_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעל-הכנפיים

שמואל צ'רנוביץ

לתוכן הענינים

 

(ליום-הרצל)

הוא שגה, בעל הכנפיים.  הוא נפל בשגגה לא אל הקן שלו.  מהיכן אצלנו כנפיים כאלו, מעוף כזה?  בין קוראי תהלים ותפלות "ולירושלים עירך", בין חולמי חלומות ישנים, עתיקים, שכאלו מעולם אחר באו– "מדינת היהודים"? גם אלו שנגשו עד השער לא ידעו איך לפתוח אותו.  הֶס ופינסקר דפקו בשערים הסגורים ולא העיזו לצעוד מעבר לחדר-הכתיבה.  הם יצרו ספרות, משה הס ראה אך בחזון את ירושלים הבנויה, את נצחונה על רומי המנצחת, ופינסקר גמר את הדף האחרון של המחברת והתחיל לכתוב את הדפים של...הועד לתמיכת פועלים ובעלי מלאכה "בסוריה ופלשתינא".  הוא הרים ראש והנמיך גב, שאף לגדולות והסתפק ב"יום קטנות".  והרצל אף פעם לא הוריד כנף.

צדקו, כמובן, הם, "הרוסים" המנוסים: אחד העם, לילינבלום וחובבי-ציון.  הם יודעים וידעו מאז את האדריסה של ציון, והרצל גם את זו לא ידע. "ציון או ארץ אחרת?"  ציון היתה בעיניו זו היכולה ליצור שוב את העם ואת המדינה.  זה לא היה דבר שבהגיון, אבל הנשר יודע את כל הדרכים אשר בשמים ובמרחב, מלבד את דרכי ההגיון.  ההגיון מצמצם תמיד ומעכב.  ואם אתם רוצים אין הגיון בכל אותו הענין של הקמת האומה משפלותה.  היה פעם אחת מקרה, שההגיון יכל היה להציל אותה מכל מה שעבר עליה אחר כך " בלכת השבויים, שבויי ירושלים אחרי מרכבת הקלון ברומי, שסויים ובזויים, מֻרדפים ומנֻצחים – היו צריכים כלם, כלם, עד אחד, להכנס אל הזירה ולהיות טרף לשני החיות הטורפות, וחסל.  ואם דבר זה לא קרה אז ואם נשאר לאומה זכר ואחרית– עליה לעשות קפיצה נחשונית, או לנצח או לנפול.  ובזה רצה הרצל.  הוא עשה מעשה שמשון: ללפות את עמודי התוך ולנסות אך הפעם את הגורל, אולי ינצח.  ואני חושב שברגע  זה של חיי שמשון היה הרבה יותר מן הגבורה, מאשר ברגע שבו שסע את הארי, או זרק את לחי החמור בפלשתים.

ואין תימה, אם הדרך אל לב העם מצא הוא, בעל הכנפים.  ולא האברכים בעלי ההגיון עם ח"י הפרוטות לטובת ישוב ארץ ישראל.  הם גיסו סביבם את הרומנטיקים, המשכילים, השואפים והחולמים, והוא–משך אחריו את ההמונים.  עניים היו המונים אלו, " קבצנים וחולמים".  אבל אלו הם ממליכי המלכים, מחוללי המהפכות הגדולות ומניעי גלגלי ההיסטוריה.  היושבים "בחלונות הגבוהים" יכולים רק לשבת בבתי-מחוקקים ולחוות דעה  ולשפוט ולחשוב ולפסוק הלכות, ואילו אלו, ההמון, חוש עִור יש להם וכח צפון בהם, שאין לכל מצילי הרוח יחד.  ודוקא הם, הנמוכים, בני המרתף, ילדי הרחוב, חולמי הגטו, אוהבים את הגדלות, את המרחב, את הרום, את מעוף הנשר.  הם הלכו אחרי הרצל, כשם שהלכו האיטלקים אחרי גריבלדי המשחרר, או כאשר הלכו היונים אחרי בירון.  הם ראו לפניהם בחזון את המדינה, שהיתה חיה מעבר לסף הכרתם.  הרצל היה בעיניהם לא עתונאי, לא יהודי וינאי הכותב פיליטונים וספורים קטנים–הוא היה היוצר של הספור הנאה ביותר בחיי האֻמה.

המדינה עדיין לא היתה, כבטויו של הרצל, "מדינת היהודים בדרך": פרלמנט נודד, משכן מדיני בתוך מדבר החיים, משא ומתן בין מושל בלי ממשלה ובין מושלי ממלכות, אבל הם, ההמונים, כבר שמו את הנזר על ראשו של האיש בעל הזקן השחור והעינים הנפלאות ומשחו אותו למלך, למלך הטרגי ביותר בין מלכי אומות העולם: בלי עם ובלי ארץ.  יהודים פשוטים בירושלים שבליטא, וילנא העתיקה, רתמו עצמם במרכבתו ורצו לפניו וקראו לו: "יחי המלך!" זה היה כל כך פשוט ומובן.  הן הוא יוצר להם את המדינה, ולמה לא ימשחו הם את המלך בה?

זהו המכסימליזם העממי, שאנחנו איננו תופסים אותו.  והוא היה בא-כחם האמתי ולא אנחנו.  הוא לא רצה בקולוניזציה פעוטה, הוא לא רצה בקונגרס פעוט–הנשר איננו יכול לזחול מעולם, המרחב מושך אותו והכנפים מתרוממות מאליהן.  זה לא היה ענין של פרינציפיון, הוא אינו רוצה ואינו יכול להסכים ל"התגנב", לחדור לתֻרכיה בהחבא, כי אם דוקא "במשפט גלוי" לעיני כל העמים, ביד רמה.  כך יצא גם משה ממצרים.  היה לו פנאי לחכות.  פרעה הזמין את העם בחצות הלילה, היתה אפשרות לברוח בשלשת ימי אפלה, והוא דוקא "ביד רמה".

 

*     *

*

אינני שולל כלום מזכותם של הראשונים, שהרצל לא ידעם.  אלמלא הם היה הרצל מוצא חלל ריק, היתה מתגוללת איזו מחברת משֻנה בשם "מדינת היהודים" בארונות הספרים, ולא יותר. הם יצרו קטעי-עם, הוציאו את האהבה הישנה לארץ העתיקה לאויר העולם, הביאוה לידי גלוי. היו גם החלומות, העמוסים אמנם.  כותבי ההסטוריה של חבת-ציון יודעים לספר הרבה על חלומות שקננו בלבבות בסתר.  אבל הם, הראשונים, הרכינו ראש כלפי המציאות וידעו לרדת מהרמה של השאיפות הגדולות.  והוא אף פעם לא עשה זאת.

ופעם נסיתי לנחש את שעור קומתו של הרצל בשאלה אחת: מה היה אלמלא היה מופיע הוא? ואז הבינותי אותו ואת מפעליו.

נציר בנפשנו שלא היה הרצל, לא היה הקונגרס הציוני יציר כפו, לא היתה ההסתדרות הציונית שיצר, לא היו המוסדות והקשרים המדיניים.  חבת ציון רחוקה היתה ממדיניות, כרחוק אודיסה מלונדון, והתאמצה תמיד להיות ניטרלית יכל המשא-ומתן שלה עם הכחות המדיניים לא הרחיק ללכת מראיון עם הקיימיקם ביפו והפחה בירושלים.  ונניח שבמצב כזה, בלי תנועת הציונות המדינית, התפרצה המלחמה.  באיזה אופן היינו אנחנו מחוסרי הקשרים, התלושים– גם עם החלום אשר בלבנו– מעיזים להגיש את משפטנו אל חבר העמים? מי היה מבין אותנו? מי היה שם לב לאותה הקבוצה הקטנה, השואפת וחולמת, שאין לה יד ושם, שאין לה יחס ישר אל הממלכות אשר בשמן לא קראנו?

והוא הכשיר את הדרך.  היה לאדם זה חוש מדיני, שלא היתה דוגמתו אצל איש ממחננו.  הוא לא ידע את קֹצר השגתנו, את תורת הצמצום שלנו– וזו היתה מעלתו.  הוא בא מעולם אחר זר, רחוק, והביא משם קנה-מדה מן המוכן.  היכל בורבון היה לו למורה, ופריס– למופת.  הוא הבין גם אותנו בתור אֻמה חיה, הוא ראה גם את מדינת היהודים העתידה, הוא הרגיש אותה באופן מוחשי.  הוא חתר אל המטרה הזאת: לעשות אותנו לעם, לעורר את שאלתנו בפני העמים.

הוא לא היה נביא.  איני חושב, שראה את המלחמה העולמית בשעה שהוציא את השעון ומנה את שעת הגסיסה של תֻרכּיה.  לא היו נביאים אנשי מדינה יותר מנֻסים ממנו.  אבל הרצל היה עדיף מנביא.  תפקידו של הנביא הוא קל מאד: הוא יושב בחדר משכיתו וסוקר משם על מהלך דברי הימים.  הוא איננו מסייע למהלך הגלגלים כי אם שומע את דפיקתם, אותה הדפיקה הנדפקת על-ידי אחרים.  אבל הרצל הכשיר בעצמו ובידיו את הבאות.  הוא הכניס את הציונות בכח רצונו העז ומסירותו ואמונתו אל ספר הדורות והכריח את גדולי המדינה להקשיב אל דפיקת הלב של האֻמה הנודדת בפרלמנט הנודד, בזיליה נעשתה בית-המחוקקים של אֻמה חיה, וההסתדרות הציונית– כח חשוב, שבשעת צרה מתחשבים אתו.  והצהרת בלפור וסן-רמו כבר מצאו כתובת מוכנה שנרשמה על-ידי הרצל, "לכבוד האדון היהודי", כמו שאהב להתלוצץ מנדלי מוכר ספרים, ואותה האדריסה לא היתה נמצאת מעולם ברחוב היהודים באודיסה, מקום מגוריו של הועד לחובבי ציון, שם היו היהודים אבל לא היה "האדון היהודי".

                                                         

*          *

*

וטוב שיש לנו פעם בשנה  יום הרצל.  טוב שאנו יכולים יום אחד להפסיק את מרוצתנו ולעמוד רגע ולחשוב על הדחיפה הראשונה שבכחה אנו הולכים.  הן לפרקים שוכחים אנו גם את זאת, כי הרצל קרָאָנו.  הן לפרקים נראה לנו שלא ילדי הנשר אנו, כי אם ילדי העגור.  אנו שוכחים את השבילים שהוליכונו בהם.  עשבים עלו שם מאין דורך בהם.

האם המציאות היא המקצצת את כנפינו, או אנו בעצמנו חסרי-אונים לעוף?

דק עוד פעם הייתי רוצה לראות את תנועתנו בין העננים.  כבימי הרצל.  רק שוב קונגרס ולא בית-מדרש במוצאי שבת באספה לשם בחירת גבאים.  צריך היה גם היום שיהיה בינינו איש כהרצל, שלבו יהיה סמבטיון נצחי, שלא יחדל אף רגע להתגעש, שידע להתקצף, שיזכיר לנו בכל רגע: – פרשו כנף!

כי אם למדנו ללכת – לעוף שכחנו.  איננו יכולים להנתק מעל האדמה, מעל המציאות.  כבונצה השתקן של פרץ אנו חולמים על "לחם לבן וחמאה", על תקציב "בטוח" של התישבות חקלאית במספר של... חמש מאות איש בשנה, של עליה "המונית" עד כדי אלף איש בחודש. ההשגות שלנו נצטמצמו והתכּוצו עד כדי כך, שהתחלנו ללכת בצדי דרכים, שהפכנו את המינימום למכסימום.

במשך עשרים השנה שלאחר הרצל גדלנו בלי ספק, התפתחנו והבראנו, אבל בטוח אני שהיינו מרחיקים עוד יותר ללכת אלמלי היו לנו אותם האֳפָקים הרחבים, אלמלי היו לנו ההשגות ההרצליות.  ואנחנו כאלו שׁקטנו אחרי הנצחונות.  אנו רושמים " ז' להצהרת בלפור", כהאוקטבריסטים ברוסיה שמצאו ספוק במניפסט האוקטברי של ניקולי השני ולא דרשו יותר.  הצהרת בלפור היתה צריכה ויכולה להיות לנו אך התחלה לזה שיבוא אחר כך.

וטוב, כאמור, שיש יום הרצל המזכירנו מה רצינו להיות.  אולי נזכור גם מה שאנחנו צריכים להיות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה