי טעמא עולה תפילת "כל נדרי".  שמליה מגושמות ואינן חודרות לב וכליות, אפילו על תפילת "ידיד נפש", שהיא כולה התחטאות לפני הקדוש ברוך הוא והתרפקות על השכינה.  היא כאילו חצובה מכסא הכבוד, טהורה כבדולח ורוטטת כמיתרי כינורו של דוד המלך, בעוד ש"כל נדרי" חשובה בזכות ניגונה רב הצורות המרעיד לבבות, שקליפה דקה של מלים ואותיות קורמת עליו.  ובחכמה רבה עשו מאורי הגולה, שהקדישו ל"ידיד נפש" מקום מכובד פחות בתפילות מאשר ל"כל נדרי".

הוא הדבר ביחס לצדיקים ורביים.  אין הם קרואים מבטן ומלידה להיות מליצי יושר בין ישראל וקודשא בריך הוא; אולם החסידים מקדשים את רביהם בנסיעותיהם, באמונתם, במסירות נפשם ובפתקאותיהם, שבהן הם מגלים את נפשם ומערטלים את עצמם עד הסוף, בדמעות שבעיניהם, בהכנותיהם, בפרישותם ובטוהרת עצמם...

ואני כבר למעלה מבן שמונים – הוסיף החסיד הקשיש – הרבה נסעתי בחיי אל הרבי, שפע שמחות ראיתי בין חסידים ואנשי מעשה, אך מעודי לא הרגשתי מין שמחה שכזאת, התלהבות כזאת, אהבת ישראל כזאת, טהרת לבבות שכזאת, כשם שהרגזתי היום.  לפיכך אני אומר לכם – הרים הזקן את קולו – התדבקו ברבי הקדוש, צעירים וקשישים, שכן הוא נתקדש בשמחתכם ובתוך התלהבותכם.  חלק גדול מן במסובים פרץ בבכי מתוך לב מלא גיל ורננה.  או-אז קרא הזקן:  הרבי נתקדש גם בדמעות הזולגות מעיניכם!...

 

מסכת מלמדים

זיכרון ראשון ומעומעם נשתייר בי משנת-חיי השלישית, כשריש-דוכנא, ה"בעלפער", העירני בבוקר, הלבישני ונשאני על כתפיו אל ה"חדר", לקיים את הכתוב "כאשר יִשָׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק".  ובהיות הדרך מלא רפש, לאחר לילה של גשמי זעף, היה ריש-דוכנא מקפץ משלולית לשלולית.  הרבי עצמו זכור לי בשמו או בכינויו יוסל פוֹנִיֶה, על שום שהיה רוסי, וכל בן-רוסיה מכוּנה, כידוע, "פּוֹנְיֶה".  הוא היה קבצן גדול ואשתו קמצנית גדולה.  היה מרבה לשתות תה, ככל יהודי רוסיה, ומפני שידו לא השיגה סוכר די הצורך, היה כפתור בפה ואומר:  "העיקר שיש משהו בפה"; וכך היה שותה שלוש,ארבע ואף חמש כוסו תה.  ביתו של הרבי היה משמש כ"חדר".  מלבד זה היתה עוד פינה מופרשת, כעין קִיטוֹן ובו היתה שוהה היא, הרבנית, מבשלת ומקשטת את כרכוב הכירים, ואף צלחות מצוחצחות וצבעוניות היו מוצבות עליו. פעם נכנס חתול ושיבר צלחת והוטלה מריבה בין הרבי והרבנית, ונהנינו מן המריבה.

אצל הרבי הזה למדתי צורת האותיות וקריאה בסידור התפילה וגם חומש ורש"י.  כלומר, עד שנעשיתי בן שש.  אחר כך נמסרתי למלמד גמרא רווק בשם ברוך הוֹצְאַק.  הוֹץ היה שם-גנאי, שפירושו: רקוד!  נַתֵּר! הוא היה צעיר גבוה, חזק, בעל זקן צהבהב.  על כן תמוה הוא אותו כינוי ואיני יודע לְמה רימז.  הוא נקלע לעיירה מאחד הכפרים.  היה בעל תפיסה, ושלח ידו במלמדוּת.  אולם אבא לא סמך עליו והיה עובר עמו תחילה על הפרק ומשננו לו יפה, כדי שיהיה שגור על פיו ולא תארע לו תקלה.  שום ילד לא ידע על כך חוץ ממני.  אני הייתי גא על כך, שהרבי שלי לומד אצל אבא, ופעם כשהרגיזני אף אמרתי לו, שאגיד לאבא שלא ילמד אותו.  אני , שידעתי את השיעור כהלכה, מפני שאבא היה לומד עמי, ולאו דווקא את הפרק של הרבי, הייתי משמש עוזר לרבי,בהיותי משנן עם תלמיד או עם תלמידים, שלא תפסו כראוי את השיעור.  עזרה זו היתה שלא בידיעת הורי, ואף נאסר עלי להודיע להם על כך.  אולם שַׁבתי הביתה צרוד ביותר, ולאחר חקירה ודרישה יצא הסוד, מאותה שעה ואילך חדלתי להיות עוזר לרבי.

ר' ברוך היה, כאמור, צעיר אדמוני, והיה אוהב להתנמנם. פעם הניח את שעונו הגדול על השולחן, קרא לכמה ילדים ואמר לנו כהאי לישנא:  "כאשר המחוג הגדול יעמוד כאן והמחוג הקטן כאן – תָּעִירוּ אותי".  אולם היינו שטופים במשחק ושכחנו את כל העניין, והרבי השתקע בשינה עד שעת מנחה.  כשניעור – נזדעזע והתחיל מצווח.  נפחדנו וברחנו הביתה.  כך נתגלה גם קלונו זה.

אצלו למדתי גם לכתוב אידיש, שנקרא בשם א שורה גריזעל.  ועניינו כך:  הרבי כתב במחברת באותיות קליגראפיות:   "איך האב ליב מיין טאטען מיט מיין מאמען" (אני אוהב את אבי ואת אמי), ואני צריך הייתי לכתוב שורה זאת שבע או עשר פעמים, תחילה, כשלעיני הדוּגמה של הרבי, ואחר כך – בלי הדוגמה, מן הזכרון בלבד.

את הפרק "אלו מציאות" ידעתי עד מהרה בעל-פה וכן פרקי גמרא אחרים.  כל שבת היו חשובי בעלי בתים מתאספים ובוחנים את ילדי כל החדרים.  המלמדים ישבו מתוחים ועקבו אחרי תשובות תלמידיהם. פעם הביאו משחק כפתורים חדש, וילדי החדר היו שטופים בו מאד.  דווקא אותו שבוע למדו פרשת "אֱמוֹר", שהיא פרשה מסובכת קצת בשביל ילדים, שכן לפי פירוש רש"י הכוהנים הגדולים היו צריכים להזהיר את הכוהנים הקטנים, ואילו המישחק טישטש כל הבדל בין הגדולים והקטנים, וסופו של דבר היה, שבשעת המבחן לא ידע אפילו תלמיד אחד, ובכללם אף אני, להשיב כהלכה.  הרבי חרק שיניים, וביום א' היכה אותנו ברצועה.  ביחוד יצא הקצף עלי, שאִכזבתי אותו מרה.  אני סיפרתי בבית על המכות שהוכיתי, וכתום ה"זמן" הוציאוני מרשותו ומסרוני בידי ארון-ליב.זה היה יהודי זקן, נמוך, כפוף, בעל שבר, אך למדן, שהיה ידוע כמלמד גמרא מופלג.  לפעמים ראיתיו מתלווה לאבא ושניהם הלכו עקב בצד אגודל, מפני שהרבי היה צריך לָפוּשׁ מעט כל כמה דקות.  אצלו למדתי תלמוד כגדול וטעמתי טעם של סוגיה ושל פלפול, של פשיטא ושל ורמינהו.  קושיותיו היו חדות.  הוא לימדַני מסבתא סנהדרין, וסיימתיה בערב פסח, ואבא עשה סעודה לכבוד המאורע.  הייתי אז כבן תשע, בשנת תרע"ד, שנת התפרצותה של מלחמת העולם הראשונה.

ה"חדר" היה חביב עלי ואף הכביד עלי.  הלימוד עצמו היה לרצון לי. ראשית, מפני שהיתה לי תפיסה מהירה וזכירה טובה, ודי היה לו לרבי להוציא מפיו פירוש או רעיון או סברא תלמודית – ומיד נקלטו בי.לאחר קריאה שנייה היה השיעור או הפרק שגור בפי.  דבר זה נתן לי יתרון על אחרים.  אך ה"חדר" גם הכביד עלי.  כל מרוּת יתרה, בין של הורים ובין של מורים, לא היתה לפי מזגי, ורחשי מרד חשאיים היו מתעוררים בי לעתים קרובות.  ההתמרדות היתה פורצת בעקיפין, בשל ענין של מה בכך, אבל היא היתה פרי הרגשת הלחץ בבית ובחדר.  בפני אבא לא העזתי להתריס בגלוי, אך לעתים לא-רחוקות לא נשמעתי גם לו, והייתי בא על עונשי.  כלפי הרבי הֵעזתי יותר, שכן בטוח הייתי שלא יענישני.  גם הצטיינותי התירה לי מה שלא התירה אלא למעטים הדומים לי.

אולם היו שעות, שבהן הייתי מחבב את ה"חדר" מאד, ואף היתה בי הרגשת חג, כגון בשעה שלמדנו פרשיות שיש בהן צורך ב"אויסרעדעניש", היינו, לפרש את הכתובים לא מלה במלה, אלא פירוש נרחב.  כזאת היתה פרשת "ויחי" או "שיר השירים", או "אקדמות מילין" שהיינו מלפתים אותם, במדרשי האגדה, ששובצו ברש"י, ושהרבי היה מרחיבם ומסבירם ומאירם ועושה אותם כעין זמר נפלא.  אלו נכנסים אל הלב ומחממים אותו ומשרים רוח עליונה, שאילו ידעתי אז את המושג פיוט, הייתי אומר, רוח פיוטית.  כזה היה סיפור על רחל, שיצאה מקברה בשעה שבני ישראל גורשו על ידי נבוזראדן מן הארץ והלכו לגולה, והיא בכתה עמהם וביקשה רחמים עליהם.  וכל העניין אינו אלא רמז וסוד, המורים על אהבה בין כנסת ישראל והשכינה.  האמנתי בהפלגה זו והיא הרהיבתני, ואפילו עשרות שנים לאחר מכן, כשפירושים פשטניים הקיפוני ודחקו את הדרש, עדיין היה ניחוחו של אותו פירוש-משל דבוק בי.  עד היום זכורים לי ואף שגורים בפי כל הפרטים של "אויסעדעניש" כנתינתם הראשונה.

חביבה היתה עלי ההליכה ל"הר סיני" בל"ג בעומר.  ועניינה כך היה:  בבוקר השכם היינו באים לחדר מצויידים בחבילת מזון  כגון ביצה ולחם ותפוחים, ובעיקר בפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כגון חרובים ותאנים.  היינו מפליגים אל מחוץ לעיר ועולים על ההר, המכוסה דשא רענן, שהיה מכוּנה אותו יום הר-סיני כשקשתות וחיצים בידינו, יורים ומשחקים ומשתובבים ברשות הרבי ושוהים שם יד פנות היום.

תלמידי ה"חדר" של יוֹסֶל-פוֹנְיֶה היו מוזמנים לפעמים ללכת בסך ליולדת ממשפחה חשובה בעיר.  היינו מוזהרים על השקט ונכנסים בדחילו ורחימו אל בית היולדת, עומדים סביב מיטתה ופתחים בקריאת "שמע ישראל".  ביידיש קראו לכך:  קריאת שמע ליינען.  זאת היה "סגולה" להחלמת היולדת ולבריאות היִלוֹד.  מכבדים היו את הילדים במיני דובשניות, רקיקים וממתקים.  המהדרין והאמידים היו מחלקים שַׂיות ובהן כל טוב.  פעם דרשתי שקית נוספת בשביל האח הקטן שיש לי בבית.  ביקור כזה היה חווייה גדולה לילדים והיו מגלגלים בו ב"חדר" זמן רב.

גם המשחקים לא היו חלק מבוטל בחיי ה"חדר" שלנו.  שיחקנו בכפתורים, בז'ולים, ב"תופסת", במחבואים, ובפסח  באגוזים, במשחק-הגומה; בחנוכה, בליל "ניטל", היינו משחקים ב"שה וזאב", בסביבון או בקלפים.  על הסביבון, העשוי עופרת, היו חרותות האותיות:  נ. ג.  ה.  ש., כלומר, נס גדול היה שם.  ובלשון הדיוט היו מפענחים כך:  נאַטקע גנב האַקט שלעסער (נאטקה הגנב פורץ מנעולים).

במשחק המחבואים היה נהוג כך: חבורה של ילדים או נערים ניצבת בשורה ואחד מהם ספר את הנוכחים בפזמון, באופן שבכל תיבה היוצאת מפיו הוא נוגע בנער ומי שנפלה בחלקו התיבה האחרונה יוצא לחפש את המתחבאים.  שנים מן הפזמונים יובאו כאן (ללא תרגום, מפני שהם צירופי-הבאי):

אָנע, דאָנע, קווינטע, קוואָנטע,

קוּמט צו מיר א לינגע לאָנטע,

הערש בּראָךְ, אויפגעבּראָכן,

אָן אַמיהל, שׁלאַפין זיהן,

קמץ אלף אָ.

אולי וויי, מאָמעליי

קומט אריין א פאָליציי.

הייסט זיך געבען

א גלעזעל טיי.

טיי איז ביטער

עס צוקער,

צוקער איז זיס

עס פיס,

פיס איז פעט

ליג אין בעט

אין בעט איזק יהל

ליג אין מיהל,

אין מיהל איז קאַלט

ליג אין וואַלד,

אין וואַלד האָב איך מורא

קוּש די תורה.

וכן היו משתמשים בפסוקים מן המקרא.  כמו:  והוא רחום יכַפֵר עוון.

 

כתה א' וב' בגאליציה והֶמְשֵׁכָן בצ'כיה

כשמלאו לי שש שנים והייתי צריך ללכת לבית-הספר הפולני, בהתאם לחוק החינוך, סירב אבא לשלחני מפני חילול שבת ומפני חששות אחרים.  שנה שלמה נאבק עם השלטונות וּמְנָעַנִי מלבקר בבית-הספר.  בשנה הבאה גברו המצוקים.  באחד הימים נכנסו פקידי הרָשׁות וחיפשו אחרי אבא.  כשלא מצאוהו לקחו עמהם פמוטות-השבת בתורת משכון, והזהירוהו בעונש.  לא היתה עוד כל ברירה, ואני הלכתי בעל-כורחו של אבא לבית-הספר.  אבא הצליח לשחררני מביקור בשבתות ובמועדים.  באופן כזה ביקרתי בבית-הספר רק חמישה ימים בשבוע.  אולם העדרי בשבתות לא השפיע על התקדמותי בלימודים, וזאת אמנם הבטיח אבא לשלטונות.

נההג היה בבתי-הספר האוסטריים, שפתיחת היום היתה בשירת ההימנון ההאבסבורגי.  אני שרתי אותן בשלוש לשונות:  בגרמנית, בפולנית וברותינית.  בגרמנית, מפני שזאת היתה לשון המדינה ובשביל התלמידים היהודים, הפולנית בשביל הפולנים, והרותינית – בשביל האוקראינים, לימים, שנקלעתי כפליט לצ'כיה, שרתי אותו המנון בבית-ספר צ'כי, גם בצֶ'כית...

למען ציוּן לדורות אביא חצי בית מכל נוסח ולשון...

Gott erhalte' Gott beschutze

Unser Kaiser unser Land

Boze wspieraj' Boze ochron

Nam Casarza I nasz kraj.

Boze Budyn Pokrynitel

Nam Cesara Inasz Kraj.

תרגום:  אלהים שמור, אלהים הָגֵן

   על מלכנו, על ארצנו.

פעם בליל-חורף הלכתי הבתה לבדי מן החדר.  כשעברתי על פני צריף-העץ הגדול האמצע העיר, שהיה של מכבי האש והוא אָפֵל ושומם תמיד, נתבהלתי מאד ואף בכיתי בקול.  שני מכרים של אבא עברו והביאוני הביתה כל עוד נפשי בי, אם כי ההכרה לא ניטלה ממני, וידעתי כל מה שהתרחש סביבי.  אף אמא נבהלה לא פחות ממני, שכן לא היו רגילים לראותני במצב זה.  מיד הביאו את "בֵּיילֶה די פאָניעכע", היודעת ללחוש על "עין הרע", והיא אף יצקה שעווה בכוס.  לאחר הלחישה והיציקה נראו בה דמויות שונות עקומות ומפותלות, שלפי דעת הלחשנית, נבהלתי מפניהן.  וכל זה למה?  משום שהמחשת הנושא המבהיל מביאה לידי פורקן ומגרשת את הבהלה.  אמא נרגעה ואף אני נרגעתי.  אך ענין יציקת השעווה הציק לי מאד.  תחילה האמנתי ולא האמנתי, ובסוף החלטתי שיש בזה משום "דרכי האמורי", ותמהתי שאמי (אמנם לא אבי) מתיחסת לכך בכובד-ראש.

מנהג אחד, שאבי היה מדקדק לקיימו, הרהיבַני:  בשעה שהיה נוטל את צפרניו, היה מקפיד לאסוף את פירורי הצפרניים בנייר ולהטילן לתוך התנור בתוספת "עֵדים", כלומר כמה קיסמי עץ.  שכן אמונה היתה רווחת, שכל המפזר את קצוצת צפורניו בעולם הזה יהיה חייב לחזור ולאוספה לאחר המוות, אמנם מנהג זה מובא ב"שולחן ערוך", אף על-פי כן, ריח של אמונה תפֵלה נודף ממנו, ולא עלה בקנה אחד עם נקיון-דעתו של אבא, ובאמת לא בכל התפוצות מקובל מנהג זה.

שני נוהגים לא אשכח, האחד היה כולו ברשות אמא והאחד – ברשות אבא.  כידוע, היתה חמיצה אחד המאכלים החביבים והרווחים בפסח.  כמעט בכל ארוחה היו הילדים אוכלים מצה בחמיצה.  אמא היתה מכינה חביונת חמיצה זמן-מה לפני הפסח.  לשם כך היתה קונה סלק הרבה, מקַלפתו ושמה אותו בסירים גדולים או בחביונת.  אנחנו הילדים שיתפנו את עצמנו בהבאת הסלק, בהגשת מים וגם בקילוף, והיינו צריכים בשעת מעשה לרחוץ ידינו ולהיזהר בתכלית הזהירות לבל יהיה חשש של חמץ במגענו.  לאחר שהוכנה החמיצה, העמידו אותה בקרן זוית בחדר האחרון ושם היתה ממתינה עד שבא הפסח והתענגו עליה.

והעשייה האחרת – הכנת יין לפסח.  אבא היה קונה צימוקים כשרים ושם אותם בבקבוקי-ענק ירוקים ולבנים.  הוא "העמיד" את הבקבוקים האלה במקום מיוחד, מוגן מפני מגע עם החמץ, עד שהתחילו להוציא יין ולתסוס.  כשהבשיל היין, היו אבא ואחי הבכור מתעסקים בסחיטת הצמוקים ובמזיגת היין שהיה מפעפע באוויר.  אוהבים היינו לטעום מגושי הפסולת של הצימוקים הסחוטים, החרצנין והזגין, אף על פי שלא היתה בהם טיפת משקה וטעמם היה תפל.

הקדמה זו בהשראת רוח הפסח באמצע ימי החול, היא שקסמה לנו כל כך.

 

אהבתי הראשונה

באותה חצר גדולה ורחבת-ידיים, שבה היתה דירתנו, דר גם עגלון, שאשתו היתה מוכרת כל ימות השבוע פירות מעל דוכן שברחוב ואף היתה מייבשת גרעיני אבטיח לקראת שבת.  לא פעם קניתי בחוץ מפירותיה ואף נכנסתי לדירתה לקנות גרעינים.  בהיותי כבן שמונה באה אליה מן העיירה הקרובה ילדה בת-גילי – ודאי נכדה – ששערותיה זהובות ועיניה ירוקות, ושמה קיילה.  איך-שהוא מצאנו חן זה בעיני זה.  היא היתה אמיצה ממני ונכנסה אלינו הביתה ושאלה איפה שׂרָאֵל (כך כינו אותי).  אני הייתי, כמובן, בחדר, וכבר למדתי תורה ברוב שקידה.  איש לא סיפר לי, שקיילה חיפשה אחרי.  אולם קטנה זו לא ראתה בעין יפה שקידתי על לימודי וארבה לי.  ופעם אחר הצהרים פגשתני ואמרה לי, שכבר חיפשה אותי בבית ולא מצאה אותי.  בקצה החדר היה חדר בנוי עץ, ששימש בית-שחיטה לעופות.  בתוכו עמדו תיבות לנוצות.  לפי פקודת המטרה היה אבא חייב לשטוף את רצפת העץ במים אחרי כל שחיטה, באופן שהיתה נקיה ומבריקה.  על אותה ריצפה התיישבנו ושיחקנו, בחָשבנו, שלמקום מרוחק כזה איש לא יבוא.  אולם כשקם אבא משנת-צהרים הביאו לו עוף לשחיטה והוא הגיע יחד עם בעלת מהעוף למקום הזה ומצא אותנו ב"חדר הייחוד".  אבא נדהם מן המעשה הזה ולאחר השחיטה נזף בי ואמר, כי בחור-גמרא אינו משחק עם ילדוֹת.  הוא התלחש עם אמא לחשי-צער.  קיילה חזרה לעיירתה ואהבתנו הגיעה לקיצה.  אולם זמן-מה היתה משתרבבת לתוך הרהורי בהקיץ ובחלום, ועד היום אני זוכר אותה במאור פניה הקטנים ובתקיפותה.

 

העיירה נשרפת לעיניי

החיים בלאשקוביץ התנהלו בדרך כלל בשקט, באין פרץ וצווחה.  לא חסרו, כמובן, מריבות פנימיות בין כיתות שונות בענייני הקהילה הקטנה, שהיו מנַערות קצת את הירוֹקה, אבל סמי מכאן תמורה של ממש.  כך היה הדבר עד 14 ביולי 1914, שבו נפלה ההברה:  מלחמה פרצה בין אוסטריה ורוסיה.  אי אפשר לומר, שיהודי העיירה, או כל יהודי אוסטריה-הונגאריה בכלל, ידעו מלחמה מהי; יותר מדי שאננה היתה יהדות זו, ואף על פי שהאנטישמיות לא פסחה עליה, ופעם בפעם היתה זו נועצת ציפורניה בה, הרי אין להשוות את סבלה לסבלה של יהדות רוסיה ומוראותיה.  הקיסר פראנץ יוזף ירום הודו, שבין תאריו המרובים היה גם התואר "מלך ירושלים", פרש חסותו על כל חמש-עשרה מדינות מלכותו ושמונה עשר עממיו, והיהודים נהנו משיווי-זכויות וממשטר של חוק ומשפט.  לפיכך חיבבו היהודים את קיסרם והיו מתפללים לשלומו לא מצוות אנשים מחוייבה, אלא בלבב שלם ומתוך רצון שמלך-חסד זה ישכיל באמת בכל דרכיו, כי בשלומו גם להם שלום.  מרוב חיבה כינוהו קיר"ה, כלומר, קיסר ירום הודו, ויש שהוסיפו לו ברוח טובה זנב-חיבה וקראוהו בשם קיר"ה זקן-לחיים נוסח פראנץ יוסף.  בין השאר מייחסים לו את המעשה הבא:  בשנת 1868 נסע הקיסר להשתתף בחנוכת תעלת סואץ.  בהזדמנות זו ביקר גם בעיר העתיקה בירושלים.  היהודים יוצאי הונגאריה, שהיו נתיניו, קיבלו את פניו בהתלהבות.  כשראה את בנין בית הכנסת ע"ש ר' ניסן בֶּק, שאל:  מפני מה אין לו גג או כיפה?  השיב לו אחד הגבאים, כי מתוך יחס כבוד לקיסר הסיר בית הכנסת את כובעו.  הקיסר נרתם ותרם תרומה לבנין הכיפה.

השמועה על הכרזת מלחמת העולם הראשונה, שרציחת יורש-העצר האוסטרי, פראנץ פרדיננד, דודנו של הקיסר פראנץ יוזף, שימשה עילה לה, נתפשטה במהירות הבזק ונעשתה לשיחה בפי הבריות גם בלאשקוביץ.  הקול-הקורא של הקיסר לעמיו להתגייס נקרא ישר והפוך; ואם הכרוז-של-נייר לא היה בו עדיין כדי להמחיש את העומד להתרחש, באו התזמורת ואימוני צבא בסביבה וקירבו את הענין אל השכל.  לא עברו ימים מועטים והתחילו להגיע ידיעות על מפלות הצבא האוסטרי בקרבות עם הרוסים, שהטילו פחד על העיירה.  תוך שבועות אחדים עברו חילות רוסיה את הגבול והתקרבו אליו.  והינה ביקר פטרול רוסי בעיירה ואחריו גונדות של חיילים שונים, קוזאקים וצ'רקסים, שהתפשטו ובזזו והיכו.  כל החנויות ננעלו והאנשים הסתגרו בבתיהם.  אווירת פרעות השתררה בעיירה, אף על פי שפרעות ממש לא נערכו.  לאחר זמן קצר התרגלנו לחיות עם החיילים הרוסים, שלא ביקרו בעיירה אלא בקבוצות קטנות, או שהדרך הראשית שימשה להם מעבר לחזיתות מרוחקות יותר.  אף על פי כן, היו נופלות תקריות שונות שהסעירו את העיירה מזמן לזמן.  אחת מהן, שכמעט קיפדה את חיי אבי, ראוייה לסיפור.  באחת משבתות הקיץ הורגשה תנועת חיילים במקומנו.  איש לא ידע מה גרם לכך, אולם התושבים היהודים נרמזו, שמוטב להם להיעדר מן העיירה בשעות שלאחר הצהרים.  אבא התעקש ואמר, שישכב לישון, כפי שהוא נוהג לעשות בכל שבת.  אמי והילדים יצאו מן המקום לשוטט בשדה.  בשובנו, סיפר אבא מעשה נורא:  אחד הקוזאקים דפק על הדלת ואבא ירד מן המיטה ופתח לו.  הקוזאק דרש ממנו כסף וכדי לחזק דרישתו ביתר תוקף, הוציא את חרבו מנדנה והתחיל להכות בצד הקהה על עורפו.  לאחר שאבא הוציא מתחת לכר ארנק עם כסף, שהיה מוכן לפורענות כזאת, נשמע רעש ברחוב, והקוזאק עזב את הבית.  נקל לתאר מה רבה היתה הבהלה לשֵׁמע המעשה הזה.  ועוד:  הפולקובניק, הממונה על החיילים שבאיזורנו, היה להוט אחרי שוחד ואפשר היה לסדר עמו כל דבר, ובלבד שישולמו לו דמי "לא יחרץ".  זכורני, שאותו פולקובניק הגיע גם לביתנו והתחיל להתאַנוֹת לאבא:  הלמאי שוחט הוא בלי רשיון מחודש, והמשחטה אינה לפי חוקי ההיגיינה.  הוא אסר עליו בפשטות את השחיטה.  מיד נמצא מי שהיה מוכן לתת לתוך פיו ולסָכרו בכמה רובלים טבין ותקילין, ושחיטתו של אבא חזרה להיות כשרה וחוקית והיגיינית.

פעם גזרו גזירה, שכל הגברים ילכו לחפור חפירות.  אחי הגדול ואבא נלקחו לשדות.  אנחנו הקטנים שוטטנו ברחוב ואמא טיפלה בתינוק בונים-פאלק, שלקה ב"מחלה האנגלית", היינו ברַכֶּכֶת, וגידולו נעצר.  אותו יום הורע מצבו ומת.  כששב אבא מן החפירות קיבלַתו אמי בתאניה גדולה, ועצבות רבה ירדה עליו ובכה.  עד אז לא ראתיו בוכה.  התהלך בחדר אנה ואנה וגנח קטעי הברות:  אין תינוקות מתים אלא בעוון אבותיהם.  אבא ראה מיתה זו כגזר עונשין נגדו, שהרי התינוק לא טעם טעם חטא.  לאחר שהוטמן בבית-העלמין הוגשה לו סעודת-הבראה.  זה היה הילד השני שמת להורים.  שנים אחדות לפני כן נפטרה אחותי ריבה (רבקה), שזכרונה מדמדם בי במטושטש, בהיותה בת שֶׁש.  שכוֹל זה דיכדך את הורי, שראו בכך אצבע מאיימת של אלוהים.  באותם ימים גדלה אהבתם לילדים שבעתיים ואמא הוסיפה לטיפולה עֶדנה על עֶדנתה.

הכיבוש "הנוח" הזה ארך שנה בקירוב, עד שהרוסים נבוסו והתחילו להיסוג.  נסיגתם הורגשה בעיירה.  טורים ארוכים של חיילים רגלים ופרשים וסוסים בלי רוכבים נמשכו ועברו דרך לאשקוביץ.  מקצתם פרשו וחנו בעיירה והחלו במלאכת השריפה.  חיילים נכנסו מבית לבית והציתו את הבתים מבפנים ולא היה סיפק בידי התושבים היהודים להציל דבר של ממש.  עש מהרה אחזה האש בכל פינות העיירה והעשן החניק את הנשימה.  כל יהודי העיירה עם ילדיהם ועם החפצים המעטים שניצלו נָסוּ הרחק מן השריפה, אל הרובעים הנוצריים, שלא קיבלום בסבר פנים יפות. רבים לָנוּ בחוץ.  זה היה כשבועיים לפני "הימים הנוראים" ומזג האויר היה נוח.  כל הלילה השתוללו השריפות.  בבוקר יצאנו לראות מה אירע, ויללה גדולה הקיפה את העיירה.  אמי תפסה אחת מתרנגולותיה שהיתה בלול מוכנה לשחיטה לכבוד שבת, אבא שְׁחטהּ ואמא בישלה אותה על מדורת האש של ביתנו שנשרף...  כך עשו גם עקרות-בית אחרות.  ועוד מעשה:  אבא הטמין את כספו מפני הקוזאקים בקמין שלא היו מסיקים אותו.  הקמין הזה היה מחומם מאד, אך לא נשרף ועמד זקוף קומה בתוך ההרס הלוהט.  אחי בנציון קרב אליו בזהירות, ניפץ אותו והוציא את הכסף, שהיה מונח בקופסה בלי שנפגע.  תמונות אלה, שראיתין בהיותי בן עשר, לא משו מעיני כל הימים.

 

נהפכנו לפליטים

ידענו, ששריפה זו נעשתה לשם נקמה, והבינונו שהנסיגה שלמה.  ואמנם יצא קול, כי בעיירות הסמוכות כבר נמצא הצבא האוסטרי ויש צורך להשתמש בשעת כושר זו ולברוח מן העיירה.  לא היה לנו מה להפסיד, ומשפחות רבות, ובתוכן גם משפחתנו, התחילו לזוז במעלה ההר, כדי להגיע לעיירה טלוסטה.  הגשר על הנהר סֶרֶט בער, אבל הספקנו, למזלנו לעבור בו.  שעה קלה לאחר שעברנו – נתמוטט.  בדרך פגשנו חיילים אוסטריים ונשקנו את סוסיהם של הפרשים.  עד כדי כך היינו פטריוטים.  כשבאנו לטלוסטה בערב ראש השנה אמרנו להסתדר בבית הדוד שהיה דר שם.  אבל הטרם הספקנו להכין את עצמנו לקראת השבת, ושמועה נפוצה, שהרוסים מתקרבים ועלינו להתקדם בקו הנסיגה של הצבא האוסטרי.  וכך עשינו.  כל הלילה הלכנו שיירות גדולות של יהודים, נשים וזקנים, וילדים קטנים, כשצרורות על שכמם של ההורים והבנים המבוגרים. רעבים, עייפים ורצוצים הגענו בראש השנה לעיירה איסטיצ'קה.  זו היתה כבר עזובה מיושביה, שכן הידיעה על הנסיגה הקדימה להגיע אליהם ועקרו ממנה בעוד מועד.  השְׁתַּכַּנוּ בבתיה העזובים של העיירה תוך שימוש בכלים ובמזונות שנשתיירו בהם, נחנו קצת וזזנו משם בשבת לפני הצהרים.  גשם טורדני ירד עלינו והרטיב אותנו עד הבשר, אולם הפליטים – כך כבר התחלנו לראות את עצמנו – השתרכו בדרכים-לא-דרכים, וְתוך חניות קצרות הגענו להורודנקה והסתדרנו בקסרקטינים ריקים ללינת לילה.  בבוקר עשינו דרכנו לקולומיאה.  שם מצאנו שקט וחיים נורמאליים, שנראו לנו כגן-עדן.  החנויות פתוחות, יהודים רצים אנה ואנה, בתי הכנסת מלאים מתפללים.  ב"חדרים" לומדים תמידים ומורי בתי הספר ממלאים את תפקידיהם.  אבא שכר דירה ואף רשם אותנו ב"תלמוד תורה" למען נלמד בו ולא נתבטל. רושם רב עשה עלי ארון-הקודש בבית-הכנסת הגדול, הנפתח מאליו תוך סיבוב בידית.  בשבת, ב"שלוש סעודות", הולך הייתי לשמוע את הניגונים החדשים והיפים אף למדתי אותם, ומכאן ואיך הייתי שר אותם בביתנו ונעשו אחר כך לחלק מזמירותינו.  בקולומיאה שהינו כמה שבועות ובתוכם יום-הכיפורים.  אולם גם כאן לא הונח לנו.  הצבא האוסטרי נחל תסוסה חדשה וחיילי רוסיה חזרו וכבשו שטחים גדולים והתקרבו גם לקולומיאה.  השלטונות האוסטריים הודיעו, שכל מי שרוצה לברוח לעומקה של אוסטריה, היינו להונגריה, לצ'כיה או לווינה – הרשות בידו לעשות כן והוא ייהנה מהקלות מרובות.  הפחד מפני חיילי הצאר, שכבר ידענו מה הם מסוגלים לעולל לנו, והמצב של אין-ברירה, הביא את אבא לידי החלטה להמשיך בנדודים לצ'כיה.  אולם בינתים הגיע אחי הבכור , בנציון, לידי חובת השירות בצבא, הלך להיבדק ונמצא כשר.  וכך נפרד מאתנו בעודנו בדרך. פרידה זו הקדירה את חיינו.  אמנם גם אבא היה עדיין חייב בשירות צבאי, אלא שהיתה לו תעודת סמיכה לרבנות והיא ששיחררה אותו מחובה זו.

נכנסנו לרכבת-משׂא, שהוכנה להעברת הפליטים,ונסענו צפופים עד שהגענו למאַרמרש סיגֶט אשר בהונגריה.  כל משפחה "השתכנה" בפינה שבקרון הרכבת, וככה ניהלה את חייה.  בקרון זה ראיתי מחזות משפחתיים שונים, שלא עלו על דעתי, דעת קטינא, בכל ימי המעטים שעברו עלי : ראיתי מריבות בין בעל לאשתו, שמעתי גידופים הדדיים, הייתי עֵד לפיוסים ולחיי אישות, וכיוצא בהם דברים שהיו מכוסים ממני ונתגלו לי בכל כוח מחצם.  בעיר סיגט ירדנו והתאכסנו, במאמצי הקהילה שבה, באולמות גדולים, והיינו שכובים זה ליד זה בדוחק גדול.  בבוקר מצאנו את הדודה שנצטרפה אלינו בטלוסטה, כשהיא מתה.  מרוב עייפות לא הרגשנו בנָפחה את נפשה.  היא נטמנה העלמין באותה עיר.

 

הגענו לכפר צ'כי

משם המשכנו ברכבת עוד יום ולילה עד שהגענו לבוהמיה.  שם חילקו אותנו בין הכפרים.  בחלקנו נפל הכפר בֶּמִישׁ כְרוֹסְטַאו (BOHMISCH CHROSTAU).  הוקצה לנו חדר אחד גדול ואָפל וטחוב.  וכך התכווצנו בתוכו, אבא ואמא ושלושה אחים ואחות אחת.  אולם דבר אחד היה ברור:  ניצלנו מדִינו של הצבא הרוסי הכובש.  התרחקנו מן החזית ונהא שוהים כאן עד בוא השלום, ואפשר יהיה לחזור הביתה.  הממשלה האוסטרית קצבה קיצבה חדשית לכל נפש מן הפליטים, ואסור היה לנו לעסוק באיזה מקצוע שהוא.  זה היה, כנראה, התנאי, שבו הִתנו תושבי הכפר את הסכמתם לקבל את הפליטים.  הקיצבה הזאת הספיקה למִחיה פרימיטיבית והביאה עמה ספיחי חינוך קשים.  האנשים התרגלו לעצלוּת ולטפילוּת.  הבטלה הביאה לידי שעמום ולידי לשון הרע וקטנות מוחין.  הילדים נעשו, כביכול עצמאיים, והתחצפו כלפי הוריהם, שאינם טורחים בפרנסתם, אלא מקבלים כמוהם פת-בג המלך.  ההווי היהודי היה קרתני, תלוּש מכל מקורות החיוּת היהודית.  נתגלו חזיונות של שחיתות.  בנות נסעו לערים גדולות והתרועעו עם קצינים כשהוריהם עומדים אין-אונים ומדוכאים.

אבי, שעמד על טיבה של תופעה זו וראה את הקלקלה העתידה לצאת ממנה, טיכס עצה כנגדה.  קודם כל הנהיג, שכל שבת יתאספו פליטי הסביבה במקום אחד הנוח לכך ויעשו "מנין" ויתפללו יחדיו.  לשם כך היה צורך לעשות עירובי תחומין, שכן מקום הכינוס היה במרחק למעלה מאלפיים אמה.  כל יום ששי אחר הצהריים הייתי הולך עם אַחַי זלמן ואשר לאמצע הדרך וקנינו שביתה בסופו של תחום שבת, כלומר, הנחנו מזון כשיעור שתי סעודות בתוך סלע חלול, ובדרך זו הותר לנו ללכת עוד תחום-שבת, היינו, אלפיים אמה נוספים.  זאת היתה תקנה גדולה, שהכניסה התעוררות בין הפליטים, וכל שבת היינו יוצאים עם הָנֵץ החמה למקום התפילה, שבו היה גם ספר תורה, והיינו חוזרים לעת צהריים.

אולם אבא ביקש קודם כל לבצר את משפחתו, מפני שחשש שמא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ.  עמד ונסע לעיר שבמוראביה ובוסקוביץ שמה.  בה נמצאה קהילה יהודית דתית ראויה לשמה.  בתוכה חי ונטמן בעל "מחצית השקל".  אבא התוודע אל הרב ואל כמה מחשובי העיר, סיפר להם את הקורות אותו וביקש מהם ש"ס וְ"שׁולחן ערוך", כדי ללמד בהם את בניו.  הם פתחו את אוצר ספריהם ונתנו לו ספרי תלמוד עתיקים, שנדפסו בקושטא, כלומר, בארץ מוסלמית, ולא חלו בהם ידי הצנזורה הנוצרית, ולא נמחקו מתוכם הסיפורים על העלאת ישו ועל העונשין המשונים שהוא מתייסר בהם בעולם הבא.  בגְמָרוֹת הללו למדנו עם אבא ואף חגגנו סיומן של כמה מסכתות.  התחלתי ללמוד בבית הספר העממי הצ'כי ובזמן קצר כבר יכולתי לדבר, לקרוא ולכתוב צ'כית ככל נערי הכפר האחרים.  המורה הילל את הישגַי ונהנה ממני.  למדתי על פה שירים שונים וזמירות-עם, ביחוד שירי מלחמה, שזכורים לי עד היום הזה.  ולפי שהם מבצבצים ועולים בי מזמן לזמן מנבכֵי-הילדות ומתפזמים מאליהם, אביא אחד לדוגמה:

באו עלינו ימים רעים,

בלי חמאה ובלי שוּמן,

וכבר זמן רב אין רואים

לגימה של שֵׁכַר-פִּילְזֶן.

 

מצבנו הולך ורע,

אין אפילו תפוחי אדמה,

לזריעה אין גרעינים

וחלב רק לילדים.

 

עכשיו עלי להתגייס

ולהשאירכם כאן במצוקה,

איש לא שאל אותי כלל.

מִנַיִן לקחתי בשבילכם הלחם.

 

והיה אם כעבור שנים,

תספר לכם זאת אִמָא'לִי,

זכרו נא היטב ילדים שלי,

כי היה לכם אַבָּא'לי.

Nastaly nám doby zlé

bez másla

a bez loje

Nevidět  už  dlouhý čas

Plzeňskeho  piva  mas.

Jde to s námi mahoru

neni ani bramboru

ani žito na setí

mléka jemon pro děti

 

Teď už musím rukovat

zde Vas v nouzi zanechat

žádný se mně nezeptal

Odkud jsem ja chleba bral

Až Vám bude po letech

vypravovat matička

vzpomeňte si dítky mé

že jste měli tatíčka.

וקצת דברים על טיבו של כפר זה ועל יחס תושביו אלינו.  איכרי הכפר לא ראו מעולם יהודי בעיניהם.  הם ידעו עליהם מן העיתונות ומ"הברית החדשה".  לפני שבאנו התהלכו עלינו שמועות שונות, ואחר כך סיפרו לנו, שהנשים חששו לכבודן.  ואמנם תחילה נרתעו מפני היהודים מגוּדלי הזקן והפיאות, אבל לאט לאט התרגלו למראה זה, התיידדו אִתנו ואף קיבלנו מהם עצה ועזרה כלכלית.  שכן אותם ימים היו ימי קיצוב מזונות היו, וקשה היה להתקיים ממנת-רזון זו, אבל רווח והצלה עמדו לנו מצד האכרים, שמכרו לנו קמח וחלב ותוצרת חקלאית אחרת, שלא זו בלבד ששיפרו את כלכלתנו, אלא שהיה סיפק בידנו להבריח קצת מזונות לקרובים במקומות אחרים.  ביחוד היה גדול הרעב בווינה, ואבא נסע לשם כשחבילות מזון בידו, מתנה לדודים בבירת אוסטריה, ומשם היה מביא נעליים משומשות בשביל כל בני המשפחה, שהיו נראות לנו כסמל החידוש והפלא.  מפני שנעליים כאלה היו בבל ייראה ובל יימצא, ואלו שהיו בכדי הישג – סוליותיהן היו עשויות עץ והשמיעו נקישות קולניות בשעת ההילוך.  במשך הזמן היה קשה להשיג קמח אצל האכרים, מחמת שהטחנות היו נתונות לפיקוח מעולה, ולכן קנינו חיטה או שיפון והבאנו אותם בחשאי לטחנה ושם נטחנו לקמח.  מובן, ששכר הטחינה השתלם בעין יפה.

בשנה השנייה לשהייתנו בכפר עברנו לדור בדירה קטנה אבל מיוחדת, שהיתה שוכנת בטבורו של גן פירות גדול, בעיקר שזיפים.  שביל היה מוליך בגן לאיכר עשיר אחד, אוּרבּאַן שמו, שעִמו עשינו היכרות.  אולם יריבוּת קשה היתה בין בעלת-הבית שלנו, אננה הולקובה, ובין איכר זה, שהיתה נעוצה בדברים שבינו ובינה.  הגנים היו גובלים אהדדי, וכשאוּרבאן היה עובר בקירבת הגן של יריבתו, מייד היו כלביה פותחים בנביחה יללנית, ולכן היה מוקיר את רגליו מתחום זה.  אולם הוא היה בעל-אחוזה נאור ואף אשתו בעלת הגוף היתה טובת לב והיטיבה עם אִמי מאד.  מרִפתוֹ קבלנו חלב.  ברם, לפי הדין אסור לשתות חלב של גוי אלא אם כן החליבה נעשית במעמדו של יהודי ולתוך כלי משלו.  אמי הסבירה לאורבאן ולאשתו אותו דין והסברתה נשמעה להם מוזרה אך מעניינת מאד, וסופו של דבר היה שניתנה לאמא רשות להיות נוכחת בשעת החליבה לתוך הסיר שלה, וכך זכינו לשתות חלב כשר למהדרין מן המהדרין בכפר צ'כי נידח, בעיצומה של מלחמת העולם.

על אחד הקירות בחדר הגדול של אותו בעל-אחוזה היתה תלויה תמונת מרים הקדושה, כשמלאך מבַשר לה בשורת הנולד.  תמונה זו התנחלה מדור לדור והיתה כשריד קודש משפחתי.  באמצעותה של התמונה היתה כתובת, שלא ידעו לפענח אותה.  פעם הראו אותה לאמא, והיא אמרה להן שאלו הן אותיות עבריות.  בערב הוזמן אבא לפיענוח הכתובת, ואמנם באתי עִמוֹ יחד ומצאנו כתוב:  "הנה העלמה הרה ויוֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאתָ שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל" (ישעיה ז' י"ד).  התפתחה שיחה על הברית הישנה והחדשה, שלא היתה נוחה ביותר לאבא, אולם כבודו של אבא עלה בעיניהם מאד בזכות פיענוח מופלא זה.

חיי הכפר התנחלו באפיקים קבועים וקפואים.  הנוער עבד ונטה לבידור ולשעשועים בשעות הפנאי.  בכל יום ראשון היו מתאספים ליד החנות היחידה שבכפר ועורכים שם הילולא וחינגא.  היחסים בין המינים היו חופשיים, ביחוד בעקבות המלחמה וגיוס הבעלים.  בבתים רבים היו ילדים, שלא נולדו על טהרת המשפחה, והיו ניכרים בכך, שנקראו בשם-המשפחה של אמותיהם.  ולא ראו בזה פגם חברתי או מוסרי.  בכלל, מועדף היה מעמדה של האשה בתפיסת החיים הצ'כית.  רק המחסור בכוח-עבודה הציק להם מאד, מפני שהגברים גוייסו לצבא האוסטרי ונשלחו לחזית רחוקה. פעילותו של מאסאריק בחו"ל, שמטרתה היתה הקמת גדודים כדי להתנתק מן המונארכיה האוסטרית-הונגארית ולהשיג עצמאות לאומית, החשידה את הצ'כים בעיני המלכוּת ההאבסבורגית, שהטילה ספק בנאמנותם.  לפיכך החמירו עמהם והמעיטו לתת להם חופשה, כנהוג לגבי חיילים אחרים.  חיילים צ'כים התמסרו ביד השוֹבים הרוסים, ומהם הקים מאסאריק גדודים לשיחרור צ'כוסלובקיה.  כל משק נאבק איפוא קשה על קיומו.  העבודה בשדה היתה מוטלת בעיקר על הנשים ועל הילדים, ואי אפשר היה להעלות על הדעת, שאנחנו נערי היהודים, החיים בכפר, נהא יושבים בטלים בימי מצוקה אלה.  נכנסנו איפוא למעגל העבודה, וסייענו, אני ואחי ושאר הנוער היהודי, בעבודה חקלאית, בחרישה, בהוצאת תפוחי אדמה, בדישה בגורן ובאיסוף פרי הגן.  את שכרנו קיבלנו בתוצרת.  כלכלתנו נשתפרה ובריאותנו נתחסנה וכמעט שלא חלינו כל שלוש השנים ששהינו בכפר.

אבא קבע נוסח הווי בבית, שהיה העתק מדוייק ככל האפשר לנוסח הרגיל בגליציה.  בשבתות היינו מתפללים במקום המיועד לכך, והיינו מסיבים לשולחן ומזמרים זמירות.  הקימונו סוכה, שהיתה לפלא בעיני בני הכפר, אפינו מצות, למדנו תורה, עבדנו בשדה וחיכינו לאיזה נס, שישנה את חיינו ויחזיר אותנו למקור מחצבתנו.

בשילהי 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, מת הקיסר פראנץ יוזף הראשון ועל כסאו עלה קארל הראשון.  מותו זיעזע את הממלכה, שכבר היתה מעורערת קודם לכן, אלא שכל זמן שהקיסר המקובל והנוח היה חי, התקיימה המסגרת הזאת ברפיפותה בכוח השיגרה החגיגית וההתמדה.  משמת, ויורשו הטירון וחסר הברק תפס את מקומו, התחילו ניבעים פרצים שונים.  גם הידיעות הקשות מן החזית, הקרבנות הרבים, התבוסה, והרעב והסבל בבית, תרמו חלקם לכשלון מאמציו של קארל להביא את השלום ולספק את השאיפות הלאומיות של העמים בקרב הקיסרות.  ולא עוד אלא שהרוחות המהפכניות נתגברו דווקא כתוצאה מפישוריו ותיקוניו והיה נאלץ לוותר על כסאו.  בשתי שנות מלכותו, בסוף 1918, נחתם גזר דינה של המונארכיה האוסטרו-הונגארית לכליה.  היא נתקרעה קרעים קרעים, כל מדינה לעצמה.  ההתפוררות הזאת הורגשה לאלתר ובמיוחד בצ'כיה, שהמתינה לשעת-כושר זו כל ימי המלחמה והתקינה את עמה לעצמאות לאומית ומדינית.  ואמנם בסוף 1918 הוכרזה הרפובליקה הצ'כוסלובקית בפראג.

אנחנו התאזרחנו יפה בסביבה אף ביקרנו במקומות שונים.  זכורים לי במיוחד שני ביקורים בשתי ערי מוראוויה.  לרגל "עסקי" אבא נסעתי עמו לברין, או כפי שהיא קרויה עכשיו:  בְּרְנוֹ, בירת מוראוויה.  בה היתה קהילה יהודית ניכרת.  כמעט כל בתי החרושת לבדים, עורות, מלט וסוכר היו בבעלותם של יהודים.  ומצוי בתוכה שוק ושמו "שוק הכרוב", שהוא שוק המזון המרכזי, הבנוי לתפארה.  בשנת 1887, כשד"ר הרצל ביקר בברין, התרשם מאד מאותו שוק ואף הקדיש לו ב"נייה פראייה פְּרֶסֶה" פיליטון נאה.  שוק זה עשה גם עלי רושם עז, אף על פי שראיתיו בימים שלא היו מזונות מצויים בו, וכרטיס הקיצוב היה התעודה החשובה ביותר.  בברין היו פליטי גאליציה רבים, ואחד מהם פתח מסעדה כשרה למהדרין, שהשלטונות העלימו עין ממנה, אף על פי שנמכרו בה מאכלי בשר ודגים באורח בלתי חוקי.  גם אבי ואני סעדנו בה.

ביקור אחר ערכתי עם אחי אָשֵׁר.  כשנסענו לבוסקוביץ נודע לנו, שהרכבת המגיעה לעיר צוויטַאוּ עוברת דרך מנהרה גדולה ובמשך דקות אחדות משתלטת אפילה ברכבת.  התאווינו מאד לחוש על בשרנו אפילה זו והחלטנו, שלא נרד בתחנה ברינליץ, אשר ממנה אנו מגיעים הביתה, אלא נמשיך בנסיעה עד צוויטאו.  וכך הווה.  עברנו דרך המנהרה ברוב הנאה והגענו אל העיר, אולם בינתיים נתאחרה השעה ולא היתה לנו אפשרות לחזור.  באין ברירה נכנסנו לבית של פליטים יהודים שהתגוררו בעיר זו ללינת לילה.  בבית התחילו לחרוד לגורלנו, ועם זה היו בטוחים, שישראל לא ילך לאיבוד.  בבוקר השכמנו וחזרנו הביתה.  השמחה שעוררה שיבתנו בשלום בלמה את סערת הנזיפות, שעמדה, שעמדה להתרגש עלינו.  זמן רב היינו משיחים בפלא-המנהרה, מפני שכל דבר פעוט היה כאן בחינת מאורע. פעם מצאנו בשבת חותמת יפה ורצינו להטביע אותה על נייר כדי לראות מה חרות בה, אולם השבת עיכבה, וצפינו בכליון-עינים לצאת הכוכבים.  כשיצאה השבת מיהרנו להטביע את החותמת על מחזור לימים נוראים והוברר לנו, שזוהי חותמת של דואר-שדה צבאי.  לא היה שיעור לשמחתנו וכל מה שהזדמן לידנו נטבע בחותמת זו.

בברינליץ הסמוכה לכפרנו היו כ-20 בתי חרושת לאריגים וכולם היו שייכים לבעלים יהודים בשם LÖW BÄR.  הלה ביקש, כנראה, לעשות משהו בשביל הפליטים היהודים שבסביבה והודיע להם שיחלק להם בגדים וסכומי כסף וקבע את יום השבת ליום החלוקה.  לא ידענו אם קבע יום זה מחמת בּוּרוּת או מתוך התעללות בכבוד הפליטים; קרוב לודאי, שמתוך בורות.  פליטים רבים התאספו ליד המשרד ובתוכם גם אמא, מתוך מחשבה, שאם תודיע שלא תחתום בשבת, יִפְטְרֶנָה מחתימה.  אולם כשהגיע תורה סירב הפקיד לתת לה את מנתה עד שתחתום.  מובן, שלא חתמה ונתקפח חלקה.  אבא התנגד מלכתחילה לכך וחגג את נצחונו באמרו:  מיהודי מומר או חצי-מומר אין לצפות לטובות ולחסדים.

אחריתה העגומה של מלכות אוסטריה-אונגאריה לא עוררה מִסְפֵּד, אף על פי שהיא היתה ערש ילדותם של העמים הקטנים ומורה דרכם.  בתוכה התפתחו ובהשפעתה הבשילו הכרתם ואחדותם הלאומית וכאן למדו לפסוע פסיעותיהם המדיניות הראשונות.  אבל זה מנהגו של עולם:  אין עמים מחזיקים טובה למי ששיעבד אותם ואפילו עשה זאת בפה רך.  היהודים היו היחידים שלא שמחו ביותר לתמורה זו מתוך תחושה ונסיון, שה"מלך החדש" אשר יקום עלול להיות גרוע מקודמו ונבואת לבם לא טעתה.  אך בלב העמים בערה השאיפה לעצמאות לאומית כאש והיא הבקיעה לה דרך בכוח-איתנים ובלא חשבונות יתרים.  כך הוצגה אירופה לפני ראשית חדשה הרת תוצאות.

 

נעשיתי בר-מצווה

בתוך כך נעשיתי בר-מצווה.  נסעתי עם אבא לבוסקוביץ, ובבית-כנסת שלה התחלתי להניח תפילין ועליתי לתורה.  שם גם הצטלמתי עם אחי אשר, ותמונה זו גנוזה עמי כמטמון יקר עד היום הזה.  מאורע זה השפיע עלי מאד, והתלהבות דתית שטפתני.

תמים הייתי עם אלוהים ושלם באמונתי, שיש אוזן של מעלה ועין של מעלה וכל מעשי בספר נכתבים; שיש גן-עדן וגיהינום, שכר ועונש, וביום מלאת לי י"ג שנה הריני יוצא מרשות אבי ונעשה בר-אחריות ובר-עונשין ואוי לי אם לא אזכה לפני הבורא ואכתים את נפשי בחטא.  התחלתי מקפיד קפידה רבה וחמורה בקיום מצוות והרחקתי כל הרהור שיש בו משום אבק כניעה ליצר הרע.  כתבתי תפילות לאלוהים, שוחחתי עִמו וציפיתי לנס של גילוי אליהו.  התפללתי ולמדתי בדבקות גדולה.  אבא קרא עמי כל שבת ב"אלשיך הקדוש", המפרש את המקראות על דרך פרד"ס, ונהניתי אז מאד מדְרוּשׁיו ומפירותיו הנאים.  הוא נתחבב עלי כל כך, שכעבור שנים, כשנכנסתי לעבוד במערכת "הפועל הצעיר" והוקצה לי מדור ל"הערות ורשימות", חתמתי בשם אלשי"ך, שהוא גם קיצור שמי וגם זכר לפרשן-דרשן חביב מימי הנערות.  הלך-רוח דתי זה נמשך עד שנת ה-15 לימי חיי, שבה שבתי וראיתי מסביבי מעשי זוועה והתפרעויות של קוזאקים ואנשי-פטלורה, מֵתֵי-מצווה ו"קדושים" ושפיכת דם נקיים, הרס וחורבן, והתחלתי להרהר אחרי מידותיו של הבורא וגורלו של עם ישראל.  לא בבת-אחת התערערה אמונתי בסדר העולם הנבון והצודק, לאט לאט, חתירה אחרי חתירה נעשה הדבר.  שוב לא האמנתי בצדק אלוהי, ולא השלמתי עם כך, שהיהודים הן עַם שנבחר להיות שֶׂה-לעולה בידי שבעים זאבים.

 

רוח רעה בכפר

ברוב ימי שהותנו בכפר לא הרגשנו באנטישמיות בולטת, אולם בסוף השנה השלישית עברה רוח רעה בסביבה.  סימן ראשון מבשר לא-טובות ראינו ביידוי אבנים בסוכתנו שהקמנו.  על הגבעה התאספו "שקצים" והטילו אבנים בה וביושביה בשעת סעודה על לא-דבר.  פה ושם אירעה הִתגרות באבא והטחת גידופים.  בלכתנו חבורה של אבות ובנים יחד בפעמים האחרונות בשבת בבוקר למקום התפילה קידמה את פנינו כנופית בריונים צעירים, שהשמיעו באזנינו את הפזמון המשוקץ הבא:

Jud',  Jud', Scheiss' in Hut

Sag der Mutter das ist gut

(יהודי יהודי הַחְרֵא בכובע

ואמור לאמא כי זה טוב.)

חרוזי-פיגולים אלה העלו את חמתי ואף ניסיתי, עם שאר חברי, להיכנס עמהם בתיגרה, אולם היינו מעטים לעומת רבים והיה חשש שיפגעו בנו באבנים, ונסוגונו.  כך חזר המעשה מדי שבת בשבתו.  בינתיים התחילה המלחמה להתקרב לקִצהּ, והשלטונות האוסטריים הודיעו לנו, שכל הרוצה יוכל לשוב לארץ-מוצאו על חשבונם וברכבות שיכינו בשבילנו.  מובן, שלא ראינו כל תכלית להישאר אפילו יום נוסף ועשינו הכנות לחזור לגאליציה.  אבא קנה חפצי גאלנטריה שונים מתוך השערה, שאנו שבים למקומות חרֵבים, שהמלחמה השמידה והרסה ואין בנמצא בדים ואביזרי הלבשה.  ואמנם נתברר, שחושו של אבא לא הטעה אותו, אף על פי שלא היה סוחר מימיו.  ארזנו הכל בחבילות גדולות וביום המיועד שכרנו עגלה ונסענו עם כל הכבוּדה לתחנת הרכבת.  בעיר ברין (BRÜNN), שהיתה מקום הריכוז של הפליטים החוזרים, נכנסנו לתוך רכבת בת שרשרת ארוכה של קרונות-משא והפלגנו בדרך הרחוקה והמסוכנת.

זה היה בתחילת שנת 1918.  שלוש-עשרה חוליותיה של המונארכיה האוסטרית-הונגארית החלו להתפרק וקול התפרקותן הלך מסוף הממלכה ועד סופה.  הונגאריה, סרביה, צ'כיה, הפולנים והאוקראינים שבגליציה המזרחית וכו' עשו תרגילים רציניים לצאת לרשות עצמן.  התמרדו, פרעו, הרעישו עולמות ושיבשו את הדרכים ואת נתיבי הרכבת.  ביחוד הרגשנו בתרבוּכה זו בהגיענו לגבולה של גליציה המערבית אשר בשלטון הפולנים.  הרכבת נעצרה בכל תחנה גדולה לשעות רבות ולפעמים גם באמצע הדרך, בין תחנה לתחנה.  פעם בפעם שוחחו באי-כוח הפליטים עם נהג הקטר והפצירו בו שימשיך בהסעת הרכבת, ורק לאחר שמשחו את גלגלי הקרונות בשמן המישחה של שוחד הם זזו ממקומם.  משיחה זו היתה מועילה עד לתחנה הקרובה, שבה החל המשא ומתן מחדש וחוזר חלילה.  וכך נסענו ימים אחדים בסכנת-נפשות כפולה, סכנת המסע הממושך כשלעצמו וסכנת פְּרעות מצד פולנים ואוקראינים, שהשתוללו בכמה מקומות ללא מעצור באין כל משמעת או חוק.  בינתיים התקרבה השבת לבוא, ואבא הודיע לנו, שבשום פנים לא יחלל את השבת בנסיעה.  כשהגיעה הרכבת לסְטְרִי, ירד אבא מתוך הסכמה-שבשתיקה מצד אמא ועזב אותנו בתוך המהומה הזאת.  ידענו מה קשה הפרידה של אבא, שהיה בעל-משפחה למופת, ולא הוצאנו הגה מן הפה.  אף על פי שגדולה היתה חרדתנו לגורלו בלעדינו ולגורלנו בלעדיו.  ולפי שאחי הבכור היה בצבא, ועל זלמן, שהיה גדול ממני בארבע שנים, לא סמכו סמיכה גמורה, בחרו בי, הנער בשנתו ה-14 , להיות המוציא והמביא.  מעט הכסף שהיה לאבא טמנו בכיסי מכנסי ותפרו מסביבו יפה יפה, כדי שלא יהא ניכר מקומו.  בקשיי קשיים הגענו לבסוף לעיירה יאגולניצי, הסמוכה ללאשקוביץ.  בה הצטרף אלינו באורח מפתיע בנציון, האח הבכור, שנשתחרר או נחלץ מן הצבא, ותוך שבוע חזר גם אבא מפרידתו העראית, שהיתה בשבילו מעין קידוש-השם.  השִׂמחה היתה רבה ומשפחתנו היתה שוב שלמה.  אולם בהיותנו בלי בית, בלי עבודה ופרנסה ובלי סיכוי לכך, לא ראה אבא כל ברירה אחרת לפניו אלא לנסוע לפי שעה עם משפחתו לאביו בקורולובקה.  כך הגענו ביום סגריר לביתו של סבא ונתקבלנו במאור פנים ותוך התחבקויות מרובות.

 

בקורולובקה

קורולובקה היתה עיירה קטנה בפודוליה, וכמה מאות משפחות יהודיות ישבו בה. עובר בה נהר ושמו ניצ'לאַווה.  היא נודעת בכך, שבה נולד יעקב פראנק, משיח השקר ומייסד כת הפראנקיסטים.  מעניין, שעד שקראתי בהיסטוריה של דובנוב ובספרו של פרופ' מ. בלבן "לתולדות הפראנקים" לא ידעתי על "מציאה" בלתי כשרה זו שזכתה בה קורולובקה.   מעולם לא שמעתי מפי בני העיירה אפילו רמז על זה.  מפנקסי הקהילה נמחק כל זכר למאורע זה, אף על פי שאין ספק שחשובי המקום ידעו את הדבר, שהרי אביו של יעקב פראנק, יהודה ליב, היה אחד מִשַׁמָשֵׁי בית המדרש,  כלומר, אחד מ"כלי-הקודש", המתמנים על ידי הקהילה ומקבלים מִיָדהּ את שכרם.  על כל פנים, בראשית המאה השמונה עשרה, שבה נולד פראנק, נמצאו, בעיירה זו לפי מיסמך אחד, 183 יהודים. 

סבא שלי, ר' יודיל, היה שו"ב, שירש מלאכת-קודש זו מאביו, והיה מחשובי העיירה.  בית היה לו, שקומתו שקעה מרוב ימים, אבל חדרים הרבה היו מסונפים לו. בצִדו של הבית, הפונה אל הנהר סֶרֶט, במורד הגבעה, היתה חלקת אדמה שהיה שוכר פועל יהודי לעָבדה ולשתול בה תירס, חמניות ומיני ירקות.  ביציאה האחורית היתה מַשְׁחֵטָה לעופות.  בכניסה, מצד ימין, היה חדר "מושכר" לַבַּלָן, יהודי נחמד, מפשוטי העם, שמעולם לא שילם בעדה שכר דירה.  בחדר זה גרה המשפחה ובאחת המיטות היה מוטל כל הימים בן, שיצא מדעתו,  אלא שהיה שותק תמיד ולא היתה דרכו לפגוע אפילו בזבוב שעל גבי הקיר.  אנחנו הילדים ידענו, שדייר כזה דר אצלנו, אף התלחשנו על דמותו ומנהגו, אבל כמעט שלא ראינוהו. 

ביתו של סבא היה פתוח לרווחה.  סבא היה מכובד על הכל והיה נחשב כחכם מבין בהוויות העולם, שראוי ליהנות ממנו עצה ותושיה.  כל שבת, בסופה של הסעודה, היו כמה מחשובי בעלי-הבתים באים אליו לטעום מן הקוגל ולשוחח במילי דשמיא ולפעמים גם מילי דעלמא.  ביחוד היה בולט לייזר ריזעל, יהודי אדמוני, עבדקן, גבה קומה ובעל בשר, שקולו היה תמיד רם וצלצלני, ומומחה לצביטת ילדים.  מחמת שערות זקנו המדובלל ושפמו הנרחב לא תמיד היה יכול לכוון כראוי את הכנסת פרוסת הקוגל לתוך פיו, ופירורים היו נושרים על המפה ועל הרצפה, דָבָר שהיה מרעים את פני אמי.

הייתי עושה אזני כאפרכסת לשמוע דבריהם ושנינותיהם.  מיום שבאנו מצ'כיה, צמא הייתי לדברי תורה חיים.  ברם, צער גדול הצטערתי מפני שהרגשתי, שאבא חדל לנגן כינור ראשון.  הוא, שהיה בניין-אב לעצמו, היה נחבא בצל אביו.  מפני כיבוד אב היה קולו שקט, וניכר היה שהוא סובל.  עבודה מפרנסת לא היתה לו, אלא מתקיימים היינו על הפדיון בעד הסחורה שהבאנו מצ'כיה, שהיה מוכרה ומקבל תמורתה מחיר ניכר,  מבחינה זו כיוון אבא בשעתו את התכלית הנרצית.

עוד מקור אחד לפרנסה היה לנו.  ביָזמת אחי הבכור ושותפו דורפמן, התחלנו לעשות יי"ש באיסור.  ממשלת פולין נטלה את תעשיית היי"ש כמונופולין לעצמה.  היא גבתה שיעור גבוה של בלו (אקסיז) מכל ליטר.  על כן היתה הכנת היי"ש בבית פרטי כדאית ונושאת רווחים.  וכך היה המעשה: פחח מיוחד היה מתקין מכונת מיבשל וזיקוק, שגופה וצינורותיה היו עשויים מפח משובח, שעלתה, אגב, בכסף רב, וזו הועמדה בחדר מיוחד.  העבודה היתה נעשית בלילה, ולאחר העבודה היו מפרקים את המכונה לחוליותיה, מפיגים את הריח ומסווים את מקום הכניסה לחדר בארון או בדלת הזזה הדומה לקיר.  היי"ש נעשה משׂעורים, שהיו שורין אותן בחביות עד שיתסיסו, אחר כך היו נשפכות לתוך המכונה שהיתה קרויה "אלמביק" (אַבִּיק), זו הוסקה בצינורות מפותלים ודרך האביק מתחת המכונה היה יוצא יי"ש.  בשלב ראשון היה היי"ש בדרגת חריפות גבוהה, עד שלבסוף היה הכוהל הולך ונחלש ולא היה כדאי עוד ואז נסתיים התהליך.  היי"ש היה מוּרָק לתוך כלי-קיבול נוחים לטלטול ולהחבאה, ומתוכם נמזג לבקבוקי-הברחה עשויים פח בצורת חצי-קשת, שהיו מתלבשים יפה על החזה והבטן, ובדרך זו העבירו את היי"ש לערים הגדולות וגם לרוסיה.  בעיקר הבריחוהו נשים, שלא חשדו בהן במעשה-הברחה, ואפילו חשדו – לא נזדרזו לערוך בדיקה על גופן.  הכנת היי"ש היתה כרוכה בסכנה גדולה, שכן במשך הזמן, כשנודע הדבר לבולשת, התחילו שוטרים בודקים ומבחינים, שמארובות מסויימות יוצא עשן כל הלילה, והרי זה סימן מובהק לפעילות אסורה.  הבדיקה היתה במקרים רבים מסתיימת בתפיסת העבריין או במתן שוחד רב, והיה הכרח אחר כך להעתיק את בית-המיבשל למקום אחר.  אבל מי ששיחקה לו השעה ולא נתפס, שכרו היה הרבה מאד.  למזלנו, לא נתפסה ה"תעשייה" שלנו.  אני ואחי זלמן סייענו לבישול היי"ש בלילות, שכן מלאכה זו חייבה חילופי משמרות, שישגיחו על המכונה ועל תהליך הייצור, יטעמו מן היי"ש הנוזל ויהיו ערים לכל רחש קל בחוץ. 

*

אכן, מלחמת העולם הגיעה לסופה ומלכות אוסטריה-הונגאריה התמוטטה, אבל השלום המיוחל לא בא והקרבות במקומותינו לא פסקו כל עיקר.  האוקראינים שבגאליציה המזרחית, המכונים רוּתִינים, הכריזו בלבוב על הקמת ריפובליקה מערב-אוקראינית.  מעשה זה הסעיר את הפולנים בלבוב, שפתחו במלחמה נגד האוקראינים.  היהודים הודיעו על נייטראליותם במאבק הפולני-האוקראיני.  עמדת היהודים עוררה חמתם של האוקראינים והם ערכו פרעות ביהודי לבוב ובערים אחרות.  ריח זה של פוגרומים נישא גם במקומותינו.  בייחוד היו ימי השוק מיועדים לפורעניות.  לא אחת ולא שתיים היתה פורצת פתאום השתוללות של "קונים", שבאו מכפרי הסביבה, שלחו ידם בביזת הדוכנים והיכו את מוכרי הסחורה.   שוטטתי בשוק וראיתי במו עיני התפרעויות דמים משפילות אלו אף סייעתי למוכרת כעכים וגרעינים לאסוף את מרכולתה הדלה, שהבריונים פיזרוה.

בינתיים נחלה "הרפובליקה האוקראינית-המערבית", כלומר, של גאליציה המזרחית, מפלה צבאית ומדינית במלחמתם נגד הפולנים.  הדירקטוראט האוקראיני בקיוב פרשׂ את חסותו וסמכותו עליה ואף שלח לעזרתה את צבא-פטליורה, שעשה, עד לחשבון, פרעות ביהודי אוקראינה וגאליציה.  חדירת הבולשביקים לקיוב הטילה אימה על פטליורה, והוא חתם על הסכם עם פילסודסקי, שהיה בו משום בגידה באוקראינים שבגליציה, ואף ויתר על שטחים שברשותו.  בשל בגידה זו ניתקו אוקראיני-גאליציה את הקשר עם אוקראינה הגדולה.

הפטליוראים הגיעו גם לקורולובקה, שנתעטפה אימת מוות.  הם התאכסנו בביתנו, ציפפו אותנו בחדרים ונטלו לעצמם את רוב הדירות והיו תובעים ארוחות-תמיד כפנסיונרים ממש.  משום-מה, כי איש לא ידע טעמו של דבר,  דווקא באותו לילה שהם כבשו את כל הבתים, לא נגעו בדרך כלל לרעה.  הכל ראו בכך נס מן השמיים.  בלילה הזה לנתי אצל משפחת קרובים, והואיל ובה לא היו גברים, נשלחתי להיות הגבר, אשר "ישמור" על הנשים.  מובן, שלא עצמנו עין ופלא מעל כל פלא: הפטליוראים שראו את להקת הנשים המפוחדות (ביניהן בחורה צעירה אחת) צפופות בחדר קטן, לא פגעו בהן פגיעה כלשהי.  אכן, בהסתלקם מן העיירה הראו את נחת זרועם, אלא שלא הספיקו, כנראה לבצע זממם באכזריות יתרה. 

בסוף נובמבר 1919 החליטה ועדה של בעלות-הברית, שכל שִׁטחה של גאליציה המזרחית ייכבש על ידי צבאות פולין לתקופה של 25 שנים, ובינתיים, עד למשאל-עם שיקבע למי תהיה שייכת גאליציה המזרחית, ינוהל השטח על ידי חבר-הלאומים.  הפולנים זעמו ומחו והרעישו עולמות ואף עשו תמרונים מדיניים מוצלחים, ובסופו של דבר נתקבלה החלטה חדשה, המַכּירה בעובדת הכיבוש הפולני "עד שתושג החלטה ברורה".  לבסוף, אוּחדה, כידוע, גאליציה עם פולין.

כשגברה יד הפולנים והם סיפחו גם את גאליציה המזרחית למדינתם, החל מצב-הדברים ללבוש צורה של קבע והחיים חזרו למסלולם, אף על פי שמזמן לזמן סערו הרוחות ופרנסות היהודים נפגעו בדרך התחיקה ומכבש המסים והתקפות אנטישמיות חריפות.  הדעה הרווחת היתה, שפולין משלמת ליהודים בעד ה"ניטראליות" שלהם במאבקה עם האוקראינים.

 

התעוררות ציונית

באותם ימים היתה גאליציה המזרחית כעין תחנת-מעבר לחלוצים מרוסיה, ביחוד מאוקראינה, שהבריחו את הגבול כדי לעלות לארץ-ישראל.  הם הביאו עמהם התעוררות ציונית וחלוצית גדולה.  מוראות המלחמה ותוצאותיה, האנטישמיות והפרעות, הבשילו את ההכרה הלאומית בנוער שבגאליציה, שראה כיצד כל עמי המונארכיה ההאבסבורגית יצאו אחד אחד לרשות עצמם, ורק היהודים עדיין עומדים כעני בפתח לפני ועדת השלום ומתחננים על נפשם לקבל זכויות לאומיות "שוות" ומפוקפקות, ואפילו הנציגים האמריקנים בחבר-הלאומים התנגדו למתן ייצוג יהודי מיוחד כאומה, מפני שחבר-הלאומים מייצג מדינות ולא אומות סתם.  גם שאלת "הלויאליות הכפולה" של יהודי אמריקה נשתרבבה בתוך הויכוח הזה על ייצוג האומה היהודית ונתנה את חלקה השלילי.  מעמד עלוב זה אי אפשר היה שלא ירעיש את נפש הנוער, שחש על גבו את הבארבריות בשעת המלחמה ואת הצביעות של העמים לאחריה;  שאיפתו לעצמאות לאומית וממלכתית להטה בקרבו, וזו מצאה את ביטויה בציונות ובחלוציות.

גל הפליטים מאוקראינה הביא עמו לקורולובקה כמה בחורים, משכילים עבריים, שהשפיעו עלי השפעה גדולה.  אחד ששמו מנחם, בעל עיניים בולטות וסבר-פנים מבוגר שלא לפי גילו, הציל באורח פלאים גם את ספרייתו העברית המגוונת ושיכן אותה בפרוזדור, בביתו של שכן.   כשנתוודעתי אליו – והוא היה בכיר ממני בעשר שנים – פתח לפני אוצר ספריו ואני שתיתי בצמא את תוכנו ונשתכרתי ממש ממנו.  בקורולובקה עצמה מצאתי קודם לכן בעליית גגו של אחד הרווקים הזקנים שהיה דר עם אשה "ידועה בציבור", מספרות השכלה: נפתלי הירץ וייזל, אד"ם הכהן, מיכ"ל, יל"ג, שולמן, פרץ סמולנסקין, מאפו, "אלישע בן אבויה", "רם ויעל" ועוד ועוד.  ברם, ספרים מן הספרות החדשה כגון ספרי ברנפלד, קלוזנר, טשרניחובסקי, שניאור, יעקב כהן, פיכמן, לא היו מצויים ברשותי, מלבד אחד-העם וביאליק, יצחק קצנלסון ופרישמן, שהיו בספרייתו של אחי בן-ציון, שלא הייתי רשאי להשתמש בהם בלא היתר מיוחד ממנו.

 

פגישה ראשונה עם העיתון "הפועל הצעיר"

בין ספריו מצאתי גם גליונות "הפועל הצעיר" מארץ ישראל.  ידעתי את "המליץ" ו"הצפירה",  אך עיתון זה מעולם לא הגיע לידיעתי, קל וחומר שלא ראיתיו בעיני.  מנחם הסביר לי טיבו של עיתון זה, המופיע בא"י ונערך על ידי פועלים עברים.  נטלתיו לקריאה.  אמת, לא הבינותי רוב דבריו, ותליתי את הסיבה בקוצר-המשיג.  התייחדתי עם כמה גליונות והיתה לי חולשת-הדעת, מפי שלא הבינותי מה "הולך כאן".  ביחוד משכו את סקרנותי המודעות העבריות, שמונחים רבים בהן היו סתומים בשבילי, כגון: "בית חרושת 'עתיד', מקבל עליו בניין טחנות, תיקונים ושיפוצים למכונות שונות".

מי יאמר לי מה זה "שיפוצים"?

או: "הפונים מבקשים להודיע על פי המען".  מה זה מען?

או: המהנדס שַכֶבִיץ, מודד קרקעות, עושה תכניות ותקציבים לבנאים.  מה פירוש "תקציבים"?  וכיוצא בזה.  ומה נפלאתי לראות שגם המילונים שברשותי וגם האברך האוקראיני המשכיל וגם יודעי עברית אחרים בעיירה לא יכלו להבינני פִשׁרן של מלים אלו שבמודעות, והייתי נאלץ להשלים עם השערות ששמעתי מפיהם.  אבל לא עברו ימים מרובים ונעשיתי בקיא בגליונות "הפועל הצעיר"  והייתי רץ בהם כקורא ותיק.

הפליט האחר, יחיאל פֶּנדלֶר, שמחמת הבולשת שינה את שמו ליחיאל פוּס, השפיע עלי במישרין.  הוא היה כבן עשרים, בעוד שאני הייתי בן 15 שנה.  דיבר עברית מצויינת וברהיטות.  עמו באו שתי אחיות נחמדות, שידעו עברית והיטיבו לשיר שירים ביידיש ורוסית.  הן יצרו מעין "סאלון" שהיה מרכז משיכה למשכילים הצעירים שבעיירה.  ביזמת פֶּנְדְלֶר הוקם בית ספר עברי, שהוא שימש בו מורה ומנהל. (לימים, עלה ארצה כאיש "העובד הציוני").  שיחותיו עמי בעברית על סופרים וספרות עברית עוררוני להמשיך בלימודים.  לשם כך נסעתי ללבוב.  לאחר פגישה עם מנהל הסמינר, אליעזר פורמאן, קיבלתי את תכנית הלימודים, שעל פיה התקנתי את עצמי לבחינות הוראה, שעמדתי בהן בנקל.  אגב, אותו פורמאן, הוא אליעזר קררי, עלה ארצה עם "קבוצת שילר", ששהתה תחילה בקרית-ענבים ואחר כך התישבה ב"גן שלמה" אשר בסביבת רחובות.  כשעזב את הקבוצה, נעשה מנהל גימנסיה בראשון-לציון.  

חבר שלישי, שראוי להזכיר, הוא פייביל (שרגא) אייפרמן, שהיה גדול ממני בשנים.  עד פרוץ המלחמה למד באוניברסיטה של צ'רנוביץ.  היה בחור גבוה, נאה, מוכתר בנימוסים, ציוני ובעל נסיון בפעילות ציבורית.  הוא הכניסני בסוד החבורה הפעילה בתחום הציוני, ועל אף ההפרש בגיל הרגשתי את עצמי בטוב במחיצת חבריו.  הוא ידע את השירה הגרמנית ומצטט היה מתוך גֵתה ושילר בלא יגיעה.  בהדרכתו שקדתי על לימוד הלשון הגרמנית וספרותה בעזרת המילון הגרמני-עברי של משה שוּלבוים.  אייפרמן חזר לבוקובינה והיה שם עד לאחר המלחמה.  עלה ארצה והיה פקיד בוועדת הביקורת של ההסתדרות.  כשנפגשנו שמחנו מאד זה לקראת זה, אך הוא היה עייף מן היסורין והפגעים ועצוב מאד, אף סבל משיתוק חלקי, והפגישות עמו לא היו קלות.  נפטר בתל-אביב.

אחי זלמן, שהיה בן-תורה ואדוק במצוות, לא שעה לרוח הזמן ולא לקח חלק בשום פעילות ציונית בעיירה.  אדרבא, הוא היה מלמד גמרא ותוספות לנערים של בעלי-בתים ומקבל שכר הוראה, ועל ידי כך היה תומך בכלכלת הבית.  היה אדם עדין וּותרן, ולפי שהלך בדרכי ההורים, הם אהבוהו יותר מכל, אף על פי שדאגו במידת-מה לעתידו, מחמת שלא מצאו בו כושר-מעשה מספיק.  כשנשא אשה והיה זמן-מה סוחר בצ'ורטקוב, נמלך בדעתו ולמד אצל אבא וסבא  אומנות השחיטה,  ולאחר פטירת סבא, נתמנה שו"ב במקומו, ושימש במשרה זו עד פלישת הנאצים, שקירבו את קיצו והשמידו את בני משפחתו.  וכבר סיפרתי שהוא מת במחלת הטיפוס במחנה הסגר בבורשצ'וב, הסמוכה לקורולובקה. 

כשלש שנים שהינו בקורולובקה בבית סבא.  היו אלו שנות מתיחות וסבל, אך בשבילי היו גם שנות גידול והתפתחות.  המלחמה, הנדודים, המצוקה והחיים בצ'כיה זירזו את התבגרותי והכשירו אותי להבין חזיונות, שנער בגילי עדיין אינו עומד עליהם.  ולא חוּשַׁי וכוחותי בלבד הבשילו, אלא אף הַכָּרתי הציבורית הקדימה להתגבש.  תודעתי הציונית היתה עֵרה מאד, ושאיפתי העמומה לעלייה לארץ ישראל נתבהרה והלכה ולא הניחה מקום לספק, שמקומי איננו בגולה.  באותה תקופה בא מלבוב סטודנט לימי הפגרא ושמו ברוקמייאר.  הלה היה ראש-גדוד ב"השומר הצעיר" והוא ייסד קן השוה"צ בקורולובקה.  מיד נצטרפתי אליו והייתי בין חבריו הקנאים, קיימתי את דיברות הצופים, שהיו רשומות בפנקס החבר, נשבעתי לדבר אמת, לא שיקרתי, לא עישנתי, לא שתיתי אלכוהול, הייתי נאמן לעם, הייתי "אחיעזר ואחיסמך" (כך היה כתוב בפנקס) לכל אדם וכיוצא באלו מצוות, שהסקאוט העברי חייב בהן.  יצאתי עם "הגדוד" אל מחוץ לעיר ושם עשינו תרגילי צעידה – כששפת הפיקוד היתה עברית.  שרנו, רקדנו והיו לנו שיחות על "השומר", על ההתישבות, על ההיסטוריה היהודית, על תולדות הציונות, על הצהרת בלפור, דיברנו עברית וחלמנו על עתידנו כחלוצים בא"י. 

אגב, באותם ימים סופר לי על "שומרת" אחת בלבוב, הבאה מבית מתבוללים, והיא משוררת, ושיריה בפולנית עוברים מיד ליד ואף מושרים בפי כל.  שם השומרת אנדה פינקרפלד.  הסיפור נשמע כאגדה באזנינו. 

רושם עז עשה עלי הרעיון, ששמעתיו אותה שעה לראשונה, כי "השומר הצעיר" שואף לבנות "קהילייה" מיוחדת בארץ ישראל, ולא עוד אלא שכבר הונח יסוד לבניינה על ידי העולים הראשונים.  הוסבר לנו שאחד הטעמים לעליה לארץ ישראל דווקא נעוץ בכך, שזוהי ארץ חדשה, טהורה, שעדיין לא הכתימוה בקלקלות חבריות ומעמדיות, ואנו נוכל לצור לחברתנו צורה חדשה,  לפי האידיאל המרחף לנגד עינינו.  הוא הדין לשפה העברית, שאנו נצמדנו אליה משום שהיא שפה צחה ונקיה מכל רבב, ויד ההמונים לא היתה עדיין בה לכערה וּלְגַסוֹתָהּ.  לאמיתו של דבר, זיקתי שלי לא"י ולשפת-העבר ינקה ממקורות אחרים, עמוקים יותר, מן המסורת והחינוך שלי, ואף על פי כן שמחתי להניח על שכבת-שתייה זו עוד נדבך של טעמים מוסריים-אסתטיים, המְתַּבלים את שאיפותי הלוהטות.  בעניין נקיונה של השפה העברית ועדנתה מצאתי סמוכין לתפיסה זו בדברי הרמב"ם, שדודי המשכיל, חסיד הרמב"ם, שישב אף הוא עם אשתו בבית סבא, הראה אותם לי וזו לשונו:

"ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש.  ולא תחשוב, שהוא הפלגה ממני או טעות, אבל אמת.  מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לשתן ולא לצואה.  אלה הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות.  והיתה הכוונה בזה, שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם, וכשיבוא הצורך לזכרם, יעשה לו תחבולה בכינויים ממלות אחרות, כאשר ניסתר בעשותם בעת הצורך, בכל יכלתן". (מורה נבוכים, ח"ג, פ"ח).

האפוטרופוס על הנוער הזה בעיירה היה יעקב וואכשטיין, יהודי בשנות הארבעים, ציוני חם-לב, נואם מלהיב, ציר לאחד הקונגרסים הציוניים, יודע עברית ויידיש, חוטא בכתיבת חרוזים, ו"מבין" לנפש הדור הצעיר.  גם מספרייתו נהניתי הרבה, ובשעה שבאתי לשאול ממנו ספר עברי, היה מוציא מחברת ממגירתו וקורא באזני את פרי המוּזָה שלו ביידיש ובעברית.  לא את הכל הבינותי, כי ה"פרוזה" שלו היתה משופעת במלים לועזיות שלא היו מובנות לי.  הרגעים האלה היו קשים עלי מאד, מפני שצריך הייתי לומר "מבינוּת", ומצפוּן המבקר שבי התקומם כבר אז על ביקורת כזאת... לפיכך הוקרתי רגלי מביתו והסתפקתי בפגישות-של-ארעי עמו.  אדם תמים זה היה, כפי שסוּפר לי, מראשוני החללים בעיירה.  הוא נהרג בידי חייל הונגארי שהיה בין הפולשים הנאצים לגליציה.

 

המעבר לבוצ'אץ'

הישיבה בקורולובקה בלא תכלית ובלא עיסוק של ממש הכבידה ביחוד על אבא, ולאחר חיפושים ותיווכים הוצעה לו כהונת שו"ב בבוצ'אץ' (הכתיב המקובל היה: בוטשאטש).  הרבה נתייגע עד שהשיג משרה חשובה זו והוא נכנס בה באימת-מה, שכן אין דומה בוצ'אץ' ללאשקוביץ או לקורולובקה.  היא כרך לעומתן, וטיב תושביה וחייה שוֹנֶה בתכלית, כפי שיתואר להלן.  כשנתאשרה התמנותו, גדלה ההתרגשות ונעשו הכנות קדחתניות לעבור לבוצ'אץ כדי להשתקע בה.  יצאנו מקורולובקה בבוקר השכם בקרון-כילה גדול וגדוש, רתום לשני סוסים חסונים ומבריקים.  אבא חיכה לנו בעיר החדשה והילדים נתקַבעו במקומות שונים בקרון וליד העגלון, כשאמא משגיחה עליהם בשבע עיניים.  עברנו על פני כפרים ועיירות כשגשמים דקים זולפים מפעם לפעם עלינו ונפסקים תוך התנוצצות רפויה של החמה החורפית.  עשינו כמה חניות בפונדקי דרכים יהודיים, שבהם שובבנו את נפשותינו בתה חם ובקינוח שהבאנו מן הבית.  נופי החורף, שהתחלפו ושעמדו עם זה בגוֹנם האחד, תושבי הכפרים הרבים ויהודיהם המעטים, המצויינים בייחודם ובהפרשם מיהודי העיר, שנזדמנו אף הם לפונדקים אלה, עשו בי רושם רב.  לעת ערב, תחת שמיים שנתבהרו, הגענו לבוצ'אץ'.  הקרון העמוס והמורטב הוכנס לאחת החצרות כשהוא קשור בחבלים,  ואנחנו התאכסנו במלון, שאבא הזמין בו מקומות לינה וארוחות חמות בשבילנו.  בבוקר קמנו, הלכנו להתפלל, סעדנו ונכנסנו לדירת הקבע שלנו, ברחוב זיבליקוויצ'א 25 Zyblikiewicre, בקירבת הגשר והנהר סטריפא.  ברחוב הזה היו דרים במעורב יהודים ונוצרים ובעלת הבית שלנו היתה נוצריה.

קהילת בוצ'אץ' נעשתה בזכותו של ש"י עגנון שם-דבר, ואולי סמל של כנסת-ישראל בגולה שלפני החורבן, ויצאה מכלל עיר בביוגראפיה האישית שלי, ולכן ראויה היא שנתאר את צורתה הממשית והרוחנית.

קהילת בוצ'אץ' היא מן העתיקות בגאליציה.  היהודים היו מצויים בה מראשית היווסדה, היינו, מן המאה החמש-עשרה והיתה מסונפת לגליל לבוב.  אז התקיימו בה ירידים חשובים למסחר הפולני ויהודים מילאו בהם תפקיד נכבד.  המלחמות עם תורכיה, שכבשה אותה זמנית, הביאו דלדול וחורבן ליהודים, ולאחר תבוסתה של תורכיה, שנאלצה להחזיר שני שלישים של אוקראינה לפולין, הונח מעט ליהודים.  בשנת 1772, בימי מיקולאי פוטוצקי, עם חלוקת פולין הראשונה, סופחה בוצ'אץ' לממלכת אוסטריה והיתה חלק ממנה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.  במאה השבע-עשרה רכשה לה קהילת בוצ'אץ' מעמד עצמאי יותר בוועד הגליל בלבוב תודות לייצוגו של הפרנס ר' דוד פרעגר, שמילא תפקיד בתולדות המוסדות האוטונומיים של יהדות פולין בכלל.  בראשית המאה השמונה-עשרה כבר היה ראש קהילת בוצ'אץ', ר' אריה לייב, גם ראש ועד הגליל. 

בוצ'אץ' שוכנת בין סטאניסלב, המוליכה ללבוב, ובין טארנופול.  משובצת היא בין גיא-הרים, שהנהר סטריפא, הנופל אל הדנייסטר, עובר בו.  עיצומה של העיר מרוכז בין שתי רמות בתבנית מכתש.  הרחוב הראשי והשוק נמצאים בשיפולי הגיא, בעוד שהרחובות הצדדיים כאילו מטפסים ועולים על פני מדרוני הרמות, והבתים נראים כניצבים זה למעלה מזה.  על הנהר, החוצה את העיר לכל אורכה, מתוחים גשרים.  אולם עם הפשרת השלגים והתבקעות קרחו של הנהר מטילים גזרי הקרח בקולות הנפץ שלהם אימת-מה על היושבים סמוך לנהר, ולא פעם נהרס הגשר ונפסק החיבור בין שני עברי העיר.  בככר של השוק סמוך לבאֵר, עמד בית-המועצות (ׂRATUSZ), שהוא אחד הבניינים המפוארים בגאליציה.  הבית נבנה על ידי אומן מאיטליה בסגנון של בארוק מובהק.  לשעבר היה זה בניין מרובע ומשופע בפיתוחים ובקישוטי-נוי.  לאחר השריפה נפגם הרבה, אבל עוד נשתיירו כמה צורות ופיתוחים.  בדרך לבית הנתיבות מימין נראים היו שרידי חורבות המצודה, שנבנתה במאה ה-14 ונכבשה ונהרסה בידי התורכים.  אחר כך חידש אותה מיקולאַו פוטוצקי וגר בה.  גם בית היראה הקאתולי-רומי והקאתולי-יווני היו נישאים אל על והבריות היו מספרים ביופים ובעושרם הפנימי.  שכן אנחנו לא ראינו אותם בעינינו מחמת "שקץ תשקצנו".  ועוד כמה וכמה דברי משכית היסטוריים, שנשתבחה בהם בוצ'אץ'.  במלחמת העולם הראשונה נחרב חלק מן העיר, והוא שב והוקם בעשרים השנה האחרונות.

אם בוצ'אץ' לא היתה עיר של חסידים ורביים, הרי היתה עיר של רבנים גדולים, ביניהם אחדים שהיו מְאוֹרי היהדות.  עיר של רבנים משמעה עיר של לומדי תורה ופוסקים גדולים, שכוּנוּ בשם עמודי-ההוראה, מפני שהנהיגו בבקיאותם ובסמכותם לא רק את יהודי המקום, אלא קהילות רבות, רחוקות וקרובות, שמהן היו באים לבקש עצה או הֲתָרָה לספקות בתחום הפסיקה. ונשתיירו אגרות פנייה מטעם מבקשי התשובה.

לא אזכיר כאן את כל הרבנים, מפני שהם מרובים, אלא אמנה את הבולטים שבהם: ר' יעקב אליהו בן משה מאק, שנמלט בימי ת"ח משריגרוד והיה רב בבוצ'אץ'; ר' אלחנן אברהם בן-זאב וולף מחבר "דת יקותיאל"; ר' משה יליד ז'ולקווה. בשנת ת"ק נתקבל ר' אריה ליבוש אוברבוך לרב אב-בית-דין בבוצ'אץ'; ר' צבי הירש קרא, שבנו ר' אבא'לי היה חתנו של צבי מייזלש, הפרנס הידוע בוועד ארבע ארצות;  ר' צבי קרא חיבר שו"ת "נטע שעשועים".  ר' אברהם בן צבי הירש תאומים, מחבר הספר "חסד אברהם"; ר' יעקב סגן הכהן; ר'  אברהם דוד בן אשר, חתנו של קרא, שנולד בשנת תקל"א (1770) ונפטר בשנת תר"א (1840), חיבר "דעת קדושים" על שולחן ערוך ויורה דעה, וכן חיבר את הספר "אשל אברהם", "מחזה אברהם" ופירוש אחד קבלי בשם "ברכת דוד".  בסך הכל חיבר 11 ספרים, אמרו עליו שלא שכב לישון עד שחידש ח"י הלכות ושמִיָמָיו לא ראה צורת מטבע.  הוא נתפס לחסידות והיה תלמידו של הרבי מסאסוב.  בשל כך נלחמו בו המשכילים והמתנגדים וגרמו לו סבל רב.  הלה ראה בחזיון-לילה, כי בשנת ת"ר (1840) יבוא משיח צדקנו, ומצא רמזים לכך בזוהר ואף הכין את עצמו ואת אנשי סביבתו לקראת תאריך זה.  אולם כשהגיעה שנת ת"ר וראשית תר"א ומשיח לא בא – היה לו הדבר למפח-נפש ומרוב צער חלה ונפל למשכב ונפטר.

אי אפשר שלא להביא את האגדה על המצבה שלו, שעגנון שיבצה בסיפוריו: כשנפטר ר' אברהם דוד והקימו מצבה על קברו, חרתו על גבה, בין שאר התארים, גם זה: "אברהם אבינו דוד מלכנו".  נמצא בן-בליעל שהלשין לפני הרשות, אולם עד שהגיעו הבודקים מטעם השלטונות כדי להיווכח אם באמת מרדו היהודים ושמו מלך עליהם, ופס יד נעלמה חרתה באישון לילה מַלְפֵּנוּ, היינו "מאַלפנו" חסר א', הכ' נהפכה לפ'.

כשבחורי בוצ'אץ' היו הולכים בתשעה-באב לאחר הקינות לבקר בבית הקברות וזורקים שום על הקברים, כדי להבריח את הרוחות הרעות, היו עורכים כל שנה חיפוש מחודש ומדוקדק אחר מצבה פלאית זו, ולדאבון הלב לא נמצאה אותה כתובת.

וכן ראוי להזכיר הרב רבי שלום מרדכי הכהן שוואדרון, שהיה נחשב "כמשיב", כלומר, כמי שיודע להשיב תשובה ברורה ומוסמכת על ענייני הלכה חמורים ומסובכים.

אחריו כיהן בנו ר' ישראל לייב, ומאז פטירתו עד תחילת המאה העשרים, כשנתמנה ר' מאיר אראק לרב בבוצ'אץ', לא ניתן עוד התואר "רב" לאיש, אלא הסתפקו ב"מורה הוראה".  באחת מרשימותיו מעיר עגנון על כך בלשון שובבנית: "היה שם פיקח אחד, ואמר: דומה היא בוטשאטש לגראף פוטוצקי אלוף בוטשאטש; מה הוא מרוב ייחוסו אינו מוצא לו אשה הוגנת לו לפי כבודו ויצא ידי חובתו בפילגש, בך בוטשאטש מרוב ייחוסה אינה מוצאת לה רב לפי כבודה ויוצאת ידי חובתה במורה הוראה".  ויצויין, שאף על פי שהרב היה מחסידי צ'ורטקוב, אסרו עליו להתפלל בקלויז שלהם.

בוצ'אץ' היתה עיר של יראים ושלמים, שהקפידו בלימוד התורה ובקיום המצוות, אבל לא קיבלה את החסידות, והיתה ברובה עיר של מתנגדים.  לפי המסורת המקומית גירשו את הבעש"ט מבוצ'אץ' וגם אחר כך לא היכתה החסידות שרשים בה.  אמנם במשך הזמן נתהוו חבורות של חסידי צ'ורטקוב, וחסידי קוסוב וקופיצ'ינצה, וכל חבורה התגדרה בקלויז שלה, אך לידי השפעה של ממש לא הגיעו.  אולם המתנגדים של בוצ'אץ' היו דומים לחסידים.  איצי פרנהוף, שעוד נייחד עליו את הדיבור, אמר עליהם, שהם "חסידים שאינם מאמינים בצדיקים".  ואמנם בהתלהבותם ובעולמם הפנימי לא נשתנו מן החסידים.  רבים שקדו על לימוד הרמב"ם, והיתה חברה מיוחדת, שהקדישה עצמה ללימוד זה ודיינים היו פוסקים לפי "משנה-תורה".  שיטת הרמב"ם בהסברת הלכות ופסקים שלא על דרך הפלפול, משנתו הברורה והסדורה סידור הגיוני, ההיכל הגדול וההדוּר שבנה מעשה אדריכל – הרהיבו אותם והתאימו לנטייתם.

מרכזם הרוחני של המתנגדים היה בבית המדרש הישן.  גם לפי דעת אלה מבין זקני בוצ'אץ', שאמרו, שבית המקדש הישן נשרף פעם, היה זה מן הבניינים הישנים בעיר.  לפי מה שהיה חקוק עליו נבנה לפני כמאתיים ושלושים שנה על ידי אדריכלים מאיטליה, שהגראף פוטוצקי הזמינם לבנות את ארמונו המפואר.  זה לא היה בית מדרש בעלמא, אלא בירת המתנגדים, תלפיות ליריבי הקבלה והחסידות.  המתפללים והלומדים בו היו "חטיבה אידיאולוגית" אחת, שבזמנים מסויימים היו מטביעים חותמם על העיר.  אלה היו אשכנזים.  לא אשכנזים ממש;  אדרבא, יהודים אדוקים, המדקדקים במצווה קלה כבחמורה, אולם נוסחם היה נוסח אשכנזי עקבי, שאינו מוותר אפילו על קוצו של יוד.  בו היו לומדים על טהרת הפשט.  הרמז והסוד היו זרים ואף מנוּדים.  כאן נתכנס קהל רב בשבת אחר הצהריים – ולא פעם הייתי בתוך קהל זה –  ואחד מתלמידי החכמים היה שונה לפניהם את פרשת השבוע תוך הסברת "עקידת יצחק".  אגב כך היה משלב דעות וביאורים בשם פילוסופים אחרים.  אוצר ספרים גדול, בית גנזים ממש, היה בבית מדרש זה.  אף הוא לא היה פרי קניית ספרים באקראי, אלא מלאכת מחשבת.  מלבד ספרי הקודש הידועים והמקובלים על הכל, כגון התנ"ך והתלמוד ומפרשי מפרשיו, והמדרש והשולחן-ערוך והפוסקים, נאצרו בו ספרי מחקר ופילוסופיה עברים מכל התקופות, ספרי דקדוק, הנדסה, חכמת התכונה.  ספרי היראים והמוסר עמדו בשורה אחת עם הרנ"ק ו"שבילי עולם" לשמשון בלוך, ו"מגלה טמירין" ליוסף פרל, ו"הצופה לבית ישראל" ליצחק ארטר.  ואפילו כתבי-יד יקרי מציאות של מחקרים רפואיים בימי הביניים היו שם.  לאו כל אחד היה רשאי למַשְׁמֵשׁ בכל הספרים, חלק מהם היה נעול ומוצנע באצטבאות העליונות.  אולם הצד הראוי לתשומת לב הוא, שספרי חסידות וקבלה ומיסתורין כמעט שלא היו שם.  ולפי שזה היה אוצר-הספרים הגדול והנוח ביותר, היו כל הלומדים זקוקים לו וממילא קלטו בו לא רק תורה, אלא גם הלך-מחשבה והלך-נפש.

בוצ'אץ' הוכשרה להלך-מחשבה זה בכוחם של כמה דורות.  נראה לי, שהראשון שהניח לו יסוד איתן ומבורך היה ר' פינחס אליהו הורוויץ, מחבר "ספר הברית".  הוא נולד בשנת 1765 (תקכ"ה) ולאחר נדודים בגאליציה ובגרמניה שהה בבוצ'אץ' כמה שנים.  ספרו  הוא מעין  אנציקלופדיה עממית לידיעות כלליות, ביחוד בתחום מדעי הטבע.  בחלק השני של ספרו "דברי אמת" הוא מתאר את דעותיו על חיי היהודים בפולין, ומייחד את הדיבור על מעמדם הכלכלי והחברתי הקודר במדינה זו.  הוא מטיף לפרודוקטיביזאציה, שתשנה את ההרכב הכלכלי של היהודים, ולהפצת השכלה כללית בקרב הנוער, כדי שיתעלה ערכם בעיני עצמם ובעיני הגויים.  ספר זה, שנכתב בידי אדם בר-אוריין, שומר מצוות, נאמן למסורת ועם זה בעל השכלה חילונית גדולה, שאינו רואה כל סתירה בין תורה ובין חכמות חיצוניות – עשה רושם גדול על הנוער.  הלה קרא את ספרו בגלוי או בהיחבא, הכל לפי האדם והמסיבות, ושאב ממנו ידיעות וגם השקפות נאוֹרוֹת על המצוי והראוי בחיי היהודים.

גם ר' אברהם דוד, שהיה רב בבוצ'אץ' ונודע לתהילה גם בקהילות אחרות, קנה לו ידיעות בלשון הגרמנית והפולנית ושקד על לימודי מאתימאטיקה, תכונה ומדעי הטבע.  הוא ביסס הֵיתר זה ללימוד חכמות חיצוניות על החיוב שבפרקי אבות: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס", וכן אמר, שגם בעלי התלמוד היו בקיאים ב"מדעי תבל וחכמות שימושיות". 

שני אלה, שהיו במידת-מה טיפוסים מנוגדים, שכן הראשון היה משכיל והאחרון רב וחסיד, השפיעו על גישתם היסודית של תושבי בוצ'אץ' לעניין ההשכלה הכללית.  גם הגימנאסיה, שנוסדה על ידי מיקולאי פוטוצקי באמצע המאה השמונה-עשרה, ושהיהודים היו שולחים קצת מבניהם ומבנותיהם ללמוד בה, נתנה את חלקה לעיצוב דמותה התורנית-המשכילית של העיר.

כל אותה התפתחות לא אירעה על מֵי-מנוחות; ניטשה מלחמת אבות ובנים, הדת נאבקה עם הדעת, הנאוֹרוּת עם השמרנות, והתרחשו מחזות-ביניים שונים, שהיו טעונים מתח דראמאטי רב; אבל שלא כבמקומות אחרים לא ידעה בוצ'אץ' קפאון רוחני, והשמרנות לא ניצחה בה.  תמיד ביצבצו ועלו בה נושאי-התנערות ומרעישי-הקיים.  אין איפוא תֵימַה, שכל התנועות ביהדות: הבעשטיות, המתנגדוּת, הפראנקיסטים, ההשכלה, הציונות, ההתבוללות וכיוצא בזה שטפו ועברו דרך בוצ'אץ' והניחו בה רישומים עמוקים.  במקורות שונים נזכרים עִקבות השבתאות והפראנקיסטים בבוצ'אץ'.  בספר "ר' יונתן איבשיץ ויחסו אל השבתאות" מביא ד"ר מ.א. פרלמוטר קטע של עדות מן הספר "פתח עיניים" ליעב"ץ, שבו נזכרים שני שבתאים מבוצ'אץ' באמצע המאה הי"ח: "עוד העיד לפנינו בעונש הנ"ל, איך שבא לכאן אחד מק"ק בוטשאטש והראה לי גם כן כוונות השופר הנ"ל, ושם האיש ר' מרדכי ב"מ משה, והראיתי לו באצבע שישכיל ויבין דברי המינות המבוארים שם, וגם הוא הודה לדברי וחזר להתחרט עד היום הזה, והגיד בזה הלשון: דברים הללו למדתי אצל ר' יששכר בר נתן מבוטשאטש, והכתבים הללו נשלחים לו מן ר' יונתן מפראג" (עמ' 52).

פרופ' מ. בלבן מביא בספרו "לתולדות התנועה הפראנקית" מכתבו של הרב חיים הכהן רפופורט, אב"ד דק"ק לבוב, לקרוביו בבוצ'אץ' ובו דעתו על הבעש"ט, וזו לשונו: "שמעתי, שבדעתכם לפנות אל רופא אליל, שמכנה עצמו בעל שם.  חלילה וחלילה, כי הוא גרוע גדול ואין בו ממש.  וממש כאילו זורק מעותיו לאשפה ואי אפשר להעלות על הכתב מגודל מעשה תעתועים שלו ואינו פועל טוב כלל כי אם רע.  לכן איעצה עיני עליכם, כלך מדרך זה, וד' יהיה עמכם".

מבני בוצ'אץ' נצטרפו גם לכת פראנק.  בתוך גביית עדות בד' סיוון תקט"ז בפני בית דין בסאטנוב בעניין מעשי הזימה שעשו פראנקיסטים בלאנצקורן, נזכר שמו של "איציק מאיר באשוש זלאטשווער הדר בק"ק בוטשאטש" (יעקב עמדין, ספר שימוש, עמ' ה-ז).

ראוי לציין, שהיו בבוצ'אץ' כמה אנשים שהיו מכוּנים דרך גנאי בשם "פראנקים".  הטעם נשתכח כמובן במרוצת הימים, אך קרוב לוודאי, שאבותיהם של הללו נהו לשעבר אחרי כת פראנק או שבאו מתורכיה, שכן כל יהודי עותומאני נתכנה בשם פראנק.  בכלל שקדו לבער באף ובחימה אחרי כל שריד של תנועה זו, ובוצ'אץ'  נטלה בביעור חמץ זה חלק בראש.

על קרקע זו נתגדלו תלמידי חכמים, מחברים, סופרים ואנשי מדע, שעם כל ריחוקם זה מזה היתה ביניהם קירבת מזג ורוח.  75 ספרים רשם ש"י עגנון ז"ל ב"ספר בוטשאטש" כספריהם של אנשי בוטשאטש, והוא לא מיצה לא את המחברים הראשונים ולא את האחרונים, שהרי הגיע עד פרנהוף, ולא כלל את  עצמו.  רבים הם אישי בוצ'אץ', הראויים לייחוד הדיבור, אבל אציין רק דיוקנאותיהם של שלושה מהם: יצחק פרנהוף, פרופ' צבי היינריך מילר וש"י עגנון.

פֶרְנְהוֹף נולד ב-1866 ושמו היה איצי, אבל על פי בקשת קלוזנר, שהשתתף בכתב-העת "ספרי שעשועים", שינה את שמו ליצחק.  היה בקי לא רק בתרבות ישראל לדורות, אלא גם בספרות הגרמנית, שקנה לו ידיעה בה בצינעא.  תחילה היה סוחר קמח וניהל את טחנת הקמח של חותנו,  אחר כך נתן שיעורים פרטיים והוזמן להיות מורה לעברית ולגרמנית בבית הספר של הבארון הירש בזלוצ'וב ובסטאניסלב.  דאגתו הגדולה לפרנסת ביתו לא הסיחה את דעתו מן העיקר, מן הכתיבה והעריכה, וכל שעותיו הפנויות היו קודש להן.  השתתף כמעט בכל כתבי-העת של הימים ההם.  כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית שירים וסיפורים, ציורים ומכתמים, דברי ביקורת ומאמרים בשאלות הזמן, תרגם ועיבד, ערך והוציא לאור.  הוא היה אבטודידאקט שקדן וניסה כוחו בתחומי יצירה רבים, כי לא הגיע עד חקר עצמו ולא ידע על בוריו מהי הדרך הספרותית אשר יבחר בה.  לבטים אלה להכרת נפשו והוויתו הם שמשווים לו נימה טראגית.  הספר הראשון שהוציא בשם "מאגדות החיים" לא נתקבל על ידי הביקורת בסבר פנים יפות.  ברנר וברדיצ'בסקי מתחוהו על העמוד בגלל סגנונו וטשטוש הגבול בין העיבוד, התרגום והמקור.  ביקורת זעפנית ולגלגנית זו שרטה שרטת עמוקה בנפשו, מפני שהעריץ את ברנר ואת ברדיצ'בסקי.  ויש ידיים להשערה, שדבריהם השפיעו עליו גם לטובה.  מכאן ואילך היו סיפוריו טובים יותר.  בסדרת הסיפורים שביקש לפרסם בספר מיוחד בשם "מתנגדים"* מצאה רוחו היוצרת תיקון-מה.  הנושא הוא מקורי ואף עיצובו מקורי.  המתנגדים כחטיבה שלמה לא זכו לסופרים שיתארו אותם, כדרך שזכתה החסידות והחסידים; הללו נשארו בצל או טיפלו בהם דרך אגב כדמויות-חטף, שאינם חיים וקיימים בזכות עצמם.  פרנהוף ברא יקום שלם של מתנגדים, שהם עיקר בסיפוריו, בעוד שהחסידים משמשים תפאורה להם.  ואמנם בוצ'אץ' כעיר שרובה מתנגדים יכלה לספק את "החומר" לכך.  פרנהוף צלל לתוך נפשם והעלה פנינים.  הוא גילה לנו את הסוד, שבעצם אין בין המתנגדים והחסידים אלא אמונתם ב"צדיק" בלבד, בשורש נשמתם דומים הם זה לזה.  הם מתנגדים לחסידים בהתלהבות חסידית ומבטלים את התורות של הרבי באותה דבקות, שהחסידים קולטים אותן.  הם זוממים להעניש את המתנגדים.  בתיאור דמויות אלו עולה פרנהוף לא פעם למדרגת אמן, הרואה ללבב גיבוריו ומתארם במכחול מבורך.  כי הוא לא בדה "נפשות פועלות" אלו, אלא נטל אותן מן המציאות החיה הסובבת אותו, וגילמן יפה בסיפוריו.

על כתב-היד של הספר הזה עברו כמה גלגולים.  תחילה נמסר לדפוס ואף נסדר, אבל בתלאות המלחמה, אבדו הַסְּדָר וכתב-היד, אחר כך נמצאה טיוטה של כתב-היד והיא שיצאה לאור בספר.

פרנהוף ערך "ספרי שעשועים", שבשעתו עשו רושם גדול בגאליציה, ולא עוד אלא שהצליח לשתף גם סופרים "שמעבר לים" כגון קלוזנר, ברדיצ'בסקי, י.ל. פרץ, טשרניחובסקי וראובן בריינין, שכל אחד מהם שלח מאמר או שיר או רשימה.  פרנהוף פתח תלם קטן בשדה הספרות העברית בגאליציה.  מתוך הדפים הקטנים של "ספרי שעשועים" היתה מנשבת רוח של אינטימיות טהורה ושאיפה עזה ליצירה.  על כך היתה גאוותו.  הוא ערך גם את "הירדן" ואת "הצעיר" וכן את ספרו של ידידו "כתבי אברהם לבנסארט".

במלחמת העולם הראשונה נמלט לווינה, ובסופה נאלץ לחזור לבדו לסטאניסלב למִשׂרתו בבית הספר של הבארון הירש, חלה ונפטר בבדידות גמורה בהיותו כבן חמישים ואחת שנה.  כל ימיו הרגיש בייעודו כמורה, כסופר וכמפיץ השכלה ואף מילא את יעודו במסירות וככל יכולתו.

לפרופ' דוד צבי (היינריך) מילר מוּנָה גורל-חיים דראמאטי יותר.   הוא נולד בשנת 1846.  אביו, ר' אלתר מילר, היה מוכר ספרים.  הנער הרשל (צבי) התנכר מילדותו ושמו יצא לתהילה כעילוי מבוצ'אץ'.  היה בעל תלמוד ובעל תוספתא, בעל מקרא ובעל דקדוק, בקיא בלשונות שרכש ידיעתן בחדרי חדרים, כגון: גרמנית, פולנית, צרפתית, אנגלית, רומית ויוונית.  בדיבור אחד: איש-אשכולות.  ותורתו היתה מַכרזת עליו מבחוץ ומושכת גבירים, הרוצים להתכבד בחתן הגון ובר-אוריין.   ואמנם גביר אחד בקולומיי, חסיד קוסובאי, נתן עיניו בו ולקחוֹ לחתן לבתו.  אבל חותנו היה חושד בו שאין תוכו כברו והיה בא לבית המדרש כמה פעמים ביום ובודק אותו ומשגיח עליו.  פעם תפס אותו כשהוא הוגה בספר דקדוק גרמני.  חותנו הרעיש עולמות ודרש ממנו לתת גט לאשתו.  לא הועילה התערבותם של קרובים שאסור להרוס משפחה, אף הודאתה של אשתו איטה, שהיא אוהבת אותו, היתה לשוא.  הגט ניתן והוא נטש את קולומיאה.  וכך נתוַסף קו טראגי לנתיב-חייו בראשיתו.  זה היה גם המיפנה בחייו.  הוא נסע לצ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שהיתה כעין פרוזדור לווינה, עיר-הכוסף של משכילי גאליציה.  התקין עצמו לאוניברסיטה.  משם נסע לברסלוי, שבה היה בית מדרש לרבנים, אולם לא ברבנות חשקה נפשו, ולכן הלך לאוניברסיטאות שבווינה, שטראסבורג וליפסיה.  או-אז מצא את דרכו, שכן שיקע את כל עצמו בלימוד לשונות המזרח ומדעי המזרח.  בהשפעת שיעורי מורו תיאודור נֶלְדֶקאֶ התחיל להעמיק התעניינותו בחקר המקרא והלשונות הקרובות ללשון המקרא.  התמחה בפיענוח כתובות שהובאו מדרום-ערב.  חקר את התרבות הטרום-איסלאמית, כתבי אשור, ספרות גנוסטית.  כתב השלָמות למילון העברי-הארמי הגדול של גֶזֶניוס.  בספרו "הנביאים בצורתם הקדומה" חקר ואיזן חוקי המִבנה, המשקל והריתמוס של פסוקי המקרא.  הוציא במהדורה מדעית את חוקי חמורבי והוסיף להם תרגום עברי ברוח המקרא.  לספר זה היה חלק גדול בפולמוס, שלא היה פנוי מאנטישמיות, על "בבל וּביבֶּל", שבו ביקשו מלומדים נוצריים לכפור במקוריותו של המקרא על ידי חישוף מקורם הראשון, כביכול, בספרות אשור ובבל.  מחקריו ופרסומיו הוציאו לו מוניטין והאוניברסיטה שבווינה העניקה לו מעמד של פרופסור מן המניין ונעשה חבר האקדמיה למדעים.  בסוף ימיו ניתן לו גם התואר בארון.

ובכל השלבים האלה היה מילר יהודי גֵא ומקיים קשרים עם בני עירו, התוודע לסמולנסקין, שהיה מתגורר בווינה, השתתף בעיתונו "השחר", כתב ב"הדור", ב"ממזרח וממערב", התווכח עם שלמה בובר על מהדורת הפסיקתא שלוֹ, תבע חזקתו של י.ל. צונץ על כמה מדברי בובר, ולבסוף אף נתמנה מורה בבית מדרש לרבנים בווינה, שהעמיד חוקרים ומחנכים חשובים לגולה ולארץ ישראל.  במכתב (12.4.1893) שכתב לדודו יהודה פארב בבוצ'אץ, שהיה, אגב, אבי אמו של עגנון, הוא קובל על "מלשינים שדיברו בו סרה" ומצטער בצערה של אמו, והוא ממשיך: "ואנוכי בתום לבבי לא אדע פשר דבר ולא ידעתי עוון אשר חטאתי, לא גנבתי סוסים ולא כתבתי שטרי זיוף ולא דיברתי סרה על ד' ותורתו.  ולהיפך, אני עמוד החזק אשר בית יהודא נשען עליו, וכל בני העדה קהילת וויען יכבדו אותו וּביָדִי שם ד' יתקדש.  גם בחרו בי להיות למורה בבית תלמוד לרבנים אשר יסדו ואשר עזרתי ליַסְדוֹ להגדיל תורה ולהאדירה".  מילר נפטר בשנת 1912.  

*

שמואל יוסף טשאטשקעס (עגנון) נולד בבוצ'אץ' בשנת תרמ"ח (1888).  אמו היתה בתו של יהודה פארב, סוחר אמיד, יודע תורה, מתנגד, דודו של פרופ' היינריך מילר.  אביו, ר' שלום מרדכי הלוי היה תלמיד חכם, מחסידי הרבי מצ'ורטקוב היה הוגה בהרמב"ם ואוהב את שירת ימי הביניים.  הוא שאף להיות רב, אלא שתנאי החיים גרמו והוא נעשה סוחר וביקש שבנו יהיה רב.  אמו הִרבתה לקרוא בספרות הגרמנית.  מזיגה זו של תורה והשכלה נמזגה בו בעגנון בחדר הורתו.  עגנון העריץ מאד את אביו ואת אמו.  "יודע הייתי, אומר עגנון, שאבא שלי גבוה מכל אבא" ("המטפחת").  במשפחתו היו שני בנים ושלוש בנות.  הבנים למדו ב"חדרים" והבנות הורשו לבקר בבתי ספר.  עגנון למד בשלושה "חדרים" שונים מקרא ותלמוד.  את הלשון הגרמנית ואת השכלתו רכש לו בעזרת מורה פרטי ובעיקר בכוח שקידתו.  בית המדרש היה מקור יניקתו הרוחנית.  בו עיין לא רק בתלמודים ובמדרשים, אלא גם בספרי מוסר וחקירה.  הגבאי ר' יוסף נתן עינו בו לטובה והטיל עליו לסדר את ספרי בית המדרש לפי תוכנם וטיבם ולהדביק על גביהם פתק, המציין את שם הספר ומחברו ועניינו.  והנער שמואל יוסף בן השתים-עשרה עשה מלאכה זו בתכלית הדיוק.  ולפי שהרישום נעשה בכתב רש"י, נשתמרה אצל עגנון כתיבה נאה זו עד ימיו האחרונים, בעוד שכתב ידו הרגיל היה עשוי שברי קווים ונקודות והיה קשה לפיענוח.

ונוהג היה להוסיף בשעת לימודו הערות משלו, כעדותו ב"אורח נטה ללון": "ספרים הרבה היו לנו בבית מדרשנו הישן.  קצתם למדתי, אף הוספתי בשוליהם הגהות.  ילדות היתה בי והייתי סבור, שיש בידי להוסיף על חכמתם".

בעיני ראיתי את התוספות הללו ואספר על מקצתן: במסכת ברכות דף נ"ו מדובר בחלומות ובפתרוניהם: כגון "הרואה קדֵרה בחלון יצפה לשלום" והוסיף עגנון בשולי הגליון את טעמו של דבר: מפני ששני הכוחות, אש ומים, מנוגדים בטבע זה לזה בתכלית, ורק הקדרה עושה שלום ביניהם.

על הערה אחרת נענש עגנון בגירוש לזמן-מה מבית-המדרש.  באותה מסכת ברכות דף ד' כתוב: "מי שרוצה להכיר את השֵׁדים, יביא אפר מנופה ויפזר אצל מיטתו, ובבוקר יראה כעין כרעי התרנגול".  בא עגנון והוסיף: "הגהה: צריך לקשור גם תרנגול...".  קפצו עליו שליטי בית המדרש וטרדוהו משם.

משנודע לי עניין עגנון ותוספותיו, התחלתי מחפש אחריהן חפש מחופש, והן נמצאו לי בשפע.  על אחד מספרי "מקראות גדולות" מצאתי את תולדות המלב"ים הכתובות בידו, ולפי שהמלב"ים היה מאיזה צד שהוא קרוב למשפחתנו, התעניינתי בו במיוחד.  לאחר שנים, כשסיפרתי לעגנון כמה מתוֹכנן של הערותיו בשולי הגמרות והמדרשים, היה חוקר ובולש אותי בלי הרף, מפני שהוא עצמו כבר שכח אותן, ובהיותו בפעם האחרונה בבוצ'אץ' לא זכר לבקשן ולהעתיקן.

עדות רבת עניין שמעתי מפי פרץ הֶלד, שבנוֹ נמצא בתל-אביב.  פרץ הלד היה חסיד צ'ורטקובאי לוהט, ובעל חנות לבדים היה.  בימי נעוריו היה חברו של שמואל יוסף טשאטשקעס ללימודים בבית המדרש.  כשנשאל עליו לאחר שנים רבות אם הכיר את טשאטשקעס ומה היה טיבו, השיב: "הא, טשאטשקעס, ער האט שטענדיג ליב געהאט לאקעטקעס", כלומר, מחבב היה דברי מתיקה, לקקנות, היינו, לא הלך לבו אחרי הלכות ופוסקים, שהם בחינת לחם ובשר, אלא אחרי דברי אגדה ומדרשים, שהם מיני תרגימא ופרפראות.  החסיד הזה אף לא ידע, כי שמו הוא עתה עגנון.

עגנון היה יוצא ונכנס גם בקלויז של חסידי צ'ורטקוב.  שם היה מעיֵן בספרי חסידים ונעשה בקיא בסיפורי נסים ונפלאות על הרביים.  האישיות הכאריזמאטית בין חסידי צ'ורטקוב היה ר' יושע פרֶמינגר.  הוא היה מנהיג רוחני ממש, והיה מפליא לספר מעשיות נפלאות על הצדיקים וש"י עגנון היה אחד משומעיו הדברים והמתמידים ביותר.  סיפוריו היו דראמאטיזאציה ממש של הדמויות.

לפי עדותו, קרא "שבחי האר"י" בהיותו בן י"ב וכן "איתיאל הכושי" בתרגומו של זלקינסון;  בן י"ג קרא את "השודדים" לשילר בגרמנית ו"שבחי הר"ן".  לא עברו ימים מרובים והוא קרא את כל ספרות ההשכלה ושלאחריה וכן קרא הסופרים הסקנדינאביים, איבסן, באֶרנסון והאמסון.  היה באגודה הציונית "ציון" וזמן-מה היה קרוב לסוציאליסטים ולאנרכיסטים, שהיה להם קן בבוצ'אץ',  ואחד מהם, מרדכי קאמפר,* אף השפיע עליו הרבה.  החבורה "ציון" הוציאה לאור עיתון בשם "שבת אויבסט" (פירות שבת), שהופיע בכתב-יד ובאותיות-דפוס.  הנער שמואל יוסף היה מביא בחשאי שיר, שהיה נקרא באזני הנאספים על ידי תלמיד, אם מתוך ענוותנתנות[1] או מיראתו מפני הקלויז לבל יוודע שָׁם הדבר.  אף החזן בבית הכנסת הגדול, שהיתה לו מקהלה שם, ביקש ממנו לחבר שיר בשביל לחן חדש, והוא נענה לו.  תוכן השיר היה בערך כזה:

חַג הַפֶּסַח הָיָה שָׁם

וְאִם מַצּוֹת וְיַיִן אֵין בְּבֵיתִי עוֹד –

אַךְ הַלֶּחֶם כְּבָר תַּם.

אלה היו פרי רוחו הראשונים, שקדמו להם באלאדה ושיר געגועים על אביו שנסע.

אולם דבריו, שראו אור בדפוס, ראשיתם בתרס"ג, היינו, בהיותו בן חמש עשרה.  שנה לאחר מכן התחיל להשתתף ב"המצפה", בעריכתו של ש.מ. לאזר בקרקוב וכן השתתף בעיתונים בעברית וביידיש, ב"דער יידישער וועקער", שהופיע בבוצ'אץ' בעריכת אלעזר רוקח, שבא מא"י והיה זמן-מה פעיל בעיר והשפיע על עגנון.  כשהגיע ללבוב הכיר את גרשום באדר ונעשה עוזרו בעריכת עתונו "העת".  אותה שעה נזדמן לחבורת סופרים צעירים וביניהם אשר ברש, שהיו מתכנסים בביתו של א.מ. ליפשיץ, ועגנון היה קורא באָזני הנאספים מתוך כתביו שהביא עמו. 

אז התכונן לעלות לארץ-ישראל.  בעניין העלייה לא נשתווּ דעותיו עם דעתו של אבא.  וכשראה אביו שגמר בלבו לעלות ויהי מה, הסכים שילך לווינה להיות דוקטור, שאם לא רב יהיה לפחות דוקטור או יסע לאמריקה להיות עשיר.  אבל עגנון החליט אחרת.  יציאתו מבוצ'אץ' היתה בחשאי, כדי שלא ירגישו השלטונות ויעכבו את הבחור החייב בעבודת הצבא.  וכך הגיע לווינה וביקר אצל קרובו הפרופ' צ.ד. מילר.  הלה הפציר בו שלא יעלה לא"י והבטיח לפתוח לפניו את שערי ההשכלה הגבוהה, שהמפתחות אליהם היו באמת בידו.  אולם הוא לא  נתפתה וכך הגיע בל"ג בעומר תרס"ז ליפו (לפי סיפורו של עגנון).  מכאן ואילך אין עגנון נוגע לענייננו, שהכל התרחש מחוץ לתחומה של בוצ'אץ'.

בתום מלחמת העולם הראשונה נוסדו בבוצ'אץ' "השומר הצעיר" ו"החלוץ" ולאחר הוועידה בפראג קמה "ההתאחדות", מפלגת-אחות של "הפועל הצעיר" בארץ.  הֵחֵלה  עלייה מבוצ'אץ';  עלייה זו, שהיתה בעיקרה מחניכי "השומר הצעיר", היו בה זאב און (איסרזון), חבר משק תל-יוסף, שמואל הלר, שהתאבד בליל שמירה, צבי ניימן, יוסף הלד, מילק הירשהורן, שנפל במלחמת השחרור, יהושע העניג, יעקב בלויקופף, ועוד עשרות רבות, מהם שבנו את בית-אלפא, עין-חרוד, תל-יוסף, רמת-יוחנן או ממלאים תפקידים בכירים במשק ובחברה הישראלית.  כמה מהם חזרו וגרמו תחילה לרפיונה של התנועה החלוצית, אך בשנת 1923 שוב באה גיאות בחיי הנוער. – ראוי להזכיר גם את ד"ר עמנואל רינגלבוים, שהיה היסטוריון יהודי ופעיל ב"פועלי ציון" שמאל, ונספה בידי הנאצים בשנת 1944 בווארשה.  

*

לתוך עיר זו, הסואנת ורבת המתח, הגיע אבא השו"ב התמים מעיירה קטנה, שאמנם כבר היה בעולם הגדול ובמלחמת העולם נתנסה בנסיונות קשים, אבל עמד בתמימותו.  ודאי, חזיונות רבים בעיר נעלמו ממנו, כי לא היו בתחום-ראייתו בכלל, וזה הֵקל עליו להתערות בחיי הקהילה.  ברם, אופיים המיוחד של חיי הציבור בעיר זו והרכב אוכלוסייתה אי אפשר היה שלא ישפיעו גם על ענייניו.  חדלו נדודיו, שנמשכו כמה שנים.  פסקו מגורי-החסד בבית סבא.  יצאנו לרשות עצמנו.  מצב הפרנסה הוטב.  קהילת בוצ'אץ' קהילה מסודרת היתה,  שלפרנסיה יצאו מוניטין.   הבטחתם הבטחה והתחייבותם – התחייבות.  אבא קיבל משכורת חדשית, ולפי ששער הכסף הפולני לא היה יציב, היה שכרם של עובדי הקהילה צמוד לשער הדולאר.  אף תקנה זו חיזקה את המעמד החומרי של משפחתנו ושמרה עליו מפני ערעור-פתאום, כפי שאירע למפרנסים אחרים.  אבא נתחבב על תושבי העיר, על הקַצָבִים, שעמהם בא במגע ומשא, על דיין העיר ועל שאר כלי-קודש.  מוקירים הרבה היו לו.  אף על פי שאבי היה נמנה עם חסידי הרבי מהוסיאטין, ולא היו לו בני-סיעה מרובים בעיר, שהיתה בעיקרה עיר של מתנגדים – לא פגע הדבר ביחסי-הגומלים.  אבי התפלל בבית המדרש החדש, שמעמדו היה "נייטראלי" לגבי הסיעות שבעיר.  עד כה הייתי רגיל לכך, שבית-השחיטה לעופות היה בשטח ביתנו הפרטי, והנה כאן חדשה: המַּשְׁחֵטָה לעופות היתה בבניין מיוחד ומותקן לצורכי שחיטה ולפי כל חוקי ההיגיינה והסידורים הנוחים לקהל ולשוחט.  בתעלות מיוחדות היה זורם דם השחיטה שנשטף ונוּקָה בנקל כל יום.  חידוש זה היה נפלא בעיני, אף על פי שלא נזדמנתי למקום זה אלא לעתים רחוקות, מפני שלא יכולתי לראות את מעשי השחיטה והמריטה, שנעשים באדישות, והרגשתי מַקע-נפש לכל טקס-הדמים הזה.

 

התהוות הקרע עם בית אבא

התנגדותי להֶמשך הדרך של אבא לא באה בבת-אחת ולא היתה פתאומית.  היא נתגבשה בהדרגה.  היא היתה פרי הצטברות של רשמי ראייה, חווייה וחשיבה.  המאורעות שעברו עלי למן השנה התשיעית לחיי, עם פרוֹץ מלחמת-העולם הראשונה, שהביאה עמה עינויי הכיבוש הרוסי, גלגולי הנדודים וסבלות המשפחה כפליטים האוכלים לחם-חסד; התנסות כפויה זו של נער יהודי בנסיונות קשים ומרים; התגלות זו של העולם, ההורס את עצמו, המלא רִשׁעות ואכזריות, הרוגים ופצועים, אַלְמְנוּת  ויַתמוּת – הקדימו את התבגרותי והביאוני לידי התבוננות, מדעת ושלא מדעת.  תהיתי על גורל המשפחה התלויה באוויר, על גורלי שלי ועל גורל העם היהודי, שראיתיו בכל עליבוּתוֹ אפילו באספקלריה של אותו כפר צ'כי, שהתגוררנו בו ושאדמתו התחילה לבעור תחת כפות רגלינו.

אהבתי את אבא ואמא וכיבדתי את אמונתם, אף האמנתי ברצונים העז לראות את בניהם מאושרים;  אולם התחיל מכרסם בי ספק גדול אם דרכם דרכי, אף על פי שלא ידעתי עדיין דרך אחרת.  זכורני, שנזדמן לפני עיתון גרמני וקראתי נאומו הציוני של צבי פרץ חיות, רבה של ווינה, ונתלהבתי מאד: הנה זאת הדרך, אסע לארץ-ישראל!  כבן ארבע-עשרה הייתי ולא עשיתי חשבונות רבים.  אבל אותו נאום ננעץ בי כשיפוד.  גם התורה שלמדתי בבית אבא סייעה לי להרגשתי "הציונית" הראשונה, שנזרעה בי בגולת צֶ'כיה.  בקורולובקה ניתנו לי שָׁהוּת ואפשרות, תוך היותנו סמוכים על שולחנו של סבא, לבחון את מצבי ואת דרכי בעתיד, לא בלי עזרת חברים בכירים ממני.  ובהרהורים של מרד מעומעם באתי לבוצ'אץ'.

בשבילי היה המעבר לבוצ'אץ' עקירה שיש עִמהּ הנחה חדשה.  שמיים חדשים ואנשים חדשים ועולם חדש קידְמוּנִי.  ולבי היה פתוח כפִתחו של אולם לקליטת המראות והתמורות.

עד מהרה מצאתי לי חברים.  למדתי תורה בבית המדרש הישן בהדרכת אבא ויחד עם כמה בחורים אחרים.  אוצר הספרים הגדול ורב-הגוונים שיכר אותי.  מימי לא ראיתי בית-עקד-ספרים גדול שכזה.  גם החיים הרוחניים האינטנסיביים, שהתרכזו בו והקרינו מאוֹרם על כל חיי העיר, ליבבוני.  "השיעורים" בפרשת השבוע, שהיו מלוּוים גם פירושים והֶסברים פילוסופיים, המסתמכים על "עקידת יצחק", על מורה-נבוכים וכיוצא בזה ספרי חקירה, שבקהילות אחרות הם עניין ליחידים ולא לרבים. 

מקורולובקה הבאתי עמי נסיון-מה בפעילות ציונית, אך כאן היא לבשה צורה של שיטה.  ייסדתי עם חברַי אגודת נוער ציונית, "החלוץ", והצטרפתי ל"התאחדות".  החבורה "עבריה", בהנהלת המורה ישראל פרנהוף, אחי יצחק, מילאה תפקיד חשוב בחיי הנוער בכלל ובחיי אני.  נערכו מסיבות, הרצאות, וויכוחים בעברית וביידיש.  פרנהוף היה רווק לא-צעיר, גבה-קומה, קנאי ללשון העברית ולציונות ומקדיש את עיתותיו לחינוך הדור הצעיר.  מזמן לזמן היה מכין מחזה עברי להצגה פומבית והיה נעזר בכך כבמאי מנוסה ביותר.  כולנו היינו מגוייסים למלא תפקידים בהצגות אלו, ואף אני שיחקתי בתפקיד שר-הצבא אבנר במערכון "שאול ודוד".  בעזרת חברים התחלתי להכין את עצמי לבחינות בגרות בגימנסיה.

בוצ'אץ' – הרים סביב לה.  אחד ההרים האלה קרוי בשם "פאֶדור".  לפי האגדה מקורו של שם זה בתיאודור, האדריכל האיטלקי, שבנה את בית המועצות לתפארה, וכשהלה מת או התאבד על הגבעה קראו הרותינים את הגבעה על שמו במובלע ובמשובש: פֶאֶדוֹר.  בקצהו נטוע יער.  מסורת היתה בעיר, שבעמקים וביער הזה המתיקו הפראנקיסטים סוד, ושם נתאספו הבוגדים האלה לפני הוויכוח הפומבי הידוע בלבוב.  בצל העצים האלה שיננו את לשונם לחרף את מערכות ישראל, לפסול את התלמוד ולהעליל עלילות דם על מנהגי היהודים ותורתם.  אולם לא כאלה בלבד חסו בצִלם.  באווירן של הרמות היו משוטטים גם בעלי הזייה תמימים: חולמי חיים חדשים ולוחמי עולם חדש מבין המשכילים.  בכל הדורות היה מי שהגה ברוחו הקשה ביער הזה.  מתנגדים, חסידים, משכילים, אנארכיסטים, סוציאליסטים, ציונים – עד לזאטוטי "השומר הצעיר",  זו תנועת הנוער שקמה בשלהי מלחמת העולם הראשונה.  כולם היו משכימים ומעריבים ביער הזה, פותחים בהֵחבא את סגור-לבם ומשמיעים אל תוכו את שאגת הנפש הנלבטת והשוקקת.  כאן הושרו  פזמוני-עם, שירי תחייה וניגוני חסידים נוגים ועליזים, שהרשימו את הנשמה היהודית הצעירה.  כאן התרקמו יחסי אהבה טהורה בין הוא והיא, שהיו הוזים על עתידם המשותף בטעמם טעמו של ייחוד שלם.  כעין רֶשֶׁת  של אגדות ומאורעות היתה פרושה על המטייל בנתיבות ההר והיער.  מאוויים וחלומות שעברו, אף לא בטלו, נתגלגלו בו במטייל בסוד הגלגול.  משהו שלא קיבל תיקון ריחף תמיד בחללו של מקום נאה זה.  הרוחות המנשבות היו גוברות שם שבעתיים, הגשמים היו זועפים שם זעף גובר, והמהלך שם יחידי, אף על פי שמראה נרחב ומנומר השתרע פניו, היה בעל-כרחו שוקע בתוך עצבות שמאידך גיסא.  אולם באותם ימי שמש נפלאים, שהעלו משטח ירוק וריחני על פני הרמה ומורדותיה, היה היער מתנגן באלפי כינורותיו, ובחורי ישראל ובחורותיו, צמאי אהבה וחוזי עתידם, יצאו לקרוא את "ז'אן קריסטוף" ושָׁבוּ מלאי אמונה באדם ובעולמו.

על ההר הטוב הזה ביליתי שעות הרבה, יחידי ובחבורה, עם בת-לוויה ובלעדיה.  כאן בוצעו סעיפי פעולה שונים בתחומי הנוער ונפלו החלטות מכריעות בחיי הפרט והחבורה.  כך היה במשך דורות עד שבאו הנאצים ימח שמם ועשאוהו קבר-אחים גדול, שנקברו בו מאות יהודים.

בתקופה האחרונה בקורולובקה כבר הייתי מובלע כולי באחד-העם, בביאליק ובמנדלי.  ידעתי פרקים שלמים מספריהם בעל-פה.  אהבתי תוכן יצירתם, וחיבה יתרה הגיתי ללשונם.  כתלמיד "טרי", שנתחנך על סגנון המשנה והתלמוד, חשתי בהם המשך, ואף השתדלתי לכתוב מכתבים וקטעי יומן בלשונם.  קסמו לי הבהירות והמיבנה ההגיוני והאיתן של המשפטים.  עושר הלשון והניבים האידיומאטיים היו קרובים לי מאד, ודעתי לא סבלה סיבוכי הבעה ואיפולה.  אך הנה  עברה המשפחה לבוטשאטש.   אבי ז"ל נתקבל בה בשו"ב, ואני הוטלתי לתוך חברת-צעירים חדשה ושונה בתכלית מזו שהיתה לי בעיירה הקטנה.  לספרות העברית והגרמנית נתקרבתי, כאמור, עוד בקורולובקה, ושני אקדמאיים בכירים ממני בשש או שבע שנים, סייעו לי בכך.  הללו התחילו ללמוד באוניברסיטה בצ'רנוביץ אשר בבוקובינה ונאלצו להפסיק את לימודיהם לאחר הכיבוש הרוסי, וכך נתקעו בעיירה ונעשו חברַי, ובמידת-מה גם מוֹרַי.  משום-מה מצאתי חן בעיניהם והתייחסו אלי, הצעיר בן ה-16, כאל בני גילם.  היה זה, כאמור, בשלהי מלחמת העולם הראשונה,  כשהעולם אך התחיל לצאת ממבול-הדמים שהציף את העולם, ואידיאלים נעלים חזרו לרחף בעולמה של האנושות, וביחוד בעולמו של הנוער היהודי, שהרעיון הציוני כבש את לבו כדרך לגאולה לאומית ואישית.

בבוטשאטש התוודעתי בהשפעת החברים החדשים לברנר ולברדיצ'בסקי ואחר כך גם לגנסין.  ברנר שהה בתקופה מסויימת בגאליציה והיה ידוע לרבים מבני הדור הותיק ואף היה נערץ עליהם.  אולם לאחר הירצחו עטתה הילה את דמותו ונחשול של הערצת-ברנר התרומם עד כדי פולחן, והנוער ייחד את לבבו לקרוא בספריו ולהזדהות עמו.  תחילה התקשיתי להתרגל לסגנונו השבור ולתיאורו הקודר של אופי העם.  לפעמים אף הרגשתי בהם עלבון.  האמנם פגומה כל כך ספֵירת החיים היהודיים?  מעט מעט נפתחתי לעולמו המלא שכול וכשלון של ברנר וללשונו הרותחת והפוצעת.  וללבבי ירדו ספקות בכתיבה הקלאסית הכל-יכולה.  התחלתי מבין, שלא החסידות בלבד עומדת על תורת-סוד, אלא כל חיי אדם ובכללם גם חיי.  הבהירות והצחצחות תכונות יפות הן, שראוי לטפחן, אך ישנן פינות בהוויה העולמית ובהוויה הפרטית, שטעונות פיענוח, ודבר זה אינו תמיד באפשר בבהירות הדרושה.  לא פעם הן שרויות באפילה, והרוצה לגלותן מגמגם ואינו מגיע למיצוי הביטוי.  העומס הלשוני הוא כאן כמעט כורח שאין להימלט ממנו.  וודאי, גם בתחום זה צריך לשאוף להבעה ברורה ומאירה ככל האפשר, אבל סופר שלא זכה לכך, אין לדונו לכף חובה, שכן ייתכן שהתוכן החדש והבלתי שיגרתי מחייב את הרישול והאיפול והפגימות בלשון, בין שהם באים מתוך קְשי הביטוי הראשוני או מתוך שהמחבר סולד מפני מתן לבוש מצוחצח מדי לחוויות או לאירועים נוטפי יסורים ודם הנפש.

מכאן ואילך נראו לי ברנר וברדיצ'בסקי כעין משלימים לאחד-העם, ביאליק ומנדלי.  ה"שמא" של הראשונים וה"ברי" של האחרונים נמזגו בי והיו לי בני-לוויה.  כל הימים שאפתי אל האיזון.  כשלעצמי, שימשו לי אחד-העם וביאליק מופת ללשון כתיבתי, אם כי לא לתוכנה, לא מבחינת השקפת-העולם ולא מבחינת התפיסה החברתית, שניזונו אצלי בעיקר מאהרון דוד גורדון וחבריו-לדעה ולאמונה.  אולם יחסי למסורת הרוחנית של האומה וזיקתי לתרבות ישראל לדורותיה עוצבו על ידיהם, והם קיימים עד היום הזה.  ברם, יחסי למציאות, שספקנות עמוקה שזורה בו, הוא פרי השפעת ברנר וברדיצ'בסקי.  הם זיעזעו את אמונתי בסדר-עולם הארמוני.  ואמנם, לא גישה פייסנית למהות הגולה ולקיומה הביאתני לארץ-ישראל, אלא ניתוח אכזרי של אופיה ושלילה מוחלטת של הווייתה.  ואינני יחיד בכך, שהשוֹאה וחורבנן של גלויות במזרחה של אירופה ריככו את היחס לגולה ועוררו ערגון לכמה מערכיה שאבדו לעולם.  ולא עוד אלא שחַיי בארץ למעלה מיובל עדיין שרויים במזל "אף-על-פי-כן" של ברנר, ששום הישגים מופלאים ותקוות נרהבות אין בכוחם למוחקו.

פעילותי היתה זמן מה מכוּסָה מעיני אבא, ומכל שכן שלא ידע על פגישותי עם בחורים ובחורות בני גילי על ההר "פאֶדור".  הנערות היו "מתורגלות" יפה, וכשטיילתי עם אחת מהן בעיר, היתה זו נעלמת לפני שאבא הספיק לראותנו יחד.  זהירות זו נהגתי לא מחמת אימה מפני אבא, שכבר סרה אימה זו מזמן, אלא מפני יראת-הכבוד.  אולם סוף סוף נתגלו הדברים ושוב לא יכולתי להצניעם.  פעילותי היתה מסועפת, ולפעמים אף רעשנית, שלא ברצוני, מכדי שאפשר יהיה להוריד עליה וילון.  תחילה הקפיד אבא ויחסי רוגז היו בינינו, אך כשראה שאין מועיל בכך, ביקשני למַתֵן את מעשי, כדי שלא ילבינו פניו ברבים.  המהפכה בחיי נעשתה מוחשית.  בינתיים נתחולל שינוי.  מחשבתי להכין את עצמי לעלייה, שהיתה חיה בי תמיד, התחילה לצאת אל הפועל.  סניף "החלוץ" שייסדנו שִׁימש נקודת-משיכה לקצת מן הנוער שבעיר.  אמנם כמה עולי בוצ'אץ' מן "השומר הצעיר" שלא נתערו בא"י, חזרו והביאו עמהם את דיבת הארץ ואת רוח השמאל האנטי-ציוני, והיה צורך בעבודה חינוכית רבה כדי להדוף גל עכור זה.  סייע בכך גם צבי הלר, איש בוצ'אץ', ציר הסיים הפולני ואחר מראשי ההתאחדות, שעלה לא"י ופעל בה. 

במרוצת הימים פג רושמם של "שבי ציון" אלה, והאווירה ניטהרה והוכשרה לחלוציות מחודשת.

 

אינטרמצו משפחתי

אחי הבכור בנציון כבר הגיע מזמן לפרק האיש מקַדֵשׁ, אלא שמכל השידוכים לא יצא דבר.  כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היה בן 16 שנה, כשמלאו לו 18 שנה הלך לצבא, אחרי המלחמה עברו כמה שנים עד שנתפנה למחשבת נישואים ובדרך זו נתמשכה רווקותו שלא לרצון ההורים.  והנה שידכו לו בחורה מצ'ורטקוב, והוא היה חוכך בדעתו ולא ידע מה להחליט.  הן לאו מילתא זוטרתא היה לשאת אשה וליטול ריחיים על צווארו, ומי יודע אם הזיווג יעלה יפה.  ואף על פי שהייתי עוד בחור צעיר, ביקש ממני לראות את המשודכת לו ולחוות את דעתי עליה.  כשנכנסתי לחדר הפגישה נבוכותי קצת, אך מייד התאוששתי, והכלה הביטה עלי כעל נער קטן שצריך לומר לו מחמאה, ולכן הפטירה: יש לך אח קטן ונחמד.  ולא ידעה כי אני מופיע כנבון-דבר ובידי ההכרעה אם היא תהיה כַּלָּה או תשוב להיות מה שהיתה.  אני התבוננתי בה מזווית ראייתי והקשבתי לדבריה כבוחן את חכמתה, ואמנם מסרתי לאחי רושם חיובי משיחתה אך גמגמתי קצת ביחס ליופיה, שכן היתה קטנת-קומה.  פריידה – זה היה שמה – היתה בת הרב, משכילה, מדברת עברית וכובשת בהתנהגותה.  אחיה, אהרן שכטר, עלה לא"י בימי העלייה השנייה, ועכשיו ביקר בבית והביא לה נדוניה והיא נישאה לאחי.  אני התקשרתי אחר כך עם אחיה והזמנתי אותו לאגודתנו "עבריה" בבוצ'אץ' ובה הירצה על החסידות, שלפי דבריו כתב עליו ספר בשני כרכים.  הוא היה מורה בארץ, רווק, והיה נוסע להשתלמות באירופה.  אחר כך נשא לו לאשה בחורה צעירה מבנות בוצ'אץ'.

חליפת מכתבים היתה ביני לבין פריידה, כשביקרתי בבית אחיה הייתי משוחח עמה רבות.  היא השיחה את אכזבתה לפני, שכן היו לה פעם חלומות גדולים.  היא חשבה לעלות לא"י ולמלא איזה תפקיד ועכשיו נגזר עליה להישאר בצ'ורטקוב לעולם.  נולד לה בן וצבי שמו.  אולם הגורל הֵרע לה מאד; פעם כשטיפלה בפרימוס פרצה דליקה והיא נשרפה.  אחי נשא אשה שנית והוליד ילדים עמה.  צבי נתגלגל בימי מלחמת העולם השנייה לרוסיה ומשם עלה ארצה ובנה לו משפחה, וזהו השריד היחיד, משני אחַי ומשפחותיהם בגולה.

גם זלמן אחי נשא אשה, ומאחר שלא הצליח כבעל חנות, תפס אומנות סבו ואביו ונעשה שוחט.  וכשנפטר סבי בקורולובקה נתמנה שו"ב במקומו.  וכך נמשכה השלשלת עד שניספה ממחלת טיפוס במחנה הריכוז בבורשצ'וב. 

 

אני מכשיר עצמי לעליה

כדי להכשיר את עצמי לעליה החלטתי ללמוד "מקצוע פרודוקטיבי".  נכנסתי לנגר, שהיה דר בשכנותנו, וביקשתיו ללמדני נגרות.  הלה נדהם תחילה, אך כך לבש חשיבות וגאוּת והסביר לי את תורת הנגרות, אף הזהירני שזוהי מלאכה קשה ועמוקה.  לא נרתעתי ועשיתי חיל רב, לשביעת רצונו של מורי ורבי הנגר.  לימים, כשנטשתי מלאכה זו ונסעתי להכשרה חקלאית, ייסרני בדברים: הי, הי, אמר בנהימה קובלנית, אילו היית ממשיך, כבר היית היום "בן אדם".  בן-אדם, בלשונו, היה שם נרדף לנגר טוב.

ההסתדרות "החלוץ" בבוצ'אץ' היתה מסונפת למרכז החלוץ בלבוב.  לאחר חליפת מכתבים ביניהם, הוצע לי, לבוא ללבוב ולהשתלם בנגרות במכון הטכנולוגי הממשלתי, שהסכים לקבל כמה חלוצים כתלמידים.   אבא היה הָמום מן המעשה שעשיתי.  בנו עוזב את מסורת אבותיו ונעשה נגר!  אבל הואיל ותכפתי החלטה לעשייה, והפוּר נפל, השלים אבי בדיעבד עם המעשה.  ואפשר שהתנחם בלבו, שהעבודה תכבד עלי ואמעט בפעילותי הציבורית.  מובן מאליו, שתקוותו זו לא נתקיימה.  לבסוף חָזקה עלי דרישת המרכז ונסעתי ללבוב, שבה קידמני דב שטוק (סדן), שגם אותו הוציאו מברודי, כדי שישמש מזכיר למרכז החלוץ בפולין הקטנה, היינו בגאליציה המזרחית והמערבית.

נסיעתי ללבוב וביחוד פגישתי עם דב שטוק (סדן), שהיה מכוּנֶה בפינו בֶּרֶלִי, היתה לה השפעה גדולה עלי.  נפגשתי עם אישי ההתאחדות, עם קופל שווארץ ונתן מלצר, זילברשטיין ואחרים.  שטוק הכניסני בסוד הדברים וסיפר לי, שבמרכז החלוץ שולטים אנשי-שְׂרָד, שאין להם גופם כל קשר עם חלוציות.  זה עשרות שנים שהם ציונים ומטיפים לציונות, ואין זה מחייבם לעליה.  עסקני-סרק הם שאין להם תקנה.  ודאי להם, שכל כסא פנוי מעותד מששת ימי בראשית בשבילם.  ואם יש להם מקום בתוך מפלגותיהם, הרי חילול הוא שהללו יכַוונו את הכשרת החלוצים לעליה, יהיו אפוטרופסיהם ויקבעו גורלם.  כורח-חיים הוא להיפטר מהם.  יש לקרוא לועידה ובה ייבחר ועד מרכזי חדש.  הסיסמה היתה: ועד של חלוצים בשביל חלוצים.  לשם הצלחת הועידה היה צורך לעשות כמה פעולות ארגוניות בסניפים שברחבי גאליציה, כדי לעורר את הרוחות ולהכין את הצירים לקראת המאורע.

עוד תכנית אחת היתה לו לדב סדן בסמיכות פרשיות זו: יצירת גדוד, שגרעין לו תשמש קבוצת "ברית-אל" ב' מברודי וקבוצת חברים, הכוללת את שטוק, אותי, קנופף ועוד כמה חברים.  הוא תלה תקווה גדולה בגדוד זה ככוח מסייע בעבודת החלוץ במרכז ובסניפים.  תפקידיו של הגדוד, כפי שנקבעו על ידו במכתבו אלי מיום 10.9.1923, הם:

1. ליצור מתוכו קבוצות שלמות מאוחדות ומרוכזות רוחנית, כלכלית ונפשית, על יסוד חילוף מחשבות משותף.  עבודה פרודוקטיבית משותפת ואהבה עזה והדדית.

2. להשפיע בתור גוף קיבוצי מוצק ובריא על כל הסתדרות "החלוץ" בגאליציה, לא על ידי זה שיטיל את המרות, אלא על ידי שיהיה דוגמה חיה.  אנו נברא דבר יפה וכביר, שכבר בהווייתו ישפיע במובנו על אחרים.

3. לשמש כוח מפקח – אם גם בלתי רשמי –  על המרכז ועבודתו.

באותו מכתב מפרט הוא והולך מהו היסוד האנושי שכל אחד מאתנו יכניס לתוך הקבוצה:

"אני אכניס את יסוד הבטחון והאמונה הפשוטה שאין בה מן ההשתלהבות ולא מן ה"נר תמידיות" (אין דברים משמחים מביאין אותי לידי פעירת פה וגעייה שוורית ואין דברים מעציבים מביאין אותי לידי פירוס כפיים מיואש ופעייה בכיינית כלל).  אתה תביא את החמימות ואת ההפרזה, גידוש של צבעים בהארת החיים והופעותיהם, קריאת-לב מלוהטת בבחינת "כל עצמותי תאמרנה" וכו' ".

תכנית זו לא יצאה אל הפועל, במקומה נתגשמה כשנה וחצי אחר כך תכנית אחרת, הלא היא יצירת קיבוץ עליה א', אלא שבסיסה ותוכנה היו שונים בתכלית. 

במכתב מיום 10.9.1923 כותב אלי דב שטוק כך: "יהיה זה פשע וחטאה שאין להם סליחה ומחילה לעולמים אם בשובנו לאחר החגים לא נברא מועט מובחר מאורגן (אתה, אני, בֶּר קנופף, ויינטרויב, ומתוך הצעירים: שוורץ, ברנפלד, וינד, טריבר), שיעמוד בראש כל התנועה החלוצית בלבוב.  בחבורה זו אני רוצה לנהל את כל העבודה התרבותית, כי סו"ס אין ראשי-הקבוצה – (שצריכים להיכנס אל הקומיסיה התרבותית) – אלא מליצה סתם.  תחיה שבמחשבה וברוח – היא הדרך העיקרית למהפכה הנפשית, שעליה להקדים את המהפכה שבעמדה החברתית-כלכלית"

זה היה הלך-הרוח היסודי לקראת ועידת החלוץ אותה שנה.

ועידת החלוץ נתקיימה בשנת תרפ"ג ומשימתה הוכתרה בהצלחה גדולה.  לועד החדש נבחרו רק חלוצים, ביניהם דב שטוק ואני.  גם המוסד "עזרה", שתפקידו היה לממן מפעלי הכשרה ולהושיט עזרה לחלוצים, נתחדש בהרכבו האישי ובתכנית פעולתו.  רוח חדשה עברה בסניפים, נתהדקו הקשרים ביניהם לבין המרכז, נוצרו נקודות הכשרה, רבו ביקוריהם של חברי המרכז בסניפים ושל באי-כוח הסניפים במרכז, נערכו כינוסים מחוזיים, וגדל האימון ההדדי.  דב שטוק ואני ייסדנו  עיתון עברי של "החלוץ" ושמו "עתוננו", שהיה אותה שעה העיתון העברי היחיד בפולין.  הוא  העלה לפני התנועה שאלות אידיאולוגיות וארגוניות ונתקבל בהתלהבות בכל המקומות.

שלושה גליונות "עתוננו" יצאו לאור וגליון אחד בשם "בשעה זו".  ביחוד ברצוני לציין את מאמרי על "החלוץ הצעיר", שהיה כעין תכנית לתנועה זו, שהתחילה להתפתח אותה תקופה.  הפעולה נסתעפה ונתעמקה, וקודם כל בלבוב עצמה, שהיו בה למעלה ממאה אלף יהודים.  אחד ממעשינו הנועזים היה "כיבוש" דימוקראטי של אגודת "צעירי יהודה", שכתוצאה מזה שינינו את תקנונה, גיוַונוּ את סעיפי פעולתה והפכנו אותה למעון תרבותי של "החלוץ".

עוד לפני נסיעתי ללבוב נוצר ביזמתי בבוצ'אץ' קיבוץ "המשולש", שחרת על דגלו: שפה, עם וארץ.  אליו נצטרפו אחר כך גם חלוצים מצ'ורטקוב.  22 חברים וחברות היו בקיבוץ, שהתכונן לעליה.  רובו עבר ללבוב להכשרה ב"בנין", זה היה שמו של בית הספר למלאכה, על שם אברהם קוֹרקיס, שהלך ונבנה והעסיק בהקמתו גם חלוצים.  התגוררנו באולם אחד גדול אשר במעון וחיינו באוירה חלוצית ועברית אמיתית.  אחר כך נסענו להכשרה חקלאית לאחוזה הסמוכה לסטארי-ברודי ושם שָׁהינו כל הקיץ.  עונה זו גיבשה את הגרעין הקיבוצי, שנכלל לפני העליה בגוף גדול יותר – קיבוץ עליה א', אף על פי שעצמאותו לא נתבטלה בו.  על קיבוץ או גדוד זה הוחלט במועצת הקיבוצים באבגוסט 1924.

בסטארי-ברודי, השוכנת בעיבּוּרה של העיר ברודי, הכרתי את אביו של דב שטוק ואת אחיו.  לאביו ר' חיים צבי היה בית-מזיגה, וכל-אימת שביקרתי אצלו היה הבית הומה מרוב אורחים, מבני-ברית ומשאינם בני-ברית.  היה איש עממי, ששיחתו מתובלת בהומור ואהבתי לשהות בצל קורתו.  על העיר ברודי עצמה, כבר סיפר ברוב כשרון ויופי, בכתב ובעל-פה, דב סדן עצמו, והתוספת שלי לא תעלה הרבה.  אעיר רק זאת, שעירו וביתו של סדן ופגישותיו ושיחותיו עמו (ואח"כ ספרו "ממחוז הילדות"), העמידוני על מקורו היהודי ושרשו המוסרי, שעיצבו אישיות נלבבת כל כך.  אני הייתי צעיר ממנו בשלוש שנים ורבע, כשהתוודענו זה לזה, הַיְנוּ, הוא היה בן עשרים ואחת ואני בן שמונה-עשרה, הפרש, שבגיל זה יש בו ממש.  התהלכנו כאחים וכריעים.  יחדיו טווינו חלומות, יחדיו תיכננו תכניות וביצענו אותן.  הוא היה לי כחבר בכיר, שבדעתו נמלכתי ואת עצתו קבלתי, אף על פי שהיו הבדלי מזג, ופעמים אף חילוקי דעות בינינו.  בשיחותינו המרובות ראינו בחזון בניין-פלאים מהיר של ארץ-ישראל, נתאווינו לנס, לעשירים המקדישים הונם לכך, ולנוער הנותן אונו להקמת חברה חדשה.  קראנו יחדיו ספרות עברית, בייחוד מאמרים מסויימים ב"התקופה", כגון מאמריו של דיזנדרוק, והיינו קובעים עמדה למשוררים ולמספרים שונים;  בתשוקה מיוחדת קראנו בעיתונות הארצישראלית, כגון "הפועל הצעיר" ו"הקונטרס".  אף היינו "מנסים את הנוצה", דב סדן על פי דרכו ואני על פי דרכי.  מאחורי סדן כבר היתה פעילות ספרותית ניכרת: בכוֹר פרסומיו היתה חוברת-שירים, בשם "צלילים", שנדפסה בשנת 1921 בפשמישל;  אלא שהוא עצמו לא ראה אחר כך את ספרו בעין יפה וסמוך להופעתו היה הולך ומבערו מן העולם.  הוא המשיך בתרגום שירים מיידיש, פולנית וגרמנית.  השתתף בעתון הפולני "כווילא" ופירסם בו תרגום סיפור של שופמן.  יומן היה לו לסדן, שבו היה רושם מחשבותיו, הערכותיו, תכניותיו ואכזבותיו.  פעמים שהיה שוכח את היומן ומניחו במרכז "החלוץ".  מרוב חשק לדעת את הרהוריו, עובר הייתי על חרם-דרבנו-גרשום ומציץ ברעד קל בין דפי היומן, וכמה דברים חשובים עליו ועלי נודעו לו באמת מתוכו.  לא פעם היינו ישנים על דף אחד של שולחן, שהותקן לכך, וממשיכים את שפע השיחות, הווידויים וההזיות עד שעה מאוחרת.  הוא כבר היה איפוא בחזקת סופר.  ואילו מאחורַי  לא היו אלא כמה קורספונדנציות שפרסמתי בעתונים ומחברת של נסיונות גנוזים.  מעשה-העריכה הראשון שלי חל אותה שנה.  ומעשה שהיה כך היה: מורה עברי, שהגיע לגאליציה כפליט, ושמו יאנובסקי, חיבר שני חיבורים: מחזה "כרם ביבנה" וספר זכרונות מימי הפרעות ושמו "מן ההפיכה".  הוא ביקש מדב שטוק לערוך אותם.  משום-מה מסר אותם דב שטוק לידי, ואני ערכתי אותם וגם כתבתי עליהם במכתב ביקורת קשה (לא לפרסום).

במכתבו מיום 16.11.1923, שבו גילה לי דב שטוק את תכניתו הסודית להקים גדוד, שביסודו תהיה קבוצה "ברית אל" ב' ("ברית-אל" א', בהנהלת פוניקבר, עלתה בינתיים ארצה), הציג את עצמו כך:

"אני בעל דו-פרצופין: מצד אחד בדחן שטחי ומצד שני אדם היודע לכבוש את נפשו של אדם ולכוונה לפי רצונו.  לא נבראתי אלא להיות מנהיג-נפשות.  קבוצתי מרגישה בי כי ידי מזעזעת ומנגנה על מיתרי נפשה, וקבוצתי רואה אותי לא בתור אותו הבדחן הזול, אלא בתור מנהל-מדריך.  אוהב אני להיראות בפני אנשים שאיני רוצה בקירבתם כבדחן ואדם שטחי, בכדי שלא יהיו אלה כרוכים אחרי, ומי שזכה לראות אותי באורי האמיתי לא ירחק את רגלו מאהלי ונפשי מתאווה דווקא ל"חסידים" הראויים לשם זה, וד"ל.  ולכן הנני מתנה מראש: שום איש ושום דבר לא יכריחוני כי אסור מבדחנותי, כי כלי-זיין היא בידי לגרש כל הנמאסים עלי, ואלה שייכנסו בגדר אהבתי יכירו וידעו את סוד המסווה הזה".

גם אני התוודיתי לפניו, שכן במכתב זה גופו הוא משבח אותי "על הנעימה האבטוקריטית שבמכתבַי", אך לצערי, לא נשתייר לי כל העתק מהם.

שיתוף-עבודה מוגבר בינינו בא לאחר וועידת החלוץ ועם הוצאת "עיתוננו", שלמעשה היינו שנינו אחראים לו ושוקדים על תוכנו ועיצובו.  סדן היה חביב מאד על הכל וגם מכובד.  יושרו, פקחותו וסגולת החבירות שבו העניקו לו מעלת ראשון בין שווים.  דברו היה נשמע יותר משל אחרים ולא בכוחו של שלטון פורמאלי, אלא בזכות סמכות רוחנית, שראו אותה כטבעית.

בלבוב היו גם כמה מנהיגים צעירים, בייחוד בקרב ה"התאחדות", שהתייחסנו אליהם בכבוד.  אחד מהם היה קופל שווארץ, שהיה איש-המעלה מנעוריו וציוני מסור; לא דוקטור חצי-משכיל מן הסוג שגאליציה היתה מצטיינת בו, אלא אדם שקנייני התרבות, הספרות והאמנות נמזגו בדמו.  היתה לו ידיעה שרשית בתרבות ישראל, שלט שליטה מופלאה בלשון העברית, שלמד אותה גם מפי שופמן, היה בקיא וחריף, בעל תריסין ובעל פעולות.  נאומיו במועצת הקהילה בלבוב היו פרקי התקפה על ההתבוללות ופרקי הסברה על הציונות העובדת.  הוא חשף את כל הנלעג שבעמידה מתרפסת כלפי השלטונות הפולנים והטיף לעמדה של חוסן וכבוד.  הוא עקב אחר פעולתנו ב"החלוץ" באהדה והיה בין ראשוני המברכים להופעת "עיתוננו".  כשעלה ארצה כבר היה בן חמישים, אך התערה בה מייד,  נעשה סופרו של "הפועל הצעיר" ומאמריו הכתובים בהומור ובשנינה היו שם דבר.

מיפלש גדול היה בלבוב, שהיה קרוי בשםPASAZ HAUSMANA , שבו קנתה שביתה חנותו של נפתלי זיגל, ושמה "סנונית", שהיתה משופעת בכל הספרים הישנים והחדשים של הספרות העברית.  שעות לא מועטות הייתי מבלה באותו בית-מסחר ומרחרח את הספרים שבאו מן הארץ.  כסף לא היה לי כדי לקנותם, והייתי מסתפק בקנייה מועטת, ובעיקר בקריאה בעמידה או לפחות בדפדוף.  וזכורים החנות "סנונית" ובעליה לטובה, שפרנסו את סקרנותי הגדולה לדעת את הנעשה בספרות הארץ ובתפוצות.

 

עם ח. ארלוזורוב בפגישת חלוצים

ב-23 באוגוסט 1924 נתקיימה פגישת חלוצים בלבוב, שהשתתפותם של שליחים מארץ-ישראל שיוותה לה אופי מיוחד, הראוי לרישום.  כ-500 חלוצים מכל סניפי גאליציה המזרחית והמערבית התכנסו ובאו ברכבת וגם ברגל.  על פגישה זו פירסמתי כַּתָּבָה בעיתון "פאָלק און לאנד" ביום 5 בספטמבר, גליון 10, ואביא בזה את קיצורה:

באולם ברחוב שפיטאלנא נתקיימה בשבת בבוקר פגישת חלוצים מכל קצווי הארץ.  החלוצים שזופי הפנים העניקו לאסיפה חן מיוחד.  מצב-הרוח היה עליז ורענן, ובעיצומם של הריקודים נטל הח' ישראל כהן את רשות הדיבור לפתיחת הפגישה.  מייד השתררה אווירה רצינית.  הפותח הצביע על העדר פרספקטיבה רחבה לתנועת החלוץ.  קצת מן החלוצים נפגשו עם המציאות הארצישראלית נרתעו ושוב לגולה.  היורדים האלה, בעלי האופי החלש, השפיעו השפעה דפיטיסטית על התנועה.  הפגישה שלנו צריכה לחזור ולעורר את ההתלהבות בשורות החלוץ ולהשיב לו את האופק הרחב תוך כדי הכרת המציאות.

לאחר הפתיחה, הרצה הח' דב שטוק על היסודות של תנועת החלוץ.  עלינו לחבר את החוט ההיסטורי של התנועה הלאומית עם רוחו של החלוץ ולהמשיך בטוויתו.  תנועתנו לא תצליח אם תסור מן הדרכים שהיתוו לפניה יוצרי תנועת התחייה.

אחריו הירצה הח' חיים ארלוזורוב על המצב בארץ ישראל.  הוא סקר את התפתחותם של יישובי העובדים וציין, על יסוד מספרים ונתונים, את סיכוייה של התיישבות העובדים.

אחרי כן היה דיון, שבו נגעו החברים בשאלות "החלוץ" העומדות על הפרק.  הח' סאמט קרא הרצאה מעניינת על "עקרונות תנועתנו".  בהרצאה זו הדגיש סאמט את העקרונות התרבותיים והמוסריים.  גם על הרצאה זו היה ויכוח מפורט, שנמשך עד שעה מאוחרת בלילה.  ביום א' בבוקר הירצה הח' טלפיר על הפעולה התרבותית ואמר, שהחלוצים צריכים לדעת את בעיותיה של  האמנות.

הח' מאיר יערי תיאר את החיים בארץ-ישראל והצביע על הצדדים החיוביים והשליליים של החלוץ ועל ההכרעה של היחיד בעלייה לא"י, וכן דיבר על בעיות הנוגעות לצורות ההתיישבות.  עלינו להכשיר את עצמנו כבר בגולה – אמר – לכל אותן הבעיות הכלכליות המנסרות במציאות הארצישראלית.  גם דוד כהנא מא"י סיפר על צורות-החיים החדשות בארץ.

אחרי הצהריים נערך טיול משותף לכפר הסמוך ללבוב.  בטורים מסודרים צעדנו.  צעדה כזאת של צעירים יהודים, הבאים מן העבודה, עוד לא ראתה לבוב ברחובותיה.  לאחר שהגענו למקום-היעד, פתח הקהל בשירה ובריקודים.  היה מורגש, שבאוויר מתרקם משהו גדול".

אדהכי והכי התחלנו לעשות הכנות לעלייה.  קיבוץ "המשולש", שנתאחד עם קיבוץ עלייה א', היה צריך לדאוג להוצאות העלייה, כחלקים אחרים בתוכו.  היה דרוש כסף רב, שלא היה ברשותנו, וגייסנו אותו ממקורות שונים.  אחד מהם היתה פנייה לתושבי בוצ'אץ' שיתרמו לקרן העלייה בשביל עולי עירם.  אני חיברתי את הכרוז באידיש,  כדי שיהיה מובן לרבים ויעוררם להתנדבות.

זכורני, כמה ליבוטים התלבטתי לפני חיבור הקול-הקורא, וזו לשונו: 

 

קיבוץ חלוצים "המשולש"!

און ווידער קומען מיר אייך דערמאנען אייער חוב, וועלכן איר דארפט ערפולן!  פאר פיר יאר זענען די בוטשאטשער חלוצים פון דער בעסטער יוגנט געפאָרן קיין א"י.  דו יונגע בחורים, וואס זענען געווען דורכגעדרונגען מיט באווסטזיניקייט, פול מיט ענערגיע און מוט, האבן גובר געווען אלע מכשולים און שטערונגען און האבן זיך בולט ארויסגעוויזן אלס פלייסיקע און שטארקע מיטבויער פונם יידישן לאנד.   דאמאלס איז געווען א צייט פון התלהבות און שאפונגס-דראנג, און א יעדער איינער, וועלכער האט געפילט דאס באדערפניש זיך מיטצובאטייליקן אין דער ארבעט לטובת דעם פאלק, האט זיך גרייט געמאכט און אָפגעפאָרן.

איצט זענען ווידער דאָ יחידים, וואס זייער בשותפותדיק לעבן און שטרעבן, האט זיי צונויפגעבונדן מיט א שטארק נישט אויפלעזבארן קיבוץ-באנד און האבן פעסט באשלאסן אָפצופאָרן קיין ארץ-ישראל, צוצושטיין צו די ארבעטער און בויונגס-רייען אין לאנד.  עס האָבן נישט בַאשלאָסן מענטשען, וואס קוקן קינדיש נאַאִיוו אויפן לעבן און אויף דעם, וואס ס'קומט פאר אין היינטיקן ארץ-ישראל, נאר מענטשען, וואס האבן א רעאלן קוק, קענען די הארטע ווירקלעכקייט זענען זיך באַוואוּסט איבער די פאַרשידענע דערנער און שטרויכל-שטיינער, וואס זענען אויסגעשפרייט דעם גאנצן וועג, וואס פירט קיין א"י און אין א"י גופא;  מיטן פולן מאָס פון אחריות, וואס די שווערע אויפגאבן לייגן אויף זיי ארויף, האבן זיי דעם שריט באַשלאָסן, זיי וויסען, אז מיט שוועריקייטן אן א שיעור איז זייער וועג פארבונדן און כדי זיי גובר צו זיין איז נויטווענדיק אין דינסט צו שטעלן דעם גוף מיט דער נשמה;   און טראָץ דעם אלעם, אדער דוקא דאפאר, האבן זיי באשלאסן מיט א גאנץ און אמונה-פול הארץ צו גיין, דרייסט צו גיין, צו בויען און פון  פלאַנצן זיי פארניינען לגמרי דעם גלות און זייער גאנצער כוח און מוח איז געווענדעט קיין א"י, אונזער לעבנס-לאנד, כדי דאס אויפצובויען אויף יסודות פון גערעכטיקייט און יושר, דארט ווו די שכינה וועט צוריק אנהויבן צו רוען צווישן אונז, דארט וועט אויך צוריקקערן אונזער  אַמאָליקער נאציאנאלער כבוד.

און כדי מסוגל צו זיין צו די שווערע אויפגאבן, זענען די חלוצים דורכגעגאנגען א הארטע פאָרבארייטונגס-שול, אין וועלכער זיי האבן זייער ווילן געשמידט און געפרוּווט, כדי זיך צו איבערצייגן אויב ז'איז דא גענוג ערנסט און איבערגעבנקייט, מעגלעכקייט און יכולת צו פארווירקליכן זייערע שטרעבונגען.    און צו אונזער גרויסער פרייד זענען אלע בייגעשטאנען דעם שווערן נסיון!

איצט ווילן זיי שוין אפפאָרן און מיט זייער טאג-טעגלעכער קערפערלעכער און  גייסטיקער ארבעט ווילן זיי זייער חוב פאַרן פאָלק און לאנד אָפצאָלן.  און אלצדינג האבן זיי שוין: אַ אייזערנעם-ווילן, מעגליכקייט, מסירות-נפש.  עס פעלט זיי נאר די מאַטעריעלע מיטלען כדי צו קומען קיין ארץ-ישראל.  צי דארף מען נאך א מאל איבער'חזר'ן אז איר, בוטשאטשער און ארום בוטשאטשער יידן דארפט זיי די מאטעריעלע הילף דערלאנגען?  איר, וואס דאס איז אייער איינציקע מינימאלע מעגליכקייט זיך פאקטיש צו באטייליקן אינ'ם אויפבוי פונם לאנד, אינם אויפפרישן פונם פאָלק און אינם אויפלעבן פונם העברעאישן גייסט?

מיר קומען נישט צו אייך ווי א "עני בפתח" און שטרעקן נישט אויס די האנד נאך א נדבה, מיר קומען מיט א וועקסל, וועלכעס איד דארפט מסלק זיין, אלס אויסלייזונגס-געלד פאר איירע לייבער, וועלכע איר האט נישט געהאט די מעגליכקייט זיי אליין אין דינסט  צי שטעלן פארן אויפבוי פון א"י.  רייך ווי אָרם, קליין ווי גרוֹיס דאַרפן דערלאַנגען די געלד – מיטל אין דערמיט שטאָלץ פון א אוואַנגארד אויסגעשטרעקטער האנד:  דאס איז  די האנד, וואס האט א בוי-מאס און א בוי-פלאן, דאס איז די האנד, וואס ליגט אין איר באהאלטן דער שליסל פון דער היסטאריע און עתיד פונם יידישן פאלק.

יעדע פרוטע אייערע, שטארקט דאָך אונזער האָפנונג, אלס אַ באַוויז פאר אייער פאַרשטענדניש און ריכטיק-אָפשאצן: העלפט דאָך [2]פאַרווירקלעכן א חלק פוּנם תכלית אליין: באטייליקט דאָך אייך אין אונזער נאציאנאלן אויפשטיין און אויפלעבן;

ערפילט אייער חוב!

בוטשאטש יום כ"א תשרי תרפ"ה.

 

תרגום הכרוז

ושוב אנו באים להזכיר חובתכם, שעליהם למלא! 

לפני ארבע שנים עלו לארץ-ישראל חלוצים מבוצ'אץ' ממיטב הנוער.  הבחורים הצעירים שהיו חדורים הכרה ומלאים מרץ ועוז, גברו על כל המכשולים וההפרעות ונתבלטו כבונים חרוצים וחזקים של ארץ-ישראל.  היתה אז תקופה של התלהבות ודחף-יצירה, וכל איש שהרגיש צורך להשתתף בעבודה לטובת העם, הכשיר את עצמו ועלה.

גם הפעם מצויים יחידים, שחייהם ושאיפותיהם המשותפים נתקשרו קשרי קיבוץ חזקים והחליטו החלטה נמרצת לעלות לא"י ולהצטרף לשורות הפועלים הבונים את הארץ.  החלטה זו לא הוחלטה על ידי אנשים, המבטים בעין תמימה על החיים ועל מה שמתרחש שם בא"י, אלא אנשים, שיש להם השקפה ריאלית, מכירים את המציאות הקשה ויודעים את כל הקוצים ואבני-הנגף, הזרועים בכל הדרך המוליכה לא"י ובארץ-ישראל עצמה.  בכל מלוא האחריות, שמטילים עליהם התפקידים הקשים, עושים הם את הצעד, ומתוך ידיעה, שמעשיהם כרוכים בקשיים לאין שיעור, וכדי להתגבר עליהם יש צורך לגייס את הגוף ואת הנפש.  ואף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום כך, החליטו בלב מלא אמונה ללכת בהעזה, לבנות ולנטוע.  הם שוללים לגמרי את הגלות וכל כוחם ומוחם מופנים לארץ-ישראל, ארץ חיינו, כדי להשתיתה על יסודות צדק ויושר.  המקום, שבו תחזור השכינה להיות שרויה בינינו, בו יחזור אלינו גם הכבוד הלאומי של ימי קדם.

וכדי להיות מסוגלים לתפקידים הכבדים, הכשירו עצמם החלוצים תוך הכנות קשות, שחישלו את רצונם ונתנסו בנסיונות, למען יווכחו לדעת, כי יש בהם מידה מספקת של רצינות ומסירות, אפשרות ויכולת להגשים את שאיפותיהם.  ולשמחתנו הגדולה עמדו כולם בנסיון קשה זה!

עכשיו עז רצונם לעלות לא"י ולמלא את חובתם לעם ולארץ בעבודה גופנית ורוחנית יומיומית.  והם כבר מצויידים בכול: ברצון ברזל,  ביכולת ובמסירות-נפש.  אין הם חסרים אלא האמצעים החמריים כדי להגיע לארץ-ישראל.

האם יש צורך לחזור ולומר, שאתם, יהודי בוצ'אץ' וסביבותיה, צריכים להגיש להם את העזרה החמרית? אתם, שזוהי לכם האפשרות הממשית היחידה להשתתף למעשה בבניין הארץ, בחידוש העם ובתחיית הרוח העברית?

אין אנו באים אליכם כעני בפתח ואיננו מושיטים ידנו לקבלת נדבה, אנו באים ובידנו שטר-חוב, שעליהם לסלק פרעונו, כדמי-כופר לנפשותיכם שלא ניתן לכם להעמיד אותן עצמן לשירותו של בניין הארץ.  עשיר ודל, קטן וגדול, צריכים להגיש את האמצעים הכספיים לאלה, שידם מושטת בגאווה של חלוצים העוברים לפני המחנה: זאת היד, האוחזת באמת-מידה ובתכנית-בניין, זאת היד שגנוז בה המפתח של תולדות העבר ושל עתיד העם היהודי.  כל פרוטה משלכם מחזקת את תקוותנו כאות וכעֵדות להבנתכם ולהערתכם הנכונה.  סייעו נא בידנו להגשים חלק מן המטרה עצמה, קחו נא חלק בתחייתנו הלאומית.  מלאו חובתכם!

 

וינה – תחנה לעלייה

בחורף תרפ"ה נעשו ההכנות לעלייה, כלומר, להברחת הגבולות, בקצב מהיר וזהיר כאחד.  רוב החברים ב"קיבוץ עליה" היו חייבים בשירות הצבא ואי אפשר היה להשיג דרכונים כשרים בשבילם והיה הכרח להעבירם תחילה לווינה באורח בלתי ליגאלי.  ארגון ההברחה היה מסובך מאד, מסוכן מאד ויקר מאד.  הקיבוץ, שהיו בו כשבעים חבר וחברה, התפלג לחבורות, וכל חבורה הצטיידה בתעודות מזוייפות, בתעודת החלוץ, שנתפרה לו במעילו, במעט כסף צ'כי, הונגארי ואוסטרי,  כדי שאפשר יהיה בכל ארץ להשיג אוכל ולנסוע ברכבת בלי להיזקק לחילופי מטבע.  וכך העברנו את רוב חברי הקיבוץ (ובתוכם אחי אשר), ואילו אנחנו, האחראים לעליית הקיבוץ, נשארנו באחרונה והכינונו את עצמנו לדרך.  בינתיים נתגלתה ההברחה ושומרי הגבול חידדו ראייתם ונתיב-ההברחה היה בחזקת סכנת נפשות.  אף על פי כן, שמנו לדרך פעמינו.  זכורני, לילה אחד ואנחנו מטפסים על הרי הקארפאטים ויורדים מהם בחשכה גמורה ובמדרונים משובשים בקוצים ובבורות, נופלים וקמים, ומחיים את נפשו במציצת לימון שהצטיידנו בו שמא נגיע לידי עלפון או תשישות כוח.  כך עברנו את הגבול הפולני-הונגארי, ואת הגבול ההונגארי-צ'כי.  כשהגענו לצ'כוסלובקיה עלתה בדעתו של נחמן טננבוים הצעה מחוכמת: להתלבש לקראת המעבר בגבול הצ'כי-אוסטרי בבגדי טירולאים ובכובעים מקושטי נוצה, כדי שניראה כתיירים מקומיים.  כל החבורה, מלבדי, הסכימה להצעה זו.  אני חשתי בסכנה ונשארתי במלבושי הקודם.  נראה, שאחד הבלשים שם עין חשדנית בנו וטילפן לווינה, וכשירדנו מן הרכבת באו שוטרים ואספו את "הטירולאים" שלנו כביצים עזובות: אחד, שניים, שלושה... רק אותי עזבו לנפשי, ואני נכנסתי עם שאר הבאים לווינה ונסעתי הישר לבית דודי, נחתי קצת, ואחר כך התחלתי להפעיל את המוסדות הציוניים בווינה למען שיחרורם.  ולא עוד, אלא שהבאתי להם מזון לבית המעצר, שבו היה גם אחי אָשֵׁר, שהגיע כמה ימים קודם לכן, ונתפס ונחבש.  מובן, שההורים לא ידעו דבר וחצי-דבר מכל מה שאירע לנו,  וגם אחרי כן לא סיפרנו להם אלא רמזי הרפתקאות בלבד.  אבל זאת היתה העפלה גדולה, שנס הוא שלא נסתיימה במיתות או בהמתות.

*

אנשי הקהילה בווינה, שרבים מהם היו ציונים, שהיו משחררים את החלוצים שהבריחו את הגבול ונתפסו באוסטריה.  הם התחייבו, שהחלוצים לא ישהו אלא שהייה קצרה ובמשך זמן מסויים יקבלו סרטיפיקאטים ויעלו לארץ-ישראל.  ולפי שהסרטיפיקאטים לא נזדרזו לבוא, הן מחמת מיעוטם והן מחמת סחבת בינמשרדית, התעכבנו בווינה למעלה מששה חדשים עד שעלינו.

וינה עשתה עלי רושם כביר.  אמנם אוסטריה יצאה מקוצצת ממלחמת העולם הראשונה וּוִינה היתה מכוּנה "ראש גדול על גוף קטן", אף על פי כן, היא היתה יפה, עירנית ומרכז-משיכה.  בה היו אז זיגמונד פרויד, אלפרד אדלר, קארל רנר, אוטו באואר, פרידריך אדלר, מאכס אדלר וכיוצא בהם אישים נודעים בשם.   שמעתי הרצאה של אלפרד אדלר על פסיכולוגיה אינדיבידואלית ושל מאכס אדלר על סוציאליזם ומארכסיזם, הייתי נוכח בקונגרס של פסיכולוגים וביקרתי ב"יוֹספשטטרתיאטר" ב"בורגתיאטר" המפורסם, שבהם ראיתי הצגות של מחזות קלאסיים.  קורא הייתי ב"דער פאקעל" (הלפיד) של קארל קראוס, ואף על פי שלא גרסתי מין מהפכנות משמידה כזאת, הייתי נהנה מן הסאטירה השנונה שלו על המשטר, התיאטרון, העיתונות, מנהיגי מפלגות ושיגרת-החיים הבעל-ביתית.  אותי עניינו במיוחד מסותיו על הלשון הגרמנית, שאהב מאד וראה בה את "הלשון העמוקה ביותר".  כמה שנים אחרי הופעת היטלר התאבד.  גם בתחום היהודי והציוני נתבשמתי מפעילות גדולה.  כתוצאה של המלחמה השתכנו בה יהודים רבים, יוצאי מזרח אירופה.  הרב הראשי פרופ' צבי פרץ חיות, היה אדם בעל מידות תרומיות, נואם ומטיף מצויין, שהעמיק את ההסברה הציונית – רועה נאמן בקהילתו.  טיהר את ה"טמפל" מרוח הטמיעה,  והנהיג שוב את התפילות למען ציון, שנמחקו קודם.  הוא הרצה בפדגוגיון העברי על המקרא ושמעתי כמה מהרצאותיו, כדרך ששמעתי הרצאותיו של צבי דיזנדרוק על הפילוסופיה היהודית בימי הביניים.  וכן דר בה הסופר אהרן קמינא, שאמנם לא היה ציוני שלם, אך ידיו רב לו בספרות העברית.

לקהילת וינה היתה ספריה עשירה ומסודרת, ביחוד בחכמת היהדות ובספרות העברית.  היו בה חדרי עיון וקריאה מתוקנים יפה.  לעתים קרובות הייתי נהנה מאוצרותיה.  אחד הדברים ראוי לציון. עוד בימי נערותי, כששהיתי אצל סבא בקורולובקה, התוודעתי למשכיל אחד שהיו לו ספרים הרבה מימי ההשכלה, שמביניהם נתחבבו עלי במיוחד תרגומיו של יע"ס (זלקינסון) לשכספיר.  כשהתחלתי לחקור אותו, נודע לי,  שתרגם גם ספר בפרוזה ושמו "סוד הישועה":  הספר עצמו לא היה בין הספרים שהוצעו לקוראים, מפני שהיה כתוב ברוח מיסיונרית, אולם השגתי אותו ורשמתי לי את שעריו ותוכנו.  לימים, כשכתבתי מונוגראפיה על זלקינסון, וזה היה בימי מלחמת העולם השניה, לא יכולתי להשיג את הספר הזה והסתפקתי ברשימות שרשמתי בשעתו בספריית הקהילה.  כתום המלחמה קיבלתי אותו בדרך מקרה והכללתי דברי עליו וקטעי תרגום לדוגמה – במהדורה החדשה הכלולה בספרי.

במועצת עיריית וינה, שהיתה בשליטתם היציבה של הסוציאלדימוקראטים, ולפיכך כינוה בשם "וינה האדומה", היו שלושה ציונים (ד'"ר יעקב ארליך, ד"ר ברונו פולאק, וד"ר ליאופולד פלאשקס),  גם בבית הנבחרים היה ציר יהודי, הלא הוא המנהיג הציוני הידוע רוברט  שטריקר.  הם נלחמו בהתבוללות, שכמה מנהיגים יהודים בקהילה ומחוצה לה, וכן מומרים ומומרים-למחצה ממפלגת  הסוציאלדימוקראטים, דגלו בה ואף הגשימו אותה.  האנטישמיות בווינה היתה מן הוותיקות באירופה וחלק גדול מן הפעילות היהודית והציונית היה מוקדש להדיפתה של האנטישמיות האידיאולוגית והמעשית.  בתחום זה מילא תפקיד גדול העיתון הציוני "ווינער מורגנצייטונג", שרוברט שטריקר היה אחראי לעריכתו ורוברט וולטש היה מזכיר המערכת, לפני שעבר לברלין להיות העורך הראשי של ה"יודישה רונדשאו".  היה גם שבועון ציוני רשמי ושמו "יידישה צייטונג", שמאיר הֶניש היה עורכו, אולם זה נדחק לבסוף על ידי העיתון היומי וקיומו נתבטל.  התנועה הסוציאליסטית באוסטריה השפיעה אותה שעה עלי מאד.  וראוי לומר בה משהו. 

הסוציאלדימוקראטים, שראשיהם היו יהודים, לא היטיבו הרבה לענין היהודי.  אוטו באואר כָפר להלכה בקיומו הלאומי של העם היהודי והתנכר לציונות.  וגם מאכס אדלר לא הודה בו בפה מלא.  אולם זכותה של הסוציאלדימוקראטיה האוסטרית בכך, שנלחמה עם הכוחות הפאשיסטים ויצרה אסכולה רעיונית בתנועת הפועלים, הנודעת בשם "אוסטרו-מארכסיזם".  זו פיתחה את המרכסיזם ונתנה לו פירוש חיוני יותר.  היא חתרה להתאים את תורת מארכס אל התופעות החברתיות, הכלכליות והמדיניות של ההווה.  היא הגדירה את עצמה כנגד הבולשביזם והריביזיוניזם כאחד, להלכה ולמעשה; החשיבה את ערכם של תיקונים חברתיים במשטר הקאפיטאליסטי תוך שמירה  על הרוח המהפכנית של הפרולטריון; הדגישה את המומנט המוסרי שבסוציאליזם ואת ערכו של הרצון בשינוי סדרי החיים.  עיריית וינה עשתה רבות בתחום החינוך, השיכון, העזרה הסוציאלית ושיפור שירותי העיר.  היא יצרה את ה"שוצבונד", שהיה חיל-מגן, ותנופה כנגד הפאשיזם ומזימותיו.

קארל רֶנֶר, שהיה קאנצלר הרפובליקה האוסטרית בשנת 1918/20, פיתח בימי המאבק של המיעוטים הלאומיים במונארכיה האוסטרית-הונגארית למען עצמאות לאומית, תורה מיוחדת.  הוא הציע מתן אבטונומיה לאומית-תרבותית פרסונאלית בשביל מיעוטים שאינם מרוכזים בשטח אחד.  בתיאוריה זו נסתייעו גם האבטונומיסטים היהודים והמפלגות המתנגדות לציונות ברוסיה ובפולין.

*

מרכז החלוץ בווינה, שגם אני נמניתי עם חבריו, בא בדברים עם אגודות הפועלים בווינה ובעזרתן נכנסו חברי הקיבוץ לעבודה חקלאית באינצֶרסדורף ובמקומות אחרים והמתינה לסרטיפיקטים.  קבוצת "המשולש", שבימים הראשונים לשהותה בווינה, היתה שייכת לקיבוץ העליה המאוחד,  נפרדה ממנו וחזרה להתקיים קיום נפרד, ועלתה לארץ ישראל כיחידה שלמה לעצמה. 

בועידת "החלוץ" האוסטרי, שנתקיימה בווינה בתרפ"ה, הרציתי על תכנית הפעולה התרבותית,  שבה אמרתי, כי חלוצי אוסטריה שחינוכם היהודי לקוי הוא לעומת זה של חלוצי גאליציה ופולין, חייבים ללמוד את תורת היהדות ולהכיר את ספרותה וערכי חייה. "החלוץ צריך להיות יורש האומה ותרבותה ומן הדין שידע מה הוא אומר לרשת וכיצד הוא רוצה להמשיך ביצירה זו" – סיימתי את הרצאתי.  ההרצאה עוררה ויכוח וניכר היה שקלעתי אל המטרה.  בועידה זו נבחרתי חבר המרכז, אף על פי שעוד לפני הועידה כבר הייתי פעיל בו.  בועידה זו הצטרפה תנועת-הנוער "בלוי-ווייס" להסתדרות "החלוץ" ובאי-כוחם נכנסו לועד המרכזי.  ברשימה שכתבתי על כך ושנתפרסמה בי"א בתמוז תרפ"ה, ב"העתיד", עיתון "החלוץ", שהופיע בווארשה בעריכת דב שטוק, אני מתאר את אופיו של "בלוי[3]-ווייס" בכלל, בזו הלשון: "אנשי ה"בלוי-ווייס" הם נטולים לא רק מן היהדות אלא גם מן היהודים.  כל המנהגים, המידות והנימוסין שלנו, שתקופות רבות לא יכולנו להסבירן ולתפסם בצורות-מחשבה של אומות-העולם, החלו פתאום להיתרגם.  המושג "שבת", שמתוך ספציפיות מובנו חשבנו, שאי אפשר להעתיקו לשום שפה ולשון, אצלם הוא מקבל את  המשמעות SAMSTAG.  "SAMSTAG WIRD NICHT AMTIERT" (בשבת אין עובדים במשרד) אומר בחור בעל גומות-חן.  חג-השבועות, שהוראותו לא יבין כל מי שאינו מהול, משום שאינו בקיא ב"ספירה", ואינו אומר "שבע שבתות תמימות תהיינה", אצלם קוראים לו PEINGSTEN וכו' וכו'.  האתמוספירה היא חסרת צבע יהדותי.  אולם יש בכל זאת יחידים, והם לא מועטים, שרואים את "התוהו לא דרך" שהלכו בו חבריהם ומשתדלים להחלץ מתוכו.  במובן זה מצטיין ה"בלוי-ווייס" בווינה לטובה משאר חבריהם".

בראשו של מרכז זה עמד ליאו קאופמן, שהסב אחר כך את שמו לקדמן.  הוא כבר היה חבר בתל-יוסף, ובא לוינה כשליח של ההסתדרות ו"החלוץ".  הוא היה יהודי גרמני מובהק, התמצא יפה מאד בהוויתה של וינה והיה מקובל מאד בחוגי האינטליגנציה ובחוגי השלטונות.  היתה לו משפחה גדולה וביקרתי בביתו כמה פעמים.  הוא קירבני וסייע לי בפעולתי במרכז החלוץ, שכן מצא בי מה שהיה חסר בו:  ידיעה בלשון העברית ובתרבותה.  גם בסניף ההתאחדות המקומי הייתי מרצה בגרמנית.  בסוף הקיץ של שנת תרפ"ה נתקיימה ועידת ההתאחדות העולמית, לקראת הקונגרס הציוני הי"ד, שבו הייתי סַדרן.  בועידה זו נבחרתי למזכיר העברי (היה גם מזכיר לרישום בגרמנית) וישבתי על הבמה ורשמתי את הפרוטוקול לא רק במחברת אלא גם בלבי.  זה היה בשבילי קורס מזורז להכרת אישי "הפועל הצעיר", שבאו מא"י להשתתף בועידה ובקונגרס.  בעינים חוקרות תהיתי בקנקנם,  בדקתי דיבורם והילוכם של אלה, שעד כה רק חזיתי אותם בדמיוני מרחוק, ועתה נראו לי בממשותם כמגשימי חלומותי.

 

אנו מפליגים ארצה

סוף סוף נתקבלו הסרטיפיקטים, נסענו לטרייאֶסט ושם עלינו על אוניית-משא "צילה" והפלגנו שבעה-עשר יום בים, מפני שהאונייה עשתה חניות רבות לשם פריקה וטעינה.  כמעט בכל חנייה ירדנו וסיירנו במקום והשבענו את עינינו במראות-נוף, בטיפוסי אדם שונים ובבניני-נוי מרהיבים.  בוונציה, עיר התעלות והגונדולות והגשרים, הצטלמנו בככר היונים המפורסמת.  כשהגענו לאלכסנדריה של מצרים כבר התחלנו לחוש את הקירבה לא"י: ערבים, תנועת עולים, שלטון הלשון הערבית, צעקות והמולה רבה.

אחרי 17 ימי טלטולי-ים וחניות-יבשת עגנה ביום 29.10.1925 האניה "צילה" בחוף יפו ורגלי דרכו על אדמת המולדת.  צעקותיהם של הספנים הערביים, התנהגותם הגסה כלפי העולים וחטיפת המטען והטלתו לסירה, עשו רושם רע ביותר, אך לא יכלו לעמעם כהוא-זה את האור הפנימי והחיצוני שזרח עלי בהגיעי אל הארץ.  גם המפס"ים, שקידמו את פנינו בסיסמתם: נייע קרבנות! כלומר, קרבנות חדשים באו, לא קלקלו את מצב רוחי.  היה זה יום יפה בשילהי קיץ, שלא אשכחנו לעולם.  לא היתה כל מחיצה ביני ובין הארץ ויושביה.  דיברתי עברית, הכרתי את בעיות הארץ, ונכנסתי לתל-אביב כמי שנכנס לביתו.  אבל הייתי נפעם מאד וציננתי את חום-לבי בכוס-גאזוז ראשונה ששתיתי יחד עם חברי, שהחרישו כמוני כל הזמן.  בין הבאים לקבל אותנו מטעם "הפועל הצעיר" היה בנימין וֶסט, ששימש אז מזכיר המפלגה.  כן היה מינהג המפלגות אז, לשלוח באי-כוחן לנמל לקראת כל אוניה באה ולקשור עם העולים קשרים ראשונים.  הואיל וקבוצת "המשולש" היתה ידועה כקרובה ל "הפועל הצעיר", לא ניגשו אלינו נציגי מפלגה אחרת.

כמה מחברי קיבוץ "המשולש", שעלו ארצה כמה שבועות קודם לכן, נצטרפו שוב אלינו וכך היינו חטיבה קטנה ושלמה.  תחילה נשלחנו לבנימינה, ועבדנו בעבודות שונות,  כעבור ימים מועטים, נסענו לפתח-תקוה ותקענו כמה אוהלים קטנים ואוהל אחד גדול בעמק שומם, שכינינו אותו בשם "עמק השֶׁבע", על שום שבע הקבוצות שקנו להן שביתה באותו עמק.

*

עם עלייתי לארץ ישראל תם ונשלם פרק של עשרים שנות חיי הראשונות.  חשתי בכל הווייתי, שאלו היו הכנה ופרוזדור לחיי העיקריים, המעותדים לי בארץ.  תוך שכרון של התגשמות חזון-טיפוחים מרהיב, תהיתי תהיות הרבה על מעמדי החדש.  תעלומות גדולות בצבצו ועלו על לבי ומוחי.  עם כל ידיעתי, שעלי להיות פועל עברי וחבר בקבוצה, לא פסקו הרהורים בקרבי, שאני עומד עדיין לפני פרשת-דרכים, העתידה להעסיק אותי הרבה.  ואמנם, כל מה שאירע בעולמי בארץ אחר כך אִמֵת תחושת עירנות זו, ועל כך יסופר בפרקי קורותי הבאים.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* ספר זה יצא לאור בשנת תשי"ב על ידי אגודת הסופרים ליד "דביר", בעריכתי ובהקדמתי.

* נכדתו, אירמה קאנפר (החליפה מ' בנון), היא משוררת בצרפת, שכבר הוציאה כמה ספרי שירה בצרפתית.

[1] הערת פב"י: כך כתוב במקור

  [2] הערת פב"י: במקור – דאָךּ

[3] הערת פב"י: במקור מודפס "בלו-ווייס"