_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חיים שורר

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מסכת חייו היתה עשירה ורבת עלילה.  עלה ארצה בהיותו עלם, אך כבר אז היה חלוץ בשל, שפעילות ציונית בקישינוב מאחוריו.  מצעירי העליה השניה היה.  ובבואו ארצה הלך לעבוד בחקלאות ביהודה ובגליל ואחר כך התישב בנהלל.  תשע שנות עבודתו בחקלאות הטביעו עליו חותם-תמיד בל ימחה.  בהלך-רוחו, בהתנהגותו, בפשטותו, בשאיפותיו ובנכונותו להעמס עול, היה חלוץ נצחי.  חבר מפלגת "הפועל הצעיר" היה, שמילא מטעמה תפקידים רבים ושונים ואף השתתף בבמתה.  מי ימנה מספר למשימות המגוונות, שהיו מטילים עליו ושהיה מטיל על עצמו!  שליחיותיו בקרב הנוער וה"התאחדות" בחו"ל, מאבקיו עם התנועות היריבות, פעילותו כאיש ציבור ב"הפועל הצעיר" ואחר כך במפא"י, התנדבותו לצבא הבריטי, עבודתו כעתונאי וכעורך "דבר" – אינם אלא לשון קצרה לשפע מעשיו ותפקידיו.

שורר היה איש סוער.  יצרי עשייה ויצירה רבים תססו בו.  שפעת הכוחות שבו חתרו לגילויים שונים.  כשרונותיו המרובים הטוהו למגמות שונות.  לפובליציסטיקה, לעסקנות, לסיפורים, לפיליטונים, למחזות, ואף למשחק על הבמה.  ברנר נטה לו חסד ופרסם מסיפוריו וממחזותיו.  המחזות "לראשונה" ו"לקראת המשיח" והסיפור "בפינה" נתפרסמו ב"האדמה" בעריכת י.  ח.  ברנר.  הסיפורים "בקדחת" ו"חורף אחד" נתפרסמו ב"הדים" בעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ.  כמה סיפורים קצרים נדפסו ב"דבר" וכן יצא לאור ספר פיליטונים בשם "קל וחומר".  מתקופת התגייסותו לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה פירסם ספר "החייל 9172".  רשמי ביקורו בברית-המועצות בסוף 1954 כונסו בספר "40 יום בברית המועצות".  חבריו מסרו בידו (ובידי אליעזר שוחט) את המפעל הגדול "פרקי הפועל הצעיר", שהכיל את מבחר הדברים שנתפרסמו בבמה זו עד ליצירת מפא"י והוא הצליח בכל מה שעשה.  שכן, היה ניגש לכל תפקיד בכובד-ראש ובפתחון-לב, מוכן לשמוע וללמוד, לתקן ולהיטיב.  מידת הבטחון העצמי ומידת הספקנות השלימו זו את זו.  מה שגדשה הראשונה מחקה האחרונה.

נקודה מרכזית חיה היתה נעוצה בנפשו: אהבת העם והארץ וטובתם.  על בסיס זה היתה בנויה השקפתו הציונית והסוציאליסטית.  מזוית-ראייה זו הסתכל בכל מאורעות החיים והמעשה.  אליהם שיעבד את כל כוחות גופו ונפשו עד היום האחרון.  לסולם הערכים שלו היה נאמן תמיד, והם שימשו  לו קנה-מידה לבחינת האמת האישית והקיבוצית.  אל המורשה הרוחנית, שהנחילו לו מפלגת "הפועל הצעיר" ואישיה, נצטרפו במשך הזמן עוד נכסים, פרי רכישה עצמית ופרי ההתפתחות החדשה, והם שהיוו את המטען הרוחני שלו.  על כן היה תמיד מורגש, שכל מה שהוא כותב זיקה אורגנית לו לאותם "נכסי דלא ניידי", לאותם ערכים, שנבלעו בדמו.  הללו הדריכוהו והעניקו לו עוז מוסרי והרגשת צדק.  ממקור זה ינקה הסתערותו הגדולה בשובו מביקורו בברית-המועצות, שבה ראה במו עיניו את סבלות אחיו ואת סכנת הכלייה המרחפת על ראשיהם.  הוא החליט לשמש פה לאלמים ולעורר את מצפון העם והעולם למצבם.  במאמרו שכתב בשנת תשי"ג לאחר ביקורו בברית-המועצות, כתוב, בין השאר, לאמור:

"ועדיין אנו סבורים ומקווים, כי בין העולים מרוסיה, ואף בראשם, צריכים לעלות אותם אסירי-ציון הנידחים, שכל חטאם היה שאיפה לציון.  לברית-המועצות הגדולה והאדירה אין הכרח חיוני במאות אלפים אלה, שיעלו לישראל.  לנו הם נחוצים כאוויר לנשימה.  אנו עם קטן ומדינה צעירה וזעירה.  המוני יהודים מרוסיה אינם לגבינו תוספת של מה בכך.  בלעדיהם אנו לקויים בגופנו הלאומי, העממי.  אין כל יסוד שלא לקוות, כי ביום מן הימים יקומו ראשי ברית-המועצות ויושיטו יד ידידות-אמת למדינת ישראל בעולם, בתתם לנו מגילת חירות גדולה: לחיים יהודיים לאומיים בתוך ברית-המועצות ולהצטרפות חופשית אל תקומתנו על ידי עליית המוני יהודים לישראל" (במערכה ובמערכת", עמ' 178). 

כשנעשה עורך "דבר" חש בגודל המשימה וראה עצמו חייב בהמשכת המסורת הגדולה של עורכיו הקודמים.  מסורת זו היתה לו יקרה מאד והיה מוכן להאבק למענה בכל מאודו. 

ואמנם קשות היו שנות עבודתו האחרונות כעורך "דבר".  המחלוקת הפנימית וההכרח להתדיין עם חברים נערצים, העציבו את רוחו.  אולם גם אלה, שעמהם רב את ריבו, ידעו, כי שורר הוא בעל אופי, שאינו מוותר על העיקר אלא נלחם לאמיתו ככל שידו מגעת, וכיבדוהו על כך בלבם. 

הוא מת על משמרתו.  שכן גם בימי מחלתו, כשהיה נאלץ להיכנס פעם אחרי פעם לבית-החולים, לא פסק מוחו מלהגות בעניני הארץ והתנועה, ולא שמט עטו מידו.  ומידת האחריות, שהיתה טבועה בנפשו כל חייו ושהכשירתו למלא את תפקידיו באמונה, ליוותה אותו בכל מה שכתב עד זיבולא בתרייתא.  ער וקשוב היה עד ימיו האחרונים ולא חדל לקוות לטוב, עד שהכריעתו המחלה.

 

תשכ"ח

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה