_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גבורים וחלשים

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

I

אני עוזב את הרחובות היפים והרחבים של זיטומיר המרכזית ויורד דרך סמטאות צרות ועקומות אל עמק העכור, אל פודול אשר במורד.  אני תועה לבדי בין החרבות.  בית קברות חי.  צללים מסביב לי, צללי אדם, אשר מבטיהם כאלו קפאו באותו הרגע הנורא ונשארו באותו המצב.  הם, נדמה לי, גם לא העיפו עין ורק ברמזים ענו על שאלתי: "האם פה פודול?" זה היה כה ברור, עד כי נצבתי לפניהם כמבויש על פקפוקי.  כל אשר מסביב העיד על מה שקרה.  מימין ומשמאל עברתי בין חורי חלונות ודלתות, שהביטו עלי כחורי עינים של שלד-אדם.  אני דורך על רהיטים שבורים וכלים רצוצים.  ובאויר פורחת ונודדת, כנשמה תועה, נוצה נפרדה של כר, שאינה מוצאת לה מנוחה.

אולי עוד לפני שבוע דלקו נרות השבת והציצו מבעד לחלון המרוצץ הזה.  על הספסל השבור עתה, ישבו אבי המשפחה ובניו וזמירות השבת פרצו להן החוצה בגיל חוגג.  המשפחה פגשה ב"שלום עליכם" חם את "מלאכי השרת, מלאכי עליון".  והיכן החיים אשר בחורבה זו?  לאן פרחה הקדושה?

ופתאם אינני לבדי.  היכן היו האנשים תחלה?  מאין באו?  איך הופיעו פתאם?  אולי הרגישו נפש חיה ברחוב והעיזו גם הם להופיע.  כצללים הם מתהלכים אחרי ומתבוננים לכל צד. מזמן לזמן הם מושיטים את ראשיהם אל תוך חלל הבתים כאלו היו רוצים להוכח, אם אין זה חלום רע.

מאחת הסימטאות יורדים שני פקידים לבושי שרד מזוינים בתיקים..  אני הולך אחריהם.  הפכוני לאיש הבינים, למתורגמן ביניהם ובין התושבים היהודים.  הפקיד גבה הקומה קורא לחברו את תוצאות החקירה ואת ה"רכוש" שגלה בכל בית:

"שני שלחנות שבורים ... ספסל בעל שלש רגלים... תנור מנופץ... אצבע מקוטעת...  דם... כלים"...

הקול היבש והצרוד, הפרוטוקול הרשמי של הדם השפוך, שויון הנפש של הפקידים לרגל האדם ולרגל העץ – גרשוני מהמקום הזה.  השתמטתי מתפקידי החשוב וירדתי לבדי ואתי צעיר מתושבי המקום שנטפל אלי בנדודי.

עמדנו על יד הגדר, הגדר הנוראה, אשר סביבה התלקחה המלחמה.  עוד הדם קרוש על אחת מאבני הגדר, חכיתי, אולי אראה את תסיסתו כדם זכריהו בבית המקדש.  אבל לשוא.  הדם מחריש כמוני.  כעבור רגע של דומיה קשה הגיעו לאזני הספורים על אותו הרגע המחריד.

...היה חשך.  אנחנו חכינו לבוא פלוגותינו, פלוגות המגינים מהעיר...אחרי קישינוב אמרנו: די: לא נתן לגויות הקדושות לפרפר תחת ידי חמורים.  והנה באו הפראים מזוינים, שכורים... כחיות מטורפות זנקו אלינו... ואנחנו, אנשי מספר, ידענו כי לא ננצח, אבל את חיינו לא הפקרנו... נפרדנו במחשבתנו מחיי רגע ונאמר: הבה "נלפות" כשמשון וננקם בהם לפני מותנו... ורבה וקשה היתה המלחמה.  הגבורים נפלו, אבל נפלו גם הם... זו היתה התאבקות איומה... יד ביד, רגל ברגל... ווינשטיין המית את אחד הפורעים ברגע נפלו, רגע לפני גועו"..

המאושרים!

אולי האמינו עוד לפני שכבה אור חייהם, כי נשמתם לא לשוא אבדה, כי היא עלתה השמימה בלהב ההגנה על כבוד האומה.  אולי קפאה בת-צחוק על פניהם, מדי זכרם ברגע האחרון, כי לא במרתף מצאם האויב, כי אם בשדה המלחמה היהודי כגבורים.

הם זכו להיות גבורים.

"ואני לא בכיתי למותם של אלו – סיים הצעיר – ואיש לא בכה כאשר לוום לבית עולמם.  זו היתה לנו תהלוכת הנצחון הראשונה.  נצח האדם שביהודי.  נצח הגבור את החלש, היהודי הגא את בן הגלות המקולל.  ורק שם בכינו למראה החללים שהוצאו מהמרתפים "באפלת אותה זוית, תחת מדוכת מצה זו ומאחורי אותה חבית"...

 

II

הכתם הנורא לא נמחה עוד.  ביום הזכרון של ג' באייר תרס"ה, בהעלותנו על לבנו ברחשי-קודש את קדושי צ'ודנוב-טרויאנוב – בצבצה פה ושם בעתונותנו אותה ההתיחסות של בוז ושאט-נפש ליהודי העיר הנדחת הזאת, שהיתה מורגשת בקרבנו תכף אחרי האסון הנורא.

הצבור היהודי לא יוכל שכוח את עון היחידים, שהוציאו את עצמם מן הכלל, וביום עברה הקשיחו לבם ואטמו אזנם משמוע את זעקת אחיהם הגבורים.  התמונה הנוראה כמו חיה לנגד עינינו.  אנו רואים את שנים עשר צעירי בני ישראל, – שהפקירו את חייהם והלכו למלאות את חובתם לעמם, – מתדפקים על דלתות אחיהם ואומרים להחבא שם עד יעבור זעם, והדלתות לא נפתחו והגבורים הומתו מות קדושים על ידי הפורעים, שרדפו אחריהם.

ופחדני טרויאנוב, אשד נתנו את נפש הצעירים כופר נפשם הם, עמדו לפני כס ההיסטוריה שאינה יודעת רחמים בדינה.  המשפט והרגש הלאומי לא יכלו להצדיק את החייבים האלה.

בהיות עוד הפצע חי, תכף אחרי האסון – הייתי גם אני בין המקטרגים, הזורקים אבן אחרי הנפילים הרוחניים האלה.  צריך היה לחיות יום או יומים בז'טומיר כשבוע אחרי הפוגרום, בתוך אותה האטמוספירה המלאה גאון על המיתה היפה של עשרת הצעירים, שנפלו חלל ומתו מות גבורים; אותו הגאון הפנימי, שהיה כצרי להלבבות הנדכאים וכנוחם בצרה – צריך היה להיות בסביבה זו, למען הבין את מקורו של אותו החרם שהוכרז בז'יטמור על פחדני טרויאנוב, ומשם נפוץ בכל ערי ישראל.  טעות לחשוב, כי היה החרם חרם רשמי, כי באו הרבנים ועדת ישראל בז'יטמור לבית-הכנסת והעטיפוהו שחורים והדליקו נרות שחורים והכריזו בשופרות, לאמור: – "הבדלו מעל עדת טרויאנוב הרעה!".  לא.  איש לא ראה ולא שמע את תקיעת השופרות האלה ולא היה בזה כל צורך.  החרם היה קיים מאליו.  היהודי הז'יטומירי נס מפני היהודי הטרויאנובי כמפני מלאך-בלהות, לא נתן לו יד לשלום ולא בא עמו בשום מגע ומשא, כי חשבהו לפושע-ישראל.

זו היתה מחאה טבעית של יהודים, שעוד לא עמם הרגש האנושי בקרב לבבם, כנגד היהודים-הננסים, שהמיטו במעשיהם חרפה על הכלל הישראלי.

אולם הרי כבר עברו שנים מהעת ההיא, שנות עמל ויגון.  מהמאורעות ההם אנו עומדים במרחק היסטורי.  וכבר הגיעה השעה לבקר אותן הדעות, שנתקבלו אצלנו בשעתן תחת השפעת המאורעות, ולראות, אם כדין נגזרה הגזרה על יהודי טרויאנוב.  עכשיו אנו יכולים וצריכים לדון  על המאורעות בלי משוא פנים, באותה האוביקטיביות הנחוצה במקרים כאלה.

האם אפשר לנו לחשוב את כל העיר טרויאנוב לעיר-הנדחת?  אם נוציא מן הכלל אותו העשיר האכזר, שלא רצה לגאול בעשרה רובלים מידי הפורע את אחת הנפשות של הצעירים, באמרו: "מי יחזיר לי את עשרת הרובלים?"  אם נוציאהו מן הכלל ונדון אותו, כראוי לו, בסקילה רוחנית, – האם רשאים אנו לחשוב את כל יהודי טרויאנוב לאבירי-לב ולבלי הבין את הסבות הקרובות של החזיון המעציב?

לא.  אין לנו הרשות לכך.  יהודי טרויאנוב אינם חטיבה בפני עצמם, שאין דוגמתם, בעלי-מומים רוחניים, הנבדלים מכלל ישראל.  לא.  הם הנם רק חוליה אחת בתוך השלשלת הגדולה, רק פרט בולט יותר במקרה, מפני שגבורי הטראגדיה הטרויאנובית היו מגינים.  אבל באמת לא היו הטרויאנובים יחידים במינם.  טרויאנוב – זהו חזיון מתמיד וקבוע, שנשנה ונשלש בכל הפוגרומים שהיו עד כה.  זהו חזיון שהורתו ולידתו באותו המצב האומלל, שהיהודים נמצאים בו.  האטמוספירה הפוגרומית מגדלת, מפרה ומרבה את הבצילים של החיה אשר באדם;  מגבירה את הרגש הבהמי, את האינסטינקט של החיה, על הרגשות האנושיים;  מהפכת את האדם ליצור שפל, שאין לו שום שאיפה, זולתי – השאיפה לחיות.  לנוכח עיני המות מתחבבים החיים כל-כך, עד כי האדם נכון להקריב בשבילם את הכל, את הכל – לרבות הנפש!

וזוהי הסבה היותר קרובה לחזיון הטרויאנובי.  ולזה אנו צריכים ומחויבים לשים לב, כשאנו באים לדין על הטרגדיה הנוראה הזאת.

III

הפוגרומים חשפו את סגור לבנו, גלו את היהודים ואת מצב-נפשם את אורותיהם וצלליהם.  בפוגרומים ראינו גם מומנטים יפים ונשגבים, גם רגעים מכוערים שהאדימו את פנינו מבושה.  לשמחתנו, רבו המקרים האחרונים בתחלת התקופה הפוגרומית, בבוא האסון בלי צפיה ובלי התבוננות, והלכו ופחתו בה במדה שנעשו החזיונות הפוגרומיים למתמידים.  אבל בכל התקופה הממושכה אנו מוצאים מעשים, המזכירים לנו אותה התמונה הנוראה, המצויירת על-ידי משוררנו הלאומי בקינת-קישינוב:

"וראה גם ראה: באפלת אותה זוית,

תחת מדוכת-מצה זו ומאחורי אותה חבית,

שכבו בעלים, חתנים, אחים, הציצו מן החורים,

בפרפר גויות קדושות תחת בשר חמורים,

נחנקות בטמאתן ומעלעלות דם צוארן,

וכחלוק איש פת-בגו חלק מתעב גוי בשרן. 

שכבו בבשתם ויראו – ולא נעו ולא זעו,

ואת עיניהם לא נקרו ומדעתם לא יצאו...

ואולי גם איש לנפשו אז התפלל בלבבו:

רבונו של עולם, עשה נס – ואלי הרעה לא תבא!"

(ביאליק).

התמונה המבהילה הזאת איננה דמיון המשורר.  לא הוא יצרה.  גם הקורוספונדיטן של איזה עתון מקישינוב היה יכול למסור אותו הספור בסגנונו הפרוזאי.  היה היו בעלים, חתנים ואחים, שהציצו מן החורים וראו את נשותיהם, ארוסותיהם ואחיותיהם מפרפרות בזרועות החמורים, ולא נעו ולא זזו ממקומם.  וברגע זה שלטה רק מחשבה אחת ונקרה במוחם: מתי בא הקץ?  מתי יוכלו להמלט ממחבואם ולהיות בטוחים בחייהם?

ולא רק בקישינוב בלבד, אם הפוגרומים, במקום שהאסון בא בלתי-צפוי, במקום ש"גדול היה הכאב וגדולה מאד הכלימה", לא רק בקישינוב, שהיהודים הלכו בה כצאן לטבח, אך גם בז'יטומיר ובביאליסטוק, אלה הערים, שהפוגרומים היו בהן רק אסור ליהודים, אבל לא חרפה רק כאב ולא כלימה, – גם שם יודע אני מקרים, המזכירים לנו את דברי ימי קישינוב ואת מאורע טרויאנוב במדה ידועה.

באותו פרור העיר ז'יטומיר, פודול, לא הרחק מהנחל, על-יד המקום, ששם היתה המלחמה הגדולה, מלחמת הגבורים, שבה נפלו כעשרה חללים מחברי ההגנה העצמית, – הראה לי צעיר אחד את הגדר, שטפס עליה ראש המשפחה היהודית, בחפצו להציל את נפשו. בדיר אחר הסתתרו הוא ואשתו וילדיו.  ובקרוב הפורעים אל הבית הזה ובהשמע קולם – שכח האב את רחמיו, שכח את רגשות האהבה של ראש-משפחה לבני ביתו, ומהר למצוא מפלט לנפשו הוא ולצאת מחצר המות ולעזוב את אהובי-נפשו בידי הפורעים.  אמנם הוא לא מצא את אשר בקש.  הפורעים תפסוהו ברדתו מעל הגדר והרגוהו, ובני-ביתו נשארו חיים וקיימים, אך הוא שאף לחיים ורק בגלל זאת עשה את הצעד המחפיר הזה.

פוגרום אחד היה בביאליסטוק, שלא נמנה בסדר הפוגרומים שלנו ועליהם לא יתחשב, כי בגלל תנאי הצינזורה הקשים בימים ההם לא היתה כל אפשרות להדפיס בעתונים היוצאים ברוסיה את פרטי המעשים, שנעשו שם (רק ב"הזמן" נתתי תמונות בודדות מהפוגרום, ואת כל פרטי המאורעות הייתי אנוס להדפיס בעתוני חוץ-לארץ);  וגם שם קרה מקרה כזה:

יריות החיילים לא פסקו, הכדורים ירדו כמטר על גגות הבתים, חדרו אל החלונות ועשו פרצים בדלתות.  התושבים היהודים הסתתרו על הרצפה, תחת המטות, המדוכות, או החביות, לבל יפגעו בם הכדורים.  והנה חדר אחד הכדורים אל ביתו של יהודי אחד ופגע בילד בן שנה.  הילד התחיל לזעוק ולפרפר ולגוע לעיני אביו ואמו ואחיו.  והם הוסיפו לשכב בלי נוע על הרצפה ולא זזו ממקומם למראה ענויי הילד.  הם יראו לצאת ממחבואם, לבל יפגעו בהם הכדורים.

במה שונה החזיון הזה מהחזיון הטרויאנובי?

רחמי-אב ואהבת-אם, אלו הרגשות הטבעיים, הנתונים בלב כל בן-אדם ביחס לילדיו טפוחיו, גם הם קהו בשעת האסון, גם הם לא יכלו עמוד בפני הרגש הבהמי של אהבה-עצמית וחפץ הקיום, שהתעורר בלב האומללים, כשהמאכלת החדה היתה תלויה על צוארם.

ואשה זקנה ראתה לעיניה את בעלה הזקן והחלש צונח מכסאו בעודנו מחזיק את ספר התהלים בידו.  היא ראתה אותו נופל, נגוע מהכדור, שנחת בלבבו, ורוח לא קם בה לגשת אליו ולסעדהו.  היא הסתתרה בפנתה עד עבור המות מהרחוב ההוא.

ומה רבות הן התמונות המעציבות ממין זה, שנמסרו לי, בטפסי על העליות וברדתי אל מרתפי הבתים, במקומות-ההרגה, אחרי הטבח בביאליסטוק בשנת 1906!

זקנה אחת ראתה בעיניה את נכדתה, המפרפרת בזרועות הפורע, היא ראתה את התעללותו ביונה התמה, הצעירה והטהורה, היא שמעה את זעקתה והחרישה.  היא הוסיפה להסתתר בין סבכי העצים, במרחק של צעדים אחדים ממקום המעשה, ולא זזה ממקומה.

אילו יצאה הזקנה, אילו יצאו כל האומללים, שלעיניהם נעשו הנבלות ממקומות מחבואם, לא היו מביאים אמנם במעשה כל תועלת.  התקום זקנה חלשה בלתי-מזוינת בפני קהל פורעים שואפים לדם?  היעמדו יהודים אומללים, בלי נשק ובלי כח משותף ומאוחד, כנגד המון חיות טורפות?  והרי הם היו מוסיפים רק חללים על החללים ללא תועלת.

אבל בבואנו להעריך את המעשים האלה מנקודת ראות הרגש האנושי, – איננו יכולים להתחשב עם מדת התועלת שהיו המעשים האקטיביים מביאים.  אנו עומדים ותמהים על החזיון: התוכל אם רחמניה לחשוב מחשבות ולבקש חשבונות רבים, בראותה את פרי-בטנה טבוח לעיניה?  האפשר לזקנה לחשוב מחשבות ולא להתקומם בדרך טבעי כנגד מעני נכדתה הצנועה?

והן אינן עושות את זאת, הן מוסיפות להסתר ולפלל: "רבונו של עולם, עשה נס – ואלי הרעה לא תבא!"

והאם לא כך עשו גם יהודי טרויאנוב?  האם אינם גם הם קרבנות הרגע הנורא, המכבה את הניצוץ האנושי בקרב האדם?

IV

כי כזו היא הפסיכולוגיה החולנית של היהודי האומלל, כשמיתתו באה על ידי חיות בדמות אדם.  בהשמע המית קהל היחפים, ההולכים ברעם ורעש להשתער על רחוב היהודים, בהתקרב הגרזן ובהחילו להתעופף על ראשם, חדל היהודי להיות אדם ונהפך לכלב מוכה, הירא את המקל, לכלב ארור, שיד כל בו, המסתתר בפנה ושוכח את כל אשר סביבותיו.  הוא רואה בכל מקום רק את אמצעי-ההצלה ממכותיו.

אז, ברגע הנורא ההוא, שוכח אב את בנו, אם – את פרי בטנה, אח – את אחותו, אוהב – את אהובתו.  כל אחד זוכר את עצמו ורק את עצמו.

יש ספור נורא מימי הפוגרומים, הלקוח מן המציאות באחת מערי הדרום והספור הזה הוא אב- בנין לכל המקרים ממין זה[1].

באחד המרתפים הסתתרו יהודים ויהודיות רבות, עם בניהם וילדיהם, מפחד הפורעים היחפים, שהלכו הלוך והתקרב אל הרחוב הזה.  האומללים ישבו צפופים ונלחצים זה אצל זה.  הילדים הסתירו את ראשם בסינורות של אמותיהם ודממה מדכאת השתררה במרתף, דממה ההומיה יותר משאון מים רבים, ורק קול הלבבות הדופקים מפחד כאילו נשמע.  ופתאם פרץ בבכי אחד התינוקות, יונק שדי אמו.  לשוא נסתה האם לסתום את פי העולל בדדיה הצומקים – הוא לא חדל להשמיע קול צעקה.

כל היהודים אשר במרתף נזדעזעו.  הנה יגלה היונק את מצפונם ויעמיד חייהם בסכנה.  כולם היו כאובדי-עצות ולא מצאו כל תרופה.

אך האם האומללה מצאה עצה:

בידיה הצנומות חבקה את צואר הילד, חבקה בחוזק-יד, עד שנשתתק.. הוא נחנק.

זהו כחו של הרגע ההוא.  פה אמנם לפנינו קרבן נשגב של אם לטובת הצבור, לטובת כל

היהודים הצפוניים אתה בתוך המרתף, אבל יחד עם זאת אנו רואים בזה שאיפה עורת וסמויה מן העין להנצל מן המות באיזה מחיר שהוא.

כעבור יום אחרי המאורע, שבים רגשות האם לפעם בקרבה.  כעבור יום מלבינות שערות ראש האשה האומללה והיא יוצאת מדעתה מרוב צער ויגון, היא אינה יכולה לסלוח לעצמה את עונה הגדול, את רצח בנה: תמונת העולל נצבת לפניה בתוכחה אלמת: "למה הרגתיני?"  והיא אינה יכולה לעמוד בפני התוכחה השתקנית הזאת – והיא ממהרת ללכת ולהטביע את גופה ואת יגונה יחד בנהר הדניסטר.

כעבור יום או יומיים – זכור יזכור האב האומלל את היונק המפרפר לעיניו, וינחם על שויון-נפשו; כעבור יום או יומים זכור תזכור הזקנה את נכדתה האומללה, שנטמאה לעיניה ותהיה לה כמזכרת עוון.

ולפיכך רבו כל-כך המקרים של טרוף-דעת בין נגועי הפוגרומים;  כל אחד יש בלבבו איזה זכרון, המעיק והמציק על נפשו והמעורר בו רגשות-נוחם.

אותם "החתנים, הבעלים, האחים, שהציצו מן החורים, בפרפר גויות קדושות תחת בשר חמורים", אותם האומללים, אשר "שכבו בבשתם ויראו – ולא נעו ולא זעו, ואת עיניהם לא נקרו ומדעתם לא יצאו"... אז, – יצאו מדעתם כעבור ימי הרעש, בבוא עתות המנוחה, כשהחלו התמונות הנוראות מימי החורבן להתבלט ולבצבץ במוחם, כשקמו הנפשות החביבות ותבעו את עלבונן.

ואם גם צלולי דעת יהיו – היו בטוחים, כי על פניהם לא תלין עוד בת-צחוק, כי עננה תשכון עליהם לנצח, כי כבני קין ירגישו תמיד על מצחם כתם של חרפה.

ואם סגרו יהודי טרויאנוב את הדלת בפני אחיהם הצעירים, שהלכו לעזרת אחיהם הגבורים, לז'יטומיר;  אם קפא לבם לרגע אחד ויהי לאבן, – היו בטוחים, כי כעבור הפחד התעוררו שוב רגשות האדם אשר בלבבם והם נחמו על הרעה אשר עשו, וברעדה יעברו על-פני המקום, ששם נפלו החללים וצל נצחי יעיב את חייהם.

ובעשותם את העוון הנורא, אשר לא יוכלו כפר אותו, כבר קבלו את ענשם בעולם הזה;  רגשות-הנוחם אשר בלבבם.  ואל נא נהיה להם אנחנו כמזכירי-עון ולא נדון לכף חובה את היהודים האומללים בעד המעשים שעשו, בשעה שחדלו להיות בני אדם.

לא הם הנם האשמים, אלא האסון המשותף והצרה הלאומית – הכללית. כזו היא הפסיכולוגיה של היהודים המוכים והמעונים, שפחד המות מרחף לנגד עיניהם תמיד.  תמחה נא חטאתם, שהיא גם חטאת רוב היהודים בערי-ההרגה;  נסלח נא לעוונם, כי אומללים הם גם המה!

 

תרס"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ספור זה כבר שמש חומר למספרים העברים ושניאור ערך על פיו את ציורו המצוין "מעבר לדניסטר".