_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יחודו של זלמן ארן

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

עדיין שוכן זלמן ארן בינינו ואני שומע את דיבורו ורואה את עיניו המחייכות, ולשוני עדיין אינה נוטה לדבר עליו כעל מי שהיה.  נוכחותו ממלאת את חללו של ביתי.  יותר מדי השתעינו יחד, יותר מדי שיחות היו לנו, יותר מדי נושאים ועניני-חיים נדונו בינינו.  ראיתי אותו בזמנים שונים ובמצבי-רוח שונים, ולא קל לכתוב עליו. 

ארן היה צמא לידידות, לריע.  הוא היה ביסודו איש בודד, שהשיחות בינו לבין נפשו תפסו את כל זמנו הפנוי.  אך כשנתמלא מתיחות של חשבון-נפש היה לו צורך בוידוי, בגילוי מעט מעצמו לאיש לאחר, בהשמעת הרהוריו באזני ידיד.  אותה שעה היה הידיד ה"אני" השני שלו.  היה קנאי לידידות, שכדרך שאוהב קנאי לאהובתו; וכשם שאוהב איננו סובל כל רבב וכל סטייה, כך לא סבל כל סטייה בידידותו עם אחרים.  חשודה היתה בעיניו ידידות התלויה בדבר.  הוא לא אישר את הידידות עד שלא עמדה במבחן; ורק כזאת נחשבה בעיניו והתמידה.  לא היה לו דבר קשה יותר מאשר תרגילי מעילה באמון מצד ידיד.  בברק עיניו הכיר סימני מעילה זו וכשנתברר לו, שאמנם כך הדבר, התרחק מאותו איש ת"ק פרסה.  אך מי שזכה בעיניו, נהנה מידידותו, שהיתה לעתים קרובות רכה ועדינה, ואפילו משהו ממסירות-נפש היה בה. 

ארן לא ידע שלווה מימיו. הוא היה מתאונן לפני, שאינו יודע ליהנות מרגעי אושר, שהיו לו בלי ספק, כלכל אדם.  הוא היה משקה את עצמו כוסות של צער.  אך הוא הבחין, – כמאכס ברוד, ובלי שקרא אותו – בין שני מיני סבל: בין סבל אצילי לבין סבל שאינו אצילי.  צער אצילי הוא זה הבא מידי שמים, שאין האדם יכול לסלק אותו, כגון מום גופני או נפשי, כגון מגרעות המונעות אדם להיות שווה עם אחרים, כגון שאחד נולד יפה או מוכשר ואילו אחר נולד בלי כשרון ומכוער.  ואין סוגי צער אלה ניתנים לתיקון.  צער כזה, חייב אדם לשאת בגאון ולהצדיק את הדין עליו.  אבל, ישנו סבל שאינו אצילי, הבא מידי אדם, מידי החברה.  עם סבל כזה נלחם זיאמה – בשם זה כונה בפי מקורביו – כל ימי חייו, בין שפגע בו ובין פגע בזולתו.  עם זה לא השלים מעולם.  ואפשר שגם עבודתו בתוך משרד החינוך והשתדלותו לתקן את קיפוחן של עדות המזרח, ואת פיגורן בתחום החינוך וההישגים בלימודים, אפשר שגם מעשה זה, שהיה לא רק ארגוני-ביצועי, ינק כוחו מהצורך לתקן סבל לא-אצילי הנגרם בידי  אדם, בידי החברה, בידי ההיסטוריה, שחוללה את הפער ההתפתחותי וההשכלתי בקרב שבטי ישראל, ויש צורך לגשר עליו.  לא שיקולים לאומיים בלבד מחייבים לסלק תהום זו, אלא האצילות של האומה מחייבת שלא יהיו מקופחי חברה ועלובי חיים.  נשורי-חינוך ועצורי-השכלה חרפה הם לנו. 

הוא הוקיר חיי אדם כערך מוחלט שאין למעלה ממנו.  יחס עמוק זה הביא אותו לא פעם גם בחיים המדיניים לידי רתיעה מפני קבלת החלטה, שיש עמה סכנת נפשות.  הוא חשש שמא יתן ידו, או אפילו אצבעו, לשפיכות דמים.  ברתיעה זו באה לידי ביטוי ההתנגשות בין המוסר האישי ובין המדיניות, שהחמלה האנושית לא תמיד היא אחד מיסודותיה.  בתחום זה לא הבינו לעתים קרובות את עמדתו כהלכה והוא סבל מאי-הבנה זו ביחוד בשנים האחרונות.  בשיחותינו היתה נימה זו מרטטת תמיד.

זיאמה היה ספקן מטבעו.  הודאויות שבידו היו יסודיות, אך מעטות, ואילו הספקות היו מרובים.  וכן היה ספקן גם לגבי עצמו.  על ספקנות זו היה מחפה בהברקות, שהיו מפיקות רצון מאת השומעים והיה קוצר בזכותן שבח ותהילה.  אך כל מה שהגה ועשה היה עובר דרך כור הספקות. 

לפני ארבעה חדשים בערך הודיע לי בטלפון למערכת, שהוא מוכרח לראות אותי.  לא סיפרתי לו, כמובן, שאני עסוק בגמר הגליון, והוא בא.  כשנכנס, הרגשתי מיד שמשהו מסעיר אותו.  הוא שאל אותי בהתרגשות רבה, איך נראית כתיבת השירים שלו בעיני עסקנים ומנהיגים שונים, שאין השירה מענינם.  האין אני בטלן בעיניהם? – שאל.  שמא צודקים הם וכדאי לו לחדול מזה. 

אמרתי לו, שאני מבין את חששותיו, אך איני מסכים להם.  הנה ליאון בלום היה ראש ממשלת צרפת והיה סופר מובהק ולא חשש לתדמיתו.  ואצלנו היה חיים ארלוזורוב כותב שירים.  אדרבה, אני סבור, שתדמיתו נשכרת מזה.  אולם הוא, זיאמה, הלא איש פרטי הוא עכשיו, ומחובתו לנהוג לפי נטיית לבו.  זה יהיה מעשה אונס כלפי עצמו אם שיקול כזה ישתיק את המוזה שלו.  וכך נמשכה השיחה שעתיים.  למחרת, בשבת, טלפן אלי בשעה 2 וחצי אחר הצהרים ואמר לי, שחשב הרבה על השיחה הזאת, ואפילו היה יודע שחושדים אותו בבטלנות, לא היה מונע עצמו מכתיבה.  כל כך יפה יצא מתחת ידו השיר שכתב עכשיו.  והוא קרא אותו באזני דרך הטלפון.

 

כמה שבועות לפני פטירתו הביא אלי את מחרוזת השירים שלו, שמסר לפרסום  ל"שדמות".  ביקשני לקרוא עוד פעם את ההגהה.  כשסיימתי את המלאכה, שאל אותי, אולי בכל זאת אגנוז את השירים.  התרעמתי עליו ואמרתי לו, שהשירים יפים ובחירתם עלתה יפה ויעשה עוול אם לא יפרסמם. 

צד זה שבו היה מושכני תמיד אליו.  ראיתיו כבעל נשמה יתרה, רגישה, היודע ספקות והיסוסים, וחש לפעמים מה שמכונה בפי החסידים בשם שפלות-הנפש, כלומר, ענווה, כניעה לפני חשבון עליון.  מעין ביטול היש העצמי.  על כן לא תמיד האמין בעצמו והיתה לו מעין כפירה עצמית.  רק אנשים קטנים ורברבנים מופיעים תמיד מכופתרי-נפש ומבוצרי בטחון עצמי.  סימן ברכה הוא לאדם, המטיל לא-פעם ספק בזכותו ועל ידי זה הוא מתעלה ומתרומם. 

הוא היה אישיות אתית גדולה, שהאתוס שלו מעוגן בתחושת הדורות.  גם הלהט שלו בהעמקת התודעה היהודית בקרב הנוער מקורו בו, שכן הוא נתכוון לידיעה שיש עמה בחירה והכרעה. 

גם גישתו לסוציאליזם לא היתה גישה אידיאולוגית ערטילאית, או ענין של ניסוחים למדניים וניצוחים מפלגתיים, אלא גישה אנושית.  יש סוציאליזם בלתי-אנושי, המשמש פרגוד שמאחוריו נעשים מעשי פשע כלפי היחיד והחברה.  משפילים כבוד האדם ומטילים מרה שחורה מסביב; ויש סוציאליזם אנושי, שתכליתו ותמציתו אהבת האדם, הוקרת חייו, שאיפה לחידוש פני החברה ושיפור מצבו החומרי והרוחני של העובד והעם.  והגשמת סוציאליזם זה היתה כל חפצו. 

לארן היו חיבוטי כתיבה גדולים.  כל משפט כתב במאמץ עליון.  הרגיש אחריות רבה לכל מילה כתובה ולכל רעיון המובע בפומבי.  בין כתב מאמר, בין כתב נאום-תקציב כדי להשמיעו בכנסת, ובין תיקון פרוטוקול של דבריו שנאמרו באיזו ישיבה – תמיד התחבט בהכשרת הדברים למען יהיו תואמים לרצונו ולכוונתו.  ישב שבעה נקיים, עיין, למד ובדק עד שהוציא מתחת ידו נוסח של פתיחה או נעילה.  ולפיכך אם יכונסו נאומיו בכנסת, בועידות ובאסיפות שונות, יתברר מה רב העושר הרעיוני והביטויי של זיאמה.  השקפת עולם שלמה ומלאה של ציוני וסוציאליסט מקופלת בהם.  גם בדרך כתיבתו והבעתו באה לידי ביטוי אישיותו המוסרית. 

זיאמה היה אדם. אדם עם מעלות גדולות וחולשות.  מצבי רוחו והלכי רוחו היו עולים ויורדים בסולם שבנפשו.  כזה היה חותם יחודו. 

לא נתכוונתי אף איני יכול עדיין למצות את הדברים.  עוד ידובר בו כאיש ההסתדרות, כשר, כמחנך, כמדינאי, כמעצב דעת קהל.  אבל, רציתי לתת מקום ללב הכאוב, שישיח את עצמו על האבדה הכללית והאישית הגדולה. 

 

תשל"א

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה