_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יעקב שטיינברג

ישראל כהן

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א. שרש יחודו

כל סופר הראוי לשם זה הוא איש הייחוד.  צד־הייחוּד הוא הוא צלמו ודמות תבניתו, החותמת והפתילים שלו.  בלעדיו אין הוא אלא אחד מרבים, פלוני־אלמוני, ולכל המוטב אפיגון מוכשר ההולך בעקבות קודמיו, החוזר על דברי אחרים.  רק אותה תמצית מופלאה שבהרגשה ושבהבעה, שהיא כולה שלו, שהיא עיקר הויתו וסוד ייחודו, עושה את המשורר למשורר.  זהו מושכל ראשון.  ברם, תואר הייחוד לגבי שטיינברג בא להגדיר חלקתה שרשים אחרת, שאינה נחלת כל היוצרים.  יחודיותו של שטיינברג מורה על שתים: ראשית, על שיעור רב של מקוריות וסגוליות ביצירתו, ושנית – וזה העיקר – על אישית מובהקת, הנפתלת נפתולי־אלהים עם העולם החיצון ושטניו, ומשליטה בנפשה אחדות הדמות והיצירה.  מלחמה לו לשטיינברג בכל מה שנושא עליו חותם זר ובכל מה שנתערב מן החוץ.  הוא יוצר מתוך שלו, בכלים שלו ובדרכי־עבודה משלו, על כן יצירתו נקיה וזיותנית.

ברשותו של שטיינברג מיטב האוצרות העברים הקדמונים.  אך הוא אינו שוכב על דינריהם, אלא יוצק מטבעות משלו, ועל כל מטבע היוצא מבית־יציקתו חרותה צורתו וכל אחד משמיע את צליל נפשו.  הוא יונק מן השכבות התחתונות של תרבות ישראל, אבל אישיותו לא נתכופפה תחת משאה ולא נתבטלה מפניה.  הוא לא הלך בעקבות הראשונים, אלא המשיך לרקום את המסכת ההיא המשך מהפכני.  אין זה ממידת היוצר האמיתי ללכת בעקבות מישהו, ואפילו גדול הוא כישעיהו.  כל יוצר, עם שהוא קולט את השבח והעליה של כל התקופות, הוא תופעה לעצמו, תופעה חת־פעמית, ותורם לאוצר התרבות תרומת־יצירה שיש בה משום חידוש.  רק בזה ערכו.  ביצירתו של שטיינברג נתגלמה רציפותה של הרוח הישראלית.  היא מעניקה את גלגל החמה של העבר ובאותה שעה היא מטילה את עוגנה בתוך ההווה החי.  יש בה צירוף יפה של קדמוניות ואחרוֹניוּת.  משום כך אנו חשים בין טורי העמודים שלו, העשויים בתבנית התנ"ך, את הרוח המודרנית הצרופה.

שטיינברג איננו מודרני על פי צו המודה; הוא אינו מגלף את צורותיו לפי פקודותיו של הממונים על כך.  המודרניות שרויה ברהטי דמו.  סוד המודרניות בראייתו ובעיצובו נתגלה לו ע"י שר־החיים עצמו.  מי שבישר לגיארגי ולרילקה את בשורת חזונם, ומי שגילה להם את סוד העיבור האמנותי המודרני, הוא שבישר והוא שגילה אותם גם לשטיינברג.  הוא אינו משקה את ערוגותיו במים שאובים, אלא ממקור המים החיים.  דרכי עיצובו האמנותי מתמשכות מן המיקרוקוסמוס שלו.  כי המודרניות המעולה, איננה בדויה ולא מעשה להטים, כפי שסבור הבעל־בעמיו, הרואה בכל כוון חדש שאינו מוסבר לו לאלתר התחכמות ומלאכת מְבַלֵי־עולם.  המודרניות היא האור החדש שנתעטף בו העולם, היא העינים החדשות שניתנו בראשו של האמן, הרואה את נצורות התקופה.  היא מין השראה, התוקפת בדור אחד ולפעמים בשעה אחת את בני־העליה, ואנוסים על פי הדיבור שלה הם יוצרים לפי התבנית החדשה, בחינת מנורה של אש שנראתה להם בשעת ההתגלות.

כל מסכת השירים, ששטיינברג קרא להם "חרוזים מבית הצורף", אעפ"י שהם מעלים עמהם נעימה של משוררים ידועים באומות העולם, הם פרי חוויות ודימויים משלו, הם בבואות החיים והזמן כפי שנחקקו בנפשו. שירת שטיינברג היא כולה שטיינברגית, היא דמותו וצלמו.  משום כך מותר לומר על שירתו שהיא שירת הייחוד ועל אישיותו שהיא אישיות הייחוד.

 

ב. שירתו

שטיינברג אינו נמנה על שום אסכולה בספרות העברית. הוא אסכולה בפני עצמו. אפשר שבראשית מצעדיו האירו לפניו דוגמאות מבין המשוררים העברים, אך זה שנים שהוא מופרש ומובדל מדרך־המלך של השירה העברית ומהלך יחידי.  שנים הם סימניה המובהקים של שירתו: כל עצמותיה אומרות הלך־נפש.  אין היא רואה את העיקר בתיאור, והסממנים האֶפיים החיצוניים זרים לה.  יש ליריקנים שאינם מוותרים על סיפור המעשה, על העלילה.  הם זקוקים לאיזה שלד גופני כדי להצמיד בו את נפשם הלירית.  שטיינברג מפשיט מעל שירתו את הנרתיק הגופני ומרחיק אותה במתכוון מעולם העצמים הפיסיים.  אין הוא רואה בשירה כלי־תשמיש למשהו מחוצה לה.  היא תכלית לעצמה.  אך בחינה זו אינה צריכה להתפס במשמעה המקובל: נוי לשם נוי, תכשיט שאין לו אלא מטרה אסתיטית.  האסתיטיציזם הוא גלגול פסיבי.  הוא נהפך בסופו של דבר לעולם שכולו פורמליזם, צורתיות קופאת.  ואילו עולם־שירתו של שטיינברג הוא עולם הגברות הפעילה.  כל שיר של שטיינברג הוא נתח של הויה, הויה נאצלת יותר ועשירת חוויות יותר, אבל הויה לכל הפרטים והדקדוקים, שבה אדם שואף, פועל, מצטער ומתענג וכל חושיו ערים.  השירה היא מלכות אחרת, אך בתחומיה של מלכות זו חי האדם את חייו במידה מלאה יותר.  מכאן הסימן השני של שירתו: ממשל ללא־מצרים של המלה, החרוז, הקצב, המשקל והנגינה.  לכל מלכות משטר משלה.  ומלכות השירה דורשת חמרי בנין, סדרי שלטון, אמצעי־כיבוש ואויר־נשימה אחרים לחלוטין.  לפיכך מדיר שטיינברג את עצמו הנאה מכל מה שיש בו ריח של חול, המוניות ורישול יומיומי.  בעצם ידיו הוא מחשל מחדש כל אות וכל הברה, מרדד להן משמעויות חדשות, מפשיט מעליהן את לבושיהן השחוקים ומלבישן מחלצות־חג.  משום כך כה חגיגית שירתו של שטיינברג, נשמה יתרה בה וכולה אחוזה להבות.  היא חצובה מהיכל הנגינה, וכשם שהנגינה היא ממשות אף על פי שאיננה ממשית, כך גם שירתו של שטיינברג.  כל חרוז הוא חטיבה של ממשות וכל בית הוא פלח של ישות רוטטת; ולא עוד אלא אפיו הרעיון המתלווה לשירת שטיינברג, זה הרעיון, שרבים רואים בו פסול לשירה, מתפשט מגשמיותו ומתפרד ליסודותיו הראשונים: ליסוד הכוח והאור, הריתמוס והתנועה.  כי שירתו והגותו נולדו תאומים והן חוברו יחדיו.

 

ג.  הגותו

מורשת ישראל, זה בית־הנכות לערכי חיים ולקניני חכמה קיימים ובטלים היא עיקר הגיגו של שטיינברג.  החזיון הפלאי המכונה יהדות, המובלעת בדמנו מבלי שנדע אל נכון מהי, מעסיק את מוחו ולבו בלי הרף.  הוא חוזר אל גלויי החזיון הזה מדי פעם בפעם אם בדרך של בקורת ואם בדרך התיאור וההסברה.  כי חידת המוצא ומסתרי־ההתרקמות אינם נותנים דמי לנו.  בעל כרחנו אנו הוגים בהם ושולים מתוך מצולותיהם איזה סוד כמוס.  קשה לטוות חוט של גורל, שראשיתו נעוצה בתעלומה.  חכמי ישראל באשכנז, שהיו אמונים עלי מדע מתאר ומנתח, טיפלו בגופה של היהדות, ניתחוה והציגו לראווה את יפיה.  כי על כן שעת ירידה וקטרוג היתה אז, ונזדקקו להראות את יפיפותו של שם.  חכמת יהדות זו גילתה בלי ספק צדדים נכבדים בתורת ישראל ובתולדותיו.  אך היא לא הצטיינה בחיות יתירה.  יותר מדי צידוקית היתה, יותר מדי הרגילה את לשונהּ ללמד זכות על נושא מחקרה.  וחכמת ישראל, שנתעטרה בכתר המדע האובייקטיבי, לא מילאה את תעודתה כלפי פנים.  אנו, בני המרכזים היהודיים הגדולים בגולה, הרגשנו בהפרזתה של הסנגוריה, כי לא יתכן שהיהדות היא כולה מתאימה וְשַכּוּלָה אין בה.  לא יכולנו לגול את כל אשמת תולדותינו העגומות ומעמדנו הרעוע על שכם אומות העולם בלבד.  ניחשנו פגע פנימי, המכשיל את עמנו.  אולם עמדנו בראשית התנערותנו הלאומית וכוחות אמונה גדולים היו דרושים לנו; על כן כשבא ש"י איש הורוביץ ומתח בקורת על היהדות – לא נתקבל.  יותר מדי יאוש היה בלבו ואולי גם שנאה עצמית הורסת.  אך גם ברדיצ'בסקי, זה השולל בעל החיוב, לא נקלט קליטה מספקת עקב עודף־ההפשטה שבו.  מה שאין כן שטיינברג.  הוא, המעורה במולדת כיהודי, כאדם וכמשורר, ניגש גישה חדשה אל החזיון המופלא של היהדות.  לו לא היה צורך להראות תעודת־אהבה לישראל, ועל כן לא הרבה ללמד זכות על אותם הערכים שחיוב אנושי ולאומי בהם; בן, שצריך להביא ראיה על אהבתו לאמו, אוי לו ואוי לאמו.  להיפך, ברצות שטיינברג לזכך את החלקים הבריאים ביהדות ולבצרם, הסתער על החולשות והמומים דוקא.  הוא לא שם על ראשו את כתר המדע, המתנשא להורות אמיתות מוחלטות; הוא בא מזויין בתחושה לאומית, באינטואיציה מפלשת, בצער הלקויים ובחדוות התיקון, ובחריפות יתרה בדק את העבר וההווה.  ומה שראה שטיינברג בעזרת האינטואיציה שלו, לא ראו המלומדים למיניהם.  איני יודע אם היתה שיטה לשטיינברג, שיטה הערוכה מראש, אך מקץ שנים, לאחר עבודה ממושכת, יכולים אנחנו קוראיו ושומעי־לקחו לכונן שיטה שלמה, שיטה מקובצת של בקורת היהדות, שיש בה כדי להפרות אותנו, גם אם איננו מסכימים לכמה מדעותיו.  הואיל ודוקא תוך כדי עיסוקנו במפעל תקומתנו, ראוי לנו שנעמיק חקר בטבענו, בהופעות וגילויים שבחיי הפרט והכלל הישראלי.

ולא בקורת העם, תכונתו ויצירתו בלבד היא נושא הגותו, אלא באותה מידה נעה מחשבתו על גלויי חיים, הישגי יצירה, תכונות נוף ואדם בארצנו, שטעונים העמקה וחישוף משמעותם.  מסוג זה היא המסה "ירושלים", וכן "בבקר אביב", "עברית", "דמעות ילדים" וכו' וכו'.  יש באלה לא רק עונג קריאה, אלא גם עידוד, זה המצוי בכל יופי מבוטא בטוי גדול.  – גם טכסיסי מחשבתו של שטיינברג מיוחדים בסגולתם.  הפתיחתא שלו, הדיבור המתחיל, הוא תמיד בבחינת "בפה רך": מנין מלים מוסיקליות, המביעות דבר השוה לכל נפש.  אך מכאן ואילך הולך הענין ומתעגל עיגול לפנים מעיגול, ומשל נושק משל, עד שאתה רואה עצמך מלופף נחשולי מחשבה זועמים וקפדנים.  אך הנה אתה מתקרב לחתימה.  וזו, בין שהיא הביאה עמה פתרון ובין שהיא מניחה אותך בלב ערפל דק ושקוף, לובשת שוב רכות, ומלטפת אותך ליטוף אחרון, אות לתשואות חן על יגיעתך שיגעת.

 

ד. כלי אומנותו

כל אמן נאבק עם האמצעים שברשותו, עם כלי אומנותו, לא פחות מאשר עם חומר יצירתו.  הסופר המבקש לבטא חיים גנוזים של נפשות או של עצמים או של חזיונות טבע וחברה – נזקק ללשון, לדיבור שבכתב.  אך רוב ניבי השפה מעוכים מרוב שימוש, משוטחים וריקים מעמקם וסמליותם.  הילכך גדול צערו של משורר, הרוצה להלביש את חוויותיו המיוחדות לבוש לשוני והריהו רואה את עצמו מוקף מלים המוניות, מטבעות־שוק ורחוב.  לעולם אין החוויות נולדות עם לבושן המילולי, הן גדולות מן הנרתיק הלשוני.  בתורן אחרי בת־זוגן הלשונית הן אנוסות לוותר וויתורים ניכרים.  המשורר מוליד כל מלה מולד חדש, הוא ממלא אותה חיות חדשה.

שטיינברג הוא אחד המעטים, שאמצעי־יצירתו נלקחים מבית האוצר האמנותי של הלשון.  הוא מנפה בלי הרף את המלים והביטויים ואינו נכנע כניעה כלשהי לטעם הרבים ולצורות מקובלות.  אפשר שאין קולמוסו שופע עושר רב מדי של שרשים, שמות ופעלים, אך מה שהוא נוטל הרי זה מן המוּבחר, טבין ותקילין, ללא דופי. סימני המשמוש של ידים עסקניות נמחקים אפילו מאותם הביטויים, שקנו להם שביתה בשוק.  הם נצרפים בכור שלו ומתעלים עילוי אמנותי.  שפתו אצילה, בררנית ונוקדנית.  הוא מקפיד על שלשלת היוחסין של כל מליצה ודיבור.  אין הוא מעתיר עלינו חידושים, אבל הוא אוחז בבלוריתם הלבנה של כל ניב ומלה וכופה עליהם אפשרויות ומשמעויות, שהן בבחינת מהפכה, אם ע"י שהוא מזרזף לתוכם רביבי־דם צעיר, ואז זוהי מהפכה לפנים, או שהוא מנער מעליהם אבק הדורות ושולף את הוראתם הראשונית, ואז זוהי מהפכה־לאחור, התחדשות, אך לעולם אין הוא מוותר על דקדוקי הבעה למטען מחשבתו והרגשתו המודרניות.  לשם כך הוא מקרב ניבים רחוקים, כורת בריתות־הוראה חדשות בין ניב לניב, בין מליצה למליצה ומצרף צירופי קול וגוון ברשותם של מסורת הלשון ומקורותיה הקדומים והמאוחרים.  הוא שומר תמיד על טהרת השושלת ועל כן אין הוא מחדש אלא ע"י חיתון־פנים, כביכול.

עם היותו איסטניס אין הוא מעקם את הכתוב כדי שלא לטפל בתופעות של גנאי.  אדרבה, יש כעס, מרי, נזיפה וקטגוריה בדבריו.  אבל הם אינם רואים אור אלא לאחר שנסתננו סינון של אמנות, אף כי הם חריפים ותוססים תסיסת־בראשית.  לפיכך הם פוגעים יותר ומסוכנים יותר לנפגע.  העיצוב האמנותי נוטל מן הכעס את עודף־הקצף ומן הנזיפה את סרח־השפה ומן הקטגוריה את היסוד הריטורי, באופן שהם תמצית טהורה, חטיבות של כוח חי, מצליף וממרק, כל שורה של תוכחה בדברי שטיינברג מחלחלת וצורבת את בשר הנתקף.

על כן כה נוקיר את יעקב שטיינברג, המשורר, ההוגה, המבקר והמספר.  על כן כה עליזה העין בראותה את שלושת הספרים, שיש בהם הידור צורה, הידור שורה והידור תוכן, אשר הוגשו עכשיו כתשורה בחג יובלו.  והיד מדפדפת חזור ודפדף בפרקי השירה והמחשבה, שכל אחד מהם קנה לו שביתה בשעתו במדור מיוחד שבלב: הנה הדברים שהאירו ביום נתינתם, שבים הם ומאירים הארה מקובצת.  לא טעינו, לא הכזיבו.

 

תרצ"ז

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה