_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלושה כתרי טשרניחובסקי

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

שְׁלשָׁה כְּתָרִים יֶשְׁנָם בָּעוֹלָם,

כֶּתֶר וְכֶתֶר וְזִיווֹ שֶׁלּוֹ:

כֶּתֶר שֶׁל גְּבוּרָה,

כֶּתֶר שֶׁל תּוֹרָה

וְכֶתֶר שֶׁל יֹפִי – כֶּתֶר שֶׁל נוֹי.

 

א

הוא זכה לשלשתם. שלשתם היו מזומנים לו מבראשית. ואלה לא היו כמלכויות נפרדות, שאין אחת נוגעת בחברתה, אלא שלוש שהן אחת. הכתרים נשקו זה לזה, לווּ זה מן זה חן וערך והתנוססו על ראשו של טשרניחובסקי בשלל צבעים וברקים. כתר אחד מאלה דיוֹ לעשותו מורם מעם, על אחת כמה וכמה זיווּג משולש כזה, שעלה כל כך יפה על כן כה מופלא וניפלה היה מתחילת הופעתו ומבקרים בעלי שיגר השתדלו לשוא להגדיר אותו וליתן בו סימנים. הוא יצא דופן מכל נוסחה, פרץ כל הגדרה ושחק לעל אימרה מעופפת. כלי-הבקורת הרגילים היו קטנים מהכיל את התופעה האישית והפיוטית הגדולה הזאת. אמת-המידה נתגמדה, כביכול, נוכח פני חזיון זה. עשרה קבין של הערצה נפלו בחלקו של טשרניחובסקי. שפע אהבה ותשואות-חן הושפע עליו. שיריו נקראו, הושרוּ ודוקלמו בבית הספר, בחוג המשפחה ובציבור. עם כניסתו הופנו אליו כל העינים וזנו עצמן מדמות-דיוקנו. ברם, טשרניחובסקי עצמו עדיין לא נתגלה. אפילו בסוד נבונים ומומחים רבה עדיין התהייה עליו. כי לא איזנו ולא חיקרו ולא תיקנו אותו. הוא זכה לקהל של חסידים נהנתנים, שמיצו את כוס העונג שבשירתו, אך לא זכה ליחידם שימצו את עומק משמעותו ויעשוהו מפולש. אפשר שמותו, אשר הפעים את לבו של עם שלם, עתיד לרכז לא רק את האהבה למשורר ולשירתו, כי אם גם את כוח ההבנה והחדירה לתוכם, כדי לפענחם לעצמו ולדורות הבאים. המשורר הגדול איננו רק פאר האוּמה, אלא גם יסודה וסודה. וכל עוד הוא לא נתגלה, אין האוּמה מכירה את עצמה ותעלומה כבדה רובצת עליה. רק רודפי-אמרים וטחי-תפל, יכלו לעשות את טשרניחובסקי ל"יווני" ולהכריז עליו שהוא עכו"ם. אנו מרגישים בכל נימי נפשנו, שהוא אבר מן החי, עצם מעצמינו, שהשכינה העברית מדברת מתוך גרונו. ואם לא השכלנו עדיין להתחקות על כל שרשי יניקתו, ואם נעימה מנעימותיו או חויה מחויותיו נראית במשקל ראשון כאילו איננה ישראלית, הרי זה אולי משום שהרחיב את היריעה ורקם בה ציצים ופרחים חדשים, או משום שהכניס מיפיפותם של אחרים באהלינו. גדולי ישראל בחכמה ובשירה לא הסתפקו מעולם במה שמצאו מוכן ועמד לפניהם; הם ראו את עצמם קרוּאים להוסיף, להעמיק, ליהד ולגייר. ורוח ישראל סבא היתה מכניסה אחר כך תחת חופתה כל נופך של חיים ויצירה וכל גוון חדש, וחותמת אותם בגושפנקה שלה ומצרפתם לבית אוצרה.

 

ב

כתר היופי אשר לראשו של טשרניחובסקי היה יותר מכתר; היופי היה יסוד הויתו, אופן ראייתו, תמצית חייו. יסוד התפארת לא הצטמצם בחרוזי שיריו המהוּדרים, ולא היה לו קישוט ותבלין או ענין שבהשראה, אלא צבע חייו, השקפת-עולמו. טשרניחובסקי לא היה בעל השקפה אחידה, המושגת ע"י היקשי ההגיון ומופתיו, ע"י הנחות ותולדות, אך היתה לו כלכל משורר גדול הרגשת-עולם ששימשה לו אורים ותומים. מאחורי כל שיר מוצנעת הרגשת-עולם זו, שהשיג אותה באמצעות החושים, שהיו מחודדים בו עד מאוד. אך יותר מכולם שלט בו חוש היופי. הוא שהגיד לו מה טוב ומה רע, מה מגונה ומה נעלה, והוא שעשאו בן-בית בתבל-יה. ספירת היופי היתה בית-מעונו. ולא בשעת יצירתו בלבד. כל חייו היו שרוּיים במזל זה. היא היתה לו עולם ומלואו. מבעד לאספקלריה זו הסתכל בכל חזיונות החיים ועלילות האדם. הבריאה היא מכלול יופי. כל יצור, כל רצועת אדמה וכל פיסת שמים נוטפים יופי. רק האדם מטיל בהם פגם באולתו הגדולה ובאכזריותו. הטוב והרע אינם קטגוריות מוסריות, אלא קטגוריות אֶסתטיות. המוסר והיופי חד הם. העושה עוול פוגם בספירת היופי. פרעות ביהודים, שוד וגזל מכערים את העולם, שוברים את לוּחות-הברית שניתנו מאת אלוהי-התפארת. מצחה הזך של הבריאה מתקמט, כביכול, מן הסבל שבני אדם גורמים זה לזה. דם אדם צובע את האדמה בגוון לא-לה ומשחית את זיו פניה. קולות אנחה והתיפחות משביתים את ההרמוניה-דמבראשית. האֵימה מסנוורת את העין ונוטלת ממנה את הראייה הבריאה. הרשעים חורתים אות-קין על העולם. הפואימות, המתארות פוגרום או מלחמת-דמים, מזעזעות אותנו לא רק בסיפוּרים הנוראים על מעשי בני אדם, אלא גם בתיאורי הטבע. דוקא אותה שעה מתקשטת התולדה בכל לבוּשיה ותכשיטיה. ללמדך, כמה נפגמת היא ע"י תעלולי האכזריות. תעודתה של השירה לישר את קמטי הבריאה, לפשט את עקמומיותיה של ההויה העולמית ולגאול את האדם:

אַךְ כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי וּ מִכְחוֹל-אֳמַנִים,

הָרוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּה,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִיר וּמַנְגִּינָה.

בעולם העתיק ראה את זהות הטבע והאדם. אז היו בני האדם "תבנית נוף מולדתם". לבם היה פתוּח לקלוט את היופי השלם והבלתי פגוּם. משא-נפשם היה הגוף העירום והזיותן ומשחק השרירים החפשי. על כן השתחווה לפני פסל אפּולו, שסימל לו את הטוב והנעלה, הגבוּרה והיופי. מכאן מסתבר גם על שוּם מה השאיג מתוכו דוקא הוא, בעל כתר-הנוי, צעקת-חמס וקולות עזים הקוראים לנקמה בפורעים, בשופכי דמי נקיים. כי לא עוול איום בלבד הרגיש בכך כלפי בני עמו, שהיה קשור אליהם בעבותות אהבה ורחמים, אלא יותר מזה: הוּא חש, כי כל היקום מתחלל על-ידי הרוצחים. ניטלת הזכוּת מן האדם, שהשמש תהא זורחת לו והפרחים יהיו נותנים לו את ריחם והכנור העולמי ישמיע את צליליו באזנו.

הרגשת היופי בקוסמוס מחייבת אחדות בבריאה. הכל כלול ומתכלל בה: אלהים ואדם, טבע ויצירה. בשירת טשרניחובסקי אין מקום לשום קרעים, לשוּם רשוּיות נפרדות. אלוהים הוא בכל והכל בו. הגורס עליונים ותחתונים, אדונים ועבדים – פוגם בספירת התפארת של הבריאה. כבעל-הטורים בשעתו גרס גם טשרניחובסקי את המימרא החריפה הידועה: אלהים בגימטריא הטבע. כל חייו, כל שירתו היו קודש להוכחתה של גימטריא זו ואימוּתה.

וְכִי תִשְׁאֲלוּ לִי לֵאלֹהִים אֱלֹהָי:

"אֵיפֹה הוּא וְנַעַבְדֶנּוּ בִרְנָנָה?"

-פֹּה בָאָרֶץ גַּם הוּא, וְהַשָׁמַיִם לֹא לוֹ,

וְהָאָרֶץ לָאָדָם נְתָנָהּ.

אִילָן נָאֶה, נִיר נָאֶה – דְּמוּת-צַלְמוֹ גַם בָּם,

וְעַל כָּל הַר גָבֹהַּ יִתְעַלֵּם;

מְקוֹם בּוֹ רֶגֶש הַחַיִּים, בָּשָׂר וָדָם,

בַּצּוֹמֵחַ וּבַדּוֹמֵם יִתְגַּלֵּם.

והיופי של טשרניחובסקי איננו יופי נח, קופא, מרוּצה מעצמו, אלא יופי נע, סוער, שׂשׂ בגווניו ומתחדש. הוא שוטף תמיד. גם הטבע בשירת טשרניחובסקי טבע סוער הוא. הוא מגלה אותו לנו בעלילותיו, בחליפותיו ובמתיחותו. הוא נלחם תמיד על קיומו. החורף נאבק עם הקיץ, הרוח עם העננים, היום עם הלילה, האיש עם האשה, החיים עם המוות. לעולם אין הטבע דומם. לכל היותר משׂתררת לעתים איזו ציפיה חרדה, טשרניחובסקי קורא לה בם "שאון-דומיה". כי דומיה שלמה – אוזן לא שמעתה:

לֹא רִגְעֵי שְׁנָת, טֶבַע, וַחֲלוֹמוֹת יִמְתָּקוּ,

רַק רֶגֶשׁ בְּךָ אֶרְאֶה וְסַעֲרוֹת הַקְּרָב:

עַל מְרוֹם שִׂיא הָרֶיךָ וּבְמִכְרוֹת עָמָקןּ,

בִּתְהוֹמוֹת הַיְשִׁימוֹן וּבְצֵל חֶבְיוֹן עָב.

העולם אינו קיים בכוח העוּבדה, שנברא אי-פעם, בששת ימי בראשית;  הוּא נברא יום יום בריאה חדשה. והמשורר כובשו יום יום כיבוש חדש. כל שיר הוּא כיבושו החדש של העולם, כל מנגינה היא פירוש חדש להרמוניה של היקוּם, כל חרוז הוּא חלק מקצב הגלגל המנסר וכל ציור הוא הארה חדשה.

כדי לשבר את האוזן ניתנה אולי רשוּת לומר, שיש משוררי-שבת ויש משוררי ערב-שבת. כל משורר בורא את עולמו מן התוהו ובוהו. אך יש מצניע מאתנו מעשה-בראשית. תחילה גומר הוא מלאכת שמים וארץ ותולה בהם חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, ורק לאחר גמר-מלאכה הוא מכניסהו לתוך שירתו, שהיא בחינת שבת. בתוך ההיכל הפיוטי הזה אנו יושבים כמסובין לשולחן מלא כל טוב, הכל מכוייר ומצוייר ומסוייד, אנוּ זנים את עינינו ממראה-עינים ואת לבנו מהלך-נפש ומברכין ברכת-הנהין. שלוה גדולה, שלות-יה, שוררת. ביטול מלאכה, שבתון, אך השבת, אפילו היא יפה ומקושטה ומשופעת בתענוגות, אינה יכולה להימשך. החיים אינם שבת אריכתא.

לעומתו יש משורר, העושה אותנו כביכול שותפים במעשה-בראשית. בהיכלו הפיוטי תנועה ותזוזה, שאון והמולה. פעמים שסערה מתחוללת, ברק יחלוף ורעם יתגלגל. גם קריאת הידד ושאגת וי וי בוקעת ועולה מתוכה. אשה מספרת עם איש, ושושן חובק שושנה, וצבעים מזדווגים, ודמים נשפכים, וחיים נולדים ודועכים, ואלוהים יורד מכסא כבודו, והמשורר עולה בסולמו של יעקב ומאוויים גדולים יוצאים במחולת-מחניים. וכל אלה אינם בחינת "מה שהיה" אלא הווה, התרחשות שוטפת. והקורא נעשה נפש פועלת. כאן אין שבת. כי שירה זו היא חיים שאינם פוסקים, הכנה, התקדשות תמידית, ערב-שבת נצחי.

כזה הוא טשרניחובסקי גם בשירי הטבע וגם באידיליות. הוא היה שר תמיד, כדרך שהאדם הוגה תמיד. כי השירה היתה לו אופן יחיד להבעת עצמו, להגשמת עצמו. על כן הרגשנו תמיד, כי גם ברפים שבשיריו פועם כוח חיוני וזורם חשמל נפשי. ואילו משהציג כף רגלו על אדמת הפרוזה – היתה דומה כאילו דרכה על קרקע שאינה שלו.

 

ג

כתר של תורה היה צמוד לראשו. יותר מבכל משוררי ישראל בזמננו, בולט בשירת טשרניחובסקי היסוד התורני, ההשכלתי. לא ברוח-הקודש בלבד שר, אלא גם ברוח הדעת, הדעת שנקנתה לו ביגיעה מרובה. אחד ממשכיליו הגדולים והרחבים של הדור היה, שלא צמצם את עצמו באהלה של אמנות הפיוט, אלא שקד על מדעי הטבע ומדעי החיים. השכלה אוניברסאלית זו, החובקת זרועות עולם ומלואו, נשתקפה בטובים שבשיריו. וככל שהזקין היה מוסיף דעת. השיר "עמא דדהבא" אינו יכול להיות אלא פרי חריצות מרובה ולמוד מדוקדק, שרוח ממרום הפכתו לזמרא דדהבא. בת-שירתו לא הלכה בגפה; השכלה עמוקה ומסועפת נתלוותה לה תמיד. על כן היה הילוכה מאושש, איתן. בלא רוח-הקודש אין שירה, אך זו יורדת לשכון על המשורר בדרך פלאית ואינה נמצאת לדורשיה בכל עת. המשורר חסר-ההשכלה, שקישוריו אל היקום הם באמצעות ההשראה בלבד, מתנסה משום כך ב"עונות מתות" יותר מן המשורר בעל הדעת הרחבה, שגם לאחר סילוּק-שכינה אין המגע ההדדי בינו ובין הקוסמוס נפסק לחלוטין. אפשר שבזכות ההשכלה מזדרזת גם רוח-הקודש לחזור ולזרוח על המשורר.

מאלפי מעיינות שתה. מאלפי בארות דלה. דלה והשקה. מן התנ"ך, משירת יוון ומרומי; מהאפוס הפיני והבּוֹסני והסֶרבּי; מערבות רוסיה ומהרי שוייץ; מן האגדה הישראלית ומן המיתוס הקדמוני, מן הגבורה התנ"כית ומן קידוש השם; מעינוּיי העבר ומגילויי התחיה בהווה. כנורות רבים התנגנו מתוכו וזמירות שונות נשמעו מהם. וכל אחת הפליאה, הרהיבה והביאה לידי תהייה: מנין כל אלה?

הוא קנה לו תורה דרך-חירות. לא היה מחובשי בית-המדרש, שהלימוד הוא להם בחינת חובה קדושה. אך גם שקד על לימוד זה, כדרך שלא הדיר את עצמו הנאה משום סוג או סוגיה אם רק נראו לו והנאו אותו. לפיכך הרגיש את עצמו בן-חורין גם בדרך יצירתו. הוא בא לשירה העברית בלי כל עומס של מסורת. שלא מדעת ושלא במתכוון חולל מהפכה וחידוש. שירתו עוטה מעיל ארגמן, אך אין לו שוֹבל ארוך של מליצה מלכוּתית. אפשר שביטוּיו הפסיד על ידי כך, אבל הוא היה אנוס על פי הדיבור לחצוב לו לשון חדשה, משוחררת מאסוציאציות יתרות. לא פעם מוסיפים סימנים אלה נוֹי וחן. גם בשדה הלשון לא סמך על רוח-הקודש בלבד, אלא חיטט בגוילים, למד ומצא שמות לפרחים, לכלים ולמאכלים, שהיה זקוק להם כל כך בשירי הטבע ובאידיליות שלו. הוא הביא תמיד ממרחק את לחמו ובשרו הפיוטיים. אך הוא היה מגמא מרחקים אלה בסוד קפיצת-הדרך. היום שר על קאווקאז, מחר על יוון, או על קדושי ישראל, מחרתיים תרגם שיר בהוֹמר, מגיטה, מפּוּשקין או מלוֹנגפלוֹ או מבּבל. כי בן-בית היה בפלטין של השירה העולמית, כמאמרו:

בִּינוֹתִי צַעַר-דּוֹר, שִׁיר גּוֹי וְגוֹי קְסָמָנִי.

 

ד

גם לכתר של גבורה זכה. שירתו נחצבה מספירת הגבורה. קול טשרניחובסקי בכוח. קול טשרניחובסקי בהדר. כוחו ניכר גם ברפיונו, בשעה שכנפי בת-שירתו מרפרפות במתרוממות ואינן מתרוממות. כל מקום שאתה מוצא שפע שם אתה מוצא גבורה, וטשרניחובסקי היה איש-השפע: עתרת יצרים, עושר של רגשות, חריפות של חוייה, כובד של עסיסי חיים, מטען של תרבות והשכלה. וכל אלה היו מפרכסים לצאת בעוז רב.

גבורתו מתגלית איפוא גם בעיצובו הפיוטי. הוא רתם את יצרי-הבראשית שלו למרכבת השירה והטיל עליהם עול תרבות. בכלל מורגשת בו היאבקות-איתנים בין טבע ותרבות. הקדמון שבו, השואף לעירום, להויה קמאית בחינת "ולא יתבוששו", נאבק עם התרבות שבו, שמשחה אותו במשחת-הקודש של פייטן אירופי מעודן, המחבב לבושים וסינון וניפוּי. לפיכך ניכרים בשירתו עקבות שניהם בשרטוטים בולטים. חבלי מלחמה ומתן דמות מרטטים בכל שורה ובכל חרוז. אך המשורר הנאפד בגבורה יוצא בעטרת הנצחון.

גבורה נמשכת לגבורה. לפיכך התרפק כל ימיו על גבורי כובשי כנען, על המכבים ועל בר-כוכבא ועל דמויות המיתוס היווני. הם סדן לפטישו החזק. לתוכם יערה את נפשו השוקקת חיים ואון ועצמה. ולאחר שעינו הבחינה בטיב החלוץ העברי, זה הכובש הצנוע, הבונה מולדת לעמו, כינה אף אותו בשם "המכבי". כי זה היה לו דיוקן-אב ליהודי החדש, בעל הגבורות, הפודה "את ציון במעדר ושדיה בעבודה", אשר ידו "אוחזת במלאכה, במלאכת-הקודש, והשלח – בכף".

גבורה לאו דוקא גופנית; הגבורה הגופנית, עם כל הנוי שבה, הריהי לעתים גלמית, פראית, חיתית. טשרניחובסקי העריץ גם את הגבורה הנפשית. ואת זו מצא ביהודים חלוּשים, מוּבלים לטבח וקוראי "שמע ישראל". למוּת בהזכרת השם תוך בוז לרוצח – כלום יש גבורה גדולה מזו? מי יכול לשכוח את האב ב"הרוגי טירמוניא", שנשחט ב"מאכלת חזיר של קצב", אך לא נשחט כל צרכו. ומרצחיו ציווּ עליו להשכיב את אשת-חיקו בימינו, ושיפר את בגדיה ונשק לה במצחה, ואת בנותיו השכיב בשמאלו, והוא עצמו ירד ושכב באמצע ונתכסה עפר תוך קריאת "שמע ישראל". המחזה מזעזע, אך מידה זו של לעג וקלס לגאיונים ולמתעללים בו – הריהי מידת הגבורה על טהרת התגשמותה!

ברם, מידת הגבורה נתגלמה בטשרניחובסקי עצמו, באישיותו. חידה כבדה היא אישיותו, אופיו, סגולותיו האנושיות. כשבעים שנה התהלך בינינו, ענק גלגלם של כמה דורות, היה בריח-תיכון בשירת ישראל החדשה, הניב תנובה רבה והיה יוצא ונכנס בבתי-ועד ובמסיבות חכמים ואנשי מעשה – ואף על פי כן האומר: הכרתי את טשרניחובסקי, הרי זה בדאי. חידת טשרניחובסקי נעשית כבדה שבעתים בזכרנו, כי הופעותיו בציבור לא כמשורר אלא כנכבד ונשוּא-עם לא היו מוכתרות בנצחון, שאפילו בינונים זוכים לו. לשונו היתה עמוסה; ואותן המלים, שמהן הצטרפו מנגינות נעלות עת נחה עליו רוח השיר, היו יוצאות מפיו מרוסקות וכמעט נטולות ערך. קשה היה להאמין, שזהו אותו משורר, הנכנס להיכל השירה דרך חמישים שערים פתוחים לרוָחה. מחיצה כזאת החוצצת בין שני הגילויים האלה אינה חזיון שכיח. לפיכך ניתן לנו לשער, כי זאת היהת התנכרות מדעת, העלמת-עצמו מדעת. הוא נתלבש בשריון ברזל, כדי להגן על עצמו מפני עין הדיוטות. אפשר שהדבר היה בחינת הרגל שנעשה טבע שני. אולי גרמו לכך חויות ילדות ואולי מלחמתו הגדולה עם הסביבה, שאת שירתו קיבלה אך למשורר ולחייו התנכרה. מכל מקום מידת גבורה היהת כאן, גבורה עליונה. מעולם לא קָבל בקול רם, מעולם לא התמרמר ולא תבע. אם כי היום גלוי וידוע, שהיה לו על מה להתאונן כשם שהיתה לו זכות לתבוע. הוא שמר על טהרת עטו. קידש את אומנתו, אהבה את בני-אומנותו. חי חיי גבורה. נזהר לבל יחלל את שפת השיר והזהיר על כך את האחרים עד יום מותו וגם לאחר מותו:

בלי הספדים

בלי פרחים,

עם אחי הסופרים.

 

תש"ד.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה