_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעירה

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

לא "הלוח" בלבד ולא העלים הנושרים מעל האילנות יבשרו את בוא הסוכות, כי אם כל אשר מסביב.  תנועת המתישבים בסוכות על דרכי קבציאל ומזיפובקה, היא היא המבשרת את גמר עונת הבית והתחלת עונת הסוכה.

גם הפעם היה זה סמוך ליום הכפורים.  אחרי "נעילה" התחילו במצות סוכה.  אבל הנעילה השנה לא הטילה אימה גדולה.  כי מהי אימת יום הדין ב"מחזור" הנדפס כלפי ימי הדין שעברו על היהודים במחזור החיים?  כמה קדושים מסוגו של רבי אמנון, בעל "ונתנה תוקף", אתם מוצאים בעיר ובעירה?  ואולם, כנהוג, קבלנו עלינו את הדין ואת אימתו.  סגרנו את "המחזור" של יום הכפורים ופתחנו את "מחזור" הסוכות עם "מטה לוי"...

---

קשה לעירה היהודית הקטנה לצאת מן המרחב של שערי שמים ושדות רחבים ולהצטפף בסוכה המצומצמת של הכרך.  קר בסוכה, בוכה ומילל הרוח וקורע את הסדינים לכל עבר.  יתדות הסוכה רפויות ובכל רגע עלולה זו להתנשא אל על.  מטפטף הגשם הטורד, ומסביב, בכרך, עוד רוח של חג שלטת!

לפני זמן לא רב עברו יהודי קבציאל ומזיפובקה את דרך הנדודים הזאת.  רוסי לוחם, או אשף גרמני, המהפך עולמות בקסמיו, בלע לפתע פתאום, כמו אשמדאי את שלמה, מאות ערים קטנות ופלט אותן למרחקים לערים זרות ונכריות.  אמנם אין לכחד: לפרקים היתה להם העירה לזרא, היא ודומיתה, דממת-המות אשר בה, השוק, "הגוים", בית המדרש וכל החיים החד-גווניים שלה.  רמז להם הכרך ומשך את לבם אחריו בשאון ובהמונו.  ואולם אך טעמו את טעם הכרך, אך נפלו אל תהומו, אל שדו הצהוב, אל שאון המובילים והטרמים, והנה התחבבה עליהם גם הבצה הירוקה אשר בעירה, אשר כל המנקה אותה לא ינקה, כי ידוע ידע היהודי ששם, בעירה, הוא קנין שיש לו ערך כל שהוא ולא אחד מרבבות, שאין איש שם לב אליו.  ופה – מהו ומי הוא?  אבק חול, גרגיר אשר ברגל ירמס.

וכשאך נפתחה הדרך – רצו הקבציאלים בשמחה ובחדוה – הביתה.  דרכים ישנות, יערות מכרים, שמים עתיקים, שכל כוכב הזרוע בהם הוא כמכר מזמנים קדומים, בית כנסת עתיק עם "שדיו" ו"רוחותיו" בחצות, תושבי בית הכנסת הישן.  אפילו בית הקברות והמתים אשר בו הם ידועים ומכרים, אשר אתם נפגשים אתם פעמים רבות בשנה.  ומי אינו מכיר ומי אינו ידוע בסביבה זו?  כל "שקץ" קטן ברחוב ידוע גם הוא וגם יחוסו מדור דור.  אבות אבותיו היו "גויים" ישרי-לב, שמרו את חגי היהודים, ידעו על פה את "הלוח" היהודי, הביאו תמיד בזמנם עופות לערב יום הכפורים, לסוכות, "הושענות" להושענא רבא, ושרתו את היהודים באמונה: בהסרת מנורות מעל השלחן בשבת, במכירת חמץ, "כגויים" כשרים כהלכה.

---

בכל אשמה הקטסטרופה הנוראה ביותר, שבאה לעירה היהודית.  לו הרעימה הרעם ואכלה הברק, לו היה בולע אותה איזה וויזוף, כאשר בלע את פומפיאה, כי אז לא היה אסונה כל-כך גדול.  היתה נבלעת – ואיננה.  רגע היתה מרגישה את הכאב, את הפחד בפני התהום, וכעבור רגע היתה עוצמת את עיניה לנצח.  אבל הנה הונחו ספוגין של צמר על לבה וליסוריה לא היה קץ, ולכן, כעבור הגלים, מי שנשאר בחיים נס מפניה, כאשר נסו תושבי סדום ועמורה, בהיות בהן יד אלהים.  נסו – מבלי הבט אחורנית.

והאהבה לעירה חלפה ואיננה, כאילו לא היתה.  את שמה לא יעלו על שפתותיהם.  המנוחה, שהיתה נעימה תמיד, מפחידה היום.  האוזן כאילו מבחינה מרגע לרגע את הצעקה האיומה והנוראה המפלחת פתאם את הדממה, את צעקת הפראים המתפרצים, את האנחות, האנקות, הבכיות והצעקות של האומללים.

מכל צד ועבר – פני אויבים נשקפים.  אויבים הם גם שהמים הפרושים על ראשיהם, אשר תמיד היו מגפפים בזרועותיהם באהבה את העירה.  וכיום – כאילו מחבקים אותה בחבוק המות.  ערפליהם הכבדים מחניקים.  היער, מקום הטיול של העירה בשבתות וחגים, כאילו קבל עליו להמציא ידיות לגרזנים.  הכפרים אשר מסביב, שבכל יום ראשון וששי היו מביאים משם האכרים בעגלותיהם ריח שדה וירק – ריח דם בוקע ועולה מהם.  והשכנים, נושאי המים ומכבי הנרות, אפילו ה"גוי" מוכר החמץ, מה שנו פניהם!  מאין משטמה כזו, אכזריות כזו, צמאון זה לדם?  איפה למדו את התורה הזאת אוכלי חלות-השבת שלנו?

איומה ומפחידה העירה החביבה שלנו.  עקרנו אותה ממעמקי הלב, כאשר יעקרו שרשי לענה.  ככה עוקרת סערה אילן משרשו: היא משליכה אותו הרחק, הרחק ממקום גדולו, ובמקומו נשאר חלל, כקבר פתוח.

ומכאיבה היא עקירה זו.  העירה האבודה הרי נתנה לנו הרבה, הרבה מאד.  בה יצרנו חיים מיוחדים, השקפת עולם;  בה ארגנו חלומות זהב, בה קוינו והאמנו, השלמנו את קרעי נפשנו ויהדנו את כל אשר מסביב לה.  האם לא נדמה לנו, לפרקים, שגם השמים מחליפים – כמונו, בערב שבת, את הבגדים המאובקים משקי הקמח בחנות בבגדי תפארה ומלכת השמים שמה הינומא על ראשה ב"יום זה מכובד מכל ימים"?  האם לא שכנה בנו הנשמה היתרה בשבתות וגרשה מאתנו את החול?

ומי יודע מה יהיה בסופם של בני קבציאל ומזיפובקה בין חומות-הענק המכסות פני חמה בעיר הגדולה, שהנשמה בה אינה יתרה, כי אם מיותרת, ושבה הכל רחוק וזר מאתנו: השמש, השמים, האדמה, בתי-החומה הקרים, בני האדם, הכל, הכל?...

---

קבציאל ומזיפובקה מתהלכות על-פני התבל הרחבה למצוא פנת-מנוחה.  לא דירת-קבע – דירת ארעי. מי מקוה לימים ארוכים על הר הגעש, אשר לבתו לא כבתה, במקום שהכל עלול ליהפך בין-רגע?

ומצטפפים הגרים הגרורים בסוכה בלי ברכה.  הם רועדים מקור, מתעטפים באדרת היחידה, שנשארה להם לפליטה, מציצים מתוך הסכך אל הירח החור המטייל על פני השמים בלוית כוכביו ושואלים את הפנים החורים של מלכת הליל:  – היתמו הימים הנוראים?  התאירי גם לנו את פניך והאם תשלחי גם אלינו את קרני הכסף?...

--------------------------------------------------------------------------------------------------

--------------------------------------------------------------------------------------------------

קיוב, סכות תר"פ.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה