_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האוטוביוגראפיה של ארן[1]

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

סיפור-חייו של זלמן ארן ז"ל, סגולות מחברו טבועות בו: הוא כן, ציורי, חולמני, חריף, טעון מתיחות, מדוייק, עצוב, מתובל בהברקות ובהומור – מועט המחזיק את המרובה.  מידות אלו שבו, אשר כבשו אותנו תמיד, משתקפות באוטוביוגראפיה זו בראשית גילוייהן, בהיותו ילד, נער, בחור-ישיבה, חבר-התנועה, איש-המחתרת, מאמין, מתלבט ועולה לארץ-ישראל.  ודאי, לא הכל סיפר; הן אמר בפתח דבריו, כי "תמיד יש גם חלק נעדר" במה שאדם מספר על עצמו: אולם מה שסיפר כאן יכול לשמש דוגמה לאוטוביוגאפיה, שיש בה חזון ואמת.  צורך עמוק היה לארן בוידוי, שהיה בשבילו כמין פורקן לנפשו המלאה, הטעונה תמיד מתח גבוה של הרגשות ורעיונות.  וידויים בזעיר אנפין היה משמיע בשעות-חסד לפני מבחר ידידיו, אולם את הוידוי צרר בדפי ספר קטן זה, שכתב אותו במשך זמן רב והיה חוזר אליו, בוחנו ומגיהו, עד שנתן לו את הדמות הזאת.  ארן חתר תמיד לרדת לעומקו של כל חזיון חשוב ושל כל אדם, שעורר את תשומת לבו.  קל וחומר שלא קיבל את עצמו כפשוטו, אלא היה תוהה תמיד על שורש נשמתו ועל מהותו, בודק כל קמט שבו, צולל לתוך נפשו צלילה אחרי צלילה ומעלה מתוכה דעת-עצמו.  ביחוד היה עושה כך לאחר מאורע-חיים נכבד, בין הצלחה ובין כשלון.  מנסיונו למד, שאין מקריות בהתנהגותו של אדם, אלא הכל נובע ממקור סמוי שיש לגלותו.  התעמקות בתולדותיו, בתקופת ילדותו ושחרותו, נבעה מאותו ציווי שמילא את לבו ומוחו: דע את עצמך.  ובלשונו: "להתחקות על צלו".  לפיכך הוא חושף רישומי המשפחה, התנגשויותיו עם אביו הקפדן, השפעתה האצילה של אמו, תעלוליו הראשונים והתמימים, חפצי ילדותו הקטנים, ההלם של הרצח הראשון, הפוגרום הראשון, מגיפת חולירע, מראות טבע בתוליים שנטבעו בו, שחיטת יונת-שעשועיו, ארחות מלמדיו ומוריו, מנהגו עם חבריו, נסיונו לחבר שיר ולהמציא "נוטין" (תווי נגינה), עזיבת הבית, סדרי הישיבה וחבלי התפקרותו.  אין אלה רק מאורעות חיצוניים, אלא חוויות מכריעות, שהשפיעו על עיצוב אופיו או הניחו צלקות בנפשו לכל ימי חייו.  ואמנם מדי פעם בפעם הוא משלב רמז על השפעה מופלגת כזאת.  בסַפרו, למשל, על עזרתו לאמו בלישת הבצק, הוא מוסיף: "בלילות ההם, דומני, נילוש דבר-מה גם בפנימיותי".  בתקופה מאוחרת יותר, בימי שלטון הצבא הלבן – כך סיפר – הביאו אותו המאורעות לידי מחשבת התאבדות. 

וארן יודע לספר.  הסיפור על נס ההצלה בליל-שבת בבית הכנסת, בילדותו, כשמנורת-נחושת כבדה ניתקה פתאום מן התקרה ונפלה על ידו, והוא הלך למחרת לברך ברכת הגומל – היה בעיניו ראשון לכמה נסים של הצלה שאירעו אחר כך, אם בימי התהפוכות בשלטון "הלבנים", או שנים רבות לאחר מכן בחזרו משליחות מדינית מפאריס לארץ-ישראל במטוס שנפל ונתרסק במדבר האפריקני.  המקרה ההוא עורר בו בפעם הראשונה מחשבה על המוות. 

והוא יודע גם לעצב טיפוסי בני אדם שונים.  בשניים שלושה קווים הוא בורא נפשות, מעלתן וחסרונן, והן קמות לעינינו בקומתן ובצביונן.  בישרות-לב הוא מתאר גם את אביו השוחט, המלמדו תורה, שהיה בעל זקן צהוב ומתוך חיבה אליו האכיל אותו מן הביצה שלו, אך ארן מעיר: "לא אהבתי צהוב אלא זה שבביצה"...  אף אינו מחסר מאחיו בנימין את תכונותיו השליליות כמתקוטט וכמתחבר עם בחורים מפוקפקים, וכן מתאר הוא בסממנים יפים את חבריו לטיפוסיהם, את הנאמנים ומרשיעי הברית, את הנוהים אחרי המהפכה ואת פשוטי העם בעיירה, בחורות יהודיות מסורות לציונות ושוחרות מהפכה.  הדיאלוגים בינו לביניהם הם מלאים בינת-חיים, חריפות, ומבטאים את האמת הציונית השותתת דם.  ארן, איש המימרה הממצה, כבר מציץ אלינו בכל צביונו מבעד לערפל-הבוקר של ימי הניצוח האידיאולוגי.  בספרו, שהחליט להצטרף לפראקציה של "צעירי ציון" הוא מוסיף טעם לדבר: "מפני שברור היה להם, כי לא הכל ברור".  הוא נרתע תמיד מפני בעלי הוודאות המוחלטת, היודעים את כל האמת על בוריה.  ומה נאה גילף את דמותם של ראשי הישיבה!  ביחוד השכיל לצייר את "הגדול" מקרמנצ'וק, זה ראש הישיבה, שהיה "אדם יפה מלבר ומלגו.  הבעת עיניו – מיזוג של תום ותבונה, ציווייו הדתיים – מסגרת לטוהר לבו הטבעי".  אם תחליף את התיבה "דתיים" ב"אנושיים" – יהא התיאור הולם את ארן עצמו.  בפגישתו עמו בירושלים, לפני מותו של הישיש, אמר לו הלה: "כל ימי חלמתי לגדל ולחנך לפחות תלמיד אחד שאין בו רבב".  וארן מוסיף: "הבינותי יותר משאמר".  נראה, שמפיו למד יהדות והושפע ממנו מבחינה מוסרית, בהדגישו: "הוא נתן לי הרבה", ואף בעל-פה היה מספר על אישיותו היפה והמחנכת. 

והנה באו ימים של חשבון נפש עם הדת ועם הסביבה ועם המהפכה.  ארן העביר תחת שבט בקורתו את כל הרעיונות והערכים בלא משוא פנים, יצק רעננות לתוך האני-מאמין שלו והגיע אל האמת הציונית מתוך יאוש מוחלט בכל שאר הדרכים, שהיו פתוחות אז לפני הנוער היהודי. 

הבלבול האידיאולוגי הגדול, שירד לעולמו של הנוער היהודי בימים ההם, לא פגע בשיקול-דעתו, ובלשון אפוריסטית קצובה יתאר את ההכרעה: "לציונות הגענו מתוך יהדות; לסוציאליזם – מתוך הגינות.  לציונות סוציאליסטית – מתוך פשטות".  גם שלילה זו של הדימוקראטיה הבולשביסטית מוצאת את ביטויה באימרה אופיינית לו: "כל הקשר במשטר הדימוקראטיה נסתמל אצלי בשאלת פנקס-הכיס, שלא יכולתי להשתמש בו ולרשום את אשר עולה על דעתי, מחשש בילוש ותפיסה.  אל הפעילות הציונית במחתרת שהיתה כרוכה בסכנת נפשות, נצטרפה הפגישה עם שליחי הארץ לתערוכה החקלאית במוסקבה (בן-גוריון, רמז, י.  קופלביץ), וזמן העליה נתקרב ובא.

ואף על פי שכבר קראנו ושמענו עד בלי די על הרפתקאות שבהברחת גבולות רוסיה, מרתקים סיפורי ארן על נתיב היסורים ביערות ובלילות שלג וכפור כשהוא וחבריו עטופים בסדינים לבנים ורצים ונופלים על פני הקרח החלקלק בסכנת נפשות – עד שזכה להגיע לתל-אביב בראשית 1926, כששמש אביבית זורחת על ראשו. 

 

מבין דפי האוטוביוגראפיה זו מציצה, בכל שלבי ההתפתחות, דמותו של זלמן ארן, היהודי העמוק והאדם הרגיש, בעל הנפש הפיוטית, שחושים ציבוריים ערים ניעורו בו מנעוריו, המחונן בכוח-הכרעה נחרץ, בכשרון-הנהגה ובמידת-אחריות סגולית.  והן שעשאוהו אחר כך למה שהיה, לאישיות מנהיגה ומחנכת, שהגדיל לעשות בכל מסכת משימותיו, במפלגה, בהסתדרות וכשר-החינוך והתרבות בממשלת ישראל. 

אולם לא הוא בלבד מתואר באוטוביוגראפיה שלו, משתקפת בה דמות-דיוקנו של דור יהודי שלם ברוסיה, שלידתו בסוף המאה הקודמת וגידולו בין מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמהפכה הבולשביסטית.  הרוחות העזות, שהסתערו עליו, לא יכלו לעקרו ממחצבתו והוא עמד במבחני-אש ויצא צרוף ומזוקק ונאמן במתן כל-עצמו לבנין עמו וארצו. 

 

תשל"א

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מבוא לספר אוטוביוגראפיה של ז.  ארן, הוצאת עם עובד, 1971.