_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מבית ומחוץ

מנחם מנדל דוליצקי

לתוכן הענינים

 

א.

אֲנִי וָהוּא

אני והוא נסענו יחדו במרכבה על פני מסלת הברזל בעיר מושבי לפנים– בוקארעשט, אשר ברומיניא המדינה. נסענו יחדו ולא ידעתי לאן הוא הולך, אף לא חקרתי לדעת דרכו; אולם דרכי אני יודע ולא אמנע מהודיעה את אחי הקוראים. פני היו מועדות אל בית השר המרומם אדֹני-בזק, לבלר בתא הסופרים אשר לשר העיר ההיא!...

אני הוא כותב הציורים האלה, ראובן בן יעקב, איש יהודי שישיבתו קשה לו בכרך גדול בוקארעשט בשביל יהדותו, כי לא יליד בית אנכי, והכרך הזה בנוי על תלו מעבר לקופא-דמחטא שרבבות בני עמי נחנקים בה. והוא– מצא נא הקורא את חידתי! איש שכתפיו רחבות, צוארו עב ומלא קמטים עד קדקדו, שערותיו צהובות, זקנו אדמדם ופרוע, עיניו ירקרקות ובוערות, חוטמו שרוע ממעל וחד מתחת, שפתיו עבות ורחבות וריח חריף נודף מפיו– מי הוא? אך אל נא אנסך קוראי בחידות! האיש ההוא רומיני הוא מלדה ומבטן, אזרח נכבד בארצו ולו הרשיון לשכן כבוד גם במרזב שופכין– ובעצם יום חול, אם גם לא מועד ולא שבת הוא!...

אני והוא נסענו יחדו במרכבה אחת. בתחלה לא הכרתיו, אף לא שמתי אליו לבי, כי רבים כמוהו יִקָּרוּ יום יום לקראתי ברחובות בוקארעשט ההומיה .ואם רק אשובה בשלום אל ביתי ולא יזיקוני בדרך הלוכס, הלוך והתנועע, הלך ונפל– לא אחזה גם את פנימו!... ומה גם כי המון רעיוני עצב לחצו אז את לבי בנסעי!  זכרתי לאיזה צֹרך אני נוסע אל אדני-בזק ותפעם רוחי. אויה! –התפרצה אנחת שבר מלבי– ראש השנה מחר לאדונינו המלדוים, ואני אנה אני בא? היום תכלינה זכיות חיי בעיר הבירה, וממחרת והלאה רק עשרים וארבע שעות מנו לי להכין צידה לדרך, ואחרי כן עלי לצאת את העיר כמוצאי גולה, ומה אעשה ולמי אפנה לעזרה? אמנם תקוה טובה נשקפת לי מרחוק; על אדני-בזק שמעתי לאמר: איש טוב הוא ואוהב היהודים להאריך רגעי שבתם בעיר בוקארעשט; אבל זכרתי כי קצרה ידי מהביא כפעם בפעם מנחה לאיש האלהים על חסדו וטובו, וגם המנחה שאני נושא לו עתה לקוחה היא מעם גר ביתי, אשר השכרתי לו חדר בחדר עֲלִיָּתִי, ולי ולכל משפחתי הותרתי מעון צר כסֻכּת נוצר מאפס מקום להחליף כח מעמל החיים–ומה כוחי כי איחל לתשועה?...

ובעוד אני צולל ברעיוני תוגה אלה, והנה הוא נגש אלי, הניח ידיו הכבדות על שכמי ויקרא:

– האח, ראתה עיני, ראובן בן יעקב, האין זאת?...

– כן, ראובן בן יעקב! – עניתיו, ומבלי משים נתרתי ממקומי מפני הידים הכבדות אשר נגעו בי פתאם ותבלבלנה את מחשבותי. אחרי כן הבטתי אל פניו ואכירהו כרגע כי פוטיפר בן בלעם הוא, עוזר לשר בית האסורים אשר בעיר הקדושה יאַססי.

– האח! – קרא פוטיפר שנית – רק שלשה ימים ישבת במשמר אתי, ואני הכרתיך לאחר שלש שנים!

– טהור עינים אתה –עניתיו בשפה רפה –חמשה שקל כסף לקחת אז מידי וגם הצל לא הצלתני, ועתה העוד לא תכירני?...

– הס! – קרא פוטיפר בהשפילו קולו ובשומו ידו בין שניו– לא פה המקום לדבר בכמו אלה! ובדברו פנה כה וכה לראות אם לא הגיעו דברי אל אזני זר. אחרי כן השפיל קולו שנית ויאמר:

– עתה אני רואה עין בעין כי היהודים כפויי טובה המה וגם אתה כאחד המם! השכחת כי רק שלשה ימים ישבת במשמר וברביעי יצאת לחפשי? ויד מי עשתה זאת אם לא ידי אני!?...

– אמנם, כן הוא, – עניתיו בשחוק של רגז– כפויי טובה אנחנו; אני ועמי הרשעים ואתם כלכם צדיקים, כלכם זרע אמת, וגם אתה צדיק אתה ופעלך תמים! שלשה ימים ישבתי במשמר וברביעי שֻלּחתי כגנב מתוך העיר, ובמחיר החֹפש הזה לקחת מידי חמשה כסף! האין זה חסד של אמת? האם במחתרת נמצאתי, או תעודת מסע לא היתה בידי כי אֵאָסר עם שודדים ומרצחים לארך ימים?!

– הא, הא, הא!!!– התפרץ צחוק פרוע מגרון פוטיפר– המלוה ברבית תחשבני כי אדקדק בחשבון הימים כחוט השערה?... אני באַותי אאסור את שבויי לא רק לימים כי אם לשבועות! התזכר את הזקן אשר מת אז במשמר ואתה ספדת לו ותבכנו? אדמה כי תזכרהו,  והוא ישב שמה כשבוַעִים וחצי! השמעת? כשבועים וחצי! ולולא קדמהו המות כי אז ארכו ימי שבתו פי שנים! באלהים נשבעתי, פי שנים!...

לבי נשבר בקרבי, בשמעי כי מות הזקן האובד יזכר בצחוק תענוגים על פי עול אשר לא יודע בשת להתפאר ברשעתו, אשתוללו רעיוני וָאִתֵּר ממקומי כאיש שנשכו ערוד, אך הוא לא ראה זאת, או ראה ויחפץ בזדון להרעימני ויוסף לדבר:

– וזאת היא תמיד אחרית צרי עין! דמו בראשו! אנכי העידותי בו מראש כי אחרית כילי למות בנפש מרה על צרור כספו, והוא גם בעמדו על פי קבר פתוח לא פתח את ידו; כי לא הסכין היהודי... אך מה זה אמרתי? כן –כן – לא הסכין היהודי ההוא לתת!...

– ועל כן ישמח לבך במותו?!

– הלא אמרתי לך: אנכי העידותי בו מראש, ובמי האשם אם לא חפץ הכסיל ההוא לחיות?!

– ומי הגיד לך כי כסף היה בידו?

– כסף? – היתכן, יהודי בלי כסף?!

– ובכן הארכת ימי שבתו!?

– ומה? האשלחהו לחפשי חנם? גם מים בכסף יקנו וחפש ינתן לאיש בלי מחיר?!...חפש! התדע פשר המלה הזאת? – אך אדמה כי שלשת ימי שבתך בכלא הורוך לדעת כי חפש לא יסֻלּא בכתם אופיר ולא רק בחמשה שקל כסף לגלגֹלת!

– צדקת! – עניתי במנוד ראש וָאסב את עיני ממנו מבלתי יכולת להביט אל פניו – ובלבי אמרתי: כמוך פוטיפר מיודעי כרבים מגבירי ישראל בעיר מושבי! אח יעקב לעשו ולא רב המרחק בין שני תפוחים הנופלים מעל עץ אחד! גם גבירי ישראל בבוקארעשט מוכרים לאחיהם חפש בכסף, ואם אתה, חסר לב, תזלזל במקחו, הנה המה יוקירו את השער עד לפי ארבעים וחמשים מאשר תקח אתה! גביר אתה עשו לאחיךבני יעקב, ועל כן לא תדע מה הוא חֹ פ ש ולא תבין ערכו אם גם שמו נשא על שפתיך; אבל גבירי עמי עבדים המה, עבדים שבשפלותם נמח כל רגש אדם מלב רֻבָּם, ובכן יודעים העבדים האלה להוקיר את החפש על פי ערכו הנאמן, וימכרהו לעבדיהם אביוני אדם במחיר עצום ורב, במחיר כל הון ביתם! כי מה יעשו עבדים כי ימלֹכו שלא יתעמרו באחיהם החלשים והשפלים מהם? ומה גם כי העבדים האלה עבדי משנה המה! עבדים לרצועה המכה על קדקדם מחוץ ועבדים ליצרם מבפנים, כי כרֻבָּם בעלי תאוה המה, זה לכסף ולכבוד נדיבים, זה לענקים לגרגרותיו ואותות כבוד על חזהו, זה למרכבות וסוסים וזה לפילגשים ועלמות אין מספר; והכסף מאין ימצא למלא הות נפשם אם לא מאת אחיהם העניים והאביונים המבקשים לחסות בצלם מעקת רשע וחצי הוֹת!?... אשריך ישראל! אשריך שפוטיפר מעבר מזה וגביריך מעבר מזה דואגים לך לתת לענייך חֹפש ורשיון לחיים!... אבל אויה! לבי ינבא לי כי מחֹפש כזה תוצאות גם לחֹפש אחר... לחֹפש אשר מעבר לדף הקבר!!...

זמותי נתקו מכאב נעכר, ישבתי רגעי מספר תחתי כאבן דומם ואחוש כי אין ברוחי נכונה. אך פוטיפר לא נתנני לצלול בהמון שרעפי ויחל לדבר בי שנית.

– מה חפצך? – שאלתיו בתלונה חרישית בהעמידי את פני כאיש אשר גאות לבש.

– לא אחפץ דבר! אבל הגידה נא לי מדוע נפלו פניך פתאֹם?

– לא תבין זאת אם גם אגיד לך!

– חא, חא, חא! – אנכי לא אבין! –הלכסיל אדם תחשבני, כי לא אבין לרעך?

– אחת היא לי אם תבין או לא, הניחה לי וישבתי בדד ואדום.

– בכל חפץ לבב! אך שמע נא ראובן בן יעקב,עוד בשבתך אתי במשמר מצאת חן בעיהי ועל כן משכתיך חסד ואמהר לקרא לך דרור, וגם היום ארחמך מאד, כי הכרת פניך תענה בך כי איש טוב אתה, לכן מאהבתי אותך ומחמלתי עליך יש את לבבי להטיב לך, השמעת?

– הגם להטיב יש בידך?

– כל האומר לך פוטיפר איש רע הוא, הרוס שניו בפיו, אמת כי פוטיפר אוהב כסף ואוהב יין הוא לפעמים, אבל גם איש טוב מאין כמהו! באלהים נשבעתי, איש טוב!...

– התאמר להשיב לי את חמשת השקלים?!

– הא, הא, הא! – הזאת תחשב לטובה גדולה?... יש את נפשי לפדותך מיד שאול ואתה על דבר כסף נמאס תדבר!?

– לא אבין למליך!

– לא תבין? ידעתי כי לא תבין טרם אגיד לך! ומה תתן לי כי תבין?

– החשיתי ואבט אליו בצחוק.

– למה תשחק? הגידה מה תתן לי?

– אני אתן לך את דַּלּוּתִי!...

– לא אאמין כי איש עני אתה, ואם גם כן הוא כאשר אמרת, הנה תעשר תמצא הון לך בשמעך לעצתי, כי אם גם במשרה קטנה ימלאו את ידך,ועוזר לשר בית אסורים תהיה כמוני לפנים, הנה גם אז תצבר הון עתק! כי מי כיהודי יודע לצבר כסף?... הוא כאשר יחשף את העץ, לא יעזבנו עד אם יחשפהו חשפה משרשיו ועד עליו...

– מליצה חידות לי דבריך!

– אין מליצה ואין חידות, עזוב את עמך והיית מאֻשר!

– לא אכחד כי איש טוב ובעל עצה אתה! –עניתי בשחוק, ואט פני אל החלון ואבט החוצה לראות איפה אנכי.

– ומה ראבן בן יעקב, התשמע לעצתי?

– התשב לי אז את חמשת השקלים?...

– הוא אשר אמרתי כפויי טובה אתם, ולולא זאת, עליך להוסיף לי במחיר עצתי עוד חמשה...

– היום או לאחר זמן?

– הנה תשחק לי, ראובן בן יעקב, אבל זכר כי אם לא תקבל עצתי ולא תתן במחירה חמשה, תתן ותתן כל ימי חייך עד כי לא יעמד בך כח לתת!...

– מה נאמנו דבריך!! – אמרתי אני בלבי.

– אדונים! פתקאות! פתקאות! – קרא ברגע ההוא פקיד המרכבה בהכנסו פנימה.

הוצאתי כיסי מחיקי, קניתי לי פתקא אל התחנה השנית ואשיבהו למקומו.

– ואתה אמרת כי איש עני אתה! – קרא פוטיפר אחרי הביטו בעינים חֹדרות אל כיסַי וּרְאוֹתוֹ את כֹפר פדיון נפשי שאני נושא אל אדני-בזק.

החרשתי ולא עניתיו דבר.

– שמע ראובן בן יעקב, לעצתי – הוסיף פוטיפר לדבר בהניחו את ידו על כף ירכי לאות חִבָּה – שמענה וייטב לך כל הימים.

– אינני מבקש מאיש כי ידאג לנפשי יותר מאשר אדאג לה אָני...

– הוא אשר אמרתי: פוטיפר איש טוב הוא, ולולא זאת, מה מני יהלוך אם אראה ברעה אשר תמצא את רעי הָעִוֵר אשר לא יראנה...

– דבריך נשגבים ממני...

– תבינם, תבינם! – קרא פוטיפר בספקו כפיו על ירכי– ואם לא תבינם עתה, תדע פשרם בעת אחרת...

אני לא שעיתי אליו, כי נשקפתי שנית בעד החלון לדעת דרכי, ובראותי כי כבר הגיעה המרכבה אל הרחוב– מחוז חפצי, יצאתי החוצה ואכונן צעדי אל מעון אדֹני-בזק...

 

ב

חֹשֶךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַלְאַךְ אֲדֹנָי דֹּחֶה

השעה היא השמינית בערב, קֹר עז וחזק שורר בעצם תקפו על פני חוץ, רוח צפונית עזה נשאה בכנפיה ערמות שלג וכפןר כגלים בלב ים זועף, ואני הולך לבדי באחת הרחובות ומגשש באפלה. את מעון אדני בזק אני מבקש, אך לא אדע איה מקום כבודו? – לפני צאתי מביתי הגידו לי כי במקומות האל הוא יושב, אף אדע שם אדני הבית ההוא, אך איש לא יִקָרה לקראתי בכל אֹרך הרחוב בליל סופה זה לשאול מפיו איפה משכנו; גם חשכת הלילה הפריעתני מקרוא שמות אדוני הבתים בפתחי שערים, אם כי קשה לקרוא בם גם ביום, כי מרביתם מחֻקים ומרביתם מלאים שגיאות בהכתבם על הרֹב בידי צַיָרִים אשר לא ידעו קרוא וכתוב בשפת עמם, והם ידועים רק להשוטר העומד בקצה הרחוב, אשר לפי הנשמע אסור לו לסבוא יין – בעמדו על המשמר.

הליטותי פני באדרתי, צעדתי בצעדי און אולי יחם לי מעט, כי קפא בשרי מקור וארכבותי דא לדא נקשן.

אך לבי חם בקרבי והומה כהמות ים לגליו. " איפה אתה חלל מרום, מֻכה אלהים וזעום הטבע? " קרא לבי בכח ודמי עורקי רתּחו ולא דמו. פור תתפורר הארץ ונוע תנוע תחת כפות רגליך כשכורים ההולכים עליה ואתה מבקש לך פה מפלט!? אל תבקש! לך באשר תלך, כי לא תמצא בשאול בית מנוס לך! אך אנה אלך ואיפה אבקש לחם? האלכה ואשובה אל אחי? אל אחי היושבים צפופים ברחובותיהם הצרות?אהה רעיון נורא! אחי אלה בדי עורם יאכלו במצור ובמצוק! רבבות בני אדם יושבי חשך וצלמות מהפכים יום יום בחרדה אחת קטנה אשר יאפוה בתנור צר אחד ובאתי גם אני להיות על אוכליה נוספות?!...

לא, לא, פה אשב כל עוד אשר יהיה בי כח לשבת, כל עוד לא פצתה האדמה את פיה לבלוע אותי ואת ביתי!...

– אדון, אדון, הזהר! – עלה פתאם קול אדיר באזני – האינך שומע קול שעטת פרסות סוסים מאחריך?!

הקיצותי כאיש נעור משנתו, ראיתי כי בתוך הרחוב הנני ואמהר ואט הצדה ועגלה עברה דרכה.

– האינך יודע איפה במקום הזה בית נחש העמוני? – שאלתי את הקורא בגשתי אליו, ומה שמח לבי בראותי כי שוטר הוא העומד על המשמר!

– נחש העמוני!? – קרא השוטר ולשונו התנהגה בכבדות – נחש העמוני? שם מוזר! חי אלהים שם מוזר! נחש העמוני?...לא ידעתי!...אך כן... כן... נחש העמוני אשר יצא זה לא כביר מבית האסורים!...נחש העמוני?...

ריח יין שרף עלה באפי בדברו כריח חבית אשר התפרץ דדה החוצה, ואסוג לאטי אחור ואמר:

– נחש העמוני אשר בביתו יגור השר אדני בזק!

– השר אדני בזק!? לא ידעתי!... חי אלהים, לא ידעתי!...אך כן, כן ידעתי!...שמו אדֹני-בזק! האין זאת, אדון?!

– כן, אדני-בזק!

– חכה אדון חכה...שמו אדני-בזק!?...

– חכות לא אוכל עוד כי תרעדנה עצמותי מקֹר.

– כן, כן ,אדון –קרא השוטר וירקע ברגליו וימחא כף אל כף –הקֹר חזק מאד, אדיר איום ונורא עד כי שני בקבוקים לא החמו את בשרי! כמהו לא אזכר מאז הייתי לשוטר זה חמש ועשרים שנה!... הידעת, אדון, חמש ועשרים שנה אני שוטר ברחוב הזה! כן, כן, אדון, חמש ועשרים שנה, לא יום ולא יומים...הידעת כמה שרים נמנו מני אז על העיר?... אחד!...שנים!... שלשה!... אך חכה נא אדון, שגיתי... אחד!...שנים!...

בראותי כי לא אציל מפיו דבר, נסוגותי אחור ואחל ללכת לדרכי, כי קול צעדים שמעתי מרחוק ואמר ללכת לקראת אולי יודיעני דרכי.

– מה זה שאלת,אדון? – קרא פתאֹם השוטר בהחזיקו בידי – כמדומה לי...

– איפה בית נחש העמוני?!

– חכה לי רגע אדון! בית נחש...

– יקחך האפל! – קראתי בהמטי מידו ואמהר ללכת לקראת ההולך –ומאחרי שמעתי קול השוטר קורא בקול אדיר: "לימין, אחרי כן לשמאל, משם בדרך ישרה עד שני בתי היין אשר אחד לימין ואחד לשמאל, תפנה ימין או על שמאל, שכחתי, תשאל ותמצא!"...

– אדוני היקר, האינך יודע איפה במקום הזה בית נחש העמוני?!– עלה באזני קול אשה בשפת רומיניא נשחתה בקרבי לגשת אל ההולך.

שחוק התמלט מפי למרות רצוני ואעמד רגע כמשתומם על עמדי מבלי ענותה דבר.

– אדוני היקר! – קראה האשה שנית בראותה כי לא מצאה בפי מענה – חוס נא רחם נא על אשה קשת רוח והגידה לי אם ידעת איפה בית נחש העמוני?!           

– –אחיך אני לצרה! – עניתי את הדוברת – גם אני הנני תועה פה זה כשעה תמימה ולא אדע איפה הבית ההוא; חפצתי לשאל אותך בשמעי קול צעדיךְ מרחוק והנה את שואלת אותי...

– וגם אתה את נוה אדני בזק תדרוש?

– גם אני לשכנו אדרשה!

 

האשה נאלמה רגעי מספר דומיה ותתאמץ להביט מתוך החשכה אל פני.

– הלא אמרתי לך – קראתי אליה בהביני על מה היא מבטת אל פני – הלא אמרתי לך: אחיך אני לצרה!...

– עברי אתה! – קראה האשה – האין זאת?

– כן, עברי אנכי! – עניתיה בשפה יהודית:

– האח, שמחתני! – קראה בשפת יהודית אף היא – זה כשתי שעות אני מגששת פה באפלה, חצי בשרי כבר אכל הקרח ובביתי עזבתי יונק שדים ושני ילדים רכים על אישי החולה, הילדים רעבים ורועדים מקרה ואני הולכת, הולכת מבלי דעת לאן אני הולכת... רבונו של עולם צדיק אתה ומשפטך צדק! בודאי צריך להיות כך אל אלהי אברהם יצחק ויעקב!...

– ומה חפצך בבית רדני-בזק? – שאלתיה בהוסיפי ללכת הלאה והיא אחרי.

– חפצי?! הטרם תדע מה חפץ איש יהודי בבית רדני-בזק?...להקריב לו דם תמציתו! להגיש לו מוח עצמותיו!... אויה לי! את הכר האחרון נשאתי היום מתחת למראשותי ילדי הקטנים אל ביתהמשאות! לבי השיאני לקנות לחם...עצים... אך זכרתי – זכרתי אוי לי, כי לאדני בזק משפט הבכורה! רבונו של עולם,הלא יודע מחשבות אתה, היה אתה עדי כי עשיתי רב יתר מאשר יכלתי לעשות למען...

הדברים האחרונים האלה אשר לא התמה האשה בדברה, התמלטו מפיה בקול מוזר אשר קצר כח עטי מתארו כמו,צלצלו עלה באזני כאנקת אסיר תמים-דרך מוּצא אלי הורג ברגע השלותו נפשו בתקוה כי אין צדיק אבד בצדקו –והוא קורא אל אלהי המשפט...הבינותי כי דבר מר לאט עמה, ומבלי דעת מה אענה, עמדתי כמו רגע מלכת ואמר:

– הנחמי עניה ושיתי מבטחך באלהים כי לא יעזב את חסידיו לראות שחת!

– את חסידיו!? – קראה האשה באנחה –אהה, לו חסידים היינו כי אז לא מצאתנו כל התלאה הזאת! אבל אויה!... אישי אין אונים הוא... אללי לי אין אונים!... הוא חפץ לבגד... באמרו כי קשה מאד הנסיון... אוי לי ואבוי לנפשי, מה אעשה? מה אעשה?... נחמתיו כי אברהם אבינו עמד בנסיון, חנניהמישאל ועזריה עמדו בנסיון, הזכרתיו מעשה עשרה הרוגי מלכות אשר במחזור ליום הכפורים, אך אוי לי, אללי לי, הוא בכה מאין הפוגות על השאת והשבר אשר באו עלינו, בכה כילד קטן עד כי דמיתי, אללי לי, כי השתגע מעקת לבו, ויתרגז ויתקצ, ויאמר כי הנסיון אשר נסנו אלהים קשה מכל הנסיונות האלה! אוי לי ואבוי לנפשי, מה אמר ומה אדבר?... באמת אללי לי קשה הנסיון...קשה מאד...אך לא! לא!...צור כל העולמים, הלא רחום וחנון אתה סלח לי כפר לי!...

נפשי יצאה בדברה, לבי נתר ממקומו ודפיקותיו צלצלו באזני כקול מפוח נחר אשר יד מכונה תניעהו בחפזון מאין כמוהו. חשתי כי שתי טפות לוהטות בוערה תלויות בין ריסי עיני, אך לא תצאנה החוצה כאלו תיראנה מפני הקור... הרימותי ידי למחותן והן צללו כעופרת בקרבי ותבאנה כמרורת פתנים בעצמותי וחום קדחת עבר בכל בדי עורי. הבלגתי בכל כחי על הסערה אשר התחוללה בקרבי ואֹמר אל האומללה:

– הנחמי עניה סוערה כי אלהים לא יעזב אביון! קוי לישועתו כי היא לא תאַחר לבא לעתות בצרה! הנה אַתּ הולכת אל אדני-בזק ובלי שפק שמץ תקוה נשקף לך; קוי לה' כי תקותךְ בא תבא, ואם גם תִּכָּזֵב – הן לא פסו אמונים מבני אדם, עוד יש ויש בקרבנו ישרי אדם אשר יחושו לעזרתך כשמעתם עניך, כי מי כעם ישראל גוי אשר צדקות אָהב ועל נדיבות יקום?!...

– אוי לי, אללי לי – מררה האשה בבכי – אבדה כל תקוה, אפסה כל תוחלת, אלהים חפץ דכאנו ועל כן יקשיח לבות בני אדם ממנו! אני גליתי צרתי באזני נדיבינו, אבל אללי לי, הם ימכרו חֹפש בכסף וחיים במחיר יתנו!... ראו כי עניה אני ולא נתנוני לדרוך על סף ביתם!... בכיתי התחננתי אליהם, השמעתים כי בזאת יצילו אתנפש אישי, אבל המה גערו בי ויגרשוני מעליהם בחרפה... מני אז אללי לי חדלתי מבּקש עזרה, כי מה יעשה אדם לי וה' חפץ דכאי!... רבונו של עולם, דַיָן אמת אתה, בודאי תדע את אשר תעשה!...

– רַכָּב! רַכָּב! – קראתי בקול גדול בשמעי ברגע ההוא קול שעטת פרסות סוס מרחוק.

והרכב ההוא אחרי הוליכו אותנו דרך מבואות אפלים וצרים אחת הנה ואחת הנה, הביאנו שנית אל הרחוב אשר יצאנו ממנו במחיר חצי שקל!...

– כשמחת קולומבוס בהופיע לנוכח פניו הארץ אשר אליה נשא נפשו בחזון, כן שמח לבי בראותי על דלת בית נחש העמוני, לוח נחשת קטן אשר לאור העששית הקרובה קראתי בו שם אדני בזק.

בלב רועד משכתי את כף הפעמון בצד הדלת.

– הב, הב, הב! – קראה האשה בחרדה – ולא אדע איך אבא הביתה.

– בתוך לבאים אַת יושבת ומפני כלבים אַת יראה?! –נחמתי את האמללה אשר כל עצמותיה רחפו ממגור – אל תיראי! אני אבא לראשונה ואַת לכי אחרי.

 

חכיתי רגעי מספר ובראותי כי אין פותח, משכתי את כף המצלה שנית.

– הב, הב, הב! – נשמע קול הכלב מעל סף הבית ולקולו נבהלתי גם אני, כי היה אדיר וחזק כקול אריה נוהם על טרפו. האשה חרדה ותלפת ותחזק בכנף בגדי ושפתיה דובבו בלחש:"שמע ישראל" ואני אמרתי בלבי: קול כלבך אדני-בזק, אינו קול נעים, אדונים צדיקים וכלבים רשעים, דבר רחוק הוא בטבע – לא אאמין כי נמצאים!...

ברגע ההוא נפתחה הדלת ואשה דקת בשר וגבהת קומה, בעלת פנים קטנים וחוטם קצר וצר קדמה בואנו אל האולם, אני הולך בראשונה והאשה הולכת אחרי ורועדת מפחד לבבה, כי רואה היא את הכלב אשר גדלו כעגל בן שנה הולך וקרב אלי. שמחתי כי נחבא קולו ולא יוסיףלנבוח, אך תנועת גוו ועיניו הנטויות אלי ומפיצות אש ירקרק, הפילו בלהות גם עלי, ואנכי התחזקתי, הנחתי ידי על ראשו ואשרק לו להרגיעו, אך הוא כנחש ברגלי הימנית עד כי התפלצה נפשי וקול גדול התפץ מבלי משים מלבי:אויה! הושיעו! הושיעו!

– אוי לי, אללי לי!– קראה האשה בחרדה ותחפש את הדלת ולא מצאה – אל אלהים ה'! הוא אלהים, שמע ישראל!...

– מה-מה-מה ל-לכם כי-כי נז-עק-ת-תם! – קראה הזקנה בקול כקול חתול מיללת,אשר בהתמלטו בכבדות מפיה ובתתה לו נגון השאֵלה וְהַתְּמַהּ יחדו, עוד מוזר היה מקול חתול ולא אדע אתארהו כמו – מ-מה ללכם כי נזע-עקת-תם!? ני-רוֹן כ-כלב טו-טוב הוא ולא ירע-רע ולא ישחי-חית ל-לאיש!...

– אבל כבר הרע וכבר השחית! – קראתי בקול רועד כי הכאב גדול מאד.

– מה-מה? – קראה הזקנה הדקה ותט אזנה אלי פי.

 

הבינותי כי גם חרשה היא ואשנה לה את דברי בקול רם.

– שקר הדבר! קראה הזקנה בשפת עלגים וַתַּעֲבֵר את ידה היבשה על ראש כלבה באהבה – שקר וכזב! נירון כלב טוב הוא! טוב מאין כמוהו! השמעת נירון– קראה בפנותה אל כלבה –יעלילו עליך כי כלב רע אתה!–

– כן גם ארחות אחיך,תופשי עט שקר וקסת רמיה!–אמרתי בשחוק ובמנוד ראש– כמוך כמוהם חרשים המה משמוע שועת נשוכים וכמוך כמוהם יצדיקו את הכלבים אוכלי שאר עמי ויתנו את הנשוכים לפני בני בליעל ועוללי עלילות! ואליה קראתי בקול רם:

– אבל ראי נא זקנה את הקרע בבגדי והאמיני כי גם הכאב גדול מאד.

– שקר הדבר!– קראה בקצף מבלי גרוע עיניה הירוקות מכלבה ובסלסלה כל מלה שתים שלש פעמים בכבדות כדרכה– שקר וכזב! נירון כלב טוב הוא, ואם גם ישך לעתים רחוקות גם אז לא יגדל הכאב...נירון כלב מהיר הוא ונשיכתו קלה מאד...

צחוק התפרץ מלבי הכואב בשמעי תנחומותיה, ולא יספתי להתאונן עוד באזניה על כלבה הטוב והמהיר כי אם שאלתיה לאדני בזק.

– כן, כן – קראה הזקנה ותצהל קולה –שאל את אשר תשאל אך אל תעולל עלילות!... נירון כלב טוב הוא, מי יתן וכלבי נחש העמוני או כלב דודתי השחור לא רעים יהיו ממנו!...לו עליהם התאוננת, כי אז אולי האמנתי לך...כן, כן, האמנתי... כי ממוצא אחד הם, ומה גם כי על הרוב הם אסורים בכבל ורק לעתים רחוקות יקרא להם דרור. אבל מה קצפתי עליך!חי אלהים קצפתי... ואתי הצדק לקצף...

– סלחי לי, זקנה – אמרתי לה מבלי תת אותה לכלות דבריה אשר סלסלה בעמל רב עד כי ברב אונים עצרתי מצחוק פי – סלחי לי זקנה כי אשסעך בדברי! אין שעתי פנויה להתענג עתה בחברתךְ, אחת היא לי ולך אם נשך או לא, ואני באתי בדבר נחוץ אל השר המרומם אדוני בזק, האראנו עתה?

– תראנו! תראנו! –קראה הזקנה בתלונה חרישית – לך אל החדר השני ואחרי כן אל השלישי ותראנו, אך הזהר מעתה ואל תעולל עלילות!

הזקנה סגרה בעצלתיים את הדלת ותשב עם כלבה אל מקומה, ואני בברכי "ברוך שפטרנו" באתי עם האשה אל החדר השני.

– הכנסו! – צפצף מן החדר השלישי קול דק כקול חליל בדפקי על דלתו.

בלב חרד באתי החדרה ועיני ראו שם איש שפל קומה ובריא בשר כבן ארבעים וחמש שנה, יושב על כסא רך נשען בשתי ידיו אל שתי ידותיו ורגליו הקצרות לא תגענה ארצה. ראשו הקטן לפי מדת מבנה גוו כקולו הדק לפי שנותיו ועבי חזהו, מכוסה בשערות שחורות אשר משעול צר ולבן יפרידן לימין ולשמאל וילך וירחב והיה לקרחת בהגיעו עד חצי ראשו. שתי עינים קטנות אשר קשה היה לי להכיר צבען, באשר לא יכלתי להביט נכחן מבלי הוריד עיני ארצה, בוערות כשני לפידי אש מעל לחוטמו הלוקח לו כמעט את חצי פניו לעמדה אם גם לחייו עגולות מלאות  וחוט כאמה וזרת לא יקיפן עד עורפו, מה טוב עשה הטבע לו חלק מחוטמו חלק קטן לחוטם האשה אשר קדמה באי אל הפרוזדור! ידעתי כי שניהם היו אז שבעי רצון ואני השלישי אולי לא נבהלתי מפניו, אשר חוטמו ונחיריו הרחבות כללו משחתם ויתנו להם דמות חיה תחת צורת אדם...

השתחויתי שלש פעמים ולא נועזתי לצעד הלאה, כי יראתי מפני הנשמה היושבת בגוף ההוא ואימה לא ידעתי שחרה נפלה עלי...

– גשה אדני הנה! –צפצף אלי אדני-בזק בשפתי חן – למה תעמד מרחוק? שב על הכסא;

פחד ורחב לבבי לשמוע דברים רכים כאלה יוצאים מפי האיש אשר כלבו בפרוזדור ומראהו בחדר משכיתו הפילו עלי בלהות! שנית, ראובן בן יעקב, אמר אלי לבי, אל תאמין כי נירון כלב טוב הוא, הנך מרגיש כי עקיצתו עקיצת עקרב והכאב ברגלך נעכר מאד... אבל האמין כי אדני-בזק אדוניו איש טוב... איש טוב מאין כמהו!... וכרגע עבר עלי רוח עמי ועוד מעט וגמרתי אמר לגשת אליו, להתנפל לפניו ולנשק עפר רגליו על האירו אלי פנים... אבל עיניו הקטנות והבוערות נתנו חתית בלבי, ואגש אליו כחפצו אך לא עשיתי את אשר זמותי...

– הודיעני אדוני במה אוכל והייתי לך למועיל?

– אדוני היקר! – קראתי בכל חם לבבי – שר נכבד ומרומם, מלאך אלהים שלוח ממרום אתה בתוכנו, אנא חוס נא רחם נא עלי ועל נפשות ביתי! הנה ראש השנה מחר ליושבי ארצנו, והיום – מהשעה השתים עשרה בלילה והלאה יכלו ימי שבתי בבוקארעשט; קומה בעזרתי והיה לי לצור מעוז, ואם אין, אבדתי אני וביתי!

– ואיך ישבת פה עד היום?

– שומר סף ונושא כלים הייתי,אדוני.

– למי?

– להגביר ירוחם בן יחיאל.

– ידעתיו; ומדוע לא תשא כליו גם מעתה והלאה?

– אהה אדוני, שלש שנים עבדתיו וברביעית שלחני מעל פניו!

– עול הוא! – קרא אדני-בזק וינע במו ראשו –עתה בעדנא דרתחא לא יעשה זאת אח לאחיהו!...הידעת, ימים רבים דמיתי כי אמנם יש לכם קהל, יש לכם עדה וכאיש אחד כל עמך חברים לתמך איש ביד רעהו, אבל מיום עמדי על משמרתי אני רואה כי שקר הדבר, רוב גביריכם אשר בידם להיטיב עם הגוי כלו, נעוי לב המה, איש לבצעו מקצהו... "מסחר" "מסחר" "מסחר" רק הוא משוש דרכם, עד כי יעשו גם מסחר טוב בחיי אחיהם, ימכרו חיים בכסף, להמרבה  יתנו חיים וְלַמַּמְעִיט או לאשר לא תשיג ידו לתת – לא יתנו מאומה... ואני מאמין כי גם הגביר ירוחם מכר חֻפשך לאיש אשר הרבה מחירו!...

– אנכי לא אדע אם ישנם כאלה בקרבנו! – עניתיו בשפה רפה ובכבדות, ולבי חרד חרדה גדולה בראותי כי נבעו לו מצפונינו

– את מי תגיד מלים? – קרא אדני-בזק ועיניו הקטנות בחנו אותי –אני על משמרתי אעמודה ואדע את העשוי בקרבכם חדר בחדר! אחיכם ימכרו חֹפש בכסף, יפשיטו עור עניים מעל עצמותם למלא הות נפשם ואחיכם ילשינו על המוכרים והקונים גם יחד, ויתהוללו באימים על מי שבידו להרע להם כי אם לא ישעה אל מלשינותם והלשינו גם עליו!... בבקר יְשֻׁלַּח איש עברי מן העיר ובערב יבאו מאתו מכתבי שטנה מהתחנה הראשונה אשר עמד שם לנוח, לגלות מצפוני עשרה מאחיו כי הם עוסקים ולא בצדק,יגורו – ולא במשפט וִישֻׁלחו גם המה!... ולא רק על אחיהם אנשי בריתם,הוסיף אדני-בזק לדבר ברגש מבלי גרוע עיניו הבוערות ממני, ולא רק על אחיהם אנשי בריתם עברה רעתם, כי אם גם על דורשי טובם מעם אחר... גם אני הֻכֵּיתִי  בשוט לשונם על עשותי טוב לעמם. גם עלי אשר אציל את אחיהם מגלות ונדודים, באו מכתבי עמל אשר טפלו עלי חטאת כי... אנכי בכל זאת אחור לא נסוגותי... אבל מי יודע אם לארך ימים אוסיף לשבת על כני... יד אחיכם עשתה זאת! התדע?... יד אחיכם!...

נעויתי משמוע דברים כאלה יוצאים מפֹרש מפי אדני-בזק. נעים לי לשמוע תוכחות עלי עון עמי מפי אחיו המעטים הנחלים על שברו באמת,אבל מר לי מר לשמוע חטאת אומתי מפי זר אשר יארב לכספה בצפנו לנפשה!..."בני, אמרה אלי אמי בהעוֹתי, אם לא תשמע מוסרי בעודך ילד קטן, תשמע מפי התלין כאשר תגדל!" והנבואה הזאת נתקימה עתה בעמי אשר בעט בעצת הוריו ומוריו במוסרם געלה נפשו.

החשיתי מכאב נעכר כי לא מצאתי מענה. חפצתי לפצות פי, כי כלמה כסתה פני לתת לו בדומיתי אות כי אין בפי תוכחות, אך זמותי נתקו ולא ידעתי במה אצדיק עון-עמי... ובכן שבתי לבקש מלפניו על נפשי חנינה.

– הלא אמרתי לך אדני, הודיעני במה אוכל להיות לך לעזר! – קרא אדני-בזק באהבה מְגֻלָּה.

– בידך אדוני השר עתותי! – עניתיו בקול תחנונים– בידך אדוני השר להניח את מכתב-מסעי הצדה בבאו אל ידך, עד אם תִּמָצֵא לי תעודת אחד הגבירים.

– הקשית לשאל אדוני –ענני אדני-בזק רכות – בידי אמנם לעשות זאת, אבל עוד יש אתי בתא הסופרים שר אחד, ומי יודע אם לא יגיע כתב המסע אל ידו?

– אין דבר אדוני השר – עניתיו בצהלת נפש – הודיעני נא שמו והלכתי גם אליו.

– אבל  הוא – צפצף אדני-בזק ועפעפיו סֻגְּרו עד חצים – אבל הוא...

– הוא לא יעשה זאת לי?...

– לא, זאת לא זאת – הוסיף אדני-בזק ושחוק קל רחף על שפתיו – אבל הוא...

– אין דבר אדני השר – מהרתי לענותו – אין דבר, כי גם לו...גם לו... ולא ידעתי איך לכלות דברי,בהביני הפעם אל נכון מדוע סִלְסֵל אדני השר את "ההוא" אחת ושתים...

– מה שמך אדוני ושם אביך ומשפחתך? – שאלני אדני-בזק בקחתו עט עֹפרת בידו,אחרי הבינו אף הוא על מה נהפכתי גם אני פתאם לִכְבַד פֶּה וְסִלְסַלְתִּי את ה"גם"...

– ראובן בן יעקב בלא קשיטה!

אדוני השר רשם את שמי על פסת ניָר לבנה המונחת לפניו על השלחן.

– במה אכף לך אדוני על חסדך! – קראתי ברגש וכרגע קמתי מעל הכסא ואשים ידי בחיקי להוציא את מנחתי החוצה; אך אהה בלהה! צרור כספי איננו!!...

– לך לשלום! – קרא אדני-בזק בקומו מעל כסאו אף הוא ובהושיטו לי את ידו – אבל ראה לבל ילשינוני אחיך!...

חשכו עיני , בראותי את יד אדני-בזק הפשוטה לקבל את ידי, וידי זאת ריקה...

– אדוני היקר, שר נכבד ונעלה! – דברה לשוני בפי ושתי ישי מששו את מלבושי מימין ומשמאל – מה אֹמר ומה אדבר? סלח לי כפר לי...מחר אא...מחר בבֹקר השכם...

עיני אדני-בזק נטיו אלי בעיני זאב רעב אשר גזלו טרפו מפיהו, ואני אשר עוד מששתי את בגדי, מששתי גם את גופי לדעה אם לא נעשה ממנו גל של עצמות...

– אדוני השר! – הוספתי לקרא בנפש נבוכה – סלח לי ברחמיך הרבים הנה איש אחד פוטיפר שמו רֵעָה לי בדרך... והוא העביר את ידו על כף ירכי...אהה אדֹני, סלח לי... מלא יצאתי וריקם באתי...ואנכי לא ידעתי...

– הרף! – צפצף אדני-בזק בקרעו במנוחה את פסת הניר אשר שמי רשום עליה – את מי תגיד מלין?... אני יודע את כלבם!...

– אדוני השר, חוס נא... רחם נא...

– הרף! – הוסיף אדני-בזק לצפצף ועיניו נוצצו כעניני צפעוני – הרף! לא אעשה דבר!... דבר לא אעשה!...  א ח י כ ם  רמאים... א ח י כ ם גנבים... א ח י כ ם מלוי ברבית, אחיכם מוכרים,מלשינים והולכי רכיל...וירא אנכי אותם!...

מחשבותי נבוֹכוּ ולבי מת בקרבי בראותי כי בן-רגע נהפכה כבשתי התמה לנמר שוקד ותקותי היתה מפח נפש.

חפצתי לרצות את אדוני "אוהב עמי" בדברים, אך דבקה לשוני לחכי, כי פניו האדֻמים אשר אדמו למשנה, ועיניו הקטנות אשר נהפכו לשני כדורי להבה ירקרקים אדמדמים,הפילו עלי בלהות צלמות, וָאִתּר מבלי משים אחורנית ולא ידעתי כמה פסיעות פסעתי, אך כעבור רגעי מבוכתי,ראיתי כי צעד אחד ביני ובין הדלת, וָאֵפֶן – וָאֵצֵא..

– אלה מטיביך ישראל! – דובבו שפתי בצאתי, מבלי פנות אל האמללה אשר חכתה לי בכליון  עינים ומבלי השיבה על דבריה ומבלי ראות בואה אל חדר אדני-בזק – אלה אוהביך עמי האובד אשר עזרה בצרות יִמָצאו לך בבוא מים עד נפשך וסוף חבוש לראשך!...לאוהביך אלה תשתחוה,תקריב להם דמך וחלבך, ולאוהביך אלה אהה, תגלה גם צפונותיך ותלך רכיל בבניך!...אוי לי עליך עמי העשוק,לבי לבי על חלליך!...עיר מבצר נתנך אלהים על כל הארץ,ימים רבים נלחמו אליך בעלי חצים מלֻמדי מלחמה, נלחמו ולא יכלו לך כל צריך! לא יכלו – כי עיר מבצר אתה וחומת נחשת סביבותיך אשר רק אלהים הבין דרכה ומעוף השמים נסתרו מוצאיה ומבואיה...אבל אללי לי! בוגדים אני רואה בקרבך! בוגדים אשר יפתחו בחשך דלתות נסתרות בקיר חומתך המסֻגרת לבעבבור יגיח אליך האויב מן המארב... אדני-בזק  ו א ח י ו ואולי גם כ ל ב ו יודעים את העשוי בקרב מחנך, וצופיך, שומרי החומה ותופשי הדגל רבניך ומנהיגיך, הוזים שוכבים בראשי המגדלים...,ינומו ויישנו שומריך ישראל, ולא יבקשו עצות להמעיט הבוגדים בקרבך!...

...לבשתי אדרתי ואצא דלת הבית ואמשש שנית את בגדי אולי אמצא את צרור כספי, אך לשוא, צרורי איננו! פוטיפר לקחו אתו במחיר עצתו, ובמששי – נדעה ידי בפצעי ואחוש שנית כי נשוך כלב אנכי!...

– מלאך אלהים הוא, ציר שלוח ממרום, ה' יאריך ימיו ושנותיו! – קראה האשה בקול עלז בצאתה אחרי רגעים מספר מן הבית – רבונו של עולם אל טוב אתה, תכאיב בימינך ותחבש בשמאלך!... בגל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ואתה ברחמיך הרבים תקדים רפואה למכה, תקים לנו אוהבים מתוך אויבנו, תוציא יקר מזולל להציל את עמך מכליון חרוץ, כי אנו בניך ואתה אבינו, וגם ברֹגז רחם תזכר – כי אל מלא רחמים אתה!

רחפו כל עצמותי כי התמלטו הדברים מפיה, כחצים שנונים פלחו את לבי, נלאיתי הכיל שמחתה וכהלום רעם עמדתי על עמדי, אך שמתי לפי מחסום, כי לא מלאני לבי לשום לאל שארית תקותה. ישבנו בעגלה ואלו את האמללה עד מעונה, אמרתי לה כי מחר אדרש לשכנה, ואני שבתי בלב כואב אל ביתי ושם שלמתי לעגלון את שכרו...

 

ג

בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי

הנני יושב במרכבה כבודה, נשען אל קיר רך אשר רפידתו תכלת וארגמן ונוסע!... אוציא ראשי מתוך החלון לדעת דרכי, ומה יפחד וירחב לבבי לראות את מרכבתי רתומה לכרוב גדול בעל שש כנפים והיא נשאת בין אברותיו אל על כנשר בשמים; מי הביאני הלום לא ידעתי, כי כח זכרוני עזבני, אף לא אבקש חשבונות רבים... שט אני בלב נפעםבין נקודות נוצצות ומאירות אשר אין ספורות למו ומביט למטה ורועד, כי אינני רואה תחתי מאומה כאלו נגנבה הארץ מתחת רגלי... אויה, אומר אלי לבי, ירא אנכי לפתוח פה לשטן, אבל מה אעשה אם אפול מפה ארצה? הלא אז תפֻזרנה עצמותי לפי שאול ואבדתי באין מציל! הבה אביטה למעלה ואל אראה את התהום הנורא הרובץ לרגלי, ואני מביט למעלה... אך אהה, מחזה מוזר ואיום! מה זאת?... רואה אני כי כרובי הגדול קטן מאד, קטן ודל כאוז בן-יומו, ומרגע לרגע יקטן וידל כנאד נפוח אשר יצא האויר מתוכו; עוד רגע – וכרובי נהפך לזבוב...אני מביט אליו בעינים חשכות ואמנם כן זבוב הוא...זבוב קטן, בעל שתי כנפים קצרות ויבשות והן משיקות אשה אל אחותה בקול שמה ושרקה כי לא תוכלנה מלט משא מרכבתי... לבי יתר ממקומו ואל השמים הקרובים אשא עיני מאין יבוא עזרי, והנה שם רקיע כעין הקרח הנורא... אשרק לזבובי האמלל בשפתים דולקים, אשרק ולא אדע מדוע אשרקה, והנה פתאֹם תראינה עיני שממית אחת גדולה יושבת שם במרום בין רגבי הקרח והכפור, יושבת – ובידיה תתפש ותטוה חוטי ארג, זבובי יתנשא ויאחז ברשתה... השממית תחל להתנועע, רוח חיים יניע את רגליה בחפזון נמרץ, עד ארגיעה – וזבובי שוכן בין כרעיה...תאחזהו ותמץ לשדו... משק כנפיו אני שומע בהאבקו עמה פעם ושרים ואחריו קול דממה דקה...ופתאֹם ואני וזבובי ומרכבתי נופלים ארצה... אני נופל, נופל ונופל ואין תקומה למפלתי,נפילתי תארך כירחי רשעים בגיהנם, עצמותי תצלצלנה כשברי זכוכית וכל קרבי ישׂקּוּ כמים הנגרים מכלי אל כלי מרעש לנפלי. קול רעש גדול אדיר וחזק, קול כרעם בגלגל משבר הרים ומפרק סלעים עולה פתאֹם באזני – ואני שוכב על הארץ... אביטה כה וכה ולפני גיא הרגה, חללים, חללים סביבותי, דם ואש ותמרות עשן, ואני בתוך עדת כלבים, כלבים קטנים עם גדולים אשר מראה זאבים,דֻבִּים ונמרים להמה, ומרחוק אני רואה כלב גדול רץ אלי בצואר נטוי... אכירהו... אכירהו... נירון הוא!... אוי לי אללי לי, מה אעשה?... גם לברוח לא אוכל כי רגלי כמו לנחשתים הגשו...

אם פגעו בך מנולים אלה משכם לבית הזה! –אני שומע קול איש קורא אלי בשפת היהודים. אני חפץ להביט מאין יצא הקול, והנה איש יהודי מאחי עומד נוכח פני והוא מחזיק בידי ומוליכני...

ברוך אתה לאדני! – אני קורא אליו בעמל רב ולשוני תתנהג בכבדות – אבל אנה תוליכני?

אתך אני להצילך! – קורא אלי האיש – ואל הבית הזה אני מוליך אותך! והוא מורה באצבעו אל בית אבנים גדול אשר גגו גבוה ונשא מאד ולשמים יעלה שיאו.

לא אלך! – אקרא בחזקה ואתאמץ להוציא ידי מתוך ידו.

ואני איעץ ללכת, ואם לא – יאכלוך הכלבים האלה! התראם?...

אבל...

אל תאמר "אבל"! לך אחרי...

לא אלך!...

נירון!...נירון!!...

אלך! אלך!

 

הנני הולך ואחי היהודי מחזיק בידי. באנו אל סף הבית אך מה אני רואה? אשה לבושה שחורים עודת שם על המפתן, עיניה דולפות מתוגה ועל עפעפיה צלמות והיא קוראה בקול בכי תמרורים: רבונו של עולם צדיק אתה ומשפטך צדק!... בודאי תדע את אשר תעשה!... אוי לי אללי לי, הוא חפץ לבגד... לבגד באלהי ישראל!...

– אכירך! אקרא אליה ועיני זולגות דמעות – אכירך... אחותי את, אחותי בת ציון אמללה, אחת מבנות ירושלים אשר ראיתי בבית...בבית...ואשכח ברגע ההוא איפה ראיתיה; מה שלומך אחותי תמתי?!...

– לך אחרי! – קורא אלי האיש המחזיק בידי.

– לא אלך!...לא!....לא!...לא אלך!!...

– נירון! נירון! נירון!...

– אלך!...אלך!...

– בוגד! – תקרא האשה ותתנפל כלביאה כל מוליכי – בוגד! זכור את בוראך! זכור לאברהם ליצחק וליעקב!... לא אתנך לבא!... לא, לא, לא תבא!... פה תהיה קבורתנו!...לא! לא! לא תבוא!...

– גשי הלאה אשת כסילות! – יקרא אליה שוטר אדום, חג ונע כשכור, – גשי הלאהפתיות,לימין או לשמאל!...ובדברו הוא מכה בחרבו על ראשה; האשה נופלת ארצה, נחל דם שוטף לרגלי, דם רב מאד, והאיש מושך אותי הביתה.

– לא אבא! –אקרא בכל כחי – לך לבדך...לא...

צלצל פעמונים ישמע פתאֹם ברעש גדול, אדיר וחזק. מוליכי ירך ידי, יסוג לאחור וקורא אלי בחרדה:אויה לי, הנני נחם... לא אבא גם אני...

– הבה נשובה אני קורא אליו בכל מאמצי כחי –נשובה אל אלהי ישראל! הוא יך ויחשבנו!...

– לא!... בֹא תבֹאו!! –קֹרֵא השוטר בקצף ומעופף חרבו על פנינו...

– הא לך כפר!– אקרא אליו ואני מביא ידי בחיקי – אך אהה בלהה, צרור כספי איננו!...

– אהה פוטיפר עכרתני!– יתפרץ קול אדיר מלבי וברגע ההוא תפקחנה עיני, איקץ –  והנה חלום...

 

*        *         *

נפעם ונדהם אני מביט אל קירות ביתי ותבניתם עוד נדמה לי כקירות הבית אשר אני ומוליכי והשוטר עומדים שם על הסף, אשא עיני אל הספון ודמותו כדמות מגדלים גבוהים אשר ראשם מגיע השמימה ודוחק רגלי השכינה, קוי אש אדומים וירוקים ואמוצים יעברו נגד עיני בחפזון וְיִסַּבּוּ במעגל כעל אופן העגלה. מרגע לרגע יְשֻׁנּוּ והיו לנקודות וכדורים קטנים עם גדולים בעלי צבעים שונים ומשֻׁנִּים וביניהם אני רואה כדור אחד גדול ואדום כדמות ראש אדם... אביטה אליו – ופני אדני-בזק אני מכיר!..."בוז לך נבל!" אני קורא בירקי בם פעמים, אבל ברגע ההוא ילבש הכדור צורה אחרת ומה תבהל נפשי לראות כי ירקתי בפני רב החסידים בעדתי, אשר לפני הודָע לי כי גם הוא לוקח שחד על נקי, אמרתי אכבדהו גם אני... גם זה חלום הוא אמרתי אל נפשי,ואני מוסיף להביט אל קירות חדרי, אך רואה אני אותם בעצם תבניתם,אביט אל התכונה אשר בביתי והכל על מקומו יעמד בשלום: שלחן בעל שלש רגלים נשען מצד רגלו השבורה אל הקיר על יד החלון.כסא רך בעל שתי שערות שהן בולטות ממצעו הקרוע וצולע על ירכו מֻצָּב נכחו. ארון בעל שלש צלעות כדמות לביבה משלשת נטוע במסמרים אל פנת הבית, וכמו כן – גם יתר כלי ביתי עומדים על כנם כאשר בהיותו ער... לבי חי ומרגיש וחושב מחשבות, הוגה בחלום הנורא ושש כי לא דחו רגלי גם בהקיץ...אמנם כן, ער אנכי! אוסיף להחליט, אך מה זאת? קוים אדומים וגלגלי אש יעברו שנית מול פני, וסאון ברעש כשאון מים כבירים נגרים מראשי סלעים במורד עולה באזני ואני מוטל ארצה... איה מטתי לא אדע, אין גם כר מראשותי ותחתי יֻצַּע תבן, אביטה כה וכה, ושני טורי נרות מפיצי אור כהה ערוכים במשטר מימיני ומשמאלי ולרגלי יושב איש זקן יבש כחרש וגבנון ארוך וחד לו מאחוריו; ראשו המכֻסה במצנפת זקופה וקומתה כאמה וחצי, ומלאה קמטים קמטים כקמטי מצח רב-מחמיר לפני "ברכו את עמו בחומרא חדשה" – כפוף אל יד ימינו המחזקת בספר קטן, והוא קורא מזמורי תהלים בקול נחר ומוזר בקול תרנגול השחוט ברוב סמניו..."הוא יחשבני למת!" –אחשב בלי, הבה אקומה על רגלי וְהֶרְאֵיתִיו משוגתו! אך לא, ירא אנכי פן יבהל מפחד פתאֹם ופרחה נשמתו, והזקן הזה לא מוזר לי, אדמה כי הוא ר'... אך לא,  לא... אינני יודע מי הוא...דמו בראשו! הבה אתנשא פתאם וידע הזקן האשמאי הזה את תנואתי! כי מה לו פה ומי לו פֹה? וברגע ההוא אני מנסה כחי לקום...אך אהה, גוי כבד כהר עפרת, לא אוכל למוש ממקומי וקול המולה עולה שנית באזני כקול אלפי רעמים בגלגל. אהה ה' אלֹהים! אֹמר לנפשי, אמנם כן מת אני באמת ואני לא צויתי לביתי, עוד מעט ונקשו נושים לכל אשר לי ולאשתי ולבני ביתי לא יותירו מאומה... אמנם יש בארוני המשֻלָש צרור שירים וחזיונות, אבח היהיו הסמרטוטין האלה לאנשי ביתי לאכלה?... ואם גם יהיו – הנה כבר קדמום אחרים: העכברים אשר לא יכלו נשוא זלעפות רעב כמותם כבר אכלו מחציתם בעודני חי ומה גם...

דלת חדרי תסֹב פתאם על צירה ואני רואה את הגביר ר' ירוחם ועוד מתי מספר מגבירי ישראל באים הביתה...

– אמנם כן, מת אני באמת! – הנני מחליט ברגע ההוא – ולולא זאת מה לאנשים האלה בביתי? יודע אני טבעם כי אכזרים המה רק לאחיהם החיים החשובים כמתים, אבל למתים גמורים, רחמנים בני רחמנים המה!... ומבלי תפונה באו לביתי לגמול עמי את החסד האחרון...

– חבל על האי שופרא! – יקרא ר' ירוחם ב"ר יחיאל בהביטו אלי ארצה במנוד ראש – הוא לא ראה בטובה כל ימיו!...

– מה רבו רחמיך אדני – יחשב לבי – עתה אחרי מותי תנוד לי, אבל התזכר ר' ירוחם כי בחיי מֵאַנְתָּ להלוותני שנים שלשה שקלי כסף לחַיות נפשי, אם גם השחרתי פני ועל פי ההכרח אשר לא יגונה לחשתי סוד כמוס באזנך כי צמתי ביום ההוא עד אשמורה בלילה!... אם רעב אתה, ר' ראובן, אמרת לי ברחמיך הרבים אכול אתי ארוחת הערב וכסף לא אתן!... לא, לא ר' ראובן, לא אתן!... לא שכחתי זאת ר' ירוחם!...גם את חסדך האחרון בתתך אותי למרמס לרגלי אדני-בזק ובשרי – למאכל לכלבו הטוב והמהיר, לא שכחתי! מַתִּי – ולא שכחתיהו!!...

– אהה – יקרא ר' מאטיל באנחה – לא רבים הניח כמותו, ומה רבה האבדה לכלנו! הקראתם את חבורו האחרון! נפת תטפנה שפתיו, דבש וחלב תחת לשונו! מי ישיב לנו תמורתו? אויה! הנה כי כן ילכו ויצעדו סופרי ישראל מעֹני ומחֹסר כֹל!

– יפה דרשת! – אני אומר בלבי – מקונן נפלא אתה ר' מאטיל ולבך לב רגש כלב אחד העניים; אבל מי אשם בעני אחיך הסופרים אם לא אתה וחבריך אילי הזהב, אשר תקשיחו מהם לבכם וניבם נבזה בעיניכם! כצֹענים מנגנים בכלי שיר נדמו לכם סופרי עמכם, ברצותם תשליכו להם שתים שלש אגורות מבעד החלון, וברצותם תגרשום מעליכם בחרפה, ולא לעתים רחוקות תשמעו מנגינותם חנם בְּהִשָׁעַנְכֶם על יתר השומעים כי ישלמו המה!... או תחשבו את המנגינה כלה לכם למחסור...ר' מאטיל! הנני זוכר כי גם את חבוּרי האחרון אשר תהללהו אחרי מותי מֵאַנְתּ לקבל בחיי ותלך לשאול עצה מפי זרש אשתך, אף כי הכל יודעים כי בעשותך מעשים אחרים, אם גם יעלו לך בדמים יקרים, אינך שואל מראש עצה מפיה!...

– ולא רק סופר מהיר היה – יענה ר' תנחום – כי גם מורה חכם לבב מאין כמוהו! שנתים ימים הורה את בני תורה וכאשר תקפה עליו משנתו, כל עוף הפורח מיד נשרף בהבל פיו!...

– ושכרי, ר' תנחום, היה מפח נפש! לפני חג המצות, בימים אשר צרכי היהודי רבו משערות ראשו, קראת דרור לבנך לבעבור לא תשלם לי שכר למוד בימי הבטלה, וּתכרת לחם עֹני מפי אחיך האביון הַחַיָּב בְּמִצְוֹת כמוך. בקיץ הרחקת לשבת בנאות דשא ותעשק את חצי שכרי, באשר כשל כחי לעבור אליך ברגל מהלך ששה תחומי שבת שש פעמים בשבוע. לפני חג הסֻכּות ימי בכורי הענבים, יצאה רעיתך תמתך המסורבלת בשר כדוב לאכל ענבי-מגד במקומות הרחוקים ותקח גם את בנה עמה, ותהי אז משכֻּרתי ענבי רוש, אשכלות מרורות, כי ימי ריש ועֹני מנו לי כשנים שלשה ירחים עד שובה!... אחרי כן שמחת, ר' תנחום, אלי גיל כי שמנה אשתך, התכסה חלב ופדר כפרת הבשו ולא השפלת אז ברחמיך הרבים להביט גם אל מורך חכם הלבב כי שֻלח רזון בעצמותיו יבש היה כעץ... האין זאת ר' תנחום?!...

– ומי יתנה תֹקף מצוקותיו באחרית ימיו!? – יענה ר' זבולון – בחמשה שבועות נדד הלך מבית לבית אולי ימצא לו חסות בצל אחד הגבירים לבל יגרש מן העיר. אבל גם תקותו זאת עלתה בתהו... עתה הוא במתים חפשי ולא ישמע קול נוגש... חבל על דאבדין!...

– חנף ומרע! – יקרא לבי בכח וקצפי יעבר חק – הנה גם אליך התחננתי כי תצילני מכף מרעים ואתה עניתני ברמיזה כי לא הסכנת לתת לאיש חפש בלא מחיר, ותעמד על דם אחיך אשר לא מצאה ידו לשקל על כפך כסף נמאס שאתה דש בעקבך! בוז לך רחמן אכזרי!...

– אחי! – יקרא ר' ירוחם פתאם בהביאו ידו בחיקו – אחי! הנה מת מצוה מֻטָל לפנינו!... בר מגן, רחמנא יצילנו, אשר מסופקני אם הניח אחריו כסף לתכריכים ולצרכי קבורתו!... הבה נשלחנו בדרך כל הארץ בכספנו ונצוה את ה"חברה קדישא" לחצב לו קבר בשורה נכבדה!...

– נעשה ונשמע!! – יקראו גבירי ישראל פה אחד בהוציאם איש איש את כיסו מחיקו.

– הרפו!...הרפו... אני מתאמץ לקרא בכח ואנסה להתנשא בחזקה מעל משכבי –הרפו נדיבי עמי! אין חפץ לי בנדבתכם!... הלאה הלאה רחמנים וגומלי חסדים!...במחצלת של קנים אקבר ערֹם כצאתי מבטן אמי אשוב אל האדמה ואל אקח מכם מתת במותי כאשר לא לקחתי גם בחיי!... הלאה הלאה חנפים!... טְפוּ!...טְפוּ!...טְפוּ!...

– קול בכי ילדים עולה באזני ואחריו אני שומע קול אשתי קורא אלי; ראובן, ראובן, מה היה לך, למה תצעק?... אלהים עמך ראובן!... וברגע ההוא נגעה בי ידה ותעירני, הקיצותי והנה חלום!...

– האח, הנני חי!  – קראתי בפקחי את עיני ובמחותי זעה קרה מעל מצחי – ברוכה את אשתי לה' כי החיתיני ותציליני מקבל טובה מיד גבירי עמי!... רבונו של עולם,אני שלך וחלומותי שלך, הפוך חלומותי אלה עלי ועל כל ישראל וסופריו באשר הם שם לטובה! ותשמרני מאכזריות רשעי עשו ומחמלת עשירי יעקב, כי שתיהן בד בבד תשאנה יחדו ולא יכיל אדם נטלן – וָחָי.

לישועתך קויתי אֲדֹנָי!...

 

ד

אַתְחַלְתָּא דְפֻרְעָנוּתָא

מהרתי ולבשתי את בגדי אם גם טרם אתא בקר. גירא בעיניך מלאך החלומות! – קראתי בצחוק מר בהתהלכי בחדרי אחת הנה ואחת הנה – לא אוסיף עוד היום שנת לעיני ולהפקיד רוחי בידך לצחק בו בצחוק אכזריות מכאיד לב! עתה סב פנה לך אל פוטיפר גונב כספי, אל אדני-בזק עוכר שארי ונקום נקמת דמי השפוך מידם, לֶךְ לְךָ אל עשירי עמי הרחמנים, אשר נדבם לבם זה עתה לחצוב מרום קברי ולשלחני במיטב כספם בדרך כל הארץ, והראֵם חלקם בגן העדן על כונתם הרצויה! הראם באותיות אש שחורה על יריעת אש לבנה גם חלקם בעולם הזה: את "הלכבודים" הגדולים והרחבים שעתידים מעתה סופרי ישראל להקדיש להם, בגלל חסד האלהים אשר אמרו לעשות את אחד מחיהם אחרי מותו! כי מי כסופרי עמי בעלי רגש הנוחים להתפעל מצדקת עשירינו!? ראובן העשיר, הדש אלף כסף בעקביו, הלוה במקרה את שמעון הסופר העני שלשה כסף – מיד נזדעזעו אבריו של לוי המליץ, התרגש לבו – והוא קושר לראשו כתרים בפתחי שערים ומקדיש לו גם ספריו לזכרון!... הראֵם, מלאך החלומות, חלקם בזה ובבא. יראו עשירינו ושש לבם כי הגדילו לעשות!...

– מה היה לך, אישי, כי נזעקת כל הלילה מאין הפוגות – שאלתני פתאם אשתי ברוח כהה – "הרפו" "הרפו" "הלאה" "הלאה" קראת בקול נורא בראש אשמרת הבקר עד כי נבהלו הילדים מגערתך ויקיצו משנתם ויתנו קולם בבכי.

– לא אזכר דבר – עניתיה, כי לא חפצתי להכאיב לבה – ערכי השלחן ושימי לחם, כי עוד מעט ועלי ללכת אל יקותיאל  השתדלן ואל רבים ממכירי לשאל עצה מפיהם, כי הזמן קצר...

– ומה ענך אדני-בזק? – הוסיפה לשאל בדאגה.

– אך טוב, אך שלום וברכה יצו ה' אתנו! –עניתיה בכבד ראש ואסב דברי תשובתי אל שיחה אחרת, כי לא נתנני לבי לספר לה מקרי הלילה שעבר; ובאחרית דברי שאלתיה אם נתן לה גָר-ביתנו את יתר הכסף במחיר החדר אשר השכרנו לו לפני יומים.

– מלבד חמשת הכסף אשר נשאת אל השר, לא נתן מאומה, ואני כמעט לא ראיתיו למיום בואו, כל היום הוא יושב כלוא בחדרו ולא יצא פתח, לא יבקש לו דבר אף לא יכרה אֹכל לו, אין זאת כי הצטייד לפני בואו אל ביתנו ויאכל וישתה מן המוכן.

– ואַתּ לא שאלתיו דבר?

– לא שאלתיהו דבר, כי לא ראיתיו גם תמול גם שלשם. שלחתי לו לחם וכוס חמים ביד המשרתת אך הוא מאֵן לקבל.

– ומה ענה?

– אמר כי שבע הוא.

– ותעודת מסעו נתן לך?

– לא נתן דבר. תמול נגשתי אל חדרו פעמים, דפקתי על דלתו ואין פותח. הטיתי אזני אל הדלת ואשמע קול נחרו כנחרת איש אשר תרדמה עזה נפלה עליו, לא חפצתי להעירו, כי כאשר אחזה לי חולה הוא, כי קול שעול עז עלה לפעמים מחדרו, אשר מאז מתה עלי אמי, עליה השלום, לא שמעתי שעול כמהו...

– הנה כי כן יברך גבר אשר דרכו נסתרה מאלהים! – התאנחתי במרירות – לבי ינבא לי כי הביא ה' צרה חדשה אל ביתנו...

ברגע ההוא נדחף  גחזי שומר החצר אל חדרי, בשלג שעל מנעליו העמוקים והרחבים, חמוץ-בגדים כדורך בגת וחגור סנור בד לבן מכתפיו עד למטה מטבורו.ויתיצב בחצי החדר וישתחו שלש פעמים ויברכני בברכה לראש השנה.

– ומה גחזי – שאלתיו בלצון, בראותי כי פני להבים פניו –ההריקות היום שתים שלש כוסות אל פיך לכבוד החג?

– אהה, אדון, – קרא גחזי ויתאנח – אל תראני שאני מתנועע מעט ואני אמנם לא שתיתי היום הרבה. רק בקבוק אחד הריקותי, חי ראשי רק בקבוק אחד... וגם הבקבוק הזה חי ראשי, רק כדי להפיס צערי, חי ראשי כדי להפיס צערי... הלילה הזה חפשו השומרים בבית היהודי הגר בחצר השנית שאני שומר לה, חי ראשי חפשו, וימצאו שם איש צעיר לימים ובידו אין... הנלכד אמר כי רק היום בא לבוקארעשט, אבל "אחד מאחיכם" אשר גלה על עונו ענה כחשו בפניו, חי ראשי ענה כחשו כי הוא יושב פה זה כשלשה ירחים, ובכן על אדוני הבית לשלם כסף עונשים, על היהודי אשר הסתירהו לצאת את העיר ועלי לשבת במשמר, חי ראשי לשבת, כי גם את החצר ההיא אשמור, חי ראשי אשמור...

– נלכדת גחזי! – אמרתי לו ברגזה מסֻתרת – הא לך חצי שקל ולך ושתה ושכח אסונך.

– תודה לך אדון! – קרא גחזי בקחתו את הכסף מידי– אדון טוב אתה, חי ראשי אדון טוב, גם כל היהודים אדונים טובים המה, חי ראשי אדונים טובים... ילשינו לפעמים, אבל אדונים טובים המה...מאז עמדתי על משמרתי, אדון, זה כשלשים שנה, חי ראשי שלשים שנה, ומעודי לא ראיתי כי יבא היהודי הלום יין ויפריע פרעות בביתו, חי ראשי לא ראיתי... במנוחה יצא ובמנוחה יבא ולא לעתים רחוקות יתן גם על פי שומר החצר... חי ראשי יתנו...

– ואתה גחזי לוקח?...

– חי ראשי אקח!... היהודים אדונים טובים המה, הם נותנים תמיד, חי ראשי נותנים...ומה יתנו לי אחי הרומינים? חי ראשי לא יתנו מאומה! מאומה לא יִתֵּנו! רק פעם אחת נתן לי שר הצבא הגר בקומה הרביעית רבע השקל, אבל כל היום ההוא שמני לו לנושא סַבָּל, אחרי כן העמיס עלי ארגז כבד כעשרה ככר משקלו, חי ראשי עשרה ככר ואולי עוד יותר וכמעט נבקעה בטני,אדון, נשפכו מעי, אדון, עד העלותי אותו על כתפי אל מעונו, ועוד קללני, אדון, חי ראשי קללני באמי בהנפשי על המעלות פעמים... ומה אכזר השר הזה – הוסיף גחזי לדבר ברגש –בהכותו את אשתו, חי ראשי אכזרי הוא כנמר...גם אדוני בעל החצר הזה מכה לפעמים את אשתו, גם הסוחר העשיר צפיפון בן נחשון אשר שלש שנים שרתתו אשתי, לא חשך מהלמות מגו רעיתו בעגבו על אשת אחיו אשר בגדה אחרי כן באישה ותשקהו סף-רעל ותמת בבית האסורים לפני עמדה במשפט... אבל השר הזה עוד רע משניהם; חי ראשי רע ואכזר... הוא לא יכנה באגרוף או בחבל כמשפט, כי אם יבעט בה ברגלו כסוס וירמסנה כחמור...אהה, אדון, פעם אחת גלגל גם את אשתי מן המעלות ואני דמיתי כי נשברה מפרקתה או אחת מצלעותיה, חי ראשי דמיתי... כי היא שכבה כמתה ותצעק מעצמת מכאוביה עד כי חרדו כל גרי החצר לקולה, חי ראשי כל גרי החצר, ורק אחרי השקותי אותה שנים שלשה בקבוקים נאלמה דומיה, כי נפלה עליה תרדמה עזה ותישן עד הבקר וירוח לה...

ככלותו את דבריו לא סֻגרו שפתיו ושניו הארֻכּות והצהובות נוצצו מפיו הפתוח החוצה.הבינותי כי שעתת רצון היא עתה מלפני גחזי להרבות שיחה עם האדון הטוב אשר נתן לו חצי השקל, ויבא מורא בלב האדון הזה פן יתמהמה וראה את שכנו אשר אולי כתב-מסע אין אתו –ואקום ואצא אל בית המבשלות, והתחבולה הזאת עמדה לי למשך את גחזי אחרי, ובעוד רגעים מספר יצא משם החוצה...

בעלי תחבולות ואדונים חכמים אנחנו; האין זאת אחי הקוראים?!..

– הפה מעון ראובן בן יעקב בלא-קשיטה?! – עלה באזני קול איש בשפת רומיניא מתוך אולם הבית ברגע שוב אל שחני.

– פה הוא! – עניתיו בהתנשאי ממקומי לקדם את פני השואל; ואחרי רגעים מעטים בא איש צעיר לימים, כבן עשרים ושש שנה, אל חדרי, ואחרי השתחוֹתו אלי כחֹק, שאלני אם יגור בביתי איש צעיר לימים, ואת שמו לא הגיד לי.

נבוכותי בשמעי שאלתו. הכרתפניו אמנם ענתה בו כי מבני העם הוא אשר לא יעשו עולה; אבל זכרתי כי רבים מבני העם הזה כבר בגדו באחיהם ויתמכרו להביא דבתם רעה עליהם לבעבור ישבו בשלוה בתוך העיר; כדואג עברי ורחב ישראלית יבאו שם בקהל ומשפט אחד להם ולאזרח ארץ רומיניא... ובכן יראתי להגיד לו כי נמצא איש זר בביתי פן אחתה גחלים על ראש שנינו, עמדתי כמו רגע כאיש נדהם וקול מלי נחבאו; אך השואל הבין הגיגי ויאמר אלי בשפת חן:

– אל תירא אדוני ואל תֵּחָת, הראני את חדרו כי שאר בשרו אני ולרפא מחלתו באתי אליו, כי רופא אני.

– הגידה לי מה שמו.

האיש נבוך ומבוכת לבו נראתה על פניו; אבל עד ארגיעה התאושש ויאמר:

– לשוא תחרד אדוני, כנים אנחנו, גם אני וגם שאר בשרי, ואתה הרשני נא בטובך לבא אליו החדרה.

– אין איש זר אתי בבית! – עניתיו ברגזה בראותי כי את שמו לא הגיד לי.

– אבל במכתבו אשר כתב לי תמול, הודיעני כי הוא מתגורר בביתך – ענני האיש בהוציאו מכתב מצלחתו.

– ומה שמו?

– שמו בנימין בן דוד הענתותי!– ענני אחרי חשבו רגעים אחדים מחשבות.

– ומדוע אדוני לא הגדת לי שמו מראש? –שאלתיו, בראותי כי אמנם קרא אותו בשם אשר השמיעני שכני בשכר את החדר.

– אדוני! כנים אנחנו!– דבר אלי! האיש ברגזה ובבטחה יחד – ואם תפון בתֻמתי הבה אראך את תעודתי, תעודת רופא אשר השלים חֻקו בבית מדרש הרפואה. ובדברו הביא ידו בחיקו ויוציא משם גליון.

– אל נא יחר אפך בי אדוני ואשאלך מי הוא האיש אשר לשמו אתה שואל–שאלתי את האיש אחרי הראות אותי את תעודתו –הנני רואה כי דבר לאט עמו, כי כן ראשית דבריך אלי אדוני – וגם כתב מסעו טרם הושֶט לי ואתה אדוני הלא ידעת...

– אל תירא אדוני –ענני האיש בדאגה אשר התמץ להסתירה –עלם ישר הוא ותם-דרך מאין כמוהו!...

– אבל יודע אתה אדוני כי אל יֹשר לא ישגיחו בבוקארעשט!...

– אם ישר אין בארץ ישנו בשמים!–נחמני הדובר – ולא תְאֻנֶּה לאיש רעה בסבת איש טוב...

– אהה אדוני – עניתיו בשבר רוח –האינך יודע כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם?!... ומה הבטחון כי מן השמים ירחמו עליו ואני אל עקרבים אני יוב בארץ!?... לא, אדוני היקר, אם בעל נפש אתה והנך יודע כי אין כתב-מסע או זכות הישיבה חשאר בשרך, או דבר מה לאט עמו אשר יצר לי בגללו, עליך לדבר על לבו כי יצא היום מביתי, ואם אין, אשמים תהיו בנפשי!...

– אבל חולה הוא –ענני האיש במנוד ראש – ומהליכות מחלתו אשר תאר לי במכתבו,אני רואה כי חייו תלואים לו מנגד...

– ובגלל זאת עלי לשאת עול מולדתו!?– קראתי בנפש מרה – גם חיי,אדוני, תלואים לי מנגד, גם אני כצל בנטותו אהלך ומספר ימי שבתי פה חֻצָצוּ ונתפש עוד בביתי איש זר חוטא ופושע כמוני ואבדתי באין מציל!...

עיני שנינו נפגשו בכלותי את דברי ושנינו נתרנו ממקומנו כאלו זרם עלקטרי חלפנו,ראיתי כי נגעו דברי עד לבו, פניו החורים לבשו אדם,עיניו השחורות והמלאות קמו בחוריהן והוא תמנודד כאיש אשר תבעתהו רוח רעה מאת האלהים, ולא יספתי דבר אליו עוד. הולכתיו בלב דוי אל הדלת ויבא הוא אל חדר החולה ואני יצאתי החוצה לבקש עצות ולעשות דבר...

רגעי מספר עמדתי על יד פתח השער ולבי עזבני.

הרעה החדשה אשר שת אלהים על צרותי נוספות, מלאה את איפה תלאותי ותשפתני עד עפר. בבקר השכם התויתי לי הדרך אלכה בה; אמרתי ללכת אל יקותיאל השתדלן, משם אל מתי מספר ממכירי ואחרי כן – אולי לנסות שנית דבר אל אדני-בזק, או אל השר השני הנקרא בפיו בשם הוא, אבל בעברי את מפתן ביתי רפו ידי ויאוש אכזרי הכניע את לבי ויגרש ממנו כל תקוה לימים יבאו וכל חפץ לצאת מן המצר. "עמוד, ראובן בן יעקב, אנה תלך? עלה קול לבי באזני, עברי אתה ולבלהה נולדת, לחץ בידיך את החרב החדה המונחת על צוארך ובא הקץ לעמלך!"... "אך לא!– ענני פתאם רוח מבינתי, לא זאת תפארת גבור להשליך נשקו מיד כי יבעתוהו צר ומצוקה! ואני בן גבורים אנכי, בן להעם העזוז והגבור אשר לבו עשוי לבלי חת ולא ישוב מפני כל, בן להעם קשה הערף, אשר בכל מלחמותיו לא השליך חרבו מידו וטרם הניחה לרגלי אויביו גם היום!... מלחמתי לא מלחמת אי אחד הוא, לא מלחמת עצמי, כי אם מלחמת הגוי כלו, ועלי החובה להלחם כל עוד לבי נאמן לעמי ומאמין ביעודו וקיומו! אצא – ואנער!...

הרימותי פעמי וָאֹמַר ללכת אל יקותיאל השתדלן. אך פתאם גמרתי אומר לבקש מראש מעון לשכני לבל תרבצנה עלי שתים ריות יחדו; ואחרי חשבי דרכי יעצוני כליותי ללכת אל רחוב היהודים...

 

ה

עֵמֶק עָכוֹר

– ילמדני רבי, אמרתי למלמדי בהיותי ילד, מה ראו על ככה בני דור ההפלגה לבנות להם מגדל וראשו בשמים בתוך בקעה בארץ השפל, ולא בנוהו על ראש הר גבה? ולו עשו זאת, כי אז מעטו הוצאות הבנין, לא כבדה העבודה על האנשים ההם וגם נקל היה להם לבא אל מחוז חפצם– השמים!

– ילד חכם אתה! קרא מלמדי ואותות תמהון נראו על פניו הרזים, וינח את רצועתו הצדה ויגרד את קרחתו וגבחתו, כאלו בקש משם תירוץ מספיק לקושיתי. קושיתך בני, קושיא חמורה היא, יהי כן ה' אלהים עמדי, אבל דע לך בני... דע   דע...דע... כי...כי... ופתאם אורו עינין הירוקותויקרא: דע לך בני כי הרשעים ההם ידעו מראש כי לא תעשינה ידיהם תושיה, ועל זה מוכיח הפסוק אשר אמר הקב"ה כביכול "הבה נרדה", אבל ידעו הרשעים ההם כי נבוכדנאצר הרשע, ימח שמו, יגלה את ישראל בבלה, כמה שנאמר:"והגלה את כל ירושלים" ובבל היא ארץ שנער כמה שנאמר:"על כן קרא שמה בבל", ולכן בני יקירי בנו הרשעים מקום נמוך מאד: כדי שלא יוכלו שונאיהם של ישראל לעלות משמה!...

ואני לא עמדתי על דברי מורי ולא בנתי לשכל מליו עד אשר הביאני ה' אל הבקעה הנקראת "רחוב היהודים" בעיר הבירה!...

בקעה שפלה ועמקה אשר ערפל חתלתה מעל ואדמתה ארץ כבול, הרת אדים משחיתים מתחת, נשקפה כפני ישימון בלב העיר בצד הרחובב. ומראה כעמק רפאים. בבקעה ההיא רחובות צרות ומבואות אפלים המטים עקלקלותם בלי משטר וסדרים, ובתיהם המלאים חנויות לחות ומעופשות, מערות עלטה ומשכנות צלמות, זקופים וצפופים כאריה על גבי אריה ולבנה על גבי לבנה, וכל עין רואה תעידם כי נועדו להיות משכנות ליעקב מראשית הוסדם...מרצפת הרחובות, כפני נחל מים ביום סופה, מלאה רכסים ובקעות ותהפך לאגם רפש, אשר העובר יחצה בו עד צוארו מדי רדת גשם קל על הארץ גם בעצם יום קיץ, והיתה לחלקלקות ולמועדי רגל בהתעלם עליה שלג בחרף. זה מראה הגיא גי היהודים, עמק עכור, בעברך בצלע קיר החומה המקיף אותו מחוץ, אך עוד פי שבע לו במראהו ובתכונתו מפנים! כי וב"חצרות" האלה יראה הרואה חזות הכל, שם נשקא ארעא ורקיע בהדי הדדי, כי אין רוח ביניהם מפני הלחץ זה הדחק!... בתע תפלה לחסידים וארות לסוסים נפגשו, בתי מדרש ובתים שאינם נזכרים מפני הכבוד נשקו.שם חדרים לילדי בני ישראל ובתי מטבחים לאוזים ותרנגולים בכפיפה אחת. שם מכה חרש ברזל בפטיש ונופח באש פחם, סנדלר יושב על סדנו ורוצע במרצע, אשה מורטת נוצות אוז,רעב מגרד דג-מלוח בחרש של זכוכית מאין שכין, תינוק בוכה בערשו,טבח מפשיט עור כבש ומלוה ברבית נושה בחברו העומד נחכו חמשים ממאה זקוקין – וכלם שכנים המה, גרי בית אחד בחדר עליה תחת פנת גג, אשר ד' אמות לו באמת איש! שם בחדר סוחר בבלויי סחבות עומדת אשה גבוהה ודקה חשופת זרוע, גויתה כפופה אל עריסה שחורה משחור ולשה בצק לאור הנר בעצם הצהרים וסביבה ימש חשך,מגיד מישרים יושב חשוף-מצח, ראשו נשען אל שתי ידיו ומצנפתו תלויה לו על קרחתו ומכין "דרוש נפלא" ליום שבת. מחבר יושב וכותב"לכבוד" ארוך אל אחד הגבירים וקושר כתרים לראש חמור, אשה זקנה מטלת על מחצלת של קנים ואיש יושב נחכה וקורא עמה את ה"מעבר יבוק" בהשיבה רוחה אל האלהים, חיט מטיב את הקריעה במכנסים ישנים, שוחט משחיז את סכינו וילד אשר זנב כתנתו מאחוריו קשור אל כתפיו,מתרחץ בספל מים שאי מכניסין בעזרה והופכו על פניו – וכלם דרים במדור אחד קטן וצר!... שם בחדר אפל תחתיות ארץ עומד איש אצל התנור הבוער ואופה פת קיבר, ש"ץ מחזיק אצבעותיו תחת "גרגרתו" ומשורר "שוכן עד", אשה לשה שעוה ומכינה נרות כפולי שמונה להבדלה, שדכן נצב על יד עלמה תופרת בגדי עדים ומדבר בה נכבדות, חתול עומד ומלקק חלב מתוך הקערה, תרנגול מטיל גללים אל העיסה השחורה כרקוע פח על כר המטה, וסופר סת"ם, להבדיל בין שכוי לגבר, יושב וכותב כתיבה תמה על הקלף; הדיו לבן כחלב ועיניו דולפות, כי הבית מלא עשן, ותחת חלונו הפתוח, הטבוע בארץ, יושב איש ועוסק במלאכה אף הוא וריח לא נעים עולה אל אפיו! האנשים האלה שכנים קרובים המה, גרי החדר הזה!... שם...שם... אך רב לי! הנה הכל שם, ושם יריק איש גם את  כליו על ראש רעהו מאפס מקום!...

אלה המה אהלי יעקב, משכנות ישראל בגיא אשר פי צורריו יקבהו בשם עמק-השדים! בגהעטטע החשכה הזאת יושב לו עמי ועוסק בתורה ובסחורה ושואף רוח צח! לרוב יושבי העמק אמנם יש היכלת לגור גם ביתר רחובות העיר, – אבל הוא אשר אמר מלמדי, זכר צדיק לברכה, כי על כן נבנתה בבל בעמק שהוא בבחינת "עכור" כדי שלא יוכלו שונאיהם של ישראל לעלות משמה!...

 

אל הבקעה ההיא ירדתי גם אני אחרי לכתי אט והשעני בימיני על משענתי ובשמאלי על קירות הבתים, לבל תהיה לי קפיצת הדרך ממורד ההר עד הבקעה ברגע כמימרא, כמו שקרה נס זה לצדיקים אחרים ונעשו אברים אברים...

באתי אל אחת החצרות לבקש מעון לשכני, והנה מחזה לנגד עיני, שני אנשים עברים נצים והם אוחזים במכנסים מטלאים ומפרכסים זה את זה.

– נבל! – יקרא האחד ורירו ירד אל זקנו – לו גם תשפך לארץ מררתך לא לך יהיו המכנסים האלה!...

– ולו גם תפרפרך מחלת הנכפה – יקרא השני במשכו את המכנסים אליו – לא אשיב ידי מהמכנסים! תכריכים תלבש ממזר, ולא את המכנסים האלה! אני, אני קניתים בראשונה!...

– בן בליעל! בוז משפחות! –יקרא הראשון בלבשו חמות – הרף ידך מהמכנסים!?...

– מה תאמרו על המיוחס הזה? – יקרא השני בפנותו אל רואי המחזה – עשיר אחד יש במשפחתו וגם הוא גונב סוסים רחמנא לצלן, והוא מתפאר עלי ביחוסו! אם גם על גחונך תלך שקץ, אם גם עפר תאכל, לא ארף ידי מהמכנסים! אני אני קניתים בראשונה!...

– הרף מהמכנסים ואם לא!...

– ומה תעשה? התעקר שן מפיך ותדה בי?!...

– נבל! בליעל! ממזר! הרף ידך מהמכנסים...ואם אין ארד עמך לחייך, ארדפך עד שאול תחתית!... היש לך הרשיון לגור?!...

– ולך יש הרשיון לסחור בבלויי סחבות? היום היום נבל תגרש מן העיר! שארית לא תהיה לך שקץ מתאב! היום!...היום!

– יהודים, לא אוכל חכות עוד! –יקרא אליהם אזרח חכליל עינים אשר עמד עד כה ויתענג על הצחוק אשר עשו לו בני אברהם – שקל כסף או המכנסים!...

– שקל ורבע אתן והמכנסים לי המה!

– שקל וחצי השקל! הא לך המחיר!

– אל תגע בשטרותיו כי מזיפים המה!  -יקרא הראשון אל המוכר בשפת רומיניא – הוא עושה סחורה בשטרות מזיפים!...

– ובביתו יש מכונה לצקת מטבעות מבדיל ועפרת!...

– כל היהודים מזיפי שטרותהמה! – יאמר רומיני אחד אל משנהו –ולא לחנם בעלי אוצרות המה!...

– וזה לא כביר – יענהו השומע –עמדו מהם עשירים איש במשפט וישלחו אל ארץ גזרה בעון זיוף שטרות ומטבעות, ובכל זאת עוד רבו בם המזיפים!

– כלם גנבים, כלם חומסים, כלם זיפנים! –יאמר איש שלישי – וכבר באה העת כי ילכו כלם לעזאזל!...

– אחת היא לי – יקרא המוכר בהתבוננו אל הכסף – המוזג לוקח הכל!... בעיניו כל השטרות שוים!... לאשר ירבה במחיר לו יהיו מכנסי!...

– שקל וחצי אתן גם אני!...

– לא, לא, אני נתתי בראשונה!...

– שקל ושבעים אגורות! הא לך המחיר!...

– גם אני נותן לך כאשר אמר! קח..קח...

שניהם כאחד תשעו את המחיר ליד המוכר אשר אורו עיניו ולא ידע שנית למי יתן את מכנסיו.

– עתה תן לי את מכנסי! –יקרא הראשון אל השני במשכו את המכנסים אליו בחזקה.

– מכות! – יקרא השני – לי המכנסים! לי המה! ובדברו משכם אליו בכח אף הוא, והנה המכנסים האמללים אשר לא עצרו כח לעמוד בפני בני העם קשה הערף, נקרעו כרגע לשני קרעים, הקצה האחד נשאר ביד האחד מעבר מזה, ומשנהו – ביד השני מעבר מזה!

– הידד! הידד! – יקרא האספסוף בקול פרוע – חא! חא! חא!

ושני הקונים הרפו כרגע את ידיהם משני הקצוות ויאחזו איש איש בזקן רעהו ויריבו בחזקה עד כי בא דבר הריב עד הלחיים וקול מכות צלצל כתוף עד למרחקים.

– הידד! הידד! ישמע שנית קול האספסוף ברעו – חא, חא, חא!...

 

ובין כה וכה נשמט המוכר מתוך ההמון הצוהל וירם פעמיו ויברח...

– תפשוהו! תפשוהו! – קראו שני הלוחמיםבהוציאם בחפזון איש את ידו מזקן רעהו ויחלו לרדף אחרי הבורח –תפשו בו, תפשוהו!– .

– הידד! .. הידד! ..הידד!..

– הנה כי כן ילך תמיד ממונן של ישראל לאבוד בדיני גוים! – אמרה אלי אשה אחת אשר עמדה אצלי ותרא במחזה אף היא– פשרה טובה עשה הערל, יהי כן ה' אלהים עמדי! לא יראו עוד את כספם כאשר לא יראו את אזניהם, ובאחריתם עוד יפלו בידי השוטרים וישלחו שניהם מתוך העיר!...

– אולי חדעי – שאלתי את הדוברת – איפה אמצא במקומות האל מעון לאיש אחד ההולך בגפן?

– האח! – קראה האשה ופפניה צהלו– בבית יש מעון! ומשכני לא הרחק מפה.

– גם בביתי יש מעון!!– קרא אלי קול מאחורי ואיש יהודי התיצב עד ארגיעה נוכח פני.

– הנה ממך לא שאלתי דבר! – עניתיו בתלונה.

– ומה בכך? – שאל האיש ויבט בי כמתפלא – שמעני ר' יהודי וסורה אלי, כי אויר מחניק בבית האשה הזאת ותולעים חיים, ר' יהודי, זוחלים על שלחנה. גם שלשה ילדים מתו שלשום בשכונתה, אבל מעוני...

– האמינה לי ר' יהודי על דברתי – דברה אלי האשה ופניה אדמו מקצף– כי האיש הזה לא ידעני ולא

ידע איפה משכני, אבל אל נא יחשב ה' עון לי, הנה נמצאו בעמי רשעים שבעל המכנסים אשר ראית זה עתה אדם כשר וישר מהם עשרת מונים! שכור הוא, גנב הוא,"כל בו" הוא, אבל הוא לא יסיג גבול רעהו, לא ילך רכיל ולא יחלל סחורת איש בפני קוניה לבעבור יקנו את סחורתו... אבל... יסלח נא לי "מי שלא רחצתי לו ידי"!...

הדוברת נאלמה דומיה ותשא מרום עיניה.

ראיתי כי צדקה האשה מבעל משפטה, אשר כדרך תגרני ישראל נכנס לרשות שאינה שלו והוא לא נקרא, ואלך אחיה; והוא אחרי אשר נהם שתים שלש פעמים בחרוק שנים: "חצופה" "מרשעת" שב על עקביו...

– החזיקה ר' יהודי במסעד ועלה אחרי! – אמרה אלי האשה אחרי הביאה אותי אל אכסדרה רחבה ועמוקה אשר חשך ישופנה מסביב.

– אינני רואה כל מאומה! – עניתיה בלטשי את עיני –ואיפה המסעד אשר אמרת?!

– הנה פה הוא על יד ימינך!

 

הושטתי יד ימיני ואמשש באפלה אחת הנה ואחת הנה ובשמאלי לחצתי את נחירי, כי ריח לא נעים עלה אל אפי עד למחנק נפש.

מששתי, מששתי, ולא מצאתי דבר.

– ומה, ר' יהודי, המצאת את המעלות?

– לא מצאתי מאומה!

– הנה המסעד פה לעיניך! אחז בו ועלה!

 

צעדתי צעדים מספר בפיק ברכים ואגשש שנית באפלה מבלי ראות את אשר לפני; והנה נגעה ידי בדבר קר ולח, אשר חשתי כי נטה ממגעי הצדה, ופתאם נשמע קול שבר כלי חרס המפוצץ לרסיסים ומשק מים רבים בהשפכם ארצה.

– גזלנים! רוצחים! אנשי סדום! – עלה באזני קול אשה בצדי – איך לא חסתם על "חרס הנשבר", על זקנה חולה וקשת רוח ותשפכו גרף של רעי על ראשה ותרוצצו את גלגלתה?!... ההכיתם בעואון כי תלכו ותזיקו? הלא כל האכסדרה לפניכם! אין אלהים בקרבכם גזלנים! כפרה לא תהיה לכם רוצחים! אהה, ראשי... ראשי... הנני מתעלפת... מתה אנכי!...

– אל תשעה אל הזקנה ההומיה הזאת – שמעתי קול מוליכתי ממעל –עלה ר' יהודי אחרי!..

 

 בשתי להגיד לה שנית כי עיני לא תראינה מאומה, כי אחרי שמעי תוכחת הזקנה, אשר טפלה עלי חטאת כי הכיתי בעורון, אמרתי בלבי אולי צדקה ממני וארם בשתי ידי את גבות עיני אולי אראה למצער קו אור אלד, ואוסף לצעד ולגשש כעור קיר אל אשר יוליכני המקרה; אך אהה, פתאם מעדו רגלי ואני נפלתי מלא קומתי על דבר רך אשר כלו כאדרת שער...

– מה! מה! מה-הע! – נשמע קול עז מתחתי בנסותה להתנשא ממשכנה ולא יכלה.

– גם זו לטובה! – דובבו שפתי בנסותי להתנשא גם אני, אך ידי האחת נאחזה בחבל הקשור בקרני העז ובקיר והשנית טבעה עד זרעי בחור מלא רפש אשר ברצפה הלחה ואל יכלתי למוש ממקומי; והנ פתאם התאזרה העז עז ותתנשא ככפירה ממקומה, ואנכי טלטלתי טלטלה ותגלגל בגלגול מחלות עד המדרגה הראשונה... וכן מצאתי את המעלות!...

– יקח אפל את הטבח המנול! – אמרה האשה בהחלי ללכת אחריה – זה היום השלישי עומד פה תיש קשור אל קיר האכסדרה והוא טרם שחטו או מכרו!

– כל מחלה, כל תקלה וקטטה, כל מני פורעניות ולכ מדוי מצרים יחולו על ראשך מופקרת! –צלצל קול איש מתוך החשכה – התפריעיני, חצןפה, מהעמיד תיש בתוך האכסדרה? הלך הבית הזה ואין לאחרים חלק בו, מרשעת? מחר אעמיד בה שור פר, ואת תראי חצופה ועיניך תמקנה בחוריהן!...

– עמלקי! אגגי! מאכיל טרפות! – נשמע קול הזקנה אשר נדונה זה לא כביר בעביט של שופכין – איך נועזת לחרפני? איזה רוח רעה נגעה בתישך המצרע? עד הרב יבא דבר שנינו! אתי אל הרב תלך עמלקי! אספר לו כי מאכיל טרפות אתה ותלו שמשיו ראש שור על צוארך והוליכוך ברחוב העיר וקראו לפניך "ככה", כאשר קראו לפני אביך, תקיאהו האדמה, בעיר שלכה!...התשמע עמלקי?...

 

צחוק התפרץ מפי ומפי האשה בעלת המעון, ונצחק עד אשר לא היה בנו כח לצחק עוד, ומתחת המעלות נשמעו קללות הטבח וגדופותיו הנתכות כזרם ברד על ראש הזקנה אשר התעברה בטעות על ריב לא לה, וכל הקולות האלה התלכדו ברגע ההוא יחד עם קול התיש העשוק אשר צעק שנית מה, מה, מה, כשואל מה עשה אלהים עמו...

הבינותי כי מקרה בלתי טהור קרה שם שנית ואנוד מרחוק לשני הנופלים, ואתנשא ואעל אחרי האשה עד מעונה.

– פה כך את ראשך! – דברה אלי האשה אחרי עלותי מעלה מעלה בשלבים עקומים ומשפעים – והזהר ר' יהודי לבל תמחצנו בקורה אשר בצד הדלת!

השחתי ראשי עד ברכי, אף כי עיני לא ראו קורה ולא דלת, ופתאם אורו עיני. חלון אחד קטן הופיע אל עבר פני בפתחי את הדלת – ותחי נפשי...

"מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!" – קרא איש יבש כחרש, אשר מראהו כבן חמשים שנה, מתוך ספר המונח לפניו על השלחן בנגון ובמתיקות, ברגע צעדי על המפתן, ושנים עשר ילדים רכים צפצפו אחריו מתוך ספריהם בנגונו וזמירתו: מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי  נהר...

עיני נער אחד נמשכו לתמן אל נחל המים אשר על הרצפה אצל השלחן, כאלו  בקשו לראות שם את הגנות אשר ראם בלעם בן בעור כנוח עליו הרוח; אבל תחתם ראו שם את בן מלמדו, ילד כשנה וחצי בעל כרש רחב ורגלים צנומות ודקות, זוחל על בטנו ומלקק את ידיו המגאלות כאשר ילק הכלב... ויפתח הנער פיו ויצחק...

– גוי! ממזר! איפה תביט?! קרא המלמד במרטו את לחייו– מה יחשבלבך שקץ? הלנצח תחזור רק על הסדרות ישנות?... יום ד' היום וסדר השבוע טרם למדת, גוי! סנדלר תהיה, גוי! סנד...

המלמד עצר פתאם במלים מבלי כלות את השם הנכבד "סנדלר" עד גמירא, וכאיש אשר בעתתוֹ רוח רעה מאת האלהים, נתר ממקומו ויבט אל המשוכה הדקה הנטויה כקיר על יד שלחנו בהכותו באגודלו פעמים על שפתיו כאלו בקש לבלוע את אשר פלט... וראש אשה מכֻסה במטפחת מטֻלאה ובראש הזה שתי עינים ירוקות ומפיצות אש כעיני החתול" ותחתיהן חוטם בעל נחירים רחבות מפיקות עשן, ותחת החוטם פה רחב כחצי האמה, ולפה הזה שתי שפתים דקות אשר מראהן כעין התכלת וקצף מלא נקודות לבנות הוצק בשתי פנותיהן, הופיע כרגע הזה מבעד המשוכה ממעל, וקול הראש הזה ברמה נשמע מעל ספון החדר לאמר:

אלפי אלפים ורבוא רבבות מלמדים מֻכי שחין כמוך, רבונו של עולם, ילכו לכפרה בעד סנדלר אחד בן יומו!... את אשר נגזר מן השמים על אצבעו הקטנה – של סנדלר, רבונו של עולם, יחול על ראשך מלמד מנול ועל ראשי האבות השולחים את "ממזריהם" אליך! יַדְבֵּק ה' אלפי רבבה מכות טריות וצרעת ילדי בך ובתלמידיך ובאבותיהם ופרחו אבעבועות בגרונך, רבונו של עולם, עד כי תֵאָלמנה שפתיך וכל אסיא וכל רופא בל יועילוך!...

חפץ הפה הפתוח אשר בתוך הראש הנשען אל הספון להוסיף ולהריק את אוצרו הטוב על ראש המלמד האמלל, אשר גלם פניו באדרתו וישח ראשו ויכסהו בשתי ידיו, כאיש מלחמה יתכס בצנתו מחצי האויב; אולם פתאם שחה מוליכתי ארצה, ותקח מלא קמצה מן החֹמר הרך המתוק לחך בנה ההולך על גחונו, ותתאזר כאשת חיל ותזרקהו אל על, ויבא החֹמר אל הפה וימלאהו; אבל לא את אשר ינעם אל חך ילד יש בו בנותן טעם לחֵך מלא-שָׁנִים! אך בא באו המטעמים אל הפה המקלל, והנה הראש נתר אחור ויעלם ורעש נפילה עצומה נשמע מעבר למשוכה וצלצל כלי זכוכת וכלי חרש בְּהִשָׁבְרָם נשמע אחריו...

אשת חיל עטרת בעלה! – קרא המלמד בחדוה במהרו לסגר את דלת המשוכה מבחוץ – כבירת כח לב אַתְּ אשתי כיעל וכיהודית – ואני מודה ומתודה כי כבר חפצתי למסור דיני לשמים!...

ככה יעשה תמיד לקליפות כאלה!– קראה האשה כמנצחת, בירקה אחת ושתים בידה הזכה ותמחנה בבגדה. ואתה ר' יהודי – קראה בפנותה אלי– לך אחרי וראית את החדר!...

כי הטיבו לראות עיני האשה הזאת באפלה בתוך האכסדרה אשר ערפל חתולתה ובקרבה ימש חשך, עד כי ידעה בין עז לתיש, לא לפלא היה בעיני בקראה גם בשם "חדר" את המעון אשר הביאתני אליו להתבונן בו; אבל אל נא יקצף אלהים על קולי, אם אנכי אכנהו בשמו נאוה לו:" מאורת עכברים", כי כן היה בעיני; חדר צר בעל שלש פנות אשר גם על איש שפל קומה לכף כאגמון ראשו בבואו אל קרבו, לבל ימחצנו בספון המכֻסה בפיח ושחור – הופיע לנגד עיני לאור החלון הקטן ככף איש הקרוע בו ממעל להגיה חשכּוֹ. שלשת קירותיו לחים ושחורים ומפיצים צחנת רקבון וריח מר כפלפלא חריפא, רצפתו אשר קרשיה יוצאים חוץ לשטה ומלאים נקבים נקבים, מכֻסה ברפש עב בעל צבעים שונים, אשר לא עלה עליו מטאטא או מעדר מאז היתה לרצפה עד הֵהָרְסָה, וכן גם יתר תכונתו ותבניתו וכל ההוד וההדר השפוכים עליו מפיקים זועה ומעירים געל נפש...

חפצתי ברגע בואי לשוב לאחור, כי קצרה נשמת אפי בהריחי צחנתו, עד כי לא יכלתי לשאוף רוח על נקלה, אף התאויתי לראות אחרית המלחמה אשר התפרצה בין אשת הסנדלר והמלמד האמלל, אשר פתאם נשמע קולו מן הבית כקול איש אשר שמו מחנק לצוארו, ואשתו כבירת כח לב כיעל וכיהודית עזבתני ותחש עד ארגיעה לעזרתו; אך ירד אלי איש זקן מעל מטתו, מטת קרשי עץ הנשנענים אל שתי חביות ריקות הלוקחות כמעט את כל החדר לעמדתן, ויושט לי את ידו הדקה והרזה, ויקרא אלי בהרחבת הדעת ובנגינה מְמֻשָכָה כאיש קורא אל מכירו אשר לא ראהו זה כמה:

– שלום עליכם!!

– עליכם השלום! – עניתיו בהושיטי לו את ידי, אחרי הביטי אל פניו הצֹהלים אשר הדרת שיבה וחן נעורים נשקפים מהם; וצחוק קל רחף על דל שפתי בראותי כי האיש מוזר לי ולא ידעתיו מתמל שלשם.

– כמדומני כי געטציל אתה! – קרא הזקן הצוהל בהתאמצו להביט לאור החלון הקטן אל פני.

– שגית! – עניתיו בקול רך – ושמי ראובן!

– ואני דמיתי כי געטציל אתה – אמר הזקן בהרפותו את ידי בלי חמדה–באח כמהו כמוך, תֹּאַר אחד לשניכם כשתי טפות מים! אך אחת היא – קרא פתאם ויצהל קולו – לא שגיתי הרבה, יהודי הוא יהודי, ובלבד שפנוי יהיה וגימפל יוכל לגדלהו לחֻפה! הידעת את גימפל השדכן? הנהו לפניך!... אם בבתולה חשקה נפשך או באלמנה וגרושה, או אולי נשוי אתה ותחפוץ לשמוח בחתונת רעיך הפנוים, פנה בי, כי בחנותי כל עוף למינהו ישכן!...

– פה בתוך החביות הרקות התומכות קרשי מטתך?!– שאלתיו בשפת לצון.

– אל נא תצחק עול ימים לחביות האלה!– דבר אלי הזקן בנחת ופניו המאירים קדרו מעט וישֻנו – אל תמלא עליהן שחוק פיך!...  מעשה בבן מלך אחד אשר בז מעודו לזבוב והשממית ויחרץ משפט כי לתהו בראַם אלהים; ויהי בהנגפו במלחמה ויתחבא תחת אחד השיחים, שם נפלה עליו תרדמה וישן, וימצאהו איש מצבא האויב וישלף חרבו ויבקש המיתו, ויעף אליו זבוב ויתיצב על מצחו וישכהו וייקץ– וימלט. ויהי בהנגפו ביום המחרת שנית ויתחבא במערה, ותבא שממית ותכס את פיה בקוריה, ויהי בגשת אנשי האויב אל המערה וישטו מעליה ויעבורו באמרם: לוּ ירד שמה בן המלך היתכן כי חוטי הארג לא יקרעו? ושוב מעשה בשני בני מלכים אחרים בגימפל השדכן וסענדער המגיד שדרו בכפיפה הזאת שאתה רואה, ושניהם ילדי חוץ אשר לא יבאו בקהל בשביל חוטמיהם, ויֻגד להם בליל יום הכפורים אחרי חצות הלילה לאמר: שוטרים נסבו על הבית! ויחרדו גימפל וסענדער חרדה גדולה, ולא ידעו איפה יבקשו מחבא...אבל לא לחנם קראו את גימפל לפנים בשם "עלוי"! אך רגע קמט את מצחו לקמטים ותצא מהם תשועה, הוא צוה להרים את הקרשים ויבא גימפל בחבית האחת וסענדער בחבית השנית וישיבו את הקרשים את מקומם ועליהם רפדה בעלת הבית את יצועה עם כל ילדיה ובני ביתה ויבֻקשו החטאים ולא נמצאו, וישובו המחפשים על עקב בשתם ושתי החביות היו לנו לישועה!...השמעת?

פני הזקן אשר קדרו בראשית דבריו, אורו ככלותו לדבר וילבשו גאון כפני גבור הלוכד עיר; ואני מבלי דעת האבכה או אשחק, אמרתי הבה אכונן לבי לחקר רוח האדם ברגע שבתו בחבית סגורה וקרשים יכסו על ראשו.

– ומה עשית בשבתך בתוך החבית פנימה?– שאלתיו בצחוק מכאיב לבי.

– מה עשיתי?!– קרא הזקן בצחוק מהתלות–פערתי פי ואשלח להם לשון אשר אָרְכָה כאמתים וחצי!...

– ולא חשבת אז בלבך בלבך כי טוב היות רומיני ומחַפש מעברי סגור בחבית ומחֻפָּש?

– חלילה לגימפל מהרהורי עברה כאלה, –ענני הזקן בהביטו אלי כמשתאה – גימפל השדכן אשר נשים יפות זכות משלג, צחות מחלב, כקאקי חורי הן בעיניו, איננו בעל תאוה! די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ובחדר צר לשכנו כשתי החביות אשר עיניך רואות; והרהורים רעים ינוחו רק בלב קצרי רֹאִי המתאוים לטרטימא בשר ולוג יין בעלמא הָדִין...ואני לא התאויתי לאכילה גסה מיום עמדי על דעתי!...

– וכמה ימי שני חייך ר' גימפל? שאלתיו באַוָּתי לבוא אתו בדברים ולדעת דבר מה מהליכות חייו.

– בן שבעים וחמש שנה אנכי היום! – ענני גימפל ויעבֵר ידו על זקנו החור בגאון – ולא אכחד ממך ר' ראובן, כי חמש השנים הנוספות לי על ימי שנות גבר, כמעט השכיחוני את כל השנים הטובות אשר לא חסרתי כל, ותבלענה אותן כשבע הפרות הרעות את הבריאות אשר ראה פרעה בחלום! ומה נאמנו דברי החכמים: כל יתר בנטול דמי!

 

ובכלותו את דבריו התאנח מעט ויבט אל קירות הבית כאומר:" כתלי הבית הזה יעידו כי צדקתי"!

– ומלאכת השדכנות לא תחיה פה את בעליה?

– היא תחיה רק את אלה אשר הסכינו לה ואשר ידעו לדבר שקר ולמצמיד מרמה, ואני רק בשנת השבעים והאחת לימי חיי הייתי לשדכן, ולשַׁקֵּר בימי שיבה חרפה היא לאיש, האין זאת?... אך רב לנו לדבר בכמו אלה, הודיעני אם פנוי אתה ומה מלאכתך ו"נכבדות" אדבר בך, כי ככלוב מלא עוף חנותי מלאה "שדוכים" וכיסי מלא נקבים נקבים רחמנא לצלן, עד שבשבילי יוכל בן דוד לבא.

– היה בעזרי למצא מעון לשכני ואז תבא על שכרך, כי עלם פנוי הוא! – עניתיו בלצון.

– טוב מאד; ומה שמו כי אדע?

– בנימין בן-דוד הענתותי.

 

הזקן נִתַּר ממקומו כנשוך נחש וחורת מות כסתה פתאם את לחייו הרזות, עד כי על נקלה הכרתי כי שמעו אזניו חדשה אשר כחץ רעל נחתה בו; אולם עד ארגיעה התאושש ויתאמץ להעמיד את פניו כאיש אשר לא עבר עליו מה, ויאמר אלי במנוחת נפש ובשחוק על שפתיו כדרכו:

– הבה הודיעני איפה משכנך ובאתי לתהות על קנקנו.

– לא אגיד לך עד אשר תמצא לו מעון!

– ובביתך צר לו המקום?

– הטרם תדע כי לאיש יהודי צרה התבל כלה ומה גם המקום אשר רגבי עפרו ינתנו לו רק לאחוזת קבר במותות!

– יליד חוץ הוא, האין זאת?

– כן, יליד חוץ, ושלשם סר לגור אתי, ומבלעדי זאת, הנה גם אני, אדון מעונו, צפוי אלי גלות...

– הנה פה מקום פנוי אתי– דבר הזקן בנחת, אף כי הדרת פניו ענתה בו כי בתוכו ירגז לבו– כי כן תאמר בעלת הבית אשר הביאתך הלום...הבה אבא אליך ולקחתיו אלי...

– אבל אפונה מאד אם אויר החדר הזה וחי, כי חולה הוא ומחלתו אנושה...

 

הזקן התפלץ שנית, יצורי גוו רעדו ופניו נהפכו לירקון אשר לא עד מהרה סר מעליהם, אם גם נסה שנית להסתיר לבו ממני, כי העביר ידו על זקנו ויאמר אלי במנוחה:

– ואיך יעצתני לדבר נכבדות בעלם חולה? התאבה נערה בימים האלה ללכת אחרי בחור ידוע מכאובים? הודיעני מה מחלתו, אולי יש תקוה כי ירפא, ואז אולי ארפא גם אני ממחלת חסרון כיסי, כי גם המחלה הזאת, רחמנא לצלן, קשה כשאול.

– אל תירא ר' גימפל! – עניתיו בקר-רוח לבל יכיר כי הכרתי את מבוכתו אשר התאמץ להסתירה –אל תירא, מחלתו מחלה עוברת היא, הבה סורה אלי ולקחת דברים עמו, ואם חברם היוצר מתחלה יוגמר ה"שדוך" בכי טוב; אבל דע כי רק בזאת אֵאוֹת לך להודיעך את מקום מגורי, בהמציאך לו היום מעון לבל ירבץ חטאת לפתחי...

– טוב מאד – קרא ר' גימפל, ויחל לחפש את נעליו– היום אתאמץ לשכר לו חדר או אתי ישב פה...

 

הגדתי להזקן את מקום מגורי, ולבעלת הבית – אשר בשובי אל חדרה מצאתיה פרועת ראש וכתֹבת קעקע חרותה בצפרני אשת הסנדלר בפניה וחצי זקן אישה מתגולל על הארץ לרגליה – אמרתי כי עוד אשוב מחר בבקר השכם להתבונן אל חדרה שנית; ואחרי רגעי מספר כבר עמדו רגלי במרחב – מחוץ לחומת הגהעטטא!

 

------------

ו

חַלְלֵי  רָעָב

חרדת הזקן בשמעו את שם שכנו נשא על שפתי, עקת לבו אשר נהפכה לירקון על פניו בהשמיעי אותו לתמי כי חולה הוא, חפצו לדעת מה מחלתו, ועל כלם – עמל נפשו לכסות כל אלה ממני, היו לי לחידה סתומה בדַברי עמו, ויכו את לבי בתמהון בשובי להגות בם בלכתי על אגף הרחוב W., אשתוללו רעיוני ומבוכתי עברה חֹק. מי יודע, אמרתי אל נפשי, מי הוא העלם שְׁכַן ביתי ומה מעשהו ואם לא ימיט עלי הוֹה אשר לא אוכל המיש צוארי ממנה? כי יצוק בו דבר סתר כבר ידעתי בבקר, אחר דברי עם הרופא אשר בא לבקרהו, ועתה אנה אלהים שנית מקרה לידי לראות עין בעין כי דבר לאט עמו והדבר כדבר בליעל יראה לי...ומי יודע אם לא אהיה בגללו כמסתיר פועלי און מעיני המשפט ותומך ידם להרע? לא... היום יצא מביתי! לא ילין אתי הלילה הזה!...ואם לא... אז... ופתאם חלף כנחש-אש בין ענני אפל רעיון בלבי הנעכר ובחלפו – התפלצה נפשי ותרחפנה כל עצמותי, וקול פרוע התפרץ מבלי משים מלבי:"נבל אתה!"... וכרגע והנה רעיון אחר עלה על לבי:  " רעיון נרפש כזה מאין מוצאו? " אם חטאת נפשי הוא, חטאת אדם באשר הוא אדם, כלי מלא בושה וכלמה, השולח לפעמים יד בנפש ר ע ה ו לבעבור יעמוד  ה ו א בחיים, או אולי חטאת ע מ י הוא ומוצאו  מ ק ד ם, מן הדם, דם אומתי המניע את גלגלג חיי ומפעם את לבי באשר בנה הנני... יראתי לחרץ משפט, בדעתי כי נוגע אני בדבר, ואחל לחשב מחשבות אחרות, ובחשבי– זכרתי שנית כי חיי תלואים לי מנגד, ובראותי כי כבר עבר חצי היום ואני טרם עשיתי דבר לרווחתי, אמרתי אלכה נא אל האשה האמללה, אשר הבטחתיה אמש לבקרה היום, לשמוע מה עָנָהּ אדני-בזק ומה דבר בה, ואולי טוב הוא באמת לכפר פניו במנחה והיתה לי הרווחה...

 

הנה כי כן יאָבק אמלל עם מצוקותיו אשר תעבֹרנה ראשו! יְחַשֵּׁב דרכו מבלי חשבון ויכין צעדו מבלי דעת לפני רגע אנה ישים פניו!...

הלכתי – – – – ומקרי יום אמש, נשפו אשר היה לי לחרדה, הלילה ובעותי אלוה בתנומות עלי משכבי, היום ההוה וכעש עניניו ופגעי העתיד, אם לא יעמד לי עד מהרה רוח והצלה, התיצבו לפני כצלמי בלהות ויגרשו בלבי המון מחשבות נוגות, פרועות ומְְסֻבָּכוֹת, אש אלו נִתַּן תֹּאר חֹמרי להנה, היתה להן דמות כגל נחשים גדול, נחשים תלולים וצנופים צנפה בלי סדרים איש על רעהו...

הרימותי פעמי וָאצעד בצעדי און כאמלל הבורח מפני עושיו-כח, ושירת המשורר הכואב עלתה פתאם על לבי:

 

הוֹי, הֵן מִיגוֹנִי אָנֹכִי בּוֹרֵחַ

מִכֹּבֶד תּוּגָה מִנֵּטֶל הַזָעַם...

.......................................

 אַךְ לָרִיק אָרוּצָה – רַעְיָה אֲיֻמָּה

 תִּשְׁמֹר צַעֲדִי הָהּ, אַחֲרַי הִיא הוֹלֶכֶת!...

 

דובבו שפתי, כי הוסיפו מחשבותי ללחץ את לבי ולהדריכני מנוחה בלכתי... ואמנם כן,מרוצתי לא הועילה לי לברוח מיגוני, כי הוא הלך עמי בכל הדרך – אולם בזאת היתה לי לישועה, כי קֵרבתני עד מהרה אל מחוז חפצי, ורק אז נתקו זמותי... כי צרות אחרות, צרות חדשות, השכיחוני צרותי, צרות ישנות!...

באתי אל נוה האשה ותחשכנה עיני מראות את העֹני השורר בבית; שני חדרים קטנים יכיל, אבל שניהם כמעט רקים. בחדר הראשון בַּבִּאָה מֻצבת ערש ברזל רחבה, ערֻמה ממצע ומכרים וכסתות ומכֻסה בבלויי סחבות ובגדי עדים. נכחה נשען שלחן רבוע אל הקיר לבל יהפך, מחֹסר שתי רגלים, על פניו. שני כסאות עץ אשר מסעד האחד שבור ומשנהו חוגר מסגרותיו ונוטה הצדה כמבקש להמלט ממעון העֹני, עומדים לשתי צלעותיו מעבר מזה ומזה ולא הרחק מהם ארון קטן ומדלתו אשר לפנים היו בו לוחות זכוכית, נשקפים החוצה ספרים אחדים צבורים בלי משטר וגליונות כתבי-עת אחדים מפֻזרים כה וכה סביבותם...

הנה זאת היא כל תכונת החדר הראשון, ואל השני, אשר חשך ישופנו מסביב לא יכלה עיני לחדור.ורק ספסל רחב ועליו אֲלֻמַּת תבן וערש ילדים כמעשה השבכה, נראו לי מתוך החשכה, לאור שני החלונות המכֻסים בקרח עב אשר בחדר הראשון.קירות הבית לחים, ועליהם יתעלם כפור דק מחספס, מלא שערות קצרות ולבנות, מעשה ידי הקרח מחוץ. הרצפה מלאה בקיעים, ורגבי עפר קפואים מקר, יציצו מחרכיה, ומביטים אל הספון השחור הנטוי ככנפי העורב על בני אדם יושבי חשך וצלמות – גרי הבית הזה!

באתי הביתה ואחפץ להפשיט מעלי אדרתי מפני הכבוד, אבל בראותי כי לא חשתי כל חֹם בבואי, ואד יעלה מפי ומאפי כי אֶשֹׁם ואשאף רוח, יראתי פן יפגעוני צנים, ואתיצב רגע על המפתן וָאֲנַס להתיר למצער את קרסיה, והנה ילד קטן ,נער כבן חמש שנים, יבש כחרש וצבע התכלת יכסה את לחייו הדלות והרזות רץ לקראתי, ויחבק בשתי ידיו הדקות את ברכי ויקרא בצהלת נפש:

– האח, דודי, דודי!!

– דודי! דודי! קראה אחריו בשמחת לבב ילדה כבת ארבע, יפת עינים וטובת רֹאי, במַהֲרה אלי אף היא ותאחז בשולי אדרתי.

לבי נשבר בקרבי למראה שני הילדים היפים והערֻמים האלה, אשר החלו לשוב אחור בראותם כי שגו ברואה. נשאתי את שני הילדים, קלי המשקל, על כפי, ואליטם באדרתי.

– אל תחרדו בני – אמרתי להם בשבר רוח – כי אמנם דודכם אני, האם לא תכירוני?...

– האח, דודי – קרא הנער בשמחה – מה חם לי תחת אדרתך!

– ומה חם לי!?–קראה הילדה בעליצות לב– וגם לחם יתן לי דודי!...ובדברה נטו עיניה הקטנות והשחורות אל פני ותפל על צוארי ותשקני...

נפוגותי ונדכיתי מאד. שתי העינים הקטנות אשר תֻּמַּת ילד נשקפת מהן, טרם ידע ארחות חיים כי עֹני יחשב לחטאה וכי חרפה היא לאיש לגלות דברים שבצנעא כי בטנו תחסר – ירו חץ מות בלבי, ושפתיה היפות והקרות אשר נגעו בלחיי, שלחו רעל כלשון אפעה בקרבי, ותשק אש בעצמותי עדי כמעט כרעתי תחתי ואחוש כי נקל למות בנשיקה כזאת...

בכל מאמצי כח התאזרתי לעמוד על עמדי. לחצתי את שני הילדים היבשים אל לבי ושתי טפות מלוחות התגלגלו מעיני ותפלנה על ראשם – אחת מזה ואחת מזה.

– שמעון! חנה! – קראה פתאם האשה בצאתה מחדר האפל וילד קטן בין זרועותיה – רדו עד מהרה! מה לכם ילדים כי תתרפקו על כל באי הבית?! אחרי כן פנתה אלי ותבט אל פני ותקרא:

– האח, ראתה עיני, אתה זה; ברוך הבא!

– הורדתי את הילדים ארצה, פשטתי את אדרתי ואכסם; אחרי כן נגשתי אל השלחן ואשב על הכסא אשר הושיטה לי בעלת הבית.

– גם לאבינו היתה אדרת כזאת! – אמרה הילדה אל אחיה ועיניה השחורות נוצצו מתוך שולי אדרתי כספירים.

– וגם לאמנו היתה אדרת! – – ענה הנער ויבט אל אמו.

– ילדים!! – קרא אליהם בקול מושל איש אשר ישב עד כה בדממה על יד השלחן, ראשו נשען אל יד ימינו ופניו מפנים אל החלון– ילדים!!... ובקראו את הקריאה הזאת בקול פרוע ומוזר מאֹד, רקע פעמים ברגל ולא הסב פניו אחור.

– דוד! – קראה אליו האשה בעצבון לב –דוד, מדוע לא תקדם את פני האורח הנכבד אשר כאליהו נקרה לקראתי אמש בחשכת ליל סופה?

אדוני הבית הפך פניו ויתבונן בי בעינים חודרות מפיצות אור כהה, ועד ארגיעה הסב ראשו שנית אל החלון.

פני האיש, אשר מראהו כבן ארבעים וחמש, נפלאו ומוזרוּ לי ברגע הביטו אלי,אשר לוּ גם נפש אבי כל יודעי סתרי רוח האדם, קננה בנפש רפאל, אבי כל חרשי צירים, אפונה מאד, אם מצאה ידו לערוך להם דמות בעצם תכניתם בתמונה עלי גליון. שפלות וגאות, רֹך וקשי, אֹמץ לב ורפיון ידים, רגזה ובטחה, אכזריות וחמלה, תקוה ויאוש נשקפו מהפנים האלה– וכל אלה בצבעים לא בהירים, כאותיות מטושטשות על ניר מחוק; ואף כי גם עקבות נעם ויפי גבר חרוץ עוד נודעו בם, בכל זאת הבהילוני כפני איש משֻגּע הכלוא בסוגר; אבל התחזקתי, מצאתי און לי ברגע ההפכם אל החלון; ומבלי דבר דבר אל האיש הוצאתי שקל כסף מצלחתי ואֹמר אל האשה:

– חוסה עלי, אשה כבודה, והביאי לי לחם וחמים; אצתי היום בבקר לדרכי ולא טעמתי מאומה בצאתי, עתה כבר רפה היום לערוב ועוד רב הדרך לפני...

– אשתי איננה משרתת! – קרא פתאם האיש בקול מוזר מבלי גרוע עיניו מן החלון.

– אוי לי ואבוי לנפשי!– קראה האשה בפרשה כפיה וזרם דמעות פרץ מעיניה אשר נטיו אל אישה.

– וגם אני אינני משרת– עניתיו ברגזה מסֻתרת – ובכל זאת שֵׁרַתִּיהָ אמש בליל צרתה!

האשה הביטה אלי בעיני תודה ותנע אלי במו ראשה לאות כי דברי ישרו בעיניה.

– ומי אתה האיש ומה לך פה?!– קרא דוד אחרי דומיה מעטה בהסבו אלי פניו וילטש לי עיניו בקצף.

– עברי אנכי, אחיך לצרה!– עניתיו בקול עז– עצם מעצמות האומה הקדומה נחרה ויבשה מחוץ ומלאתי מוח מפנים, ולראות מה שלוֹם אשתך וילדיך באתי הלום! השמעת?...

– כן, עברי אתה!– נהם דוד בקול נחר וצחוק רֹגז עבר על שפתיו, וכרגע הפנה אלי ערף ויוסף להביט אל החלון. 

דומית מות שררה רגעי מספר בחדר, תקעתי את הכסף ליד האשה הנפעמה וארמז לה כי תמהר לצאת.

– ר' דוד! –קראתי אל אדוני הבית בצאת אשתו החוצה –היש את לבךְ לשמוע את דברי?

אך הוא לא ענני דבר.

קמתי מעל הכסא, החלותי להתהלךְ בחדר אלת הנה ואחת הנה, כי רגשותי המו ויתגעשו, וגם הקֹר אשר בבית חדר לעצמותי ולבי לא נתנני להפשיט את אדרתי מעל הילדים הערֻמּים אשר התכסו בה ויביטו אלי לרגעים בעיני אהבה. יגון קֹדר הכניע את לבי וישפתני עד עפר בהביטי אל האמללים הקטנים האלה השמחים באדרת איש זר, ומעי המו לאביהם האובד הנשען כפסל אלם אל הכסא מבלי הניד יד ורגל וחמת ה' שמה לפיו מחסום, אמללים!– צעק לבי בקרבי– במה אושיעכם ותושעו? איה אמצא און לי למחות דמעה מעל פניכם בנים עזובים?... אך לא, לא, קראו כל חושי בי פתאם, אנכי אנכי אעזרכם! אגאלכם מיד המחסור הנורא אחי האובדים וידעתם כי גואלכם חי ואלהי ישראל לא יעזב אביון!...

וברגע ההוא שכחתי כי עני ורפה כח הנני גם אני וידי קצרה מהושיע גם לנפשי!...

– ר' דוד! – הוספתי לקרוא אל אדוני הבית בהניחי את ידי על שכמו– התשמע את דברי?

והוא לא ענני גם הפעם...

– אחת היא לי אם תענה או לא – קראתי מנהמת לבי– אנכי אדברה! הבה אשאלך דבר חק ומשפט:יעלת-סלע, אשר במלאת ימי הריונה, עלתה על ראש צור ותכרע שם ללדת לבעבור יפל ילדה מטה וינֻפץ על הסלע, ונשר אשר ירד ברגע ההוא מסתר עבים ויפרש כנפיו תחת הנופל ולא נתנהו לנפל, בא באו אל הארי למשפט ושניהם הגישו עצומותיהם ויוכיחו במישור כי להם המשפט לעשות מה שעשו, באשר כן עשם אלהים!...את מי משניהם על הארי להצדיק?

– את הנשר!– קרא דוד בכבדות ובקרת רוח מבלי הפוך אלי פניו, וצחוק פרוע התפרץ מפיו בכלותו את הקריאה.

– ואת מי הצדקת אתה לוּ נקרבו אליך למשפט, איש החפץ לטרף גם נפשו גם נפשותעולליו באפו, ואח קרוב לו אשר יש את לבבו לחלצהו מן המצר כשמעתו עניו,אבל האיש בועט בטובו?!...

– את אחיהו?...

– הנה אתה הוא האיש ואנכי אחיהו!– קראתי בכל חֹם רגשותי –ראה, אתה חרצת משפט, או ירא אלהים וישפט בינינו!

– "אחיהו?!" – שנה דוד את דבריו ויגע במו ראשו– "אחיהו?! " אחים אין לי!!...

– הנה אחיך כל בית ישראל!– קראתי בנפש מרה וזכר החלום עלה פתאם על לבי וידריכני מנוחה...

– אחי!?... בית ישראל?... –קרא דוד בקול רועד– אחי!?...ופתאם התנשא ממקומו ויהפך אלי פניו וילטש עיניו לי כאיש אשר הסתתרה בינתו –שגית!... שגית הרבה מאד!...אך כן, כן– קרא פתאם בקול שחוק פרוע– אמנם כן, אחי המה!... אחי לפצעי ולחבורתי! אחי להונות אותי מנחלתי! אחי לגזל לחמי מפי, לקפח חיי ופרנסתי, לרדות בי בפרך, להתעמר בי בלא מחיר! אחי להתגאות עלי בעשרם אשר גזלו משֹׁד יתום! להתפאר עלי בטלית שכלה משי, בלולב הגזול, באתרוג שאין בו חזזית, בעלית שלישי וששי! אחי לשלוח אש בבית אויבי ולעולל עלילות על בני כי הבעיר את הבערה! אחי להכותני בלשון, למסור ממוני בדיניהם ולעמד על דמי בשעת דחקי!!... התשמע? אחי המה!...

בכלותו את דבריו נהפכו פניו לפני להבים ועיניו נוצצו כעיני הנמר עד כי יראתי לעמוד נכחו ומבלי משים נסוגותי אחור, והוא גם הוא נרתע לאחוריו וישב בחפזה על הכסא עד כי על נקלה הכרתי כי ירא הוא פן יפול ארצה מעקת לבו.

– חלילה לי מהכזיבך – עניתיו בלב נפעם, בראותי כי לא עתה העת להתוכח עמו– אבל חוסה על ילדיך, כי אלה הצאן מה חטאו?

– אחוס, אחוס! – קרא דוד בחמת פתן– וזה לךָ לאות כי אחים חדשים אבחר לי.

– והם טובים מאחיך?...

– הנס מפני הארי לא ידאג פן יפגשהו הדֹב!...

חפצתי לענותו אולי ארגיע את לבו, אל ברגע ההוא שבה אשתו הביתה ושתי חלות לחם ובקבוק חמים בידיה, והנה מחזה חדש לנגד עיני: שני הילדים השליכן את אדרתי מעליהם ויתנפלו לרגליה ויאחזו בבגדה.

– אמי! אמי! –קרא הנער וישא עיניו אל הלחם– האח, אמי! אמי!...

– האח, לחם,לחם!!–קראה אחריו אחותו בקול עלז וַתֵּתַצַב על בהונות רגליה ותאחז ביד אמה ותשקֶהָ.

קמתי ולקחתי את הלחם מיד האשה, הוצאתי שכין מחיקי ואחל לנתחהו.

– ילדים החדרה!!– קרא דוד בקול נגיד ומצוה ויור להם באצבעו אל חדר האפל.

– ילדים אלי הנה!!– קראתי בקול עז –לכו לחמו בלחם אחיכם היהודי ושתו מימיו, והיה כאשר תגדלו וכשודדים בצהרים תתנפלו עם חברת אחיכם על אהלי צדיקים לשדד רבצם, כי תפלסו חמס ידיכם בגאות אחי האובדים,כלי ביתם תשברו, מקדשיהם תתוצון, ספרי תורתם תקרעו, בניהם תרטשו והריותיהם תבקעו ובנותיהם תענו,וזכרתם את אחיכם האמלל הנצב עתה לפניכם, ופסחתם על בתי ילדיו בעברכם לנגוף!... כלו ילדים ושתו!!

שמעה האשה את דברי ותשא קולה ותבך ויבכו שני הילדים לקולה וייקץ העולל בחדר השני ויתן קולו בבכי אף הוא, ותפתחנה ארבות עיני ואבך גם אנכי...

– אויה לי, חצי שדי עמדי!! שד לי!!– צעק דוד פתאם ויתנשא כנשוך-נחש ממקומו ויפרש ידיו ויתיצב כבול עץ עמדו מבלי התנועע והניד עפעף – ופתאם התנער, נגש בחפזה אל ילדיו, קחם על זרועותיו, לחצם בחזקה אל חזהו ויבט בעינים חשכות אל פניהם– וטפות אחדות השתפכו מהן החוצה...

– דוד! דוד! – קראה אליו אשתו בקול זעקת שבר– עד מתי תשתגע ותשפוך דם נקיים חנם? חוסה עליך ועל אביך הזקן, חוסה עלי ועל נפשות עולליך אלה אשר אהבת! גם אנכי דוד התעניתי בכל אשר התענית אתה, ואולי גם פי שנים ממך, כי אֵם אנכי, אֵם אמללה יושבת בית ורואה בהשתפך נפש מחמדי אלה בחיקי מחֹסר לחם! גם אזני שמעו מפי השוטר כי עלינו לצאת בעוד ימים שלשה את העיר. גם את אביך הזקן מצאה כל התלאה אשר מצאתך אותך, נחלתו היתה לשמה, הונו למשסה בידי זרים ובננו מחמל נפשנו מביתו ברח למרחקים, מפני היד הנטויה, לבלי שוב עוד... כל זאת באתנו ולא נָתַנּו תפלה לאלהים! כי אל טוב הוא, יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפאנה, דינו דין אמת ומשפטו צדק – ואתה אללי לי, תחת האמין בחסדי אלהי ישראל כי לא תמנו, תתן לחטוא חכך לאמר כי לא ישמע אל שועת עני ותפלצתך תשיאך לבגד, ובמי? – באלהי ישראל! דוד, דוד, התזכור כי בתת לך האל הזה לחם ושמלה, האמנת בו, הלכת להתפלל במקדשו, הנחת תפלין בכל יום, לא נגשת אל השלחן מבלי נטילת ידים ולא נפטרת ממנו מבלי ברכת המזון, ועתה אללי לי, אלהים נסה דבר אליך ותלא, אויה לי, ממראה עיני איך אחיה?... חוסה, דוד, חוסה!...

לא עצרה האמללה כח לכלות דבריה, כי בִכְיָהּ שם מחנק לנפשה ותפול מאין אונים על  הכסא אצל השלחן ותשאף רוח בכבדות כאיש אשר הכבידו אבני מעמסה על לבו.  

דוד הוריד את הילדים ארצה, ויבט רגעים מספר בעינים חשכות אל אשתו, אנחה איומה כאנחת מט להרג התפרצה מלבו וישב שנית על הכסא ויסב פניו אל החלון.

דומיה נוראה כדומיה הפרושה על שדה קטל אחרי הרג רב, שררה שנית רגעים אחדים בבית, ואני לקחתי מן הלחם ואתן לשני הילדים ואמזג להם שתי כוסות.

– אכלו ילדים ושתו! – אמרתי להם בלב דוי – ומחר אביא לכם גם ממתקים וזנים מרקחה, מחמדי הטובים!

דוד לא יסף להפוך פניו ולגער בילדים האמללים אשר החלו לאכל ולשתות ויביטו אלי לרגעים בעיני תודה, ורק הֶמְיָה חרישית התמלטה מבין שפתיו, אשר רק שמץ מֶנָּה לקחה אזני: "לחם דמעה" "לחם חסד"...

– הא לחמא עניא, לחם דמעה, לחם חסד!– קראתי בנפש מרה בשאתי חלת לחם אחת ובהתיצבי נוכח פני דוד הנשען אל החלון– הא לחמא עניא אשר נאכל מאז גלינו מארצנו מירושלים ועד הנה!   הא לחמא עניא לחם דמעה,לחם נדבה ולחם חסד לְאֻמִּים אשר נאכל זה שנות אלף במצור ובמצוק, ברגזה ובדאגה ולא פשענו באלהינו ושמו לא שכחנו ובריתו לא עזבנו אם גם מרחמים נשכחנו, נעזבנו מחנינה!הא לחמא עניא אשר אכלנו במחלּות עפר ונקיקי הסלעים בין נחשים, שרפים ועקרבים, כי נסתרנו מעקת צר אשר פֵרש ידו לבלע קדשנו ולהעבירנו על חקי אךהינו! הא לחמא עניא, לחם דמעה, אשר אכלנו לפני פָשְׁטֵנו צוארנו אל חרב ההורג למען ברך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו!... לחם עני זה, לחם דמעה, אכחנו בשובנו מבית הקברות אחרי קָבְרֵנוּ שם שְׁיָרֵי עצמות קדושינו אשר עלו על המוקד בששון ובשמחת לבב ולא כרעו ולא השתחוו לאלהי נכר לחלל שם אלהינו!...אכלנוהו בארמנות כהני הקתולים בצרפת ואשכנז אשר הסתירונו מעקת צר, משֹּׁד נוסי-הצלב, לבעבור הסגיר אותנו לחרב ולירש עמל כפנו, ואנחנו בחרנו במות, בסקילה, שרפה, הרג וחנק ולא בחרנו אלהים חדשים ואחים חדשים!  אכלנוהו במערות אפל תחתיות ארץ ספרד ופורטיגל מידי כהני האינקוויזיציאָן וכמריה, לבעבור האריך רגעי חיינו במהפכת וצינוק, במועקה על מותנינו, במסרקות של ברזל על בשרנו ובספוגין של צמר על לבנו, ובכל זאת לא בגדנו ו"אדני אלהינו, אדני אחד"קראנו בהשיבנו רוחותינו אל אלהים – אלהי ישראל! אכלוהו ילדינו עוללי טפוחים, בני שמנה ועשר מידי דודיהם-מרחמיהם אשר השכיבום ערומים בערמות שלג, הציגום יחפים על גחלים בוערות, הרביצום בנאות מדבר במעונות אריות והררי נמרים והמה לא כחשו באלהים ולא עזבו אמונת אבותיהם! הא לחמא עניא, לחם דמעה, לחם חסד, לחם חרפה וכלמה, לחם הקלקל ונהמא דכסופא אשר אכלנו ואשר אנחנו אוכלים!...הא...

 לא עמד בי כח לכלות דברי,כי לבי נתר ממקומו ודמי עורקי רתחו כסיר נפוח עד כי חשכו עיני בארבותיהן וכל יצורי גוי רעדו וינועו, ותפל חלת הלחם מידי ארצה, ואני כי חשתי רפיון כחי נסוגותי אחור, נפלתי על המטה אשר בצד הדלת ורעיוני נבוכו...

 לא אדע כמה ארך אָבְדַן בינתי, אך בשוב רולי אלי ראיתי את דוד עומד על יד המטה, ובראותו כי נפקחו עיני, נסוג לאחור כאלו ירא פן אחשוב כי מֹרך לב או נֹחם הכניעוהו... אשתו עומדת נכחו, עיניה זולגות דמעות והיא מבטת אליו במנוד ראש כאומרת: ראה קח מוסר. אמרתי אנסה דבר אליו שנית למען דעת את אשר לפני.

– ר' דוד! – קראתי אליו בהתנשאי ממקומי, הא לך ידי וכרתנו ברית אחים!

דוד העמיד פניו, הביט אלי בעינים קמות ולא ענני דבר.

– הא לך ידי ר' דוד! – הוספתי לקרא בקרבי לגשת אליו.

אך הוא נסג אחור ויטמן ידו בצלחתו ומפיו התמלטו מלים מספר בלחש אשר אף שמץ מהן לא לקחה אזני.

– עוד חזון למועד אמר לך – אמרה אלי אשתו אשר עמדה על ידו, ופניה הפיקו רצון.

– לו יהי כדבריך! – עניתי בהביטי אליו.

הרימותי את אדרתי מעל הארץ; הטיתי את האשה הצדה, לחשתי באזניה כי עליה להזהר מהרגיז את אישה, חבקתי את הילדים, נשקתים מנשיקות פי ואצא בשבר רוח החוצה.

 

---------------------

 

ז.

חֲמִשָּׁה יְמֵי אֲפֵלָה

עברו חמשה ימים ואני אך מעט מזער עשיתי לנפשי . אעשה,אעשה,יאמר האמלל בלבו כי יחלו פגעיו לסול עליו ארחות אדם, אלחם בזרוע עֹז עם גלי המים הזידונים ולא אתנם לבא עד נפשי, אבל לאט לאט יסכן בם בראותו כי תם לריק כחו וידיו לא עשו תושיה, וְיַשַׁח ראשו לכל גל הסוער להפיצהו, עד עם יאָחז בזרועות השטף והוא ועמלו ומצוקותיו יאבדו והיו כלא היו...

ממחרת היום הנורא ההוא נסיתי דבר אל ר' יקותיאל השתדלן, אבל יצאתי מעם פניו וידי על ראשי.הוא בכה כתנים ויתאונן באזני רע על אחיו היהודים האמללים כי צרי עין המה ולא ישכילו לדעת כי רק במפתחות כסף תפתחנה לפניו דלתות נחושה, והמה יום יום לשכנו ידרשון, מבךי תת מנוחה לנפשו הנהלאה, כאלו הוא הרה וילד את העם הזה. ספר לי בקול רועד ענות אחיו בבוקארעשט כי באלי קיץ יסתרו המה ונשיהם וטפם סביבות העיר, ילינו ביערות בערמות שלג, בין שיחים ינהקו ומבלי מחסה יחבקו צור, תֵאֵר לי עתידות אחיו בשנה החדשה בצבעים מנהלי נפש, כי מעתה לא תהיה להם תקומה גם מחוץ לעיר, כי נבעו מצפוניהם ושומרים הפקדו עליהם לשמור ארחם ורבעם; ומרגע לרגע התאונן על אחיו כי ידריכוהו מנוחה ללא-יועיל, ובהתאוננו – נאנח כמבכירה וילבש צורה עגומה מפיקה עצבון, אשר סבבתיו בפעם הראשונה בימי חיי, על ראשי... ואני לולא לקחה אזני מכבר כי מאת אלף כסף במזֻמנים חבושים וארוזים בארגז האיש הזה, אשר צברם בזמן קצר מאד מאת אחיו צרי העין, הדורשים יום יום לשכנו מבלי תת מנוחה לנפשו העיפה, ואת הכסף הזה הוא מלוה עתה את אחיו אלה ולוקח ברחמיו הרבים רֶוַח מעסקיהם כפי תקון מור"ם ז"ל חמשים ממאה דוקא – כי אז המו מעי לו, יחד נכמרו נחומי על האמלל הזה אשר בפשע עמי נגע לי, כאשר נשבר אז לבי להתרנגל העשוק ההולך למיתה בעוני...

זאת זכרתי ואחל להבין אל מה ירמזון מליו... וכרגע הבינותי מדוע ידבר אלי מתוך עצבות, ובגלל מה תאר לי את התפתה הערוך לאחיו בשנה החדשה... הבינותי גם מה בלבו, כי טוב בעיניו שקל כסף אחד מרבבות אחיו בני ישראל הבוכה כמו פיו לשברם... הבינותי כי לא ידאג הרבה גם בגוע כל עמו לעיניו, אם אך ידע כי ישאר הוא בחיים וידו תמצא להיות העיט היורד על הפגרים!... הבינותי הכל ולא ירקתי בפניו, כי בן דור המאה התשע עשרה אנכי, ובחֻקי בני דורנו זה, דור דעה והשכלה: לראות און ולבלתי התבונן, להתבונן ולהיות כמחריש ולדבר בלב ולב כשהשעה צריכה לכך – אחזקי הפעם גם אני, ואשאלהו בלשון רכה במה יקָּנה לי החֹפש לשנה החדשה?...

– במאתים וחמשים כסף! – ענני ר' יקותיאל ויגע במו ראשו כאלו ינוד לצרות אחיו גם הוא בגלל היֹקר אשר האמיר...

– ופוטיפר בן בלעם – עניתיו בלעג נסתר – לקח ממני רק חמשה כסף, וכמה יקח אדני-בזק בכבודו ובעצמו?...

– אהה! – נאנח ר' יקותיאל – חלפו הימים הטובים ועת צרה היא ליעקב מאין כמוה!...

– עת צרה היא לו מיד אחיו – נאנחתי אני אחריו – מיד אחיו העשירים אשר יפשיטו עור עניים מעל עצמותם!...

– על דא קא בכינא גם אני – ענני ר' יקותיאל בלשון רמיה וישא עיניו אל הספון, כמתאונן אל אלהים על העֹשק והמרוצה הנעשים בעדתו...

– אות הוא לי אדוני – עניתיו במנוד ראש – כי לב רַגָּשׁ לך, ועוד לא פסו אמונים מבני אדם...

– אהה – נאנח ר' יקותיאל שנית – הצרות קשות ומרות!...

– קשות ומרות הן לעשירינו, אשר טרם מצאה ידם להעלות את המחיר ממאתים וחמשים לאלפים וחמש מאות! האין זאת אדוני?!...

– כן דברת אדוני – הוסיף ר' יקותיאל בשפת חנף– גם זאת צרה היא...

– ולך היא הצרה היותר גדולה!– אמרתי בלבי.

דומיה שררה בחדר רגעי-מספר, כי שנינו צללנו בהמון מחשבותינו...

פתאם התעוררתי ואשאלהו:

– ומהמחיר ההוא, אדוני, אין לגרוע?...

– אפילו פחות משוה פרוטה! – הואיל השתדלן לענותני ופניו תֻמת נפש – וכל זאת, אם תקנה לאלתר ומידי... אבל אחרי כן לא תמצא גם במחיר הזה, כי מצודה פרושה... ועוד מעט ולא יועיל כל כפר...

– והכסף במוקדם או קמעא קמעא?!...

– לאלתר על השלחן במזמנים!

– מאתים אני נותן לאלתר – אמרתי לשתדלן אשר חפצתי לנסותו ולדעת כמה הוא משתכר מכל אח לגלגלת, ועשרים וחמשה אחרי ירח ימים...

– לא אוכל!... לא! לא אוכל!...

ואני השתחוויתי ואצא.

– ר' יהודי! ר' יהודי! אדון!...אדון!...שמעתי קול השתדלן קורא אחרי מעל סף ביתו.

ואני הליטותי פני באדרתי וארחק מעליו ברגלים ממהרות מבלי הבט אחרנית...

הנה זאת ואשר יקרא הקורא בפרק הזה עשיתי לרוחתי בכל חמשת הימים, ויותר לא מצאה ידי לעשות, כי גורל המשפחה האמללה, משפחת דוד, וגורל בנימין, גר-ביתי, נגעו עד לבי וישכיחוני הותי וכל המלחמה הערוכה מול פני באבדן זכות שבתי בבוקארעשט.

 

---------------------

בערב צאתי מבית דוד שבתי סר וזעף אל ביתי, תספר לי אשתי כי איש אחד זקן בא ושאל לבנימין, ואחרי בואו אל חדרו שמעו אזניה קול בוכים יוצא משם, קול נהי ובכי תמרורים קורע כל לב. הזקן התמהמה בחדר כשלש שעות ובצאתו – ראתה כי עיניו אדֻמות ורטובות מני בכי... היא חפצה לבוא החדרה, אבל הרופא אשר לא יצא כל היום החוצה סגר את הדלת, אחרי צאת הזקן, ונעל; אחרי כן יצא וישב אחרי חצי שעה ויבֵא בידו סמי מרפא, בקבוקים וצנצנות ויסגר את הדלת אחריו שנית.

שמעתי זאת ואדע כי גימפל הוא הזקן, אבל לא אצתי לדעת שרש דבר נמצא בחולה ומבקריו, כי כהלום רעם הייתי ממראה עיני וממשמע אזני בבית דוד. מהרתי ושלחתי עצים ומעט כסף אל המשפחה הנכאה ואַצו להגיד להאשה כי אחגר כל כחי להניח לה בקרוב מעצבה ומרגזה, ואני כמעט לא נתתי שנת לעיני כל הלילה מרֹב הגיגי בענות מעון אחר...

– אבל חוסה אדוני – אמרתי לו בדאבון לב – חוסה עלי ועל ביתי, הנה לא ידעתי מי הוא האיש וכאשר אחזה לי גם כתב-מסע אין אתו וגם דבר לאט עמו, ומה אעשה בהתפשו?...

– צדקת מאד – ענני הרופא – אבל לך אחרי והראיתיך, אדוני, את כתב מסעו!

הרופא החזיק בידי ויביאני אל חדר החולה אשר שכב ופניו אל הקיר, וקול נחרו הומה בחדר כקול חלילים.

– הנה זה הוא כתב-מסעו! – דבר אלי בלחש ובמנוד ראש ויור באצבעו אל הקערה המֻצֶּבת על יד מטתו.

הבטתי אל הקערה ותחרד נפשי בראותי כי היא מלאה דם, ולֵח ירֹק צף טפות טפות על פניו...

– דם אחיך הוא! – דבר אלי הרופא בקול רועד – דם אחיך הנברא בצלם כמוך!... עקת רשעים, מפח נפש, רעב וקור, עֹני ויאוש, פחד ונדודי דרך רחוקה – כל אלה מצצו את הדם הזה מלב האמלל וישפכוהו אל הקערה הזאת!... חוסה עליו חוסה!...

– אחיהו אני לצרה! – קראתי בנפש נפעמה אל הדובר– כאח לי אחשבהו מעתה, כאח יונק שדי אמי! ואתה הגידה נא לי אם יש כסף בידו במה לכלכל מחלתו...

– עד יום בואי אליו – ענני הרופא אחרי צאתו עמי מחדר החולה – לא בא אֹכל אל פיו מאפס כסף. והצום הזה הועיל להותו וחייו תלואים לו עתה מנגד.

– ואשתי שלחה לו לחם וכוס חמים והוא מֵאֵן לקבל! "שבע אני, ענה את המשרתת, ותודה לכם על חסדכם". אהה, לו ידעתי זאת, כי אז לא לקחתי מידו חמשה כסף...

– יקר המותה בעיני העלם הישר הזה מאכול לחם נדבה או מהיות על איש לטֹרח, ומי כמוני יודע ישרו ותמת לבו! אבל...

– ובכן תכלכל מחלתו אתה!

– אהה, – נאנח הרופא ופניו החורים התאדמו – מי יתן ומצאה ידי... אולם זה לי רק חמשה ירחים למיום גמרי חק למודי, וגם סבל הורי העניים על שכמי...

– ומבלעדיך אדוני אין לו פה איש אשר יתמך ידו?

– אמנם יש לו  פה אב ואם, אבל ידם מטה מאד והמכשלה רבה בביתם.

– ומדוע לא יבאו לבקרו?

– הם לא ידעו כי שב הלום מדרכו, ולא טוב גם דעתם דבר שובו, כי גם בלעדי השבר הזה, גדול כים שברם...

נרעשתי ונפעמתי מאד, כי ברגע ההוא עלה רעיון על לבי אולי בן-דוד האמלל הוא גר ביתי הנקרא בשם בן-דוד אף הוא, ומה גם בשמעי מפי דוד את המלים:" אחי לשלוח אש בבית אויבי ולעולל עלילות על בני כי הבעיר את הבערה"... ומפי האשה בתוכחתה אלי אישה: כי בנם הלך למרחקים לבלי שוב עוד. ומי יודע אמרתי בלבי, אם לא שֻלַּח בנימין אל ארץ גזרה, ועתה  ברח מארץ גלותו... ועל כן נבוך גם גימפל, אשר עין בעין אראה כי שארו הקרוב לו הנהו, בשמעו כי הוא יושב בביתי, ויערים להסתיר דבר ממני... הרעיון הזה הבהילני מאד, הבהילני – עד כי יראתי לחקור דבר מפי הרופא , פן אשמע דבר מר וידעתי מה חדל אני בהסתירי בביתי פועל און מעיני המשפט, בעת אשר אני יושב פה ולא במשפט גם אני... אך לא, נחמני לבי, לו היתה כזאת, מה המריץ את בנימין, היודע הותו, לגלות לי את שמו ושם אביהו? האם לא יכול לבדות שם אחר מלבו?... אבל מדוע סר אל מעון זר ולא אל מעון אבותיו ומבוכתי גברה מרגע לרגע – הבה אשאל זאת מפי הרופא!... אך לא, יעצוני כליותי – לא אשאל דבר, כי אם יתפש בביתי טוב לי להיות שוגג מהיות מזיד!... זאת זכרתי, ולא שאלתיו על דבר העלם ומעשהו, כי אם על דבר מחלתו אם יש תקוה כי ירפא. 

– אנושה מחלתו מאנה להרפא! – ענני הרופא באנחה – ולו מצאה ידי להשקותו יין, כי אז אולי רוח לו מעט.

– הבה אלכה ואביאה לו יין! – אמרתי בהתנשאי ממושבי.

– תודה לך אדוני על טוב לבך! – קרא הרופא ברגש– אני אשיב לך כספך מחר... אך לא, לא, קרא פתאם אחרי חשבו רגע מחשבות, מצאתי עצה! הא לך אדוני את טבעתי, טבעת זהב,שָׂאֶנָה אל בית המשאות וקנה במחיר שני כסף אשר תקח, בקבוק יין והביאה הנה כי אני לא אוכל למוש ממטת החולה.

חרפה שברה לבי לקחת את הטבעת מיד החכם המסכן; אבל בזכרי כי עלי ללכת ולבקש כסף, ואולי יעבור גם יום תמים בטרם ימָּצא לי, לקחתיה בלי חמדה מידו ואצא החוצה.

– האתה זה ראובן בן יעקב בלא-קשיטה? – שאלני איש לבוש בגד בעל כפתורים נוצצים, בהפגשי עמו בתוך האכסדרה על יד מפתן ביתי מחוץ, ומגלה עטופה בתכריך שחור תחת זרֹעו השמאלית.

– אני הוא  – עניתיו ולבי חרד חרדה גדולה פן יבא הביתה...

– על דבר תעודתך לשנה החדשה באתי אליך! –דבר אלי האיש וידו נגעה בכפות המנעול.

– מחר אביאנה... מחר אבלי כל תפונה...– דברתי בכבדות וידי מששה בצלחתי אולי אמצא שמה תעודה אחרת ולא מצאתי...מחר אביאנה בלי כל ספק!... ומדי דברי נסוגותי אחור מן הדלת לבעבור ילך הוא אחרי...

– לא!! – דבר האיש אתי קשות – כבר עבר יום אחד – תננה על ידי עתה, או לך עד מהרה והביאנה , אני אחכה לך בביתך!... כבר עבר יום אחד!!...

– היום אביאנה אדוני!... – הוספתי לגמגם בלשוני בזכרי את הרעה הנשקפת לי בבוא האיש אל ביתי– היום בלי כל ספק... וגם... ובדברי את המלה "גם..." קרצתי לו בעיני לאות ידוע...

– לא! – הוסיף האיש לדבר אתי קשות – כבר עבר יום אחד... ראש השנה היה אתמול... תננה על ידי עתה... לֵך ואני אחכה לך... כבר עבר יום אחד...

– תשורה לראש השנה– עניתיו במבוכה בתקעי את טבעת הרופא אל ידו – אני נותן לך עתה ואת התעודה אביא לך מחר...

 לוּ יהי כדברך! – ענני האיש רכות – אולם זכור ואל תשכח והביאנה מחר...אך לא, קרא אחרי דומיה לא ממֻשכה בשומו את הטבעת על אצבעו– מחר יום הששי, ערב שבת לאחיכם... כן, כן, ערב שבת... עד יום השלישי בשבוע הבא אחכה לך... אבל זכור ואל תשכח!...

האיש הושט לי ידו בהפרדו מעלי וילחץ את ידי בחזקה לאות אחוה. על אות רצון כזה ישמחו היהודים ברומיניא, ואולי ששתי גם אני, אבל כגעת בידי טבעת הרופא אשר על אצבעו – טעמתי טעם מר המות!...

שחקתי ובכיתי בלכתו, שמחתי ונעצבתי יחד ולא ידעתי נפשי, ואכונן כרגע פעמי אל ר' יקותיאל השתדלן, אולי תחוס עינו על אחיו, ובצאתי בשבר רוח מביתו, בקשתי – ומצאתי כסף. קניתי בקבוק יין ואשאהו בידי...

–האח, אדון טוב,– קרא גחזי בבואי אל חצר מעוני – הלעיטני נא מן האדֹם הזה!...ובדברו נשא עיניו האדֻמות אל הבקבוק ושפתיו נפתחו ושניו נראו...

–בכל חפץ לבבי! – עניתיו בשחוק –אבל השכור או משֻגע אתה,גחזי, כי תשתה חֹמץ קארבאָלי ותֵעָרֵל?! ומה תענה אשתך?...

– לא ידעתי אדון, חי ראשי לא ידעתי! – ענה גחזי ויתעצב – ומה נקל, אדון, לאחינו לשתות מי רוש בשגגה! גם ביום השבת העבר מת פה בבית החולים אחד ממיודעי אשר הריק בקבוק כזה אל פיו בשגגה! חי ראשי מת... האח, איש טוב היה אלמודד בן שלף, חבל על דאבדין! אך זה דרכו כסל לו לשתות הרבה; הוא לא אכל מאומה, אדון, כי אם שתה, שתה הרבה מאד... חי ראשי הרבה מאד, ועוד השקה גם אחרים, חי ראשי השקה... וגם אותי אדון השקה לפעמים, חי ראשי השקני, עד כי שבתי שכור אל ביתי, חי ראשי שכור, עד כי נדמתה לי החצר הזאת כגלגל בית הָרֵחַיִם ואני כסוס המגלגלו... חי ראשי...

 –אבל הגידה לי אדון – קרא אלי פתאם ויגרד את בדל אזנו – מתי תתן לי את כתב-מסעו?...

 –איזה כתב מסע? – שאלתיו ולבי החל לדפוק בחזקה – הלא אלמודד בן שלף כבר מת ולוּא גם חי, מה לי ולך ולכתב מסעו?!...

– כתב מסעו אדון, כתב מסעו של שכנך... הגר בביתך...

–כן, כן, דבר נכוחה גחזי! – עניתיו בהתאמצי להצהיל קולי, אם גם לבי הֻכָּה לרסיסים משואת פתאם – טוב עשית גחזי כי הזכרתני... היום היום אתנהו על ידך! או אלי תחפץ גחזי ונתתי לך תחתיו חצי השקל?...

 –אהה, אדון – נאנח גחזי – חלפו הימים הטובים ועת צרה היא... ומה הוא חצי שקל אם לא שנים שלשה בקבוקים!...חי ראשי אדון רק שנים שלשה, כי היֹקר האמיר... ואם יתפש, אדון, אחת דתי לחזור על הפתחים, כי יגרשני אדוני, חי ראשי יגרשני וגם אשב בבית הסֹהר, חי...

ראשית דברי גחזי הזכירתני דברי ר' יקותיאל השתדלן אשר התאונן אף הוא כי עת צרה היא... ובכל זאת לא נפל לבי עלי, בדעתי כי בן עשו ערל בשר לא ישכיללהרבות במחיר החפש כבן יעקב ערל-לב... ובכן, בטרם כלה גחזי את דבריו, הוצאתי שקל כסף מחיקי ואושט לו ואֹמר:

– הא לך גחזי וה' עמך!

– אדון טוב אתה, חי ראשי אדון טוב! גם כל היהודים אדונים טובים המה, חי ראשי אדונים טובים...

– אבל התדע גחזי מה אני שואל מעמך? – שסעתי בדברי מבלי תת אותו לכלות את פזמונו הישן אשר כבר היה עלי למשא.

– אני יודע הכל!... חי ראשי הכל!...לֵךְ-לךָ אדון כי הכל ידעתי!... חי ראשי...

– לא תדע מאומה! – עניתיו בתתי את בקבוק היין על יד משרתת ביתי אשר עברה על פני – לא תדע, גחזי, מאומה ואתה שמע ואחוך...

– שומע אני אדון, חי נפשי...

– הנה הגדת לי כי רעה נשקפת לך אם יתָּפש שכני בביתי, ועל כן הבה אורך את אשר תדבר ולא תאֻנה אליך רעה: בהתפשו –   תאמר לתופשיו כי לפני רגעים מעטים ראית אותו עובר ברחוב, ובהגיעו עד שער חצרך, נפל ארצה ויתעלף, ודם רב שטף מגרונו, ובכן הבאת אותו אל ביתי להשיב אליו רוחו... התבין?...

– אבין אדון אבין, חי ראשי אבין. האח אדון טוב וגבר חכם...גם כל היהודים אדונים טובים וחכמים, חי ראשי...

– ומה תאמר בהתפשו? – שאלתיו פתאם אחרי רגעי דומיה.

– אומר כי...כי...אהה, אדון שכחתי, חי ראשי שכחתי ומה נקל לאחינו לשכוח!...חי...

לא נתתיו גם הפעם לכלות דבריו הנעימים, ואוסף לשנות ושלש לו את הדברים, שניתים ושלשתים ושננתים לו פעמים רבות כמספר הכוסות אשר באו  ביום ההוא אל קרבו, עד כי לאחרונה הבין הגיגי ואפרד מעליו בלב מלא תקוה...

אחרי הצהרים בא גימפל הזקן לבקר את החולה, ומה פג לבי בראותי כי נהפך בן-לילה לאיש אחר עד כי לא על נקלה הכרתיו! פניו אשר הפיקו צהלת נפש וחן עלומים נהפכו לירקון, עצמות לחייו שֻפּו כאלו עִנה בצום נפשו ימים כבירים. עיניו, אשר שלוה ובטחה נשקפו מהן אתמל, טבעו עמוק עמוק בחוריהן והן מתנועעות בעצלתים ומפיקות רגזה ותוגה, פחד ואי מנוחה. ראשו כפוף לארץ וימינו האוחזת במשענתו רועדת בחזקה וכל יצורי גוו כמו יתמוללו.

– מה שלומך ר' גימפל? – שאלתיו ברגזה מסֻתרת.

– אין שלום! – ענני הזקן באנחה – אם גימפל אומר "אין שלום" עליך ידידי להבין כי באו מים עד הנפש... אהה, אין שלום!... אין שלום!...

– העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום גם עליך! –עניתיו בחמלת לב – שב על הכסא.

– אבל הוא סר מעלינו! – קרא הזקן בקול רועד בהשענו אל קצה השלחן – אלהים חפץ דכא את יראיו וחושבי שמסכת שלומו פרושה על נאות רשעים, שָלו כל בוגדי בגד אשר אין אלהים כל מזמותם, ותמימי דרך יִתַּמּוּ בתֻמם, מעֹצר וממשפט יֻקָּחוּ  ונופלים מאין מעמד... ראה ה' צדיקים אובדים בצדקם, ידֻכאו לפני בני עולה וְיִדַּכְּאוּ באין מציל!...

ובכלותו את דבריו אלה נשא מרום עיניו ואנחה ממֻשכה התמלטה מקירות לבו.

– קוה גימפל לה' ויושע לך! – קראתי אליו מבלי דעת במה אנחמהו וינחם.

– אויה! – נאנח הזקן במרירות – קויתי לישועתו והיא נכזבה, ומה כחי כי איחל עתה בעמדי על עברי פי פחת?...

– חכמינו הורוני כי אף אם חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים!

– אבל אם כבר נגעה החרב עד הנפש – מרר הזקן בבכי – לא נוכל קוֹת עוד!...

 נאנקתי דום ואשב משמים רגעי-מספר מכאב נעכר. דמעות רבות ראיתי בימי חיי וכלן לא הרעישו את לבי כדמעות הזקן הזה...

– מה אתה להעלם החולה? – שאלתיו אחרי דומיה ארֻכָּה.

– למה אכסה ממך הותי? –קרא הזקן בקול רועד –ואני רואה כי איש ישר אתה, העלם הזה נכדי הוא,נכדי בן בני האמלל אשר טפחתיו ורביתיו בימי טובי ואויבינו כלוהו... אהה, ר' ראובן, לוא תרשני להביא למצער רק חבית אחת אל חדרו, כי אז אולי הונח לי מעט מחרדתי ודאגתי לך ולו גם יחד...

– חולה כמוהו – עניתיו ברוח כהה – לא יעצר כח לשבת אף רגע בחבית סגורה. אך השקט ר' גימפל ואל יחרד לבך עלי, אני לקחתי זה עתה דברים על אודותיו עם שומר-החצר, ומעתה לנו הוא וידבר ככל אשר צויתיו...

– והוא יודע גם שמו? שאלני גימפל ויתפלץ.

– אני לא הגדתי לו דבר, אבל נוראות נפלאתי מי הוליך אליו את הקול כי הוא יושב בביתי.

– אהה, ר' ראובן, חבית!... חבית!...

– אם תדע כי גאולתן של ישראל תלויה בחבית – עניתיו בצחוק מר – הביאה הלום את חביתך!

– אם לא תועיל לא תזיק –קרא הזקן ועיניו אורו.

ועוד בערב הובאה החבית וכל כליה...

 

-----------------------

 

אחרי שבתי כמעט כל הלילה על יד מטת החולה אשר גברה עליו מחלתו, וגימפל הגר כנעלם בתוך העיר עזבהו בשעה התשיעית בערב מפחד בלילות, והרופא לא עצר עוד כח לעמוד על משמרתו מרב עמלו ועקת לבו ויפל על הכסא אצל מראשותי החולה ויסמך ראשו על החבית ויישן שנת תרדמה, – הלכתי בבקר לבקר את המשפחה האמללה משפחת דוד, ולא מצאתי את אדני הבית בבית; ותקדמני שפרה אשתו בכבוד ותספר לי בשמחת לבב כי אחרי צאתי שלשם מביתה, בא אחרי חמיה, אשר מאז החל אישה להתעקש ולהשתגע, יוקיר רגליו מביתו, ויגל למוסר אזניו בקול בוכים נורא מאד עד אשר כמעט נהפך דוד לאיש אחר, והיום בבקר נאות לה לצאת ולבקש עצות במה לקדם את פני הרעה הנשקפת להם בעוד ימים מספר...

– ומי פה חמיך בבוקארעשט? – מהרתי לשאול אותה בכלותה את דבריה.

– אללי לי! – נאנחה האשה בשבר רוח – בן בלי שם הוא עתה; לפנים נודע שמו בין כנעני ארץ ועתה הוא מכֻסה במשאון. בהיכל מלך ישב לפני שנים אחדות ועתה בחור עפר ישכון, בשפלה ברחוב היהודים. אויה לי, צדיק אתה ה' על כל הבא עלינו! בודאי צריך להיות כך אל אלהי אברהם יצחק ויעקב!

– ומה שמו כי אדע?

– שמו ר' גימפל; ובימים האלה לא ימצא ירא אלהים, למדן וחכם כמהו. אהה, גם את אישי הנחה במעגלי צדק אבל...

נדמיתי מכאב לב אנוש, אף כי לבי נבא לי מראש לשמוע זאת מפיה, עתה הנני ברעתי! קרא לבי בקרבי – אך הנעשה אין להשיב. מכאובי האמללים האלה אשא, כי כן חפץ אלהים!

– ובלעדי ילדיך אלה – שאלתיה אחרי רגעים אחדים ואור באצבעי אל ילדיה אשר רצו הנה והנה בחדר – עוד יש לך פה בנים או בנות?

– עוד שני בנים – ענתני באנחה – האחד איננו והאחד רופא...

– והאחד איננו – הוספתי לשאל ועקת לבי גדלה מרגע לרגע – הוא אשר אמרת שלשֹם כי הלך למרחקים לבל שוב עוד?...

– אוי לי, אללי לי! – נאנחה שפרה ועיניה זלגו דמעות – הוא ברח מפני חרב המשפט ולא בפשעו, נקי אבד ברשעת שופכי דם נקיים! אהה בני, בני, מחמל נפשי, איפה אתה בן-אוני?... אנה נשאך קשי יומך כי קול מליך נחבאו עד היום?... אוי לי ואבוי לנפשי לבי ינבא לי... אך אל אפתח פה לשטן... צדיק אתה ה' על כל הבא עלינו!...

– מה אִוְתָה נפשי לדעת את מקרהו! – אמרתי לה מבלי תת אותה לכלות דבריה, – הואילי נא אשה כבודה לספר לי את המוצאות אותו...

– אויה לי! – התיפחה שפרה ותבך תמרורים – כמקרה כל בני גילו קרה גם אותו. לריק כלה כחו בלמודים.לשוא מנו לו שנות עמל בבית הספר. מבחר ימי עלומיו הקדיש לחכמה ודעת ובאחריתו לא בא אל מחוז חפצו. התקין עצמו בפרוזדור ולא נכנס לטרקלין!... אך אללי לי, עליו נתכה חמת ה' הרבה יתר מעל כל רעיו: הוא בא להתחנן על נפשו אל האיש אשר טובו בידו, ויגער בו האיש ויענהו עזות, ויקללהו בעמו ויקרא אליו בשאט נפש: "גש הלאה שד ארור!" ולא יכל הנער להתאפק בפני כל הנצבים, וירק בפני חורפהו ויקלל את השרים ויקראם בשם נבלים ועושי רשעה – ובטרם שלחו בו יד לתפשו, נס וימלט מתוך הבית, ואחרי התחבאו שלשה ימים בבית אבי אביו הזקן ברחוב היהודים, יצא ביום הרביעי את העיר וירחק נדוד אל ארץ אחרת... אהה, בני, בני, הוסיפה האמללה לקרא בקול בוכים, מי יתן ולקברות הוּבַלְתִּי אחרי ילדתיך ולא ראו עתה עיני בצאתך לנוד ערם ויחף עד קצוי ארץ בלי כל תקוה לאחריתך ולאחרית הוריך!... אהה, ה' אלהים! דַּיָּן  אמת אתה,אל טוב וחנון, אבל לשאת אימיך כמעט נלאיתי...חלום נורא חלמתי הלילה! אללי לי, חלום נורא... יחול על ראש הרשעים אשר השמו עלינו נוה שאנן וישמוני כעפר לדוש! הנה נא ידעתי כי ירא אלהים אתה –קראה בפנותה אלי פתאם – והחלומות הולכים אחר הפה, אנא פתר לי את חלומי לטובה ואני נדרתי לצום שני ימים בשבוע הזה. אויה לי, זה כמשלש חדשים נסתם כל חזון מבני, והנה הלילה הזה חלמתי כי בנימין בן אוני נופל על צוארי וחפץ לנשקני, חבקתיו בזרועותי ואחפץ לאצל לו עתרת נשיקות גם אני, והנה נחש גדול אשר לא אדע אי מזה בא הפריד בינינו. ובטרם מצאתי און לי להרים יד או רגל, התקפל הנחש על צוארו, ואותי סחבו עדת כלבים סחב והשלך מן הבית...

 

– הנחמי עניה סמן טוב הוא! – עניתיה בהתאמצי בכל כחי להצהיל קולי, ולבי התפלץ מתוגה וחמלה – הנחש הוא האויב אשר הסב בנפש בנך, והכלבים המה הרשעים אשר הזכיר אישך שלשֹׁם בתוכחתו, וכל זאת כבר נעשתה עמכם עד היום... אבל מעתה יקום לכם חלד, בנימין ישוב אליכם מארץ נדודיו וחטאתו תכפר, האֹשר יאר פניו אליכם שנית. גם אישך ישוב ונחם ממחשבתו הרעה וחייתם ורביתם והייתם לברכה עד עולם!...

– אמן! כן יאמר ה'! – דובבו שפתי האמללה בנשאה אל הספון השחוֹר עיניה.

התמהמתי בשתים שלש שעות בביתה, כי גברה עלי יד היגון והחמלה ולא יכלתי הפרד מעליה אחרי הודע לי מה אמללה אם שכולה זאת אשר לכל צרותיה לא אמר אלהים די, ובנה אהוב לבה אשר תזכרהו מרחוק, גֹּוֵעַ עתה בביתי והיא לא תדע... נחמתיה ודברתי על לבה, אבל לא מלאני לבי לבקשה כי תספר לי קורותיה וכל התלאה אשר עברה עליה עד היום, אף כי נפשי להטה גחלים לדעת דברי ימי חייה ולדעת על פיהם פשר דבר הזרות והתהפוכות אשר ראיתי שלשֹׁם באישה; כי לא חפצתי לעורר בלבה זכר עשרה וטובה בימי קדם, בזכרה ימי עניה ומרודיה. הושטתי לה משען כסף ואֹמר אליה כי עוד אַלְוֶה אותה פי שנים עד אשר ירוח לה.

–קטנתי אדוני מכל החסדים האחה! – קראה במחותה דמעה מעל פניה – הודיעני נא איה מקום כבודך ובאתי להשיב לך כספך בתודה, כי יש לי תקוה.

– רחוק רחוק מפה מקום מגורי ותחת עזבך עולל בביתך על יד ילדיך הקטנים, טוב איפא כי אדרוש לשכנך אני...

– ובכל זאת הגידה לי, אדוני, איפה מגורך, כי מה ינהה לבי... מה נכספה נפשי לבא אל ביתך ולראות את אשת מטיבי וילדיו!...

– אֵם אמללה! צעק לבי בקרבי וְהֶמְיָתו עברה חק –לבך ינהה... ינהה – כי לב אֵם לך, לב רגש, לב חש מרת נפשו מרחוק!...

– ואחרי הגידי לה כי בעוד יום או יומים אני יוצא לגור אל מעון אחר, יצאתי בשבר רוח החוצה.

-------------------------

 

ח.

חַלְלֵי עַמִּי

בראשית ימי תלאותי, הימים אשר נפקחו עיני לראות כי חיי תלואים לי מנגד ואני חגרתי שארית כחי להלחם ולעמוד על נפשי אולי תהיה הרוחה, חשתי כאב אנוש בכל מכה ומכה אשר הביא ה' עלי. כל מכשול אשר פגשתי על דרכי במלחמת קיומי, עולל לנפשי ויעורר בלבי מחשבות רבות ושונות, חפץ להלחם וקצף על כל צבא המרעים אשר מידםהיתה זאת ליולעמי. כח צרה וצרה בעתה, כל מקרה ומקרה מדי בואו, הפליאו את מכותי איש איש לפי תקפו ועצם ידו ויעוררני לחשב דרכי, לשפט את כל הנעשה בי ולהבין תכלית המעשים ומה תהיינה תוצאותיהם אם אעשה כה או להפך. ואם כי ידעתי ואחרי כן הראוני גם המקרים בפעל כי מחשבות רפה ידים כמוני ללא יועיל וכי רק כחלום האסיר הנה, החולם כי רגליו עומדות במרחב והקיץ ונפשו במסגר ורגליו לנחשתים הגשו – אבל נקל לגבר אין אונים לשאת את תחלואיו, אם ידע כי אם לא מצאה ידו לקדם את פניהם הנה חשב למצער מחשבות!... אך לא כן עתה, עתה בבא עלי הוֹה על הוֹה, הוה מבית והוה מחוץ, עתה בעוד הרעה האחת מפלסת עלי ארחות אידה, ותבא אחריה שנית ושלישית דחופות ומבֹהלות  ואשה אוחזת בעקב רעותה, והצרות צרות קשות, צרות מרות ומאררות, צרות יללי רעב ואכולי דאגה ועצבון ואין עוזר ותומך, צרות אב זקן ורעב המתהלך כצל כנטותו פעם אל בית בנו יחידו האומר להשליכהו לעת זקנה, ופעם אל חדר נכדו מחמל נפשו, הגוֹע בפאת מטה והוא לא יוכל שבת על יד מטתו כי אם שתים שלש שעות ביום מיראתו פן יתפשו שניהם יחדו,צרות עלם עול ימים אשר חתמו לרוחו לבל ימריא במרום הדעת, אשר לה הקדיש כחו למיום היותו בן שמונה שנים ורעב ומחסור לא הכניעו תשוקתו לחכמה עד צאתו מבית הספר, ועתה הוא גוע במבחר ימי עלומיו מבלי בוא אל מטרתו אשר שאפה נפשו בעמלו, ומבלי ראות גם את פני הוריו, אשר רק שתים שלש רחובות תפרדנה בינו וביניהם, צרות הרופא האמלל היודע כי מספר ימי אחיהו חצצו, והוא יודע גם תמתו כי לא בפשעו הוא מת בבית איש זר, אשר אולי ישא הזר הזה את עונו על תתו לו מטה למות בה, וצרות כל המשפחה האמללה משפחת דוד ושפרה ושלשת ילדיהם, התבוללו יחד בצרותי ותשתרגנה ותעלינה על צוארי ותהיינה לצרה אחת גדולה ואני הייתי כגבר עברו יין תרעלה עד כי חדלתי לחוש כל מכאוב כפצוע אשר בשר חי עלה בפצעו... חדלתי גם לחשוב מחשבות,חדלתי לבקש עצות במה להגן על נפשי ומקצוף על המרעים אשר הסבו בעניי וגם על אלה אשר ישימו להם צרות כאלה למקור חיים ומוצא ללחם... כמכונה חיה הייתי, הלכתי מבלי חשבוןפעם אל מטת החולה ופעם אל בית הוריו, כל עוד לא כלתה לי הפרוטה מהכיס, ולא עשיתי ולא חשבתי דבר על אדותי...

ביום השני בשבוע הוא היום החמישי למיום שאל הרופא ראשונה לחדר אחיהו ויום לפני יום ה' הנורא אשר יעד לי ברב רחמיו האיש שחציו אש וחציו שלג, לתת על ידו, שטבעת הרופא על אחת מאצבעותיה – את תעודתי, כאשר רָוַח מעט לבנימין ויישן שתים שלש שעות במנוחה, נשאר גימפל הזקן על יד מטת החולה, ואת נכדו הרופא קראתי אל שלחני לאכל אתי ארוחת הצהרים – הארוחה אשר דמיתי כי היא לי האחרונה בעיר בוקארעשט.

– אם טוב אני בעיניך – אמרתי לו ככלותנו לאכל לחם דמעה– אנא ספר לי תולדות אבות החולה, כי פליאה דעת ממני מדוע לא תחפוץ,אדוני, כי יראו את פני בנם אשר מחלה אנושה תדכאנו וכפשע בינו ובין המות!

– הקשית לשאל אדוני – ענני הרופא – כי אם אספרה לך את כל המוצאות אותם, הנה גיהנם יכלה ודברי לא יכלו, ומה גם כי ספורי יכאיב את לבך!

– ספר לי ידידי בקצרה וללבי אל תדאג, כי כבר חדל לחוש...

– אל תאמר אדוני כן – ענני בהביטו אלי במנוד ראש – לב אדם יחוש תמיד ויש אשר יתפלץ גם מכל דבר הבל אשר בעברו יקוט בפניו על רֹך לבו,ומה גם כי יבעתוהו צר ומצוקה! אבל ישנם פגעים בחיי האדם אשר ימים רבים וגם ירחים ושנים יהפכו לו לפלצת-לב אחת, ומֻכה מפלצת-לב כזאת, ידמה כי אין ביד כל מקרה רע להכאיב את לבו, כאשר ידמה איש אשר תקעו אלפי מחטים בבשרו, כי לא יחוש מכאוב בהספח עלוקה אחת אל בשרו הכואב, ובכל זאת יחוש כי ישיתו על המחטים עלוקה נוספות, ולולא חש כי אז לא כאב עליו בשרו גם בראשית התקע בו המחטים ולא נשאר אחריה כל פצע בגשתנו לרפא פצעיו... ובכן צר לי מאד להכאיב לבך; אולם לעשות רצונך חפצתי, ואחרי הראותך אותי לדעת כי למרות דברי איש אחד ממשפחתי אשר יגזר אמר כי כל עם ה' זרע מרעים, בנים משחיתים ואבירי לב הרחוקים מצדקה בגלל משחיתי דרך ורשעים רבים מבני עמו אשר פגש בכל מפלגותיהם על דרכו, מבלי התכונן כי לחטאת המרעים הרבים האלה ישנן סבות מן החוץ, סבות ומסובבים אשר הפכום לחיתו טרף בתמורות הדורות וחטאתם, לא מום העם היא מראשית יצירתו, כי אם מום הנתן בו מיד אחרים אשר שחתו תארו ויבדילוהו לרעה מכל באי עולם– למרות דברי האיש ההוא, לא שגיתי במשפטי אני כי עוד יש ויש בקרבנו ישרי-לב הששים לעשות צדק, השמחים ברעיהם כי מצאם טוב ובוכים ומתאבלים על אסונם כי תאֻנה אליהם רעה ומכחם וכספם ישחדו (אם גם אין לאל ידם) להשכיל ולהיטיב – והמה הרבים; הנה שפתי לא אכלא מספר לך תולדות החולה, אשר הסב לך פחד ומכשול לב, דאגה ומפח נפש, וידעת כי לקשה יום ומרי נפש גמלת טוב, והיותך לו למחסה ולמסתור, שבתך על יד מטתו והאכילך את אביו הזקן לחם ושקדך עליהם להיטיב, יחשבו לך לצדקה גדולה אשר ארֻכה מארץ מדה, והיתה זאת נחמתך בעניך...

הרופא ספר לי תולדות החולה, וארא כי שגיתי בחשבי כי חדל לבי לחוש, וכי שגה גם הרופא בחשבו כי ספורו יהיה כעלוקה הנוספת על בשר איש הפצוע מאלפי מחטים. בשמעי את כל המוצאות את משפחתו האמללה, משפחת דוד וגימפל, החלותי לחוש כי לא חשתי עד כה מאומה וכי כל הפגעים הרעים אשר עברו עלי עד היום, רק כעקיצת עלוקה המה ועתה נוספו עליה לא אלפי מחטים, כי אם אלפי חצים שנונים משוחים ברעל צפעונים, כי נפתחו לפני פצעי עמי ואֶרְאֵם בעצם משחתם... הרופא אמנם קדם להשמיעני כי לפצעים האלה ישנם סבות ומסובבים מן החוץ וחטאת המרעים הרבים בבני עמי לא מום העם היא מראשית יצירתו, כי אם מום הנתון בו מיד אחרים,אבל בהפתח לפני פצעי העם הזה, בהגלותם לעיני בעצם חלאתם הנמבזה והמגֹאלה, והפצעים פצעים אנושים, פצעים עמֻקִּים אשר רקבונם כבר נגעו עד לבו ויחדרו לנפשו...  לא עמד בי כח מרֹב יגון וכעש ותנחומות שוא היו לי תנחומותיו כי חטאת המרעים לא מום העם היא, כאשר בלי שפק נחמתיו לשוא גם אני לוּ אמרתי לו: מפח נפש, דאגה, יאוש ונדודי דרך רחוקה היו בנפש אחיך, הנוטה למות, ועל כן הנחם!...

קדר שחותי בהוכחי כי אמנם יד אחינו עשתה לדוד את הנפש הזאת אשר ראיתי בו ביום הוָדעי אליו, ורעיון עלה למרות רצוני על לבי, אולי צדק במשפטו כי טוב לעזוב אחים כאלה אשר פגש עד היום ואשר הוא פוגשם בכל ארחות חייו גם עתה...אחים מרעים, אחים להונות את אחיהם מנחלתו, אחים לגזל לחם עני מפיהו, אחים להלשין על רעיהם היושבים לבטח אתם לבעבור הבנות מחרבנם, אחים לעמוד על דם רעיהם, אחים נושכי נשך המפשיטים עוד עניים מעל עצמותם, חאים להעיד עדות שקר בבית המשפט ולהתגאות בעליותששי ומפטיר בבית ה'!... ומדוע לא טובה מחשבתו ועצת פוטיפר? ומה גם לי כל המלחמה הקשה הזאת?... נקל לאיש צבא לצאת לקראת נשק, לצחק לרעש כידון ובדי שופר לקרוא האח, בהיות לבו סמוך בטוח כי נאמנה עמו רוח אחיו העומדים אתו בקשרי המלחמה, כי רוח נכון בקרבם והם יודעים להוקיר את אחיהם כנפשם; לא ידברו עמו בלב ולב, לא יונו ולא יגנבו דעתו ויאחדו כל כחם לחפץ אחד ולמטרה טחת!... אבל איך לא תרפינה ידי איש הצבא ואיך לא יפל אל האויב, בראותו מטחוריו אחים בוגדים, אחים ריקים ופוחזים כוננים חצם על יתר לירות במו אפל אליו, אל אחיהם עצמם ובשרם! ובגלל מה? בגלל אשר קרוב הוא להם ועל נקלה תמצא ידם להפשיט מעליו את אדרתו!?...

... – הנך כועס – אמר אלי הרופא במנוחה – הנך כועס על ראובן החסיד אשר התחבר אל שמעון המתנגד ושניהם אוהבי גימפל ודוד בגלוי, ובסתר כרו להם שוחה וינצלו אותם ויבלעו את כל טובם ועשרם כתנין!...קצף לך על לוי המלוה, הידוע לירא אלהים ונשוא פנים בענתות, כי הונה את דוד מנחלתו ויירש את ביתו העולה לעשרים אלף כסף, במחיר שבעת אלפים אשר לוה מאתו וידו קצרה משלם ביום הפרעון... על יהודה ראש העדה וגבאי הצדקה, כי אחרי הבנות דוד שנית ממצבו ההרוס ביֹשר וביד חרוצים, הכהו בלשון כי יסחר בסחורות אסורות, באשר חנותו – חנות דוד, קרובה היתה אל חנותו... חמתך בוערת כאש על יששכר וזבולון, אנשים בעלי צורה, כי בשנאתם בסתר לבם את יהודה החנוני הלשינו עליו ביום צאת דוד מבית האסורים כי יזיף שטרות המדינה, לבעבור יטפלו יושבי העיר חטאת המלשינות על דוד, ואחרי בוא מֻכה-לשונם אל בית הבור, הוציאו שניהם קול על דוד כי הוא המלשין, בְּאַוָּתוֹ לנקם נקם, וברשות מרנן ורבנן חברותא קדישתא, כרוזא נפיק וקרא בחיל בכל בתי התפלה כי דוד בן גימפל מחרם ומנֻדּה, לא יבא בקהל ה'!... תתפלץ אחרי שמעך כי שלשה אנשים עברים ובהם איש אחד זקן בעל תפלה ובעל בכי, אשר כבר ישתעשעו בני שלשים על ברכיו, נשאו את שם ה' לשוא בבית המשפט ויִשָבעו על שקר כי עין בעין ראו את אחד מבני דוד המלשין יוצא בלילה מתוך אולם בית ראובן ושמעון וכרגע התפרצה אש מתוך האולם והבית עלה על המוקד, בעת אשר בן דוד זה שכב על ערש דוי, ואחרי כן יצא כנֹגה צדקו והם שֻלחו בעונם אל ארץ גזרה, וכל זאת, באשר התירו את דם דוד, באשר בנו הוציא משא ביום שבת; ספרים וחוברות בלכתו אל בית הספר, ובאשר מראובן ושמעון לחמם נמצא ועליהם נמתח קו חשד כי הבעירו את הבערה בידיהם... גם על חַטָּאֵי עמנו בעיר ג... יזעף לבך על הפשיטם מעל בנימין בן דוד את בגדיו,בהעבירם אותו את הגבול בסתר ולא הותירו באמתחתו מחוט ועד שרוך נעל, בהפילם עליו בלהות כי אם לא יתן – ומסרוהו על הרודף...תתקצף כי אחרי צאת גימפל ודוד לגור פה, בקַוֹתם כי בנם אשר למד בבית המדרש הגבוה יכלכלם בלחם, בעת אשר לא מצא לחמו גם לנפשו – התעמרו פה בדוד אדונים קשים בלי מחיר, בעשרים כסף לירח קנוהו,באשר ידעו כי עני וקשה יום הוא, ובשכחו פעם אחת מכֹבד צרה לברך את אדוניו היהודי בקול רם:"צפרא טבא למארי!" חֵרפהו אדוניו  כאחד הרֵקים לעיני כל הנצבים עליו בבית מרכלתו, וכאשר נלאה דוד נשוא גערת כסיל וריק מוח שכיסו מלא זהב המסים, ויענהו כאולתו,גרשהו האדון הזה מבית מסחרו ומטה לחמו נשבר וזכות שבתו אבדה עד כי בא עד הלום!!... תכעס תתרגז ותתקצף על המרעים האלה – אבל דע אדוני כי לכל מחלה יש סבה, ואני לא כדוד אשר אדעהו ומהלכים לי בביתו, אך למה אכחד ממך, ידידי, אני לא כדוד אבי, אביט אל מחלת עמי אני, ועל כן לא אוציא עליו משפט מעקל כמוהו, וזה הוא משפטי: כי אמנם יש ויש בקרבנו ישרי לב, ואולי לא רעים היו גם המרעים אשר העברתים לפניך בספורי, לוא נחום מנעוריהם בדרך אמת על פי חקי החנוך הישר, ולולא גזל משפט עמדו לשטן גם על דרכי חנוך העם כלו וגם על ארחות חייו חיי החֹמר ויאלצהו לפשוע על פת לחם – בעת אשר לאיזה עמים אחרים לא הואיל החֹפש לחנוכו ולא המעיט כי אם גם הוסיף בם מספר נבלים מחֻכמים העושים כל תועבה לא רק על הלחם לבדו, כי על כל מוצא התאות הנמבזות והשפלות המהרסות חיי משפחה וימיטו הוה על חברת האדם כלה, ופשעי עמים אחרים ומספר פושעיהם רבו אתם מאשר אתנו!...

– ר' ראובן, ר' ראובן – נשמע ברגע ההוא קול ר' גימפל מעל סף חדר החולה, הואילה נא לבוא הלום, בנימין חפץ לראותך.

באתי בלב דוי אל חדר החולה ומה נבהלתי בראותי את פניו! אם אמנם ביום שכרו את החדר דלו מאד וכן גם לפני יום ויומים, אבל עתה שֻנּו עד לבלי הכיר מראהו:עיניו השחורות שקעו בחוריהן ומפיצות אור כהה כנר דולק מתוך עששית עכורה. חוטמו אשר צבע צהוב יכסהו ארך קוים וכדורים ישכן בלחיו האחת ומטה עקלקלותיו מתחת לעינו עד בדל אזנו הבוער כאש, ולחיו השנית לבנה כשיד. שפתיו אשר חורת מות תכסן, נחרות ויבשות וצוארו ארוך ודק ומלא טבעות אשר תספרנה מתחת לעור אשר יכסן.

בגשתי אל מטתו התאמץ לשבת ולא יכול, ויושט לי את ידו הרזה אשר אצבעותיה דקות וראשיהן עבים ומראם ככפתורים אדֻמים, ויבקשני בקול נחר לשבת על הכסא.

– מה שלומך בנימין בן דוד? – שאלתיו בשבתי על יד מטתו.

– עוד מעט ורוח לי! – דבר בקול דממה דקה –האח, רופא אחד יש בעולם... הוא ירפא לשבורי לב... יציל מכף מרעים... מה טוב הרופא הזה!...

– אל נא תוָאש עול ימים! – אצתי לנחמהו בלב רגז – עוד תחיה בנימין לפנינו והיו ימיך מאה ועשרים שנה!

– לא אחפץ!– דובבו שפתיו החורות – ומי יתן ויכלתי לראות היום את אבותי!

– ומדוע לא סרת אליהם בשובך מדרכך?

– לא ידעתי איפה הם...גברה עלי מחלתי ואמהר לשכר לי מעון... גם איפה מעון אחי לא ידעתי...ורק מפה שלחתי לו מכתב על פי כְתָבתו הישנה...אהה שא נא לי אדוני...

– ומדוע גלית את שמך?

– גליתי אדוני כי אחת היא לי עתה...אשחק לשוטרי רומיניא ולא אפחד עוד מאגרוף רשע...ואני לראות פני אבותי באתי הלום...ומארץ מרחק...אהה, אבותי! אבותי!...קרא האמלל אחרי אשר נחבא קולו רגעים מספר, אחרי כן נחבא שנית וקול נחרו נשמע בחדר כשריקות הרוח דרך כנור הנשבר, ופתאֹם התעורר וישב על ראש המטה ויקרא אלי בשארית כחו:

– אנא סלח לי ידידי על היותי עליך לטֹרח!... תודה לך על כל תגמוליך הטובים עלי!... אך מי יתן ומצאת את אבותי והבאתם אלי... אז לא אשכח חסדך... עשה זאת עד מהרה... אהה, הוסיף לקרוא בשארית כחו וראשו נפל על הכר, רופא הוא אחי ולא ידע את מחלתי... כאשר אִרָפֵא – יאמר לי – יביאני אל ביתם...צר לי מאד...

– אתאמץ לבקשם ולהביאם אליך הנה! – עניתיו בחמלת לב וארמז לגימפל הנדהם אשר עמד על המפתן לקרֹא את הרופא החדרה.

הרופא בא ואחרי התבוננו אל החולה ומששו את דפיקת עורקיו נפלו פניו מאד:

– אבדה כל תקוה! – אמר לי באנחה אחרי צאתי אתו אל חדרי –מספר שעותיו חצצו!...

– ומה נעשה? – שאלתיו בנפש מרה –הוא חפץ לראות את אבותיו ואם לא נשלים חפצו והיה בנו חטא!

– ואבותיו כואבים אמללים ועשוקים כאשר השמעתיך, וראו את הרעה החדשה הבאה עליהם ושכלתי גם את כלם!...

– אבל... עוצה נא...

– בינתי תסתתר!– קרא הרופא כנואש – לא אדע מה אעשה! – – ואם גם אמרתי אעזבה את החולה והלכתי אליהם, אשר לא ראיתים זה כשבוע ימים מה אדבר עמם ומה אשמיעם?... היתנני לבי להיות אכזר ולהוסיף יגון נורא על מכאובם? או האעצר כח להשמיעם אסונם מבלי הוריד דמעות כנחל אשר תמסנה את לבם בראותם כי בנם אחרית תקותם, אשר אמצם תמיד במו פיו כי יקוו לישועה ובכל צרתם אמץ את לבו לבלי תתפרץ אנחה מקרבו – בוכה לעיניהם כילד?!... לא אדע אדוני, לא אדע מה אעשה!

– הבה אלכה אליהם אני! אך לא! – קראתי פתאם בזכרי את שברם – לא אלך, ואולי טוב כי ילך גימפל...

– לא אדוני, לא יעמוד בו כח, האיש זקן, בן שבעים וחמש שנה!

– אם כן אלכה אני ואת אשר יורני מראה עיני ברגע שבתי אתם אותו אדבר.

– לא אדוני, על דעתי טוב כי לא ידעו מאומה! ואתה אל תלך גם אתה, כי רב לך, דַיָּן צרותיך פה ואל תקנה לך צרות חדשות בבית אחרים!...

– אני כבר קניתין! – עניתיו בצחוק מר וחֹם-לח חשתי בעפעפי.

– ידעת את אבותי!?!...

– ידעתים, ומאת ה' היתה זאת! נקרה נקריתי עם אמך בערמות שלג לפני חמשה ימים בליל סופה וסֹעת שלג בְּבַקְשָה את מעון אדני-בזק, ביום המחרת אנה המקרה האכזר לידי לראות את אבי אביך הזקן בחוֹר עפר ברחוב היהודים, ואחרי כן גם את אביך...

ואספר לו בקצרה את כל אשר ראו עיני בבית דוד ואת אשר דברתי אליו ואשר ענני...

הרופא עמד רגעים מספר כבול עץ על עמדו. בעיניו נוצצו דמעות אשר שקעו עד מהרה תחתיהן, אחרי כן פתח שפתיו עמי ויאמר:

– אמנם כן הוא, ידידי, הוא אשר אמרת: מאת ה' היתה זאת! ואני דמיתי כי רק צרות אחי וצרותי אני תדכאנה כחלל רוחך, והנה כבר קדמת לשאת ולסבל צרות אבותי!...אהה, קרא אחרי דומיה מעטה, מה קשות ומרות הצרות ההנה! הן כבר נגעו עד נפש אבי ויעבירוהו על דעתו!... איש כביר כח לב ומתבונן אל מעשיו היה מנעוריו, וכי עודדוהו בוגדי עמי וימיטו עליו הוֹה על הוֹה עד כי בא עד ככר לחם, לא בזה ולא שקץ אתאחיו הישרים בלבותם וידע כי בענבים טובים, ענבי מגד, ישנם גם באושים וענבי רוש, אשכלות מררות – אבל עתה כבר נלאה נשוא עניו וקשי יומו! נלאה– ויאמר חעשות מדחה לבל יצא כמוצאי גולה את העיר ערֹם ויחף בעצם ימי החרף, בעת אשר תקוה נשקפת לו מאת סוחר אחד רומיני כי יעברו כצל ימי עניו אם רק.. ובכן כגעת בו עתה יד השוטר לדחפו אל עיר מולדתו, אשר רבים בה צריו וטרם מתו כל האנשים החטאים בנפשותם אשר הביאוהו עד הלום – זכר לאחיו את אשר עשו לו ויפקד מבלי חשבון את עונם על הגוי כלו והוא אומר לעזבו... אבל לבו לב עברי, חנוכו בבית אביו על ברכי התורה והיהדות, אשתו סמל עבריה לכל משפטיה, והליכות בנו הנצב לפניך אשר שב זה שנים מספר עם נדחי ישראל בתשובה שלמה אל עמו – כל אלה יעצרוהו מהפיק זממו ולא לעתים רחוקות תתפרץ מלחמה עזה בקרבו ותעוררהו לחשב דרכו... והמלחמה ההיא אשר תראהו קשה כי אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו, הכתה אותו במחלת "מרה שחורה" עזה, עד כי לפעמים ישב יום תמים, מלא חמת ה' כאבן דומם על כסאו, ראשו נשען אל שתי כפות ידיו ועיניו נטויות אל החלון הקפוא מקרח, מבלי הביט אחֹרנית ומבלי ענות גם את אשתו וגם אותי בבואי לשאול לשלום לו...

– ובמה יושע? – שאלתיו בחמלת לב ואנחה התמלטה מלבי הכואב.

– עוד יש תקוה כי ישוב ונחם ממחשבתו בהמצא לו רשיון לשבת פה ושלשים כסף להוציא את בגדיו החבולים מבית הַמַּשָּׁאוֹת למען יוכל לבא באנשים.

– אויה! מחיר החֹפש עולה היום עד מאתים וחמשים כסף, כי כן גזרו עשירי יעקב ושתדלניו...

– יודע אני פה איש אחד עשיר – קרא הרופא בעצבון – אשר ידרוש מאת אבי רק מאה כסף, כי יודע הוא עניו...

– במאה ושלשים כסף יוָּשע – קראתי בצהלת נפש – לא אפונה כי ימצאו לי מאת נדיבי עם אלהי אברהם!...

– לא אפון גם אנכי! –קרא הרופא ועיניו אורו – כי מי מבני עמנו נדיבי לב ועושי חסד לאלפים! ואם כזאת תעשהאדוני, תקנה לך עולמך בשעה אחת, כי תחיה נפשות רבות ותצילן מכליון חרוץ ועשית חסד גם עם החולה החפץ לראות את הוריו לפני מותו ואשר רק בגלל זאת שב הלום מדרך רחוקה, כי אם יִמָּצֵא להם כסף, תהי הרוחה רבה מהשבר הגדול כים...

– אהה, דם, דם! – קרא גימפל ברגע ההוא בהתפרצו אל חדרי – דם רב!... רב מאד!...

הרופא הנבהל נחפז לבא החדרה ואחרי שבתי גם אני על יד החולה רגעים מספר, שמתי את בדגי עלי ואצא החוצה...

 

ט.

נְדִיבֵי  עַמִּי

"אדונים חכמים הם היהודים!" שמעתי מפי גחזי גם הפעם בעברי את מפתן ביתי ובשקלי עשרים אגורות על כפו שכר "לא יחרץ" – – ואם אמנם למיהש מיבעי שמא פסול הוא לעדות, כי רק בעת קחתו את הכסף או כאשר יקוה לקחתו מידי ורק בעת אשר נדמה לו חצרו כגלגל בית הרחים והוא כסוס המגלגלהו, אני שומע זאת מפי אדוני הטוב הזה; אבל הגידו נא אתם הקוראים אשר שחד על נקי לא תקחו ויין ושכר לא יבואו אל פיכם כי אם פעמים ושלש בשנה, ואולי רק חלק עשירי מאשר יריק הוא אל פיו מערב שבת לערב שבת – הגידו נא אתם אם לא כדברי כן הוא כי אדונים חכמים אנחנו?! שני עברים כי יעברו ברחוב ובעל כפתורים יקרה לקראתם, ונס מפניו היהודי אשר כתב-מסעו בצלחתו, יראה השוטר מנוסתו ורדף אחריו ואז ימלט על נפשו העברי השני אשר כתב מסעו אין אתו... שוטרים כי נסבו על בית איש ישראל, אז כבר הוכנו מראש שתי חביות ריקות, שם יתחבאו הפושעים ושם ישלחו לשון למחפשיהם... כי יחוב איש יהודי חובת גלות ומצא גואלים לו מקרב השוערים, שומרי החצרות, מקרב אחיו הרחמנים ומקרב השרים אשר ידיחו על עמו את הרעה. גחזי  השוער, יקותיאל השתדלן, פוטיפר פקיד בית האסורים ואדני בזק   הלבלר המה יהיו בעזרו, אליהם יפנה האמלל, יריק להם צרור כספו וְיִוָּשֵׁעַ; ואם גם מאלה יצא וידיו על ראשו, הנה גם אז לא אובד עצות הוא – יבקש וימצא מפלט לו באחד הכפרים מחוץ לעיר!... ואם כסף אין בידו לחפץ הזה, גם אז לא יפול עליו לבו, יודע הוא את אחיו כי רחמנים בני רחמנים המה, ומיום צאתו לאור באור החיים עד שובו אל האדמה, נמצאו מרחמים לו מקרב אחיו אלה החיים חיי ערבות איש ברעהו; מרחמים אשר מאז יקיזו לו דם ביום השמיני לצאתו מני רחם, לא יחדלו ממצוץ אותו בכל שעת הכֹשר עד זקנה ושיבה, מרחמים אשר לא לעתים רחוקות ימסרוהו לעבודת הצבא חלף בניהם לבעבור לא תביאהו הבטלה לידי שעמום, מרחמים אשר לפעמים ילחשו על אדותיו סודות באזני השרים הנעלים, למען ירבה ישיבה וירבה חכמה...מרחמים אשר עיניהם על דרכיו תמיד פן ישטה חלילה מעל דרך הישר, אשר יגדלו את בניו בישיבות לעשותם לפרושים ומלמדים ומשגיחים בישראל, מרחמים אשר ימנעו קוי אור ממרֻחמיהם,המאפילים בטליתם את קרני השמש לבל יִבָּקעו בחדרי תורת מלֻמדיהם פן תכהינה עיניהם חלילה... מרחמים העוסקים בקבורתו לאחר מותו, ואם עני ואובד היה ינודו לשברו מקרב ולב עמק וישלחוהו בדרך כל הארץ חנם אין כסף, ואם מופלג בתורה – יספידוהו ויענו ויטפחו אחרי מטתו! אם סופר היה – יקראו נדבות וישמיעו על השקלים בכל מכתבי העתים, ואם רב ומורה צדק לעדתו – יקנו לאלמנתו פרה לכלכלה בלחם – מלבד כל הכבוד הגדול אשר נעשה לאישה במותו – כי כל נכבדי העיר : ר' ירוחם המוכס, ר' שרגא ראש-הקהל ור' פייטיל עושה-הַשֵּׁכָר, נהרו אחרי מטתו וכל החנויות סֻגרו על מסגר!... זאת ידע היהודי האמלל ועל כן יפנה לעתות בצרה אל נדיבי עמו הרחמנים, אף חכמתו זאת תעמד לו להמלט בעזרת כספם מפח יוקשים!... רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה! ואם אמנם לא יקנה העם החכם הזה לבב חכמה להבין כי לוּ הקדיש כשרונותיו במלחמת קיומו למטרה אחרת יותר נעלה, כי אז אולי לא בא עד הלום; אם אמנם לא יביא הגוי הזה חשבון מעשיו במשפט לראות כי במחיר החפש המסֻכָּן הזה, אולי כבר מצאה ידו לכונן לו מעמד באחת מפנוֹת התבל לבל יהיה נודד נצחי בארצות לא לו וכל רואיו ידדו ממנו ויחשבו גם אתמלחמתו זאת לו לחטאה. אבל הנשים אשם נפש האסיר על בור אשר מבחר ימיו בלה באשמנים תחתיות ארץ, אם לבו לא ילך בגדולות ובדי קו אור אחד החודר לחור בית כלאו, יאמר האח!? או הנטפל חטאת על עבד כואב ואמלל, אשר על גבו חרשו אדונים קשים ואכזרים, אם נמח מלבו רגש האמונה בכח עצמו, עד כי יתברך בלבו כי חכם לב הוא אם יצלח בידו לגנוב מאדוניו רגעים אחדים ביום להנפש מעבודתו?... ובכן – אם גם נדע כלנו נאמנה כי פסול גחזי לעדות, אבל האם לא כדבריו כן הוא כי אדונים חכמים אנחנו?!!...

אמנם כן, אדונים חכמים אנחנו, ודבריו אלה, בצאתי מביתי, הזכירוני כי עוד אוכל לבקש מעון לי ולחולה ולמשפחת דוד מחוץ לעיר באֹהֶל-קיץ, במקום אשר יגורו רבים מאחי הנדחים בבוקארעשט – ואבא אל איש אחד ממכירי, איש צעיר לימים אשר לבו מלא אהבת עמו, אם גם גמר חק למודיו בבית מדרש גבוה, ואחרי ספרי לו אסון המשפחה האמללה משפחת דוד וגימפל, נאות לי לחזור אתי על פתחי נדיבי עמנו ולבקש נדבות יד...

ובכן יצאנו בשעה החמישית בערב ללקט את השקלים...

 *   *   *

– הבה אנהגך – אמר אלי מכרי אחרי צאתנו החוצה – אל הגביר האדיר טַרְטִימָאל בן לוּגְמִיאֵל! שלש שנים הוריתי את בנו תורה בהיותי תלמיד בבית המדרש, ואם כי בשנה הרביעית לא נאסף גם אל המחלקה הראשונה מחֹסר דעת, בכל זאת יכבדני מאד, מדעתו כי תרח בנו לא נועד להיות גאון מתחלת בריאתו ופי שנים ברוח אביהו אליו... והיה כי נמצאהו בעת רצון אחרי הֲדִיחוֹ את גרונו, ונתן לנו מנה יפה: חמשה שקל כסף למצער!

– לפלא הוא בעיני – אמרתי לו בצחוק – הכסף מאין ימָצא לרֵקי-מוח כאלה? הנה גם למסחר דרוש כשרון רב ואני ראיתי פה חמורים בצורת אדם ולהם כסף תועפות!

עת ומקרה היו פה לכל חמור ועיר בן אתונות! ואם תראה חמור בעל מאתים אלף שקל כסף, וידעת כי לולא חמור היה כי אז עלה עשרו לרבוא רבבות, כי עפרות זהב היתה אדמת העיר הזאת לפני שלשים שנה, כל באיה גדלו ויעשרו מכל משלח יד, אלה במקרה ואלה ביד חרוצים; וגם זה האיש טרטימאל, אשר לפנים נקרא שמו בישראל טודרוס, עשה עשר רב במקרה זר ומוזר ובלתי טהור כל צרכו. אומרים כי מצא חן בעיני נסיך רומיני משום אשתו אשר חוט של חסד מתוח עליה, ובכן יצא לנו מר' טודרוס בן גדליה העני, האדון טרטימאל בן לוגמיאל העשיר!...

– ועוד מעט – אמרתי אל מוליכי בלצון – אנהגך אני אל גביר אדיר אחד העושה להפך: כי הוא מעשיר נסיך רומיני עני בשביל אשתו, ויש תקוה כי מהענק הגדול דַּרְנִיאֵל בן מַטַּטְרוֹן יצא לנו ר' מאטקע בן טעביל קטן כגמד בן יומו!...

– אם רק יתן נדבה הגונה – ענני רעי בצחוק –אלכה בחפץ לבב.

– אדמה כי חמשה שקל כסף יתן אף הוא, כי הוא ידעני ויוקירני בְפָנַי משום דבר אחר...

.............................................................................

– מי שם – נשמע קול נחר מעט מתוך החדר הנשען אל האולם הנהדר אשר באתי אחרי מוליכי, ואיש לבוש בגד של תכלת ארוך וכפתוריו מזהבים הפשיט מעלינו את העליונים.

– אני הוא! – קרא מוליכי פייביל בן יוסף – אני פִּלְדָּשׁ בֶּן יִדְלָף!

– האח, פלדש בן ידלף! – נשמע הקול שנית מתוך החדר – הכנס!

– עת רצון היא עתה – לחש מוליכי באזני – וקולו יענה בו כי הריק גם כוס של ברכה... אחרי כן קרא אלי בקול רם :

– אבל גם איש זר הולך אתי! הנבא?...

– איש זר? –שָׁנה  הקול את דברו וַיֵּחָבֵא; אבל אחרי דומיה מעטה נשמע שנית:

– אחת היא, פלדש בן ידלף!... רעיך אנשים טובים...הכנסו!

באנו אל חדר יפה ונחמד למראה, מלא כל כלי חמדה, ועל כסא רך מכֻסה משי ורקמה, מול ראי מלֻטש חֻבר אל שלחן עצי אלמוגים העשוי מקלעות פרחים ופטורי ציצים מעשה צעצועים להתפאר, ישב איש כבן ארבעים וחמש, בעל עינים שחורות ומלאות. חוטמו ארוך ועגֹל מעט כחוטמים אשר על פני בני ארצות הקדם. פניו ארֻכים ודלים ושפמו ארוך ושחור. על חזהו פרושה מטפחת לבנה אשר שני קצותיה קשורים אל ערפו מאחוריו, ולחיו הימנית אשכנזית: עֲרֻמָּה כלחי הילד והשמאלית – יהודית, שעירה ובעלת זקן עד החזה!...

– האח, פלדש בן ידלף! – קרא טרטימאל בקומו מעל הכסא ובהושיטו לו ימינו– מה שלומך? הנה זה כמה לא ראיתיך!...ומי האדון הזה? שאלהו בהסבו אל לחיו היהודית אלי– אהה, אדוני, הלא תסלחו לי!... והתמו את דבריו הניח תער גלבים מידו השמאלית על קצה השלחן ויעבֵר את ידו זאת על חצי זקנו.

– אכבד להציגהו לפניך! – אמר אליו פלדש – הלא הוא ראו... רְעָבוֹן בן יעק...בן יקום פור!...אחד מאנשי שלומנו!...

התאפקתי מצחוק בשמעי את שנוי שמי וָאֶשְׁתַּחוּ.

 הגביר הושיט לי את ידו הדקה ויבקשני לשבת.

 

– הנה כי כן הוא, פלדש בן ידלף – דבר אליו טרטימאל בתמכו אל לחיו השעירה על ידו השמאלית– זה כמה לא ראיתיך!... ועתה שער נא בנפשך עד כמה כלתה לך נפשי, עד כי חפצתי לראותך בטרם כלימי את מלאכתי...

– חן חן לך – ענה פלדש בענוה– עתותי לא היו בידי כי מבקש אני לי בעלי דין... אבל מה יום מיומים טרטימאל בן לוגמיאל?!

ובדברו הסב ראשו ויבט אל הצד החָלָק שבפני הגביר וילחץ את ידי בסתר..

– האח! – קרא טרטימאל וצחוק קל רחף על שפתיו– ומה עשית אתה לוא חפצת להתראות כעול-ימים?...

– תשוקה מוזרה!– קרא פלדש בצחוק נחת, ויוסף ללחץ את ידי –  חי נפשי תשוקה מוזרה, ואני אפון מאד אם תוָלד תשוקה כזאת בלבי עד אחרית ימי!

– גבר לא יצלח אתה! – קרא טרטימאל וידו נגעה בתער הגלבים אשר על קצה השלחן – ספרים! ספרים! ספרים! הם המה כל חיי רוחך!... אבל מה שלא תמצא בעלים בלים כל ימי חייך, ימָצא  ל נ ו בנשף בערב יום אחד! ולא ההלכה עקר כי אם המעשה!...ומה יתנו ומה יוסיפו לנו ספורי אהבים, אם לא ננסה בנפשנו לאהב? הבל נדף!...טפוּ!...  טפוּ!... טפוּ!...

– אבל מה תענה אגרפינא בת נחור? שאל פלדש ויעמד את פניו כמבקש מענה.

– האח, פלדש בן ידלף! –קרא טרטימאל בהרימו את קולו – רואה אני כי לא תדע מאומה!... הנה זה כארבעה ירחים בגפי אנכי והיא תשוב הנה באחרית ימי הקיץ הבא. מקיפה היא את כל ארץ איטליא ותשובתה ניצָאָה אשר לצרפת ושם אבא ולקחתיה הלום... האח, סלח נא לי, שכחתי להשמיעך כי במכתבה האחרון היא שואלת לשלומך... אבל מה זאת? הוסיף לקרא ויסב את חצי פניו הישראלי אלי – אפונה מאד אם תנעם שיחתנו להאדון הזה, ובלי שפק בדבר מה באתם אלי אדוני כי תלכו שנים יחדו. האין זאת?

– בן אדוני – עניתיו בשפה רפה – הננו מבקשים נדבות יד.

– ולא נדבות קטנות! – מלא פלדש אחרי דברי.

– טפו!טפו!טפו! – קרא טרטימאל בירקו שלש פעמים וינע את ידיו אחת ושתים – אני דמיתי כי כבר חדל אביון מקרב הארץ! הנשמע כזאת? זה כמה לא דרכה כף רגל עני או מאסף על סף ביתי, זולתי נושא המכתבים אשר יביא לי כפעם בפעם מכתבי ברכה לכל חג אשר לא אדע מועדו מאת רב ההשכלה!... הוא העני האחד אשר ידעתיו ואשר תמכתיו, ומי יודע אם לא יבדה גם חגים מלבו? אני כבר שכחתים!... ושמע נא פלדש דבר זר: תמול ישבתי בדד בחדרי זה ואהגה בתמונת הצענית אשר תראה על השלחן; פתאֹם עלה רעיון על לבי לקרא אצ הרב ההוא אלי לשאל מפיו מתי יהיה חג החנכה, כי אמי הזקנה חפצה לבא הלום, והיא לא תאבה סלוח לי אם לא אברך על הנרות, אבל עד ארגיעה זכרתי כי לפני ימים לא כבירים קבלתי מכתב ברכה מאתו, אמרתי אבקשה במכתב לדעת באיזה יום נשלח אלי ואמצע כי הוא באני בחג החנכה שכבר היה לפני חמשה שבועות... והנה היום בקרני הגביר צללפוני איש אשכנזי אבל יודע ומבין בספרי ישראל, ויאמר כי חג החנכה יהיה בעוד ירח ימים וחצי... ועתה הגד נא אם לא צדקתי באמרי כי בודה רב ההשכלה חגים מלבו? האם לא נבלה היא!?.

התחזקתי, אמצתי כל כחי לבל יפרץ צחוק אדיר מפי בשמעי שגגת שני תלמידי החכמים ר' טרטימאל וצללפוני, ומה גם כי פלדש לצון חמד לו ולא חדל אף רגע מללחץ את ידי בסתר לאות כי אתבונן בדבר היטב; אבל חשתי כי טחולי יתר ממקומו וכמו יתפרץ לצאת החוצה דרך שפתי הסגורות,ובראותי כי עוד מעט ועשה הטבע את שלו למרות רצוני, הוצאתי מטפחתי מחיקי, הסבותי פני אחור ואחל לזורר ולנקות את חוטמי אם גם יבשו אז נחיריו כלבו של ר' טרטימאל; הוצאתי בחזקה שעול עז מלבי וצחוק קל התגנב לצאת עמו וירוח לי. ורעי אשר על פי ארחות חייו בלי שפק הסכין לשמוע שגגות כאלה, עשה את שפמו ויעמֵד את פניו ויאמר במנוחה:

– רואה אני את דברי הרב מדבריו. ימי החנכה כבר עברו ותוכל לסמוך עליו טרטימאל בן לוגמיאל, כי עוף אשר כמוהו יודע מועדיו!...

– עתה אחת היא לי – קרא ר' טרטימאל בשחוק רצון – ומה אדוני, התשתו עמי כוס יין צרפת?

– תודה לך אדוני – ענהו פלדש ואני אחריו– לא עת שתה לנו עתה. השעה עוברת והעזרה דרושה לאמללים עוד בערב זה!

– אם כן, לא אעצרכם אדוני עוד! – קרא טרטימאל בקחתו את תער הגלבים בידו– עוד מעט אדוני! ברגע זה!...

ובכלותו את דבריו הניחו שנית על השלחן ויקח משם מספרים ויאחז בקצה זקנו ויגדענו, ואחרי כן הלבין את חצי פניו הישראלי במיץ לבן וישלח לשונו מבפנים וידחק את לחיו הרזה החוצה עד כי היתה לה דמות כגרגרת מלמדי, זכר צדיק לברכה, לפני מותו במחלת השחפת, ויכוננה אל מול פני הראי המלֻטש, ויעבר עליה את תער הגלבים אחת ושתים; אחרי כן הלבינה שנית ויוסף להוליך את לשונו הנה והנה מבפנים ולגלח מן החוץ וכה חזר חלילה עד כי אחרי עשרה רגעים נהפכה לאשכנזית אף היא...

– ומה, פלדש בן ידלף? – קרא הגביר בקומו מעל הכסא ובהסירו את המטפחת מעל חזהו – כמה ימי שני חיי עתה בעיניך?...

– לא אכחד – ענהו פלדש – כי כפני צעיר לימים פניך עתה...

– ואתה אל תדמה כי לפני התגלחי הייתי שבע ימים. הנה זה לא כביר מלאו לי שלשים שנה!...

– בלי שבתות ומועדי ה'!– אמרתי אני בלבי.

– ומה? – הוסיף הגביר לשאל את פלדש – היכירוני עתה כי עברי אנכי? כאשר יַרְאֵנִי הראי, פני רומיני לי עתה, האין זאת?...

– שגית אדוני – ענהו פלדש כתם ויך ברכו על ברכי – חוטם רומיני חד למעלה...

– חשוד אתה בעיני! – קרא הגביר ויגיע אליו ראשו בצחוק של רגז– הבה אשאל את האדון הזה! ובדברו הסב פניו אלי וישאלני:

– הגידה נא לי אדוני בלי משֹא פנים מה דמות תערך לי?!...

נבוכותי מאד ואעמד רגע כאיש נדהם מיראתי להגיד לו דבר אמת, פתאם זכרתי כי הגה אתמל בתמונת צֹענית אשר על שלחנו ואבין כי לא לחנם יהגה זרזיר בעורב..."הבה אענהו דבר לאשרו ויעבר עלי מה!" החלטתי בלבי, ובכן עניתיו במנוחה ובענות חן:

– פני צועני לך אדוני לפי מראה עיני!...

– זאת חפצתי לשמוע!– קרא הגביר וימחא כף אל כף– הידד! הידד!... אך פתאםקדרו פניו ועיניו הפיקו רגזה גלויה, ואני נבהלתי מאד וָאִכֹּן לשמוע גערתו: "צא בן בוז מביתי!" אך מה פחד ורחב לבבי בשמעי מפיו מלים אחרות:

– אהה, מי יתן ואמרה כן גם היא!

 

ובכלותו את הקריאה הזאת התאנח אחת ושתים ועיניו נמשכו אל התמונה אשר על שלחנו...

– ה' הטוב ימלא משאלות לבך לטובה!– קרא אליו פלדש בלעג נסתר – בצדקה מר נפש יִבָּנֶה וצֹעניה בכסף תִּקָּנֶה...

ואחרי דומיה מעטה, דומיה אשר העידה כי מר נפש נצב לפנינו, הוציא הגביר כיסו מחיקו ויתן לנו שני שטרות אחד בן חמשה ואחד בן שלשה. ואנחנו מבלי דעת אם רוח נדיבה, רוח בן ציון אם גם תתאוה לשכון בגו בן צֹען, או תשובתי אשר ישרה בעיניו הניעתהו לתת יתר מאשר קוינו מראש – ברכנוהו לשלום ונלך...

 

הנה זה הוא הגביר האדיר טרטימאל בן לוגמיאל – דבר אלי רעי בלכתנו ברחוב – כסיל אדם וטוב לב, אוהב יין ובנות צֹען יפות-עין ולבו ערֹם נגד כל איש!...ומה ישרה בעיני הדמות אשר ערכת לו! קלעת אל המטרה ולא החטאת!...

– ירא אנכי פן ישוב יהפוך בדברי אחרי סור יינו ויבלע לך בגללי!...

– אל תירא! – נחמני רעי – זאת אמנם היתה לי לוּ הגדת לו כי פני עברי פניו, אבל מה רעה תמָצא בפני צעני? גם פני בני כושיים יפים ונעימים ולא פני יהודי... ואתה אל תדמה כי יחיד הוא פה, עוד תשוב תראה רבים כמוהו, תביט על מעוריהם ותתפלא על בני עמנו כי הגדילו לעשות!!...

– "שני זיתים!" "שני זיתים!"– הרעים קול מתוך החדר הנשען אל אולם בית הגביר דרניאל בן מטטרון בעת אשר הפשיטה שם המשרתת את אדרותינו.

– הבל הבלים! – צלצל קול שני – לי למ"ד אל"ף שחורים!

– ומי מאתנו "ראשון?" – נשמע קול שלישי.

– אל תאיצו אדוני, אל תאיצו! – קרא קול רביעי – לי שלשה "גברים!"  "תחתונים!"  "סנדלרים!".

– "מוצלח", "מוצלח", אסור לצחק עמו, סכנת נפשות!...

– לכלב תשליך אותם! – הרעים קול הגביר דרניאל בן מטטרון בתרועת נצחון – מצאתיך הפעם מפשיט עורי! לי שלש עלמות!...

"ובבתי המלון והתיאטרון יש לך שבע!" דובבו שפתי בלחש בהביטי אל פני רעי.

– הס, אל תגע! – נשמע שנית קול בעל ה"תחתונים" – סנדלר רביעי לי!...

 

נצחו התחתונים את העלמות וצלצל מטבעות התלכד כרגע עם קול צחוק פרוע ותרועת הידד, חא, חא, חא, קול גדול ולא יסף.

– גבירי ישראל יושבים ועוסקים בש"ס קטן! – לחש רעי באזני– ודא "עקא!"...

– כן הוא – עניתיו בעצבת – עקא דא כי מראין בישין לבעל הבית ברגע בואנו אליו; ובדברי דפקתי בלי חמדה אחת ואחת על הדלת.

– הס! – נשמע קול בעל הבית דובר– הדפיקה הזאת כדפיקת פתרוס בן כסלוח!... הנה הוא בא להרויח את אשר הפסיד היום בבית מקוה הסוחרים!... לא אתנך לבא פתרוס, נשמע קולו אחרי דומיה לא ממשכה עד אם תשּׁבע לנו במזוזה הקדושה כי לא תפשיט עורנו מעל עצמותינו!... ירא אנכי היום אותך פן תצחק כנואש!

– מה אעשה עתה? – שאלתי את רעי בלחש וידי הדופקת שפלה ותפול כאבר מת מטה.

– דפוק ואל תרבה מחשבות!...

– קשה לי להביאהו במבוכה... אבוש מאד.

– גבר לא יצלח!– דבר אלי רעי בצחוק – במבוכתו אשם הוא ולו גם בֹשת הפנים! ובדברו דפק הוא פעמים על הדלת.

 

נפשי יצאה בדפקו והכרת פני רעי ענתה בו כי לא נעימה הדפיקה הזאת גם לו, ואסג מבלי משים אחור, כי חפצתי לשוב על עקבי, אך פתאם עמד לנו רוח והצלה ממקום אחר: דלת בית המבשלות נפתחה ואיש יהודי כפוף בעל זקן ובעל פאות בא ויתיצב על יד הדלת.

– לוא פתרוס היה הדופק – נשמע קול עב מתוך חדר המשחקים – כי אז כבר טרף עמנו בקלפים...

– מי שם? – נשמע אחרי הקול הזה קול דרניאל בן מטטרון וקול צעדים אחריו.

רעי נסג אחור אל הקיר אשר בצד המשקוף לימין ואנכי לשמאל ונבט איש אל רעהו מרחוק בצחוק.

– אני הוא! – קרא היהודי לתמו– אני חנניה השמש והגובה לחובבי ציון!

דלת החדר נפתחה למחצה וקצה ראש הגביר הופיע החוצה.

– הבקרדמות, הבכשיל וכילפות תבא עלינו?! – הרעים הגביר על השמש הנבהל וידו אחזה בקצה מצנפתו הנטוי הצדה– עתה באתי... זה עתה...ואספה רבה היום... אספה רבה וגדולה!

– אין שעתי פנויה! – קרא הגביר וקצה ראשו נעלם והדלת נסגרה.

– בך תושע יהודה, תבנינה חומות ירושלים! – נעו שפתי בדממה וקולי לא ישמע וארמז לרעי כי חפץ אני לצאת. אך הוא לא מש ממקומו, כי אותה נפשו לראות אחרית החזיון.

– גברים!... עלמות!... שלשים ואחד!... מלכות!.. מלכים!... – צלצלו קולות שונים באזנינו מתוך חדר המשחקים.

– ר' דרדרניאל! – קרא השמש מאחורי הדלת והמזוזה.

– מלכים! מלכות! שלשים ואחד! עלמות! גברים!

– ר' דר-דר-ניאל!... ר' דר- דרניאל!

צלצול מטבעות.

– ר' דרדרניאל!... ר' דרדרניאל!

 

קול צעדים וקול כארי נוהם נשמעו בחדר מפנים, וברגע ההוא נגשתי אני ורעי אל הדלת כאלו יד נעלמה נגעה בנו ותדחפנו ונתיצב הכן על יד השמש והגובה.

– הבה אורך, כסיל, הלכות דרך ארץ! – צלצל קול בעל הבית בחמה שפוכה.

וכרגע נפתחה הדלת כלה...

– ערבא טבא למארי! – קראתי בהשתחותי אל ר' דרניאל ברגע גשתו אל השמש הנפעם ופני להבים פניו...

– האח, האתה זה, חנניה?! – קרא בעל הבית בשנותו את טעמו מבלי פנות אלי כאלו לא ראני ולא שמע את ברכתי, ויסגר את הדלת מן החוץ – מה בפיך, חנניה?! הטוב תבשר?

בפעם הזאת לחצתי אני את יד רעי בסתר לאות כי יתבונן עד היכן הצביעות מגעת, עד כי בן רגע יהפך עשיר עז פנים לכבשה תמה בראותו כי השעה צריכה לכך...

– אספה רבה היום! – קרא השמש – ויגרד בידו השמאלית את רקתו הימנית– אספה רבה ונכבדה... חובבי ציון שולחים איש לתור לפניהם את הארץ ובכן שֻׁלחתי אליך במלאכות סגל חבורה לקרא אותך ר' מרד... ר' דר-דרניאל אל האספה הרבה ההיא...

– מה נכבד הערב הזה! קרא הגביר ויתרגש – האח, הנני הולך... עוד מעט... ברגע הזה... אך הגידה נא לי חנניה – קרא פתאם אחרי אחזו בכפות המנעול– הגם עתניאל בן קנז בא אל האספה?

– כן אדוני– ענה השמש – והוא נהיה הפעם מן המקדימים לבא.

– אם כן אפוא – קרא הגביר – אחת היא אם אבוא או לא. לך, חנניה , ואמור כי אני מוסר את דעי לו וידו כידי בהאספה ההיא... ומה גם כי אשתי חולה והרופא צוה לשמור את מטתה...

– עקא! שני זיתים! תשעה ועשרים! למ"ד אל"ף בצלמים! – עלו ברגע ההוא קולות שונים באזנינו מתוך החדר ושעול עז תקף את הגביר ולא הרפהו רגעים מספר...

– שומע אני אדוני– קרא השמש – הנני הולך להגיד!...

השמש הרים פעמיו לצאת, אך פתאם שב על עקביו:

– ר' דר-דרניאח – קרא אל הגביר וישלח ידו אל תוך מצנפתו ויגרד את ראשו – הנה...הנה... רעיון עלה על לבי...

– הגידה, חנניה, הגידה...

– חפצתי להגיד... להשמיע... להגיד... כי אדוני – קרא השמש בגמגמו בלשונו ופתאם חדל.

– דבר נכוחה חנניה! –דבר אליו הגביר בנדיבות.

– חפצתי להגיד כי אדוני... אדוני איש חכם מאד...אבל הוא...עתניאל...ואיך תמסר... היתכן?...

– לך ואל יבהילוך הרהורים רעים!– ענה הגביר בצחוק– ואמרת אל הנאספים כי אני מוסר דעי לו וידו כידי...

השמש יצא בלי חמדה מתוך האולם.

– ערבא טבא חמארי!– קראתי אל הגביר שנית בראותי כי הוא מחזיק בכפות המנעול ומַפנה פניו לשוב כאלו לא ראני...

– האח, ראובן בן יעקב! קרא הגביר בשפת רצון ויושט לי ידו– אי מזה באת, ואני לא ראיתי בואך?!... ומי האדון הזה ההולך אתך?

– אכבד להציגהו לפניך, הלא הוא פלדש בן ידלף.

הגביר השתחוה בענות חן ויושט ידו גם לו,אך לא בקשנו לבא החדרה.

– יחד עם השמש הגובה – עניתיו אחרי רגעי דומיה על שאלתו – עמדתי אדוני לפניך פה; קראתי אליך לשלום ולא שמעת, דרניאל בן מטטרון!...

– הנה כי כן הוא – קרא הגביר ברגש – הרעיון הקדוש רעיון "שיבת ציון" "שיבת בנים לגבולם", ימלא כל חדרי לבי תקוה ענג ונחת עד כי אשכח לפעמים מאכול לחמי, ולעתים לא אתבונן כעור אל אשר לפני, ובכן שא נא לי אדוני כי לא התבוננתי גם אליך הפעם...

– הנה כי כן הוא – עניתיו אף אני – כל דעה רמה ונשגבה תקנה לעם השוגה בה ותצא לפעלת ידים רק בעמל אנשי לב ובעלי רגש הממיתים עצמם עליה, ומה ישמח לבי ומה מאֻשר אנכי כי ישנם כאלה גם בגבירי עמי!...

הגביר הביט אלי ברצון וצחוק נחת רחף על שפתיו ואני קראתי על חזות פניו כי יחשב בלבו: טפש! ערמתי עמדה לי להוליכך שולל... עוד מעט ואני אלכה ואשובה לטרף בקלפים ואתה תשוב אל ביתך, תשב אל שלחנך ותכתוב מאמר להשמיע תהלתי בשערים, או תקדש לי "לכבוד" ארוך בשער ספרך לזכרון אהבתי את ציון כי סופר עברי וטפש אתה!...

– ומה? – שאל ר' מרדכי פתאם – הילכו שני עברים יחדו בלתי אם נועדו לדבר מצוה? הגידו אדוני, האם לא לאסוף על יד מגמתכם?

– כן אדוני! – עניתיו בשפה רכה.

– חמשה דַיָם?  שאלני לפני פתחו את צרור כספו אשר הוציא מחיקו.

– כמאה וחמשים כסף עלינו לאסוף עוד בערב הזה והזמן קצר מאד ובכן כל המוסיף הרי זה משבח...

– שבעה ועשרים! שבעה ועשרים! גברים! עלמות! מלכים! מלכות! – נשמעו פתאם קולות הרבה.

– היש אתכם אדוני שלשה כסף להשיב? – שאלנו הגביר בקול רם בהתאמצו להשביח את הקולות הקדושים היוצאים מקובת המשחקים.

– אין בידי מאומה – עניתיו בראותי כי עת היא לצוד דגים במים עכורים – כי אליך אדוני התכבדנו לבא בראשונה.

– אין מאומה? – שנה ר' דרניאל את דברי בלי חמדה– אבל מה אעשה לכם אדוני? – קרא אחרי חשבו רגע מחשבות – קחו ולכו כי העת קצרה, גם אשתי חולה, ובכן אקוה כי תסלחו לי על כי לא קראתיכם אלי החדרה...

– ה' ישלח לה רפואה שלמה!– קראתי בקבלי את השטר בן העשרה מידו ונשתחו – ונצא...

– עיט צבוע הוא יחיד במינו! – דבר אלי רעי בלכתנו ברחוב, ערום כנחש הקדמוני והפכפך מאין כמהו! ומה אלצהו לשנות את טעמו בראותו את פניך– חי נפשי לא ידעתי! האמנם אין דמיונו בעיניו כארי מפזז ומכרכר לקול משק כנפי הזבוב?... כי מה אנחנו עניי הכיס בעיני עניי הרוח ובעלי הכסף, אם לא יצורים נבזים ושפלים אשר ניבם נבזה ודעתם נסרחה? לאנשים שאינם מן הישוב יחשבונו גבירי עמנו, וטובה בעיניהם סכלות חסר לב ועמוס זהב וכסף, מאלפי דברי חכמים וחידותם אשר כיסם ריק, ואשר על כן לא יכבד גם העם כלו את סופריו וחכמיו, באשר יִוָּאֵל ללכת בעינים עצומות אחרי עשיריו בעלי הכסף ובעלי האגרוף, אשר בחזקם יקחו למו קרנים להציב להם יד בגדולים, להתנשא לכל לראשים ולעמוד גם במקום חכמים... ובכן אתפלא מאד מה אפוא המריץ את הגביר דרניאל בן מטטרון לשנות את טעמו בראותו יצור קטן כסופר עברי עומד על סף ביתו? האם לא הוא אשר אמרתי: יחיד הוא במינו?

– כן הוא ידידי כמעט יחיד הוא במינו, וכל הכרכורים האלה אשר כרכר לפנינו הם רק באשר תאוה עזה בוערת בלבו לראות את שמו מהֻלל במכתבי העתים! אבל מי יתן וירבו כמוהו בעשירי עמנו, כי אז אולי לא ירדנו פלאים עד שאול תחתיה, כי סוף סוף הוא נותן, ומה יושיעונו אלה אשר נעדר מהם גם החפץ לרדוף אחר הכבוד ואינם נותנים מאומה?

– כן הוא – קרא רעי באנחה, אשרי העם שככה לו להתפלל על עשיריו!...

*         *       *

– ואנה נלכה עתה? – שאלתי את רעי בראותי כי הוא צועד בצעדי און.

– אל הרופא העשיר שמגר בן ענת אם גם רב המרחק, כי רק בשעה השמינית בערב ימצא לדורשיו.

– והתיאטרון ובתי המשחק?...

– לו תיאטרון בביתו, כי אשתו השתגעה עליו ותראהו מחזות נפלאים עד כי היו לו לזרא מחזות אבירי המשחקים מעל במות-ישחק!...

– אשה כזאת מרחיבה דעתו של רופא במחלת הנפש!– אמרתי אל מוליכי בלעגי שפה– והדא דכתיב אעשה לו עזר כנגדו.

– היא מרחיבה את דעתו להכיר מחלת נפשו ולדעת כי נבהל להון ינחל מפח נפש ולא יחיל טובו לעולם!...

– הוא נשאה לשם ממון?

– כן ידידי, לשם ממון, וכמוהו רבים היום במלֻמדי דורנו דור דעה והשכלה, המוכרים תורתם בכסף ושוקלים חיי נצח במאזנים את הזהב, והיה הנערה אשר יכבד זהבה מזהב רעותה והיתה להם אם גם קלת דעת וקלת רוח היא וגם גופה איננו כבד ופניה אינם יפים. גם תמול נפגשתי עם אחד מרעי המלֻמדים בחצר התיאטרון הגדול, אשר הלך שלןב זרוע עם בהמה דקה בעלת חוטם שרוע עד האזנים ופיה רחב כפתחו של גיהנם וכאמה וגמד ארכה ורחבה כשבלת צנומה." אכבד להציג לפניך את "כלתי"!" אמר אלי רעי אשר חפץ לשטות מעלי בראותו אותי מרחוק ולא יכל, כי בא במשעול צר. "מזל טוב לעם! – קראתי בלעג אשר הסתירהו שפמי הארוך – בשעה מוצלחת!" ויהי כאשר הושיטה לי אהובתו את ידה ותטבע בכפי כזבוב בקלחת... אמרתי ינחמני פיה הרחב, אבל אהה, הפה הזה איננו ממלל רברבין ואומר לכל: סכלה היא... אבל התדע כמה תשקל לו היד הנבחרת אשר באה אל כפי ולא נודעה כי באה אל קרבה? שלשים אלף שקל כסף! והפה הרחב אומר לו: "קוה דודי, יקרבו ימי אבל אבי וירשת פי שבע!" ואתה תדמה כי על נקלה נמצאה לו אילת אהבים זאת, חלילה! ראשית האהבה אמנם היתה קלה, הגידו לו כי כסף רב לאבי הנערה, וילך – ויאהבנה אך באחריתה קשתה לו כקריעת ים סוף, כי אבותיה בקשו אותות והוא אלפי כרכורים כרכר ואלפי נשיקות נתכו מפיו על מצחה ולחייה וידיה ולא כריעה אחת כרע עד הוכיחו אותם כי אמנם אש אהבה תֻקַד בלבו ובלעדיה טוב מותו מחייו... אבל זה האיש שמגר בן ענת עוד הרבה לחטוא ממנו, כי עוד בראשית ימי הכנסו אל בית המדרש הרבה הרבה תחבולות להמציא עליו קופצים בבוא עתו, כי פתאם נחה עליו הרוח ויחל להתנבא במחנה הסופרים בשפת עבר, ולתמהון לב יודעיו מקרוב, תִּבֵּל מאמרים מחֻכמים במאמרי חז"ל ולשם כבצק במדרשים והגדות מרהיבי עין. – מזל טוב לך, שמגר בן ענת! – אמרתי לו בצחוק אחרי קראי את מאמרו הראשון– אבל הגידה נא לי אחי אי זה מקום בינה ואיפה אמצא גם אני את המלאך גבריאל הישר במלאכי מרום, אשר למד את יוסף שבעים לשון ואותך– את כל התורה כלה בִן לילה אחד, ויאלפני חכמה גן אני!...

– אל נא תצחק לי ידידי! – ענני שמגר רעי בצחוק אף הוא– באו מים עד נפש... הרעב מלאך אכזרי הוא...

– חכם לב ובעל תחבולות אתה! – עניתיו בלעגי שפה– אבל התדע למצער פרוש המלות?!...

– רב לך רעי לחמד לצון! – ענני שמגר בסלסלו את שפמו– בילדותי הלא למדתי חומש וגמרא ומה לי עוד? אם לא אבין אנכי– תבין אתה, יבינו הקוראים...

והקוראים אמנם הבינו פרוש המלות כאשר שער שמגר מראש, וימים אחדים אחרי צאתו מכתר בשם רופא נקרא אל העיר יאססי מטעם מחֻתן אחד עשיר לראות את בתו הבתולה אשר יתן לה שלוחים עד ארבעים אלף שקל כסף!

– מוצאה אמנם ממשפחה כבודה: – אמר אליו אחד מתושבי העיר ההיא בבואו אליו לשאל על העלמה ואבותיה לפני צאתו את עירו – גם הוריה עשירים ולומדי תורה, אבל ה"שדוך" השני בעל "עשרים האלף" מעיר ב. טוב בעיני יותר וגם שם המשפחה כבודה.

– בגלל מה?

– אני שמעתי מרננים אחרי העלמה מיאססי כי השתגעה בילדותה פעמים!...

– ומה תארה?

– לא אכחד כי יפה היתה בטרם שחתה מחלת האבעבועות את חוטמה...

– ו"בעלת העשרים"?

– יפה כאילת השחר.

– והכסף כמונח בקופסא?

– במזֻמנים עשרים אלף שקל כסף!

ויפרד מעליו שמגר בן ענת – ואחרי ימים אחדים נכתבו התנאים עם "בעלת הארבעים!"...

 

– הבה נסורה אל הבית הזה! אמרתי אל רעי אחרי צאתנו מעם פני הַנִּמְכָּר אשר נתן לנו רק חלק חמישי מאשר שערנו מראש, ובעָבְרֵנוּ על בית הגביר ידידיה בן נח שק-הכסף – אדמה כי גם הוא יתן לנו נדבה הגונה!

– אני מריק תמיד בשמא– ענני רעי בלצון אחרי קראו את שם אדוני הבית על לוח הדלת– ומה יתן לנו בן-נח?!

– אבל שק-כסף שם משפחתו, וכשמו כן הוא, כי שקו מלא כסף...

– ומי הוא? ומה מעשהו?

– הלהתחתן בו אתה אומר כי תרבה לחקור על מעשיו? הבה אשמיעך בקצרה כי קצין עם ונשוא פנים פתי ומאמין, ירא אלהים ומלוה ברבית הוא! אמרו עליו הבריות כי אהב לפנים את אשר לא ישנאו היום טרטימאל ודרניאל, אף עשק דלים ורצץ אביונים למלא את שקו כסף, אבל לעת זקנתו שב בתשובה שלמה, והוא מתענה בשני ובחמישי ונותן מתן בסתר...

– ותו לא מידי?

אם מעט לך וראית את השאר בעיניך! – עניתיו במשכי את כף הפעמון אשר בצד הדלת.

– כן הוא – אמר אלי פלדש בלחש אחרי בואנו אל חדר ר' ידידיה – גם פני המשרתת היפה אשר הביאתנו הביתה יענו בו כי בעל תשובה הוא, ומה אלאוה לדעת אם לא גם כבקר יאכל ר' ידידיה תבן?...

– ואותך יאכילו בעלמא דאתי גחלי רחמים! – לחשתי באזניו.

– גם מתפלתו ומהלבנים אשר ילבש – הוסיף רעי לדבר ויור באצבעו על ר' יהודה העומד ומתפלל ערבית בפנת הבית– גם מנענועיו אחת הנה ואחת הנה כלולב, נכר כי בעל תשובה הוא...

– עפרא לפומך! ומה רעה מצאת בו?

– הוא לא יתן אף אגורה! תראה זאת ואמרת כי מכיר אני צפור על פי חרטמה...

– ואני אדמה כי שנים, שלשה שקלים יתן אף הוא...

– נס נא ובקשהו אולי יתן לך חֹפש לחיים?...

– בדבר הזה לא טוב הוא מכל אחיו הגבירים; ר' יקותיאל השתדלן יקנה את הזכיות מידו וימכרן לאחרים במחיר עצום.

– היתכן? והאיש בעל תשובה, דואג מחטאתיו?

– בדברים שבין אדם לכיסו לא תועיל גם יראת אלהים.

– לא דקדקת בלשונך! בדברים שבין בן ישראל לכיסו עלים לאמר... ומה אפוא תעשה ידידי מחר?

– מה אעשה?... אעשה את אשר אבותי היו עושים; בא הטבח, קָח את השכין ויפשיטו לו צואריהם! יצווני לצאת את העיר ויצאתי ערֹם ויחף אני ואשתי וילדי...

– אני חושב למשפט – דבר אלי רעי באנחה – כי גם אז כאשר שחטו את אבותינו בשכינים נצולו עשירי יעקב, וגם אז קצבו מס לגלגלת: למרבה נתנו חסות בצלם והממעיט נפל ביד הטבחים. ומי יודע כמה יקותיאלים הסגירו את בני עמם לשחיטה בעבור נעלים או ככר מלח?...אך מה זה אמרתי "מי יודע?" הכל יודעים את אשר עשו שתדלנינו בילדי בני עמם בני שמנה ועשר עוד בראשית התקופה הזאת ואבותינו ראו זאת בעיניהם! צר לי על עמי מאד!...

– הזהר ואל תשמיע זאת באזני ר' ידידיה, כי ליראי אלהים כמוהו קשה האמת כמחט בבשר החי...

– "ולירושלים עירך ברחמים תשוב– נשמע ברגע ההוא קול ר' ידידיה מתוך תפלתו באנחה ובמתיקות ובנשימה אחת– ותשכון בתוכה כאשר דברת"...

– אהה– נאנח פלדש – בשובו יראה שם את הרבנית מבריסק וילדי שעשועיה הנבזים מלקקי קערת החלוקה, יביט אל הרבנים הנרגנים ובעלי החבצלת כלבי דשמיא, ישמע קול נובחים מהיכל ונחרת סוסים מזוינים מהר קדשו הר הבית האם לא מיד תסתלק שכינתו!?...

– ונובחים כאלה רבים אתנו גם בחוץ לארץ!

– הוא אשר אֹמר תמיד: עמנו קֵרֵחַ מכאן וקרח מכאו!

– וקרחתו רחבה מאד!...

– גם נושכי נשך כאלה– דבר אלי רעי ויור באצבעו אל ר' ידידיה –ירחיבוה ויעלו עליה שחין פורח!...

– תפלתו ארֻכה כאֹרך גלותנו וירא אנכי אם לא תתקים נבואתך; כי כל המרבה בתפלה לאלהים לא רבו רחמיו על בני אדם.

– הבה נלכה ונשובה אחרי חצי שעה.

– ו"תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" עלתה תפלת ר' ידידיה באזנינו ברגע קומנו מעל הספסל.

– נחכה עוד מעט!– אמרתי לרעי בשבתי שנית על מקומי–  אדמה כי גם על התפלה הזאת יעבר ר' ידידיה בחפזון כעל התפלה הראשונה, כי אין לבו לציון, ונשמתו הטהורה יודעת כי לקחת רֶוח חמשים ממאה כפי תקון מור"ם ז"ל נוהגין בחוץ לארץ דוקא!  

– וכמהו יחשבו גם העשירים ש"בחובבי ציון"– דבר אלי רעי בשבתו על הספסל אחרי – ועל כן ישבו תחתיהם ברומיניא וישתבחו בעיר כי גדולות עשו בצאת אל ארץ הקדש מתי מספר מאחיהם העניים והאביונים ברצון עצמם ובחרף נפש, והמה במשך שש שנים טרם כוננו אשרם!...

–שגית ידידי, לפי חשבוני רבות עשו.

– שגית אתה, רבות אמנם יכלו לעשות, אבל לא עשו אף מעט, רעשו גבעות עולם, התפוצצו וימושו הררי עד ויצאו לנו עובדי אדמה, כורמים ויוגבים מעט מאד אשר חרפה היא להשמע על שפת לשון! וגם אלה המעטים עודם צפוים אלי רעב ומחסור אם לא נחוש גם היום לעזרתם אחרי עמל שנים רבות! ובמי האשם? בעשירינו אשר בידם לעשות הרבה ולא עשו מאומה! קראו נדבות, השמעו על השקלים ותאספנה פרוטות פרוטות! וממי? מהעם ולא מעשיריו!... לא נכחד ממני כי גם עשירי עמים אחרים, אילי המסחר והכסף, לא יעשו גדולות ונפלאות איש איש בעמו, ואוי לו לעם אשר יחבק ידיו בעצלתים ויאמר לבטוח בעזרת עשיריו;אבל ישנם בנו עשירים המתאמרים ל"חובבי ציון", עשירים אשר יבאו אל האספות לחוֹת דעתם בקהל, יש גם אלה אשר לקחו בידים "חבת ציון" למקל תפארה עד כי ישיאם לבם לצאת ולבוא לפני העם, לנחותו בעצתם ולהשמיעהו קולם לאמר: "קבלו דעתנו"...ומה עשו עד היום העשירים האלה לאחיהם "גבורי ישראל" העובדים אדמת הקדש זה כשש שנים בזעת אפם ובעמל כפיהם, וחסר לחם וכל מכשול ופגע רע הכניעו את לבם והם טרם נואשו!?... איה הנדבות הגדולות אשר בידם לתת– ונתנו?...

– "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו"!– קרא ברגע ההוא ר' ידידיה בצעדו שלש פסיעות אחורנית.

– השם קץ לחשך– לחשתי באזני רעי– שם הפעם קץ לתפלתו הרֻכה, ועתה הכון נא ידידי לקבל מסת נדבת ידו, הרחיבה את שקך...

אך אהה שֹׁד משדי! ר' ידידיה לא הסב פניו אחור וישב לאטו אל הכותל ויכרע וישתחוּ וישב שנית על תפלתו!...

– הוא שכח בלי ספק להתפלל תפלת המנחה– אמרתי לרעי בדאבון נפש– לכה ונלכה אל הגביר גדי בן סוסי.

– הבה נחכה. אתאוה מאד לראות מה יתן לנו בן-נח!

חכינו כרבע שעה, ואחרי כלות ר' ידידיה את תפלתו עד תֻמה, נגשנו ונשתחו אחת ושתים ביראת הכבוד.

– בלי תפונה על דבר שטרותיו של סמבטיון בן סנבלט באתם אלי– דבר ר' ידידיה בגשתו אלינו ובהוציאו את כלי-הראות מצלחתו ויחל למָרטם באצבעותיו.

– לא אדוני – עניתיו – לא היו עבדיך סוחרים מעודם ובדבר אחר, אדוני, באנו אליך.

– ואני דמיתי, כי משֻלחי סמבטיון אתם!– דבר ר' ידידיה בהשפילו את קולו – אך מה לכם אלי?

– הננו עוסקים בדבר מצוה ומאספים נדבות יד!

– נדבות יד, נדבות יד– שנה ר' ידידיה את דברו בלי חמדה, ופתאם התנודד כמֻכה קדחת ויקרא:

– לאנשים אשר לא אדע מתמול שלשלם לא אוכל תת מאומה.

– שמי ראובן בן יעקב ושם האיש ההולך אתי פייביל בן יוסף.

– ומה מעשיכם?

– שנינו אנשים כשרים– עניתיו בתלונה מסתרת– ומה לך אדוני למעשינו?

– עלי לדעת למי אני נותן!– קרא ר' ידידיה בתלונה גלויה.

– לא לנו ר' ידידיה אתה נותן כי אם למשפחה כשרה ועניה הגועת בזלעפות רעב.

– למשפחה נ...? נ...?

– לא אדוני, משפחה אחרת.

– ומי היא?

– משפחה עבריה, אדוני!

– ידעתי; אבל מי היא?

– אין לנו הרשות לגלות את שמה.

– ומי אתם?

– הלא הגדנו לך, ר' ידידיה, מה שמי ושם רעי!

– אבל מה מעשיכם? אל אלהים ה'!!

– מחבר ספרים אנכי!– עניתיו, כי אמרתי: שם הכבוד הזה יצילני מפטפוטי חקירותיו ויסיר מעלי חרון אפו;כי בדברו החלו ידיו ורגליו לרעד ופניו רעמו.

– ורעך?

– גם הוא מחבר.

– ומה שמות ספריכם ושמות הרבנים אשר נתנו לכם הסכמותיהם? – הוסיף ר' ידידיה לשאל ויבט אלינו בעינים חודרות כחוקר דין חשוד בעון רצח...

 

נבוכותי מאד בראותי כי נוקשתי באמרי פי; אבל לבל אהיה בעיניו כמתעתע ולבעבור אורה בהן גירא על הוסיפו לחקרני באולתו גם עתה, מהרתי לענותו:

– שם ספרי הראשון "לאחיך תשיך", ושם השני "נשך על נשך"!

– שמות נפלאים!!– קרא ר' ידידיה בתֻמת נפש ועיניו נמשכו לתמן אל ארון ספריו אשר בפנת החדר. ומה?– שאלני פתאם ויכונן אלי עיניו הגדולות והבולטות– הספרי מוסר המה למלוים ברבית?...

– לא אדוני – עניתיו בלעג נסתר– בספרים ההם אוכיח על פי ראיות מן התורה כי מותר בזמן הזה לתת כסף בנשך ולקחת "נשך על נשך" עד חמשים וששים למאה בלי שטר "היתר עסקא" והרב החופק"ק כבר כיון לדעתי והוא מקַיֵּם זאת בפֹעל גם בטרם קרא בספרי, ובלי ספק יתן לי גם הסכמתו עליהם...

– היש ספר כזה אתך עתה?

– לא ר' ידידיה, בקרוב יצא מתחת מכבש הדפוס ואז אתכבד להוביל את פרי עשתנותי שי אליך אדוני...

– ארחמך בני!– קרא ר' ידידיה ופניו הפיקו תֻמת-אולת –כמותך ירבו בישראל, אז לא יבוש יעקב ופניו לא יחורו ובא לציון גואל; ואם לא ייקר מחיר ספריך, הנני נכון, אם ירצה השם, לקנות מידך ספר אחד תכף בצאתו מבית הדפוס...

התפלאתי על סכלותו ותמתו, וחזות פני רעי ענתה בו כי יתפלא גם הוא; לאולתו? או מאין לאויל משריש כמהו כסף תועפות? – זאת לא ידעתי, ואני השתחוֹתי אל ר' ידידיה וָאֹמַר:

– חן, חן לך אדוני על חסדך, לך, אדוני, אוזיל מחיר ספרי איה"ש כפי אשר תשית עלי, ועתה ר' ידידיה עיני נשואות את מסת נדבת ידך...

ויתאנח ר' ידידיה ויבֵא כרגע ידו בחיקו ואחרי אשר בושש למשש במכנסיו למטה מטבורו הוציא משם– – – אך מה?... אל נא אוגיעך, הקורא, לתכן רוח נושכי נשך!– הוא הוציא שתי מטבעות כסף, שהן עשרים אגורות נחֹשת ויתקען בענוה אל כפי ורוח חן וחנינה עברה על פניו...

ויהי כשמוע רעי צלצל המטבעות ויסב פַּנַיו אלי ויאמר:

– ומדוע לא הגדת לר' ידידיה גם את תֹכן ספָרי, שבם אגיד לנושכי נשך פשעם על הפשיטם עור עניים מעל עצמותם, על מכרם עני בכסף ואביון בעבור נעלים אשר רבים מהם עוד יעזו בהותם ללבש מעיל צדקה וחלוקא דרבנן ולשום מסוה בעלי תשובה על פניהם בעת אשר ידיהם דמים מָלֵאו!!?

– אויה! – צעק פתאם ר' ידידיה צעקה גדולה ומרה כאיש אשר תקעו מחט בבשרו ויספק כף אל כף – אויה לי כי נכשלתי בבני אדם שאינם מהוגנים!...

– לא נכשלת, אדוני טוב – אצתי לנחמהו ולאמצהו במו פי – לא נכשלת, אף במעט! הא לך את שתי מטבעותיך ויהי לך אשר לך.

ובכלותי את דברי, הנחתי את עשרים אגורותיו על שלחנו, אחזתי ביד רעי ונפן ונצא מאת ר' ידידיה בעל התשובה החוצה.

 

 *                *                 *

– נלכה נא עתה – אמר אלי רעי – אל הגביר ר' נפתלי בן שמשון הגבעוני, או כאשר יקבנו פי ר' נפתלי "בעל הנשיקה"!––––––––

– מה נפלאים כנוייך ידידי, ובלי-תפונה יש אתך גם "ספור קטן" בצד הכנוי הנפלא הזה!

– יש ויש, אך אין מגלין אותו אלא לצנועין!

– ומי עוד צנוע כמוני!?...

– לא מצניעותך היתרה, אספר לך "ספורי הקטן" הפעם, כי אם מאהבתי אותך, כי ממנו תצא לאדם תורה לבל יהי אץ לנשק...

– יִשָּׁקך שֹד-עֵיפָתָה מנשיקות פיהו!...

– ואני חפץ בנשיקה אחרת...

– לא אכחד כי צנוע אתה ידידי, ועתה סַפֵּר-נא לי.

– הבה אספר לך: קצף היה לר' נפתלי "בעל הנשיקה"על מלאך המות על כי לא פקד את נוהו ולא נשק את אשתו מנשיקות פיהו; ואמנם אתו היה הצדק לקצוף עליו. הנשמע כזאת כי אשה זקנה, אשר כבר נהרסו כל שניה בפיה, תקנא כל היום לאישהּ הזקן ותשמור צעדיו תמיד?! ר' נפתלי הוא אחד מקציני העיר, זקן ונשוא פנים, סוחר נודע לשם תהלה כי הוא מתנהג בחסידות ומרבה בתפלה ועוסק גם בתורה לעתים מזֻמנות; אך מי יקום לנו עם דור תהפוכות דור עקש ופתלתל, אשר גם בקדושיו לא יאמין ובמלאכי אלהים ישים תהלה! ובכן שלחו לצני הדור את חצי לשונם גם בר' נפתלי ויחפאו עליו דברים שאינם לפי כבודו ולפי שנותיו, ותשמע אשתו ותתעבר ויעבר עליה רוח קנאה ותחל להתבונן אל דרכיו ולשמור צעדיו, ומי צדיק בארץ אשר צעדיו יספרו ולא יחטא?...ובכן שבת שלום מבית ר' נפתלי, כי אשתו הטובה נהפכה פתאם לאשת מדנים וכעש, ור' נפתלי ישב ויחכה בכליון עינים למלאך הגואל את האדם מכל צרותיו, כי יבא ויקח את אשת חיקו אל גבולו ויקח לו גם הוא אחרת טובה ממנה, והמלאך הטוב הזה אמנם בא, אך אחֵר מעט מן המועד, כי כבר מלאו לר' נפתלי שבעים ושתים שנה בבואו, אך ר' נפתלי אמר "גם זו לטובה"! "גם חיי שעה חיים המה"! ויתאושש ויחגר כח עלומים ויצא לראות בבנות הארץ!...

– תן לי נערה בתולה! – אמר אל השדכן אשר בקרהו תכף בכלות שבעת ימי האבל, מיראתו פן יקדמנו אחר...

– אלהים עמך ר' נפתלי! – אמר לו השדכן – נערה בתולה!!?ץץץ

– נערה בתולה דוקא!! – קרא ר' נפתלי בהחליקו את זקנו הַחִוֵּר ויזקף אצבעותיו.

– יש אתי אשה אלמנה .

– ישמרני הבורא!

– יש אתי גרושה!

– נערה בתולה דוקא!

– אבל – החל השדכן לענות – ועיניו נטיו מבלי משים אל עינו הימנית של ר' נפתלי אשר כבר הניח עליה מלאך המות אחת מאצבעותיו ויסגרנה כמעט כלה...

– השדכן או סנדלר אתה?!– קרא ר' נפתלי בתלונה – תן לי נערה בתולה ואל תרבה להתפלפל! התמול שדכן אתה עלי ארץ, כי, תקמט את מצחך ותעוה את פניך כאיש אובד עצות? האם לא נתת נערה בתולה גם בחיק ר' נחום ה"מורה הוראה" ולו כבר מלאו אז ששים ושתים שנה!...

השדכן אשר כבר רשם בפנקסו שמות כל הצאצאים והצפיעות אשר כבר נולדו על ברכי בני בניו של ר' נפתלי– לגדלם לחֻפה בבוא יומם, הביט אל ר' נפתלי כמתפלא, כאלו חפץ לשאל האמנם צעיר הוא לימים מר' נחום, אך ר' נפתלי הבין הגיגו.

– אל יִגָּפְך לבך, שמריה! – אמר בתלונה מְסֻתֶּרֶת – בן חמש ושתים שנה אנכי היום, לא כהתה עיני ולא נס לֵחִי, ותהלה לאל יודע אני גם פרק באהבה ובהליכות גבר עם נשים. תן לי נערה בתולה!

השדכן החל להתגרד בקרחתו וגבחתו.

– כן! כן! –קרא ר' נפתלי בחדוה– יגעת ולא מצאת אל תאמין! אך דע כי נערה בתולה דוקא וצעירה לימים ויפה-פיה דוקא אני מבקש!

– מצאתי!! – קרא פתאם השדכן כמנצח ויתופף בידו על השלחן.

פני ר' נפתלי צהלו, יִקְהַת לחייו לבשה אֹדֶם ועינו הסגורה נפתחה וזיק אור התנוצץ ממנה.

– והיא נערה בתולה כחפצי? –שאל ר' נפתלי ברגש אחרי דומיה מעטה.

– נערה בתולה.

– וצעירה לימים?

– כבת שמונה עשרה שנה.

– ויפת תֹאר?

– כשושנת עמקים.

– וחכמה ומשכלת?

– מֻשלמת בכל המעלות.

– ומיוחסת?

– חטר מגזע רבנים, גאוני עולם.

– ולבה לא ילך בגדולות כלב פְּתַיוֹת דורנו הנוהה אחרי בחורים ריקים ופוחזים והן נותנות עיניהן רק בְּיֹפִי?!

– הס מלהזכיר! חס וחלילה! בת ישראל כשרה היא, בתולה נאה וחסודה, וטוב בעיניה צפרנו של אדם כשר כמוך אשר טעם זקנים לו מכרשם של בחורי-חמד ומעשי נערוּת בידיהם.

– ומה מאֻשרה תהיה העלמה אשר תקרא לי אישי! – קרא ר' נפתלי ויתרגש – הודות לה' חסדו הכל יודעים פה מי הוא נפתלי הגבעוני ומה מעשהו! הן אמנם לא נאה לאיש כמוני להתפאר והמלך החכם הורנו: "יהללך זר ולא פיך" אבל הן לא נכחד ממך כי בי תמצא תורה ויראת שמים וגם לב מלא אהבה ובית מלא כל הון יקר. מה טוב היה לוא קם הדבר הזה לפני עשרים שנה... אולם דע כי הנערה אשר תלך אחרי לא אֵחֲרָה גם היום כל מאומה, כי תהלה לאל יודע אני פרק באהבה ובהליכות גבר עם נשים...

 

----------------------------

וביום המחרת יצא ר' נפתלי היערה לפנות ערב אל מקום פלוני אלמוני אשר יעד לו השדכן לְהֵרָאוֹת את פני הנערה אשר כבר השגיח כל הלילה אל חלונות ביתה, הציץ מן החרכים...

– הרחב שקך!– אמר ר' נפתלי אל השדכן בשמחה, בבואו ביום המחרת בבקר השכם אל ביתו לשמוע את תשובתו – אני שלה ולבי שלה וכל אשר לי שלה, וכבר נתתי גם צמידים על ידיה ונזמים באזניה ועוד ביום הזה אקחנה אתי אל אחת החנויות הגדולות וקניתי לה שני עם עדנים ומחר יִכָּתְבו התנאים.

– ומה קשורה נפשה בנפשך!– קרא השדכן בקול עלז– כל הלילה לא נתנה שנת לעיניה ותקו בכליון עינים לאור בקר.

– נפתלי יודע, תהלה לאל, פרק באהבה ובהליכות גבר עם נשים!– קרא ר' נפתלי בגאון– וברוך ה' אשר נחני בדרך טובה; עוד בלכתי מרחוק ובראותי שלמה לבנה נשאת ברוח בקצה היער, הכרתי כי היא היא המדֻברת, אות הוא כי מה' יצא הדבר!

– ומה תאמר, ר' נפתלי, הראית מימיך יפת תאר כמוה? שמריה יודע לזוג זווגים!?

– יפה היא כלבנה!– קרא הזקן בשחוק נחת– ברה כחמה! אך הגידה נא לי שמריה קשט אמרי אמת האם לא עורת היא מעט בעינה השמאלית?!...

– מה זה תבענה שפתיך, ר' נפתלי!– קרא השדכן בהתנשאו מעל הכסא– מה ראית אתה ולא ראיתי אני!?...

– כן נדמה לי. חפצתי להתבונן אל עינה היטב, אך היא התחמקה ותלך על צלעי הימנית מצד עיני הכהה, גם כבר ינטו צללי ערב...

– משגה הוא אתך, ר' נפתלי!

– מלתא דעבידא לאגלויי היא – אמר ר' נפתלי בהפלו קולו מעט.

– ולוא היתה גם עִוֶּרת באמת – אמר השדכן בנחת – מה בכך?

– אויה!– קרא ר' נפתלי בהתנשאו כנשוך-נחש ממקומו– ויספק כף אל כף.

– ומה כל החרדה הזאת?! – דבר השדכן במנוחה – אתה קורא למום זה "עִוָּרוֹן" ואני קוראו "תְּבַלוּל"!...ומה גם כי ממשפחה רמה היא ובת תלמיד חכם!...

– אוי לי! אללי לי!– צעק ר' נפתלי צעקה גדולה ומרה – נבל, למה רמיתני, יעכרך אלהים כי עכרתני!!...

– אל נא באפך, ר' נפתלי– הוסיף השדכן לדבר בנעימה ונחת – המקח מקח טעות כשהמוכר הטעה את הקונה ביותר משתות, ועין אדם מה היא לעמת גדלו וגֹבה קומתו?!...       

– כאחד הנבלים תדבר!– קרא ר' נפתלי ועיניו מלאו דם– לך עד מהרה והביאה לי את הצמידים והנזמים, או שש מאות שקל כסף תשלם לי!...

– יפה דרשת!! – קרא השדכן וינע במו ראשו – והנשיקה!?...

– לך עד מהרה והביאה לי את העדיים! – קרא ר' נפתלי וירקע ברגליו.

– שלם לי שכר שדכנות!– קרא השדכן ויתיצב הכן כאיש ערוך למלחמה– האיש היודע פרק באהבה צריך להתבונן בסחורתו ולהביט בשתי עיניו!...

– רמאי! נוכל! גנב! השיבה לי את עדיי!

– יבוא "בעל הנשיקה" וְיִקָּחֵם!

– השופטים אין בארץ, אם משפט אין בה?!

– הבחורים אין בארץ, אם נערים אין בה כי תִנָּשֵׂא נערה בתולה לזקן בן שבעים ושתים שנה ותראה בשתי עיניה דוקא!!?...

– הכהתל באנוש נבזה תהתל בי?!– קרא ר' נפתלי בְּהֵרַכּוֹ את קולו אחרי ראותו כי נוקש הפעם בשפתיו– האינך ירא מאימת הדין?!

– אינני מהתל בך ר' נפתלי!– קרא השדכן בְּהֵרַכּוֹ את קולו אף הוא– לך זכה במקחך, השלמה הלבנה הראתך כי מה' יצא הדבר ולא נער קטן אתה וְתִנָחֵם, או שַׁלֵם תשלם שכר "נשיקה"; גם הבריות גם השופטים לא יקפחו שכר כזה!

– צא איש הדמים מביתי! –קרא ר' נפתלי בקצף נורא.

– לעשות רצונך חפצתי!!– קרא השדכן ויצעד שלשה צעדים אחֹרנית וַיִקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ –וַיֵצֵא.

– ולמן היום ההוא –הוסיף רעי – הנני קורא להזקן המנשק הזה "בעל נשיקה"...

– והוא נשאר אלמן עד היום? –שאלתי את המספר.

– ישמרהו ה'! אף כי ידע ר' נפתלי בנפשו כי יודע הוא פרק באהבה ובהליכות גבר עם נשים, בכל זאת לא נכחד מספר שנותיו ממנו רגע, אף לא שכח כי יש בידו הסגולה הנפלאה – החֹמר הקשה והנוצץ, אשר בו יִקָּנֶה לב רכה וענוגה, ובכן השליך יְהָבו על החֹמר הנפלא הזה ויצא לראות בבנות הארץ בערים אחרות. שני ירחים עִנָּה ר' נפתלי כחו בדרך, שם נושק שנית בשתים שלש נשיקות, אך בעזרת הרביעית או בעזרת הקסמים שבידו משך לב עלמה אחריו, וישא לו נערה בתולה דוקא, ויקדשנה ויביאנה הלום. הנה ביתו לפניך, עוד מעט ותראנה...

 

*         *        *

 

– אנה נלך עתה? – שאלתי את פלדש בצאתנו מבית ר' נַפְתָּלִי.

– אל מורה דת ישראל בבתי הספר!

– היתכן? הן רק מורה הוא!...

– לא מורה בשר ודם פשוט הוא, כי אם מורה בעל כפתורים...

– ומה בכך? הלמורה כזה כסף תועפות?

– כן ידידי, מורים כאלה לא ירעבו ללחם, הבה אשמיעך כי המורה אשר אליו נכונן צעדינו, קבל שכרו במחיר "עלינו לשבח" אשר למד את תלמידיו העברים בהעתקת שפת רומיניא שנה תמימה– כחמשת אלפים שקל כסף!!...

– התשחק לי?

– אמרים אמת השמעתיך, רק הפרזתי מעט על המדה באמרי: "המחיר עלינו לשבח" אשר תוכל לשגות ולחשוב כי בעד "עלינו לשבח" כלו קבל שכר טוב כזה, ובאמת הגיעו התלמידים רק עד "על כן נקוה לך"!...

– ומה יענו אבות התלמידים?

– שאלת תם שאלת ידידי הפעם, ואתה האם לא ידעת הליכות אחינו פה וארחות חייהם? במלאת לילדיהם שמנה שנים יחלו לעתדם אל בית הספר, ייגעום בלמודים גבוהים משכלם, ילמדום שבעים לשון, אבל חלילה להם מלמדם דת אבותיהם ושפת קדשם! "מה יתנו ומה יוסיפו אלה לבני? יאמר ר' חייקיל בן שמעריל אשר אוירה דעיר הבירה הפכהו לחמול בן שומשמיאל האסטניס, המצחק עם שרים בקוביא ושותה יינם משום בנותיהם – בארחות חיים ילך כאשר יגדל, רופא או עורך-דין יהיה, ומה לי ליגע כחו בדי ריק וללמדהו שה מתה אשר כל מבקשיה ייעפו וכי ימצאוה – אין בה מועיל לא להם ולא לבריות הנאות שאנחנו חיים בקרבן ומבקשים קרבתן?!... וכמהו ישפטו גם יתר בני גילו אניני הדעת המתאמצים להפיק רצון מהרומינים החורשים על גבם – בהסירם מעליהם את סמל-היהדות ובחקותם כקופים את מעשיהם בשתי ובצחוק ובדבר אחר...

ור' חצקיל אשר כשמו בלאחמאנדריווקא אז כשמו בעיר הבירה עתה, הוא אמנם דואג לחנוך בניו ובנותיו ולא יאבה להרחיקם מעל נקודת היהדות; אבל היתכן כי לא ישלחם אל בית הספר?... הנה המסחר אשר עליו הוא חי תלוי לעיניו על בלימה. "מ"ם וסמ"ך שבו בנם עומדים", יראה את אחוריו ה"חֹר" באותיות בולטות ותאחזהו רעדה. לא אחוש עתידות לבני! – יאמר בלבו – הבה אעשם לרופאים כי לא יחדל מת מקרב הארץ, והיתה להם תקוה לחיות בבואם באנשים! ומה גם כי גם ר' גרשון ור' חיים ור' העניך ישלחו כצאן עויליהם אל בית הספר גם המה!... ובכן משפט אחד לבני ר' חצקיל ולבני חמול האסטניס: אלה ברצון אביהם ואלה לא ברצונו על פי ההכרח אשר לא יגונה, אבל הצד השוה שבהם כי שני מיני הבנים או הבנות האלה יגדלו בלי תורה ויהדות ודעת שפת עמם ודתו!... ר' חצקיל אמנם ינסה לשכר מורה שפת עבר לבניו וגם חפץ הוא לטעת דבר מה בלבם מתורת היהודים, אבל על הרוב מורי שפת עבר בעיר הזאת הם בורים ורֵקים, חסרי דעת והדיוטים גמורים, אשר לא לבד כי לא ידעו סדר בלמודים כי אם גם לא ידעו את הלמודים עצמם. כל חתן דרמי תגרא בינו ובין חותנו, כל איש אשר ברכהו ה' באשה ארורה והוא חפץ לעגנה וכל סנדלר אשר נשבר סדנו ולא מצאה ידו לקנות אחר תחתיו, ובאו הלום והיו למורים בשפת עבר, מלאכה קלה ונקיה שאין עליה מבקרים מאת "בעלי הבתים" אשר מסחרם יגזל כל עתותיהם!...וגם מבלעדי זאת הנה בני ר' חצקיל אשר בשנת העשר והעשתי עשרה לימי חייהם, נאספו אל בית הספר, לא יוכלו לעשות חיל בתורת ישראל, לוא גם מורים חכמים יפקיד עליהם! שפת עבר ושפת רומיניא– שפת רומיניא קודמת! לקח בידיעת ראשי גבורי ישראל ולקח בידיעת עריצי רומיניא אשר רחצו פעמיהם בדמעות עשוקים– הלקח האחרון קודם! וכן קודמים וקודמים גם יתר הלמודים; כי אם לא ידעם הנער ביום הנסיון וישב שנתים במחלקה אלת, ור' חצקיל בכל אהבתו את דת אבותיו, דוחק את הקץ לעשות את בניו לרופאים בעודנו בחיים... ובכן יגדלו הבנים ללא תורה וללא דעת את עמם ודתם ומדותיו הטובות שעמדו לו באלפים שנות נדודיו ולא נכחד מגוי ולא ידעו אתו עד מה; והיה בצאתם לאור באור החיים והנה שלש הנה קוראותיהם: רבים מהם יספחו על הכת האומרת לתקן עולם על מנת לקלקלו, רבים ילָוו אל המחנה אשר מעבר השני להרבות מספר המכים ומתי מספר ישארו בדרך נס מעבר מזה ויֻכּו וְיֵדַכְּאוּ מבלי דעת על מה!... יפשפשו במעשיהם והם מעשי רומינים גמורים, יבדקו את לבם בשבע בדיקות ורין בהן. לא ידעו שפתם ודתם, מנהגיהם וארחות חייהם– ובכל זאת הם מֻכים! למה נֻכה על חנם? – יחשבו בלבם –הבה נעזב את העם אשר לא נדענו והיתה הרוחה! אבל זה ישא את פני אביהו הזקן, זה – את פני אמו או שארו הקרוב אליו, ואת לבו של זה יפעם רגש אחר, רגש אנוש: כי לא זאת תפארת אדם להענות מפני אגרוף רשע באשר הוא מכה יען כי חזק הוא... ומֻכּים כאלה אמללים מכל אמללי תבל וכוסם מלאה מרורות כל ימי חייהם... ומי אשם בגורלם המר? יולדיהם עצמם ובשרם!...

רעי התאנח ויוסף ללכת הלאה וַיֵאָנֵק דֹם.

 התאנחתי מכאב לב אף אני ואבקשהו לכלות דבריו.

– והנה החנוך המשחת הזה – הוסיף רעי לדבר – הסב בנפשות בני הנעורים השוקקים אשר סגרו לפניהם... מרבים יאָספו כיום הזה רק מעטים, ועל אלה הפקדו מורי דת לבל יגדלו כפראים מבלי דעת תורתם ודתם אשר רק הן הנה כתריס בפני מחשבות און ושומרות רגלי לומדיהן מדרך שכבשוהו לסטים... וכן נאסף גם בבוקארעשט מורה דת אל בתי הספר! והנה לפי דעתו צפונה דת ישראל והתולדות דברי ימיו בתפלת "עלינו לשבח"! וברוך אלהי ישראל אשר לא עזב חסדו ואמתו מעמו ונחלתו: הנערים כבר הגיעו בשלום עד "על כן נקוה לך" וכל זאת בזמן קצר מאד– במשך שס"ה ימים ולא יותר!...ומה רבתה ידידי המבוכה בעיר בהודע כי מורה דת יבא לשכון כבוד בקרבה! רבים מאבות התלמידים נאנחו מרה, ולא על כי לבם נבא להם כי יטיף עליהם לקחו מתפלת"עלינו לשבח",כי אם על אשר ייגע את בניהם בדברים לא מועילים, דברים של מה בכך–שפת עמם ודתו! ורבים שמחו וידיחו את מורי ילדיהם ממשרתם, כי השליכו יהבם על המורה החדש כי ילמדם את כל התורה כלה במחיר לא רב!– זאת אחרית הדבר הלא השמעתיך!

– אשרי העם שככה לו! האין זאת?...

 ....................................................

– ואנה נשים פנינו עתה? –שאלנו איש את רעהו בצאתנו מעם פני המורה אשר נתן לנו אף הוא חלקו בנדבות .

– אל בתי העשירים אשר נפגוש ראשונה בדרכנו!– גזרנו אומר. – ואחרי אשר רבו פעמוני מורי השעות עשר מכות, נפרדתי מעל רעי – ובידי חמשים ושלשה כסף.

 

----------

 

י.

הוּא וַאֲנִי

שוב רשע לשאולה! חלפו רגעי רַוְחתך זעום אלהים–יהודי אמלל! עתה תשוב תראה הותך וקשי יומך אשר שכחתם שעות מספר, בראותך סביבותיך שלוי עולם אשר שלום במגורם מפחד ולא שבט אלוה עליהם! מעיר אחיהם יאנקו ונפש חללים תשוע– ומהם רחוקה הרעה, כי רחוקה אהבת אחים מלבותם ודלתות בתיהם סגורות גם לפני איבת צר ולע על נקלה תחדר אליהם... שוב רשע לשאולה! התפתה כבר ערוך לך, עוד מעט ואתה תאחז בעקב פח לעיני אחיך הרחמנים, תפול כנפול לפני בני עולה ואבדת האין מציל!

את הדברים האלה הגיתי במר נפשי אחרי הפָּרְדִי מעל רעי ורעיוני תוגה עלו כענני שואה על לבי. "עוד שעות מספר!"..."עוד לילה אחד!" ומחר?... אהה, מחר אין לי!... היום ההוא יאיר, לא יכהה אורו מיום אתמל,  לא ישֻּנו פני השמש במרום ולא יחשך משחור תארו, אך עלי,אמלל, יקדר היום ההוא,יגאלוהו חשך וצלמות וחשכו כל מאורי אור בשמים!

הלכתי מבלי חשבון ולא חשבתי דרכי. לבי התגעש כהר געש ולקול דפיקותיו אשר הגיע אל אזני צללו שפתי ותפכחנה ותבענה המון רגשותי בלחש:

אָן אֶבְרַח מִיגוֹנִי

אִמָּלְטָה מִצָּרָה?

וּנְחָשִים עֲלֵי-אָרְחִי

וְדַרְכִּי הָהּ, נִכְתָּרָה!...

 

קָפְאוּ רַגְלַי מִנִּי-קֶרַח

וּבְרֹאשִׁי כְּוִיָּה עַל-כְּוִיָּה,

צִמְּתוּנִי אֵשׁ וְקֹר הַשֶּׁלֶג:

אַחִים-בּוֹגְדִים וְאֵם נָכְרִיָּה.

 

אֵיפֹה אֶמְצָע מַחֲבֵא,

פִּנָּה לִי לָשָׁבֶת?

וּמִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב

בַּבַּיִת כַּמָּוֶת!?

 

עֲשׁוּק-גֹּאֵל חֲסַר-אַחִים,

בָּדָד אֶדֹּד, הָהּ, כְּקָיִן...

אָבַד, אָבַד כָּל-מָנוֹס!

אִם לֹא הַשְּׁאוֹל-מִפְלָט אָיִן!...

– האח ראתה עיני, ראובן בן יעקב!– עלה פתאם קול עב באזני בשפת הארץ, ואני התעוררתי כמקיץ משנת תרדמהואימה נפלה עלי בראותי איש לבוש בגדי שרד כאשר ילבשו פקידי השוטרים עומד נוכח פני.

– מה לך, ראובן בן יעקב? – דבר אלי הפקיד– מדוע נתרת ממקומך? הן לא אוכל אדם אנכי, ואתה הלא תכירני!...

– פוטיפר!! –התפרץ קול פרוע מלבי וידי נתקעה מבלי משים אל חיקי ותלחץ את צרור הכסף בחזקה...

– ברכני נא בברכת מזל טוב! – קרא אלי פוטיפר וראשו העב התנועע על כתפיו הרחבות– היום בבקר לבשוני את הבגדים האלה!... נדדתי, נדדתי וחפצי בא... ומה תאמר , ראובן בן יעקב, היישרו כפתורי בעיניך?... ובדברו הורה באצבעו אל כפתוריו הנוצצים לאור העששית מתוך לֻלאות אדרתו ככסף טהור.

נאנקתי דֹם ולא עניתי דבר, החזקתי ולא הרפיתי מצרור הכסף ואוסף ללכת הלאה מבלי פנותאליו.

– עליך ראובן בן יעקב לדעת כי פוטיפר אחר אני היום!– קרא פוטיפר בקול כקול מושל ויצעד אחרי.

לא עניתיו דבר ואחיש פעמי בחפזון.

– ראובן בן יעקב, דע מי הוא ההולך בצדך!... פוטיפר אחר אנכי היום!...

– זאת אני רואה– עניתיו בשפה רפהבהוסיפי לצעד ברגלים ממהרות– אבל מה לי ולך? יראוך חטאים ויראו ממך, שוקדי און ותאחזם רעדה ואני מה?...

– ומי חוטא ושוקד און כיהודי!?– נהם פוטיפר בקול פרוע– גם היום גֹרשו ארבעים משפחות מתוך העיר ובכיס יהודי אחד מצאנו לפנות ערב חמשת אלפים כסף בשטרות מזֻיפים... ומי יודע?!...

ובכלותו את דבריו אלה– תופף בידו פעמים על ידי הטמונה בצלחתי...

רעדה אחזתני בראותי כי מתאנה הוא לי ומתנקש בנפשי, וכי אמנם עם פוטיפר אחר נקריתי הפעם, עם פוטיפר בעל כפתורים, עם פוטיפר אשר אני ועמי בידו כחמר ביד היוצר... וכרגע זכרתי את אשר דבר אלי בקדשו בליל גנבו את חמשת הכסף מכיסי: כי אם לא אשמע לעצתו ולא אתן במחירה חמשה, אתן ואתן עד אשר לא יעמד בי כח לתת– ומה גם כי לא "יהודי כשר" אני עתה! אמרתי אני לבי וידי אשר בחיקי החלה למשש בשטרות ולהכין "מנה" לשעת הדחק.

ופוטיפר הולך מחריש בצדי ומחכה למענה...

הוספתי לצעד בצעדי און ואהי כלא שומע הפעם...

– ראובן בן יעקב, קרוא אתה אל בית- השלטון!

– אנא פוטיפר בן בלעם, הרף ממני!

– אתי אל בית-השלטון תלך!– קרא פוטיפר שנית ויחזק בידי ויחךל למשכני אחריו.

– לא במחתרת נמצאתי וכפי לא נגאלו בדם!...

– זאת נראה בבית השלטון!...

– שא נא לי פוטיפר– נסיתי לדבר אליו רכות– הנה ראשי כואב בלילה הזה עד כי חיי היו עלי למשא ועל כן לא דברתי אליך נכונה...

– אחת היא לי– דבר פוטיפר אתי קשות– אני מראש לא קויתי לשמוע דברים נכוחים מפי יהודי!... אתי אל בית-השלטון תלך!...

– ומה פשעי פוטיפר?

– זאת נראה בבית-השלטון!

– לא אלך עד אם תגיד לי מדוע תצודני!...

– פוטפיר הוציא חליל עופרת מחיקו ויתקענו בין שפתיו.

– הנני הולך, הנני הולך, ובכל זאת הגידה לי מה פשעי בעיניך.

– הנך עוסק בשטרות מזֻיפים!– קרא פוטיפר בהשיבו חלילו אל חיקו.

– הביטה נא וראה שטר מזֻיף השטר הזה!– קראתי בתקעי אל ידו שטר אחד אשר לא ידעתי ערכו על פי המשוש לבדו...

– לא  אכחד כי השטר הזה יענה בך צדקתך– קרא פוטיפר בהתבוננו בו בנחת לאור העששית– אבל אין מביאים ראיה משטר אחד בן-חמשה, הראני נא עוד אחד בן-עשרה למצער, כי שטרות כאלה על הרֹב מזֻיפים המה!

– גם השטר אשר נתתי לך לא לי הוא– קראתי אליו בקול תחנונים.

– אחת היא לי, עלי לדעת אם לא תסחר בשטרות מזויפים! נלכה את בית-השלטון!–

ובבית השלטן ישאלוני ראשית כל לזכות ישיבתי בעיר, אמרתי בלבי ברגע אשר גמרתי אֹמר ללכת אחריו– לא! הבה אוסיף לו עוד שטר אחד אולי תהיה רוחה, ואתקע שנית שטר אל כפו.

– וגם זה בן חמשה!– קרא פוטיפר אחרי התבוננו בו.

– עתה הרגני נא הרֹג, קח נפשי ממני!– התמלט קול נורא מלבי, כקול איש מתחנן אל רוצח נפשו– השטרות אזלו מכילי, ועד חצי הירח, הרואה פה מעמד שנינו, כי גם הכסף הזה לא לי הוא, לא לי!..לא לי!..קחני את בית-השלטון, בתרני, גזרני לגזרים!...

– ראב, ראובן בן יעקב– קרא פוטיפר בהניחו את אצבע ידו הימנית על קצה חוטמו– ראה אני מאמין בך על דברתך!... אבחנם בבית השלטון והודעתיך דבר..

ואחרי הוסיפו ללכת צעדים מספר בצדי, הסב פניו אחור ויעזבני.

– אהה, ה' אלהים, מה עשיתי!!– דברתי אל נפשי אחרי עזבו אותי– המשפט אין בארץ, אם שופטים אין בה, כי כרחל לפני גוזזיה עמדתי לפני שודד לילה ונתתיו לחמוס כסף קדשים מידי ועוד שמחתי כי נדבו לבו לקחת?! הבה ארדפהו! אריע עליו כעל שודד וחומס! אערכה משפטי ודיני לפני השופטים ולא תהיה אחרית לרע!... ובחשבי זאת– פערתי פי ואחפץ להרים קולי ולקרא:"תפשוהו"; אך פתאֹם שמעו אזני קול לבי קורא "הס", האנק דם יהודי עשוק ורצוץ משפט! האיש בעל כפתורים ואתה כלי מלא בושה וכלמה! תבא להזכיר עונו–ינקה, ואתה, אשר חיי נדבה, חיי מתנה הנך חי פה זה חמשה ימים – את נפשך שִׁכָּלְתָּ!...

סגרתי פי, לחצתי שפתי, חרקתי שן ואלך קדר בחמת רוחי עד בואי אל מעון דוד.

– פתחי לי שפרה!– קראתי בדפקי פעמים על הדלת החרבה.

ואין עונה.

– אנא פתחי לי!– הוספתי לקרא וָאַךְ בחזקה פעמים מספר על המשקוף מזה ומזה.

 ואין קשב.

– פתחו! פתחו! –קראתי בשלשית ואוסיף להכות בכל מאמצי כחי בדלת ובשתי המזזות.

ואין פותח.

קדר ושחוח ונבהל מרעיון נורא אשר עלה ברגע ההוא על לבי: אם לא שלח דוד יד בנפשות בני ביתו ואחרי כן, גם בנפשו– נגשתי אל שני חלונות החרבה מחוץ, ומה השתוממתי ונבהלתי בראותי גליונות לבנים נשקפים מתוך לוחות הזכוכית לאות כי המעון הזה פנוי!

– אולי התעוני עיני ולא אל מעון דוד הותיכוני רגלי?

– החלותי לשפק ואפן כה וכה לראות איפה אנכי, ורעיון עלה על לבי אולי חלום הוא והתולים עמדי;ופתאם עלה באזני קול מבעד הגדר הדחויה אשר בצד החרבה, קול שואל: "מה לך פה?"...

– את מעון דוד הענתותי אנכי מבקש!–קראתי בגשתי אל הגדר לראות את הקורא.

– היום לפנות ערב גרשו הַשֵּׁדִים מתוך העיר!–ענני הקול ואיש לבוש אדרת עור כבשים עבה ולבנה יצא אלי החוצה.

– אויה לי!!– התמלט מבלי משים קול אנחת שבר מלבי.

– הארורים ההם לא שלמו גם שכר מעון!–קרא בעל האדרת הלבנה – ומעתה לא ישכיר עוד אדוני את מעונו לשדים, ילכו לעזאזל!...

– ואנה נסעו?– שאלתיו בקול תחנונים.

– בכור השטן יודע דרכם!– השמיעני הדובר בלשנא קלילא– הם לא השאירו לי אף עשר אגורות לחצי-בקבוק... ישאם שד עיפתה על אברותיו אל שאול תחתיה!...

– ואני אתן לך עשרים לבקבוק שלם אם רק תודיעני אנה נסעו!

– כאשר אחזה לי אני– ענני בעל האדרת וקולו שֻנּה –נשארו פה בעיר, כי אחרי צאת השוטר, יקחהו המות, בא אליהם איש זקן מאחיהם ויתלחש עמם בשפתם, אחרי כן נסעו כלם בעגלה בדרך העולה לרחוב האדום ובלי תפונה, אדון, יסתירם הזקן בביתו! אהה, צר לי, על האמללים...

– אם גם שדים המה...

– כן, כן אדון, אך הם...

– ושוטר לא הלך אחריהם?

– לא, לא, אדון, הם בכו והתחננו לו, ויתן להם בן-הכלב חנינה ויאמר כי הוא מאמין להם על דברתם כי יצאו בערב הזה את העיר... צר לי עליהם...

– יש תקוה כי עוד אשוב אראם– נחמני לבי הכואב– וָאוֹשֶט לנמר הלבוש עורב כבש עשרים אגורות, ואלך לדרכי.

 

-----------

 

יא.

אַחֲרִית הַמִּלְחָמָה

– אהה, אדון, מה גבר הקור בלילה הזה!– קרא אלי גחזי בהגיעי בשעה הראשונה בלילה אל פתח שער מעוני, אשר ישב שם על המשמר– סופה סער וסועת שלג מבלי הרף! הלא תחממני אדון!...

– לשתות אתה חפץ, גחזי?!

– האח, אדון טוב אתה וגבר חכם, גם כל היהודים אדונים טובים, חי ראשי...

– ומה תאמר בהתפש שכני?

– אֹמר כי זה עתה בא! חי ראשי אֹמר!...

– ומי הביאו?

– אני, חי ראשי אני!...

– ובגלל מה?

– בגלל אשר נפל ארצה...חי ראשי נפל ודם רב יצא מפיו, חי ראשי דם רב!...

– שוער טוב אתהגחזי וגבר חכם!–קראתי בהמציאי עשרים אגורות על ידו– גם כל הרומינים אדונים טובים המה, חי ראשך!...

– תודה לך אדון– קרא גחזי בלכתו אחרי– אבל דע כי לא שוכח טובה אני, חי ראשי לא שוכח טובה... ישבו להם אורחיך שלשה יצים בביתך ואני לא אשאל לכתבי-מסע...חי ראשי לא אשאל!...

–אורחים? כתבי מסע?!– קראתי בתמהון בהסבי אליו פני – השכור אתה, גחזי?...

– אינני שכור אדון, חי ראשי אינני שכור... תמול אמנם שתיתי, אבל היום לא בא אל פי, חי ראשי לא בא... עוד מעט אדון ושתיתי בכסףך, חי ראשי אשתה...

– אבל איזה אורחים?...

– אורחים, אדון, חי ראשי אורחים! עגלה עמוסה, אך לא, שתי עגלות, איש ואשה וילדים וחפצים ועוד ועוד... חי ראשי אדון...

בלהות צלמות בעתוני בכלותו את דבריו." שוד לי!" – התפרצה אנחה חרישית מקירות לבי– ממשמע אזני, איך אחיה? דוד ואשתו וילדיו יסָתרו בביתי מעקת רשעים! צפרים מלטו את נפשו מצפרני הפרס אל קן יונה אשר כבר תקע בו העיט את חרטמו!

בלב רועד נגשתי אל דלת מעוני ואירא לבא הביתה. עמדתי רגעי מספר באכסדרה הלוטה בעלטה, ואהי בעיני כשוכן קבר העומד על פתחו של גיהנם ויודע כי בפתחו את הדלת תפָתח עליו הרעה, ומלאכי זעם ימטירו עליו פחים, יזרו רשפים לרגליו וסרקו את בשרו במסרקות-אש ושניהם לשונות נחשים!...

הטיתי אזני אל הדלת וָאִכּוֹן לשמוע קול בוכים, קול שובר לבבות, קול קורא "ברוך דין אמת", קול נוהם "אשרי תמימי דרך", קול אם עניה מבכה על בנה ואב אובד מכה ראשו על הקיר...קול משתפך כרעל פתנים אל חדרי הלב;אך מה זאת? לא אשמע דבר כי עבה הדלת! עבה כקרום הברזל המתוח על אזני אוכלי שארנו ולא יתן לחדור אליהן שועתנו!– הבה אבֹא הביתה!...

ויהי בפתחי את הדלת והנה הרופא קדם בואי וירמז לי לבוא אחריו אל חדר החולה.

– מלאה כוס היגונים!– נאנח בשבר רוח – אבותי גֹרשו מתוך העיר והם מסתתרים בביתך מבלי דעת עדנה כי המות יושב להם בחדר! צר לי עליך אמלל!...צר לי עליכם אבותי הטובים!...

וקול נחרת החולה הומה כחלילים, על צלעו השמאלית הוא שוכב, פניו מפנים החדרה ועיניו ככדורי זכוכית כהה נשקפות מתוך חוריהן השחורות מבלי נוע ובלי הפיץ אור חיים... נבהלתי מראות, כי נדמו לי פניו כפני מת-חי המביט אלי בקצף, וריוני ילד המאמין בהבלים אשר תספר לו אמו זקנתו, עלו ברגע ההוא עלי לבי ואחל לירא מפניו פן יתנשא ממקומו ויתנפל עלי ושסעני כשסע גדי... ופתאם אהה, בטרם מצאה יד בינתי און לה לדכא תחתיה את רעיוני הבל אלה אשר מוצאם מארחות חנוך הילדות, והמת החי אמנם התנשא בחזקה ממשכבו, ישב על המטה וילטש לי עיניו הכהות ויגיע אלי ידיו הדקות פעם ושתים... נסוגותי אחור בחרדה ואשען אל הקיר לבל אפל ארצה. וימהר אליו הרופא להרגיעו, אך הוא הדפו אחור בזרוע כח,וקול נחר ונורא כקול איש נאבק עם רוצחי נפשו התמלטמפיו:"מרצחים!...אבותי!...אבותי!... וראשו נפל שנית על הכר וקול נחרו גבר מבראשונה.

– לא אדע –לחשתי באזני הרופא – אם לנו הצדקה להתאכזר לו מאשר נחום על אבותיו ומה גם כי אלהים עשה את המקרה הזה כי נפגשו עם בנם האובד תחת צל קורתי ואם לא ידעו היום – הלא ידעו מחר...

– אבי הזקן יושב אתם ובלי תפונה יגלה להם אסונם לאט לאט...לך אליהם גם אתה ודע איך לכלכל דבריך.

– ראשית כל אתן להם את הכסף ואחרי כן אראה איך יפל דבר.

– אבל הזהר מאד, כי אתה הלא ידעת את אבי.

– עוד מעט וראית את אבותיך!– קראתי אל הגוע ואגש אל הדלת.

אך אני טרם שלחתי ידי אל כפות המנעול, והנה קול בוכים נורא מאד עלה באזני מן האולם ופתאם נפתחה הדלת ושפרה התפרצה החדרה ואחריה דוד וגימפל.

– הסי אמי, הוא ישן! –קרא הרופא ויתיצב נוכח פני אמו ויסך דרכה בשתי ידיו לבל תרוץ בשטף עובר אל מטתו – אל תבכי ואל תעצבי...אך חלי הוא וישאנו.

– אהה, בני, בני – קראה השכולה בקול בכי תמרורים בהדפה את ידי בנה אחור ותגש אל מטת הגוע – האתה זה בנימין בני?... האתה? אויה לי, רק גל של עצמות אני רואה...החי אתה בנימין בני?...

– אוי לי עליך בני האובד! – נהם דוד אחריה ויפרש כפיו ויכן על ראשו.

– אמי!... אבי! – צפצף החולה כאוב מארץ ושתי ידיו היבשות אחזו בידיהם ותמשכנה אותם אל מטתו.

וכרגע והנה שני האמללים כרעו נפלו על מטת בנם, הניחו ראשיהם על כתפיו מעבר מזה ומזה ומשק נשיקות ממֻשכות ואחריהן נהי ובכי תמרורים צללו באזני בקול נורא ואיום קורע כל לב, ועיני נמשכו אל קירות הבית וטפחותיו לראות אם לא יתפלצו למראה הזה כמוני ואם לא יפלו תחתיהם לכסות עמל מעיני אמללים...

–אויה לי! – נאנח גימפל הזקן במרירות –ממראה עיני איך אחיה? –רב לך אלהים, קח נפשי ממני...

ופתאֹם נשמע קול דפיקה חזקה וצלצל הפעמון ברעם ורעש וקול מצעדי אנשים בבית מן החוץ...

– אבדתי! אבדנו כלנו אבדנו! – התפרץ קול נורא מלבי ועיני חשכו בארבותיהן.

– דפיקת הצידים היא! –קרא הזקן בקול רועד ופניו חורו כשיד – קומו בני, קומו הסתתרו באשר תוכלו!...

וקול הדפיקה הולך הלך וחזק ואמות הספים נעות ונדות כנוע הארץ ביום רעש.

–אויה לנו, בא קצנו, קץ כל בשר הנה בא! –קרא דוד בהתנשאו אחרי אשתו מעל מטת הגוע וילטש עיניו ויסב ראשו כה וכה כמבקש מפלט – אבדנו כלנו...אבדה תבל ומלואה... תנו לי שכין...תנו לי חרב... ופתאֹם חטף שני כסאות וירימם בשתי ידיו ויתיצב הכן כאיש ערוך למלחמה...

–איה החבית? – קרא הזקן ברוצו בחדר כמשגע הנה והנה מבלי ראות כי החבית קרובה אל מטת החולה.

– הרגע אבי! – קרא הרופא בחרדה בראותו כי אביו לא הוריד את הכסאות ארצה והוא מגלגלם בידיו ככנפי הרחים – ובדברו אחז בידיו וימשכהו אחריו אל החדר השני.

– אחי, אבד כל מנוס! – שאגתי מנהמת לבי בראותי כי בא גימפל אל החבית – הפושעים רבים והמחבואים מעטים, שבו תחתיכם, ואני אלכה להקביל את פני האורחים!...

– מי שם? – קראתי בלב דופק בגשתי אל הדלת.

– פקידי בית השלטון! – נשמעו קולות שונים מן החוץ.

ובטרם נגעה ידי במפתח נפתחה הדלת בחזקת היד ופקידים ושוטרים ושומרי חצרות התפרצו איש אחרי רעהו אל האולם...

– שכנים יש בבית?! – שאלני ראש השוטרים ועיניו נוצצו כעיני הנמר.

– לא אדוני! – עניתיו בהתאמצי לדבר במנוחה ואתקע שני שטרות בני-חמשה אל צלחת בגדו.

– הלשחדני אתה אומר?! – הרעים עלי השר בקולו וישלך את השטרות ארצה וירקע עליהם ברגל – כתוב זאת פוטיפר, זכרון בספר –קרא בפנותו אל הפקיד ההולך לצדו.

– אעירך להתבונן בם אם לא מזויפים המה! – ענהו הפקיד וישח ראשו וירימם מעל הרצפה ויתנם על יד השר.

– האיש הזה גנב, שודד ומרצח הוא! – התפרץ קול פרוע מלבי ואור באצבעי על הפקיד אשר ראיתי כי פוטיפר בן בלעם הוא.

ועד ארגיעה נחמתי ולבי נתר ממקומו.

– מה? – קרא השר ועיניו בערו כאש פלדות.

השוער הזה, גנב שודד ומלשין הוא – שניתי את דברי ואור באצבעי על שומר החצר העומד על יד פוטיפר.

– לא! – קרא השר – על הפקיד אמרת זאת!...

– על הפקיד! על הפקיד! –קראו השוטרים ושומרי החצרות פה אחד.

– לא אדוני, על השוער...

– ומה תאמר פוטיפר אתה? – קרא השר בפנותו אליו.

גלגלתי בחפזי את אצבעי באויר כעט על גבי ניר ותצאנה שתי אותיות שמספרם עשרה...

כמדומה לי, על השוער! – ענה פוטיפר המבין באותיות פורחות...

– תכתב גם זאת זכרון בספר! – קרא השר אל פקידו –והמלה "שפק" בצדה תשים.

– מי פה בחדר הזה? –שאל השר בבואו אל משכבי.

– אשתי וילדי.

– חפשו!

וארבעה שוטרים ושלשה שומרי חצרות החלו לחפש בנרות מתחת המטות, ויפתחו גם ארגז קטן הצר מהכיל גם שני חתולים יחדו ולא מצאו מאומה.

– מה רבו הילדים פה!! – קרא שוטר אחד אל משנהו בהתבוננו אל ילדי ואל ילדי דוד הישנים בשתי ערישות.

– ולמה תתפלא כסיל? ענהו אחד השוערים בהרימו את השמיכה מעל משכב אשתי – הנה שתי נשים לאיש הזה!...

– אוי לי , אללי לי! –קראה שפרה הנתפשה במטת אשתו ותך ידיה על ראשה.

– הידד!...הידד!...האַ, האַ, האַ!!!!

– מי אַתּ ואיה תעודתך?? – הרעם עליה השר בקולו.

אבל היא נאנקה דם ולשונה לחכה דבקה.

–קחוה!

ועד ארגיעה נסבו עליה שלשה שוטרים ויובילוה אל האולם.

– ומי פה בחדר זה?

– חדר משכיתי הוא.

– חפשו!

ואחרי רגעים אחדים הוציאו משם את דוד.

– הובילוהו אל האולם!

ושני שוטרים אחזו בידו ויוליכוהו.

– ומי פה בחדר זה? – שאל השר בהורותו באצבעו אל חדר הגוע.

– אל החדר הזה אל תעיזו לגשת!!– קרא דוד בקול מוזר ואיום בהנתקו בכח מתחת ידי מוליכיו ויתיצב על יד הדלת ויפרש שתי ידיו אל שתי צלעות המשקוף – פה תהיה קבורתכם נבלים!... כעפר אשחקכם זרע מרעים!...הלאה, הלאה מפה זאבים!  שארית לא תהיה לכם כלבים!...

– אויה לי! – נשמע קול שפרה מתוך האולם –אללי לי!

– תפשו בו! – קרא השר אל שוטריו.

– כל הקרֵב אלי מות יומת! – צעק דוד בקול אדיר ונורא אשר כמהו ישמע רק בסוגר הנמר כי תאחז בו להבה, וימהר לבקש לו כלי נשק ולא מצא.

לקולו מהר הרופא לצאת מחדר החולה ויחזק בידי אביו ויחפץ להרגיעו.

– החדרה! – קרא אליו אביו בקול נורא ויהדפהו אחור ויסגר את הדלת.

וברגע ההוא נגשו אליו חמשה שוטרים ויאחזו בו.

– הלאה מרעים! – קרא דוד ויניע גוו הנה והנה ויפזו זרועי ידיו, ויפילם ארצה וירמסם ברגליו וינשכם בשניו יוגזר ימין על שמאל.

– חוסה אדוני – התחננתי אל השר ועיני זלגו דמעות – חוסה על אמלל ואובד, האינך רואה כי הסתתרה בינתו?...

– תפשו בו, תפשוהו! –קרא אל השוטרים מבלי פנות אל תחנוני.

ועשרה שוטרים ושוערים נסבו עליו ויחזיקו בו בכל מאמצי כח והשר בלוית פוטיפר ושלשה שוטרים באו החדרה.

– מי אתה? – קרא השר אל הרופא אשר עמד על יד מטת אחיו ושתי ידיו על ראשו.

– רופא אנכי – ענהו אחרי רגעים מספר.

– ואיה תעודתך?

– הנה לפניך, קח וקרא, קרא הרופא בהושיטו לו את תעודתו ויגש שנית אל המטה.

השר קרא בה ויניחה על השלחן.

– ומי אתה האיש? – שאל את החולה אשר קצה ראשו נראה מתחת לשמיכה.

אבל החולה לא ענהו דבר...

– קום עצב נבזה! למה תשכב כנבלה סרוחה? –קרא שוטר אחד בגשתו אל המטה והניעו את גו השוכב אחת הנה ואחת הנה – הנך ער יהודי נבזה, אבל לא תתאוה ללכת אל בית השלטון!...

– צוה על השכור הנקלה – קרא הרופא אל השר בקול רועד – צוה על הנבל המנול הזה לבל יטמא בגדופי פיו ובמגע ידיו את גופת אחי המת!...

ובדברו התגלגלו מעיניו שתי דמעות.

נתרתי ממקומי בשמעי זאת. "ברוך דין אמת!" קראתי מנהמת לבי וארבות עיני נפתחו.

– מרצחים!...שודדים!...זאבים!...נמרים!...בנימין!... בני!...בני!...בנימין!... נשמעה נהמת דוד בהאבקו עם תופשיו וקול נחרת אימה-אחריה.

– חוסה אדוני – דבר הרופא אל השר בקול תחנונים –חוסה על האובד אשר הסתתרה בינתו וצוה את תופשיו כי ירפו ממנו!

– ומה החבית הזאת על יד החלון? שאל השר מבלי שית לב אל תחנוניו.

– החבית הזאת – ענהו הרופא בבוז – היא רומיניא ארץ נודנו! אומה זקנה וחכמה, אשר העלתה נר לכל העמים ותגיה השכם, יושבת אבלה וחפוית ראש ונחנקת בה ועליה ידרך גוי עול ימים ובכל, עם נבל ולא חכם ברגל גאוה!... הבה ארימה ויצא אליך אחד מבניה! לא בן בוז משפחות רועה חזירי יער, לא גנב וקל דעת, לא שכור ומרצח, לא רודף זמה והורס חיי משפחה, לא זאב ושוטר נמר ולובש בגדי שרד – כי אם בן ישראל אמלל, זקן בן שבעים וחמש שנה, כביר מאביך ימים!...

ובדברו זאת – הרים בשתי ידיו את החבית וגימפל נפל על הרצפה ופניו ארצה.

– אויה לי! –קא הרופא במהרו להגיע את גופת אביו הזקן אחת הנה ואחת הנה. אך אהה, הוא שוכב כבול עץ על הרצפה ורוח חיים אין באפיו...

והרופא התבונן בו זמן כביר בשום לב, ופתאֹם קם מעל הארץ ויך שתי ידיו על ראשו וקול נורא התמלט מבין פתחי פיו: שכֹלתי, שכֹלתי! הוא מת!...

– ברוך דין אמת! – שאגתי שנית מנהמת לבי, ואך ראשי אל הקיר.

– נס נא! – קרא השר בגשתו אל החלל ואותות אי-מנוחה נראו על פניו – נס נא אולי יש תקוה...

– צר לי עליך אדוני הטוב! – ענהו הרופא בהביטו אליו בעינים חשכות – שתי מיתות: פחד-פתאם וחנק הכריתו את תקותך ועתה אין כל תקוה עוד...

השר לא ענה דבר ויצו את פוטיפר לכתוב את כל מקרי הלילה בספר והעד עדים ויפקד שלשה שומרים על המתים, ואחרי תתו את הרופא לחבק ולנשק את אבותיו – יצא עם צידו המֻקף בגדוד שוטרים ושוערים החוצה.

– לבכות אני חפץ! – אמרתי אל הרופא בצאתם – למרר בבכי אותה נפשי, אך דלל וחרב מעין דמעותי!... חוסה עלי אמלל, הלא רופא אתה, מצא נא תחבולה לפתוח ארבות עיני! חוסה! חוסה!...

הרופא עמד זמן כביר כבול עץ על עמדו ולא ענני דבר עד כי חשבתי כי לא שמע דברי. פתאֹם התעורר ויקרא בקול מוזר אשר כמעט לא הכרתי כי קולו הוא:

– שמעתי... הביאה נרות...הביאה... עד מהרה...

הבאתי נרות ואדליקם והוא נגש את מטת אחיו, קחו על זרועותיו וישכיבהו ארצה על יד אביו הזקן אשר התבונן בו שנית רגעים מספר... הוא מת! הוא מת! – קרא בקול נורא ויגע במו ראשו. אחרי כן מתח את יצורי גום, שוה את רגליהם, חבר את ידיהם יחדו ויכסם בשמיכה, ויעמֵד את הנרות למראשותיהם.

– הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו! – קרא בפרשו את כפיו – איך נקטפתם רגע בן-לילה אחד מחמדי הטובים?!... איך...איך...

אך אהה, אין מלים ואין דמעות...

– הביאה ספר תהלים! – הרעים עלי בקול מר –אהה, גם דמעותי קפאו וכנחל גפרית הן עצורות בעצמותי!... הביאה עד מהרה... אש תוקד בקרבי, אשפכה מי-ראשי על החללים אולי תשקע הלהבה...

חשתי והבאתי ספר תהלים ויפתחהו האמלל בחפזה וברגע נשמע קולו מתוך הגליון הראשון אשר נמצא לו ואני קראתי אחריו.

–עמך אדֹני ידכאו ונחלתך יענו:

– אלמנה וגר יהרגו ויתומים ירצחו:

– ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב: וכו'.

– תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו למו: – קרא פתאֹם בהשיבו עלים אחדים אחור:–

– תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו:

– תמכר עמך בלא-הון ולא רבית במחיריהם:

– תשימנו חרפה בגוים מנוד ראש בלאמים: וכו' .

– כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך:

– לא נסוג אחור לבנו ותט אשרינו מני ארחך:

– כי דכיתנו במקום תנים ותכם עלינו בצלמות:–

 קראתי בקול נורא ודמעותי החלו לפרץ בחזקה. ובקרוא הוא:

– כ"כי עליך הֹרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה":נתר ממקומו ותפתחנה גם ארבות עיניו ויבך בכי גדול ונורא מאד.

– עורה למה תישן אדני הקיצה ואל תזנח לנצח:שאגנו שנינו מנהמת לבנו וברגע ההוא נחבא קולנו, כי בכינו שם מחנק לנפשנו עד כי לא עצרנו עוד כח לקרא ולעמוד על רגלינו.

– אחים לצרה אנחנו, אחים לבכי ולמספד! – קרא רעי, ועד ארגיעה נפלנו איש בזרועות רעהו ודמעותינו הבוערות התבוללו יחד ותפלנה על גופות החללים.– –

 

--------------------

 

יב.

חֵץ מָוֶת – חֵץ תְּשׁוּעָה

נגוז ועבר ליל עברה וזעם ומשלחת מלאכי רעים,ליל שואה ומשואה פחדים ומות– ויהי בקר. הלילה ההוא אמרתי יקחהו אפל, לא יבקעו עליו עפעפי שחר וחשך עולמים ישופנו; אך טוב ה' לעשוקיו ולא שנה עליהם סדרי בראשית. חק וזמן נתן לכוכביו ומזרותיו שלא ישנו את תפקידם גם על שעומיו אשר ייסרם בשבט עברתו, במחוגת-נצח יִסֹּב כדור הארץ על צירו: סביבות המאור הגדול הרופא לשבורי לב אוררי לילות עמל אשר מנו להם ולא יעבט ארחותיו, הליכות עולם! – מה קצר לי הלילה הזה! יתאונן גבר צלח היושב בסוד עליזים על כוס מלא חמר ושרים ונוגנים ינעימו זמרותיהם באזניו, כצל עובר ברח ואיננו!... מה ארך לי הלילה הזה! יתאונן בעת ההיא אמלל אשר חָשְׁכּוֹ הפך עליו בלהות וימלא כוס יין תרעלה וזעקה תשמע מביתו בבוא עליו גדוד פתאם לשדד רבצו וחללים משלכים לרגליו – האין קץ, אלהים, לחֹשך?... אך שוא לכם בני איש, לא בגדה בכם אדמתכם וצבא המרום במרום לא קשרו עליכם קשר! לא יזֵלו לשנות דרכם בגלל יצור קטן ושפל כהאדם; רק יד אחיכם בכל זאת! הם הקצירו והאריכו לכם את הלילה אשר תלינו עליו – ועתה אתא בקר! בקר – אשר לא הקדים ולא אֵחֵר לבוא מן המועד הנועד לו מאת אבי הבריאה לוּ גם גדלה שמחתכם אותוגתכם פי שבע! כי לא כאדם הוא הטבע, הוא יכונן אשוריו במעגלי יֹשר לא יעקש דרכיו כמוהו! לא ידע תהפוכות ועקלקלות ואין לפניו משֹא פנים וגם מקח שחד...

אתא בקר! השמש שלחה אור קפאון מבעד הערפל ואדי הקרה אל חלון החדר, אשר אני והרופא ושלשת שומרי המתים יושבים בו, ותשלך קוים כהים על השמיכה המכסה את גויות החלללים. נרות המערכה למראשותיהם קטנו ויצערו ואורם כהה ויחוָר מפני המאור הגדול לממשלת היום,אשר מרגע לרגע התנשא בפאת קדים, עד כי לאחרונה נשקף בעצם תמו אל החלון מבלי העוה את פניו אשר שני חללים נופלים נכחם על הרצפה...

– יָשֹׁד קטב את בן-הכלב! שדי עיפתה יקחוהו אל גבולם! – אמר שוטר אחד אל משנהו – המעט ממנו ענותו אותנו כל הלילה, כי עוד לא יקרא לנו דרור גם ביום! ענג נפלא הוא לשבת על נפשות מתים! שב, שב ושמור!...ומה? הישובו ויחיו כי נשים עליהם משמר? הוי, בן כלב ארור, וגם יין שרף אין אתנו!...

– ומי יודע מתי ישוב השעיר ויקרא לנו דרור? – אנה השני בתלונה – הנה הוא מתעלס עתה באהבים עם פילגשו, יבלע המות את שניהם, ואותנו הושיב למעצבה על שני פגרים ובלי בקבוקים, תבלעהו האדמה!

– ולו חפצו היהודים להיות רומינים – ענה השלישי כי אז אולי רוח להם ולנו!

– אומרים כי גם פילגשו היא מזרע היהודים.

– שמעת ולא ידעת מה שמעת! הארורה ההיא רומינית היא יקחה המות, אך איש יהודי עשיר חפץ לקחת אותה לו לסוכנת כי שחדה בכסף, ויודע הדבר לבן הכלב ויסגרנה על מסגר בחדרו ואת היהודי אשר לא היה לו רשיון לגור פה שלח מתוך העיר...

– הבה אלכה ואביאה בקבוקים! אהה, מה צמאתי!...

– צמא אתה למהלמות בן הכלב, תיבשנה ידיו, ועל כן תאמר לעזוב את משמרתך.

– הוא מתעלס עתה באהבים, יחבק חיק פילגשו ואנחנו יושבים על נפשות מתים, תבלעהו שאול חיים.

– הראית? – קרא השוטר הראשון – הנה שני השטרות כמראה התכלת אשר הרים הפקיד מעל הארץ ויתן לו להתבונן בם, שכח השר להשיב לידי בעליהם בצאתו!...

– וכן ישכח להשיב תמיד מדי צאתו לצוד ציד לילה! ורק אותנו יעבד חנם...

– הנה הפקיד החדש ההולך על ידו "אש להבה" הוא, בבקר היה לפקיד ובערב כבר גלה מחבואי יהודים הרבה וגם את מצפוני הנתפשים פה גלה הוא...

– ובמה נחשב הוא לעמת הפקיד "עזאזל" אשר ברחוב היהודים? – אמר שוטר אחד – הוא יצבור כעפר כסף ויגור בחרמו גם עלמותעבריות אשר תישרנה בעיניו...

– שגית! – ענהו השוטר השני – לא על נקלה תלכנה העבריות שבי... שוטר הייתי ברחוב ההוא ויודע אני כי ארב ליפה-פיה עבריה אחת ימים רבים ולאחרונה גלגלתהו ממעלות ביתה...

– הוי פתיה! – קרא השוטר השלישי – לו הייתי אני תחתיה כי אז הוריתיה איך לחלק כבוד לפקידי בית השלטון.

– ואתה תדמה כי עזאזל נער קטן הוא!? –ענהו הדובר – אל תדמה!... דע כי ביום ההוא גֵרֵש אותה ואבותיה מתוך העיר...

– אומרים כי חמשת אלפים כסף פזר עזאזל מכיסו לבעבור יתנו משרת פקיד על שכמו ברחוב היהודים.

– ולי אמרו עשרת אלפים.

– אחת היא, הבה אלכה ואביאה יין שרף...

– הנה הוא הולך, הוא הולך!!– קרא פתאם אחד השוטרים אשר ישב על יד החלון.

 ואחרי רגעים מספר נפתחה הדלת ופוטיפר בא החדרה.

– צאו מפה אל האולם! – קרא אל השומרים בבואו – וגם אתה האיש, אמר בפנותו אל הרופא, צא מפה.

– עתה הבה לי שכר עלבוני! – דבר אלי פוטיפר בצאתם ויפשט אלי ידו.

– אבל אני טרם אדע מה יעשה בי! – עניתיו ואור באצבעי על שני המתים.

– מחמלתי ומחמלת השר עליך – ענני פוטיפר בהביטו אל החללים – לא יקשה ענשך! היום או מחר תצא את העיר לשוב אל עיר מולדתך...

– עֹנֶשׁ קל הוא בעיניך!? אללי לי!...

– ומה? הענש קשה?... ראשית כל יליד חוץ אתה ואין לך הרשיון לשבת בבוקארעשט אף יום אחד, וזאת שנית: הנה האיש בנימין בן דוד המת, פושע היה, ואתה הסתרתו כשנתים ימים בביתך!... התדע מה משפט מסתיר פועלי און מעיני מבקשיהם?...

– אהה, ה' אלהים! – התפרץ קול אנחת שבר מלבי – קומו מתי, הקיצו רגע משנתכם וענו בי צדקתי!

– אל נא תעצרני, ראובן בן יעקב! – דבר אלי פוטיפר בהוסיפו לפשט את ידו, תן עד מהרה ולך אחרי אל בית השלטון!

– הא לך פוטיפר – קראתי בתתי ניר בן עשרה על ידו– קחהו רצון מידי אבל דע כי אמלל וכואב אני, ואם רק תאמין באלהי השמים, הרואה ויודע הכל, עליך לחלץ מצרה נפשי.

– כמדומני כי עשרים רשמת באצבעך! – קרא פוטיפר בהתבוננו בנחת אל השטר המושט לו.

– לא אדוני הטוב, חוס ורחם!

– הוסיפה עוד חמשה למצער!

– חוסה עלי אדוני, עני וכואב אנכי...

– ראה הנה נשאתי פניך! ואתה לך אחרי אל בית השלטון.

– ועל מה אקרא שמה?

– לחתום ידך כי תצא מחר את העיר.

– ובדבר המת לא תאנה אלי רעה?

– בדבר המת תענה דבר ב"מדור העליון", כי שם הובא ספר הזכרונות מליל אתמול. אבל אם הגד יגיד שומר החצר גם שמה את אשר הגיד לי תמול, וגם אתה תדע לכלכל דבריך במשפט, ויצאת נקי את העיר...

– אהה אדו, – דבר אלי גחזי בלחש – בגללך לי כל האסון הזה, חי ראשי בגללך ומי יודע עד מתי אֵאָסר? השר אשר הביאך הלום בא אלי תמול רגעים אחדים אחרי בואך, חי ראשי אחרי בואך, וישאלני אם נמצאים אורחים בביתך, חי ראשי שאלני, אמרתי לו כאשר הוריתני, חי ראשי אמרתי, וינף עלי אגרופו, ולולא הודיתי לו כי אורחים אחרים בביתך כי אז מי יודע אם לא הוריד את ידו הכבדה על לחיי...חי ראשי...הראית את ידו העבה...אהה, אדון, חי ראשי... אך הוא כלאני במשמר, חי ראשי כלאני...

– ואיפה האיש והאשה?

– רופא בית השלטון אמר על האיש כי משגע הוא, חי ראשי אמר, ויאָסף אל בית הלפשית ואת האשה הוליכו זה עתה מפה ולא אדע אנה, חי ראשי לא אדע...

הגדתי זאת לבנם הרופא אשר בא בפעם הששית לשאל להוריו, ויצא הוא לבקשם ואני שבתי לדבר אל אדוני, אל גחזי.

– הא לך גחזי שני כסף – אמרתי לו בהמציאי שני שטרות אל ידו– והיה כי ישאלוך על דבר שכני והגדת את אשר הוריתיך זה כמה!

– האח, אדון טוב אתה! חי ראשי אדון טוב, גם כל היהודים... אגיד, אגיד... חי ראשי אגיד!...

– ואם ככה תגיד והוספתי לך עוד שלשה כסף ואתה גם את נפשך הצלת.

– האח, אדון טוב אתה וגבר חכם...חי ראשי... וברגע ההוא נקראתי הלשכתה.

בברכים כושלות באתי החדרה ואתיצב בצד הדלת.

– גשה הלום! – קרא אלי השר אשר חפש אתמול בביתי ואשר נקרא בשם הנכבד "בן כלב" בפי שוטריו.

נגשתי אל השלחן.

–כתוב ידך על הגליון הזה.

– ומה כתוב בו אדוני? – הרהבתי עז בנפשי לשאל.

ויור השר לפוטיפר, ויקח פוטיפר את הגליון בידו ויקרא בו את הדברים הנעימים האלה:

"אני היהודי ראובן בן יעקב בלא-קשיטה, הנני חותם ידי על הפקֻדה הזאת לצאת את העיר מחר בשעה העשתי עשרה בבקר לשוב אל עיר מולדתי"...

– ומהפקֻדה הזאת אין להשיב מאומה? – שאלתי בראותי כי רק עשרים ושתים שעות מנו לי.

– אין להשיב מאומה! – ענני השר בהֵרכּוֹ את קולו, ועיניו נמשכו אל חלק הצלחת שבבגדי...

– אבל כסף אין בידי להוצאות דרכי! – נאנחתי במרירות – ובטרם יִמָּצֵא לי יעברו שנים שלשה ימים.

– אין להשיב! ואם יש את נפשך להשלח בכספנו, הבה הודיעני חפצך; אבל דע כי אז יארך המסע כשנים שלשה ירחים...

ואני אף כי ידעתי כי מנסוע בכסף נדיבי עמי הרחמנים, אשר אולי ימצאו בו שנים שלשה שקלים מנדבת אלה שהסבו בנפשי, אשר יהפכו עתה למרחמים – טוב לעבור ברגל עם אסירי המלך בלוית גדוד אנשי חיל מעם אחר, בכל זאת עניתיו כרגע:

 – לא, אדוני הטוב, מחר אצא את העיר!...

 אמצתי כחי וחתמתי ידי על גזר דיני, השיבותי כתב מסעי להשר; קבלתי תעודת-קין תחתיו ואצא נרעש ונפעם החוצה.

קַח מַקֶּלְךָ יְהוּדִי עָשׁוּק,

מַקֵּל- נוֹדְךָ כִּשְׁנוֹת אַלְפָּיִם,

קַח יַלְקוּטְךָ שִׂים בּוֹ לֶחֶם,

מַלֵּא אֻמְלָל חֵמָתְךָ מָיִם.

 

חֲגֹר מָתְנֶיךָ, חֲגֹר בַּכֹּחַ,

תְּקַע בָּאֵזוֹר קְצוֹת שִׂמְלָתְךָ,

שִׂים בָּם טַפְּךָ– יְהוּדִים קְטַנִּים,

וְעַל שְׁתֵּי כְתֵפֶיךָ עֲמֹס רַעֲיָתְךָ.

 

כֹּף גַּבֶּךָ, נוּדָה, נוּדָה,

לֵךְ בַּגּוֹלָה, חֲמַת אֵל נִתֶּכֶת...

לֵךְ אַל תַּעֲמֹד – שָׁם מֵאַחֲרֶיךָ,

חֶרֶב אוֹיֵב מִתְהַפֶּכֶת!...

 

מַה-קָּצְרָה הָעֵת! – הַעֲזוֹב בְּלִי נַשֵּׁק,

כָּל-אָח וָרֵעַ, כָּל מַחְמַד עָיִן!?

לֵךְ! – שְׁרִיקוֹת נָחָשׁ תִּשְׁמַע אָזְנֶךָ:

נוּסָה קַיִן, קַיִן, קָיִן!!!

 

וּמֵעַל לְרֹאשְׁךָ כַּנְפֵי הַפֶּרֶס

עִם קוֹל הַשְּׁרִיקוֹת

לְךָ מַשִּׁיקוֹת:

נוּסָה קַיִן, קַיִן, קָיִן!!!

אַךְ הֵד-שְׁמֵי-יָהּ יַעֲנֶה אַחֶרֶת:

מְנוּסָה אַיִן, אַיִן, אָיִן!!!...

 

את הקינה הזאת אשר כבר קוננתיה לפנים בצאתי כמשפט הזה מעיר אחרת, קוננתי עתה שנית בלכתי ברחוב ותעודתי, תעודת קין בידי. פתאֹם התעורר רוחי ויתאושש ורוח גאון עבר עלי. "אירק בפניכם נבלים!" – קראתי בשאט נפש – אצא מפה ואל אראה את צלמכם הנבזה ילדי תפת! אצא, ארחיקה נדוד עד קצוי ארץ ואל אשב במקום תנים עם נחשים לוהטים בני אדם! אם גם תקרעו את גזר דיני לעיני – אֵצֵאָה! אם גם תפתחו לפני שערי בוקארעשט לא אשב בה עוד! ברגלי אעבורה אל עיר מולדתי, עד צואר אחצה בערמות שלג ורגבי קרח עד שובי אל אחי ועמי, מהתפת האיום והנורא אשר תבער בו כאש רשעת אנשי הוֹת ותלהט הולכי תֹם יען כי הולכי תם המה וידם קצרה מעשות תושיה!!בוז לכם כלבי רומיניא! בוז לכם מלאכי זעם, חיתו טרף הולכי על שתים! בוז!...בוז!...בוז!...

אבל אהה! לשוא ירקתי בבאר צרה אשר שתיתי מי רעל ממנה! פגעי הקדימוני ויעשו אחרת...

אחרי לכתי לפקד את רעי ואהובי נפשי בשלום – קניתי לי רצועות וחבלים לצרור בם את חפצי וכלי ביתי, ואשוב כעבור שתי שעות אל ביתי.

 –קרוא אתה אל ה"מדור העליון"! – דבר אלי שוטר רם קומה ברגע בואי הביתה – מהר ולך אחרי!...

הלכתי בפיק ברכים אחרי המלאך השלוח ושני שוטרים הולכים אחרי לשלחני. באתי אל המקום אשר הראוני ומשם הובאתי אל חדר לפנים מן הקלעים והדלת סֻגרה אחרי באפס יד ולא נודע מקומה איו.

נדכיתי מאד בראותי כי שני אנשי מדות לבושי תכלת התיצבו לשתי צלעותי וחרבותם שלופות בידם ואני עומד על יד שלחן גדול, ושש עינים נוצצות מביטות עלי ומתבוננות בי.

– מי אתה האיש? – שאלני איש לבוש בגדי שר צבא היושב על כס רם בתָּוך.           

– ראובן בן יעקב בלא-קשיטה.

– עברי אתה.

– כן, עברי אנכי.

– ומה מעשיך?

– שומר סף ונושא כלי היהודי ירוחם.

– כמה ימי שני חייך?

– עשרים ותשע.

– ובכתב המסע כתוב שלשים וחמש!...

– שגיתי אדוני...שלשים וחמש...

– בחשבון ימי חייהם הם טועים תמיד!– נהם אחד היושבים בלטשו לי עיני בוז– נדעם ונדע גם את הנסבה...

– וכמה ימי שבתך בבוקארעשט?

– שלש שנים.

– ומי יודע אם לא טעה גם הפעם בשש שנים!? – הוסיף האיש לדבר– לגור שש שניםולא במשפט, דבר המותר הוא להם!...

– ואת בנימין בן דוד הענתותי – קרא השר אחרי הביטו אל אחד הגליונות הצבורים על שלחנו – ידעת זה כבר?

– לא אדוני, לא ידעתיו!

ואיש התנשא מסטרא דשמאלא ויתיצב הכן ויקרא מתוך גליון את הדברים האלה:

"תמול בששי לחדש בשעה העשתי עשרה בלילה הלך הלך הפקיד פוטיפר בן בלעם ברחוב ט... וַיִּקָּר לקראתו היהודי ראובן בן יעקב בלא-קשיטה מעיר ב... ולא ישר מהלכו בעיניו. ויתחקה פוטיפר על שרשי רגליו, וירא כי סר אל בית ברע בן ברשע ברחוב הכלבים. שם שאל ראובן בן יעקב לדוד הענתותי ויגד לו שומר הבית כי גֹרש מתוך העיר, אחרי כן שב ללכת אל ביתו, אבל לפני בואו הביתה עמד על יד פתח השער וידבר וישוחח עם גחזי בן דואג שומר החצר ויתקע דבר מה בידו וילך; ויודע אחרי כן לפוטיפר מפי גחזי כי מסתיר היהודי ראובן בן יעקב יהודים בביתו, ויחפשום פקידי בית השלטון וימצאום; והנה אחד מהנתפשים הוא בנימין בן דוד הענתותי, אשר נחפשהו זה כשתי שנים ליסרהו על עונו ולא נמצא, – ויתר הנתפשים המה אבותיו אשר לא לעתים רחוקות סר ראובן בן יעקב לבקרם וישב שם כשתים שלש שעות מדי בואו. – ממוצא הדברים האלה נמתח קו חשד על ראובן בן יעקב בלא קשיטה כי הסתיר את החוטא בנימין בן דוד כשתי שנים בביתו מעיני מבקשיו, וכי חפצנו לתפשו– נמצא מת על מטתו"...

– התוֹדֶה ראובן בן יעקב עלי פשעך? – קרא אלי ראש המסבים אחרי כלות הקורא לקרא.

– אהה אדוני –קראתי במר נפשי – הנה לא תחפצו באבוד צדיק בצדקו, לכן שמעוני: את שם בנימין בן דוד אני שומע עתה בפעם הראשונה ביצי חיי...

– שבתי בלילה אל ביתי ויגד לי שומר החצר כי איש אלמוני עבר לפני שער חצרו ויפול ארצה ויתעלף, ויביאנו השוער אל תוך ביתי להשיב אליו רוחו – ובשובי הביתה כבר נפל מת על מטתו.

– ואבותיו נמצאו ברגע ההוא בבית בדרך נס? – שאלני החוקר ויבט אלי בעינים חודרות.

– במקרה אדוני, חי אלהים במקרה...

– וגם אחיו במקרה?...

נבוכותי מאד ולא ידעתי מה לענות.

– יקרא גחזי! – נתן השר צו אל השוטר העומד על יד אחת הדלתות.

– האתה זה גחזי? – קרא אליו השר בבואו החדרה.

– כן אדון, אני הוא... חי ראשי אני...

שחוק קל הופיע על שפתי השר בשמעו את המענה.

– הידעת את האיש הזה?

– ידעתיו אדון, חי ראשי ידעתיו, אדון טוב הוא אדון, חי ראשי אדון טוב, אדון, גם כל היהודים אדונים טובים המה... חי ראשי...

– שכור הוא! – קרא אחד היושבים אל השואל.

– אינני שכור אדון, חי ראשי אינני שכור... תמול אמנם שתיתי, חי ראשי שתיתי, אבל...

– הגד גחזי דבר אמת איך נהיה הדבר! – שסעהו היושב ראש בדבריו.

– איזה דבר אדון? איזה דבר?...הגידה אדון, חי ראשי לא ידעתי... חי...

– כמה שנים ישב היהודי בן דוד הענתותי המת בבית היהודי ראובן בן יעקב בלא-קשיטה?

– הוא מת?! – קרא גחזי ויגרד את בדל אזנו – לא ידעתי אדון, חי ראשי לא ידעתי... הוא מת, חבל על דאבדין!

– התשמיע דברים נכוחים?! – –  הרעים השר עליו בקולו.

– אשמיע אדון, חי ראשי אשמיע...

– כמה שנים ישב בנימין בן דוד הענתותי בבית ראובן בן יעקב בלא-קשיטה?

– לא ידעתי אדון... חי ראשי לא ידעתי. איזה בנימין, חי ראשי לא ידעתי...

– שכנו החולה אשר מת.

– עתה אבין אדון, חי ראשי אבין... שכנו של האדון הזה?

– כן.

– אדון טוב הוא... חי ראשי אדון טוב; גם כל היהודים...

– שחוק אדיר התפרץ מפי כל היושבים, והנני זוכר כי שחקתי גם אני...

– אם לא תדבר נכוחה גחזי – קרא השר – נכונו לך ימים לא טובים! השמעת?

– אדבר נכוחה אדון, חי ראשי אדבר...

– כמה שנים ישב בנימין בן דוד בבית ראובן בן יעקב?

– רק שלשה ירחים ולא יותר, חי ראשי, יגור בביתנו...

– בנימין בן דוד הענתותי?

– לא אדון, חי ראשי לא...

– ומי?

– האדון הזה! – קרא גחזי ויור באצבעו עלי – חי ראשי האדון הזה! ולוא ידעת אדון עד כמה הוא נזהר לשלם שכר מעון בעתו!... חי ראשי הור נזהר...

– אבל מתי בא שכנו לגור אליו? הוא הביאהו אתו ממעונו הישן?...האין זאת?...

– לא אדון, חי ראשי לא . אתמול, אדון, נפל על יד פתח השער, חי ראשי, על יד פתח השער, ודם רב יצא מפיו חי ראשי...

– ומה עשית אתה?

– לא עשיתי דבר, חי ראשי לא עשיתי... אני לקחתיו על זרועותי, חי ראשי לקחתיו ואביאהו אל ביתו...

– אשר גר בו זה כמה!?

– מי אדון? חי ראשי לא ידעתי.

– בנימין בן דוד הענתותי! התשמע?

– לא אדון, חי ראשי לא...

– יקרא פוטיפר בן בלעם!

– מה הגיד לך גחזי אתמול? – שאלהו השר בבואו.

– הגיד כי האיש חולה נפל על אגף הרחוב ויביאהו אל בית האיש הזה.

– ואחרת לא הגיד?

– לא, אדון רם ונעלה, ורק אחרי חקרי אותו היטב ואחרי הגידי לו כי אם לא יגיד דבר אמת ירקב בשרו בבית האסורים, נודע לי מפיהו כי גם יהודים אחרים מסתתרים בביתו...

– למקומך!

– אם לא תגיד גחזי דבר אמת– הרעים עליו השר בקול אדיר וחזק אחרי צאת פוטיפר מתוך החדר – נכונו לך ימי חשך!...הן רק לנסותך ולדעת אם אמת יהגה חכך אני מרבה לחקרך, אבל דע כי יודע כל אני. ידעתי כי גם אתמול נתן לך היהודי הזה כסף לבעבור תסתיר סודו... אם תִּתְוַדֶה את עונך – טוב, ואם לא – יאכלוך עכברים בבית-הסהר! התגיד?!

– אהה, אדון – קרא גחזי בחרדה וידיו ורגליו החלו לרעד בחזקה– האדון הזה השיאני, חי ראשי השיאני!...

– והוא הביא אתו את שכנו ממעונו הישן?

– לא אזכר, אדון, חי ראשי לא אזכר...

– וכסף רב נתן לך האדון הזה!

– אהה, אדון, נתן, חי ראשי נתן ואני לקחתי; חי ראשי לקחתי.

– וגם שכנו נתן לך כסף?

– לא אדון, אך לא , לא, לא אזכר...

– והיהודי הזה בצאתו כפעם בפעם מביתו, הלך לבדו או גם איש אחר הלך עמו?

– לא אדון לפעמים הלך עם אחד ושנים יחדו, חי ראשי עם אחד שנים ושלשה וארבעה...

– וביניהם הלך לפעמים גם בנימין בן דוד?...

– לא אזכר אדון... חי ראשי לא אזכר...

– שוב למקומך!

גחזי יצא וברגע ההוא פתח פיו השר השני, אשר שגגתי בחשבון שנותי לא ישרה בעיניו, ויקרא ברעם ורעש:"האינכם רואים אחי עין בעין כי האיש כבד עון נצב לפניכם? העינינו ינקר בכזב על כזב כדרך כל בני עמו בהתפשם במזמות זו חשבו? הנה האיש הזה אשר חטא חטאה גדולה הוא להסתיר כשנתים ימים חוטא ושוקד און בביתו, עוד החטיא גם את אחד מעמנו, איש תם וישר וסר מרע ויט את לבו בשחד להעיד עדות שקר, כאשר הסכינו כל אחיו להשחית מדות יושבי הארץ ולהתעיב עלעלותם לבעבור יבאו אל חפצם הנתעב והנאלח...

והנה האיש הנצב לפנינו אשר מוצאו לא נכחד ממנו, עוד יעז בהותו להצדיק את נפשו! עין בעין נראה כי היה סתרה על החוטא אשר בקשנוהו זה כמה ולא מצאנוהו. שומר בית ברע בן ברשע יעיד כי מהלכים היו להמסתירבבית הפושע! כתב בית השלטון ישמיענו כי נמצאו אבות הפושע ואחיו בביתו בלילה ההוא, וגחזי התודה באזנינו כי הטה האיש את לבו בשחד– ומה לנו עוד? הבה תכתב החטאה הזאת בספר, ותמנה על שני הסעיפים שט"ן ושטנ"ה בספר הענשים, כחֹק מגין על שוקדי און ומסתירם, ויאסר הפושע עד יום עמדו במשפט על מעלו וזדונו!"...

זלעפה אחזתני למשמע הדברים האלה אשר הלגלגלו ברעם ורעש מפי הדובר ככדורי אש מפי כלי תותח. כחי עזבני עד כי לא יכלתי לעמוד הכן על עמדי. התאמצתי וגברתי חילים לבל אפול כבול עץ ארצה; וברגע ההוא נשמע קול היושב ראש:

– ומה תענה הפעם?...

– אענה דבר לאשורו – עניתיו בקול רועד – אמרים אמת אשמיעך אדוני. אבל מדעתי כי לא תחפצו אדוני באבדן נפש נקי אם גם נפש יהודי הוא, לכן תפל נא תחנתי לפניך אדוני, ולפני השמיעי אותך דברים נכונים, דברי אמת, הואל נא לחקור את גחזי השוער, מתי החלותי לשחדהו ואת שומר בית ברע בן ברשע – מתי דרכה כף רגלי ראשונה על סף בית דוד הענתותי?

–יקרא גחזי! – פקד השר על השוטר.

וגחזי בא.

– מתי החל האיש הזה לתת לך כסף?

– לא אזכר אדון, חי ראשי לא אזכר, אדון טוב הוא, גם כל היהודים אדונים טובים המה חי ראשי ונותנים תמיד...חי ראשי יתנו!...

– לפני ירח ימים נתתי  לך כסף? –שאלתיו אני בהסבי אליו פני.

– לא אדון, חי ראשי לא...

– ולפני שבועים יצים נתן? – שאלהו השר.

– לא אדון, חי ראשי לא.

– ומתי?

– אזכר כי יום חג היה היום ההוא, חי ראשי יום חג...

– ראש השנה?

– כן, כן, אדון, ראש השנה, גבר חכם אתה, חי ראשי...

– ומני אז והלאה?

– כמעט בכל יום אדון,חי...

– שוב למקומך!

גחזי נסוג אחור, אך בגשתו אל הדלת, שב על עקביו ויתיצב בחדר בתּוך.

– מה לך גחזי בן דואג? – שאלהו השר.

– האח אדון טוב – קרא גחזי ויגרד את קדקדו – מה אִותה נפשי לדעת אחרית המשפט! חי ראשי אִותה... הרשני נא... ובדברו הורה באצבעו אל אחת הפנות.

צחוק גדול נשמע בבית.

– מה מכם יהלוך אדוני? – הוסיף גחזי לחנן קולו – אני לא אפריעכם אדוני, חי ראשי...

– שמטוהו מזה!

ויאחז בו השוטר ויציגהו מעבר לסף ויסגר את הדלת.

אחרי כן שומר חצר ברע בן ברשע, והוא העיד כי לפני שלשה ימים ראה אותי בראשונה על סף בית דוד הענתותי.

– ולפני שבוע או שבועים לא ראית אותו?

– לא אדוני, הדרתכבוד מעלתו!

– למקומך!

וכצאת השוער, פתחתי פי אנכי ואספר ליושבים בקול בכי תמרורים את כל המוצאות אותי ואת כל העבר עלי בחמשת ימי האפלה, לא כחדתי דבר מכל הכתוב בספורי זה ורק על שתים: כי התכבדתי לבקר את ר' יקותיאל השתדלן וכי נצלני פוטיפר שלש רגלים – פסחתי מיראתי לחלל כבוד עמי ומיראתי לנפשי...

– עתה אדוני אני מפקיד רוחי בידכם! – כלית את דברי – עשו בי כטוב בעיניכם! אף אני כאדוני השר אשר עמד עלי לשטני אֹמַר: פושע, אשר לא נכחד מוצאו מכם, נצב לפניכם! ועל כן תרהיבניצדקתכם עז להעירכם כי תוציאו כאור משפט האיש אשר ידעתם כי מוצאו מהעם הזקן אשר גוים רבים ועצומים הלכו לאורו וממנו חָשְׂכוּ אור ויכסו עליו צלמות; כי תעשו משפט לאיש אשר לא נכחד מכם מוצאו כי בן העם הוא, אשר לִמֵּד לעמים משפטים בל ידעום והוא מעצר וממשפט לֻקָּח!... התעשתו אדוני הטובים לאיש אמלל ואובד אשר גזעו עונו ומולדתו– חטאת נפשו, דרשו משפטו, חקרוהו אדוני הישרים ודנו דינו למזור!... ולא יכלתי לדבר עוד כי נחבא קולי מעקת לבי וראשי סבב הלך כגלגל, והבית וכל כליו והחוקרים והשוטרים נסבו לעיני כעל אופן עגלת הקיטור במרוצה נוראה מאין כמוה, ובפקחי את עיני ראיתי כי אני יושב על הארץ, ואמהר ואתנשא...

– תבא שפרה הענתותית!

 ושפרה הובאה החדרה.

– מתי נודע לך האיש הזה? – שְׁאלה החוקר בְּהֵרַכּוֹ את קולו.

– לפני ששה ימים.

– איפה?

האמללה נפעמה ולא ענתה דבר.

– הגידי אמרים אמת! – אמרתי לה אני – אל תכסי דבר מכל אשר תדעי!...

ותספר שפרה את כל המוצאות אותה ואיפה נפגשנו אני והיא, לא כחדה דבר.

– ומתי בא האיש הזה בפעם הראשונה אל ביתך?

– למחרת יום הפגשנו בערב.

– ואישך היה אז בבית?

– היה.

– ואת ידעת כי בנימין בנך מתגורר בביתו?

– לא אדוני, לא ידעתי עד ליל אתמול.

– ואיפה גר בנימין עד היום?

– בוויען לאָנדאָן ופאריז.

– ושמות בעלי המלון אשר ישב אתם ידעת?

– אישי ובני הרופא ידעום תמיד, כי על פיהם שלחו לו מכתבים.

– יקרא חיים בן דוד הענתותי!

וחיים בא.

– כמה ירחים ישב אחיך בבית ראובן בלא-קשיטה!

– רק שבוע ימים! הא לכם אדוני את המכתב הזה הכתוב ביד אחי. קראו את יום השלחו אלי על מעטפתו בחותם בית הרצים!...

ובדברו הוציא מצלחתו מכתב קטן ויתנהו על יד היושב ראש, ויקחהו השואל ויתבונן בו; אחרי כן התבוננו בו גם יתר רעיו ויעבר מיד ליד עד שובו אל יד השואל.

– ומדוע לא סר בדרך ישרה אל בית הוריו?

– לא ידע איפה יבקשם, אף מחלתו גברה עליו וימהר וישכר לו מעון וכן כתוב גם במכתב הזה.

– ואיפה גר עד היום?

– בוויען, לאָנדאָן ופאריז.

– ושמות בעלי המלון אשר גר שם ידעת?

– הא לך אדוני את שמותם! – קרא הרופא בהוציאו ספר קטן מצלחתו ויכרת ממנו גליון אחד וימציאהו לידו.

– רב!...סגרום בחדר!...

ועד ארגיעה סגרונו באחת הלשכות.

 

כשתים שעות ישבנו כלואים בחדר וכשתי שנות עמל על האצטבא העליונה בתפת ארכו לנו. ישבנו גם בכינו בזכרנו את שברנו ולבותינו הגו אימה. זכרנו את העבר הנורא ונכך תמרורים. זכרנו את ההוה כי שני מתים מוטלים לפנינו ודוד החי עצור בבית אסף המשגעים ושפרה שכולה ועזובה מאישה, מחמיה ובנה ואני צפוי אלי ענש קשה אשר מי יודע אם לא אֵאָסר בגללו כרגע – ועיננו נגרו מאין הפוגות. הבטנו אל העתיד, כי אם גם דרור יקרא לנו עלינו לצאת מחר את העיר כמוצאי גולה ואת מעט הכסף אשר אספתי בחסדי נדיבי עמי בעמל רב ונדודים גזלו שוטרי בוקארעשט מידי בחזקת היד– ותכסנו פלצות: אויה לנו כי שֻדּדנו! שאגנו מנהמת לבנו – אבדנו אבדנו!... ופתאֹם נפתחה דלת הלשכה ונובא שלשתנו אל שלחן החוקרים.

דממת מות בחדר, אין אֹמר ודברים רק קול דפיקת שלשת הלבבות בשלש גויות רועדות ממגור,כצלצל שלשה מורי שעות אשר תלו אבנים כבדות על שרשרותיהם– פלס נתיב לצלצלו הנרעש בתוך הדומיה האיומה ההיא אשר ארכה רגעים מספר – ופתאֹם נשמע קול הראש:

– חיים בן דוד הענתותי הלום!

הרופא נגש אל השלחן.

– חתום ידך על הגליון לבל תצא את העיר עד יום המשפט!

וימהר הרופא ויחתום ידו.

– ראובן בלא-קשיטה ושפרה הענתותית!

נגשנו בברכים כושלות אל השלחן.

– הבה חתמו ידכם על הגליון הזה לבל ישיאכם לבכם צאת את העיר ונסוע אנה ואנה עד יום המשפט, ככלות החקירה והדרישה!

– הוי אנשי תהפוכות! – אמרתי אל נפשי – כאשר לא חפצתי אני צאת מעירכם, גרשתוני אתם, ועתה תמאנו אתם כי אחפץ אני!...גם זו לטובה!

ואמהר ואחתום ידי על גזר  דיני, ורעיוני שמחה חדשו רוח נכון בקרבי...

– רבונו של עולם אל טוב אתה! – קראה שפרהבנשאה מרום עיניה– תכאיב ותחבש, תמחץ וידיך תרפאנה!... ותמהר ותחתום ידה על גזר דינה גם היא.

וישלחונו ונצא.

– טפשים!! – קרא פוטיפר בשמעו באכסדרה את אשר נגזר עלינו – טפשים!  עד יום מותם תארך החקירה והדרישה, ומי יתנני שר ושופט תחתיכם, כי אז לקחתי במחיר החֹפש הארוך הזה מאה כסף למצער!!...

– וגביר ישראל לקחו במחירו עשרת אלפים! – אמרתי לשפרה ובנה בשמעי את דברי פוטיפר.

– וגם "שתדלנים" נמצאו ל"מסחר" הזה להוקיר עליו את השער!! –דבר חיים בן דוד ויתאנח.

– אשריך ישראל! – נאנחתי אני אחריו – אשריך מבית, אשריך מחוץ! אשריך שפוטיפר ואדֹני-בזק ואחיו מעבר מזה ואחיך שתדלניך מעבר מזה, גוזזים את צאנך להקל משא צמרם מעליהם! אשריך ישראל! אשריך וטוב לך!!...

 

 ----------------------

 

לְךָ אֶלְעָזָר

מִקִּירוֹת לִבָּתִי,

הַשְּׁבוּרָה וַהֲרוּסָה

כְּחוֹמַת אֻמָּתִי

הַשֹּׁמֵמָה כְּהַר צִיּוֹן

בּוֹ הִלְּכוּ שׁוּעָלִים.

הַחֹמָה עַל-שִׁמְמוּתוֹ

כְּהֶמְיַת נְבָלִים,

הַחֹלָה עַל-שִׁבְרֵנוּ

הַגָּדוֹל כַיָּם,

 הַבֹּכָה אֶת-עַמִּי

 הַמִּתְבּוֹסֵס בַּדָּם,

דַּם בָּנָיו וּבְנוֹתָיו,

זְקֵנָיו וּנְעָרָיו,

הַשָּׁפוּךְ בְּרוֹמִינְיָה

בִּידֵי אַלְפֵי צָרָיו–

הָאֲבֵלָה עַל-עַם אָבֵל

לְאֵבֶל הָיָה כִנּוֹרוֹ,

עֻגָּבוֹ לְקוֹל בֹּכִים

וּלְקִינַת-עַד מִזְמֹרוֹ–

עַם– כִּנּוֹרוֹ עַל-עֲרָבִים

תָּלוּי לְדֵרָאוֹן,

מֵיתָרָיו יָבְשׁוּ, אָבְלוּ,

כִּסֵּם אֲבַק כִּלָּיוֹן

וָהוּא – עַל חוּט דַּק

וּמְפַרְפֵּר בָּרוּחַ

עַל-חוּט חֶסֶד לְאֻמִּים,

עַל-פִּי קֶבֶר פָּתוּחַ...

מִקִּירוֹת לִבָּתִי,

בָּהּ זֹרְמוּ כַמַּיִם עָבוֹת

אֲנָחוֹת כְּבֵדוֹת כְּעֹפֶרֶת

וְרִגְשׁוֹת אֵשׁ לֶהָבוֹת

בְּדָם קָפוּא וְשָׁחוֹר

בּוֹ כָתַבְתִּי הַצִּיּוּרִים,

הַמְּתָאֲרִים חַיֵּי קָלוֹן,

חַיֵּי בוּז וְתַמְרוּרִים,

הַמְסַפְּרִים לַאדֹנָי לַדֹּר

וּלְעַם נוֹלָד כִּי יָבֹא

שִׁפְלוּת עַם אַב-רָם

גֹּרָלוֹ וּמַצָבוֹ...

מִקִּירוֹת לִבָּתִי

כָּל תּוֹחֶלֶת בָּהּ חָלָתָה

 

 

  [הדף האחרון חסר, ויושלם בהקדם]

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה