_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עת לדבר

אפרים גרשון דיינארד

לתוכן הענינים

 

האח!  קרא אלי איש אחד ממיודעי אשר בא לבקרי בביתי באַרלינגטאן, וימצאני יושב נשען על עטי וכותב ספרי זה, האח!  אמר אלי, הנני רואה כי עוד הפעם הנך יושב על עגלתך והשוט בידך, ואת מי תאמר ליסר בעקרבים עתה?  האמנם עוד לא נלאית לכתוב, ולא תפחד כי ביום בהיר או בליל חשך אחד יהרגוך רודפיך?

אמנם כן יקיר, עניתיו.  השוט בידי וסוסי ירוצון, ולא יחושו אם איזה טפש עז פנים יעמוד על אם הדרך לעצור מרוצתם, ואימת רודפי לא תבעתני, וכאשר לא הרגוני עד הנה, כן לא יוכלו לגעת בי היום, ואם זקנתי וידי רפו, אך רוחי חי חי בקרבי כלפני חמשים שנה.  והפזמון אשר השמעתני לא חדש הוא לי, כי כבר שמעתיו באדעססא מפּי הסופר ליליענבּלום ובני בריתו.  (בספרי דה"י לציון צד 118)  שמעתיו מפּי החסיד הקטן, הטפש הגדול, מו"ל ערלה, עורך מ"ע "הכרמל" החדשי, בהיותו גוסס נוטה למות בבית אביו הרש"י פין, והפתי ה' מארקאן אמר להחיותו בלחשים וקמיעות, ואותי אמר להרוג בלחש "לעין הרע", בהיותי בביתו בווילנא בשנת תרמ"ד.  שמוע שמעתי חרפת נבלים בתל אביב ושריקות נערים באים בימים בנויארק, ובטני לא רגזה וידי לא רעדו.  חק שמתי לי עוד בימי נעורי, כי האיש החסר כח לב למות על דבר אמת וצדק, אין לו המשפט גם לחיות.  חק זה קדוש לי עד יומי האחרון, וממנו לא אסור עד אשר יפול עטי מידי, והשאלה האחת היא רק, אם באמת עתה היא העת לדבר.

העת לחשות כבר עברה, אף כי גם אז היתה עת לדבר, ורבים אמנם דברו, אך לאמון כלנו לא האריכו ימים לדבר את כל דבריהם.  רוב הגבורים אשר לחמו מלחמת האמת נגד השקר מתו בלא עת.  סמאַלענסקין, אָסיפּ, ש.  ראבינאָביץ, אליהו ארשאנסקי, לעוואנדא ומאנדעלשאם (לעאן) נשאו דגל הצדק ביד רמה, ושועלים קטנים או עטלפים ירשו מקומם.  שם נביא מורה שקר על פני כל העם יכבד, ופה מטיף מדבר תהפוכות על כפים ינשא.  הסופר בכסף, וכל מלה בשקל.  ואם יפלא עוד כי נגרע מספר תופרי נעלים ביהודה?  אמנם יש לנו גם עתה לוחמים, אבל עברו ברית וינוסו למערכות האויב ולוחמים על יד ימין השטן.  הנני קורא ספר חדש או מכתב עתי, וטרם קראתיו אגישהו לאפי, ואני מרגיש ריח שקר, עזות, חוצפּה, או סכלות עתיקה צבועה בששר מליצת אץ קוצץ לפי רוח העת, ולזאת יקראו "מודרני" "המהלך החדש" הסגנון החדש, העברי החדש, עד כי לא נשאר עוד באמתחתם שם חדש אף בעד "השקר החדש", וכשהוא לעצמו הוא הוא ההומבוג העתיק בנעלים חדשים, רק אין איש אשר יקראהו בשמו הנכון.  והעם, הצאן ילך אחריהם מבלי דעת כי רועיו הרעים ינהלוהו לגיא תפתה.

מקרים גדולים ונכבדים, טובים גם רעים קרו בחיי האמה בימים האחרונים.  מקרים אשר שמו את כל עמי התבל כמרקחה, ובני עמנו נספחו עם הזרם, ועל הרועים היה לעמוד על המצפּה לשמור על צאן מרעיתם לבל ירדו מצולה בהמון גלים, אך מה עשו הרועים להיות נכונים ליום עברות, או גם לימי אורה.  כרבם זנחו את עמם ביום צרה שמו יד לפה כמו הדבר אין בהם, ומסתר מחבואם ארבו לטרפם, ויצאו רק לטרף טרף ברגע אשר ראו מרחוק פגר שמן טוב למאכל, ואיזה רועים לא קרואים, יצאו אל העם ויתקעו בשופר, לכו אחרינו כי זו הדרך, עד כי כל יועץ בליעל היה לרועה ומנהל, וכל עז פנים אשר לו לשון תהפוכות הה למורה דרך, ויקראו להם שמות חדשים, לאלה אשר קראו לפנים בשם נוכלים או גנבים ושודדים פשוטים יקראו היום מנהיגים ערומים, מביני חכמת הכלכלה.  למופקרים פלוסופים.  למפיחי כזבים בראש הומיות, מטיפים לאמים גולמים מצפצפים בכח "שם המפורש" אשר שם עדיסאן בפיהם.  מתימרים כי כנור דוד מנגן בגרונם בהפיח בהם הרוח.  משחקים על הבמה, מביני דעת "חכמת הקוף" יחקו קריאת תרנגולים, ולהם יקראו משוררים, עד כי מלאה הארץ שירי כסילים לכבוד אליליהם, וכל בור אשׂר רק תמול גמר חק למודו את הא"ב העברי, והנה הוא משורר בחסד השטן.  כל עצל שונא מלאכה עזב את מחטו או מרצעו, ויהי לסופר, ואחת היא באיזה שפה, ועל פי רוב גם בלי כל שפה, ומאין דגים, הן גם הסרטן דג הוא, ובכן היתה שפת "צאינה וראינה" לשפת המחט והמקבת, ובה הצליחו לאסוף הון יותר מכל הסופרים הנאמנים לשפת עמם, כי לא לכבד כי היו משוררים, פלוסופים והוגי דעות, אבל גם לרועים ומנהלים לצאן אובדות ואף לצאן קדשים.  את הצאן האובדות אשר אבדו דרך אבותיהם ויהיו תועות במדבר, לקחו ויוליכון דרך נצרת על פי תורת סטעפניאק ובאקונין, ליעבקנעכט וטראצקי, וצאן קדשים סוף סוף הלא צאן אדם המה, ההולך אחרי כל עור ופסח אשר יוליכם אף לגיא צלמות מבלי הבט בפני הרועה, ובכן היו כל חיט, תופר נעלים, עגלון וחרש ברזל למנהלים, ראשונה בין המון דלת העם הסאציאליסטים, ואחרי כן גם למורי דרך לכל הולכי תם הנאמנים עוד לעמם.  וכלם רואים את השערוריות ומחשים, אבל האם עת לחשות היא באמת?

קחו נא את החסידות למשל.  החסידות אשר היתה כבר לזעוה בעיני כל מביני מדע בישראל, וכבר עלו עשבים בלחייה, והנה פתאם יצאו מחוריהם איזה סוחרי בלויי סחבות, ויקחוה וילבישוה בגדי עדים מעל הסחבות הרקובות, ויעשוה לסחורה עוברת לסוחר, ובכל כתבי עתים הזארגאנים באמעריקא, בלי יוצא מן הכלל, הציגוה לסמל היושר והצדק, משל לחכמה העליונה, והעם רואה את מפלצת ולא ידע מה שם יקרא לאליל חדש זה, אליל אשר מטרת סוחריו, מלבד אשר הוא תפוש זהב, הנה יהיה למתוך בין הדעת, הסכלות וההפקרות, עד כי היו כל הסאציאליסטים אשר הרגו את אלהיהם, לחסידים ערומים.  ואם ישנה עוד שאלה, כי עת היא לדבר?

הנה לפנינו הציונות.  הרעיון הקדוש אשר חזו לנו כל החוזים בישראל, וחזיונותיהם נמשכו כחוט ארוך בעורקי בני הנביאים שנות אלפים, ובהגיע החוט קרוב לקץ הגלות, אשר אמרנו קרובה גאולת ישראל, והנה שערורה.  הקיצו כל מחרפי אל.  אחזו בקרנות המזבח ויקראו, לכו אחרינו!  הננו הרועים!  יורשי חוזי יה.  ואם באו איזה מבחירי האומה וישמיעו, כי מאשרי מתעים אלה הנם כהנים ללא אלהים, נביאי השטן, והנה מתוך ההפכה נשמע גם נחרת אוהבי לנום, לאמר; הרפו מהם!  הניחום!  אל תפריעום ממלאכתם, כי מלאכת הקדש היא, אף כי בידים לא מטהרות, ובלב מלא און, תוך ומרמה, וברבות הימים יטהרו, או במשך הימים נקח את ההנהגה בידנו.  ונרפים אלה לא יחפּצו לדעת, כי כל מושל עריץ אשר לקח שבט מושלים בידו ביד חזקה לא ישיב את טרפו, אם לא יתקומם העם נגדו בזרוע נטויה.  וכלם הלא רואים, כי יום יום יחזקו את ממשלתם ומושלים כקיסר ניקאלי בימיו, ולעלוקה הזאת עתה שתי בנות.  האחת יושבת ציון, שם תמיץ דם חלליה במקומה ואף גם את עצמותיהם תגרס, בלעה את הקרן הקיימת.  יער הערצל, בנין בתים לתימנים.  בתי הספר ללא אלהים וללא תורה, ואף הנהגת תל אביב ויפו תפשה בידיה המלאות דם אביונים, ומכל אוצרות הכסף אשר יאספו בכל העולם נתעשרו המושלים בעלי "החלוקה החדשה" אשר שמו בתל אביב קנם, ומצודתם פרושה גם על ירושלם והגליל, ועוד יותר מערך הכסף, בלעה העלוקה גם את הנפש.  כי הרחיבה כשאול פיה ותבלע את הקדש.  הקולטוריסטים, הבונדיסטים, ובאלשעוויקים "וכת העברים", כלם פשטו כילק על כל מחמדי ציון ויהיו למו לברות, וסף רעל נורא שמו בכוס בת יהודה, במרמה באו המה ומוריהם המתעים וייסדו בתי ספר לעצבים, והנגע פשה בנפש צעירי יהודה עד לאין מרפא כמעט, עד כי אין כל ספק עוד כי כל חניכי בתי ספריהם ישארו כנתח בשר חי בגו האומה.  ולעלוקה השניה, ארבעה או חמשה ראשים בנויארק, ורגלי נחשים גם בערי השדה, ומושלת במקל חובלים לא לבד על מאות אלפי כסף אשר תחלק לסריסיה.  אך גם על נפש פתאים תמימים שמה משטרה, ורבבות כסף תפזר למטיפים הוללים בדרשותיהם שקר לסבב בכחש את העם התמים, ויתפארו כי גדולות כבר עשו בציון, ועוד גדולות מאלה יעשו אם ירבה העם להביא למלא חוריהם זהב, עד כי אין קץ לכל השקרים אשר יזרעו בכל הארץ ברבבות מכתביהם, אשר מספרם יגיע אולי למיליאנים, וכל שקר או ספור בדוי אשר יקראו באיזה מכתב עתי, אשר כבר קראו כל יודעי קרוא איזה שפה, כרגע יצוה שר השקרים (פראמענזאן) להדפיסו במכונות הכתיבה ולשלחו בכל גבול ישראל, ומשרתים למאות נכונים בכל רגע למלא פּקודתו.  שר החיצון הדיפּלאמאט הנורא אשר נתברך מאת ההשגחה העליונה בעינים רכות, ושתי ידים ארוכות, יושב לו בהיכלו ומצוה לאמים להביא קרבנות אולתם על מזבחו, וחי בהם.  שר הרכוש יושב, סופר ומונה מספר לשקלים וסכלים, ובטנו הרחבה תבלע כתנין נדבות אוילים תמימים המאמינים כי שקוץ שומם אשר הקימו שוכחי אלוה על מקום ההראל, בתבנית בתי ספר לחכמת ההפקרות, בזה יבנו הריסות ציון, ולא יבינו כי בנדבת לבם יעזרו להקים במות ירבעם על חרבות הר ציון, ואם בכל אלה אין די עוד לדבר, ואף להשיח אלמים, תקוה לרפאים ממנו.

הנה כי כן הנני כותב.  עוד הפעם הנני מעורר רפאים, מדבר לרוחות, שדים ומלאכי חבלה הנכונים לשלוח בי לשון אפעה כאשר הסכינו המשחיתים הקטנים לזעזע את עורי, הקראים באלפיהם דקרוני, וחסידים ברבבותיהם עקצוני, המשכילים עודוני, הציונים החרימוני, בּעלי "המהלך החדש" הולכי על ארבע הליצוני.  בּאָלשעוויקים מלשני בסתר הלשינוני (בתל אביב).  אפס כל עוד השוט בידי, קללותיהם לא יחרידוני, ידו בי אבן מרחוק, פּאסקווילים בסתר, כאשר עשה שומר בית המטבחים, היושב בפתח עינים, לפני דלת המזרחי בנויארק, מלכיאל חותמו, אשר למד חכמתו בבית ספר לחכמי "יד השחורה", ומפיהם בקש תורה.  אבל בעצם היום, מפני מלחמה גלויה יברחו כשפנים, ועליהם לחכות עד אחרי מותי, – אם לא יקדמם המותה.  ורק אז יקיצו לבלעני חיים, אז יגילו כי נצחוני, ואז תהיה להם הרוחה.  אז ירננו כל עצי היער, ושעירים ירקדו ברחובות, אך מי יודע אם לא בעת ההיא שמם בחשך יכסה.  ואם לא עתה היא העת לדבר, אינני יודעי עוד עת יותר מכשרה ממנה.  ואם בעל נפש אתה הקורא, מפונק אשר אזנו לא הסכינה לשמוע רק שקרים קבועים ונעימים, איעצך להניח את ספרי מיד, שטה ועבור, פן תדבק בך מחלת האמת נגד רצונך, מחלה אשר לא תרפא ממנה, כאשר לא נרפאתי גם אני במשך שני דורות וחצי.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה