_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אישים מן המקרא

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

הקדמה

כל דור קורא בתנ"ך:  כל דור חייב לקרוא בתנ"ך כי זהו ספר האדם, הספר הנצחי.  טעם ספרותי בא וטעם ספרותי הולך, אך הטעם שחש הקורא בתנ"ך לעולם יעמוד, לא יפוג ולא יימר.  אופנה זורחת ואופנה שוקעת — וספרי המקרא יהיו מושכים תמיד כמים את מעודני-התרבות ואת פשוטי-העם.  במחיצתם יתעלו כוהנים והדיוטות, אנשי-דת ושוחרי חירות-המחשבה.

אולם כל דור חייב לקרוא בתנ"ך כרוחו וכהבנתו.  וחלילה לו לשים את מוחו ואת לבו בסד של פירושים, שאינם ילידי הצורך הנפשי ולא מקרבו יצאו.  שיבתנו לארץ-ישראל חוללה בנו תמורות רבות, ואחת מהן — זיקה חדשה לתנ"ך והבנתו כפשוטו.  לא הכל כבר ברור:  עדיין שרויים פסוקים ועובדות רבים בערפל.  אך הגישה היסודית החדשה הולכת ומתגבשת.

 

בדרכים הרבה מתגלית חכמת-החיים ואמנות-העיצוב של המקרא:  בנבואה, בתוכחה, בנחמה, בחוקים, בסיפור, באפיסודה, בהשמטה, ברמז ובכיוצא בהם.  אולם דומה, שצינור השפע הראשי ניתן בידי האישים, שחיתוך-דמותם נעשה ביד-אמנים ובהשראה שאין למעלה הימנה.  האבות והאימהות, השופטים והמלכים, הנביאים וגיבורי-המלחמה, התמימים והצדיקים — עוברים לפנינו בקומתם ובצביונם כבני-אדם.  אין האמן המקראי מעלים ממנו את גדולתם ולא את חולשתם, ואין הוא משתדל להראותם לנו כשלמים ומושלמים, אלא כילודי-אשה, השרויים במתיחות מתמדת בין החטא והנפילה, בין החרטה וההתנצלות.

המסות הללו על אישים במקרא, התרחקו מן הדרש ומן הסוד, ונעות במסילת הפשט, שכן הוצאת המקראות מידי פשוטם אינה נראית למחברם כלל ועיקר;  להיפך:  סכנה בה לדור, שאינו גורס זיקה כזאת לתנ"ך.  וכשם שהתרחקו מן הדרש, המעקם את הכתובים, כך התרחקו מאותה סוגיה של ביקורת-המקרא, שאף היא מעקמת את הכתובים.  אלא בעוד שהדרש עושה זאת באיזמל חד ובאהבה רבה לכל אות ולכל תג, עושה האחרונה בגרזן קהה ובחוסר דרך-ארץ.

אולם נקיטת דרך הפשט אין משמעה אדיקות בפרשנות מילולית.  יוצרי המקרא היו אמנים-של-מעלה, שהלך-נפש להם ושאר-רוח, והם ידעו את סוד ההבלעה וההרמזה.  הם לא נתכוונו לומר דברים עד תומם, ומלכתחילה הניחו לקורא ולשומע בקעה להתגדר בה.  לפיכך הקורא בתנ"ך בלא שיתוף דמיונו ובלא משנה-חיים, לא יראה סימן ברכה.

מיצוי הפשט והארתו, זהו כל חפצו של המחבר;  לא השתעבדות לפסוקים יבשים, אך גם לא טיסה על כנפי הדרוש, אלא תחושת טל-היצירה ותפארת-האמנות, החופפת על כל חיתוך דיבור ועל כל תיאור דמות במקרא.  האישים בתנ"ך הם אישי-מופת, ברוממותם ובקטנותם, בעלייתם ובירידתם.  ואף-על-פי שהם ילידי מציאות מסויימת, אינם אסירי-אדמה ואינם צמודי-תקופה, אלא מופקעים ממקומם ומזמנם ומשמשים בבואה לטופסי המין האנושי בכל הדורות.  ושפת התיאור אף היא פשוטה ונשגבה כאחת, כדרך שאמרו קדמונינו:  דיברה תורה בלשון בני-אדם.

י. כ.

 

שלושה אבות

אברהם

יצחק

יעקב

שלושת האבות, שכמעט כל ספר בראשית מוקדש לתיאור קורותיהם ומפעליהם, אפילו לא נוציא אותם מידי פשוטם, אלא נצרף קו לקו כפי שהם משורטטים ונתונים לפנינו — הם מכלול-תפארת של דמויות ראשונות בזמן ובמעלה.  הם עוּצבו בגבורה, בשלימות ובהוד-קדוּמים.  הסגולות המנוגדות אשר בנפש כל אחד מהם, והפרשי-האופי שבין האב, הבן והנכד, נחקקו עדי-עד ביד אמן אלוהי.   הכל תם ונשלם בהם.  השלילה והחיוב, הטוב והרע, החכמה והערמה, הנאמנות והעקבה, התפילה והמלחמה, הקרבן וההיסוּס, התאוה וכיבוּשה, כולם בכללוּתם ובפירוטם מסוּפרים בדקות ובהבלטה.  כל מלה – ציוּר, כל פסוק — מאורע.  דומה, חיבה יתירה היתה נודעת לשלוש דמויות אלו מצד היוצר, והוּא שיקע בהן מרבית-יכלתו וכוח-דמיונו.  הרבה דמויוּת בתנ"ך, וכמעט כולן גלופות יפה ונעשו אבות או אימהות לדורות הבאים.  ברם, לא כוּלן זכוּ לאבהוּת או לאימהוּת המובנת מאליה, הנובעת מקלסתר פניהן, מטיב מעשיהן ואופין ממש.  יש ביניהן כאלוּ —ּ והן אינן מועטות — שהאגדה פירכסה אותן ואפילו שינתה את טעמן ומראן, ורק בזכוּת נופך זה או שינויי-פרצוף אלה נעשו דמוּיות-מופת ודיוקנאות-אב.  מה היה, למשל, אליהו, אילולא האגדה?  ודויד מלך ישראל, או רחל אימנו, כלום לא הוצאו מידי פשוטם בהמשך הדורות?  התנ"ך עצמו אינו מגלם בהם מה שאנו מרגישים ומייחסים להווייתם עכשיו.  יש שהדורות הבאים גילגלו דמות בהיפוכה, והיא חיה וקיימת דווקא בגילגוּלה.  אליהוּ הקנוא והנוקם מצטייר בנפשנו כאיש הבשורה, הרחמים והגאולה.  מה שאין כן שלושת האבות.  אברהם, יצחק ויעקב — אבות הם על-פי שורש נפשם והווייתם.  כל אחד הוא בחינת בריאה שלמה, שקומתה וצביונה יצאו משוּכללים מלפני היוצר הראשון.  כל מה שהוסיפוּ עליהם האחרונים — והם הוסיפו עליהם הרבה דברים של יופי ושל אמת פסיכולוגית — איננו אלא מעין כפתורים ופרחים, שמקשטים את הפסל או את הבניין;  אך העיקר, גופו של החומר ונפשו, כבר מוּכנים ועומדים במלוא שיעוּרם.  התנ"ך לא הצניע את חולשותיהם של האבות ולא עיקם את האותיות בשעה שסיפר עליהם.  אף אנו נלך בעיקבותיו.

 

אברהם

א

הורתו, לידתו וגידולו מובלעים בתוך פרשת-יוחסין לא-קטנה.  רק שניים-שלושה פסוּקים ביוגרפיים יבשים מספרים על התקופה שלפני התגלות האלוהים אליו.  משום-מה לא החשיב המחבר את שנות ההכנה האלוּ, וכאילו הזדרז מאוד להגיע אל 'עצם העניין'.  אולם האגדה, שזו דרכה להתגדר באותה בקעה שהכתוב הניח אותה באפילה, מצאה לה שעת-כושר רצוּיה להשלים מן הדמיון מה שהחסיר הסיפור הריאליסטי.  ויפה השלימה.  לפי כל חוקי הנפש וההתרחשוּת השלמה.  אילמלי היה היוצר בעצמו מתאר את שנות-עלומיו של אברהם, היה ודאי גם הוא מוליך ומביא את מכחולו באותה מסילת-קווים.  חוש דק לחש לה לאגדה, לתארו כילד שנולד בתוך סביבה חסרת-אלוהים ונעדרת-חירות.  אברהם היה ניגוד חי למשפחתו, לאחיו ולאביו.  הוא לא למד תורת אל חי מפי סביבה זו.  המסורת שקיבל ממנה, היתה רחוקה מהכרתו מאוד מאוד.  מעצמו, מתוך מצוּלת נפשו והגוּתו, הגיע לידי הכרותיו, וכך לשון המדרש:

"אמר ר' שמעון בן יוחאי:  אברהם אבינו — אב לא לימדו ורב לא היה לו.  ומהיכן למד את התורה?  אלא זימן לו הקדוש-ברוך-הוא שתי כליותיו כעין שני כדים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כל הלילה".

גורל כזה הולם יפה את מי שעתיד להיות אב-המון-גויים.  הוא היה, בעצם, הראשון, שהכרת-האלוהים שלו נקנתה לו ביגיעת-רוח ובהגוּת-לב.  הוּא היה החוצב והמחצב.  אדם הראשון שמלפני החטא הן היה כאחד המלאכים, שהטוב והרע, האלוהים והשטן שרויים במחיצתו בלי להינזק.  בתקופה זו, טרם היה ראוי לשם אדם, שמשמעו:  בשר-ודם הנאבק עם יצרים וכוחות, עם אפילה ותהומות, והוא מנצח או נופל.  ואילו בתקופה שלאחר החטא שוּב אנוּ רואים אותו עוסק ביישובו של עולם ומקיים את קללתו הרובצת עליו:  בזיעת אפיך תאכל לחם.  אף אצל נוח אין אנו מוצאים סימני היאבקות לשם אמונה והכרת-אלוהים.  הדו-שיח שבינו לבין אלוהים הוא בדרך כלל מעשי.  נוח היה איש צדיק תמים, את האלוהים התהלך נוח;  כלומר:  או שהיה סבור שכבר נמסרו לו סודות האלוהות כדרך הצדיקים התמימים, או שדימה שאין בכלל סודות כאלה.  והאגדה לא מנעה את ההדגשה העוקצנית, כי בדורותיו היה צדיק.  וכן אמרו עליו:  "נוח, שכוחו רע היה".  שלא כאברהם, "שהיה כוחו יפה".  אברהם קנה את עולמו הרוחני בדמים, בנסיונות קשים ונועזים, נפל וקם, קם ונפל.  הוא היה כל ימי חייו בבחינת לומד מעצמו.  שום משטר לא היה קבוּע ומקוּדש בעיניו.  לא בשבתו בארץ-אבותיו בחרן, ולא בהיותו ערירי, ולא בהיוולד לו בן מן האַמה, ולא בלדת לו שרה את יצחק.  הוא היה מסוּגל להפקיע את עצמו מכל מעמד ומכל קבע, אם רק הרגיש בכך צורך עליון וצו היעוּד.  בתוך הנדוּדים האלה היה דבר אחד קבוע ויציב:  המטרה שהציב לעצמו, או שהוצבה לו ע"י קול האלוהים שבליבו.  בין שהיה בחרן ובין במצרים או בארץ כנען, לעולם לא הסיח דעתו מתעודתו ומהשלמת הכרת-האלוהים שלו.  בתוך עולם-התוהו של ריבוי אלילים ואמונות תפלות ועבודת-גילולים, נשא הוא את כתר המלכוּת של אל יחיד, שאם כי היה אל אינטימי, המשים עצמו פטרון למשפחה ולעתידה, מכל מקום היה צרוף מן הגסות שבאלילות.  אברהם בא במגע עם האלוהים כמקורב  אל השר שלו.  "ואברהם עומד לפני ד' ", מספר הכתוב.  אף-על-פי-כן מצויים סמלים ומסתורין, המורים על התאצלות היחס שבין אברהם לאלוהיו.  "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו".  אין זה עוד שיח-ושיג פשוט בין הנברא לבוראו, אלא חזון וקבלת השראה נבוּאית באמצעות "יד ד' ".  שוב אין כאן דיבור חפשי וחילופי דיעות ורצון, אלא העליון מראה והתחתון רואה, הבורא גוזר והנברא מקבל ברטט ובזיע.  תחומין יש כאן, והבדלה גדולה בין יצור ליוצרו.  משום כך אין אברהם מנסה לשאת ולתת עם הכביכול כדי להמתיק את דין השיעבוד, העתיד להימשך ארבע מאות שנה, אעפ"י שהדעת נותנת כי היה כאן מקום לתרעומת ולתפילה.  הן הזרע, שעוד לא בא לעולם, תם יותר וחף-מפשע יותר מאנשי סדום הרעים והחטאים, שאברהם ראה חובה לעצמו לבקש רחמים עליהם.  משום שאז — בעניין סדום – לא היו היחסים צרופים עדיין, והאלוהים ניגש אל אברהם להימלך בדעתו כבדעת בן-ברית נאמן.  "וד' אמר:  המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?"  ואילו החזות הקשה על שיעבוּד זרע אברהם נודעה לו בגזירה עליונה, כגורל שאין להימנע ממנו.

כך אנו רואים את אברהם שוקד להגיע לידי דמות מזוקקת של יהסי-גומלין בינו לבין האלוהים.  פעם הוא זוכה להארה עליונה ממש, ופעם אחרת הוא חוזר אל תמונת-היחסים הפשוטה והמקוּבלת בסביבתו.  דוֹק ותמצא עוד דבר:  בשעה שהפוּרענוּת נגזרה על זרים, על אנשי סדום, מצא עוז בליבו לבקש רחמים עליהם בגלל עשרת הצדיקים שנמצאים, אולי, בתוכם;  אך מששמע על הצרה העתידה לבוא על בניו, חלשה דעתו, "ואימה חשיכה גדולה נופלת עליו".  מכאן אתה למד, שקל יותר לאדם להתפלל על חבירו מלהתפלל על עצמו.

 

ב

מחבר הפרשיות "לך לך", וּ"וירא" השכיל לצור את צוּרתו של אברהם לכל פרטיה, ולא הכחיד דבר תחת לשונו.  הוא הבליט כל מה שיש בו משום אופי, יופי ודופי, פאר ואפר.  כל חטיבה מעידה על תהילה או על תהלה.  אברהם יוצא מתחת ידי המחבר מוּבהק במעלות ובחסרונות.

בעל אמונה הוּא אברהם, אמוּנה למופת, אמוּנה ללא תנאי.  עד מאה שנה פיטם אותו הקדוש-ברוך-הוא בהבטחות:  בבן מובטח, בארץ מוּבטחת וברכוש מוּבטח, מאה שנה התקין את עצמו למילוּי יעוּדו.  ואילוּ היה נאמר לו, שעליו להמתין עד שנת המאה שלו ואחר-כך יזכה לקיום ההבטחה, לא היה הרע גדול כל-כך;  ברם, שום מועד לא נקבע לו, חוץ מן השנה האחרונה שלפני לידת יצחק.  והלוא הדעת נותנת, שתקופה ארוכה כזאת, שבה חולפים העלומים וימי הגבוּרה וּבאים ימי תשישוּת, דרכה להפיג את אורך-הרוּח ולהביא במקומו קוצר-רוח ואי-אמונה.  מה שאירע באמת לשרה, שצחקה בקרבה ואמרה:  "אחרי בלותי היתה לי עדנה, ואדוני זקן".  אך אברהם התמיד באמונתו, ובאורך-רוח ציפה למילוי ההבטחה, ואם גם בסוף ימיו.

ברם, בצד תכונת האמונה נבלטת גם שעה של ספיקות וירידה מן המדרגה.  כשהוציא אותו הקדוש-ברוך-הוא החוצה ואמר לו להביט השמיימה ולספור הכוכבים הרבים, להודיעו כי כה יהיה זרעו אשר יירש את הארץ — לא האמין לו, אלא שאל:  "אדוני יהוה!  במה אדע כי אירשנה?"  ע"י כך נהפכה החזות למין משא-ומתן על פרטי חוזה, שהצדדים באים על החתום בראיות ובמופתים.  ואמנם הרגישו הקדמונים בפגם זה ודרשו עליו רבות.

בעל רחמים הוא אברהם, רחמים רחבים, רחמי-עולם, שאינם מבדילים בין קרוב לרחוק.  בחלותו את פני האלוהים על סדום ועמורה, הביא את עצמו בסכנה גדולה:  התחיל בבקשת חנינה בזכות חמישים צדיקים, ובאחרונה נודע לו שאין אפילו עשרה, שאין אוּלי צדיק אחד.  בעצם הבקשה היה כלול חשד כלפי המקום, הרוצה לכלות את הצדיק עם הרשע ולא להפלות ביניהם.  דין הוא, שחושד בכשרים כזה לא יינקה.  אך הוא ערב את ליבו והתחנן על נפש סדום ועמורה.  נאום הסנגוריה על ערי-הרשע האלו מרהיב בפשטותו, בעומק ההרגשה האנושית וגם בחכמתו הדקה.  כאן מדבר איש, שחיי אדם יקרים לו מכבוד המקום, ובשעה שיש סכנת-נפשות אין חולקים כבוד אפילו לכביכול.

אולם הצד השני של מטבע הרחמים — האכזריות — אף הוא לא הוצנע ע"י מעצב דמותו של אברהם.  התנהגותו כלפי הגר ובנה אינה ממידת הרחמים כלל וכלל.  הנה לקח לו במצרים שפחה בשם הגר, נאמנה היתה השפחה ונשמעה לאדונה ולגבירתה.  באחד הימים רצתה שרה להסיר מעליה את חרפת העקרוּת, "ותקח את הגר המצרית ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה", והיא ילדה את ישמעאל.  אולם לשרה היה נדמה שהגר מזלזלת בה, וכאשר סיפרה את הדבר לאברם, השיב לה:  "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך".  ותענה שרי, ותברח מפניה".  ולאחר שנולד יצחק, השכים אברהם באחד הבקרים ושילח את הגר עם ילדה והם תעו במדבר.  והלוא ישמעאל היה סוף-סוף בנו בכורו והגר היתה פילגשו, ששרה רצתה להיבנות ממנה.  כל פרשת המאורעות האלה מוכיחה, שאין להסביר התנהגות זו בנימוסי המקום והזמן, הואיל והיא כולה מלאה מתיחות והיאבקות של הטוב והרע, החמלה והאכזריות.  המצוּקים ניצחו פשוט את האראלים;  ואברהם, האב של המון גויים ובעל התפיסה האלוהית הצרוּפה, נכנס להגיון של אינטריגה משפחתית קטנה ולקנאת אשתו — והכריע לצד האכזריות.

נאמן ומסור הוא אברהם.  נאמנותו ומסירותו עמדו במבחן האש.  שום נסיון לא החליש אותן.  כדי לכרות ברית עם אלוהים לא חס על גופו ועל בנו יחידו.  היה "בן תשעים ותשע שנה בהימולו בשר ערלתו", ולא היסס מלקיים את הצו הקשה הזה.  ולא עוד אלא שלקח "את ישמעאל בנו ואת כל ילידי-ביתו ואת כל מקנת-כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דיבר איתו אלוהים".  זאת לא היתה נאמנות על-תנאי, מין חוזה של 'תן וקח', ששני הצדדים שוקלים את השכר כנגד ההפסד, אלא התמכרוּת מוחלטת.  התמכרות זו ניכרת ביותר בשעה שאלוהים ניסה את אברהם ואמר לו לקחת את בנו יחידו, את יצחק האהוב, ולהעלותו לעולה על אחד ההרים.  מאה שנה ציפה ליצחק, אשר בו נתגלמו כל ההבטחה והיעוד, ולאחר שזכה לו צריך היה באחד הימים לשחטו ולשרפו בעצם ידיו.  ואעפ"י שאין ספק כי אל זה, אשר את קולו וציווּיו שמע אברהם בלבד באותה שעה, לא היה עדיין האל הצרוף, המואס בזבחי-בהמה וכל שכּן בזבחי אדם, ואעפ"י  שהקול הזה היה עדיין בת-קול של עובדי-אלילים, העוקדים בנים יחידים לפניהם — אין זה ממעט את דמות נאמנותו כלל ועיקר.  הוראינו לדעת, כי שום תביעה ושום קרבן לא היו מופרזים בשבילו כדי לשמור על הברית שנכרתה עימו.  ולא מתוך כפיה ואונס עשה מה שעשה;  כל הפרשה ההירואית הזאת שופעת שמחה של מצוה, ועם כל האכזריות המבצבצת מעצם המעשה והתיאור, אנו המומים מהזרם החשמלי של האמונה, הגורר גם אותנו אל מעגל הנסיון הנועז והכביר.

אלא שלא תמיד עומד אפילו אב כאברהם במדרגה כזו, והנה מתאר האמן האלוהי גם את הצד השני של המטבע:

 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ:  הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ:  אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.    אִמְרִי-נָא:  אֲחוֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ...

 

וכן כשבא לגרר, אמר אברהם אל שרה אשתו כי אחותו היא.  שתי פעמים השתמש, אפוא, בערמה שאינה נאה:  פעם אחת הערים על פרעה, ופעם שנית — על אבימלך.  והכל למען ייטב לו בעבורה.  אין זה כלל מן הצורך להוכיח עד כמה אין מעשה זה, שנעשה כולו על חשבון שרה אשתו, מעורר בנו הסכמה והרגשת טעם טוב.  ודאי היה שרוּי בסכנה, אך הלוא הצלתו הביאה את אשתו בסכנה.  ואם תאמר:  אברהם סמך על הנס, הן מן היושר היה שיצפה לנס אשר יציל אותו, ולא להעמיד את אשתו בסכנת חילול.  על כל פנים, קשה לנו להבין על שום מה רשאי היה אלוהים לנגע את פרעה נגעים גדולים ולאיים על אבימלך במיתה.  הן "בתום לבבם ובנקיון כפם עשו זאת".  אם היה מישהו ראוי לעונש, הלוא היה זה אברהם בכבודו ובעצמו, שלא ידע לשמור על נאמנותו ולבקש דרכים אחרות להצלת נפשו.

הוא הדין ביחסו ליצחק ולישמעאל.  אם לגורלו של יצחק דאג דאגה אבהית אמיתית והשביע את עבדו, זקן ביתו, המושל בכל אשר לו, שילך אל ארצו ואל מולדתו ויקח משם אשה ליצחק — הנה את ישמעאל עזב לגמרי לאנחות ושילח אותו ואת אימו בתיתו להם צידה קלה לדרך.  ישמעאל היה סוף-סוף בנו-בכורו וראשית-אונו, והיה זמן שחשב להיבנות ממנו ולעשותו נושא יעוּדו ועתידו!  יש בכך לא רק חסרון-חמלה, אלא גם כפיון-טובה לאם ולבנה.  איזה ניגוד יש בין מעשה זה לבין פרשת הכנסת-האורחים!  שם ראה שלושה אנשים ניצבים על ידו והוא רץ לקראתם, השתחווה לפניהם, האכילם והשקם ביד נדיבה, אף נתן להם מקום לנוח;  ואילו כאן נעשה פתאום המקום צר, ולא יכול היה להקצות להגר ולבנה קרן-זווית בין "ילידי ביתו ומקנת כספו", שלא היו, כפי הנראה, מעטים.  מה מרהיב משחק-הפכים זה, ומה אנושי הוא.

אין זה מן המיותר להבליט גם את תכונת אברהם כרודף-שלום, בשעה שהיה ריב בין רועי מקנה-לוט ובין רועי מקנה-אברהם.  "אנשים אחים אנחנו", אמר אברהם ללוט, "ולמה תהי מריבה בינינו, הלוא כל הארץ לפניך, היפרד-נא מעלי..."  הוא ידע ליישב סיכסוכים גם בין אנשים שאינם אחים, כגון מריבת הבארות בינו לבין אנשי אבימלך, מלך גרר.

 

ג

דמות-אב נלבבת, רבת-אור וּמורכבת-ניגודים היא דמוּתו של אברהם.  גדולתו באנושיותו, בסגולות האדם שבה, בהיאבקויותיה ובכשלונותיה.  אב איתן כזה, סוכך כפיו על דורות.  היטיבו בעלי-האגדה להמשילו לשיפעת-קוריים, הסובלת דורות שלפניו ודורות שלאחריו.  בו נתגבשו מעלות ומגרעות של מין האדם.  וכשם שהיו בו שרידי עשבים רעים, כך נבלטו בו נבטים למידות ולתפארת אנושית עד סוף הדורות.  אין כמעט יתרון וחסרון שלא נרמזו בחייו ובנפשו.  אם האדם הראשון היה אדם קדמון, שמשתקפות בו הפראות, הנחת והטרגדיה הפרימיטיבית, אברהם הוא האב הקדמון, שכל מסכת השאלות, היגון והששון, האהבה והקנאה, הנאמנות והערמה, הענקת-זכויות וקיפוח-זכויות, כבר גלומים בו והם מפרכסים ובאים לידי גילוי בחיי המציאות.  הוא מסמל גם את הדאגה לבנים, לדורות הבאים.  אין זאת דאגה קטנה למעט נחת משפחתית, אלא שקידה על העתיד הרחוק, טיפוח הגזע וצפיה בעינו של העולם-הבא.  זוהי הדמות הראשונה של איש-היעוּד, המטיל על עצמו תעודה נשגבה ומורכבת מתוך בחירה חפשית.  הדעת והמכאוב הם כאן המניעים הראשיים.  ההתרחשות היא דרמטית, מתוך מתיחות בין תקוה ואכזבה, מסה ומבחן, ירידה ועליה.  אברהם היה נפעם ונרגש תמיד ע"י אי-מנוּחה וצמאוֹן.   פרשת "לך לך" לא היתה רק מסע גיאוגרפי, שנתבטא בהעתק אוהלים ובעקירת מקום-מגורים, אלא זאת היתה גם משא-נפש, הרגשת-חיים.  האקלים שלו היה התמורה, הביקוש התמידי, ראיית-אלוהים בדמות חדשה, אם גם מתוך יחס אחד.  שום נכסים, שום רכוש אנושי ודומם, שום צער-טילטולים, לא נחשבו בעיניו.  כשניעורה התחושה וכשהגיעה השעה לשנות מקום, להקל מן הכבוּדה או לשקוד על מילוי היעוּד — לא נשתהה ולא פסח על הסעיפים, אלא עשה בעוז ובלבב שלם מה שמצא לראוּי.  כי הוא נשא בקרבו מטען גדול של התהווּת תמידית, של תבניות-עולמות גדולות ומופלאות.  הוא היה מוכן ומזומן תמיד לגילגול חדש, להתחדשות, להאפסת היש ולבריאת יש מעוּלה מן הקודם.  המופתיות שבו, הדוגמאיות או האבהוּת, לא היו העמדת-פנים והשתדלות מעושה, אלא דמות-דיוקנו, שורש-נפשו וצביון-עצמיותו.  הרוח שבו היא שהעלתו על שיא ההיסטוריה, על במתי חיי-העולם.  וממנו השקיף ונשקף עד סוף כל הדורות.  כך נתקיימה בו הבטחת אלוהים:  "והיה ברכה";  "ונברכו בך כל משפחות האדמה".  אברהם הוא אבינו לא בגלל היותו ראשון בזמן ובמקום, אלא בזכות הרּח, החכמה ואש הדעת והמכאוב שעיטרוהו כצינה של חסד.  אולם לא חסד-אלוהים בלבד היו אלה, אלא הישגים ילידי מאמצים.  כל אבן יקרה של תכונת-נפש נלטשה ושוּבצה בכתרו ביגיעת-רוח מרובה.  הוא מילא את הפגימות במו-ידיו.  ואף בזה הוא אב ומורה-דרך לכל הדורות.

    

יצחק

א

     אף-על-פי שהאגדה מספרת, כי קלסתר-פניו של יצחק היה דומה לשל אברהם, אין גירסה זו מתקבלת על דעתנו מבחינת צוּרתו הרוחנית.  אנחנו קוראים ושונים ומשלשים באותן הפרשיות, העוסקות ביצחק ובתולדותיו, ואיננו מוצאים צד של דמיון כל-עיקר.  יתר על כן, אפילו אותם ה'אכין' וה'רקין', הרמזים והסמלים שבתיאור-חייו, המשמשים חומר מדרש בידי האגדה, אינם מגרים ואין בהם כדי לעורר את כוח-המדמה.  פרט לשניים-שלושה קווים, שאפשר לראותם כתחנות-עילוּי לחיי יצחק, אין כל צידוק לאותה השגה ולאותו קידוש של דמותו, שהיו מקובלים בכל הדורות.  לפיכך עניה היא מסכת יצחק שנארגה בידי בעלי-האגדה, ואין בה לא מן התפארת ולא מן החריפות.  הם טורחים מאוד לטהר אותו מכל רבב ולהעמיק את משמעות תולדותיו ומעשיו, אך הבורא הראשון של דמותו אינו מסייע בידם...

בראשית חייו של יצחק אירע מאורע גדול.  אלוהים ניסה את אברהם אביו ואמר לו להעלות את בנו-יחידו לעולה, ויצחק לא הפריע את אביו מלמלא את שליחותו והסכים להיות קרבן-אימים זה.  הוא היה, אפוא, שותף נאמן בקיום מצוות אלוהים, אם כי זה יכול היה לקפח את חייו.  ואעפ"י שפרשה זו מקמצת מאוד בסיפור התנהגותו של יצחק בשעה זו, ומעמידה במרכזה את אברהם, ואעפ"י שעצם הצורך לעקוד את יצחק ניתן להתפרש כאילו הוא סירב, או כחשש שמא יסרב, לתת צווארו למאכלת — אפשר גם לדרשה לשבח.  יש בכך לא רק כיבוד-אב עד זיבולא בתרייתא, אלא גם קבלת עול-מלכות-שמיים בידיעה ובאהבה מתוך מסירות-נפש.  האגדה מצאה בבקעה זו מקום להתגדר בה, וגם חיי ישראל המאוחרים שרויים בסימן זה.  היתה זאת הרגשת הדורות, כי לא מאורע רגיל אירע כאן, אלא עלילה כבירה התרחשה במשך שעה קלה;  שבמידה שיש מקום לשכר ועונש, מן הראוּי שצאצאיו וצאצאי-צאצאיו ייפקדו לטובה בגלל מעשה רב זה של אביהם הקדום.  פרשת-העקידה מרהיבה בלי ספק את הלב ומרעידה את הנפש.  היא מגלמת מופת נהדר ושגיא של הקרבה עצמית מרצון לשם שמיים.  בה טבוּע חותם אמת נפשית ומוסרית גדולה.

ברם, זה היה מאורע שאירע בראשית חייו, בעודנו נער רך ונלהב, בתקופה שההסכמה והסירוב באים מתוך שיעור מסויים של קלות-דעת, ואילו אחרי מאורע זה שוב איננו רואים כמעט שום חזיון ומעשה שאפשר לייחס להם משמעות עילאית, או תעודה נשגבה.  דומה, כי לאחר התמכרות זו נדלו מנפשו כל הכוחות ולא נשתיירו מהם אלא פירורים קטנים.  מכאן ואילך רואים אנו את יצחק כאילו הוא ניזון מאותה זכות-נעורים, וביחוד מזכות אביו הגדול.  הוא מביא, כביכול, לידי גוביינא את ההבטחות שניתנו לאברהם ולו מאת אלוהים.

יצחק לא הגיע לידי הכרת האלוהות מדעתו, הוא לא נאבק עם עצמו ועם אחרים בגלל אמונתו ותעודתו.  את הכל מצא מוכן לפניו, אפילו הסיפור הנלבב על הנערה, רבקה, המיועדת ליצחק, אינו מרבה לשתף את יצחק בעצם המעשה.  לא לו התרחש הנס.  לא הוא ניצב על עין המים לראות את בנות אנשי-העיר היוצאות לשאוב מים.  לא הוא ניחש סגולות נפשה של המזומנת לו, ולא בכוח חכמת-הפרצוף שלו הבחין אליעזר בשאירת-בשרו.  בידי זקן-בית-אברהם נעשה הדבר.  אין אפילו רמז על כך, שאברהם נמלך בדעתו של יצחק בנו בנוגע לעניין כה חשוב.  ליצחק עצמו הוקדשו בכל הסיפור שני הפסוקים בלבד:

 

וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֶת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה.   וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.

 

זאת ותו לא.  אברהם האב הירבה לחשוב על עתידו של בנו, אליעזר עבד אברהם הוציא את מחשבתו מן הכוח אל הפועל, ויצחק הביא את רבקה האוהלה ותהי לו לאשה.  והוא אז בן ארבעים שנה, כלומר, איש בימי הבינה, שאין זה מן המידה לשקוד על טובתו ועל עתידו שלא בידיעתו...

 

ב

פעמים אחדות נגלה אליו יהוה, אולם התגלות זו ליצחק אינה רבת-עלילה.  אין היא דו-שיח בין בחיר-אדם לבוראו, הבא לאחר מתיחות-נפש ועינויי-משאלות.  אלוהים מופיע אלינו כמדבר יחידי, כתובע מעשים, שהדיבור נתייחד עליהם באריכות בשעה אחרת ועם איש אחר.  אין אנו יודעים ולא כלום מה השיב יצחק לאלוהים, ואם בכלל היו חילופי-דברים ביניהם.  התורה עצמה מקפחת את זכותו של יצחק ומבארת את התגלות אלוהים אליו ואת הבטחותיו במתן טעם, שיש בו משום מיעוט דמותו:

 

עֵקֶב, אֲשֶׁר-שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי, מִצְוֹתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

 

ואפילו אותו מאורע, הדומה לזה שאירע לאברהם אביו, אינו מסופר לשבחו של יצחק.  בשבתו בגרר אמר יצחק על רבקה אשתו שהיא אחותו, מאותו טעם שאברהם אמר על שרה אשתו שהיא אחותו.  אולם מה שונה הסיום של אותה דראמה קצרה...  את פרעה ניגע אלוהים נגעים גדולים ולאבימלך מלך גרר הודיע אלוהים בחלום, כי שרה היא אשת אברהם.  אך לא כן ביצחק.  כאן נודע טיב היחס המשפחתי של רבקה ויצחק בדרך תמוהה קצת.  וכה דברי הכתוב:

 

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

 

שם, בפרשת אברהם, יוצא מקרה-ביש זה מעודן ונאצל בהתערבוּת אלוהים, וכאן מרטטת איזו נעימה של אירוניה שאינה מרוככת כל-עיקר.

יצחק עסק ביישובו של עולם.  גם אברהם עסק בכך.  אולם בתולדותיו אין קו-אופי זה מובלט ביותר, ואילו ביצחק הוא מפורש ומובהק.  הוא רכש רכוש, חפר בארות, יישב יישוּבים וקרא שמות להם, זרע שדות ומצא מאה שערים, וכרת ברית עם אבימלך ופיכול שר-צבאו.  הצד המעשי שלו, אפשר לומר, כוונתו הגשמית, מתוארים די הצורך בפרט אחד, שעתיד היה אחר-כך לחתוך גורלם של שני בניו:  משהגיע יצחק לימי הזיקנה, עיניו כהו מראות ולא ידע את יום מותו, קרא את עשיו הגדול ויאמר אליו:

 

הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי.  וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי צָיִד.  וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה.  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.

 

הפסוק הלירי, שנוגע עד הנפש, המספר על זיקנתו של יצחק, שעיניו כהו מראות, שציפה למותו ולא ידע אימתי יבוא — מעורר את הקורא לחשוב, שהנה אחרי תיאור מזעזע זה יפתח יצחק בחשבון-נפש מעמיק, בסיכום העבר ובגילוי אופקים לעתיד.  אך מה מאוכזבים אנחנו לשמוע, שהוא קורא את עשיו ומבקש ממנו שיעשה לו מטעמים כאשר אהב.  הזאת היא התבוננותו בפני המוות?  הבזה הוא רוצה לכפר על העבר ולקדם את הבאות?  אמנם עוד קודם לכן אהב יצחק את עשיו, "כי ציד בפיו", ואילו את יעקב לא אהב, ודאי משום שהיה  איש תם ויושב-אוהלים.  אולם רשות היתה לנו לצפות, כי בסוף ימיו תהא נפשו נתונה לחשבון ממש, כדרך שעשו אברהם ויעקב.  הן לא חיי-סתם היו אלה, אלא חיי-אב, שאלוהים הדריך אותם במעגלי-יושר למען הדורות הבאים.

 

ג

קשה לדעת על שום מה נתעלתה דמותו של יצחק למדרגתם של אברהם ויעקב.  בשום פנים אין הוא יכול לעמוד במחיצתם.  מלבד תכונת ההקרבה העצמית — שום תכונה משלו לא התנחלה ליעקב ולצאצאיו.  יעקב היה שורש מנפשו של אברהם ובעל עצמיות, אך מגע אין לו עם אביו, עם יצחק.  לאמיתו של דבר, דומה עשיו ליצחק, הוא כרעה דאבוּה, הוא יורשו האמיתי ולא יעקב.  אין להבין על שום מה נדרשת מכירת הבכורה במחיר נזיד-עדשים לגנאי, ואילו העוּבדה שיצחק אהב את עשיו בגלל הציד שהיה שׂם בפיו, לא נעשתה חומר לגנותו.  כשם שתמוה הדבר, ששלשלת היוחסין הרוחנית נמשכת במישרים מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב, בעוד שלאמיתו של דבר לא רצה יצחק למסור את נחלתו הרוחנית ליעקב אלא לעשיו.  שהרי ליעקב ניתנה הברכה רק בזכות עורמתו, ואילו רצונו האמיתי של יצחק היה לברך את עשיו בברכת:  "הווה גביר לאחיך", ומתוך אונס הסכים ואמר:  "גם ברוך יהיה".  כלום לא היה עשיו עצם מעצמיו הרוחניות של יצחק?  זה אהב את הציד ואת המטעמים, וגם זה אהב.  מה טעם יש לעשות את יצחק כאביו הרוחני של יעקב, ועם זה של עם-יעקב כולו?

בלי לחטוא לאמת אף כחוט השערה אפשר לומר, כי יצחק הוא דמות-אב בינונית, השומרת על מסורת ועל נחלת-ראשונים, אך אינה יוצרת נכסים משלה.  כל גדוּלתו של יצחק, שהוא בנו של גדול ואביו של גדול.  הוא משול לחוליית-ביניים המחברת את שתי קצות השלשלת.  הוא משולב בין שתי דמויות-יקר, ושתיהן משרות עליו אור ויופי.  אך אורו העצמי דל וקלוש, כל שכּן שאין בו כדי לאצול ממנו על אחרים.  אילו ניתנה רשות להמשילו לאחד החזיונות של ימינו, אפשר היה לומר כי הוא בן לצדיקם של חסידים, שזכות-אבות מסייעת לו והוא מכוּבד על הבריות בגללה, אך לא בגלל ייחוס-עצמו.  הוא ממשיך את השלשלת ושומר על מסורת המשפחה וכבודה, בלי להוסיף כל נופך משלו.  כזה הוא יצחק.  מן הקרן של העקידה התפרנס כל ימי חייו, אוצרותיו הרוחניים של אברהם אביו היו מופקדים בידו ללא מחזור ותוספת.  והמתמיה ביותר הוא, שעם ישראל לדורותיו עודנו מבקש את הריבית של אותה קרן.  בתפילותיו, ביוצרותיו, בפיוטיו ובסליחותיו הוא מזכיר וחוזר ומזכיר את עניין העקידה, כאילו אין סוף ואין תיכלה לערך המאורע הזה.  דומני, שנסיונו של אברהם בכבשן האש אינו משמש יתד כזאת לתלות בה תפילות ותחנונים ובקשת רחמים, כמעשה העקידה.

המסורת היהודית אומרת, שאברהם התקין תפילת שחרית, בחינת "וישכם אברהם בבוקר", יצחק התקין תפילת מנחה, בחינת "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ויעקב התקין תפילת מעריב, בחינת "ויפגע במקום וילן שם".  מסורת זו כיוונה אל האמת הפסיכולוגית.  יצחק נחצב מספירת הדימדומים של בין-הערביים.  חייו ואישיותו היו שרויים במזל של "לפנות-ערב".

 

יעקב

א

כל פעם שאנו מסתכלים בדמותו, דמות שַיִש טהור, של יעקב, ובמאורעות חייו — יהמה ליבנו.  זוהי דמוּת-אנוש שלמה בקרעיה וקרוּעה בשלימותה.  העראי שבה הוּא נצחי, הנצחי — הווה חי ויוקד.  צבעה איננו דהה לעולם, וצליליה מתמידים ונשמעים כאילו בקעו ועלו זה-עתה ממעמקיה.  אין יעקב מצטייר בנו כאדם עליון.  כל תוספת-תואר למלה הפשוטה 'אדם' אינה אלא ממעטת.  גם קדמון איננו, אם כי דמותו נשתרטטה בזמן קדמון.  הוא בחינת נוכח-תמיד;  בו דולקות כל התאוות שנתברך בהן או שנתקלל בהן האדם מימות עולם;  דרך צינורותיו שוטפים כל המים הזידונים, המכבים שלהבות-יה.  כל מלאכי-השרת סייעו בידו לעלות בסולם המוּצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, וכל מיני כוחות-חבלה חברו עליו להגותו מן המסילה.  חייו היו מתח גבוה אחד, מלחמה אריכתא.  הוא היה הוויה של אש ומים, כרשויות הנמשכות זו לזו בכוח-איתנים.  הצד השווה שבשתי הרשויות היה הזעף.  האש נתלקחה בזעף, והמים התנחשלו בזעף.  המחיצה המפרידה ביניהן היתה דקה מאוד.  כל ימיו שמר על המחיצה הזאת...

הורתו ולידתו היו במזל של היאבקות והתרוצצות.  יחידוּתו ולבדיותו נכבשו על-ידו בנפתולים רבים וכבדי-סכנות.  הוא היה בחינת תאומים לא רק במעי-אימו.  תמיד נדבק בו משהו או מישהו חיצוני, תמיד "היתה ידו אוחזת בעקב" איזה עשיו.  אך ניסה יעקב להיוותר לבדו, מיד "וייאבק איש עימו" עד עלות השחר.  ואעפ"י שניצח את יריבו ובן-מלחמתו, מכל מקום שלם בכל לא יצא מן ההיאבקות הזאת.  כף-ירכו נתקפחה, וסימני צליעה נראו בו.  פּוּרענוּת-התאומים לא הרפתה ממנו כל ימי חייו.  וּכשראה, שעוּבדת התאומים היא גזירת-גורל, שאין דרכה להיבטל, שאף לפחות להיות הבכור, לעלות על איש-תחרותו.  כל כוחות הגוף והנפש עמדו לתשמישו כדי להשיג תכלית זו:  נזיד-עדשים, דורון, תפילה ומלחמה.  אפילו מטכסיסי עקיבה והתרפסות זמנית לא נרתע.  היעוּד הגדול הכשירו לכל דבר.

יעקב לא קיבל בירושה מאביו כמעט שום דבר.  לא נכסי-חומר, וקל וחומר נכסי-רוח.  מעולם לא היה ילד-שעשועיו של יצחק.  הכתוּב הגיד בפירוּש:  "ויצחק אהב את עשיו", אפילו את ברכתו המסורתית של אבא היה אנוס להוציא בהונאה.  הרי לאמיתו של דבר לא היה לו ליצחק מה להעניק לבנו זה.  המאורע היחיד בחיי יצחק, שנודעת לו חשיבות ליעקב, מאורע-העקידה, ניטשטש והחוויר בוודאי לאור דמותו ההווית, שעמדה נוכח יעקב.  ולא עוד אלא שדרך זו של עבודת-אלוהים לא הלהיבה אותו ביותר, שכּן לו היה שיח ושיג אחר עם אלוהיו.  כל פעם שנגרמה שפיכת-דמים בקירבתו, אפילו היתה מוצדקת מאיזה צד שהוא (פרשת דינה), היה גוער קשה בעושי-הרע.  ומי שאינו סובל שפיכת דמי אחרים, כל  שכּן שהוא מהסס לשים מאכלת על צווארו.  אין ספק, שאילו נצטווה יעקב להעלות את בנו יוסף או בנימין לעולה, לא היה תוכף ציווּי לעשיה.  הוא היה נאבק עם אלוהים, שׂר עם מלאכו, ואולי גם מוכיח אותו על צו שכזה.  אף מנהג אחד מאורח-חייו של יצחק לא קנה לו.  אם היה לפניו איזה מופת, היה זה בלי ספק אברהם סבו.  כי יותר משהיה יצחק בנו של אברהם, ויותר משהיה יעקב בנו של יצחק, — היה יעקב בנו של אברהם.  כמובן, שרק את המסד ירש ממנו, בעוד שבניין עולמו הרוחני נבנה בלבינים משלו ובטיח משלו.  מעגל נסיונותיו היה אחר, וממילא היוּ גם תוצאותיהם אחרות.

הגלגל הקבוע בספירת נפשו היה האהבה.  היא שלטה בו בלי מצרים.  היא שקילקלה את שורתו, והיא שהחזירתו למוטב.  כל אהבה מסתמנת ונבלטת ע"י היפוכה — השנאה.  לפיכך היה באהבתו של יעקב עירוּב של שנאה או אדישוּת או מקע-נפש כלפי אנשים ודברים, שהפריעו או שהזיקו אותו.  רוב התכונות שהיה מחונן בהן, נגזרו ממהות-שתיה זו:  האהבה.  אורך-רוחו ותקיפוּתו, נכליו וכוח-ניחוּשו, רגשנוּתו וכושר-היאבקוּתו, נדוּדיו וקביעוּתו, רוּח-המסתורין ותחושת-המעשיות — כל אלה היו תולדות שנולדו בסוד האהבה הגדולה.  היא הבאר המבורכת, בארה של רחל, אשר אם אך יגול את האבן מעליה, מיד חיים ומכאובים מפכפכים ועולים ממנה בשפע רב.  והבאר היתה מתמשכת והולכת עימו תמיד, ומיניקה אותו מחסדה.  הדמות המוחשית של נושא כיסופיו האין-סופיים נתגלמה ברחל.  וכמה תעתוּעים תיעתע לפניו הגורל, בכמה ייסוּרים נתייסר, איזה משחק אכזרי של התקרבות והתרחקות ממטרתו נפל בחלקו, עד שזכה ברחל.  אולם, לאמיתו של דבר, לא נתגשם חזונו גם לאחר שרחל היתה שלו.  לא רק בדרך להשגת אשרו ביזבז את נפשו טיפין טיפין מדעת ושלא-מדעת, אלא גם אחרי שהשיג לכאורה את מטרתו.  ראשית-אוניו נמסרה ללאה השנואה;  ובנו-בכורו נולד לו מתוך תשוקה-בטעות;  רחל האהובה נתנה לו את בלהה שפחתה, כדי שתלד על ברכיו, ותיבנה גם היא ממנה;  וכשלאה עמדה מלדת ונתקנאה באחותה, נתנה את זלפה שפחתה לאשה ליעקב;  וכשרחל חשקה בדודאי ראובן, השכירה את יעקב ללאה, ושוב נתן את חילו לאשתו השנוּאה והמיוּגעת.  כך נגזר עליו פזרון כוחו ונפשו.  ואפילו לבסוף, כשבאה השעה הגדולה והמיוחלת, ורחל ילדה את יוסף ואת בנימין, נפצע האושר פצע אנוש.  מאותו רגע ואילך נתכנסה ישותו האבהית והאהבתית של יעקב בקרבו ולא נזדרחה אלא ביחסו ליוסף, שהעלה לפניו את זכר אשתו בגבורתה וברעננותה, שלא כבנימין, שגרם בעצם צאתו-לאור-העולם למיתתה של רחל.

יעקב הוא האבטיפוס של אדם, הגדול גם בזוטו של יום-יום.  אין הוא מתכוון להעלות ניצוצות ממעשיו הרגילים, אלא הם עולים מאליהם ומצטרפים לאש-קודש, לחיים-של-מעלה.  איזה חסד-אלוהים חופף אפילו על שגגותיו וזדונותיו.  כל מאורע בחייו, הקל כשלעצמו, נעשה ראשית למפנה רב-תוצאות.  אף-על-פי-כן, ישנן שעות-כותרת, המתנוססות בהווייתו ככוכבי-נוגה עמוּקים.  הנה המחזה המרעיש, מחזה-הביניים, שהפייטן האלוהי הלבישו מלים גבישיות, עזות ושקופות:  היאבקות יעקב עם מלאך-אלוהים.  וכה דברי הכתוב:

 

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.   וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע  בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶך יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.   וַיֹּאמֶר:  שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר.  וַיֹּאמֶר:  לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.   וַיֹּאמֶר אֵלָיו:  מַה-שְּׁמֶךָ?  וַיֹּאמֶר:  יַעֲקֹב.  וַיֹּאמֶר:  לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי  אִם-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

 

לחינם טרחה האגדה להסביר, כי מחזה-שדי זה בא עליו במקרה, בהיסח-הדעת, שכּן הוא נתכוון לחזור למעבר-יבוק כדי ליטול פכים קטנים ששכח שם.  זהו הוּמור שלא במקומו.  אין כל רמז-רמיזא לכך בפרשה מרהיבה זו.  שעה נשגבה ונוראת-הוד זו נתגלתה לו לאחר התקדשות וימי-הגבלה, וייוותר לבדו — לא במקרה.  עם דימדומי ערב אחד ואפילת לילה אחד, לאחר שלקח את אשר-לו והעבירו את הנחל, הורחק פתאום מנשיו, משפחותיו ומאחד-עשר ילדיו וראה את עצמו שרוי תחת כיפת-השמיים, מכונס בתוך נפשו ומסולק מכל קניין ועניין ארצי.  שום חציצה לא חצצה עוד בינו לבין היקוּם וריבונו.  "כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים ותינצל נפשי" — מעיד הוא על עצמו.  זו היתה הארה עליונה או התגלות, כפי שכינוּ בני יעקב אחר-כך מאורע כזה.  שני דברים מופלאים נעשו בו ביעקב באותו מעמד.  מתוך מגעו עם מלאך-אלוהים נקעה כף-יריכו ונגרם לו מוּם גוּפני קטן.  אך הואיל ויעקב לא נרתע מפני חבלה זו בגופו והוסיף להיאבק עם המלאך, השכיל לגבור עליו ולהכניעו.  או-אז אַצל לו בן-תחרותו המנוצה ברכה ושינה את שמו:

 

לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל.     

 

ולא מדרש השם ומשמעו הם כאן עיקר, אלא עצם שינוּי השם, המורה בכל הדורות על מולד חדש ועל שינוי-מזל.  בעיקבות חוויה נוקבת זו נתחולל מהפך גדול בנפשו.  מה שראה לפני שנים בחלום חזיון-לילה, בדרך בברחו מפני עשיו אחיו, לא היה אלא בבואה קלושה, רמז מפתה ורפה.  אלה היו הרהורי-יום של איש צעיר מעפיל, שחזרו והופיעו בחלומו.  אז חזה מראות מלאכים, וגם הדיבור האלוהי נגלה עליו, שהבטיח לו לשמרו ולהשיבו אל הארץ הזאת.  אולם יעקב עצמו היה בחינת קולט פאסיבי, הרואה ושומע ואינו משיב.  מה שאין כן במאורע שעל נחל-יבוק.  כאן היה איש-מלחמה גלוּי-עיניים.  בהקיץ אירע לו מה שאירע.  ואף תוצאות מלחמתו היו ממשיות ובולטות.  אלו היו מסה ומריבה קשות, שיצא מהן בשלום.  אברהם נתנסה באוּר-כשדים, ובנו יחידו יצחק — בעקידה.  ויעקב — במעבר נחל-יבוק.  אולם מה שונה נסיונו של יעקב!  שלו רצוף מסתורין ומציאות, יסוד אלוהי ואנושי.  אכן, ראוי הוא לשם 'אביר יעקב'.

יעקב היה חכם-חיים גדול, בעל טכסיסים למופת.  הדרך שבה כילכל את מעשיו עם לבן העשיר ונחלץ ממזימותיו של לבן, פגישתו והשלמתו עם עשיו אחיו, השלטת מרוּתו על ביתו, שכבר הסתעף וכלל שבעים נפש מלבד עבדים ושפחות ורכוש רב — כל אלה משרטטים לפנינו דמוּת-דיוקן כובשת ומאירה.  הוא ידע להיתמם עם תמימים, להתעקש עם עיקשים, להתפתל עם נפתלים, ולהתברר עם נכרים.  השכיל לכוון תמיד את השעה.  אף-על-פי-כן היו מעוּתדים לו מטעם גורלו הפתעות וסבכי-חיים, גילגולים ואסונות כבדים, הפורצים כל גדרי זהירות וצפיה מראש.  הכוונה אינה רק למיתת רחל בשעת לידתה, שבאה עליו כחתף, אלא בעיקר לפרשת יוסף ואחיו.  הוא צרר ביוסף את כל תעודתו, את כל חום-אהבתו לרחל, ואת סוד-שיח-שרפי-קדשו, כי ראה בו את היצור הזיוותן ברז-הגילגולים.  אך שאר בניו ואימהותיהם קינאוּ אותו וקינאוּ ביוסף.  אין דרכם של בנים להעמיק חקר בתולדות אבותיהם, כל עוד בחיים הם.  אין הם מוכשרים לרדת לסוף הרגשתם וחווייתם.  חלומו של יוסף, וביחוד כתונת-הפסים שלו, העלו את חמתם עד להשחית.  וכשהתנכלו להמיתו היו סבוּרים, כי במות יוסף יבוער השריד החשוב של חיי רחל, הואיל ובנימין, מלבד מה שלא הצטיין כנראה בשום סגולה מיוחדת, היה עדיין קטן ולא היה כדאי לנגוע בו לרעה.  כך נארגה מסכת סבוכה של התרחשויות, שאחת משולבת בחברתה מעשה-חושב.  מכאן ואילך נעשה יעקב מרכז לאינטריגה איומה.  נעשים מעשים קטנים וגדולים, שלכאורה הם בגדר זוטות, אבל מכוונים הם לפתח מתוכם את העיקר, את נפש המסכת.

לאחר שיעקב הוּבא ע"י יוסף מצרימה, ולאחר שהתיישב במיטב-הארץ, בארץ רעמסס, כאילו רפו ידיו.  יש איזה חלל, שנשתייר בידי המתאר המחונן.  כאילו שאף האמן להביא את השתלשלות הדברים לידי "הפי אנד".  אך הנה באה פרשת ויחי ומעלה שוב את יעקב על הור-ההר של רוּח-האדם.  צוואה כזאת שוב איננו מוצאים בתנ"ך.  שהרי אפילו צוואת משה עוסקת בנבואה כללית בלבד, בעוד שיעקב סוקר באחרית ימיו את חיי בניו אחד אחד ופוקד עליהם טובות ורעות.  זוהי צוואה משפחתית, וברכות מחולקות בין בני-הבית.  הטון אינטימי, רוגז ומרגיע חליפות.  שכּן כזה היה יעקב:  מעולם לא יצא מחוץ לתחומי עצמו, הוא ראה את היקום כבמת-משחק לעצמו, את ההווה כתחנת-צומת לאחרית הימים, את בניו כגרעין הדורות הבאים, את צוואתו כדעת אלוהי-העולם, את דמותה של רחל כאימהוּת-העולם.

יעקב היה האחרון לאבות והראשון לאדם האנושי.  קיפל היוצר את כל היצרים והסגולות, המושכלות והמורגשות, ונתנם בנפשו של יעקב.

 

 

ארבע אימהות

 

שרה

רבקה

לאה

רחל

 

זיו פניהן של ארבע האימהות, המתוארות בספר בראשית, מבהיק לכל הדורות.  לכל אחת מהן קומתה וצביונה, אופיה ומערכי-נפשה.  עין-של-מעלה היתה צופיה על עיצוב דמוּתן ושיכלולה, יד-של-מעלה דיקדקה לגלפן לפי דוגמה אנושית ביותר.  בדיוקנאות האימהיים האלה כוּנסו כל הגוונים, המקופלים באורותיה ובצלליה של האשה.  כל קו שבהן וכל תג מורה לא רק על עצמו, אלא יוצא ללמד על הכלל, מסמל.  כל אחת מן הארבע נתונה במשבצת-זמנה ונסיבות-חייה המיוחדות.  אך כולן כאחת מהווֹת עולם מלא, הוויה אנושית שלמה.  הייחוּד שרוי בתוך האיחוד, ואינו מיטשטש בו.

מאז ומעולם אנו עומדים לפני חידת האשה, ומשתדלים לעמוד על סודה.  דמותה — כבת, כאוהבת, כאשת-איש, כאם, כגברת לשפחה, כקנאית, כעקרה וכיולדת — מפתה ברז שבה ובחליפותיה הססגוניות.  האהבה והשירה, החקירה וההשראה, המגע האינטימי והעיון המתון— בעזרת כל אלה ביקשו לדלות את הסוד שבאשה.  אולם הסוד מסנוור את עין המסתכל בו, וכל הרוצה לגלותו משתקע בו ושוכח את כוונתו הראשונה.  האמן החילוני נאחז ברשתו, ונעשה נוגע-בדבר.  המשורר החילוני מפייט לתוך מהותה של האשה ומראה אותה באנפין רברבין או באנפין זעירין, הכל לפי קורות-חייו ומידת תוחלתו ואכזבתו.  האשה עצמה כובשת את דיבורה על עצמה.  כי סודה הוא כוחה.

אולם יפה כוחו של האמן האלוהי.  הוא כאילו התפשט מכל נגיעה ומכל פניה.  הוא בן-חורין מכל תאוה  עיוורת ורואה את האשה כמות שהיא.  אין לפניו דוגמה של ראוי ורצוּי.  עינו אל המצוּי;  אך לא אל המצוי הקטן, שיצא כשגגה מלפני הבורא, או שנברא בין-השמשות.  אלא הוא צובר את הטופס הנשיי מכל ארבע רוחות העולם.  אין האשה נפרדת מתכונותיה החיוביות והשליליות אפילו שעה אחת, ואין האמן מפארן או מכערן.  אין הוא מורגש בכלל.  הוא נחבא אל כלי-מלאכתו, שיכחת-עצמו אינה פרי הנאת-חיים, אלא פרי הנאת-יצירה.  אמן-המקרא הוא אמן-של-יום, שאין החלום יפה לו.  לפיכך נצחיוֹת הן האימהות.  כל אחת מגלמת את מין האשה, את הנשיוּת כולה.  ממזרח שמש ועד מבואו מאירות הן:  שרה, רבקה, רחל ולאה נשים אנושיות הן, בכל גילוייהן וסתריהן.

 

אייר תש"ג

 

שרה

היא אם האימהות, חוה היתה אם כל חי.  שרה היתה ראשונה ליעוד האימהי, לאימהוּת שממנה הושתתה תכלית העולם.  משבאה שרה, ניתנה לאשה שליחות רוחנית.  עליה ועל צאצאיה הוטל לגאול את העולם מן האלילוּת ולברוא עדה חדשה, עדת מאמינים באל יחיד.  היא היתה אשתו של איש, אשר ניתץ את הפסילים ועמד מדעתו על ייחוּד הבורא, והיא סייעה לו בכך.  "אברהם היה מגייר את האנשים, ושרה היתה מגיירת את הנשים" — אומרת האגדה.  זאת היתה פסיעתה הראשונה של האשה, שהפקיעה את עצמה מן הצימצום בנרתיקה הטבעי ונעשתה שותפת בגיבוש תעודה רוחנית.  תפילתה של שרה לאלוהים, שיפקוד אותה למען תלד בן, נתמזגה בהכרה שהיתה יוקדת בקרבה, כי בן זה הוא הכרח עולמי ולידתו תהיה מאורע כביר.  בלעדיו תישאר ההיסטוריה מקופלת כפנקס במעיה של הבריאה, ולא תצא מן הכוח אל הפועל.  הכרה זו טופחה ע"י אברהם עשרות שנים, ואף הוא קיבל אותה מידי הכביכול בעצמו, שהיה מתגלה אליו ומבטיחו פעם בפעם ששרה אשתו תלד לו בן.  דרכי-ההתגלות היו רבות-רושם, ונחרתו יפה בזכרונו.  ואין לתמוה, שהתקוה לבן היתה מעין חלום משפחתי, שאפילו הכניסה לשער הזיקנה לא יכלה לעקרו משרשו.  אוצרות של נשמות שלא נתלבשו בגופים, שלשלות ארוכות של דורות שלא באו לעולם, וגנזי-גנזים של מרץ רוחני, היו תלויים בלידתו של בן זה.  אב ואם, שכוחות כבירים כאלה מפרנסים את תקוותם, אינם יכולים שלא להאמין ביעוּדם, גם אם הגשמתו מתמהמהת לבוא.

אולם אמונתו של אברהם בהבטחת אלוהים היתה נובעת ממקור ראשון, מראיית אלוהים פנים אל פנים, ואילו אמוּנת שׂרה היתה מכוח-כוחה של אמונת אברהם.  לפיכך, לא היתה אמונתה איתנה כל-כך.  בימי-נעוריה לא היתה חציצה בינה ובין אברהם.  גם היא האמינה כמוהו, כי עתידה היא ללדת בן.  אך משחלפו הרבה שנים וחדל להיות לה אורח כנשים, התחילו ספיקות מכרסמים את אמונתה.  וכשבאו המלאכים והודיעו לה שההבטחה תקויים בקרוב, צחקה בקרבה.  יסוד הגוזמה שבדבריהם הובלט פי כמה באמרם, שבניה יהיו ככוכבים לרוב.  ההבדל המהותי הזה בין אברהם, האב הקדמון, ובין שרה, האם הקדמוניה — הוא שורש פורה תכונות רבות.

שרה האמינה בנס כל עוד נס היה יכול להתרחש ברשות הטבע, כל עוד לא נס ליחה והיתה מסוגלת להיות אם.  היא היתה הוגה על-יסוד נסיונה האישי, ודנה עפ"י מראה-עיניה.  אמונתה כפופה היתה למציאות.  כלום ישונה מעשה-בראשית בגללה? שרה דרשה אות וּמופת, וּכשאלה לא ניתנו — לא עצרה כוח לשמור על אמונתה כבראשונה.  כי המופת כולל קורטוב מהתרחשות הנס המובטח.  המופת מצמיד את הנס אל המציאות, אשר שרה בטחה בסתר-ליבה רק בה.  ומי יודע אם לא בהשפעתה שאל אברהם מאת אלוהים:  "במה אדע כי אירשנה?"...

גם אברהם ידע, שיש חוקי-טבע מוצקים אשר לא ימוֹטו.  אך אמונתו באלוהים היתה עמוקה כל-כך, עד שכפות-רגליו ניתקו מעל קרקע המציאות והטבע.  הוא יצא, כביכול, מכתלי המציאות.  הוא נהה אחרי החלום הקדוש, שראה בנפול עליו התרדמה וברדת עליו העלטה.  בעולם-החזון אין זה מן הנמנע, שגבר בן מאה שנה יוליד ואשה בת תשעים תלד ותיניק.  חזונו של אברהם מזוקק מכּובד האַרציות וחוקיה.  אברהם חזה את לידת בנו בעיני-רוח.  שרה חזתה בעיני הוֹרה ויולדת.

לפיכך, כשהתרחש הנס ויצחק נולד, הרגישה שרה בפלא הגדול יותר מאברהם.  אברהם היה בבחינת "אין בעל-נס מכיר בניסו", שכּן עשרות שנים האמין בו ולא היה אלא כפשׂע בין חלומו ובין פתרונו.  קיום ההבטחה היה לו כדבר המובן מאליו.  אך שרה, האדוקה ודבוּקה בממשוּת, ראתה פתאום נס שנתממש.  לפיכך אין במקרא כל זכר להתפעלותו של אברהם מהתגשמות תקוותו הממושכת, אך שני פסוקים, המחזיקים את המרובה, הוקדשו לתמהונה של שרה ולהתרגשותה:

 

וַתֹּאמֶר שָׂרָה:  צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים, כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי, וַתֹּאמֶר:  מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה, כִּי-יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו. 

 

המאזין יפה ישמע גם בת-קול של חרטה ונוחם מנהמת מבין שני הפסוקים האלה.

 

ב

אחת המַתות שחוננה בהן שרה, אשר הכשירה אותה להיות מה שהיתה, היתה מתת-היופי.  אברהם הודה:

 

הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.

 

האגדה אומרת, ששמה של שרה היה גם יסכה, משום שהכל היו סוכין ביופיה.  ואמנם, בלא מתת-היופי לא היתה התמונה שלמה.  באמצעי שלטון בלבד אין קונים נפשות, ואין יוצרים שושלת עולמית.  ולא אברהם בלבד היה שבוּי יופיה;  היא השפיעה על כל אלה שהיו סוכין ביופיה.  בני-ביתה הקרובים והרחוקים היו סרים למשמעתה לא מתוך אימה,       מכל מקום לא מתוך אימה בלבד, אלא מתוך יראת-הרוממות, רוממות היופי.  אם לכשרון השררה של אשה מצטרפים גם מידת התפארת וגם כבוד הבעל וגדולתו — אין ערוך לעוצם-יכלתה.  שרה לא הסיחה את  דעתה מרוּם-מעמדה.  וכשהיה נדמה לה, שהגר או ישמעאל מתנקשים בעדיפותה או בעתיד בנה — פעלה בחוזק-יד ובלא היסוסים, והרחיקה את הסכנה.  היא לא נרתעה מפני מעשי אכזריות, והכריחה את אברהם להסכים להם.

     פעמיים סיכנה את נפשה ואת טהרתה למען אברהם, פעמיים אמרה שהיא אחותו, כדי להצילו ממוות.  רק אשה, היודעת את ערך בעלה ואת טיב תעוּדתו אשר עליו למלא בעולם — יכולה לנהוג כך.  אך המאזין יאזין בת-קול של תרעומת על שרה:  היא לא ניצלה משיעור מסויים של קלות-דעת, שנשים יפות נכשלות בה.  בפעם הראשונה, כשנלקחה לבית פרעה, אמרה שהיא אחותו של אברהם;  אך בחזרה על תחבולה זו בפעם השניה ביחס למלך גרר, אנו מרגישים בכך איזו הפרזה.  על-כרחך אתה מציין, ששרה צמאה לעלילה ולא נרתעה מפני סכנה.  צמאון זה הניע אותה בסתר:  יופיה חתר לפרושׂ את שלטונו על רחוקים ועל מלכי עולם.

שרה היתה אשת-שׂררה.  דבר זה נרמז לא רק בשמה ובשינוי שמה, אלא גם בכל מהלך הסיפור במקרא ורוחו.  לא כלפי הגר בלבד גילתה מידה של תקיפות ומנהג של נסיכה, אלא גם כלפי אברהם;  וניתן לשער שכן נהגה גם כלפי בני-ביתה, שביקשה להכניסם תחת כנפי השכינה.  אפשר שאת עיקר אורה קיבלה מאברהם, אישה הדגול;  אך היא הקרינה אור-חוזר על אברהם ועל סביבותיה.  היא היתה משולה לירח, שגם לו תחום-ממשלה משלו.  אלוהים לא נתגלה לשרה במישרים, והיא לא ראתה מחזות-שדי במוֹ-עיניה;  אך נסיונותיו הגדולים של אברהם ומאורעות-חייו העשירו גם את נפשה.  מבין השיטין ניכר, שבשנים האחרונות היה ליבה גם בגילוי-שכינה זה שהיה לאברהם.  היא ההינה לצחוק בקרבה למישמע הבטחת המלאכים ולבשורתם ואף הכחישה את צחוקה, אם כי האלוהים בכבודו ובעצמו סיפר לאברהם על כך.

 

ג

תוקף שלטונה ואופן הנהגת ביתה מתוארים בבליטות יתירה, מעשה-חושב, בפרשת הגר וישמעאל.  בתחילה, כשנתייאשה מלדת בן לאברהם וחששה שמא תלך מן העולם בלא זכר, רצתה להיבנות משיפחתה, כמנהג העת ההיא.  ובעל-האגדה, שהרגשה דקה לו, מצא כאן מקום להתגדר, והריהו מספר כי הגר סירבה למלא את הצעת שרה ללדת בן לאברהם:  כאילו חשה, כי מעשה זה יכול להביא קץ לשבתה בבית אברהם.  אך שרה לקהה אותה בדברים:  אשריך, שזכית להידבק בגוף קדוש כזה.  שרה התגברה על כל הצער הכרוך במעשה מסוג זה, ונתנה את הגר לאברהם לאשה.  אך לא עברו ימים מרובים, והיא התחרטה על כך.  ולא זו בלבד, אלא גם שכחה שעשתה את המעשה הזה מדעתה ומרצונה, והתלוננה על אברהם תלונה קשה ביותר:

 

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם:  חֲמָסִי עָלֶיךָ:  אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ;  יִשְׁפֹּט יְהֹוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ!

 

דברים כמדקרות-חרב.  אלא שאין אנו יודעים כל-עיקר על שום מה ראוי היה אברהם לתוכחה כזאת.  אם גם נאמר שהגר זילזלה באמת בכבוד גבירתה, כפי ששרה סיפרה בהתמרמרותה הגדולה, עדיין אין אנו מבינים במה אשם אברהם.  על אחת כמה וכמה, שאין לסמוך על עדותה של שרה בלבד.  לא נחטא לאמת אם נשער, שהרבה קנאה עושה, ושרה ראתה מהירהורי ליבה הדאוב.  ואעפ"י שהגר עצמה אינה מעידה דבר, הרי מה שאירע לה במדבר — הופעת מלאך האלוהים, שיחה ושיגה עימו, דברי-תנחומיו והבטחתו להרבות זרעה — מוכיח, כי אף הגר לא היתה בת-בלי-חשיבות ולא היא לבדה היתה אשמה בסיכסוך משפחתי זה, שתוצאותיו היו כל-כך מופלגות.  הגר יישבה הפעם את הסיכסוך ע"י היכנעותה לגבירתה, ושבה לבית אברהם.

אולם שלום-הבית לא ארך זמן רב.  לאחר שנולד יצחק ונתעורר בלב שרה חשש מבוסס שמא תדרוש באמת הגר חלק ונחלה בבית אברהם לישמעאל בנה, עלתה חמתה.  וכשהשקיפה החוצה וראתה, שישמעאל מצחק עם יצחק בנה — נתלקחה קנאתה.  לא זאת היתה כוונת ההבטחה.  מציאותו של ישמעאל עשויה לסכל בבת-אחת את יחידוּת בנה ולבטל את זכותו כיורש אברהם וכנושא חזון שושלתו.  כאן נתמזגה קנאה אישית עם חרדה לגורלו של העתיד המובטח.  שתיהן בערו בקרבה בשלהבת אחת, ששרפה כל רגש של חמלה וכל חובת-תודה להגר שפחתה, זו אשר ברגעי יאוש מר שימשה נחמה בעוֹניה והמתיקה לה את ימי-ההמתנה הממושכים.  הגיעה העת לפעול ולהציל, כל עוד ישמעאל קטן ואינו יכול לכבוש את זכותו בכוח.  והיא דרשה מאברהם דרישה קצרה וחותכת:

 

גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ!  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

 

הביטויים "בן הגר המצרית", "האמה הזאת" — מטעימים את מידת זעמה ואת חומרת תביעתה של שרה.  אולם אברהם היסס הפעם למלא את דרישתה של שרה.  בפעם הראשונה, בשעה שהגר היתה הרה והתחילה להקל בכבוד שרה, אמר אברהם:  "הנה שפחתך בידך, עשי-לה הטוב בעיניך".  אך חזירתה של הגר עפ"י מצוות המלאך, והמראות אשר ראתה במדבר, הכניסו ספק בליבו שמא היה נמהר בהסכמתו למעשה שרה.  לפיכך אומר הכתוב:  "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו".  וההדגשה במקום זה דווקא, שישמעאל הוא בנו, אינה הדגשה לבטלה.  היא באה בנקודה הדרמטית ביותר בחיי המשפחה, ומבליטה ניגוּד חריף לכינוי-הגנאי, 'בן-האַמה', ששרה כינתה את ישמעאל.  אנו חשים כאן שיאו של ריב-בית:  האשה עומדת וטוענת, שהילד הוא בן הגר המצרית ובן-אַמה בזוי, שיש לגרשו;  והאב סוכך בכנפיו עליו וקורא לו בלשון חיבה:  בני.  אולם הפעם היטיבה שרה לראות מאברהם.  רגש האבהוּת של אברהם לא עלה בקנה אחד עם תביעת הגורל.  נתעלם ממנו, מאברהם, ששני בנים אלה לא יוכלו לשמש בכתר אחד.  רגש אימהוּתה של שרה היה מכוּון יפה כלפי עתידה של ההבטחה האלוהית.  רחמיו, רחמי האב, הטעוהו.  אך טעותו היתה עד-ארגיעה.  לא יצאה שעת קצרה:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם:  אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ, כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה — שְׁמַע בְּקֹלָהּ, כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. 

 

ושוב נקרא ישמעאל בשם 'נער' ו'בן-האמה', אשר עתיד גם הוא להיות לגוי, אך לא הוא יהיה היורש האמיתי ומגשים ההבטחה.  תעודה זו תימסר ליצחק בלבד.  אברהם כבש את רחמיו ושילח את הגר ואת בנה לאחר שנתן להם צידה לדרך.  ומעתה היה נצחונה של שרה מובטח.

 

ד

המקרא לא ריתה לשרה והציג לראוה גם כמה מחולשותיה הנשיות הקטנות.  כדי שלא תאבד דבר מכל מה ששלושת האורחים-המבשרים אמרו לאברהם, עשתה שרה את אזנה כאפרכסת וצותתה מאחורי הדלת והמזווה לשיחותיהם.  "ושרה שומעת פתח האוהל, והוא אחריו".  סקרנותה הביאה אותה לידי גניבת-דברים ולידי ליגלוג לתכנם.  כדי להאמין בבשורה של מלאך, יש צורך ברוח-הקודש, וזו אינה שורה על האדם המצוֹתת לשיחות שלא ברשות.  שרה שמעה קול ודברים, אך לא הרגישה את אמיתותם.  על-כן צחקה בקרבה:  "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן".  כמה אירוניה במלים ספורות אלו!  אמנם מצינו שגם אברהם צחק, אך הוא עשה זאת במעמד אלוהים ולא בהיחבא ומאחורי גבו.  ולאחר שד' סיפר לאברהם את דבר צחוקה של שרה, לא הודתה על חטאה באומץ-לב, אלא הכחישה את עצם-המעשה.  זה היה אחד מאותם השיקורים הקטנים, המטילים צל על אדם.  אך אברהם, בדעתו ממקור נאמן ששרה מכזבת, עמד על דעתו:  לא, כי צחקת!  איזו נעימה בלתי-נוחה בוקעת ועולה מתוך דוּ-שיח קטן זה, שסופו כסוף כל שיקור המתגלה לעין:  מפח-נפש.

שרה היתה מתכבדת בכבוד בעלה ושמרה על מעמדו.  היא שמעה בקול אברהם גם בשעה שזה דרש ממנה מעשים שיש בהם כדי לסכן את חייה, כגון במעשה שהיה במצרים.  היא נתייראה מפניו, הכחישה את צחוקה.  הכרת אדנותו של אברהם היתה מושרשת עמוק בליבה.  אך היא גם מרדה וקמה עליו.  כל פרשת הגר הלוא מתוארת כמעשה יוזמתה.  היא שביקשה לגול את חרפת עקרוּתה ולהיבנות משיפחתה.  ואף-על-פי-כן כמה בחשה בקדירה זו, גרמה להתנהגות אכזרית, והקדירה את חיי בית אברהם.  שרה היתה נתונה בין שני כוחות שואבים:  בין הרגשת תלות באברהם ובין רצונה לעצמאות, בין הצורך להישמע לבעלה הגדול ואיש-החזון ובין חרדתה לחטיבת-המציאות שנכבשה לבל תישמט מידה.  ברם, לאחר שנולד יצחק היניקה אותו וגמלה אותו, ולאחר ששילחה מעל פניה את צרתה ואת בן-תחרותו של יצחק — כלתה תעודתה.  עסיסי-חייה, יופיה, מתיחותה האימהית והרגשת שליחוּתה — נשתמרו בה עד אותה שעה שבה מילאה את החלק שנועד לה.  מכאן ואילך הריהי נעלמת לירכתי ההתרחשות, ושוב אינה מופיעה אלא כדי לסיים את הפרשה ולהקיף את מותה עטרת-תפארת.  כל עלילת העקידה, שהיתה המַסה הגדולה ביותר בחיי אברהם עשירי-המַסות, כשם שהיתה מפעלו הגדול ביותר של יצחק — מתרחשת בלא השתתפותה של שרה, ואפילו בלא הזכרת שמה.  רק האגדה, שדרכה לתור אחרי חללים ריקים שבמקרא ולדרשם כמין חומר, מספרת, ששרה מתה מחמת צער שבמעשה העקידה.  אולם האמן האלוהי שבמקרא ידע היכן לחתום את פרשת שרה.  הוא האריך במקום שראוי להאריך, קיצר במקום שראוי לקצר, וסתם במקום שהסתום טוב מן המפורש.  ומכל אלה משתרטטת לפנינו דמותה המאירה של שרה, האשה והאם, הגברת והשוֹררת, הצייתנית והמרדנית, המאמינה והספקנית, בעלת-הרחמים והאכזרית, הכפופה ליצריה והשוחרת שליחות גדולה.

 

 

רבקה

א

     חיי רבקה ניתנו לנו מגילה שלמה.  כאילו חס המקרא על פכים קטבים, ולא נמנע אפילו מלחזור פעמיים ובאריכות על המאורע אשר על עין-המים.  ללמדך, כמה חשובה האם רבקה, שהיתה שניה לפי סדר-הזמנים, אך לא לפי מעלתה וחין-ערכה.  רבקה אינה אשה, שזיווה בא לה מבעלה;  היא שרויה כולה באור-עצמה.  היא מופיעה לפנינו מראשית העלילה שלמה בנפשה, ומוכתרת במעלות טובות.  אליעזר, יצחק, שני בניה ואורח חיי-ביתה — משמשים מסגרת נאה, שבה היא משתבצת בהוד והדר.  סגולות-נפשה וגם מגרעותיה נקלפות ונחשפות מעט מעט אגב כל מאורע חדש.  היא מתגלית כאדם, אשה ואם.  מידת-התבונה שבה שקולה כנגד מידת-הרגש, וכוחות-נפשה מעויינים יפה.

תחילתה של רבקה באיזה מקרה-פלאים.  אליעזר עבד אברהם נשלח ע"י אדוניו לבחור אשה ליצחק בנו.  והלה, שהיה בקי כנראה בהוויות העולם וידע את כל נימוסי העמים שבמזרח, קבע לעצמו סימנים מיוחדים להצלחתו.  ורצה הגורל, שדווקא רבקה יצאה אותה שעה אל הבאר לשאוב מים, ואליעזר שם עינו בה ובחן אותה.  תחילה נמשך אחרי יופיה:  "והנערה טובת מראה מאוד".  אולם ביופיה אין עדיין כדי להעיד, כי אמנם מתאימה היא להיות אשה ליצחק ולמלא את היעוּד שהוטל על בית אברהם.  על-כן בחן את נימוסיה ומידותיה.  ואף אלה הוכיחו לו, כי ראויה היא לכך.  אפשר שרבקה נהגה מנהג יפה זה מתוך שחוּנכה על נימוסים יפים, ואפשר שמראה אליעזר השפיע עליה, בהרגישה כי לא עבד רגיל עומד לפניה, ואפשר גם שהיתה עלמה באותו גיל אשר הציפיה לאיזה מאורע גדול ומופלא מעדן את המידות וההליכות, ואולי גרמו כל אלה יחד — העיקר הוא שפיקחוּתה של רבקה, עצמאותה ונועם-מעשיה נתגלו כאן גילוי מרהיב את הלב.  ואליעזר המנוסה עקב אחריה בהתפעמות גדולה.  יהי מה שיהיה, את המרגלית הזאת, שהבהיקה מפגישה ראשונה ועראית, שוב לא יוציא מידו.

מעמדה של רבקה בבית ויחסם של הוריה ואחיה אליה מעידים, שהם הוקירו אותה והיתה מוחזקת לבת-סמך.  לא מצינו, ששאלו את פי יצחק אם רוצה הוא ברבקה אם לאו.  אך שני פסוּקים דרמטיים נמרצים הוקדשו להסכמת רבקה:

 

וַיֹּאמְרוּ:  נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ.  וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ:  הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה?  וַתֹּאמֶר:  אֵלֵךְ.

 

חשיבותה של רבקה, שעלתה מבחינה אחת על זו של שאר האימהות, ניכרת במאורע נכבד ביותר:  בשעה שהתאומים התרוצצו בקרבה והיא סבלה ייסורים קשים, לא חיכתה עד שיצחק בעלה יגיד לה את פשר הדבר, אלא הלכה בעצמה לדרוש את יהוה.  והליכתה לא היתה לשוא.  ניכר, שלא במטמוניות הלכה לדרוש את ד', אלא כמי שרגילה בכך.  ואמנם, המענה שקיבלה מפי ד' היא אחת הנבואות עזות-הביטוי ועתירות-הרמז, שמעטות כמוהן במקרא:

 

וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ:  שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְּאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. 

 

התגלותו של ד' ליצחק, כל-אימת שזו אירעה, לא העשירה את יצחק באיזו הכרה או הבטחה חדשה.  על-פי-רוב היה ד' חוזר על מה שהובטח לאברהם, עד שאין אנו בני-חורין מן הרושם, שיש כאן נאמנות למסורת-אבות בלבד ולא רצון מיוחד מאת אלוהים להיראות בחלום או בהקיץ לבחיר-בניו ולהודיע לו איזה עניין נכבד.  מה שאין כן גילוי-השכינה לרבקה;  היעוּד הגדול נודע ברוח הנבואה לה, ולא לו, ובעלי-האגדה הרגישו יפה בפרט זה ואמרו בלשונם החריפה:  "לא נזקק הקדוש-ברוך-הוא להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת".  על-כרחנו אנו הוגים את האמת, שרבקה לא היתה טפלה ליצחק, אלא להיפך.  יצחק היה בנם של גדולים ושׂרים, ששליחות כבירה הופקדה בידו.  אך זו כאילו לא היתה לפי כוחו.  הוא היה נושא השלט והגושפנקה.  בית-אברהם נקרא על שמו.  אך רבקה היתה בעלת הפקדון האמיתי.  על-פיה ישק דבר.  היא צופיה הליכות בית יצחק.  בתבונה גדולה כילכלה את מעשיה.  תמיד היא יוזמת, מציעה, מתקנת, מסכנת — ומבצעת את מחשבתה.  ואילו יצחק מאַשר, מסכים ונותן את חתימת שמו הנכבד.  היא הוציאה בעורמה מפי יצחק את הברכה ליעקב, היא תיכננה את בריחתו של יעקב, היא הודיעה על מורת-רוחה מבנות חת, אם בניה יקחו אלה להם לנשים.  ולא רק בימי עיורוֹנוֹ של יצחק היה כך, אלא גם קודם לכן.

כוח-הערכתה של רבקה ודקוּת-טעמה באו לידי ביטוּי נעלה באהבת יעקב.  שני בנים ילדה בעצב, לשניהם התפללה, שניהם עתידים להתפתח ללאומים כבירים.  ואף-על-פי-כן מעיד הכתוב:  ורבקה אוהבת את יעקב, שכּן יעקב היה איש תם, יושב-אוהלים.  היא ילדה שני בנים, אבל לא היתה אם אלא לאחד מהם — בעוד שיצחק אהב את עשיו, שהיה יודע-ציד, איש-שדה.  הניגוד בין תכונותיהם של שני הבנים לא על הבנים בלבד יצא ללמד, אלא גם על ההורים.  שכן, רבקה אהבה את מידותיו הרוּחניות ואת סגולות-נפשו של יעקב, בעוד שיצחק העדיף את הממש, את האוּמנוּת המפרנסת, את התועלת החמרית:  "ויאהב יצחק את עשיו, כי ציד בפיו".  מיום שהבחינה באופים של שני בניה — נתקשרה בליבה של רבקה לא רק אהבה יתירה לבנה, אלא נתחזקה בה גם ההכרה שיעקב הוא היורש האמיתי ונושא-החותם לבית-אברהם.  הכרה זו לא משה מקרבה כל ימיה, והיא שהדריכה אותה בכל מעשׂיה.  בחלקו של עשיו נפלו כמה זכויות.  הוא זכה לצאת הראשון מבטן אימו ולהיות הבכור, והוא גם שרכש את אהבת אביו, שהיתה עלולה להנחיל לו ברכה ויתרון בעתיד.  כנגד שתי אלה התקוממה האם בלבבה.  היא הרגישה בכל מהותה כי הבכורה הרוחנית היא ליעקב, ולא ייתכן שאיזה דבר שאירע באקראי או תעתועי-טעם של יצחק, יהי בכוחם לשנות את הכרתה הפנימית אפילו כמלוא-נימה.  אין היא רשאית למסור את הדברים לידי המהלך הרגיל.  כל היעוּד תלוי בכך.  אם עיני יצחק כהו מראות את האמת, הרי מוטל עליה לראות נכוחה.  יעקב נועד לגדולות ולנצוּרות, ועשיו אינו אלא מכשול בדרך.  עצם מכירת  הבכורה במחיר נזיד-עדשים, מוכיחה, כי הוא מבזה אותה ואינו זקוק לה והיא עליו לטורח.  אולם הבכורה אינה עדיין הכל.  היא טעונה השלמה ע"י קבלת הברכה מאת האב לפני מותו.  וזו עדיין בפי יצחק, העומד לאַצלה לעשיו האהוב עליו.

ורבקה אזרה את כל כוחות-נפשה, נסיונה ובינתה, כדי לסכל את כוונת יצחק.  כמה עמל הושקע בעורמה זו גם מצד רבקה וגם מצד יעקב.  לא נעים היה לרבקה לפתות את בנח אהובה לגנוב את דעת האב ולהוציא במרמה את ברכתו.  וגם יעקב נאבק עם רצון אימו וביקש לבטל את מחשבתה זו.  אין זה דומה לתחבולה, שבעזרתה הוציא את הבכורה מידי עשיו אחיו, שזילזל בה ולא ידע את ערכה;  כל ישוּתו נתרעדה למישמע בקשת אימו, ואף ניסה לדחות אותה באמרו:

 

אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.  

 

אך רבקה ידעה, שהעניין העומד להכרעה חמוּר כל-כך, ששום אמצעי אינו נחשב לעומתו.  היא חשה כאילו כל כובד האחריות לחזון המשפחה ועתידה הגדול תלוי בחוט-שערה.   הזנחה כלשהי — והחוט ניתק וכל הבשורה המאירה, שעברה כאוצר יקר מבית-אברהם, תעלה בתוהו.  מיד הכבידה את ליבה:  "ותאמר לו אימו:  עלי קללתך, בני, אך שמע בקולי ולך, קח לי".  היא נטלה על עצמה את כל האחריות לתוצאות המעשה, והכריעה את הכף.

כל מה שאירע אח"כ לא היה אלא השתלשלות הגיונית מוכרחת.  עשיו גמר אומר בליבו להרוג את יעקב.  אך מעיני רבקה לא נעלמה כל תנועה של עשיו וריעיו.  ואפילו הירהורי-ליבו הכמוסים נתגלו לה.  ושוב ראתה סכנה גדולה אורבת לבנה וליעוּד, והתחילה רוקמת תכנית מפורטת לבריחת יעקב.  בתכנית זו השיגה שני דברים:  מילטה את נפשו של יעקב, וגם שלחה אותו לקחת אשה מבנות-משפחתה.  במסתרים ערכה את התכנית לכל פרטיה ודיקדוקיה, וליצחק סיפרה רק על דבר מורת-רוחה מבנות חת.  יצחק הסכים, כדרכו, לדעתה של רבקה, וציווה ליעקב ללכת לבית בתואל.  מחשבת ההצלה לצאת מן הכוח אל הפועל בהצלחה יתירה.

מי יתנה את צערה של רבקה כאשר נאלצה לשלוח את יעקב מביתה, בלי הוסיף ראות פניו.  הוא, שהיה בנה האמיתי, אשר טיפחה וגידלה אותו ושיקעה בו את חלומותיה וכיסופיה, מוכרח להיות נע ונד.  הוא אינו הולך לבקש את אשתו-בחיים ואת אשת-נעוריו מתוך הרחבת-הדעת ועתרת-נכסים, כגון אליעזר שהלך למצוא אשה ליצחק.  גלמוד, בהיחבא, במחתרת, יצא בנה לארץ נכריה, ואימת אחיו מלווה אותו בדרכו.  ליבה, לב אם, נפצע קשה.  ואמנם, משעה שיעקב עזב את קינה אין אנו שומעים דבר על רבקה.  מסך כבד יורד עליה.

אי-אפשר להניח, שחיי יצחק ורבקה היו חיי זוג נאהבים ונעימים.  התמונה העולה מצירוף הקווים המפורשים והמובלעים, שונה בתכלית, אעפ"י שחסרו בבית יצחק ורבקה כמה פרטים, שהיו בבית אברהם ושרה, כגון עקרוּת ממושכת, הגר וישמעאל, ופילגשים, אשר הקדירו מזמן לזמן את שמי-חייהם של אלה — לא היה בו שלום-בית אמיתי.  מחלוקת-תמיד תססה ביניהם בגלוי ובסתר.  אולם היא ידעה להבדיל בין עיקר לטפל.  קיום הבטחת אלוהים שניתנה לאברהם, ליצחק ולה עצמה, היה ראש-מאווייה.  בפני שאיפה זו חוורו כל מריבות-משפחה ועיווּתי יצחק.  מיום שיצחק הביא אותה האוהלה, הרגישה את עצמה לא רק כיורשתה של שרה, אלא גם כממלאת-מקומו של אברהם.  כתפי בעלה היו רפות מכדי לשאת מעמס כבד כל-כך.  הוא פוּנק מנוער, מלאכתו נעשתה תמיד בידי אחרים, ולא הורגל לעמוד בזכות עצמו.  תכונה זו היתה לרבקה.

 

 

לאה

המופלא בקורות-חייה של לאה — המקריוּת.  שום תכונה מתכונותיה לא הכשירה אותה להיות מן האימהות.  לא יעקב ולא היא עצמה פיללו, שהם יהיו צמד-עולמים.  טעות או משגה גרמו לכך.  המעשה שאירע בימי עלומיה, הוא אחת מאותן הטעויות המולידות תוצאות כבירות, העולות כמה מונים על אלו שהן פרי כוונה ומחשבה תחילה.  הגורל בוחר לו לעיתים סתם אדם וממלא על-ידו שליחות לא-תשוער, והרואה משתאה:  האף אמנם באמצעותו הוגשם הדבר הגדול?

לאה ודאי לא הירהרה אפילו בליבה, שעתיד כזה נועד לה.  גם אם נאמר, שלא כל אשה מכירה את עצמה כהלכה ואינה מודה ביתרון חברתה, הרי אין ספק, שלאה ידעה יפה מה היא ומי היא.  אין המקרא מפרש אילו מוּמים נוספים היו לה, אולי מפני כבודה של זו שהיתה לבסוף אחת האימהות;  ואולם גם הרמז השקוף, כי "עיני לאה היו רכות", דיו להוכיח שלא צודדה לבבות ביופיה.  העיניים הן הראי של נפש האדם וגופו, וחז"ל אמרו:  כלה, שעיניה יפות וכו'.  אפשר שהיו לה מעלות אחרות, אך אחת ברוּרה:  היא לא נתברכה בחן.  מעשיוּת וחשבון מגוּלה ליווּ אותה תמיד.  היא היתה אשה בעלת-בית, ולדנית, נבונת-חיים.  אך בלי נעימה של חסד.

שבע שנים עבד יעקב את לבן ברחל.  אי-אפשר שלאה לא הרגישה ביקוד-אהבתו לרחל ואדישותו אליה.  אף-על-פי-כן, כשהגיע ליל-הכלולות לא מנעה עצמה מלאחז את עיני יעקב ולהיות שותפה לתרמית הגדולה.  אין ספק, שלא לשם קיום מצוות כיבוד אב בלבד הסכימה להיות מובאת באפילת הלילה לאהלו של יעקב;  רצונה באושר הגדול, ואם גם בדרך שאינה כשרה —הוא שהניע אותה למעשה זה.  אולם דווקא משום כך נחטא לאמת, אם לא נראה את המעשה הזה בכל גדלו ורוב-העזתו.  ורק מי שאיזה כוח עליון מסייע לו, יכול לבצעו בהצלחה כזו.

מידה יתירה של גבורה היתה דרוּשה לה באותו ליל-כלוּלוֹת.  היא הרגישה בכל נימי-נפשה, כי לא אותה הוא מבקש לקדש.  וגם אם תצליח להעלים ממנוּ מי היא, הלוא בדמיונו יראה את רחל האהובה עליו:  ואת אונו יתן לה בהשראת רחל.  מלבד זה, סכנה גדולה אורבת לה.  כל הגה, כל ניד חשוד, וכל הברה בלתי-זהירה, עשויים להפילה בפח.  ואם גם יעמוד לה מזלה, הלוא בוא תבוא שעת-היקיצה, אשר תגלה את הסוד הנורא ואת תרמיתה.  וכי מי יוכל לעמוד בפני מבט נוקב זה, המזרה איבה ואימים, שעתיד יעקב לירות אליה בבוקר, בראותו כי הכפישו בעפר את מיטב חלומו והתעללו בחזון-חייו.  היש כיפורים לעיווּת כזה?

כזאת וכזאת חשבה ודאי לאה לפני שהלכה לאהלו של יעקב, וגם אחרי ששהתה עימו.  ואם קיבלה על עצמה את העלילה הזאת על תחילתה ואחריתה, סימן הוא שנדחפה ע"י יצר-חיים אדיר, התוקף את האדם ושולט בו שלטון-בלי-מצרים.  רחשי אהבתה ליעקב גמלו בקרבה ימים רבים.  הם היו סודה הכמוס.  ואפשר שלבן לא רימה את יעקב להנאתו, אלא היה מיצר בגורלה של בתו בעלת העיניים התרוטות, הבוכה במסתרים והמקופחת, ורצה להיטיב עימה ולסייע לה.  הוא ידע, כי חלקה של רחל לא ייגרע ע"י המעשה הזה.  ונמצא זו נהנית וזו לא חסרה.  לאה קיבלה ברצון את הצעת אביה ואף דיקדקה למלא את כל ההוראות, כדי שלא תיכשל תוך כדי המעשה.  היא לא רצתה להחמיץ שעת-כושר כזאת.  מוכנה היתה לסבול אחר-כך את כל העונשין שבעולם, ובלבד שתגשים את משאלתה הבוערת בקרבה כאש.

ואמנם, חפצה הצליח בידה יותר משקיוותה.  היא היתה אשתו של יעקב.  היא ילדה ליעקב את הבכור, ראשית-אונו, ועוד בנים.  אולם תרמיתה לא נמחתה.  בלב יעקב צרבה זו צרבת גדולה.  תירוצו של לבן לא הניח את דעתו.  נימוסי-המקום לחוד ותביעת-הלב לחוד.  והכתוב חוזר וּמדגיש פעמים מספר, שלאה היתה שׂנוּאה אעפ"י שהרבתה ללדת, ואילו רחל היתה אהובה אעפ"י שלא ילדה.  אך אין ספק, ששנאתו של יעקב ללאה ניטשטשה בימי-הריונה המרובים.  עד אותה תקופה, שגם רחל ילדה, היה לו ליעקב יסוד לחשוב, כי התגשמות תעודתו תבוא ע"י בני לאה.  וכל-כמה שהצטער על כך, אי-אפשר היה לו שלא להחזיק טובה ללאה על פוריותה הרבה.  ולאה מצידה עשתה כל מה שיש בכוחה של אשה במצב זה לעשות, כדי להסב אליה אם לא את אהבת יעקב —  הרי, לפחות, את דעתו ואת אונו.  בחביון-נפשה האמינה, כי אהבה שאין עימה פירות סופה בטלה.  הן לא אחת ולא שתיים שמעה על היעוּד הגדול הרובץ על בית אברהם ויצחק, שיעקב הוא יורשו.  כיצד יוגשם הדבר, אם לא על-ידי שלשלת של בנים ובני-בנים.  היא לא היתה מסוגלת לעמוד על טיב אהבתו של יעקב לרחל.  חסרו לה לכך כלי-הרגשה וכלי-הבנה.  לפיכך שמה כל מעייניה בלידת בנים.  ובשעה שעמדה מלדת, נתנה ליעקב גם את זלפה שפחתה לאשה, ובלבד שיגדל מספר בניה.

עניין רב יש בשנאתה המפעפעת של לאה לרחל אחותה.  לכאורה, הלוא היא חטאה את החטא הראשון ולא רחל, אף-על-פי-כן אנו מוצאים את רגשותיה של רחל כבושים, ואילו של לאה מוחצים וקוראים תיגר.  כל בן שילדה, נקרא בשם שהיה בו משום התגרות גלויה באחותה:

 

רְאוּבֵן — "כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהֹוָה בְּעָנְיִי, כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.

שִׁמְעוֹן — "כִּי-שָׁמַע יְהֹוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה."              

לֵוִי — "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים."

זְבֻלוּן — "הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים."

 

היא היתה מרוכזת כולה בהיאבקותה עם אחותה, לשם רכישת בעלה.  לא שבעה תחבולות ומעשי עורמה.  והמעשה בדודאים, זה הצמח המלהיב את האהבה ומגדיל את כוח-הפריון, אם כי הוא מסופר בהומור דק — נוגע עד הנפש.  בהמשך הימים רפתה, כנראה, נטייתו של יעקב ללאה רפיון גמור.  וכאשר ראובן בן לאה הביא דודאים, לא הסכימה זו לתת מהם לרחל אלא בשכר זה, שאותו לילה ישכב יעקב עימה.  אין ספק, שכבר כּלוּ ללאה כל הקיצין אם זאת היתה הדרך היחידה להשיג את מבוקשה.  אולם דו-שיח זה, הבא כאילו בדרך-אגב, מבליט את אופין של שתי האחיות הבלטה מיוחדת.  דווקא לאה היא המתקיפה.   בענוֹתה עזות לרחל:

 

הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?

 

אך רחל קינאה באחותה לא בגלל היותה אשה ליעקב, אלא בגלל הילדים שילדה.  אהבתו של יעקב אליה נבחנה פעמים רבות, ויצאה תמיד צרופה שבעתיים.  ולא לתחרות חששה, אך היא חששה מאוד שמא תמות ערירית ויימחה זכרה, וזרעה של לאה יירש את בית יעקב.  ובהתעטף עליה נפשה ביקשה להיעזר בדודאים, אולי יועילו אלה לה.  ובפשטות הסכימה:

 

   לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.

 

לאה היתה טיפוס של אשה, שמאווייה מתמלאים למעלה מן המקוּוה.  נבואת-ליבה הכזיבה אותה לטובה.  חלומה היה מפגר אחרי המציאות.  הישגיה מרובים היו משאיפותיה, ואף נעלים עליהן.  כל המזלות כאילו סייעו לה להגיע למחוז-חפצה.  גם מומיה וּמגרעותיה סייעו לה.  הכל גילגלו עליה רחמים:  האב, האחות ובעלה.  אפילו הטבע ריחם עליה והעניק לה איזה חוש מעשי מחודד, שבעזרתו הפליאה לעשות.  אילו היו לה כלי-הרגשה דקים, היתה כורעת תחת מצבה העלוּב וכוחות התגוננותה היו עוזבים אותה.  אך מהיותה מטבע-ברייתה פשוטה — לא הבחינה באמצעים, ובלבד שיסייעו לה לקיים את עצמה ולבצר את מעמדה.

היא מתה, וכל תאוותיה נתמלאו:  היתה אשתו הראשונה של יעקב, ילדה לו בנים ובת, ניצחה פעמים אחדות את אחותה, ואף נקברה יחד עם יעקב.  רק תאוה אחת לא נתמלאה לה:  אהבתו של יעקב לא ניתנה לה.  היא היתה אם-לבניו, אך לא בחירת-ליבו.

 

רחל

תוגת-עולמים שורה על רחל.  היא טופס של אשה, שהמציאות אינה סובלתה בטהרתו השלמה.  היא תמצית הנשיוּת.   משעה שזו יורדת לעולם-העשיה, נועדים לה ייסורים ונפתולים.  החומר, שממנו קוֹרצה, עדין ביותר מכדי שתוכל לעמוד בפני קשיי החיים וחומרותיהם.  הבורא שקד לשכלל אותה ולהעניק לה תואר והדר ומידות-נפש עילאיות, אך לא שקד לסוֹל לה נתיבות ולהישיר לפניה את דרכה.  ונהפוך הוא:  דרי-מעלה ודרי-מטה כאילו נתכוונו לרפד את דרכה במכשולים, ושלחו שטנים לפניה.  משעה שנפגשה עם יעקב ליד הבאר וכוחות-נפשה הרדומים הופעלו בכל עוז, נתייצב איזה גורל שהיה מפריע אותה מלהשיג את חפצה.  מעין כוח נסתר היה מתערב ומכלה ושורף את אוֹשרה רגע אחד לפני בואו.  אם לאה היתה משיגה את מבוקשה יותר משפיללה, הרי חלומה של רחל לא נתגשם אלא בשיעורים ובדרכים כאלה, שיותר משיש בהם התגשמות יש בהם סילוף החלום הגדול ומיעוט דמותו.

פגישת רחל עם יעקב, שבאה עליה פתאום, שידדה ברחל את מערכות-נפשה.  כהרף-עין נאחזה שלהבתו של יעקב ברחל.  ומאותה שעה ואילך בערו שניהם.  אין במקרא כל סימן ריאליסטי וכל השתלשלות שכלית של אהבתם.  היתה זאת הארה ממרום.  התלקחות ניצוץ.  השתלהבות לבבות.  כל מה שנפש רחל קלטה מיקוד-השמש ומפיתוּיי-הירח, משלוות-המרעה ומסער-הרוחות, מתום-הנערוּת והתבכרות-התשוקות, מצער-ההוויה וממתיקות-החלום — כל אלה נלטשו עכשיו ברגש-בדולח אחד אדיר:  רגש-אהבה ליעקב.  שום אליעזר לא תיווך במאורע זה.  ליעקב לא היו גמלים וצאן, עבדים ושפחות, שיש בהם כדי לעורר תשומת-לב אליו.  רחל לא קיבלה לא נזם זהב ולא צמידים.  וכך מתאר הכתוב:

 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ.   וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת-קוֹלוֹ  וַיֵּבְךְּ.

 

הכל עומד כאן במזל-מסתורין, מסתורי-אהבה.  רשאים אנו לשער, שיעקב ראה בחלומו הידוּע גם את בבוּאתה של רחל.  כי ברית-האלוהים וברית-האהבה היו חתומות אצלו בגושפנקה אחת.  שתיהן ינקו זו מזו.  ובראותו את רחל התחילה עולה לפניו בבואתה שבחלום, וכוחות בל-ידעם שקקו בקרבו.  אותה שעה היה מסוגל לחולל נפלאות.  באופן כזה נכנסה בו גבורה וגלל לבדו את האבן מעל פי-הבאר, שבדרך כלל היה דרוש למעשה זה מאמץ כל הרועים כאחד.  לא יתואר, כי יעקב ביקש להראות לרחל את עוצם כוחו הגופני.  מעולם לא מצינו שהתפאר בכך, או שהחשיב אותו.  אך אפשר שהוא עצמו לא הרגיש כמה און הזרימה לתוכו האהבה, ולא ידע איזה מעשה-גבורה עשה בנוח עליו רוחה.  נפשו שפעה על גדותיה, והוא הערה אותה בגלילת האבן ובדמעות אוהב.  ריתה הכתוב לרחל ולא סיפר עליה, אלא זאת בלבד:  "ותרץ ותגיד לאביה" מי הוא אותו יעקב.  אך המלה 'ותרץ' משובצת כאן בצורה כזו, עד שאנו רואים בחוש את כל עוצם-התרגשותה.

מעתה היתה רחל שבויה בידי חווייתה הגדולה — חוויית-האהבה.  בבית הוריה ישב יעקב, שהיה מוכן לעבוד שבע שנים תמימות במשק אביה, כדי לזכות בה.  ליבותיהם היו הומים זה לזה כל אותו הזמן ונתמלאו ציפיה חרדה ומתוקה ליום הגדול, אשר בו תבוא ההתמזגות השלמה, עולם חדש היה נתון בליבה.  חלומו הנהדר של יעקב היה גם חלומה.  היא לא חזתה אותו כמותו ברוח-הקודש, שכּן לא היה חלקה עם הנביאות.  היא חזתה אותו מבשרה ודמה המתרעננים — ברוח שמילאה את כל חדרי-נפשה.  והם לא דחקו את הקץ.  שבע שנים היו מאורשים אירושי-רוח, שהיו בעיניהם כימים אחדים.  אך הנה תמו שבע השנים ובא החג הגדול, חג-הכלולות.  הוזמנו קרואים, הוכן משתה ונערך טקס מטעם אנשי-המקום.  לא הם בלבד, אלא כל הבריאה נתקשטה בבגדי-כלולות ושיחקה לקראתם בבת-שחוק אלוהית:  עוד מעט-קט ויתגשם החלום, ויעקב ורחל יתייחדו בייחוּד השלם...

אך הגורל המר לה לרחל.  לא היא הובאה לאוהל יעקב באותו ליל-קידושין, אלא לאה אחותה.  ואם יעקב לא ידע, למיצער, כל הלילה על המרמה הגדולה של לבן ורווה עונג והזיה כאילו רחל היתה עימו, הרי רחל ידעה את הסוד האיום.  לילה תמים נתענתה ונתחבטה.  פניה היו כבושים בכר מיטתה, מפרפרת בייסוריה ומרעידה מבכי.  גל של רחמים על עצמה שטף את ליבה.   הרגישה עירוב של אהבה, קנאה, שנאה וחמלה, הבוערים בקרבה באש גדולה וצבעונית.  שם באוהל יעקב מתייחד עם אחותה, והיא שותה כאן את הבדידות האכזרית.  והאלוהים שותק, ואין עומד בפרץ.  חלחלה וליאוּת אחזוּה, והטיחה כלפי מעלה:  איכה נרמסוּ פרחי-חלומה הענוגים!  על שום מה ירדפנה הגורל?  אין תנחומים לחליפות נמהרות כאלה.  היא נתאלמנה בטרם היתה לאשה ליעקב.

אך אהבתה של רחל לא היתה תלויה במידת ההתגשמוּת.  כמעט עבר הסער הזה של רגשות — ומיד נתגבר בה פי שבעים ושבעה צמאונה לאהבה, לחיים.  אפילו הענן הזה אינו יכול להקדיר את שמיה, אלא שעה קלה.  ודאי הוא, שעוד באותו לילה, בטרם עלה השחר ובטרם ניעור יעקב והרגיש בתעלול שעוללו לו, כבר היתה נפש רחל דרוכה מחדש ובעוז לקראת חתנה.  שוב נתכדרו כל רחשיה והגיגיה ברגש אחד מלובן ומזהיר כאור החמה, שהכניע תחתיו את כל ישוּתה.  וכשהציע אביה ליעקב לעבוד עוד שבע שנים ברחל, ניתנה תשובת-הן בקלות יתירה מצד שניהם.

והנה רחל היתה לאשה ליעקב.  שניה בסדר-הזמן, וראשונה במעלת-אהבה.  הכיסופים הממושכים נתקיימו סוף-סוף.  אז נדחתה לאה לקרן-זווית.  ואין פלא, שלאה היתה שנוּאה.  לא נאמר בפירוש על מי היתה שנואה, אבל מסתבר שהיתה שנואה על רחל ועל יעקב כאחד.  מרחל גזלה את חמדת-חייה, ואת יעקב רימתה ושיקעה בליבו זכר מר, מעין חילול-הקודש, שאינו נמחה לעולם.  אך שמחת-ההתגשמות לא ארכה.  אם האהבה היא ברשותו של יעקב, הרי לא כן כושר-הלידה של רחל.  ובשעה שלאה ילדה את הבכור ואת שאר אחיו, היתה רחל עקרה.  מגינת-לב זו היתה קשה משאת.  והכתוב מלביש את המצב הזה של רחל ואת טענותיה בדברים נוקבים לאמור:

 

וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב:  הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן — מֵתָה אָנֹכִי.   וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר:  הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן?

 

דוּ-שיח זה מבטא את מערכי-ליבה הזועפים של רחל ואת חמתו של יעקב, ומגלה טפח מן הרוח הקשה שעטפה את שניהם.  רחל חשה, שכל טעם-חייה פג אם לאה תהיה האם היחידה, אֵם השושלת העתידה.  כל הפרשיות שבמקרא באות ללמדנו, כי בעניין זה היה הפרש ניכר בין הרגשת יעקב והרגשת רחל.  ודאי רצה גם יעקב בכל נפשו שרחל תלד לו בן או בת, אשר יקיימו לעד את זכר אהבתם הגדולה וימשיכו את השפע שלה על הדורות הבאים;  אך הוא השלים עם הגורל, ששנים-עשר השבטים, ייוולדו לו ברובם מלאה ומן השפחות.  רחל היתה לו מרכז-חייו, בבת-עינו, הבאר שממנה שתה יופי ועדנה, יגון וחדוה.  הוא ראה את רחל ראיה נאצלת.  משעברו שנים ורחל לא ילדה, ראה בזה אצבע-אלוהים.  הוא מצא בכך עדות מסייעת לבת-קול שהיתה מנהמת בלבבו:  לא כלאה רחל!  בעיניו, עיני אוהב, המצמצם את הכל בנושא אהבתו, נראתה רחל ככתר הבריאה כולה, כתפארת מין האדם, כקן כל התפילות והכיסופים.  היא היתה חשובה לפניו כארוסה גם לאחר שנישאה, ככלה נצחית, כלת העולם.  על-כן הרגיש בהפצרתה לתת לה בנים איזו פגימה, איזו אכזבה, איזה כתם על-פני האידיאל הנכסף.  ואמנם, לא עבר זמן רב ורחל שבה למנוחתה:  מסירת זלפה שפחתה ליעקב למען תלד על ברכיה, מוכיחה, כי כוחותיה ועסיסי-חייה רוכזו שוב באהבתה ליעקב ללא תנאים וחשבון.  עד אשר "זכר אלוהים את רחל", והיא הרתה בעצמה וילדה את יוסף.  או-אז הרגישו שניהם, כי  מאורע גדול אירע בחייהם.  הפגימה נתמלאה.  ומשום כך ביקש אז יעקב מלָבן, שיניח לו ללכת למקומו ולארצו.  עד אימהוּתה של רחל היו שרויים במצב של ציפיה מתמדת.  משהו שלא נתקיים, היה צריך עוד להתקיים.  מכאן ואילך נתמלא החסר, נשלם המעגל המשפחתי.  טבע הוא באנוש לחשוב כך.  אך טעו.  ובהיותם כיברת-ארץ לבוא אפרתה — הקשתה רחל ללדת, וכאשר יצא בנימין לאויר-העולם יצאה גם נשמתה של רחל.

פרישה כזאת מן העולם מרעישה את נפשנו.  אנו מרגישים בכך התמרקוּת מכל חטא והיטהרוּת מכל כתם וצל.  ברגעי חייה האחרונים קראה שם לבנה הנולד:  בן-אוני, בן-צערי.  ובשם זה השכילה להגות את תמצית גורלה, מכאובה ועצבונה, השורים על כל הדורות.  ולא חייה ומיתתה בלבד משרים תוגה גדולה וענוגה על כל ההוגים בה, אלא גם אופן קבורתה.  היא לא נכנסה עם יעקב לקבורה.  בדרך לבוא אפרתה נקברה, בודדה ומופרשת.  לא היא, כי אם לאה נצטרפה ליעקב במותה.  יעקב-ולאה, ולא יעקב-ורחל, שוכבים צמודים במערת-המכפלה.  כמעט שאנו נוטים לחשוב, כי דמות זו של רחל לא היה יכול להיות סופה סוף אחר.  היא, ששום משאלה ממשאלותיה לא נתמלאה עד תום, אלא כל הגשמה שימשה תהילה וראש לאיזה גורל-עצבון חדש — מן הדין הוא, שגם אחריתה תהיה כאשר היתה:  מיתה בשעת לידה וקבורה בדרך.  היא היתה כלילת-יופי וארוגת-כיסופים.  יעודה היה יעוד של מתן, של הענקה, של האצלה.  היא עצמה לא הוּרשתה ליהנות אלא מפירוּרי-אושר קטנים.  האושר העצמי מסיח את הדעת מן היעוד.  וכל פעם שיצרה השיאה להנאה —  בא משבר.  מי שזכה לגורל כזה, מן הדין שיהיה קרבן, קרבן-שלמים.  דמות כרחל אינה יכולה להגיע לימי זיקנה ולנבול בדרך-הטבע.  היא נכרתה בעודנה באיבּה, ונשתיירה בזכרון כל  הדורות רעננה וזיוותנית.  וכזאת  היא רחל:  שמשה אינה שוקעת, צינורות-חסדה אינם פוסקים, ואש-אהבתה נקיה מכל עשן ועכּרון.

 

שבט תש"ד

 

אהרון

א

מעטות הן הדמויות בתנ"ך, שהוצאו מידי פשוטן ונדרשו עליהן דרשות של ייפוּי ופיאוּר, כדמוּתו של אהרון, אחי משה.  והרוצה לראות את אהרון האמיתי, כמות שהוא, ולא כפי שחפצו לראותו בדמיונם דורות הראשונים והאחרונים, ילך אצל החוּמש.  בארבעה חוּמשי-תורה מתואר אהרון בחרט אלוהי, שהוא לעילא ולעילא מכל אמנות, קו לקו, תו לתו, אור לאור וצל לצל.  היוצר נוהג בו כמנהג שנהג באבות ובאימהות, וכדרך שנהג אחר-כך בנביאים הראשונים והאחרונים ובמלכי ישראל:  הוא מצייר אותו לפנינו קמעא קמעא, בפשטוּתו ובגילוּייו, בגדלוּתו וּבקטנוּתו, בעילוּייו ובשיפולו, ביתרונו ובחולשתו.  אין הוא גודש את מעלותיו ולא את חסרונותיו, אלא מציגוֹ על האדמה כבן-אדם, ילוּד-אשה, פועל ונפעל בהתאם לתכונותיו, שחלק לו הבורא.  כלל זה נקוט בידו תמיד.  וגם ביחס למשה, שהמקרא מעיד עליו "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", נשתמר יפה-יפה הקו החוצץ בין משה בשר-ודם ובין האלוהים.  ואפילו בשעה שהצייר המקראי מלא הערצה אין-גבול למשה, בגלל מידותיו ומעשיו, הריהו מכנה אותו בשם 'איש-האלוהים'.  התיבה 'איש' היא תואר-השם ותואר-הפועל ותואר-המידות.  אמירתו של משורר התהילים "ותחסרהו מעט מאלוהים" כוחה יפה בתנ"ך בכל עת ובכל שעה, ולגבי כל הנפשות הפועלות בו.  האלוהוּת משאילה לבחירה תכונה מתכונותיה או מאצילה עליו מאורה, אם דרך-עראי או דרך-קבע, אך לעולם אין היא משנה את טבעו של אדם ואינה הופכת אותו לאלוהים.  הן ראשיתה של הבריאה שרויה בסימן היראה מפני 'והייתם כאלוהים'.

קל וחומר שהסופר המקראי הקפיד בתיאור אהרון הכוהן כיצור גיבושי, שיש לו רגעי-עליה ורגעי-נפילה, שעת-יעידה ושעת-מעידה, אך תמיד הריהו נתוּן בנרתיקו הבשר-ודמי.  ולא עוד אלא שלעיתים רחוקות מאוד פולט מכחולו של הצייר התנ"כי איזה קורט של תיאור, שאפשר להרמיזו על יחס של אהדה מיוחדת הנודע ממנו אליו.  על-כרחנו נודה בעובדה זו, אעפ"י שחז"ל היטב חרה להם הדבר הזה, והם השתדלו ככל האפשר, ואף למעלה מן האפשר, להכתיר את אהרון במידות שאינן כתובות ולא רמוזות בתורה, ולא פסקו ללמד עליו סנגוריה שאין לה אחיזה במקרא.

ואילו אנחנו, שעינינו למקרא הפשוט והבהיר, מעיינים בדיוקנו של אהרון ואיננו זקוקים לשום מילואים מדרשיים, הגורעים ואינם מוסיפים, ואפילו פוגמים, בחותם התנ"כי.  דמותו של אהרון עולה לפנינו מן הסיפור המקראי כשהיא כלולה בהדרה, שלמה בתכונותיה האנושיות, ומשמשת אבטיפוס לכל הדורות.  רק כך ורק בקווים אלה תצוייר מציאותו של אהרון, אישיותו, אורח חייו והנהגתו, צייתנותו וסטיותיו.  הופעתו לפני העם ורתיעתו מפני התנגדוּת העם.  כל קישוּט וכל עיטוּר, כל דרש וכל פירוּש, אינם אלא מעקמים את הישרה ומסלפים את דיוקנו הטבעי.

 

ב

הדבר המעודף את תשוּמת-ליבנו ביותר, הוא אופן הופעתו של אהרון במקרא.  אין הסופר מקדים את תולדותיו למעשיו, כדרך שהוא רגיל לעשות, ואין הוא מספר מאין בא ומה טיבו, כיצד הוכשר לתפקידו ואיך נטלוֹ על עצמו.  אין אנו רואים בהתהוותו, אלא בהווייתו.  שמו מופיע פתאום, דרך-אגב, תוך כדי שיחתו רבת-המתיחות של משה עם אלוהים.  בשעה שהאלוהים נגלה לו בסנה הבוער וביקש להטיל עליו את שליחותו לפני פרעה, לא האמין משה בכוחותיו ולא בטח בכשרונו לדבר על לב פרעה ולהוציא את ישראל ממצרים, ואף לא האמין שיוכל לשכנע את בני-ישראל בשליחותו.  אולם אלוהים לא הרפה ממנו, והוא השפיע עליו שפע של פיתויים והבטיח לו להיות עימו ועם פיו, וּלהורותוֹ אשר ידבר, והסיר אחת-אחת את טענותיו של משה וחששותיו.  אך אמונתו של משה בעצמו היתה בתחילה קטנה כל-כך, ששום דבר לא שינה את הרגשתו ולא הזיז אותו מדעתו שאין הוא האיש המתאים לכך, ולכן הפטיר פסוּק-של-סיום, שאין אחריו כלום:

 

בִּי, אֲדֹנָי, שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלַח!

 

או-אז חרה אף ד' במשה על אי-אמונתו בעצמו וביכלתו של אלוהים לסייע לו בשליחותו;  וכדי להוציא מליבו את חולשתו, לסעדו ולסמכו, אמר לו דברים שכעס ופיוס, רוגז ורוגע, נזיפה ולטיפה, משמשים בהם בעירבוביה:

 

הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.   וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.   וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם, וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.

 

אפשר שגרמה נעימת הדברים, המובלעת בין השורות, וייתכן שהקול החתוך ורב-התרעומת גרם, ושמא פעל עליו הרמז הדק-דק, שאהרון אחיו יהא מוכן לקבל את השליחות הזאת ברצון — עינינו הרואות, שדווקא מענה זה השפיע עליו והוא נעתר לבקשת האלוהים ונטל על עצמו את השליחוּת.

על כל פנים יצוּיין, שאהרון הוזכר אגב-גררא, באקראי, ללא כל הכנה.  שהרי אילו היה משה מסכים לאלתר להיענות לדבר-אלוהים, לא היה צורך באהרון.  וכן בפרשה הסמוכה, בפרשת "וארא", חוזר הסופר ומתאר קצת מתולדותיו של אהרון.  ואי-אפשר שלא לומר, שאותו תיאור קורות נראה כמשולב לאחר זמן, אם ע"י סופר זה או ע"י אחר, שחשש — וּבדין — שמא תיראה הופעתו של אהרון בלא כל הקדמה והסברה כמתמיהה.  אולם גם בפרשה זו, שבה מסופרת חוליית-היוחסין של אהרון בתוך השלשלת של כל שבט לוי, מקמץ הסופר בידיעות, חס על מכחולו ועל צבעיו, ואינו חושש שמא תצא ה'ביוגרפיה' חווריינית מתחת ידו.  נראה, שהסופר הסתפק בכתיבת עובדות יבשות בלבד.

מכל מקום, לצורך ענייננו ראוי לחזור ולהטעים, שרק היסוסיו של משה והירתעותו מפני התעודה הגדולה והכבדה, שד' אמר להטיל עליו, הולידו את הופעת אהרון.  אילולא הכרח מעשי זה, אפשר שאהרן לא היה נזכר אלא כאחיו של משה וכאחד משבט לוי.  אולם לאחר שד' הועיד את אהרון להיות לפה למשה לפני פרעה ולפני בני-ישראל, אנו רואים כיצד הולכת ומזדהרת דמותו של אהרון מתוך הערפל וזוכה לשמוע מפי הגבורה:

 

וַיֹּאמֶר ד' אֶל-אַהֲרֹן:   לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה.   וַיֵּלֶךְ, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק-לוֹ.

 

אין לך ניגוד-אופי גדול מזה, שמתגלה בין אופן קבלת השליחות ע"י משה ובין אופן קבלתה ע"י אהרון.  בעוד שמשה תהה על עצמו והיה נבוך וחושש ורוּחו נפעמה, וכל ישוּתו היתה מלאה ספיקות וחרדת-קודש, ואפילו לאחר שעשה שליחותו שנים הרבה עדיין היה מתעורר מפקידה לפקידה הספק הראשון ומוצץ את לשד עצמותיו — הרי אהרון קיבל בו-במקום ובה-בשעה את מצוות אלוהים.  כאילו נולד לכך מששת ימי-בראשית.  הוא הלך למדבר, פגש את משה, שמע את כל דברי ד' ואת כל האותות אשר ציווּם לעשות, ומיד נכנס לתוך מעגל הפעולה:  אסף את זקני בני-ישראל, והראה להם את האותות, ורכש את אמון העם, אשר קד והשתחווה לפניהם.  בצד העוּבדה, שיש בה שבח גדול לאהרון, שאף הוא קיבל את שליחותו במישרין מפי אלוהים, מה שהעיד על חשיבותו ועל חשיבות התפקיד, הרינו תוהים על מהירות הסכמתו וחפזונה, ללא נידנוד של הירהור, שתוארה בפרשה זו:

 

וַיֹּאמֶר ד' אֶל-אַהֲרֹן:  לֵךְ.  וַיֵּלֶךְ...

 

אין זה בשום פנים כדרך הנביאים, שהתקדשו לתפקידם והיו חוככים בדעתם הרבה והיו נצרפים באש, עד שניאותו לקבלו על עצמם.  מהירות זו תוארה בצימצום אמנותי רב, ואי-אתה בן-חורין מלחוש ברמז הדק המוּבלע בפסוק זה.

 

ג

לא ביקש הכתוב אלא לתאר את אהרון כפי שהיה באמת, בלא כחל ושרק.  הוא מכוּנה 'הלוי'.  ויפה אמרוּ האומרים, שאין הכוונה לציין שהוא משבט לוי, אלא שהוא בן-לוויה, שיילווה למשה בכל אשר ילך, וישרתו.  לא נחטא לאמת אם נאמר, שאילולא היה אהרון אחיו של משה, היה הכתוב מגדיר את שירוּתו ביתר ענווה וביתר דיוק, כדרך שעשה ליהושע שכינהו משרת.  אולם גם לאור עובדה מגבילה זו, אין אהרון נהנה מנדיבות יתירה שבהגדרת מעמדו, ולא מצאנו אפילו דיבור אחד שיש בו משום קישוט אישיותו, קישוט לשמו, המורה על יחס חמימות אליו.  רק המדרש, שהרגיש יפה בחלל זה, ביקש למלאו בשבחי אהרון.  אך הוא לא מילא אותו, אלא סתם.  הוא פשוט הוסיף משלו, בשרירות דמיונו, ללא כל אסמכתא שהיא.

אהרון אב-טיפוס הוא לאדם, שחונן מאת הבורא במכלול כשרונות:  כשרון-דיבור וכשרון-שמיעה, כשרון-הופעה וכשרון-שידול, כשרון להתמצאות מהירה וכוח להסתגלות זריזה, כוח לכיבוש עצמו וסגולת תגובה מתאימה, כשרון למשוך המונים אחריו ויכולת להיגרף בזרמם.  אלא שכל שלל הסגולות האלו מצפות לגואל שיבוא ויוציאן מן החבוש, ויקבע להן מגמה ונתיב.  והכל-תלוי בגורל:  יש שבא גואל אמיתי, מורה-דרך, המדריכן במעגלי-מישרים, בתיתו לפניהן כר-פעולה-והגשמה יאה, ואז הן באות על תיקונן;   אך יש שמזדמן לפניהן איש-תעתועים, פועל-שקר, הרותם כשרונות אלה למרכבת-השוא, והן מתבזבזות ללא שיור.

כל ארבעת החוּמשים מעידים על אהרון שהיה ברוך-כשרונות, בעל מוח חרוץ ורב-פעלים.  למן שעת הופעתו הראשונה הריהו מוצג לפנינו כמשלים את התכונות החסרות במשה.  משה ערל-שפתיים — ואהרון איש-שפתיים ("ידעתי כי דבר ידבר הוא");  משה מפקפק בכוחו לשכנע את העם בדבר שליחותו — ואהרון אוסף כהרף-עין את זקני העם ורוכש את אמונת העם;  משה אינו מאמין שפרעה ייענה לדרישתו בשם ד' ותושש שמא יורע מצבם של בני-ישראל — ואהרון נצטווה להוכיח לפרעה באותות ובמופתים, ואף עשה זאת בלא שהיות במטה אשר בידו.  לכאורה, נראה לנו אהרון ככליל-השלימות, ואילו משה כצרור של ספיקות וקוטן-אמונה;  אך אין זה, כידוע, אלא לכאורה.  חין-ערכו של משה בספירה סמויה.  בעוד שמשה חוצב את היעוד מליבו, רואהו בחלום חזיון-לילה, או שומעו במפורש מפי ד', בעצם היום, אלא שאינו בטוח כי הוא ראוי לכך ואף אינו יודע כיצד להגשים אותו בחיי המעשה, בחששו שמא יחוּלל על-ידו או יישבר — הרי מקבל עליו אהרון תפקיד, שהוא יכול למלאו בבטחון במיטב כשרונותיו.  בלשון דורנו נוכל לומר, כי בעוד שלמשה יש יעוּד, יש לאהרון יעד.  הוא מבצע חלק או פרודה של מטרה גדולה ונעלה, שלא הוא קבעה ולא הוא אחראי לה.  עליו הוטל להיות האיסטרטג ובעל הטכסיסים בכל עת ובכל שעה שהמטרה נאנסת להתפצל ליעדים קטנים.  משה הוא השליח האלוהי, אשר דבריו כגחלי-אש;  ואילו אהרון הוא האדריכל של המציאות הקטנה, המסגל את דבר ד' ודבר-משה לחיי-המעשה.  הוא משער את כוח-העומס של העם ואינו מכביד את עולו עליו, אלא נותן לו את התורה ואת החזון לשיעורים, פרוסות פרוסות, בעטיפת-צבעונין, בפה רך ובשידול אבהי.  מכאן בטחונו בעצמו, ועל-כן הוא מהיר כל-כך להיענות לכל מקום שישלחוהו.  בעל-הכשרון אינו בעל-ספיקות, אלה הם מנת-חלקו של בעל-היעוּד.

 

ד

לפיכך, כל עוד היה אהרון משמשו של משה ועושה-דברו, נאמן למצוותיו ובן-לווייתו, היה הכל כשורה.  הם התייצבו לפני פרעה, והראו את האותות והמופתים;  הם באו אל בני-ישראל ורכשו את אמונם;  הם הוציאו את בני-ישראל ממצרים וקרעו לפניהם את הים, האכילום מן השליו והשקום מים;  בכל אלה אנו רואים 'יד אחת' ודיעה אחת, ואף משגה משותף — הכאת האבן — שבגללו נקנסה על שניהם מיתה בחוּץ-לארץ ולא זכוּ להיכנס לארץ.  אולם כל-אימת שאהרון ביקש להיות עצמאי, או שהתנאים אילצוהו להיות כזה, נכשל כשלון חרוץ.  כי לא לכך נוצר.  הדבר לא היה לפי כוחו, ולא לפי טבעו.

דוגמה-למופת ישמש מעשה-העגל.  משה עלה למרום ההר כדי לקבל את לוחות-הברית.  יהושע המתין לו בתחתית ההר, ואהרון היה, או צריך להיות, המנהיג, ממלא מקומו של משה;  אך, כפי הנראה, לא חשב העם כך.  כשראו המוני העם שמשה בושש לרדת מן ההר וחששו שמא לא יהיה מי שילך לפניהם להורותם את הדרך ואת המעשה, דרשו ממנו לעשות להם אלוהים אשר ילכו לפניהם.  אותו יום נזדמנה לאהרן שעת-כושר מופלאה להוכיח את ערכו העצמי כמנהיג ולא כתלמיד, כנושא-אחריות ולא כנושא-כלים.  הוא חייב היה להטיף למוסר אזנם, להשתמש במיטב-המליצה וכוח-השידול כדי להניא אותם מן הרעיון הנורא, מן הבגידה במשה ובאלוהים.  והפליאה שבהתנהגות אהרון גדלה לאחר שהכתוב מעיד, שכל בני שבט לוי נשארו נאמנים לד' ולא חטאו בעגל.  נמצא, שלא היה בודד כל-כך;  ולא זו בלבד שהיתה זו חובתו להשתדל להצן את התלהבוּת העם לעגל-מסכה, אלא אף היה סיפק בידו ללכד סביבו שומרי-אמונים לד'.  המדרש מלמד זכות על אהרון, שביקשו להרגו.  אולם במקרא איננו מוצאים אפילו צל של נסיון מצד אהרון לדבר על לב העם, או לייסרו, או לאיים עליו בעונשין.  והלוא אהרון אחיו של משה היה, והכתוב לא היה מצניע נסיון כזה.  מכאן שהסופר רצה להציגו לפנינו כמו שהוא, בכל חולשתו, במיצוי טבעו האנושי, וללא שיפור או איפור מלאכותי.

אהרון לא היה איש-העקרונות.  ההוראות המוחלטות של משה, בלי נוכחותו של משה, נעשות יחסיות בעיניו.  הוא מלווה אותן בפירושים ובטכסיסי  הגשמה.  אין  הוא  מסוגל לפי טבעו לגעור בעם, להיאבק עימו, להטיל עליו הגבלה או עונש.  הוא  ממתיק כל דין, מרכך כל חומרה ומסגלה לתפיסת העם  ולטעמו.  ודאי היה מנסה תחילה להטיל חובות קיצוניות יותר, אך משנתברר לו שהעם ממאן לקבלן, הריהו נסוג אחור ומשנה את טעמו.  ולא עוד, אלא שנעשה מיד בא-כוחו של העם ששינה את טעמו.  מעולם לא היה אהרון מסוגל לשבור לוחות מתוך כעס על העם או להטיח בפניו בעצמו:  שמעו נא, המורים!  או לומר:  מחני נא מספרך.  בשעת התנגשוּת עם העם קשה-העורף, אפשר שהיה כותב פירוש על הלוחות...  אבל הוא נענה בנקל לתביעות העם להמיר אלוהים בלא-אל, למעול מעל בד' ובמשה, ואמר להם להתפרק את נזמי-הזהב ולעשות עגל-מסכה.  והעניין מתרחש במהירות ובפשטות שלא תיאמן:

 

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר:  חַג לַיהֹוָה מָחָר.  וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת וַיַּגִּישׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק.

 

אהרון נהג אפוא לא כדבּר העם, אלא כאדם רך-לב, כירא לנפשו, כמועל בפקדון יקר מתוך פחד, כבעל כשרונות המשתמש בהם בין בשעה שהוא נתבע לנטוע בעם אמונה באלוהי ישראל ובין בשעה שהוא נתבע לעשות לו עגל-מסכה.  אילו היה מגלה עמידה תקיפה, שיש בה מסירות-נפש, אפשר שהיה כובש את העם ומביא אותו לידי התגברות על יצריו האליליים, ועל כל פנים היה שמו מזהיר כאבן-חן במאבקו עם האלילוּת.  אך שאר-רוח זה לא היה בו.  הוא קוֹרץ מחומר אחר, ולא היה עשוי להיות מנהיג רוחני, שליח-אלוהים, המעלה את העם למדרגת שליחותו ולא מוריד שליחותו למדרגת העם.  קול-המון החריש בתוכו קול-שדי. 

ולא זו בלבד, אלא אופיו של אהרון, הרך והסתגלן, מתגלה גם לאחר מעשה-העגל.  הוא לא התוודה על עווֹנוֹ ולא קיבל על עצמו את החטא בעוז, כיאות לאהרון אחי משה, כי אם הטיל את האשמה על העם ורחץ בנקיון כפיו.  וראוי להאזין יפה לפסוקים הבאים:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן:   מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה, כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדוֹלָה.    וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן:   אַל יִחַר אַף אֲדוֹנִי!  אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם, כִּי בְרָע הוּא:  וַיֹּאמְרוּ לִי:  עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.  וָאֹמַר לָהֶם:  לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ!   וַיִּתְּנוּ לִי:   וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה...

 

התבטאות של ילד אנו שומעים כאן, ולא טענות הצדקה או הבהרה של מי שהיה לפה למשה.  ריתה עליו הכתוב ולא סיפר, מדוע נשמע אהרון לעם והביא עליו חטאה גדולה כזאת.  ורתיון זה מגדיל שבעתיים את קלונו של אהרון.  כלום לא היתה זו מחובתו של אהרון להתנגד בכל כוחו לדרישת העם?  וכלוּם לא ידע אהרון, שכאשר משליכים לתוך דפוס-אש נזמי-זהב ושאר מיני עדיים, יותך הזהב וייצא עגל זה?  הן כל הצטדקותו עושה רושם תפל!  אלא שנוכח זעמו של משה, ששבר את הלוחות ושרף באש את העגל וטחן אותו עד דק וזרה אותו על-פני המים — נתבלעה דעתו ונאלמה לשונו.  והוא, יפה-הדיבור וחריף-ההגיון, גימגם דברים זרים.  והסופר המקראי אף לא העלים מאיתנו את חולשת אהרון ולא את חילוף-התפקידים שחל כאן בן-רגע:  משה הגמגמן דיבר בלשון ברורה ושנונה, ואילו אהרון הנואם נעשה כבד-פה וערל-שפתיים...

בשתיים טעה משה:  הוא חשב, שכבר נעקר היצר האלילי מלב בני-ישראל ורשאי הוא להיעדר מן המחנה ארבעים יום וארבעים לילה בלי שיאונה דבר רע;  ולא ידע, כי הנטיות שנשתרשו בהם בהיותם עבדים במצרים עדיין חיות וקיימות בנפשם, ורק ביד חזקה אפשר למנוע את פעולתן.  וטעות מרה מזו טעה באחיו אהרון:  הוא היה סבור, שכבר הוכשר להיות מנהיג עצמאי, ממלא-מקומו הנאמן, לפחות לארבעים יום.  ואילו, אליבא דאמת, היה אהרון זקוק לאורו של משה תמיד, בכל כ"ד שעות שביממה, שבלעדיו היתה נפשו סומאה ועמומה וקרה.  הוא יכול היה למלא כל תפקיד שנמסר לו עפ"י מצוות ד' ביד משה, כלומר, לאחר שהוסמך לכך;  אך הואיל ומשה לא ראה מראש את מעשה-העגל ולא היה סיפק בידו להורותו מה לעשות, מעד אהרון ונפל בנופלים.

מכאן ואילך, עד לפרשת הכהונה, אנו רואים את אהרון חבוי בצל, ורק משה מדבר עם האלוהים ומקבל את מצוותיו מפיו. 

 

ה

מעברוֹ של אהרון מלויה לכהוּנה הוא רב-עניין;  שכּן בו מתבטאת לא רק ראשיתו של מעמד חברתי חדש, בעל משימה פולחנית מסויימת ומוגדרת ובעל זכויות נרחבות מיוחדות, אלא יש בכך גם משום שינוי מעמדו הרוחני האישי של אהרון.  בשפת ימינו היינו מכנים מאורע בשם 'עליה בדרגה'.   מאהרון הלוי עד אהרון הכוהן — רב המהלך.  עד כה היה רק לוי, איש-ביניים, נספח למשה, שאין לו שליטה במישרין על העם אלא באמצעות משה.  מכאן ואילך הוא בעל משימה 'עצמאית'.  לאחר שקיבל במצוות ד' ומפי משה את סדרי הכהונה ותורת הכוהנים, שוב לא היה תלת בכל פרט בממונה עליו, אלא עמד במידה גדולה ברשות עצמו, ובכל העניינים הנוגעים לעבודה ולפולחן הנהיג את העם והורה לו את הדרך אשר בה ילך.  הכהונה האצילה עליו אור משלו וזיו משלו, וחדל להיות בחינת דמות מלווה.  ורק בשעה שסטה, במזיד או בשוגג, מתורת הכוהנים שנצטווה להקפיד בשמירתה, היה משה מתערב ודורש הסבר או מציע תיקון המעוות.

נקל לתאר איזה רושם עשו על העם כל גינוני הכהונה וטקסי העבודה לפני המזבח והמשכן.  המון יוצאי מצרים, שספגו בסביבתם מושגים מוחשיים בענייני אלוהים ואמונה, נאלצו לפרוש מהם ולקבל אל אשר אין לו דמות-הגוף.  זה היה מעבר קשה, שהיו בו התקדמות ונסיגה, פסיעות-לפנים ורתיעות-לאחור.  והנה נתבשרו על הקמת המשכן וכליו, המזבח וטקסיו, ועל עבודת הכוהנים ומנהגיהם.  היה בכך יסוד ההמחשה שבהפשטה.  אמנם את האלוהים לא ראו במו-עיניהם, ואף לא הוּרשו לתארוֹ כעצם שאפשר לראותו, אך נצטווּ מצוה חמוּרה לעבדו ולבוא עימו במגע ע"י מעשים מוּחשיים, ע"י הקרבת קרבנות מתאימים מן הרפת ומן הגורן, מן השדה ומן הגן.  נטיית-הבראשית החבויה לפרוסת-דת של ממש, למראה-עיניים ולמעשי-גילום, נתעוררה ובאה במקצת על סיפוקה.  ומה נאה היה מראה אהרון הכוהן ובניו בלכתם לשרת לפני ד', בהקריבם את הקרבנות ובהזותם את דמם!  מה נהדר היה אהרון בהשגיחו מאוהל ובצאתו מבית-הפרוכת, ובברכו את העם?  בגדי הכבוד והתפארת, החושן והאפוד, המצנפת והאבנט, המעיל וכתונת-התשבץ, אבני-השוהם ופיתוחי-החותם, השרשרות ופעמוני-הזהב, הרימונים על שולי המעיל וציץ-הזהב על המצח, החצוצרות וקול-התרועה, התכלת והארגמן, תולעת-השני והשש —כל אלה הרהיבו את עיני העם, הרנינו את נפשו ושיכרו את חושיו.  חוורון המדבר וחדגונותו, הרעבון לצבעים ולחליפות, עוררו בעם הנודד תשוקה גדולה לחזיונות ולמראות.  ואהרון הכוהן ובניו מילאו תשוקה זו ביד נדיבה בסדרי-העבודה, במנהגי-המשכן ובטקסי-המזבח.  הוא ראה פתאום אור גדול, שתה ססגוניות, נהנה ממלאכת-מחשבת, ספג שפע של שמחה.

רבים ועמוקים היו רחשי-הלב, שהעם הגה לכהונה.  הוא החזיק טובה לאהרון על שהוציא אותו מן החולין ומן היומיומיות האפורה.  סוף-סוף יכלו גם פשוטי-ההמון לראות גילויי-אלוהות ממשיים ורוטטים, שלא ראום מאז מעמד הר-סיני.  אמנם הכהונה והלויה היו כרוכות בתרומות ובמעשרות, בוויתורים על זכויות ובמתן זכויות-יתר;  ודברים אלה לא היו קלים בעיניהם.  אולם ההתרשמות הראשונה מגינוני הכהונה ומעתרת תפארתה חיפתה על הכל ודחתה לקרן-זווית כל ספק וכל הירהור של ביקורת.  ולא נהיה רחוקים מן האמת אם נתאר לעצמנו, שהכהונה ובעליה נתערו חיש-קל בתודעת העם ונעשו עיקר, גופי-חיים.  ולא עוד, אלא שאהרון כבר התחיל מרגיש עצמו מאושש במעמדו, ואפשר שנפתה להאמין — תחילה בחדרי-חדרים ואחר-כך בפרהסיה —כי עבר זמנו של משה, וכי הבבואה המופשטת, שאין עימה גילומים וגישומים, מורישה מעט-מעט את מקומה לכהונה המוחשית, שיש עימה מראה-עיניים ומישמע-אזניים, והיא כולה פעילות ותסיסה ושיתוף של רבים-מרובים.

על רקע זה תובן ה'תקרית', שהיא קטנה לפי שיעורה במקרא אך גדולה לפי המרומז בה, אשר תיאר הצייר האלוהי ביד עדינה:

 

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי-אִשָּׁה כוּשִׁית לָקָח.   וַיֹּאמְרוּ:  הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִבֶּר יְהוָה, הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר, וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה.

 

מי עיוור ולא יראה, שאם כי לכאורה לפנינו רכילות משפחתית רגילה, הרי לאמיתו של דבר היא מתוּכננת יפה;  עילתה קנאה במשה, ותכליתה פגיעה במעמדו.  אהרון, איש-הטכסיסים, היטיב לבחור למעשה זה את מרים.  לאחות נאה יותר הדיבור על טהרת המשפחה.  אולם במחציתה השניה של הפיסקא כבר כתוב 'ויאמרו' בלשון רבים;  עד-מהרה יצא המרצע מן השק.  ואעפ"י שאין כל קשר הגיוני בין הרישא והסיפא, בין הריטון על האשה הכושית שלקח משה ובין ההתפארות שגם בהם דיבר ד', יש קשר נפשי, קשר שבמחשבה תחילה.  הסיפא היתה תכליתה של הרישא, וההגיון הלקוי בא על תיקונו בכוונת-הזדון.  אין כמעט ספק שהסופר המקראי, שלא הוציא מתחת ידו מלה בלא שכל עליון, הבליט במתכוון פיסקא מתמיהה זו;  ללמדנו, שלא היתה זו אלא מזימה מצד אהרון ומרים, שביקשו להשפיל את משה במסיבת משפחתו ולהבאיש את ריחו בעיני העם.

מרים באה על עוֹנשה ולקתה בצרעת, ורק בקשת הסליחה של אהרון ותפילתו של משה, הקצרה והנוגעת אל הלב, ריפאה אותה.  ואילו אהרון נפטר בלא עונש.  כך אירע לו גם במעשה-העגל, שרק בספר דברים כתוב:  "ובאהרון התאנף יהוה להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא", אבל בשטף הסיפור במקורו אין אנו מוצאים כל עונש לאהרון.

מכל מקום, זוהי הפעם היחידה שאנו רואים את אהרון כמורד.  אמנם, נסיון-כשל זה למרוד נסתיים בתבוסה גמורה לשני המורדים ובחיזוק-יתר של סמכות משה ויתרונו, אך הוא מעיד לטובת אהרון גם בכשלונו.  וחיזוק זה נעשה בצורה דרמטית מאוד, שהניחה בוודאי רושם בל-יימחה בעדי-הראיה-והשמיעה:

 

וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא:  אַהֲרֹן וּמִרְיָם!   וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר:   שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי;  אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם יְהֹוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ.  לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה;  בְּכָל בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא.  פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת, וּתְמוּנַת יְהֹוָה יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה......

 

ומאחר שד' בכבודו ובעצמו הגדיר את ההבדל בין משה לבינם ונזף בהם קשה על שהטיחו דברים כלפיו, כוסה מרד-הנפל הזה במשאון.  אולם עצם הנסיון מצד אהרון להשתוות אל משה, מורה על ההתפתחות שחלה בו, במושגיו ובמעמדו.  אך זאת היתה העזה ראשונה ואחרונה.  לא איש כאהרון יהא מסתכן בנסיונות מרידה נוספים, לאחר שהקודמים נכשלו.  ונהפוך הוא:  מכאן ואילך היה מסור למשה שבעתיים ושום צל לא העיב על יחסיהם, וכל-אימת שנשמעו תלונות מצד העם היו אלו מופנות כנגד משה ואהרון כאחד.  הוא חזר להיות ממתי-סודו.

 

ו

מבחינת קירבת-הדם היה אהרון אחיו של משה ובן-לווייתו, אך מבחינת קירבת-הרוח היה אהרון ניגודו הגמור.  ודאי היה פחות ממנו במעלה, אבל לא פחיתות זו היא סימן-ההיכר המבדיל ביניהם;  הם נבדלים זה מזה בשורש נשמתם.  משה חצוב מספירת-הנבואה ומורד בקיים, ואילו אהרון נולד במזל מלאכוּת ושגרירוּת וכולו שיעבוד למציאות.  משה הוא מקור, אהרון — העתק ובבואה.  משה הכשיר עצמו להיות מנהיג העם תוך חיבוטים וליבוטים קשים, ויום-יום היה פוצע את נפשו בשאלה אם אמנם כבר הוכשר ליעודו, ואילו אהרון נולד לוי שנעשה אחר-כך כוהן.  מעולם לא עלה על דעתו להטיל ספק כלשהו בכוחו לנהל את העם, או לשמש בכהונה גדולה.  ברי היה לו, שאין ראוי לאיצטלא זו כמוהו.  משה שאף לעצב את העם לפי דמוּת של מעלה, שהוּראתה לו בחלומות-לילה, במדבר ובמעמד הר-סיני, זו הדמות שנצרפה בכבשן-נפשו ושניתנה לו מתת-אלוה ממעל;  ואילו אהרון קלט ניצוץ קטן מאותו חזון, צינן אותו, והיה מגישו לעם במקום החזון הלוהט.  משה ינק מרוח-הקודש, ואהרון נשען על בינתו וכושר-הסתגלותו לרוחות המנשבות.  משה קרן והקרין מקרן-השפע והיה שותף ליוצר, ואילו אהרן היה צינור להולכת השפע, בחינת ממַצע.

לפיכך לא היה משה זקוק לא לכפתור-ופרח ולא לשרשרות, לא לבדים ולא למדים, לא לפעמונים ולא לרימונים, לא לחצוצרות ולא לקול שופר.  אחרי מעמד הר-סיני, שבוֹ נשמעו קולות וברקים, אנו רואים את משה מדבר אל האלוהים, או האלוהים מדבר עימו, בכל מקום ובכל עת, ללא כל גינונים.  "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול".  מה שאין כן אהרון.  הוא ובניו וכל הכוהנים אחריהם היו זקוקים לרכוש את אמון העם באמצעות רשמים וטקסים, טכסיסים וגינונים, תפאורות והצגות, מעשי-ראוה ובגדי שרד.  ולא בכדי תיארוהו דמיונות כל העמים כגבוה, רחב-מצח ושחקה קלילה על פניו;  הילוכו חגיגי ודיבורו שקול, מהדר בלבושו ומקפיד בכבוד הבריות.  אוהב-שלום ורודף-שלום, יודע מה הומה בעם ומה מתרחש בקצות המחנה.  נואם יפהפה ופייסן מושבע, היודע להנעים את המר ולרכך את החמור, סלחן ומחלן.  אלה הם סימנים ותכונות נצחיים של מנהל העם, פרנס-הציבור, עסקן, זקן-העדה, ראש-המדברים, ובלשון-קדם:  כוהן.  הכהונה מתפרנסת מפסלתה של הנבואה ומשיירי הנביא.

ואל תתמה, שכהונה זו היא פרי יוזמתו של משה עצמו;  ונראה כאילו במו-ידיו כרה קבר לנבואתו.  כך מנהגו של עולם.  סילוק נבואה בא לעיתים קרובות ע"י התלמיד, הפרשן, הסבוראי, המשתדל, כביכול, שמורשתו של הרב תישמר לעד, והריהו מבזבזה טיפין-טיפין, מגלה בה פנים שלא כהלכה ומסגלה למציאות.  ושמא ניתנת רשות ללמד קצת זכות על אותו תלמיד, שכּן המציאות אינה סובלת את שפע האור הנבואי, ואילולא טכסיסי הסיגול של התלמיד היתה נשברת.

משה (שלא נאמרו עליו כאן אלא רמזים) הוא אב-דמות לבעל השראה אלוהית, לרוח, שהיא מלכות בפני עצמה ואינה כפופה לשום שלטון מחוצה לה.  משה יצר לו את משרתיו וכלי-תשמישו, ועד יום מותו לא נכנע להם אלא הכניעם לרוחו.  ואילו אהרון הוא אב-דמות של ראש-מעמד, מעין יפתח נצחי, הפותח כל משא-ומתן, שחן הוצק בשפתותיו וכוח כובש לו, עם נדיבים ידבר ולפני רוזנים יתייצב.  העם רואה אותו כאיש-המעלה, אך הוא עצמו צילו של איש-הרוח, המתנבא בגלוי או בסתר, ולעולם אינו חושש שמא לא הוכשר בעצמו או שמא לא איכשר דרא.  אהרון מופיע תמיד בחצוצרות וקול-שופר, בגינוני מלכות ותפארת, בפמליה של אנשי-שרת ובבטחון עצמי, ואינו זז עד שממלכת-כוהנים קמה וניצבה לפניו, ועימה גם קורח ועדתו.

 

אב תש"ז

 

קורח ועדתו

א

אחד המאורעות הכבירים, המסופר בספר במדבר, נתגלם במחלוקת של קורח ועדתו.  זוהי דראמה רבת מתיחות וזעזועים, שאפילו פרשת יציאת-מצרים, המסופרת בפרוטרוט ובעוז, לא תשוה לה.  שכן שם פועלים בעיקר משה ופרעה, בעוד שהמוני ישראל המשועבדים לא היו אלא נפעלים, ואילו כאן פועלים המונים ונציגיהם במיקצב עוצר-נשימה.  צימצומו של התיאור הזה עוד מכביר את הרושם ומאדירו.

 

ב

הפרשה פותחת:  "ויקח קוֹרח".  ומיד אנו חשים שלא את בן-יצהר ואת חביריו בלבד לקח קורח עימו, כי אם גם רבים אחרים.  זוהי פתיחתא רבת-כוח.  רומזת היא על עלילות מרובות, שנתרחשו משכבר מאחורי הפרגוד, בחשאי-חשאין.   הוא לקה את חבר-הקושרים, שטיפח משך זמן רב, והתקינם ליום המרד.  וכל הסימנים מעידים, כי קדמו למרד הגלוי הכנות מדוקדקות.  בתחילה עורר את בני-משפחתו;  לאחר שליכד לתכליתו כנופיה קטנה של מקורבים נאמנים, ביקש לו בני-ברית בכל שבט לוי, בהוכיחו להם שמשה ואהרון מנצלים אותם;  לאחר שרכש אנשים מן השבט הזה, יצא לרכוש גם מבני שבט ראובן, שהרגיש את עצמו מקופח במיוחד, הואיל והוא היה בכור-השבטים, ואף-על-פי-כן לא ניתנו לו כל זכויות עדיפות.  ולאחר שהיטה אליו גס רבים משבט ראובן, הלך והסית ראשי-עם אחרים.  ולפי שהיה פיקח, עשיר, מטועני הארון, ממשפחת לוי ורב-מורדים — הצליח במלאכתו.  הוא ידע את סוד האירגון במחתרת.  וגם חכם-נפש היה, והבין שהעם, המלומד בשיעבוד, לא ילך אחריו אלא אם כן יראה תחילה שגם נכבדים רבים עימו.  וכן עשה.  מן הראוי לקרוא ולחזור ולקרוא את הפסוקים שבמקרא:

 

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת, בְּנֵי רְאוּבֵן.   וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה,

 

דיקדק הכתוב לתאר, שחמישים ומאתיים אנשים מבני-ישראל היו נשיאי-עדה, קריאי-מועד, היינו, אנשים המוּזמנים תמיד לאסיפות חשובות, ואנשי-שם.  להודיעך, שלא מרד של ארחי-פרחי לפנינו, כי אם מרד מכוּון ומסוּדר, שבראשו עומדים אנשים מן החברה, אנשי-צורה ובעלי-השפעה.

זאת היתה התקפת-פתאום, מזימה להפיכת-הפתעה, פּוּטש בלע"ז.  במחשכים קובצו המורדים, באין-רואים.  משה היה טרוד מכדי שיוכל לשים עינו על כל תנועה ותנועה של נשיאי העדה, ומעולם לא עלה בדעתו שמסוגלים הם למעשה כזה.  הן לא הרגיש כל עוול וכל אוון בו, ולא שיער שהרעה תיפתח ממקום כזה.  כל מה שעשה, עפ"י מצוות ד' עשה ולטובת העם;  תמיד היתה מרחפת לפניו התכלית העליונה:  להאיר את עיני העם בידיעת-אלוהים ובתורת-אלוהים ולהביאם למחוז-הכיסופין, לארץ-כנען.  על שום מה יהיו כפויי-טובה?  למי הרע, וחמור מי לקח?  וכלום כל הניסים והנפלאות במעמד הר-סיני לא זיככו את העם ולא שינוהו?  עינו החדה של משה הטוב והמיטיב לא הבחינה שבקצות המחנה, הרחק-הרחק, מתכנסים לילה-לילה בחסות החשיכה חבוּרות של קושרים, השומעים נאומי-הסתה ולוטשים עיניהם לכהונה וללויה ולשאר משמרות, שהם רואים עצמם ראויים להן.  הוא לא השגיח בקורח, המלא עברה וזעם ומתנכל להדיחו ולרשת את מקומו.  ואפשר שהשגיח בו, ורצה להחזירו למוטב במקל-נועם.  על כל פנים, לא מרומז שקורח הופרע בראשית פעולתו, אלא לאחר שהמרד פרץ.  והוא פרץ כנחשול עז.  וכה נאמר:

 

קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם".

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם:  רַב-לָכֶם!  כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה?!"

 

במלים "וייקהלו על משה ועל אהרון" אנו חשים את עוצם הנהירה וההתקבצות;  ובקריאה "רב לכם!"  אנו שומעים את שאגת ההמון הפרוּע-המאורגן, שהעז זו הפעם הראשונה לפלוט גערה כזאת מפיו.  אנו רואים כבמו-עינינו כיצד מתגעש ההמון הרב ונדחק אל המקום אשר שם משה ואהרון, ומפיו יז הקצף, וגרונו ניחר מרוב תרועות וצעקות:  "רב לכם!" 

משה טיפה את הכרתו העצמית של העם, שהיה עדיין בשורש-נפשו עם-עבדים.  אבל הוא ביקש לעשות זאת כמורה, ע"י ביעוּר עיקבות השיעבוד והכניעה, ע"י הטלת  מצווֹת-תרבוּת.  מה שאין כן קורח;  הוא לא טיפח את הכרת העם, כי אם ניפח.  "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' " — צעק, ועימו כל הקהל.  כדימאגוגוס מנוּסה העלה בבת-אחת, במליצה גרידא, את ערך העם בעיני עצמו, ומיד נשאוהו על כפיים כאוהב-העם.  הניגוד הזה שבין הרועה הנאמן, המנהל את העם בחכמה, מראה להם פנים שוחקות ופנים זועמות לפי הצורך, ובין קורח השסאי, החונף לעם ומדבר חלקות באזניו כדי להעלותו לשעה קלה ולהשפילו לאחר זמן — ניגוד זה, העובר כחוט-השני בכל חברה עד היום הזה, מורגש כאן בכל טראגיותו.  המנהיג-הפדגוג אינו יכול להעתיר שבחים על חניכיו ולהשלותם בהישגים מדומים, ועל-כן הוא נראה כמזלזל, כמקמץ בתהילות, כחסר-אהבה;  ואילו הדימאגוגוס הוא בן-חורין גמור לחנוף ולהתרפס ולשקר ככל העולה על רוחו, על-כן הוא נראה ברגע מסויים כאוהב-הבריות, ואף קוצר קציר-הצלחה מהיר.  גם משה אמר לעם "קדושים תהיו", אך אמר זאת על דרך הציווי:  אתם צריכים להיות קדושים, להיטהר ולהזדכך במעשים טובים.  הוא לא נזדרז לומר:  "קדושים אתם", שכּן משה ידע עד כמה עדיין אינם ראויים לתואר עליון זה, ועד כמה שקועים הם עדיין במ"ט שערי-החולין.  תביעותיו מן העם היו תביעות חמורות ומרובות.  אך הנה בא קורח המתקומם, הנרגן, הרודף אחרי כבוד, הבז להמונים, והתחיל מנגן על המיתרים הרגישים ביותר של כל יחיד ושל העם כולו.  הוא לא הטיל שום מצוות עליהם ולא התנה כל תנאים עימהם, אלא שידל אותם בדברים רכים כשמן, גירה את יצריהם השפלים, ובשירבוב-לשון אחד הקנה להם את הכרת-ערך-עצמם, עד שכולם געו:  "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד', ומדוע תתנשא על קהל ד' ".  קדושה זו, שאינה נקנית אלא במירוק-עוונות ובייסורים, ולאחר ימי-הגבלה והכנה, קדושה זו, שכולה סוד ומסתורין — נעשתה פתאום אימרה, תביעה צעקנית, חפץ גשמי, ממשות ודאית של עבדים-לשעבר.  ואמנם זוהי דרכם של שסאים ומסיתים, שהם מגלגלים לפני ההמון במלים קדושות מכל קדוש, שכל אחת מהן היא עולם מלא, שנולדה בטהרה ובמכאובים.  ע"י כך הם מבקשים להקנות הרגשת עדיפות להמון ולעשותו מרכבה לשאיפותיהם וליצריהם.  רק לאחר זמן נוכח גם ההמון לדעת מי היה מורהו האמיתי והמסור, אך הכרה מאוחרת זו פעמים שהיא כבר אינה מעלה ואינה מורידה.

לפיכך, כה גדולה היתה המהלומה שניתכה על משה.  הוא חש את המרד הזה  כבגידה,  תועבה, כפגיעה בנפשו.  והכתוב אינו מצניע את הרגשתו זו כל-עיקר:

 

               וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו!

 

הגע בעצמך:  ביד חזקה ובמוראים גדולים ובמופתים רבים הוציא את ישראל ממצרים.  בכל מסעם נטל עליו לשמרם ולכלכלם ולנחמם.  ולאחר טילטולים  והרפתקאות עזים הביאם עד הלוֹם.  והנה  משתרע  לפניו ולפניהם המדבר הגדול והנורא, אשר בו סכנת נחש ועקרב וצמא ורעב.  גם אויבים עצומים מגיחים פעם בפעם, מתגרים בו ומזנבים נחשליו.  כנוטע נאמן הוא עוקר את גידולי-הבר שבנפשם ושותל במקומם ביד רכה, יד אב רחום, שתילי תרבות חדשה.  שנים עוברות, ורק קמעא-קמעא נקלטים שתילים אלה ומתגשם והולך החלום הגדול, חלום הכיבוש של ארץ-כנען וייסודה של ממלכת ישראל.  ומשה שקוע בינתיים בגיבוש הכרת העם, בהארת נפשו ובליטוש תורתו.  הוא מדריכו במעגלי אהבת-הבריות, מלמדו הילכות משמעת, ומתקין לו סדרי-חיים קבועים.  והדוק העבדותי נופל מעיני העם והוא רואה אֵל אחד ומבין את המעשה אשר יעשה.  עוד מעט ועם-הסגולה יהיה עובדה קיימת.

ולפתע הרעים הרעם:  קורח ועדתו, מאתיים וחמישים מראשי-העם, נקהלים על משה ואהרון.  לא במטמוניות הם הולכים, ולא בבושת-פנים, אלא בריש גלי ובחוצפה, בבוז לכל קדושה ובגידוף כלפי מעלה.

תלונות וקובלנות היו שכיחות גם קודם לכן.  לא פעם "אמרו איש אל אחיו:  ניתנה ראש ונשובה מצרימה".  אך אלה היו ריטונים של עם הולך במדבר, המבקש את נפשו למות.  התלוננויות כאלו, כל-כמה שקשות הן למשה ולאלוהים, הרי הן בכל זאת פרי התפרצות בת-שעה, שאחריה באים הירהוּרי-תשובה וקבלת מרוּת חדשה.  כל אדם יודע ספיקות בנפשו, וכל שכּן עבד משתחרר.  לא-אחת הוא חוזר ומהרהר על ימי השיעבוד ורואה אותם כתור-זהב שחלף.  ודור המדבר היה עבד מלידה.  ארבע מאות שנה עברו עליו תוך שיעבוד ואַנגריה.  לפיכך אין פלא שהיו נסיגות באמונת העם, ורגעי-נפילה שבהם ביקשו בני-ישראל באמת ובתמים לתת ראש ולשוב מצרימה.

מה שאין כן בפרשת קורח;  כאן מופיע בפעם הראשונה המרד המתוכנן.  כאן התייצבה כנופיה מאורגנת ומלוכדת, חושלה במסתרים.  אין זה ריגון של מרי-נפש, כי אם מזימה, תכנית-מעל מחושבת של עשירים ונשיאי-עם, שיש לאל-ידם לכלכל מרד ומורדים במיטב כספם וזהבם.  לא לתקן עוול אישי או חברתי הם מבקשים, כי אם להפקיע את ההנהגה ואת הכהונה מידי משה ואהרון, לכונן סולם-מעלות חדש, אשר קורח יעמוד בו בשלב העליון.  זוהי כנופיה של מלסטמי-זכויות ושל מוליכי-שולל, המשמיעה דרישות קיצוניות בראש חוצות, המנצלת את מעמדה החברתי לרעה, המתריסה כנגד כל המשטר שהותקן בעמל כה רב.  מתקוממים אלה ביקשו לגבש את צער העם ב'פרוגרמה', ניסחו סעיפים מפורשים, והשמיעו אותם תוך איומים ואגרופים קמוצים.  הם ניאצו את כל הקורות עד בוא בני-ישראל למדבר והטילו ספק בצידקת המעשה של יציאת-מצרים:

 

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַם הִשְׂתָּרֵר. 

 

כמה שנינה והיתול בטענה זו:  ארץ-מצרים נקראת בפיהם 'ארץ זבת חלב ודבש', להודיעך מה גדול העוול מצד משה שהוציא את העם מן הארץ הזאת.  ניתן לשער שהרבה רוגז היה בקרב העם, הרואה את עצמו נודד במדבר בלי לדעת אימתי יבוא הקץ לנדודיו.  זה היה סבל אמיתי, צער אנושי עמוק, שרועה נאמן כמשה יכול היה להבינו.  וכנראה שלא קשה היה לנצל את מרירוּת העם ואת קוצר-רוחו ולהורות באצבע על משה, שהוא האשם.  וכך עשו קורח ועדתו.  הם ניסחו ביד-חרוצים ובאמנות של קושרים מומחים את סיסמאותיהם:

 

רַב-לָכֶם!

 כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהֹוָה!

 מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל יְהֹוָה!

לָמָּה הוֹצֵאתֶם אוֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם!

הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים תְּנַקְּרוּ!

 

ג

תפקיד מיוחד ממלאים בעלילת-קושרים זו דתן ואבירם.  הם היו יד-ימינו של קורח, ובשעה שקורח עשה מעשיו בחשאי והחריש בפומבי, נשאו דתן ואבירם את נאומיהם בפרהסיה והיו ראשי-המדברים.  הם צריכים היו לשמש מופת בהעזה, בעזות-מצח, באכזריות ובהחלטה נחושה להילחם במשה ואהרון עד רדתם.  לשם כך עשו מעשה שלא נשמע כמוהו.  השיבו בפשטות מזעזעת:  "לא נעלה!"  ולאחר נאום 'הסברה' ודברי-בלע, המטילים דופי במעשה יציאת-מצרים, המציגים את משה כרמאי וכמתעתע, שהבטיח ארץ זבת חלב ודבש ונחלת שדה וכרם, וחילק את היתרונות והזכויות למי שליבו חפץ — הם מסיימים שוב:  "לא נעלה!"

אכן, טכסיסם של דתן ואבירם קלע אל המטרה ולא החטיא.  כבודו של משה היה רם ונעלה בעיני העם.  כאיש-אלוהים ראוהו, אשר אור פניו קורן בצאתו מאוהל-מועד, והיו מתייראים לגשת אליו.  לכבוד מיוחד היה נחשב עד כה לאדם, אם משה הואיל להזמינו אליו ולדבר עימו פה אל פה.  והנה אירע דבר, שכל השומע תצילינה שתי אזניו:  משה שלח לקרוא לדתן ואבירם, והם סירבו להיענות להזמנתו בהשיבם לו תשובה שלילית רצופה עלבונות צורבים, שוודאי לא כולם מובאים בספר מפני כבודו של משה.  כוונתם היתה, אפוא, לפגוע תחילה בכבודו של משה פגיעה שאין לה תקנה.  כי השמועה, שדתן ואבירם מיאנו לבוא לפני משה, עשתה לה מיד כנפיים בכל המחנה.  ואם ברגע הראשון היה העם מוּכה-תמהון, הרי עברה שעה קלה ורבים התחילו להאמין כי אמנם סר זיוו של משה ופנה הודו, ומעתה יירש קורח את מקומו.  אחרי פגיעה זו, שהיתה פרי שיקול-דעת, היה קל יותר לעורר את העם להתקוממות.  שכּן מעתה לא איש-אלוהים עומד לפני העם, שדבריו קודש ופקודותיו נעלות, אלא איש ככל האנשים, שאפשר להמרות את פיו ללא עונש;  איש, השומר את נחלתו ואת מעלתו ומעמדו.  עם שכזה קל לריב ולהתנצח.  קורח ומשה הועמדו ע"י מעשה זה על רמה אחת:  שניהם נאבקים בשל עמדות-שלטון וזכות-בכורה.  משה ואהרון אחיו, המחזיקים בהנהגה ובכהונה — מזה;  וקורח ועדתו הרוצים ליטול חלק בשררה זו — מזה.  מי אדם ישר ויאמר, כי משה בלבד ראוי לשלטון?

וכבר הרגישו קדמונים במצב הדק, שבו שרוי משה, ואף הם הדגימו את כשרון ההסתה של קורח בנאום דמגוגי אחד, המשמש מופת בתחום זה, ומן הראוי להביאו בשלימותו:

 

"קורח ליצן היה, והיה מתלוצץ על משה ועל אהרון.  מה עשה?  כינס כל הקהל, התחיל לומר לפניהם דברי-ליצנות.  אמר להם:  אלמנה אחת היתה בשכונתי ועימה  שתי נערות יתומות, והיתה לה שדה אחת.  באה לחרוש, ואמר לה משה:  'לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו';  באה לזרוע, אמר לה:  'שדך לא תזרע כלאַיים';  באה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה:  'הניחי לקט, שיכחה ופאה';  באה לעשות גורן, אמר לה:  'תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני'.  הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.  מה עשתה עניה זו?  עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות, כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן.  כיוון שילדו — בא אהרון ואמר לה:  'תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקדוש-ברוך-הוא:  כל הבכור תקדיש לך'.  הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות.  הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן.  בא אהרון ואמר לה:  'תני לי ראשית הגז, שכך אמר הקדוש-ברוך-הוא:  ראשית גז צאנך תתן לו';  אמרה:  'אין בי כוח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן';  כיוון ששחטתן אמר לה:  'תני לי הזרוע והלחיים והקיבה'.  אמרה:  'אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו — הרי הן עלי חרם!'  אמר לה:  'אם כן, כולן שלי הוא, שכך אמר הקדוש-ברוך-הוא:  כל חרם בישראל לך יהיה'.  נטלן והלך לו, והניחה בוכה, היא עם שתי בנותיה.  כך עלתה לעלובה זו!  כל-כך הם עושים ותולים בהקדוש-ברוך-הוא."

בנאום הזה מקופלים כל הסימנים שמנו חכמים בדימאגוגוס.  קודם כל הוא מתייצב לפני העם כמי שמבקש לתקן ליקויים במשטר החברתי ולהחזיר זכויות לדלת-העם.  לשם כך הוא בודה בדותות, מחדד ניגודים, מנפח כל דבר, מסלף את כוונת החוק, מוציא דיבה על מנהיגים, שכל מה שהם עושים אינם עושים אלא לטובת עצמם, מייחס להם מידה של אכזריוּת והתעללוּת ו'מסיר צעיפים'.  לאחר שהצליח להוליך את העם שולל, הריהוּ משעבדוֹ ועושה בו כרצונו.

 

ד

הפגנת-מרד כזאת, מן הדין היה שתעורר את משה למעשה-הגבה רב, למען יראון וייראוּן.  אף-על-פי-כן היה משה זהיר.  אם קודם-לכן היה עיוור לכמה חזיונות שנתרחשו בפנים המחנה, הרי עכשיו נתפקח, ובסיקור-עין אחד עמד על כל המתחולל.  כמדינאי אמיתי הבין, שאין לטפל במרד הזה בדרך משפטית רגילה.  הקושרים האלה אינם יודעים כל מעצור, והם שילחו כל רסן מעליהם.  אם  להזמנתו לא נענו, ודאי לא יענו גם לבית-דינו, ואפשר שפגיעתם בו תהיה חמורה שבעתיים.  לפיכך מחל אותה שעה על כבודו:

 

וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

אמנם, הם לא חפצו לבוא אליו;  אבל חומר-המצב מצווה שלא לדקדק בגינוני דרך-ארץ.  והוא הלך אליהם.  חובה היתה לעשות כל נסיון להחזירם למוטב ולהצילם מן האבדון.  אך אף קרבן-כבוד זה היה לשוא;  בני-מרי אלה ראו בכך אות לפחיתת-כבודו של משה ולתשישות-כוחו, מרדותם ועזותם גדלו שבעתיים.  אך גם במהומה זו לא אבדו עשתונותיו של משה, ולא רצה לפגוע בחף-מפשע או במי שנגרף עם הזרם העכור שלא בטובתו.   וכשאמר לו ד' כי רצונו לכלות אותם כרגע — נתגברה במשה ואהרון מידת-הרחמים על מידת-הדין, ולא חפצו להמית צדיק עם רשע.  אז התפללו תפילה קצרה ועזה: 

 

               וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ:  אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל-בָּשָׂר,

               הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?

 

על-כן החליט משה לערוך את העונש בטקס רב.  ראשית, כדי ליתן שהוּת לרשעים להרהר בתשובה ולסור מדרכם הרעה.  ושנית, רצה להוציא לפועל את העונש ברוב-עם ובחגיגיות יתירה, כדי לחקוק בכתובת-קעקע את המאורע הזה.  אך קורח ועדתו לא נרתעו גם מפני הפומבי.  הם לקחו חמישים ומאתיים מחתות, ואף קורח ואהרון לקחו איש מחתתו.  משה רצה להוכיח להם בזה, שלא כל התובע כהונה לעצמו ראוּי לה באמת, ואם ניתנה כהוּנה לאהרון אחיו, הרי זה עפ"י הכשרתו המיוחדת ועפ"י מצוות ד';  ואילו קורח רצה להוכיח, כי הכל כשרים לכהונה ורק מתעתע הוא משה, המבדיל בעורמה בין מי שראוּי ובין מי שאינו ראוי.  וכך ניאותו שני הצדדים למעשה איום זה.  אבל משה ידע מה ענשו של הדיוט מקריב קטורת, ומה סופו של זר המשתמש בנזר הכוהן הגדול.  לפיכך הזהיר את העם לבל יתקרב לגיא-החזיון, בעוד שקורח ועדתו ליגלגו לאיוּמי משה וקיבצו את נשיהם וטפם להרעימו.  והנה, אירע הנורא מכל נורא:

 

וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.  וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה.  וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.  וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם, כִּי אָמְרוּ:  פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.  וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְהֹוָה וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִישִׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

 

כך היה סופו של קורח, אבל זרע-הרשע שזרע לא נעקר מיד.  התסיסה שעורר לא שככה.  על-כן לא פסקו התלונות על משה, גם לאחר שקורח וסיעתו נבלעו באדמה.  למורדים נוסף נימוק חדש:  "אַתם המיתם את עם ד' ", ומשה נאלץ לייצב את המשטר המבוקש ביד חזקה וע"י מעשי-מופת נוספים.  ואמנם, הצליח משה.  הד מעשה קורח נישא ימים רבים וצילצל באזני העם, והלקח היה שלם.  וזמן רב אחר-כך, כשבנות צלפחד התייצבו לפני משה להגיש את טענותיהן על הקיפוח שנתקפחה נחלתן, ראו צורך לפתוח דבריהן במסירת מודעה מעין זו:

 

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר;  וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהֹוָה בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת...

 

מאידך גיסא, היתה נשמעת אחר-כך מעין חרטה על אבדן חלק מן העם.  הזמן, המטשטש ניגוּדים ומבליע נימוּקים, העלה רגשי-נוחם.  ואם אנו קוראים בפרשת פנחס פסוק קטן בן ארבע מלים:  "ובני קורח לא מתוּ!", אנחנו מרגישים בעליל כמה רבה השמחה על עובדה זו, שבכל זאת נשאר ניר לבית קורח.  ובעלי האגדה והמדרש נטלו את העניין הזה וקשרו לו תגין וכתרים.  לפיהם, ירדו גם בני קורח תהומה, אלא שהם הירהרו תשובה בליבם ו"נתבצר להם מקום גבוה" וניצלו.  ומה יפה האגדה, המייחסת להם כמה פרקי-תהילה, שהללו אמרום בתהום האדמה או לאחר שניצלו!  ואמנם כן, רק מי שעמד בפי-התהום וראה במו-עיניו את האבדון ואת הבלימה, וחזר משם לגיא-החיים, יכול היה לזמר ולשורר ולשפוך את צקון-לחשו בפסוקים כאלה:

 

               כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.

               אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי,

               מִיַּד-שְׁאוֹל יִקָּחֵנִי, סֶלָה!

 

ה

בלב המדבר, תוך רוחות סופה ואימת אויבים מגיחים, אויבים עזים שוחרי-רצח, תקעו שישים ריבוא בני-ישראל את אהליהם.  חיי המחנה הנודד הזה התחילו לובשים צורה של משטר וסדר.  תורת משה הקיפה את הקהל הרב הזה בחישוק של רעיון גדול, של יעוּד נשגב.  נוכח סכנות ולבטי-דרך איומים ביקש משה ללכד את העם, לחזק את רוחו, ולהורותו ארחות-חיים.  כארדיכל מבורך הקים את הבניין הממלכתי של העם נדבך אחר נדבך, באורך-רוח רב.  לפניו האיר צלם-תבנית נעלה.  והעם הלך אחריו, אם כי לא תמיד בלבב שלם.  לעיתים קרובות התלונן ודיבר בו סרה.  כי ההליכה לארץ זבת חלב ודבש היתה קשה, ולא התאימה לצבעים המרהיבים שנראו לו בחלומו.  וכשגברו התלאות והמכשולים — התחילו תולים את הקולר בצווארו של משה.  והוא נשא את טרחם ומשאם והצילם מכליון פעמים הרבה.  ופתאום נתהווה קרע גדול.  המתקוממים נתעלמו ולא חפצו לראות את הסכנות שבדרך, האורבות עדיין לבני-ישראל עד שיגיעוּ למחוז-חפצם;  עיניהם היו לטוּשות לרכוּש הקיים, ליש.  זה המעט שנרכש, שלא היה אלא סמל ובסיס לעתיד, נראה להם כשלל רב שצריך לחלקו מיד.  כל שירות, כל טקס, כל משרה וכל משמרת, נראו להם ככוח וכשלטון, שצריך להפקיעם מידי אחרים בכל מחיר.  הם עירערו את המשמעת הציבורית, הכפישו בעפר את כבודו של משה, השפילו את סמכותו, הסיתו למרד, הציתו אש זרה, והרקידו את שטן-הפירוד במחנה.  שום אזהרות ושום אתראות, ושום פיוּסים לא הועילו.  אנשים בעלי תרבות רעה כל-כך אינם חוזרים בתשובה, אפילו על פתחו של גיהינום.  ואפילו לאחר שאובדים מתוך הקהל, עדיין צצים פה ושם נבטי רישעתם.  אכן, ריח המחלוקת של קורח ועדתו נודף בכל ההיסטוריה הישראלית;  היא בת-לוויה לבני-ישראל בכל מסעיהם.  היא האבטיפוס של מריבות-דמים שלא לשם-שמיים ולא לטובת-הכלל.  היא ניצבת כעמוד-קלון וכאות-אזהרה בכל ראשית חדשה, אשר הגאון הישראלי בורא מתקופה לתקופה במבחר כוחותיו האחרונים.

הרבה מבואר בפרשה זו שבמקרא, אך הדמיון המרחף דרך-חירות אינו נעצר ואינו מסתפק בכתוב;  הוא מצייר והולך, מה היה אילו ניצחוּ קורח ועדתו את משה ואהרון;  לוּלא התערבו כוחות עליונים ותחתונים לסכל את עצת הרשעים האלה.  לא יהיה בכך משום הפלגת-הדמיון אם נשער, שמשה ואהרון היו נכלאים או נסקלים באבנים.  הכהונה והלויה היו עוברות לידי קורח ואחוּזת-מריעיו, שראו בהן משרות-כבוד בלבד ולא יעוּד מיוחד.  התורה היתה מתחללת וחוזרת לתוהו.  מוסר-העבדים היה קם לתחיה ומשתרר בתוך העם.  נבטי-התרבות הרכים היו נדרסים ונכמשים ללא תקנה.  באין תכלית נעלה, היה הסבל במדבר מתרבה ונעשה מעמסה גדולה שבעתיים.  העמים שמסביב היו פורצים לתוך מחנה ישראל, הורגים בהם ושוֹבים את שבים.  מעט-מעט היו בני-ישראל שוכחים את כל הקורות אותם ושבים ונהפכים לעובדי-אלילים.  בקצב מהיר היו נטמעים בקרב הגויים, החזקים מהם והרבים במספרם.  יציאת-מצרים ומעמד הר-סיני, שמהם ניזונות גם אומות העולם זה אלפי שנים, היו נהפכים למאורע טפל, ולא היו מגיעים כלל להכרת העמים.  כל ההיסטוריה האנושית היתה נכנסת באפיק אחר ומהלכת במגמה אחרת.  לא לחינם אמרו הקדמונים, שפּי הארץ, אשר בלע את קורח ועדתו, נברא בערב השבת הראשונה לבריאת העולם.  אכן מחלוקת כזאת, שבה תלויים החיים והמוות של ההיסטוריה האנושית, אי-אפשר היה שלא להקדים לה רפואה ותקנה עוד מששת ימי-בראשית...

 

רות

בעדת הנשים המשובצות בתנ"ך כאבני-חן, מאירה רוּת לדורות כליבנת-הספּיר, בה נתגלו לא בלבד מידת-התפארת ומידת-החסד, אלא גם מידת החכמה, חכמת אשה במשׂכּיוֹת-לבב, בינת אשה כלפי הגבר.  על-ידה נמסר לנו סוד האהבה בעצם לידתה.  וככל התהווּת ולידה, אף אהבת רוּת איננה קו-מישרים, אלא מזיגת-הפכים.  חייה של רות הם במת-משחק לחליפות אסון וששון.  ומי שאמר כי מגילת רות אידיליה היא — אפילו חכם הוא כגיתה, אין משגיחין בו.  רות היא מוכּת-גורל ועטופה בגדי אלמנות ושכול.  דומה, כאילו הרקע של ההווי הכפרי השוקט לא בא אלא להבליט את תוגתה של רות הבלט חזק.  ולא היא בלבד, אלא כל כפיפת-משפחתה שרויה באבילות.  מגילה, הפותחת בסיפור על רעב גדול, על כורח-גורל לעזוב את הארץ ולנוּד למואב, ועל מיתתם החטופה וכיבדת-החידה של כל הגברים במשפחה בנכר, וּמסיימת בלידת דויד, שממנו הוּשתתה מלכוּת ישראל, אשר חוללה תמוּרות ונצוּרות בתולדות האדם — אינה אידיליה.  גם המסגרת, אעפ"י שלמראית-עין צרה היא בתחוּמיה, הרי לאמיתו של דבר בית-קיבוּלה רחב.  חוּש מיוחד היה לקדמונינוּ, שדרשו את 'ויהי', הדיבוּר-המתחיל של מגילת רוּת, כרמז למצוקת-עם הרת-עתידות.

בדמותה של רות משולבים יסודות אידיליים, כשם שהם מצויים בכל נפש רבת-פנים ועשירת-גונים.  אך הללו רק משלימים את הדמות, ואינם עיקר בה.  מעשיה והתנהגותה של רות מעידים על סגולת ההבלגה שבקרבה, על שלוה שלאחר-סערה, על פתחון-נפש לקראת הגורל הסמוי, ועל דעת-נפש-גבר.  היא בת-טיפוחה של תקופה מאוחרת, שכבר זכתה לתמצית של נסיון-יחיד ונסיון-עולם.  דורות עברו מאז צייר האמן האלוהי את האימהות שרה, רבקה, רחל ולאה.  הן יצאו מתחת מכחולו בתכלית השלימוּת.  אך הן היו בנות-קדומים, אשר טל-בראשית עליהן.  הן ראשיתו של גזע.  בעולמן שוררות אחדות ושלימות.

מה שאין כן רות.  אעפ"י שתולדות-חייה מתוארות בשירטוטים מועטים, כמנהג המקרא, הרי גם באלה באות לידי גילוי סגולות-נפשה המיוחדות, ויש סיפק בידינו ללמוד מן המרומז על המפורש.

למואב באה משפחת מהגרים ישראלית, שנמלטה  מארצה מחמת הרעב.  רות, שסופה מעיד עליה כי היה ליבה פתוח אל החדש והמופלא והנועז באה במגע עם המשפחה הזאת ונישאה לאחד מבניה.  למעשה זה היתה דרושה העזה רבה, כוח עמידה עקשנית בפני הסביבה, ואהבה גדולה לבחיר-ליבה.  ניתן לשער, שלא קשרי-הנישואין בלבד הצמידוה למשפחה זו.  היא נמשכה גם אחרי ההכרה הישראלית בדבר אחדות הבורא, שקלטה בבית אלימלך ונעמי.  לתוך הכוס של אהבת-דודים נמזגה גם אהבת-אלוהים.  אירושיה היו גם אירושי-רוח.  ובשעה שאמרה לחמותה:  "אלוהיך-אלוהי ועמך-עמי", לא באה אמירה זו מתוך השראה בת-רגע;  זאת היתה הכרה, שהבשילה בקרבה מעט-מעט, תוך נפתולים קשים, והמתינה לשעת-כושר.  שלושים שנה היתה חיה במואב מולדתה בחסות עמה ואלוהיו.  בני-ארצה זעמו עליה זעם רב.  היא, היפה והזיוותנית, הולכת אחרי בן-מהגרים, זר ונכרי.  אך כל עוד היתה במואב, לא נותקו החוטים האחרונים המקשרים אותה לאלוהי מולדתה.  ברם, הנה בא הרגע הרה-הגורל.  היא נאלצה לקרוע את החוטים האחרונים:  עליה לבחור בעם אחר, בארץ אחרת ובאל אחר;  ולא להלכה, כי אם למעשה.  אז הוּשבת שלומה הפנימי.  היא נקלעה בכף-הקלע מאהבה לאהבה, מיראת אלוהי-עמה ליראת אלוהי-ישראל, מתקוה ליאוש.  ליבוטי-נפש אלה עוד הוסיפו לה נוגה ותפארת.

עשר שנים חיתה רות חיים של אושר עם בעלה ובני-משפחתה.  היא נשבעה שבועת-אמונים לאמונה החדשה עוד בטרם דרכו רגליה על אדמת-ישראל.  ומשנתאלמנה, ואף חמותה שיכּלה את בעלה ובניה, גברה דביקותה בנעמי.  כי שורש-נפשה של רות היה רווּי דביקות ואהבה.  שלא כערפה יבימתה, שהושפעה מעצתה של נעמי ומתיאוריה הקודרים ונפרדה בנשיקה ממנה, כדי לשוב לעמה ולאלוהיה.  היא לא נתרצתה לעזבה, אם כי עתידה בבית-לחם היה  מעוּרפל.  דברי נעמי הוכיחו לרוּת מה רב האוצר הטמון בחמותה, ומה נאות מידותיה.  דווקא לאחר מות בעלה נתעצמו קשריה לנעמי.  שכּן היא היתה לה לא רק שארת-בשר, אֵם בעלה, אלא שאירת-רוּח, מורתה בדרכי האמונה החדשה.  מוּשגיה נצרפוּ והלכוּ.  הפרידה מעם נעמי היתה מחזירה אותה בעל-כרחה לחיים שלא לפי רוחה.  אבל נעמי היתה גם אֵם בעלה האהוב.  היא הפעימה בה זכרונות-קודש.  שכּך דרכה של אוהבת, שהיא מרכזת את הגוּת-ליבה בכל מה שמעלה את זכר נושא אהבתה.  היא גילגלה לתוך נעמי את דמותו של בעלה.  נעמי היתה כמין גשר בין המת הנערץ והחיים הנכספים.  אולם גם מהיותה אשת-חסדה ומנחמתה — כבשה את רוּת עד תומה.

אכן, דברי נעמי בכל המגילה מעידים כי זו היתה לא רק בת-חיל ונבונת-דבר, אלא גם חריפת-ניב ושופעת-הומור.  בשעה שחזרה לבית-לחם וכל העיר היתה תוהה על זיו פניה שחלף וקיבלה אותה בקריאת-תמהון:  הזאת נעמי?  — הריהי משיבה דרך שנינה ולשון נופל על לשון:

 

אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרָאנָה לִי מָרָה, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ד'.  לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי?   וַד' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע-לִי!

 

בפסוקים אלה ובחזרותיהם נשמעת טרוניה כלפי מעלה ואי-צידוק-הדין, אך יש בהם גם היתול כלפי עצמה וליגלוג על שמה הערב, שאינו עולה בקנה אחד עם גורלה המר.  ניתן לשער, שדבר זה לא היה מקרי, אלא היה טבוע באופיה.  ורות, שראתה את נעמי גם בימי פריחתה ועושרה וגם בימי עוניה ומרודיה, הוקירה את כוח-הבלגתה, ענוות-נפשה וקור-רוחה.  הפורענויות שהתרגשו ובאו עליה, לא איבדו את עשתונותיה וצלילות-דעתה.  מעולם לא אמרה נואַש, וחיפשה תמיד מוצא ופדות.  היא שימשה לה אפוא מופת בארחות-חיים ובהליכות-חברה.  היא היניקה אותה מחכמתה.  בה נתגלם בשבילה הטיפוס של האשה הישראלית המאמינה, המייחלת תמיד לטוב.  רוּת, שהיתה כולה געגוּעים לחייה, תפילה לאושר, חתירה לאימהוּת וצמאון לאלוהים — מצאה בנעמי משען חזק ונאמן, מורה-דרך.

 

ב

רות היא אשה-אם.  אימהותה ממלאת את כל המגילה.  הגשמת האימהוּת נתבעת מן האלוהים ומן הטבע, מן החברה ומן היחיד.  הכל שרוי במזל-מולד.  נעמי, רוּת ובועז כמהים לפריה.  כל אחד עפ"י דרכו.  'הגאולה והתמורה' הן נשמת אפּם.  גאולה מן האלמנוּת והערירוּת, העקרוּת והעזוּבה;  גאולה מן המוות, שצילו מרחף על-פני המישור, ותמורתו בחיים חדשים ורכים, ב"ילד יוּלד לנו".  כל המאורעות נמשכים זה לזה בסוד-האהבה ונחרזים במחרוזת-פאר, כדי לחולל לבסוף את הפלא הגדול, פלא הזיווּג והמולד.  אף-על-פי-כן יש כאן לא רק כורח-טבע ועורמת-טבע, אלא שורה גם חירות-אדם ובינת-אדם.  לא ככלי-שעשועים בידי שר-הנשמות ומלאך-הפריה מופיעה רות, אלא כאשה העושה לפתרון חידת נשיותה בדרך של תפארת, כאילו נשתחררה מן האטימוּת שביצר האימהות ומן העוורון שבו.  אימהותה היא אספקלריה מאירה.  האמן האלוהי העניק לה את מיטב כוח הכיבוש ואת מבחר הקסמים.  ועם היענותה לפקודת הטבע, היא באה אל התכלית.  לעומתה נראה הטבע כקצר-רוח, כדוחק את הקץ.  חכמת ההתאַפּקוּת מחשלת אותה להפליא, ומוסיפה לה חן.

רוּת בוטחת בכוחה.  היא מהלכת קוממיות, ואינה נכפפת לדעת אחרים.  מסתבר, שאם כי כיבדה את חמותה ועשתה רצונה, הרי גם רצון חמותה עוּצב על-ידה בשיעור מרובה.  המושפעת היתה משפיעה.  סוף-סוף היוּ הדברים נקבעים עפ"י הדין-וחשבון שהיא מסרה.  נעמי שמעה מפיה על עובדות מוגמרות.  ואין אדם מוסר דין-וחשבון בלא צבע משלו ובלא תוספת נופך משלו.  מה שסיפרה לנעמי על העבר, היה מושפע ממאווייה של רות ביחס לעתיד.  הן בה נגע הדבר, ולא היתה נותנת עדוּת בעלמא.  ואם במסירת הדין-וחשבון על מה שאירע בינה לבין בועז בצאתה ללקוט שיבלים עיקמה רות במקצת את האמת וסיפרה לחמותה:

 

               גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי, עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין

               עַד עִם-כִּלּוּ אֶת כָּל-הַקָּצִיר, —

 

בעוד שאליבא דאמת אמר לה בועז:

 

וְכֹה תִדְבָּקִין עִם-נַעֲרוֹתָי —

 

— הרי היתה בכך איזו כוונה לרות.  אפשר שביקשה להצניע מחמותה את מידת ההתקרבות של בועז אליה, וסיפרה שהוא יעץ לה להתחבר עם הנערים, כלומר, שאינו מקנא אותה;  ואפשר שנתכוונה להקניט קצת את חמותה ולהתנאות לפניה, כי על-כן עדיין קסמיה שרירים וקיימים, המושכים בחורים צעירים אחריה.  מכל מקום, לא היתה נפעלת בלבד.  היא האצילה מרוחה ומהחלטתה.  היא כיוונה את מהלך הדברים.  נוח היה לה, שהמעשה הנועז הזה בגורן ייעשה על דעת חמותה ועפ"י פקודתה.  אך בשום פנים אין להניח, שהיא עשתה אותו למורת-רוח עצמה.   התנהגותה אינה מורה על מבוכה, אלא על שיקול-דעת יפה. 

כל חכמת הטכסיסים שלה ניכרת בהתנהגותה כלפי בועז.  למן הרגע הראשון ידה על העליונה.  לא היא הנבוכה, כי אם הוא, העשיר, הבעל-בעמיו.  דבריה קצרים, מנומסים, מלאי הכנעה, כיאות לאשה נכריה המתייצבת לפני איש-חסדה, אך בכל פסוק יש איזה תג של חן, איזו מלה מיוחדת במשמעותה, כדי להפנות את תשומת-הלב ולעורר סקרנות בלב איש-שיחה.  לאחר שבועז חקר ודרש על-אודותיה, ואף נאם לפניה נאום שלם, שרובו פרי מבוכה ורצון להשתעות קצת עם "הנערה הזאת", משיבה רות:

 

מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה.

 

כאן יש לא רק משחק-מלים יפה — 'להכירני-נכריה' — אלא גם רמז דק, שהיא יודעת שהתאמץ לאסוף עליה ידיעות ולבוא עימה לידי היכרוּת אישית.  גילוי-סוד זה הסמיק ודאי את פני בועז והגביר את מבוכתו.  לפיכך נואם בועז עוד נאום, שיש בו לא רק דברי-שבח מופרזים עליה, אלא גם כמה דברים שכל עיקרם הסחת-הדעת מן הרגש האמיתי המפעמו אותה שעה.  ורוּת משיבה שנית:

 

אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדוֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ,                                וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ...

 

דיקדקה לבחור בפסוק דו-משמעי לחיזוק הרושם "לא אהיה כאחת משיפחותיך", פירושו:  'אינני ראויה להיות אחת משיפחותיך'.  אך אפשר לפרשו גם באופן אחר:  אַל תדמה, בועז, בנפשך, כי הנני כאחת השפחות;  אעפ"י שנכריה אני וזקוקה לחסדך, הרי כבודי יקר לי ולא אמירנו בשום שכר או נדבת-לב.  בשדותיו של בועז באו נערות הרבה ללקוט בין העמרים, והיא לא רצתה בשום פנים להיחשב כאחת מהן.  על-כן הודתה לו על טוב-ליבו ועל דבריו המעודדים בלשון נלבבת וגלויה, אך השתדלה להאיר את עיניו ככל האפשר לבל תנוּע מחשבתו עליה במסלול הכבוש.  סילסולי-ביטוי אלה, שגילו טפח קטן מיהירותה, עוד הגדילו את חינה בעיניו.  רק בשוּבה הביתה אל חמותה הותרו כבליה, ומסיפורה נשמעת איזו נעימה של התפארות בנצחונה.

אכן, בועז נוּצח על-ידה.  אפשר שעד אותה שעה היה בועז בעל-בעמיו, נגיד ומצווה, שאינו מדקדק במנהגו עם נערות מלקטות.  אך למן הרגע שנפגש עם רות, הבריק ברק בקרבו והוא הוצף אור נפלא.  חץ האהבה פגע בו, והוא נהפך לאיש אחר.  כל הלך-רוחו וכל ארחו ורבעו נשתנו, כדרך שיקרה לאדם אשר בנפשו אצוּרים במצב של תנומה כוחות-רוח וגנזי-חיים, אלא שהם מצפים — לפעמים משך עשרות שנים — עד שתוכשר הקרקע להתגלותם.  כך היה בועז מצפה בלא יודעים להארה ממרום, להזדככות, שלא ידע קודם טעמה.

בחושים מיוחדים של אשה אוהבת עקבה רוּת אחרי בועז, מיצתה את סודו, ועמדה על רגשי-ליבו ועל חליפות-רוּחו.  היא הרגישה במבוכתו, והשתדלה לכלכל את מעשיה בתבונה.  לא קשה היה לה להכיר, כי בדברו אליה יסער מאוד.  היא קיצרה, והוא האריך.  משפט אחד גרר אחריו את חבירו.  מחמאה אחת נאחזה בחברתה.  הוא ביקש להסתיר את המיית-ליבו בריבוי-דברים.  אך מעיניה של רות הפיקחית לא נעלם מעמד-נפשו האמיתי.  גם בנפשה התנחשלה אהבה כבירה, אלא שהיא המעיטה לדבר.  ובדבריה הקצרים טמנה לו פחים קטנים, והוא נלכד בהם על נקלה.

 

ג

מוּפלאה היא יד האמן, שציירה את מחזה רוּת בגוֹרן.  הכנותיה לקראת הפגישה באותו לילה מצויינות בפעימת-לב ובחרדה עליזה.  גם קורט של בדיחות-דעת אינו חסר בתיאורן.  היא קיבלה את עצת חמותה.  התרחצה.  סכה את גופה בשמן ריחני ובתמרוקים.  לבשה שמלות-חג וירדה אל הגורן.  הנקל לדמות בנפשנו את קדחת-הציפיה המתוקה של רות ואת הפחד שהיה מקנן במסתרי-ליבה.  בעיר קטנה כבית-לחם, שהכל צופים את הליכותיה, היא הולכת לגורן — מעשה, שגם הכתוב רואה אותו כיוצא מגדר הרגיל.  אפשר שייוודע הדבר בבוקר לכל תושבי העיר, אפשר שבועז לא יבין אותה כהלכה ויבוז לה, ואפשר שתהיה למשל ולשנינה בפי כל.  כל החשד, שהבריות הוגים כלפיה כבת-עם-נכר, יקבל מזון חדש.  הכל יורו עליה באצבע:  הנה היא האשה, עובדת-האלילים, אשר באה לארץ יהודה ומבקשת להפיץ בה ממנהגי מואב המגונים.  בנות ישראל תשׂטינה מעליה ותקללנה אותה בפיהן.  והיא וחמותה היקרה תהיינה נתונות לדיבת עם ונידונות לכליון חרוץ.  האם לא נחפזה להסכים לעצת חמותה, שמרוב עוני ומצוקה שלחה אותה  לעשות  דבר שכל השומע תצילינה שתי אזניו?  אולי נכון תעשה, אם תחזור בה ממחשבתה זו?...  אך גל של חום ואהבה ובטחון שטף אותה פתאום, והיא זכרה את כל חין-הליכותיו של בועז.  ומיד אזרה עוז:

 

וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן...  ותָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹותָיו וַתִּשְׁכָּב.  וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת:  וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.  וַיֹּאמֶר:  מִי-אָתְּ?  וַתֹּאמֶר:  אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתֶךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.  וַיֹּאמֶר:  בְּרוּכָה אַתְּ לַד' בִּתִּי, הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם-דַּל וְאִם-עָשִׁיר...

 

כאן כל מלה – מחזה מרהיב;  כל פסוק – התרחשות רבת-מתיחות.  רק אמן אלוהי יכול לתאר אותו לילה מתוך התפעמות כזאת.  כאן נפלו כל מחיצות הנימוס החיצוני, והוסרו הווילונות האטומים.  הלבבות מדברים זה עם זה בלי אמצעי.  הכבלים נשרפו באש-האהבה כנעורת של פשתה.  הפלגים, המבקשים זה את זה, מצאו איש את רעהו.  עתה הייחוד הוא שלם.  והיא אומרת לו בפשטות:  "ופרשת כנפך על אמתך".  והיא מודה על החסד האחרון, שנתגברה על רגש הבושה והיראה ובאה אליו והגתה את מבוקשה במלים מפורשות.  אגב-כך הוא מגלה, כי אמנם צרב את ליבו הפחד הכמוס שמא תלך אחרי הבחורים הצעירים ממנו והיפים ממנו.  הן החשש הזה מנע ממנו להודיע לה את משאלתו.  מה מאוד עלול היה להיות ללעג וּלקלס אילו נדחתה בקשתו ע"י אשה מואביה, המתפרנסת מלקט, שיכחה ופאה.  לפיכך כה עמקו רחשי-תודתו אליה, ויאמר:

 

וְעַתָּה, בִּתִּי, אַל תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ,

 כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.

 

אי-אפשר שלא לחוּש בתבלין העליז של האמן האלוהי.  בשעה שנעמי תיקנה את רות בעצה טובה, היא סיימה:

 

וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֶת אֲשֶׁר תַּעֲַשִׂין.

 

אך לבסוף אמר בועז:

 

כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה-לָּךְ...

 

הצלחתה של העלילה היתה שלמה.

 

ד

המערכה העיקרית הזאת מרוּקמה רקמה להפליא.  כמה תהומות מזומנות למתאר התרחשות  כזאת, שהוא עלול  לנפול לתוכן!  תיבה  יתירה אחת –

והתיאור נהפך לניבול-פה;  תג עודף של צבע – והתמונה מתנוולת;  גילוי עוד שמינית של טפח — והבשרים משתוללים;  הדגשה מופרזת — והכל מסתיים ללא תקנה.  אך האמן האלוהי ריכז את כל חוּש-המידה ואת כל כוח-הכיבוש ואת כל  כשרון-הצימצום, כדי ליתן תמצית-שבתמצית, מועט המחזיק את המרובה.  ּואף-על-פי-כן — ואולי דווקא משום כך — אין אנו מרגישים מחסור בבהירות.  ובקראנו אנו חשים נשמות מפרפרות, המכניסות אותנו למעגל פירפוריהן.  מי קורא בעל-נפש ולא יחרד ולא יילפת יחד עם בועז ועם רות.  לא, אין זאת חרדה בת-חלוף, אלא חרדת-נצחים של צמאי-אהבה.  כוכבה של רות הניח ברקיע שביל של אור, המאיר תמיד.  החלום, שבועז חלם, מתנחל בלי הפסק.  ורות הנצחית מפרנסת אותו חלום.  לא ידענו מן המקרא מה דמות ומה תואר היו לה.  האמן היה כל-כך בטוח ביופיה, שלא ראה כל צורך לומר על כך אפילו דיבור אחד.  רק רמז כלשהו ניתן לנו:  "למי הנערה הזאת?"  שאל  בועז.  מן  השאלה הזאת מבצבצת השתוממותו  לתפארתה.  אולם גם לנו אין כל צורך בתיאור יופיה.  הנה אנו רואים אותה יורדת באפלולית-הלילה אל הגורן רחוּצה, סוּכה, ריחנית ולבושה שמלת-חן.  גופה זקוף ותמיר ורוטט.  שערותיה גולשות על כתפיה.  עיניה מבהיקות לתוך אישון הלילה.  אצבעות רגליה נשקפות מן הסנדלים.  במיצעדי-הוד היא מתקרבת אל קצה הערימה.  ליבה דופק בקרבה, וכל יצורי גיווה מתוחים לקראת מאורע כבד-סוד.  — — — והנה חולפת דמות זו ובאה אחרת תחתיה, ואף היא כובשת ומסעירה.  ומאין יכולת להגביל את יופיה של רות בצורה מסויימת, הרינו מלבישים לה כמה וכמה דמויות-זיו ופרצופי-הוד, רקומי אור-נפשנו וארוגי חלום-חיינו.

 כי את השם רות נקרא ומיד נפתחות לפנינו ארובות השמיים, וגעגועים כמוסים, שאין להם תואר ואין להם ניב, יורדים לתוכנו וממלאים את ישותנו כיסופין ותפילה.  אותה שעה אף אנו לובשים בגדי-חג ומצפים לאיזה פלא, לפלאה של רות.

 

תש"י

 

חנה

א

בפרק אחד וּמחצית-הפרק רוקם האמן האלוהי רקמת דראמה כבירה, שהנפש הראשית הפועלת בה היא חנה אשת אלקנה.  העלילה כשלעצמה פשוּטה, והיא מוסבת על מחזה משפחתי רגיל שהתרחש בביתו של איש אחד מן הרמתיים צופים, שהיו לו שתי נשים, אשר שם האחת חנה ולה אין ילדים, ושם השניה פנינה, ולה ילדים.  חנה העקרה, שבעלה אהב אותה ונתן לה מנה אחת אפיים, נשאה בדאבון-לב את ערירותה, בכתה ולא אכלה.  שכּן פנינה צרתה, שלא כבשה לה מדור מיוחד בלב אלקנה בעלה, נקמה ממנה את קנאתה והרעימה אותה על כי סגר ד' את רחמה.  ואלקנה, שידע את ענוּת-נפשה של חנה וראה את התנהגוּתה, ניחם אותה באמרו לה:  "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים".  אפשר שקיבלה את תנחומי בעלה ואכלה ושתתה, ואפשר שלא קיבלה;  שכּן הכתוב מעיד עליה מיד:  "והיא מרת נפש ותתפלל על ד' ובכה תבכה".

אעפ"י שהמאורע אינו יוצא מידי פשוטו, הריהו טעון-מתיחוּת, וכל חוּליה שבו היא הרת-גורל.  המלים והפסוּקים שקטים, אך מצירוּפם ומן האווירה המלפפת אותם עולה סערת-נפש עזה, נפש אשה וחליפוֹת-חייה.

הסיפוּר על שתי נשים לבעל אחד, שאחת ולדנית והשניה עקרה ואהוּבה על בעלה ביותר, כבר ידוע לנוּ ממקום אחר.  עוד בראשית התהוותם של שבטי ישראל, בפרשת יעקב, תיאר האמן בצבעים דקים ונפלאים את רחל ולאה, את קנאתה של רחל בפוריותה של לאה ואת קנאתה של לאה באהבת יעקב לרחל.   אף-על-פי-כן אין כאן חזרה כל-עיקר, אלא דמיון חיצוני.  בדוק ותמצא, שאין חזרות בסיפורי-היסוד של התנ"ך;  שני אמני-המקרא, המתארים נושא אחד, אין זה אותו נושא.  ועפ"י הרוב האחרון עולה על הראשון.  אוּלם הדמיון החיצוני הוּא שהטעה רבים וסינוור את עיניהם לבלי לראות את המעמקים החדשים ואת הגילויים המיוּחדים, המדברים אלינו מפרשת חנה.

ראשית, שונה שורש-נפשם של האישים הפועלים.  יעקב אבינו היה חוטר מגזע-תרשישים, אותו חיבקו אברהם ושרה מזה, ויצחק  ורבקה — מזה.  שתי נשיו ידעו את ערך אישן, ולא רק בחוג המשפחתי, אלא ידעוּ גם את ערכו כחוליה בשלשלת, כמי שניטל עליו יעוד גדול.  שם, בפרשת האבות, מובלטת חשיבותם של שניהם, של יעקב ושל רחל.  מה שאין כן בספר שמואל;   כאן הדיבור המתחיל הוא כה סתמי, שאין ספק שהדיוקנאי הגדול לא ייחס לאלקנה, בעלן של חנה ופנינה, אלא ערך אמצעי בלבד, ולא עצמאי.  וכה יאמר:  "ויהי איש אחד"....  כד וחד:  איש אחד.  אמנם הוּא מתאר את ייחוּסו כאילוּ ביקש האמן 'להכשיר' קצת את אלקנה (חז"ל ביקשו לעשותו אחד מגדולי הנביאים!), אך הקורא וגם האמן אינו שם לב לפרט זה וממהר לעבור לשאר הפסוקים, הלוהטים מתחילתם בלהט האהבה, השנאה, התחרות והקנאה.  הפסוק המתאר את אלקנה, וכל עצמו של אלקנה, אינם אלא יתד להיתלות בה.  הוא טפל לעיקר.  דמותו של אלקנה כשלעצמה חביבה מאוד;   בימינו היו מכנים אותו בשם בעל-למופת.  הוא מיצר בצערה של אשתו האהוּבה, מנחם אותה במיטב-הפיוסין, עפ"י דרכו, ובכל השלבים והתחנות בחיי חנה הוּא נוהג בה מנהג מעולה ומשובח, עד שאנו נוטים לומר עליו בשינוי-גירסא:  איזהו בעל כשר?   העושה רצון אשתו...  הוּא גם היה ממלא את חובתו לאלוהיו, וכל שנה היה עולה עם נשיו וילדיו לשילה להשתחוות ולזבוח לד' צבאות.  מעלייתו למשכן שילה וּמזבחיו ניכר, שהיה אמיד והיה עובד את אלוהיו מתוך רווחה ונדיבות.  אולם חוץ מהתנהגות 'בעל-ביתית' נאה, אין האמן האלוהי רומז עליו אפילו ברמז כלשהו, שהיה בעל הבנה עמוקה יותר או שהוציא מפיו איזה הגה, המעיד על שאר-רוּח ועל הרגשת-יעוּד.  מעולם לא הפליג שכלו מגדרו המשפחתי;   מה שאין כן יעקב אבינו, שנשא בנפשו ש"י עולמות, והיה מכלול של כוחות-נפש שונים ונאבק עם עצמו, עם אנשים, ואף עם אלוהים. 

ועוד הבדל מהותי אנו מוצאים בין פרשת רחל ולאה ובין פרשת חנה ופנינה.  בני לאה, ואפילוּ בני השפחות, היוּ כולם שווים-במעלה;   כל אחד היה בדורו ובדורות הבאים שבט מיוחד, בחינת עם קטן.  לכל אחד מהם היה חלק בהגשמת היעוּד, שהטיל אלוהים על האבות.  אך לא כן הדבר בפרשת חנה.  אין הכתוב אומר אלא זאת בלבד, שלפנינה היוּ בנים ובנות, ואלקנה נתן להם מנות — אך מכאן ואילך עובר האמן בשתיקה על מה שאירע לפנינה ולבניה ולבנותיה.  ודאי, משום שנבלעו בקהל ולא היה לו מה לספר עליהם.  רק עוּבדה אחת היתה חשובה למתאר, ואת זו סיפר בתמציתה:  שלפנינה היוּ בנים ובנות, והיא היתה סונטת בחנה על שאין לה ילדים, ומכעסת אותה על כך.

הוּא הדין ביחסי-הגומלים בין לאה ורחל, שלא היו דומים כל-עיקר ליחסים שבין פנינה וחנה.  אמנם, גם לאה ורחל נכשלו פה ושם בקנאה קטנה והשמיעוּ זו לזו לפעמים איזה דיבוּר של רוֹגז, אך הן היו אחיות לא רק לפי מוצאן ודמן, אלא בהרגשתן זו כלפי זו.  ולא כן פנינה;   זו ירדה לחיי חנה בקינטורים ובסניטות, וחנה לא היתה משיבה לה, אלא היתה כובשת הכל בליבה.  הניגוד ביניהן היה לא רק מבחינת גורלן האימהי;  היה זה ניגוד נפשי תהומי, שאין לגשר עליו בשום פנים ואופן.  בכוחות עצמה לא יכלה חנה להתגבר עליה;  רק כוחות-עליון שחוברו לטובתה, שינו מזלה ושמו עליה כתר-הנצחון.

הבדלים אלה בשני הסיפוּרים ראוי להבינם לאשורם, כי הם מבארים את ייחוּדה של חנה ואת גודל אמנות-התיאור של המקרא בתקופה מאוחרת יותר. 

 

ב

השכיל האמן לתאר במלים מעטות את סוד-נפשה של חנה, את טבעה האימהי ואת טבעה היעודי.  הטבע הראשון שבה תבע את הגשמת תפקידה כאשה שמצפה ללידת בנה, אך הטבע השני ריכז את מעייניה בטיב הבן אשר ייוולד.  היא לא רק התפללה לילד, אלא נדרה נדר לתיתו כל ימי חייו, להקדישו לגבוה, ולקדש את ארחו ורבעו.

תביעות דמה, ודרישתה למילוי תפקידה האימהי, באו לידי ביטוי חותך בדברי המדרש:

"אמרה (חנה) לפניו:  ריבונו של עולם, כלום בראת דבר אחד לבטלה?  בראת עיניים לראות, אזניים לשמוע, פה לדבר, חוטם להריח.  ידיים לעשות מלאכה;  דדים הללו שבראת על ליבי — לא להיניק בהם?  תן לי בן להיניק בהם..."

אוּלם אמירה קשה זו, שביטאה את הרגשת נחיתותה ואת רצונה להיות ככל הנשים, לא היתה אלא צד אחד של המטבע.  היא ביקשה לא רק זרע-אנשים, אלא ילד הראוי לשרת תמיד לפני ד', נזיר שנזר השכינה על ראשו, וכל עיתותיו ומעשיו קודש לגבוה.

כפילות זו שבשאיפותיה עוברה כחוּט-הסיקרא בנפשה ובכל ביטוּייה הכמוּסים והמפוּרשים.  וכבר הרגישו בכך חז"ל באמרם:

"כל מעשה חנה בכפליים;  כעסה בכפליים — 'וכיעסתה צרתה גם כעס';  מנתה בכפליים — 'ולחנה יתן מנה אחת אפיים';  בכייתה בכפליים — 'ובכה תבכה';   ראייתה בכפליים — 'אם ראה תראה';  נדרה בכפליים – 'ותידור נדר'.

ויש להוסיף:  אף יעודה בכפליים:  יעוד אימהי ויעוד אלוהי.

בין שני בתרי-היעוד האלה כרתה ברית עם הטבע ועם האלוהות.  שלושה בנים ושתי בנות ילדה, אך רק הנער שמוּאל היה עם ד'.  שאר הבנים ושתי הבנות, אפילוּ שמותיהם אינם נזכרים, הואיל והיוּ ילודי-אשה בעלמא, שהיוּ דומים לאביהם;   מה שאין כן הנער שמוּאל.

וכשהגיעה השעה המיוחלת, וחנה ילדה את שמוּאל והיתה צריכה לקיים את נדרה ולהעלותו לשילה, ביום השנה הקבוע — עלה אלקנה לבדו:

 

וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה:  כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ:  עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו.  וְנִרְאֶה אֶת-פְּנֵי ד' וְיָשַׁב שָׁם עַד-עוֹלָם.

 

רשאים אנוּ להניח שלא רק ההנקה עיכבה את חנה, אלא גם הרגש האימהי.  היא היתה נתונה בין החובה לקיים את נדרה ולהוציאו מרשוּתה למען "ישב שם עד עולם", ובין הרגשתה כאם, שילדה יקר לה מכל יקר והיא רוצה להשהוֹתוֹ עוד זמן-מה בביתה וליהנוֹת מזיווֹ.  ושוב אנוּ רואים את חנה, בין שני כוחות-משיכה:  האימהוּת והיעוד.  קשה היתה עליה הפרידה מן הילד.  אך הפרידה היתה בלתי-נמנעת, ואנוּ חשים בפסוקים קצובים אלה גם את השתתפותו של המתאר בצער פרידתה של חנה.

     מכל תיאור העליה מתגלה, שחנה לא הגידה את סוד-נדרה לשום איש.  לא לאלקנה בעלה, ולא לעלי הכוהן.  שכּן הצטדקה לפני עלי שהיא אינה שיכורה, והיא התפללה ולא אמרה לו מה לחשו שפתיה.  ורק לאחר שהביאה את הילד לשילה והציגתו לפני עלי, סיפרה לו שהיא האשה אשר התפללה כאן לפני שנים, ואז גילתה לו שנדרה להשאיל אותו לד' לכל הימים.  ואפילו בשעה שקראה לילד בשם שמוּאל, באמרה, "כי מד' שאלתיו", לא ידע אלקנה דבר.  הוא קיבל את השם כרגיל, בלי לדעת טעמו.  על כל פנים, הכתוב לא הגיד אפילוּ ברמז שאלקנה היה שותף עימה בעצה זו ובנדרה.  זה היה רז-נפשה, שלא מסרתו לשום בריה, וכעין אמנה חשאית היתה בינה ובין אלוהים, עד שהתייצבה עם הילד לאחר גמילתו לפני עלי, ואמרה לו את כל מה שבליבה[i]:

 

"בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי;  אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה.  אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.  וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה"

 

אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה.  אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי;  וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.  וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה;    

 

משמע, שגם בהיותו נער וגם בשעה שכבר היוּ לה עוד ילדים, היא הכירה כי בשמוּאל ייקרא לה זרע, וכי רק בוֹ יתגשם היעוּד האלוהי.  בהיותה עקרה, חשה תחוּשה נכאבת כל-כך בהעדר התגשמוּתו;  ואילוּ עכשיו, לאחר שנפקדה, הרגישה בכל נימי-נפשה כי אל הנער הזה התפללה, וכי הוּא איננו רק פרי-בטנה אלא גם פרי-חזונה.  הוּא שעלה בדמיונה בשעה ששפכה צקון-לחשה בהיכל ד', והוּא שממלא את כל הווייתה מיום שיצא לאויר-העולם.  היא נתעלתה עימו.  רוח-נבואה נוססה בה.  ואין לך מידה יפה מהשוואת תפילתה הלחושה, שהבכי החרישי מרובה בו על הדיבור החתוך, למזמור-תודתה לאחר לידתו של שמואל, שיש בו מעוף והמראה והשקפה מקיפה על אלוהים ואדם.

 

מלאכה בטלה היא להיכנס לתכלית זו בעבי החקירות המדעיות אם מזמורה של חנה צמוד באמת לזמן ההתרחשות, המתואר בספר שמואל, או שהוא תוספת מאוחרת.  אנו, אין לנוּ אלא מה שביקש האמן לעשות לדמותה של חנה.  וכל הכפתורים והפרחים שקישט אותה בהם, הם עצם ולא מקרה, עיקר ולא טפל, ויהיה מקור העיטורים האלה מה שיהיה.  האמן העלה את חנה למעלת אחת האימהות, אֵם הנביא, שרבות נתענתה עד שילדה אותו.  והיא עצמה היתה מוכתרת בכתר-שירה ושם טוב, בהכרת-שליחות, באמונה עזה וביכולת לבוא במגע עם כוחות עליונים.  שכּן עד חנה אין אנוּ מוצאים אלא את דבורה הנביאה שרה שירת-אל.  שרה, רבקה, רחל ולאה מתוארות כנשי-מעלה, אך הן עצמן מדברות בשפת בשר-ודם פשוט.  שפת-הנבואה, שפת-אראלים, עדיין לא ניתנה אותה שעה לנשים.  השפע שלהן בא בדרך אמצעית, בצינורות בעליהן.  מבחינה זו עדיין לא עמדו ברשות עצמן, וראייתן היתה מכוח אחרים ובאספקלריה שאינה מאירה.  אך חנה שונה מהן לחלוטין.

היא שרה כאחד מגדולי-החזון, ושירתה מאירה את כל היקוּם.  היא ממריאה שחקים.  היא מביעה דיעות ורחשי-לב על אלוהים ואדם, על חליפות-גורל, על רשעים וצדיקים, על החיים והמוות, העוני והעושר.  היא רוננת ומרנינה עימה את השמיים והארץ.  ויש בפסוקי זימרתה תמצית ההשקפה הדתית הצרופה, שהיתה שליטה בימים ההם.  דומה, שעם יציאת הילד נבקעו לה מעיינות של מעלה והיא שתתה מהם וראתה מחזות-שדי.  היא נולדה, כביכול, מולד שני.  היא מתייצבת לפנינו למן ראשיתה כדמות עצמאית.  היא התכלית ואלקנה האמצעי, היא האור ואלקנה הצל, היא גוזרת ואלקנה מקיים.

בפירוש אמר הכתוב, שהיא נדרה את הנדר, היא העלתה את שמואל לשילה, והיא הביאתו בית ד'.  והיא שהציגה אותו לפני עלי הכוהן וביקשה להעמידו בשירות-הקודש.  והקדמונים הרגישו במקוריותה של חנה, ואף בדקו ומצאו שתפילתה לפני ד' בהיכל שיתן לה הריון, מצויינת בביטוי שאיש לא השתמש בו לפניה, אלא לאחריה.  וכך כתוב בילקוט שמעוני:

"אמר לה הקדוש ברוך הוא:  חנה!  מתחילת בריאתו של עולם לא קילסני אדם בפסוק זה — ד' צבאות — אלא אַת..."

אך לא רק אלקנה, אלא גם עלי הכוהן הכיר בשאר-רוחה.  מאז נוכח בטעותו, בחשבו את חנה המתפללת לשיכורה, שינה את יחסו אליה והחל לראותה בעיניים אחרות.  ובשעה שבאה אליו עם הנער שמוּאל, הזכירה לו, כי היא שעמדה לפניו פעם בהיכל:

 

בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי, אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל, אֶל ד'...

 

והוא קיבל את הנער שמוּאל והעמידו לשרת לפני ד'.  ואם ראה את "הנער שמוּאל הולך וגדל וטוב, גם עם ד' וגם עם אנשים", אי-אפשר היה שלא להעריץ אם כזאת ולומר לנער:  אשרי יוֹלדתך!  מכל שכּן שעלי ידע יפה בכמה עצבון וערגון הביאתו לעולם והוא יציר התפילה המשאלה.

 

ג

צא וראה:  גם בפרשה דחוסה זו, שבה מתואר הכל בתמציתיות יתירה, היה האמן האלוהי נאמן לדרך עיצובו.  גם בשעה שהוא מתאר אנשי-עליה ונשי-עליה, אינו מסיח את דעתו מכך, שבבני-אדם הוא עוסק, שהם בשר-ודם, בני-תמותה, הנתונים לרפיונות ולנפילות.  מספר בראשית ועד אחרון ספרי המקרא אתה מוצא את חולשותיהן של הנפשות הפועלות, אחת היא אם הן מלכים או נביאים, כוהנים או שופטים, גיבורים או מנצחים, גברים או נשים.  ולא עוד, אלא שלפעמים מצייר הצייר המקראי את החולשות והמגרעות בצבעים עזים ביותר ומטיל עליהן אלומת-אור חזקה.  זה כוחו של התנ"ך, שאיננו מכסה את מומי קדושיו ולא את פגימות מכובדיו.  כאילו ביקש להורותנו דעת, שאין אדם אשר לא יחטא, ואין אדם שלם ואף אינו יכול להיות שלם.  אולם דווקא גילוּי הרפיונות עושה את התנ"ך לספר-האדם, לספר-החיים ממש.  משחק האורות והצללים, ותיאור המידות הטובות והרעות, מחבבים עלינו את האישים, ואף דילוגיהם עלינו אהבה.

וכך עשה האמן גם לאלקנה, לפנינה, לעלי הכוהן ולחנה.

אלקנה הוא דמות אהודה, אבל חיוורת.  וכשם שמעלותיו בינוניות, כך גם מגרעותיו.  הוא מופיע בצימצומו.  אין הוּא יורד לעומק ערגונה של חנה וכאבה, אלא מפצה אותה במנה אחת אפיים מבשר הזבח, וזה לאחר שנשנה, שחנה לא רצתה לאכול....  צימצום זה מתבטא גם בכתוּב:

 

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ:  לָמֶה תִבְכִּי?  וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי?  וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ?  הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים...

 

ייתכן, שאילו היתה חנה מפצירה באלקנה אישה, היה מפסיק את התגרותה של פנינה בה;   אלא שהיא לא רצתה בכך והעדיפה לסבול מאשר לעוול את צרתה.  אולם סבל זה הלך וגבר, שכּן מדי שנה בשנה היתה פנינה מכעיסה אותה ומהתלת בה.  והוא, אלקנה, לא התעורר בעצמו להקל מצערה.  ראשית, לא הבין את עומק צערה;  ושנית, משום שהוא היה אב לבנים.  ומי יודע לב גבר, ששתי נשים לו...

אין הכותב מודיע תשובתה של חנה על שאלה 'בעל-ביתית'' כזאת:  למה לא תאכלי?  הוא מתעלם מדבריה וממשיך את תיאוּרו:

 

וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ:  וַתִּתְפַּלֵּל עַל ד', וּבָכֹה תִבְכֶּה...

 

וכן מופיע אלקנה בחוורונו לאחר שנולד שמואל.  "עשי כטוב בעיניך", הוא אומר לחנה.  ורושם הוא בנו, שאינו חש בכלל מה מתרחש כאן, כי כל התכנית להקדיש את שמואל לד' וכל ההכנות וגינוני-המעשה — מסורים בידי חנה, המחשבת את צעדיה ומכוונת אותם יפה.

פנינה נראית לנו רק כאשה קנאתנית, שאלוהים בירך אותה בפרי-בטן ובאהבה בינונית, והיא שמחה בחלקה אך מתגרה בצרתה בחמת-זעם.  אין הכתוב משתהה הרבה על כך, אבל המעט שנאמר דיוֹ לחשוף את כל התהום האפלה: 

 

וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְעִימָהּ:  כִּי-סָגַר ד' בְּעַד רַחְמָהּ.  וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה, מִדֵּי עֲלֹותָהּ בְּבֵית ד', כֵּן תַּכְעִיסֶנָּה.

 

על יסוד תיאורה של אכזריות זו צדקו מאוד הקדמונים, שהשלימו מדמיונם את אשר החסיר הכתוב.  וכך נאמר במדרש:

"היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה:  אין אַת עומדת ומרחצת פניהם של בניך שילכו לבית הספר?  ובשש שעות היתה אומרת לה:  חנה, אין אַת עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר?  היו יושבים לאכול והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו;   היתה פנינה מתכוונת להכעיס את חנה והיתה אומרת לאלקנה:  תן לזה בני חלקו ולזה בני חלקו — ולזה לא נתת חלקו.  למה?  בעבור הרעימה". 

אשה כזאת, שכולה יצרים קטנים, אינה ראויה לטיפול רב, והיא מופיעה ונעלמת  כלעומת  שבאה, ורק בדרך-רמז היא נזכרת שוב במזמור-התודה של חנה. —

והכתוב לא חס גם על עלי הכוהן.

רושם מוזר עושה עלי הכוהן בשעה שעומדת לפניו אשה קשת-רוּח ומתפללת בלחש, וקולה לא יישמע ורק שפתיה נעות, והוא חושב אותה לשיכורה.  ולא עוד, אלא שעיניו שהטעוהו מוציאות מפיו דברי-תוכחה שאינם נעימים לאזנה של אשה: 

 

עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין?   הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ!

 

עלי הכוהן, השופט העליון של עם היושב בבית-אלוהים ומורה דרך, לא זו בלבד שלא נזרקה בו כל נבואה, אלא נסתלק ממנו חוש ההבחנה בין אשה קשת-רוח, שבאה לשפוך שיחה לפני אל, ובין שיכורה מיין.  ואנוּ יכולים לדמות בנפשנו איזו אכזבה הנחיל עלי הכוהן לחנה, שבאה להתפלל בהיכל ד', והלה ראה בה אשה שתוּיה, שהיין היוקד בה מעלה אצלה עוויות שונות.  היכן נפלאותיו של איש-אלוהים זה, ולאן נסתלקה רוּח-הקודש שבו?  כך הירהרה חנה בקרבה.  אבל השעה לא היתה מתאימה להירהורים כאלה, והיא היתה צריכה קודם כל לטהר עצמה בעיני הכוהן הגדול, השליט על גורל אנשים.  והיא מיהרה לשוב לאיתנה ולהסביר לו את מצבה.  אוּלם לשבחו ייאמר, שלאחר שחנה מעמידה אותו על טעותו הוּא מדבר אליה בשפה רכה ומפייס אותה.  אך עצם הטעות הזאת היא כשלון קשה לעלי הכוהן, שהיה האישיות העליונה בעם, ובוודאי עיטרוהו בתכונות של איש-אלוהים.

     דבר שאין צריך לאמרו, כי שני בני עלי, חפני ופנחס, שהיו בני-בליעל ועשו כל תועבה, אינם מוסיפים כבוד לעלי הכוהן.  אמנם הוא ייסר אותם וביקש להחזירם מדרכם הרעה, אך היה זה כנראה מאוחר מדי וכבר לא רצו לשמוע בקולו.  ואי-אפשר לפטור אב כעלי מאחריוּת לבניו הפושעים.  אכן, איש-אלוהים שבא לעלי הוכיח אותו ולא חסך ממנו, לעת זיקנה, את זעם-נבוּאתו ואת חמת-קללתו.  בקראנו עתידות שחורות אלה מתעגמת עלינו נפשנו, אך אנו מחזיקים טובה לאמן האלוהי, שלא כיחד דבר תחת לשונו ואמר לנו את דעתו על עלי הכוהן וסופו. —

וחנה זו, שצייר המקרא שיקע בה מן השבח והעליה של כוחו האמנותי, אף היא יצאה אנושית מאוד ביצריה ובחולשותיה.

     כאשר פנינה צרתה הכעיסה אותה, היא עשתה מה שעושה כל אשה שדמעותיה מצוּיות על לחיה.  היא לא התגברה על צערה ולא על קנאתה.  והאמן אף לא חיסר ממנה את הקו הקאפריסי שבאופיה.  היא סירבה לאכול והתייפחה והיתה משרה קדרוּת בבית בעלה הטוב, אלקנה.  ובשעה שכבר ילדה בנים, ושמואל כבר היה שאוּל לד' והיא ניצחה את פנינה צרתה נצחון מלא, לא היה בכוחה להבליג על יצרי נקמתה ולגלות גודל-לבב, אלא כללה בחוד מזמורה הנשגב גם שמחה לאיד:

 

רָחַב פִּי עַל-אוֹיְבַי — — —                             

עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה,

וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה...

 

והקדמונים אף ביארו פסוקים רמוזים אלה, כדי להאדיר את רושם נקמתה של חנה:

"היו לפנינה עשרה בנים.  היתה חנה יולדת אחד וּפנינה קוברת שניים, חנה יולדת שניים ופנינה קוברת ארבעה, שלושה — ופנינה קוברת שישה, ארבעה — ופנינה קוברת שמונה.  כיוון שעוּבּרה חמישי, באתה פנינה ונשתטחה על רגליה...  אמרה לה:  בבקשה ממך, התפללי על שניים ויחיו!  התפללה עליהם והיו נקראים על שמה".

לא רצה אמן-המקרא לאנוס את טבע האדם וטבע האשה ולציירם במידות עילאיות, דוגמת מלאכי-עליון.  גם בשעה שאנשיו אהובים עליו, אין הוּא מתיק את רגליהם מעל האדמה.  השלימות היא תכונה אלוהית, ואילוּ החטא והדופי והלקות דבוקים באדם, ואף האדם העליון במשמע.  על דרך זו יצאה חנה מלפני בורא התנ"ך אנושית ביצרי-ליבה ואלוהית בחיי-נפשה.

ארבעה חינות העניק היוצר לחנה:  חן-אשה, חן-תפילה, חן-שירה וחן-נצחון.

 

     תשי"ח

 

שאול

א

מן הנעלם בא.  אחד מני רבים בשבט בנימין.  הסופר המקראי העמיד את כל יחוסו על רשימה קטנה של בתי-אבות:  "בן קיש, בן אביאל, בן צרור, בן בכורת, בן אפיח, בן איש ימיני".  זהו פירוט של מה בּכך, וקרוב לוודאי שגם בעיני דורו לא היתה אותה שעה לשמות אלה כל משמעות מיוחדת.  הציוּן היחיד הראוי לתשומת-לב הוא, שמוצאו משבט בנימין, שהיה מצויין בכמה מעלות, וביחוד באומץ-לב.  אפילו מדרש-האגדה, שזה דרכו לרומם את מוצאם וייחוסם של אנשי-סגולה במקרא, לא מצא כל בקעה להתגדר בשלשלת-יוחסין זו.  שאול היה עובד-אדמה, גיבור-חיל, ובתנאי הימים  ההם, שהפלישתים לחצו את בני-ישראל, ובני-עמון הציקו להם והתעללו בהם, היו האיכרים והרועים חבורה של עזי-נפש, היודעים לערוך מלחמת-תנופה ומלחמת-מגן ולהשיב מכה אחת אפיים.  והוא היה, כנראה, ראש וראשון להם.  אבל שום הכנה נפשית או צבאית לא היתה לו למלכות, שמעולם לא הגה בה ולא ראה אותה אפילו בחלומו.  מהליכתו שהלך לחפש אחר האתונות האבודות אנו למדים, שהעז להפליג במרחקי מדבריות וכל שבילי ההרים היו נהירים לו, אך גם קשריו עם בית אביו מתגלים לפגינו בפסוק נלבב:

 

וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ:  לְכָה וְנָשׁוּבָה;  פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתוֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ...

 

מוכן היה לעזוב את האתונות האבודות, שבוודאי היו יקרות בעיניו, בהיותן חלק ניכר מרכושו, ובלבד שלא לצער את אביו, שנפשו קשורה בנפשו.  הן הימים היו ימי מלחמה ולחץ, והדרכים היו משובשות במארבים ובחיילי האויב, והיה יסוד לדאגת אביו שמא נפגע בדרך.

אולם כאן בא מפנה פתאומי, שנערו-משרתו חולל שלא-במתכוון.  תחת לשוב הביתה בלא האתונות ובלא תקוה למצאן, יעץ לו הנער ללכת אל הרואה, איש-האלוהים, אשר בעיר הזאת, המגיד עתידות "וכל אשר ידבר בוא יבוא", והוא בוודאי יגלה להם היכן האתונות.  משיחה זו ניכר, ששאול לא היה בקי בהוויות הארץ ולא ידע על מציאוּתו של איש-אלוהים במקום הזה.  הוא רק הבין, שאין לבוא לפני איש נכבד כזה בלי להביא לו תשורה, ואף בעניין זה מצא הנער את המוצא.  בינתיים נודע לשמואל בדבר-אלוהים מי הוא אותו צעיר, וכשבא לפניו סולק עד-מהרה עניין האתונות הצידה, ונושא השיחה עם שמואל נשתנה, כמובן.  בלי שהיות ובלי עקיפין ניגש שמואל מיד לגוף העניין, שהיה ברור מאוד לו, אך היה מעורפל לחלוטין לשאול.  ושמואל אף לא ביקש להסיר את הערפל, ודיבר איתו בשפת-רמזים:

 

אָנֹכִי הָרֹאֶה, עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם;  וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַּבֹּקֶר, וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ.  וְלָאֲתוֹנוֹת הָאוֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, כִּי נִמְצָאוּ.  וּלְמִי כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל?  הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ...

 

שאול ניחש שדבר גדול מתרקם כאן, אך לא ידע מה פשר הדבר.  ובלי ספק היה נבוך מאוד בראותו את הנביא, איש-האלוהים הנערץ, עומד לפניו ומדבר עימו פה אל פה.  ועל מה הוא מדבר?  על כל חמדת-ישראל, שתהיה לו ולבית אביו.  אפשר שהמלים 'חמדת ישראל' לא היו מובנות כהלכה לבן הכפר, שבא לכרך.  אין זאת לשונם של יוגבים ורועים בהרי-המרעה;  אבל ממבע פני הנביא נתבארו לו יפה.  ואף הוא השיב כנגדו:

 

הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי, מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִירָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִין;  וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה?

 

אולם שמואל הבין את מבוכתו, ולא ביצע את תכניתו היזומה מראש:  לקח את שאול ואת נערו והביאם אל הלשכה ונתן להם מקום בראש הקרואים, שלא היו רבים, כי אם שלושים איש.  ולטבח אמר להגיש להם המנות היפות ביותר מן השוֹק והאליה, ושאול אכל עם שמואל לעיני כולם, דבר אשר הסב בוודאי את תשומת-הלב של העם אל הצעיר הזה, שחולקין לו כבוד רב כל-כך.  אחרי-כן עלו על הגג ושם דיברו על העניינים והכוונות.  בבוקר השכם שוב קרא שמואל את שאול הגגה ואמר שברצונו ללוותו.  ולאחר שהנער נצטווה לעבור לפניהם, השמיע שמואל באזניו את דבר-אלוהים, לקח את פך-השמן ומשח אותו בשם ד' לנגיד על עמו.  או-אז חיזק שמואל את דבריו ומעשיו באותות וניבא לו מה שיקרהו בדרך.

וכל האותות באו.  האתונות נמצאו.  בגבעת-האלוהים פגש חבל-נביאים יורדים מהבמה, והם מתנבאים תוך נגינה בנבל, בתוף, בחליל ובכינור.  מיד צלחה עליו רוח-אלוהים ונהפך לאיש אחר, והתנבא גם הוא בתוכם:

 

וַיְהִי כָּל-יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִיאִים נִבָּא:  וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ:  מַה-זֶּה הָיָה לְבֶן-קִישׁ, הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?

 

וראוי לשים לב למלה 'נגיד' הבאה במקום 'מלך'.  אפשר שהמלה 'נגיד' היא שם נרדף למלך, כדעת יש אומרים, אבל ייתכן שבכוונת-מכוון השתמש שמואל בתואר זה, שפירושו מושל, המשמש כעין שלב לכתר המלך.  ואולי מטעמי חשאיות לא רצה לומר במפורש:  הוא נמשח למלך.  הלוא כל הטקס הזה היה בינם לבין עצמם;  ואפילו הנער, נאמנו של שאול, לא הורשה להיות במעמד זה.  אך אין זה מן הנמנע, שהשם 'מלך' היה שנוא כל-כך על שמואל, שבחר במתכוון בתואר אחר, הדומה לו, אך אינו מעלה עימו כל אותו תוכן שלילי, ששמואל ייחס למלכות.

 

ב

סיפור תמציתי זה של ההתרחשויות בין שמואל ושאול דרוש לנו כדי להבליט את פתאומיות הופעתו על הבמה, תרתי משמע:  על הבמה עם שמואל בסעודת-הזבח, ועל הבמה כמלך ראשון בישראל.  שכּן פתאומיות זו היתה בעוכריו.  היא היתה שורש פורה ראש ולענה כל ימי חייו.  היא שהעבירתו על דעתו והצעידתו אל אסונו.  לשאול לא ניתנה שהות להרהר בדבר.  לא נאמר לו מה נדרש ממנו, ואילו חובות וּזכויות מטילה עליו מלכותו.  אף לא הניחו לו להימלך בדעת אביו או ריעיו.  הוא עלה על כס-המלכות בסנדלי האיכרים ובתמימוּת של בן-כפר.  בן-יום החליף מַלמד-הבקר בשרביט-המלך, המלכות הוגשה לו על טס-זהב, במתק-לשון, ובידו הנדיבה של הנביא.  לא נאבק עם איש, לא היה לו כל מתחרה, ושום מכשול לא עמד בדרכו.  אך גם שום מסורת של מלכות לא היתה בעם.  ראשון היה, אבי המלכים בישראל.  הוא לא הרגיש את התהום אשר לרגליו.  הוא לא ניחש מה קדם למשיחתו.  הוויכוח כבד-הגורל בין שמואל והעם על עצם המלכוּת, נזקה ותועלתה, לא הגיע אליו.  הוא חשב לתומו, כי בלב שלם המליך אותו שמואל.  אמנם תמוה תמה על מה בחר הנביא דווקא בו, אולם הואיל ולא ידע מה תפקידו של נגיד ד', נתקבל בלי ספק על דעתו, שהיותו גיבור-חיל וגבה-קומה שבה את לב הנביא וזה מכשירו לתעודתו.  אבל תמימות זו הטביעה חותמה על עתידו.

ומה מר היה אותו דין-ודברים בין שמואל והעם!  שמואל, שהיה שופט, כוהן ונביא כאחד ועל-פיו ישק כל דבר, האמין שאלוהים הוא מלך ישראל, ואילו הוא לבדו בא-כוחו עלי אדמות.  צירוף זה של כהונה ונבואה ביד אדם ושל מלכות-שדי עלי ארץ, נראה לו אהוב למעלה ונחמד למטה.  בכוחו של צירוף זה אפשר לנהוג את העם ולהנחותו במעגלי-צדק, ולמעשה היו חיי העם החילוניים והדתיים מבוססים על משטר תיאוקרטי זה.  אמנם, מצב ישראל בין הגויים לא היה איתן.  הפלישתים ובני-עמון לחצו את ישראל, בזוהו ובזזוהו.  אולם שמואל ראה מצב זה כתוצאה של חטאת ישראל, ואם רק יחזור בתשובה ויסיר מעליו את רוע מעלליו, מיד יסוגו האויבים אחור, וכבר אירע בחיי שמואל לא פעם, שבני ישראל המעטים נחלו את הנצחון על האויבים הרבים.  לא ברוב חיל ייוושע עם, אלא ברוב צדקה ומשפט.  חרב-הגבורה לא תושיע בלי איזור-הצדק.  הם ברכב ובסוסים, וישראל בשם ד' אלוהים ידגול.  עצם המחשבה להמליך מלך בשר-ודם, מלך אביון, ולמאוס במלך עליון, היתה חילול השם בעיני שמואל.  תחילה הסתפק שמואל בסירוב בעלמא, בהביעו את שאט-נפשו מן הרצון הזה.  אולם משראה, שכל זקני ישראל נתקבצו ובאו אליו הרמתה, הבין אל-נכון כי בדחיה בלבד לא ייחלץ מהם, ואז נצטווה על-פי הדיבור להגיד להם את משפט המלך, אשר ימלוך עליהם.  אותה שעה תיאר לפניהם תמונה שחורה משחור, שכוחה רב לשכנע:

 

אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים;  וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאוֹפוֹת.  וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח, וְנָתַן לַעֲבָדָיו.  וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ.  צֹאנְכֶם יַעְשׂר, וְאַתֶּם  תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים.  וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם;  וְלֹא יַעֲנֶה ד' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.

 

ואף-על-פי-כן לא נכנסו דברי שמואל לליבם של זקני העם.  שפל-מצבו של העם דיבר מתוך גרונם.  הם הביטו סביבם וראו את הגויים המצליחים, המסודרים עם ומלכו, עם ומלכו, והמלך שופטם ויוצא לפניהם למלחמה ומפיח בהם רוח גבורה, בעוד ששמואל מסרב לעשות זאת ואף אינו רואה חשיבות בכך.  ולא עוד אלא שהוא זקן וכוחו תש ובניו אינם הולכים בדרך הישר, ובאחד הימים, בבוא עת חליפתו, יקרם אסון ולא יהיו מוכנים לו, ומי יושיעם?  ואם גם יש גרעין של אמת בדברי שמואל על טיבו של המלך ומשפטו, הרי טוב לסבול ממעשי המלך, בן-עמך, מאשר לשאת חרפת הערלים, שאין ערוך לאכזריותם ולשחיתותם.  המלך הוא סמל האחדות וכוחה.  וגם אם הוא רודה בעם, יוצא הפסדו בשכרו.  העם המפורד לשבטיו אין לו תקנה אלא בליכוד ע"י כתר-המלכות, שייצור משטר של אחדוּת וקבע.  על-כן לא חסו על כבודו של שמואל ולא השגיחו בדבריו, אלא פרצו כולם כאחד:

 

וַיֹּאמְרוּ:  לֹא!  כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.  וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ, וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמוֹתֵינוּ.

 

זה היה מרד ממש.  בתחילה דיברו עם שמואל בפה רך והסבירו לו, שהוא זקן ובניו אינם הולכים בדרכיו ואין תקוה שהם יוכלו לרשת את מקומו, ועל-כן אין עצה אלא להמליך עליהם מלך משבט אחר וממשפחה אחרת.  אולם משנוכחו לדעת כי שמואל עומד על דעתו, שעצם הדרישה למלך פסולה בעיניו, וכי הוא רואה בכך חטאת-מרי כלפי אדון כל המלכים, מיד שינו את טעמם והתחילו לדבר עימו בלשון תקיפה יותר, שנצטמצמה במלה אחת, שבת-קולה הידהדה אדירות באזני הנביא:  לא!  כי אם מלך יהיה עלינו!

הנקל לשער, מה קשה היתה לשמואל פגיעתה של תביעת העם לשית עליהם מלך.  היא היתה לו כמכוות-אש.  היא פגעה בו ככוהן וכנביא, המתעב מלך בשר-ודם, אבל לא פחות מזה פגעה בו כאב לבנים.  בלי ספק טיפח שמואל בקרבו חלום על שושלת כוהנים ונביאים שתצא ממעיו;  קווה קיווה, כי בניו יהיו חוליה באותה שושלת.  והנה הם עיבטו אורחותיהם והעטו עליו בושה וכלימה.  הוא, המורה דרך לעם כולו, קצרה ידו להנחוֹת את בניו בדרך-מישרים.  יותר מדי היה, כנראה, מרוכז בענייני העם, ולא שם לב לביתו.  הוא השגיח על כל יושבי הארץ, אך נעלמו ממנו מעשי בניו ותעלוליהם.  כך אירע גם לעלי הכוהן, שבניו חפני ופנחס הלכו אחרי הבצע והשוחד וביזו את הכהונה, וכך אירע גם לו.  האמנם גזירה היא שהרואה יודע להגיד עתידות ולהביט למרחוק, אך עיניו טחו מראות את הקרוב אליו, את המתרחש בביתו שלו?  נפשו של שמואל נצבטה למראה זקני העם, שלבשו תקיפות נמרצת, ולמישמע הדברים הנועזים והמחוצפים שהם הטיחו כלפיו.  עימו תמות אפוא הכהונה וההנהגה.  ערירי יירד לקברו.  כלום אין זה מטיל צל על כל מפעל-חייו?  ומפני מה באה עליו שיבת-יגון כזאת?

ולפי שלא יכול היה לריב את ריב בניו עד תום, מפני שמעשיהם הרעים היו נודעים בשער-בת-רבים ולא היה נאה לו הדבר, התייצב במלחמת-השם בכל כוחו ועוזו ויצא חוצץ נגד עצם המלכוּת.  באותות ובמופתים, בראיות חותכות ובדוגמאות משכנעות, הוכיח את זקני העם כי במו-ידיהם הם מכינים פח לעצמם, שהמלכות תחילה בפה רך ואחר-כך בפרך.  ואמנם, מורגשת רעננות וחוסן בנימוקיו.  קנאה עזה לד' ובינה יתירה בדברים שבין עם למלכו בוקעת מהם.  אולם בערה בהם גם אש העלבון האישי והמשפחתי.  אש זו היתה חבויה בתוך אש-הקודש, אש-הדת, והיתה מלהטת סביביו.  שהרי בדרישתם של זקני העם היתה מקופלת לא רק נזיפה בו, על שבניו פשעו, אלא בכך נאמר לו במפורש שלא יעלה על דעתו כי המלך ייבחר מקרבם.

כאן פעל שמואל כחכם-טכסיסים גדול.  עפ"י עצת ד' נסוג, אמנם, מסירובו להמליך עליהם מלך, אך לא פרש הצידה ולא ויתר על הכל.  הוא החליט להציל את שאפשר להציל.  אם גזירה היא שיהיה מלך על ישראל, ילך הוא למצוא את האיש המתאים ולמשוח אותו לנגיד.  קרוב לוודאי, שזקני העם נתכוונו לפרוק עולו מעליהם לגמרי ולקבל ממנו היתר ויד חפשית להקים ממלכה ככל העולה על רוחם, אך זו לא ניתנה להם.  כל עוד הוא חי לא יניח שבט ההנהגה מידו, והוא יבצע את רצונו של העם במלך.  ולא עוד אלא גם לאחר שנמשח המלך, לא רפו ידי שמואל והוא הוסיף להיות עליון עליו, לעקוב אחריו, ולצוותו את המעשה אשר יעשה.

 

ג

וכך בחר שמואל בשם ד' בשאול בן-קיש, שהיה גיבור-חיל בחור וטוב, ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם.  ניתנה לנו רשות לחשוב, שבו התגלמו מושגי שמואל על תכונותיו הרצויות של המלך, הנבדל מן הכוהן, או מן הנביא, בסימני-היכר גופניים ורוחניים.  שכן גם בעת בחירת דויד למלך אנו רואים ששמואל שם תחילה עינו באחד משבעת אחי דויד, באליאב, בגלל יופיו ושיעור-קומתו, ורק לאחר שד' אמר לו "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו", ביקש מישי בית-הלחמי להעביר לפניו את שאר בניו, ולבסוף בחר בקטן שבהם, בדויד.  ואפשר שמשלחת של זקני העם, שהתייצבה לפניו, הביאה עימה גם מועמדים למלך מבין האפרתיים, אצילי העם ועשיריו, אך שמואל דחה הצעתם, כי ראה סכנה בייחוס זה.  מלך שהוא גם בר-אבהן, שלטונו מסוכן שבעתיים לעם.  לפיכך הלך לבחור את שאול, ואחר-כך גם את דויד, מבין היוגבים.  נחותי-דרגה אלה, כל-כמה שהם מוכשרים, הריהם צריכים עדיין להוכיח את יכלתם ולכבוש את אמון העם, אשר ידונם לפי המעשים;  ואילו ייחוסי-משפחה או מעמד-עשירים עלולים לסנוור את עיני העם ולהביאו לידי משוא-פנים.

אכן, שמואל הצליח, והפור נפל על האיש הנאות למלכוּת, לא רק לפי טעמו של שמואל, אלא גם לפי תחושת העם.  שאול היה שקט, ענוותן, נחבא אל הכלים, כובש את יצרו.  הוא אף גילה נטיה להשראה נבואית, לאקסטזה, ובפגשו חבל-נביאים, מתלמידי שמואל, נסחף בהתלהבותם והתנבא עימהם.  נטיה זו, שהתפתחה אחר-כך בכיוון הפוך, במגמת הטירוף, גרמה אותה שעה קורת-רוח לשמואל והעידה בעיניו על בחירה מוצלחת.  ואעפ"י ששאול לא נבחר פה אחד, לא שם לב לבזים לו ולאנשי-המרי שקראו אחריו:  "מה יושיענו זה?"  הוא היה כמחריש ולא בא לכלל

כעס ולא גילה נטיה לעריצות או לנקמנות.  הוא הבין, שמלכות לא באפס-יד תוּקח.  עליו למצוא מסילות ללב העם ע"י מעשים-למופת, שהוא מוכשר להם ושהעם והשעה צריכים להם.  והנה נזדמנה לו שעת-הכושר להראות את כוחו:  נחש העמוני שם מצור על יבש-גלעד.  אנשי יבש-גלעד פחדו מפניו וביקשוהו לכרות ברית עימהם.  אך נחש העמוני השיב להם בגסות ובשחצנות:

 

בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם:  בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין:  וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל-יִשְׂרָאֵל. 

 

כששמע העם תנאי הברית, נשא את קולו בבכי.  שכן נחש העמוני רצה לא רק להמיט חרפה גדולה על ישראל, אלא כוונתו היתה לכרות ברית עם בעלי-מומים שלא יצלחו עוד למלחמה, הואיל ובלי העין הימנית לא יוכל המורה בקשת לירות ולקלוע.  היאוש הגיע אפוא לשיאו.  כשנודע לשאול, עזב את הבקר בשדה והחליט להיכנס למערכה זו עם האויב ההיסטורי.  הוא הוציא פקודה, שכל מי שאיננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל, ינותח בקרו לנתחים.  פחד נפל על העם;  הנביא והמלך דיברו — מי לא יירא!  ויצאו כאיש אחד.  על דרך זו אסף שלוש מאות ושלושים אלף איש.  ובאשמורת הבוקר היכה את עמון, ולא נשארו בהם שניים יחדיו.

הצלחה זו עשתה רושם רב על העם, שמעודו לא שמע נוסח-פקודה כזה ותוקף ועוז כאלה.  וראה זה פלא:  ישראל ויהודה, שהיו מפורדים, יצאו יחד למלחמה.  והאחדות היא שניצחה.  הכרת הגורל המשותף באה לידי גילוי מפואר.  העם קיבל על עצמו באהבה את עול מלכותו של שאול וסר למשמעתו, והתלהבותו היתה עצומה:

 

וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל:  מִי הָאוֹמֵר:  שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ?  תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם!  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל:  לֹא יוּמָת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה:  כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ד' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל.           

 

ודאי שמח שמואל על הנצחון הזה, שהסיר בבת-אחת את הסכנה הנוראה והציל את ישראל מיד שוסיו;  אולם הצלחה זו עוררה בו גם הירהורים נוגים על התערותו המהירה של שאול בקרב העם.  הוא שאף להגדיל את שם ד', ולא שם מלך בשר-ודם.  הן הוא הזהיר את העם מפני המלך, והנה נתבדתה אזהרתו כליל.  אפילו מעשה אחד ממעשי העריצות ששמואל ייחס למלך, לא נעשה ע"י שאול.  תביעת העם היתה, איפוא, צודקת.  אחדותו נתחדשה בידי שאול, והמערכה עם האויב האכזר הוכתרה בנצחון.  ליבו של שמואל היה חלוק עליו.  הספק הזה ניקר בו, והוא שהעלה בקרבו את הצורך לעשות את חשבון-נפשו, תחילה בחשאי ואחר-כך בפומבי, באזני העם.  הוא חש כי שוב לא יוכל לצאת ולבוא לפני העם כשופט וכמנהיג.  נשלמה תעודתו.  העם דבק במלכו.  שמחת העם בגלגל העידה זאת בשפה ברורה.  והיה חשבונו נוקב, רצוף שאלות ותשובות, על יושרו ועל נקיון-כפיו, שנסתיימו בקול אדיר:

 

עֵד ד' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה!

 

אולם בתוך דבריו שיבץ שמואל שלוש מלים, שמגלות את פצע-ליבו שלא נגלד:

 

וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי, וּבָנַי, הִנָּם אִתְּכֶם...

 

שלוש מלים אלו נתונות לשתי משמעויות.  אפשר לפרשן, שבניו הם כשאר אנשי העם ולא יכשרו למלכות או לשררה גבוהה אחרת;  אך אפשר גם לפרשן שבניו חיים וקיימים, ובבוא עת חליפתו יש לזכור שהם בני שמואל.  על כל פנים, אם נצרף מלים-רמזים אלה לתוכחתו השנויה והמשולשת כלפי העם על שהגדיל לעשות רעה בעיני ד' בבקשו לו מלך — יתגלה לנו מקור זעמו של שמואל כלפי שאול בימיו האחרונים, ואפילו אחרי מותו כשהועלה מקברו ע"י בעלת האוב.  בדיבור אחד:  שמואל לא השלים מעולם עם המלכוּת, והוא נענה לעם בעל-כרחו ומתוך רגש של מרירות, שלא נשתחרר ממנו כל ימיו.  וכך הרעים בשעתו האחרונה:

 

וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ, גַּם אַתֶּם גַּם- לְכְּכֶם, תִּסָּפוּ...

 

ד

אילו היה שאול מחונן בחוש דק, היה מקפיד שבע קפידות ביחסיו עם שמואל והיה מצמצם את שטח-התנגשוּיותיו עימו ולא היה נותן לו עילה חדשה להתגולל עליו ולבטל מלכותו.  אולם שאול לא הצטיין בטכסיסי-חצר ובגינוני-מלכות, ואפשר שהיה שיכור מנצחונותיו;  שהרי המלוכה נכונה בידו, והוא הקים לו צבא חזק, והעם אוהבו וסר למשמעתו ברצון.  נדמה היה לו, שאדנותו של שמואל עליו נחלשה ואין עוד בכוחו להזיק לו, לפיכך היה מתייחס בזילזול חשאי כלפיו ונוהג רישול בקיום הוראותיו.  ולא עוד, אלא רושם ברור הוא בּנוּ, ששאול לא נתן דעתו על סדרי החיים הפנימיים כל-עיקר, במידה שלא נגעו לענייני המלחמה.  על דרך זו ניתנה אפשרות לשמואל להתקיף את שאול ולהאשימו במרי ובחילול מצוות ד'.

בינתיים החליטוּ שאול ושמואל לצאת ללחום עם הפלישתים, אך לפני זה היה עליהם להקריב קרבנות, כנהוג.  שמואל קבע לשאול זמן של שבעה ימים עד בואו.  אך משעברו שבעה ימים ושמואל לא בא, והעם התחיל להתפזר מחמת קוצר-רוח, הקריב שאול בעצמו את העולה והשלמים.  בתוך כך בא שמואל ונזף בו על חפזונו.  לחינם הצטדק שאול לפניו בכל לשון של צידוק.  הן לא רחוק מכאן עומדים הפלישתים ערוכים לקרב במיטב הנשק, וחיילי שאול, שחיכו לפקודה עד בוש, לא הבינו למה מתמהמהת זו לבוא.  רוח-גבורתם החלה לעזבם, ואמונם במלך נתרופף.  על-כרחו הזדרז והקריב את הקרבן שלפני היציאה למערכה.  אך שמואל לא נעתר לו.  לשוא דחק שאול את הקץ.  קרבן שלא הוקרב לפי תורת-הכוהנים פיגול הוא ולא יירצה.  שמואל שפך עליו אש וגפרית:

 

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל:  נִסְכָּלְתָּ!  לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין ד' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל, עַד עוֹלָם.  וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם;  בִּקֵּשׁ ד' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ ד' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ, כִּי לֹא שָׁמַעתְָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ד'.

 

מידת-הדין נוקבת כאן עד התהום.  פסו כל רחמים.  אין מקום להירהורי חרטה, ולא פתח לתשובה.  מעוות לא יוכל לתקון.  הגזירה קודרת ואכזרית, ואין כל מוצא.  אך אי-אפשר שלא לומר, ששמואל פירש את דבר-אלוהים בקשיחות יתירה;  ולא עוד, אלא שיש כאן שתי סתירות חמוּרות.  ראשית, שאול נמשח למלך על-פי ד', וכיצד אפשר ליישב את מעשי שמואל עם דבריו:

 

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם;  כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם...

 

אם ד' לא יינחם, איך ניחם על משיחת שאול למלך;  ואם התחרט בעניין זה, מדוע לא יבטל גם את החלטתו לקרוע את הממלכה מעל שאול!

והסתירה השניה דוקרת ממש את העין:  בשעה ששמואל זועם על שאול, שהחיה את אגג מלך עמלק וחמל על הצאן והבקר, הוא דוחה את התנצלותו, שכוונתו היתה להקריב קרבנות לד', באמרו:

 

הִנֵּה שְׁמוֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב — מֵחֵלֶב אֵילִים.

 

ואילו כאן הוא מגדיל את ערך הקרבנות ורואה בכל סטיה קלה מן המנהג חטא-מוות.

על-כרחנו אנו באים לידי מסקנה, שהפגיעה, שמעשה שאול פגע בו ככוהן ונביא, חמוּרה היתה כל-כך שהעבירה אותו על דעתו והעלימה ממנו את מידת-הרחמים, שאף היא מידתו של אלוהים.  כי אל נצחונו הצבאי המכריע של שאול על עמון, ששרט שרטת בנפשו של שמואל, נצטרף גם מריו של שאול, שנטל רשות לעצמו להקריב גם קרבנות לפני פתיחת המערכה נגד הפלישתים, שרק הכוהן זכאי לכך ולא המלך.  הסגת-גבול זו החריפה מאוד את הרגשת-הקץ בלב שמואל, ולפיכך היתה תגובתו נוראה כל-כך.  שאול לא העמיק חקר בנפשו הרגישה של הנביא הזקן, הפצוע, ששיכל את בניו כיורשים והוא עצמו הוֹלך לקרן-זווית אפילה.  ואפשר שחשב אותו כבר נטול השפעה והעזה, ושוב לא היתה אימתו עליו.

וגם הפגישה השניה לא איחרה לבוא.  שמואל ציווה את שאול לצאת למלחמה בעמלק, זה הארכי-אויב של ישראל עוד מתקופת המדבר, שלפי המסופר היה מזנב את כל הנחשלים.  עם עמלק היה לישראל חשבון אכזרי, ושמואל ראה את עצמו חייב ומיועד לקיים את נדרו של משה, שאמר:

 

כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַד' בַּעֲמָלֵק מִדּוֹר דּוֹר.

 

המלחמה הזאת בעמלק אינה כשאר המלחמות.  אין היא מלחמת-מגן, אף לא מלחמת-תנופה באויב רגיל, אלא מלחמת-נקם, כדי למחות את זכרו מתחת השמיים;  לפיכך נצטווה שאול להכות את עמלק עד חרמה ולהשמיד כל אשר לו, "מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור".  ושאול אסף מאתיים ועשרת אלפים איש ובמערכה זו היכה את עם עמלק, אך את אגג מלך עמלק תפס חי, וכן חמלו שאול והעם על מיטב הצאן והבקר ובזזום להם.  וכשבא שמואל לקבל דין-וחשבון מן המערכה מצא את שאול 'מציב לו יד', כלומר, מקים מצבת-זכרון לנצחונו המפואר על עמלק...

משהו איננו כאן כשורה:  כשסיפר לו שאול שקיים את דבר ד' והשמיד את עמלק, היה צריך שמואל לשמוח.  הן לא עניין של מה-בכך ביצע שאול עם צבאו:  הן הוא ביער אויב קדמון, אכזר וערום, שהציק לישראל והתקיפו מן המארב;  אולם גם נצחון זה, שביסס את מעמדו של שאול והרים את כבודו, נתקבל על שמואל בהרגשה כפולה, והכריע בה החשש שמא תירש עכשיו מלכותא דארעא את מלכותא דרקיעא, והנביא יושלך ככלי אין חפץ בו.  או-אז ניצנץ רעיון בלב שמואל:  אין שוה להניח לדברים שיתפתחו במגמה זו.  שאול כבר מקים לו אנדרטות ומצבות-זכרון.  כל עוד רוחו בו חייב הוא, הנביא ואיש-האלוהים, להקהות את שיני שאול המלך.  שמואל חידד את שמיעתו ושאל את שאול:  "ומה קול הצאן הזה באזני, וקול הבקר, אשר אנוכי שומע?".  שמואל לא קיבל את תשובת שאול כי העם חמל על מיטב הצאן והבקר למען העלותם קרבן לד', הוא לא האמין לו שהעם עשה זאת.  שאול הוא מלך על ישראל, והעם חייב לשמוע בקולו, וידע כי אכן הוא סר למשמעתו של המלך.  על-כן חשד בו, שידו היתה במעל הזה.  וכשראה שאול את חמת שמואל, התחיל מצטדק ואף מתרפס לפניו:

 

חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ד' וְאֶת דְּבָרֶיךָ:  כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.  וְעַתָּה, שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי, וְשׁוּב עִמִּי, וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַד'.  וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כִּי מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ד', וַיִּמְאָסְךָ ד' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל  — — — קָרַע ד' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.

 

נאטמו אזני שמואל ולא שמע לתחינתו של המלך.  וגם על חטא זה לא חלה תשובה, אעפ"י שהיה בגדר תיקון;  שהרי אגג היה כבול בידי שמואל ואפשר להמיתו בכל עת ובכל שעה, וכן אפשר להחרים את כל המלקוח והשלל, באופן שדבר ד' אל שמואל יקויים במלואו, אם גם באיחור כלשהו;  אולם שמואל לא שעה אל כל אלה, שכּן מלכותו של שאול כבר היתה כקוץ בעיניו, ודיקדק עימו כחוט-השערה, והגדיל כל חטא, וביאר את דבר ד' בחומר-דין שאינו מצוי בשום מקום במקרא, ועיקם את מידת-הרחמים של האלוהים.  מפני שביקש אמתלא לבטל את מלכות שאול, ויהי מה.  כך נגמרה פרשת היחסים בין שמואל הנביא ושאול המלך:

 

וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל, עַד יוֹם מוֹתוֹ, כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל עַל שָׁאוּל.

 

משנגזר ביטול על מלכות שאול, שוב אי-אפשר היה להניח את ישראל בלא מלך, וצריך היה לקבוע מי יורשו.  אין חלל ריק בחיי ממלכה.  וגם בפעם הזאת לא נשמטה היוזמה מידי שמואל.  הוא נשלח בשם ד' לישי בית-הלחמי לבחור באחד מבניו.  מנעימת שאלתו של שמואל:  "איך אלך, ושמע שאול והרגני?"  — אנו למדים, שמאותה שעה ואילך היה שמואל מתיירא מפני שאול, וזאת היתה אולי הסיבה האמיתית שלא הוסיף לראותו עד יום מותו.  לפיכך לא הרי החשאיות במשיחת שאול כהרי החשאיות במשיחת דויד;  הראשונה באה משום הצורך בהכנות, ואולי כדי למנוע תרועת-חג לפני הזמן הנכון, ואילו השניה סיבתה אימת שמואל מפני נקמת שאול ואנשיו.  על-כן ניכרים בה סימני מחתרת והתחפשות.  לא המועמדים ולא אביהם יודעים אל-נכון מה פשר הדבר העומד להתרחש.  הם שיערו, כמובן, שלא לחינם טרח שמואל ובא לבית-לחם, ובוודאי נכבד הדבר שהוא אומר לעשות;  אך לא עלה על דעתם, שענייני מלכות עומדים להיחתך, ושדווקא דויד הקטן יימשח למלך על ישראל.  אולם הבלתי-צפוי בא:  דויד האדמוני, שהיה עלם יפה-עיניים וטוב-רואי, נמשח למלך!

 

ה

משיחת דויד למלך היתה המעשה האחרון של שמואל כמנהיג העם.  אמנם דויד מצא פעם אחת מקלט בביתו, מפני חרון-אפו של שאול, ובוודאי היתה עין שמואל פקוחה על משיחו, אבל התערבות ממשית מצידו בחיי המלוכה שוב אינה ידועה לנו.  יש להניח, שהשפעתו על העם נתמשכה עד יום מותו, אבל זאת היתה השפעה צנועה, הניזונה מזכות העבר.  הבריות ידעו, שאי-שם ברמה יושב הנביא הישיש פרוּש ומוּבדל, הוגה באלוהיו ובעמו, עוקב אחרי מנהגי שאול, מלווה את מאורעות הימים ותוהה על גורל ישראל.  אך לא במצוות-פיו נעשים הדברים, ולא הוא מוליך ומביא את ישראל במערכותיו הקשות.  ליבו בוער ואינו מחמם, ושלהבתו דועכת והולכת.

כנגד זה נתלקחה אש זרה בלב שאול, אש-תופת, המאיימת לשרוף ולכלות את הכל.  הוא כבר ידע, שנגזר דינו וימי מלכותו ספורים, אך עדיין לא ידע מי הוא זה שנועד לשבת תחתיו על כסאו.  כנף-המעיל שנקרע לא זו בלבד שסימל את קץ מלכותו, אלא קרע את ליבו ואת רוחו קרעים קרעים.  רחשי הטינה העמוקים לשמואל, שהציקו לו כל הימים;  הרגשת אין-אונים, שהרגיש כלפיו שלא חדל להיות עליון עליו;  זעמו של האלמוני המוכתר המשוטט בגבולו ומתכונן לרשתו, ואולי אף לועג לו;  ניצני הזילזול בו, שהתחילו מתגלים בקצות העם לאחר שנודע שהנביא הסיר את חסדו מעליו;  הינתקותו הגמורה ממקורות-הידיעה האלוהיים, ששימשו יסוד לכל החלטה מכרעת, באופן שלא השיג עוד שום מענה על שאלותיו לא בחלומות, לא באורים-ובתומים ולא בנביאים — כל אלה שיברו אותו.  עצבוּת גדולה ירדה עליו, שנהפכה למרה שחורה, ורוחו נתבלעה בו.  וכך מעיד הכתוב:

 

וְרוּחַ ד' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל:  וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת ד'.

 

והדבר הזה נורא שבעתיים, לאחר שאנו קוראים בפסוק הקודם:

 

וַתִּצְלַח רוּחַ ד' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה.

 

זה לעומת זה:  רוח רעה מול רוח ד', רוּח מבעתת כנגד רוּח משרה עוז ובטחון.  נפשו של שאול נתפצלה;  חלקה עדיין חיבר אותו לעולם-המציאות, ואילו עיקרו כבר היה שרוי בעולם ההזיה החולנית.  מכפל-הוויה זו לא ניצל עוד עד מותו.  חשדנות מאויימת נשתלטה עליו.  הוא חדל להאמין לאנשי-לווייתו, שומרי-ראשו, ואפילו לבני-ביתו.  כל מלך היה גאה בבנים ובבנות כאלה;  שלא כשמואל, שבניו הרשיעו ולא הלכו בדרכיו, היו יוצאי-יריכו של שאול נאמנים וטובים ולא נמצא בהם כל פסול.  אך שגעון-הרדיפה נתדבק בו, וצל-הרים היה רואה כאנשים.  כל קול השמיע לו בשורות רעות, כל פרצוף היה חשוד בעיניו, כל חלום בשינה ובהקיץ מוסב על בגידה ומעל, על מזימות וקשר.  גבשושית קטנה דומה עליו כהרי-הרים.  עיניו מזרוֹֹת אימה, וסביביו נסערה.  נאמניו התחילו מרטטים, ובכל פגישה עימו כמעט שנשמתם פורחת מהם.  אווירה של אימים השתלטה בחצר המלך, וכל מי שהוא נותן עיניו בו נעשה כביכול, גל של עצמות.

בתחילה ניסו אנשי-החצר להצניע את הדבר וקיוו שהצרה תחלוף והכל ישוב לקדמותו.  הם שידלו את המלך, שיאות להזמין אליו איש מנגן בכינור, כדי להסיר מעליו את הרוח הרעה בכוח צלילי-הקסמים, ולשם כך נלקח דויד בן ישי, שהיה —

 

יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וד' עִמּוֹ.

 

ברור, שלא רק שאול לא ידע אותה שעה מי הוא אותו דויד הבא לגרש את הרוח הרעה, אלא אף הפמליה שלו לא ידעה זאת.  שהרי לא יצוייר מעשה מגרה ומרגיז יותר מהבאת דויד, שהוא סיבת קדרוּתו ועצבוּתו, לביתו של שאול.  אולם לזימוּן-מקרים זה היו תוצאות נכבדות.  לשאול נודע לאט-לאט מי הוא המנגן, ובגלל זה עלתה חמתו עד להשחית.  ואילו דויד למד גינוּני-מלכות בחצר שאוּל ונתנסה בהליכות מנהיג והנהגה.  שלא כשאול, שזינק לתוך המלכות בעיניים עצומות ובחוסר-נסיון, הכשיר דויד את עצמו בניהול מערכות-קרב ובשיחת אלופים ורוזנים ושרי-צבא.  הן משעת הימשחו ועד להתמלכותו עברו ימים רבים.  תחילה היה מנגן לפני שאול, אחר-כך היה מפקד צבא, אחר-כך נעשה ראש-גדוד של שודדים, ואחר-כך היה לסרן של פלישתים המושל על ציקלג ויהודה, ורק לבסוף הגיע למדרגת מלך.  ולא נתרחק מן האמת אם נניח, שדויד אף קיבץ חרש מסביבו ידידים נאמנים מאנשי-חצרו של שאול.

המחץ הראשון שנמחץ שאול בידי דויד היה, בנצחונו על גלית.  כל גיבורי ישראל הובישו.  איש לא העז לצאת למלחמת-שניים עם גלית הפלישתי, שחירף מערכות אלוהים חיים, השכם והערב.  והנה התייצב הנער האדמוני הזה, קטון בני ישי, ובחמישה חלוקי-אבנים, בילקוט-הרועים ובקלעו, הכריע את הערל הענק הזה וכרת את ראשו בחרב אויבו והביא אותו ירושלימה.  אז אירעו שני דברים כבדי-גורל לדויד ולשאול:  יונתן בן-שאול נפשו נקשרה בנפש דויד, והערכת הנשים והוקרתן הובעו לדויד כגיבור-מלחמה בתופים ובמחולות ובדברי-שיר:

 

הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.

 

שאול היפה ורם-הקומה, ששואבות-המים עיכבו אותו אצלן והאריכו לדבר עימו כדי להסתכל ביופיו, הפסיד את חינו בעיני הנשים המשחקות.  ודויד הוא נושא תהילתן:

 

וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר:  נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים;  וְעוֹד לוֹ, אַךְ הַמְּלוּכָה.   וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.

 

עכשיו ידע שאול מי הוא המנגן, ומי בא להסיר את הרוח הרעה המבעתת אותו.  וכשצלחה עליו הרוח הרעה ודויד בא לנגן לפניו כפעם בפעם, לא  זו בלבד שהרוח הרעה לא סרה מעליו, אלא דויד היה לו כמזכרת נבואתו של שמואל, ואפילת-נפשו גדלה שבעתיים.  מיד הטיל שאול בחמת-זעם את החנית בדויד כדי להכותו נפש.  שאול החטיא את המטרה.  לאחר זה הוסר דויד ממשרה זו ונתמנה שר-צבא, ואף בתפקידו החדש השכיל מאוד ורכש לו את אהבת ישראל ויהודה.  שנאת שאוּל גדלה והוא ביקש את נפשו של דויד, אלא שעדיין הבין שלא תהיה תפארתו על דרך הרצח הגלוּי, על-כן רצה שהוא ייהרג בידי אחרים.  שאול הציע לו את בתו מירב לאשה ועשה אותו לאיש-מלחמה, כי אמר:

 

               אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים.

 

ונתגלגלו הדברים כך, שלא מירב היתה לו לאשה אלא מיכל, שאהבה אותו מאוד.  אך שאול התנה התחתנותו בו במאה ערלות-פלישתים שעליו להביא לו.  בתנאי זה, שיש בו עירוב של רישעות, היתול וטירוף, נתכוון להעמיד את דויד בסכנת-נפשות, וע"י כך להיפטר ממנו בדרך שלא יתעורר עליו רוגז העם אשר אהב את דויד.  אולם כשדויד השכיל לקיים גם משימה משונה זו בהצלחה כפולה והביא לו מאתיים ערלות, נתעמקה בלב שאול הוודאות, כי זהו אויבו המסוכן:

 

וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי ד' עִם דָּוִד.

 

אותה שעה כבר ירדו דימדומים בתוך נפשו של שאול.  הוא סילק ידו מתכניות-רצח מחוכמות, שדויד יכול תמיד להינצל מהן, והתחיל מדבר בפשטות שבטירוף "אל יונתן ואל כל עבדיו להמית את דויד".  מכאן ואילך נתכדרו ונתגבשו כל רגשותיו ונטיותיו, הערים והרדומים, הבהירים והמשובשים, במחשבה אחת ויחידה, מחשבת-נקם אשר לא תירתע מפני כל:  רצח דויד.  לא הועילו דברי-הכיבושין של בנו יונתן, כי דם נקי הוא אומר לשפוך.  מה לו אושר-בת ומה לו ריעות-בן.  תחילה הבטיח שלא להמיתו, אך כשראה אותו שוב הטיל בו חניתו והתנכל להרגו, ולבסוף חירף את בנו והטיל את חניתו גם בו.  יונתן הנאמן הגיד לדויד את האמת המרה, והוא לא ראה דרך אחרת אלא להימלט בלילה.

והרדיפה הגדולה אחרי דויד, רדיפת-השיסוּי, החלה.  הכל נעשו אויבים בעיני שאול:  בתו מיכל, שהערימה עליו והצילה את דויד;  בנו יונתן, שלימד סנגוריה על ריעו מחמד-נפשו;  בני-לווייתו, שנכשלו בתפקידם;  החיילים  והמפקדים, שלא הצליחו לתפוס את דויד;  הכוהנים, שלא הסגירוהו בידו;  וכל העם, שאהב את אויבו-בנפש.  החשדנות תקעה בו שפודה, הקיזה את דמו ומצצה את שארית תבונתו.  כל בית-המלכות היה לו לבית-המרי, הופרה ברית אבות ובנים;  כל הארץ מלאה מרגלים.  כל הדרכים כולן משמשות מארב לו.  כל אדם הוא מסית ומדיח.  כל ההברות והקולות מצטרפים לשאגה אדירה אחת:  היכה שאול אלפים ודויד רבבות!  כל הכלים נבלעו ונעשו פך-שמן אחד, הנוטף ומושח את דויד;  כל הנבואות נסתכמו בקריאה אחת:  קרע ד' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לריעך הטוב ממך, לדויד!:

 

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו:  שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי יְמִינִי, גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן-יִשַּׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים?  לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת?  כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן-יִשַׁי, וְאֵין חוֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹוֶֹה אֶת אָזְנִי, כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה.

 

חשיכה גמורה עטתה את הווייתו.  צלמוות.  לפעמים הפציעה קרן-אור קטנה בנפשו והכרת-פתע זרחה בו, או-אז היה חוזר שעה קלה לזיוו ורגש-החמלה ניעור בו.  כן אירע לו בפגישותיו עם דויד במדבר, לאחר שדויד הוכיח לו שלא נגע בו לרעה, אעפ"י שחייו היו בידו ויכול היה להמיתו.  אולם אלה היו רגעים מועטים, שלא נצטרפו לשוּם ממש, ועד מהרה כיסהו האופל שנית.

הנקודה המרכזית בנפשו, ש"האירה" את ישותו, היתה, כאמור, מזימת-הרצח, בה הגה עדיין ב"הגיון" מסויים.  "ועד לחשבון" הרג את כל כוהני ד', שמונים וחמישה איש במספר, נושאי איפוד-בד, ואת כל יושבי עיר-הכוהנים, ורכושם השמיד.  שאול הזניח את המלוכה ואת המלחמה באויבי ישראל וריכז את כל מאמציו בחיפושיו אחרי דויד, שכאילו מלאכי-עליון וכל יושבי-חלד סככו עליו ולא נתנוהו ליפול בידיו.  ורק בפעם האחרונה, בגבור סכנת האויב, התאושש המלך השבור והחרד ויצא למערכה האבודה עם הפלישתים.  שאול ואנשיו חנו בגלבוע, והפלישתים חנו בשונם.  אולם לפני צאתו למלחמה שאל שאול ביהוה, גם בחלומות, גם באורים וגם בנביאים, ולא קיבל כל מענה.  תקוף יאוש ומרירות, שכוּח-אלוהים ונטוש-מאדם, אחז באמצעי האחרון, ופנה אל אשת-בעלת-אוב כדי לדרוש בה.  זאת היתה התרסה כלפי מעלה וכלפי מטה, כלפי אראלים ומצוקים, שמאסו בו ובמלכותו.  ולפי שהכישוף היה אסור והמכשפות בוערו ע"י שאול, היה עליו להתחפש.  והאשה העלתה לו את שמואל, שהיה אכזרי עתה כמו בחייו והודיע לו במפורש, שיפול מחר עם בניו בידי הפלישתים וגם מחנה ישראל יוכה.  נבואתו של שמואל נתקיימה:

 

וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאוּהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים.  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנוֹשֵׂא כֵלָיו:  שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרוּנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי.  וְלֹא אָבָה נוֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.  וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנוֹשֵׂא כֵלָיו, גַּם כָּל-אֲנָשָׁיו, בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו — — — וַיִּכְרְתוּ (פְּלִשְׁתִּים) אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו — — — וַיָּשִׂימוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת, וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן...

 

ו

פרשת-חייו של שאול, המאורעות שעברו עליו, ייסורי-נפשו, סבכי-ליבו, נפתוליו עם אלוהים ואדם, רחשי-טירופו, פחדיו, מעשי-הדמים שלו וקיצו המסמר שערות — מזכים אותו לתואר איוב האמיתי.  ודאי, אין בתיאור חיי שאול שירה נשגבה כמו באיוב, אעפ"י שגם בספר שמואל משורגים פרקי-שירה קטנים הנוגעים עד הלב.  אולם אם הורשינו להשתמש במושג יווני כלפי גיבורי המקרא הרחוקים כל כך מיוונוּת, נוכל לומר שפרשת שאול היא טרגדיה במובן האמיתי והעמוק של המלה — טרגדיה שיש בה פתיחה עליזה, עלילה קודרת וסיוּם-אימים.  הלוא לעומת סופו של שאול נראית לעינינו אחריתו של איוב כחתימה מלודרמטית, כפתרון מתקתק ורב-אושר.  הלוא איוב בא על שכרו המלא.  כבודו הוחזר לו, היו לו שבעה בנים ושלוש בנות יפות, ולכולם נתן נחלאות;  וגם בימי עינוּייו וסבלו באו ידידיו וריעיו לנחמו ולבלות עימו את הזמן בנועם-שיחה ובדברי-חכמה.  הלוא איוב מת זקן, שבע-ימים ושבע-נחת, והטובות האחרונות השכיחו מליבו את הרעות הראשונות!

מה שאין כן בשאול;  שמואל עשה אותו כלי-שרת לחפצו.  הוא לקח אותו מן הבקר למשחוֹ מלך על ישראל;  אך סמוּך להמלכתוֹ, כאשר אך החלו כנפיו לצמוח, כבר נתעורר רצונו של שמואל לקצצן, וקנאתו בערה בו עד לאימים.  מעולם לא לימדוהו איך לנהוג כמלך, ומעודו לא זכה לקורט של רחמים וסליחה.  שגגותיו נעשו זדונות.  תמיד מיצו כלפיו את הדין.  הנביא, האלוהים וכל הטבע, כביכול, קמו עליו לבלעו, לבלבלו ולדרדרו תהומה.  הוא אירש לו את הייסורים לעולם, ומרוב מכאובים צורבים נשרף שכלו ולא ניתן לו לשתות את כוס-התרעלה שלו ברוח פילוסופית שלווה.  אילו זכה ותבונתו היתה עומדת בו עד סוף חייו, ודעתו לא היתה מטולטלת בין אימה ונקמה, אפשר שהתנבאותו העראית היתה נעשית לו דבר של קבע והיה עושה ייסוריו מרכבה לחכמה גדולה ולשירה נשגבה, שכל הדורות היו מתעטרים בהן ונהנים מהן ואומרים:  כדאים מדווי-נפש אלה, שיצירה כזאת יצאה מהם!  אולם איתרע מזלו, ורוח נכנסה בו, ונהג בשגעון, והפיל אימה סביבותיו.  ליבו הגה רעות, ופיו דיבר טרופות, וכל ישותו נתפרעה.  מאדם שכזה מתרחקים.  ואף זהו אחד הקווים הטראגיים שבחייו, שלא את כתר-מלכותו בלבד נטלו ממנו ונתנוהו לריעו הטוב ממנו, לדויד, אלא ממנו נשלל גם כתר-הייסורים, ונמסר לריעו לאיוב.  שכּן, לאמיתו של דבר, הוויית-איוב היתה הוויית-שושנים לעומת הוויית-הקוצים של שאול מלך ישראל.

עוד יתוקן המעוות, שאול, אביר-דמות-היגון, מלך-מלכי-הייסורין!

 

תשי"ח

 

דויד

א

דויד היה בן למשפחת-איכרים ידוּעת-שם.  בהיותו קטון בני ישי בית-הלחמי, שמוהו לרועה צאן אביו במדבר.  כמשפט הימים ההם, היה הבכוֹר בעל הזכוּיות היתירות, הממוּנה על שאר אחיו, וביחוּד על בן-הזקוּנים, וּממנו יידרש דין-וחשבון על הנעשה.  אולם מפי דויד עצמו, וכן מפסוקים שונים במקרא, אנו למדים שדויד לא נכנע לסמכוּתו של אחיו הבכוֹר, אליאב.  ולאחר ששמואל משח אותו בחשאי-חשאין למלך על ישראל, וביחוּד לאחר שנלקח לבית שאול לנגן בכינוֹר לפני המלך בשעה שהרוּח הרעה היתה מבעתת אותו, גדלה בדרך הטבע הרגשת עצמאוּתו של דויד ויתרונו, ונטה לפרוק מעליו את עוֹל אחיו.

ההתנגשוּת עם אחיו הבכור מתוארת תיאוּר חי ונלבב.  ישי שלח את דויד בנו לפקוד את שלום אחיו בצבא.  וכאשר יצא גלית הפלישתי וחירף יום יום מערכות אלוהים חיים, ושאוּל וכל העם יראוּ לנפשם ואף נסוּ מפניו, ואיש אין אשר יעז לערוך עימו מלחמה — הוּכרז, כי האיש אשר יכה את הפּלישתי יעשירנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לאשה.  דויד טילטל עצמו בין העומדים והתחיל חוקר ודורש מה העניין וּמה הבטיח המלך.  בראוֹת אליאב את אחיו הקטן "מתקהל" וּמטיל שאלות לכאן ולכאן:

 

וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר:  לָמָּה-זֶּה יָרַדְתָּ?  וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר;  אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדוֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ.

 

אך דויד לא נרעש מכעסו של אחיו, והשיב לו תשובה של השתמטוּת:

 

מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה?  הֲלוֹא דָּבָר הוּא.  וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר, וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה, וַיְשִׁבוּהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן.

 

אפשר שלאזנו של אליאב הגיע דבר הימשחוֹ למלך והקנאה דיברה מתוך גרונו;  ואפשר שלא ידע דבר, אלא העזתו של אחיו, בן-הזקוּנים, לתקוֹע עצמו לענינים לא-לו, הרגיזתו;  אחת ברוּרה:  הבנה מיוחדת לדויד לא היתה לו, לבכור השליט, וגם לא לאביו, שכּן בבוא שמואל לבחור מבניו את הראוּי להימשח למלך, אפילו לא הציג לפניו את דויד הרועה, כי לא עלתה על דעתו שאותו קטון-בנים יעורר את תשומת-ליבו של הנביא.  אולם דויד, לא כן עימדוֹ.  הוא ראה את עצמו מיד כאיש-מן-המניין וּכבעל-העניין.  שלא כשאול, שבא לפני שמואל חסר כל דמיון על עתידו, היה דויד מוכן בנפשו למשהו גדול, אעפ"י שלא ידע מהו הדבר.  מסתבר, שהמידבר עורר את דמיונו, בבדידוּתו טיפח בקרבו חלומות מרהיבים.  הן לא פתאום נעשה נער רועה מנגן בכינוֹר לפני המלך.  ניתן לשער, שבקרב הרועים היה ידוּע מילדוּתו כמיטיב לחלל בחליל-הרועים, המחבר מיני זמר וּמלווה אותם בריקוּד וּבפיזוּז.  בשעת הילוּלא, או בסוד רועים ורועות, היה דויד מפתיע לא-אחת בשיר ורננה, שהיו פרי המצאתו.  אך לא בחברוּתא בלבד עשה זאת.  יש שהיה פורש וּמאזין חרש לקולות הבריאה.  כמה ימים ולילות עברו עליו מתוך השתפכוּת נפשו בתוך הערבה.  לא מפי אביו או אחיו למד להביע את געגוּעיו לאל חי ולנגן את הרגשת היקוּם ואת עזוּז כוחותיו המתפרצים. 

מקירות-ליבו נבעו, כמעיין שאינו פוסק, מנגינות-שמיים, שהדן התפשט על-פני שממות המדבר.  ודאי ידעוּ עמיתיו מה גדול כוחו בנגינה, ואין פלא שבשעה שאנשי שאול חיפשו אחרי מנגן, שירגיע את רוּחו המבוּעתת של המלך, נתנו עינם בדויד, ששמו הגיע עד חצר המלך.  משהו מסתרי חוויותיו במדבר גילה לשאול, שחקר את הנער האדמוֹני המתנדב ללכת להכות את הענק, שהפיל את חתיתו על כל.  ודויד מספר לו:

 

רוֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן;  וּבָא הָאֲרִי וְאֶת-הַדֹּב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.  וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו.  גַּם אֶת-הָאֲרִי, גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ.  וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם, כִּי הֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים...

 

מכאן, שגם היאבקוּתו עם גלית לא היתה מעשה-הגבוּרה הראשון שלו;  כבר קדמו לה מעשים אחרים, כגון אלה שסיפר למלך.  דויד הלך, אפוֹא, מחיל אל חיל, אך כל מעשה היה עושה מחשבה תחילה.  כך בימי נערוּתו וכך בימי בגרוּתו.

 

ב

אחרי מוֹת שאול, כששב דויד ממקום מקלטו, קם לו בן-תחרוּת רפה-אוֹנים בשם איש-בוֹשת, אחרון לבני שאוּל, שהוּמלך במחניים על חלק מן העם ביוזמת אבנר שר-צבאו, שהיה עיקרו ומשענתו.  אולם זאת היתה רק תקרית, שכּן הוא לא מלך אלא שתי שנים בלבד:

 

וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה, בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד;  וְדָוִד הוֹלֵךְ וְחָזֵק, וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים.

 

דויד עלה לחברון ושם הומלך על כל ישראל, וּמאותה שעה ואילך נכונה המלוּכה בידו, אעפ"י שעוררין גלוּיים ונרגנים-בסתר לא חדלוּ כל ימי חיי דויד.  אולם הוא ביצר את מלכוּתו, הרחיב את הגבוּלות והכניע את השכנים בבריתוֹת או בחרב, או בשימו אותם לו למס עובד.

דויד זכר גם בסערות המלחמות את המטרה שלפניו.  מקרב העם בא והכיר יפה את שאיפותיו ונטיותיו.  הוא למד לקח מכשלונו של שאול בריבו עם הנביא והכוהנים.  ואפשר שנטה מתחילת ברייתו חסד לכל מי שמילא תפקיד רוּחני בחיי השבטים.  הן הוא עצמו, ראשית הצלחתו לא היתה כגיבור-מלחמה, אלא כאמן יודע-נגן, כאיש-הרוּח.  וגם בצאתו בפעם הראשונה לקרב עם גלית סירב ללבוש מדים ושריון, לשים כובע נחוֹשת על ראשו או לחגור חרב, אלא בקלע שבידו ובחמישה חלוּקי אבנים בכלי-הרועים אשר לו התקרב אל הענק הפּלישתי והשמיע באזניו ובאזני כל העם:

 

כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה;  כִּי לַד' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

 

אין אפוא פלא בדבר, שגם לאחר שנעשה מלך עליון והתקין לו צבא-קבע, נתן את דעתו על כך, ששתי תכוּנות עיקריות יהיו לחייליו:  רוּח-גבורה ונאמנוּת.  ואמנם מוּבלטות שתי תכוּנות אלו בצבאו כל-אימת שדויד היה צריך להישען עליו.  וּבכל מזמורי התהילים עוברת כחוּט-השני הסיסמה:  "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוהינו נדגול".  ולא שדויד זילזל בעצם המלחמה;  כשהיה הכרח בה לא נרתע מפני כל, אלא שראה את גורמי ההצלחה בטוֹהר המחנה ובעוֹז האישי והקיבוצי.  לפיכך אנו רואים את מורת-רוּחו מיואב, שר-צבאו, הלהוּט לשפוך דם גם בשעה שראוּי לכבוש את יצר-ההרג.

על-כן החשיב את  הכוהנים, וּביחוּד את הלויים, שניגנו בכלי-זמר שונים והרטיטו גם בלב המלך נימין סמוּיות.  שלא כשאול שקד דויד על עבודת-הקוֹדש של העם והיה נאמן למסוֹרת וקשר יחסי-אמוּנים עם הנביא והמשרתים-בקוֹדש.  ולאחר שניצח את הפּלישתים, אשר התמלכותו וליכוּד כל שבטי ישראל לא מצאו חן בעיניהם, הואיל והם ראו תמיד דווקא בדויד את האיש המקיים את הפירוּד בישראל — באה לו אַתנחתא מוּעטת.  מיד נתן את דעתו על ארון-האלוהים, שהיה מוּצב בקריית-יערים מאז נחרבה שילה.  לאחר נסיונות שונים העלה את הארון מבית-אדום לעיר-דויד, כלומר, לירוּשלים.  בשמחה גדולה, בכינורות וּבנבלים, בתוּפּים ובצלצלים, בזבחים וּבעולות, צעדו נושאי הארון והנלווים עליהם.  ודויד בירך את העם וחילק לכל המון ישראל מתנות וניצח על ההילוּלא:

 

וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי ד':  וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד.   וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ד', בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.

 

כל עוד ארון ד' נע ונד, או משוּכן באיזה מקום-עראי, אף מלכוּתו אינה יציבה.  לפיכך מן הצורך היה לקבוע את הארון, שהוא סמל אחדוּת העם וסוד כוחו במערכות מלחמה, בבירת מלכוּתו.  ודויד הגדיל לעשות בבחרו בירוּשלים לעיר-הבירה, קריית מלך רב, למרכז עבודת האלוהים ולמשכן הארון.  הוא ראה באספּקלריה המאירה, שכל מקום אחר עלוּל לעורר קנאה ותחרוּת וּלהביא פירוּד בין השבטים, שכל אחד יאמר:  בתחוּמי ישכוֹן הארון, וע"י כך יתגלעו שוב הפצעים הישנים:  עמד וקבע כביתו את מצוּדת-היבוּסים, את ירושלים, שעתה-זה נכבשה בידי יואב, שמצא את צינור-המים המוסתר של היבוּסים, וסוּפּחה בפעם הראשונה למלכוּת דויד, ואין בה חלק ונחלה ולא מסוֹרת לשום שבט.  מעשה זה היה רב-תבונה, וממנו תוצאות לכל ההיסטוריה הישראלית והעולמית.  שכּן עד כה קשורים בני כל שבט קשרי-דם בלבד, והם היו מתאחדים עם שבטים אחרים לעיתים, רק כשנשקפה להם סכנת השמדה כללית, וּכשחלפה הסכנה — חזרו לפירוּדם;  זאת היתה ברית-מלחמה בלבד.  עכשיו השתית דוד את אחדוּת כל השבטים גם על רעיון דתי ומדיני, על מרכז פוּלחן, על חזון אלוהי.  זה היה חידוּש גדול, שאי-אפשר היה שלא להיתפס לו.  ואמנם הוא התסיס את הארץ מקצה ועד קצה ונתן בידי דויד צבת-פלאים לרדד וּלחשל בה את מלכוּתוֹ.  על-כן החליט דויד לשוות למאורע הזה אוֹפי דתי וּמלכוּתי מפואר, כדי לידע ולהודיע את חין-ערכו של מעשה זה ולבטל כל התנגדות לו.

אוּלם התלהבותו הגדולה בשעת הבאת הארון, עד כדי יציאה מן הכלים, לא היתה רק טקס מלכוּתי מחושב ומתוּכנן של מלך החפץ ביקרו, בחינת ברוב טקסים ופאר — הדרת מלך;  הן כל הווייתו של דויד מעידה, שהיה בעל רגש דתי עמוק והוא כירכר ופיזז לא כמלך אלא כאיש אשר אש-דת בו, שמאורעות הימים ומהוּמותיהם עימעמו אותה, אד לא הדעיכוה;  וכשבאה שעת-כושר ראשונה נתלקחה האש והוא יצא במחול של דביקוּת והביע את שפע שמחתו קבל עם ועדה.  ריקודים אלה, בני-לוויה נאמנים הם למשורר התהילים.  מה שעשתה כאן הנפש בתנועות ובסילוּדי ריקודים, עשה בפעם אחרת נעים-זמירות-ישראל בשירים וּבמזמורים.

שהתלהבותו של דויד עברה על גדותיה וחרגה מן הנוסח המלכותי המקובל— דבר זה אנו למדים מתגוּבתה ההיתולית והשנונה של מיכל בת-שאול, אשת דויד, שראתה עצמה נפגעת מעוצם-כירכוּריו, מחירות-התנהגותו ומגילוּי-רגשותיו לפני פשוטי-ההמון:

 

וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר:  מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.

 

מיכל שמרה על גינוני-מלכוּת.  היא חששה שמא עלוּלה התגלוּת ליבו וגוּפו של המלך לפני העם לקפּח את רגשי הכבוד וההערצה אליו וּלמעט את דמוּתו.  מלך צריך לשבת בסתר, להתלונן בצל עבדיו ועושי-דברו, וּלהינשא באפיריונו.  מלך חייב לכבוש את יצריו ונטיותיו וּלהופיע בפומבי כשהוּא "מכוּפתר" ולבוּש פורפוריה של מלכוּת.  המרחק מאדיר את רחשי ההוקרה, והקירבה ממעטת אותם.  כך חשבה מיכל.  כי לא הכירה את נפש בעלה כראוי, ואפילו לא ניחשה אילו כוחות נסתרים ועמוקים, אנושיים ועל אנושיים, גנוזים בו ותובעים פּוּרקן.  אך דויד העמיד אותה על טעותה, ובלשון חריפה ומוֹחצת השיב לה:

 

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-מִיכַל:  לִפְנֵי ד', אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם ד', עַל-יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ד'.  וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי;  וְעִם-הָאֲמָהוֹת, אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.

 

פסוקים אלה מכילים לא רק תשובה לעירעוּרה של מיכל על התנהגוּת המלך, העלוּלה להשפיל את כבודו, אלא יש בה רמזים ברוּרים לוויכוּח משפחתי שלא פסק, כנראה, בבית דויד על מעשי שאול.  ייתכן שמיכל לא יכלה להבליג על הצער שגרמה לה מיתתו של אביה, והאשימה בכך את דויד, וייתכן שסיבוּכים אחרים שאירעוּ בחייה, כגון העברתה לידי פלטיאל בן ליש, גרמו למתיחוּת ביניהם.  אולם הפסוּק שלאחריו, המודיע לנו פתאום, כי —

 

וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד, עַד יוֹם מוֹתָהּ —

 

בא אולי להסביר את מרירוּת-נפשה של מיכל, שעיניה רואות את ילדיהן של שאר נשי דויד, והיא הולכת וכלה בעקרוּתה.  התקפת מיכל על דויד כאילו זוכה ע"י כך לצידוק מסוּיים ע"י הסופר המקראי, המבין כל-כך ללב הנפשות הפועלות, בין איש ובין אשה:  הן נפתל מאוד היה גורלה של מיכל היפה.  בימי-בתוּליה אירע לה מעין המאורע של לאה ורחל, והיא ניתנה לדויד במקום מירב אחותה, שמשום-מה מנע אותה שאול ממנו;  וּכשברח דוד לציקלג עמד אביה והוציאה מרשוּת דויד ומסרה לפלטיאל בן-ליש, וליבה אוהב ודואב ואין לה מנחם.  ולבסוף, כשהוּחזרה לרשוּתו של דויד, בעלה הראשון והאהוּב, עפ"י מצוות המלך ובלוויית שר-צבאו, כבר היו לדויד נשים ופילגשים, בנים ובנות;  ואילו לה, לאשתו הראשונה שהצילה את חייו והיתה בת-לווייתו בראשית צעדיו כגיבור וּכמלך — לא היה פרי-בטן, אשר ימשיך את השלשלת.  דויד היה אפוא כל אוצר-חייה ועתידה;  אך גם טינה היתה בליבה עליו, שחלומה, חלום בת המלך שאול, לא נתקיים, ולא היא אלא איזו נכריה ששמה מעכה, בת תלמי מלך גשור, ילדה לו את אבשלום, העתיד להיות יורש-הכתר.  כפל-רגש זה של אהבה וטינה היה בא בוודאי לידי ביטוי, עיתים דרך לטיפה והתרפּקוּת ועיתים דרך נזיפה והתפּרקוּת, הכל לפי העניין והנסיבות שעוררוהו.

 

ג

דויד לא היה רק מלך כובש בלבד, אלא גם מנהיג מדיני.  הוא הניח יסודות ראשונים למדיניוּת-בית ולמדיניוּת-חוּץ ישראלית.  שמואל לא הניח אחריו כל מדיניוּת לימי מלחמה או לימי שלום.  מאחר שהאמין, כי ד' אלוהים צבאות הוא מצביאם של ישראל והוא יושיעם מידי אויביו אם יחיו לפי תורת-משה, היה מתייחס בחשד לכל צבא קבוע, המטפח בטחון בכוח עצמו.  חיל-ישראל לא היה אלא מעין צבא-עזר לאלוהי-ישראל, הנקרא אלוהי-צבאות.  ואפילו שאול, המלך הראשון, שניסה לגבש כוח צבאי עצמאי, עדיין היה עורך מלהמות לפי המסורת.  בשעה שהאויב היה מתקיף או מתגרה בישראל היו שואלים באוּרים-ותוּמים, ולפי תשובתם היו שבטי ישראל משיבים מלחמה שערה;  גורלן של המערכות כאילו נחרץ מראש.  עם שכן, שהיה מאיים לפלוש לגבוּלות ישראל, היו בוחרים לפי עצת הנביא בשעת-כושר להחלישו או למגרו בשם אלוהים.  אין אנו מוצאים בימי שמואל או שאול כל ברית עם עמים אחרים, ולא כל נסיון להגדיל את הבטחון ע"י רכישת שכנים ידידים.  איבת-עולם וזרוּת-עולם שררו ביניהם.  מבחינה זו הכזיב שאול את תקוות העם.  ייתכן שאילו היו כל שנות מלכותו של שאול שקטות, ואילו היתה דעתו ושעתו נתונות לתיקוּן ממלכת ישראל, היה גם שאול מגיע לידי יצירת מדיניוּת ישראלית;  אולם איתרע מזלו, ויותר משחשב על סדרי ממלכתו דאג למעמדו וחרד לנפשו, ולפיכך הוריש לדויד שברי-ממלכה, ושבטיס מפורדים, וצבא מושפל המלקק את פצעיו, וגבולות פרוצים, ושכנים מתחצפים ורוחשי-בוּז.  על רקע פסיכולוגי כזה יכול היה לקרות מה שקרה לאנשי משלחתו של דויד לבני-עמון, שגילחו את זקנם וגזזו את מחצית מדיהם והתעללו בהם בצורה מחפירה.

'דאי גרמה לכך הצוואה המפורשת בספר דברים (ז, א):

 

כִּי יְבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ — — — וּנְתָנָם ד' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ,-וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אוֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

 

אולם השלמת כיבוש הארץ, כפי שהוּבטח לבני-ישראל בתחילה, נתקלה בקשיים רבים ועצומים, ואי-אפשר היה להגשים אותה צוואה כלשונה.  יהושע לא הצליח לעשות את זאת, וכל-שכּן השופטים ושמואל ושאול.  דויד, חכם הרזים האיסטרטגיים והמדיניים, טיפח בקרבו תכנית לכבוש את כל ארץ-כנען וללכוד שטחים רבים מעבר לה, אך הוא ידע שהמציאוּת סבוּכה מאוד.  ואי-אפשר ללכת בדרך הפשוּטה, כפי שספר דברים מציינה, אלא מן ההכרח להתאים את שיטות המלחמה, הכיבוש וההכנעה לתנאים ולנסיבות, ששררו בימי דויד.  מצד אחד היו הגבולות רחבים יותר מאלה שבצוואה, ואילו מצד שני היו מצוּמצמים יותר.  לכך היתה דרושה תנוּפה כבירה, תנופת-מחשבה ותנופת-גבוּרה, שלא תירתע מפני שום דבר, אף לא מפגי סתירת מוּשגים מקובלים וסלילת דרך חדשה.  אמנם גם דויד היה שואל כמעט לפני כל קרב וקרב את הכוהן נושא-האפוד, אם ייצא למלחמה, וכן נשמע לעצת הנביאים, ובזה הפיק רצון מאת הכוהנים והנביאים.  ששמר על מעמדם והרים את קרנם;  אך רוב הקרבות היו יזוּמים אצלו כחלקים מתכנית כוללת, שהיתה שמורה בליבו ולא נתגלתה אלא לאחר זמן.  שטח מלכותו של דויד נכבש חטיבות-חטיבות, וּבכוח איסטרטגיה מחוּשבת להפליא, שכללה גם ויתוּר על שטח מסוּים וציפיה להכשרת תנאי הכיבוּש.

תחילה הכניע את הפלישתים תוך מלחמת-תנופה וסיפח חלק מארצם לישראל.  בימי שאול ראה אכיש מלך הפלישתים בדויד בעל-ברית, בחשבו שהוא ינציח את הפירוּד בין מלכות יהודה וישראל.  על-כן קיבלהו בכבוד גדול ונתן לו את העיר ציקלג, שבה היתה לפליט מדיני זה מעין מלכוּת בתוך מלכות.  אולם לאחר שאשבעל, השריד האחרון לבני שאול, נהרג, ודויד הוּמלך על כל שבטי ישראל, נהפכו הפלישתים לאויב גם לו והתגרו בו מלחמה.  דויד הפתיעם בטכסיס-נסיגה, תקפם מאחור ועשה בהם הרג רב.  זה היה מיבצע צבאי ולאומי כביר, הואיל ועם זה היה אויב קשה, אשר צבאו מאוּמן ומצוּייד בכלי-זין טכניים מצוּיינים, לפי מצב הימים ההם.  אחר-כך יצא חוצץ כנגד עמון ומואב ממזרח, שאף הם הציקו הרבה לישראל, ונהג בהם באכזריות-חימה, אעפ"י שרוּת סבתו היתה מואביה, והורי דויד מצאו בימי בריחתו מקלט במואב, כי זכר להם לבני-עמון את התנהגותם המחפירה בשליחי דויד שבאו לנחם את המלך הצעיר על מוֹת אביו.  דויד נתן אותם למס-עובד.  אחרי-כן שם פניו לבני-ארם מצפון, שהיו קיבוץ של עממים קטנים שהשתכנו בממלכות זעירות בדמשק, רחוב, חמת, צוּבה ומעכה.  העממים הללו התקשרו בבריתות נגד ישראל, אך הם הוכו שוֹק על ירך, ודויד עשה אותם "לעבדים נושאי מנחה".  אחר-כך כבש את האדומים בדרום ושם נציבים בארצם.  ע"י כיבוש זה פרצה מלכות דויד לים-סוף ולנמלו, שמעוּתדים היו למלא תפקיד כלכלי חשוב בימי שלמה.  ומאת היבוּס כבש את ירושלים ועשאה לעיר-האלוהים, עיר-המלוכה.

ולא במלחמות בלבד הקים דויד את ממלכתו וּביצר אותה, אלא גם בדרכי-שלום.  הוא עשה את הצבא כלי-שרת למדיניותו.  הוא כרת ברית עם תלמי מלך גשור וחיזק אותה ע"י שנשא את מעכה בתו של תלמי, ועשה חוזה-ידידות עם מלכות-צור, רוכלת-עמים, שהצטיינה ביורדי-ים, ובעושרה ובמלאכת-מחשבת, ביחוד בהקמת היכלות ובנייני-תפארת.  והמקרא מעיד במפורש:  "כי אוהב היה חירם לדויד כל הימים".  דויד האמן הוקיר כנראה בליבו ממלכה זו ואנשיה, שניחנו ברוח יוצרת וּבחכמת-לב.  ואמנם היא שלחה לו בנאים וחרשי-עץ, והם בנו לו את בית-הארזים בירושלים, שהרהיב את לב העם.  ואילו לצידונים פתחה ברית זו מעבר לשיירותיהם המסחריות דרך ארץ-ישראל אל המזרה והדרום.  הוא ידע לנצל גם את כשרונותיהם של בני העמים שנכנעו לפניו, והשתמש בהם לתועלת מלכותו ופיתוּח הארץ, ואפילו לצרכי הנהלת המחוזות.  הוא קירב גם גרים מוּכשרים ושיתפם בתפקידים חשובים.  עינו של דויד היתה משוטטת בכל תחומי מלכותו וענייניה.

אולם תבונתו המדינית של דויד ניכרת בעיקר בהתנהגותו כלפי העם, שהפירוּד לשבטים ולנחלאות הטביע בו רישוּמים עמוקים, ולמעשה לא פסק מעולם.  דויד הכיר את כל שבטי העם והבין לנפשם, ושום מרידות מצד צאצאי שאול ועוזריהם לא הוציאוהו מגדרו.  הוא נרתע מפני שפיכת-דם בבית.  רצח אשבעל, אבנר ואבשלום נעשה שלא בידיעתו, וכשנודע לו הדבר התמרמר ואף ענש את הרוצחים.  על עלבונותיו הצורבים של שמעי בן-גרא עבר בשתיקה, ואף סלח לו.  מותו של אבשלום בנו, שהיה המסוכן שבמורדים, זיעזע את דויד, והקינה שקונן עליו מהולה בדם-ליבו.  הוא ידע שאין לטשטש ניגוּדים במחי-יד אחד ואין למחות שושלת שאול ביד חזקה, כשם שהבין כי אין לאחד את השבטים ולערבב את גבולות נחלותיהם ע"י פקודות-מלכות ועונשין, מעט-מעט תבוא ההודאה הכללית בגדלוּת מלכוּתו.  עלילות יוכיחוה ויטוּ את לב העם אליו.  גם חומרת הסכנות וכורח ההתגוננות, עתידים לפעול על העם לטובתו.

על-כן היתה ראשית-מעשהו להרים כבודו בעיני העם.  לשם כך נכנס ביחסי חיתון מדיני;  רכש לו ידידים מבין השכנים;  העביר ברוב עסק ופאר את ארון-אלוהים לירוּשלים;  בנה לו בית-ארזים;  הקדיש את הכסף והזהב, ששלל במלחמות, לצרכי גבוה;  הקים לו צבא גיבורים מלוּמדי-מלחמה;  הגדיל את הרמונו;  שם רצים לפניו והעמיד לו שומרים לראשו מן הכרתי והפלתי;  מינה את אחיתוֹפל וחושי כיועצי-סתרים;  קבע לו מזכיר רושם דברי-הימים;  התערב בקרב המוני-העם ורקד עימהם;  טיפל בזהירוּת אך בתקיפוּת בכל קרע שנתגלה בממלכתו או במשפחתו;  עשה מעשי-חסד עם שרידי בית-שאול;  רכש את אמוּנו השלם של אבייתר הכוהן;  חילק את הארץ מחוזות-מחוזות וּמינה שר בכל אחד מהם;  הפריש מסמכוּתו לשרים אלה והעמיד לגיון של פקידים עושי-רצונו ותלוּיים בשלום מלכותו;  הוא כונן, בלשון ימינו, הנהלה כללית של המדינה, שהיתה חידוּש גדול ונועז בישראל המפורדת;  הטמיע רבים מן הגרים הנכנעים;  ועל הכל:  הוא ליכד את השבטים, שהיו שוכנים חטיבות-חטיבות בחלקי-ארץ שונים ומרוּחקים ונוהגים לפי מסורת בדלנית — לעם אחד, החוסה בצילו של מלך אחד.

סגוּלותיו של דויד, שנתגלמו במעשים שעשה ובמה שנמנע לעשות, לא נעלמו מעיני העם והיו נישאות על כל פה.  ודמיון העם הוסיף עליהם כהנה וכהנה.  הם הכתירוהו בכתר שם טוב ועשו אותו לאיש-המעלה, שאפילו משגיו וחטאיו לא יכלו לגרוע משיעוּר-קוֹמתו.  ניתן לשער, שלא הדורות המאוּחרים בלבד נהגוּ עימו במידת-החסד ודרשו חטאיו כמין חומר והתירו לו מה שלא הוּתר לזוּלתו, אלא אף בני-דורו ריתו לו והמתיקו דינם כלפיו.

 

ד

נפשו של דויד היתה כמכרה-זהב, שממנה העלה את זהב רעיונותיו והרגשותיו.  הגדולות והנצוּרות היו עצם-טבעו.  שתי כליותיו היו נובעות ומלמדות אותו עצה ותוּשיה.  הוא היה מה שקוֹרין גאון-מלידה.  אולם עם זה, היה תלמיד חרוּץ כל ימי חייו.  גורלו זימן לו מורים בדמוּת אנשים או מצבי-חיים.  משעה שהשתכן בביתו של שאול המלך כמנגן, ראה ושמע רבות.  ודאי חשבוהו אנשי-החצר לנער תמים, שכל מעייניו בנגינתו, ולא נתנו את דעתם אליו ולא נזהרו מפניו בשיחותיהם וּבהתייעצויותיהם, אך אזניו היו כשתי אפרכסוֹת, וליבו קשוּב ודרוּך לקלוט את המתרחש בבית המלך ואת הליכות אנשי-החצר.

ביחוד עשתה עליו רוֹשם מחריד התנהגותו של המלך בטירוּפוֹ, עת הטיל פחדים סביבו ואיים ברצח על כל מי שהוּטל עליו צל של חשד.  הוא, שכל-כך העריץ אותו והשתוקק להיות במחיצתו, ראהו בהזניחו את ענייני הארץ והעם ובהפקירו אותם לסכנת האויב.  לקח זה נשתקע בנפשו של דויד והיה משפיע עליו לצד המתינות והשיקול כל-אימת שהקיפוהו רוגז ומצוקה, שהיו עלולים להפקיעו משיווּי-משקלו.  גם טכסיסי-מלחמה וענייני-צבא והנהגת-עם למד.  הן התהלך עם שרי-צבא, עם אבנר ועם יואב, שהיו מלוּמדי-מלחמה ומכוּבדים על המלך ועל העם.

לא נתעלמו ממנו יחסי המתיחות בין הנביא והמלך, שהרי כבר היה צפוּן בליבו סוד ירוּשת המלכוּת ועל ראשו שמן-המשחה.  אמנם מכשולים רבים היו נכונים לו, ועדיין לא ידע איך יפּוֹל דבר ואיזוהי הדרך יעלה על הכיסא, אך הוא הכשיר את עצמו לאותה שעה מופלאה.

אין חצר-מלכות בלא סבכים וקשיים וחבורות-סתרים.  ואפילו נניח שמלכות-שאול היתה מבוּססת על אנשי-אמוּנים, והבוגדים והנרגנים לא היו רבים, מכל מקום לא נעדרו גם מביתו.  ודויד לא נתן יד לרוגנים האלה, אבל עקב אחריהם והכירם וזכר את שמותיהם לעת-מצוא.  וגם מפיהם למד את ליקוּיי המשטר ומוּמיו, וכן את קוצר-יכלתו של שאול ואנשיו.  ייתכן שכל איש-מצוֹק וכל מר-נפש, שהתקבצו אליו כארבע מאות במערת-עדולם, מקצתם כבר הכיר עוד בסביבת שאול והם הכירו אותו.

אולם תוֹר לימודיו הגיע בשעה שנאלץ לברוח מפני שאול ולנדוד ממקום למקום.  אז חקר את ארחוֹת הארץ, הריה ועמקיה, צמחיה וחיותיה, שביליה הנעלמים וּמערותיה הנסתרות.  עמד על טיבם של השבטים והלכי-רוּחם, נפגש עם אויבים ואוהבים, וטעם טעם נאמנוּת וּבגידה.  ולא את שבטי ישראל בלבד הכיר לדעת, אלא גם את אויבי ישראל, ולכל-לראש את הפלישתים, זה האויב הגדול והעז של ישראל.  ולא כאויב הוא בא לפלישתים, אלא כחייל-שכיר, כבעל-ברית נגד שאול, והצליח להטעות את אכיש מלך גת כי אמנם בגד בעמו ויהיה לו לעבד לעולם.  מהפלישתים למד שיטת-מלחמה "מודרנית", שכּן ידעוּ הם את סוד השימוּש בברזל והיו נפּחים וחרשי-נשק מאוּמנים ולוחמים מוּבהקים.  הוא למד מאדום וּממואב, וּביחוד מצור וצידון, שעימהם כרת ברית והם בנו את בית-הארזים, ואולי גם בניינים אחרים או מצוּדות שלא פורשו.

בהיותו חכם-נפש וּבוחן ליבות בני-אדם, לא נעלמה ממנו גם אחת הסיבות לכשלונו של שאול, הנעוּצות בזילזוּלו בשמואל הנביא.  ואמנם דויד, אעפ"י שחיי-מלכותו וּמשטר צבאו ועבדיו לא היו על טהרת הקוֹדש, לא פגע מעולם בכוהנים וּבנביאים.  להיפך:  עוד מימי היותו בנוב עיר-הכוהנים, נודעת לו חיבה יתירה לכוהנים, שסיכנו את חייהם כדי להצילו.  ולא זו בלבד שזכר להם חסד זה, אלא נזהר בכלל בכבוד המשרתים-בקודש, וּבימיו היתה עליה למעמד הכוהנים והלויים, שקרנם ירדה בימי שאול.

סלחנוּתו של דויד היתה לפעמים מוּפלגת.  אפילוּ בברחו מפני שאול המלך המטורף, הרודף אחריו עד קצווי-ארץ, שמר על קור-רוּחו.  פעמיים היה שאול בידו, ולא שלח ידו בו.  להיפך, הוא התחטא לפניו וניסה להפיס את דעתו בדברי-כיבוּשין:

 

אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?  אַחֲרֵי מִי אַתָּה רוֹדֵף? 

אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד.

 

קרוב לוודאי, שמידה זו, ככל מידותיו, היתה זיווּג של מוּסר וּבינה, יראת-אלוהים וחכמת-חיים.  אעפ"י שהתרעם מאוד על שאול, הגוזלו ממשפחתו, המגרשו מהסתפח בנחלת-עמו וגורם לו נדודים, הבין אל-נכון שכל הנוגע בנפש המלך לא יינקה.  והלוא במוּקדם או במאוּחר יעלה הוא על כיסא המלך, וּכלוּם יתגאל בדם?  אולם לימים, כשהגיע אל המנוּחה, וכל מה שתסס בליבו כל הזמן שפע והשתפך בחרוּזי שירתו, גילה לנו דויד את הרגשתו האמיתית בכוֹתרת קטנה, שהוא עצמו כתב, או שסופרו כתבה מפיו:

 

וַיְדַבֵּר דָּוִד לַד' אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בְּיוֹם הִצִּיל ד' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אוֹיְבָיו, וּמִכַּף שָׁאוּל.

 

בשתי מלים אלה, "וּמכף שאול", שפירוּשן, ששאול היה אויבו הגדול ביותר, חשף לפנינו דויד את נפשו ונתן לה פוּרקן, שבחיי המעשה היה מצניע אותו במעטה של נימוּסים וטכסיסים.  ודאי, קשה היתה התבוּסה שנחל שאול ועימו כל ישראל, אך היא היתה הכרחית ורבת-לקח, והוא נתן לה ביטוּי פיוּטי נעלה.

אך לא רק מפי אחרים למד, אלא גם מפי עצמו, מפי ניסיונו.  שגיאה ששגה פעם אחת, שוב לא חזר עליה פעם שניה, ולא מצינו שעבר עבירה ושנה בה.  תשובתו היתה תמיד שלמה, ולא רק מפני יראת-אלוהים ונקיפת-לבבו, אלא גם מפני נקיפת-תבונתו.  חכמת-חייו לחשה לו:  אבן-נגף שנתקלת בה פעם אחת, הסירנה לבל תינגף בה שנית.  הוא הלך מחיל אל חיל.  רק בימי זיקנתו אנו רואים אותו סוטה ממידת-המתינוּת:  בשעה שהוציא להורג שבעה אנשים מזרעו של שאול והוקיעם.  רצח זה טעם של עימעוּם לו במקרא, ואף אחרונים ביקשו לו צידוּק ללא הצלחה.  אולם זוהי סטיה יחידה, שהיו לה, אולי, נימוּקים בשעתה ולא נשתיירו נימוּקיה לדורות הבאים.

 

ה

האשה תפסה מקום מיוחד בחיי דויד.  דומה, היוצר המקראי הרגיש בפרשה גדולה ורבת-עניין זו ולא היה בדעתו להעלים מאיתנו את האור והצל שבה;  והריהי לפנינו כמות שהיא, בכל נפתוּליה האנושיים והשטניים.

ראשית, בולט לעין הקורא יחס-הגומלין.  דוד נמשך אל האשה, אך האשה גם נמשכה אליו.  אין אנו יודעים מה אירע בחייו לפני שהיכה את גלית, אעפ"י שיש מקום להניח, שגם כרועה וכמנגן היו הנשים סוֹכוֹת ביופיו וּבחינו.  אולם העדות הראשונה והברורה לאחר עלילת-הגבורה שלו נתונה לנו בצורה עזת-רושם וכבדת-תוצאות:

 

וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ:  בְּתֻפִּים, בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים.  וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְנָה:  הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו!

 

קיפל היוצר המקראי בפסוּקים אלה רמזים הרבה.  צא וּראה:  הנשים מכל ערי ישראל נתאספו כדי לשיר ולרקוד לכבוד שאול בכל מיני כלי-נגינה, ואפשר לשער שתהלוּכה כזאת אינה מסתדרת מאליה, ובוודאי גם מוּשמים בפי השרות והרוקדות במעמד כזה פסוּקי-התרועה המשוננים.  וּמה אירע?  אותה תהלוּכת-נשים נהדרת, שנערכה כדי להלל את שאול המלך, התחילה מעתירה פתע-פתאום את שבחיה על נער המלך, על דויד, הצעיר הרודם, שזו הפעם הראשונה שמעוּ את שמעוֹ.  אכן, אין דבר כזה מתרחש אלא למי שהקסים את הנשים לא רק במעשה-גבורתו, אלא גם בתואר-פניו וּבזיו-אישיוּתו.  הלוא התנהגוּת זו היתה לנשים המהללות בחזקת-סכנה, שכן ריח של מרי עלה הימנה, ורק השכרון מהיוֹפי, שמראה דויד נסך עליהן, עשוּי להסביר במקצת אותה הסתכנוּת.

אגב:  רגישוּתו של דויד להבעת רחשיהן של הנשים בעת נצחון או מפלה, מוּכחת גם במקום אחר.  בשעה שדויד קונן את הקינה הנפלאה על שאול ועל יהונתן בנו, שנפלו בהר הגלבוע, ביקש להעלים תבוּסה זו מאת האויב, כדי שבנותיו לא תצאנה לקראת גיבורי הפּלישתים בשירים ובמחולות:

 

אַל תַּגִּידוּ בְגַת,

אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצוֹת אַשְׁקְלוֹן: 

פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים,

פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים...

 

וּמאותו מאורע ואילך משבץ הסופר, בהזדמן, תיאוּרים שלמים ורמזי-תיאוּרים על רחשי האשה לדויד ורחשי דויד לאשה.  מסתבר, שבשעה שדויד ניגן לפני שאול והיה יוצא ונכנס בביתו, ראו עיניו לא פעם את בנות שאול היפות, את מירב ואת מיכל, וּבוודאי מצאו חן בעיניו והגה בקרבו תקוה לשאת אחת מהן, את מיכל, לאשה.  ואף אפשר שמסיבה זו רצה כל-כך לדעת מה הבטיח שאול המלך לאיש אשר יכה את גלית.  עדוּת מסייעת לכך אגו מוצאים בפסוּקים המתארים את שיחתו של דויד עם הקהל המדבר בגלית ועם אחיו הגדול.  וּלאחר שמיכל נישאה לו, נאמר עליה פעמים אחדות:  "ותאהב מיכל בת-שאול את דויד", "וּמיכל בת-שאול אהבתהו".  שאין זאת מליצה בעלמא — מוּכח ממעשיה של מיכל, שהערימה על אביה המלך והצילה את דויד במסירוּת-נפש ממש.  ואמנם שאול התנקם בה וניתק את בריתה עם דויד ונתנה לאיש אחר, לאיזה פלטיאל בן-ליש, בעוד שבחיר-נפשה התחבא אצל הפלישתים מפני חמת-זעמו של אביה.

רמיזה לחייו האינטימיים של דויד אנו מוצאים גם בשיחתו של אחימלך הכוהן מנוב.  בבוא דויד עם נעריו עייף ורעב הודיע לו אחימלך, שיש לו תחת ידו רק לחם-קוֹדש הוא לחם-הפנים, ולא לחם-חול, ואת לחם-הקוֹדש מוּתר לאכול רק בטהרה;  ועל-כן נשאל דויד אם הוא נשמר מאשה, ודויד השיב לו כי אשה רחוקה היתה ממנו בדרך זה שלושה ימים והוא טהוֹר וראוּי לאכול מלחם-הפנים.

נועם-הליכותיו עם נשים ניכר במיוחד כלפי אביגיל, אשת נבל, וכלפי בעלה.  כשנודע לה כי בעלה דחה בגסוּת את בקשת העזרה שאנשי דויד ביקשו מבעלה נבל, שהיה כילי ורע-מעללים, וכינה את דויד בשם "עבד המתפרץ מאדוניו", תפסה מיד מה עומד להתרחש כאן, והיא העמיסה על החמורים מאכלים וּמשקאות מכל טוּב וירדה רכובה עם נעריה בסתר לפגוש את דויד.  פגישה זו, גינוני-ההתנהגוּת של אביגיל ושל דויד, וכן הדוּשיח ביניהם, מעידים על אדיבוּתו של דויד והבלגתו וטוּב-טעמו:

 

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַיִל:  בָּרוּךְ ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.  וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדִי לִי.   — — וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ.  וְלָהּ אָמַר:  עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ.  רְאִי, שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ.

 

אולם פגישה זו עם האשה החכמה ואמיצת-הלב, אשר חן הוּצק בשפתותיה ועוז בהליכותיה, עשתה רושם רב על דויד, ושוב לא הסיח דעתו ממנה.  וכעבור זמן קצר, כשסיפרה לבעלה שנשׁתכר, מה גדולה היתה הסכנה שריחפה על ראשו, והוא מת משבץ-הלב, נזדרז דויד —

 

וַיִּשְׁלַח וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה;  וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר:  דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.  וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה, וַתֹּאמֶר:  הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה, לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי.  וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרוֹתֶיהָ הַהוֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה.

 

את מעכה בת תלמי, מלך-גשור, נשא דויד, כנראה, על דרך החיתוּן המדיני, כמנהג הימים ההם.  כוונתו היתה לא רק להגדיל כבודו בעיני העם, אלא גם להטות אליו את ממלכת גשור, שהיתה אמנם קטנה אך קרובה למחניים, עיר-מלכותו של אשבעל, בן-שאול.  אולם מאהבתו הגדולה לבנו אבשלום, שילדה לו מעכה, נראה בעליל יחסו לאשתו זו.  תהי סיבת החיתוּן מה שתהיה, זיקתו של דויד לאשה שאירש לו והעמידה לו ולדות היתה זיקת-אהבה שלמה וללא דוֹפי.  ולא עוד אלא שלפעמים היא היתה מוּפרזת, כפי שידוּבר בזה להלן.

גוּלת-הכותרת בפרשת חייו האינטימיים היא במעשה בבת-שבע.  אין אדם אשר ליבו לא יתפעם למקרא הדראמה הגדולה הזאת רבת-המתיחוּת וכבדת-התוצאות, המקופלת בפרק קטן אחד.  וּביחוּד יתרשם מן התיאוּר הגלוּי, המציג את המלך לעיני כל הדורות בעירוּמו היצרי והאכזרי.  לא מצאנו בתולדות המלכים הקדוּמים אח וריע לסיפוּרים כאלה.  הללו הציגוּ את עצמם כחסידים וצדיקים שאין רבב על בגדם.  אולם הצייר האלוהי, שזה דרכו לתאר גם את אנשי-המעלה כבני-אדם על כל חולשותיהם וגבורותיהם, עיצב גם את דמוּתו של דויד, ואולי ביחוּד את דמוּתו, על כל צדדיה, השלמים והפגוּמים, האלוהיים והשטניים.  דווקא ע"י כך יצא מתחת ידו דיוֹקן אנושי של מלך גדול, שגם בשעת קלקלתו ניכרת גדוּלתו.

בעיצוּמן של המלחמות, בימי המצוֹר על רבה, עיר הבירה של בני-עמון, אירע המעשה בבת-שבע.  כשקם דויד ממשכבו לעת הערב והתהלך על גג ביתו, ראה אשה רוחצת, והאשה היתה טובת-מראה ודויד נתרשם מאד מיופיה.  לאחר חקירה ודרישה נודע לו, שזאת היא אשתו של אוריה החיתי.  דויד שלח לקחת אותה, והיא הרתה לו.  אז חיבל תחבוּלת-דמים כדי להמית את אוריה ולשאת את בת-שבע לאשה.  הוּכנה תכנית-רצח נפתלת וּמזוועת, שהוצאה אל הפועל בדייקנוּת מרובה ע"י יואב שר-צבאו.  אוריה הועמד "מול פני המלחמה החזקה" לכיבוש רבת בני-עמון, ונהרג, וּבת-שבע ספדה על בעלה ואחר-כן נאספה לבית דויד והיתה לו לאשה.

לא נטעה אם נאמר, שמאותה שעה ואילך היו חיי דויד שרוּיים בסימן המאורע הזה.  ולא עוד אלא שאהבתו המיוחדת לבת-שבע ולבנה שלמה, שירש את כיסאו, קבעוּ את מסילת תולדותיה של האוּמה גם לדורות הבאים.  כוכבן של נשי דויד האחרות דעך, ואילו בנה של זו, שנישוּאיה באו בעבירה, נחל את הכתר והנחילוֹ לצאצאיו.  אולם המעוּות שעשה דויד היה גדול וצורב, והטיל צל כבד על כבודו.  שכּן השקפת בני-ישראל על חיי-משפּחה ועל איסוּר אשת-איש ועל רצח חף-מפשע, חלה גם על המלך.  אין דומה מלך ישראל למלך אחר במזרח.  אמנם הוּתר לו, לפי מנהג הימים ההם, להרבות לו נשים וּפילגשים, אך היתר זה נתוּן בגבוּלות מסוּיימים, וכל הפורצם לא יינקה.  ומהופעתו של נתן הנביא בבית דויד, וּביחוד מפתיחתו האליגוֹרית השנוּנה, אנו למדים עד כמה היו העם והנביא נסערים ונרעשים מן המעשה האכזרי הזה.  ודברי הנביא, שרעפו תחילה דרך משל וּמליצה, בנחת וּבשוֹפי ובטכסיסי דוּ-שיח נעים וחריף, נסתיימו בהתקפה רועמת וּמוחצת:

 

אַתָּה הָאִישׁ!  — — — מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַיו?  אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, אֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה;  וְאוֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב;  וְבְּנֵי עַמּוֹן.  וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִיתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה.

 

אמנם אחרי התוכחה הקשה והצורבת הזאת, נראית תמוּהה במקצת הסכמתו המהירה של הנביא לסלוח לדויד;  אולם קרוב לוודאי, שהודאתו של דויד באשמתו, שהיתה גלוּיה וברוּרה, ריככה את לב הנביא, שידע את נפש דויד על כל  תהומותיה, אעפ"י שלא המתיק את דינו כל-עיקר.  לו עצמו סלח ד' והעביר את חטאתו, ולא ימוּת, אבל הרעה שעתיד ד' להביא על ביתו, לא תסוּר ולא תיבטל.  אלא שדויד החכם הבין, שאין להתווכח עם הנביא, והרעה שנקנסה עליו היא גזירה שאין להרהר אחריה.  ועל-כן קיבל את ענשו תוך צידוּק-דין;  אך המאורע המעציב הזה, וכן מיתת הילד, לא המעיטו את אהבתו לבת-שבע אף כמלוא נימה.  אדרבה:  הכתוּב מטעים בחדוה מסוּתרת:

 

וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ, וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה.  וַיְהֹוָה, אֲהֵבוֹ.  וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ, יְדִידְיָה בַּעֲבוּר ד'.

 

פרשיות-האהבה של דויד מעידות עליו, שהיה איש-אמונים ואדיב, וּבלשון ימינו נוכל לומר:  אביר, רחב-לב ואציל-נפש, שכבוד אשתו כבודו, והוא מוכן תמיד להגן על שמה ועתידה.

ברם, דויד איש-האהבה, הכובש נשים ונכבש על-ידן, לא הלך תועה אחריהן.  אמנם, פעם אחת עשה מדחה ונשא לו אשה שלא כדת, אך מעולם לא אירע לו מה שאירע לבנו שלמה:

 

וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ד' אֱלֹהָיו, כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו.

 

שכּן תבונתו הגדולה והמאירה סוככה עליו תמיד, ושמרה עליו מפני מעידה.  אפילוּ בתקוֹף אוֹתו שכרון-חוּשים לא נחלש כוח-שיפוּטו, וידע להיזהר ממוקשי נשים.  הוא היה ריבונם של יצריו ומושל על נפשו.  איסטניסוּתו של דויד ואנינוּת-טעמו ניכרות במיוחד בהתנהגוּתו של דויד כלפי עשר הפילגשים, שהניחן בשעת בריחתו מפני אבשלום כדי לשמור את הבית.  לאחר שאבשלום בא אליהן וחילל את יצוּע אביו, לא הסכים עוד דויד נקי-הדעת לראותן כפילגשיו;  וּבשוּבו מגלוּתו —

 

וַיִּתְּנֵם[ן] בֵּית מִשְׁמֶרֶת.  וַיְכַלְכְּלֵם[ן], וַאֲלֵיהֶם[ן] לֹא בָא;  וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת.

 

ובחכמה רבה עשה היוצר המקראי שהשאיר לדורות הבאים גם את תעלוּלו האינטימי האחרון של דויד הזקן, שדמו הוּצן והבגדים לא חיממוהו עוד.  אז ביקשו אנשי-חצרו בכל גבול ישראל וּמצאו נערה יפה וּשמה אבישג השונמית, שהיתה לו לסוכנת.  ודאי, אנו חשים ביד היוצר הבוזק אבקת הומור על תנועות גוּפו ורוּחו של המלך הזקן, ששיירי חמדה עדיין מפרכסים בו;  אולם אין כאן לצוֹן כל-עיקר, אלא תבלין לאמת-חיים אנושית גדולה, ואילו הוּעלם נופך אחרון זה, היה המקרא חסר והיתה הדמוּת מקוּפחת.  עם כל השוני, הרינו רואים גם כאן, כבפרשת רוּת וּבועז, את טיפולו הדק והמעוּדן של היוצר המקראי בתיאוּר מעמד רגיש.  שכּן כל שימוּש בדיבוּר או באות שלא כהלכה, עלוּל להביאו לידי גלישה לתוך ההדיוטי וההמוני.  אולם כנפי השירה האלוהית סוככות על היוצר, המשכיל להשרות גם על התיאוּר הזה תפארת-מלכות-והוֹד עגמוּמית.  וכך יוצא המלך האביר כשהוא נאמן לעצמו עד קץ-ימיו.  האשה היפה, שהיתה בת-לוויה לו בבחרוּתו, כרועה עז-נפש, ועוררתו לגדולות מראשית הופעתו על הבמה כגיבור וּכמלך, אינה משה ממחיצתו גם עם שקיעת-חייו, וּמבשמת את ימיו האחרונים על ערשו, ערש-המוות.

 

ו

כיחסו לנשים, כן יחסו לבניו.  הוא היה מתהלך עימהם בעדינוּת וברכוּת, כי נפשו היתה קשורה בנפשם.  ודאי לא היתה אהבתו אליהם שוה, וּבליבו פנימה ידע דירוּגי הערכה.  אולם אלה לא באו לידי גילוּי, אלא בשעת הכרעה.  דרך-משל:  יתר-אהבתו לשלמה לא נתגלה אלא לאחר שאדוניה בן-חגית המליך את עצמו, וּבת-שבע אשתו ונתן הנביא באו להזכיר לו את שבועתו, כי שלמה ימלוך אחריו ויישב על כיסאו.  הבטחה זו היתה, כנראה, בחשאי-חשאין, ואיש לא ידע עליה, מלבד בת-שבע והנביא.  בימים כתיקוּנם היה יחסו של דויד שוה לכל בניו, כדי שלא לעורר קנאתם, אעפ"י שבינם לבין עצמם היתה בוודאי תחרוּת מסוּתרת, ואף ניחשו את מי הועיד דויד לשבת על כיסאו.  על כל פנים, בדבר אחד הישוה אותם:  הוא המתיק דינו  כלפי כוּלם.  מעולם לא נזף בהם ולא הוכיחם על-פניהם, גם בשעה שהיו ראויים לכך.  לא התערב במריבותיהם, אעפ"י שידע עליהן.  על אדוניה בן-חגית ישנו מקרא מפוֹרש:

 

וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר:  מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ?

 

אבל לא רק באדוניה נהג כך, אלא גם באבשלום וּבאמנון.  אמנם מעשיהם הכעיסוּהו, אך מעולם לא הטיח דברים כלפיהם, וכל שכּן שלא ענש אותם.  מעשה-פינוּקים זה קילקל אותם, ואף חיזק את דעתם שבדיעבד יסכים אביהם המלך לכל מנהגיהם ואין להם לחשוש מפני תיגרת-אפוֹ.  כך הביאה אהבתו היתירה לבניו שנאת-אחים, נקמת-דם והשמדה הדדית מחרידה.  אולם מסתבר, שלא רק בשל חיבת-אב נהג דויד כך בבניו, אלא גם בשל הרגשת-החטא בבת-שבע.  הלוא מעשיו לא היו בגדר-סוד בקרב בני-ביתו, ואף תוכחת הנביא וּמוֹת ילדוֹ נודעוּ בשער, ואלה רופפוּ את סמכוּתו, ביחוד בעניינים שבינו לבינה, כגון מעשה אמנון שחילל את כבודה של תמר ונקמת אבשלום, אחיה של המחוּללת.  בדרך כלל חוזרת גם בדויד אותה תופעה שראינוה אצל עלי הכוהן ושמואל הנביא.  מורי-עם אלה, שחזו מחזות-שדי, חינכו את בני-ישראל והדריכו אותם במעגלי-צדק — לא היה לאל-ידם לחנך את בניהם בדרך-הישר, אם מקוצר-רוּח ועבודה קשה, ואם מסיבות אחרות, הנעוּצוּת בליקויים שבסדרי-משפחה או ברפיון-מצפוּן.  על כל פנים סוֹבלנוּתו של דויד כלפי בניו, שהמיטה פוּרענוּיות קשות כל-כך, מנוגדת בתכלית לחריפות תגובתו בעסקי מלכותו על מעשיהם של אנשים, שהם מחוּץ למשפחתו.  צא וּראה:  אבשלום מרד בדויד אביו, בא אל פילגשיו לעיני כל ישראל, גרם לבריחתו המבוּהלת וּלביזוי כבודו, וכמעט שהדיח אותו מעל כיסאו וישב תחתיו;  הלוא הדעת נותנת, שמעשה כזה הרעיש את דויד עד עומק-נפשו, והוא היה חייב להשיב לו כגמוּלו.  אך לא מיניה ולא מקצתיה!  כמה חרד דויד לשלומו של אבשלום, וכמה הזהיר את אנשיו לבל יגעו בו לרעה:

 

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר:  לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם;  וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוּוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל-דְּבַר אַבְשָׁלוֹם.

 

דויד קורא לו בשם נער, כאילו לא במורד או בבוגד מסוּכן מדוּבר, אלא באיזה עלם שובב, העושה בתעלוּליו ואפשר להחזירו למוּטב.  על-כרחך אתה בא לידי מסקנה, שרחשי אהבתו לבניו היו גדוּשי-סאָה עד כדי עיקוּם הראיה והשמיעה.  כוח-השפיטה של דויד, שהיה גדול ונוקב, וידע להבחין בין אמת ושקר, נשתתק בשעה שהיה ניצב לפני ההכרח לדוּן את בניו.  על כל פשעי בניו כיסתה אהבתו אליהם.

 

ז

מרד אבשלום, שהזכרנוהו לעיל אגב-אורחא, ראוי שתיוּחד לו תשוּמת-לב מרוּבה.  הוא לא היה דומה למורדים שקדמוּ לו, ולא לאלה שבאו אחריו.  היקפו היה גדול, ושרשיו היו עמוקים.  יחיד היה זה במינו, כשם שהמורד אבשלום היה יחיד במינו.  לא ישווּ לו המורדים איש-בוֹשת, ולא שבע בן-בכרי ולא אדוניה בן-חגית.  אבשלום היה יפה-תוֹאר להפליא, וקוּוצותיו סדורות לו תלתלים;  היה חביב על העם, שסלח לו על רצח אמנון בנקמו את נקמת כבוד אחותו תמר, ורצה מאוד שישוב מגשור לאחר שלוש שנות גולה;  רבים נתפסו לחיי הפאר והמותרות, שהנהיג בביתו;  נהג גינוני-מלכות ועשה לו מרכבה וסוּסים, וחמישים איש רצים לפניו;  ידע להחניף לבאים אליו ונשק לכל אחד מהם;  הבטיח למקורביו נתח מן המלכות העתידה לקוּם בראשוּתו;  רכש את אחיתוֹפל, יועץ דויד, ששמר טינה לדויד בגלל מעשהו בבת-שבע, נכדתו, והיה נבון-דבר ועצתו היתה כעצת-אלוהים, ובזה חיזק אבשלום את מעמדו בבית ובחוּץ;  גם אהבת דויד אליו וזיקנתו הוסיפו נופך למזלו כמורד.  קיצוּרו של דבר:  כל התנאים סייעו למרד אבשלום, שהיה מרד מחוּשב ומתוּכנן על כל דיקדוּקיו ופרטיו, כפי שמוחו השנון של אחיתופל היה מסוּגל לכך.

חמישה פרקים שלמים וגדולים, הוקדשו למרד ודיכוּיוֹ, וכל פסוק ופסוק טעון מתח גבוה.  למן אותו רגע שבו הערים אבשלום על אביו המלך, שהרשה לו לצאת מירושלים לחברון, נתפתחו הדברים במהירוּת קדחתנית.  אבשלום תקע בשופר, וּבזה נתן אות לאנשי-סודו שיתקבצו סביבו.  אליהם נלווּ גם הולכים-לתוּמם, קהל נגררים וסקרנים, שהפּאר וההדר משכו אותם והם השתתפו אחר-כך במרד שלא בטובתם.  אבשלום זבח זבחים ועשה משתה גדול, והעם התהולל והיטיב ליבו ביין.  אותה שעה הופיע אחיתוֹפל, שהיה תחילה מאחורי הפרגוד וּמשך את כל החוטים בסתר, והוא שקבע את טכסיסי המלחמה והתייצב בראש המרד.

אז התחילה הבריחה המבוּהלת של דויד ואנשיו, שנשבעו לו שבועת-אמונים.  דויד הכיר את אבשלום וידע מה הוא מסוּגל לעולל לו במצב זה, ולכן החליט לקוּם ולהימלט עם בני-לווייתו כל עוד לא איחר מן המועד.  והתכונה היתה רבה.  לאחר התדהמה הראשונה ניעורה שיפעת-אונו של דויד, כבימים ההם.  צלילוּת-שיקולו שבה אליו, ושוב נעשה האיסטרטג הגדול, היודע מי צריך ללכת עימו וּמה המעשה הנכון אשר ייעשה.  הוא גמר אומר להחזיר לירושלים את הכוהנים הנאמנים אבייתר וצדוק עם בניהם, כדי שיהיו לו מעין לשכת-העצה ולשכת-הקשר;  גם את ארון-האלוהים החזיר לירוּשלים, מתוך חשש שמא יאוּנה לו רע ויחוּלל, וגם מתוך רצון לעשות את מחנהו קל-תנועה וּמהיר-ניד.  ולכל אחד מהם נתן הוראות איך לנהוג וּמה להודיע לו לערבוֹת-המדבר שבהן יתמהמה.  וכך זז המסע המעציב הזה.

אי-אפשר שלא להתפעם למקרא התיאוּר המאוּפּק, אך המרעיש:

 

וְדָוִד עוֹלֶה בְּמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, עוֹלֶה וּבוֹכֶה.  וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף;  וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ, וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה —    — וַיֹּאמֶר דָּוִד:  סַכֶּל-נָא אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, ד'!...

 

אולם את המעשה הנבון והמכריע עשה דויד באחרונה.  כשהגיע דויד לראש הר-הזיתים, בא לקראתו חוּשי האַרכי, ריע דויד, שהיה בן-תחרוּתו של אחיתופֹל, ויועץ חכם כמותו.  כשראה אותו, הבריקה מחשבה במוחו של דויד:  מרד אבשלום יעוּרער מבפנים!  בלי לתת את דעתו על מצבו של חושי האַרכי ועל מראהוּ, שכותנתו היתה קרועה ואדמה על ראשו, ציווה דויד גם אותו לשוב לירוּשלים ולהיות ליועץ לאבשלום, בצידו של אתיתוֹפל.  דויד אף נתן בפיו את הדברים אשר ידבר אל אבשלום, כדי לקנות את אמונו ולהפר ע"י כך את כל תכנית מלחמתו בדויד.  ה"מהלך" הזה היה ראשית נצחונו של דויד ותחילת מפלתו של אבשלום.  אחיתוֹפל בהיר-המחשבה הבין, שגורל התחרוּת ייחרץ ע"י תחרוּת של מהירות, וכל הזריז — נשׂכר.  לפיכך יעץ לאבשלום לרדוף אחרי דויד עוד הלילה, כדי להטיל מהוּמה ומבוּכה במחנהו.  אולם חושי השכיל לשכנע אותו, כי עצת אחיתוֹפל רעה היא, וכי גיבורי דויד הנאמנים וּמרי-הנפש, המנוּסים בחיי מארב, יילחמוּ כדוּבים שכוּלים בשדה, ולכן עליו לגייס תחילה חיל רב ולהתייצב בראשו ולהתנפל על אנשי דויד המעטים "כאשר יפּוֹל הטל על האדמה", ולהילחם בהם עד חרמה.  השהיה זו, שהשהה חושי את אבשלום, היא שהיתה בעוכריו והביאה לידי התאבדוּתוֹ של אחיתוֹפל, ולבסוף הכריעה את הכף לטובת דויד.  שכּן בני-הכוהנים שבירוּשלים הודיעוּ לו בינתיים את המצב לאשוּרו, והוא עבר את הירדן והתחמק מהישג-ידם של אנשי אבשלום.  במחניים פקד דויד את העם, שׂם עליו שרי אלפים ושרי מאות, וערך אותם יפה למלחמה.  גיבורי דויד, שהיו מלוּמדי-מלחמה, ניצחו את הישראלים שהיו עם אבשלום והפילו מהם כעשרים אלף איש.  וּכשנודע ליואב כי אבשלום נתלה בשערות-ראשו ביער, הלך לשם בעצמו ותקע בו שלוש חניתות, והמיתו.  אחרי נצחון צבאי זה שב דויד לירוּשלים ונתקבל שם בהדרת-מלך, כבראשונה.

מרד אבשלום הניח צלקת בנפשו של דויד.  יום מנוּסתו לא נמחה מזכרונו עד מותו.  הוא פקח את עיניו לראות, שלא הכל כשוּרה בממלכתו.  שכּן מרד כזה אי-אפשר שלא יהא יונק התמרמרוּת גלוּיה או סמוּיה בעם, שעליה לא ידע ואיש לא הודיע לו מה טיבה.  כל מלכות מוּשתתת לא על כוח ושלטון בלבד, אלא גם על יראת-הכבוד, על דרך-ארץ, ועל יחס העם למלכו.  אבשלום חילל את שם-כבודו של דויד ועירער את סמכוּתו כמשיח-אלוהים.  עצם ספירת-המלכות נפגמה, וּפגימה כזו אינה באה על תיקונה אפילו עם תבוּסתו של הפוגם.  מלך, הבורח יחף וחפוּי-ראש מפני בנו המורד, שוב אינו בן-בלי-פגיעה;  מלך, שאיזה שמעי בן-גירא מעז להשליך עליו אבנים וּלקללו קללות נמרצות לעיני כל — לקה מאורו.  מכאן התפשרוּתו המהירה של דויד עם יואב, שהרג את אבשלום בנו ואת עמשא, אשר דויד ביקש למנותו מפקד עליון במקום יואב.  שכּן דויד ביקש להגליד את פצעי-הכבוד במהירוּת ככל האפשר ונמנע מלהחריף את הניגוד, אעפ"י שבליבו נטר טינה ליואב, שהשתמש בשעת-דחקו כדי להכריחו להעביר על מידותיו כאב שכוּל וכמלך גאה.  וקרוב לוודאי, שדויד לא היה יכול להסיח את דעתו מן העובדה שיואב היה האיש שביצע את פקודתו להרוג את אוריה, וּבזה כאילו ידע את סודו המחפיר ונעשה תלוּי בו.  אכן, בצוואתו לבנו שלמה גילה לו את רחשי-ליבו הכמוּסים ליואב, וביקש ממנו לגמול לו על כך בבוא השעה הכשרה.

המרד של שבע בן-בכרי, איש משבט בנימין, וקריאתו הנועזת:  "אין לנו חלק ונחלה בדויד!  איש לאהליו, ישראל!"  — מעידים בשפה ברוּרה שרוח מרדנית, אשר מקורה במורת-רוח מסדרי-החיים, היתה מחלחלת זמן רב בחלקים אחדים של מלכות דויד.  כדרך שמרד אדוניה בן-חגית, שמלך מעצמו, העיד על התסיסה והמחלוקת בדבר ירוּשת-הכתר, שלא פסקו בבית-המלכות של דויד גם לאחר שהקיץ הקץ המר על אבשלום ועל אנשיו.

אולם דויד, אעפ"י שזיקנתו התישה את מרצו ואת עירנוּתו, לא נכנע לתעלולי מתקוממים ומתמלכים, אלא נהג ביד רמה את עסקי המלכות עד שביצע את מחשבתו וקיים את הבטחתו לבת-שבע והוריש את כסאו לשלמה, בנו הצעיר.  הוא לא הוגה מן המסילה, ותעוּדתו לא נסתלפה.  דויד מלך ישראל חי וקיים!

 

ח

תולדות דויד ועלילותיו שטוחות לפנינו כיריעה מנומרת ברוב פרטים ורמזים.  מתוכם מבצבצת ועולה לפנינו דמוּת אדם וּמלך משוּפע בהצלחה וּבכבוד.  הוא היה יפה-תוֹאר, מצוּיין במידות וּבכשרונות, וּמצודד לב רואיו, וּביחוד לב נשים.  עוז-גבר היה בו, ורוב בטחון ושאר-רוּח.  בכל מעשיו השכיל, וּבכל אשר יפנה יצליח.  הסופר המקראי מתאר, כדרכו, את אישיוּתו של דויד בפסוּק תמציתי אחד:

 

יוֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַד' עִמּוֹ.

 

מזלו רדף אותו, כביכול, מראשיתו.  בשעה ששמואל בא לבית ישי למשוח אחד מבניו למלך תחת שאול, היה דויד רועה בצאן.  אפשר זה מקרה בלבד;  אך אין זה מן הנמנע שאחיו הגדולים נתקנאוּ בו ושילחוהו מן הבית, כדי ששמואל לא יראהו ולא יתרשם ממנו.  בכל אופן, תחבולה זו לא עלתה בידם.  נבוּאת-ליבו של שמואל הוציאתו מן המחבוא והעמידתו בטבוּרה של הארץ.  וכן היה במעשה גלית.

הגורל היה סוכך על דויד כל הימים, וּשמרוֹ מכל מיני פגעים וּמזיקין.  בלשון ימינו נאמר:  חכמה וּמזל חוּבּרוּ בו יחדיו.  ברוב תבונתו ידע לא רק למצוא את המוצא מכל מבוּי סתום ולהיחלץ מכל צרה, אלא השכיל לכלכל את מעשיו לכתחילה באופן כזה, שזיווּג האמצעים והמטרה עלה תמיד יפה.  שכּן דרכיו וטכסיסיו, שפעמים הם עושים עלינו רושם של הרפּתקנוּת הרת-סכנות, המזל האיר להם, ונמצאו בסופו של דבר מכוּונים למטרה.  בלב חרד אנו מלווים את דויד במנוּסתו לציקלג, ואנו עומדים וּמשתאים ושואלים:  הלוא כפשׂע בינו וּבין המוות, בינו וּבין הבגידה;  הלוא העם אשר עימו, שבניו וּבנותיו נלקחו בשבי ע"י העמלקים, אמרו לסלקו בהיות נפשם מרה עליהם.  והאם האיש הזה, הכורת ברית עם אויב נגד עמו, יכול לרכוש את חיבת העם ולהיות למלך עליו?  אך דויד, בעמדו על עברי פי-פחת, אין הוא נופל תהומה, אלא מעפיל ועולה אל הור-ההר.  מזלו וחכמתו מחליפים את תהום-סכנתו ברוּם-הצלחתו.  והכל מתרחש במהירוּת רבה, וכמו במחשבה תחילה.  אין אנו מרגישים עצבנוּת בדויד, הבאה במקרים כאלה לידי גילוּי במעשי-נקמה באויבים מדוּמים ואמיתיים, או משפטי-דמים פזיזים.  הוא מופיע בדרך-כלל כמתנגד לנקמה ולרצח בעם.  ובשעה ששרי-צבאו מגישים לו את ראשי המורדים מתוך בטחון שהמלך ישמח למעשיהם ויגמלם, מתמרמר דויד על כך ומענישם.  יודע דויד שנקמה גוררת נקמה, ולא בדרך זו תיכוֹן מלכוּתו.  אין דומה מלחמת-חוּץ למלחמת-בית.  בעוד שהראשונה צריכה להיות עזה ופעמים אף אכזרית, הרי האחרונה דורשת יישוּב-הדעת וּמידת הבלגה על עלבונות וּפגיעות.  רק מי שניחן באורך-רוּח ינצח, והנמהר במעשיו משקיט אולי את יצרי-הנקם בהשׂכּירו את חיציו מדם, אך את תכלית שאיפתו לא ישיג.  ודויד חתר כל חייו לתכלית העיקרית.  תולדותיו ועלילותיו שרוּיות בסימן המטרה שהוּצבה בימי עלוּמיו, וכל חייו אחר-כך לא היו אלא תחנות בדרך לאותה מטרה.  אין אנו מוצאים אצל דויד מלחמות בטלות או מעשים סתמיים;  ולא התפרצות יצרי רצח או ביזבוז זמן וּמרץ, ולא סיפוּק תאוות-נקם או התפארוּת ריקה.  שבעים שנות חייו, שלפי האגדה נדבן לו האדם הראשון מאלף שנותיו, הואיל ודויד נולד בלא שנים, היו שבעים שנות תיכנון והכנה, התחלות וגמירות, הנחת-יסודות ופעוּלות-ביצוּר, וכולן כוּונו אל המטרה ולא החטיאוּ.  ומה היתה המטרה?  מלכות ישראל גדולה ורחבה, המאחדת את כל שבטי העם בהנהגת המלך ובשירוּת הכוהנים והלויים;  מלכות המפילה חתיתה על העמים השכנים ומביאתם בברית נוחה עם ישראל או מגרשתם וּמשמידתם;  מלכות, הנתונה בידי דויד ונמסרת לזרעו עד עולם.  אכן, מעולם לא נתגשם חלומו של אדם בשיעוּר כזה!

ואַל יטעוּנוּ הכשלונות שנכשל והמרידות שמרדו בו ורוגז הבנים שקפץ עליו לעיתים, לחשוב שהאושר לא היה נחלתו.  החושך שירד עליו לפעמים החריף בו את טעם האור, ותלאותיו עוד הוסיפו נופך על אשרו.  הצער לא היה אלא תבלין לו.  הצולל לתוך קורות דויד ועומד על טיב נפשו הפועלת והנפעלת, כפי שמתגלית במקרא, מעלה עימו הכרה שהוא אהב את חוּמרת-הסכנה ואת מתיקות-החרדה הכרוּכה בה, ואף נמשך אליה.  מנעוריו ועד שיבתו לא נמנע מן ההעזה;  ושמא ניתנה רשוּת לומר בלשון ימינו:  מן ההרפּתקנוּת.  אימתי צר לו לאדם?  כשהפגע בא עליו במפתיע, שלא ברצונו;  אולם דויד היה לעיתים קרובות הפותח בהרפתקה.  הוא בא לקראתה.  הוא העמיד עצמו במקום סכנה, והיה מחבב התנגשוּת עם אויב.  הוא היה מביא את גורלו בנסיון.  הוא נטה להתגרות בשטן, בשטן החיצוני וגם בשטנו הפנימי — ביצריו הרעים.  פעמים יצא ממבחן כזה בנצחון וּפעמים בתבוּסה, אבל הנאה היתה לו משניהם, ושניהם היו לו צורך-חיים.  לאחר שנתרגשה עליו צרה, היה מתנחם ומתחיל מבראשית.  מבוכתו היתה רק עד-ארגיעה.  מתוכה נתרקמה תמיד איזו יוזמה חדשה, שסיכוּי וסיכוּן היו כרוּכים בה.

סודו של דויד גנוז בעתרת-אונו.  כוחות עצומים היו אצורים בנפשו.  כוחות רוחניים, אירגוניים, אַרוטיים ויציריים.  הללו באו לידי ביטוּי בשירה וּבריקוּד, במלחמות ובכיבושים, בטכסיסי-הנהגה ובסדרי-מלכוּת, בריבוּי נשים וּפילגשים ובחיבור פרקי תהילים.  והכל היה שרוּי במזל של השראה גדולה, שרק חכמי-לב יחידי-סגוּלה זוכים לה.  בימינו אנו מכנים אדם כזה בשם אמן.  כמעט כל מה שעשה דויד היה מעשה-אמנוּת, מלאכת-מחשבת, וחוט של חן משוך עליו.  מלאכי-מרוֹם סעדוּהוּ, ידידיו נאמנוּ לו, ואפילו אויביו סייעוּ לו בעוררם בקרבו את גנזי-כוחותיו.  הצלחתו גררה הצלחה נוספת, והכל ראו בו חביב-הגורל, המפיק רצון מאת אלוהים ואדם.  מכאן, מידת-הסליחה שנהגוּ בו תמיד.  ולא עוד, אלא שלפעמים גם זדונותיו נעשו לו שגגות.  עבירות, שנחשבו לשאול המלך כעבותות העגלה, נחשבו לדויד כחוט של עכביש.  הכל כמו התעלמו ממעשיו הרעים, ובכל אופן לא מיצוּ את הדין כלפיו.  כאילו תאמר:  משוא-פנים היה כאן, משוא-פנים שלא מדעת.  אף העונש שנגזר עליו לא נתקיים בו ולא בבנו, אלא בבני-בניו.  אותו נביא שייסרהו קשה בשבט-פיו, חזר ולחש לו:  נסלח לך!  מידת-הישרנוּת שהיתה בו, בצידקתו כבעיווּתוֹ, כפתה על זוּלתו יחס של כיפוּרים אליו.  אפילו כשחטא דויד חטא חמוּר, ידע להודות בו בפה מלא ולהיחלץ ממנו.  הוא נכשל בחטא, אך לא שקע בו.  כי החטא היה בא מתוך התלקחוּת-יצרים פתאומית, ולא היה פרי קלקלה-שבנפש.  וּכשחלפוּ ענני-היצר, נתבהרו שמי-חייו וחזרו לזיוום הראשון.

אכן, שפע האהבה שהיה אצוּר בנפשו העיר את מקור-האהבה והסליחה גם של העומד-נכחוֹ.  אהבה גוררת אהבה.  ולא אהבה בלבד עורר, אלא אף אמוּנים, נאמנוּת, ברית-נצח.  לא לחינם נעשתה אהבת דויד ויהוֹנתן סמל לאמוּנת-אומן, שאינה בטלה עולמית.  הלוא כך קונן דויד על מוֹת יהוֹנתן:

 

צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן,

נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד;

נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי,

מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

 

וכשם שידע להתאכזר על אויביו, שארבוּ לו או שהתגרוּ בו, כך ידע לשמור ידידוּת לריעיו או לבעלי-בריתו.  ויש שרואים את מקור השם דויד ב"דוֹד", היינו, ידיד, אוהב.  מתוך שפע זה של נפש מתפעלת וּמתרגשת נבעו נגינתו ותפילותיו.  וּבין אם חיבר רבים מפרקי תהילים וּבין לא חיבר אלא מקצתם, והשאר יוּחסו לו במרוּצת-הימים, הרי העובדה ששירי תודה וקינה יצאו מפיו לעת מצוא ושוּלבו בסיפוּרי המקרא, מוכיחה, שלא במקרה כינוהו "נעים-זמירות-ישראל".  המקשיב לדברי דויד בהיפגשו עם שאול, תחילה במערה ואחר-כך במדבר-זיף, אינו יכול שלא להבחין בו, אפילו בשיחה חטוּפה זו, איש מדבר-שיר וממַשל-משלים:

 

כַּאֲשֶׁר יֹאמַר, מְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי:

מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע.

 

ט

 

מיום עמדו על דעתו ועד יומו האחרון, אירעו לדויד מאורעות עצוּמים.  מקצתם הוליכוהו אל  המטרה, וּמקצתם הסיטוהו לכתחילה מן המטרה;  אלא שלבסוף נתגלה, שגם הם נצטרפוּ לחשבון החיוּבי הגדול.  גורלו הטוב לא נטשוֹ מעולם, וכיוונוֹ למסלוּל ההצלחה;  אפילו אבן-הנגף נעשתה לו אבן-העזר.

אולם החזון היה הגלגל הראשי המניע את מחשבת דויד ועלילותיו.  מעולם לא היה דויד נמנה עם להקת-מתנבאים, כשאול קודמו;  וּמעולם לא התיימר לחזות עתידות לעם.  על כל פנים, אין אנו מוצאים כל זכר למעשה כזה ולא לשאיפה כזאת.  אדרבה, הוא ראה עצמו כפוּף לנביאי דורו, לנתן ולגד, ולמצוות כוהני ארצו.  דויד היה אפוא מלך בשר-ודם.  מלא סתירות וניגוּדים, סערת-יצרים והירהוּרי-תשובה.  ודאי, העם ראה את מלכו כמשיח-אלוהים.  אך המלך היה מצביא, מושל, מנהיג, שכּוח לו להדריך עם ולהביאו אל הנחלה, וחזון לו, ויתרון-הכשר לו, להוציא את חזונו אל הפועל וּלהקנוֹתוֹ לדורו.  והמקנה חזון לדורו, מקנהו גם לדורות הבאים.

חזון אינו הזיה;  חזון הוא ציוּר-הנפש השלם לשאיפות הגדולות של יחיד או של כלל, כפי שיהיו לאחר התגשמוּתן;  הוא המציאוּת הנכספת, הנראית בעיני-רוח, לפני שהיא קורמת בשר וגידים.  חזון עולה בקנה אחד עם תחוּשת-סדר-וּמשטר;  בעל-חזון בורח מן הכּאוֹס ועורג אל הקוֹסמוֹס.  והיפוּכו בבעל-הזיה, שיסודו אי-סדרים, תוֹהוּ, עירבוּב-פרשיות.  דויד היה איש-סדר.  הוא שאף למשטר מתוּכנן, שהמלך שליט בו במשפט אלוהים וכוהניו.  והסדר היה לקו ולמשקוֹלת בפעוּלתו ככובש וכמושל.  הוא הכניס סדר בגבוּלות מלכותו.  השלים את כיבושם של חבלי-הארץ המבוּתרים, והביא סדרים בין השבטים המפוֹרדים.  התקין שיטת-מימשל, ושקד על הגשמתה בתבונה וּבתוקף כאחד.  חילק את הארץ אזוֹרים אזֹורים וצייד כל איזוֹר בסמכות-שלטון ומינה נציבים ושרים.  העמיד את חיי העם על סדרי-קבע, וכונן, או חידש, משפטים וחוּקים וּמנהגים, שעל-פיהם ישק דבר.  הוא סידר את הכוהנים על מעמדם ואת הלויים על דוּכנם.  הוא עיצב גם את היחסים עם בני עמים אחרים, זרים, שנכבשו ונכנעו ועוּכלוּ בתוך האוכלוּסיה הישראלית.  הוא קבע גם סדרי-צבא וטכסיסי-מלחמה, והעלם לשיטה שלמה, שכל המיבצעים הצבאיים והמדיניים לא היו אלא סעיפים ממנה.

ועם שהיה דויד איש-חזון, היה גם איש-מציאוּת.  הוא לא דחק את השעה, ולפיכך לא דחקה השעה אותו, הוא ידע את סוד ההליכה משלב לשלב, מתחנה לתחנה, ועסק בכל שלב כאילו הוא המטרה בפני עצמה, אף כי זמנית.  הוא ידע שמשא-נפש לא יוּשג בבת-אחת, ואולי לא יתגשם כתוּמו.  מתכונתו של בעל-הזיה, שהוא סבור ובטוח שהזייתו תיהפך לאלתר למציאוּת לכל דיקדוּקיה ופרטיה, ממש כפי שהיא נתונה בדמיונו החולני.  ואילו איש-החזון דויד, לא כן עימדו.  הוא ראה את שאיפתו כפסגה, שאליה מגיעים בהדרגה, ואם יש צורך לשנות באמצע הדרך פרט או פרטים מן התמונה הנחזית  בעיני-רוחו — משנים!  מעולם לא ראינוהו בקוצר-רוחו, ומעולם לא פקעה סבלנוּתו ולא נקט אמצעים פזיזים.  תמיד נהג  בכובד-ראש.  הוא השכיל להיחלץ מכל קוֹשי, כי תמיד האירה לפניו התכלית הנרצית.  נקל לעבור מסדר אחד לחבירו, אך קשה להוציא סדר מן התוהו.  וכל זמן שמרידה לא סיכנה את הסדר, אלא פגעה בו, לא יצא מכליו ולא נהג אכזריוּת במורדים.  הוא ידע, כי מערבוֹלת-דמים ושלשלת של  נקמות-דמים מולידה פריעת-סדרים, אנדרלמוּסיה, ולפיכך מנע אותן ככל שהשיגה ידו.

אכן, הצליח דויד לייסד מלכוּת-ישראל מתוּקנת וּמסוּדרת, אעפ"י שלא כל חזונו נתגשם בחייו.  הנה רצה דויד לבנות בית לד' בעיר-המלוּכה, ולא עלתה בידו.  דויד ידע, שתעודתו לא נשלמה כל עוד לא ביצע גם מלאכת-קוֹדש זו, שהיא סמל הברית בין העם ואלוהיו ותמצית התפארת והשיכלוּל של חיי-הרוח בישראל.  אך דויד לא זכה לבחור את המקום אשר עליו ייבנה המקדש, ולהכין את החומרים לבנייתו — עצים, אבני-שיש, זהב וכסף "וכל אבן יקרה", ואילו המקדש עצמו נבנה בידי בנו.  על-כן כה מלאי-עצב הפסוקים הנוקבים בדברי-הימים, שדויד אמרם בצוואתו לבנו שלמה:

 

וַיְהִי עָלַי דְּבַר ד' לֵאמֹר:  דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, כִּי דָמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי.   הִנֵּה בֵּן נוֹלָד לְךָ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו.  הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי אֶת כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם.

 

משהו מגורלו של משה, שהשקיף על הארץ היעוּדה מרחוק ואליה לא בא, אנו חשים גם כאן.  דויד כבש את ירוּשלים ועשאה בירת-הארץ וּמרכז-הפוּלחן;  העביר אליה את ארון-ד'.  אולם ארון-ד' היה נתוּן באוהל.  וכאשר דויד בנה לו בית-ארזים ורצה להקים גם היכל מתאים לארון-ד', נמנע ממנו הדבר ע"י נתן הנביא, ונאלץ למסור תפקיד זה לבנו, שהיה "נער ורך".  בעצם האיסוּר הזה נתבטאה מורת-הרוּח האלוהית מפרשת חייו ועלילותיו של דויד, שהרי ההוכחה "כי דמים רבים שפכת ארצה לפני" לא נתכוונה לומר לו שאפשר היה לחשׂוך דמים אלה, שהיו הכרח השעה והתנאים;  אולם הכרח לחוד והערכה מוּסרית לחוד.  אקוֹרד כזה לא נעם לאזנו של "נעים זמירות ישראל", אך לא היה מנוס מפניו;  ודויד לא התלונן, אלא כאיש-הסדר הכניס את הדבר בצוואתו בנעימה של צידוּק-דין, כך סדרו של עולם:  מה שאין סיפּק בידי האב לעשותו,יבוא הבן ויעשנו.

חזון-סדר-מלכות היה אפוא שורש-נשמתו ותמצית-פעולתו של דויד.  זה היה סדר שהתגשם במקום, בחללה של ארץ-ישראל, בדור מסויים.  אולם ההשגחה ההיסטורית העליונה הכניסה את סדרו של דויד גם לתוך הזמן.  לפיכך ניתנה רשוּת לומר, שהצלחתו של דויד היתה בזה וּבבא, בהווה ולעתיד.  יתירה מזו:  כנפי-חזונו מרחפות מעבר לכל מקום ולמעלה מן הזמן.  דויד עצמו, שגדוּלת מפעלו לא נתעלמה ממנו, לא שיער מה יהיו ממדי הזמן והמקום של אותו מפעל.  הוא היה דומה לאותו אדריכל גאוני, שהקים בניין-תפארת רם ונישא, אך עינו שלו לא יכלה להשיג את רוּמוֹ ורוחבו.

צא וראה:  כל מה שהתרחש בדברי-ימי-ישראל, ואולי גם בדברי-ימי-עולם, שרוי בסימנו של דויד.  שמו וּמלכותו משוזרים בהם לא כעבר דוֹמם, אלא כהווה מתמשך:  "דויד מלך ישראל חי וקיים!".  מלכות-בית-דויד היא מעין עיקרון מסדיר בהיסטוריה.  היא אבוּקה מאירה.  היא בשוֹרה מתמדת.  היא אבן-בוחן לכשרוּתו של מלך.  כל המלחמות והמריבות, כל ניתוּק-חוּליה וכל חידוּש-חוליה, מסתמכים עליה ומסתייעים בה.  היא ראשית-המלכות, והיא תהיה גם באחרית-הימים.  דויד אינו רק מלך בחיר-העם, משיח-אלוהים, אלא הוא מלך-המשיח, הוא סמל הגאולה והתגשמוּת הגאוּלה:

 

וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי ד' עַד עוֹלָם.

 

מלכוּת-בית-דויד היא נצחית.  ואפילו כשהיא נחרבת, אין חוּרבנה אלא לשעה.  "סוּכת דויד הנופלת" עתידה לקוּם, וּבקוּמה תזהיר שבעתיים ולא תוסיף לנפול עוד עד עולם.  אמנם משיח-בן-דויד יבוא לגאול קודם כל את ישראל, אך הגאולה תהיה גאולת האנושות כולה, ובית-המקדש אשר נבנה ע"י שלמה בן-דויד ייקרא בית-תפילה לכל העמים.

זכה דויד והוא נעשה יסוד-מוּסד לאוּטוֹפּיה הרוּחנית והמדינית הגדולה והנהדרת ביותר, אשר יצרה רוּח אנוש עלי-אדמות.  זו האוּטוֹפּיה, שנתנה טעם לא לחייו של עם אחד בלבד, אלא לרוּבה של האנושות התרבוּתית.  כל הגאולות אינן אלא מרכבה לגאוּלה זו, שתבוא ע"י בן-דויד;  כל המלכים אינם אלא הדום לרגליו של משיח-בן-דויד, וכל הכתרים אינם אלא בבוּאות לכתרו-של-דויד, העתיד להבהיק מסוף העולם ועד סופו מעל ראשה של מלכות-בית-דויד.

ברוּך טעמו של הגניוּס הישראלי וּברוּך חילו, שבחר בדויד לשליחה של מלכוּת-ישראל הנצחית ולמשיחו של רעיון הגאולה הכללית!

 

אייר תשי"ח

 

חידת אליהו הנביא

א

אליהו הנביא הוא הדמוּת המקראית היחידה, שעיצוּבה לא פסק בישראל עד היום הזה.  כל הדורות, ודורנוּ בכללם, טווּ חוּטים משלהם לתוך מסכת זו, או הוסיפו קורט של צבע לקשת זו, או הקיפוּה בטבעת-קסמים עוד אחת ועוד אחת.  אתה רואה בעליל, שהעם לא אמר די ולא הסתפק במה שנמסר לו מידי קודמיו וקודמי-קודמיו;  תמיד הרגיש איזה פּגימה בדמוּתו והשלים וחזר והשלים אותה, ולא שייר בה אפילוּ צל של חסר.

לחידה הדבר:  אין הוּא גדול שבאוּמה, ולא הוּא החשוּב שבאוּמה.  לא על-ידו ניתנה תורה;  לא הוּא היה בראשית התהווּתה של האוּמה, וחבלי-לידתה לא הכאיבוּהוּ;  לא בו נפתחה הכהוּנה, ולא הוּא ראשון לנביאים;  לא שמענו מפּיו כל רעיון חדש על אלוהים ואדם, שלא למדנוּהוּ מפי אחרים;  ואין המקרא מוסר לנו שום סוד מסודות נפשו, לא במפורש ולא במרומז, שבזכוּתו נתייחד לו מקום-סגולה כזה;  לא נבלטה כל מעלה אנושית רמה בפרשת חייו ועלילותיו המקוריות שבתנ"ך, שתוּכל לשמש יתד לתלות עליה את כל מערכת הקישוּטים והעיטוּרים שהדורות הבאים תלוּ בו.  ואף-על-פי-כן חוזרים אליו משוררי כל דור וחכמיו, דורשים בו תילי-תילים ומצרפים לדיוקנו קווים חדשים וחסים על כל תג ותג, כאילוּ יש בכל תוספת עולם מלא.

אין זאת אלא שמאז ועד היום הכל סבוּרים, שפרשת אליהו לא תמה ולא נשלמה ויש בה חללים ריקים הטעוּנים סתימה, הדוּרים הטעוּנים יישוּר, מקומות אפורים הטעוּנים צביעה וגיווּן.  משל כאילוּ איזה יועץ-פלא אָמר לרוּח-האומה לבנות שכבות ורבדים שונים על דמוּת זו, באופן שלא נשתיירוּ מן המקורות אלא השם והתוֹאר וכמה שירטוטים בלבד.

צורך זה לחזור ולעטר ולפאר את דמוּתו של אליהו — מנין הוא יונק?

 

ב

ראוּי לעמוד על חזיון זה, שהוּא יחיד במינו בתנ"ך, שבסיוּעו תגדל לא רק בינתנו במקרא, אלא תוסבר לנוּ גם סוּגיא גדולה בפרשת היצירה הלאוּמית ויתגלה מצעה הנפשי.  אוּלם לשם כך עלינוּ להתבונן תחילה לפשוּטם של הדברים, כפי שיצאו מידי הסופר האלוהי, כדי לראות כיצד מופיע אליהו הנביא במקרא כמות שהוא, בלי כחל ושרק ובלי פוּך האגדה שלאחר המקרא:

איש-האלוהים מתושבי גלעד, אליהו הנביא, הנקרא גם בשם אליהו התשבי, נראה פתאום בחוּצות שומרון הולך ומהלך עד הגיעו לארמון המלך אחאב, שחטא והחטיא את ישראל.  שערות-ראשו הארוּכות, אדרתו הרחבה, איזור-העור אשר במתניו, ורגליו היחפות, העידו כי איש ניפלה ונפלא הוא והעירו יראת-כבוד בעיני רואיו.  והאיש הזה, שעמד בראש חבר נביאי ד' ביהודה ובישראל, קינא קנאת אלוהים ונלחם בבעל, שפוּלחנו התחיל להתפשט גם בישראל ע"י אחאב, וביחוּד ע"י איזבל אשתו המלכה, שהיתה בת אתבעל מלך צידון.  אשה זו, שריכזה סביבה את עובדי-הבעל ושפכה את ממשלתה על בעלה, עוררה את חמת אליהו, וכנראה גם את חמת יושבי הכפרים, שסלדו מפּני התרבוּת הצידונית האלילית, שנסתמלה בפוּלחן האשרה, שעיקרה עבודת הקדשים והקדשוֹת, המכוּנים בפי הנביא "זנוּני איזבל".

פגישתו הראשונה של אליהו עם אחאב היתה במפתיע, ובה הודיע למלך כי בשנים אלה לא יהיה טל ומטר, וּבצוֹרת קשה תשׂרור בארץ.  כשנתקיימה נבוּאתו והרעב בא, היתה עליו אימת אחאב, ואלוהים ציווה אותו להסתתר בנחל-כרית, אשר בעבר-הירדן מזרחה.  שם שתה מים מהנחל והעורבים כילכלוּהוּ, כפי שהובטח לו.  לאחר ימים יצא משם כדי להיפגש שנית עם אחאב ולהודיע לו, כי כלוּ שנות הרעב וד' ימטיר שוב על הארץ.  באמצעוּת עובדיהוּ שר-החצר, שהחביא מאה נביאים והצילם מידי איזבל, שהכריתה את נביאי ד', נזדמן שוב עם אחאב, אשר קיבל את פּניו בקריאה:  "האתה זה עוכר ישראל?".  אולם אליהו לא נרתע מפּניו והשיב לו:  "לא אני עכרתי את ישראל, כי אם אַתה וּבית אָביך, בעזבכם את מצוות ד', ותלך אחרי הבעלים".  בשיחה זו הציע אליהו לאחאב לקבּץ את כל ישראל אל הר-הכּרמל, וכן את ארבע מאות וחמישים נביאי-הבעל ועוד ארבע מאות נביאי-האשרה, אוכלי שוּלחן-איזבל.  במעמד מכריע זה פּנה אליהו אל העם לאמור:  "עד מתי אתם פּוסחים על שתי הסעיפים?  אם ד' האלוהים, לכוּ אחריו;  ואם הבּעל — לכוּ אחריו".  עפ"י הוראתו הקריבו נביאי-הבעל שני פּרים, ניתחוּ פּר אחד ושׂמוּהוּ על עצים, אולם אש לא שׂמו עליו, אחר-כך קראוּ בשם אלוהיהם וחזרוּ וקראוּ מהבוקר ועד הצהריים:  "הבעל, עננו!"  אך אין קול ואין עונה, והאש לא ירדה מהשמיים ולא אכלה את העולה.  ולאחר שאליהו התקלס בנביאי-הבעל, והם עשוּ כמנהג פּוּלחנם:  התגודדו ושׂרטוּ בבשרם עד שפוֹך דם, וקראוּ לשוא לאלוהיהם גם לעת המנחה — בנה אליהו מזבח וערך את העצים וניתח את הפּר ושׂם אותו על העצים ויצק מים סביב למזבח.  אותה שעה קרא אליהו לאלוהי אברהם, יצחק וישראל:  "ענני, ד', ענני!"  ופתאום נפלה אש ד' ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים.  למראה זה נפל כל העם על פניו וקראו:  "ד' הוא האלוהים!  ד' הוא האלוהים!"  אז ציווה אליהו לתפוס את כל נביאי-הבעל, והם הוּרדוּ לנחל-קישון ושם נשחטוּ.

מיד לאחר כך התקדרוּ השמיים עבים, וגשם גדול ניתך ארצה.  תמוּ שנות הרעב.

וכששמעה איזבל את שעשה אליהו, התנכּלה להמיתו.  אליהו ברח למדבר וישב תחת רוֹתם אחד, ומרוב עייפוּת ורעבון שאל את נפשו למוּת.  בדרך-נס נזדמנוּ לפניו עוּגת-רצפים וצפחת-מים, ובכוח האכילה ההיא הלך ארבעים יום וארבעים לילה, עד שהגיע להר-חורב, ובתוך המערה נגלה אליו ד' לאמור:

 

צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ד', וְהִנֵּה ד' עוֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק, מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים, לִפְנֵי ד' — לֹא בָרוּחַ ד';  וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ — לֹא בָרַעַשׁ ד';  וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ — לֹא בָאֵשׁ ד';  וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.  וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, וַיֹּאמֶר:  מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?  וַיֹּאמֶר:  קַנֹּא קִנֵּאתִי לַד' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב;  וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

 

אז נצטווה לשוב לדמשק ולמשוח את חזאל למלך על ארם, ואת יהוא בן-נמשי למלך על ישראל, ואת אלישע בן-שפט לנביא יורשו.  אליהו עשה כדבר ד'.  הוּא מצא את אלישע חורש בשדה והשליך את אדרתו אליו, מעשה המסמל את הכתרתו כתלמיד ויעוּדו כנביא.  ומאותה שעה ואילך ליווה אותו תלמידו עד יומו האחרון.

המאורע הקשה ביותר, שגרר אחריו את נבוּאת אליהו על חוּרבנו הגמור של בית-אחאב, היה מעשה-נבוֹת:  המלך חמד את כרמו של נבות, שהיה סמוּך לביתו.  וכשסירב נבות למכור את נחלת-אבותיו, היה המלך סר וזעף.  איזבל, שראתה אותו בכך, הבטיחה לו שהיא תיתן לו את הכרם הנכסף.  ובעזרת שני בני-בליעל, אשר העידוּ נגדו באסיפת אנשי-העיר, כי חירף נבות אלוהים ומלך, המיתוּהוּ בסקילה, והמלך ירש את כרמו.  אז לבש אליהו הנביא רוּח קנאות ותקף את המלך בתוכחה קשה:  "הרצחת וגם ירשת?"  כעונש על מעשה זה התנבא עליו, כי במקום שהכלבים לקקוּ את דם נבות, ילוקוּ הכלבים את דמו, והכלבים יאכלוּ את איזבל בשדה-יזרעאל.

כשהרגישו בני-הנביאים, כלומר להקת תלמידי אליהו, שנסתיימה נבואתו ומעגל-חייו נשלם, פּנוּ אל אלישע וזירזוּהוּ לקבל את הירוּשה מידי אליהו בטרם ילך ואיננוּ.  אליהו נתן סימן בידי אלישע:  אם יראה אותו בשעת הסתלקוּתו ועלייתו השמיימה, ידוֹע יידע כי מוּכשר הוּא וראוּי להיות יורשו.  עוד הם הולכים הלוֹך ודבר, והנה רכב-אש וסוּסי-אש הפרידוּ ביניהם.  ואליהו עלה בסערה השמיימה.  אלישע ראה את המחזה הזה והוא מצעק:  "אבי!  אבי!  רכב ישראל ופרשיו!"  ומיד נתעלם אליהו מעינו.  אלישע הרים את האדרת שנפלה מעל אליהו בשעת עלייתו, וכך נחה עליו רוח אליהו והיה ליורשו.

נאמנוּתו של אלישע מתבטאת גם במאורעות ובניסים שנתרחשו על-ידו;  ולא עוד אלא שהוּא מרבה לעשות נפלאות יותר מרבו, וּפעוּלתו המדינית ממעטת את דמוּתו כחוזה וכנביא.

 

ג

בכוונה חזרנוּ על תיאוּר מעשי אליהו, כפי שהם מסוּפּרים במקרא, שכּן סיפוּר זה יורנוּ לדעת מה מאוד שונה דמוּתו של אליהו בספרות ובמסורת שלאחר המקרא.  הקו העובר כחוּט-השני בדיוקנו של אליהו וּבהתנהגוּתו הלוא הוא הקנאות לד', קנאוּת הבולעת את כל נפשו, והיא ראש כל תכוּנותיו.  היא הרוּח החיה בקרבו, והיא הנפש הממללה בו.  כוּלו זעם קדוש ולשונו לוהטת.  מידת-הרחמים אינה ממידותיו.  ודאי, דבר ד' איננו ניתן לו דרך-אגב, ורוּח הנבוּאה אינה שורה עליו בקלוּת.  היא באה עליו במדבר, במערה, אגב סערה ואש ורעש גדול.  הדממה הדקה, שהכשירה אותו לראות מחזות-שדי, אינה לו אלא מעין תמצית של קולות וסערות ואש מתלקחת, שקפאוּ ונדמו מאימת הופעתו של ד'.  אוּלם הוא עצמו אינו מהיכל-הדממה.  דברוֹ אש אוכלת, וקולו כאיתני-הטבע.  את כל אותותיו ומופתיו הוא מראה באש.  הוּא מוכיח את כזבם של נביאי-הבעל באש היורדת משמיים, את שליחי המלך אחזיה הוּא שרף באש, ואף עלייתו השמיימה היתה ברכב-אש ובסוּסי-אש ובסערה גדולה.  דברי-נבואתו נאמרים בקול אדיר, צורבים כגחלי-רתמים, והעונשים שהוא מטיל על מפירי מצוות ד' קשים וחמוּרים ואכזריים ועקוּבים מדם.  נמצא, שאין בפרשת חייו ועלילותיו מיסוד הדממה והרתיון כל-עיקר.

רק מעשה אנושי אחד, המפליג ויוצא מתחוּם תכוּנותיו החמוּרות, מסוּפר עליו במקרא:  הלוא הוא תפילתו לאלוהים, והנס שנתרחש לכד-הקמח ולצפחת-המים של האלמנה שבביתה התגורר, וכן החייאת הילד של אותה אלמנה.  אוּלם גם הסיפוּר הזה, שהוּא מהוּקצע ויפה ודרמטי כשלעצמו, אינו פּנוּי מרמזים.  כי לא לטובת האלמנה בלבד נתכוון, שכּן כתוּב במפורש:  "ותאכל היא והוּא וביתה ימים".  ותיקוּן סופרים אפילו מקדים "הוא" ל"היא"...  ואוזן דקה תבחן צליל זר גם בקריאת אליהו לד':  "יהוה אלוהי!  הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה, הריעותה להמית את בנה?"  המחבּר המקראי כאילוּ מדגיש וקורא תיגר על קריאה מוטעמת זו, שהרי יש מקום להקשות:  כלוּם לאלמנה, שאין הוא מתגורר עימה, דין הוּא להרע לה ולהמית את בנה?!  האין כאן אבק של משוֹא-פּנים?  ולא עוד אלא שגם מאורע זה אירע בראשית דרכו כנביא;  ולפי סיפוּרו של המקרא יוצא, שככל שרוּח הנבוּאה נתאזרחה בו, וככל שדבר ד' היה קניין נפשו, וככל שחייו נעשוּ קודש לשליחוּתו האלוהית, כן פּשט את התכוּנות האנושיות הרגילות וכן הושחז בו יעוּדו כתער מלוּטש, והרגשת חובתו האלוהית היתה אכזרית ביותר.  מעולם לא ידע ספק או היסוּס, אלא תמיד היתה בו הכרה ודאית.  רבים השתדלוּ למצוא צד שוה בין משה ואליהו, אך הדמיון הוּא חיצוני בלבד.  גם אלוהי-משה הוא אל קנא ונוקם, אבל הוּא גם אל רחוּם וחנון, ארך-אפּיים, ורב-חסד, ונושא עוון וּפשע.  רוּבן של שלוש-עשרה המידות הן מידות חסד וחנינה, ורק מיעוטן קשה.  אוּלם אליהו אינו מודיע לבני-אדם את מידות החסד של האלוהים, אלא האלוהים מתגלה באמצעוּתו רק במידת-הדין, הקנאוּת, הנקמה והאכזריוּת.  מן הבדידוּת המדברית הוא פורץ לתוך המונה של עיר, ושופך את חמתו על החי והצומח.  אין אנו מרגישים במעשיו אהבה לבריות, ולא השתדלות להמתיק את נבוּאתו הקודרת, ולא נוחם, ולא נעימה של נחמה, כאצל נביאים אחרים, אלא חוּמרה נזירית וקשיוּת ומתיחת-דין.  עולמו לא חסד ייבנה, אלא ציוּת ודין.  הוא מתגעש תמיד ומפעפע ושורף בהבל-פיו כל חוטא וכל סוטה, וכוּלו אומר:  תיקוב הנבוּאה את ההר!

זוהי דמוּתוֹ של אליהו הנביא כפי שהיא מבצבצת ועולה מתיאוּרי המקרא, המסבירים את תנאי הזמן, אך אינם מפרשים את מוצאוֹ ומקורו של אליהו;  ואיננוּ יודעים מי היו אַביו ואימו, מה מקור יניקתו, ואילו כוחות עיצבוּ את מהוּתו הנפשית.  וכשם שראשיתו לוטה בערפל, כך אחריתו בערפל.  אנו רואים את הופעתו הפתאומית ואת הסתלקוּתו הפתאומית.

 

ד

אילו היו הספרוּת והמסורת שלאחר המקרא מתבססות על עוּבדות-היסוד שבמקרא והיוּ מסתפקות בסתימת החללים, בפיענוּח הסתוּמות ובקישוּטי התכוּנוֹת הטובות, כפי שנהגוּ בכל גיבורי-האוּמה, היה בכך משום המשך הקו, ולא היה מקום לתמיהה או לפירכא.  אולם לא כן הדבר.  אליהו הנביא שבדמיון העם הוא היפוכו הגמוּר של אליהוּ שבספר מלכים.  המדרשים לא המשיכו את הקו המקראי אלא שברוּ אותו;  הם יצרו אליהו חדש ומחוּדש, שאין בינו ובין קודמו אלא השם בלבד.  התכוּנות הרכוֹת והנפלאוֹת שהלבישוּהוּ, אינן מרוּמזות במקורות.  התפקידים המרוּבים, שיעדו לו בחיי הכלל והפרט, נעלים הם ואנושיים עד מאוד, אבל מנוּגדים לאופיו היסודי כנביא קנא ונוקם.  שני אליהו לפנינו:  זה קשה וזה רך, זה אכזר וזה רחמן, זה מידת-הדין וזה לפנים משוּרת-הדין.  אין כל גשר ביניהם, והם בבחינת "ולא קרב זה אל זה".  לדוּגמה ישמש לנו המדרש שלפיו כעס אליהו על אחאב מפני שביטל את המילה, וכדי לשכּך את כעסו אמר לו אלוהים:  "חייך, שאין ישראל עושין ברית-מילה עד שאָתה רואה בעיניך";  מכאן התקינוּ חכמים שבכל ברית-מילה יהיוּ עושים מושב של כבוד (כיסא של אליהו) למלאך-הברית (פרקי דרבי אליעזר, כ"ט).  כל המדרש הזה אין לו אחיזה כלשהי במקרא, לא אחיזה לשונית ולא אחיזה עניינית, אלא כוּלו המצאה ויציר-הדמיון.  ואין מדרש זה בודד, אלא יש לו ריעים רבים וכוּלם תלוּיים על בלימה.

אכן, הקשר בין המדרשים לבין המסוּפר על אליהו במקרא רופף מאוד, אבל דמוּת-דיוקנו של אליהו, שהמדרש והאגדה והמסורת משתתפים בעיצוּבה בכל הדורות, נפלאה וכלוּלה בהדרה.  היא חטיבה בפני עצמה, שאך מעט מן החומר התנ"כי נשתייר בה;  אבל מלאה זיו וּמפיקה נוגה, הזורח מסוף העולם ועד סופו.  בעיצוּמו של דבר, אין לו דמוּת אחת קבועה ומסוּיימת, אלא פרצוּפים רבים, כמספּר השליחוּיות ששׂוּמה עליו לעשות.  פּרצוּף-פּרצוּף ושליחוּתו, שליחוּת-שליחוּת ופרצוּפה.  ומניין שליחוּיותיו כמניין הצרכים והמצבים ששרוּיים בהם בני-אדם, קטנים וגדולים, צדיקים ורשעים, בני-ברית ושאינם-בני-ברית, שאצלם הוּא בא ובענייניהם עליו להתערב, לשבט או לחסד.  הוּא רב-אנפּין, משום שהוּא רב-תפקידים.  וכשם שיש אוצר גדול של צרות, ישוּעות ונחמות, כך יש גנזי דמוּיות, שהוא מתלבש בהן בשעת הצורך.  אף-על-פי-כן יש אַחדוּת בתוך ריבוּי זה.  יש לו לאליהו הנביא אב-דמוּת, שכּל שאר הפרצופים אינם אלא בחינת מסכות לשעה, מסכות-שׂרד, מעין איפּוּר עראי.  כדרך שיש לו אב-תכוּנה, שממנוּ נאצלות שאר התכוּנות, זוהי התכוּנה להיות טוב ומיטיב, חונן ונותן, מבשר ומושיע.  יעשה מה שיעשה, תמיד הוּא חותר לנקוּדת-הטוב, והוא אחיעזר ואחיסמך לכל נצרך ולכל כושל.  הוא מופיע פתאום ברגע האחרון, בגבוֹר הצרה ובשעה שחרב חדה כבר מונחת על הצוואר.  לעולם אינו ממהר ולעולם אינו מאַחר, אלא בא לאיטו בעיתוֹ.  הוּא יכול להיות פּה וגם שם בעת ובעונה אחת, ואיננוּ צמוּד לשוּם מקום מיוּחד.

ודאי הוּא, שסגולות אלוּ הוּענקוּ לו בזכוּת עלייתו לשמיים.  שכּן אליהו הוּא יחיד בדרך הסתלקוּתו מן העולם.  אמנם גם על חנוך נאמר "כי לקח אותו אלוהים".  הוא עלה השמיימה;  אבל מן המקרא עצמו אין דבר זה ברוּר כל-עיקר.  ואילוּ משה עלה למרום ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה וחזר וירד לעולם השפל, כדי למוּת מיתה טבעית כאחד האדם.  רק אליהו זכה לעלות לרקיע בסערה, ועלייתו מתוארת תיאוּר רב-רושם.  לפיכך שימשה הסתלקוּתו כמין חומר-למדרשי-האגדה.  מי שאינו טועם טעם מיתה ועולה ברכבי-אש ומצטרף חי לפמליה-של-מעלה, מן הדין שיתרחשו לו כמה דברים הכרחיים לפי שוּרת-ההגיון של האגדה.  הוּא פשט צוּרת-אנוש ולבש צוּרת-מלאך;  כלומר, ניתנה לו רשוּת ללבוש כל צוּרה שהיא.  ולפי שלא נקנסה עליו מיתה, לא נפסק החיבוּר בינו ובין העולם הזה, וזיקתו לבריות מתמשכת.  היצר הרע בּדל הימנו, והיצר הטוב המלאכי שליט בו.  הוּא מעין יצוּר-ביניים, שחציו לשמיים וחציו לארץ.  מי כמוהוּ ראוּי ומוּכשר למלא תפקיד של שוחר-טוב ואיש-בשוֹרה, החש לרפּא חולים, לשמח עצוּבים, לחזק ידיים רפות, לפקוד עקרוֹת, להציל נתוּנים בסכנה, להחיות מתים, ולהחזיר רשעים למוטב?  הוּא מרחף כנשר, וּבארבע פּריחות יגיע לארץ, ורואה מה הבריות עושים במסתרים ומה צרכיהם.  הוּא רואה ואינו נראה;  וכשהוּא נראה, אין מראיתו אלא אחיזת-עיניים, תחבּוּלה יפה לקיים את שליחוּתו באין מפריע.

 

ה

הבה נראה את מחרוֹזת הדמוּיות שבהן יתלבש אליהוּ, בשעה שהוא יורד לעשות את החסד והצדקה ואת הנפלאות.

בראש וראשונה מופיע אליהו הנביא כמציל וכמושיע ליחיד ולאוּמה.  לפני אחשורוש בא בדמוּת חרבונה, כדי להציל את ישראל;  בימי הרומיים בא בדמוּת אחד מחשוּבי המלכוּת והטיל אימה על העדים שלא יעידוּ לרעתו של ר' אליעזר בן-פרטא, שנתפס על שלמד תורה;  פּעמים הוּא מופיע כבנאי, המקים בן-לילה פלטרין לתפארת;  פּעמים כרופא, כשׂר, כעני, ואף כזוֹנה.

בעיני חז"ל הוּא גם מורה-הוראה ומתיר-ספיקות.  בסוף כמה הלכות המוּטלות בספק, מסיים התלמוּד "תיקו", והמפרשים עשוּ תיבה זו נוטריקון, ופירוּשה:  "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות".  וכן אמרוּ בדברים השנוּיים במחלוקת:  "עד שיבוא אליהו ויאמר".  ולגבי דברים שאין להכריע בהם אָמרו:  "יהא מוּנח עד שיבוא אליהו".  כללו של דבר:  אליהו כל-יכול, וכל רז לא אניס ליה.  וטעמו של דבר, שהוּא יושב בפמליה-של-מעלה ויודע את סודות-המרכבה, בקי במתרחש מאחורי הפּרגוד, וגלוי לפניו מה גזירה נגזרה ומה גזירה בטלה.  ומי שדעתו נוחה הימנו, הוּא מגלה לו מקצת מן הסודות האלה.  הוּא יודע, כמוּבן, גם זמן ביאת-המשיח, אלא שאין לו רשות להודיע את המועד.  לפיכך הערימוּ עליו כל גדולי-האוּמה שנזדמנו עימו, והשתדלוּ להוציא ממנוּ את סוד-הגאוּלה ולא הצליחו.  והמקוּבלים ראו בו מקור תורת הסוד והמסתורין, והיו מדברים עימו בחזיונם ומקבלים ממנוּ הארה נבוּאית.  הם כינו זאת בשם "גילוּי אליהוּ".  ביחוּד מצוּי מוּשג זה בקרב החסידים הראשונים והאחרונים, שתיארוּ את התגלוּתו בצוּרה מוּחשית, ואף סיפרוּ רזין דרזין, שנמסרוּ להם באותו מעמד.

אליהו הנביא מופיע גם בדמוּת עם-הארץ, כפרי ואיכּר, גם בדמוּת תלמיד-חכם מתפּלפּל ופוסק-הלכות, וגם בדמוּת יודע-ח"ן, שכל סודות התורה וההוויה העליונה והתחתונה נגלוּ לו.

אבל מפוּרסם ביותר אליהו כמשתתף בהווי היהוּדי בכל ימות-השנה.  כבר רמזנוּ לעיל על נוכחוּתוֹ בכל ברית-מילה, הבא כמלאך-הברית, היושב על "כיסא אליהוּ" והמוהל פּונה אליו:  "הנה שלך לפניך, עמוד לימיני וסמכני".

בליל-הסדר נוהגים למזוג כוס אחת יתירה מכפי מספּר המסוּבים, וקוראים לה "כוסו של אליהוּ".  וּבשעת קריאת "שפוֹך חמתך" מנהג הוּא לפתוח הדלת ולהקבּיל פני אליהו ב"ברוך הבא" מתוך אמוּנה, שהוּא מבקר אצל כל יהודי עורך סדר ומביא לו ברכתו.

גם במוצאי-שבת נוהגים לשורר פּיוּטים שונים, ובעיקר "אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן-דויד".  וזמר-תפילה ביידיש ששרוּ אימותינוּ עם דימדוּמי השבת היוצאת, מלא המיית-לב לאליהו הנביא, המופיע במוצאי-שבּת בבית עניים לחוננם.

אליהו שומר על טהרת המשפחות של ישראל, שלא יתערב בהן פסוּל.  "כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והקדוש-ברוך-הוּא רוצעו".  הוא גם מזווג זיווּגים, מתקין נדוּניה לבנות-עניים, פּוקד עקרות ומשמחן בבן או בבת.

הוּא אפילוּ שוקד על כך שיהוּדים יתפללו כראוּי וכנכון, וּבשעת-הדחק הריהו בא בכבודו-ובעצמו כעובר-אורח וּמשלים את החסר ל"מניין" המתפּללים.  ואחרי התפילה הוּא נעלם כלעוּמת שבא, ועפ"י רוב אין יודעים שאירע כאן מעשה-פלא.

ביחוּד נודעת ממנו חיבה יתירה לילדי-ישראל העניים, הסובלים חרפּת גלוּת ורעב כאחד.  אותם הוא שומר מכל משמר, ומוּכן ומזוּמן להושיט להם ידו בכל עת ובכל שעה.

ואחרון אחרון חשוּב:  אליהו הנביא מבשר הגאוּלה באחרית-הימים.  אמוּנה זו היא היחידה, שיש לה סמוּכין במקרא.  במלאכי ג' נאמר:

 

הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

 

אין תימה, שתלוּ בפסוּּק זה תילי-תילים של פּירוּשים ודרשות וקישטוּהוּ בכל מיני ציוּרי-דמיון נאים, שתוכנם היסודי הוא:  שלושה ימים לפני ביאת-הגואל יעמוד אליהו על הרי-ישראל ויבשר את ביאת-המשיח:  ביום הראשון יאמר "בא שלום לעולם", ביום השני יאמר "באה טובה לעולם", וביום השלישי יאמר, "באה ישוּעה לעולם".

 

ו

הנה העברנוּ לפנינו את ראשי-התפקידים ומבחר-הדמוּיות שהמסורת שלאחר-המקרא, לרבות זו של הדורות האחרונים, ערכה לאליהו הנביא.  מוּבן, שהדבר נעשה בקיצוּר האפשרי, ואפשר לומר — על דרך הנוטריקון.  שכּן אילו אמרנו לפרטם לדיקדוּקיהם, לא היינו מספיקים.  הלוא רבים ועצוּמים מדרשי-האגדה וסיפוּרי-העם, שנטווּ ונארגוּ בטוב טעם ודעת, באהבה רבה, בשפע של נוסחאות ובעושר-צבעים שאין לו שיעוּר.  כל מה שנפש אדם ועם חפצה, כל הגעגוּעים וכל המשאלות וכל ציוּרי הטוב והנעלה שהדמיון האנושי הלוהט מסוּגל להמציא, שוּבּצוּ בכתרו של אליהו.  הוא עצמו עולם מיתולוגי מלא.  כל התכוּנות הטובות, שהעולם הקדמון ייחס ללגיון של אלים ואלוֹת, גיבורים וגיבורות, בייחדו לכל אחד מהם תחוּם-השפעה שלמעלה מן הטבע, ניתנו לאליהו הנביא.  כל הכוחות העליונים ניתנוּ לו.  הוא שׂר-המַייִם ושׂר-האש, מושל בגיאות-הים ושולט בגלי-האויר, הוּא שר-האוצרות ושר-הגשמים, שר-הבריאות ושר הלידה והתחיה, הוּא מבשר והוּא מקיים את הבשׂוֹרה, הוּא הגוזר והוּא המבטל.  בשעה ששׂוּמה עליו לעשות מעשה אין לפניו כל מכשול, ושוּם דבר אינו בגדר הנמנעוּת.  כל איתני-הטבע עומדים לרשוּתו, והוּא יכול לכפפם לרצונו.  בשעת הצורך אף ישנה מעשה-בראשית וירכיב טבעים חדשים לדומם ולחי.  דומה שהוּא בן-יקיר לאלוהים, מלאך-שעשוּעיו, שהעניק לו חירוּת ואשראי ואמוּן ללא גבוּל, והוּא רשאי להשפיע טובה על העולם ולנהוג עם בריותיו ברוב-חסדו.  אליהו הנביא הוא מעין נציב-שמיים עלי-אדמות, אפּוטרופּוס על העולם ומלואו מטעם ההשגחה העליונה, שכתב-סמכוּתו והיקף-פּעוּלתו רחבים כחללה של תבל.  ולא עוד, אלא שלא מצינוּ בשום מקום שאליהו חייב ליתן דין-וחשבון לפני שולחו, כאילוּ ניתן לו זכּיון נצחי, שאין לו ביטוּל עולמית.

דמות כזאת, דמוּת שיש טהור, מקור של ברכה ותפארת היא לאוּמה, ואין לה אחות בשום עם ולשון.  הנצרוּת והאיסלם, הברית-החדשה והקוראן, נתקנאוּ בה ולוו ממנה סגוּלות וקווי-אופי ושיבצוּם בקדושיהם, אך צלם-דמוּת-תבניתו המקורי של אליהו — שלנוּ הוּא.  ואף-על-פי-כן לא זזה השאלה ממקומה:  אמנם יפה הוּא אליהוּ וסם-חיים בו, ביחוּד לאוּמה דווּיה וסכוּפה, אבל מה ראה שׂר-האוּמה לתת זיו-איקונין כזה דווקא לאליהו הקנוא והנוקם, שאין בו לא רוך ולא עינוג, לא חסד ולא רחמים?  הלוא אליהו שבמקרא כוּלו ניגוּד והיפוּך וסתירה לאליהו שבאגדה ושבאמוּנת העם!  כלוּם לא היה באוצר אישי-האומה נביא אחר, שכתר זה הוֹלמו יותר?  ועוד פּליאה:  המדרשים העוסקים בפיאוּר גדולי העם, עושים מלאכתם לפי חוּקים וכללים מסוּיימים.  לעולם אין הם מכחישים את המסוּפּר במקרא, אלא מפרשים אותו, ולעולם אינם גורעים אלא מוסיפים.  כי האמת שבתנ"ך לא היתה נתוּנה לשינויים, והיתה למעלה מכל ספק.  חז"ל, וכן האחרונים, השלימוּ מן הדמיון ברוּח המקור.  מי לנוּ דמוּת-יקר כדויד המלך?  ואף-על-פי-כן לא הלבינוּ את חטאיו ולא הסירוּ ממנוּ את כתמיו, עם שעשאוּהוּ נעים-זמירות-ישראל וסמל המלכוּת והגאוּלה.  ע"י צירוּפן של שתי אמיתות אלוּ, האמת האנושית הממשית והאמת הסמלית העילאית, נעשתה דמות דויד נלבבת שבעתיים ומקוּבלת על השׂכל ועל הרגש.  היא חגיגית, פּיוּטית, וכאחת עם זאת — דגל, אות לבאות.  מה שאין כן אליהו הנביא, שצל של אי-אמוּנה מלווה את האמוּנה בו, ובגילוּיים מסויימים יש בו שמינית של ליצנוּת.

ברם, מעשה זה של גילגוּל אליהו האכזר באליהו הרחוּם, המבריח את כל הדורות מן הקצה אל הקצה, אי-אפשר לו שיהא נעשה בלא כוונה עמוּקה, לשם סיפוּק צורך פנימי גדול.  אין דבר כזה בא באקראי, אלא הוא פּרי תחוּשה קיבוּצית, המתנחלת מאבות לבנים.  דמוּתו של אליהו לא היתה נוחה לנפש האוּמה;  היא העיקה עליה בכובד-זעמה, בקדרוּתה, בקשיחוּתה ובמעשיה הקשים, שאין דומה להם אצל שום נביא אחר.  כל התיאור הנורא הזה של קיבוץ העם על הר-הכרמל ושחיטתם של ארבע מאות וחמישים נביאי-הבעל אל נחל-קישון, לא נתן מנוח לטובי-העם.  וכן הכאיבוּ הקללות והפּורענוּת, שבאו בכוח נבואתו על ראש אחאב ואיזבל, שריח של דם ואכזריוּת ורוע-לב מפעפעים ועולים מהם, בלא טיפת נוחם ונחמה.  אפשר שהשעה היתה צריכה לכך, הנביא הרועם והזועם הזה היה שליחו של ד'.  אף-על-פי-כן לא זהוּ הנביא למופת.  הוּא מקלקל את שוּרת ההגיון והחזון של הנביא, כפי שנשתקף ברצון העם, שיש לו שתי פנים:  פני מוכיח ומייסר ופני מנחם ומעורר, פּני דיין ופני מחונן.  כל הנביאים הזהירוּ בטרם הענישו, אך לא מצאנו בפרקי אליהו כל סימן של אזהרה.  הוּא כועס במסתרים על הרע, ומיד מופיע מחביונו כמוחץ ללא מרפא, כאילו שפיכת-חמתו היא המטרה בפני עצמה.  לא זהו הנביא הנכסף, המחנך, המסוּגל להחזיר למוּטב ולשמש דוּגמה לרבים.  העם לא שכח לעולם מעשי-רצח המוניים, גם כשבאוּ כעונש על חטאים והיוּ מוּצדקים מבחינה דתית.  הסיבה להרג הרב נשכחה או ניטשטש רישומה, אבל התוצאה נחרתה בזכרון והיתה חיה וקיימת.  גם דמיהם של ארבע מאות וחמישים נביאי-הבעל, שקדמה לשחיטתם ההסתה שהסית בהם אליהו את העם שנאסף על הר-הכרמל, היוּ רותחים ועולים ולא נחוּ בכל הדורות.  ואי-אפשר היה שלא לשאול:  למה לא ניסה תחילה לקחת אותם בדברים, להוכיח בשׂוּם-שׂכל את אַפסוּתו של הבעל ואת אמיתוּתו של ד';  אוּלי היו חוזרים בתשוּבה נוכח האותות הגדולים האלה?  ברוּר, שמחשבתה החינוּכית והמוּסרית של האומה, מקדמוּתה ועד ימינו, לא יכלה להשלים עם הליכות כאלו של נביא;  אוּלם היא לא יכלה גם לוותר עליו, שכּן הוּא נטוּע בראשית-ימיה כאלון ענק כבד-צל ורב-סרעפות, שעקירתו היא בגדר הנמנע.

צא וראה:  התהיה של גדולי-האוּמה על אפיו של אליהו ואי-ההשלמה עם מנהגו החמוּר אינה סברא בעלמא, אלא יש לה עדוּת במדרש עצמו.  מוּבן, שהדבר נאמר ברמז ובמכוּסה.  בדרך-כלל מצוּי כמה פּעמים במקרא עצמו הנסיון לסכּם את חייו של בחיר-האוּמה על דרך-השלילה.  דויד מלך ישראל, שבוודאי עשה כל מה שעשה על פי מצוות אלוהים, נאמר לו באחרית ימיו במפורש:  "לא תבנה בית לשמי, כי איש מלחמות אתה, ודמים שפכת".  ומשה רבנו נענש על טעוּיותיו ולא זכה להיכנס לארץ היעוּדה, אלא לראותה מרחוק.  אין אפוא, תימה, שגם על אליהו קראו תיגר.  וראוּי לשׂים לב למה שנאמר בילקוט שמעוני:  "אָמר לו הקב"ה:  לעולם אַתה מקנא".

או אָמר לו הקב"ה:  "אליהו.  עד שאַתה מקטרג את בני, לך לדרכך לדמשק וקטרג עליהם...  אין הקב"ה רוצה במי שאָמר דילטוריה על ישראל".

וכן פּירשוּ התגלוּתו של ד' במערה, וכל המראות שהוראוּ לו בה, כתוֹכחה קשה:  לא ברוּח ד' ולא ברעש ד' ולא באש ד', כי אם בקול דממה דקה.  על דרך זו נרמז לאליהו, כי אין לבער את עבודת-האלילים ולהשיב לב העם לאמוּנה באלוהים חיים — בדם ואש ותימרות-עשן, אלא במתינוּת, באורך-רוח, באהבה, ולא תמיד שליחי ד' הם הסער והזוועה והתבערה והאימה.

בדברים מעין אלה נשתמרה בת-קולה של אותה תלוּנה חרישית על מעשי אליהו והליכותיו, שצרבוּ כמכוות-אש בבשרם של גדולי-האוּמה, שבהיותם אמונים-פּדגוגים לא יכלו להשלים עם רוּח-קנאוּת השורפת ומכלה את הכל.  בליבם היה ציוּר אחר של נביא מורה-דרך לעם.

רוּח-האוּמה לא נחה ולא שקטה כל הימים.  היא נמלכה בפמליה של גדולי-האוּמה, המבטאים אותה בכל הדורות, ובסיוּעם מצאה — אם לדבר בלשון-חסידים — תיקוּן לנשמתו.  אולם אי-אפשר היה לה לעשות זאת בדרך הרגילה של המדרש, המוצא סמוּכין במקרא ומפשט כמה עקמוּמיות בביוגרפיה של הנביא או של גדול-האומה, הואיל ושום שיפּוּרים קלים לא היוּ מועילים כאן.  דמוּתו הקדורנית של אליהו מחוּטבת בשלימוּת במקרא עד להפליא, וחקוּקה באותיות של אש, באופן שאין כמעט בית-אחיזה למדרש-אגדה לתלות עליו את הגהותיו ושיכלוּליו.  כאן היה צורך בסטיה מן הנוהג ובנטיה ממסילת-המדרש הרגילה — במהפכה.  הכרח היה למחוק את קווי הדמוּת מלשעבר, להכניסה לכוּר-ההיתוּך העממי, ולצקת אותה לתוך דפוּסים חדשים ושונים.  כך אנו רואים את אליהו נולד מוֹלד חדש, ובגילגולו זה הוּא שונה בתכלית בצביונו ובקומתו, באופיו ובחזוּתו.  תמוּרה זו נתאפשרה ע"י עלייתו השמיימה, שחתמה את הפרק הזועם והקודר בחייו.  נמצאנוּ רואים, שתולדות חיי אליהו נכתבוּ, כביכול, כמחזה בן שתי מערכות ונתרחשוּ שלבים-שלבים;  ע"י כך לא זו בלבד שהיה סיפּק בידי ההשגחה הרוּחנית של האוּמה לעשות את השלב הראשון כהיפוּכו של חבירו, אלא אף ניתנה לה הרשוּת והיכולת למרק את הדמוּת הקודמת ולטהרה, לזככה ולעדנה, בחינת צחצחוֹת.  עלייתו לשמיים היתה לאליהו גם עליית-נשמה, תיקוּן שרשי.

ממעמקי הנפש המוּכאבת והבלתי-נרגעת של האוּמה, נבעוּ מדרשי-האגדה על אליהו;  לפיכך לא ראה עצמו שוּם דור פטוּר מתוספת נופך לריקמתה של אגדת אליהו, כאילו תורם הוּא תרוּמת-כיפוּרים וּמס-פּיוּסין להיסטוריה הישראלית שהעלתה דמוּת כזאת בתקוּפת בראשיתה, שאפילוּ היתה מחוּייבת-המציאוּת בשעתה, לא היתה לפי שוּרת ההגיון והמוּסר של האוּמה, שנשתנוּ עוד בתקוּפה הקדוּמה ונתעלוּ לעילא מכל התפיסה האכזרית של אליהו הנביא.

 

תשי"ז

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



בספר חסר הציטוט הרלוונטי. הושלם מהתנ"ךהערת פב"י.[i]