_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

את חטאי אני מזכיר

אפריים גרשון דיינארד

לתוכן הענינים

 

הנני כותב.  בעד מי?  ולמה?  מה בצע כי אבלה את עתי לבהלה?  מי ישלם לי הוצאות הדפוס?  ואני הן זקנתי, ואם לא טוב היה לי לנוח עתה תחת עמלי כל ימי חיי, ולספר את תולדותי, הן מעלם לא עלה על לבי אולת כזאת, אחרי אשר גדולות לא עשיתי, ואין לי במה להתפאר.  שקר לא אשמיע בעד כל הון, ואמת הלא שנואת נפש קוראים רבים היא, ואולי לא משנאתם אותה, רק יען כי על פי רוב ימתק השקר לחיך, וסופרנו השחיתו טעם הקוראים עברית אשר טבלום בים של שקרים תמיד, עד כי אזנם אטומה משמוע מלה אמתית.  ובכן, לוא שאלני איש, לאיזה תכלית הנני כותב, האמנם רק להשחית את הניר.  חי פרעה, כי לא מצאתי מענה, אבל...  הנני יהודי, וראש יהודי על כתפותי, ולא יתכן כי אשאר בעל חוב ללא שאלוני, תירוץ מספיק או לא מספיק אמצא, ויהי מה.

לא אתפאר כי רבים בקשוני לכתוב את תולדותי, כי אמנם מספר "הרבים" עולה רק עד ארבעה או חמשה איש, ולוא גם רבים היו באמת, אך האם תמיד הטיתי אזן לשמוע קול הרבים.  וזה לכם האות, כי רבים בקשוני באמת שלא לכתוב מאומה, ואני עשיתי ההפך.  כתבתי את אשר ידעו סופרים אחרים, אך כאלמים לא פתחו פיהם.  כתבתי בעת אשר ידעתי כי יטבלוני בשחת.  כתבתי בעת אשר ידעתי, כי אוציא הוצאות הדפוס לבהלה.  כתבתי נגד הקראים בשכני בתוכם בקרים ונפשי בכפי.  כתבתי נגד הנוצרים.  כתבתי נגד החסידים.  כתבתי נגד השודדים אשר גנבו את הציונית ויהפכוה למסחר מגאל, אף כי ידעתי כי צרי ינכרו את דברי ויכנוני בשם שונא ציון, אף ידעתי כי יכוני בלשון לפני ממשלת תוגרמה, בשבתי באה"ק בימי המלחמה, תרע"ד – תרע"ה, כאשר הזהירני אחד מבני הברתם בסדום החדשה (תל-אביב), והנני כותב עתה, לא יען כי רבים בקשוני, רק יען, כי איש אחד מאוהבי העירני לכתוב מקרים אשר ראו עיני במשך שני דורות וחצי, מקרים אשר קרו ברוסיא, ולא באו בדפוס מפחד הממשלה הארורה.  מקרים אשר לא ידעו רבים, וזכרם נשכח.  ענינים אשר יכלו להפיץ אור על חשכת מפעלים שונים.  תכונת סופרי ישראל בדור ההשכלה, אשר זה עתה החלו בעלי "המהלך החדש" (על ארבע?) להשליך עליהם שקוצים, אף כי לא ידעום, ולא ידעו להבחין בין טוב לרע.  תכונת ההשכלה אשר הפיצו הסופרים ומגמתם, לפי מצב העם בימים ההם, זרה עתה לעמנו באשמת איזה צעירים הוללים האומרים לכבוש את העם והספרות בחזקת היד, על ידי שקר ותרמית אשר בדאו מלבם.  ביחוד אלה הכותבים בעד כתבי העתים, שלא נוסדו לאיזה תכלית נעלה מלבד מסחר.  כל זה למדתי מפי הנסיון בכל מסעותי בתבל.  כמעט כל עורכי כתבי עתים בעברית וזארגאן ידעתי פנים אל פנים, וידעתי את נטית רוחם.  וכיוצא מן הכלל היו רק צעדערבוים בעל המליץ וסמאלענסקין בעל השחר, אשר היו גם אידעאליסטים, אך בדור הזה אינני יודע אף אחד אשר מצב העם והספרות נגע ללבו.  ועל כן לא יפלא כי העם נשאר טבוע בשקר עד חוטמו, ואם ינסה איש לפקוח את עיניו, בהושיטו את ידו להוציא את הטבועים בשקר מהבצה העמוקה, כרגע יריעו עליו כתבי העתים, ויסיתו בו את כלבי צאנם, עד כי היה הדבר לחק גם לסופרים ישרים לשבת דומם ולחשות, מבלי התחרות במרעים ולא להתגרות ברעה, ואני בדעתי זאת על פי נסיונות רבים "הייתי איש ריב ומדון" לכל עורכי כתבי עתים.  כלם עוינו אותי, עד כי הייתי להם לצלם בלהות, תחת אשר כל סופר אוהב שקר וחנף אשר מכר את נפשו ועטו לאיזה מו"ל מ"ע, היה לאדם גדול, חכם, צדיק, סופר מהלל, משורר נעלה.  וכל נער אשר כתב איזה מאמר בן עשרים שורות ישליך נעל על כל גדולי הסופרים אשר בראו את הספרות החדשה.  אדם הכהן, מיכה יוסף, יל"ג, ודאליצקי אינם עוד משוררים, סמאלענסקין, מאפו, רמא"ג ושולמאן היו רק כותבי מליצות אך לא סופרים, יען כתבו עברית, תועבת גבורי אץ קוצץ, ולכתוב עברית הן נחוץ ללמוד ולדעת את כתבי הקדש, והתנ"ך היה להם לצלם בלהות, מפחדים פּן ישוב העם אל הדת כבימים הראשונים.  ופלא הוא, כי הבעש"ט-נים פּחדו מפני התנ"ך פן יהיו בניהם לאפקורסים, והמהלך החדש יפחד פחד פן יהיו בנינו יהודים, אפס בדעתנו עתה כי רוב בעלי המהלך החדש הם המה הבעש"ט-נים עצמם לפנים, עתה אין עוד כל פּלא, כאשר רמזתי כבר בספרי "דה"י לציון" במאמר "חסידות והפקרות", כי על כן הננו רואים, כי כל אדירי אץ קוצץ, שונאי כתבי הקדש ושפת עבר, הנם כלם כמעט יוצאי ירך "חוטפי שיריים" לפנים, והמתנגדים נשארו באמנה את כתבי קדשיהם ודברי ימיהם.  הנה כי כן חרצתי עתה לכתוב כל מה שראו עיני ושמעו אזני, למען תת איזה ציור או מושג לאלה החפצים לדעת תכונת הדור העבר, אשר הספרות החדשה עניה מאד בחומר כזה.  הסופרים הזקנים אשר היו בימי וידעתי את כלם פא"פ, והרוב מהם היו גם אוהבי ומיודעי, כלם אינם עוד בארץ החיים, ועוד בימי חייהם התאוננתי באזניהם פעמים רבות על אשר לא שמו לב לדברי ימי ישראל, וביחוד לקורות העם בימיהם, תחת אשר סופרי ישראל באשכנז שמו עינם ולבם רק לקורות ישראל בימי קדם, ומספרת "המהלך החדש" אין לדבר עוד, המה בדאו להם מין "ספרת שמד" או כאשר קרא לה ה' שעכטֹער בשם "ספרת הזמה", ומטרתה הראשית להפוך את היהדות על פיה.  ראש מאווי הוא לספר מקרים אשר לא נתנה ממשלת רוסיא לגלות בדפוס, והסופרים בארץ ההיא פחדו לכתוב אף מלה אחת את אשר ראו בעיניהם.  ומבקרי ספרים העברים אשר הושיבה הממשלה בפּעטערסבורג, ווילנא, ווארשא, קיעוו ואדעססא בעת ההיא, כרובם לא חפצו לקבל ממני איזה כתב יד לבקרת, מפחדם פן יכשלו ולא ימחקו איזה מלות אמת.  הסופרים פחדו פן ינכרו צרינו את דבריהם וימיטו שואה על העם היושב אל עקרבים בארץ חשך ההיא, כאשר הגיד לי פעם אחת הר"ק שולמאן, כאשר העירותיו על דבר העתקתו את הספר "דברי ימי עולם": מדוע לא הוסיף מאומה לקורות ישראל במלחמת סעוואסטאפאל? והוא ענני "כי לוא נתנו לו מילליאן רובל, לא יכל להחליט לכתוב ספר כספרי "מלחמת קרים", אחרי אשר ידע, כי הספר ההוא התגלגל מיד צענזור אחד למשנהו, וכלם לא נתנו רשיון להדפיסו, ועמל אין קץ שבעתי עד אשר הצליח לי להדפיסו, ועוד יותר, אחרי אשר נדפס לא נתן הרשיון להמדפיס לתת לי את הספרים הנדפסים.  הנה כי כן, במות כל דור הסופרים הזקנים אבדנו חומר רב לקורות ישראל.  ואני חשבתי לי לחטא לא אוכל כפרו, אם במותי ירדו עמי קבר כל הדברים אשר ידעתי, ואף כי בכל לב חפצתי לבל יראה הקורא את "האני" שלי, אך טבעי המקרים יאלצוני לעשות זאת לפעמים, בעת אשר לקחתי חלק באיזה ענין, כי אין מטרתי לכתוב תולדות ימי חיי, אחרי אשר באמת לא חייתי רק מעט, אף כי לא מתי לשחת.  ואם טוב או רע, חכם או סכל הייתי, הדבר הזה לא יביא כל תועלת לאיש לדעת, ולמה אגזול איזה שעות מהקורא אשר לא יברכני אם אספר לו, כי פה ישבתי ושם שכבתי, או, פה אכלתי ושם רעבתי, הנני חפץ עתה, וכן בקשתי תמיד כי ימצא הקורא איזה חפץ בקריאת ספרי, ואני הן לא כתבתי מעולם רק "למען ידובבו שפתי בקבר" ואם ימצא איזה חכם או כסיל אשר יחפץ לדעת "אותי", הלא ימצאני בספרי הנדפסים, ולמותר לי לדבר אודותי, ואם יש סופרים אשר כל איש דעת יוכל להכירם על פי ספריהם, הנני אחד מהם בלי כל ספק, יען רוחי נתתי בהם.  פאליטיקא ודיפלאמאטע תועבת נפשי.  כתבתי באשר האמנתי, ובלב טהור אוכל להשמיע כי לבי היה נקי מכל מחשבה זרה בתפסי עט בכף, לכתוב דבר מה, כאשר היו ידי נקיות לא לבד משוחד כסף, אבל גם משוחד דברים.  מעולם לא עלה על לבי להחניף את אוהבי, כאשר לא דברתי רעה על איש, אף כי שונאי הוא, טרם נוכחתי כי לבו לב מושחת עד היסוד, וזאת היא נחמתי, ואני חושב לי זאת לאשר, כי כל אוהבי באמת, היודעים אותי פנים אל פנים, כלם המה אנשים ישרים, וכל שונאי היודעים אותי פנים אל פנים, כלם עד אחד המה משחתי המדות בכלל, מלבד שונאי חנם אשר לא ידעוני, רק שמעו מפי איזה זדונים אשר שמי היה להם לחגא מפני רוע מעלליהם, ביחוד בימים האחרונים, כאשר תפשו החסידים בעלי "המהלך החדש" את הציונית בצוארה, ויחלצוה מבגדיה החמודות, ואת כפם שמו בכיסה, ומסוה כזב שמו על עיניהם כשודדים בצהרים לבל יכירום, ואת עיני העם עורו בשקר ותרמית, ואני בתור אחד הציונים הראשונים, ואולי הראשון בראשונים אשר ראיתי את הציונית עוד במעי אמה, וחגותי יום הולדה, ואהי אומן אותה כל הימים עד אשר גדלה ותיף בעיני כל ראויה, ופתאם התנפלו עליה חבר שודדים, ויציתו אש בציון, ואני קראתי למכבים כי יבואו לכבות את האש, ולעול כזה לא יכלו להביט עוד במנוחה, ויקראו חרב לציון ודיינארד.  ואני בעניי, בידי אין כל, רק פסוק ידוע...  ומקל.  ומקלי יגיד להם לפעמים סודות נעלמים. 

בשאסמאקין, עיר קטנה בקורלאנד, נולדתי גם אני, כמנהג המקום, מאב ואם.  אולם חי אני כי שכחתי יום אולד בו, יען ביום ההוא הייתי טרוד מאד, בבואי לתור עולם חדש אשר לא ראיתי עוד לפנים, ורק זאת הנני זוכר, כי בהיותי בן שמונת ימים, באו יהודים גדולים וימצו את דמי, ויעשו להם מטעמים מבשרי, כאשר צוה אלהים, אכלו שתו וישכרו על חשבוני, ויתפארו עוד כי גדולות עשו כי נוסף להם עוד אח לצרה, עוד יהודי קטן ואמלל, ואם צעקתי מכאב אנוש, לא שמו לב אלי, וינחמוני הבל כי רבים עוד אמללים כמוני.

עם אבותי באתי לעיר מולדת אבי ראסיין, פלך קאוונא, ככל הנערים למדתי בחדרים, רק כשרון אחד חסר לי, כי לא התערבתי בשחוק ילדים, כי לבי לא הלך אחרי הוללות.  והמורים היו תמיד שבעי רצון ממני, ומעולם לא הכני שום מורה כמנהג המלמדים בימים ההם.  ביימי עלומי למדתי אני ועוד תלמיד אחד אצל הרב בווידוקלא.  לא נחוץ לספר כי היה הרב איש ישר, מופלג בתורה ועני מדוכא ככל הרבנים בני דורו בערים הקטנות, אמי הלכה לבקר את קרוביה בקורלאנד, ואני נשארתי בבית גבאי בית הכנסת, אש נכבד בעדתו.  ויהי באחד הימים בערב שבת בערב, נשאר בן החזן ר' צב שהיה גם שו"ב.  בבית הכנסת אחרי תפלת הערב וירדם, הנרות נכבו כבר, והנער נעור בחשך ויחל לבכות ולצעוק, כי התחלחל, בראותו את ארון המתים אשר עמד תמיד בבית הכנסת על ספסל רחב אשר עליו רחצו את המת.  הארון עמד שם, יען לא היה כל בנין על חצר המות.  הארון היה צבוע שחור, ועל פני כלו כתובים איזה פסוקים ודברי מוסר, והנני זוכר, כי על אחד מקירותיו היה כתוב באותיות לבנות; "אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים, וימיו אינם חוזרים".  צעקת הנער נשמעה בחדר הרב הנשען אל בית הכנסת, וגם הרב התחלחל, ובלוית איזה אנשים הוציאו את הנער מבית הכנסת, אך הנער נפל למשכב, ותושבי העיר ספרו נפלאות, כי הנער ראה המון מתים אשר התפללו בבית הכנסת, כלם לבושים מעילי מתים (קיטעל) מבד לבן, ואחרי עבור שני שבועות מת הנער, ויהי הדבר למלה בפי כל תושבי ווידוקלע[1], וכעבור שבוע אחד נשארתי גם אני לבדי בביהכנ"ס במוצאי שבת.  ביהכנ"ס ובית המדרש וחדר הרב היה הכל תחת גג אחד בנין עץ ישן נושן, ובמעלות ירדו לביהכנ"ס, לקיים "ממעמקים קראיתך ה' ".  בתפלת מעריב הדליקו נרות רק בערב שבת, אך לא בכל ימי השבוע, מאין מוצא לכסף לקנות נרות, ובמוש"ק הלכו המתפללים המעטים לשמוע "הבדלה" בבית המדרש.  אני ישבתי בכל עת התפלה על ספסל הבימה הגבההֹ, ומבלי משים נשענתי על זרועי ואישן, המתפללים יצאו ואיש לא ראני.  בשעה אחת עשרה הקיצותי, וארא כי אין איש, ובהיות מקרה בן החזן חדש עוד בלבי, אמרתי לחפש אולי אמצא גם אני איזה מת, ולא ידעתי כל פחד, נגשתי אל הארון והרימותי את מכסהו לראות אם אין מת בתוכו.  קרבתי אל ארון הקדש ופתחתי את דלתיו ואין כל מאומה, ועל זכרוני עלה כי הנני "שמש" בחברה קדישא, אשר לא יחת מפני כל מת, ואני לא הייתי יוצא מן הכלל, יען עוד נערים כמני היו שמשים בחברה קדישא, כי כן נהגו הנשים הצנועות לרשום שמות בניהם לשמשים, ולשלם עד חמשה רו"כ בעד הכבוד הזה, והשמשים הגדולים אשר התעצלו ללכת לשמור את המת, שלחו שמשים צעירים כמני במקומם, ופעם אחת שלחו אותי לשמור מת, נודע בימי חייו בשם "משה הארוך", איש ידוע חולי כל ימיו, באין אשה ובנים, והאיש מת בערב שבת, אשר לא יכלו להביאו לקבר ישראל עד מוצאי השבת, ואותי שלחו לשבת עמו בבית המרחץ כל הלילה, ולא ידעתי כל פחד, ומדוע אפחד פה בבית הכנסת אף אם אפגוש איזה מת – חי מתפלל, וכלל גדול ידענו, כי אם יכה השמש את המת על לחיו, אז ישכב ולא יוסיף לקום עוד, וכן חרצתי בלבי לעשות, ומין גאוה באה בלבי, כי לא אחת מפני כל.  סבבתי את כל הבית, חפשתי בכל פנותיו ולא ראיתי מאומה, ואז חשבתי, כי רק מפחד דמיון כוזב מת בן החזן.  קרבתי אל הדלת, ומבין החרכים ראיתי אור נר, ואט אזני לשמוע, והנה הרב לומד בחדרו, ומדעתי כי הרב יתחלחל ויפחד ללכת לפתוח את הדלת, דפקתי שלש פעמים, כחק אשר שמו המהבילים לאיש חי, יען המתים הסכינו לדפוק רק פעם אחת, והנה שמעתי כי הרב קורא לאשתו; "מערי! מערי! השמעת דפיקות בדלת בית הכנסת? הרבנית לקחה נר בידה ותלך עמו.  שניהם קרבו אל הדלת, וישאלוני מי אתה.  ואני עניתי "רבי, אל תפחד, איש חי אני", אבל מי אתה שאלני ברגזה, וכאשר הגדתי לו את שמי, לא האמין ברגע הראשון, וישאלני איזה סמנים, ויצוה עלי לספר לו באיזה אופן נשארתי בבית הכנסת לבדי, ויחל לנסותנו, וכה עצרני כעשרה רגעים או יותר, עד אשר פתח לי את הדלת, ויביאני לחדרו (יותר מחדר אחד לא היה לו), וכאשר הכירני ולא נשאר עוד כל ספק בלבו כי אני אני הוא, אז הגישה לי הרבנית כוס מים אשר שמה בה כף מלאה מלח לשתותה, ועל שאלתי מה יועילו לי מים מלוחים ואני לא צמאתי, דברה הרבנית התמימה על לבי, לאמר; שתה בני, שתה, יען זאת היא סגולה בדוקה ומנוסה נגד כל פחד פתאם, הודותי לה על טוב לבה, אבל היא אלצתני לשתות, ואחרי כן לקחה חוט דק ותקשרהו סביב צוארי ותשלחני לביתי, באתי אל הבית ואמצא את כל בני הבית נעורים, יען כלם רצו הנה והנה לבקשני, ובספרי להם את כל אשר קרני לא האמינו למשמע אזניהם.  נס כזה לצאת חי מבית הכנסת, בחשך, ועוד יותר בליל מוש"ק, אשר אז יטבלו כל המתים במקוה קודם חצות הלילה, נס כזה לא יקרה בכל יום, ובכן הייתי לנס בפי כל משמרי הבלי שוא.

הרב ר' יחזקאל מת, ועל מקומו בא רב אחר, מבאלטראמאנץ, איש כבן שלשים וחמש, איש יפה תואר, לבוש בגדים נקיים, ומטיף דובר צחות, וכלם היו שבעי רצון מרבם החדש.  אך לאכול לחם די שבעו לא נתנו לו, כחק הימים ההם, אחרי אשר די לו להרב כי בגן עדן יהיה מושבו ושם יתענג על רוב טוב, ועל כן נאלץ לקבל את שני תלמידי הרב הקודם.  ואחי עוד הפעם תלמיד הרב.  ואני שמתי עין על כל דרכיו והליכות אנשי ביתו.  משכורתו היתה חצי רו"כ לשבוע.  מלבד מס נרות של שבת.  אך את משכורתו לא שלמו לו מקופת הקהל הריקה, ושמש בית הכנסת הלך בכל יום חמשי ובערב שבת לאסוף קשיטות לשכירות הרב, אבל מעטים היו הנותנים.  השמש בשובו לבית הרב, הציג את הקופה על השלחן, למנות את מטבעות הנחשת.  ועל פי רוב מצאו מעשרים עד שלשים קשיטות (גראשען.  הקאפייקע טרם נודעה אז, בכל מקום אשר מטבעות פּולין היו ביד העם, ומטבעות רוסיא כמעט לא נראו אז בכל הפלך), אך פעמים רבות לא הצליח השמש להביא אוצר כזה, ויביא "בערלינקע" אחת (15 גרעשאן), ורק פעם אחת בא שמח וטוב לב, כי הביא אוצר גדול, 35 גראשען.  הכנסת מס הנרות הביאה להרב, משש עד שמונה קשיטות לשבוע.  בבקר לא אכלו בני בית הרב מאומה, ורק את הטהיי שתו עד הצהרים.  בעד הטהיי לא שלמו מאומה.  כי בימי הקיץ הלכה הרבנית ושתי בנותיה הקטנות היערה מחוץ לעיר ללקוט מין עלה הנודע בשם "דריי בלאַט", ואת העלים יבשו נגד השמש, והעלים היבשים שתו במקום טהיי, וכן לקטו פקועות יער, ועוד הכנסה מיוחדת המציאו אנשים טובים בעד הרב, כי בחדשי כסלו וטבת, נסע הרב לכל הכפרים והישובים, וכל היהודים מחוץ לעיר ידעו, כי עליהם להעניקו בתבואת שדה או בכסף, והרב אשר היה לו ישוב גדול של יהודים סביב העיר היה איש מאשר, והצדקה הזאת כמעט לא נחשבה לנדבה, רק בתור חובה, יען תמיד באו "הישובים" אל העיר לשאול שאלות איסור והתיר, או דין תורה, ובכן גם עליהם לתמוך ביד הרב.  תחת אשר תושבי העיר משלמים לו משכרת כל השנה, ובשוב הרב ממסעו, הביא עגלה מלאה תבואות שונות ואיזה שקלי כסף, ואיזה ישובים טובי לב הביאו את מתנותיהם בעצמם, ביחוד בימי חנכה, וכן חשבו להם לחובה להביא מתן להרב, השו"ב והחזן בבואם העירה להתפלל בימים הנוראים, ולולא זאת, על הרבנים בערים הקטנות היה למות ברעב.  המנהג הזה נהגו גם הכומרים הפולאנים, גם המה נסעו לכפרים ויאספו תבואות וכסף פי עשרים מרבני היהודים, כי בעוד אשר בכל כפר ישב יהודי אחד, ישבו אכרים נוצרים למאות ולאלפים, והכומר אספם לבית התפלה וישחרם מוסר, וכלם הביאו לו איש איש כמתנת ידו. 

בימים ההם חזקה גזרת הממשלה על היהודים לקצר את בגדיהם, ולשלוח את בניהם לבתי ספר הממשלה.  בערים הקטנות לא חשו לגזרות אלה, יען שם לא היו בתי ספר ואיש לא בא למוד אורך שלמותיהם[2].  אך בערים הגדולות חוללו הגזרות מהפכה גדולה, היו אמנם איזה אנשים אשר נחשבו לחפשים בדת, אשר שלחו את בניהם לבתי הספר בחשק לב.  בעוד אשר המון העם הלכו על אפם וחמתם, כי לא סוד גלוי היה, כי ניקאלאי הראשון החליט להסיר לב היהודים מתורתם ודתם, וכלם האמינו בזה אמונה אומן, ביחוד חרה להורי הבנים כי נאלצו לקצר את פאות ראשיהם, אף כי בכלל לא נראו פאות ארוכות בין היהודים בפלך קאוונא, ומכת החסידים לא נראה אף אחד בכל הפלך ההוא.  והפאנאטיזם טרם שם משטרו על חבל ארץ ההוא.  עד כי בראסיין היו איזה בעלי בתים חפשים אשר לא בושו לעשן סיגארא בשבת ברחוב העיר, מבלי פוצה פה נגדם.  הנני זוכר כי הראו לי את הרוקח ה' היימאן הולך לשוח בלב העיר ביום השבת ומקטרת בפיו, וכן היו עוד אנשים חפשים כאלה, אשר על זאת נקראה העיר ויהודיה בשם "אוכלי טרפות" וזאת היתה הסבה אשר קראו להמגיד מקעלם לשבת בתוכם, בתקותם כי המוכיח הגדול ההוא יהפוך את לב החפשים.

נורא היה לראות עקת לב בני העניים אשר נאלצו ללכת לבתי ספר של הממשלה קצוצי פאה, ובגדיהם קצרים.  וכל רואיהם קראו אחריהם מלא.  לאמר, הלאה קרח!  הלאה משומד קצוץ פאה, ועוד תוארי כבוד כאלה, ועוד יותר כבדה יד הגזרה על הנערים היתומים אשר עליהם היה ללכת שלש פעמים ביום לבית הכנסת לאמר קדיש, ובשום אופן לא יכלו לבוא בית ה' בהיותם קצוצי פאה, ועל כן עשו בערמה, ויתפרו שתי פאות בשני צדי הכובע, ובבואם לבית הספר, הלא הסירו את הכובע, אך ברחוב או בבית הכנסת לא יכל איש להכיר כי הפאות אינן טבעיות.  ואיזה בני עשירים הלכו ללמוד בגימנאזיום, ובין ההמון יצא הקול, כי בעד כל עבירה קלה ייסרום בשוטים, כמשפט בחיל הצבא בימים ההם.

בפרוץ מלחמת סעוואסטאפאל, פרץ הרעב בארץ.  מצד אחד אספה פרייסען את כל תבואת השדה אשר מצאה ידה לקנות סביב גבולותיה, ומצד השני הכינה רוסיא כל מיני מכלת בעד מחנות צבאותיה, אשר ראינו תמיד עוברים דרך עירנו, והנני זוכר מחזה בלהות אשר חזו עיני, בעבור מחנה לא גדול.  ויחנו לאורך הרחוב הארוך, ומשני עברים עמדו כמאתים איש, וביד כל אחד שוט ארוך אחד או שנים.  וביניהם הוליכו שני אנשי צבא ערומים עד חציהם, וכל איש אשר בידו השוט הכה אותם על השת, ודמם נזל על רגליהם, ולזאת קראו "סקוואזסטראי"[3], אני ראיתי את המחזה הנורא הזה רק רגע, ולא יכלתי להביט עוד, ובלב דוי ברחתי מן המקום ואבך.  בימי מהומת המלחמה והרעב חזק בארץ, ביחוד גדל המחסור בלחם, האופים היהודים אפו רק פעם בשני שבועות לחם דגן, וימכרו לא יותר מלטרא עד שנים למשפחה, אך כל אחד אשר מצאה ידו לקנות מץ הדגן היה מאושר, כי בשלו תפוחי אדמה קטנים וימעכום ויערבום עם המץ ויאפו בתנור, וזה היה הלחם אשר אכל העם.  אבל לא כלם היו מאושרים להשיג זאת, מלבד אשר שבת כל מסחר.  ומפעטערסבורג שמענו יום יום גזרות חדשות על ישראל.  אם אמת היו כל הספורים, זאת לא ידע איש, אחרי אשר כתבי עתים לא נראו בגבול ישראל, והתלאה גדלה שבעתים בצאת החק לקחת נערים צעירים לעבודת הצבא.  המלה "קאנטאניסטען" היתה לסמל בלהות, וכל איש חרד לגורל בניו.  והמאספים (איזבארשציקים) עמדו בראש אגודת "חוטפים".  בכל מוצאי שבת התאספו בחדר הקהל הנשען לבית הכנסת, ושמה התיעצו את מי יקחו לצבא, ויפילו גורל על איש אחד אשר לו יותר מבן אחד, ואבות הבנים באו להתחנן על נפש בניהם, והיה האיש אשר מצאה ידו לשלם כפר נפש בנו, נאלץ לשלם כפי אשר שתו עליו.  והעני, ידע רק לבכות ולהתחנן, ועל פי רוב שבה תפלתו ריקם.  התקיפים העשירים היו בטוחים, כי החוטפים לא יהינו לגעת בבניהם, תמיד היה חדר הקהל מלא אנשים ונשים בעת האספה, זה בוכה וזה צועק.  האחד מחרף את הרוצחים הגזלנים האוכלים למעדנים משד עניים, והאדון המאסף מדבר רכות ומתחנן כי לא יוכל להושיע, יען הוא עצמו הנהו כחומר ביד היוצר בכף הממשלה, ולא פעם אחת קרה כי הנשים באו לבית הכנסת ויפתחו את ארון הקודש, ובלב קרוע ובקול בוקע חלוני רקיע צעקו ותבכינה כי ישלח להן אלהי ישראל עזרתו לפדות את בניהן מכף הגוים, ותקללנה את המאספים והחוטפים קללות נמרצות, ולקול צעקותיהן באו אנשים מן הרחוב לראות במחזה קורע לב, ומחזות כאלה לא חסרו כמעט בכל יום בעת התפלה בבקר ובערב, והחוטפים נזהרו לבלתי בוא לבית ד', בדעתם כי כלם מביטים עליהם בעיני בוז וקצף.  אחרי כל אספה בשוב הנאספים לבתיהם בחצי הלילה, נערכה "סעודה" בחדר הקהל, או בבית המאסף, וראש מאכלם היה אוז צלוי, ויין שרף ושכר לרוב, אכלו שתו וישכרו מדם אחיהם האמללים, ושמם היה לאלה ולקללה בפי כל העם, ובבואם לבית הכנסת בשבת ומועד לא נקראו לעלות לתורה, וירחיקום מכל דבר שבקדושה, ואם ימות אחד מהם, קללו זכרו, ואיש לא הלך אחרי ארונו, ויהיו כמוחרמים בחייהם ובמותם.  כאשר ראום הולכים ברחוב שנים שלשה יחדו, הלכו אחריהם מרחוק לראות לאיזה בית יסורו לחטוף את הבנים, ואם ידעו אנה פניהם מועדות, שלחו להזהיר את בני הבית כי יסתירו את בניהם, אך מה נורא היה המחזה כאשר מצאו את הנער אַשר בקשו בבית אביו, ובהתנפלם על הנער, החלה המהומה, ההורים התאבקו עם החוטפים, הילדים הקטנים בכו ויצעקו.  השכנים מסביב נאספו לראות יד מי תגבר, אבל כלם פחדו להתערב במהומה כזאת, מפחדם לבניהם המה, נחוץ לדעת כי בערים הקטנות לא היו שוטרים ולא פאליצי ולא פקידי הממשלה, מלבד נוצרי אחד אשר נשא משרת "קלוצוואָיט", ומשרתו היתה להביא במאסר את כל עושה עול.  יהיה גנב או רוצח.  בית כלא לא היה לו.  ואת רגלי החוטא שם בסד עץ עב, ובאמצעו חור רחב כעבי רגל איש, עשוי משני גזרי עץ, ובתוך בין שני הגזרים שמו את הרגל, ועל שני קצות העצים שמו חחי ברזל, והחוטא ישב בבית הפקיד הזה עד אשר הוליכוהו לעיר בּירת המחוז.  אסור כזה נאלץ לשבת תחתיו תמיד, מבלי אשר יכל להניע רגלו, ובעד חטא קל, שלם האסיר עשרים או שלשים גרה, יצא לחפשי, ונערי בני ישראל אשר נלקחו לצבא ישבו באופן כזה בבית הקולצוואיט, או בבית המאסף עד אשר נאספו מספר ידוע עשרים או יותר, ואז נשלחו בעגלה לבירת המחוז או הנוף עם שומרים סביבם.  אפס, על הגדולים אשר נלקחו לצבא שמו כבלי ברזל על רגליהם, ולפעמים אסרו שני אנשים זה לזה בכבל אחד, ותמיד ראינום ברחוב הולכים ומצלצלים בכבליהם, וממלאים שחוק פיהם על הכבלים אשר ברגליהם, ביניהם היו כאלה אשר מכרו את נפשם ברצונם החפשי ויקבלו כסף מאת המאסף או מאיש אשר עליו נפל הגורל לצאת בצבא, ואותם קראו בשם "אחאטניקעם"[4] (מתנדבים), ונקל להבין כי לא בני אצילים היו, ובלכתם ברחוב באו אל החנויות ויקחו להם סחורות מכל אשר בחרו חנם, וכלם פחדו מפניהם כמפני שדי שחת, יען כלם ידעו כי איש לא יעמידם למשפט, ואם הכו את איש, נשא האיש את מכאוביו בדומיה "לית דין ולית דיין".  ועל פי רוב ברחו מעיר אחת, ויבואו לעיר אחרת, ושם מכרו את נפשם עוד הפעם ועוד הפעם, ולפעמים הלך שומר יהודי אחריהם מרחוק, אבל תמיד נזהר לבל יקרב אליהם, בדעתו כי יכוהו שוק על ירך.  איזה פעמים ראיתי כאשר באה עגלה להוליך את הנערים האמללים לבירת המחוז (אויעזד[5]) והמון רב נאסף סביב העגלה, ובכל עת אשר הביאו את הנערים, וההורים השכולים הולכים אחריהם הלוך ובכה.  ולקול יללת הנשים בכו כל הנאספים, עד כי קרעו גם לב אבן, כל ההורים הביאו עמם צרורות ומלתחות בעד בניהם, ובשבת הנערים על העגלה, השביעום ההורים כי ישארו יהודים למרות כל עמל ותלאה, והנערים קמו על רגליהם וישבעו בשם ד' כי נכונים המה למות, ולעולם לא ימירו את דתם.  אחרי אשר כלם ידעו כי ישלחום לפנים רוסיא בין הנוצרים, ויאלצום לאכול טרפות ולחלל שבת ומועד.  לכלם נתנו סדורי תפלות ותפילין, וליודעי ספר נתנו ספרי תנ"ך.  ואמנם רבים מהם קדשו שם ה' ולא אכלו טרפות אף כי הכו מכת מות, אך גם רבים המירו דתם, ויתערבו בגוים.  אחרי זמן רב ראיתי איזה מהם אשר שבו לבתיהם, מהם אשר כחשו כי קבלו עליהם דת עם זר, אף כי לא ברצונם הטוב, ובכלל רק מעטים מאלה שבו לבתיהם במשך הימים, וכמעט כל ההורים ל ידעו אחרית בניהם, אבל זאת ידעו כלם, כי הרוב הגדול מכל האמללם[6] האלה מתו מעצר רעה בידי אדוניהם האכזרים, אחרי אשר כלם נתנו על ידי אכרים להיות משרתים, וכאשר גדלו, אז נלקחו לעבוד בצבא, אך טרם גדלו נכרתו רבים מארץ החיים.

התועבה הנוראה הזאת השאירה כאב אנוש בלב כל עם ה' יושב רוסיא.  תועבת ממשלת ניקאלאי הראשון מצד אחד, וכתם שחור על "הקהל היהודי" בערים הקטנות מצד השני, והשמות "איזבארשציק", או "רעקרוטען חאַפּער" (חוטפים צעירים לצבא) נשארו לחרפה וקלסה ולדראון עולם.  בימים הרעים ההם, שמענו ספור נפלא בפי כל היהודים, כי אליהו הנביא התחפש בלבוש הקיסר, ויבוא לתא הסופרים במיניסטעריום, ויצו לתת לו איזה כתב נורא מלא גזרות נגד היהודים.  ובקראו את הכתב, קרעהו לגזרים ויצא בחרי אף, ואחרי עבור זמן לא רב, בא הקיסר, וידרוש כי יתנו את הכתב על ידו לחתום עליו.  והסופרים או המיניסטרים השתאו לבקשתו, כי הגידו לו, כי הוא עצמו קרע את הכתבים.  והקיסר השתומם למשמע אזניו, בדעתו כי לא היה במקום ההוא, ולא קרע את הכתבים, ואחרי אשר שמע מכל הפקידים, השרים והמשרתים, כי כלם ראוהו, וכלם ראו בּקרעו את הכתבים.  אז הבין כי מאת ד' היתה זאת, ויבטל את הגזרות.  ורבים האמינו אז באמתת הפלא הזה, אך זה לא כבר, אחרי עבור כחמשים שנה מן היום ההוא, קראתי את הספור הזה באריכות במכתב עתי אשכנזי.  ואחרי כן הוגד לי כי נדפס גם בשפת רוסיא, אך לא ראיתיו. 

בימים ההם.  (השנה לא אזכור) קרה מקרה נורא בראסיין.  כי ביום כפור בערב לעת תפלת כל נגדרי, באה הפאליציי עם ששה זענדארמים לבית הכנסת הגדול בלב העיר, ומבלי אומר ודברים לקחו את הרב הגאון ר' משה'לע צייטלין וישלחוהו בכבלי ברזל.  פחד אלהים נפל על כל המון המתפללים, והשמועה פשטה בעיר ברגע ההוא, וכלם השתוממו לתועבה כזאת, בדעתם כי רב וגדול בישראל לא עשה כל עול לאיש או להממשלה, וביום המחרת כבר ידעו כלם יד מי היתה במעל.  שני יהודים עשירים.  ה' יוסף פּרייס, (שם השני שכחתי) היו שונאי הרב אשר עוינו אותו, והם המה אשר הכוהו בלשון לפני הממשלה.  אך כעבור איזה ימים, נודע בעיר, כי הרב הובא לעיר פלונגיאן אשר היתה מקום מושב הגאון ר' יהושע העליר.  אבל הרב צייטלין לא האריך ימים אחרי בואו שמה, והמלשינים יוסף פרייס ומשנהו מתו בשנה ההיא, ועל דברת ההמון באה עליהם קללת הרב אשר קללם טרם הוליכוהו מראסיין, כי לא יחצו ימיהם, והאנשים ההם היו צעירי ימים, עשירים גדולים וחפשים בדת.

בווידוקלע, עיר קטנה, בעלת מאתים משפחות יהודים במרחק 14 וויערסט[7] מראסיין חזק הרעב מאד.  תושבי העיר היו תמיד כלם עניים ואביונים.  ומה גם בימי מהומת המלחמה, והרעב הכללי, אשר ערכו מספר המתים ברעב לשלשים אלף נפש בפלך קאוונא, ראיתי מחזה נורא אשר הפיל חתת אלהים על כל העיר הקטנה ההיא.  בבית קטן ודל ישב איש יהודי בעל לאשה ושלש בנות, ר' צבי חייט.  האיש היה יודע ספר וחרד לדבר ד' אשר לא רבים כמהו, וכלם חשבוהו לצדיק תמים בכל הליכותיו.  הוא לא היה חיט אומן, ולא ידע לתפור בגדים יפים בעד אנשי העיר, וכל מלאכתו עשה רק בכפרים בין האכרים.  מנהגו היה לעזוב את ביתו ביום ב' בבקר, שק ארוך על שכמו, ובו כל כלי מלאכתו.  טלית ותפלין, סדור תפלה ותנ"ך.  ובכל ימי השבוע הלך מכפר אחד למשנהו, ויתקן את בגדי האכרים או תפר להם חדשים.  ובמחיר מלאכתו נתנו לו מעט דגן, תפוחי אדמה ועוד איזה יבול האדמה.  ולפעמים השיג גם איזה אגורות נחשת.  וביום החמשי בערב או ביום הששי בבקר שב לביתו עם שק מלא תבואה על שכמו, ותמיד הלך רגלי.  ובשובו לביתו רחץ את פניו וישב ללמוד, וכן בלה עתו בתורה בכל עת שבתו בביתו, כי לא הלך לבתי זרים לבלות את עתו, ואשתו העניה האמללה לא התאוננה על דלותה, ותהי שמחה בחלקה, ותכבד מאד את בעלה הישר באדם.  ויהי בימי הרעב, ונוסף על כל התלאות, היה בחורף ההוא קר גדול ונורא.  עצים להסיק אמנם בזול היה, אך הכסף היה יקר מאד.  האשה האמללה עם בנותיה לא נראו בחוץ שנים שלשה ימים, והשכנים חשבו, כי לרגלי הקר הנה יושבות בבית מאין שמלות להן להתראות ברחוב.  אך ביום הרביעי, באה אחת השכנות ותדפוק על הדלת, ובראותה כי אין פותח, קראה לאיזה אנשים אשר שברו את הדלת, ולחרדת כלם נמצאה כל המשפּחה מתגוללת על קרקע הבית, – כי מרצפת קרשים לא ידעו אז רק בבתי עשירים, – ובכל העיר ההיא ידעו רק בית אחד אשר בו רצפת קרשים, הוא בית הפקידות בעד הכפרים, המשפחה האמללה ההיא מתה ברעב ובקר, והאם האמללה לא הגידה לאיש ולא בקשה חסד או נדבה.  והמשפּחה הזאת לא היתה היחידה במינה, והקהל העני לא יכל להושיען, כי לא היה ממי לבקש נדבה או עזר.

קרבו ימי חג המצות, והעם לא ידע מה לעשות, ומאין יבוא עזרם, אבל האלהים הטוב ראה בעני עמו, וישלח להם עזרתו, אף כי לא ממקור טהור.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הבדלי הכתיב במקור - מ.ב.

[2] כך במקור, למרות שנראה כי היה צ"ל: "שמלות" - מ.ב.

[3] ככל הנראה, מרוסית: "сквозь строй" - היינו, "דרך המסדר" - מ.ב.

[4] מהרוסית "охотники" (ohotniki) - מתנדבים - מ.ב.

[5] מהרוסית "уезд" (uezd) - מחוז - מ.ב.

[6] כך במקור, למרות שנראה כי היה צ"ל: "אמללים" - מ.ב.

[7]   "14 ווערסט" - "верста" (מבטאים כ- "versta" ביחיד, ברבים "14 вёрст") ברוסית היא מידת אורך, верста אחת שווה כ- 2,1336 ק"מ - מ.ב.