_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כדור-ראש וכדור-רגל

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

במגרשי כל העולם התרבותי בכל הארצות והמדינות עברה חלפה התגוששות זו והתחרות נצחית זו בין שני הכחות שאינם שוים.  והנצחון היה כמעט תמיד על צדנו: אפס כנגד חמשה.  המנצח הוא דוקא בעל האפס, לא כמו שנוהגים באנגליה.  חקי-המשחק של כדור-ראש הם אחרים.  עוד המכבים-הקדמונים חקקום: המועטים מנצחים את המרובים, החלשים – את הגבורים.  אנו היינו בעלי האפס, כלום לא היה לנו: לא ארץ, לא שלטון, לא שפה, לא מעמד כלכלי וחברתי בטוח, והכדור שלנו היה אוירי, בלא כובד משקל, פסול במקצת, בעל ערך מפוקפק, שעוד בימי המעמד בהר סיני לא רצו אומות העולם לקבלו, אף-על-פי שכל השערים היו פתוחים ושום שוער לא הועמד לשמור עליו.  ובכל זאת הלך כדור זה וכבש כבוש אחרי כבוש את העולם הנאור.  מתחלה לא רצו המתחרים להכיר בכח הצפון בכדור משונה זה, אבל בקרב הימים הכירו והודו בו ובכחו, אך קשרו עליו מלחמה, לא פנים אל פנים אלא פנים כנגד עורף.  "הבה נתחכמה" זה, שאנחנו שמרנוהו בספר שמות לזכרון לפרעה מלך מצרים, עוד קודם שגלו את ארונו בלוקסור, נעשה מעין דת חדשה לעמי אירופה.  דוד הנצחי נלחם בגלית הנצחי ודוקא גלית היה הנופל.  האפס היה די חזק, אמנם בלי שריון ובלי כובע נחושת, "כי לא נסה באלה". עם פעוט וחלש התפתל והתלבט בין רגלי האומות והכה על ימין ועל שמאל בכדור-הראש שלו.  ושום כדור-רגל מצדם לא היה מחליש את כחו ולא היה מכריעו.  הוא היה מוחץ בו, פוגע ורומס – ושוב התרוממו החלשים ומחצו באופן מכאיב.  הוא, עם-דוד, היה זורק אבן אל מצח גלית והיה מפיל את הענק.  כמה דרוש לנצחון על המוח הרופף של גלית?  יש לו הכל, לבעל-גוף זה: שריון, חנית, שרירים, רק שם, בתוך כדור-הראש שלו, מקולקלת המכונה קצת והיא נפגעת על נקלה.

משחק זה של בעלי-המוח לא היה מובן לבני אומות-העולם מימות אפיון היוני עד היום.  הם ראו לפניהם עם משונה, שבחר לו התגוששות-אתליטים מוזרה של "קל-וחומר", "גזרה שוה", "אם תאמר" – "ויש לישב".

ולהם היה הכל מיושב באופן קל ונוח.  "על חרבך תחיה" – זהו כל כך פשוט וקל, מובן ופופולרי, עד שאין צורך בבאורים נוספים.  למה יושב עם זה של בחורי-ישיבה ובטלנים ומרחף בעולם שאינו שלו?  הם לא תפסו את כל הענין של כדור-הראש.  הם גם אינם תופסים אותו כיום, אחרי שהמדע והחכמה והשירה פרצו את כל השערים וכבשו להם מקום בספרויות העולם.  הם מביטים בצרות-עין על כל נצחון של הרוח היהודי, כופרים בכל כבושי רוחנו ויורשים לאט לאט את כל המבצרים שלנו.  אפילו להר סיני הם רצים לקבל אותה התורה, שברחו מפני הדר-זיוה מאימת הרעמים והברקים ביום ההוא.  רק את כדור-הרגל שלנו הם מבינים.  דבר זה הם תופסים על נקלה.  הם מביטים בסקרנות והשתוממות על הקבוצה היהודית המראה גם כח.  אין לעת עתה כל פחד, אם יש קבוצת גבורים יהודים.  אין סכנה בדבר, אף אם יקבלו חמשה נגד אפס.  אפס נגד חמשה בכדור-ראש הוא יותר מסוכן.

לו יהי כן.  בדור זה שחדל לשחק בכדור-ראש והתחיל להראות נפלאות בכדור-רגל – גם נצחון כזה הוא נצחון לאומי.  לנו נותנים השחקנים הצעירים כבוד, אף על פי שבודאי לא חלמו חכמי התלמוד והפוסקים, הרמב"ם ור' יהודה הלוי, כי יבא יום והמוח היהודי יכנס אל הרגל.

איני בקיא במשחק הזה, שהעמידו בימים אלה על הפרק.  אני מודה ומתודה, שהנני "עם הארץ" גמור בענין זה ולא הייתי יכול להיות אפילו שומר השער והייתי מפקיר את הכדור לכל ארבע הרוחות.  מה לעשות?  בלילות הארוכים ב"חדר", בישיבה בסלובודקה ועל יד התנור החם בבית המדרש לא למדתי את החכמה הזאת.  גם אביי ורבא ור' יוחנן וריש לקיש לא למדונו כלום במקצוע זה.  הם ספרו לי על ענינים אחרים לגמרי.  המחלוקות של בית שמאי ובית הלל ורב ושמואל היתה גם היא בשל דברים רחוקים מאלה.  זהו אמנם לקוי גדול מאד.  החנוך שלנו בגולה היה בעל גון אחד.  עוד הרומאים אויבינו השניא עלינו את הגוף ואנחנו נתַנו תמיד את משפט הבכורה לנשמה. חשבנו בתמימותנו, כי יש ערך לחנוך הנשמה וכי רק בכחה של זו הצלחנו במלחמה כנגד גלית העולמי.  אנחנו קראנו גם לאגודה – או להסתדרות – שלנו "מכבי" על שמם של אותם המכבים, שאמנם נלחמו בחרב ובחנית, אבל בשמו של הרוח.

אבל טוב שהדור החדש שלנו, כל אלה ה"מכבי" ו"הכח", ירשו מהמכבים הקדמונים את הצד השני, הגופני, שהיה פגום בנו, אלה שעמדו "על דרכי מיר, איישישוק וולוזין".  מתי היה לנו פנאי לחשוב על הגוף, כשים התלמוד כל כך רחב ידים ואין השוחה בו יוכל להגיע לעולם עד קצו ותמיד צריך לגמור איזה דבר ולמצוא את

ה"ויש לישב בדוחק"?  כל כך הרבה מהרש"א ומהר"ם שיף חמורים וכל כך הרבה סוגיות קשות.  עד שנדמה היה לנו, כי מבלי זה מה טעם יש לחיים ואיך נחיה ונמשיך את קיומנו, אם יחסר תירוץ מספיק לאיזו קושיא?  אבל הדור הזה יש לו די תירוצים.  הכל מתורץ אצלו.  שאלות אחרות מטרידות אותו ולא אלו שהטרידו את נפשותינו.  אין בכך כלום אם איזה "ואם תאמר" של התוספות ישאר בלי תשובה.  אבל תחת זאת אינו רוצה להשאיר ב"צריך עיון" את הקפיצה והריצה וכדור-הרגל.  זה מוכרח להתישב ולא בדוחק, לפי כל ההלכות.  הנוער שלנו שם בזה את כל כח הרכוז של התפיסה והמחשבה, שיש באופי היהודי.  ובודאי יהיה "הכח" לא הראשון ולא האחרון.  גם על שדה זה הצטיין, כמו שהצטיין בכדור-הראש.  יהיו לנו גם גאונים של כדור-רגל, כמו שיש לנו גאונים בפילוסופיה ובאמנות ובתורת היחסות.  אין אנחנו יכולים לעשות דבר למחצה, בדרך-אגב, איך שהוא.  הרגל היהודית תהיה גם היא כמוח היהודי.

הגבורה החדשה של הנוער, הגב המיושר, ההרמוניה שבין הגוף ובין הנפש נותנים לנו תקוה.  אין אני מתחרטים על אשר שאבנו ממעינות העבר, על אשר היינו עוד האחרונים של בעלי הגבים הכפופים על גבי הגמרא.  הרבה שירה וזוהר יש בתקופה ההיא, של נכתבו עדיין על ספר גם אחרי פיארברג וביאליק.  אבל תמיד היינו מודים, כי זוהי קצוניות לצד אחד.  הגעגועים של "המתמיד" אל שירת הצפרים ואל הרחוב ואל היער היו מעין הגעגועים אל עולם גדול ורחב מלא אור ואויר שנִּטלו ממנו.  זו היתה טרגדיה נפשית עמוקה.  מלחמת-יצר זו היתה פסולה וטריפה, אבל היא היתה בנו.  ספרי-המינים שנשרו מחיקנו היו גם הם משרים עלינו שכינות אחרות.  הגמרא קשרה אותנו ואנחנו הרגשנו, כי בין הכתלים האלו נולדים וצומחים הכל: רעיונות, מחשבות, הרגשות, רק לא רוח גבורה כובשת ופועלת.  מבית-המדרש יצאו רק ה"קדושים" ולא הגבורים, אלו הקדושים שמסרו נפשם על קדושת הo' ניני ר' חנניה בן תרדיון ורבי עקיבא, שסרקו את בשרם במסרקות של ברזל והניחו ספוגין של צמר על לבם, כדי להמשיך את ענוייהם.  זהו גודל, זהו יופי פנימי ונפשי, אבל אין זו הגבורה במעוררת, הקוראת למהפכה, לחיים חדשים, כשיש רק "קדושים" יש עם קדוש.  אבל לא עם גבור, והגבורה נחוצה למלוי השלמות של האומה.

ואולם, כמו בכל דבר, עלינו להתרחק מן הקצוות.  לא טבעי, כמובן, היה הדבר, שכדור-הראש תפס אצלנו את כל החלל ולא השאיר מקום להרגשות אחרות.  אין מתחייבים בנפש, אם אומרים: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה.  אבל גם לא טבעי הוא, אם העיר והכפר, הילד והגדול, גיל בית-הספר וכל הגילים מטפלים ב"נולים" ורואים הם את חזות הכל.  כשאתה קורא את הכתבות הארוכות על-דבר הנצחונות בריצה וקפיצה ובכדור-רגל של הקבוצות השונות במושבות ואין אתה קורא כתבות על ענינים אחרים, היוצאים מתוך תחום-שבת זה, יש שמתעוררות בלב מחשבות נוגות.  הרדמה לקחה מאתנו את העבודה, כדור-הרגל – את עתות המנוחה, ומה נשאר בשביל אותה הירושה הגדולה, שהעברנוה דרך כל המדורות?  האנגלים יכולים להרשות לעצמם את העונג הזה: הם אינם מזניחים שום דבר,  בין קפיצה ובין ריצה הם כובשים ארצות, כותבים ספרים, מחברים חזיונות, יוצרים יצירות של נצח.  ואנחנו מה יש לנו עוד, זולתי אותה החולשה הישנה לתרבות מקורית לאומית, לאותם הספרים שבין גויליהם מצאנו את סוד הקיום?  כדור-הראש נפגם בשנות המלחמה, כשרונותינו הולכים ודלים וחדשים אין נראים במספר מספיק מבין האפקים של המחר – וכלום תבוא הרגל ותירש את כל המוח, רק היא?

מתוך מלחמת-מגן וכבוד נוצר החנוך הגופני בגולה – הוא מקדש את שמנו ברבים, מרים גם את האגרוף היהודי, אגרוף מול אגרוף, – ולו נאוה תהילה.  אבל אל נא ישאיר אצלנו, כמנהגנו, את ההפרזה ואת הקיצוניות ואת החקוי ואל יתלהבו יותר מדי הנלהבים גם עד כה.  אנחנו צריכים ומחוייבים לשמור את שווי-המשקל בין המוח ובין הכח, כי לכך נוצרנו. על הרמוניה זו חלמנו גם באותם הימים, שהיינו כלואים בשלשלות העבר, כשהיינו עמוסי הירושה הגדולה של הדורות והשאיפה לעתיד הגדול של העם בארצנו.  אבל אל יכבוש הכח את הרוח ואל נא יקח את מקומו, כשם שערטילאית היא הנשמה מחוץ לגוף, כך אין הגוף שלנו יכול להתקיים כשהוא נטול-נשמה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה