_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרץ נפתלי

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מרחוק בא.  מעולם זר.  לאט לאט התקרב אלינו, והתקרבותו היתה רצופת מכשולים והפסקות.  כפי שהעיד על עצמו: "נולדתי וחוּנכתי בסביבה מתבוללת קיצונית, שהיתה רחוקה מכל קשר עם התנועה הציונית.  לתנועה הסוציאליסטית הייתי קשור עוד מימי נעורי, אבל רק אחרי המלחמה העולמית הראשונה התקרבתי לציונות" ("הפועל הצעיר" ד' באב, תש"י).  דווקא אוטו באואר, האנטי-ציוני המובהק, הוא שהשפיע עליו להתקרב לציונות, הואיל וספרו "שאלת הלאומיות", הדן בפרק מיוחד גם בבעיה היהודית, שוֹלל את היהודים כאומה ומציע פתרון, כגון, התבוללות ונשואי תערובת עד לחיסולה הגמור של היהדות.  "פתרון" זה היה מפוקפק מאוד בעיני נפתלי מבחינה הגיונית ומעשית והביא אותו לפרוש מן ההתבוללות.  בין אלה שהשפיעו על המפנה בחייו היו שני סוציאליסטים, יוליוס קאליסקי ואלפרד ברגר, ואחד ציוני לא-סוציאליסט: קורט בלומנפלד.

הוא בא איפוא לתנועת התחיה הלאומית לאחר שכבש לו מעמד חשוב בקרב הסוציאל-דימוקראטיה הגרמנית.  קדמו לכך חיבוטים וחשבון נפש, כהודאתו: "ההכרעה הפנימית היתה בשבילי קשה יותר מאשר בשביל החברים המאושרים, שגדלו בסביבה יהודית ציונית מנעוריהם" (שם).  אולם את האוֹת הראשון להזדהותו עם הציונות הסוציאליסטית נתן נפתלי ב"קונגרס העולמי של ארץ-ישראל העובדת", שנתקיים בברלין ב-1930.  אז שימש כעין מתווך בין התנועה הציונית הסוציאליסטית בארץ ובמזרח-אירופה ובין התנועה הסוציאליסטית בגרמניה.  אחר כך היה גם יושב-ראש הליגה למען א"י העובדת וחבר ההנהלה של ההסתדרות הציונית בגרמניה.  הוא כבר היה אז בעל נסיון עשיר ומוכתר בשם-עולם כהוגה דעות, כפובליציסט וכאחד ממנהיגי הסוציאלדימוקראטיה והאגודות המקצועיות; כעורך המדור הכלכלי בעתון הליבראלי הגדול "פראנקפורטר צייטונג", כמנהל המכון לחקר מדיניות כלכלית של האגודות המקצועיות, זה המכון, שהיה מעביר תחת שבט בקרתו כל הצעת חוק כלכלי, שהובאה לפני הפארלמנט הגרמני.  ביחוד היה ידוע כמעצב הדימוקראטיה המשקית להלכה ולמעשה, שהגדיר יפה את שיטתה בספר מיוחד.  עניניה של זו, כידוע, בכך, שהוציאה את רעיון הדימוקראטיה מצמצומו בתחום המדיני והכשירה אותו להיות כוח פועל גם בתחום המשק והכלכלה.  שכן לא די לו למעמד  הפועלים  בשוויון-זכויות מדיני, בזכות הצבעה לפארלאמנט, אלא עליו גם להשפיע על חיי המשק.  משום שרק בכוח השפעתו על שתי הספירות כאחת יוכל להיות בין המכוונים את המדינה כולה.  לפיכך יש צורך בשיתוף הפועל בהנהלת המפעל התעשייתי, בהלאמת כמה מענפי המשק הקאפיטאליסטי והעברתם לידי המדינה או השלטון המקומי, השתתפות בתיכנון כולל של הכלכלה, כדי למנוע עיוותים, שיפור התחבורה והוזלתה, קיצור זמן העבודה, וכיוצא בזה.  כל אלה ביטויים הם לדימוקראטיה משקית.  נפתלי העמיק ביקוד נפש ובבקיאות מופלגת את הרעיון הזה, ולא חדל להאמין בו גם לאחר שגרמניה הדימוקראטית נתגלגלה בגרמניה הנאצית.  "בגרמניה – אמר – נכשל הנסיון של הגשמה סוציאליסטית מודרגת על קרקעה של דימוקראטיה בלתי מבוססת תחת עקת תבוסה לאומית והכנעה לאומית, שאיפשרו להם לחסידי המשטר הקאפיטאליסטי להשתמש ביצרים הלאומניים והגזעיים של ההמון, כדי למצוא בפאשיזם מקלט ומחסה מפני ההתקפה הסוציאליסטית" (תכנית בווריג', אחדות העבודה, מאסף ראשון, עמ' 243). 

כשעלה ארצה היה כבן 50 שנה.  זה הגיל, שרוב בני אדם כבר הולכים בדרך שסללו להם עד כה ואינם נוטים עוד לתמורות ניכרות בחייהם.  לא כן פרץ נפתלי; הוא נטה קו חדש לחייו, והיה צריך להתחיל ממש מבראשית, שכן עם שהיה מוכן הכנה נפשית עמוקה לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע בה, לא היה מוכן למעשה.  עברית לא ידע.  האקלים היה קשה לו.  חיי הישוב היו זרים לו ותחומי פעילותו העיוניים והארגוניים היו כל ימיו בחברה אחרת ובתנאי ארץ אחרת.  ואף על פי כן, לא נרתע והתקדם מיום ליום.  הסתגר בחדרו ושקד על לימוד הלשון העברית בהתמדה מפליאה ורכש לו בה ידיעה ניכרת בדיבור ובכתב.  הופיע לפני חלקי ציבור שונים, תחילה בגרמנית כשמתורגמן בצדו, ואחר-כך בעברית מגומגמת, שעוררה אהדה וסלחנות.  עד מהרה הכה שרשים חדשים ונקלט קליטה שלמה בתוך הווייתנו הציבורית ומילא תפקידים ראשונים במעלה כמרצה לכלכלה בטכניון בחיפה (הרצאותיו תורגמו לעברית וכונסו בספר כלכלה מדינית), כיועץ כלכלי, כמנהל-בנק הפועלים, כציר לקונגרסים ציוניים, כחבר המועצה של עירית תל-אביב, כחבר כנסת, כשר החקלאות, כשר-הסעד, כשר לתיאום כלכלי, ובכל המשימות הללו, שבהן ייצג את מפלגת פועלי א"י, השכיל לעשות ולהדריך לעשייה ונתייקר על חבריו ושותפיו-לעבודה. 

הוא היה בעל השכלה מקיפה ומגוּונת ובעל השקפה סוציאליסטית.  ואף על פי שנחל אכזבה מרה בגרמניה, שבה נולד ופעל וביקש ליצור בה חברה סוציאליסטית חדשה, ולבסוף היה נאלץ להימלט ממנה לאחר שנאסר על ידי הנאצים – לא נטש את אמונתו בסוציאליזם.  הוא בדק בדיקה חמורה את הסיבות לכשלונות בגרמניה, תהה על דרכי הגשמתו ועל טכסיסי המפלגות, וכן חקר את התמורות שחלו במשך הזמן, אבל האני-מאמין שלו לא נפגע.  "הסוציאליזם הדימוקראטי – כתב – לוחם להתחדשות החברה בחופש ובדרכי שלום.  אין סוציאליזם בלי חופש.  ההגשמה של הסוציאליזם אפשרית רק על ידי הדימוקראטיה, והשלמת הדימוקראטיה אפשרית רק על ידי הסוציאליזם.   הדימוקראטיה היא שלטון העם על ידי העם ולמען העם, והיא מבוססת לא רק על שוויון האזרחים כלפי החוק ובזכות הבחירה, אלא גם בהבטחת זכויות החופש האישי של כל בני האדם" ("הפועל הצעיר", כ"ח באדר א' תשי"א). 

בימים ההם היתה רווחת דעה, שתנועת העבודה בישראל אינה צריכה לקחת חלק בועידות סוציאליסטיות בינלאומיות.  נפתלי חש להזהיר מפני התבדלות כזאת: "בהיאבקות הרוחנית פעמים שהעצמאות וההתבדלות הן שכנוֹת לקרתנות.  התרומה המקורית של מחשבתנו בתורה הסוציאליסטית הדימוקראטית תהיה פוריה רק אם היא תבוא במגע עם המחשבה הסוציאליסטית הדימוקראטית בארצות אחרות.  כוחות רוחניים לחידוש רעיונות חברתיים ומדיניים הם נדירים מאוד בעולם, וכל צמצום בויכוח בגבולות ארציים עלול להוריד את הרמה" (שם). 

מומחה לכלכלה היה, שדעתו היתה מקובלת ואף מכרעת, אך היה רחוק מן הדוקטרינאריות.  לפיכך היתה גישתו לחיי הכלכלה שלנו רעננה ופתוחה לחידושים.  בעינו החדה תפס את ייחודה של מציאותנו הכלכלית המתהווה, המלאה סתירות והמחייבת סיגוּלן של תורות כלכליות מן החוץ ואף שינויין.  הוא השיג את סוד חיינו המתייצרים, המחוברים חיבור אורגאני לאידיאלים החברתיים, שעל פיהם אנו אומרים לעצב את דמות המולדת.  כי השקפת עולם ציונית-סוציאליסטית היתה מונחת ביסוד שיקוליו.  נפתלי היה רחוק מן היבושת של מקצוענים, שכל עולמם מיספרים ודיאגראמות, ניתוחים וסטאטיסטיקה.  וכשם שהחשיב את התיאוריה כמורה-דרך, כך ידע להקשיב למציאות החיה, שהיא יסוד התיאוריה.  הוא היה בעל נפש פיוטית ובעל טעם ספרותי.  הומור דק היה לו, שהיה מבצבץ ויוצא גם מבעד לשפתו העברית הבלתי שלמה ומבדח את דעת השומעים.  התחבטותו בביטויו העברי היתה מוסיפה לו כבוד וחן.

הוא היה מתרחק מן הזרקורים.  הפומביות היתרה היתה למורת רוחו וידע כמה היא משפיעה לרעה.  עיתונאים לא רדפו אחריו, ואם רדפו – לא השיגוהו.  מלאכתו הנאמנה נעשתה מאחורי הפרגוד.  בהיותו חבר הכנסת היה נואם לפני המליאה לעתים רחוקות, אבל בוועדות, ביחוד בוועדת הכספים, היה פעיל מאוד ומעולם לא החסיר ישיבה אחת, לא בכנסת ולא בוועדות שהיה חבר בהן. 

מידותיו אלו הכשירוהו להיות מעין לשכת-העצה לממשלה ולהנהגתה המשקית.  דעתו ובקרתו היו נשמעות ביראת-כבוד גם על ידי מתנגדיו, משום שידעו, כי נאמרו על ידי אדם עשיר ידיעה, רב-נסיון וגדל-אחריות, אף על פי שמעולם לא הבליט את למדנותו.  ישרוּתוֹ האינטלקטואלית כיוונה אותו תמיד אל העיקר, ולכן הביע לא-אחת דעות, שלא היו בקו המפלגה שייצג, ולא התחשבו בעונת הבחירות, אלא העריך דברים לגופם.  ומעולם לא באו עמו בטרוניה על כך.

וכשם שהלך בגדולות בחיי הרוח והטיף להקניית השכלה גבוהה לפועלים ולעילוי רוחני ומוסרי של הווייתנו, כך היה פשוט בהליכותיו וביחסיו עם בני אדם.  הוא ומשפחתו וספרייתו הגדולה היו משוכנים בבית-דירה צנוע, שבו חי חיים צנועים ומוצנעים.  בכל אלה סימל את איש-המערב שנתקרב לציונות, הזדהה עמה, נשתרש בארץ ונצטרף למנין, כאחד מסגל-החבורה. 

 

תשל"ב

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה