_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חרפת בריטניה

אפרים גרשון דיינארד

לתוכן הענינים

 

פּוגרום ליום כפּור בירושלם

מושל מקשיב על דבר שקר,

כל משרתיו רשעים.

(משלי כט, יב)

 

הדיפּלומטיה הבריטית, לפי הנראה, בקיאה מאוד בלוח-השנה העברי, ועל כן ידעה לבחור יום נכון לחולל פּוגרום בירושלם ביום הכפּורים, יום אשר כל בית ישראל, כל זרע יעקב בתבל נאספים בבתי-כנסיות לתפלה; יום אשר שמונה-עשר מיליון יהודים יענו בצום נפשם, כלם חלשים, כלם עיניהם לשמים, וחמשה שוטרי בריטניה בכחם לחולל פּוגרום על מאה אלף יהודים[1] בלי מפריע.

והיהודים אף במוסקבה לא יחגרו כלי-קרב לעמוד על נפשם ביום הקדוש לכל הגוי כלו.  יום כזה מסוגל לפוגרומים מעין כמהו.  גם פּטליורה, זה הקאצאפּ האיום, יד סוד זה, וגם הו בחר לכלות חמתו ביהודים זעומי נפשו הטמאה.  ובלבי אין כל ספק, כי לולא היהודי הצעיר מר שווארצבארד, אשר שלחהו לעזאזל שאולה, ולוא היה חי בימים האלה, אז יכול להיות כלי-חפץ ביד שר-המושבות בלונדון, לשלחהו על הוצאותיו לירושלם.  ולא לחנם סגר שר-המושבות את הארץ בעד שווארצבארד, מפּחדו פּן תאכל חרבו בשר פּטליורה שני בירושלם. ועם כל חכמת הדיפּלומטיה הבריטית, לא הבין שר המושבות בלונדון, כי פּוגרום על ירושלם – לב היהדות, ואצל הכותל המערבי – לב ירושלם. פּוגרום כזה איננו פוגרום פרטי, כמו קישינוב או ביאליסטוק.  פּוגרום על הכותל המערבי בירושלם, ובעצם יום הכפּורים, זה הוא פּוגרום כללי על כל הגוי כלו.  ולשמועה כי באה לאמריקה מחרת יום הכפּורים, ויותר מאלפּים כתבי-עתים הגדולים בארץ הודיעו את הבשורה האיומה הזאת, רגזה הארץ.  כל היהודים מקטן ועד גדול התעוררו, כלם פּקחו את עיניהם ויזוררו שבע פעמים שבעתים;  כלנו היינו כנדהמים, מבלי דעת מה לחשוב ומה לעשות ברגע-הבהלה הראשון.  פּוגרום כללי על כל ישראל בכל ארצות פּזוריו.

מחרת יום הכפּורים לשנת תרפ"ט נחלה בריטניה כבוד גדול מאד, כבוד אשר לא רבים זכו בו, מלבד טיטוס בשרפו את בית קדשנו, טורקבמדה בגרשו שלש מאות  אלף יהודים מספרד ועוד שלש מאות אלף הנשארים בארץ נאלצו להשתחות לבעל ולכרוע ברך לפני האליל המת, וגם פּטליורה בהכריעו לטבח רבבות יהודים באוקריינה, וזקנים, נשים וילדים נפלו לפני צור חרבו כעמיר מאחורי הקוצר;  כבוד אשר לא זכו אף הבולשביקים במשך כל עת ממשלתם, ולא ידעו בושת לעשות עוד ההפך ממה שעשתה בריטניה העדינה, כי הדפּיסו עוד ספרים נגד האנטישמיות, והם מתאמצים עוד היום להפריע את העם הגס מפּוגרומים. ובריטניה בתתה ארץ-מולדת לישראל, יסדה מרכז לפּוגרומים ביהודה, בדעתה כי עיני כל ישראל נטויות לציון, ובעוד אשר כל כתבי-העתים באמריקה המו ויתגעשו לכבוד אצילי בריטניה ורוזניה, הודיעו למחרת היום, כי בריטניה החליטה לקחת את המשרה מיד שר-העיר ירושלם, ומעתה תחולל פּוגרומים לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, רק על ידי הצלב עצמו.  שישו בני מעי!

אבן-חן יקרה טמן השטן בגנזי היכלו, ואותה לקחה בריטניה לתת מתנה לישראל בשם "ארץ-מולדת", מבלי הודיע לנו תכונת מתנתה היקרה, מלבד ברמז, בשפת אלמים ונוכלים, אשר לא ידענו מה היא.  ורק עתה כתבה פּירוש וביאור נכון על המתנה אשר קראה בשם "כרוז באַלפור". ופּירושו האמתי ראינו בפעל כפּים, באגרוף רשע, ושמו  "פּוגרום". ֹ ולנו נשאר רק דבר אחד: לקחת את הספּיר היקרה ההיא ולשבץ אותה במשכיות כסף בכתר דז'והן בול, למען יעמוד ימים רבים, זכרון לדור אחרון, כלימת נצח לדז'והן בול.  השמעתם ניני עשרת השבטים?)

 

הבל הבלים

בּריטניה רמתנו

כבשת הרש ברחה מפּני הארי ויפגע בה הדב.

הזאת היא בריטניה הגדולה, המושלת מים עד ים, המתפּארת כי בכל ארצותיה לא תשקע השמש לעולם?  האם גם בארץ-ישראל לא תבוא השמש? האם גם שם יגיה אורה תמיד? אמנם מיליונים מבני עמי חזו בדמיונם, ורבבות נסעו גם באניות ומסלות-ברזל לראות את הפּלא:  "שמש ארץ-ישראל" -   ועיני ישראל רואות.  השמש אשר לא ראינו זה כאלפּים שנה.  ובריטניה הבטיחה לנו גלוי לעיני כל יושבי תבל, כי תתן לנו "בחסדה הגדול"ארץ-מולדת "על  אדמת ישראל".  אף בקשה ממנו לעזור לב כי תנתן הארץ על ידה, מפּחדה פן יבלעוה זרים.   ואץ-ישראל היא נתח שמן מאד, מתוק לחיך כל טורפי טרף.  הזאת היא בריטניה, המושלת על עשרת אלפים איים בים וארצות אין מספּר?  הזאת היא בריטניה, אשר פּרשה כנפיה על חלק ששי מאדמת כל התבל כולה, ול"קנוח סעודה" חסרה לה רק כבשת הרש, חלק יעקב הקטן והדל? בריטניה שכחה, לפי הנראה, כי חטאה בגזלת כבשת הרש אך מר מדלי הוא נגד התועבה הגדולה, הגזלה הנוראה והחרפּה האיומה אשר עוללה לנו, עם ישראל, אשר בחירי בניה יתפּארו ביחוסם להיות נכדי עשרת השבטים ובכבוד כתבי-הקודש תתימר!  הזאת היא בריטניה, "עם של חנונים", עם עשיר, אשר אין קץ לאוצרותיו, עם חולש על גויים ומתפאר בסבלנות הדת? האמנם נמצאים בעולם שני מיני בריטניה, שני גוים בבטנו, אחד חכם ואחד רשע – והרשע הוא המושל בציון?  ואנחנו היהודים תעינו, כי שלחנו עוד את צעירינו לעזור לה לגרש את חצי הלבנה מפּני הצלב האדום ובעד מי מי עשינו זאת?

הננו מודים, כי קטן יעקב ודל.  אבל הישרים בבריטניה לא יוכלו לשכוח כמעט רגע, כי לא במספּרנו הננו עם קטן. שבעה עשר מיליון או יותר איננו עם קטן. ובחכמתנו וצדקתנו הננו גדולים יותר מעמים רבי וגדולים.  אף כי תכונת עם נאור לא תשקל המאזנים ולא תמנה במספּר.

קטן יעקב ודל, לא במספּרו ולא בתכונתו, רק בכח הזרוע.  "קול יעקב" חלקה לנו ההשגחה העליונה ולאחרים נתנה ידי עשו הגסות, המכות איש את רעהו, ולנו יחלקו חבלים כפולים, כפול מאה.  ואנחנו צועקים, צועקים, עד כי נחר גרוננו.  ועתה הננו מחשים וקול יעקב כמעט לא נשמע, אף כי המכות לא חדלו.  אך האם אבדב תקותנו, כי חדלנו מזעוק?  אכן לא.  נחליף כח מעט, ועוד הפּעם נרים את קולנו, חמס נקרא:  גזל עניים בביתך, בריטניה!  ומי יודע, אם לא בוא העת להקיא חיל זרים אשר בלע בלי משפּט? 

אני הצעיר, הנני זוכר עדיין את העת אשר לקחה בריטניה את תעלת סואץ בערמה, ערמת חנוני, ואת מצרים לקחה אחרי כן בחרב ובדם.  ומי מלל לנו, כי הארי נאלץ להשליך את טרפּו במצרים? מי מלל לנו, כי כה מהרה  תגורש תוגרמה מארץ-ישראל ומכל  ארצות ערב?  מי מלל לנו, כי השולטן בכבודו ובעצמו ילך גולה?  ומי מלל לנו, כי הכלבים ילקקו דם ניקולי השני, ובן אלהים וילהלם השני ישב באשמנים?  אלה וכאלה קרו בזמן קצר בימינו ולעינינו ומי יכזיבני אם אחפּוץ להקרא בשם "אויל הנביא" ולהגיד האותיות לאחור, כי גם בריטניה תשלם מחיר יקר בעד חטאתה נגד בני עמנו האומללים?  ואם אמת היא בפי בת דז'ון בול, כי תאמין בדברי חוזה יה, נביאי ישראל, כי יקום דבר אלהינו וישראל ישכון עוד לבטח על אדמתו, מבלי מחסה הארי הבריטי?

מתי ואיך? – זאת יגיד לנו הזמן.  אבל אקוה כי בוא יבוא היום.  היום או מחר, אבל בוא יבוא.  ולא אני הוא הנביא, רק השופר המזכיר והמודיע, כי באה העת, בוא תבוא ולא תאחר...

הנני רואה, כי – "יש יום קראו נוצרים   בהר אפרים"...  ישחקו הנערים, כי יהודי סופר זקן ינבא יום רע להתנין אשר ביאור טמזה.  המאמינים כי יהודי לא חכם, מת, יוכל להיות להם לאלהים, מדוע לא יוכל יהודי סופר זקן להיות להם לחוזה? ומי יודע אם לא יקיצו גם בני ישמעאל דודנו להבין מה טוב להם? הבה נחכה! כי אמר מורי ורבי המליץ הנעים ר' אברהם מאפּו:  "קוי, ציון, כי טובה תקוה מחיים".

 

המלך דוד גזל כבשת הרש מיד איש אחד, ובבוא אליו הנביא, לא חכה רגע ויתודה על חטאתו.  ובריטניה העשירה מדוד אלף אלפי פעמים, גזלה כבשת כל היהודים בתבל, ועד שמים גדול עונה ----  התתודה על חטאתה?  חיים ווייצמן!  העוד תאמר לרשע: צדיק אתה?  מצדיק רשע עקב שוחד, לא יכון לפני אלהים בציון.

 

המרמה הראשונה

חלוקת הארץ לשתים

בשעה שאמר דוד אתה וציבה תחלקו

את השדה, יצאה בת קול ואמרה,

ירבעם ורחבעם יחלקו את המלוכה.

המאנדאט, הסוכנות אשר נתן "חבר העמים" לבריטניה, בעזרת הציונים, אשר בקשה מהם כי יעמדו על ימינה להשיג את הממשלה על ארץ-ישראל, אין תנאי כזה לחלק את הארץ לשתים, למען תמצא בריטניה חן בעיני הערבים עוד יותר.  ואם אמת הוא בפי הערבים, כי בריטניה כבר הבטיחה להם את הלויתן עם שור הבר, להם הצדקה באמת  לדרוש מבריטניה למלא את הבטחתה.  והשאלה היא רק: על חשבון מי הבטיחה לעשות טוב בחיל זרים?  ואם עזרה להוציא את תימן מכף תוגרמה ולתתה, או יותר נכון להשיבה להערבים עם מכה עיר מקדשתם, אף כי לא שלחה את צבאותיה לחדרי תימן, ובני ערב עצמם לחמו נגד צבאות תוגרמה, ובריטניה עזרה להםם רק בכסף מעט, ואולי גם באיזה צרכי מלחמה.

ובריטניה עזרה גם לבגדד, יען חפצה לשמור על רכושה -- אשר לקחה בערמה -- בלשון ים פּרס.  אבל מה לה ולארץ-ישראל? איפה לקחה לה את הזכות והצדקה לעשות בארץ-ישראל כטוב בעיניה?  המאנדאט נתנו לה רק לשמור על הארץ, להביא בה סדרים, שלום ואמת בין תושביה ולנהל אותם בצדק ובמשפּט, כחק לכל ממשלה נאורה.  נקח נא למשל, כי פּתאום ביום בהיר אחד הודיע שר החיצון בלונדון, כי קרע את אירלנדיה לשתים, ואת החצי נתן במתנה לצרפת או אשכנז, הלא נקל לעשות לנו מושג, איזו  תשובה יכול  מיניסטר כזה לקבל מאת אזרחי אנגליה?  גם סוחרי עבדים, כושים שחורים באמריקה, אספּק מאד אם היו מרשים להם גנבה כזאת.  צועני המוכר את סוסו, אם לא גנוב הוא, לא יתן להקונה גם את הרפת עם האדמה אשר עמד עליה הסוס מתנה להקונה, אם לא הרפת לא לו הוא.  גם סוס גנוב לא יתן הגנב חנם.  ושר המושבות בבריטניה לא שאל פי איש, כמו היה הכל קנין כספּו.  ולפי הנראה לא שאל אף את פּי ווייצמן, עבדו הנאמן.

האם לא תבושי, אם ידעת בשת, הבת בריטניה?

 

המרמה השניה

סגירת הארץ לפני היהודים

זה אך מעט הארי יצא ממחבואו וישם את שתי כפּיו על ראש הכבשה הדלה והרזה, בתואנה, כי עליו להיות עליה סתרה מפּני חיות  טורפות אחרות – למען תהיה לו לבדו לאכלה.

אך רגע אחרי הכרזת באלפור הנעימה, המבטחת ארץ-מולדת לישראל על אדמת אבותיו, והנה "פּירוש מדעי" נחמד ונעים על ספר שלוח ללורד רותשילד  (לא לציונים) והמפרש כותב בשפה ברורה, כי  "ארץ-המולדת לישראל" היא רק לראותה מרחוק על הניר, אך לא לבוא אליה וללון בה אף לילה אחד.  יען על מלך היער לשמור ראש הכבשה, והארי עצמו מוג לב הוא כשפן, ובראותו זבוב מרחוק תפּול עליו איתה ופחד, ומפּחדו פּן יבואו יהודים מכל קצוי  תבל לבקש עבודה בכפר יעזור, מוצא, תלמוד-תורה עץ חיים ובית-החולים בקור חולים, והפּועלים היהודים יבואו גדודים גדודים מניו-יורק ומסאן-פראֵנציסקו בתקותם להתעשר מפּרי עבודתם, פראנק וחצי ליום, ובריטניה הגדולה והכבירה בתבל לא תוכל נשוא משא כבד מזה.  כי על כן ראוים הדברים למי שאמרם, וכשר הדבר בעיני העמים אשר לא ידעו עד מה, ויתנו לה צדק. ומה לה עוד?

וארץ-המולדת לישראל הלא נשאה הרוח, והיא על עמדה תעמוד כבימי דוד מלך ישראל.

ואת ווייצמן, התישן? האם שמת תחת התנור קנך, לאפות תפּוחי-אדמה?

אוי לך רועה שפל-ברך!

אמנם שומר פתאים ה' – יען החכמים יודעים בעצמם להזהר. ואתה, הלא גם זנב לאריות לא היית!

כל ישראל, מדן ועד באר-שבע, כנער כזקן, כלם יודעים עוד מזמן חכמי התלמוד, כי היה למנהג בישראל לשלוח מלאכים מארץ-ישראל לכל קהל הגולה לאסוף נדבות בעד למודי ה' היושבים על התורה והעבודה בארץ-ישראל, מאז ועד היום הזה, עד כי היתה הארץ למין בית-נזירים, אף כי אין נזירים בארץ.  וכל יהודי, מקצה תבל עד קצה, ידע, כי עליו החובה לתמוך בידי היושבים לפני ה', ובכל עת צרה ומצוקה פתאומית מהרנו לעזרת אחינו האמללים ההם.  ובראשית התנועה הלאומית בשנת תר"מ, ואני הייתי מנהל משרד ההגרה (עמיגראציאָן) באודסה, כבר הזהרתי את כל הגולים אשר אמרו ללכת ציונה, לבל יהינו לעלות אם אין די כסף בכיסם, למצער עשרת אלפים רובל.  ואלה אשר לא שמעו

לי, הלכו וישובו בבושת פּנים.  ומני אז ידעו כולם כי אין על מי להשען בארץ אבות, כי אין עבודה ומסחר בארץ, ותוגרמה לא נתנה עבודה לפועלים מאז מעולם, עד כי לוא באו מאה פּועלים פּתאום לקונסטנטינופּול העיר הגדולה, הנקל היה להם למות ברעב.  ומה גם ירושלם הקטנה והעניה, או יפו חצי-הפּראית.  איזה ערבים חצי-פּראים שוכנים באהלי קדר בנוים מבדי עץ ומכוסים בבלויי סחבות, המהם יקוה איש למצוא עבודה ולחם?  אמנם כלם ידעו זאת, מלבד פּקידי בריטניה ועבדם הנאמן, הרועה מפּינסק.  ואם ידעו רק לא חפצו להכיר זאת,היה זה רק לטובת היהודים, לקיים הבטחת באלפור מלה במלה כראוי להוד מלכות בריטניה גברת התבל.

האח!  מה יפו פעמיך בנעלים, עדינה!

 

המרמה השלישית

הנציב הרבּרט שמואל

יש קונה עולמו בשעה אחת.

 

למיום עמדו רגלי אדון הנביאים על הר סיני, עוד לא זכה אלהי ישראל לכבוד גדול כזה, כי יבוא יהודי, נציב אנגלי, להתפּלל אליו בחורבת ר' יהודה החסיד בירושלם.  והחרדים ראו וישתוממו ויספּרו תהלתו בקהל, ואת צדיקים נמנה.

ואני האמלל, אויה לי אם אומר, אוי ואבוי לי, כי נועדתי מאת ההשגחה העליונה להיות איש ריב ומדון לכל הארץ, לראות און ולהתבונן.  מאד צר לי להשמיע, כי לוא זכיתי אני לראות חסדי ר' שמואל עם אלהיו, חי נפשי, כי לא בכיתי, לא גזרתי תענית צבור, לוא ראיתיו הולך ומתפלל לבית-תפלת "עומר" הבנוי כמו רמים על ראש הר הבית, משכן כבוד אלהי יעקב לפנים.  ולוא עשה הנציב היהודי טוב עמ, כי עתה סלחתי לעונו זה.

מרמה דיפּלומטית נוראה היתה פקודת הרברט שמואל לנציב בציון, להונות את היהודים, למען יחשבו, כי באמת בא הגואל לישראל, ועתה העת להם להכיר את האליל מנצרת לאלהים. כי כן יסדה כבר האגודה האנגלית אשר התאמצה תמיד להושיב את היהודים עוד הפּעם בארץ-ישראל, ואז ישובו ויפנו אל האליל המת שאר בדו היונים במצרים.  ואת הנציב היהודי אסרו ידיו ורגליו לבל יעשה דבר לטובת אחיו, למרות עיני בני ישמעאל, עד כי גם את הרוצחים מחוללי הפּוגרומים לא ההין לשלם כגמולם.  ואז כבר יכלנו להבין את הפּירוש עם באור המלות בחלומו של באלפור. והדברים עתיקים.

אמנם כן.  חלום נעים חלמנו כלנו, וגם אני בין החולמים, ומרוב שמחה כתבתי והוספתי שני דפּים בעברית ובאנגלית לספרי "ארוכת בת עמי", אשר הקדשתי להרברט.  ואני דברתי בחזון ואקו כי זה יהיה לנו נחמיה בן חכליה השני.  ועד היום לא אוכל סלוח לנפשי את האולת אשר עשיתי.  כי שכחתי, כי לא מלך פּרס שלח את הרברט, רק שר המושבות בלונדון.  ואז בימי נחמיה טרם היו נוצרים בתבל וטרם העלילו על גבריאל המלאך כי התחתן בבת-ישראל והיא ילדה לו בן על חשבון אדון כל היצורים.  אשר על כן, בזכרי את חטאי היום, הנני מבקש מכל אלה אשר ספרי "ארוכת בת עמי" נמצא בידם, כי יסירו ממנו את שני העלים בראש הספר.  וכן עשיתי אני בכל הספרים אשר נשארו בידי, לבל יהיו לי כמזכיר עון ולחרפּה לבית הרברט שמואל.

 

__________

 

המרמה הרביעית

רשיון לציונים לסגור את שערי הארץ

גם נער לא חכם, ולא דיפּלומט אנגלי יכול להבין, כי לסגור את שערי הארץ מפּני היהודים זה אך רגע אחרי הבטחת באלפור יעשה רושם רע לא רק על היהודים הנודעים בדבר, ולא לבד ב"ועד חבר העמים", אך גם על העמים מרחוק.  אשר על כן נאלצה הדיפּלומטיה הבריטית להמציא ערמה חדשה לגול מעליה את החרפּה, כי הוליכה את היהודים שולל, ומי יודע אם לא תמצא היהדות מקום לגבות את חובה בארץ אחרת.  ובכן נפלה על המציאה היקרה לשים את האשם בראש היהודים עצמם, בזאת שאר מסרה רשיון ביד הציונים לבחור אנשים הראוים לעלות לארץ-ישראל, רק לבקר אך לא לשבת בה, אשר על פיהו נחוץ לכל אורח הבא לארץ-ישראל להביא בכיסו שני אלפים שקל להוצאות, ונחות להביא תעודת-מסע.  ואחרי שאלות רבות, אם יזכה בדין, אז יתנו לו הציונים את הרשיון ללכת אל הקונסול האנגלי, והקונסול יניח את חותמו על תעודת-מסעו.  ורק אז ילך לארץ הקדושה ויתנהו לרדת מן האניה, אף כי בעמל רב.  והציונים באמריקה, עבדי העבד העברי שומר הפּתח בלונדון, לפי הנראה, התנפּחו כברבורים בכבודם זה, וכל הבא אליהם לבקש את חצי הרשיון הראשון, החלו לחקור משרש בן מי הוא, ומה יעשה בארץ-ישראל אם לא תמצא חן בעיניו, ולהראות להם את הכסף ב"מזומן".  ואוי אוי היה לאיש  מבני הדור הישן, בעל זקן, אשר חשדוהו כי יקח עמו סחורה אסורה (קאֶנָטראבאַנד ר"ל) כמו טלית ותפילין, כבר היה משפּטו חרוץ כי לעולם לא יזכה לראות את ארץ-קדשנו.  ואני יודע מקרים אחדים כאלה, כמו שני יהודים, בעלי זקן, מדיטרויט, אשר מכרו את כל אשר להם ויאספו שלשים אלף שקל נכונים ללכת ארצה ישראל, ובבואם לבקש רשיון השוטר הנורא, ראש הבית מספּר 114 בהשדרה החמישית, ראו כי אין להם זכות אבות, וילכו ויניעו לערים גדולות אחרות, לבקש רשיון מקונסולים אחרים, ולא מצאו.  כן הנני יודע רב אחד ממיודעי, אשר במשך ירחים אחדים הלך רצוא ושוב להשיג את הרשיון, וישיגהו באחרונה רק על-פּי הנס. ואני לא יכולתי לעצור מצחוק פּי, בספר לי מר מאני-שעוויץ מסינסינטי, כי היה נכון ללכת לאץ ישראל, אחרי אשר להמשפּחה הכבודה הזאת גנות ופרדסים בארץ אבות, ובבוא אחד האחים לפני האדון "ארך אפּים", נאלץ לחכות כמה שעות במסדרונה עד אשר נתן לו הכבוד להתראות עמו, ואחרי כן החל לחקור אותו כחוקר-הדין את החוטא: כמה ימי חייו, מה עשרו מה יחשוב לעשות בארץ-ישראל ועוד שאלות כהנה, עד כי לאחרונה לא נתן לו הרשיון, ונאלץ לנסוע ללונדון.  ורק איזה חשופי-שת, פּועלי ציון, ברוכי ה' אלה אשר זכו להמנות בעדר קרל מארכס, אלה לא מצאו כל מכשל בדרכם, יען קדושי עליון אלה הודו על האמת, כי לא למען הרויח לחמם בעבודה ינהרו לארץ-ישראל, רק למען יסד שם "ממלכה סוציאַליסטית" בארץ כה קטנה ודלה, טרם באה עוד בכף "הקפּיטליסטים הרשעים".  תחת אשר בארץ אמריקה הגדולה והעשירה קצרי-יד המה להלחם עם דז'והן ד. רוקפלר ופירפונט מורגן.  ולולא עלתה ארוכה למחלת הציונות ממקום אחר, כי עתה יכולנו להתיאש מארץ תקותנו.  אפס הדיפּלומטיה הבריטית מרחה על המכה ותט לנו חסד, כי לא נתנה לציונים למשול זמן רב, וחסדה להם נס כדונג באפס יד, אחרי אשר מעולם לא חשבה לתת להם איזה זכיות באמת.  מרמה היתה בלי אריכת ימים.  והדיפּלומטים הציונים (לא עליכם) לא הבינו עוד עד כה, כי גם יסוד "הועד הלאומי" היה מרמה כזאת.  שחוק-ילדים שני, "קלאאון מדיני" לראוה בו.  ותהלה לאל כי הפּצע נפתח והמכה נרפּאה בלי רופא.

 

__________

 

המרמה החמישית

משחק  ועד  לאומי  בירושלם

אל אלהי הרוחות לכל בשר הוא יודע, כי כבר התחננתי לצור משגבי, בכיתי, עניתי בצום נפשי, דמעות כתנים שפכתי בתפלתי ליופיטר, כי יעשני לסופר כותב מחזות בעד הבמה העברית, או, למצער, הבמה הזרגונית בניו-יורק בירת הזרגוניסטים.  אך לדאבוני שבה תפלתי ריקם, ואני האמלל נשארתי בלי במה ובלי משחק. כי לוא הייתי מאושר כזה, אז יכולתי לחבר מחזה שעשועים נעים ונחמד:

(מחזה ראשון)

הבטחת בריטניה, הכרזת באלפור, גרוש תוגרמה מארץ-ישראל, החלוצים צעירי בני-ישראל מכל קצוי תבל ינהרו לצאת לעזרת ה' בגבורי אלנבי, בגדוד ז'אבוטינסקי, וז'אבוטינסקי עצמו אסיר כלא, יהודים יוצאים במחול לקראת המנצח ובתוף ובכנור יזמרו לו שירי קדש, ובכל העולם כלו אך ששון ויקר, כביום שוב ה' את שיבת ציון.

(מחזה שני)

קול תרועה מציון:  יהודים, הבו כסף, הבו זהב, הארץ הלא היא עזובה כמדבר, בלי סדרים, בלי חקים, בלי דרכים ובלי מסלות ובלי  בתי-ספר ובתי-חסד, ונשי ישראל פּרקו את נזמי הזהב, חד ונזם, צמיד ואצעדה, ויביאו לפקידי ווייצמן מנחה לציון.

(מחזה שלישי)

יסוד "ועד לאומי", מסד מדיני, תחלת קץ הגאולה, סוכנות מדינית בלונדון, ומלאכי ציון יחפזון לארצות הברית, דרום אמריקה, דרום אפריקה, דיפּלומטים יציצו כעשב השדה בכל בית-מדרש ישן בפולניה, וסופרים אין מספּר, כל איש  אשר חמש אצבעות לו ולוא גם אטר יד ימינו, הוא סופר, וכסף רב ישטוף מכל עברים כבימי שלמה המלך, ולכל בני-ישראל אור במושבותם (תחת כר הגמל), אור חדש על ציון כביום צאת בני ישראל מארץ מצרים.

 

הנך רואה, אדוני הקורא, כי אין מחסור לחומר לערוך מחזה שעשעועים גדול ונפלא, די למלאות חמישים מחזות.  אבל מה אעשה אני האומלל.  יסר יסרני יה, כי לא נתן לי הכשרון להוליד איזה מחזה, לוא תהי קומדיה או דרמה, טרגדיה או וודיוויל...  באחת, אינני יודע איך לכתוב, אף אם תהרגוני.  ורק את המעט אשר אני יודע, זאת אגיד לכם ברוח נדיבה.  והיא רק שאלה אחת כל אדות הועד הלאומי. אחת ולא יותר:

ראשית דבר:  מי שם פה לפתי, לכנות חבר בן שבעה או שמונה אנשים מבין העם בשם גדול ונכבד כזה: "ועד לאומי"?

ועד לאומי, הנני מבין באופן כזה:

כל המון בית ישראל הפּזורים בכל קצוי ארץ מתקבצים כלם בכל ערי מושבותיהם לארצותיהם, ובכל אספה יבחרו ציר אחד  או שנים לשלחם ירושלימה.  והיה ביום האספם כלם לאספה גדולה  אחת, אז תבחר הכנסיה הגדולה ההיא מקרבה מספּר אנשים מבחירי כל הנאספים, ולאלה יקראו בשם "ועד לאומי".  כי רק באופן זה הינם באמת בחירי האומה.

אבל מה דמות תערכו לאיזה "אוזורפּטורים" (תופשי משוט הממשלה ביד חזקה) אשר צמחו פּתאום במקום אשר לא נזרעו מעולם.  ביניהם: גולם ברזל, מורה, מלמד חכמת האלף-בית לגורי ציון, כומר נמול המטיף לאלילות באזני חבריו ותלמידיו באוניברסיטה, מזכיר הבא בשכרו לכתוב מכתב להנציב להזכירו כי ישנם יהודים בארץ-ישראל.  ובכן הגיעה העת לערוך איזה פּוגרום, קטן או גדול, אף כי כבוד הנציב כבר ידע זאת גם בלעדו מפּי פּקידיו האנטישמיים.  ואף אם הנציב הוא יהודי, אין רע.  יען כי "בראשונה הוא אנגלי, ויהודי לאחרונה".

ובכן הועד הלאומי למה נברא?  האם לא טוב מותו מחייו? חי ה' כי בן מות הוא!

 

לא יחרוך רמיה צידו...

 

__________

 

 

המרמה הששית

הפּוגרומים בארץ הצבי

 

קאצאפּי בני-הגר אינם יודעים קרוא את הקורן, אף כי נכתב בשפתם העתיקה. אבל חכמת ניני איבן האיום למדו קרוא בעל-פּה מבין השורות של הכרזת באלפור, אף כי אין בה כל זכר לפּוגרום.

מי מלל לנו כי בווייטשפּל בלונדון, אשר שם גדול מספּר היהודים פּי ארבעה מכל משכנות יעקב בארץ-אבות, שם לא נתנה הממשלה לחולל פּוגרומים, ובארץ אבותינו, בין גזע בני שם, אשר שם ישבו היהודים מאז מעולם, ופתאום, ברגע אשר הקימה בריטניה את הצלב על ראש הר ציון, והנה פּוגרום.  אחד, שנים, שלשה ---  פּוגרום לכל חקתו ומשפּטו, כיד הקאצאפּים הנדיבה.  ולא לבד אשר הממשלה לא עצרה בעד הרוצחים, כי אם גם שכחה לתת עליהם עונש.  ועוד יותר  מזה, כי הנציב היה יהודי, חרד לדבר ה', הולך להתפּלל בחורבת ר' יהודה החסיד!  וכל זה תחת מחסה בריטניה הנאורה, אשר בארצה ובכל מושבותיה לצדק ימלוך מלך, ולמשפּט שרים ישורו.  ולמצער על הניר הלא חק ומשפּט אחד ליהודי כנוצרי.  ופניה לא יאדמו מבשת לעיני כל העולם הנאור, כי כמוה כפּטליורה.  אף כי שכחה כי פּטליורה לא נתן ערובתו על יד "חבר העמים", והוא לא קבל "מאנדאט".  ומיד חיה טורפת ברוסיה לא נוכל לדרוש דין וחשבון.  ובריטניה הנאורה, אשר לא תבוש עוד להתפּאר ביחוסה, כי מוצאה מעשרת שבטי ישראל.  ובלי כל ספק עוד לא גמרה את כל חשבנותיה עם התבל, ועיניה צופיות עוד לבלוע איזו ארץ קטנה און גדולה לעת  מצוא, בבוא מועד, בשנת בצורת.  ואיך תשא פניה לפני עם חדש אשר תאמר לבלוע, ומי יאמין לה ולהבטחותיה? ואם כה יאמרו קצרי-ראות, כי מפּני היהודים האמללים הפּזורים בכל אפסי ארץ, אין לחוש, או לתת לב להם – אבל אנחנו יודעים מפּי הנסיון, כי להדיפּלומטיה  הבריטית עינים חודרות ולב להם להבין, כי ביום בהיר אחד, בבוא יום פּקודה, וגם היהודים יוכלו למצוא מקום וזמן לדרוש

את חובם.  בריטניה אמנם תוכל למאן לשלם,בריטניה תוכל אף לפשוט את הרגל ליהודים, בל כל שמטה (באַנקראָט) לא יאָמן עוד ולא ישיג מלוה חדשה, וסוף סוף יאלץ לשלם, אם לא יאבה כי ישאר אות חרפּה על מצחו לעולם.

 

הלא תבושי, לא תכלמי, היושבת על מים רבים!   

__________

 

המרמה השביעית

ממשלת המשלחת בציון

 

המנצח, שר הצבא אלנבי, נוסע במרכבתו בשערי העיר ירושלם, לפניו רגלי ירוצו חלוצי בני ישראל אשר באו מקצה תבל לגרש את התוגרמים הרשעים, אשר לא אבו להבטיח לנו אף פּוגרום קטן אחד...

אחרי מרכבתו ינהרו עדר מיסיונרים שכירים, ועל דבשתם נשא צלב גדול, כלו ברזל עשת, צבוע אדום מדם נקיים.  ואחריו מזבח נחשת, אש תמיד תוקד עליו, נכון להעלות עליו עולה כליל, כל נפש חיה אם אמונתה באלילים צולעה מעט.  הצלב העמד בראש הר הצופים, התפתה כבר ערוך, האוטו-דה-פה  בוער בלהבה, טורקבמדה הועל מירכתי שאול, לוקה בהלואה מבירת פרדיננד ואיזבלה, וילמד לשונו דבר אנגלית, תחת ספרדית אשר שכח כבר. 

ואתה יהודי ארור! שא נא עיניך והביטה על המחזה הנהדר, ואל תשכח את השנה – שנת 1492!

__________

זאת המתנה היקרה אשר התנה לנו בריטניה בידה הנדיבה, יתר על הבטחת באלפור!

__________

 

המרמה השמינית

פּתרון חלומות

רק אז נבין את החלום מהו, אם נדע פּתרונו הנכון.

אוגנדה וארץ-ישראל ---

מלאך האי הבריטי, הממונה על החלומות, הראה לנו שני חלומות בזמן קצר.  ועתה, פּתרון החלום השני, נבין גם את פּתרון החלום הראשון. 

 

בעלות הדר. הרצל על הבמה, ובני עמנו החלו להקיץ מתרדמתם.  וגם הנבונים בין העמים החלו להתבונן על מצבנו. והעיר לונדון היתה למרכז כל המעשים, וביחוד למן היום אשר בו נפתח הבנק, והעיר לונדון היתה כמרקחה, כאשר ראיתיה בעיני בשנת תרנ"ט.  ויהודי ארצות המזרח רצו הנה והנה יומם ולילה לאסוף את הכסף אשר דרשה הממשלה להביא ביום מועד (30 לאפּריל?)  וגם אני בין העובדים אשר לא נחו רגע, מפּחד פּן לא  יאסף כל הכסף ושוא יהיה כל עמלנו לפתוח את הבנק.  אז ראו גם הנוצרים, כי תנועת-עם מיוחדה התעוררה בין היהודים ממזרח. ורק יהודי בריטניה עמדו מנגד.  אולי יען חשבו את עצמם לאנגלים מלידה ומבטן, ויהודים במקרה.  והתנועה עלתה למעלה ראש, כאשר נקרא הדר.  הרצל לפני אספת הדיפּלומטים בהאג לבאר להם את חפץ היהודים ומטרתם ומה הן התוצאות אשר יקוו על ידי התנועה הלאומית.  ואחרי כן, בשוב הדר.  הרצל ללונדון, והאספה הגדולה הרתיחה את העיר והמונה, אז ראתה הדיפּלומטיה הבריטית, כי לא שחוק-ילדים הוא, ובתנועה עממית כזאת יתכן לעשות "ביזנס". והנשר הבריטי נבט לארץ, וירא כברת ארץ אשר לא תצלח למאומה מתגוללת על פני אפריקה, אדמה אשר רק חיתו טרף שמו משכנן עליה.  ויבור בעל-החלומות ויספּר לדר. הרצל כי נכונה בריטניה בחסדה לתת לישראל את החלקה ההיא, לשבת עליה, לעשותה לארץ חמדה, ביד החריצות הטובה על היהודים.  אך לא במתנה גמורה, חלילה.  התמימים בין הציונים, וביחוד החרדים, חשבו כי ישוב אוגנדה לא יתן כל מכשול על דרך ציון.  המה חשבו בתמימותם, כי לא יזיק לנו מאומה, אם נושיב עוד כברת ארץ אחת בתבל, מלבד ציון, אחרי אשר ארץ-ישראל קטנה היא מהכיל את כל היהודים או אף חלק הם, ומספּר האמללים בין בני עמנו ברוסיה, פולניה, גליציה, רומניה, פּרס ומארוקו גדול מאד.  ואם אלה ימצאו להם מנוחה ולחם, הלא נרויח הרבה ולא נפסיד מאומה.  ובכן חשבו החרדים לקבל מתנת בריטניה תודה.  והמתנגדים – התנגדו.  לא מפּני אשר ידעו את החלום, או מצאו סבה נכונה להתנגדותם, רק יען בתור "אם לא נביאים, הלא בני נביאים הם". לבם נבא להם כי חלום שוא הוא.

וכשאני לעצמי, חשבתי תמיד, כי לא אחטא לאלהים אם אחשוד את הדיפּלומטיה הבריטית, כי כל חפצה היה להסב את לב היהודים מציון, אחרי אשר לטשה עיניה על הארץ הקדושה, ובראותה כי דר. הרצל מצא נתיבות חצר השולטן, וכי השולטן קבלהו בכבוד, עד כי לפי הנשמע אמר לתת על שכמו משמרת כבודה במינסטריום[2].

והרצל האמין, כי יוכל לקנות בכסף את הטשארטר על הארץ הקדושה ואם הדבר תלוי רק בכסף, הלא דבר קטן הוא  בעיני ממדלה כבירה ועשירה כבריטניה, ומדוע לא תקנה היא עצמה? בריטניה היא אשר שכרה כבר את האי קפּריסין מיד תוגרמה במחיר זול מאוד (עשרים אלף ליטרה לשנה!) ומדוע לא תעשה זאת עם ארץ-ישראל?  והיא, בריטניה, בכבודה ובעצמה הלא יודעת כבר על פי הנסיון, כי אך רגע נסתה להציג כף רגלה על אדמת זרים, ובעוד מעט, והנה היא אדמת בריטניה.  הנה כי כן היה עמל הדר. הרצל לקוץ בעיניה.  ועל כן חשבה לטוב לה להסב את עיניו מציון. 

וכי לא דמיון שוא הוא אשר יצרתי לי בדמיוני, הראני הנסיון, כי גם הצעת ואד אל עריש לא מצאה חן בעיני בריטניה, ולא חפצה לתת רשיון להביא מים ממצרים דרך צנורות.  מלבד אשר החליטה, כי ואד אל עריש היא אדמת מצרים, אף כי מקומה הוא בחלק אסיה, מעבר לתעלת סואץ.  אבל בריטניה לא מצאה חפץ כי יתישבו היהודים בקרבת ארץ-ישראל ולהיות שכנים לתעלת סואץ, התעלה אשר צרפת לא נערה עוד את כפּה ממנה מכל וכל עד היום.

כי לא מלב טוב ורוח נדיבה בקשה בריטניה להיטיב עם ישראל לתת להם ארץ-מולדת, הננו רואים ברור כשמש, כי אחרי אשר הגיע זאנגוויל את כל התבל ככברה למצוא כברת ארץ בעד "יט"א" אגודתו, והכל יודעים כי אוסטרליה היא ארץ גדולה ורחבה וגדלה כאירופּה כמעט, והיא ריקה כמעט, ולוא נתנה בריטניה אף חלק קטן ממנה, הלא יכולנו לקבץ שם את כל נדחי ישראל מכל כנפות הארץ.  אבל בריטניה סגרה את הארץ ההיא, כאשר סגרה את קנדה - הגדולה יותר מכל ארצות-הברית, ולה רק חמשה או ששה מיליון נפש.  בטראַנסוואַל, בגואינה החדשה ובאלפי האיים תחת מחסה בריטניה יש עוד די מקום בעד פּזורי ישראל, אשר יכלו להושיב ארץ נשמה ולעשותה לארץ חמדה, לוא שמה איזו ממשלה את עיניה עליהם לטובה.  אבל הנוצרי יביט בעינו האחת על היהודי ובשניה – על הצלב, אם יתכן לחברם להיות אחד, אז יאמר לדבק טוב, ואם לא?  אין חפץ לו ביהודי.

ואין אני רואה כל חשבון כי נכרע ונשתחוה לפני כל צבוע המתימר בצדקתו וחסדיו לישראל.  סוחרים אנחנו כולנו, כיהודים כאנגלים, ולמה נתראה? נדבר נא "ביזנס" בשפה ברורה ונבין איש את רעהו לא בשפת אלמים.

אמנם ידעתי, כי בדברי אלה, הכתובים עברית, לא אשפּיע על שר-המושבות בלונדון, וגם הוא לא יקרא את דברי אלה.  מעולם לא עלה על דעתי אולת כזאת, לדבר משפּט עם בריטניה הגדולה. אחרי אשר לדבר אל עמי נכחד הדבר בעיני, ואולי עוד יותר מלדבר לאחד משרי אנגליה.  אחרי אשר סוף סוף הנה זה לא כבר למיום נתן המאנדאט על ידה, להשגיח על הארץ ולהביא בה סדרים.  ואיש לא נתן לה את ארץ קדשנו לאחוזת עולם.  הנחלה לנו היא עד עולם, אף כי בעלוה אדונים זרים פּעמים רבות.  ואנחנו הננו האדונים האמתים.  וכל עוד אשר לא ותרנו על זכותנו הלא לנו היא, וכל עוד אשר ישאר יהודי אחד בתבל לנו היא.  והשודד הגוזל נחלת זרים לא יוכל להראות שטר מקנה כי לו היא, אף כי הוא יושב עליה וחרבו שלופה בידו.

לאַחי אדבר, למען ידעו כי חרפּה היא לנו לעמוד כעני בפתח ולבקש רחמים מאת שר אנגלי.  כי חרפּת עולם היא לנו, אם נקים עלינו רועה אויל, עבד עברי, שומר סף בית שר-המושבות.  נבוז לאיש, יהיה מי שיהיה, אם לא ידע רגשי כבוד לשמור מוצא שפתיו.  ואם לפנים היה שמו "דיפּלומט", הנה עתה, בימינו, שם אחר לו.  ואנחנו נביט עליו בעיני בוז, אף אם הוא תקיף ממנו. ואני רק את אחי אני מבקש להעירם לבל ישכחו, כי בני אדם אנחנו, מיוחסי ארץ, בני משפּחה רמה ונכבדה בתבל, יותר מכל  משפּחות רוזני בריטניה, המתימרים כי קרובים המה לנו בקרבת בשר, מצאצאי עשרת השבטים.  ואם ממשלה כבירה כזאת לא תדע בשת לרמות אותנו ולסבבנו בכחש, יען הננו חסרי אגרוף רשע, אשריה וטוב לה.  טוב היות עני נגזל ומכובד, מהיות שודד עשיר.

כאלהים בשמים ויופּיטר על הארץ, אנחנו כלנו יודעים, כלנו כל יושבי תבל, כיהודים כחכמי הנוצרים, כי כל הצרות והתלאות, הזדונות והשגגות, כל מקרה אסון במשך אלפּים שנה האחרונות, כלם באו עלינו מיד הצלב, זה השקר הגדול אשר בדו איזה עובדי אלילים במצרים, אשר העלילו על ישראל עם חרמם, כי איזה בור וטפּש, אשר לא ידע מי הוא אביו, ונולד בעיר אשר לא היתה בעולם, והוא הוא עשה את עצמו לאלוה, ובורים וטפּשים עוד יותר ממנו יאמינו עוד בסכלות נוראה כזאת, סכלות אשר גם השטן עצמו לא ידע לכנותה בשם.  ובשם האולת הזאת קראו המאמינים מלחמות אין מספּר, שפיכת דם נקיים, לא לאלפים ולא לרבבות, כי אם לביליונים.  ולוא יכלנו למוץ את כל הדם השפוך, אז יכלנו להוביש את פּני הים האטלנטי.  הצלב נהפך לחרב מלאה דם ביד כל שודד ורוצח לדכא עמים רבים, לגזול את ארצותיהם ולעשותם לעבדים.  כן היה מימי הרוצח הגדול קונסטנטין, המלך הנוצרי הראשון, עד היום הזה, וכן יהיה בלי ספק כל עוד אשר לא יוטל הצלב לשער האשפּה, לחרפּת כל עובדי האליל ישו הבדוי.  

כל קורא דברי ימי בריטניה ומלחמותיה בשנים האחרונות, יודע, כי בכל מלחמותיה היה הצלב החלוץ ההולך לפני המחנה, ונושאיו, שכירי המיסיון, יתימרו, כי הצלה ההולך לסול מסלה להתרבות הנוצרית.  ובכבוש ארץ-ישראל חלמה בריטניה חלום נעים לתקוע חרב אמונתה בלב היהודים, האחים לעשרת השבטים.   כאשר השמיעו כבר פעמים אין מספּר בספרי "האגודה להושיב נדחי ישראל על אדמת  ישראל", ושם, בארצם, יכירו וידעו, כי ישו היה המשיח, הגואל, בן אלהים ואלוה בעצמו.  ובכן נכון לעשות סדרים בארץ-ישראל, משונים מסדרי בריטניה בכל ארצותיה השונות, אינקויזיציה ספרדית, דיספּוטיות רוסית, לחדש כל מצות "לא תעשה" אשר מצאה כתוב על ספר "חקי תוגרמה".  וכל אלה תעשה "בידי יהודים":  נציב יהודי, עבד עברי מנהל הציונות, ולעזרתם איזה אנטישמיים פּקידים אנגלים.  ואם יתלוננו היהודים על הגזרות והתלאות, תוכל בריטניה לרחוץ בנקיון כפּיה, כי הכל נעשה בידי היהודים עצמם. 

בריטניה חשבה ומצאה, כי בכבוש ארץ-ישראל הגיעה עד מרום גדולתה.  היא עומדת עתה בראש הנצרות, בהיות קבר אלהיה בידה, ובעזרתו תתן החים גם בלחיי היהודים.  היהדות, העומדת  כעצם בגרון הנצרות;  היהדות, המצבה החיה המנקרת את עיני הנוצרים, המכחישה מציאת הדוב ביער הדמיון אשר נטעו עובדי האלילים במשך קרוב לאלפּים שנה;  והדעת המתנשאת מעלה-מעלה יום-יום תעוז ליהדות להכחיד את הצלב מן הארץ.

  __________

 

 

המרמה התשיעית

הועד הלאומי

 

"קלאַאון ציוני" יצרה בריטניה בבית משחק הילדים אשר קראה בשם "ועד לאומי", להונות את הילדים.  והילדים שלחו נבחרים.  בו עור ופסח, טפּש  וגולם, מלמד דרדקי ומומר יבש עם צלב בכנף מעילו.  ולהנערים אמרה בריטניה: הא לכם ועד דיפּלומטי ממנהלי הציונות, אשר יהיה לכם לפה לפני הנציב – ושלום על ישראל.

והיה  כי יבוא הקורא אל המקום הזה וקצפּו יז מפּיו על אשר כניתי את בעלי הועד בכנויי-חרפּה, בעוד אשר הועד לא עשה כל רע.  ואם כי לא עשה כל טוב, בכל זאת לא גדול עונו, עד כי לכנותו בשמות-חרפּה.  אך  כשאני לעצמי הנני מרגיש, כי ה"ועד" הוא רק "קלאַאון לאומי", והקלאַאון עצמו הוא שוטה שאינו מרגיש.  התואר "לאומי"  יתן חרפּה גדולה על ראש כל איש יהודיה נמנה במספּר בני הלאום.  ואם הועד הנושא עליו התואר "לאומי" יהיה לחרפּה, הנה על כל הלאום תפּול החרפּה.  והועד, היודע כי הממשלה  הבריטית תתקלס בו, והוא כאלם לא יפתח פּיו, ואיננו מרגיש את  החרפּה, הלא אין די לו כל שם חרפּה אשר נקרא עליו.  ואם כה יאמרו, כי הועד ירגיש את החרפּה, רק ידו קצרה מהושיע – ואם כן הוא באמת, הלא לא יבצר ממנו לקום כאיש אחד, לכתוב מחאה ולהתפּטר ממשמרתם, באמרם כי לא לכבוד להם לעמוד כל השנה כ"המשחקים בפורים" פּעם בשנה.  ואם לא עשו זאת עד הנה, הלא אות נאמן כי רגשי כבוד זרים להם וחרפּתם היא חרפּת כל הגוי כלו.

 

__________

 

המרמה העשירית

קונסטיטוציה בארץ-ישראל

 

כי נחוצה קונסטיטוציה בארץ-ישראל, בזה לא יספּק איש אף רגע.  ולולא היתה המרמה נר לרגלי בריטניה בארץ אבותינו, אז היתה כבר הקונסטיטוציה עומדת על תלה.  ויכול להיות כי הבינו הערבים את המרמה ועל כן התנגדו לה.  ובין כה הפּראות הולכת רומה, אין סדר, אין משפּט, אין צדק, אין יושר, אין יודע דבר ברור, אין יודע חוק ומשפּט, הפּראות מושלת בכל, כמו שהיה בימים הטובים, בימי ממשלת תוגרמה, או יות נכון, כמו שהיה בממלכת הבקשיש.  הבקשיש  יושב לכסא בארץ-ישראל, איתן על מושבו, תחת כנפי נשר בריטניה, כמו שישב לבטח תחת מחסה הטורבאן התוגרמי, ואין נחת.

מרמת ערומים היתה הצעת סדר הקונסטיטוציה מראשיתה, לחבר קונסטיטוציה על פי נבחרי העם, עם לא בינות, עם חי חיי חצי-פּראים, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו.  הנאורים המעטים בארץ הם רק היהודים ומעטים מאד בין הנוצרים.  וגם אלה רק בירושלים, לא בערי השדה, אשר ראו וידעו חק ומשפט באירופּה, תחת אשר הערבי לא ראה ולא ידע ואף לא התאמץ לדעת מה הוא סדר ומשפּּט.  כי כן הסכין מיום הולדו תחת חנוך תוגרמי.  ונבחרי עם זה טובים היו להיות רועי גמלים, חולבי סוסים וגוזזי צאן.  ושר המושבות בלונדון יודע בלי כל ספק תכונת כל ארצות ממשלתו, ויודע לתת קונסטיטוציה לכל ארץ לפי הזמן והמקום.  הוא יודע בלי כל ספק כל המגרעות בהקונסטיטוציה בקנדה, במקום אשר הנוצרים האדוקים משני הצדדים, הקתולים והפּרוטסטנטים, הנם לצנינים איש בצד רעהו, והיהודים המעטים ביניהם עומדים בין שתי להבות אש, ואי-סדרים הוא הסדר האמתי בארץ ההיא, המתנהגת על פי פּרלמנט.  וקנדה איננה הארץ היחידה תחת מחסה בריטניה הקרועה לגזרים.  תחת אשר הקונסטיטוציה המצרית לא תכון אף היא בעד ארץ-ישראל, כמו שלא יכונו גם המטבעות המצריים וסדרי הלירה המצרית או האנגלית בעד ארץ-ישראל העניה.  תחת אשר סדרי המטבעות בבריטניה עצמה כבר בלו מזוקן כנשים זקנות חסרות טעם.  ופּרלמנט בארץ-ישראל נאה לה כנזם זהב באף תיש זקן.  כל זאת ידעה בריטניה יותר ממני בעת הצעת הקונסטיטוציה.  ולוא היו פיה ולבה שוים וטוב הארץ כל מעינה, אז, בלי ערמה, בלי דיפּלומטיה עמוקה כשאול, יכלה להושיב ועד יודעי חק ומשפּט, ויכלה לבחור אנשים, ערבים, יהודים ונוצרים, מילידי הארץ, אשר יהי לעינים להועד, להעירו על תכונת האזרחים וצרכיהם השונים, ואחרי כן יקראו את הקונסטיטוציה לפני כל הקהל לשמוע משפּט העם ולתקן כל בדק.  ובמשך שנה אחת כבר היתה יכולה להביא סדרים בארץ, תחת אשר עד עתה תתנהג עוד כמנהג יהוא.

גם נער לא חכם יכל להבין, כי בריטניה ידעה מראש, כי ברגע אשר יוסד בית נבחרי העם, כעשן תכלה הכרזת באלפור.  אחרי אשר להערבים יהיה רוב הדעות.  ואז תרחץ בריטניה בנקיון כפּיה, כי לא בה האשם אם ההכרזה ההיא לא תצא לפּעולת אדם.  כי מנין הרוב הוא המכריע בצדק ויושר, ואין ליהודים כל צדקה לצעוק על העול אשר עשתה לה בריטניה.  אפס, הסבה מדוע מאנו  הערבים לקבל את הטוב אשר אמרה הממשלה לתת להם, לא נודעה לי.  ואולי רמזה להם הממשלה רמז אחר לא לפי טעמם.  יען אין אנחנו יודעים כל סתרי מזימות הדיפּלומטיה הבריטית, המצטינת בישרה ותומתה.

הלעולם תשאר הארץ סגורה מפני בני-ישראל? והשקר הלעולם ישב לכסא? הלעולם נעמוד מרחוק ונחריש?

 

רבותינו!  הבו!  כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית...

 

__________

 

המרמה האחת-עשרה

נתין או אזרח ארץ-ישראל?

על תושבי ארץ-ישראל אשר היו נתיני תוגרמה, פקדה בריטניה, כי כל החפץ יוכל להכתב בתור "נתין ארץ-ישראל", אך לא נתין או אזרח בריטניה.  אף לא הגידה לנו מה חפצה ומטרתה בפקודה הזאת.  האם חשבה להיטיב בזה מצב עם הארץ, כאשר  קוו כל אלה אשר נתנו את המאנדאט על יד בריטניה.  ולכלנו היתה הצדקה להאמין כי כן יהיה.  ומה דמות נערוך עתה לאיש הבא מארץ-ישראל ובידו תעודת-מסע מארץ-ישראל, מבלי כל מחסה מצד בריטניה.  ותעודת-מסע אוירית כזאת, הלא היא רק פּסת ניר לבן או שחור, בלי כל תוכן, באין מי אשר ישים לב אל הכתוב בתעודה כזאת.  מיר בריטניה ימער חצנו ממנה, אחרי אשר בעל תעודה כזאת איננו נתין בריטניה.  ולארץ-ישראל אין ציר ואין מלאך מיוחד, יען איננה ממשלה עומדת ברשות עצמה.  היא ממשלה בלי ספר חוקים, רק קבוץ אנשים החיים תחת פּקודת הנציב כעדר רחלים תחת שבט הרועה, אשר ברצונו הטוב יקבץ טלאים, או יניחם להיות טרף לשיני זאבים.  ואין פּלא כי נהיה היהודי הפקר בארץ אבותיו, מבלי כל מחסה מחוץ, ולא משפּט בפנים, ועד היום אין אנחנו יודעים על חשבון מי נחשוב אף את הפוגרומים הארץ-ישראל.  כי לוא קרה כזאת בימי ממשלת תוגרמה, אז הלא כבר היה כל העולם מלא מאמרים בכל כתבי-העתים "על דבר הפראים והפראות  בתוגרמה".  ולפוגרומים בריטנים מלאי "תרבות נוצרית" אין צועק ואין מתאונן, כאשר עשו בימי ממשלת הפוגרומים ברוסיה.  רוסיה אמנם הנה ארץ חשך, רחוקה מתרבות נוצרית.  אבל אחרת היא בריטניה.  ומה גם בארץ-ישראל, הרת "אמונת הרחמים" והיא הארץ אשר בהכרזת באלפור אין כל זכר לפוגרומים, והפוגרומים היו "מתנות חנם" אשר נדבה בריטניה מאוצרה.

ועוד יותר מזה עשתה בריטניה: היא נותנת לכל עוזב את הארץ תעודת-מסע לצאת, אך תסרב מאד לתת ליהודי לבוא אל הארץ.

תחת ממשלת תוגרמה היו כל יהודי ספרד ואכרי המושבות כלם נתיני תוגרמה, ומיהודי אירופה הנודעים בארץ-ישראל בשם "אשכנזים" ברובם נשארו נתיני ארצותיהם, בהאמינם כי תחת מחסה הקונסולים היו בטוחים מעריצות תוגרמה.  ועתה נהפכו ל"אזרחי ארץ-ישראל", מבלי כל מחסה ועל איזה חשבון נעשתה המרמה הזאת?

זאת בריטניה, אשר סגרה את כל ארצותיה ומושבותיה מפני היהודים, אף נתיני ארץ-ישראל.  ובכן עלינו לרשום זאת על חשבון "התרבות הנוצרית".

הלא?

  

__________

 

המרמה השתים-עשרה

בריטניה ועשרת השבטים

 

כידוע, נוסדו אגודות שונות בבריטניה, המתאמצות להוכיח על ידי פּסוקים ורמזים בכתבי הקדש, כי הבריטנים המה שרידי עשרת השבטים מגולי שלמנאסר, אשר באו והתישבו על איי בריטניה.  ובכן הנם שארי-בשר קרובים לישראל, וחוב קדוש עליהם להשיב את ישראל אל אדמת קדשו וליסד שם ממלכת יהודה כבראשונה.  ואז, בשבת ישראל על אדמתו, אז יכירו וידעו, כי ישו הנוצרי הוא האלהים, אין עוד מלבדו.  וגדולי בריטניה הנם חברים לאגודות אלה, ומתפּארים ביחוסם, כי הנם אצילים, מיוחסים עתיקים, מאין כמוהם בין העמים תחת השמים.  ואולי מזה צמח המנהג בבריטניה, כי כל אציל או עשיר מתאמץ להשיג איזה מומר יהודי לתתל לו את בתו לאשה.  ואולי נעלם מהם, כי כל "משומד" אשר ברח ממערכות ישראל וימלט אל מחנה האויב, בזוי הוא ושפל בעיני היהודים, שפל ונבזה כתולעת, עד כי אין איש היודע רגשי כבוד אשר  יאבה להתחתן עם המשפּחה אשר ממנה ברח המומר.  תחת אשר הבריטי יחשוב, כי מצא מציאה גדולה, אבן חן יקרה מפּנינים.

ספרים רבים כבר נדפסו  בענין זה.  וחברי האגודות מתפּארים מיד ביחוסם ובפיהם הנם אוהבי ישראל עד להחניק.  וכפי הנשמע, הנה גם השר באַלפור הוא אחד מחברי האגודות.  ואת המלכה וויקטוריה הרימו על נס, כנצר ממשפּחת בית דוד המלך.

 מה הוא החלום הזה באמת? תוך, מרמה או סכלות אין קץ.  ורמזי הפּסוקים בכתבי הקדש ירמזו ככל הרמזים אשר ירמזו על ישו הנוצרי.  ואלה אשר יאמינו באליל יהודי מת, לעשותו אלוה ולמצוא רמזים לסכלותם, הלא לא יפּלא, כי יאמינו עוד בהבל אחר.  כמו המון הכתות השונות בין הנוצרים, אשר יסדו את כתותיהם על יסוד איזה פּסוק בכתבי הקדש, או אף על איזה פּתגם אוילי בהאונגליון.

בשנת תרנ"ט, בבואי ללונדון לעת הפתח הבנק הציוני, וכלנו, כל אוהבי ציון, היינו טרודים יומם ולילה לאסוף מספר החותמים אשר היו דרושים למניות הבנק, בא פּתאום לחדרי אחד מחברי האגודות הנזכרות ויבא לי ספרים אחדים כתובים אנגלית, באמרו, כי לחברי האגודות נודע, כי אני כתבתי כבר מחברת מיוחדה בשם "בריטניה ועשרת השבטים" ובמחברתי ההיא אמרתי לאמת אמונת בעלי האגודה.  ויבקש ממני לקרוא בספריו אשר הביא לי. אף בקש ממני לבוא לזמן המוגבל לאספת חברי האגודה.  אף הגיד לי, כי חכם נוצרי, אחד מאוהבי באוכספורד, גם הוא יבוא אל האספה.  ואמנם אחרי עבור כשני שבועות, באתי אל האספה, ואחדים מן הנאספים סבבוני ויבקשו לתת להם את מחברתי, והמה יתנוה על יד איש לתרגמה אנגלית.  ואני אמרתי להם, כי עוד לא באה העת, ועוד לא החלטתי להדפּיס את המחברת, טרם אדע עד כמה תבקש האגודה לעשות לטובת ציון דבר מה בפועל.  באמרי להם, כי לפי דעתי נקל לבריטניה לקחת את ארץ-ישראל בלי כל עמל ולתתה ליהודים בתנאים ידועים.  ואני, אשר ידעתי כל ימי חיי את כל הנעשה והנשמע בארץ-ישראל, ידעתי, כי רק איזה מאות אניש צבא תוגרמים נמצאים בארץ-הקדושה.   אף ידעתי כי הערבים שונאים את תוגרמה.  ואם שתים-שלש אניות-מלחמה תבאנה לחפּי יפו, חיפה ועכו, תפּול הארץ לפניהן באפס יד.  ולבריטניה הן לא דבר חדש הוא למצוט איזה עלילה.  ובאופן זה נקל יהיה לנו בני ישראל להוכח, כי לא רק דבר שפתים הוא, הוא ולא חלום שוא הוא רעיון האגודות.  אפס אם יאמרו לצאת לעזרתנו בפסוקים ורמזים, אז יהיה בעינינו כנערי תלמוד-תורה ההולכים לבית-הכנסת לאמר תהלים בעד החולה, בלי רופא אומן העומד על יד מיטת החולה.  ואנחנו העם האומלל הננו החולים.  ואם בריטניה נכונה לצאת לעזרתנו באמת ובתמים, הנקל לה לעשות זאת באניותיה, ולא באמירת פּסוקי תהלים.  ואנחנו בעצמנו מתאמצים עתה להניח יסוד לבנין ציון, ביסוד הבנק.  ומ"הציונים הנוצרים" דיין לא ראינו אף צל דבר טוב לעזרתנו.  היושב-ראש באספה ההיא קרא אותי להטיף לפניהם ולהגיד להנאספים את דעתי על אדות רעיון  האגודה בכלל.  אבל אני לא עליתי על הבמה ולא חפצתי לדבר, כל עוד אשר אני בעצמי עדיין לא החלטתי מה לעשות, אם לאמת או להכחיש את רעיונם או חלומם.

ועתה?

עתה, אחרי עברו שלשים שנה מאז עד היום, ובריטניה כבר לקחה את ארצנו הקדושה במרמה, ותשם אותה במלתחתה, כדרכה תמיד.  בנשאה את טרפּה, המיתה את הצפּור החיה ותחלק אתבשרה למאהביה.  עתה תוכל בריטניה באמת להתפּאר, כי לקחה את ירושתה, ירושת עשרת השבטים לה לנחלה, ולה הצדקה לחלק  את שללה כאדם העושה בתוך שלו.   כי מי יאמר לה מה תעשי?

והכרזת באלפור?

הבטחת בריטניה, וכל אגודות הציונים  הנוצרים כולן, כעב תעופינה.  את כולן נשא הרוח.  אבל –

היחרוך רמיה צידו?

לא!

אנחנו בני ישראל, העם העתיק, המיוחסים והאצילים האמתים, אף כי דל חלקנו עתה בין הגוים, אבל הננו חיים עוד וחיו נחיה עוד לאורך ימים.  אנחנו כבר זכינו לראות גוים גדולים ועצומים אשר היו כלא היו.  אנחנו כבר ראינו את גדולתם גם את קבורתם.  ונאמן עלינו הדיין גם לימים יוצרו... והכתם השחור החרות בצפּורן שמיר, בכתבת קעקע, עמוק בבשר, על מצח בריטניה, לא במהרה  יכובס.  כי אין די נתר בארץ-ישראל ואין די בורית בכל ארצות בריטניה לכבסו ולטהרו.  כתם עולמי זה לא יסור מעל מצחה, כל עוד אשר לא תתקן את אשר עותה עלינו.

בריטניה, הביטי בראי וראי את פּניך!  הביטי על מצחך ותשתוממי סלה.

 

__________

 

המרמה השלש-עשרה

בואו  חשבון

(מס הצלב למשא על שכם היהודים בארץ-ישראל)

 

וישימו עליו שרי מסים

למען ענותו בסבלותם.

(שמות א, יא)

 

קול דמי אחינו על הררי ציון נשמע בכל  תפוצות הגולה על המסים הכבדים אשר שמה ממשלת הצלב על שכם העניים האמללים היושבים על אדמת ישראל, ואת המסים יוציא הצלב לא לטובתם ולא לטובת הארץ, רק לטובת המושל העריץ אשר לקח על שכמו את העמל לכלכל ערבי זר אחד בעבר הירדן, המושל תחת יד בריטניה האומרת למצוא חן בעיני הערבים ולהונותם, כאשר עשתה עם היהודים.  אפס, לוא עשתה זאת על חשבונה, כאשר תעשה עם משולים קטנים אחרים, גם אז לא יכלנו לסלוח לה כי לקחה מאתנו חצי ארץ-ישראל לתת מתנה לזרים, כמו היתה הארץ קנין כספּה או נחלת אבות.  אך לקחת עוד גם את כספּנו ולתת צדקה לעניים על חשבוננו, זאת לא יעשה אף הגדול שבנדיבים.

מנהג כשר וישר הוא בכל ממלכות התבל, לקחת מסים מבני עם הארץ, והמסים תוציא המדינה את כל הוצאותיה בארץ פּנימה או גם מחוצה לה, הוצאות הפּקידים, השופטים, הוצאות בתי-הספר הנמוכים עם הגבוהים, אוניברסיטטים, בתי-חולים לכל מיני מחלה, בתי מושב זקנים, ואף בתי-משוגעים, בתי-יתומים, הוצאות לסולל מסלות, לשמור על היערות, להיטיב מצב האכרים בהלואות כסף, ומורים נשלחים מטעם הממשלה להורותם חכמת הנטיעות, ההשגחה על הנהרות והימים, תחנות מטרולוגיות (ידיעות האויר), להאיר  רחובות העיר ולשמור על הנקיון, ועוד ועוד.  והיה אם תגדל ההכנסה על ההוצאה, והכסף העודף ישאר באוצר הממשלה, אז תקטין הממשלה את המסים, והכסף ישאר לעת מצוא, למקרים פּתאומים שלא ידעו מראש. וכל זה נעשה בכל מדינה מתוקנה ונאורה אשר  כל מוסדותיה כבר עומדי וקיימים לפני דורות.  תחת אשר במדינה פראית. אשר השבנו כי זה עתה תצא לאור עולם, לאור חדש; מדינה לא גושמה ומצואתה עוד לוא רוחצה, פּראית, כמעט כמו תמול יצאה מרחם תהו; ארץ עזובה, כמעט ציה ושממה, אין ירק, אין ציץ ואין פּרח; ארץ אשר אין כל זכר בה למוסדות חסד וצדקה, בלי בתי-ספר, עד כי גם בתי-תפלה לערבים אין בה כמעט, מלבד איזה חורבות, בכל הארץ (יוצא מן הכלל הוא בית תפלת עומר); ארץ חסרת מים ונהרות; ארץ צלמות ולא סדרים, בלי נתיבות ומסלות, בלי שמירה משודדי יום ולילה, ועוד ועוד לאין מספּר – ולארץ כזו אין פּלא, לוא לקחה הממשלה את המסים להוציאם לתקון הארץ; ארץ אשר לולא היהודים האביונים המעטים היושבים עליה, יכלה להתחשב בין ארצות אפריקה התיכונה, ורק להם, ליהודים, על הממשלה לתת תודה כי יוכל איש זר לבוא אל ארץ ולמצוא מלון וגג על ראשו. בלי היהודים לא יכל כל איש זר לדבר עם איש, יען כי היהודים יודעים כל לשונות התבל כמעט. יהודים הם אשר ינהרו אליה מכל קצוי תבל וכלם יודעים לשונות ארצותיהם השונות.   היהודים יסדו בתי-ספר, בתי-חולים, מושבי-זקנים, בתי-יתומים, בתי-תפלה, בתים לעורים ומשוגעים, ליולדות ולכל מימי מחלה.  וכל היהודים בתבל יודעים את חובתם לתמוך בידי  העוסקים לטובת העם והארץ.  היהודים המה  עמודי הארץ בכל דבר חכמה.  היהודים המה הרופאים, האינז'ינרים, המודדים, חכמי הכימיה והחשבון, הכל כאשר לכל, ובלעדם היתה הארץ כפגר מת.  כל זה היה עד עתה.  אפס למן היום אשר החלה התנועה הציונית, החל זרם הנדבות לשטוף מכל עבר ופנה בכל חמשת חלקי תבל, ומכל פּזורי ישראל אין ארץ ואין עיר אשר לא ישלחו משם כסף וזהב למיליונים.  מלבד ההון הרב, "לקט, שכחה ופאה", אשר יותירו להם המאספים העוסקים בצרכי צבור באמונה בכל ארצות הגולה.  וכל הכסף הרב הזה ימס כדונג בארץ-ישראל, בחסדי הממשלה הטובה, אשר הבטיחה לנו  ארץ-מולדת  על אדמתנו, נחלת אבותינו מאז מעולם.  מלבד אשר המסים הכבדים אשר הכבידה הממשלה על שכם היהודים; כי היהודים הלא המה הסוחרים מקבלי סחורות ומשלמים מס כבד, מאין בתי חרשת למעשה בארץ, ולבריטניה אין חפץ בבתי חרזת בארצות אחרות, למען תוכל למכור סחורות בריטניה.  יהיודי הערים משלמים מסי הבתים, תחת אשר הערבים משלמים מס קטן מאד בעד אהליהם או בעדחרבותיהם.  בתי-ספר לצעירי ערב יסדר המיסיון, למען ימירו את דתם.  ולהממשלה אין אף מוסד חסד וצדקה אשר תשלם הוצאותיו.  וההכנסות רבו הימים האחרונים, עד כי בשנה שעברה דנשאר עוד כחצי מילון שקל באוצרה.  אבל איה הוא הכסף?

שמעו והשתוממו!

 

חתן המלך

גם להערבים הבטיחה בריטניה בסתר הבטחות שונות, לתת להם מלוכה וממשלה.  ולהונותם בדברי שקר פּשוטים, כאשר עשתה ליהודים, לא יתכן, מפּחד המנום הגדול בארצות הקדם, כי בהודו לבד מספּרם כששים מיליון. ועל כן התחתנה עם עבדולה בן השעריף ממכה, ותתן על ראשו כתר ברזל משובץ אבנים יקרות, אבני-גיר מנופּצות, ואת הכפר  עמאן, מושב ראשי הפּראים הבידואינים בעבר הירדן, הפכה לעיר-מלוכה, ואחד מאהלי קדר נתנה לחתן  דנן להיכל מלך.  אף הטיחה לתת לו ארוחת תמיד על שלחנה כיד המלך, עם עדיו ומשרתיו, נשיו, פּלגשיו וסריסיו. ויהי בבקר יום הראשון אחרי חתונתו, והנה פורש אין ללחם, כל משרתיו ועבדיו חשופי שת, אין אף בגד אחד לאכול (לתת בערבון) ולא לחם ללבוש (ילקוט) כמנהג שבטי ערב במקומות ההם. והבידואינים הפראים, החפשים כצפּרי שמים, אשר לא ידעו עול מלכות מעולם, בלי חקים ומשפטים, בלי חובות ואחריות, ומעולם לא  הבינו למה להם מלך ושר, לא מהרו להביא את סוסיהם ועשתרות צאנם מנחה למלך.  ויהי המלך וההרמון עם כל משרתי ההיכל ערומים ויחפים ורעבים ללחם, אין פּתה ואין גבינה. ועל כן נאלצה בריטניה לפתוח את שקה ולהעניק לו מטובה. לא על חשבונה, חלילה, רק על חשבון ארץ-ישראל.  יען ארץ הגלעד גם היא על ארץ ישראל תחשב, ואת הכסף אשר נתנה מאוצרה בראשונה, רשמה על חשבון ארץ-ישראל, בהיותה בטוחה, כי היהודים ישלמו את חובה בזמן קצר.

ויהי היום, עוד בשנה הראשונה לממשלת בריטניה בארץ-העברים, וכבר יצא אחד האנטישמיים בבית נבחרי-העם בלונדון בשאלה גדולה:  למה הוציאה הממשלה מאה אלף שקל או ליטרה להוצאות ארץ-ישראל?  ואחרי אשר השואל לא מצא מענה נכון מפּי שר המושבות, יצא צורר אחר, גם שני, גם שלישי – אך שר המושבות מלא פּיו מים ויחריש.  ויהי הדבר לפלא בעיני כל.  האמנם לא יכול למצוא שקר אמתי למענה?  האמנם חסר שקרים הוא אוצר הדיפּלומטיה האנגלית?  ועוד זאת, כי מאז ועד היום נאלמו כל האנטישמיים ולא יספו לדבר עוד על אדות הוצאת הממשלה ארץ-ישראל.  ורק זאת ידענו, כי שרי בריטניה עוררו תמיד את היהודים בכלל ואת מנהל הציונות בפרט להוסיף להביא כסף לגנזי ארץ-ישראל, כמו היתה הציונות קרובה ללבם באמת.  אל עתה נגלה  הסוד, ובריטניה פתחה את השק והחתול יצא לאויר העולם.

 

וזה  הדבר; עוד בראשית ממשלתה בארץ-ישראל, פּתח אלהים את פּי האתון, אחד האנטישמיים בבית נבחרי-העם בלונדון, וישאל את פּי המיניסטר, וקצף יז מפּיו, על העול הגדול אשר עשה לבריטניה, בקחתו כסף מאוצר הממשלה לשלם הוצאות המלוכה בארץ-ישראל.  ואחרי זה נפתחו עוד איזה פּיות בשאלות כאלה, אשר רמזו בדברים ברורים לתקוע חרב בבטן היהודים.  אך המיניסטר נסתבך בדבריו ולא מצא מענה נכון.  וכלם הבינו כי דהר לאט עמו, אשר לא יוכללגלות ברבים.  וכן נשתקע הדבר.  והאנטישמיים נאלמו דום ולא יספו לשאול עוד.  אף כי כל אשר מוח לו בקדקדו יכול  להבין, כי ההוצאה בארץ-ישראל קטנה עד מאד, אחרי אשר הממשלה לא נסתה להוציא אף שקל אחד לטובת העם והארץ, מלבד לשלם לפקידה האנגלים, כאשר היה בימי תוגרמה.  רק זאת עשתה, כי העירה את משרתה – ה"האפּיודע" – לצעוק אל היהודים יום-יום: הב-הב.  והעבד עם המון משרתיו פשטו כילק בכל ארצות תבל, ועד דרום אפריקה הגיעו, וגשם נדבות שטף מכל קצוי ארץ, והכל לטובת בנין ציון.  ומסים כבדים שמה הממשלה על שכם האביונים בארץ-ישראל, והכל לטובת הארץ.  והדבר האחד אשר עשתה באמת היה, לסול איזו מסלות קצרות, לא מסלות-ברזל רק מסלות-אבן.  והציונים המושבעים תקעו והריעו בכל כתבי-העתים הבאים על שכרם באבוס ציון, כי גדולות עשתה בריטניה.  ועל יסוד שה שרקו ויקראו המון צעירי ישראל מרוסיה ומפולין, כמו כבר פּקד ה' את עמו לתת להם את ארץ אבותם.  כל הפּתאים אשר קראו את התהלות והתשבחות, שמחו כילדים, והנוכלים העומדים על האבוס רקדו כאילים.  מכתב-עתי אנגלי ציוני כבר חדל לספור את שקריו יום יום, וה"פאָלק" אחרין בנגון "מה יפית".

אך פּתאום והנה מתלאה.  החתול יצא מן השק, ויגלה טפח ממסתרי הממשלה בארץ-ישראל, כי מכסף המסים בארץ, אחרי כל ההוצאות, נשאר עוד כחצי מיליון שקל.  והממשלה הטובה לא  ידעה מה לעשות בכסף הנותר.  והעני בארץ-ישראל לא הסכין מעולם כי סך רב כזה יצלצל באמתחתו.  ובכן עלה על לב החנוני הצדיק המושל לעשות צדקה וחסד עם עבדה בעבר הירדן, לתת לו ארוחתו ולשלם כל הוצאותיו.  ואם מעט הוא הסך הנותר, לותה  עוד חצי מיליון  על חשבון המסים, בהיותה בטוחה, כי היהודים ישלמנו, אם יאבו או ימאנו.

ועתה הלא נקל להבין מדוע החריש המיניסטר לפני עשר שנים.  יען עוד אז נתנה הוצאות עבר הירדן על חשבון ארץ-ישראל. וזה האנטישמי השואל לא ידע זאת בעת ההיא, כאשר לא ידענו גם אנחנו עד היום הזה.  ואנחנו כלנו חיבים תודה למכתב-העתי "דער טאָג" בניו-יורק, אשר גלה לקוראיו את הסוד הכמוס.  אפס יען גליון יומי הוא רק קיקיון יונה, וביום המחר והכל נשכח, על כן מצאתי לי לחובה לשוב  ולהדפיס את המאמר ההוא ככתבו וכלשונו, למען ידעו אשר אלה אשר לא יבינו עברית, ואולי גם לא קראו זאת באנגלית, בחפצי להשאיר עוד  כתם שחור על מצח בריטניה, ועבדה העברי אשר לא מצא די כח-לב להשמיע באזני הקונגרס הציוני את  המצב כמו שהוא באמת, ותמיד השתדל לכסות פשעי בריטניה ולהצדיקה  באזני הציונים ולעיני כל העולם הנאור בכלל.

ואולי כבר באה העת לשאול את העבד:             How much?

 

(מאמר ראשי בעתון "דער טאג", ניו-יורק, פברואר 18, 1928)

 

אונזערע קעסט-קינדר

א  שווערען איינדרוק האָט געמאַכט די ידיעה, וואָס איז לעצטענס געקומען פון ארץ-ישראל, וועגען דער הכנסה און הוצאה, וואָס די פאַלעסטינע-רעגירונג האָט געהאַט דעם פאַרגאַנגענעם יאָהר.

מיר קענען די טענות פון די ציוניסטישע געגנער אין לאָנדאָן צו דער רעגירונג, אַז זי מאַכט דאָרט אומזיסטע הוצאות, אַז דער  ענגלישער בירגער האָט צו צאָהלען איבעריגע טעקסעס, כדי צו דעקען די דעפיציטען, וואָס די פאַלעסטינא-רעגירונג מאַכט אין לאַנד.  מיר האָבן אויך ניט לאַנג צוריק געהערט די קאָמפעטענטע פאַרזיכערונג פון דר. ווייצמאַן, אַז דאָס פאַרגאַנגענע יאָהר האָט די ארץ-ישראל-רעגירונג ווירקליך געהאַט דעפיציט, און אַז דערום איז די רעגירונגס-קאַסע, דעם ערך נאָך, טאַקע ליידיג.  און אַז די רעגירונגס-קאַסע איז ליידיג, קען מען דאָך ניט פאַרלאַנגען פון איהר קיין ספעציעלע הוצאות אויף אונזערע הצטרכות.

איז אָבער געקומען די דערמאָנטע ידיעה, און האָט ערקלערט:

"אויך דעם פאַרגאַנגענעם יאָהר זיינען די הכנסות פון דער רעגירונג געווען גרעסער פון די הוצאות מיט קרוב צו אַ האַלבען מיליאָן דאָלאר.  די רעגירונג האַלט אָבער אויס אויף אונזער חשבון אידישע קעסט-קינדער אין דער דערבייאיגער שאָטען-מלוכה: "עבר-הירדן".  האָט מען אַהין אריינגעבראָקט די גאַנצע סומע, 450,000 דאָלאַר וואָס ארץ-ישראל האָט אַריינגעבראַכט מעהר הכנסה, ווי הוצאה.  איז אָבער דאָס געווען ווייניג, האָט מלוכה צוגעלייגט נאָך 400,000 דאָלאַר, און זיי געשטעלט אויף אונזער חשבון.  און עס הייסט איצט: די ארץ-ישראל רעגירונג איז אַ בעל-חוב פיער הונדערט טויזענט דאָלאַר".  אָט דעם דעפיציט האָט מען עס געוויזען דעם דר. ווייצמאַן און אויף איהם האָט ער  געשוואָרען – ניט דערגייענדיג פריהער גענוי פון וואָסערע סומען און פון וואָסערע הוצאות דער דעפיציט האָט זיך אָנגעקליבען.  און דערצו צאָלען מיר, צאָלט ארץ-ישראל די מלוכה חובות פון דער טערקיי, וואָס קיין אַנדער טייל פון דער געוועזענער אָטאָמאַנישער מלוכה צאָהלט ניט.  אַזוי ווערט די קאַסע פון דער ארץ-ישראל רעגירונג אויסגעזויגען ביז'ן לעצטען סענט.  קלעקט שוין ממילא ניט אויף צו דעקען די באַדערפענישען, וואָס  דאָס אידישע ארץ-ישראל פאָדערט.  און אַז מלוכה דעקט ניט, דעקען אידען.  דאַרפען אידען אויסהאַלטען שולען פון זייערע פריוואַטע קעשענעס, דאַרפען אידען אויסהאַלטען שפיטאָלען אויף זייער פריוואַטער רעכענונג;  דאַרפען אידען אַליין אויסהאַלטען פאַרשידענע געזעלשאַפטליכע אינסטיטוציעס, וואָס ווערען אומעטום אויסגעהאַלטען פון מלוכה.  און אַז עס קומט צו באַזארגען ארבייטסלאָזע מיט אַרבייט – קלאַפט מלוכה מיט דער פּוּשקע, ווי איינער רעדט: איהר זעהט דאָך, אַז די פּושקע, די מלוכה-קאַסע, איז ליידיג, ווי זשע קען מלוכה עפּעס טאָן?

     און זי וועט  זיין אייביג ליידיג,  אויב מען וועט אויף אונזער ארץ-ישראל'דיגען חשבון אויסהאַלטען אַזוינע פאַרשווענדערישע קעסט-קינדער, ווי די "מלוכה-מענער" אין "עבר הירדן".  ווער ווייסט צי עס וועט ניט אַמאָל קומען דערצו, וואָס עס איז געקומען מיט דורות און יאָהרען צוריק אינ'ם זעלבען ארץ-ישראל? בעת אַ פרעמדער סאַטראַפּ, וואָס האָט געהערשט אין לאַנד, האָט זיך ניט געקאָנט גענוג אָנזעטיגען מיט געלט; וויפיל דאָס לאַנד האָט אים איינגעבראַכט, וויפיל ער האָט דורך פאַרשידענע מיטלען אריינגעצויגען, איז אַלץ נאָך געווען ווייניג – זיינען אידען אַרויס איבער שטאָט  מיט פּושקעס צו זאַמעלן נדבות פאר'ן "נויטבאַדערפטיגן" סאַטראַפּ... פאַר דער דאָזיגער באַליידיגונג האָבען דאַן אידען זעהר טייער באַצאָהלט, ווייל די מאַכט איז געלגען אין פרעמדע הענט.  אָבער די באַליידיגונג האָט דאך דער געלטזויגער פאַרדינט.

און וואָס פאַרדיענן דען איצטיגע הערשער אין לאַנד פאַר אַזאַ באַלעבאַטעווען?  עס איז דאָך צו שטוינען! דאָס לאַנד איז אָרים אין אַלע פּרטים, שוואַך און בלוט-אָרים אויף אַלע גלידער.  די אָרימע אידישע באַפעלקערונג אין לאַנד און אין אויסלאַנד שטייט מיט ענטשלאָסענקייט אין דער גרעסטער אָפּפערוויליגקייט און גיסט איבער זיין בלוט אין די  בלוט-אָרימע גלידער פון דעם פאַרחלש'טען לאַנד.  מיט האָפענונג און מיט גלויבען און מיט דעם גרעסטען געדולד האַלטען מיר דעם דופק פון לאַנד אין האַנט, און יעדער פעסטערער פּולס-קלאַפּ קלאַפּט זיך אָפּ אין האַרצען פון יעדען אידען,  וואָס איז ניט טויט פאַר ארץ-ישראל און איהר אויפלעבונג, ווייל יעדער פיהלט, אז אויך זיין טראָפּען בלוט גילט פאַר דער שטאַרקונג, פאַר דער אויפבליהונג און אויפלעבונג פון אונזער נאַציאָנאַלער היימלאַנד.  און אויב דאָס געהט צו לאַנג, און אויב דאָס געשעהט שריט ביי שריט – טרייסט מען זיך: נאָך אַ לאַנגער, טויזענט יעהריגער פאַרוויסטונג זאָל דאָך ערשט דאָס לאַנד ווידער צו זיך קומען! און ווייטער שטרענגט מען זיך אָן, און ווידער געהט אָן די בלוט-איבערגיסונג...


ווי  שוידערליך איז עס אָבער,אַז  אינמיטען דער גרויסער אָנשטרענגונג, אינמיטען מקריב זיין דעם קרבן פון אייגענעם בלוט, ענטדעקט מען, צוגעפּאַסט אַ געהיים-טרייבעל צום עבודה-טיש, און דאָס בלוט, וואָס איהר לאָזט פון זיך נעמען פאַר יעקב'ן, ציט ער אָפּ פאר עשו'ן, און די גענעזונג, וואָס איהר ברענגט פאַר אַברהמ'ן, געהט איבער צו עבדולא'ן?... קאָנט איהר רוהיג בלייבען? וועט איהר קאנען געוועלטיגען איבער זיך און ניט באַליידיגען דעם שולדיגען – מעג עס זיין אַן איינצעלנע פּערזאָן און מעג עס זיין אַ מלוכה? איהר וועט דאָס ניט קאָנען.   איהר דאַרפט עס אויך ניט קאָנען.  אָפען און הויך דאַרף פּראָטעסטירט ווערען קעגען אַזאַ מין ווירטשאַפטען.

עס קאָן ניט דערלאָזט ווערען, אַז פּאָליטיש זאָל מען זיין שטאָל און אייזען דערפאַר, אַז "עבר-הירדן" האָט קיין שום שייכות ניט מיר ארץ-ישראל, און פינאַציעל זָאל עבר-הירדן זיך שפּייזען פונ'ם אידישען ארץ-ישראל'דיגען טיש.  די סומען, וואָס קאָנען און דאַרפען פאַרווענדעט ווערען אויף עקאָנאָמישע און קולטרעלע באַדערפענישען אין לאַנד, טאָרען ניט אויסגעבראַכט ווערען אויף צו שטריקען פּאָליטישע נעצען אין אויסלאַנד.  ביי אונזער קליינער צאָהל אין ארץ-ישראל זיינען מיר דאָך די גרעסטע איינברענגער פון הכנסות, און האָבען דאָס גרעסטע רעכט אויף אַ מיינונג בנוגע די הוצאות.  דער ווירקליכער פינאנציעלער צושטאַנד פון לאַנד דאַרף טיכטיג און ריכטיג קלאָר געמאַכט ווערען.  און איינמאָל פאַר אַלעמאָל מוז געשטעלט ווערען די פאָדערונג:

אַלע יוצר-משרתים פון עבר-הירדן מוזען אַראָפּ פון אונזערע קעסט!

                                    ____________________

 

המרמה הארבע-עשרה

הרבנות הקתולית בארץ-ישראל

אחד הדברים הטובים אשר נתנה לנו בריטניה הפרוטסטנטית, הוא, לזכות את ישראל על אדמת קדשו ב"רבנות קתולית", כפי מנהג אנגליה בארצה פּנימה, וכן צרפת ותוגרמה.  אבל שתי אלה האחרונות ידעו למצער את חובתן, ומכסף המדינה אשר שלמו לכל כהני הנוצרים והמחמדים, שלמו גם לראש הרבנים, ובצרפת שלמו לכל הרבנים.  ובאנגליה, בתתה עטרת "בישוף אוף לונדון" על ראש אחד הכמרים, ועטרת "בישוף אוף ענגלאנד" בראש אחר, כן נשאה גם את ראש אחד היהודים ותתן לו תואר "ראש רבני אנגליה", לבלתי הכלימו בעיני הכמרים הנוצרים.  ומובן מאליו, כי המון היהודים החרדים בלונדון, אשר בכל ארצות גלותם לא ראו ולא שמעו תואר "ראש הרבנים" אף על גאון ישראל והדרו, הגר"א ז"ל מווילנה, והיודעים רק אחת: כי כל רב מוסמך רב הוא, ורק לו הרשיון לדון ולהורות, ומפיו יקחו תורה, לא שמו לב לסמיכת "דז'והן בול".  המה ידעו רק אחת:  כי לא בישוף ביעקב ולא קרדינל בישראל, ולא מפי "רב מטעם" ישמעו לקח, כאשר לא שמעו תורה מפי כל "רב מטעם" ברוסיה העריצה.  אך שם ידעו כלם, כי רבנים כאלה המה רק שוטרי הממשלה, ומלאכתם לרשום בספר את כל הנולדים והמתים, למען ידע האדון איוואן את מי יקרא לעבוד בצבא.  אך גם הממשלה ידעה השקפת היהודים ולא התערבה בעניני דת.  תחת אשר פיצפּאטריק יתערב גם בדתי היהודים אשר בארצה, כמו בעניני גטין וקדושין וכדומה.  ומי יגלה עפר מעיניכם, הגאון הרלב"ח ז"ל ומתנגדיו בצפת, כי לשוא הרעשתם שמים וארץ על דבר הסמיכה בירושלם, ואז יכלתם לראות כי פיצפּאטריק היה הפוסק האחרון ונותן סמיכה לכל אשר הוא חפץ ביקרו.  ולשוא רבתם ריב לא לכם.  ואולי עשה זאת הגאון פיצפּאטריק ונתן כתב רבנות לשני רבנים אשר כבר היו רבנים בישראל, עוד טרם זכו לכבוד לשני רבנים אשר לכבוד מיד דז'והן בול.  ור' שמואל דנן חשב בלי ספק כי עשה רב טוב בישראל.  ומאד צר לי, כי הרבנים ההם עצמם לא גלו את אזנו, כי אין לנו היום רב אחד בכל העולם כלו הראוי להיות רב יחיד, ומה גם ראש הרבנים בירושלם.  ירושלם גדולה וקדושה בעינינו יותר מכל רב בעולם.  זאת עיר האלהים, מקום מושב שבעים זקני ישראל בסוד הסנהדרין, ולא לאחד מהם נתן התואר ראש-הרבנים, מלבד נשיא או אב בית דין.  ומאז ועד היום עוד לא קם בישראל רב גדול אשר כל יהודי התבל יפּקדוהו לרב כללי.  ואף אם יסכימו כל יהודי ירושלם על זה, בזה אין די.  ירושלם איננה קנין כסף היהודים המעטים היושבים בה, ולא להם המשפּט למנות רב כללי בעד כל תפוצות הגולה.  ראש הרבנים בירושלם, לוא היה רב כזה באמת, אז עלינו היה להכירו לרב כללי בעד כל קהל הגדולה.  ובכל הדורות האחרונים אולי רק אחד היה ראוי לתואר כזה, הגר"א מווילנה.  והיום הזה אין שני לו בכל העולם.  ואחת היא לי אם סטיפן דוראקוב סמך את ידו על ראש הפּר בז'יטומיר ויתן לו תואר "רב מטעם" יען למד מעט רוסית בבית-ספר של ארבע מחלקות, או דז'והן עם צלבו עשה כזאת בירושלם.  אמת כי לא עלה על דעתי לחלל כבוד שני הרבנים "מטעם" בירושלם.  חלילה לי!  כבוד הרבנים במקומו מונח, אבל צר לי כי לא פּקחו את עיני ר' שמואל הנציב כי בכח אנגליה לתת לנו ראש לרבני ירושלם, אשר בכל אופן שיהיה נמצאים בנו רבנים גדולים מהם בתורה אף בירושלם עצמה.  העיר ווילנה איננה ירושלם, ובכל זאת לא תתן אף תואר "רב" לאיש.  וכן הוא בוורשה, באודיסה ובניו-יורק הגדולה המכילה שנים וחצי מליון יהודים, ורבנים אין מספּר, ובכל זאת לא זכה אף אחד לתואר ראש הרבנים – מלבד כיוצא מן הכלל, הוא הבור סטיפן וויס, אשר ראשי המיסיון כנוהו בשם "ראש רבני ניו-יורק", וראש הכשר והיותר נאמן בברית ישו בכל העיר ניו-יורק.  ולוא לעצתי שמעו שני הרבנים הנכבדים בירושלם, כי עתה עליהם היה להרים את העטרה, עטרת קש אשר שם פיצפּאטריק על ראשם, ושבו והיו לרבנים כמלפנים, לא "מטעם".

אמנם יוכל להיות, כי הרב הספרדי יחשוב דרישה כזאת לקרבן גדול מצדו, אחרי אשר כבר היה חכם באשי בעיר גדולה כשלוניק.  והספרדים הלא כבר הסכינו לשאת עליהם תואר ראש הרבנים תחת ממשלת תוגרמה.  ובעיני אין כל ספק, כי הספרדים בירושלם היו שבעים רצון מרבם הנכבד.  ועל כן באמת די יהיה אם ישליך מעליו רק את התואר "מטעם" וישאר רב לקהלת הספרדים.  אבל להרב האשכנזי אין כל צדקה להשאר על כנו, כי אמנם מעולם לא יכול לקוות כי קהלת האשכנזים בירושלם תקבל עליה "רב חסיד", תחת אשר כל החסידים ברוסיה אם נחוץ היה להם לקבל רב מוסמך, נאלצו תמיד לקבל "מתנגד" לא חסיד.  יען כמעט מעולם לא היו ביניהם גדולי תורה מוסמכים.  וכן היה בכל ערי פּולניה, בהיות הארץ תחת יד רוסיה.  הרבנים: ר' שמואל מוהליבר (לפני בואו לביאליסטוק), ר' יהושע מקוטנה, ר' חיים אלעזר וואכס, דיסקין, פאלק, לוריא, ר' דוב מייזלש, ר' יעקב גיזונדהייט, זכר כלם לברכה, לא היו חסידים.  ואיך יעלה על הדעת כי אחד החסידים יהיה לרב לקהלת האשכנזים בירושלם, אשר בה נמצאים רבנים לעשרות או למאות, רבנים בלי משמרת רבנים, היושבים באהלה של תורה, לומדים לשמה ורעבים ללחם.  והחסידים המעטים הנודעים בירושלם בשם "משוגעים"[3] במה זכו כי אחד מהם יהיה לראש רבני ירושלם?  האם לא שחוק השטן הוא?  חי אני, כי לוא נודע הדבר ב"מצודת דוד", אז יכולנו לשמוע קול צחוק אדיר ונורא:  רב חסיד בירושלם?  אל אלהים ה' השוכן בציון!  הכלה אתה עושה לשארית יהודה?

ועוד הפּעם הנני מוצא חובה לנפשי להזכיר, כי אין נפשי להתכבד חלילה בקלון הרב.  ומה גם כי לא אחשוב זאת לחלול כבוד איש, אם איננו ראוי לשאת עליו משמרת לא לפי מדיו.  יקח לו משמרת הראויה לו לפי כחו וחכמתו, ואז טוב יהיה לו ולאחרים.  ולתהלת הרב רא"י קוק עלי להודות, כי בידו לעשות טוב לציון, יותר מאשר חשב מעולם.  וזה הדבר:

הרב קוק נודע לנו לציוני נלהב.  תחת אשר רוב הרבנים עומדים עדיין מנגד, ומה גם בארץ-ישראל.  ואם הרבנים בגולה לא יתערבו עם הציונים, אין פּלא כי גם העם, ההמון, עומד מנגד.  ובהביטי סביבי פּה באמריקה, ובבקשי את הציונות בין הקהלות, אספק מאד אם יש ביניהן שנים שלשה למאה.  כי לוא כן היה, אז הלא יכלנו למצא למצער מאה ועשרים אלף משלמי השקל, ואנו לא ראינו עוד אף החצי או השליש ממספר זה.  הפּועלים ורוב הסוחרים לא ידעו ולא יבינו, אף לא יחפצו להבין מה היא הציונות.  ורק יחידי סגולה, ובהם מורים ומלמדים או הולכי בטל, מדברים על אודות ציון.  וכשאני לעצמי, החלטתי, כי לעולם לא נבוא אל המטרה, כל עוד אשר לא תחדור הציונות עמוק עמוק בלב כל העם, ההמון, אף כי אינם יודעי ספר.  וכמו בדתם ואמונתם כל מעשיהם נעשים על פי ההרגל והאמונה, כן יהיה גם עם הציונות.  ולהגיע למטרה זאת, כבר חשבתי והנני חושב עד היום.  והוא:

הסנהדרין בירושלם

כי מציון תצא תורה

ודבר ה' מירושלם.

הסנהדרין אשר בימי הבית היתה הסינט העברי האמתי, יוכל להיות גם עתה כאשר היתה לפנים.  ולוא הבינו הרבנים וגדולי ישראל בפרט, מה נכבד הדבר להקים את הציונות על תלה, ולא רק הציונות, אבל גם היהדות בכלל, אז עליהם היה לעזוב את כל מלאכתם בגולה ולשוב ציונה, כפי התכנית (הפּרוגרמה) אשר ערכתי בספרי "ארוכת בת עמי", אשר הסינאט האמריקני היה לי לעינים בכל דרכיו וארחותיו.  ולוא נוסדה הסנהדרין כראוי, אז היתה יכולה להיות למופת ולאור לגוים.  ועל דעתי נקל היה למצוא פתרון אף לשאלת "העבודה והרכוש", אשר לא נפתרה עוד היום.  ולסכסוכים בין ציונים לא היה מקום.

אבל רבנינו לא קראו את הספר, וגם ה"מזרחי", אשר חשבנו כי תמשוך אחריה את לב החרדים, גם הוא נשאר רק שם נבוב בלי כל תוכן.  יען, במחלת כבוד הרבנים, הרבנות נהפכה לפרנסה, תחת אשר עד הימים האחרונים היתה רעיון נעלה, אידיאל.  ועתה לטוב עמם לא יביטו ולא יחפצו לדעת.  כי על כן לא ירגישו עוד כי אבדו את ערכם וכבודם בעיני העם, אשר הסכין מעולם להביט על הרבנות בכבוד גדול.  וזקני הדור יודעים עד עתה לספר גדולות הרב וכבודו בכל ערי משובותיהם.  רבני ארבע הארצות התאספו ויתיעצו תמיד למצוא עצה ותושיה במה להטיב את מצב בני עמם.  אבל היום...

אולי טוב לחשות מלדבר.  ומאד מאד צר לי, אשר בכל ימי חיי תמיד כבדתי את הרבנים בכל לב, וחלילה לי למצוא בהם דופי.  ועתה, לערב ימי, דם יזל מעיני בראותי את התהפוכה בכל עניני הרבנות...

והנני פונה אל הרב רא"י קוק, כי יקח עליו את המעמסה ליסד את הסנהדרין.  יקח לו לעזר את העסקן הצבורי הרב ר' מנדל כהן מקהירה.  ואין כל ספק, כי ימצא עוזרים רבים בירושלם עצמה, ועוד יותר בגולה.  ואם יזכה להקים את בנין הסנהדרין על הררי ציון, אז ידע כל בית ישראל מקצה תבל עד קצה, כי גדולות עשה פּעם אחת בימי חייו, וציון מצבת עולם, ציון מעולף ספּירים יבנה לו בחייו, אם יצליח להוציא את הדבר לפּעולת אדם.  יקרא נא את ספרי הנזכר, מה שכתוב שם בין השורות...

ולא אוכל לגלות עתה בדפוס את אשר הגה לבי אז בכתבי את ספרי ההוא, כי חשבתי כי ימצאו עוד בעמי מביני דבר אשר יקראו את הספר בעיון.  כי לפי דעתי דבר גדול דברתי שם.  והמבין יבין...

___________

המרמה החמש-עשרה

עבדים, נתינים  או אזרחים?

מה המה תושבי ארץ-ישראל? אם עבדים  – עבדי מי המה? ואם אזרחים – תחת ממשלת מי?   וממי יבקשו עזרה ומחסה?  בריטניה אומרת: לא בי הוא.  תושבי ארץ-ישראל אינם אזרחי ברטניה, ומשפּטי הארץ אינם משפּטי ברטניה, שופטי הארץ ועורכי הדין אינם לומדים ואינם יודעים חקי ברטניה, ובארץ-ישראל ישפטו עדין על פּי חקי תוגרמה הרקובים.  ואם תתעורר השאלה: מה יעשה איש אשר ימצא כי השופט עוה משפט, או לא ידע משפט  – כאשר כן היה באמת בימי ממשלת תוגרמה?  אבל איך שיהיה, אז הלא יכול היה האיש להתאונן לפני שופט גבוה, או דרש משפּטו מיד הסינט בעיר המלוכה.  אבל מה יעשה כעת?  הן הוא לא יוכל להתאונן באזני הנציב בירושלם.  ראשית דבר, מפּני כי הנציב עצמו איננו שופט.  ולוא גם הי שופט, גם אז לא ידע חקי תוגרמה.  וכן הדבר עם תעודות-מסע.  היוצא מארץ-ישראל היה תחת ממשלת אנגליה.  וזה האיש עצמו לא יוכל להשיג עוד תעודה תוגרמית, ודורשים ממנו תעודה אנגלית.  אך תעודה כזאת לא תתן לו הממשלה, כי לא נחשב לאזרח ברטניה.  ואם כן הוא, הלא הוא הפקר באין מחסה של איזו ממשלה, רק יתנו לו "תעודת ארץ-ישראל".  ובצדק שואלים פּקידי החוף בניו-יורק: הלא ארץ ישראל איננה מדינה מיוחדת העומדת ברשות עצמה, כי אין לנו לא ציר ולא קונסול מארץ-ישראל, ובספרי הגיאוגרפיה אין זכר לממשלת ארץ-ישראל, והקונסול האנגלי לא יתן לו מחסה ממשלתו, ותושב ארץ-ישראל נשאר בודד, ערירי, לא דג ולא בשר.  ומדוע תעשה זאת ברטניה?

אמת כי כן נהגה גם בקנדה ובאוסטרליה.  אבל הן שם יש לתושביהן ממשלת-בית עם חקים ומשפּטים מיוחדים, פּארלמנט וספרי חק ומשפּט.  אך בארץ-ישראל הכל תולה על בלימה, והנציב מושל בלי חקים, רק על פי פּקודת שר-המושבות, אשר לא ידע ולא ראה את הארץ מעולם, ואין לו כל מושג על אדות תכונת העמים השונים היושבים בקרבה.

אך נקל להבין על מה נוסדה המרמה הזאת ולאיזו תכלית.  והדבר הוא פּשוט.  ברטניה אומרת להראות את טלפיה, כי לא תחשוב לקחת את הארץ לה לנחלה, כפי תנאי חבר הלאומים, ואת תושביה לא תרשום לאזרחי ברטניה או נתניה.  ועל כן אין לה המשפּט לתת להם תעודות-מסע כלכל אזרחיה.  ובין כה תנהל את הארץ בשבט ברזל, בעריצות אשר לא לכבוד היתה אף לניקולי השני, ואת הצלב נתנה ביד הנציב בימינו, והוא הוא מושל והשופט האמתי, והצביעות יושבת לכסא באין מפריע.

_____________

המרמה השש-עשרה

ברטניה וסכסוך ציוני אמריקה

אחד מעמודי התוך בבנין ציון הוא הציונות באמריקה.  אין ארץ בכל תבל כלה בימינו אלה, אשר בה גדול מספּר היהודים בארץ אחת, כמו בארצות הברית.  ואין ארץ בתבל אשר רכשו היהודים בכסף, כבוד ודעת (מלבד דעת התורה) כמו באמריקה.אין ארץ בתבל אשר שלחה נדבותיה לכל ארצות המלחמה והפּוגרמים, כמו אמריקה.  ובעד הציונות נתנה אמריקה שמונים אחוז למאה מכל הכסף הנאסף בעולם.  והדיפּלומטיה הבריטית הבינה כי סוף סוף תבוא ההנהגה הציונית ליד יהודי אמריקה, תחת אשר עשירי היהודים בברטניה לא נתנו עד הנה מאומה.  וברטניה אף היא לא נסתה לעורר לב אזרחיה היהודים לתמוך את הציונות.  ויהודיה יודעים בלי ספק מחשבת או רמיזת ממשלתם לבל יוציאו את כספם מחוץ לברטניה, וכסף יתנו לה יהודי ארצות אחרות.  ודי יהיה לברטניה, כי תחלק כבוד לישראל, אם תתן "סמיכה" לשני רבנים בירושלם,  אך לא לתת ליהודי ארצות הברית לגשת אל ההנהגה הציונית ולחות דעתם בעניני ארץ ישראל פּנימה.  כי יהודי ארצות הברית הלא יוכלו, לא לפעמים רחוקות, להטות את לב ממשלתם בכל הנוגע לישראל עד כי הממשלה הזאת התערבה בעניני היהודים אף בממלכה גדולה כרוסיה.  וברטניה מבקשת קרבת וואשינגטון בכל עוז כחה, עד כי שלחה את רופוס אייזיק היהודי בתור ציר מיוחד לתוך בינה ובין וואשינגטון.  ואחרי אשר נודע לה, כי השופט בראנדייס היושב בבית-המשפט העליון, והיה אוהב נאמן להנשיא ווילסון, ובעבור השופט דרך לונדון בשובו מארץ-ישראל וישמע באזני מנהל הציונות את העול אשר עשתה בריטניה לישראל בארץ-ישראל.  והמנהל, כעבד נרצע, עשה את חובתו להתנצל בעד אדוניו, ויצא לריב עם השופט.  ומובן מאליו, כי כל זה נעשה בידיעת שר המושבות.  ובכן החליטו בלונדון, כי לא יפּול גורל הציונות בידי האמריקנים.  ומנהל הציונות התנשא כארי ויצא לטרוף טרף ביערות אמריקה, ויצטיד, ויקח עמו את אחד מנושאי כליו, איש מזמות, ערום כבול עץ, ושאגה לו כלביא, ידיו מטילי ברזל, ואגרופו נחושה, גולם כהלכה, כמו נועד מאת ההשגחה העליונה להיות סגן המנהל בירושלם.  ועל הגולם הזה פּקד אדונו לעקור את האילן מעל ראש הפּסגה.  והגולם החכם מלא את עבודת משמרתו בדיוק נמרץ, כי הלך ויעקר את האילן עם ההר יחדו.  כי כן עשה גם אחיו הבכור בפּראג העיר.  הגולם הוא איש ישר, לא דיפּלומט, באין לשון רמיה בפיו.  וביום הראשון לבואו לניו-יורק השמיע לאזני כל, כי לא בא לעשות שלום חלילה, רק לערוך קרב נגד השופט החכם והישר באדם, איש הרוח וגדול ליהודים, לבל יעיז עוד לגשת אל האבוס ואל הקלחת, ולבל יביט בעיניו החודרות, מפּחד "עין הרע", לבל יבולע לעניני ברטניה.  וכן אמר ועשה באספה בקליוולאנד.  והרבי מפּינסק יצא שמח וטוב לב.  ועל עדת חסידיו פּקד לאמר:  "הרבי צוה להיות שמח".  ולכל נבלה ותועבה בארץ-ישראל יתנצל הרבי, כי אך טובת ישראל תבקש ממשלת המאנדאט.  וחסידי פּינסק כחסידי קרלין הלא אם אחת חבלתם.  והרבי עצמו נבא, כי יחבר את פּינסק עם וואשינגטון, והיתה לו המלוכה...

ועתה, בראותו כי הקיצו מזעזעיו גם באמריקה, וחלק גדול מן הציונים אשר לא הכו עוד בסנורים קמו נגדו באספה האחרונה בפּיטסבורג (תמוז, תרפּ"ח), מצא המנהל לטוב לו, הוא ומשרתו העבד באמריקה, לעזוב את משמרתם למראית עין, בהיותם בטוחים, כי ישובו לשבת על כסאותיהם בתגרת יד כתבי העבד הבאים על שכרם ביד נדיבה.  תחת אשר כל הישרים בלבותם לא ישלמו לאיש ולא יקנו להם עבדים על חשבון האבוס.

ובין כה ימשול הצלב בציון כניקולי על יד הניווה מלפנים, ושלום על ישראל ועל ציוניו.

______________

המרמה השבע-עשרה

המרמה הגדולה

אם כל נכלי מזמות אשר הסתירה הממשלה האנגלית בין שורות "כרוז באלפור", היתה לא לבד להונות את ישראל ואת כל העולם הנאור, אלא גם להונות את בני עמה, את כל הטובים בבריטניה עצמה, את בחירי בניה אשר שמחו לקראת הטוב אשר הבטיחה להעם האומלל.  כאשר יראה הקורא בדברי המחברת אשר הדפּיסו בלונדון בתרגום עברית, בשם "ברטניה, ארץ-ישראל והיהודים".  ואין פּלא כי כל היהודים בתבל אשר שמחו לקראת הכרוז, היו שכורי שמחה בראשונה ולא מצאו את הקוץ אשר באליה.  ואני זוכר, כי ביום הראשון, כאשר נדפּס הכרוז בכל כתבי העתים, יצאו שני כתבי-עתים גדולים בניו-אורלינס בבקרת חדה נגד הכרוז, וישמעו בפה מלא, כי שקר הכרוז וכי לא הבטיח  לישראל מאומה, ורק קול דברים נשמע ממנו, קול "חפץ לב טוב"  חפץ קל מאד, שיתכן להשיג כסף ובלי עמל, אחרי אשר הכרוז לא השמיע מפרש אף דבר טוב אחד אשר הבטיחה ממשלת בריטניה לתת לישראל.  וגם כתבי-עתים אחרים בערים שונות דברו כזאת.  ואחריהם הקיצו כל שונאי ציון, אלה רבנים היהודים הרי-פורמים, בהמון עתוניהם.  אך מי שכור מיין ישים לב אל דברת האיש האומר להפריע שמחתו אשר הוא חפץ בה?  ואני הצעיר, לא טוב הייתי מכל אחי אוהבי ציון.  אני, אשר זה לא כבר נגרשתי מארץ חמדתי בעצם ימי המלחמה, רקדתי כאיל בקראי את הכרוז.  ורק ספק קטן עלה בלבי, וחשבתי אז את הפּתגם האנגלי הידוע: "It's to[4] good to be true"  (הדבר טוב יותר מדי להיות אמת).  מנהלי הציונות לא נתנו לאיש לדבר סרה על מחשבת בריטניה.  וכאשר יצא זאנגוויל וישמיע בקול רם, כי ברטניה רמתנו, היו הציונים נכונים לבלעו חיים.  והטובה האחת אשר הטיבה ברטניה היתה, כי עוררה את הערבים לקצות בישראל, דבר אשר לא עשו כל ימי ממשלת תוגרמה בארץ.  כי שלחו אנשים ללונדון לבקש מאת הממשלה לבטל את הכרוז.  ומאד יכול להיות, כי גם הם לא הבינו "סוד האשמדאי" הצפון בתוך הכרוז.  ורק אחרי אשר התגררו זמן רב בלונדון ולא מצאו מענה, אז רק אז נודע להם הסוד האמתי, כי אין מה לבטל, אחרי אשר תנאי מפרש אחד בתוך הכרוז מבטל בעצמו את "החפץ הטוב".  ואז שבו לארצם שבעי רצון.  והיהודים לא ידעו איככה נעלמו פּתאם.  מלבד איזה משומרים מבין הערבים, אשר המירו את דתם ואת כבוד מחמד נביאם במחיר צלב כסף, אלה, ורק אלה לא חדלו מנבוח בכל עת מצוא באיזה מכתב-עתי ערבי בארץ-ישראל.

ובזה הנני מבקש ודורש מאת כל איש אשר התרונן כבר מיין שמחתו, לקרוא עתה שנית את הכרוז, ולקרוא בעיון, בעין בקרת, את אשר לא קראו ולא יכלו לקרוא בפעם הראשונה, ביום צאתו לאור.  ואקוה כי אחרי קראם את הכרוז ואת כל דברי גדולי בריטניה הכתובים בספר קטן זה, אשר יכיל שלשה-עשר עמוד, יבינו כמוני את כל המרמה העמוקה הצפונה בכרוז בלפור.  והעקש אשר לא יחפּוץ לדעת, יען כי יבוא על שכרו, עם עקש כזה הלא אין מה לדבר.  והאיש אשר לא יבין באמת, יען חסר בינה הוא, עמו לא אתוכח, אחרי אשר ידי תקצר לתת לו לב חדש.  כי התחת אלהים אני?

ואלה דברי המחברת, אשר לא שניתי בה אף מלה אחת, לא הוספתי ולא גרעתי מאומה.  והקורא, אחרי התימו לקרוא את כל המחברת, אז ימצא את תרגומי ובאורי, ואז ידע כי צדקתי.

_________________

רשיון בּרטניה לציונות

________

מכתב מאת ממשלת ברטניה

________

לשכת הענינים החצונים ב' נובמבר 1917.

לכבוד לורד רוטהשילד,

בעונג רב הנני מוסר לך בשם ממשלת הוד מלכותו גלוי-דעת זה שלמטה, על דבר התיחסותה ברצון אל השאיפות הציוניות של היהודים – אשר הוצע לפני ועד הממשלה ונתאשר על ידו.

"ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד מקלט לאומי National Home לעם ישראל בארץ ישראל ובמיטב כחותיה תתאמץ להקל השגת המטרה הזאת, אך בתנאי ברור ומפורש, שלא יעשה שום דבר העלול להזיק לזכיותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי-יהודיות אשר בארץ ישראל או לזכיותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת."

אודך אם תואיל להודיע גלוי-דעת זה לפדרציה הציונית.

שלך באמון-לב

ארתור ג'יימס בלפור.                  

בריטניה ארץ ישראל והיהודים

_______________

 

כשלוש מאות חבר מחברי המעמד הפּנימי (פריווי קונסיל)

ובתוכם הלורד רוברט ססיל, וויסקונט גריי, מר ולטר

רונסימן, מר ולטר לונג, אף הלורד סלבורן, כל אלה

פּרסמו דעתם והסכמתם השלמה לגלוי-דעתה של

הממשלה כפי שבארה מר בלפור במכתבו

אל הלורד רוטהשילד

_______

ויסקונט ברייס, א.  מ., יאמר:

הרבה שמחה שמחתי בגלוי דעתה של ממשלת הוד מלכותו.  הן זה שנים רבות, –  וביחוד מאז נסעי לארץ-ישראל, בשנת 1914, –  אשר אתאו לראות בהתישב עם ישראל בארץ זו מחדש, ביסדו בתוכה מרכז לאומי ובהחזירו את הארץ לאשרה כבימי קדם.  אף המלחמה הנוכחית מכינה את ההזדמנות, –  הנחוצה למען הציל את ארץ-ישראל משלטונם המשחית של הטורקים, ולמען הושיב בתוכה את התושבים הראוים לה.  אשר מעולם לא רפתה אמונתם בזכרונותיהם העתיקים התלוים בה.

__________

 

המרכיז מקריו, ק.  נ., יאמר:

קוה קויתי מאז לשעה שנוכל לפרסם בה גלוי-דעת מעין זה.  עתה פּרסמוהו, ותנאיו נוחים גם לאותם היהודים שקרבום עמים ויתנום לשבת בשלוה בקרבם, וגם לאלה שנשאה נפשם זה כמה לתשובת עמם אל ארצם העתיקה.  ובארץ העתיקה הזאת ישמע זה עתה קול ענות גבורה    קול גבורים אצילים הוא, המקריבים את חייהם לשם האידיאל הכללי, הכולל בקרבו גם הגשמת התקוה הזאת.

__________

 

ה'רייט הונ.  ארתור הנדרסון, מ. פ., יאמר:

אגודת הפּועלים תודה בדרישת היהודים, הדורשים שיספּקו בידם להנות מאותן הזכיות היסודיות אשר כל ארץ וארץ מחויבת לזכות את תושביה בהנה, והן: לחיות על פּי דתם ומנהגיהם, לשבת בכל מקום שירצו, לאחוז במסחר, ולהיותם שוים במעמדם ליתר האזרחים.  יתר על כן, אגודה זו תקוה, כי ככלות המלחמה תשתחרר ארץ-ישראל, והיהודים, בהסכמת הממשלות כולן, יוכלו לשוב ולהתישב שמה ולחיות את חייהם הם על פי נטית רוחם המיוחדת להם, בלי התערבותם של אלה הזרים להם בגזעם או בדתם.

____________

הלורד היו ססל, מ.  פ.  (אוניברסיטת אוקספורד) יאמר:

בכל לבי אסכים למטרתכם, אף שמח אשמח בעתיד הנשקף לעם ישראל, ליסד לו ישוב לאומי בארצו.

______________

המאיור דוד דויס, מ.  פ.  (מונטגומרשייר), יאמר:

הנני להביע בזה רב שמחתי, ששמחתי בקראי את גלוי-דעתה של הממשלה הבריטית, בדבר השאיפות הציוניות.  בשוב עם ישראל לתחיה והיה הדבר לנס.  רבים הם בינינו המקוים כי השאלה, אשר התחבטו עליה זה כמה כל העולם התרבותי, תמצא בזה פּתרונים.

____________

מר ט. עדמונד הארוי, מ.  פ.  (ו.  דידש), יאמר:

חביבה גלוי-דעתה של הממשלה בדבר יסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, אף שמח אשמח בזה שיוכל עם ישראל לשוב לארץ אבותיו העתיקה.  הן מלבד הטובה המרובה הצפונה בדבר ליהודים עצמם, עוד תגדל ההשפּעה, לדעתי, על סוריה ועל המזרח בכלל לתת תקוה בלבם ולפחת נשמת רוח חיים חדשים בהמה.  וכל עוד לא ימצא היהודי הגולה בית משלו בארצו, לא תהא משפּחת הגוים שלמה.

____________

 

ליוט.  קומנדיר י. ס.  וויג'ואד, ד.  ס.  א., מ.  פ. (ניו-קאסטל-אנדר-ליים), יאמר:

הכרוז שמפּרסמה הממשלה זה עתה, יצטין, לדעתי, בין כל אלה שנתפּרסמו במשך המלחמה;  גם ברכה רבה צפונה בו לכל העולם כלו.  ואם לא נראה בזה הולדת גוי פּעם אחת, הן ראה נראה בתשובת עם עתיק לתחיה, המזכתו גם בארצו הלאומית וגם ברגש כבוד-עצמו, הבאה לאדם מתוך חרות ואחוה אמתית.

__________

 

בישופי הכנסיה האנגלית, ארבעה עשר במספּר, הביעו את

הסכמתם לגלוי- דעת הממשלה.

___________

הבישוף מטשילמרפורד יאמר:

דומה אני, כי מנקודת מבטה של הדת עולה החלטת הממשלה האנגלית, בדבר עתיד הארץ הקדושה, על כל המאורעות שאירעו עד היום במלחמה;  הן בחשיבותה והן בענינה כי רב.  ובכל לב אקוה, כי תצא החלטה זו לפעולות וכי שוב ישוב עם אלהים אל ארץ אבותיו, וכי, על-פּי המושג הרוחני, תשוב גם הארץ להיות להם ל"ארץ זבת חלב ודבש".

_________

הבישוף מדורהם יאמר:

החלטת הממשלה הבריטית עוררה בקרבי התענינות העוברת גבול.  ובזכרי כי חיל ברטניה הולך ומתקרב אל עיר הקודש, והתעמקו רגשותי, והתחזקה גם תקות לבי

__________

 

הבישוף מלינקולן יאמר:

מי בין אוהבי החירות ומחבבי כתבי הקדש שלא ישמח לקראת העתיד הנשקף לעם העברים לשוב שנית לארצם?    יצליח השם דרכם!  אמנם זמן רב מגורשים היו מארצם, אולם מעתה ישובו שנית להיות לעם של אכרים אמידים, אף את הארץ הקדושה יהפכו לארץ פּוריה ומאושרה, אשר עם מאושר ובן-חורין יושב בקרבה.

__________

הבישוף מללאנדאף יאמר:

שמחתי מאד בשמעי על דבר יחוסה של ממשלת ברטניה לשאיפות עם ישראל, כמפורש במכתב מר בלפור אל הלורד רוטהשילד. השאלות העתידות להתעורר, בנוגע למצב עם ישראל אחרי עבור המלחמה, תפּתרנה באופן היותר נאה, לפי דעתי, לכשתהא הארץ ההיא תחת ההגנה הבריטית;  ואז נצטרך להזמין שמה יהודים מכל תפוצות הגולה, אלה הרוצים אף יכולים להתישב, בארץ, ולעזור בידם כפי יכלתנו.  וכך היה מתישב בארץ מספּר עצום של יהודים, הראוים לעבודת-אדמה, לתעשיה ולמסחר;  ובלי ספק היו מצליחים שם וחיים חיי אושר.  מלבד אלה ודאי ינהרו אליה עוד יהודים רבים אחרים, אלה מפני רגש הכבוד המפעם בקרבם אל עברם הגדול, ואלה מתוך אהבתם לעמם והתמכרותם אל אידיאלי השלום וההתקדמות האנושית; ושם ימצאו בית נאמן וגם כר נרחב לעבודתם ולהשפעתם, ומתוך כך תצא ברכה מרובה לכל העולם, אף גם לדור יבוא.  דומה אני, כי זמן רב יעבור על ישוב כזה עד שיתכלל.  אך, יהא העתיד מה שיהיה (הן אין אדם יודע עד כמה ובאיזה אופן יתפתח), לעת עתה נחוץ ונחוץ שתגן אחת המדינות החזקות על ארץ-ישראל, ואולי גם יותר מאחת, –  אפס הנסיון הורנו כבר למדי כי אין הנהגת השנים והשלושה עלולה להצלחה ולהתקדמות.

__________

הבישוף מנורוויטש (כתב עברית) יאמר:

"ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עשה נפלאות לבדו".

_________

שמונה בישופים  המתיחסים לכנסיה הקתולית,  הביעו השקפות

דומות לאלה.  אף גם ראשי הכנסיות הדתיות האחרות,הנמצאות

בכל ממשלת אנגליה, הביעו הסכמתם להחלטת הממשלה.   בתוך

 האנשים והנשים המפורסמים, אשר יתיחסו בחבה להצעת

הממשלה,  ימצאו גם אלה:הדר.  שטאנטון קויט, "אתיקל

טשירטש"; מר אוסקרבראונינג;  דר, ה  מונטגיו בוטליר,

 "מסטר אווטרינטי קולג, קמברידג";  מרת מ' ג.  פאוסיט;

מר גיורג ברהנרד שאו;  סיר פאול ווינוגרדוף, מאוניברסיטת

אוכספורד;  מר ו. ל. קאורטני;  מר גיאורג לאנסבורי;

מר ה. ו. מאסינגהם והדר.  פרוטירו.

_________

 

 

 

השקפת העתונות

העתונות האנגלית שמחה לקראת גלוי-דעתה של ממשלת בריטניה עתוני

כל מפלגה ומפלגה, מן העתונים היומיים ועד השבועונים והירחונים,

 כלם, כלם כאלו התחרו בספרם בשבח  החלטת הקבינט הבריטי,

 הכבירה, לפי דעתם, בתוצאותיה ההיסטוריות.אמנם, ליחוס

כזה מצד העתונות האנגלית הכינו זה  מכבר, בזכרנו כי

למן  יום תחלת התנועה הציונית  ועד עתה  תתמיד

עתונות  זו  לדבר בשבחה – דבר המלמדנו, כי

רוב בני העם האנגלי יחזיקו בדעה זו.

_________

ה"דיילי כרוניקל" בט' לנובמבר, כותב:

לא נפריז אם נאמר, כי מכתב מר בלפור אל הלורד רוטהשילד ברא חדשה בארץ.  ממשלה עצומה כי תאשר את הציונות בפומני ובתנאים נוחים כאלה, והיה אשורה מכריחנו, בכל עידן ועידן, לשים אליו את לבנו.  יתר על כן עתה, בשעה אשר עזה ובאר שבע כבר נכבשו על ידי גדודי ברטניה והד-קול היריות ישמע בתוככי ירושלים.    האין, איפוא, עתה ערך ברור ומיוחד לפרשת גלוי-דעת כזה? –  אכן, אין הסטורית הדורות האחרונים יודעת לרמז אף על שלטון אחד, הנמצא מעורה כה ביחוסו אל ארץ- ישראל, ומשמיע דברים כגון אלה;  ועד כורש מלך פּרס לא נמצא דוגמתו.  ומאמינים אנו, כי אנגליה, במנהגה זה, לא תעורר עליה אף מערער אחד, הן מצד האנגלים עצמם, הן מצד היהודים והן מצד אירופה כלה.  הן בנוגע ליהודים, זו תפלתם שלא פּסקה מפיהם זה שמונה עשרה מאות שנה, תשמע לפתע;  ותוחלתם, אשר אליה נשאו נפשם מאז צאתם בגולה, תתגשם לעיניהם ואירופּה, –  אכן אין כל צורך לפרט תוצאת עובדה זו לאירופּה כלה.  הן התעשר תתעשר משפחת העמים כלה בתחית עם קדומים, עם זקן באומות, עם המצטין בכשרונותיו הנעלים, השב זה עתה אל ארץ מולדתו לחיות חיים נורמלים.

 

בי' לנובמבר אף הקדיש ה"דיילי – ניוס" מאמר ראשי לענין זה, בתוך יתר דבריו יאמר:

...כי ינצח הגנרל אלנבי, ושאלת היהודי ועמדתו בעולם היום תפּתר אגב גררא, ונשא נצחונו ברכה לא רק מגוי קו-קו ומבוסה, המחלל ממהפכת אירופּה יותר מכל אומה ולשון, כי אם גם מאת העולם כלו.  התנועה הציונית, אם גם יבואו עליה בעקיפין, –  ולא מתוך רוחב הבנה בדבר!    לא יסירוה מגבירה.  הכר יכירנה מקומה, מאחר שאין פּתרון מתאים זולתה.  ובהחלט ממשלת בריטניה להשמע לבקשת הציונים, ונגלה, בהחלטתה, אומץ – לבה, ונגלה רוחב הבנתה.  וכאשר יצליח האדם, לא במעלליו מלא תוך ופניה, כי אם במפעליו אשר תחלתם טהר – לב ואהבת – רע, כי הצליחה גם אנגליה, במפעלה היא, להכות, מבלי משים, מכה אנושה במריבי החרות, אשר לשמה ילחם עתה, בשעת חירום, כל עם בן-חורין אשר על פני האדמה.    אכן, כבירה היא הבטחתה להחיות את ארץ-ישראל!  איה, איפוא, בכל עלילות מלחמה שתצדנה לבותינו כמוה בקסמה?  וכי גם לפני כסא העולם תעמוד, והכריעה בהבטחתה את כל מעשי ההרס והאבדן אשר שתו לגיוני גרמניה באנשי-חרמם.

________

ה"מורנינג פּוסט" כותב:

הלא דבר גדול הוא בשביל אומה שתהי לה ארץ משלה, שתוכל לשלוח אליה, לפחות אלה מבניה הסובלים מחסור ועוני, כדי שיתפּרנסו בתוכה בעזרת אחיהם העשירים;  וברבות הימים יעשו אלה החלוצים המועטים, תחת חסות ממשלת ברטניה, לגרעין השלטון העברי.  ובאמצעים הנתונים כיום ליהודים, לעבוד במו לשם אידיאל כזה, ינחמו היהודים אחרי דורות העמל והעוני שמנו להם וחלום התשובה לתחיה לארץ מכורתם, אל חבל הארץ הצר, אשר מקצתו זרוע ומקצתו שמם, שלא פסקה לחלום לו האומה המפוזרה בכל קצוי ארץ זה שנות אלפים, –  חזיון מאד נעלה הוא ובכל תולדות הגוים אין משלו.

__________

ה"מנטשסטר-גוארדיאן", שהיה תמיד בתומכי התנועה הציונית הנאמנים, שמח לקראת ההחלטה, החושבה לנצחון והצלחה:

כאל מדינה נתיחס אל פּלשתינה, ואינה מדינה... אך, היא תהיה למדינה –  למדינת היהודים.  כך הוא מובן המכתב שאנו מפרסמים היום, אשר כתבו מר בלפור אל הלורד רוטהשילד, למען הגישו אל הפדרציה הציונית.  יבשרם המכתב על קיום אדיר חפצם אף נס ישא למנת כוסם.    אף פעם, למיום לכתו בגולה, לא חדל הגוי הנפלא הזה, המפוזר בכל קצוי ארץ, בין במדינות אירופּה הצעירה ובין בקרב תרבות ערב העתיקה, מיחל כי יום יבוא ושב אל נחלת אבותיו ואל מקור חייו הלאומיים תשובה שלמה.  וזאת תקותו נעשתה לו לחלק משאיפותיו ולתוכן תפלתו יום-יום... זה חמשים שנה אשר עבדו היהודים בזעת אפּם למען שוב לארץ אבותיהם.  ואפילו תחת העול העתמני ובתוך סדר פרוע של שלטון נחשל ורקוב, למרות כל אלה הצליחו הצלח להניח יסוד לתרבות ממשית.  במתי מעט ומפוזרים לכל עבר, יסדו בכל זאת בתי-ספר משלהם ומסדים לחכמה, למדע  וחרושת-המעשה;  ומקומות מקומות במושבותיהם שהפכום באמת מארץ מלחה לארץ פּורחת כחבצלת...ובהביע ממשלת ברטניה היום את יחוסה הטוב אל רעיון יסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, ובהבטיחה להשתדל במיטב כחותיה להקל על השגת מטרתו, הניחה אמנם יסוד למהלך פוליטי חשוב, אשר יגיע למרחק בתוצאותיו הכבירות;  אפס, כל עוד אשר לא ישתדלו יהודי כל העולם לעבוד שכם אחד לא תהיה הצלחתם שלמה. –... אם נניח, כי נצחונותיו ימשכו וארץ-ישראל ברשותנו תהיה, בטוחה מכל מפגיע, כי אז, אחרי שיהא השלום שורר בעולם תשקוד ממשלת ברטניה לאמץ את היהודים ולמלא את ידם, כיד יכלתה, למען תחוש את התישבותם בארץ-ישראל;  אף השתדל תשתדל להבטיח מצבם, אף נתן תתן להם אוטונומיה מקומית במדה הגונה ובמחשבה תחלה לשם יסוד שלטון יהודי.

___________

ה'ליירפול קוריר" כותב:

מכתב מר בלפור, המביע את יחוס ממשלת ברטניה אל יסוד המקלט הלאומי לעם ישראל בארץ-ישראל, יחשב באמת בין התעודות ההיסטוריות בכי נכבדות בחמשת האלפים ושש מאות ושבעים ושמונה השנים להיסטורית היהודים.  התנאים נתנו מתוך התבוננות מרובה, והישוב היהודי הלאומי ישוב לתחיה בארח משפּט וצדקה.  ובעונג נחזור הפּעם על דברינו שכתבנו מאז הפכנו בזכות הציוניות (שדחפוה מקרי אשתקד המרעישים ויציגוה בראש הומיות), הנכללים היום בדברי הממשלה בגלוי-דעתה...

_________

ה"סקוטסמן", בתוך מאמר ארוך, יאמר:

מאורע חשוב מזה עוד לא אירע בתולדות הדורות האחרונים של עם ישראל.  ואל-נא נשער בנפשנו כי יחס אנגליה הטוב והבטחה לבוא לעזרת העם הנבחר בשובו לתחיה בארץ הקדושה, – הבא בעת ובעונה את תחלת ההשתדלות הממשית הנעשית בפועל לשם שחרור פּלשתינה מעול השלטון הטורקי הנפסד והנמחק, –  אך הזדמנות-מקרה היא, הן ביחד את ההבטחה מלואה נשקף במלוא-עין.  וביחד את נצחונות חיל בריטניה בדרום פּלשתינה והתקרבותם ירושלימה, נבואה קרובה להתקים.  –...הנסיון הציוני הזה, המפורש והמוגבל ככה, גם מבלי כל נטיה אומתית או דתית לטובתה, כדאי להנתן לו הזדמנות כשרה.  אף אין זה "נסיון עור" אשר אין לו חבר בעבר.  שרש העם העברי עוד לא נעקר כליל מן הארץ אשר התיחס אליה בכל העתים כאל נחלתו היעודה לו מפּי הגבורה.  ובמשך שלשים השנים האחרונות נתיסדו שמה על ידי העברים כחמשים מושבה, ומאלה רבות המפרנסות בתוכן משלשה ועד ארבעה אלפים יהודים.  והתקוה, לשוב ציונה מארצות גלותו, שנשארה חרותה עמוק בלב הגוי כלו, לבלי הזיזה ממקומה זה למעלה מאלפּים שנה, עודנו עד היום הזה לעיקר יסודי באמונתו ובחקי חייו, –  הלא היא "חלום הדורות של היהודים"...

________

ה"גלזגוי הרולד" יכתוב:

...כל יהודי בחזקת ציוני הוא, החולם על תחית עמו וארצו.  אף אלה אשר מתוך יאושם הפּנימי באו לידי התנגדות גלויה לציוניות ויתנוה למחזה-שוא, הנה עתה, בשעה שהופיעה באופק המעשה, שבו לחזקתם.  והדר.  הרצל, אם כי נגזר עליו להסתלק מן העולם והוא עד ראש הפּסגה טרם הגיע, הרי האידיאל שעליו נלחם במפגיע – אז במאנו להתפשר את הצעת אנגליה בדבר מזרח-אפריקה – קים היום...  המושבות העבריות הקימות היום, אם אך ישתדלו בהצמחתן ובהרבצתן, גרעין הן לקהלה העברית העלולה, –בלי צפיה יתרה לעזרה מן החוץ, ומבלי להפסיד כלל לעמי הארץ זולתם, –  להתרבות מעט מעט עד למליוני נפש.    ואז "יאחזו" באמת "בארצם".  וחופּשה לאומית שלמה טרם תראה באפקה של הציוניות.  אפס, גם השחרור הרוחני והמדיני, שתזכה בו "אגודת הממלכות" את הציוניות, ואשר תתן לה מגן ישעה, היה מביא טובה מרובה גם ליהודים וגם לעולם כלו.

___________

ה"אייריש טיימס"  יביע השקפתו בדברים אלה:

באשר הממשלה את שאיפתם של הציונים, בה בשעה אשר ירושלים תשמע מרחוק רעם התותחים האנגלים, עשתה דבר מאד נעלה וגדל-התוצאות.  משפּט מדיני זה סופו להתקים, אף רצוי הוא מכל צד.  –...ולאחרונה נוסיף, כי גם אלה מן היהודים המבכרים את ארץ התאזרחותם היום על ארץ אבותיהם, ישמחו, סוף-סוף, בעבור הגלות מן העולם.  אמונת היהודים, שהאמינו בתשובתם השלמה לארץ אבותיהם ואשר לא הרפּו ממנה אף רגע, עומדת עתה להתקים.

___________

ה"ספּקטטור" יקדיש מאמר ארוך לנידון זה, ובתוך יתר דבריו יכתוב:

...וכמו מספוטמיה כן פּלשתינה לא תשוב אל תורה הזהב אם לא ינהרו אליה המונים מהגרים בני-דעת האוהבים לעבוד עבודה.  היהודים הרוסים הראו זה כמה, כי יכולים המה להצליח על קרקע פּלשתינה, אם אך ינהלום אחיהם שבמערב בעזרתם ובעתם.  ראוי, איפוא, להשתדל ולהמציא לאלה את כל הדרוש להם, ובלבד שיפתחו את טוב הארץ העצור בתוכה.    בכלל נאמר, כי לא מחכמה היינו מרפּים את ידי היהודים מהשתדל בדבר תחית הארץ הקדושה, אשר הם קשורים אליה באלפי קשרים עתיקים אשר יסודם בדתם ובנפשם.  ובהשתדל עדה עשירה, ובעלת השפעה כעדת היהודים, בדבר, יכולה פלשתינה להעשות ישוב יהודי בזמן קצר מאד, ובלבד שיהא שם איזה שלטון קבוע, רשמי ונוטרלי, המשגיח על הסדרים שלא יפרעו.  –...ישוב יהודי גדול ומצליח בארץ הקדושה, העמד תחת חסותה של ברטניה או של ממלכות-הברית ואמריקה, היה מקרב את השלום ואת ההתקדמות במזרח הקרוב;  ובאופן זה היה נאות לעניני אנגליה מאין כמוהו.  אכן כדי להזכיר כי אין פּלשתינה יכולה לפרנס יותר מחלק קטן של האומה העברית כלה...

___________

דעת ה"נאטיון" היא, כי –

מר בלפור מביע במכתבו את מגמת דעת הקהל האנגלי, ועושה אותה לחק ולמצוה.  בהרצתו יטעים את "יחוסה הטוב של ממשלת בריטניה אל רעיון מקלט לאומי לעם ישראל בארץ ישראל".  אמנם אם נתחקה לשרשי רגש המגמה הזאת ומצאנו כי ביסודו טבע האדם השונא לחוב חוב.  והנוצרים כלם חוב גדול חבו להם לעם ישראל, ואותו יבקשו לפרוע.  יחוסנו אנו האנגלים אל היהודים, מימות קרומביל ואילך, קרוב היה ליחס אנשים בני-תרבות.  אולם איום ונורא היה יחוסם של הנוצרים כלם אליהם.  והנוצרים כלם חייבים איפוא, ברפוי פצעי עם סבלן זה, אשר פצעוהו, צררוהו אף מנוחה הדריכוהו.  ושמחתנו ששמחנו כה לקראת המהפכה הרוסית, היתה בעיקרה בזה שחדלו ממלכות-הברית מהיות שותפים לראשי צוררי היהודים.  ולהשיב כיום את הגוי הממושך וממורט, המורדף בלתי חשך, אל ערש מולדתו היא מגמת מלחמה המעלה את הקרב התפל הזה למדרגה גבוהה, מעל אותן השאיפות הזעומות של אלה, אשר קרבות יחפצון אך בשל איזו התחרות אימפּריאלית.

לפי דעתנו לא תפּתר שאלת היהודים באירופּה בזה שיתישבו המונים יהודים בארץ הקדושה.  רובו של העם הזה שאר ישאר במערב רוסיה, בפולניה וברומניה;  ואכר אחד כי יעלה ציונה לפלח אדמתו – לחיות בסביבה הזרה לו מעודו ואך האידיאל מנת חלקו, – ובכרו עשרה יהודים כנגדו, ללכת לערי אמריקה ולחפש שם את מזלם.  אך זה שירויחו היהודים באמת מישוב לאומי נעלה הוא בערכו מכל עניני פּתרון של התישבות והגרה.  פּלשתינה תעשה לגוי המפוזר והמפורד למרכז תרבות, לתל –תלפיות ולסמל לחייהם הלאומיים;  לפנה יחידה אשר בה תוכל תרבות יהודית להקלט, תרבות יהודית –  אשר אין בה תערובת השפעת מוסדים זרים, העומדים על גבם, –אשר יסדוה יהודים ואשר תתפּתח על פי עקרים יהודיים.  המושבות החקלאיות, שהתפּתחו באופן נפלא כזה, הודות להתמכרות מנהיגיהם ולרוחב הבנתם בדבר, כבר הצליחו להחיות שפת אבותיהם, השפה העברית, ולעשותה שפה מתהלכת.  ואך למוסד יהודי המתפּתח על פי הקוים הללו, הן בעניני מדע והן בעיני מוסר, ראוי להיות לבא-כח לגוי כלו, מאחר שיש לאל ידו להטביע את תכונת רוחו הטבעית והמקורית באופן חפשי;  מה שאין כן ביד מוסר בסביבה נכריה.  פּלשתינה יכולה שוב להעשות למקדש, לאוניברסיטה ולאוצר-אבות להיהודים, אך קשה להאמין שתפרנס בתוכה יותר מחלק ידוע של הגוי כלו. –...

__________

 

ה"ניו-סטאטסמן" כותב:

הדבר שעשתה ממשלת ברטניה ביחוסה אל הציוניות היא, מנקודת מבט מדיני, הכי חשוב בכל מה שעשתה בעת האחרונה.  עוד בתחלת המלחמה פּרסם ה"ניו-סטאטסמן" מאמר, המראה בעליל עד כמה נכון יחוס כזה;  וראיותיו אז נכונות גם היום.  ולמען הפוך את פּלשתינה לארץ נושבת, ארץ שוקטה ושלוה בה, ואשר יושביה יהיו קשורים לאנגליה, אין לממשלת ברטניה דרך טובה מהשמע לבקשת הציונים.  ולהצעה כזו לא יתנגד אף אחד, אם אך רגש לאומי לו, השמח לראות בשוב לתחיה עם קדומים, אשר סבל זה כמה יותר מכל אומה ולשון.

____________

 

ה"סטטיסט" הקדיש רובו של גליון ל"פּלשתינה יהודית", ודעתו –

אין ספק בדבר, כי כאשר יתישבו יהודים רבים בפּלשתינה יביאו טובה רבה לא רק לארץ הזאת, כי אם גם לאסיה המערבית בכלל.  היהודים, לכשיהיו המה המרובים בארץ, יפתחו בה תרבותה של אירופּה בכל.  ובזכרנו כמה מסוגלה הארץ למסחר ולתעשיה נוכל להגיד בבטחה, כי לא היו עוברים ימים מרובים עד שהיו בני ישראל מפתחים בתוכה את המסחר ואת התעשיה.  נמלים היו נעשים להם מיד.  ובהיות הארץ הזאת סמוכה לפי "תעלת סואץ", היו יושביה מגיעים על נקלה לארצות אסיה המצטינות בשפע תבואותיהן.    ובעיקר היו היהודים, בהיותם הם הרוב, משפיעים לטובה על שכניהם הערבים.  הן העברים והערבים קרובים אלו לאלו בהרבה.  ולערבים מעלות טובות להם.  אמנם, עדיין לא הראו הערבים את יכלתם לעמוד ימים רבים תחת חסותה של ממשלה בת-תרבות עליונה.  אולם בשבת היהודים אתם היו מאצילים מרוחם עליהם והיו מלמדים לערבים כיצד להסתגל אל תנאי האיקונומיה השונים, אף היו ממעטים בהם את השאיפה לקטטה ולהתקוממות.    בכל אופן היתה ממשלה יהודית, הקשורה במהלך ענינה את עשירי היהודים שבאירופּה ובאמריקה, ואשר ביסודה אנשים מן המדרגה הבינונית, משפּיעה לטובה על הערבים, ועל ידם גם על מספוטמיה.

_________

 

ב"האבזרור יקדיש מר גרוין חלק הגון ממאמרו השבועי אל הרעיון הציוני ובו יעריץ החלטת הממשלה:

ענין מספוטמיה וענין פּלשתינה ענין אחד הוא.  ואם כך נתבונן אל מערכת המלחמה במזרח ונוכחנו כמה גדולה היא בתוצאותיה, הכרוכות בעקבה, לתחיות הסטוריות נפלאות, הנוגעות בעולמות פוליטיים ודתיים כאחד.  נפלא הדבר, כי כעבור אלפים שנה מיום צאת ישראל בגולה, תעשה הציוניות לטכסיס עיקרי במהלך העולם החדש, אחרי כלות המלחמה העולמית.  ובאמת נאמר, כי במצב המסובך היום לא ימצא זולתה שום פּתרון שיהא יותר מעשי או יותר נאות.    בשורת-ציון תגע בנימי הלב של היהודים כלם בכל כדור הארץ...  ומבלי להגזים נאמר, כי עתידה ציון, כעבור דור, להיות לשלטון בעולם.  וציון העתידה, אם לא תכיל בקרבה את כל היהודים, הנה יגיע מספר יושביה למליון נפש או לשנים מליונים.  והלאום הנכבד הזה כלכל יכלכל את תרבותו הכפרית ואת תרבותו העירונית על פי נטות רוחו הלאומי המיוחד לו;  האצל יאציל מרוחו גם על מרכזיו לתורה ולאמנות.  וככה יהיה הלאום הזה לחוליה, מיוחדת במינה, לעשות את המזרח ואת המערב אחד.  אף היהודים היושבים בשאר הארצות ירגישו, כי בני עם חי הנה הנם.  כבודם ייקר בעיניהם, אף השתתף ישתתפו במפעלי אחיהם שבארץ, אף תמך יתמכו בהם כבל אשר תשיג ידם.  עד כאן בנוגע ליהודים.  ובנוגע לעניני ממלכות-הברית, הנה אין כל ספק כי החלטת ממשלת ברטניה תביא טובה רבה לכלן.  שאיפותיהן של אלו אל החירות, אל רפּוי ההרס, אל השלום של קימא, –  תעשינה מעתה שאיפת רבים.  ומארצות-הברית ועד רוסיה יזרום זרם חיים חדשים ואנרגיה רעננה בלבות הגוי הנפלא הזה, אשר למרות מספר בניו כי קטן, רב ערכו ומצודת השפּעתו פּרושה בכל הארץ.

 

ה"ניאר איסט" יקדיש מאמר ראשי אל "ארץ-ההבטחה":

פּרסם החלטת ממשלתנו על ציון ועל עתידה, בעת עלותה על האויב דרך ארץ סוריה, התחלה נכונה היא, ומאין כמוה נכונה.  למען הסר מתוכה לזות שפתים וחשד- פניה בארץ.  בבת-אחת תתאים ההחלטה לרגשותיו הדתיים והמדיניים של העם הבריטי.    והרעיון הציוני?  – אכן, המתבונן בעתיד פּלשתינה לאור עברה, עין בעין יראה בשוב ישראל ציונה.  ומסרת בת-דורות תלמדנו, כי החזק החזיקה אנגליה ברעיון זה, אף תמך תמכה בו למאז;  והמדיניות אשר בהחלטה הזאת –  רב טוב צפון גם בה...  פּלשתינה תוכל להעשות למרכז לאומי- רוחני בשביל היהודי הנאמן אשר, אם קצרה ידו משבת בתוכה, יכון אליו את לבו מרחוק והיה לו לסמל לחיים ולתרבות.    ומרכז יהודי כזה למען יגדל ויגיע למרום קצו, צריך לממשלה אדירה ומסודרת אשר תתחייב בהגנתה עליו בפני מפריע מן החוץ, שתבטיח גם חייו ורכושו אף תשגיח אל עניני דת ודין, בלי כל פניה בדבר.  אולם בדבר הצלחתו החמרית, עזרתו בו בעצמו.  ובזה נעיר, כי מושבות עבריות כבר קימות בארץ    גרעין לעדה העתידה.  והעדה העתידה, כי נאבה להסתכל בעיני רוחנו בה, והבטנו במושבות האלה, מובן כי לפי העזרה שיעזרו הציונים, כן תתקדם או תתאחר התפתחות העדה.    אכן, מלאה עצמות הבקעה והנה יבשות מאד.  והעצמות היבשות האלה, רבות, רבות תעבורנה עליהן עד אשר תעמודנה על רגליהן חיל גדול מאד.  ולארץ-ישראל יאמר אז:  "הארץ הלזו הנשמה, היתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו".  ולתכלית כזאת, כי הפקידה ההשגחה העליונה את ממשלת ברטניה, והיה תפקידה גדול.

________

 

"פּלשתינה", כלי מבטאה של "בריטיש-פלשתין קומיטי", התמלאה התלהבות, ותדבר דברים נמרצים על החלטת הממשלה הבאה, אחרי עמלה הרב, כגולת-הכותרת:

בתולדות עם ישראל תפתח החלטת ממשלת בריטניה פרק חדש, ובתולדות ממלכת בריטניה תשאר זכרון לדור-דור.  זה למעלה משמונה עשרה מאות שנה והיהודים, בתור עם, מחוסרים בית- מולדת היו, ואדיר חפצם לשוב אל ארץ מולדתם, אל ארץ-ישראל שאבדה להם, היתה להם לשאיפה מתמידה וקימת;  ומתורות נביאיהם וחכמיהם אשר שקדו ללמדן, אף גם מתוך הכרה עמוקה בדכדוכי נפשם, ידעו וידעו היהודים כי לעולם לא ימלטו מהויתם המדומה, ולעולם לא ישובו לחיים טבעיים בלתי אם שבו לארץ-ישראל;  אף לבם נבא להם, כי אז גם ישובו להעניק לתרבות האנושית כלה משאר – רוחם המיוחד להם, כאשר העניקוה בעבר.  תחית ישוב לאומי בארץ-ישראל היתה מביאה גאולה ומחדשה נעוריו של עם ישראל, ולפני האנושית כלה היה נפתח מעין חדש המהפכה יצירה.  זה שמונה מאות שנה ותקות התחיה הזאת והשאיפה אליה היתה השאיפה הפּוליטית האחת אשר חי בה כל יהודי ישראלי.

________

מקור סוד התרמית

לא אתפּאר כי לא נגלו כל סודות הכרוז ותרמיתו.  כי לא כל בן אדם זוכה להיות דיפלומט זקן ורגיל כבלפור.  אבל המעט אשר גליתי די להראות באצבע על כל סימני התרמית אשר הראתי בזה.  ובלבי אין כל ספק, כי גם אחרים יוכלו לגלות עוד יותר, אם יעמיקו חקור בסתרי המלים אשר בכרוז זה.  ואני אעיר לעתעתה רק על המלים האחדות, על התנאי המפורש, "כי לא יגעו היהודים בזכיות העמים האחרים לא-יהודים".

אל אלהים ה'!  הלא תגיד לי מה שם נקרא למחבר תנאי כזה?  כי לוא כתב זאת בן-אדם פּשוט, לא דיפּלומט זקן ונכבד, הלא יכלתי לאחוז בשתי אזניו ולשאול:  האם כבר נתנה בריטניה את כל הממשלה ביד היהודים לעשות בארץ כטוב בעיניהם, עד כי יוכלו לקחת להם את כל הזכיות הטובות ולגזול זכיות העמים האחרים?

הלא בריטניה היא המושלת בארץ ממשלה בלי גבול.  ממשלה עריצית כאות נפשה.  וזה עתה, בכרוז זה היא אומרת בחסדה הגדול לתת לישראל "ארץ מולדת", זכות שיש לנו כבר בכל הארצות הנאורות!  וזכות ארץ-מולדת איננה עוד ממשלה.  אני רכשתי לי ארץ-מולדת באמריקה, אחרי שבתי בה חמש שנים כדת, ולי כל הזכיות אשר רכשו להם כל האזרחים אשר נולדו בארץ.  ולוא גם הייתי רשע עריץ, נבל וחסר-דעת, איך יכלתי לגזול זכיות בני עמים אחרים?

האם עלה מעולם על לב אחד ממחברי "כרוז החופש" בפילדלפיה להזכיר תנאי שגעוני כזה?  האם לא די הוא, אם הכרוז אומר בדברים ברורים, כי כל בני-האדם כלם שוים לפני כסא משפט הארץ, ולכלם חק ומשפט אחד בלי כל הבדל דת ולאם?

בריטניה מבטחת לישראל "ארץ מולדת בארץ ישראל".  ומה שם הארץ אשר נתנה לנו בכבשה את מצרים?  הזו, אמריקה טרם נכבשה בידי וואשינגטון?

ארצות – מולדת יש לנו היהודים בכל הארצות הנאורות.  מלבד איזו ארצות חשך, כרוסיה, פּולניה, הונגריה ורומניה.  ואף גם בארץ ישראל עצמה תחת ממשלת תוגרמה היתה לנו ארץ-מולדת לשבת בה בטח.  רק בלי פּוגרומים.  מלבד אשר מעולם לא חדלה ארץ-ישראל מהיות לנו ארץ-מולדת זה יותר משלשת אלפי שנה.  ואף כי בעלוה אדונים זרים, לא ותרנו מעולם על זכות אבותינו.  ואם באו גנבים ויגנבו כל אשר בביתי ושודדים התנפלו עלי ויגרשוני גם מבית שבו שכנתי, האם אבדתי את זכותי על הבית והאדמה, יען כי השודדים חזקים ממני?

ואף אם ננתח את הכרוז על קרבו ועל פּרשו לא נמצא בו אף צל הבטחת ארץ-מולדת באמת.  כי היו פיה ולבה שוים, למצער נחוץ היה להזכיר איזו מלות, איך ובאיזה אופן תאמר בריטניה לתת לנו מקלט לאומי.  למשל, כי תפתח את שערי הארץ לרוחה, לבנות ערים וחפי ים, לתת לנו את האדמה השוממה בלי יושב, הנודעה בארץ בשם "אדמת המלך", חופש הדת, חופש הדבור והדפוס, ועוד כאלה.  אבל הכרוז מבטיח לנו רק "חפץ ורצון טוב".  והלא גם טורקמבמדה גם הוא הבטיח לנו את רצונו הטוב להביאנו תחת כנפי הצלב.  ובריטניה עושה זאת על ידי מלאכי משחית אשר תקנה את נשמותיהם בכסף.  וזה הצלב עצמו אשר העמיד טורקבמדה על מרומי מדריד, העמידה בריטניה על מרומי הר ציון.  וארץ מולדת נתנה רק להצלב, אך לא לנו.

מרמה כפולה, איומה ונוראה מצאתי עוד בתנאי ההוא: כי לא יגעו היהודים בזכיות לא-יהודים.  כי בעל הכרוז שכח להזכיר, כי לא יגעו גם העמים האחרים בזכיות היהודים, כראוי לכל שופט צדק ואין כל ספק בעיני, כי אף נער לא חכם יבין זאת.  ודיפּלומט זקן ורגיל הלא יבין כזאת אף בחלום.  ואיש אין בעולם אשר יאמין כי מלאך השכחה סטר על חטמו וישכיחהו דבר פּשוט כזה.  והשכחה הזאת אשר שכח הדיפלומט בכונה מיוחדה, אומרת לכל, כי אין כל זכיות ליהודים, ואין כל זכות לגזול מהם, והנם הפקר לכל.  ואף בטחון החיים אין להם בארץ מולדתם העתיקה, וכל אשר יד לו להכות ולקחת יוכל לעשות זאת בלי מפריע.  ואם מנהלי הציונות לא ידעו ולא הבינו זאת עד היום, יקראו נא את הכרוז עוד פּעם ושתים, יקראו בין השורות, וישאלו את פי הדיפּלומט לתת לנו פּתרון המלות הסתומות, ואת הוראתן בכתב ובעל-פה.

עוד שאלה אחרת לפנינו, שאלה גדולה, ואנחנו הסכלים לא נבין את הפילוסופיה הרוממה הצפונה בתוך התנאי השני: לבל יזיקו יהודי ארץ-ישראל לאחיהם הפּזורים בכל ארצות תבל.  אין איש בתבל אשר יעיז לחשוד את הדיפּלומט הבריטי כי כתב את דבריו בלי דעת ומחשבה תחלה.  ומה כל החרדה אשר חרד למעני, אני אזרח אמריקה, תושב סן-פרנציסקו, ובני עירי בחרו בי לשלחני בתור חבר לבית נבחרי העם, הפּרלמנט האמריקני?  ואם השמש בבית-הכנסת "חורבת ר' יהודה החסיד" בירושלם, ואכר יהודי במושבה קוסטיניה יועדו יחדו עם השוטר היהודי בתל אביב ויחשבו עלי רעה להרסני ממצבי המדיני בקליפורניה, היוכלו גבורי ישראל אלה לעשות עמי רעה באמת?  האמנם עד כה גדלה אהבתו אלי, עד כי יפחד לטובתי פּן יבוא אחד מבני עמי בציון לעשות עמי רעה גם במוסקבה, בואנוס איירס, טוקיו והאוואנה?

ולנו הלא נחוץ לדעת את המרמה העמוקה אשר הסתיר הדיפּלומט בבטן התנאי הזה.  תורה היא וללמוד אנחנו צריכים.

ואתה הקורא, אם לא מצאת עוד דיך עד הנה, לך וקרא הלאה את כל הספר עד תמו, ואקוה כי תמצא בו ענין להניע ראשך...  ותבין הגיגי...

____________

המקומות הקדושים לישראל

(הכותל המערבי, מצודת דוד, קברי המלכים, הסנהדרין וכו'

קברי האבות בחברון וכדומה)

ביום בבקר באתי ללונדון.  ואמהר להתיצב לפני ראשי השופטים הגדולים אשר בממלכת ברטניה, מלא טענות ותביעות, מיוסדות על שטרות עתיקים, אשר אין איש בעולם יוכל להכחישם, וגם השופטים בעצמם יודעים זאת, גם אם לא אגיד להם.  ובהיותי בטוח כי אזכה בדין לפני שופטים ישרים, חכמים ונבונים, ועם זה גם נקיי כפים, כי על הצעתי לפניהם את טענותי בדברים קצרים, בלי באורים פרטיים.

וזה הדבר:

אני התובע הנני בן ארץ-הקדם, בן למשפּחה גדולה, עתיקה ומיוחסה, ואבותי הניחו לי ולכל בני משפּחתי נחלה עתיקה בת אלף דור, וכל בני משפּחתי ישבו ומשלו על הנחלה בצדק ובמשפּט.  והנה באו זרים מרחוק ויתנפּלו על אבותינו, ויגנבו ויגזלו את הנחלה עם כל ההון הרב אשר מצאו בידי אבותי, כסף וזהב, פּנינים ואבני-חפץ וכל טוב הארץ, ואת אבותי גרשו בחזקת היד, כדת השודדים.  אפס גם השודדים ההם לא האריכו ימים על נחלתי, כי באו שודדים אחרים ויגרשו את הראשונים, ויהיו המה למושלים.  את האדמה וכל אשר עליה לקחו להם.  ובבוא איזו פּליטים מבני משפּחתי לשבת על אדמת אבותם, לא נתנו להם אף מדרך כף רגל על אדמת אבותם.  ורק בעמל רב הצליחו איזו מבני משפּחתי להסתר באיזו פינה.  ובמסתרים התאוננו על הגנבה והגזלה.  ועוד רע מזה עשו השודדים השפלים,  כי לא נתנו לבני משפּחתי לבוא ולבקר את קברי אבותינו, אף כי השודדים לא מצאו בזה כל תועלת לנפשם או לכיסם.  והגזלה הבזויה הזאת נשארה בידי השודדים עד היום, כי לא מצאנו אזן קשבת בין המושלים העריצים.  אפס, עתה, כאשר כבשה ברטניה את הארץ, וגם הבטיחה לתת לנו את נחלתנו, ולהשיב לנו את הגזלה הנה מצאתי חוב קדוש עלי לביא לפני השופטים, כי ראשית דבר ישיבו לי ולבני משפּחתי את הקברים הקדושים לנו בני האבות, בעוד אשר לאיש זר אין חלק בהם כי גם השודד והגנב היותר שפל שבעולם לא יוכל להראות  כל סבה נכונה מדוע יחזיק בקברים האלה.  ואם לא די להם לשודדים כי בנו בתי-תפלה על אדמה גזולה, אשר על פי הצדק והיושר לי המשפּט לפרוש כי יהרסו את הבתים ההם, וכי כלימה תכסה פניהם בבואם להתפלל לאלהי הצדק והרחמים, בעמדם על אדמה גזולה, ואיך יקוו כי בורא העולם ישמע תפלת הגנב במחברת?  (בית-תפלת עומד על הר הבית).  והשודדים הן לא יוכלו אף להתפּאר כי קדוש להם הבנין מפּני יושנו.  יען אין זה הבנין אשר בנה עומד לפני אלף ושלש מאות שנה, כי כבר נהרסה ירושלם פּעמים רבות במשך הימים הרבים האלה, ומה גם במשך מאתים השנה אשר משלו עליה נוסעי הצלב.  ואם אין כל קדושה באבני הבית, ואין איש בעולם אשר יוכל להכחיש קדושת המקום לישראל, הלא לנו המשפּט לדרוש כי ישיבו לנו את אדמת המקום.  והמשפטּ הזה הנני מוסר ביד עורכי-דין מומחים לחות דעתם אם צדקה תביעתי.  אבל על-אדות הקברים, הן לא נחוץ לחפּש פּלפּולי עורכי-הדין.  אשר על כן הנני נשען על צדקת שופטי לונדון, כי יצוו על שר המושבות להשיב לנו את כל קברי אבותינו ושארית זכרונותיהם בלי התמהמה.

________

בּרטניה ופּטליורה

לונדון!  אל טל ואל מטר עליך, שרתי במדינות.  ואם מחקת מספר-המלים את המלות:  בוז, חרפה, כלימה, קלון, קלס ושנינה –  אבל את חרפּתך לא תמחי לעולם, כל עוד ישראל חי על פני תבל.  ואם חלק כחלק חפצת לקחת בכבוד הרוצח הנורא, חמלניצקי השני, פּטליורה, יהי לך אשר לך.  ועד עולם לא נשכח כי על ידך נתנה הנהלת ארץ-ישראל לתת ליהודים ארץ-מולדת על אדמת אבותיהם, ובין כל המון היהודים אשר לפניהם סגרת את שערי ארצם, היה גם האחד המיוחד, הצעיר שווארצבארד, אשר נקם נקמת דם ישראל בכלל והוריו בפרט וישלחהו לעזאזל.  וכבוד גדול נעשה לשופטי פּאריס, אשר הצדיקוהו בהשפטו וכל העולם הנאור תקע כף לקראתם.  אבל בחפצו לעלות ולהתישב בארץ אבותינו, יצא שר המושבות בלונדון ויסגור לפניו שערי הארץ, למען עשות נחת רוח לנשמת פּטליורה.

ברטניה!  התדעי בשת?

__________

חפירת תעלת ים המלח

עוד בראשית שנת תרמ"ט, כאשר החלותי לצאת במכתב-העתי "הלאמי" במאמרי "הן עם כלביא יקום" ואחרי כן בספר מיוחד "עתידת ישראל", דברתי בקצור נמרץ, כי נחוץ מאד וחובה על אוהבי ציון, האומרים לבנות חרבות יהודה, לחפור תעלה מקצה ים המלח דרך המדבר עד לשון ים עקבה, חוף הים האדום מנגד למצרים מצד אסיה.  ובשנת תר"ס, כאשר קרא האדריכל מר סטיאסני, הנודע לשם בוינה, את דברי אלה, אמר אלי לאמר: דע נא כי הנני בקי בכל הגיאוגרפיה הפּלשתינית, ואני משתומם על נפשי, איך לא עלה רעיון נפלא זה על לבי.  ואני אדבר מזה עם ידידי הנאמן דר.  הרצל –  כי הוא היה אוהבו ויועצו הנאמן.    והדברים הלא קראו רבים, רק לא אלה אשר עליהם היה למצוא ענין ברעיון חדש זה.  אך לדאבון לב כל אוהב ציון באמת, ידעו רבים לכתוב מאמרים בפלפּולים ודרשות, רק לא כל ענין הנוגע לחיי הארץ והידיעות השונות הנחוצות לדעת לכל הבא לתת רוח חדשה באף ארץ עזובה ושוממה.  ואני כבר נוכחתי, כי גם הגיאוגרפיה, גם הטופּוגרפיה נעלמו לרוב הציונים.  ועתה, בבוא יום פּקודה לתת עבודה לפּועלים, היו המנהלים כנדהמים, מבלי דעת מה לעשות בארץ-ישראל.  מבלי חשבון קראו לחלוצים מרוסיה לבוא לארץ-ישראל, מבלי דעת, כי היו כבר די פּועלים בארץ ובעד העבודה הקטנה לסול איזו מסלות קצרות אשר תנתן עבודה לאיזו מאות פּועלים במשך איזה ירחים אין כל חשבון לקרוא אנשים ממרחק כי יבואו לזמן קצר.  ולוא גם נמשכה העבודה איזה שבועות יותר, אין כל רע, כי הלא עמדה ארץ-ישראל בלי מסלות במשך אלפים שנה, ולא הפסידו מאומה לוא חכו עוד ימים אחדים.  המנהלים אבדו עשתונותיהם כאשר שאלום הפועלים: מה נעשה עתה אחרי גמר המסלות.  ובאמת איך ידע זאת הגר הבא לארץ-ישראל רק להראות לימים אחדים, מבלי דעת את הארץ לכל פּרטיה;  דעת הדורשת עת ובינת אדם עמוקה, ידיעות כלכליות, עינים פּתוחות על כל הנעשה מסביב, ידיעה בעיניני מסחר ועבודה, ידיעות בעיניני כסף ובנקים, הנהגת ערים וכפרים, משפּטי המדינה וחקיה, תכונת הממשלה וחפצה.  וידיעות כאלה לא לתלמידי קרל מרכס ולא לחסידי בקונין נתנו.  וכבר השמיע מר וולפסון ז"ל, לאמר: בין הציונים ישנם דוקטורים הרבה יותר מהנחוץ, רק אנשים מעטים בתוכם, והרבים המה המנהלים.

*

תעלת ים המלח.

אין אני מורד אומן ולא עלי לעשות תכנית העבודה.  אך בדעתנו כי הירדן שוטף את מימיו לתוך הים הזה, ומי הירדן לא יתערבו בו, בהיות מי הים כבדים ועבים כשמן.  ואני בעצמי נסיתי להטיף טפה אחת או שתים לכוס מים מתוקים והטפּה נפלה עד התהום בשמן עב.  ומי הירדן הלא יורדים לאורך הים מבלי התערב במימיו.  אך לא נודע לנו עד היום איפה הוא קץ הירדן בבטן הים ועל האומן יהיה לגלות שרירי בטנו ולמשוך את המים המתוקים לתוך התעלה.  ולפי דעתי, אם לא יצלח דבר זה, נחוץ יהיה להחל מלאכת החפירה מן המקום אשר שם יזרום הירדן את מימיו לתוך הים בראשיתו אצל ירחו, והתעלה תמשך מן הירדן ישר אל התעלה אצל הים לארכו ותמשך לאורך המדבר עד בואכה עקבה.

מי הירדן יביאו ברכה רבה לכל המדבר לעשות מהם תעלות קטנות, כמעשי התעלות מיאור נילוס, להצמיח גני ירק ועצי פרי.  ועל גדות התעלה הלא יתכן יהיה להושיב אלפי כורמים ויוגבים, מבלי לשלם בעד האדמה מאומה.  ולאורך התעלה תלכנה המון אניות לא גדולות להוביל לחוף ים האדום (ים סוף) יבול אדמת הקדש ולהביא משם סחורות אחרות הדרושות בארץ-ישראל מבלי לסבב דרך רחוקה, דרך תעלת סואץ, פּורט סאיד וים התיכון ולשלם מס כפול רצוא ושוב.  מלבד אשר ערך התעלה גדול מאד בעניני מדינה.  ובזה נגדיל שטח אדמת ארץ ישראל הקטנה מאד.  ועם כל קטנותה לא חשבה בריטניה לתת לישראל ארץ מולדת באמת, כאשר הכריזה על פי השר באלפור, ותקרע חלק גדול ממנה לעבדוללא, למען תמצא חן בעיני בני ערב, כי יסדה להם עוד ממלכה שפלה על חשבון היהודים.  ולמצוה גדולה תחשב לו למר ווייצמן לשיר לבריטניה שיר "מה יפית" באספת כל קונגרס ציוני.

מהנוגע לים המלח עצמו, הנה פּלא הוא.  הלא ווייצמן אומן הוא בחכמת הכימיה, כאשר יספרו חסדיו, ובכל משך שנות מלכותו לא ינסה ליסד אגודה לנצל את הרכוש הגדול הטמון בבטן הים, בעוד אשר פּועלים רבים יכלו למצוא לחם תמיד בבתי חרשת המעשה בקרבת הים, ורבים יכלו לאסוף הון להעשיר את הארץ.  כן לא נסה לעשות דבר עם חמי טבריה, וגם מימי ים כנרת יכלו להביא רב טוב אל הארץ.  והצדיק איננו יודע אף את נפש בהמתו.  והצאן צאנו טובות הן רק לגזוז את צמרן ולשתות טת חלבן, אך לא לתת להן מרעה והדר.  ישתפּק במועט באיזה מיליוני שקל בכל שנה ומתענג על הכבוד להיות שומר פּתח בית שר המושבות.  כי על כן דיפּלומט הוא (ר"ל).

וציון?    יתנו היהודים עוד כסף ועוד כסף, ואנחנו נדע מה לעשות בהם...

 

תחי ברטניה הגדולה!

הללויה!

*

שאלת חפירת התעלה בכלל עוררה בלבי עוד שאלה אחרת, אף כי אחרי אשר חכמי האינז'ינרים השיגו, לפי הנשמע, הרשיון לנצל את הרכוש הגדול הטמון בבטן ים המלח.  עתה הנני שואל אם לפי הנודע, הלא מי הים הזה נמוך ושפל הרבה נגד גובה ים התיכון, והשאלה היא, עד כמה הוא נמוך ממי ים האדום.  ואם נחבר את שני הימים האלה, מי ישטוף את מימיו למי, כי אם אדמת לשון ים עקבה היא גבוהה על אדמת קצה ים המלח, הלא ישטוף ים האדום את מימיו לתוך ים המלח ולא להפך.  והשאלה היא אם יביא הדבר הזה שכר או נזק לרכוש ים המלח.  ואולי יתכן לקרב את התעלה קרוב לים המלח אבל לא לאחד אותו עם ים האדום.  והתעלה הלא תוכל להביא רב טוב לסחר ארץ ישראל.

אני אמנם אינני לא מודד ולא אינז'ינר, ולא אוכל לחות דעתי בענין זה.  אבל הדבר כשהוא לעצמו הלא ראוי לשית לב אליו.  ואולי ימצא איזה מומחה בארץ-ישראל היודע עברית וישיב לב לדברי, והיה זה שכרי, כי הייתי הראשון והאחד אשר עוררתי את השאלה הזאת זה כארבעים שנה.

__________

תוגרמה ובריטניה

(לפני כסא משפּט העולם)

כל יודעי הליכות המדינה וסדרי הממשלה התורגמית, ואף אלה אשר לא ידעו מאומה, כלם, כלם כבר חרצו משפּט תוגרמה לרעה עוד קודם המלחמה; כלם כתבו וירשיעו תמיד את תוגרמה והליכות ממשלתה.  אבל כל הסופרים היו נוצרים.  והנוצרים –  "סבלנים בני סבלנים", וביחוד, סבלנים באמונה ודת, – כלם תארו את התוגרמי כמו מין חיה טורפת ההולכת על שתים; כלם שפטוה לרעה, אף בדו עליה שקרים לא מעט.  ורק באחת צדקו שופטיה:  בהאשמת ה"בקשיש" (שוחד) ואי הסדרים.  כן היה בכל ארצות תוגרמה, וכן היה גם בארץ-ישראל, וכן הוא גם עתה, אף תחת ממשלת בריטניה, באין הבדל.  ואם סופרי הנוצרים לא ירשיעו עתה את בריטניה הנוצרית, אין זה אות כי כל דרכיה אמת וצדק.  אמנם רק הבדל אחד יש בין משפטי תוגרמה בארץ-ישראל ובין משפטי בריטניה, והוא: כי הממשלה העליונה בקונסטנטינופּול לא משלה מעולם בירושלם, והמושל האמתי היה רק שר הפּלך.  שר הפּלך לא פּנה אל חקי הממשלה.  החק הי "בקשיש", ואם אין בקשיש, אין חק ואין משפט.  ובבוא איש אל הפקיד לבקש ממנו דבר מה, הנה ראשית דבר היה עליו לדעת לשים יד בכיסו.  ואם לא עשה זאת, עליו היה לדעת כי הפּקיד ימצא מענה נכון לפניו:  "אין לי פּנאי, הנני טרוד גדול", בעת אשר "הטרוד הגדול" יושב ורגליו תחת ירכו ומעשן את נרגילתו במנוחה, כמעט בלי תנועה.  גם קרה לפעמים, כי איזה אזרח הלך לקושטא להתאונן לפני שרי המלוכה על הליכות שר הפּלך, אף מצא אזנים קשובות, וישב עם פּקודה נמרצה לשנות משפּט שר הפּלך.  אך הוא, שר הפּלך, ידע רק אחת, כי "אלוה יושב במרום, והממשלה יושבת רחוק בקושטא, ואני טרוד גדול"...

ההבדל מן הקצה אל הקצה הוא עתה, תחת ממשלת בריטניה.  כי שר הפּלך או הנציב איננו המושל בציון, רק שר המושבות בלונדון הבירה וצלבו על ירכו.  והפּקיד בירושלם הוא רק "מטה זעם" בידו.  לפני הנציב אין ספר  חקים אשר על פיו ישפוט את העם.  לו רק שתי עינים, באחת יביט אל שר המושבות ובשניה אל הצלב, ועל פּיהם ישק כל העם, ועל פּיהם יבדיל את היהודי לרעה נגד הערבי.  יען הערבי הוא קל הדעת ונקל מאד ללכדו ברשת ב"משיח", ביסוד בית-ספר בידי המיסיון, והערבי שולח את בנו ללמוד "תורת המשיח" במחיר בקשיש קטן;  תחת אשר היהודי הוא בן עם קשה עורף, לא יאמין במשיחו ולא ישתחוה לבן-היהודיה, מרים הקדושה, אף אם ימלאו את ביתו בקשיש.  כי על כן משפּטו גזול בלי בושה וכלימה, מבלי כל פּחד, כי הסופרים הנוצרים ישפּטוה לרעה.  ובאמת הננו רואים ושומעים יום יום האניה ואניה מכל קצוי הארץ הקדושה, רק מפי היהודים.  חוברות רבות מאד כבר נדפּסו נגד הנהגת בריטניה.  אף כי גם תחת ממשלת תוגרמה לא דרכו רגלי היהודים על שושנים, אבל כלם יודעים עתה, כי רוח אחרת שררה אז תחת מחסה חצי הירח.  לא רוע לב התוגרמי ולא קנאת חצי הירח היו פּונים ליהודים ביחוד, כי כלם היו שוים לפני הממשלה.  תוגרמה ידעה ברור אמונת לב היהודי, ומעולם לא הבדילה אותו לרעה.  והנסיון הראה, כי אף אחרי גזרותיה לסגור שערי הארץ מפני היהודים, לבלי למכור להם אדמה ואף לא לבנות בתים, בכל זאת באו כלם אל הארץ, כלם קנו אדמה, בנו בתים ויסדו מושבות.  ועתה, תחת הממשלה הטובה והנאורה, נסגרו שערי הארץ, מפּחד פּן יבואו עניים ויפּלו למשא על האזרחים.  ובלונדון עצמה, רבבות עניים, בטלנים, שכורים, מתגוללים תחת כפת השמים בלי גג על ראשם ומבלי פּת לחם לפיהם, ומעולם לא דאגה הממשלה לתת להם לחם או ליסד למענם מושבות בכל ארצותיה הריקות מאין יושב.  ורק בארץ-ישראל פּחדה לטוב היהודים פּן יפּלו עליה למשא.  ואיש לא נסה עוד לשאול כמה ככרות לחם כבר חלקה לעניים בירושלם על חשבונה?  או אם נסתה פעם לשאול את פי היהודים, אזרחי ארץ-ישראל, אם יתנגדו לביאת אחיהם הפּועלים, הנכונים לבוא אל הארץ לבנות הריסותיה?  כי אמנם לוא חפצה בריטניה לדעת הליכות היהודים בארץ-ישראל וסדרי חייהם, אז הנקל היה לה למצוא, כי אף בימי ה"חלוקה", אשר כלם חיו חיי צער ועוני, ועניים רבים באו באמת לא לבנות, רק למות על אדמת הקדש, ובכל זאת לא התאוננו על ה"אימיגרציון" ולא בקשו מהממשלה לסגור את שערי הארץ, תחת אשר עתה חדלו בטלנים מלעלות לציון למות שם;  ואם איש זקן עולה לפעמים למות בארץ, לא יעלה למות ברעב.  כי כל אחד מאלה יצטייד בלחם תמיד אשר יקח לו את רכושו עמו, או ישאיר את ביתו ומסחרו ביד בניו בארצו, והוא בטוח בלחם הקו כל ימי חייו.  ולאזרחי הארץ אין כל סבה להתאונן על זה.  ובלי כל סבה נפלה חתת אלהים על שר המושבות, פּן יפּלו היהודים למשא על בריטניה.  וכלנו יודעים כי רק מרוע לב ושנאת האנטישמיים בהפּרלמנט האנגלי, אשר נבחו, בראשית ממשלתה בציון, כי הממשלה מוציאה כסף רב להוצאת ארץ-ישראל.  והנסיון הראה, כי לא דבים ולא יער, וכסף היהודים נשאר עוּד באמתחת הממשלה בארץ-ישראל.  ובאין כל סבה בעולם סגרה שערי הארץ, אשר נתנה בחסדה לישראל בתור ארץ מולדת, ואת הצלב העמידה אצל הפתח בביאה, כאשר עשה ירבעם באליליו בבית אל, לבל יעלה העם ירושלימה – בלי ספק לבל יפלו למשא על אזרחיה.  ולפי הנראה מצאו סדרי שר המושבות בלונדון חן בעיני ירבעם בן נבט, ויעשה כמעשהו. 

ידיעות נכונות אין לנו, מה שידברו סופרי אירופּה על אדות מצב ארץ-ישראל ויחוס בריטניה לבני-ישראל, אשר הבטיחה להם "ארץ מולדת".  אבל הננו יודעים מה שידברו סופרי אמריקה, יהודים ונוצרים, וכלם פּה אחד מתאוננים על הליכות בריטניה.  ולולא עיני הכהות, הלא יכלתי לאסוף המון מאמרים וחוברות אשר נכתבו נגדה.  ובחפצי לתת ביד בני עמי רק מחברת לא גדולה בענין זה, הנני להרים על נס מאמר אחד אשר מצאתי עתה בכתבי דברי אלה, בספר קטן בשם "פּאַלעסטיין דהי הולי לאנד", כתוב בידי הרב דר.  מנדל זילבר, אשר שב זה לא כבר מארץ-ישראל, ואף כי לא התמהמה שם זמן רב, בכל זאת מצא את האמת לאמתה.  ומחפצי לקצר, הנני נותן בזה את מאמרו ככתבו וכלשונו באנגלית, בלי תרגום עברי, אשר חשבתי למותר.  ואלה דבריו בצד 17 במחברת הנזכרה וז"ל:

________

The Political Condition of Palestine

 

Nine Years ago, on the second of November, 1917, while the Old World was being torn in pieces by the World War, after the British, with the aid of the Jewish legionnaires, had invaded Palestine, the British Government, through Alfred J. Balfour, the Secretary of Foreign Affairs, issued a proclamation saying, "His Majesty's Government views with favor the establishment in Palestine of a national home for the Jewish People and will use its best endeavors to facilitate the achievement of this object."

Three months later, on the 12th of February, 1918, the French Government issued a statement that it was in "complete accord" with the British Government on the subject of establishing a Jewish national home in Palestine.

On the 9th of May of the same year, 1918, the Italian Government came forward with a public statement to the effect that it would "use its best endeavors to facilitate in Palestine the establishment of a national Jewish center."

After that date, a number of governments, both in Europe and in the Orient, including China and Japan, expressed themselves similarly in favor of the project.

On July 24, 1922, the League of Nations, representing the majority of the world's civilized people, gave its sanction to the establishment of a Jewish homeland and ratified the mandate of Great Britain over Palestine.

On September 21 of the same year, 1922, President Harding affixed his signature to a resolution which had been passed by the two houses of Congress, favoring the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people.

Upon the issuance by Great Britain of the so-called Balfour Declaration and upon the ratification of the mandate by the League of Nations, the Jews all over the world joyously and jubilantly offered in their houses of worship prayer of praise and thanksgiving, for the Jews felt that the time had now come when at least one land on God's earth would welcome the old wanderer, that this land of Israel would now become a haven of peace for those oppressed by old-world hatreds, that it could be made a home of plenty for those ruined by old-world hostilities.  A holiday was observed in many Jewish centers.  It was felt that for the first time in nineteen hundred years an unalloyed joy had come to the Jewish people, that the Land of Israel would be redeemed for the People of Israel.

Unfortunately, however, during the past five years of Great Britain's mandatory rule over Palestine, she has remonstrated that she places a selfish colonial policy above the unselfish ledges and promises made in the Balfour Declaration, and the songs of praise and thanksgiving on the part of the Palestinian Jew have frequently turned into sighs and sobs and silent sorrow over the discrimination against him in what was to be his own homeland and national center.  In explanation of this state of affairs, it should be added that Great Britain is not prejudiced against the Jew, but she nevertheless does discriminate against him in Palestine.

The difference between prejudice and discrimination is this: prejudice springs from misjudgment which gives rise to a spirit of hostility; discrimination may be merely a practical matter and free from misjudgment or hostility.  Discrimination may be practiced simply and solely because of selfish reasons or because of a combination of circumstances.  In Palestine today, Great Britain discriminates against the Jew, not because of prejudice, nor because of hostility.  Great Britain does not misjudge the Jew; Great Britain is not hostile to the Jew.  On the contrary, she depends upon the Jew to make this great strategic point strong and safe for her colonial Empire, so that the gateway to the Suez Canal shall be assured for her land and her nation.  She does not misjudge the Jew; she values him and desires his co-operation, but she still discriminates against him because it serves her colonial policy best to make it difficult for the Jew to progress and thus make her mandatory rule forever or as long as possible indispensable.

An additional reason for the deplorable state of affairs is to be found in the circumstance that the British officials in Palestine are not of the character nor of the calibre of British officials in the homeland.  It is not pleasant to say it, yet there are more British officials in Palestine today that are neither intelligent, nor educated, nor of a character, to do justice and honor to the home government than one can find in any other land.  This anomaly is readily explained by the fact that the official positions have been awarded, not because of fitness for office, but because of military service.  It needs but to be pointed out, for example, that the assistant manager of all the railroads in Palestine, which employs between seven and eight thousand people, was a butcher in the army of occupation.

The two circumstances, then, the colonial policy of Great Britain not to permit a colonial people to advance to a point where her own services might be dispensed with, and the unfitness and the unworthiness of the officials account for the discrimination against the Jew in Palestine.

To what extent this discrimination is practiced may be seen from a list of appointments for this year, which was made public on October 9th, 1926.  Out of three hundred and ninety-six senior officials appointed by the colonial office in Palestine, only forty-three in all positions were Jews.  On the other hand, in the railroads, in the post office department, and in the police, there are practically no Jews at all.  There are no Jews whatever on the frontier force and in the land courts.  The meaning of this is that, while Great Britain is depending on the Jews to build up and restore the land which has been desolate and devastated for nineteen hundred years, while Great Britain is depending on the Jews outside of Palestine to send in millions of dollars, she discriminates against the Jew in the very land that was to become his homeland.

A brief analysis of these figures might be helpful.  As stated, the railroads have practically no Jews in the service, and yet between seventy and eighty per cent of all the income of the railroads in Palestine is derived from the Jews.  The Arab does not travel on the railroad as a rule.  He rides camels or he walks.  To such an extent is this true that on Saturdays there are no trains going into Palestine from Egypt, and within Palestine, there is only one train on that day – all other trains are discontinued, because the Jews do not travel on the Sabbath and the Arabs do not patronize the trains.

The same condition is true of other departments.  The customs, for instance, derive more than eighty per cent, probably ninety per cent, from the Jews, because the Arab does not import anything – the Arab does not build homes that require material from abroad; the Arab does not use food that requires importation from abroad; the Arab does not import luxuries from abroad; the Arab does not carry on commerce that requires the payment of duty.  Those who do import things and who do pay duty are the Jews.  And yet, in the customs department only a negligible number of Jews are employed.

Another department, the post office department, which employs practically no Jews, derives its revenue from the Jewish people.  For, who uses the mail system?  Who uses the post office department, either in telegraphic or postal communications?  The Arab for the most part cannot write; he does not send telegrams.  He has no connection with Europe or America or other countries.  The Jews, on the other hand, do use the postal service and yet in the post office department there are practically no Jews employed.

In the public works, we find some Jewish engineers, for the simple reason that there are no Arabs who can qualify for that service, and the Palestinian Government is obliged to employ the Jewish engineers, but in the road-building, where the Arab can work with his muscles as well as the Jew, the Arab is employed and not the Jew.

What does all this mean?  It simply means that the Jew is being discriminated against because Great Britain is not willing to allow the Jew to advance.

More striking evidence of this policy can be found in two more facts.  The Arab, as everybody knows, is still living like a primitive man.  Aside from the cities, where he mingles, with Europeans, the Arab today is as primitive as he was two thousand years ago.  He has no schools and does not care about schools.  He is mentally alert but physically indolent.  In order to help the Arab along, the British Government has been maintaining one hundred and fifty schools.  But to the Jews, who maintain schools everywhere in every town and in every colony, not one cent up to this year was contributed by the British Government for school purposes.

Another striking evidence of discrimination is that the land which had previously belonged to the Turkish Government, and which was to be distributed among the people, was given to the Arabs and not one dunam went to the Jews, in spite of the fact that the Arabs have more land than they care to cultivate; in spite of the fact that there are everywhere neglected and only partly cultivated Arabic farms.

There are a number of other things that the British Government is practicing in Palestine which are calculated to retard the progress of the country.  Above all, it has not yet abolished the "bakshish" system, which was an integral part of the Turkish misrule.  One might gain some slight idea of this malpractice from the description of a simple, yet common and characteristic, scene in any office of government.  You go, say, into a land registry office.  You are eager to find out something about the record of your property - a piece of land and a house.  As you enter, you find the place filled with people who have business there.  You stand in line and wait while the officials carry on a conversation among themselves and finish drinking their black, very black coffee.  In time, somebody vouchsafes to ask you what you want and you show that person a paper with two memoranda on it.  The official looks at your memoranda and says, "Come tomorrow, I have no time."  Then, you remonstrate.  "I can't come tomorrow."  "I can't help it, I have no time today."  You wait around until the official tells you that you have to get out; it is twelve o'clock and the office closes at that hour.  You leave and come back the next day.  You wait again until the official designs to talk to you and then he tells you again that he has no time.  Thereupon, if you have become wise, you hand him a "bakshish," and he obtains for you the information about your land, but tells you to come back the following day for the information about your house.  Another bakshish however, the same day or the following day, gets you also the information about the house, the official explaining that he does this service only "min shanak," for thy sake.

There is indeed a very bright picture that has been drawn here.  Yet, it is only the dark side.  There is also a bright side, and it is this: Despite the economic difficulties and the political obstacles, the Jew in Palestine, aided by American funds and guided by American fairness, is maintaining schools and hospitals and clinics that are open to Jew, Christian and Arab alike, and is applying himself with unequaled zeal and with unsurpassed energy and self-sacrifice to the task of converting the desolate and devastated little country into a haven of rest and into a home of plenty.  For he is determined that it shall once more become a great center, culturally, spiritually, and even commercially, just as it was in olden times, when all revealed religion received the "Law from Zion, and the Word of God from Jerusalem."

 

 

שלמה המלך וטיטוס

שלמה המלך נאמר לעשות לו שם גדול בעולם.  וילך ויבנה את בית המקדש.  וטיטוס גם הוא התאוה לעשות לו שם גדול, וילך ויהרוס את בית המקדש.

דר.  הרצל עשה לו שם גדול בישראל ובלאומים, ביסדו את הקונגרס הציוני.  ורח"ו השפּיל את הקונגרס עד עפר, עד כי לא יצלח עוד למאומה, וטוב מותו מחייו.

הקונגרס הציוני עתה, הוא כמו אופן חמשי לעגלה, מחלת אפּנדיסיטים בגו האומה.

זכרנו את הקונגרסים הראשונים אשר העירו לב כל ישראל בפרט, וכל יושבי תבל בכלל.  זכרנו בעלות הענק דר.  הרצל בכל הדר גאונו על הבמה ונביא ציון דר.  נורדו לימינו;  רבנים, גאונים, חכמים, סופרים ונדיבי עם אלהי אברהם סביבו.  עין בעין ראינו כמו חשמל שכינת אל אלהי אברהם סביבו.  עין בעין ראינו כמו חשמל שכינת אל אלהי ציון חופפת על ראשי כל העומדים על הבמה, פּני כלם מזהירים כזהר הרקיע, עיני כל ההמון הגדול באולם נטויות אל הבמה בחרדת קדש, כלם שואפים לשמוע כל מלה לבל תאבד לריק;  כלם הרגישו קרבת אלהים.  בנין ציון, אשר חשב אז חשבונות כסף או כבוד.  נסה כל אהבה עצמית.  גואלי ציון עומדים על הבמה, ומי יחשוב מחשבות הבל, חשבונות חנונים, כמה שקלי זהב יוכל להוסיף על חשבונו באיזה בנק בניו-יורק, בלונדון או בירושלם?

בשום ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.  והחלום היה נעים מאד.  והמנהל אמר לנו בקולו הערב: "אם תחפצו לא יהיה זה חלום".  וכן היה באמת.  לוא זכינו לראות את מנהלנו עד עתה.  לוא לא נקטף בעצם ימי עלומיו.

מה הוא הקונגרס עתה?  ומה תכונת מנהלו?

זכרנו את ר' שמריה גוט-יום-טוב-ביטער בווילנה.

– ר' שמריה, אנא תרוץ?  מה החפּזון?

– גוט יום טוב!  הנני טרוד גדול.  עלי לרוץ בשוקים וברחובות לברך את כל איש יהודי

בברכת החג.  ועם זה הנני עוסק בעבודת הקדש, לאסוף נדבות לטובת הריסות ירושלם.

ר' חיים מפּינסק!  האם לא אתה הוא זה ר' שמריה?

חבל!  צר לי מאד להזכירך, כי כבר עברו ימי החג, והנדבות ל"הריסות ירושלם"  אך

למותר.  פּקידי בריטניה יודעים איך להרוס גם בלי שקלי ישראל.

זה לפני שנים אחדות, בהשמיע הסופר זאנגוויל כי "הציונות המדינית כבר מתה", רגזו המון הציונים ויאמרו לבלעו חיים.  ומה היא עבודת הרבי מפּינסק, האם איננו עוסק בדיפּלומטיה?

ולחסידים אין הבדל:  מזיבוז, פּינסק או ג'יניבה הרבי הוא רבי, והחסידים מאמינים בני מאמינים, וחסל.

ומה דמות תערכו לקונגרס היום?

לכו חזו!  טעמו וראו, מה ילד לנו זה בשנת תרפּ"ז?

אמנם צירים באו אליו מאפסי ארץ.  גם חבלים אחזוהו כיולדה, אך לא ילד אף עכבר.  רק גמל את הילד הכושי השחור הנולד לו אחרי הריון ארוך של שנות המלחמה.  הילד אשר עליו כבר חכו האורבים עוד קודם המלחמה.  ובימי הגמלו גדיים נעשו תישים, ותישים לעתודים.  יוצרי הקונגרס הראשון הלכו למנוחות, או הוגו מן המסלה בחזקת היד, במרמה או באגרוף, וחדשים עלו על הצאן.  רועי בקר היו לרועי ציון, ולנהלולים קראו מנהלים, תופרים היו לסופרים, הוללים למחוללים, אלמים למטיפים, קצרי יד וארוכי אזנים היו לראש, כל פּסח דלג כאיל, ועל דבשת כל גבן נשאו משא ציון, כל בור היה למורה, ועל כל קוץ ודרדר צמחו דיפּלומטים ונביאים.  וההמון מאמין, רואה וחולם, עד כי החל כבר לספר נפלאות הרבי ממזיבוז החדשה –  פּינסק הבירה.    וליהודים ששון ושמחה ויקר!

והאבוס?

הכיס אחד לכלם?  לא!  לכל צדיק כיס מיוחד, גדול ועמוק.  האבוס מלא בר, וצנורות נעשו מתחת לארץ, מעל פני המים, לכל רוחות השמים:  ללונדון, לפריס, לירושלם, לתל-אביב.  והשוקת בהשדרה החמישית בניו-יורק תשלח את ימיה דרך הצנורות.  יאכלו ענוים וישבו.  הודו לה' כי טוב, והמנוחה כי נעמה.  ומה להם עוד?

וקונגרס ציוני מה יתן לנו?  ובאמת למה נאריך את שעות גסיסתו?

והרועה?  אולי גם הוא לנו אך למחסור?  הלא זה הוא הדיפּ-  לעמוד בראש מנהלי הציונות.  אבל בשומי אל לב, כי רבות קויתם בקול רם, כי אם יעוז איש אחר לגשת אל שר המושבות בלונדון עם טענות ותביעות, לא יעמוד שם אף שעה אחת.  ואם כן הוא, מה לך ומי לך שם?  הלנקות נעלי שומר הסף לא נמצא יהודי אחר בכל רחובות הווייטשפּל?  המבלעדיך, הוד מלכות, אין איש אשר יקח את המעיל העליון משכם כל הבא אל הבית לתלותו על היתד במסדרון?  האם לא ידעת משפּט עבד עברי לצאת לחפשי אחרי עבור שש שנות עבודה?  ולוא את פי שאלו, כי עתה חפשי שלחתיך בשנה הראשונה.  כי לא עבד עברי אתה, רק כנעני נוצרת.

ואתה, שמע נא את אשר יהגה לבי על אדותיך.  וזה משפּטי:

בן אדם, הולך על ארבע, וקרנים לו במצחו.  ולבן אדם כזה, לוא כרה לו אלהים עוד שתי אזנים ארוכות, גם בן אדם חכם-לב כזה יכל להבין, מה גדולה הסכלות ומה נוראה שפלות כבוד מנהל הציונות, ועמו גם כבוד כל הציונים אשר בשמם ידבר, ועוד יותר את כל כבוד ישראל אשר השכין לעפר באולתו וב"קטנות המוחין" אשר לא בוש להשמיע, כי לא יוכל לבוא אל שר המושבות בטענות ותביעות, מפּחד פּן יגרשהו מביתו.  והוא, מנהל הציונות, התנועה הגדולה אשר עמלנו זה חמשים שנה, וכל הטובים בישראל, רבנים, גאונים, חכמים, סופרים, נדיבים וישרים, כלם, נתנו את נפשם ורכושם מחירה, –  ובן אדם קטן זה, אשר משכמו ומעלה איננו גבוה מנמלה, לא הבין, כי רק לוא היה שר המושבות דיפלומט לא גדול מוויצמן, אז אולי גרשהו מביתו באמת.  ומקרה כזה הן לא שם חרפה על ראש הנגרש, רק על הגורש.  חרפת בריטניה היתה זאת.  כאשר לא כסתה עלילת-הדם כל חרפה על ראש מנדיל בייליס, רק על רוסיה ארץ-הדמים.  ומנהל הציונות בהגרשו, לוא הרגיש חרפתו וחרפת עמו, אז הן לא כבד היה לשלוח טלגרמה כללית לכל העולם, להודיע לכל יושבי תבל, כי שר המושבות בלונדון גרשהו, יען דרש משפט עמו בצדק;  למען ישמעו גם "חבר הלאומים", גם יהודי אמריקה, וכל המושלים הישרים הנמצאים עוד בתבל.  ואז אולי בא הקץ לממשלת בריטניה בארץ-ישראל, או היתה נאלצה לתקן את אשר עותה עלינו.  ולציון היתה הרוחה.  ואם לא פעל מאומה בלונדון, ולוא חכם-לב ואיש ישר היה, עליו היה לעלות על הבמה באולם הקונגרס ולהשמיע בקול רם לאמר:

– צירים נכבדים!  ידעתי כי ערובה גדולה לקחתי על שכמי למעוד בראש מנהלי הציונות.  אבל בשומי אל לב, כי רבות קויתם לשמוע ממני על אדות התקדמות הענין היקר לנו מכל חמדה, המדיני והכלכלי.  ובכל לבי חפצתי לבשר לכם טובות.  אבל לדאבון לבי לא אוכל להיות איש בשורה היום.  אני עשיתי את חובתי כפי אשר הבינותי.  אפס לא בידי טובנו.  יען לא אנחנו הננו המושלים ביהודה.  והממשלה אשר המאנדאט בידה תחשוב אחרת.  ואני בתור אזרח בריטניה לא אוכל לבוא אליה בטענות ותביעות.  אף כי לנו המשפּט לעשות, גם על פי המנדאט, גם על פי הבטחת הממשלה, אשר הבטיחה לנו גלוי לכל יושבי תבל.  אפס הנני נאלץ להודות, כי לתכלית זאת נחוץ איש אמיץ לב, בטוח בצדקת תביעותיו.  ואני אינני כביר כח לב כזה.  אשר על כן כאיש ישר אשר הציונות קדושה בעיניו, הנני מרגיש כי עלי לעזוב את משמרתי ולמסור את ההנהגה בידי הקונגרס   ואתם, צירים נכבדים, בחרו לכם איש אחר על מקומי, איש אשר תמצאו בו כל הכשרונות הדרושים למנהל ענין גדול ונכבד כזה.  ואם לא תמצאהו ברגע זה, הנה עצתי אמונה לבחור ועד מיוחד, והועד הזה יבוא בדברים את גדולי ישראל באמריקה, למען יבחרו גם שם ועד שני, ואחרי כן יתאחדו שניהם לועד אחד, והועד הזה יעשה כטוב בעיניו.  כאיש ישר הנני מודה ומתודה, כי חטאה גדולה חטאנו נגד גדולי ישראל באמריקה, בהרחיקנו אותם מן ההנהגה, אף כי היו ראוים לזה בלי כל ספק.  טעות גדולה היתה זאת.  כי לא כאירופּה אמריקה.  באירופּה הננו מאספים קשיטות קשיטות מאת דלת העם לטובת ציון, תחת אשר לא כן הוא שם באמריקה.  שם נותני הכסף כרובם הנם עשירי העם, לא ההמון.  העשירים כבר נתנו לנו מיליונים והם המה אשר מצאו ענין בבנין ציון.  אף כי הגדולים בהם אמרו כי "אינם ציונים" ומבקרנו פה באולם הזה חשבו להם זאת לחטאה.  יען קצרי ראות לא יכלו להבין זאת:  איך יתכן זאת –  שני הפכים.  לקחת חבל, לתת לב וכסף רב בעד הציונות, מבלי היות ציונים.  תחת אשר הבינו היטב, איך יתכן להיות ציונים מבלי תת אף אגורה אחת.

– הנני מודה בפה מלא, כי מבלי עזרת גדולי ישראל באמריקה לא תבנה ציון.  ואם לא כל ההנהגה, אבל הרוב הגדול צריך להיות בידי גדולי אחינו בארץ ההיא.  והמה, הגדולים והעשירים, כאנשי- מעשה מומחים, הם המה המסוגלים להיות מנהלים.  ואחינו בארץ הקדושה, זה כבר פּסקו להלכה ולמעשה, כי בלעדי יהודי אמריקה לא גדולה התקוה לבנין הארץ.

  טעות מדינית היתה גם כן יסוד הועד הלאומי בירושלם.  תחת אשר הממשלה לא הכירה את המוסד הזה בתור בא כח הציונים.  והממשלה לא תשים לב אליו.  ותחת להיטיב, עוד ירע וטוב לנו לבטלו לבל נהיה לצחוק.

  כן על ההנהגה החדשה לשים לב לבתי-הספר בארץ-ישראל, אשר אנחנו מפזרים עליהם רוב הכסף הנקבץ.  בכל ארצות תבל הנאורות תחשוב כל ממשלה לחובה קדושה ליסד בתי-ספר על חשבונה והיא משלמת בעדם מהכנסות הארץ.  וכמעט כל הכנסות הממשלה בארץ-ישראל תקח מאת היהודים, ובכל זאת מוכרחים היהודים להחזיק בתי-ספריהם על חשבון עצמם, תחת אשר יסדה בתי-ספר לערביים מכסף היהודים.  ועל יהודי אמריקה לעורר את ממשלתנו על הדבר הזה.  ועוד ענינים אחרים אשר יבינו החכמים מדעתם, ואשר לא אוכל לדבר על כל פּרט ופרט.

  אשר על כן מצאתי נחוץ למסור את משמרתי בתור מנהל ביד הקונגרס.  ואם תיסדו את הועד, הנני למסור בידו את כל המכתבים והתעודות, למען יהיו להועד לעינים.  ואני מצדי הנני מבטיחכם, כי אם תדרשו ממני איזו עבודה או עזרה ועצה, הנני נכון לעשות זאת בחפץ לב. 

 

*

אמנם כן היה צריך להיות, לוא היה המנהל איש אמת, כביר כח לב, דיפּלומט אשר עיניו למרחוק תצפּינה, הרואה יותר רחוק מחטמו.  אבל...  לא כן חשה 

העבד העברי

ויאמרו עצי היער אל האטד וגו'.                                  

מי ימלל לי בשנת תרע"ג, באולם הקונגרס הציוני בווינה, מנהל הפרקציה הסוציאליסטית בת עשרה חברים בשווצריה, עולה על הבמה, מדבר בעזות נמרצה אשר חנן אלהים את האטד, וזה עצמו, הפּרעוש, יאמר למלא מקום השנהב.  וויצמן תחת הרצל.  האם לא צחוק השטן הוא?  והציונים מלאו פיהם מים ויחרישו!  אמת היא, כי רוב הצירים אז לא ידעו עוד בן מי הוא, ומה הטוב אשר עשה לציון בכל ימי חייו.  ורק "יחידי סגולה", תלמידי קרופּוטקין, ועבדי הגולם, אשר הפקידם להיות "שומרי הסדר" באולם הקונגרס, רק המה ידעוהו, ועליו השליכו את כל יהבם, כי הוא, וויצמן, והגולם אדונם, שני אלה יביאום אל המנוחה ואל הנחלה, למען ייסדו "ממשלה סוציאלית"  על הר ציון, דבר אשר לא מצאה ידם לעשות ברוסיה העריצית, או אמריקה הקפּיטליסטית, כאשר התפּארו בגון ובלב בטוח במכתב-עתי אשר לפּועלי ציון בניו-יורק.  והשטן עצמו בא לעזרתם.  כי בעוד שנה אחת בא המות ויגזול מאתנו את הנצר האחרון, יורש הרצל, את וולפסון, ושומרי חומת ציון נשארו בלי מנהל והאטד הופיע בכל גאון שפלתו ויגנוב את שרביט הזהב ויעל על כסא הרצל.  והגולם לימינו.  אף כי לא חאהבהו מאד.  ורק על ידי אגרופו הקשה נחש ינחש בו בכל עת מצוא לסכסך ציונים בציונים.  וכה הלוך ילך ונוהג בצאן, אחר המדבר, בואכה בזלה בשנת תרפ"ז.  וגם מקונגרס זה יצא ושבט מושלים בידו. 

אויה לנו כי חטאנו!  כילדים היינו לכושים נדמינו.

ומתי נגאל?

אהה ה' אלהים, אתה ידעת!

____________

בּלי הכרזת בלפור

שכורי שמחה היינו כולנו, בשמענו הכרזת בלפור.  בהכרזה זאת ראינו, את אשר חפצנו לראות, אור חדש על ציון.  כולנו ראינו ושמענו ולא ידענו מה.  לא ידענו מה שנעשה אחורי הפּרגוד באספת השלום בפּאריס.  ואף כי היו אז רבים אשר לא האמינו בהכרזה ההיא, בהראותם על השפה הדיפּלומטית ולשון התהפוכות אשר בה נכתבה ההכרזה, באופן, אשר בכל עת תוכל הדיפּלומטיה להתנצל, כי מעולם לא הבטיחה מאומה לישראל.  אך המתנצלים שאלו, ובצדק, כי אם לא הבטיחה באמת, אם כן הלא כל ההכרזה היתה למותר.  ועל לב לא עלה, כי ברטניה חשבה מראש אחרית דבר, ובמחשבה תחלה אמרה להונות את כל היהודים.  תחת אשר כל היהודים בתבל הביטו על בריטניה בכבוד תמיד, אחרי אשר בכל עת מצוא עמדה תמיד באמת לימין היהודים.  ואיך יוכל איש ישר לחשוד אותה בתרמית מגואלה כזאת, כי עם גדול ונכבד כזה יוליך אותנו שולל על לא דבר.  היו אמנם טפּשים בנו אשר לא ידעו בין ימנם לשמאלם, אשר חשבו, כי בריטניה מבקשת חסות היהודים על תעלת סואץ, עד כי גם אחד מחברי הפּרלמנט האנגלי נאלץ להכחיש את האשמה הזאת.  אף כי כל נער יכל להבין, כי לוא חשבה בריטניה באמת לבנות דיק או סוללה לפני התעלה, הלא עליה היה להכריז כי יבואו יהודים להתישב שם אצל ואד-אל-עריש, או להושיב רבבות יהודים על כל רחבי מדבר יהודה, החל מקצה גבול ים התיכון עד קצה תעלת סואץ, בהתאחדה עם הים האדום.  מלבד אשר, לוא גם ישבו שם יהודים, הלא אין חסות מהם אל התעלה, דבר אשר נחוץ לזה מחנה כבד, צבא חיל רבים, אניות מלחמה וכל הכבודה הדרושה לשמור על התעלה.  הלא כבר יש לה העיר פּורט סעיד עם כל הנחוץ לה.  ומה יועילו לה היהודים האמללים הגולים החדשים"  בלי כסף, בלי כח, בלי ידיעות;  חלוצים צעירים, אשר לא למדו כל חכמה וכל מלאכה, אשר באו לבקש עבודה בארץ-ישראל, ולא ללכת להתישב במדבר חול, תחת שמש אש בוערת בתנור, באין מים, באין צל אילן;  מדבר אשר גם הבידואים הפּראים לא יאהלו שם;  מדבר מבלי כל תנועה וחיים, רחוק מאד ממרכז ארץ-ישראל, ועוד בימי שבת ישראל על אדמתו היה כבר מדבר שמם וכן ישאר עד עולם.  ואולת כזאת לא יכלה לעלות על לב כל דיפּלומט אנגלי.

אך אחת היא לנו עתה, מה היתה מחשבתה או כונתה.  די לנו לדעת, כי בריטניה רמתנו, תהיה הסבה מה שתהיה.  עלינו רק לחשוב, מה יכלנו לקות בלעדי הכרזת בלפור, ומה יכלנו להרויח או להפסיד.  עתה, אחרי עשר שנות ממשלתה בארץ-ישראל ואחרי המון התקות הכוזבות, אחרי פּזור עשרות מיליונים שקל אמריקה, מלבד הסכומים אשר אספו הציונים בכל ארצות תבל.  וכל אלה כאין הוא נגד ההפסד, אשר אבדנו אהבת הערבים אזרחי הארץ, על ידי התקיעות והתרועות: "היהודי הולך", עד כי חשבו באמת כי היהודים יגרשום מן הארץ.  אף לא השתפּקו כי חצי הארץ כבר נתנה בריטניה לאחד מאחיהם, הערבי עבדולא, החצי היותר טוב, כל ארץ הגלעד, וחצייה השני גדול ככנף הזבוב.  ובריטניה שמעה צעקת הערבים, והאנטישמיים בהפּרלמנט נתנו להם צדק, עד כי מצאו לנכון אף לערוך פּוגרומים, וכבר היו בטוחים מראש, כי לא יקרם רע והרוצחים והשודדים לא יענשו.  ובריטניה אשר ערכה אספות ומחאות נגד הפּוגרומים ברוסיה ורומניה, שקטה ותמלא פיה מים ותחריש נגד הפּוגרמים ביפו וירושלים, שקטה ולא דברה אף מלה אחת ולא גרשה את הפּקידים הצדיקים, מעוררי הפּוגרומים.  ועוד היום אין היהודים בארץ-ישראל בטוחים משואת פּתאום.  הנה כי כן, בלי הכרזת בלפור, הלא חסרנו כל אלה.  ובכל אופן שהיה, הלא לא רע היה אז תחת ממשלת תוגרמה, מאשר הוא עתה.

אפס אם נפתח איזה ספרי "מגלות סתרים" אשר לא ידענו עד הימים האחרונים, אז נראה אחרת, ולעינינו תגלה האבדה הגדולה אשר אבדנו על ידי הכרזת בלפור;  אבדה שאין ערוך אליה, אבדה שאינה חוזרת, אבדה אשר אין די דמעות בעינינו לבכותה, אבדה נוראה אשר לא נשכח לעולם ולעולם לא נסלח לה לבריטניה, כל עוד אשר לא תתקן את המעות ולא תשיב לנו את האבדה.

___________

מסע הצלב בּמאה העשרים

רוממות אל בגרונם

וחרב פיפיות בידם.

(תהלים קמט, ו)

נוסעי הצלב בימי הביניים כבר השאירו אחריהם ריח רע, עפּוש נורא, רקב איום בכל ספרי דברי-הימים בתבל.  כל יודעי דעת וכל האנשים הישרים אף בין הנוצרים כולם יורקים בפני היחפים, המשוגעים והשכורים האמללים אשר עשו את אירופּה כלה לשדה קטל, ובני עמנו היו למשיסה בידי החיות הטורפות אשר קראו להם בשם "נוסעי הצלב", אשר ראשית מטרתם היתה להקים את הצלב על מרומי ציון, באמרם, כי שם קבור אלהיהם, פּגר היהודי המת אשר יצרו להם עובדי אלילים יונים במצרים.  כמאתים שנה ארכו ימי מסעי הצלב, ורבבות בני אדם חפי פּשע הובלו כצאן לטבח על מזבח הנצרות –  "דת האהבה".  כשמונה מאות שנה כבר עברו מאז עד היום, אך העפּוש על עמדו יעמוד, וכל סערות תבל לא יכלו לגרש את העשן, הריח הרע, הצחנה העתיקה הממלאה את אויר התבל מקצה הארץ ועד קצה.  עוד היום, ברגע האחרון הזה, בכתבי את דברי אלה, עומד המחזה נגד עיני כמו ראיתיו על במת ישחק.  אך מי מלל לנו, כי לא בחזון ולא בדמיון נראה את המחזה שנית, רק מעשה בפועל, מסע-צלב בתמונה חדשה, וחדש רק בסדריו, אך לא בעצם תכנו.  והמעשים נעשים כעת על ידי ניני ונכדי הנוסעים לפנים, בריטנים שמם, האומרים לחדש, או יותר נכון כבר חדשו ימי ריכארד לב-הארי.  בריטניה הכינה את המסע לפי רוח העת החדשה, ובמקום כומר קתולי שלחה את שר הצבא אלנבי.  ובמקום רעבים ויחפים, שכרה אנשי צבא מסודרים, ועל פי האדון בלפור הכריזה הבטחה לישראל, כי תתן להם את הארץ לנחלה.  ובמחיר זה ישלחו היהודים את צעיריהם לעבוד בצבא לעזרת הצלב.  אלנבי טמן את החרב תחת כנף מעילו, ובכבשו את הארץ מהר לתקוע את החרב בבטן צעירי ישראל.  ולהונות את היהודים ולהראותם את טלפיה, שלחה איש יהודי, אחד מעבדיה, בתור נציב הארץ, נציב בלי שבט מושל.  ואת הפּוגרמים אשר הכינו נוסעי הצלב לפנים בעברם דרך ערי אירופּה, החליפה בריטניה בפּוגרומים על ישראל בארצם, תחת ממשלת הנציב היהודי, למען תמצא פּתחון פּה כי לא בה האשם, רק בהערבים הפּראים.  אף כי כבר ישבו היהודים עם הערבים האלה תחת ממשלת תוגרמה ימים רבים בשלום.  ועתה, אחרי עבור זמן לא רב, מצאה בריטניה כי כבר באה העת להסיר את המסוה מעל פּניה, ולצאת ביד רמה עם הצלב בשתי ידיה להכחיד את היהודים מן הארץ, ואז ישאר הצלב המושל היחידי על הר ציון.  אפס, אם תגיע למטרתה על ידי מרמה ונלוז, זאת היא שאלה אחרת, אשר רק מקרי הזמן יוכלו לתת עליה תשובה נכונה.

חדש הוא מסע-צלב זה, הנעשה על ידי פּרוטסטנטים, תחת אשר אז היו ראשי ההוללים כלם קתולים, ובתוכם גם האנגלים, אשר עתה יכנו את הקתולים בשם "עובדי אלילים", יען בבתי-תפלות הקתולים נמצאים פסילים ותמונות קדושיהם;  מבלי שים אל לב, כי כאלה כן אלה יכרעו ברך לפני אליל אחד;  כאלה כן אלה יכזבו לנו כי יאמינו בעשרת הדברות.  ובלי ספק יתרגמו את הלאו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ר"ל  אלהים אחרים מלבד היהודי המת.  וריח נוסעי הצלב ינעם להם להבריטים, הקתולים הקדומים, אף אם כבר חדלו מהאמין בקדושת האפּיפיור בתור סגן אלוה מת, על הארץ.

 

עטרת כאליף

(הכאליף הנוצרי והמחמדי)

כאליף הוא תואר כבוד, עטרה על ראש שומר חמת דת האיסלם, אשר נשא עליו שולטן תוגרמה עד הימים האחרונים.  ובנפול עטרת מלך עם ראש השולטן יחדו, נשארה העטרה תלויה באויר.  ולבריטניה עיני איה.  היא ראתה את העטרה ותתפש אותה בצפורניה, ותאמר לתתה מתנה לאחד ממשרתיה, אשר יאות להיות לעבד לה.

על פּי החוק והטבע, יוכל הכליף להיות רק אחד מגזע משפחת מחמד, או השעריף ממכה, ערבי טהור מגזע ישמעאל, תחת אשר התוגרמים אינם בני ישמעאל, ולא מגזע בני שם, רק מגזע המונגולים.  אפס, יען שולטן תוגרמה היה תמיד המושל היותר גדול בין כל מושלי המאמינים בדת האסלם, על כן שם את העטרה על ראשו.  והוא, השולטן, נחשב לראש ומחסה לכל המאמינים, ומושל אחר מבני ערב לא העיז עוד להרים את העטרה ולשימה על ראשו, בידעו כי העטרה איננה לפי מדיו, וכל מאמיני האיסלם לא יכרעו ולא ישתחוו אליו.

בריטניה, ארץ הרוכלים, כבר ניסתה להציע לתת עטרת כליף על ראש מנהל הממשלה במצרים.  אבל גם הוא לא סבל היה.  הוא ידע והבין ערך העטרה הזאת לא יותר מערך "העולם הבא בגן עדן" אשר ימכור איש את חלקו לקונה פּתי, ולא קבל את המתנה היפה הזאת.

ובריטניה שומרת את טרפה לעת מצוא, בתקוה, כי במשך הימים תמצא קונה על סחורתה.  וכשאני לעצמי, לא אתפּלא אף רגע, אם ביום בהיר אחד תשלח בריטניה "דגל ירוק" למכה, כאשר עשה תמיד השולטן בתוגרמה, למען הראות את אהבתה למאמיני דת האסלם, "בדרך התגרים".

אבל לא כמכה – ירושלם.  מכה קדושה היא רק למאמיני האסלם, תחת אשר ירושלם קדושה ונכבדה ליהודים, למחמדים, ולנוצרים.  ולא לבד לנוצרים בכל התבל, אבל גם לכל עובדי אלילים אחרים קדושה היא מפני הוד השיבה החופפת עליה, העיר היותר עתיקה בתבל הנודעת בדברי הימים (מלבד דמשק), עיר מלוכה מימי קדם קדמתה.  ואם יש עיר בתבל אשר לה המשפּט לתת עטרת "כליף" על ראש המושל, הנה היא ירושלם בלי כל ספק.  ובריטניה ידעה זאת עוד בראשית המלחמה האחרונה, ועל כן מהרה למצוא חן בעיני כל שלש הדתות, ועוד טרם כבשה את ירושלם, כבר שלח בלפור את כרוזו ליהודים, ובסיני הבטיחה כל טוב סלה להערבים, ובכל זאת התאמצה למצוא חן בעיני הנוצרים, אשר עוינו את תוגרמה מאז מעולן על דבר קבר ישו.  ועתה בנפול הקבר ביד ממשלה נוצרית, הלא חשבה בריטניה כי כלם יהיו שבעי רצון.  ואולי לא הבינו גם הנוצרים עצמם, כי בריטניה מתעתדת לברוא "כליף נוצרי" והעטרה תהיה בידה, והיא, בריטניה, תהיה המושלת הרוחנית על כל הנצרות.  ואף כי הקתולים עשו להם כליף לעצמם ואת העטרה שמו על ראש האפיפיור, אשר הושיבוהו על "כסא פּרוס".  אפס בריטניה הפּרוטסטנטית יודעת ערך הכסא ההוא וערך היושב עליו, שלא היה ולא נברא ברומי.  והאפּיפיור עם כל קדושיו ומעריציו כשחוק-ילדים בעיניה.  ותמיד נוכל לשמוע מפי הבריטים, כי הקתולים המה עובדי אלילים.  ועתה, בהיות קבר האליל ישו עצמו תחת ממשלתה, הנה מי ידמה לה ומי ישוה לה?  קופת הרוכלים בלונדון נתעשרה עתה בעטרת זהב חדשה, אשר הביאה בחצנה משלל גוים אחרי המלחמה.

בריטניה שמעה כבר ציונים מתאוננים עליה באזני הקונגרס הציוני, אבל תנואתם כשחוק-ילדים בעיניה.  ומנהל הציונות חסר כח לב הוא לדבר באזניה דברים ברורים.  ולמביני דבר הראתה בפועל כי ילדים קטנים אנחנו בעיניה ונער קטן נוהג בנו.  כי זה לא כבר לצון חמדה לה, ותרמוז לאחד מכתבי-העתים בלונדון להתל בנו לאמר:

"ממשלת איטליה דרשה מאת ממשלת בריטניה לתת לה את ארץ ישראל חלף ארץ אחרת אשר תמצא באיזו פּנה בילקוטה הקרוע.  ומסחר חדש פּרץ בין שתי הממלכות במסחר זה".  רק אחת שכחו להזכיר: איזו ארץ תאמר איטליה לתת תמורת ארץ-ישראל?  אולי טריפּולי, או רחוב האיטלקים בשכונת הסינים בניו-יורק?  וכתבי-העתים האנגלים הטילו עלינו אימים, כי אם תפּול ארץ-ישראל ביד איטליה, אחת היא כמו אם נפלה ביד האפּיפיור הקתולי.  ומפני הקתוליות הלא יברח היהודי מנוסת חרב.  כי מי יהודי לא יזכיר בחרדה את השם טורקבמדה הקתולי והאינקויזיציה הקתולית, גירוש ספרד ופּורטוגל?  אפס כתבי-העתים הטובים שכחו להזכיר, כי בימים ההם, בראשית צמיחת הפּרוטסטנטיות, לא טובים היו הפּרוטסטנטים מהקתולים.  לותר הצדיק עצמו היה צורך היהודים כטורקבמדה, וגירושים אין מספר נגרשו היהודים מארצות הפּרוטסטנטים.  ויש ארצות קתוליות אשר קבלו את הנגרשים לתוכן, כמו פּולניה, הולנדיה ואיטליה.  ובימינו עתה, הלא טוב לישראל באיטליה, צרפת והולנדיה, ועוד יותר בין עשרים מיליון קתולים בארצות הברית, בארגנטינה, בברזיליה, במקסיקו, בקובה ובעשרים ממשלות חפשיות, כלן קתוליות, בדרום אמריקה.  ואך הבל יפחידונו בקתוליות.  וגם באיטליה עצמה לא ימשול האפּיפיור אף במדה אשר ימשול הכומר "בישוף אוו ענגלאנד".  ומוסוליני טוב לנו בני ישראל משר המושבות בלונדון.  איטליה לא חשבה ולא תחשוב לעולם לתת על ראשה עטרת "כליף הנצרות", כאשר תחלום בריטניה, וארץ-ישראל איננה עדיין קנין ברטניה, ולא לעולם תמשול עליה ביד חזקה, ועריצות מאוצר ניקולי השני לא תכון לנצח.  ומה גם ארץ-ישראל, אשר כבר שכבה למעצבה תחת רגלי עריצים שונים, ובכל פעם ראתה גם את קבורתם.  ואם עטרת כליף צנחה מעל ראש השולטן המחמדי, לא נקל יהיה לבריטניה לעשות עטרה נוצרית חדשה, בעת אשר הצלב עצמו מט לנפול.  וישראל הזקן מקוה עוד לראות את קבורתו במשך מאה השנים הבאות.

__________

 

החורבּן השלישי

(לונדון, רומה וירושלם.    אלנבי וטיטוס.    פּילטוס החדש.

  משפּטי רומה ובריטניה.    גלות יהודה אז והיום)

_____

מה שהיה הוא שיהיה                 

ומה שנעשה הוא שיעשה                            

ואין כל חדש תחת השמש.                          

(קהלת א, ט)             

"התולדה תשנה מהלכה"  ובימנו לעינינו הננו רואים מקרי דברי הימים שקרו לפני אלפּים שנה סובבים הולכים ואל מקומם הראשון ישובו, אולי בשנויים קטנים לפי רוח הזמן.  האנשים לא השתנו, וכאז כן עתה השודד שודד והצדיק אובד בעיניו.  כל אשר אגרוף רשע לו הוא המושל, והעבד יזחול על גחונו.  אך כבר קרה לפנים, ועוד היום הננו רואים מקרים כאלה, כי עבד הנכנע אם כביר כח לב הוא ואיש דעת, יקום כארי נגד לוחציו ויגרשם מעליו.  והיה העבד למושל עריץ כאדוניו לפנים.  תכונה אחת לדורות עברו וגם לדור החדש בימינו אלה, ואין כל חדש.

החורבן השלישי בימינו עתה, בתגרה יד בריטניה, כהחורבן השני ביד רומה על ידי שר הצבא טיטוס, שני החורבנות שוים, כמו יצאו מתחת יד מכונה אחת, ואין הבדל ביניהם כמעט רק בשמות שרי הצבא, והבדל קטן בין מעשיהם.  ואם נאמר להביא מעשי שני שרי הצבא, הקדמון והחדש, נראה כי הראשון היה צדיק תמים לעומת השני.  וכן במעשי הנציבים.  לא עלה הנציב החדש במעשיו הטובים על הראשון, פּילוטוס הרומי.  טיטוס לא בתר את הארץ לשתים ולא נתן את החצי היותר דשן ושמן לאיזה ערבי, לא עשה רעה לכל היהודים אשר נשארו בארץ – ומספּרם היה אז כחמשת מיליונים.  ורק את אנשי המלחמה, נושאי קשת ורומח, אלה אשר לחמו נגדו לקח שבי ויוליכם רומה.  וברגע אשר עברו דרך "שער הנצחון" ברומה, חופשה נתן להם וילכו להם באשר הלכו, לארצות הקרובות, אשכנז, צרפת וספרד, באין מכלים.  גם את הים עברו ויתישבו בצפון אפריקה, בארצות אשר היו אז תחת ממשלת רומה, עד קרתגא (היום טוניס) הגיעו, ומאלה נפוצו היהודים בכל ארצות אירופּה.  ולפי עדות יוסף בן מתתיהו הכהן (יוסיפוס פּלויוס)  עשה טיטוס טוב לישראל אחרי החורבן.  מוסד הסנהדרין ביבנה נשאר על כנו, ישיבות ותלמידים רבו אחרי חורבן ירושלם יותר מאשר היו לפני החורבן, יהודי ארץ-ישראל באו בברית עם יהודי בבל, ומספר תלמידי חכמים גדל עד למעלה ראש.  בבל וארץ-ישראל היו כשתי אחיות.

אך מה אנו רואים עתה, אחרי החורבן השלישי על ידי רומה החדשה, יושבת הטמזה.  בריטניה סגרה את ארץ ישראל לפני היהודים, ואת ארצה היא הלא סגרה כבר לפני המלחמה.  וגם את כל מושבותיה הגדולות באמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה סגרה לפני היהודים.  ואין כל ספק בעיני, כי היתה נכונה לסגור גם את מצרים והודו, לולא הרגישה כי ממשלתה בשתי הארצות האלה תלויה בשערה, והיא חסרת אונים לעשות שם כאדון בביתו.

טיטוס לא הציב את הצלב על ראש הר הצופים למען הכעיס את לב היהודים והמחמדים, ולא שלח מחנה רוכלים שכירים להפיץ אמונת אלילים בחזקת היד.  כל ארץ ישראל היתה פּתוחה לפני היהודים באין מעצור.  וגם בארץ ישראל עצמה רע המצב ליהודים עתה, מאשר היה אחרי החורבן השלישי.  כי אז נשאר מרכז היהדות על תלו, והמרכז ההוא בנה עמודי ברזל חזקים לקיום היהדות עד עולם, והוא התלמוד, אשר בלעדו לא יכלה היהדות עמוד בכל ארצות פּזוריה אף תקופה אחת.  והמרכז ההוא היה לב האומה הפּזורה בין הגוים.  תחת אשר עתה אין כל מרכז בציון, ומחוללי החורבן השלישי לא יתנונו להקים בה מרכז חדש, על-פי תנאי סדום אשר נתנה לנו רומה החדשה.

סוף דבר:  רומה העתיקה הרעה לחמשה מיליונים יהודים, אבל נתנה להם שם ושארית ואחוזה בארצם, תחת אשר רומה החדשה הרעה לשמונה עשר מיליון יהודים.  אף כי אמת היא, כי זאת האחרונה לא החריבה את בית המקדש, יען כי לא היה מה להחריב.  ולוא היה חסר לנו רק בית-מקדש לבד, כי עתה יכלנו לאסוף כסף בנינו במשך איזה שבועות, אז גם אחד מעשירי ישראל בניו-יורק    כהנדיב וורבורג, יכל לבנותו על הוצאותיו, עם כל כליו, כספּו וזהבו, ובאמתחת הנדיב ישארו עוד מיליונים אחדים.  אבל לא על זה דוה לבנו עתה, רק על חורבן האומה בידי הצלב.  זה הזם הנורא, חרדת התבל ומפלצתה.

ישראל הזקן!  הלא זקנת וכבר ראית גוים גדולים ועצומים ממך, מחריבי ארצך ונחלתך;  הלא ראית אותם בראשית צמיחתם, ילדותם, גבורתם, הונם ורכושם.  אף זכית לראות את זקנותם, חולשתם ואף גם את מותם.  וישראל הזקן כבר חדש נעוריו ויהי לזקן צעיר, גדל פי שלשה וארבעה במספר בניו, ופי מאה בחכמתו ובעשרו, ואף פּזוריו בין הגוים לא יזיקו לו, ולהפך, לתשועה גדולה יהיו לו בבוא מועד.  מי יודע?  מי יוכל להגיד האותיות לאחור, מה יזכה לראות עוד הפּעם אחרי החורבן השלישי, אם המחריב לא ייטיב דרכו ולא יתקן את המעות נגדך, ישראל?  זקן צעיר אתה, יהודה!  ומי יודע אם לא תקום כלביא נגד רודפיך.

בני ישראל, אם לא נביאים המה, הלא בני נביאים הם בלי כל ספק...

 

בּרטניה והריסת הציונות

משל עתיק בפי האשכנזי:  "דער יודע קאנן געהן"  (ילך לו היהודי, כי אין לי עוד חפץ בו).  המשל הזה נודע לכל מושלי הנוצרים, מקטן ועד גדול, וכלם השתמשו במשל זה, ויהי להם למטה זעם נגד היהודים בכל המקומות והזמנים.  בכל עת אשר מצאו חפץ בכשרונות היהודים, קראו את היהודים לבוא, ויתנו להם עבודה ולפעמים גם משרות נכבדות, עד אשר למדו העמים את החכמה או המלאכה.  ואז, מצאו המושלים, כי גמרו היהודים את מלאכתם, ויגרשום.  ובמשל זה ישתמשו עוד היום לא לבד העמים החשוכים, כמו רוסיה ורומניה, וגם הבולשוויקים הראשונים ומנהליהם היהודים, בחשבם, כי כבר השכילו ויעלו במעלות הדעת, עד כי יוכלו לנהל בעצמם את אניתם המטורפה, בלי עזרת היהודים.  אבל גם ממלכות נאורות לא יבושו להשתמש במשל זה בפועל עד היום הזה.  ומי יודע קצו?  אשורנו ולא עתה.

בריטניה הגדולה והאדירה, העשירה והנאורה בין ממשלות התבל, לא חורו פּניה גם היא להשתמש במשל האשכנזי נגד היהודים בכל התבל כלה.  ולא לבד נגד שמונה עשר מיליון יהודים חיים, אלא גם נגד המתים אשר למספּרם אין קץ.  אחרי אשר ארץ ישראל יקרה לי מאד, כאשר היתה לאבי ולזקני ולאבות-אבותי שכבר מתו;  ובחייהם הלא התפללו כלם שלש פּעמים ביום על תחית הלאם והתקוה לשוב לציון.  ובריטניה, אשר לקחה עליה את המצוה הגדולה להונות החרדים לציון בכל קצוי ארץ, עשתה גם היא במרמה, מרמת הבולשוויקים הצדיקים, בדעתה, כי היהודים המה בעלי כשרון להטפה ופּרופּאגנדה.  ותירא מאד פּן יתפּשטו בכל ארצותיה וביחוד בארצות הקדם.  ומהצד השני הביטה לעזרת הציונים לפני חבר הלאמים, ומה גם לפני יוצר חבר הלאמים, ווילסון נשיא אמריקה, אשר לבו היה טוב לישראל בכלל ולהציונות בפרט, מפחדה פּן תקח אמריקה את המאנדאט.  ואין כל ספק, כי כל הממשלות אשר לקחו חבל בהמלחמה היו שבעות רצון לתת את המאנדאט לארצות הברית, תחת בריטניה, אשר לא כלן היו אוהביה, ומה גם צרפת.  וכפשע היה בינה ובין המאנדט בלי עזרת הציונים.  אפס עתה, לפי חשבון הדיפלומטיה הבריטית, עתה כבר אכלה את הציונות, בלעה, ותמלא את בטנה הרחבה;  עתה אין לה חפץ לא לבד בציונים, אך גם הציונות היא לה סרח העודף, כמחלת פּנדיסטים.  ובכן תתאמץ לבער אחריה, למען תשכח במשך הימים.  ולמטרה זאת משתמשת במרמת ערומים, להונות גם את הערבים ולתת את הממשלה ביד הצלב, בחשבה כי הערבים עם לא בינות המה, עם בלי השכלה, בלי דעת ובלי כסף.  והאות לזה, כי רבים מבני ערב בארץ-ישראל ממירים את דתם, ועל כן הקימה בעדם בתי-ספר, על ידי המיסיון, את אשר לא עשתה לישראל.  והיהודים נאלצים להחזיק את כל בתי-הספר בארץ על חשבונם.  אף כי רוב המסים ישלמו היהודים.  ברטניה לא ידעה בשת לאכול את הציונות בכל פּה, אף לא מחתה פּיה, ולא תתנצל אף לפני הציונים.  ומנהל הציונות הודה בפה מלא, בישיבת הקונגרס האחרון, כי אם יבוא בטענות ובתביעות לפני ממשלת בריטניה, אז לא יוכל לעמוד אצל פּתח שר המושבות אף שעה אחת.  אם כן, אות נאמן הוא, כי צדק זאנגוויל זה כבר, בצעקו, כי "ציונות מדינית" איננה עוד במציאות.  ואין איש בבית נבחרי העם אשר ידבר אף מלה אחת נגד ההנהגה הרעה.  וברטניה לא מצאה חפץ אף להתנצל.  כי מה לה להראות כי מפרסמת פרסה היא, בעת אשר בעיניה אין הבדל בין הטמא ובין הטהור.

ומנהל הציונות, איש חסר כח לב, ואולי גם חסר תבונות להבין את השפּלות האיומה אשר השמיע בדבריו ההם.  כי לוא היה איש מלא רוח דעת וכביר כח לב, אז היה עליו לבוא למצער פּעם אחת לפני שר המושבות מלא טענות ותביעות חזקות, ולהיות נכון להגרש מאת שר המושבות, יען דרש כי הממשלה תעשה את המוטל עליה, הרגע ההוא היה לי לששון ולשמחה על שפלות בריטניה, ותקוה טובה לציונות בעתיד.  ואני בטוח, כי כל יודעי דעת בישראל יחושו זאת כמוני.  כי אמנם נעים למות מות גבורים על שדה קטל, מלחיות חיי עבד שפל ונבזה.  תמות נפשי עם פּלשתים!    החליט גבור ישראל.  ואנחנו כלנו יודעים ומבינים, כי עם גרוש מנהל הציונות לא תמות הציונות.  להפך, כוכב ישראל יכול לעלות מפנה אחרת, ועל בריטניה היה לשלם נזק, צער, רפוי, שבת ובשת.  ולא לבד על פי משפּט התורה, כי גם משפּט עמי התבל משפּט הוא, אשר לפניו תכרע ברך גם ברטניה הגדולה.

בשורת גרוש מנהל הציונות יכלה לעורר אגודת חבר הלאמים משנתה, לזורר שבע פּעמים, ואת כל גדולי ישראל, ציונים או לא ציונים, להביט סביבם ולראות בעינים פקוחות את מצבם בתבל.  וכל איש היודע רגשי כבוד, היודע לכבד את נפשו ונפש בני עמו, יקום ויתעורר נגד העזות של שארי בשרנו, "ניני עשרת השבטים", האומרים לדרוך עלינו כאחד הצוענים.  תחת אשר כל יודע פרק בדברי הימים יודה, אם יאבה או ימאן, כי אנחנו, ורק אנחנו היהודים הננו אצילי התבל;  לא ניני דז'והן בול ולא נכדי איוואן האיום;  לא אבותינו היו רועי חזירים אשר עשו מלוכה ברומניה, ולא אבי-זקני היה מונגולי, דור עשירי לטמאמרלאן, אשר התישב אחרי מלחמתו באירופּה ביערות הונגריה, ואשר עוד היום עדיין לא למדו כל שפה אחרת מלבד מונגולית, אשר קראוה בשם "הונגרית", שפה, אשר גם שדי-שחת לא יחפצו להבינה.  לא אחד מאלה היו בני אברהם, יצחק ויעקב.  אין אחד יוכל להתפּאר ביחש אבותיהם.  ובכל זאת אין אנחנו מתגאים נגדם.  ואם עד כה גדלה סכלותם להתפּאר נגדנו, הנה כבר באה העת ללחוש באזניהם, כי פּתאים המה, סכלים לבלי קץ.

הנה כי כן הננו רואים עתה ברור כשמש בצהרים, כי גם ברטניה החליטה להשתמש בפּתגם האשכנזי "ילך לו היהודי", אף הסירה את המסוה מעל פניה ובלי בושה וכלימה הראתה לכל באי עולם, כי מטרתה היא לרשת את הארץ עד עולם ולהוביל את הציונות לקברות, בהיותה בטוחה כי איש לא יפצה פיו.  ואלה היהודים האומללים מה יעשו לה?  והציונים הלא רק מתי מספּר המה ומי יחוש להם?

אפס גם הדיפּלומטים רק בני אדם המה, ולפעמים גם חכמתם תסרח, ומה גם היום, בהשתנות הזמנים ומקרי הימים, בתקופת החשמל והרדיו.  וגם הדור הצעיר בישראל איננו מה שהיה לפנים, דור בית-המדרש הישן.  ומי יודע אם לא יקום ויתעורר ביום בהיר אחד דור אשר לא ידע פזמון "מה יפית" ומפני שם ברטניה לא יחת, ולא יביט אף אם שלש או ארבע מאות אלף יהודים יושבים תחת חסות בריטניה בכל מושבותיה.  ואין לדבר עוד מהיהודים האביונים, חסרי לחם בבריטניה עצמה, אשר מספרם יקטן בכל יום, בעזבם את הארץ אשר לא תתן די לחם אף לאזרחיה הפועלים בתי-החרשת, ומה גם לגרים.  ועל כן מלבד יהודי ארצות המזרח, אשר נאלצו לעזוב את רוסיה או רומניה, לא יבאו אליה עניי עמים אחרים, כמו באמריקה.  ובמשך הימים יעזבוה גם אומללי רוסיה, במצאם עת מכשרה ללכת לאמריקה, כאשר עשו עד הנה.  ואני זוכר, כי לפני ארבעים שנה היה מספר היהודים בלונדון פּי-שנים ממספּרם היום.  והיהודים העשירים בלונדון הלא נער יכתבם, ובעד הציונות הלא לא עשו מאומה מראשית התנועה הלאמית.  ובלב מתנה יוכל הדור הצעיר להביט בפני העתיד ולחשוב מחשבות מה לעשות לציון, מבלי לחוש "מה יאמרו הבריות" בלונדון...

ובלי תת פּתחון פּה לאויבי, אשר יאשימוני, כי הראתי תמיד את הפּצע, אך לא בקשתי רפואה למכה, הנני דורש מאת הקורא לקרוא את מאמרי "הן עם כלביא יקום" בספרי זה, ונקתי מפתי רב...

________

 

מה לעשות עתה?

סוף דבר.  בריטניה רמתנו, בגד בוגדים, חרפת עם נאור, תועבת אלהים ואדם.  "הכרזת בלפור" בשפה סתומה, לא ברורה, נעשתה בחשבון מדויק להונות את היהודים.  ולפי הנראה כבר הבין זאת העבד העברי, או רמזו לו מן "החלונות הגבוהים" כי כן הוא.  ועל כן בצדק הודיע הדיפלומט הנורא, האדון ווייצמן, כי לא יוכל לגשת לפתח שר המושבות בטענות ובתביעות, בדעתו, כי מעולם לא חשבה בריטניה לתת לישראל ארץ-מולדת.  ולה די היה לתת ליהודים מכאוב לב, למען הרחיקם מעל אדמת אבותם.  וכשאני לעצמי לא אספק אף רגע, כי שר המושבות מביט על הציונים מגבוה, כעל עדר רחלים ההולכים אחרי רועם הגמד, אשר כלם יחדו לא הבינו עוד עד כה, כי כל הענין היה רק "חתול דיפלומטי" וכרוז בלפור יעורר את הערבים נגד היהודים, למען יבינו כי באה העת לישראל לשכוח את ירושלם;  או כי יכירו את קדושת הצלב, כמחשבת האגודה הנוצרית, המתאמצת להושיב את היהודים בארץ ישראל רק למען יודו במשיחם הבדוי, ואז תמלא ברטניה את הבטחת בלפור.

אשר על כן, ראשית דבר, עלינו לשלוח את הרועה הפתי, כי יכבד וישוב לביתו בפּינסק.  ואת סגן ישו הנוצרי לשוב אל הבולשוויקים באודיסה.  ואת כל האספסוף העומדים וראשיהם נשענים על האבוס מבלי כל עבודה, נשלח אל המושבות, אולי ימצאו שם עבודה מועילה.  ואת שש מאות ה"מורים" נקח וניסד למענם מושבה מיוחדה ויביאו תועלת בעבודתם, תחת להרבות בורים ומופקרים בציון.  ובתי-הספר ל"כל ישראל חברים" יוכלו להשאר כמו שהיו לפנים, אחרי אשר זאת היתה תעודת האגודה הפריסית בראשית הוסדה;  תחת אשר הציונות לא הכניסה מעולם בתוך התכנית הבזילית את החנוך, ואין איש אשר דרש מהציונים כי יהיו למלמדים;  להפך, כלם מתאוננים, כלם מקללים, כלם מבקשים ודורשים בחזקה, כי יאספו את ידיהם מן העבודה הזרה להם, ואין איש אשר בקש מהם להיות "בעלי טובות" לא קרואים.  כל הנדיבים יודעים רק אחת, כי יתנו את כספם "להקים הריסות ציון", אך לא הריסת היהדות.  כי אמנם אין מרמה כמרמת בתי-הספר בארץ ישראל.  המיסיון הבריטי הלא כבר החזיק גם הוא במרמה הזאת, בתקוותו, כי צעירי ישראל ידעו את אלהיהם המת, ובמשך הימים ידעו כי מבלעדיו אין אלהים בתבל.  והציונים הונו את העם, כי חפצם להציל את צעירינו מכף המיסיון.  והיה "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב".  ומי לא יזכור עוד את כל התועבות והשערוריות אשר עשו ה"מורים" ודוד ילין בראשם, להרוס את כל בתי-הספר הקודמים בחזקת היד, ואף באגרוף רשע, רק למען ילכדו ברשתם את ה"חנוך", תחת אשר כל איש יהודי יודע את חובתו לבניו לעשותם ליהודים.  והעניים אשר לא תשיג ידם לשלם למלמד, יוכלו לשלוח את בניהם לתלמודי-תורה וישיבות חנם, ולא יאבדו מאומה אם ישארו בניהם יהודים ויודעי תורה.  ואלה החפצים בלמודים אחרים ישלחו את עולליהם לבתי-ספר של ה"אליאנס".  ומה לה להציונות ולבתי-הספר?

ההנהגה הכללית תמסר כלה בידי גדולי ישראל באמריקה.  כי רק אלה המה המכשרים לזאת, מאין כמוהם בכל יהודי התבל.  מלבד אשר הם המה נותני הכסף.  והמלאכות אשר שלחה בשנה זאת לתור את ארץ-ישראל, תכין לה תכנית אשר על פּיה תתנהג הציונות, ואשר בה נוכל להיות בטוחים, כי הציונות תעשה חיל.  ובקחת האמריקנים את ההנהגה בידה, תאלץ גם בריטניה להביט על היהודים בעינים אחרות.  ואז אולי תוכח, כי חלומה הנעים, לפנות את לב היהודים אל הצלב, היה לאפס, ולא יקום לעולם.  וברבות הימים אין כל ערובה בטוחה, כי המאנדאט ישאר בידה עד עולם...אין איש אשר יגיד לה מראש עתידות "גזע בני שם" אם יתאחדו תחת דגל גדול ובטוח...  מבלי צלב אדום.  אמת, כי ברגע זה אך חלום הוא.  אבל נסיונות יום יורונו, כי מקרים רבים נקרו ויאתיו פתאם, את אשר לא חזו אף עיני נשר בריטניה.  עמים רבים היו שנות מאות מדרך כף רגלי שונאיהם ואיש לא האמין כי יקיצו – ופתאום ביום בהיר אחד קמו לתחיה.  ומי יודע אם לא יעלה השחר גם לישראל.  ואם עובדי האליל ישו מאמינים בתחית ישראל, מדוע לא נאמין אנחנו בדברי חוזי יה, אשר הבטיחו לנו כזאת?  ומה גם עתה, אחרי אשר בני עמנו כבר הקיצו "ואם יחפצו לא יהיה זה חלום".

ואני מאמין בזה באמונה שלמה, כי בוא יבוא היום.  אשורנו ולא רחוק...

_____________

 

בנק ציוני לאמי באמריקה

אם ישאל איש:  הנחוץ לנו באמת ליסד בנק ציוני חדש באמריקה, נשיב לו:  לך ושאל ראשונה את פּי הדג, אם יוכל לחיות בלי מים.

הבנק הציוני בלונדון עומד על רגלי שממית, ורוח קל כי יעבור יפּילהו למשואות, או יסגר ברוח פי בריטניה העוינת את הציונות, והבנק, העמוד התוך של הציונות, עומד כעצם בגרונה.

הריוח אשר ירויח, הבנק בלונדון על כנף צפרים ינשא והפקדונות ישא הרוח.  עשירי לונדון לא קנו מניות הבנק, ואיש מהם לא נתן את כספּו לפּקדון.  וכל יהודי ארצות המזרח יכלו להפקיד שם רק את נעליהם הבלים, או למסור את סדורי-תפלותיהם הקרועים לגניזה, ולא יותר.  ואם מנהל הציונות לא שם לב לזה או לא הבין את המצב, קשה להחליט.  אבל זאת נבין, כי בנק ציוני לאמי בניו-יורק, יהיה כעשן לעיני בריטניה.

איך, מתי ובמה ניסד בנק לאומי בניו-יורק?

על השאלה הזאת יוכל לענות נדיבנו הגדול האדון פ.  ווארבורג.  ואם מלה אחת מפיו תצא, יקום לנו בנק חדש בין לילה, עם חמש מחלקות בניו-יורק הגדולה:  מנהאטן, ברונכס, בורו-פארק, ברוקלין וברונזוויל.  ובמשך חדש ימים תמכרנה מניות לרבבות ופקדונות למיליונים, אף בלי עזרת העשירים הגדולים.  ובמשך זמן קצר נוכל לפתוח בנקים גם בבוסטון, פּילדלפיה, באלטימור, פּיטסבורג, קליוולאנד, סינסינטי, שיקאגו, סט' לואיס ולוס-אנדז'לס.

ההון המעט אשר היה בידי המחלקה "אנגלו-פלשתינה בנק" בארץ-ישראל, שקוע באדמה אשר לא ישא פרי (כידוע ליודעי חן), והקשיטות האחדות אשר נשארו בהבנק מחברון, חיפה, טבריה, צפת וירושלם, יוכל כל עני ברחוב הסטר (בניו-יורק) לשלם בלי עמל.

בנק ציוני לאמי באמריקה יוכל לכלכל כמעט כל ההוצאה בארץ-ישראל, בלי עזרת "קרן היסוד".  ומה גם כי "קרן היסוד" צולעה היא על ירכה, ויום יום יגרע חלקה.  מחלת השדפון כבר אחזה בה, ומי יודע אם תקום מחליה.  ואחת היא במי האשם.

הבו, אחים לציון!  מהרו נא ליסד בנק לאמי בארצנו בעוד מועד, ולא נחכה עד הרגע האחרון, כי ממנו נקח לתת רוח חיים בציונות, מבלי היות עינינו נשואות תמיד לנדבת נדיבים.  החי נושא את עצמו, ורק המת יחכה כי ישאוהו על כתף או יובילהו בעגלה.

_____________

הנקרא לתוגרמה לשוב לציון?

שגעון!  אך חלום שוא! – יצעק הקורא, בקראו את המלים: "נקרא לתוגרמה לשוב לציון! "

אמנם כן.  מאד יוכל להיות כי חלום שוא הוא.  אך אינני רואה מדוע לא נוכל להשיב לבריטניה חלום בעד חלום?  בריטניה נתנה לנו חלום שוא ב"הכרזת בלפור", ועלינו לתת לה חלום אחר מחיר חלומה.

בריטניה השמיעה זה לא כבר חלום שוא שני, להפחיד אותנו, כי יתכן הדבר, כי תמסור את ארץ-ישראל ביד איטליה.  וכבר שמעתי מפי ציונים אחדים כי נפל עליהם פּחד האפּיפיור והקתולים, באמרם כי איטליה והקתוליות נעשו מעור אחד.  אף כי כל איש היודע פרק בהליכות המדינות בכלל ובדברי ימי איטליה בפרט יודע, כי כרחוק צפון מים כן רחקה איטליה מהאפּיפיור וכמריו, עד כי אין ארץ חפשיה בארצות הנצרות כאיטליה.  ורק בריטניה היא היחידה אשר הושיבה את הנצרות לכסא כפּוביידונוסצב בימי אלכסנדר השלישי.  ולא חלום, רק שגעון נורא הוא אף לחשוב רגע, כי בריטניה תמסור נתח שמן כארץ-ישראל ביד זר.  ובאיטליה אין דבר ואין מחיר במה לשלם לבריטניה מחירה.  וכל יודע סדרי "גנבות הארצות" יוכל להעיד, כי מעולם לא נתנה בריטניה לאיש אף כברת ארץ ככף איש חנם.  ואם החליפה פּעם אחת בימינו את האי הלוגולאנד עם אשכנז, הנה נחמה באמת בימי המלחמה על החלוף ההוא.

בריטניה כבר נוכחה, כי היהודים כבר פּקחו את עיניהם ויחלו להתאונן על הערמה הבזויה והשפלה אשר עשתה להונות את ישראל, ועל כן החלה לנסות ערמה חדשה להתהלל באימים, להפּיל עלינו פּחד:  "קתוליות עליך, ישראל!"  אבל כל היהודים עורים המה.  לא כלם שפנים המה.  הננו יודעים את איטליה, כי היהודים יושבים בה בטח, הרבה יותר מבברטניה.  היהודים אמנם נרדפו מאת האפּיפיורים בימי ממשלתם.  אך לא מהמלכים.  כי "ריכארד לב-הארי"  טרם נולד בה.  ובני ישראל יושבים באיטליה זה יותר מאלפים שנה.  ואין לדבר עוד מימי גאריבאלדי וגרף קאוואור.  ואין כל ספק בעיני, כי טוב היה לישראל מאה פעמים תחת מחסה ויקטור עמנואל ולא תחת ממשלת שר המושבות בלונדון.

ומהנוגע לחלום שיבת תוגרמה, הן לא נופל חלום זה מחלומות אחרים, אשר נתקימו לפעמים.  "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" וחלום שיבת ציון תחת מחסה הצלב גם הוא אך חלום שוא הוא.  בריטניה לא תקיא את בלעה מפיה, כל עוד אשר לא תאולץ לעשות זאת.  הדרך האחת לתת מרדות בלבה היא שיבת האיסלם.

כל רכוש בריטניה, כל אוצרותיה וגדולתה מצאה בארצות האיסלם.  החל מפּרס, לשון ים באסארא, חוף הודו, מפתח ים סוף וים הודו, סואץ, חוף עקבה, תעלת סואץ, חוף אלכסנדריה של מצרים, נוף גיברלטר מפתח ים התיכון לים האטלנטי, האי קפריסין (ציפּרוס), אשר לקחה במרמה מיד תוגרמה, יען האי הנחמד הזה הוא מפתח הארכיפּלג וקרוב ללשון הדרדנלית.  ועתה, בבלעה גם את חוף חיפה, הנה כבר מלאה בטנה חיל גוים.  ולוא הצליחה אצל קונסטנטינופּול, כי אז נהיתה לגברת התבל.  אבל לפי הנראה לא חפצה ההשגחה העליונה לתת לה את כל תאותה.  ומי יודע אם בזמן מן הזמנים לא תאלץ להקיא את בלעה לב תבקע בטנה.

בראשית המלחמה, בשבתי בארץ-ישראל קרוב אל המחנה התוגרמית, אשר חנו כדור סביב ביתי, שמעתי גם ראיתי מחשבת הערבים, כמחשבת היהודים, וכלנו תעינו לחשוב, כי בריטניה תביא לנו גאלה מכל מושלי תוגרמה אשר השחיתו לב העם והארץ בתעלוליהם שנים רבות;  וכלנו קוינו, כי ברטניה הנאורה והחפשיה תראה לנו נדבת לבה ונהיה לה ל"עבדים חפשים" ובשלום ובמישור נוכל לשבת על אדמתנו.  אין איש ממנו אשר בקש אותה לתת לנו "מתנת בלפור", למען הכעיס את לב בני ערב.  ולוא נפתחו לפנינו שערי הארץ בלי מעצור, כי אז דרשנו מאומה, מלבד לגרש את החקים הרקובים אשר נערמו כגל אשפה גדול במשך דורות.  אך הכרזת בלפור פקחה לא לבד עיני בני ישראל, אבל גם הערבים רואים עתה, כי הבטחות בריטניה אינן שוות אף שרוך נעל ורוח כקש תשאן.  בריטניה לא נתנה לנו אף דבר טוב אחד, עד כי גם ה"בקשיש" הנעים לא חדל מן הארץ. והפּקידים החדשים לא יבשו מפּני הישנים.  ועוד יתרה להם על הקודמים.  כל החקים נשארו כמקדם, מלבד העריצות החדשה – כמשפּט הצלב.

ותוגרמה?  התקוה גדולה כי עתה תשנה דרכיה, אחרי גרשה את מושליה, חצי-הפראים העצלים.  כי מי האמין אשר בזמן קצר אחרי אשר נגעלה קשת גבורי עותמן ולא נשאר לה כמעט מאומה מכל אחוזותיה, יתעורר פּתאום איש גבור חיל אחד ויהפוך את הקערה על פּיה כמעט באפס יד;  מי מלל לנו, כי תמצא ידו לגרש את כל היונים מחופי אסיה?  מי יכל לנבא מראש, כי יגרש את המושל לעולם, ולא יקום שולטן חדש על מקום הנגרש?  מי לא יתפּלא על אומץ רוחו להרים את העטרה מעל ראש "קרן הזהב" ולתתה על ראש "אנגרה" הקטנה ודלה והעיר סמירנה עם אחד החופּים הגדולים בתבל תשאר נקיה בלי יוני ובלי צלב?  ומי יכל להגיד מראש, כי יעצור כח לסתום פּיות בארות השמן בסביבות מאזול, ולא יתן לזרים חיל תוגרמה ועשרה הגדול הטמון בבטן אדמתה?  ואם יצלח לתת לבני עמו חקים טובים ומשפּטים צדיקים לפי רוח העת החדשה, אז הנקל לו להפיח רוח חיים חדשים בלב תוגרמה הנרדמה.  ובראות מושלי אירופּה כי אין "שולטן חולה" ואין הרמון נשים ב"יילדיז סאראי", הלא אם יאבו או ימאנו עליהם יהיה להרפּות ממנה.  ומה גם אם ידעו כי אוהבי תוגרמה עוד לא מתו.  עוד לא כשלש מאות מיליון בעלי דת אחת, אשר זה שנות מאות יתאמץ הצלב להשמידם.  העמיר מאפגניסטאן היה תמיד יד ימין תוגרמה, אף כי בריטניה שכרה לה את אהבתו אליה במחיר מס שנתי אשר שלמה לו במשך ימים רבים, לבל יעמוד לה השטן על דרך הודו.  ובכל זאת היה העמיר כבר ערוך למלחמה נגד בריטניה בעת המלחמה האחרונה.  וכמעט אין כל ספק כי לעת מצוא יצא לעזרת תוגרמה.  וגם פּרס לא תעמוד מנגד.  כי עלינו לדעת, כי שאלת ארצות-הקדם עוד לא נפתרה ולא תפתר כל עוד אשר יעמוד הצלב כשטן המשחית לחבל גוים וממלכות.  ועלינו היהודים לעמוד על המשמר.  ועל כל אוהבי שערי ציון חובה קדושה ללמוד לדעת מכל הנעשה בארצות-הקדם, כמו שהיה לפני המלחמה.  וכבוש בריטניה את הארץ הקדושה רחוק מאד מהיות המלה האחרונה אף בשאלת ארץ-ישראל.  כי לא זאת היא הפּעם הראשונה אשר החליפה אדמת ציון את מושליה.  ומי יודע מי ימשול עליה ביום מחר?  כי מי נבא לי בירח אב שנת תרע"ה, בעמדי לפני שופטי מצבא בירושלם על דבר החטא הגדול אשר חטאתי לתוגרמה, באספי ספרים רבים אשר תוכנם היה אהבה לציון וציונות;  מי מלל לי ברגע ההוא, כי עוד מעט והשופטים הנכבדים יאולצו לנוס מנוסת חרב מעיר הקדושה, כלם עד אחד, והיהודים ישארו על כנם?  ומי לא יתנני לחלום, כי ביום בהיר אחד אקום בבקר – ואם לא אני בעצמי – יראה זאת בני או נכדי – ואמצא כרוז גדול נדפּס בעברית, ערבית, פּרסית והודית, ובו כתוב באותיות גדולות: התאחדו!  הקיצו!  קומו!  כל זרע בני שם!  שלש מאות מיליון מספּר כלכם, ועד מתי תאמס אתכם רגל הצלב?  הרימו נס לכל הגוים המתהללים באלילים, כי ישאו איש איש את צלבו על שכמו, כאשר צוה אלילם באונגליון, וילכו להם, איש איש לארצו, לעבוד שם את גלוליו כאות נפשו.  וארץ-הקדם, ערש ילדותנו, לנו תהיה, כאשר היתה מאז מעולם!"

כרוז כזה אינו יוצא מגדר הטבע, ולא נחוץ לראות מופתים בשמים ובארץ למקרה כזה.  ותוגרמה החדשה, מדוע לא תעמוד בראש המהפּכה?  תוגרמה הראתה, כי חיה היא עודנה.  רק נחוץ לתת לה רוח אחרת ונשמה למושליה.  עליה להתעורר, להקיץ מתרדמתה, לחיות חיים חדשים, ליסד בתי-ספר, ספרים וסופרים, בתי חסד וצדקה, ספריות וספרות, שאין לה עוד היום.  עליה להוציא כרוז מיוחד ליהודים לבוא להאחז בארץ, כאשר עשו מלכיה בימי גלות ספרד, ומעולם לא התנחמו על מעשיהם הטובים עם ישראל.  עוד ישנם מקומות ריקים בתוגרמה, אדמה טובה ושמנה השוממה מאין יושב.  בכל מקומות ממשלתה, בכל איי הארכיפּלג היפים ישנם שטחי אדמה שוממים מאין יושב.  האי הטוב מאטאלין יכול להיות מקום מושב לבני ישראל ועם זה מפתח ללשון ים סמירנה.  והאם לא פּלא הוא כי גם "איי בני המלך" (פּרינצען אינזלען) הנחמדים והמצוינים באוירם הטוב והנעים והקרובים לעיר הבירה בקרבת "קרן הזהב" בקצה ים השיש, –  כמצב האי סטטן איילאנד בקרבת ניו-יורק – גם אלה ריקים מאדם כמעט.  ומקומות כאלה ישנם עוד לרוב בתוגרמה.  והיהודים הם המה המסוגלים להפיח רוח חיים חדשים בלב הארץ ההיא.  ואם לא עשו זאת היהודים האזרחים, הוא יען כי הממשלה הפּילה תרדמה גם עליהם, כעל כל אזרחיה.  יהודי אירופּה ואמריקה נחוצים שם.  נחוצים יהודים חרוצים, בעלי כשרון, בעל כסף, חכמים וסופרים, מיסדי בתי חרשת מעשה, בוני ערים וחופּי ים, כורמים ויוגבים, פּועלים חרוצים ומקיצי נרדמים, ואז, רק אז, אולי לא חלום יהיה לקרוא לתוגרמה לשוב לציון;  ואז, רק אז, קרוב הדבר, כי נמצא פּתרון אמתי לשאלת ארצות הקדם בכלל ולגאולת ישראל בפרט.

מי יתן ולא יהיה זה חלום.  משיח ישראל יושב בפתח רומה ומחכה עד אשר יהיה הצלב למאכולת אש, ואז תבוא גאולת ישראל.

הנקרא לתוגרמה לשוב לציון?  אמנם כן, חלום הוא, והחלומות שוא ידברו.  אבל מה היא הדיפּלומטיה בכלל אם חלומות שוא?  ואף אם בהקיץ ידבר הדיפּלומט, האם לא שוא ידבר?  הדיפּלומט חלום יחלום בערב, ולפעמים לא רחוקות, בבקר יום בהיר אחד, והחלום כבר עומד על תלו.  בין לילה תהפך עיר או ארץ לתל שממה, או להפך, עיר בנויה במדבר, וכמו מארץ יצמח עם.  מקרי הזמן החדש ירוצו, יעופו פתאום, אחד אחר אחד ידדון ידדון, מבלי אשר חלם איש יום אחד לפני זה.  ומדוע לא יתכן להקים חלום תוגרמה עוד הפּעם על האדמה אשר משלה ימים רבים, היא או בעלי אמונתה?

ועל השאלה:  מה נרויח אנחנו, בני ישראל, אם נחליף נעלים בלים במכנסים קרועים?

על השאלה הזאת נקל לענות, כי זה קרוב לשכר ורחוק מהפסד.  ראשית דבר, כי לא זאת היא תוגרמה השולטנית אשר היתה לפני עשרים שנה;  לא זאת תוגרמה אשר שולטנה אסר להשתמש בכח חשמל, יען החשמל הוא מעשי ידי שדים;  אשר אסר לחפּור באדמה להוציא פּחמי אבן, כסף, נחשת או ברזל, יען אם אלהי מחמד הניח שם את אוצרו באדמה לפקדון, אין כל צדק לאיש לגעת בם נגד רצון אלהים.  וכן היה עם הנפט בסביבות מאזול וכדומה.  איש לא היה יכול להביא מכונה שלמה בעד איזה חרשת מעשה, רק אברים וחוליות.  להוציא סחורות מן הארץ נחוץ היה לשלם מס.  ומפּני זה שבת כל מסחור.  ועוד חקי סדום כאלה לרוב.  תחת אשר תוגרמה היום החלה ללכת בדרכי החיים ככל האדם, תחת נשיאות קאמל פּאשה.

ואחרי כל אלה הנני חולם עוד חלום אחר.  ובחלומי הנני רואה כי עוד יקום לנו דר. הרצל שני.  אחרי אשר הנני מאמין בכלל האשכנזי, האומר: "די געשיכטע ווידערהאלט זיך" (התולדה תשנה מהלכה).  דברי הימים הולכים הלוך וסבב ואל מקומם ישובו.  ומי יודע אם הרצל שני לא יגמור את מחשבת הרצל הראשון.  כלנו יודעים, כי בבוא הרצל ללונדון לפתיחת הבנק, בירח אפּריל, 1899, אמר מפורש: "תנו לי חמשה עשר מליון שקל ואני אתן לכם את ארץ-ישראל במלתחתי".  וכן שמענו ממנו בהיותו בקונסטנטינופּול בלוית וולפסון, בשנת תרס"ב.  ובעיני אין כל ספק, כי לוא נתנו לו את ההון הרב אשר נתנו על יד ווייצמן, כי אז לא נחוץ היה למנהל הציונות לדפוק על דלתות שר המושבות לנקות נעלי משרתיו, עד אשר יזכה לשמוע שתי מלים: "לך מזה!.  ואף טרם נשיג את ארץ ישראל, למצער לא נפגוש את הצלב על כל מדרך כף רגל, כאשר לא הרגשנו אותו ואת מציאותו בכל משך ממשלת תוגרמה בארץ-ישראל.

זכרו נא ואל תשכחו:  מה הוא הצלב?  זה השד הנורא.  לא.  בן אדם מלך השדים.  נשיא כל מלאכי חבלה בתבל.  והאם יש מספּר לקרבנות בני אדם אשר העלו משרתיו, כל שדי שחת, על מזבחו?  זאת המפלצת האיומה, ההולכת כדבר באופל;  המגפה השחורה, אשר החריבה ערים וארצות אין מספּר.  ובני עמנו היו תמיד – והנם עוד היום – השה לעולה ראשונה.  ואנחנו יודעים ברור כשמש בצהרים, כי כל ימי הצלב חיינו תלויים לנו מנגד בכל ארצות ממשלתו.  ואם רק נזכה להפּטר ממנו למצער בארץ-ישראל, אז נדע, כי ישנה פנה אחת בעולם אשר בה נהיה בטוחים בחיינו ובדתנו.  ואם חלום הוא היום, מי יבטיח לנו מה יהיה ביום מחר?  דברי הימים יסובו בלכתם וישובו למקומם הראשון.

ובכל אופן שיהיה, הלא גם חלום נעים בחזיון לילה יתן ענג לנפשנו...

 

____________

 

אמריקה לעזרת ישראל

 

בגד בוגדים בגדה בריטניה ובהכרזת בלפור השמיעה שקר גלוי כי תתן ארץ מולדת לישראל על אדמתו הקדושה.  דיפּלומטיה הבריטית לא ידע בשת.  חסרה מלה כזאת בספר-המלים לחכמי המדינה ההיא.  בריטניה הבטיחה לנו ארץ מולדת, ובמקומה נתנה לנו פּוגרומים ועריצות כיד ניקולי הנדיבה.  והציונים שכיריה מתנצלים בעדה יום יום בכל כתבי-העתים אשר שכרו להם לדבר בשמם, ובראשם הקדוש מפּינסק-קרלין.  ועיני כל הטובים בישראל ראות וכלות.  בכל שנה, בכל קונגרס ציוני הננו שומעים שקר על שקר וכזב על כזב, כדי להמליץ על הנבלה אשר עשתה בריטניה.  והמנהלים יודעים רק אחת: הבו כסף!  הבו זהב!  והחוצפּה גדלה עוד שבעתיים בבוא מנהל הפרקציה הסוציאליסטית, האגודה בת עשרים צעירים הולכי בטל בשווצריה, אשר בבואו לאמריקה לדרוש את המס הציוני לעשות את ארץ-ישראל לארץ חמדה למרעה דז'והן בול, ומפּחדו להשמיע בגלוי צדקת בריטניה, שלח לו אלהים עזרתו מקדש, ויעמוס על דבשתו משא כבד, את הגולם מירושלם, והגולם – גולם ברזל הוא, ברזל עשת, לא ירא איש, ואדונו, מלך פּינסק, שכח לשים את "השם המפורש" תחת לשונו, וברגע רדתם מעל האניה בחוף ניו-יורק, השמיע הגולם בפה מלא לאמר: "אל תדמו כי באנו להביא שלום באמריקה.  לא!  חרב על האמריקנים האומרים להתערב בהנהגת ציון.  השופט ברנדייס וחבריו יסחו מן הארץ".  והגולם לא ידע, כי גחלים הוא חותה על ראש אדונו, ולא הבין כי ערמת בריטניה מדברת מתוך פּיו.  בעיני בריטניה רע הדבר, כי תראה אמריקה את ערותה בציון.  כי מפּני אמריקה יחת גם הארי הבריטי, אשר קרבתה טובה לו הרבה יותר מקרבת צרפת ואשכנז.

ונבואת הגולם אמנם באה.  בעוד זמן מועט, באספת קליוולאנד, וברנדייס וחבריו כלם נגרשו מאת ההנהגה, כחפץ בריטניה, על פּי עבדה הנאמן, הקדוש הפּינסקי – ושלום על בריטניה, על הפוגרמים.  אין קול ואין צוחה בין העומדים על האבוס הציוני.  עטיני אמריקה מלאו חלב את כל הכדים הריקים, שנה שנה.  החולב יבוא אלינו תמיד, הוא ומשרתיו, לעשות דדי הפּרה החולבת.  מיליונים על מיליונים יוציאו מידי היהודים בארצנו והכל לטובת האבוס...  בניו-יורק, לונדון, ירושלם ותל-אביב, ואין מכלים דבר.

ועתה?  עתה חדשה נהיתה בארץ.  העם נלאה מנשוא ממשלת פּינסק;  העם כבר פּקח את עיניו ורואה, כי המס הגדול אשר ישלם לעבד בריטניה תמס תהלך מבלי עשות מאומה לטובת ציון.  אם לא נחשוב את כל המון השקרים, הגוזמות, ההומבוג אשר ימלאו כל גליוני כתבי-העתים יום יום, תחת אשר המון אנשים נכבדים הולכים ובאים מארץ-ישראל ומביאים בשורות אחרות, המכחישות מכל וכל את כל הגדולות אשר עשו שם העבדים הנכבדים "מטעם הממשלה".  האוניברסיטה על הניר, הפּרופיסור המלמד תורת בן מרים, הבור המקובל (פּרופיסור לקבלה ר"ל)  אשר הראה נפלאות גדולות על פי קבלה ובגאון תורתו הצליח לגנוב שמות איזה ספרי קבלה מספר "אוצר הספרים" לבן-יעקב ויחבר מהם "ספר מיוחד" וה"כוי" נשאר בספק גדול ולא ידע להכריע אם ר' שמעון בן יוחאי עצמו הביא את כתב-היד בחוצן לבית ר' משה די-ליאון, אחרי אשר הסתירו במערה במשך אלף ושלש מאות שנה, ובכל העת הארוכה ההיא לא מצא כל חכם בישראל ראוי לזכותו בתורתו החדשה;  או הצדיק ר' משה די-ליאון עצמו התגנב בלאט לתוך המערה במירון ויגנוב את כתב-היד ויביאהו לסדר וגם הוא הסתירהו במערה, ועין איש לא ראתהו עד היום הזה.  ומי יודע אם לא יבחרו ביום מחר איזה רב וגאון לפּרופיסור ללמד לתלמידי מוסינזון את האלף-בית העברי?

העם פּקח את עיניו וירא את בריטניה בכל הדרה.  המיסיון מושל בציון.  העריצות תוכל להתחרות עם ניקולי השני.  הכרזת בלפור שחוק השטן, לחוש על המכה, חלום בלי פתרון, הומבוג נפלא, "מודרני".  ובני ישראל, מאמינים בני מאמינים, נתבעים ונותנים ביד נדיבה.  ובלי ספק היו נותנים גם למשכן, לוא היה לנו אדריכל לבנותו.  העם יחפּוץ לדעת מה נעשה עם הזהב הרב אשר אספו בכל העולם בכלל ובמיליוני אמריקה בפרט.  אף כי אמת הוא, כי לוא ידע העם דבר מה מכל הנעשה אחורי הפּרגוד, כי אז היה דורש אחרת.  לא לבד היה מגרש את כל ההוללים, אך גם היה מביאם במשפט על כל תועבותיהם.  אבל העם איננו יודע מאומה.  חציר העם הזה.  ילד קטן אשר תפחידהו אמו הפתיה כי "יבוא הדוב".  כי כן יפחידנו הדיפּלומט הפּינסקי, "כי מנהל אחר על מקומו לא יוכל לעמוד אף שעה אחת אצל פּתח מבוא בית שר המושבות בלונדון".  ואנחנו, העוללים הקטנים, לא ידענו עוד, את מי יטרוף הדוב ראשונה: את האם הפּתיה, או את הילד הקטן.  ועד כמה לא ידעו אף הצירים אל הקונגרס הציוני את המצב, הננו רואים ושומעים.  צירי פּולניה משמיעים סכלות על סכלות.  האדון גרינברג מתנגד לכל גדולי ישראל באמריקה  והמה רוב נותני הכסף והזהב, אלה הגדולים אשר עשו שותפות עם הציונים ועם זה השמיעו כי הם עצמם אינם ציונים, וחפצים לצאת לעזרת ציון מבלי היות ציונים ר"ל.  השמע איש נבלה כזאת?  הלא הציוני האמתי הוא רק ה"מקבל" ולא ה"נותן" חלילה.  לא ציונים, לא אבוס ולא בטלנים מאמינים, כי בריטניה אמרה לשלם לווייצמן מאה פעמים תרפּ"ט מיליונים בעד ההמצאה הנפלאה אשר המציא בעת המלחמה, ואשר עד היום היא משלמת לו חצי מיליון לשנה;  רק הוא, ווייצמן, עצמו לא חפץ לקבל מאומה, והוא שבע רצון כי הציל את בריטניה מאבדון, אשר בלעדי המצאתו הנפלאה לא יכלה בריטניה להרוג אף עשרה זבובים על ראש הר הצופים.  אויה באה עוד העת כי נגרשם כלם לבלי השאיר מהם שריד ופליט?  וקדושים.

צירי ציון!  לכו דרך מזיבוז, ליבאוויץ וטשרנובל, השתטחו על קברות עושי פלא אחרי מותם.  לא בזל הוא המקום בעדכם.  צירי רוסיה לא יכלו לבוא, ולצירי פּולניה הלא "הרבי מגור" קרוב להם, ומה להם ולבזל?  ואם צירי ארץ-ישראל יודעים דבר מה ודורשים בצדק כל מה שנחוץ להם – אבל ממי יחכו לשמוע מענה?  המפּינסק תשמעו חכמה ומלונדון צדק?

אמנם, יש אשר יעצו להגיש משפּטנו נגד בריטניה לפני "ועד כל העמים", לוא יכלנו לקות כי נצליח אף מעט.  אך מתי לא יצא הזאב צדיק בריבו עם השה?  ואם אין לנו כל סבה לחשוד את הועד כי יטה משפּט לרעתנו, אבל גם זה לא נעלם ממנו כי מפתח הועד הוא ביד בריטניה, והדיפּלומטיה הבריטית, הערומה כנחש, תמצא תמיד תואנה להרעישנו, אף אם נצדק אלף פּעמים.  ואם לא נצליח לפני הועד, אז הן לא נוכל עוד להרים ראש, כי אמור יאמרו צוררינו, כי אחרי פּסק בית דין אין מה לעשות עוד.

הנה כי כן נכון הדבר כנכון היום בעיני כל יודעי דעת בישראל יושב אמריקה, כי התרופה האחת היא, רק אם יהיו גדולי ישראל בארצות הברית ראש המדברים בבנין ציון –  ופיסק וקרלין יצאו במחול עם "הינוקא מסטאלין" וטוב להם.  ואנחנו נשתדל למצוא מחסה הנשר מעצמת הארי...

השמעתם, גבורי נאלבקי?  ואם לא – לכו והסתרו תחת התנור בבית-המדרש הישן וחם לכם...

ולבל יתראו דברי אלה כמדבר עזות לפני גדולים וטובים, האוחזים באזני הציונות ויהיו לה למנהלים בחסד אלהים, – ואני האומלל בין המנהלים האחרונים לא נמניתי, וזה שנים רבות הנני עובד לציון רק מן הצד, והצעירים ההוללים כבדוני עוד בתואר "שונא ציון"[5].  אבל כל הטובים בישראל, אבל כל הטובים בישראל, הזוכרים עוד את נבונים הראשונים, אשר עבדו עבודתם לציון בחרף נפש מבלי כל גמול כסף או כבוד.  הלא יזכרוני עוד זה כחמשים שנה, בהיותי אני בין ראשי המדברים, ובמדה ידועה גם מנהל, עוד לפני בוא הדר.  פּינסקר.  הנה כי כן לא אחשוב לי זאת לגאון או לעזות לפקוח מעט עיני מנהלי הציונות בפולניה, למען ידעו כי אין להן כל מושג אמתי על אדות מצב הציונות ביחוסה לבריטניה בכלל ולאמריקה בפרט, והמה טועים טעות גדולה בחשבם את נפשם לבוני ציון, מבלי דעת כי מעולם לא היו ולעולם לא יהיו הבונים.  ואם יש להם איזה חמרי בנין, העצים והאבנים, אך האדרכלים ובונים, אחרי אשר מעולם לא היו מעולם גם הפּולנים, שכניהם הגאיונים.  כל איש היודע מצב הרוחות בין הבונים האמתים אזרחי ארץ-ישראל, יודה לי, כי כן הכירו פה אחד בכל הארץ הקדושה זה כבר. כי אם לא יבואו יהודי אמריקה לארץ ישראל, הקדושה זה כבר.  כי אם לא יבואו יהודי אמריקה לארץ ישראל, לא תבנה ציון לעולם.  והדברים עתיקים, נוסדו על יסוד חזק, מאושרים על ידי נסיונות יום-יום.  אף כי אני בעצמי הנני יליד רוסיה, לא אמריקני, אבל האמת איננה תלויה בארץ-מולדת.

אחים לציון בפולניה!  הלא תבינו כי חלילה לי להכעיסכם או להשפּיל כבודכם.   כבוד כל אוהב ציון באמת יקר בעיני מאד.  ואני מוצא לנחוץ להגיד לכם, כי ידיעות רבות תחסרנה לכם, ועל כן תוציאו משפּט מעוקל.  והידיעה הנחוצה לכם לדעת ראשונה, היא:  יחס ברטניה לארצות הברית.  ובדעתכם זאת, אקוה כי תחשבו אחרת, וחרת תהיה עבודתכם לציון.

מני אז יצאה אמריקה מתחת עול בריטניה, לא חדלה בריטניה מבקש אהבת בת-חורגתה, ותמיד בקשה לכרות ברית מדינית את בתה.  אך הבת שמרה מצות פּי אביה האמתי, וואשינגטון, לבל תבוא בברית מדינית עם כל עם זה, מלבד ברית-מסחר.  ובריטניה, אשר עין עיט לה, ועיני דיפלומטיה לא טחו מראות כי בתה עלתה עליה בעושר וכבוד, ותיף ותגדל יום יום עד כי יצאה שמה לברכה בתבל.  מאה ועשרה מיליון נפש אדם יושבים מאושרים על ארץ רבה, גדולה, שמנה ועשירה בכל טוב החיים, אין דבר חסר בה, אשר יהיה עליה לבקש או לקנות מאת שכנותיה.    העיר לונדון, אם יסגרו עליה את מבוא הים לירח ימים, ימותו רוב אזרחיה ברעב וחסר-כל.  עיר כזאת אין באמריקה.  כסף כי יחסר בבריטניה אין לה מקום להשיג הלואה מלבד אצל "הדוד שמואל".  אניות בריטניה רצות רצוא ושוב לכל חופּי אמריקה להביא מכלת וכל צרכי החיים בעד דז'והן בול.  ועוד יותר מזה:  היא החלה לתנות אהבים את בתה, בראותה פתאום בשנת 1898 כי גם זרוע עם גבורה לאמריקה, ותחת אשר כלם חשבו כי אין כל עבודה אחרת ל"יענקי דודל" רק לשבת תחתיו ורגליו תחת ירכו ולספּור ולמנות מספּר שקלי זהב, והנה ביום בהיר אחד בלע צי אמריקה את כל אניות ספרד אצל איי הפיליפּינים, וביום אחר את כל הצי הספרדי אצל סנטיאגו ובתנופת יד אחת גרשה כמעט את כל ניני טורקבמדה מכל האיים בים האטלנטי ובים השקט.  וגדולה מזאת הראתה אמריקה במלחמה האחרונה, באספה ארבעה מיליון אנשי צבא בזמן קצר ותצלח להובילם כלם לצרפת בלי מעצור, במרחק יותר משלשת אלפים מיל בים.  ובכחם נצחו את אשכנז ובריטניה הבינה כי קרבתה לאמריקה תביא לה אושר, ומעט מעט החלה לשלם את חובה לארצות הברית.  והאמריקנים העלו את מחיר שטרותיה עד למעלה ראש, תחת אשר כל שטרי-הכסף בכל מדינות אירופּה היו לסיגים עד היום הזה.  בריטניה, בבקשה אהבת וואשינגטון, הפרה בריתה את יאפּאן מבלי כל סבה נכונה, רק למען תמצא חן בעיני "שמואל דודנו", בדעתה כי ברית מדינית עם יאפּאן היא קוץ בעיני אמריקה.  וגם עתה כמעט אין כל ספק בזה, כי הפרה בריטניה בריתה עם רוסיה רק למצוא חן בעיני אמריקה, אשר הקונסולים הבולשוויקיים בקנדה היו לצנינים בצדה.

נפש בריטניה יודעת, כי על שבכה תהלך בקנדה.  הקתולים בכלל והצרפתים בפרט עוינים את בריטניה והנם נכונים בכל יום לצאת מתחת עול ממשלתה, למען התחבר עם ארצות הברית, אשר כל עניני חייהם וסחרם קשורים יחדו.  ובימי נשיאות טאפט כבר העמידו את המכונה להתאחדות שתי הארצות השכנות.  ובריטניה עומדות תמיד על המשמר מפּני הסכנה הזאת.  עיני בריטניה כלו מראות את אמריקה מצליחה לחפּור תעלת פּנמה, וידה קצרה לבלוע את התעלה כאשר בלעה תעלת סואץ באפס יד, ותבקש רחמים כי יתנו לה למצער משפּטים וחקים מיוחדים יתר על הממשלות האחרות, ואמריקה עשתה חפצה.  ובסתר דברו כבר, כי אם לא תמצא ידה לשלם את כל חובותיה לאמריקה, תמסור לידה את האי ברמודה הקרוב לאמריקה, מקום אשר האמריקנים אוהבים מאד להתענג בו בימי החורף, –  כאשר קנתה אמריקה גם את האי "סט' תומאש" מיד דניה.  ועוד זה לא כבר שלחה בריטניה את בחירה מר רופוס אייזיק בתור ציר מיוחד להביא ברית שלום ואחדות בינה ובין הדוד העשיר, וגם הצליח במדה ידועה.

אלה וכאלה יתנו לנו הצדקה לשפּוט, כי מלה אחת מפּי וואשינגטון תביא לנו פרי לציון יותר מאלף דרשות של הרבי מפּינסק, העבד הנכבד אשר התמכר ללחך כפּות רגלי אדוניו ויהי מה.

היהדות האמריקנית, ובראשה השופט ברנדייס, עם כל גדולי ישראל חבריו, להם הצדקה והיכולת לעמוד בראש הציונות;  להם, המתפּארים כי אינם ציונים, וראשם לא נשען על האבוס הציוני, ובכל זאת לכם וכספּם לציון.    השמעתם מין שונאי ציון?

כל נשיאי אמריקה, בלי יוצא מן הכלל, כלם היה לבם טוב לישראל, והם נכונים גם היום לעשות כל אשר בכחם לטובתנו.  ואם גדולי ישראל בארצנו יקחו עבודת בנין ציון בידיהם, אז נוכל להיות בטוחים כי נצליח;  בעוד אשר הנסיון כבר הראה לנו כי אין חוסן במנהלים אשר לקחו את המשוט בידם בחזקת היד, מבלי שאול את פּי העם;  אנשים בלי כשרון, אנשים קטנים אשר משכמם ומעלה הנם גבוהים מנמלים;  אנשים רודפי בצע וכבוד, ורק בעזרת עבדים ומשרתים הבאים על שכרם הגיעו למלוכה.  באחת:  בולשוויקים ציונים.

והמה רועים? – נשים משלו בנו ואנחנו מחשים.  האם לא באה עוד העת כי נגרשם כלם לבלי השאיר מהם שריד ופליט?  האם לא חרפּת עולם היא לעם חכם ונבון לתת אנשים מן השוק למשול עלינו?

אמנם ידעתי כי כל אוכלי מן ציוני מן האבוס הקדוש יניעו ראש אחרי, יחרפוני ויקללוני; תחת אשר כלבי כן לב רבים מאד היודעים את מסתרי ההנהגה, רק המקרה לא נתן עט בידם, או חסרי כח לב הם להשמיע את האמת האמתית.  ואני יודע, כי רבים רבים המה אשר ישמחו לדברי אלה, אבל לא יוציאו הגה מפּיהם.  ובכל זאת לא נעלם ממני, כי עוררתי רבים כי יקיצו מתרדמתם, והנם עומדים בראשי מרשיעי ההנהגה.

הלאה מתעי עמי!  לכו שובו למאורתכם אשר משם יצאתם לגזוז עניי צאן יהודה.  הלאה, הלאה!  לכו! אל תביטו אחריכם...

____________

הערה:  באמרי כי נחוץ מאד לטובת ציון, כי כל ההנהגה תמסר בידי גדולי ישראל באמריקה, – אל יתעה הקורא לחשוב גם את הרועים הרעים השוכנים בשדרה החמשית מספּר מאה וארבעה עשר.    חלילה לי!  מר לואיס ליפּסקי אמנם אדם גדול הוא:  ארכו שמונה רגל ואפּו אמתים וחצי, ערום כנחש, בטנו רחבה מני שאול וכיסו כתהום.  חוק למודו גמר בבית-מדרשו של "טאמאני חול", וחכמי הדור מעידים עליו, כי ראוי הוא שתשרה עליו שכינת "טשארלי מוירפי".  ובכל זאת, מה טוב ומה נעים היה לנו ולכל בני הגולה, לוא שלחנוהו לשדה זרוע מלח, לבל ירבו כמונו בישראל...

________

הן עם כלביא יקום

 

כי עם רב עתה

וכח גדול לך.

 

מאמר גדול בשם "הן עם כלביא יקום" נדפס במכתב-העתי "הלאמי", אשר הוצאתי לאור בניו-יורק בראשית שנת תרמ"ט (1988), שלשה שבועות אחרי בואי לאמריקה ונדפּס בהמשכים רבים בכל גליון, ואחרי כן בספר מיוחד בשם "עתידות ישראל" (תר"ן)  תכלית המאמר ההוא ומטרתו היתה, לעורר את העם לשוב לציון.  אחרי אשר לא נקלה היתה אז העבודה לעורר את העם לתנועה הציונית, אשר רוב העם לא ידעו ולא הבינו מה היא ומתנגדיה רבו מארבה מעבר לים.  ופה באמריקה עדיין לא זכינו אף להתנגדות, אחרי אשר אין איש כמעט אשר זכר את ציון, ואיש לא דבר נגדה.  שדה לא זרוע היה. ואני הייתי הראשון לחרוש ולשדד את האדמה למען תצלח לזרע.

המאמר אשר זכרתי עשה אז רושם גדול.  וברוסיה, אשר שמה שלחתי את הגליונות בסתר, במכתבים סגורים, התנודדו, ומהם אשר זוררו לשמוע מלים אשר לא שמעו ברוסיה מחמת הצנזורה.  הסופר ה' לילינבלום, אשר היה חרד לקול צפּור, וככל הבטלנים מן הדור הישן, אשר הראה אומץ רוחו וגבורת עטו נגד הרבנים, בדרשו מהם "תקונים בדת", להתיר לשאת מטפּחת בכיס המעיל ביום השבת, ולשבת בגלוי-ראש בבית-המשחק, או לאכול כזית בלי נטילת ידים;  והוא, בראותו את דברי במאמר ההוא, ואת אשר דרשתי מאת מנהלי העם וסופריו, התקצף וירגז תחתיו, ובמכתביו אלי חרפני על אשר אני מעורר את העם, באמרי "נוסו מצפון" (כן היה רשום על החותם), וברוסיה הלא אסור לדבר כן[6].  ועוד איזה סופרים אחרים בוורשה כתבו אלי ברוח זה.  אבל אני עשיתי את שלי, ושמחתי כי עוררתי התנגדות לציון באמריקה.  גם בין כתבי-העתים הז'רגוניים, וביחוד הסוציאליסטיים, ובין כתבי העתים הריפורמיים בשפת הארץ, וגם האפּיפיור הסינסינטי שפכו עלי כאש חמתם, ואחריהם כל נעוי לב.  כל אשר היו לו חמש אצבעות לתפוש בעט ופה לדבר, כתב, חרף ויהלך עלי אימים.

ובכל זאת קבלתי גם מכתבי תהלה ממוסקבה ומפּטרבורג, כתובים בידי סופרים אשר כתבו רוסית, ואשר הבינו את המצב יותר מהבטלנים בבית-המדרש או החרדים העניים בליטה ופולניה.

בואי לאמריקה פּעל עלי פעולה נמרצה.  אף כי כבר ראיתי את התבל ומלואה יותר מכל סופרי ישראל.  ולא דבר חדש היתה לי לראות ארץ חפשיה.  אבל חשתי בנפשי, כי רוח חדש נסך עלי;  חשתי, כי ידי לא אסורות; חשתי, כי חובה קדושה רובצת עלי להגיד בדברים ברורים את אשר לא יכלו או לא יעיזו אחרים לדבר.   כמו רוח ממרום הוערה עלי לאמר: השכם ודבר, אל תירא ואל תחת!

ומה גם עתה.  עתה הוא דבר בעתו יותר ממה שהיה לפנים, לפני ארבעים שנה.  ואמריקה החדשה בכלל איננה זאת אשר היתה לפנים, בראשית בואי אליה.  אז היתה אמריקה רק בית מנוס לאמללים מבקשי עבודה ולחם ובבואם בהמון לאלפים ולרבבות, מבוהלים ודחופים, בקשו רק רחת:  לחם ומנוחה.  אז חשבו מספּר היהודים בארץ קרוב לשני מיליונים, רובם ככולם עניים ואביונים, פּועלים דלים, אשר מכרו את ידיהן ורגליהם בלחם.  ואם קרה לפעמים לראות יהודי חולה או חסר-לחם, היו עיניהם צופיות לרחמי אחיהם יהודי אשכנז, אשר היו אזרחים בארץ, ורבים מהם עשירים, ועל הגרים האמללים הביטו מגבוה.  "שנוררים" קראו להם.  אך היום נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה.  עד כי ישתוממו היום כל אלה אשר ראו את המצב לפני ארבעים שנה.  כי אלה הגרים הירוקים האמללים, הרוכלים האביונים, ה"שנוררים", גלו אמריקה חדשה בתוך הארץ החדשה, ביד החריצות הטובה עליהם, בהרגישם כי חפשים המה מהעריצות.  ובזמן קצר נערו את האבק העתיק מעליהם ויתחזקו ויהיו לאנשים הולכים בגרון נטוי.  יודעים רחשי כבוד.  ראשית דרך בנו עיר חדשה בשם " ברוויזיל"  אצל ניו-יארק, עיר גדולה ויפה בטעם העת החדשה, ובה שלש מאות אלף יהודים.  עם כל מוסדות הצדקה והחסד הדרושים לפי הזמן והמקום. הקימו ישיבות לתורה ולתעודה.  צעיריהם חמלאו עתה את כל בתי-הספר הגבוהים והנמוכים בניו-יורק ובברוקלין.  בנו היכלי עונג על גדות הים בפרורים חדשים.  כל האוניברסיטאות מלאות צעירי בני-ישראל.  חכמים וסופרים, פּרופיסורים, שופטים, רופאים, עורכי-דין, חכמים בכל מדע נמצאים בכל פּנה אשר נפנה בכל חלקי הארץ הגדולה הזאת.  מספּר בני ישראל עלה עתה עד יותר מארבעה מליונים וחצי.  אין חרשת מעשה אשר לא תמצא שם יד איש יהודי מגולי רוסיה, פולניה, רומניה והונגריה.  וגם ילדי ארץ הקדם לא מעטים בנו פה.  ובניו-יורק לבדה נמצאה קהלה ספרדית חדשה, ילידי תוגרמה, אשר תמנה יותר מחמשת אלפים נפש.  רבים מאד נושאים משרה בממשלה.  עשירים גדולים, מיליונרים למאות נמצאים עתה בין הרוכלים העניים לפנים.  החלק השלישי מכל בתי העיר ניו-יורק לישראל הוא.  וכן הוא לפי הערך בכל הערים הגדולות.  בתי-המסחר היותר גדולים, אשר הון כל אחד מהם עולה למיליונים, נמצאים בידי יהודים, ורבים מהם בידי הרוכלים ה"ירוקים".  וכלם אספו את רכושם בעמל כפּיהם.

אפס השקל לבד איננו עוד המעלה הגדולה, אשר בו ישראל יתפּאר.  רק מה שיעשה עם השכל.  ובענין זה נוכל להתגאות באמת נגד אחינו בכל קצוי תבל.  הנדיבות אשר הראו אחינו באמריקה בימים האחרונים, תתן עטרה לראשם.  עם אלהי אברהם הראה עתה לכל יושבי תבל, כי ראוי הוא להכבד בשם "העם הנאור".  הפּוגרום בקישינוב והמלחמה האיומה החרידו את לב כל איש יהודי בכל פּנות ארצנו, ומקטן ועד גדול, כלם, בלי יוצא מן הכלל, עשיר ורש יחדו, החליטו לצאת לעזרת אחיהם באירופה וארץ-הקדם יותר מכחם.  עיני ראו כל מה שנעשה בארץ-ישראל בראשית המלחמה.  ומלבד מה שפּזרו את כספּם, העירו גם את לב ממשלתנו לעשות כל אשר ביכלתה לטובת האומללים נגועי המלחמה.  יהודי אמריקה היו הראשונים גם האחרונים לצאת לישע תושבי ציון.  בראשונה שלחו כסף על יד מורגנטוי היהודי, ציר אמריקה בחצר השולטן.  יהודי צעיר נשלח ירושלימה בתור סגן הקונסול הישר באדם, להיות לו לעזר בעבודתו הקשה לעזור לכל היהודים תושבי הארץ הקדושה, אף אם אינם אזרחי אמריקה.  כי כל הנשלח מאמריקה כסף ומכלת, הכל נשלח על שם הקונסול בירושלם, ועליו היה לחלק את הנדבות בין העם.  ואני באזני שמעתי את הערבים מתפּלאים מאין לקחו יהודי אמריקה עושר רב כזה, ומי שמע מנדיבת-לב כנדיבי היהודים באמריקה.  ועל פּי הקונסול שלחה אמריקה שתי אניות- מלחמה אשר סבבו תמיד אצל חפּי ארץ-ישראל לשמור על היהודים מפּחד הצורר ג'מל פּאשה ומשרתיו, כאשר נודע בין העם, כי הכין מטבח לישראל.  והאניות הוליכו תמיד חנם את כל הנמלטים מארץ-ישראל והובילו את הפּליטים לחוף אלכסנדריה.  וביניהם הייתי גם אני בראשית שנת תרע"ו.

אך כל העזרה לארץ-ישראל ביתה רק כטפּה מן הים נגד ההון הרב אשר שלחו אחינו לנגועי המלחמה בכל ארצות אירופּה, ועוד יותר לקרבנות הפּוגרומים ברוסיה.  אוצרות אין קץ נשלחו על ידי אגודות ועוד יותר בידי אנשים פרטים, עד כי אין כל ספק בעיני, כי לא נשאר יהודי אחד בכל הארץ אשר לא שלח כסף תמיד לקרוביו ואוהביו באירופּה, ועוד יותר לקרבונות הפּוגרומים ברוסיה.  אוצרות אין קץ נשלחו על ידי אגודות ועוד יותר בידי אנשים פרטים, עד כי אין כל ספק בעיני, כי לא נשאר יהודי אחד בכל הארץ אשר לא שלח כסף תמיד לקרוביו ואוהביו באירופּה, מלבד הנדבות אשר נדב כל אחד אל האגודות השונות, וגשם הנדבות לא חדל עוד גם עתה.

ואחרי אשר כבר למדו אחינו לתת, לא קפצו את ידיהם מלתת לטובת ציון, ובזמן קצר כבר נדבו מיליונים הרבה לבנין ציון, עד כי שמונים אחוז למאה מכל הכסף הנאסף לטובת ציון בכל העולם, יבואו מאמריקה.  ולא אפון אף רגע, כי לולא הסכסוכים בין הציונים, יכלו לאסוף באמריקה פי שנים או שלשה.

ומקור כל הסכסוכים היא בריטניה והנהגתה הרעה בארץ-ישראל — כאשר הראתי במאמר "ברטניה והריסת ציון".

"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" – אם צו התורה היא, הנה כבר באה העת לקיים מצות התורה;  ואם חסרי אונים המה אחינו באירופּה, נקומה אנחנו אזרחי אמריקה, נתעודד, נתנשא, נחלץ חושים.  לא מלחמה נתגרה, כאשר יעשו הגוים אשר נשאו עול זרים;  לא גבורת אגרוף, רק עצה, חכמה נגד ערמת הדיפּלומטיה ההוללה.  ואם נחוץ, נשלם בערמה תחת ערמה.  הדיפּלומטיה דורשת ידיעת התבל, דברי-הימים וגיאוגרפיה, ועל כלם מרמת ערומים – הבה ניסד נא אגודה כזאת, אשר תלמד את כל התורה הזאת, למען נדע ללכוד שועלים בערמתם.  "אגודת דיפּלומטית" להנהגת הציונות.  בעלי האגודה יהיו כלם יהודי אמריקה חפשים.  ואם תמצא האגודה איזה איש או אנשים נתיני ארצות אחרות – מלבד בריטניה –תוכל לספּחם אליהם.

אמנם אגודה כזאת כבר עומדת וקימת בארצנו זה כבר, נודעה בשם "אמריקן דז'ואיש קומיטי" (הועד היהודי האמריקני), אשר רוב חבריה המה נכבדי הארץ.  ודי יהיה אם מחברי האגודה יבחרו ועד מיוחד מגדולי חכמי ישראל בארצנו, והנני נכון ובטוח כי כל בני עמנו יסכימו על בחירתם, אחרי אשר כל חבריהם נודעים לנו לשם ולתהלה.

ואין כל ספק, כי ועד כזה יבין את המוטל עליו לטוב כל בית ישראל.  הועד הזה ינהל את כל הנדבות עם כל ההוצאות לטובת ציון.  כל הכסף יובא אל הועד, והועד יבחר לו ראש אחד כטוב בעיניו, ורק אז נוכל לקות כי יהיו סדרים בהוצאות הכסף בארץ ישראל.  ואז תאולץ בריטניה לקמץ בעריצותה מעט או הרבה, בדעתה, כי יש עין רואה מעבר לים; עין אשר לא תחת מפּני לחש לעין הרע.

וסרח העודף העומד על האבוס – ילך לבקש לו מרעה בשדה אחר...

תחת השגחת הועד ההוא יעמוד גם הבנק הציוני האמריקני עם סניף בארץ-ישראל, והריוח יהיה כלו קדש לציון.

והעם כלביא יקום!

_________

 

תהפוכה או מהפכה?

אני הגבר, הצעיר בין הזקנים והזקן בין הצעירים, אני אני הוא אשר זכיתי לראות את הדור החדש, דור ההשכלה, עד תמו;  דור הציונות מראשית צמיחתו, אף הייתי בין עשרה הראשונים מחוללי התנועה הלאומית;  ואחרי כן עוד דור חדש, דור תהפּוכות בספרות, דור הנודע בשם "תקופת השמד", או "הבולשביות הספרותית";  ראיתי את כל אירופּה, אסיה, אפריקה ואמריקה, ותמיד התאמצתי לדעת מחשבות בני עמו בנוגע למצבם המדיני;  ראיתי את הריב העולמי בין הזקנים והצעירים, את מלחמותיהם ונצחונותיהם, אף ראיתי ובחנתי סוף הנצחונות והמפּלות.    ועולם כמנהגו נוהג והמצב בכלל לא נשתנה כמעט.

אך אין את נפשי פה לתת דין וחשבון על אדות הדור העבר, רק על דבר הדור הצעיר בימינו, ואשר עליו תקות כל העם לימים יוצרו.  ואשר על כן אחשוב לי לחובה לדבר אליהם בדרך ישרה, בתקותי, אולי אמצא ביניהם אחד מעשרה אשר יטה אזן לשמוע דברי זקן בעל נסיונות רבים.  אפס קודם כל דבר הנני דורש מאת כל איש צעיר הדורש טובת עמו באמת, בלי עזות ובלי התגלות לב, כי יחדל מהיות חסיד, תכי או קוף —  שלשה פשעי ישראל אלה, שדבקו ביחוד ביהודי רוסיה, פולניה ורומניה, אלה ילידי ארצות חשך, אשר דבקה בהם עבדות שפלה, אף כי לא באשמתם, רק באשמת מושלים עריצים.  אך אם כה יאמרו לברוא תקופה חדשה, עליהם לשכוח דרכי החסידות עם קדושיהם ורבותיהם.  ואחת היא באיזה קדוש ורבי יאמינו —  הרבי מפּינסק כהרבי מקרלין, מוסקבה, טלנה או תל-אביב.  החסידות הקופית הרגתנו, ועוד תוסיף על חללינו יום יום מבלי אשר ידענו בשלמי הרעה.  החסידות נהפכה לנו לעבודת אלילים, ובכל ארץ יצרו להם אליל אחר, אשר רבים עובדיו גם בארצות אחרות.  וכל הגה מפי אליל אחד עשה בנו שמות.  ואם אליל שני השמיע ההפך, כרגע מצא לו את חסידיו ויצלצלו בפעמוניהם, כי "הרבי צוה להיות שמח".  הרבי צוה ומי לא יעשה?  עד כי היה מספּר הערים.  ותהפּוכות נוראות התחוללו בלב הצעירים, ולא ידעו מה לעשות וממה לחדול.  והעגלה נשארה באם הדרך, מבלי לשוב, ומבלי דעת ללכת הלאה.  באחת: חסידי גור, ליבוויץ, פּינסק או פּטרבורג;  חסידים סוציאליסטים, חסידי אנרכיסטים, חסידים בולשיביים; ליבוויץ ומוסקבה נשקו, וכן פּינסק וטלנה.  וחסידים יוכלו להוליד עוד אלילים, אך לעולם לא יבנו את ציון.

ואם כן הוא — מה עלינו לעשות?

מהפכה!  רבולוציה!  בלי חרב ובלי חנית;  בלי מלחמה בבית או בחוץ, בלי שפך דם ובלי קנאת איש ברעהו, רק מהפכה במוח כל החסידים;  מהפכה להרחיק בפעם אחת את כל האלילים, כל האמונות הכוזבות, ולהוליד רעיון חדש בלב כל אלה אשר כח בהם לחשוב מחשבות, מבלי הבט אל העבר, וכלא יהיה כל הנעשה עד הנה על ידי אחיזת עינים, שוחד או פתיות, ולברוא מלה אחת חזקה כצור חלמיש, מלה מחלטה אשר לא תשוב מפּני כל.

כי עם רב אתה וכח גדול לך..

והפּתגם יהיה:  אין מאנדאנט לבריטניה.  המאנדאט צריך לשוב ליד שיהיה.  אחרי אשר אין אנחנו בטוחים בשום ממשלה, אולי תאות ממשלת ארצות הברית לקבלו.  ואם ישאר המאנדאט בידי חבר הלאומים  יהפכו את ארץ ישראל  ל —

 

ארץ חפשיה

ארץ חפשיה תחת פּקודת חבר הלאומים, עם קונסטיטוציה טובה ורחבה, והאגודה ההיא תשלח נציב חכם ואיש ישר אשר עיניו תהיינה פקוחות גם על מעשי מושל עבר הירדן, ואשר יהפוך את לב הפּראים הבידואינים להיות לאנשים, דבר אשר לא עשתה בריטניה ולא תעשה לעולם, כמנהגה בכל מושבותיה, אשר לא דאגה מעולם להשכלת תושביהן ואף לא להרחבת שפתה וספרותה, וכל תושבי המושבות והאיים לא יבינו מלה אנגלית, אין קורא כמעט בספר אנגלי, אף לא בתי-ספר או מוסדות צדקה וחסד.  ואין כל ספק, כי תחת ממשלת ערבי יליד מכה ישארו הבידואינים פּראים כמו שהיו לפני שלשת אלפי שנה, אשר תמיד היו לחרדה לכל תושבי ארץ ישראל, ואף גם הערבים בעלי אמונתם וגזעם ישבו אל העקרבים מפּחד הפּראים המתנפּלים על הכפרים, הדרכים והמסלות לשלול שלל.  והיה אם עשה מושל עבר הירדן את חובתו וישם רסן בפי הפּראים ויתאמץ לעשותם לאנשים מועילים, טוב, אז ישאר על כסאו.  ואם לא?  ישלחו איש אחר על מקומו.  אך לא ישכחו לעולם, כי עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל, שארית נחלת אבותינו.  ואם הצלב קרע את הארץ לשנים, לא נחתום על החלוקה לעולם.  כי לא לו המשפּט לעשות זאת, ולעולם לא נותר על הגנבה.

על השאלה:  את מי נשלח ומי ילך לנו לאספת חבר הלאמים? 

תשובתי היא בקצרה:

מכל קצוי תבל, מכל פּזורי ישראל ישלחו צירים, שנים מכל ארץ, ומן הארצות הגדולות, אשר שם גדול מספּר היהודים, כמו ארצות הברית, רוסיה, פּולניה, רומניה ועוד, ישלחו יותר משנים.  וכן צירים מכל האגודות הגדולות:  הקונגרס הציוני, הקונגרס היהודי האמריקני, בני ברית, ברית אברהם, אגודות הרבנים, אגודת הפּועלים, תלמידי האוניברסיטות, הדסה, מזרחי, ועוד כאלה, למען ידעו כל באי עולם, כי האספה הזאת אשר תתאסף באחת מערי שווצריה, היא אספה כל ישראל, וציון איננה נחלת הציונים, רק ירושת כל זרע יעקב בתבל.  ועל האספה ההיא החובה לבאר את כל הטענות והתביעות להגישן לפני חבר הלאומים לעיני כל צירי ישראל.  והיה אם נמצא אזנים קשובות, מה טוב.  ואם לא — נחפּשה דרכנו למצוא פּתרון אחר.  ואחרי תשובת חבר הלאומים יתאספו הצירים שנית להחליט דבר, מה לעשות לימים יוצרו, ואל יפּול לבבם אף אם לא יצליחו הפּעם.  ולא ישכחו אף רגע, כי "עם רב אתה וכח גדול לך" איננו פתגם ריק.  מלה מלאה תוכן היא.  ואקוה כי צירים יודעי דעת יבינו, כי כל העם מקצה ועד קצה עומד לימינם.  ומשיח צדקנו, אשר כבר ישב ימים רבים בפתחה של רומה, בתוך העיר סטמבול (בימי יוסף הנשיא)  ולא הבין להשתמש בעת רצון, כבר ישב במוסקבה ולונדון, ויהפוך עורף אל הצלב והאליל, ועתה הוא יושב קרוב לשערי ירושלם...  על הצירים נטל רק להביט סביבם ולא ירך לבבם בראותם כל בית ישראל עומד תחת כתליהם, מוולאדיווסטוק עד סן-פרנציסקו ומארכאנגלסק עד קונסטנטינופּול לב אחד לכלנו.  והיה אם נתאחד, אז הרי גדול מספּרנו מכל התוגרמים בתוגרמה, גדול מספּרנו מכל תושבי ארצות הסקנדינבים, שוודיה, דניה, נורווגיה עם האליאנס יחדו.  ובחכמתנו וברכושנו הננו נעלים עליהם, ומה גם באצילות ויחוס אבות.  ולנו לחסר רק כברת ארץ, ירושת אבותינו, ואותה נשיג, אם נחפּוץ בכל לב.  כי על כן "עם רב אתה וכח גדול לך". 

הבו אחים לציון!  הבו נריע בקול גדול, נתקע בשופר, ואל ימוש ממנו הפּתגם:

ארץ-ישראל חפשיה!

__________

 

החלוצים, החלצו!

שאל אביך ויגדך,

זקניך ויאמרו לך.

                                                                                    (דברים לב, ז)

הידעתם, צעירים, השמתם על לב, כי כל ארץ בלי עם, מדבר שממה היא, וכל עם בלי ארץ, עם נודד הוא, עם צוענים, אזרחי אהלי קדר?

ואנחנו מה?  אנחנו, בני האבות, אצילי התבל, יושבים בהיכלי מלך כצוענים, נעים ונדים כקדרים, מבקשים מקום להניח ראשנו, צפון אמריקה סגורה, כל מושבות בריטניה הגדולות נעולות, מאת הבולשביקים אין מה לצפּות, מפּולניה אין מנוס, ורק שערי מדינות מקסיקו ודרום אמריקה פּתוחים עוד לגוע ברעב בלי רשיון הממשלה.  ובריטניה הטובה, החפשיה, אשר הציונים עזרו לה לא לבד להשיג את המאנדאט, אבל גם צעירי ישראל עזרו לה בדמם, אשר מהרו לבוא ולצאת בצבא הצלב הבריטי.  זאת בריטניה סגרה עלינו אף את שערי ציון במחיר דמנו וכספּנו.  ופניה לא יחורו לקרוא לנו הב הב, למען תוכל לכלכל את עבדה הערבי על הוצאותינו.  ואנה אנחנו באים?  אנה נוליך את חרפּתנו להשאר צועני-התבל לעולם?

ואני הזקן שבין הצעירים, הנני שואל:

עד מתי?  האמנם עוד לא שבענו בוז וחרפּה במשך קרוב לאלפּים שנה?  האם לא נדע עוד הכלם?  האם נשתפּק למלאות בטננו מעדנים (למצער בארצות הברית)  למען יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו?

ואתם, צעירי ישראל!  אליכם הנני קורא:  החלצו!  אתם אשר כבר נסיתם לרוץ לפני המנגנים;  אתם, אשר הייתם חלוצים לצאת בצבא בריטניה ולשאת את הצלב על שכמכם לגרש את חצי-הלבנה מעל גדות הדרדנלים, אף כי תוגרמה לא עשתה רעה לישראל.  ועוד בראשית המלחמה, טרם הבטיחה עוד בריטניה כדורי-בורית על הררי ציון.  ובעד הצלב שפכתם דם נקי לשוא.  ואתם, צעירים, ציונים נלהבים, הלא כבר נסיתם לצאת בצבאות בריטניה למען גרש את תוגרמה מארץ-ישראל, בתקוותכם, כי מזה תבואנו טובה, לבל ימצאו צוררינו פתחון פה להתחרות בנו, כי אנחנו היהודים מבקשים לחתות אש היקוד בידי זרים, וזרים ילכו למלחמה למען יכבשו את ארץ-ישראל בדם עם ישראל!  ואמנם בפעם הזאת הייתם "חלוצים" באמת, אידיאליסטים, טהורים מכל מחשבה זרה, רק לטובת עמנו וכבודו התכונתם.  ואם בריטניה בגדה בנו, הלא לא בכם האשם.  אשר על כן, עתה, אחרי אשר כבר הסירה את המסוה מעל פּניה ותלעג לנו ולכל דרישותינו;  עתה באה העת לגלות גם את מצפּוני לבנו.  למען ישמעו צוררינו ויבינו, כי אין את נפשנו להשאר צוענים עד אין קץ.  שמונה עשר מיליון זרע יעקב הנס עם, ולו המשפּט והיכלת להיות גם גוי מושל בארצו.  אם תחפּוץ בריטניה או תמאן.  ואם לא נוכל ברגע זה לאלץ אותה ביד חזקה לקיים את הבטחתה, יען כי קטן מספּרנו בארץ-ישראל, אבל המספּר הקטן איננו בחשבון, כי על פי חשבון כזה, איך תעצור בריטניה במתי מעט, באיזה עשרות אלפים שכירים בהודו הגדולה בת המאתים וחמשים מיליון נפש אדם.  ובמתי מעט תעצור את קנדה או אוסטרליה ודרום אפריקה.  טובה חכמה מגבורה.  ואם קטן מספּרנו בארץ-ישראל עצמה, ובריטניה מתאמצת בכל עז להרחיקנו מן הארץ, אבל עיני כל ישראל נטויות אליה.  שלשים ושבעה מיליון עינים מביטות לציון.  ובעלי השמות והמקובלים עוד לא מצאו "לחש לעין הרע" בלונדון.  התבינו?...

ואם יתאחדו פזורי ישראל בתבל, וביחוד הצעירים הנלהבים, החלוצים האידיאליסטים, הלא בכחם "לתת עין הרע" ולא יועיל כל לחש.  כרוז בלפור שני לא ימצא עוד אזנים קשובות.  ומרמה חדשה לא תוליכנו עוד שולל.  אם לא נאמין ולא נשען על דברת העבדים השכירים אשר יבטיחונו יום יום שקרים חדשים לבקרים.

החלוצים, החלצו!

ומה לנו לעשות? — תשאלו.

הא לכם תשובתי, תשובת איש זקן, אולי זקן כל הציונים בתבל.  אחד מעשרה הראשונים לא לבד לתקוע בשופר ולקרוא "לכו ציונה!"  אבל הזקן אשר היה הראשון ללכת ציונה לפני חמשים שנה ליסוד מושבה על חשבון השר ארקאדיא קויפמן (עיין ספרי "מסע בארץ הקדם" פּרסבורג).  ועל דעתי לי הצדקה לדבר.  ואם שגיתי, יבואו נא כבירי ימים ממני ויראוני משוגתי.  ישישים או חכמים, יהודים בכל לב, אלה אשר כבר ראו נסיונות החיים בשבתם בקרב אחיהם.  אם ישפּטו כי דרכי לא יתכן והצעתי הבל, הנני לבטל את דעתי ואחריש.

ובאמרי: "החלוצים, החלצו! "  הנני להשמיע ראשונה, כי לא רעיון חדש הוא, רק מעשה שהיה, וזה הדבר:

בשנות תר"ן – תרנ"א, ואני בנוארק העיר, עיר גדולה, קרובה לניו-יורק.  התנועה הלאומית היתה בראשית צמיחתה.  ורק שנים היינו מפיצי הציונות בארץ:  אני הצעיר, וידידי המנוח וולף שור, בעל "הפּסגה".  ואתי עמי בנוארק ידידי המורה בן-ציון נתנזון, יליד ירושלם.  בראשית בואי הפיצותי את הציונות על ידי מכתב עתי "הלאמי", ומר שור על ידי "הפּסגה", ואחרי כן על ידי מכתב-עתי ז'רגוני בשם איזוראַעליט".  וכאשר חדלתי מהוציא את הלאמי בעברית, החלותי להוציא מכתב-עתי ז'רגוני בשם "דער פּאַטריאָט".  וצעירי ישראל בעיר ההיא בקשו למו איזו עבודה ציונית ולא ידעו מה.  וימלך עליהם לבם ליסד "גדוד צבא ציון" בשם "מחנה יהודה", ללמד ידיהם לקרב, באמרם:  מי יודע אולי יום יבוא ונהיה נאלצים לצאת לעזרת איזו ממשלה אשר תצא למלחמה לקחת את ארץ הצבי מיד תוגרמה.  והצעירים ההם שכרו להם אולם גדול ללמוד טכסיסי מלחמה, אף מצאו יהודי צעיר, איש נבון, פּקיד בצבא הפּנים (מיליציה) והוא עשה את מלאכתו בחשק לב בלי כל מחיר.  והצעירים אשר היו כבר חברים בצבא הפּנים נלוו אליהם.  ובמשך זמן קצר למדו את כל התורה ההיא.  ויהי כאשר נשמע הדבר בניו-יורק, וימהרו הצעירים ויעשו כן גם המה, ואחריהם נוספו עוד גדודים כאלה בערים אחרות.  ולוא היה לנו אז מנהל הציונות בארצנו, הלא יכלנו להעמיד גדוד גדול תחת הנהגת שר צבא.  אפס בלי מנהל נשארה הציונות בכלל רק רעיון של איזה נלהבים ומאומה לא נעשה בארץ-ישראל, עד בוא הדר.  הרצל בשנת תרנ"ז, וכחץ מקשת עפו כלם, כלם התעוררו בלב אחד ועיניהם לציון, ולולא נקטף דר.  הרצל בלא עתו, הייתי בטוח, כי סוף סוף יביאנו האדם הנפלא הזה לציון.  והצלב לא היה יכול למשול ביהודה.

אך מי יודע, אם לא יקום לנו ביום מחר מנהל אחר כמוהו.  והדיפּלומטיה האירופּית הלא כבר החליטה לאמר:  "בעת שלום היו נכונים למלחמה".  ואף כי אין איש אשר יחשוב עתה על דבר מלחמה, ומה גם מצד היהודים, באין לו ארץ ולא שר ומושל.  אבל טוב יהיה אם נכין איזה חומר הראוי לעבודה.  אף כי אין אנחנו יודעים עדיין מה העבודה ההיא, ומי יעשה אותה.  וכמו חומר אחר, כמו כסף, כן נחוץ להכין גם חומר הראוי.  כי מי יודע מה ילד יום.  אבל בכל עת טוב להיות נכון "לדורון, לתפלה ולמלחמה".  ולא יסדו צעירינו גדודים בכל ארצות פּזורנו, הלא על נקלה יכלו למצוא איש, הראוי לכבוד כזה, לתת על ראשו עטרת "שר צבא".  וצוררי ישראל, הדורכים עלינו ברגל גאוה, כמו ממשלת הטטרים השפלים בהונגריה, ישימו אל לב, כי צבא מלומד עומד תחת כתלנו, ואז יקפּצו פיהם ולא יעיזו עוד לחלל את כבודנו באמרם כי הננו עם לא עז, עם שפנים, המפחדים לגשת לחרב וחנית.

ואף כי ידעתי את תכונת לב אחינו באירופּה, האמללים והנדכאים, כי לא יוכלו להתרומם למעלת רעיון כזה, אשר יחשבוהו בלי ספק לרעיון רוח וחלום שוא.  אבל דברי הראשונים ערוכים לקראת צעירי בני עמנו בארצות הברית החפשית, והעשירה.  וכן לאמריקה הדרומית.  וכן לצעירי ישראל בתוגרמה, מארוקו ואלגיר, כל ארצות ערב, מיסאפּוטמיה ותימן, היהודים מעבר להרי קוקז, הנודעים בשם "יהודי ההרים".  ואם כל היהודים המפוזרים בין הערבים יתחילו לעשות את עבודתם, אז אין כל ספק בעיני, כי מהם יראו גם המערביים ויעשו כמוהם.  אחרי אשר סוף סוף, אם לא היום, הלא מחר תתעורר "שאלת ארץ הקדם" לקום עוד הפּעם, אחרי מנוחתה חמש עשרה שנה.  ומי יודע אם לא היתה עוד כמוה כל ימי עולם...

___________

 

שאלת ארץ הקדם, היהודים

וארץ ישראל

על אודות שאלת ארץ-הקדם כבר דברתי בספרי "ציון בעד מי?"  ובכתבי אז את מאמרי ההוא, ידעתי מראש, כי רוב הקוראים עברית לא ישימו לב למאמר מדיני, אשר אין להם כל מושג בעינינים אלה.  רוב הקוראים עברית המה יושבי ארצות חשך:  רוסיה, פּולניה, רומניה ועוד איזה ארצות קטנות, אשר לא ידעו חיים מדיניים מעולם.  רובם ככלם ישבו ויושבים עוד היום אל עקרבים, ועיניהם נשואות רק לשאלת:  מתי ואיפה ימצאו פת לחם.  וצורריהם לא יתנום להרים ראש.  ומה להם ולשאלת ארץ-הקדם הזרה להם?  אחינו ברוב ארצות אירופּה לא מצאו ענין אף בעניני מדינה הנוגעים לארצות מושבותיהם.  אחינו הנדכאים שכהו למעצבה, איש איש במאורתו, ודי היה להם כי הצילו את נפשם מחרב ורעב.  ועל כן לא ידעו ולא חפצו לדעת מה היא שאלת ארץ הקדם, ומי המה השואלים, ומה ישאלו.  ואני ידעתי אז כי אזרע לרוח.  אבל חשבתי, כי אם לא היום, הלא מחר, וסוף סוף יאלצו גם אחינו להכניס ראשם בתוך השאלה, אם יאבו או ימאנו, ואז ימצאו ענין אולי גם בדברי אשר דברתי כבר.  ואני חושב, כי השאלה הזאת הולכת הלוך וקרובה אלינו כיום.

שאלת ארץ הקדם שאלו ראשונה גדולי מושלי אירופּה, אשר בטנם כשאול לא ידעה שבעה.  ועם ההשכלה החדשה החלו עמי אירופּה לבקש להם לחם ומנוחה בארצות רחוקות, הרחוקות מחכמה ודעת.  אף כי המושלים שלחו את מלאכיהם לא לבקש לחם, רק לחפּש עלילות למען תמצא ידם לגנוב ארצות לא להם ולמשול בהן.  כי צר היה להם המקום באירופּה הקטנה, אשר לא תוכל לכלכל את תושביה החרוצים.  עד כי מעט מעט גנבו, שדדו ארצות וערים מאת תושביהן העתיקים, אשר נמו שנתם, לא הציקו ולא זוררו אף פּעם אחת להשליך מעליהם עול הצלב;  עד אשר שחה לעפר נפשם ויהיו כנדהמים.  ארץ גדולה ורחבה כהודו נשאה עול בריטניה, אשר איזה עשרות אלפים פּקידים החזיקו רסן הממשלה על מאתים וחמשים מיליון נפש בני אדם, לא פּראים, רק הוזים שוכבים.  ובין אלה כששים מיליון בעלי דת מחמד, רובם ערבים.  וכן תעצור בריטניה את כל מושבותיה במתי מעט.  יען עד הימים האחרונים התהלכה עמן בלי עריצות, אף כי לא עשתה מאומה לטובתן ולהשכלתן, כמו שעשתה, למשל, אמריקה לתושבי הפיליפּינים, עד כי לא למדה להם אף דעת שפת אנגליה וספרותה.  והתושבים נמו שנתם ולא ידעו שברם ויחרישו.

אבל בימים האחרונים הקיצו המזעזעים ויחלו לזורר.  ועיני מושלי אירופּה לא טחו מראות, כי סוף סוף לא ידומו סלה;  סוף סוף יתנערו מעפר שפלותם, ואז -  אוי, אוי לציד, אם יקום הארי משנתו.

ועל כן החלה עתה בריטניה להראות את צפּרניה בעריצות שלא היתה כמוה.  בהודו נוע תנוע הארץ תחת רגלי בריטניה;  עטרת מצרים תלויה עתה באויר;  ולא ימים רבים יעברו, וקנדה גם היא לא תמצא בה חפץ;  ומושלי ערב החדשים, אשר אותם עטרה בריטניה בעטרת מלכים, והיא תכלכל עוד את כל היכליהם וטירותיהם על הוצאותיה, עד בוא העת אשר בה יוכלו לעמוד על רגליהם —  ואז אין מזח עוד להצלב.  לכן החלה בריטניה להשתמש בכחה בעריצות נוראה, עד כי עתה נהפכה שאלת ארץ-הקדם לצד השני,  לצד התושבים, והם המה השואלים עתה את פּי מושליהם העריצים:  מי אתם?  מי בקש מידכם לבוא הנה ולשים חחים בלחיינו?  האם לא באה העת לכם לקחת את מקלכם וצלבכם ולשוב אל המקום אשר משם באתם למשול עלינו בלי משפּט.  ואם תמאנו, חרב תאכלו.  וכאשר עשיתם עמנו, כן נעשה גם אנחנו עמכם מהיום והלאה.

יאפּן היתה הראשונה במעט אשר הראתה את שיניה החדות ותך ברוסיה הגדולה מכה רבה, עד כי כל המושלים השתוממו וירגזו.  השולטן החולה ותוגרמה העניה והרעבה הקיצו במלחמה האחרונה, ובריטניה זוררה יותר משבע פּעמים אצל לשון ים פּרס ועוד יותר אצל הדרדנלים.  והיונים פּקחו את עיניהם לראות, כי לא חכמה גדולה היא לדרוך על זנב הארי בחליו, ומכל מלחמותיה בתוגרמה יצאה וידיה על ראשה, ותקותה על קיסר אשכנז נהפכה לה לרועץ, עד כי נאלצו היונים לעזוב את אסיה הקטנה אשר בה ישבו מאות בשנים.  מקרה כזה היה יחיד במינו בדברי ימי המלחמות.  והעריצות אשר החלה בריטניה עתה בארץ קטנה ועניה בארץ-ישראל, תראה לנו באצבע, כי פחד שאלת ארץ הקדם, מעבר השני, מצד הנשאלים, עורר את בריטניה להראות את צפּרניה להלך אימים על תושבי הארץ, לבל יעיזו לחשוב מחשבת און נגד ממשלת זדון.  ו"אם תקצוף, יופּיטר, אות הוא כי רשעת".  ואף כי אמת היא, כי אבן מעמסה אחת נגולה מעל לב התנינים הגדולים, כי החרדה אשר חרדו לרגעים מפּני השולטן הכאליף, פּן יקרא "מלחמה קדושה", כי יבואו כל בעלי דת מחמד אל תחת דגלו ללחום מלחמת הדת בשם "הדגל הירוק", כהנוצרים תחת דגל הצלב.  והנסיון במלחמה האחרונה הראה להם, כי לשוא פחדו.  ועצת ווילהלם השני הופרה, נסרחה חכמתו גם הפּעם בעצתו להשולטן.  ואני הייתי אז בארץ-ישראל, בעת אשר קרא השולטן לכל המאמינים לבוא אל תחת דגלו.  ולא לבד כי איש לא בא, אבל גם הערבים אשר לוקחו לעבוד בצבא תוגרמה, ברחו, נסו וימלטו אל הבידואינים, למען הנצל מעבודת הצבא.  והסבה האמתית היתה, יען השולטן שם על ראשו עטרת כאליף אשר לא כמדו.  השולטן הוא מונגולי, ואין לו כל יחוס משפּחה עם משפּחת מחמד הערבי מגזע בני שם.  והערבים לא שמו את העטרה על ראשו.  ועל כן היתה קריאתו למלחמה כקורא בהרים.  וכן שמעתי כמה פעמים ממיודעי הערבים ברמלה וירושלם.  והערבים שנאו את תוגרמה בכלל בעד מעשיה הטובים.  אבל עתה, בסור מעליהם ממשלת תוגרמה, הלא לא ימצאו רב נחת לשבת בצל הצלב, למען ירבו מושליהם מספּר המושמדים בקרב אחיהם.  כי תחת אשר קשה כשאול למצוא איזו נשמה רקובה בין היהודים, מצאו המיסיונרים מאה בין הערבים קלי-הדעת למכור את נשמתם בנזיד עדשים.  והטובים בהם, החרדים לדתם, אשר הודו לאלהים חסדו כי שבת נוגש, השולטן ואי-סדריו, מלאים עתה רוגז בשבתם אל עקרבים תחת הצלב השנוא להם.  ואין כל ספק, כי מצב כזה לא יאריך ימים.  ושאלת ארץ הקדם תקים סערה חדשה בין מאמיני האיסלם.  והיהודים לא יכלו להשאר נחשלים, אם יאבו ואם ימאנו.  אחרי אשר רבים המה היהודים היושבים בין מאמיני האיסלם שנות מאות וגם אלפים, עוד מימים קדמונים לפני חורבן הבית.

ועלינו להתחשב עם המצב הזה, אם לא נחפּוץ להתיאש מארץ ישראל, אחרי אשר לא לעולם יעמוד הצלב על הר הצופים, כאשר לא עמד עד היום.  ולא לעולם יתגוללו כל בני שם תחת רגלי מעניהם.  ועלינו, היהודים, לבוא עמם בדברים באחד הימים.  והיום ההוא לא רחוק הוא מאד, כאשר יחשבו אלה אשר המצב זר להם.

 

ואתם, החלוצים, לכו למדו לדעת קרוא וכתוב ערבית.  לכו והיו להם לעינים, כי עם בינות הוא מטבעו, רק השכלת אירופּה תחסר לו לגזע בני שם;  לכו והיו מורי העם ההוא לזמן ידוע, עד אשר ישכילו.  ואז טוב יהיה גם לנו גם להם. 

 

החלוצים!  שימו זאת אל לב, כי לא דבר ריק דברתי אליכם.  "שאל אביך ויגדך"...

____________

 

מכתב גלוי לבני ישמעאל

בארץ ישראל

 

הנני פּונה אליכם, נבוני בני ערב, אני הצעיר באלפי יהודה והזקן בין סופרי ישראל בדור הזה.  הנני חושב, כי יש לי לא רק הצדקה, אלא גם החובה לדבר אליכם, כדבר יהודי אל אחיו בגזע, לניני אברהם אבינו ואביכם.  והנני חפץ לקוות, כי הטובים והישרים ביניכם יבינו לי, ואולי גם ישימו לב לדברי, הנאמרים בלי שפתי מרמה, בלי דיפּלומטיה או שקר תחת מסוה אמת.

בני ערב חכמיכם וכהניכם וכל ישרי לב בין כל זרע ישמעאל!

הלא כמוני כמוכם כבר טעמתם את טעם הצלב אשר בצלו ישבנו אל עקרבים זה שנות אלפּים.  אמת כי אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, סבלנו יותר מכם, ועודנו סובלים גם היום בכל ארצות פּזורנו.  אבל גם אתם אינכם חפשים עוד היום מחרב גונבי ארצות לא להם, ומי יודע עד מתי עוד;  מתי נצא מתחת סבלות בול עץ אשר עשו להם עובדי הבעל לזכר פּגר יהודי מת שלא היה ולא נברא.  ואנחנו זרע יעקב, במספּרנו הקטן, לא נוכל לחלץ מצרה נפשנו, וגם המעט הזה מפוזר ומפורד בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים.  אף כי בלבנו הננו מרגישים איש מכאובי אחיו הנדח בירכתי תבל.  וארץ אין לנו לאסוף בה את כל כחותינו הרעננים.  אך נגד חסרון הכמות, יש לנו יתרון באיכות.  עד כי גם צוררינו נאלצים להודות על היתרון הזה.  ולכם, אחים בגזע, הלא ידעתם, כי מצבכם הוא ההפך ממצבנו אנו.  לכם היתרון בכמות והחסרון באיכות.  ולוא נתאחדנו מאז מעולם, אנחנו כל בני הגזע, כל בני שם, כי עתה יכלנו כלנו להיות מאושרים, והצלב לא היה רומס אותנו תחת רגליו בכל משך ימי גלותנו הארוכה.   ואם המון בני עמנו —  מלבד העשירים הגדולים, היושבים על סיר הבשר —  כבר באו לכלל הידיעה הנכונה, וכלנו, כקן כגדול, יודעים את מצבנו בתבל.  ואנו יודעים, כי במספּרנו הקטן הננו קצרי יד לחלץ מצרה נפשנו.  אך לפי הנראה לי, הנה אתם בני ערב הנכם רחוקים עוד מהידיעה הברורה על אדות מצבכם.  אני הצעיר הזקן תרתי כמעט את כל התבל כלה (מלבד אוסטרליה) ותמיד שמתי לב למצב אחי היהודים והערבים, בתימן ובכל ארצות צפון אפריקה.  ותמיד נוכחתי, כי רבה העזובה בין הערבים יותר מבין היהודים, ובהשכלת אירופּה לא ימצא כל חפץ.  אף למצבם המדיני לא ישימו לב והנם שבעי רצון אם יתנום לשבת רגליהם תחת ירכם ולא יפריעום מתרדמתם.  והצלב יודע איך להונותם, בתתו להם צל ממשלה, ממשלה לא גדולה מממשלת הרב החכם באשי או הפּטריארך היוני בקונסטנטינופּול.  וזה לכם האות, כי אחיכם מסרו בידיהם את הממשלה לידי הצלב.  כי מי נתן מפתח לשון הים הפרסי בידי בריטניה?  מי מסר את המפתח הטבעי "באב אל מאנדיב" (עדן) בידי דז'והן בול?  ומי נתן את הרשיון לחפור תעלת סואץ, אם לא קצרי ראות, הוזים שוכבים, אשר לא פקחו את עיניהם לראות, כי בידי עצמם הם מביאים עליהם אסון עולמי, בהתחבר שני הימים, והצלב ימצא בזה מכרה זהב וממשלה חזקה, בעת אשר תושבי הארץ לא ימצאו כל חפץ בתעלה, כי לא להם האניות ולא בידם סחר-התבל.  ולולא תעלת סואץ, הלא לא מצאה בריטניה ענין רב גם בעדן, מפתח הים האדום.  ומי מסר מצודת גיבראלטר בידי זרים, אם לא מושלי צפון אפריקה?  ורק עתה החלה מצרים לזורר, ואם יבינו לאחריתם, יש תקווה כי יעמדו על נפשם.

אפס כל עם ערב עודנו הוזה שוכב במנוחה.  ורק לשמועה רחוקה, כי בריטניה הבטיחה לישראל ארץ-מולדת על אדמת אבות, אז נעורו פתאום איזה ילדים גדולים ביניכם — וגם זה רק בחסד המושמדים הערבים, שונאי בני שם —  וישלחו מלאכים ללונדון, לבטל גזרת בלפור, ויעשו להם שחוק ילדים בעיני כל איש דעת.  ובשבתם בלונדון זמן רב ולא מצאו מענה, עד אשר נוכחו, כי בלפור לא הבטיח מאומה, ואין מה לבטל.

והנני בטוח, כי חכמי בני ערב וזקניהם לא שמחו למשלחת הבל ההיא.  ולא הבינו את הדיפּלומטיה הבריטית ומצב האיסלם בתבל, אז, על הערבים היה לקרוא ליהודים לבוא לבנות לא לבד את הריסת ציון, אך גם להקים סכת האיסלם בעצה ובגבורה כללית.  כי מה נקל לראות אף לעור עינים, כי לא לשוא קראו שונאינו לעצמם בשם "אנטישמיים" לא "אנטי-יהודים", מאז החל האנטישמיות לפני תשע מאות שנה בתנועת נוסעי הצלב.  כי לא למען גרש את היהודים מארץ-ישראל נאסף האספסוף האיום ההוא מכל קצוי אירופּה.  כי יהודים לא היו אז בארץ רק מתי מספּר, ולא המה היו מושלי הארץ.  ולוא הבינו הערבים את המצב וידעו את פּירוש המלה "אנטישמי" (צורר בני שם), כי אז הלא נקל היה להם להטביע את כל האספסוף ברוק פּיהם ולהכריעם כצאן לטבח בזמן קצר.  אך הערבים נמו שנתם והצלב עלה כשואה וימשול על הארץ קרוב למאתים שנה.

ו"שאלת ארץ הקדם" מה היא?  האין זאת שאלת האיסלם?  אבן ספּיר יקרה נתן אלהים ביד בני ערב, אך לא ידעו לשמרה, כי לא הבינו ערכה.  זכרו נא ואל תשכחו: בידכם היו כל גדות הים התיכון לכל אורך צפון אפריקה מעבר למצודת גיבראלטר, מפתח הים האטלנטי, עד קצה הארכיפּלג היפה וים השיש עם אקלים חם ונעים ואדמה פוריה כמעט מאין כמוה.  ביד בני ערב היה כל הים האדום, מקצה גבול סואץ עד עדן  עד חופּי-ים נפלאים כבאב אל מאנדיב, חודיסא ולשון ים עקבה, ואחרי גבו כל ארצות תימן הברוכות, עד לשון ים פּרס  ונהרות פּרת וחדקל, ומאחוריה ממשלת אפגניסטאן, מחמדים אדוקים ונאמנים בבריתה.  מלבד אשר עמדה כמו נד לשמור על הגיבראלטר מצד אירופּה.  וכל אלה אבדו הערבים באשמת רפיון ידיהם ועצלותם כן תרנם וקול העת לא חפצו לשמוע.  ורק לשריקת הזבוב בארץ-ישראל הקיצו "לעמוד על נפשם", לא מחמת הצלב, רק לשמע של יהודי, כמו לא ידעו מעולם מי הוא היהודי הנורא, אשר בבוא לשבת על אדמת אבותיו יגזול לחמם מפּיהם.  אף כי ידעו, כי עד היום לא נסו היהודים לדרוש את זכותם הטבעית, למצער אדמת קברי גדולי ישראל, אשר אין איש בתבל אשר יצדיק גזלת בני ערב אשר תפשו את כל המקומות הקדושים לישראל בעושק ונלפוז.  ולוא עמדו לפני כסא שופטי צדק, הלא יבין גם נער קטן, כי נזכה בדין.  ואם תודו או לא.  אבל זאת ידעתם כלכם, כי דוד מלך ישראל לא היה ערבי ולא מושל ערב, ומצודתו נשארה ירושה לבנו שלמה, אשר גם הוא היה יהודי טהור, לא ממשפּחת מחמד, ובבנותו את בית המקדש לא גזל את אדמת המקום מיד שולטן תוגרמה, ואת הבית בנה על חשבון המס אשר לקח מאת היהודים, ומיד בני ערב לא לקח אף קשיטה אחת בקשיש.  ובאיזה משפט לקחו להם את הרשיון לגזול את אדמת הקדש ולבנות עליה בית תפלה להתפּלל לפני אלהי הצדק והיושר, בעמדם על אדמת ה', אשר גזלוה באפס יד או בחרב ודם.  הירצם?  הישמע תפלתם?  לכו הקיצו אף את מחמד נביאכם ושאלו את פּיו, האם לא יאסר הדבר הזה?  ובכל זאת לא באו היהודים בטענות ותביעות נגדכם ולא דרשו את זכותם המגיעה להם בצדק.

 

והיה אם כנים אתם, הראו נא לכל באי עולם כי תאמינו באמת בתורת מחמד נביאכם.  הנה זאת עשו:  הביאו נא מפתחות קברי מערת המכפּלה לבית ועד מנהלי קהלת ישראל בירושלם, ואמרו אליהם לאמר:  הנה המפתחות לשערי המערה אשר בה ינוחו עצמות אבותיכם הקדושים.  כי לכם בני האבות המשפּט, לא לנו בני ערב.  ואם יש בידכם איזה מקום הקדוש לנו, הבו ותנו לנו.

והיה אם כה תעשו, אז נודה לכם כי בעורקיכם יזלו דם אבינו הראשון, וכי תרגישו בנפשכם איזה קרבת משפּחה אלינו.  וצוררי היהדות השמית הלא המה גם צוררי בני ערב.  ואז נועץ יחדו על גאולתנו ופדות נפשנו מיד הצלב, זה השטן האיום אשר הביא עלינו צרות ותלאות אין מספּר במשך אלף שבע מאות וחמשים שנה (כן הוא לפי חשבון האמת).

ושאלת ארץ הקדש? —  אנא, אל תשכחו רגע: —  בשלמי כל הסער?  ומה היא השאלה?  ני אביה ומחוללה?  וממי יבקשו מענה?  ואתם, זרע ישמעאל, כמונו ידעתם, ולא נחוץ לספּר לכם, כי השואלים הראשונים היו נוסעי הצלב, האספסוף, המון הריקים והפּוחזים, שכורים, רוצחים, שודדים וכל הולכי בטל בין כל עמי אירופּה.  הם המה היו הראשונים אשר הלכו לגרש אתכם, "בני שם", מארץ ישראל, בשם הצלב, מפּני הקבר אשר בדו עובדי-האלילים בירושלם, קבר יהודי מת, שלא היה ולא נברא בישראל מעולם, לא חי ולא מת.  ועובדי האלילים הלא יודו (באונגליון), כי המת ברח מקברו ויעף השמימה, ובקבר לא נשאר ממנו אף שרוך נעל (ראה בספרי "היער באין דוב" סט.  לואיס תרפ"ט).  ואתם הלא טעמתם כבר את טעם הצלב במשך קרוב למאתים שנה.  ואחרי כן, כאשר גרשו אתכם מספרד, כאשר גרשו אחרי כן אותנו מן הארץ ההיא, והכל בשם הצלב, נגד בני שם.  אשר על כן קראו את עצמם בשם "אנטישמיים", לא אנטי-יהודים לבד.  ובמשך הימים, אחרי אשר הצליחו לגנוב איזה ארצות בארץ הקדם, חשבו מושלי אירופּה מחשבה גדולה לבלוע את כל ארצות הקדם.  והשאלה היתה איך יבלעו את כל התבל.  ולא יחנקו בגרונם.  והחלוץ אשר הלך לפני מחנה נושאי הצלב בימים האחרונים, מי היה?  הלא היא בריטניה הטובה, אשר רוממות אל בגרונה וחרב פּיפיות בידה, ובחרב ובדם היתה לגברת התבל.  ואף כי אדמה לא חסר לה,  ובעד ארבעים מיליון בני עמה יכלה למצוא די מקום באוסטרליה, אשר תוכל לכלכל עוד מאה מליון.  רק את ארץ ישראל הקטנה בחרה לה לתכלית אחרת:  חפצה היא להיות המושלת על האיסלם, על הצלב (הקבר)  ועל היהדות.  ובדעתה כי עיני כל ישראל לציון, וירושלם היא לב עם אלהי אברהם, על כן נחוץ היה לה להונות את היהודים בהבטחה, כי תתן להם ארץ-מולדת, מבלי הזכיר מלה (בכרוז בלפור) מה תכונת ארץ המולדת, ואיך תתן אותה לנו. 

ועתה הלא תראו כמונו, כי נתנה ארץ מולדת להצלב, ותמלא את ירושלים מיסיונרים, נשמות רקובות, חלאת מין האדם, להוליד שולל כל נערי בני ישמעאל ובני ערב, בתקותה, כי המפלצת בארץ קדשנו תפרוש את כנפיה השחורות על כל בני שם בארץ הקדם.

בני ערב!  הנכם עם גדול במספּר, ובלי ספק נמצאים בכם גם חכמים ונבונים אשר הבינו גם אז, כי לא מחכמה עשיתם לשלוח מלאכים ללונדון, לבטל "גזרת בלפור:, אשר, לפי דעתי את בני עמכם, הנני חושב, כי מקור הרעיון למלאכות ההיא צמח בשדה המושמדים בכם, אשר בהמירם את דתם, המירו גם את תכונתם ויהיו לאנטישמיים.  ואתם לא שמתם אל לב, כי אולי לא רחוקה העת, וגם לכם תבטיח בריטניה "ארץ מולדת" במכה ומאה מענית אדמה סביבה ובין כה תעמיד צלב זהב על קבר מחמד נביאכם.

ולמי תשלחו אז מחאה?   האם לבלפור?  או להאפּיפיור?  אחים לגזע!  שימו זאת אל לב והתנחמו!...

__________

 

צירים וחבלים

העבד ישראל

   אם יליד בית?

בשבת ישראל על אמדתו ומושל בארצו, אז שאל הנביא את השאלה: "העבד ישראל אם יליד בית?"  אבל עתה אין כל שאלה עוד, כי אמנם גם עבד ישראל (דר.  וויצמן)  וגם יליד בית (האדון מונד), אשר שניהם באו עתה (בראשית שנת תרפ"ט)  לארצנו, במלאכות בריטניה.  שני המלאכים האלה יכחישו בלי ספק כי באו מטעם בריטניה, אך כולנו יודעים ערך הכחשה דיפּלומטית, ומה גם בריטנית.  הכחשות כאלה מונחות מוכנות באמתחת כל דיפּלומט, לאמר: "להד"מ"  על כל ענין אשר אין לו חפץ בו.  ואם לא זאת היא מטרת שני מלאכי השלום אשר באו הנה לברכנו על דרכנו החדשה בציונות העתיקה, למה זה באו, ומה חפצם פּה באמריקה?  מדוע לא הלכו לפולניה, לספר להם מעשיות מהאונגליון הבריטי?  הרבי החדש, הבעש"ט מפּינסק שליט"א, ביום הראשון לבואו, אמנם השמיע בגלוי לאזני כל החרשים, לבל נטה אוזן לקול המתלחשים, המסכסכים איש ברעהו וציונים בציונים.  אבל עצתו זאת הלא יכול היה להשמיע ממרום כסאו, בשבתו רגליו תחת ירכו בלונדון הבירה, ולא נחוץ היה כי יכתת את רגליו לעבור את הים האטלנטי ללמדנו חכמתו.  והוא הן כבר היה באמריקה כמה פּעמים לגבות מס היהודים, וכבר נוכח לדעת, כי ישנם בנו, תהלה לאל, חכמים ונבונים כמוהו כארבה לרוב, חכמים כבירי ימים ממנו, אשר כבר עשו להם שם בישראל אז בהיותו עוד יונק שדי אמו ועוד טרם זכה להיות רועה עדר כבשים, הפרקציה הסוציאליסטית בשוויצריה, אגודה בת עשרה בטלנים, חוטפי זבובים בברן.

אדוני ווייצמן!  בשם רבים אוהבי ציון באמת, הנני דורש ממך להגיד לנו, אם באמת באת בתור מלאך השלום, ציר שלוח מאת שר המושבות בלונדון להתנצל בעד הפּוגרום בירושלם;  או אולי באת להלך עלינו אימים, כי פּוגרום חדש מחכה לנו בציון, ועל כן עלינו לכפּר את פּני הצלב בכסף, די לכלכל את הוצאות בית מושל עבר הירדן, למצער לתת לו די פתא וגבינה יבשה, כי כן הבטיחה לו בריטניה.  טוב מאד.  אבל הנחוץ לנו לכלכל גם את האספסוף, המון המיסיונרים בירושלם, למען הביא את בני ציון תחת כנפי השכינה החדשה?

וגם אתה בן אדם, מונד אדוני, למה באת ניב-וירקה?  מה לך פּה?  מי הזמינך?  האומנים באת למען טובת ציון?  האומנים כבר הראית דיני שחיטה על צווארך?  ואם לא תמול נהיית לציוני, אנא הגידה נא לנו, כמה אלפי זהב כבר הוצאת מכיסך לטובת ציון?  ומדוע לא עשית את חובתך בארץ מולדתך?  מדוע לא העירות למוסר אזני עשירי ישראל בבריטניה, אשר לא נסו עדיין לתת חמש אגורות מחיר הציונות? — ואני לא אל עניי ווייטשפּל אדבר.  האביונים ההם כבר נתנו את האגורות האחרונות מכיסם הריק.    אבל מדוע לא פּתחת את השקים הסגורים המלאים זהב?  לנו יהודי אמריקה אין חפץ במעוררים ומזעזעים זרים, ומה גם אתה, אדוני, אשר, לפי הנראה, שכחת, כי הצלב אשר הבאת מתן לבניך, הולך אחריך כצל, והאורח הזה נעים לנו כצרעת ממארת.יהודי וצלב בכיסו לא נוכל שאת.  ואתה, אדוני, הלא תוכל להיות בטוח, כי לוא בא אלינו אורח אחר בתמונת אדמונד די-רותשילד מפּריס, אז בבנינו ובנותינו, בנערינו ובזקנינו היינו יוצאים לקראתו בכבוד גדול הראוי לנציב כמוהו אשר הציל את המושבות בציון מכליון חרוץ.    וכמה מושבות הצלת אתה, אדוני?

צירי בריטניה!  אם לשלום באתם עתה לאמריקה, טוב מאד.  ברוכים תהיו לאלהים בציון.  ובכל לב ונפש נאמר לכם "בואכם לשלום, מלאכי השלום!".  ובאופן זה הלא תבינו בלי ספק את החוב המוטל עליכם לקיים את השלום במחנה הציונים.  והם המה שני תנאים ידועים לכם מכבר, והמה:  ראשונה, כי תגרשו את כל ההוללים האוכלים לשובע מאבוס ציון, מבלי כל עבודה, עושים מעשי זמרי ומקבלים שכר יותר מפּנחס, עד כי גם ממשלת אמריקה אינה משלמת מחיר גדול לפקידיה החרוצים, כאשר תשלם הציונות להולכי בטל, הנחוצים לה כאופן חמישי לעגלה.  וזאת שנית, לדרוש בדברים ברורים מאת ממשלת בריטניה, כי תקיים את הבטחותיה לישראל ולחבר-הלאומים.  ואחת היא לנו, אם תתן בריטניה אזן קשבת לדרישתכם או לא.  עליכם, בתור מנהלים, לעשות את חובתכם.  ואז, אם נזכה לראות כי שר המושבות בלונדון גרש את הדר.  ווייצמן מביתו, יען כי בא אליו בטענות ותביעות, אז על כפּים ינשא האיש אשר זכה לחרפּה כזאת ואנחנו נכבדהו בכבוד גבור-מלחמה, לוא גם יהי מנוצח.  ואנחנו, כל בית ישראל, הנני מקוה, כי נמצא עצה מה לעשות.  תהלה לאל, עוד לא אלמן העם החכם והנבון...

אפס אם למלחמה פניכם מועדים, כאשר עשו מנהלי הציונות בקליוולאנד ובפּיטסבורג, אז, דעו לכם, אדוני הנכבדים, כי אם תנצחו היום לרגע קטן, הנה לא תרויחו מאומה.  מלבד אשר אולי תביאו מות על הציונות, או למצער סכנת מות.  כי עליכם לדעת, כי כל בחירי העם, כלם, עד אחד כמעט, מתנגדים לכם ולהנהגה השגעונית אשר אתם עומדים בראשה.  ומידכם עלינו לבקש דין וחשבון.  ואתם אשמים כי הציונות ירדה פלאים באמריקה, עד כי גם ה"הדסה", האגודה השוקטה, אשר כל מעשיה בנחת, בלי כל הוללות, בלי שוחד, באין דורש שלומים;  כל הנשים והעלמות עושות את מעשיהן בלי מחיר, ואשר את האגודה היקרה הזאת לכדתם ברשת להביאה קרבן על מזבח השקר והתרמית, והאשה הגדולה והכבודה, עטרת בנות ציון, הנריעתה סולד, הלא לא שכחה בלי ספק, אשר אשר אמרתי אליה בהיותה בניו-אורליאנס, כי נפלה בפח במסרה את אגודתה לשיני לבאים, בבואה להחסות תחת כנפי ליפּסקי ועוזריו.  והודות לאל כי זכיתי עתה לראות את האגודה היקרה הזאת חפשיה מצפּרני התחמס.  ובמה נגרע חלקנו אנחנו אוהבי ציון בכל לב ונפש?  מדוע לא נהיה גם אנחנו חפשים מעול איזה בורים נעוי לב, היודעים את ציון כידעם את האלף-בית העברי, והציונות היא להם רק פּרה חולבת?  הנהגה ציונות אין לנו באמריקה.  ואם נחוצה איזו הנהגה באמת, אז לא נתן לנערים למשול בנו.  ואם אתם, ראשי מנהלי הציונות, לא תגרשום — נגרשם אנחנו.  ואם לא היום — הלא מחר.  ואתם, אדונים נכבדים, אם לא תביאו לנו את השלום והמנוחה, וכאשר באתם כן תשובו לארצכם, נאמר לכם:  "צאתכם לא-שלום, מלאכי השרת, מלאכי בריטניה, ממלך מלחי המלחים"...  ובלב מתנה תוכל להתפּאר אז, כי עוד נצחון כזה ואבדנו.

ראו נא כי הזהרנוכם!

ובאמרי "הזהרנוכם" הלא תבינו, כי לא אני הוא המזהיר.  אני הנני רק איש פּרטי, אבל רבים הם מאד המדברים מתוך פּי ועטי.  רבים המה אשר לא יוכלו לדבר בגלוי מפני סבות שונות, ועליהם לדבר דרך שפופרת.  ואם חפּצו, אז נקל לכם למצוא עוד המון מדברים, אף כי לא המון העם, רק כל הטובים בישראל, כל איש ישר ואוהב ציון באמת, כל יהודי נאמן בברית ישראל, כלם המה נגד ההנהגה הציונית.  ואתם, מנהלים, דעו וראו את אשר עליכם לעשות!

___________

 

בשורת איוב — מות הציונות המדינית

ביום א, בעשרים ואחד לאוקטובר, נאספו גדולי ישראל ועשיריו באמריקה לאספה באולם מלון "בילטמור" בניו-יורק, לכבור אורחם האדון מונד ציר בריטניה, שלוח ליהודי אמריקה לבשרם, כי הציונות המדינית, אשר על אודותה חלמו הציונים זה עשר שנים, כבר נפחה נפשה.  אין ציונות מדינית עוד במציאות בעיני בריטניה, אחרי אשר כבר באה עתה לידי ידיעה ברורה, כי הציונים אינם אלא אגודה קטנה, אשר לא לקחה את הציונות בחכירה.  ציון היא קנין כל ישראל מדור דור עד עולם ולציונים אין חלק בה, כן השמיע האדון מונד בשפה ברורה.

ועל פי זה יבין גם כסיל אדם, כי אם אין ציונות, הלא אין גם ציונים, וכרוז בלפור לציונים היה רק דבר בעתו, בעת אשר מצאה בריטניה לטוב לה לבקש את הציונים כי ידרשו מאת חבר הלאומים לתת לה את המאנדאט, ובהיות המאנדאט בידה בטלה הציונות, והציונים הנם עתה עצמות יבשות, ומאליו מובן, כי כל הבטחותיה לציון ולציונים בטלות ומבוטלות, ומעתה אין כל צדקה לאיש לבוא לפני חבר הלאומים לדבר ולדרוש דבר מה מאת בריטניה בשם הציונים והציונות.

והאדון מונד, כיהודי כשר, אשר מעולם לא המיר את בניו, הטיף להם דרשה נחמדה, כי באה העת לעשות דבר לטובת היהודים בארץ ישראל — ולעשות מהרה, מהרה, לבלי התמהמה רגע.  כי אם נחכה חמש שנים בלי עבודה, אז נאחר את המועד.  והמעשה אשר עלינו לעשות, למהר לקנות מניות לבנין חוף ענינים נכבדים, כמו לבנין מסלת-ברזל חדשה לעדן, למען אחד חוף חיפה עם באב אל מנדיב, ללכת ישר לים הודו ביבשה.  כי מי יודע גורל ים האדום, אם תעלת סואץ איננה בטוחה.  וחוף חיפה הוא ענין יקר מאד לבריטניה:  לפתוח לפניה שערי ארם, בבל, פּרס ואפגניסטן...

רק דבר אחד שכח האדון מונד להודיענו:  מה הוא הטוב הצפון לישראל בפתיחת החוף ההוא, בעת אשר אנחנו רואים יום יום, כי גם המוסדות החיים על חשבון היהודים, חלילה לאיש יהודי לגעת בהם, כמו מסלת-הברזל, הדואר, המכס ועוד ועוד, אשר לא תתן בריטניה ליהודי ארץ-ישראל כל מדרך כף רגל בהם.

וגם זאת שכח להגיד לנו, אם בריטניה חושבת לבנות חוף ים, כאשר עשתה באלכסנדריה, מה לה ולכסף יחידים?  הקצור קצרה ידה לבנותו על חשבונה?  ואם לא תחפוץ להוציא כסף מאוצרה ורוצה היא לחתות אש מיקוד בידי זרים, הלא עליה להודיע, כי תתן רשיון לאגודה יהודית לבנות את החוף, והאגודה עצמה הלא תדאג לה לאסוף את הכסף על ידי מכירת מניות.  ואנחנו זוכרים עוד את הערמה במניות תעלת סואץ:  בראשונה השתדלה להוריד את מחיר המניות באולם הבורסה עד גבול האפס, ובסתר קנו סוכניה את כל המניות בנזיד עדשים.  ועל פי הערמה הזאת נשארה התעלה כלה כמעט חנם, תחת אשר אגודת לעססעפס הוציאה מיליונים למאות, וכל קוני המניות אבדו את כספּם והאגודה פשטה את הרגל.  ובעיני אין כל ספק, כי כה יהיה גם גורל המניות לבנין חוף חיפה.  ואם לא די בזה, הנה עיני בריטניה נטויות עתה אל יהודי אמריקה ל"הלואה" על חשבון ארץ-ישראל.  ובעד מי ובעד מה?  הן לכלכל היכל עבדולא כבר שלמנו די והותר.  ואם עוד איזה מליונים נחוצים לבריטניה לפנות לקנדה, לאוסטרליה, או לבית החורדים, העשירים הבטלנים בארצה.  ומה תתן לנו בריטניה מחיר כספּנו ועבודתנו בארץ-ישראל? פּוגרומים!  אספסוף מיסיונרים בכל חוצות ירושלם, צלב אדום על ראש הר ציון!  ומה עוד?  אולי הבטחת האדון מונד להביא את האגודה "אגודת אחים"  בלונדון בברית עם הסוכנות האמריקנית לעבוד יחדו.  אבל מי לא יבין את המרמה החדשה?  הן "אגודת אחים" נודעה לנו זה מכבר, ומעולם לא הניעה אף אצבע קטנה לטובת ציון, ולא נתנה חמש אגורות כסף.  ומעתה, בהתחברה אל הדור העשיר האמריקני, תהיה האגודה ההיא למושלת בזהב "יינקי דודל", אחרי אשר יהודי בריטניה המה הקרובים אל החלל, ועל כן להם המשפּט לחלוב את הפּרה, והאמריקנים התמימים יאחזו בקרניה, ושלום לבריטניה, פּטורה מציונים וציונות, חפשיה מתנאי חבר הלאומים, מושלת בציון ממשלה בלי גבול, והציונים יספּידו את הנפטרת ויאמרו קדיש דרבנן וחם להם, אמן.

ואמנם כן עשו הציונים המהירים בניו-יורק, כי לא עברו עוד יותר מעשרה ימים מיום האספה הזאת, וביום הראשון לירח נובמבר, קראו עצרה במלון "אסטוריה" לחוג את חג ה"יאהרצייט" לכרוז בלפור.  ואל האספה הזאת הביאו את המרכבה הכבודה על ארבעת אופניה, רתומה לארבעה סוסים מהירים, מושכי עגלת ציון, בהם שחורים, אמוצים, אדמדמים גם לבנים, וכלם יחדו — ובראשם הרבי מפּינסק, אשר צוה לחסידיו להיות שמח, כי חג היום לשתות יין ושכר ל"תקון הנשמה", זכר לכרוז בלפור, אשר שמחנו בו בשנה הראשונה;  זכר לחלום נעים אשר חלמנו בחסדי בריטניה, השנה שהיתה גם האחרונה.  המנהלים הבטיחו כי הכל טוב וישר בארץ ישראל, ורק נגד הפּוגרום ביום הכפּורים בירושלם אצל הכותל המערבי השמיע מחאה;  לא נגד בריטניה חלילה, רק נגד הערבים, באי-כח בריטניה.  והרבי הזהיר את הערבים לבל יוסיפו עוד לחולל פּוגרומים, כי לא זו הדרך לאצילי בני ישמעאל, אך לא מחא נגד הפּוגרומים הכללים יום יום בידי בריטניה עצמה, ואשר רק לה עלינו להודות גם בעד הפּוגרומים בידי הערבים.  כי מדוע לא עשו כזאת כל ימי ממשלת תוגרמה, בידעם כי נכון להם יום חשך אם ינסו להתנפּל על היהודים, תחת אשר תחת ממשלת בריטניה כבר הראו עין בעין, כי כל שופך דם יהודי בארץ ישראל, דמו ממנו לא ידרש.

ואם ישנם עוד ציונים בתבל, בטלנים תמידים, אשר יחוגו חג בלפור באמת, הנה עלינו רק לנוד להם ולהאכילם תבן ומספּוא ולמנותם בין חברת בני אדם ההולכים על ארבע.  ואם כי אמת היא, כי גם נוצרים, גם חסידי חב"ד הבעש"טנים יחוגו את יום ה"יאהרצייט", אבל לא לנו הוא חג כזה, לא לנו לנאמנים בברית עמם.  כרוז בלפור היה כבר פּגר מת ביום הולדו, ואיננו ראוי אף להספּידו.  ועל תושבי המושבה "בלפוריה" החוב והמצוה לאסוף גל-אבנים גדול, ובראשו יציגו צלב שחור, ציון לבלימת עולם;  או ישנו את שם המושבה על שם איזה יהודי גדול בישראל.

_____________

 

מתנגדי ההנהגה הציונית

ידעתי כי בהשקפה הראשונה יהיה המאמר הזה למותר בספר זה הנועד רק לכבוד בריטניה, ובכן אין מקום בזה לדבר על אדות הסכסוכים הפּנימיים בין הציונים, אפס אל ישכח הקורא כי כבר הוכחתי בספר זה במאמר מיוחד, כי הסכסוכים בין ציוני אמריקה, ראשי תחטאת בריטניה הם, אשר על פּיה נהיו;  כי העבד העברי, רועה צאן ציון, בא הנה בפעם הראשונה נשען על יד שלישו גולם הברזל רק לתכלית זאת, לסכסך ציונים בציונים ולגרש את כל הטובים בישראל מבוא בסודם, לבל יבולע לבריטניה אשר התאצמה בכל עוז להרחיק את הציונים האמריקנים מן ההנהגה, ומאז הרחיקו את השופט בראנדייס עם כל הנוהים אחריו, החלה ההתנגדות הלוך וגדול, וההנהגה הצליחה במרמה לאסוף במכמרתה את כל האגודות השונות, כמו המזרחי והדסה, ולא חשבה כל כסף לשלם לשכירים, למטיפים, לכתבי-עתים ולכל הולל עז פנים על ידי כזבים ושקרים, לספּר את כל הגדולות אשר עשו בארץ ישראל, ועל רבם הבעש"ט מפּינסק כבר החלו לספּר נפלאות, אשר בחכמתו הגדולה בחכמת הכימיה הביא אושר לכל עם בריטניה, עד כי ראתה הממשלה ההיא לחוב קדוש לשלם לו פרס שנתי כל ימי חייו, עשרים אלף שקל לשנה, והיא תאהבהו אהבה עזה כמות, וכי מפּני הוד קדושתו תטה חסד גם לכל היהודים בארץ ישראל.  רק פּה באמריקה לא זכינו לראות את גדולתו.  ורק זאת ראינו, כי ההנהגה הציונית מפזרת כסף כאפר למשרתיה ועבדיה, ובמשך הימים הלכו רבים מנכבדי אמריקה לראות מה שנעשה שם בארץ ישראל וכלם פה אחד יעידו כי שקר כל נפלאותיהם.  מאז התחזקה ההתנגדות, ונותני הכסף החליטו לבלתי תת עוד עד אשר ישנו את פּני ההנהגה ממסד ועד הטפחות.  וזאת כבר החליטו באספת פּיטסבורג.  ועתה, אחרי הפּוגרום אצל הכותל המערבי ביום הכפּורים, התאספו עוד הפּעם ביום א' בי"ד לאוקטובר, ושם החליטו שנית להקיץ נרדמים ולאמץ את ההנהגה לקיים את הפּוגרום, בהחלטה אשר אני נותן בזה ככתבה וכלשונה בשפת אנגלית, למען יבינו כל אלה אשר לא יבינו את כל הכתוב בספר זה בעברית.

ואם גם עתה לא יטו אוזן, יוכלו להיות בטוחים, כי גשם הנדבות יחדל, וגם הבעש"ט וכל קדושים עמו, ואף גם המיניסטר לעניני חוץ ר' שמריל לעווין, אשר כנה את עצמו בשם "ברייען היהודי", לא יעילו להם.  אם לא יכלו בקופה של צדקה לדפּוק בדלת כל חנות לאסוף קשיטות "צדקה תציל ממות".

 

Submitted to the New York Conference

Sunday, October 14, 1928

Subject to Ratification by the National Conference

 

Program of the Association for the

Reorganization of the Zionist

Organization of America.

I

By its failure to support the findings of a court appointed by the President of the World Zionist Organization, the Pittsburgh Convention of the Zionist Organization of America clearly demonstrated the collapse of Zionist idealism and the breakdown of the Zionist morale in the United States.  Whatever the attitudes of the individuals who compose the administration, their acquiescence in irregular and illegal elections, and their glossing over of all that is undesirable in machine politics, denotes definitely that we can expect from the present American Zionist Administration nothing more than such a shuffling of personalities and offices as shall best serve to mislead and misguide the public.

Nor can we hope at this juncture for the rebirth of our movement through the effort of the World Organization and its various executive agencies.  The proceedings at the Berlin Conference held in August demonstrate all too painfully that the thrilling mass-enkindling hope raised by Herzl has been replaced by petty politics, endless confusion, beclouding doubt, and bitter dissersion.  Courage and determination, forthrightness and nobility, the qualities that made Zionism a world movement have been displaced by the vague belief that the Jewish Homeland may be saved and its development assured by the unknown policies of the still unformed extended Jewish agency.

The manifest failure of the Mandatory Power to carry on the obligation assumed by it in connection with the upbliding of Eretz Israel is admitted by all Zionists, and forms no inconsiderable chapter of the report of the Joint Palestine Survey Commission.  That failure in large measure is due to the supineness of the World Executive.  The events that have happened in Palestine and the ready acceptance of the Commission's criticism bear eloquent testimony to the inherent weakness of the Zionist Executive as a political factor.

The catalogue of failures, the exhibitions of incompetence, and the instances of sheer opportunism do not need repetition.  The general policy that has prevailed for many years, the financial methods, the land policy, the  methods employed in settlement, the lack of a constructive economic plan, the failure to build up the organization, or to maintain the inspiration of the Jewish masses, all evidence the demoralization of the movement we cherish and stand out both in the Diaspora and in Palestine.  The organized forces and representatives of a great movement have brought the cause to the low pass that immigration to Palestine is restricted and hampered by administrative orders applicable to individuals, be they rich or poor, settlers or tourists, as well as for the masses.  The contempt expressed in this flouting of all that is implied in the Balfour Declaration has been emphasized by wanton interference for a second time on the part of officials in the religious practices of Jews celebrating what all the world knows is the outstanding symbol of the ideals and spiritual aspiration of Israel, at the Western Wall that stone witness of exile which has been hallowed by two thousand years of tears.

In such events we find less occasion to protest against red tape and individual blunderers than to mourn the disintegration that makes such occurrences possible.  A strong and powerful movement nobly and bravely led would have no occasion to beg for passports for Jews to enter the Homeland nor would it be necessary to protest a desecration that even rampant anti-Semites in Eastern Europe avoid committing.

A struggle to recreate our cause in all its pristine qualities has become necessary.  This being a Congress year, the problem spreads itself naturally over the whole Zionist front.  We urge all American Zionists to whom the cause is fundamental to join forces with us and by their counsel and support aid us in this urgent and onerous task.

II

A basic and thoroughgoing change in the administration of the Z.O.A. must take place.  The members of the Association for the Reorganization of the Z.O.A. submit the following program as a basis for active and effective participation in the establishment of the Jewish National Home.

A.  OBJECTIVE.  Our objective is and  must be to populate Palestine as speedily as possible "with a prepondering body of manly, self-supporting Jews who will develop into a homogeneous people with high Jewish ideals; will develop and apply their Jewish spiritual intellectual ideals; and will ultimately become a self-governing Commonwealth."  This objective demands the formulation of an intelligent political, economic and immigration program which will insure the establishment of the Jewish National Home.

B.  To attain the objective the following program is submitted:

(1)  The continuation of our efforts to secure the reorganization of the Z.O.A. on the lines proposed prior to the Pittsburgh Convention, viz., a small responsible administrative body composed of the heads of active departmental committees, directly responsible to the convention, and an executive committee elected to represent the regional divisions of the Organization by the direct vote of the members in the districts.

(2)  The organization on shekel groups throughout the country, so as to insure a large untrammeled American delegation elected directly in accordance with the constitution of the World Zionist organization.

(3)  The formulation of proposed measures to effectuate the necessary reforms in Palestine in the matters of (a) taxation; (b) customs; (c) transportation; (d) harbors; (e) distribution of state and waste lands; (f) land laws; (g) immigration; (h) education; (i) sanitation and (j) security.  Acting in accord and through the Executive of the World Zionist Organization, we should urge and strive for the adoption of these measures of reform by the Mandatory Power The Zionist Public of America should be kept informed of the political and economic problems and conditions in Palestine with a view to consolidating and making effective the voice of American Zionists in support of needed reforms.

(4)  The presentation of the economic, commercial and agricultural possibilities of Palestine including markets, raw materials, transportation, competitive conditions, labor conditions, finances, etc.

(5)  The stimulation and enlistment of interest and participation of American Jews in developing the commerce, industry and agriculture of the land by public, semi-public and private enterprises.

(6) The preparation of a program for Zionist education which by the employment of modern competitive pedagogic methods will spread knowledge of Palestine, national ideals, and of the Hebrew language and literature,without over-lapping the fields occupied by existing educational agencies.

C. JEWISH AGENCY.  By the Mandate, the World Zionist Organization is constituted the Jewish Agency.  The Mandate required the Zionist Organization "to secure the co-operation of all Jews who are willing to assist in the establishment of the Jewish National Home."  It is, therefore, the duty of all Zionists to assist in all efforts made by the World Zionist Organization to achieve this end.

To safeguard the integrity of Zionist aims and ideals and right under the Mandate, the Mandate must not be changed.  To do so would be forever to surrender Zionist rights, secured after years of effort and would violate the resolutions of the Zionist Congress which has approved the extension of the Agency by an agreement for a three years trial period.  The reservations adopted by the Zionist Council at Berlin are aimed to accomplish this end and must be insisted upon.

We further declare that any steps taken by the representatives of the World Zionist Organization contrary to the letter and spirit of the resolutions of the Zionist Congress and of the Zionist Council are taken without authority and should be vigorously opposed.  All documents of whatever nature, public or private, to or from the Mandatory Power, or the Council of the League of Nations, relating to the formation of the Agency and the conditions under which it is to operate, should be made public.

D. U.P.A.  Recognizing the need for the raising of funds for Palestine for the coming year, we declare ourselves willing to cooperate in the activities of the U.P.A provided:

(1) Organization of that appeal is entirely divorced from the direct or indirect control of the Z.O.A.

(2) An administration is set up for the collection and disbursement of the funds that will assure the public that no part of the receipts can be used directly or indirectly for Z.O.A. purposes or to create political control for machine politicians.

 

כל קורא דברי הפּרוגרמה למתנגדי ההנהגה, יוכל לשפּוט, כי כל דבריה דברי צדק ומישרים, ולא בעלילה באו נגד המתעים את עמי, לא דרשו לעשות מעשים נפלאים שאין בכח הציונים לעשות.  המתנגדים דורשים רק אמת ומשפּט, תמימות בלי גוזמות, ידים טהורות ולב יהודי, בלי חסידות ובלי מופתים.  ואם ההנהגה תעמוד על דעתה, אז עליה לדעת, כי תמיט רעה על ציון, ודברי ימי ישראל ידרשו ממנה דין וחשבון, ואשמת הריסת ציון על ראשה תחול.

אפס גם אנחנו המתנגדים לא נוכל לשבת בחבוק ידים ולהסתפּק במחאות ופּרוגרמות, הפּורחות באויר אם אין מעשה בצדן.  ואנחנו יודעים כבר מפי הנסיון, כי המחאות לא תביאנה אל המטרה.  אזני המנהיגים לא נוצרו לשמוע דבר אמת, ועיניהם פּקוחות אך לא לראות נכוחה, עיניהם לבצעם תביטנה, כי מן היום הראשון אשר תפשו את הממשלה בידם היתה להם הציונות לביזנס בזוי ושפל.  אנשים מן השוק לא יכלו להתרומם למעלת רעיון רם ונשא, רעיון נשגב וקדוש לישראל מיום לכלתו בגולה ותורתו על שכמו.  תורה וציון שתי אחיות נאמנות אשר שמרנון כאישון בת עין יומם ולילה, ולא רוכלים, חיטים ועגלונים להיות שומרי האחיות היקרות.  והסחורים הגמדים ההם בקשו פרנסה וימצאו מכרה זהב תחת שמיכת ציון.  ובראשם התנין האיום הרובץ בין שני יאורי ניו-יורק, השוכב על צדו ושולח חצי עיניו להביט סביבו למצוא קרבנו לבלעו חיים על קרבו וכרעיו.  וממנו ועוזריו השכירים אין כל תקוה להפּטר, אם לא נשופנו ראש.

ועל דעתי זאת לנו לעשות עתה, ולעשות ביד חרוצים, לבלי תת פּתחון פה להוללים לאמר:  ראו נא אלה היודעים רק למצוא מגרעות במעשי אחרים, והמה עצמם לא יניעו אצבע קטנה לעשות דבר מה בפועל.  ובאמת כבר השמיעו כזאת גם באירופּה, לאמר: תנו נא לנו אנשים אחרים טובים מאלה העומדים על משמרתם.  והבטלנים הנהמים לא ידעו לענות נכונה, ולהראות באצבע לאמר:  הנה זה הוא!  מפּחד פּן לא ימצאו ביניהם תועים ומתעים.  תחת אשר לא הבינו, כי בין כל אלה הרועים הרעים אין אף אדם גדול אחד.  כי לוא היה כזה, אז הן לא היה לנו להתאונן על ההנהגה הרעה.  אדם גדול אחד יכול להשפּיע על חבריו ומשרתיו לנחותם הדרך.  ואנחנו כלנו יודעים, כי לא אלמן ישראל מאנשים גדולים, הנכונים לקחת את המשרה על שכמם בכל חפץ לב, מבלי להפוך את תקות כל ישראל לעשות ממנה פרה חולבת.

ועוד יותר מזה הראנו הנסיון פה בארץ הזהב, אשר היתה לשיחה באירופּה כי רק השקל הוא האלהים באמריקה, והנסיון היומי הוכיח, כי עם שפעת הזהב, הרבו האמריקנים לתת לטובת כח צדקה וחסד מאה פעמים יותר מנדיבי אירופּה, ובאמריקה יצאו גדולי ישראל ליסד אגודה לטובת ציון, ותנאי מפורש השמיעו, כי אינם ציונים, וכל חפצם הוא לצאת לישע עמם בכל מקום שהם.  ואם נתנו מיליונים לטובת יהודי רוסיה, יאמרו לתת עתה גם לטובת ציון, אף כי אינם ציונים.  אמנם מאד יתכן כי ציונים המה בלבם, אך יחשבו להם לחרפּה מבוא בסוד אנשים מן השוק, מנהלי הציונות באמריקה.

אבל איך שיהיה, הלא נמצאו בנו אנשים גדולים, חכמים וידועים, הנכונים להקריב את כספּם ועתם לטובת עמם, ומתנגדי ההנהגה כלם יודעים זאת, ובכן נקל יהיה להם לצאת לעבודתם.  וזאת תהיה ראשית עבודתם:

א) יקראו עצרה, אספה גדולה כללית בכל ערי הארץ, ביום מוגבל, יודיעו בכתבי-עתים, בספרים ובמכתבים, ליסד אגודה חדשה לציון, ולא להבטח על שקר כי תתקן את כל אשר עותו הציונים, רק לאחוז בענף אחד להצמיחו ולגדלו.  למשל ענף חרשת מעשה להשתמש בכל החמר הטבעי הנמצא בארץ ישראל או בסביבותיה.  ליסד בתי חרשת מעשה, מבלי התערב בענינים אחרים.  למשל בית חרשת למעשה ניר, בית חרשת למטוה צמר ומשי, או גם לטעת יער, עצי משי על פי ההמצאות החדשות אשר המציאו עתה באמריקה, כי גם ענפי עץ קטנים יתנו די עלים בשנה הראשונה לנטיעתם להאכיל את התולעים.  וכברת אדמה למטע היער נוכל להשיג בחצי חנם על אדמת חול אשר לא תצלח למאומה, וביחוד אצל חפּי הים, סביבות יפו, עכו, צור וצידון, ולאורך הים בין יפו וחיפה, בסביבות לוד, רמלה ורחובות, או ראשון לציון ונס ציונה, אשר שם הראו גם עצי אקליפּטוס את כחם.

ב)  להקים בנק באמריקה לפי התכנית אשר רשמתי למעלה במאמר מיוחד.

ג)  האספה תקרא לצירים כי יבואו מכל ערי-השדה.

ד)  האספה תציע שמות איזה מגדולי ישראל באמריקה, אשר יתרצו לקבל עליהם את הנשיאות הראשונה ומשנה הנשיא, ואחת היא אם יבואו אל האספה או לא, רק אם יודיעו כי נכונים המה לקבל את המשרה הנכבדה הזאת.

ה)             פּעם בשנה יקרא הנשיא ל"קונגרס ציוני באמריקה" להתאסף באחת הערים הגדולות.

ו)  החברים ישלמו מס מצער מאד, לא פחות משקל אמריקני לשנה, באופן אשר גם העני שבעניים יוכל להיות חבר, והעשירים ישלמו יותר, איש איש כפי נדבת לבו.

ז)  לנערים ונערות תוסדנה אגודות מיוחדות כתבנית אגודת הדסה, והמחלקות השונות תעשינה לפי תכנית אגודת "בני ברית".  ונשיא יהיה לכל מחלקה, אשר יוכל לקרוא אספות לפי הזמן והמקום בחלק נשיאותו.

ח) האגודה האמריקנית תעשה את עבודתה ברשות עצמה, מבלי כל קשר ויחס עם הציונים בארצות אחרות.  אף לא תשלח צירים אל הקונגרס הציוני באירופּה, אשר הוד הזקנה חופפת עליו.  ודי לנו אם נהדר פני זקן חסר אונים ולברכו בשיבה טובה, אבל לא ללכת בדרכיו הזרים לרוח אמריקה.  כי עלינו לדעת ידיעה ברורה, כי לא מהציונים באירופּה תבנה ציון, אף כי יש ביניהם אנשים חכמים טובים וישרים, אבל גם בטלנים לא מעט.  סופרים ומלמדים המה ראשי המדברים, ביניהם בעש"טים, סוציאליסטים, קומוניסטים וכל פגע רע;  תחת אשר באמריקה דבר אין לנו עם האספסוף.  ועלינו, רק עלינו, מטולת החובה הגדולה והקדושה להקים הריסות ציון.  ואם לא אנחנו — מי הוא?  אנחנו אזרחי ארצות הברית הננו המאושרים בכל בית ישראל בתבל, לנו העושר, הכבוד והגדולה, ועיני כל הטובים בישראל צופיות לעמוד בראש הבונים, מבלי הבט על התנינים האורבים לנו, כי בידינו לרצץ את גלגלתם באפס יד וקבורה לא תהיה להם.

הבו אחים לציון.  צאו וראו!  הבו, קחו מוסר מבנות ציון היקרות בארצנו.  הביטו וראו את העבודה הקדושה אשר לה הקדישו אחיותינו את כחן וכספּן, ביסוד האגודה היקרה הנודעה כבר לשם ולתהלה, אשר עד הנה לא שמנו לב לדעת דרכיה והיא:

ההדסה

ראויה היא האגודה הכבודה הזאת כי ידעו כל אוהבי ציון את סדריה הטובים והפּשוטים, למען יעשו כמוה.

לההדסה שתי אגודות:

האחת, הבכירה, תכיל חמשה וארבעים אלף בנות ציון נשואות ובעלות משפּחה.  כל חברה משלמת ששה שקלים לשנה.  וכלן עובדות חנם.  והעומדות בראש האגודה משלמות רק שכר מזכיר וסופר, הוצאת ההדפּסה, מכתבים וחוברות.  וכל הכסף ישולח לארץ ישראל מבלי להוציא אף אגרה אחת לבטלה.

המחלקה השניה, הצעירה, תכיל רק נערות ועלמות, וכל אחת משלמת רק שני שקלים לשנה, וכלן עובדות חנם.  מספּרן שמונת אלפים.  ואחרי אשר האגודה הזאת היא צעירה באמת, כי זה רק חמש שנים למיום הוסדה, על כן יקוו כי בעוד מעט יגדל מספּרן.

ואני ראיתי את עבודתן על הררי ציון בלב תמים, בחריצות נפלאה, כאשר הראתה לי העלמה היקרה רוזה ברונשטיין, ראש המרכז בניו-יורק, הנותנת כל שעות מנוחתה בכל יום בערב רק לתכלית זאת.  וכן תעשינה כל חברותיה.  רוב הכסף הנאסף הוא לא מתשלומי החברות, רק מנדבות יחידות, נשפים, קונצרטים, מחולות וכדומה.

ונחוץ לדעת, כי לרוב נשי העשירים בישראל ישנה אגודה יותר גדולה, הנודעה בשם "מועצת נשים עבריות"  (קאונסיל אוו דזשואיש ווימען), רובן נשי הריפורמים הרחוקים מציון ושאיפותיה, אמריקה היא להן ארץ ישראל, וסינסינטי – ציון, ודבר אין להן עם הדסה.

ההדסה נוסדה על ידי האשה הגדולה מרת הנריעתא סולד, בת הרב הישר באדם דר. בנימין סולד, מחבר הפּירוש על איוב הנדפּס זה כבר בבלטימור, והניח אחריו בכתובים פּירוש נחמד על תנ"ך, מלבד עוד איזה ספרים קטנים אשר הדפּיס בחייו, וכלם רשומים בספרי "קהלת אמריקה" מחלק ב'.

הנריעתא ראתה חכמה הרבה, יודעת לשונות שונות, ובינהן גם עברית וגם תלמוד למדה, וכתבה ספרים שונים ותרגומים שונים.  ומרוב חשקה לתורה ולחכמה נשארה פנויה ולא נשאה לאיש, ואת כל ימי חייה הקדישה לטובת בני עמה.  ואחרי אשר כבר זכתה לראות את עולמה בחייה, כי ההדסה גדולה ותיף עד מאד, עזבה את הארץ ותלך לעבוד עבודת הקדש בארץ ישראל עצמה, ואת ההנהגה באמריקה מסרה בידים אמונות וכל אסון לא קרה לה, רק פּעם אחת, כי נלכדה ברשת התנין בניו-יורק, וההדסה נספחה מבלי משים אל ההנהגה הציונית, הפדרציה, היושבת עוד היום במארב לבלוע את כל הקרב אל פי התנין הנורא הנודע בשם ליפּסקי עם סנפּיריו האיומים.   ותודה רבה וברכות אין קץ לראש מרת חינדהיים, אשר הצילה את האגודה מהיות טרף לשיני החיה הטורפת, בעזבה את הפדרציה והאגודה שבה לתחיה ועומדת עתה ברשות עצמה לעשות טוב בארץ אבותינו.

יהי זכרה ברוך.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] למען ידעו כל אלה החפצים לדעת, כי סטטיסטיקה אמתית ממספּר בני ישראל בכל העולם אָין,  וכל הידיעות בענין זה הנה רק השערות מלבד הסטטיסטיקה באשכנז, איטליה, ובמדה ידועה באוסטריה לפנים.  ומימי נעורי מצאתי תמיד ענין למצוא חשבון נכון, וברוסיה כבר נסיתי לעשות חשבון מדויק משני הפּלכים, קרים וקאָוונא, אחרי הוכחי כי הסטטיסטיקה אשר נעשתה על ידי הממשלה היא שקר וכזב.  וכן נוכחתי גם במדינת ניו-דז'רזי באמריקה.  וחשבונות ספרי-השנה אשר להריפורמים ישא רוח.  בארצנו (ארצות-הברית) נמצא עתה מספּר בני-ישראל כחמשה מיליון, ובנו-יורק עם פּרוריה נמצאים החצי ממספּר זה. וכן מצאתי את הסטטיסטיקה הכללית לערך י"ח מיליון.

[2] בעד הכותבים  זכרונות דר. הרצל, הנני להזכיר בזה  עוד זכר מקרה לא נודע לכולם, כי אחרי מלחמת תוגרמה ביון, שלח דר. הרצל עשרת אלפים כתרים מכיסו נדבה לציר תוגרמה בעד פּצועי המלחמה, על יד הרב פּאפּו – הרב לעדת ישראל ילידי תורמה בוינה.  ואוהביו ידעו אז, כי לא נשאר לו בבנק כמעט מאומה מכספּו אשר אסף לפנים, לפני היותו למנהל הציונות.

בשנת תר"ס, בשבתי כמעט שנה תמימה בעיר וינה, הראו לי גליון אחד ממכתב-עתי רוסי "פראוויטעלסטוועני וויעסטניק" מפטרבורג, ובו נמצא מאמר כתוב ביד הציר  הרוסי בחצא אוסטריה, המדבר אדות הציונות ומנהלה הדר. הרצל.  וכלנו התפלאנו  כי דיפלומט רוסי ידבר טוב על איד יהודי.  והוא אומר "לוא היה הדר. הרצל אזרח ארץ אחרת, אז בחרוהו בלי ספק להיות מנהל איזה מיניסטריום.  אפס עוד גם עתה קשה להגיע אליו יותר מלגשת לאיזה דיפלומט אחר".

בליאופולדשטאט לא היה עדיין כל זכר לציונות.  ואני התאמצתי בכל כחי לאסוף אספות לציון איזה פעמים.  ואני מצאתי נתיבות חסיד אחד אהוב הרבי מטשורטקוב, והוא דבר על לבי לכתוב להרבי, כי ימלא את ידי חסידיו בליאופולדשטאט לאסוף אספה גדולה לטובת ציון, ולקרוא להדר. הרצל לדרוש באזני הנאספים.  וכן עשיתי.  והרבי ענה לאוהבו הנ"ל כי יסכים לזה.  והחסידים שמחו להסכמת הרבי, ויכינו אספה גדולה בבית הכנסת.  ואני הבטחתי להם להביא את הדר. הרצל. דר. הרצל נאות לי כרגע.  ובלכתנו במרכבה יחדו, חכו לו המון רב בקרבת בית-הכנסת, ושם העמידו את המרכבה, ויקחוהו וישאוהו על זרועותיהם בשמחה גלויה, כמו היה הרבי עצמו.  והבית היה מלא עד אפס מקום, וכלם עמדו צפופים, וכל מלה אשר הוציא מפּיו בלעו כפרי מתוק.  ומני אז החלה הציונות למצוא נתיבות בתי החסידים.

יכלתי לספר עוד איזה ענינים אשר ראו עיני בקונסטנטינופּול, בשנת תרס"ח, בבואו בלוית מר וולפסון ז"ל, אך הכתיבה קשה לי מאד, כי כהו עיני ואינני רואה מאומה מה שיכתוב עטי, ובכן עלי לעשות קץ לדברי.

[3] אני בעצמי ראיתי בהשתובבם משובה נצחת ביום בבית כנסתם (ה"שטיבל"),  בהיותי שם בשנת תרס"ט.  כל האספסוף היו שכורים מיין.  האחד רקד כאיל,  השני דהר כסוס,  השלישי שר פזמון הני כלבין דחציפין בקולות משונים ונער כחמור.  האחד רכב על שכם חברו,  ומהם יצאו במחולות כדרוישים,  מפזזים ומכרכרים,  עד כי נדמה לי הבית באמת כבית משוגעים.  ורב חסיד נחוץ מאד לאצילים אלה,  כאופן חמשי לעגלת-חורף.

 

[4] כך במקור, בשגגה, וצ"ל too.  [הערת פרויקט בן-יהודה]

[5] בשנת תשל"ח החלה עבודתי לציון בכל לב ונפש.  ורק בשנת תרע"ג נהפכתי  ל"שונא ציון".  בהדפּיסי את מחברתי "הבו תמים",  ומבלי משים דרכתי על זנב השועלים הקטנים מעלי-הגרה אצל האבוס.  ולזכרון עולם אזכיר בזה,  כי בימי הקונגרס בווינה,  רק שלושה שבועות אחרי צאת המחברת לאור,  התנפּלו עלי שני צעירים הוללים,  "שומרי הסדר" באולם הקונגרס,  ויקראו אלי : "צא מן האולם,  כי בטלנו את רשיונך בתור ציר! "ולאחד מהם הראתי את מקלי ואקרא :  "ברח לך מזה כרגע ואל תחכה עד אשר ארוצץ גלגלתך!" וברגע עליתי על הבמה,  אשר שם עמד מר וולפסון,  מנהל הקונגרס,  והראתי באצבעי על שני הנערים השובבים,  והוא מניע בידו לאות כי ירפּו ממני.  ומן הרגע ההוא לא יספו עוד להרגיזני.  ואחרי כן נודע כי הדג מראשו מסריח.  כי הגולם הנכבד נתן רשיון לחמשים נערים תעלולים להיות שומרי הסדר,  כלם סוציאליסטים,  פּועלי ציון,  והם המה אשר קראו מלא בקול פּחדים אחרי סוקולוב,  אשר התפּאר בדרשתו,  כי הצליח ללכוד ברשתו שלשה מגדולי אמריקה,  את האדונים : שכטר,  נתן שטרויס ועורך-הדין המפורסם ברנדייס (טרם היה אז לשופט עליון) .  ומני אז עד היום הנני "שונא ציון",  ולא זכיתי לטעום אף בקצה אצבעי טעם המן היורד אל האבוס.  ו"ציוני" בלי טעם במה נחשב הוא?

[6] ובראשית התנועה הלאומית,  כתב מחברת קטנה בשפת רוסיה,  בשם "תחית ישראל",  ובה התנשא עד מרום כאיש כביר כח לב,  ויחליט,  כי רק תשועה אחת לישראל,  והיא : "ציון או שמד".  ובעד דבריו המסולאים בפז,  זכה כי קראו על שמו רחוב אחד בתל-אביב,  הנמשך מרחוב הרצליה ונשען על יד רחוב ר' יהודה הלוי.  זכרה לו אלוה לטובה.