_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יצחק בן-צבי

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

כדי להעריך אותו כראוי וכנכון מן המידה להפריד בין בן-צבי העסקן והמנהיג ובין בן-צבי נשיא מדינת ישראל.  ערבובן של שתי תקופות חייו, האחת ארוכה, המקיפה רוב ימיו, והאחרת קצרה, המקיפה אחת עשרה שנותיו האחרונות, עלול לשבש את ההערכה לצד הצמצום או ההפרזה.  שכן תקופת נשיאותו איכותה סגולית, ואין למצות את פעילותו בשיעורי מנין ומשקל.  מידת חסד היא שהעניק הגורל לאיש אחד או לשני אנשים בדור, וקנה-הערכה הגיוני בלבד לא יצלח לה.  הרוצה לחוות דעתו על כהונה גדולה זו צריך לפשוט מעל עצמו הרגלי הדיוט מקובלים וללבוש רוח חג ומלכות.  מה שאין כן הערכת דרכו של בן-צבי ומפעלותיו עד עלותו לכס הנשיאות, שאפילו היו פרוזדור לפיסגתו, הריהם חטיבה בפני עצמה, שיש לדון בהם לגופם, תוך ראיית יתרונותיהם ושיבושיהם. 

 

א

יצחק בן-צבי נולד לתוך הציונות.  גידולו בבית אביו, צבי שמשי, היה ברוח הציונות.  גם סבו, שהיה שומר מצוות, והיה מרבה לעיין לא רק בספרי הרמב"ם, אלא גם באפלטון, הנחיל לו את תשוקת הדעת וחירות המחשבה.  גם השכלתו היסודית והתיכונית נקנתה לו בתנאים נוחים, שלא היו נחלת כל בני דורו ובני חבורתו.  החלטתו, שמקום חיותו בארץ-ישראל, היתה איפוא פרי חינוכו הטבעי, וכך יספר:

 

"מימי ילדותי שמעתי רבות על ארץ-ישראל.  קלטתי סיפורים מפי אמי עטרה (קריינה) על נושאים עממיים ואגדות מן התורה, אך בייחוד שמעתי הרבה מפי אבי צבי שמשי.  אבי לא היה מורה לפי מקצועו, אבל חינך והדריך בני נוער בעירנו.  אבי שייך לדור האבות של התנועה.  מאַלפים היו דבריו על קורות עמנו, על תחיית האומה.  הסיפורים האלה השלימו את סיפורי כתבי-הקודש ואגדות התלמוד שלמדתי ב"חדר" אגב שיעורי התנ"ך והאגדה, יוסיפון וחוברותיו של יעבץ וכו' וכו'.  הסיפורים נחרתו עמק בזכרוני לכל ימי חיי" (זכרונות ורשומות, עמ' 30). 

ואף על פי כן, היתה דרכו מיוחדת והוא חצב אותה במו ידיו.  צעיר מאד היה כשנכנס לתוך החיים הציבוריים ההומים בעירו, אך מצפונו היה מוליכו בנתיב-מישרים ומצילו מן הפחתים ומן הסכנות, שרבים מבני דורו נפלו לתוכם.  שכן הימים היו ימי געש ומחתרות.  ההתעוררות המהפכנית הקיפה חלקים גדולים גם מן הנוער היהודי הער, שייחל אף הוא למהפכה הסוציאלית.  חלק אחד בטח בה, שהיא תגאל גם את העם היהודי ואילו החלק הקוסמופוליטי חתר לטמיעה גמורה.  לעומתה נראתה השאיפה הציונית כננס בפני ענק והנוער הנאמן היה נאלץ להאבק מר עם הענק הזה.  בן-צבי, שטעם גם טעם מאסר, היה אחד הלוחמים הנועזים והמצליחים נגד הכיתות האנטי ציוניות שברחוב היהודי, שבו התרוצצו מפלגות סוציאליסטיות מהפכניות, ה"בונד", הסיימיסטים, הטריטוריאליסטים, הסוציאליסטים וההתבוללות.  והוא היה יוצא חוצץ כנגדם כל שעה שנזדמנה לו, בלי להתחשב באופנה האידיאולוגית המהלכת.  בתנאים אלה יצר יחד עם ברוכוב את ההתאחדות העולמית של "פועלי-ציון" על יסוד ה"פלטפורמה" הנודעת. 

באסיפה גדולה של כל המחתרות, שנתקיימה בפולטבה בעיצומה של מהפכת 1905, שבה נאמו באי-כוח כל המפלגות, דרשו גם "פועלי ציון" מתן רשות לנואם, שידבר בשם היהודים.  בגורלו של בן-צבי עלה להיות הנואם ברוסית לפני קהל של עשרת אלפים איש.  וכך הוא מתאר מה שהתרחש בנפשו בשעת נאומו:

"נאמתי כיהודי על המהפכה הרוסית, על השתתפות היהודים ועל שאיפתנו גם אנו לחיי עם חופשי בציון.  והנה בשעה שנשאתי את דברי מעל הגזוזטרה של התיאטרון ניצבה לנגד עיני רוחי דמותה החיה של ירושלים עיר-הקודש על חורבותיה, שוממה מבניה, כפי שראיתיה בעיני לפני כשנה, בביקורי הראשון בארץ בקיץ תרס"ד.  באותה שעה שאלתי את עצמי: אל מי אני נושא את דברי?  האם יבינוני שומעי אלה בפולטבה, האם יאמינו?  האם אנו, היהודים, הננו שותפים אמיתיים למהפכה זו ולנצחון זה?  האם מהפכה זו, המבשרת גאולה לרוסים, תביא את הגאולה המקווה גם לנו, היהודים?  למה אני כאן, ולא שם?  ומה אנו כולנו, כאן, ולא שם?  ומשעלו השאלות לפני, שוב לא יכולתי להשתחרר מהן, ובסיימי את דברי חשבתי לא על הפגנה זו ועל נצחון המהפכה הרוסית, אלא על ירושלים שלנו.  אותה שעה החלטתי החלטה גמורה, שמקומי בארץ-ישראל ושעלי לעלות לשם ולהקדיש את חיי לבנינה – ובהקדם האפשרי" (עמ' 62). 

ולא עברו ימים מרובים ובן-צבי קיים את חזונו ובא לארץ-ישראל שנית, והפעם כדי להשתקע בה. 

 

ב

יצחק בן-צבי היה איפוא עסקן-פועלים מימי שחרותו, בטרם נעשה פועל בארץ-ישראל.  בימי הפרעות ייסד "הגנה" בעירו, שניצלה מפוגרום בזכות התערבותו של הסופר קורולנקו, אשר ישב בה.  הוא היה עסקן במובן המשובח ביותר של המושג הזה, שנתעמעם בימינו ואף דבק בו מן הצביון השלילי.  בו נתגלם תואר-השם הזה בטהרתו: אדם העוסק בצרכי ציבור באמונה.  הוא העמיד לרשות הכלל את כל עצמו, את חלומותיו והגיגיו, השכלתו, ההווה שלו ועתידו.  ולא את עצמו כמות שהוא הקדיש, אלא גם השתדל לפתח את עצמותו, להרחיב את אופקיו, ללמוד למען דעת ולמען השכיל את הרבים.  לימודיו בגימנסיה ובאוניברסיטה בקיוב היו התחלה רצופת-המשכים.  כל ימיו לא פסק פומיה מגירסא.  תמיד ראה את עצמו כממשיך, כיודע שאינו יודע, כתלמיד נצחי.  הוא הרגיש אחריות גדולה כלפי הציבור, שבדעתו לכוונו ולהדריכו, שכן כל הרוצה לעשות כן, חייב להצטייד צידה אינטלקטואלית ומוסרית רבה.  ואמנם לא סמך מעולם על המקרה ולא על החיים שילמדוהו מאליהם, אלא ניסה, העז, ראה במו עיניו ולמד תורה לשמה ולשם יעוּדוֹ בחיים. 

בהיותו בן י"ט נסע לארץ ישראל "מתוך התעוררות עצמית".  מכל החבורה שבפולטבה היה היחיד שעשה כך.  וכל חייו היו שרויים אחר כך בסימן הביקור הזה. כדבריו: "ביקורי בארץ היה צעד מכריע בחיי.  אם מקודם היתה לי, כמו לרוב חברי, השאלה: "ארץ ישראל או טריטוריה" סעיף בתכנית העיונית, אם כי סעיף עיקרי, אך רק אחד הסעיפים בתוך השאר (כגון: שאלת "הגלות", "הלשון" עברית או אידית – המלחמה הפוליטית, המאטריאליזם ההיסטורי וכו'), הרי עתה נעשה לי סעיף זה למושכל ראשון, ליסוד היסודות, שעליו ורק עליו יקום כל הבנין הציוני-הסוציאליסטי (או פועל-ציוני, כמו שאמרנו אז) ובלעדיו אין בתכניתנו כל ערך לשום סעיף אחר, קטן וגדול, חשוב או טפל, ציוני או סוציאליסטי" (שם, עמ' 53).  הוא שאב איפוא את ידיעת הארץ ממראה-עיניו וממחקריו והשעין את האידיאולוגיה שלו על הנסיון העצמי, בעוד שחבריו ניזונו מעדותו וראו הכל בעיני דמיונם בלבד.  וכשעלה ארצה ויעודו כעסקן התחיל להתגבש ולהתעמק, בא לידי מסקנה, שעדיין אינו מוכן לכך כראוי וכנכון.  הרכוש הלשוני שהביא עמו אינו מספיק ויש צורך לקנות לו את השפה הערבית וכך יספר:

"בחורף הראשון שלאחר הועידה שמתי את לבי לכך, כי אם לא נמצא דרך אל תושבי הארץ, לא נכיר את תנאי חייהם התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים, ואת היחסים החברתיים, אין לנו לקוות לשום השפעה ממשית עליהם ועל חייה הכלכליים של הארץ.  החלטתי לגשת באופן רציני ללימוד השפה הערבית, אשר תאפשר לי מגע עם היהודים בני עדות המזרח.  אך בעת ההיא לא היו קיימים שום שיעורי-ערב לערבית, ולשלם למורה פרטי – קצרה ידי.  חיפשתי איפוא הזדמנות לשכור לי דירה במשפחה אשר שפת דיבורה היא ערבית".  (זכרונות ורשומות, עמ' 118). 

ובביתו של זקן שומרוני נכבד השיג את מבוקשו.  הוא למד ערבית וגם נכנס "אל תוך חדרי הכת הקטנה, האומללה בכיתות ישראל, אשר נפרדה מאתנו לפני אלפי שנה וכבשה לה מסלול לעצמה".  בעזרת הלשון הערבית פתח לו שערים לעדות המזרח, לעולם הערבי, לרחשי חייו ולמסתרי מדיניותו, שקודם לכן היה יודעם מהשערה או מתרגום בלבד.  ולפי שכל אלה נתרחשו בקיסרות העותומנית, נסע לקושטא להשתלם באוניברסיטה בלימוד חוק ומשפט ובלשון התורכית, כדי להכשיר את עצמו לישא וליתן עם השלטונות המרכזיים והמקומיים, שבידם ההכרעה בעניני ארץ-ישראל לשבט או לחסד. 

דוגמאות אלו יש בהן משום עדות למאמציו התמידיים לרכישת השכלה במדעי המדינה והחברה ובחקירת ארץ-ישראל והארצות השכנות. 

ודאי, כשאנו נזכרים כיום יחסו של בן-צבי ללשון העברית כלשון הדיבור והעתונות בא"י ונטייתו לצד יידיש, וכן עמדתו השלילית כלפי הכרוז, של ויתקין ו"הפועל הצעיר", הקורא לנוער בגולה לעלות לא"י, הרינו מתמלאים תימה; אף על פי שבמידת-מה נעוץ שורש הדבר בנאמנותו של בן-צבי לתורת-הנעורים שלו ושל ברוכוב בחוץ-לארץ.  היה בכך תשלום מס זמני, מעין חיסה על אידיאולוגיה משותפת, שדיברה על שפת-המונים ועל עליה סטיכית לא"י.  אותה שעה עדיין נתעלמה ממנו העובדה, שדווקא הלשון העברית יש בכוחה לגבש את קיבוץ הגלויות, בהיותה שפת האומה כולה.  ובאמת לא עברו ימים מרובים ובן-צבי עמד על טעויותיו.  ראשית תיקון באה בועידה השלישית (1907) של פועלי-ציון, שבה נעשה נסיון אחרון להגן על יידיש, והוא קיבל על עצמו את החלטת הרוב של המפלגה, שכלי המיבטא שלה יהיה בעברית, וכך נתבערו והלכו השרידים הפאראדוכסליים מתורת הגלות שלו, והתחיל לראות את כל בעיות הציונות והישוב באספקלריה המאירה.  לימים, כתב בעצמו על ערך הועידה הזאת בזו הלשון:

"בתוך בליל הלשונות הזה קשה היה למצוא משען ומעוז לתנועה העברית.  יחידי-סגולה, כמו אליעזר בן-יהודה, חבורת מורים ובילויים, לחמו לעברית.  אולם מי יודע מה היה גורלה של התנועה הזאת, שבראשה עמדו חלוצים בודדים, אלמלא קם לה גואל בקרב המעמד הבונה והיוצר, בקרב הפועלים.  כמה חשוב היה, שדווקא אותם הפועלים, המחזיקים בדגל המהפכה הסוציאלית וחידוש פני תבל במלכות הצדק והשוויון, קיבלו עליהם להיחלץ למלחמה בעד לשונם הלאומית – בעד העברית – כשם שנחלצו למלחמה בעד עמם ומולדתם" ׁ(עמ' 8 – 107).

 

לא מן המיותר להעיר, שמפלגת "הפועל הצעיר", שנוצרה באותה תקופה, נלחמה בקנאות להשלטת השפה העברית בכל תחומי החיים, ובן-צבי מספר, כי באותו חדר, שהוכן לדפוס "דער אנפאנג" ביידיש, היה דר הח' טורקניץ, שהציע לו להדפיס במכשיריו גם את "הפועל הצעיר" בעברית, והוא השיב תשובת-סירוב. 

בן-צבי הודה אחר כך בפה מלא, כי "הסינתיזה הנעלה, שבנה ברוכוב בכוח הגיונו בין הציונות ובין הסוציאליזם המארכסיסטי, סינתיזה, ששרשיה היו נעוצים בקרקע המציאות של תחום-המושב היהודי ברוסיה – כאן, בתנאים החדשים, כשל כוחה.  היא לא הלמה את המציאות הארצישראלית, מאֵין בידה תשובה לשאלתו החיונית של הפועל היהודי החקלאי, ששאף לכבוש לעצמו מקום-עבודה ודריסת-רגל בארץ המולדת.  קודם לכל תיאוריה היינו חייבים להכיר ללמוד ולהכיר את תנאי הארץ ויושביה" (זכרונות ורשומות, עמ' 155). 

 

ג

בן-צבי הטביע חותמו על מהלך החיים המדיניים והחברתיים של הארץ מראשית עלייתו.  הוא נבחר בועידה ציר ראשון לקונגרס הציוני השמיני (תרס"ז) מטעם פועלי-ציון, והביא לפניו את תוכן ההחלטות של הועידה.  ערך את העתון "דער אנפאנג", נמנה עם עורכי "האחדות", וכתב מאמרים (בחתימת "אבנר"); היה הרוח החיה באופני הפעולה המפלגתית בארץ ובחו"ל; עסק בארגון פועלי ירושלים, והיה בין חברי "בר-גיורא" שייסדו את "השומר".  בן-צבי עצמו הירבה לתאר ייסודו של ארגון זה וראה בו את גולת-הכותרת של מעשיו בימים ההם.  בלשון פאתטית הוא מתאר בספר "השומר" את אסיפת הייסוד:

"כולנו היינו חדורים ברעיון העבודה ומהפכת השחרור הרוסית, וכולנו האמנו בשחרור העם בכוחות עצמו, בכוח עבודה עצמית והגנה עצמית" (עמ' 40).  "רגש אחד תקף את הנאספים.  הם היו בעיניהם כמו "במעמד הר סיני", והכשירו  את  לבם  לקרבנות  כבדים.  כי לא בדבר שפתיים יוושע עם ולא בוויכוחים תיבנה ארץ.  בדם ואש יהודה נפלה – ובדם ואש יהודה תקום.  בשעה זו נולד "השומר", כאן נקבעה תכניתו, הותקנו תקנותיו, הוכרזו סיסמאותיו ונחלקו התפקידים" (עמ' 41). 

פעילותו נמשכה בשקדנות גדולה, תוך מאבקים עם מוסדות השלטון התורכי, בתחום המדיני והתרבותי (ייסוד הגימנסיה העברית בירושלים, גיבוש חבר מורים), עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שבה הואשם על ידי שליחו של ג'מאל פחה בשייכות לאגודה המהפכנית הבלתי חוקית "השומר".  בן-צבי ובן-גוריון נאסרו ובשנת תרע"ה גורשו למצרים וממצרים נסעו אחרי תלאות מרובות לאמריקה.  מכל המסוּפר על ידי בן-צבי ואחרים ניתן לומר בוודאות, כי לא זו בלבד שבאמריקה לא נפסקה פעולתו הציבורית, אלא שתקופה זו היתה בשבילו כעין הכשרה אינטנסיבית לתפקידיו העתידים בארץ.  הוא הכיר מקרוב את יהדות ארצות הברית ואת סדרי החיים באמריקה בכלל.  המחשבה על גורל הישוב, שדמו הוּקז בימי המלחמה ונתרוקן ממיטב אנשיו, טיפוח החזון הלאומי והמדיני של ארץ-ישראל לאחר המלחמה וההכנות לאפשרויות השונות, ולאפקים הרחבים, העשויים להתגלות כתוצאה מן המלחמה – העסיקו אותו ואת בן-גוריון כל הימים.  הם ייסדו שם את "החלוץ" וגיבשו רעיונותיו הלאומיים והחברתיים, שכבר היו קנין הפועלים בארץ-ישראל, אך היו עדיין בחינת חידוש בגולה.  עקרון העליה וההגשמה העצמית היה יסוד מחייב כלפי כל מי שהצטרף ל"החלוץ".  הם שיקעו עצמם בחיבור הספר "ארץ ישראל" ביידיש, שהיה – לפי דברי בן-צבי – "הספר הכולל הראשון על הגיאוגרפיה ההיסטורית של המולדת מבחינה יהודית".  הם הוציאו ביידיש ספר "יזכור" לזכר השומרים שנפלו על משמרתם בארץ.  וכן יצאה חוברת על ההתישבות בא"י.  לספרים אלה היה ערך חינוכי רב.  ספר הגיאוגראפיה של א"י זכה לתפוצה רבה ואזל תוך זמן קצר מן השוק. 

ברם, תמצית מפעלו של בן-צבי באמריקה (ושל בן-גוריון) היתה בגיוס נוער יהודי לגדוד העברי.  עם הצהרת בלפור ולאחר שאמריקה נכנסה למלחמה, הוכשרה הקרקע מבחינה לאומית ומבחינה מדינית ליזמה גדולה זו.  גם בארץ-ישראל, עם כיבוש ירושלים בידי האנגלים, הוקם גדוד עברי, וכן עסק ז'בוטינסקי בהקמת גדוד עברי באנגליה.  כל הגדודים נפגשו אחר כך וחתרו למטרה אחת: "כיבוש הזכות על א"י לשם גאולתה בעבודה ולבנין מחודש של המולדת ההיסטורית של עם ישראל" (שם, עמ' 242). 

התקוות הגדולות שנתעוררו בקרב הישוב וביחוד בקרב הגדודים, הולידו גם תסיסה עמוקה לאיחוד המפלגות בארץ ולארגון הישוב העברי כולו.  חזונות ורעיונות שונים ניסרו בחלל האויר.  חיילי הגדודים נפגשו לבירור התכניות הללו ולהגשמתן.  בן-צבי ובן-גוריון היו נציגי הגדודים העברים באסיפה המכוננת, שבה השתתפו נבחרי הישוב ושעליה הוטל להכין בארץ את הקמת המסגרת הכוללת לתאי השלטון העצמי הפנימי בחיים האזרחיים.  בשלוש האסיפות המכוננות הונח היסוד הארגוני של אומה בארצה השואפת להגדרה עצמית ולהנהלה עצמית.  בן-צבי נתן את חלקו להקמת "אחדות העבודה" ואחר כך ליצירת הסתדרות העובדים הכללית, והיה חבר בועד הפועל שלה.  ולא מקרה הוא, שפעילותו נתבלטה במיוחד בקרב עובדי הרכבת ועובדי הממשלה והסקטור הערבי.  הן בתחומים אלה הכשיר את עצמו מבחינת ידיעת הלשון הערבית והאנגלית ומבחינת הכרת ההווי המזרחי.  ידיעות אלו סייעו בידו למלא את התפקיד הסגולי החדש הזה, כשם שסייעו בידו בתקופה מאוחרת יותר (1927, 1934) להיבחר פעמיים לעיריית ירושלים, שהיתה עירייה מעורבת יהודים וערבים ונוצרים, ועניניה בכלל ועניני היהודים בפרט היו סבוכים ומסובכים.  ולימים, כשאושרו תקנות של "כנסת-ישראל", שאסיפת-הנבחרים שימשה באת כוחה היחידה והיא שבחרה בועד הלאומי, היה בן-צבי יושב-ראש בו.  הוא ראה בגוף ארגוני רשמי זה התגשמות חלום גדול, וכך כתב: "שנת 1928 נפתחה במאורע היסטורי בחיינו, מאורע, שהוא אולי החשוב ביותר למיום הכרזת בלפור.  הנני מתכוון בזה לאישור חוקת האוטונומיה היהודית בארץ-ישראל, שהתבטאה בצורת תקנות כנסת ישראל בארץ, באישור התקנות יש משום אישור ממשי של עצם האוטונומיה הישובית בארץ, שנתייסדה בה זמן רב לפני שהתחיל לתבוע את אישורה הרשמי" (כתבי יצחק בן-צבי, כרך ד' עמ' 9).  בן-צבי היה יושב-ראש הועד הלאומי עד קום המדינה.  בזכות תכונותיו המיוחדות הושמה עליו המשרה הזאת, שתפקידיה היו קשים כלפי חוץ ובלתי נוחים כלפי פנים, מחמת המפלגות וחילוקי הדעות ומחמת האפשרות להתחמק ממילוי החלטות הועד הלאומי והוראותיו, שחלק מהן היה וולונטארי ולא היה מעוגן בסמכות החוקית.  בן-צבי בעל המזג הרך, המתון והסבלן ידע להפיג מתיחויות, לגשר על פני חילוקים ולמצות את המשותף ואת המאחד.  כל חלקי הישוב רחשו אליו אמון, ואפילו אלה שלא הסכימו עם דעתו ודרכו, כיבדוהו ונענו לא פעם לקריאותיו, ביחוד בשעת-חירום. 

הועד הלאומי היה מוגבל בסמכות החוקית ובאפשרות פעולתו, לא הכל סרו למשמעתו והיו גם גילויי התפרקות והתנקשות בקיומו, על כן לא כל מה שהוסמך לעשות, עשה.  ברם, מה שנעשה בתנאים המדיניים והישוביים הקשים נעשה לא רק ביזמתו ובחסותו, אלא במידת-מה גם בזכות מעמדו הייחודי.  היתה תמיד הרגשה, שהגורל זימן לישוב מנהיג מתוך העם ועם זה מוּרם-מעם, שסגולות לו לרכך את הניגודים ולנווט את ספינת הישוב בין סלעי המציאות בתבונה ובהצלחה. 

 

ד

עבודתו המדעית של בן-צבי צמחה מתוך הצורך להעמיק את הסברת עניני הציבור ולעמוד על שרשיו ההיסטוריים של המתרחש.  בגולה היתה זו לו אחד מכלי-תשמישיה של האידיאולוגיה, המשועבדת לשירותים שונים, ובארץ-ישראל נעשתה בת-לוויה נאמנה לחזון הלאומי, המדיני והחברתי ולדרכי הגשמתו. 

ראשיתו כחוקר נעוצה בתקופת-עלומיו.  בהיותו עסוק בהפצת רעיונות "פועלי-ציון" ברחבי המדינה, היה חוזר על הסניפים ומרצה על תולדות עמנו, ומחקרו המדעי הראשון ביידיש, שתחילה השמיעוֹ בעל-פה ואחר כך פירסם אותו בהמשכים בשלושה עתונים, היה על נדידת היהודים (1904).  "זה היה נסיון להסביר על פי השיטה ההיסטורית-המאטריאליסטית את דברי ימי עמנו בגולה כשלשלת של נדידוֹת מגוי אל גוי ומארץ לארץ, נדידות של אומה מחוסת מולדת.  "המאמר הזה נכתב על ידי ברוסית, ומתוך המקור ניתרגם על ידי זלמן רובשוב (שזר) ליידיש" (שם, עמ' 73).  ועבודת החקר שלו בעברית, הראויה לשמה, היתה "הגורמים הכלכליים-החברותיים של מרידת החשמונאים" ("השילוח" תרע"א).  תחילת עבודתו היתה איפוא שלא לשם המדע, אלא לצורך השעה והמקום אבל מעט מעט נעשה לו המחקר המדעי תכלית לעצמה, בת-חורין, עם שעשאוֹ גם שימוש לענין הלאומי והמדיני.  הוא התמיד בחקירת ההיסטוריה היהודית, העלה פרשיות גדולות בתוכה, חקר כיתות ועדות בישראל (השומרונים והקראים), למד את ארץ-ישראל ושכנותיה, ובתוך הארץ עמד על טיבם של שבטי היהודים, טיפוסיהם, לשונותיהם, מינהגיהם, מלבושיהם ואורח חייהם.  חקר קהילות נידחות בפרס ובכוֹרדיסטאן, בהודו, בתימן ובמצרים.  בדק כתבי-יד עתיקים של המקרא, וזכה לגאול מן הגלות שבסוריה את "כתה התורה", המיוחס לארן בן-אשר, שהרמב"ם אמר עליו: "ועליו סמכתי בספר-התורה שכתבתי כהלכתו".  וגדולה היתה שמחתו על זכייה זו.  הוא חיפש אחרי שׂפוּני העם בעבר: חקר שרידים ארכיאולוגיים, פענח כתובת, חקר כת השבתאים, ה"דונמה", הכוזרים, ארמנים ממוצא ישראל, בדק מסורות יהודיות בקרב שבטים מוסלמיים וכיוצא בזה.  באהבה רבה ובשקידה גדולה היה מקוֹשש תעודה אחרי תעודה, ראָיה אחרי ראָיה, עדוּת אחרי עדוּת ובסיוען הקים בנין שלם או מצייר תמונה היסטורית נרחבת, או מתאר דיוקן של אישיות נחשבת.  פירסומיו המדעים נרשמו ונמנו והועמדו על ארבע מאות ערכים, שרבים מהם נכללו בספריו.  זוהי כמות מכובדת, וכפי שמעידים עליה מומחים – גם איכות שראוי להתכבד בה. 

ויש לזכור, שבן-צבי היה מופל כל ימיו בעניני ציבור, הגוזלים את דעתו ושעתו של אדם, ולא היה סיפק בידו לעבוד עבודה מדעית רצופה.  נאלץ היה לפזר את מרצו ואת רוחו היוצרת בתחומים שונים, ולא פעם עבר זמן רב מפתיחתה של עבודת מחקר עד לסיומה, משום שהיתה נתונה להפסקות ממושכות.  על כן אנו עומדים ומשתוממים למראה נכסי המחקר המרובים, שהניח אחריו בן-צבי, המעידים על התמכרות לתפקידו זה ועל חייו שהיו מלאים עבודה ויצירה. 

בן-צבי הקים עוד בחייו מכון לחקר קהילות ישראל במזרח ליד האוניברסיטה העברית, והוא נקרא על שמו.  המכון נוסד בשעה שגלויות שלמות במזרח עלו לא"י ונתבטלו במקומותיהן, ובן-צבי ביקש, במאמרו, "להציל מכליון את נכסי הרוח של היהודים במזרח התיכון ולעודד ולעודד את חקר קורותיהם ותרבותם".  רצונו היה להנחיל את הקנינים של שבטי ישראל אלה לכל היהדות כולה.  ואמנם המכון הזה כבר עשה רבות בתחום זה, שכן כבר מצוי בה אוצר בלום של כתבי-יד נדירים, ספרים יקרי מציאות, תעודות ומיסמכים, אגרות וצילומים, עדויות שניגבו מפי עולים, ספרי מדע ומסע, שיש בהם כדי ליתן לנו תמונה של יהדות המזרח ולשמש יסוד לתלמוד ולמחקר. 

 

ה

זכורני כשנבחר יצחק בן-צבי בישיבת מרכז מפא"י להיות מועמד לנשיאה השני של מדינת ישראל.  הכל, לרבות אלה, שהציעו את מועמדותו של יוסף שפרינצק, הרגישו בחשיבותה הגדולה והמכרעת של אותה בחירה וקיבלו עליהם ברצון ובאהבה את החלטת הרוב.  ולאחר שהכנסת בחרה בו לנשיא, כתבתי ב"הפועל הצעיר": "בשמחה תקבל המדינה את הבשורה, שבראשה יעמוד איש-סגולה, המגלם את טוהר שאיפתה, ארחות יצירתה ומוסר חייה של האומה המתחדשת.  תכונות תרומיות וזכויות גדולות חָברו בו יחדיו והכשירוהו לגבוהה שבכהונות, שעם יכול להעניק לאחד מבחירי בניו.   חלוץ העליה השניה וממניחי יסודות הבנין המחודש, איש-העם ואיש-המחקר, בונה היכלי-רוח ויושב צריף, מעמיק בהוויות העולם וצנוע ופשוט בהליכותיו.  זכות גדולה היא לציבור, שנשיאה השני של מדינת ישראל גדל בתוכו והכל רוחשים לו כבוד ויקר" (כ"א כסלו, תשי"ג). 

בן-צבי הביא עמו לכהונתו עושר רוחני רב, עבר גדול ורב-פירות, אוצר של נסיון ציבורי ומדיני, והעיקר –  חיבת-עם, כבוד ויקר, ששפעו אליו מכל שכבות האומה. 

אכן, רחשי הכבוד אליו הלכו והעמיקו ו"בית הנשיא" היה לשם-דבר.  בן-צבי הוסיף להיות מה שהיה: האיש הצנוע והפשוט בבית-דירה רגיל.  ברם, הנשיאות חייבה טקסים וגינונים, סדר-הופעה סגנון-דיבור, ובן-צבי היה נאלץ להישמע ל"פרוטוקול", ולהטיל שינויים בארחות הנהגתו.  אולם אם כלפי שגרירי מדינות זרות ובטקסים רשמיים היה אנוּס לשונת את הליכותיו, הרי בבית פנימה, כלפי העם, עמד בן-צבי בצביונו ובאופיו.  יחד עם רעיתו, רחל בן-צבי, התחיל לרקום מסכת חדשה, שלא ידענו עד כה, מסכת בית-הנשיא.  בחושו החריף חש, שנשיא ישראל אינו צריך להסתפק בייצוג חיצוני, החשוב לעצמו, אלא עליו להשפיע על תושבי המדינה לשבטיהם ולחלקיהם.  לפיכך יש צורך לטבוע מטבעות הווי של בית-הנשיא וליצור מערכת של זיקות וקשרים עם העם.  והם ניגשו ליצירה חדשה ומקורית זו בהתלהבות, בלב פתוח ובתכנית מעשית נועזת, שהיתה בה מזיגה של קדמוניות וחידוש.  ולאט לאט נקבע סגנון של פגישות עם נציגי עדות שונות, עם נציגי המיעוטים בחגיהם, עם עולים, עם סופרים, עם אמנים, עם עסקנים ותיקים.  כמעט כל מאורע בעולם הספרות, התרבות והחברה היה מוצא את ביטויו בבית-הנשיא באווירה של השראה והדרת מלכות.  בבית הנשיא נערכו מסיבות לרגל יובלות, מתן פרסים, הצגות-בכורה והופעת כתבי סופרים.  לספריית הנשיא היו זורמים ספריהם של סופרים ומחברים עברים שונים והם הוצגו בארונות שבאולם בצד ספרי תנ"ך וש"ס ומדרשים.  גם יחידים עלומי-שם היו מוצאים דרך אל הנשיא בבקשם "טובה" או עצה מפיו.  בדיבור אחד: בית-הנשיא היה שם נרדף לבית-ועד לחכמים, לנבחר ולבוחר, למלומדים ולפשוט-אדם.  הוא נעשה לאחת משכיוֹת-החמדה של המדינה, ששמעה יצא בכל העולם.  והכל נעשה בו בטעם רב, בטאקט בהדרת כבוד.  אהבת-ישראל, שהיתה בלבו של הנשיא כל הימים, באה כאן לידי גילוי מוחשי, בהליכות, במגע יומיומי עם אנשים, בזיקה לגורל הכלל, בשיתוף עצמו בענינים קטנים וגדולים ובעירנותו לצרכי הפרט. 

מכאן, שמבחינת עיצוב צורתו של בית-הנשיא ויציקת דפוסי-פעילות בתוכו, היה בן-צבי ראשון ולא שני.  שכן דרכו של חיים וייצמן, קוֹדמוֹ בנשיאות, שונה היתה בתכלית, כשם שתכונותיהם ותפיסת חייהם היו שונות.  ואין זה המקום להאריך בכך.  הוא יצר את הנוסח, שנמסר גם לנשיא השלישי, לזלמן שזר.  ואף על פי שחלו שינויי נוסח חשובים בבית-הנשיא השלישי, שייחוד וסגנון לו משלו, הרי הם חלו על "יש" ראשוני, כלומר, גם היין החדש נמזג לתוך הקנקן ה"ישן".  כי גדול כוחה של צבת ראשונה. 

בן-צבי לא היה איש-מיסתורין.  מעולם לא דרש במופלא.  תחום עיסוקו היה העולם הגלוי, המוחשי.  אין הוא מבקש במחקריו רזין דרזין; הספירה המטאפיסית לא היתה בשדה-ראייתו.  אבל ידע, שגם העולם הגלוי רחב יותר ממה שאנו יודעים, ושההתרחשות ההיסטורית היתה מסועפת ומגוונת יותר מזו שרשומה בספרי הקורות.  יבשות הרבה סמויות עדיין וצריכות גילוי.  הוא דרש אל כבשונה של המציאות.  ישנן ארצות שכנות שלא נחקרו כהלכה; בהיסטוריה היהודית מצויות פרשיות סתומות, הטעונות הבהרה ופירוש; יש לחזור ולמצוא עובדות שנשתכחו או תעודות ואגרות שנשתקעו; מן הצורך לפענח כתובות, לשחזר מצבות ובתי עלמין ולחשוף שקיעין.  הוא ראה יעודו בהרחבת היש הגלוי, בהעשרת ידיעתנו על המציאות הקיימת ובהעמקת משמעותו של הממש.  הוא היה לפי טבע ברייתו איש האור, השונא את האָפל ואת הסתום.  לפיכך הקדיש את כל חייו והגיגיו להוציא לאור עולם את הטמון במחשכי ההריסות, ואת שנעלם בערפלי העבר. 

בתחום זה היה מתמיד.  כל ימיו חקר והגה וחידש.  על כל מכשול התגבר, כדי למלא תעודת חייו.  מעולם לא היו ניכרים בו יצרי גאווה והתנשאות או תאוות פרסום.   אופייני לכך הסיפור הבא: בן-צבי הזמין את עצמו לבוא לבית-ביאליק בתל-אביב ולשוחח עם משלחת של סופרים; בשעת נאומו הנלבב סיפר בבדיחות הדעת, בזו הלשון: לאחר שנבחרתי לנשיא הגיעה השמועה גם לנכדתי הקטנה בגן-הילדים, והיא באה אלי נרגשת כולה.  "שמעתי – אמרה – כי "עשו" אותך לנשיא.  האם נכון הדבר?  לא רוצה, לא צריך, תישאר סבא".  ובן-צבי הוסיף: אני מקווה שמלבד נשיא אהיה גם סבא"... 

אישיותו נחבאה תמיד בין כלי עבודתו ופירותיה.  לא ראינוהו בנפתולי קרב פנימיים, שבוודאי נתנסה בהם, ככל בעל נפש יוצרת.  הוא הצניע אותם והירבה לשתוק.  בשעת כאבו הגדול, כשנפל בנו עלי במלחמת השחרור, החריש; כדרך שכבש את עצמו גם בשעת עילויו לכהונת נשיא ישראל.  שתיקתו היתה רבת משמעות, כדיבורו המתון והשקול.  אבל גם על שתיקתו וגם על דיבורו היה טבוע חותם האצילות והישרות.    

הוא זכה לשלושה כתרים: לכתר תורה, כתר מלכות וכתר שם טוב. 

 

תשל"ב

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה