_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספר הבדיחה והחידוד: חריפים, מפולפלים ומליצים

אלתר דרויאנוב

לתוכן הענינים

 

[א]

2196  חריף מובהק ישב וגרס.  הפסיק ממשנתו וניפנה למקום שניפנה.  שב וביקש לחזור למשנתו – ולא יכול:  לא מצא משקפיו על הגמרא שלפניו.  זקף אגודלו והתחיל דן בינו לבין עצמו:

המשקפים שלי היכן הם?  תאמר:  בא אדם ונטל אותם?  ממה-נפשך קשה:  אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים;  אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים?  תאמר:  בא גנב וגנב אותם?  הדרא קושיה לדוכתא:  מה הנאה תהא לו מהם ולמי ימכרם?  אדם, שזקוק למשקפיים, יש לו משקפיים;  אדם, שאינו זקוק למשקפיים, מה לו ולמשקפיים? – על-כורחך אתה אומר:  נטל אותם אדם, שזקוק למשקפיים ובאמת יש לו משקפיים, אלא שנאנס לצאת ועקרם מעל-גבי חוטמו והניחם על-גבי מצחו ויצא ושכח, ומחמת שיכחה נטל את המשקפיים שלי.    

טפח החריף בידו על הגמרא:

הואיל וכך, נאמר עדיפה מזו:  שמא אני גופי נאנסתי לצאת ועקרתי משקפי מעל גבי חוטמי והנחתים על-גבי מצחי ויצאתי ושכחתי?  משמש מצחו בידו, מצא משקפיו ונחה דעתו:

השתא אתי שפיר...

 

2197  אור לשישי בשבת ישבו תלמידי-חכמים בבית המדרש וחזרו על "השיעורים" של השבוע.  אחד מהם חטפתו שינה.  וכשהקיץ, הרגיש, שהיארמולקה נשמטה לו מראשו ואיננה.  מיד הוציא מטפחתו מכיסו וכיסה ראשו, אף נסתכל לצדדים וראה:  בסוף השולחן, מקום שישב חברו תחילה, מונחת יארמולקה יתומה, שאין לה בעלים.  עמד ודן עם נפשו:

אם תאמר:  יארמולקה זו שלי היא, היכן יארמולקה שלו?  ואם תאמר, שלו היא, היכן יארמולקה שלי?

נמלך והשיב:

לעולם שלי היא, אלא מה, היכן יארמולקה שלו – מאי חזית, שאני חייב לחשוש ליארמולקה שלו, שמא להיפך, והוא חייב לחשוש ליארמולקה שלי?

נטל את היארמולקה, חבשה לראשו ונחה דעתו...

 

2198  מלמד גילגל עם בניו של מוכסן בכפר.  שלח מכתב לאשתו וכתב לה:

"... ועוד אני מבקש, שתשלחי לי על-ידי הערל המוכ"ז סנדליך שלך.  ובכוונה תחילה כותב אני 'סנדליך שלך', שאם אכתוב 'סנדלי שלי', תקראי את 'סנדלי שלי' ותשלחי לי סנדליך שלך, ומה צורך יש לי בסנדליך שלך?  לפיכך מדייק אני וכותב 'סנדליך שלך', כדי שתקראי 'סנדליך שלך' ותשלחי לי סנדלי שלי..."

 

2199  שבוע ימים עשה בנימין-בינוש הצמר בבודאפשט למכור צמרו.  עכשיו הוא שב למארמורוש:  שם ביתו.  לבו טוב עליו, וכרטיס קנה של המחלקה השנייה.

אחת בשנה, אחרי מכירה טובה ומוצלחת, רשאי גם הוא לטעום טעם של מחלקה שנייה, שמפונקים נוסעים בה.   

ממולו יושב אדם הדור בלבושו, סיגרה יפה בפיו, עיתון של גויים בידו, והכרת פניו עונה בו, שמזרעו של אברהם הוא.

נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים וראה בנימין-בינוש, שגם אותו הדור נוסע למארמורוש, תהה והתחיל דן עם נפשו:

שכנו זה מי הוא, ומה לו ולמארמורוש?  תאמר:  לחתונתו של הדוקטור הוא נוסע?  אי אפשר.  מעכשיו ועד חתונתו של הדוקטור יותר משבועיים, ומה יעשה כל אותם הימים והלילות?  ישב וילמד משניות עם תפארת-ישראל או מסכתא נדרים עם הר"ן? – תאמר:  לשם שידוך הוא נוסע למארמורוש?  שטות!  שמא כלה ראויה לו ימצא במארמורוש?  מי?  אסתרק'ה, בתו של משה-גרשון המוכסן – בתולה, שהיא למעלה משלושים?  או אולי לאה'קה, בתו של חיים-יוסל המלוה?  חס ושלום!  משכיל הדור כמותו לא יתחתן בנשך מוצץ-דם?...  אם-כן, מי הוא שכנו, היושב ממולו ומה לו ולמארמורוש?  סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, לעס זקנו –ופניו אורו:

ברוך השם!  יגע ומצא...  מאיר כוהן הקבלן פשט את הרגל, אלפים ורבבות שמט, ולעניין שמיטה גדולה זו נוסע הלה למארמורוש...  בתורת בעל-חוב לגבות את חובו?  לא;  אי אפשר.  הרי הוא יושב וקורא את העיתון-במנוחה שלימה ופניו שקטים ונוחים כאדם, שאין לו שום דאגה בלבו.  אלא מה עניינו אצל השמיטה של מאיר?  עורך-דין הוא ומאיר מביאו אליו מבודאפשט הבירה, כי יעמוד לימינו וילמדהו דרך, שלא יצטרך להקיא חיל-זרים שבלע.  השתא ניחא...  ברם, גנב זה, מאיר, שרימה וזייף ועשה כל דבר אסור, כיצד אינו מתיירא לסכן נפשו ולגלות חטאיו ופשעיו לאדם זר? 

שוב סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, שוב לעס זקנו ושוב אורו פניו:  מניין אתה אומר, שאדם זר הוא?  שמא ממשפחתו של מאיר הוא, בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר, ובבודאפשט הוא יושב ועורך-דין הוא?...  לא;  אי אפשר.  כלום הוא, בנימין-בינוש, את החופה של שפרינצה אינו זוכר?  לפני עשרים ושש שנים היתה החופה, בזי"ן אדר, בחצר בית-המדרש הירוק.  ואילו הלה קרוב לבן שלושים וחמש הוא.  לא פחות...

הרף-עין – וחיוך קל ריפרף לו לבנימין-בינוש על שפתיו: 

בנימין-בינוש טיפש,  מנא לך שהוא בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר?  שמא הוא בנו של מיכ'קה, אחיו של מאיר?  פשיטא!...  חתונתו של מיכ'קה היתה בחמישה-עשר בשבט, לפני שלושים ושבע שנים, החופה היתה בחצר בית-המדרש של הכנסת-אורחים, והלה בנו הוא, עורך-דין ויושב בבודאפשט.  דוקטור כוהן, עורך-דין בבודאפשט...  לא;  אי אפשר.  דוקטור, עורך-דין בבודאפשט יקרא לעצמו כוהן ולא ישנה שמו?  כלום שוטה הוא, הרוצה בליגלוגם של הבריות?  על-כורחך אתה אומר, ששינה שמו.  עכשיו מסתמא קוֹבאטש שמו.  אמור מעתה:  דוקטור קובאטש, עורך-דין בבודאפשט, ולעניין השמיטה הגדולה של מאיר דודו הוא נוסע למארמורוש.  ברור כשמש!...

מיד קם בנימין-בינוש ואמר לשכנו, היושב ממולו:

מר דוקטור קובאטש, שמא מותר לפתוח קצת את החלון?

השיב הלה:

ודאי מותר לפתוח את החלון.  אבל מהיכן יודע מר, שדוקטור קובאטש אני?

נהנה בנימין-בינוש והחזיר:

מהיכן אני יודע?  דבר זה העליתי מפלפולי...

 

2200  מעשה ונכנסו ראובן שמעון ולוי לבית, שלושתם מפוחמים, ובבת-אחת פרץ צחוק מפיהם.  שכך צחוקו של לוי, והוא התחיל דן בינו לבין עצמו:

אני צוחק, משום שראובן ושמעון מפוחמים.  ראובן צוחק, משום ששמעון מפוחם, ושמעון צוחק משום שראובן מפוחם.  כיוצא בזה ברור ומובן, מפני-מה ראובן ושמעון אינם תמהים עלי, שאני צוחק:  ראובן סבור, שאני צוחק לשמעון, ושמעון סבור, שאני צוחק לראובן.  אבל לא ברור ולא מובן, מפני-מה אין ראובן תמה, ששמעון צוחק, ואין שמעון תמה, שראובן צוחק?

שעה מועטת תמה על ראובן ושמעון, שאינם תמהים זה על זה, ולסוף החזיר תשובה לעצמו:

על-כורחך אתה אומר, שגם אני מפוחם, וראובן סבור, ששמעון צוחק לי, וכנגדו סבור שמעון, שראובן צוחק לי...

 

2201  חריפי הישיבה ישבו ודנו:

אדם מהיכן הוא גדל, – מלמטה או מלמעלה, מרגליו או מראשו?  נענה אחד ואמר:

לפני שנתיים קנה לי אבא מכנסיים.  אותה שעה, כשהייתי לובשם, היו נגררים לי על הקרקע, ואילו עכשיו כשאני לובשם, אין הם מגיעים לי לקרסולי.  שמע-מינה:  אדם מרגליו הוא גדל.

נענה שני ואמר: 

היפך הדברים.  אתמול יצאתי לשוק ונתקלתי בגונדה של חיילים.  נסתכלתי בהם וראיתי:  מלמטה רגליהם שוות, ומלמעלה – זה נמוך וזה גבוה.  נמצאת למד:  אדם מראשו הוא גדל...

 

2202  שוב ישבו חריפי הישיבה ודנו:

שבר מה דינו – משא או נוי?  אם תמצי לומר משא, – למה התירו לטלטלו בשבת, ואם תמצי לומר נוי, – למה אין תולים אותו בצוואר?  פשט לה אחד מן החבורה:

שבר משא הוא.  למה התירו לטלטלו בשבת?  מפני תיקון העולם – שרבים צריכים לו.

נענה שני ואמר:

לא כי, שבר נוי הוא.  ולמה אין תולים אותו בצוואר?  מפני כבוד-הבריות – שלא לבייש מי שאין לו...

 

2203  מפילפוליהם של חריפי הישיבה:

חריף ראשון:  כשאתה מפלה כליך ומוצא פרעוש, כיצד אתה מבחין בין זכר לנקבה?

חריף שני:  סימן מובהק יש לכך:  אם הוא קופץ ונעלם, בידוע שזכר הוא, ואם היא קופצת ונעלמת, בידוע שנקבה היא...

 

2204  חריף ראשון:  פרעוש מותר להורגו בשבת, או אסור להורגו בשבת?

חריף שני:  פרעוש מותר להורגו בשבת.

חריף ראשון:  וכינה מותר להורגה בשבת, או אסור להורגה בשבת?

חריף שני:  כינה אסור להורגה בשבת.

חריף ראשון:  מאי-שנא פרעוש ומאי-שנא כינה?

חריף שני:  פרעוש קפצן הוא וחיישינן, שמא יקפוץ ויברח;  כינה זחלנית היא, ויש שהות להורגה במוצאי-שבת...

 

2205  חריף ראשון:  מפני-מה פרעושים לובשים שחורים?

חריף שני:  מפני שהם שרויים באבלוּת.

חריף ראשון:  על מי הם שרויים באבלות?

חריף שני:  על אבותיהם שנהרגו הם שרויים באבלוּת.

חריף ראשון:  אם-כן, למה הם קופצים ואין הם יושבים על הקרקע כדינם של אבלים?

חריף שני:  מחמת סכנה הם קופצים, שמא יהרגו גם אותם, וסכנה דוחה אבלות.

חריף ראשון:  תינח חול, אבל שבת ויום-טוב, שהריגת בעל-חי אסורה, למה הם קופצים?

חריף שני:  עם-הארץ!  כלום אבלות נוהגת בשבת ויום-טוב?...

 

2206  חריף ראשון:  מהיכן למד שלמה תיקון-עירובין?[1]

חריף שני:  שנינו:  "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא"[2].  ומכאן דן שלמה קל-וחומר:  אם מחט משא היא, אינו דין שיהא חוט מחיצה?...

 

 

2207  חריף ראשון:  שני "יקום פורקן" למה?

חריף שני:  גזירה, שמא יקפוץ אחד מהם ויברח.

חריף ראשון:  אם-כן, מה טעם יש רק "מי שבירך" אחד?

חריף שני:  אף "מי שבירך" היו שניים, ואחד קפץ וברח...

 

2208  חריף ראשון:  הא ב"קורח" למה?

חריף שני:  שאלה של הדיוט אתה שואל.  שמא ראית מימיך הא ב"קורח"?

חריף ראשון:  לא כך אני שואל, אלא כך אני שואל:  אילמלי ניתנה הא ב"קורח"?

חריף שני:  אף זו שאלה של הדיוט:  הא ב"קורח" למה?

חריף ראשון:  חכם!  קושיה זו שלי היא:  הא ב"קורח" למה?...

 

2209  חריף ראשון:  למה דווקא המן נקרא רשע?  אי משום "להשמיד ולהרוג" – הרבה היו כמותו.

חריף שני:  כשביקש המן להשמיד ולהרוג, היה לו לעשות כך בתעשה-באב, המוכן לפורענות, ולא בפורים, המוכן למשתה ושמחה.  אלא לאו רשע היה והתכוון לבלבל שמחתם של ישראל...

 

2210  חריף ראשון:  מניין אתה אומר, שכל אדם ראוי לו שישתה יי"ש כל-יוֹם?

חריף שני:  קל-וחומר משלמה, עליו השלום.  מה שלמה, שהיה חכם מכל אדם, שתה יי"ש כל-יום, סתם אדם לא כל-שכן.

חריף ראשון:  היכן מצינו, ששלמה שתה יי"ש כל-יום?

חריף שני:  אלא מה, שלמה אכל יי"ש כל-יום?

 

2211  חריף ראשון:  יארמולקה מן התורה מניין?

חריף שני:  ממקרא שכתוב:  "ויאמר ה' אל אברהם:  לך לך!"[3] – כלום הלך אותו צדיק בגילוי-ראש בלי ירמולקה?...

 

2212  ישבו בחורי הישיבה ודנו:

תרנגול כשהוא קופץ על השולחן וקורא, למה הוא עוצם עיניו?

הסביר המחודד שבהם:

אילו לא היה הדיוט, לא היה קופץ ולא היה קורא;  עכשיו, שהדיוט הוא, בידוע, שגם בעל-גאווה הוא, ומחמת כך הוא קופץ וקורא ועוצם עיניו, למען יראו וידעו הכל, שבקי הוא בקריאה בעל-פה...

 

2213  שוב ישבו בחורי-הישיבה ודנו:

כמה גובהו של עוג מלך הבשן?

נענה המחודד שבהם ואמר:

גובהו של עוג מלך הבשן – "זמן" שלם[4].

תהו חבריו ואמרו לו:

פרש דבריך.

הסביר המחודד:

ראש-השנה הלך עוג מלך הבשן לתשליך ונעליו קרועות.  אחזה צינה את רגליו, ולא הגיעה הנזלת לחוטמו עד ערב-פסח...

 

2214  ז'ורנאל לדברי מוֹדה נפל לידיהם של בחורי-הישיבה, עיינוּ בו ומצאו:  אדם אחד צילינדר לו בראשו וכסיות לו בידיו.  תהו ואמרו זה לזה:

ממה נפשך:  אם חורף היום – צילינדר למה, ואם קיץ היום – כסיות למה?

קם החריף שבהם ותירץ:

לעולם קיץ היום, ובדין הוא חובש צילינדר.  אלא מה, כסיות למה לו? – ערב תשעה-באב היום, ולקטוף ברקנים לקינות הוא הולך...[5]

 

2215  כשהמליכו בישיבה של וולוז'ין את "הרב לפורים"[6], פתח ואמר:

הריני כבן-עזאי בשוקי טבריה ומוכן ומזומן להשיב על כל דבר קשה, שיביאו אלי.

קם תלמיד אחד ושאל:

הכתוב אומר:  "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר:  אם-כן, למה זה אנכי?  ותלך לדרוש את ה' "[7].  וקשה:  מה ראתה רבקה, שהלכה לדרוש את ה', ולא הלכה לדרוש את המיילדת?

תירץ "הרב":

התורה מעידה על רבקה, "כי עקרה היא", ובזכות "ויעתר יצחק" בטלה גזירה מעליה ונתעברה.  כיוון שהתחילו הבנים מתרוצצים בקירבה, התחילה היא מטיחה דברים כלפי מעלה:  "הואיל והכל בזכותו של יצחק, ולא בזכותי, היה לו ליצחק להתעבר, ולמה זה אנוכי, – מה לי ולייסורי העיבור?  שמא אין שעתו של יצחק פנויה לכך, בשביל שהוא צריך ללכת לבית-המדרש?  ישא הוא במקומי יסורי העיבור, ואני אלך במקומו לבית-המדרש".  מיד – "ותלך לדרוש את ה' "...

קם תלמיד שני ושאל:

אסתר ציוותה למרדכי ואמרה לו:  "לך כנוס את כל היהודים"[8], – מפני-מה נתחייבוּ ישראל שבאותו דור קנס?

תירץ "הרב":

המן הרשע מכר את ישראל[9], ומשנה מפורשת היא:  כל מקום שיש קנס, אין מכר[10];  לפיכך נתחייבו ישראל קנס – לבטל את המכר...

קם תלמיד שלישי ואמר:

שמענו על מורנו ורבנו, שכוחו גדול לתרץ קושיות ובעיות לא רק בו במקום, אלא גם ממקום אחר.  והרי קושיה עצומה בפי, ויטרח נא מר לתרץ ממקום אחר.

השיב "הרב":

נעניתי לך, בני.  פתח פיך ויאירו דבריך.

היקשה אותו תלמיד:

אמר הכתוב:  "ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו;  ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו".[11]  בשלמא "כבוד עושרו" – ניחא:  אין אשה בקיאה בעסקי בעלה.  אבל "רוב בניו" – היא ידעה כמותו, ומה הוצרך לספר לה?

השיב "הרב" ואמר:

הרי אני מתרץ – ממקום אחר…

 

2216  איבעיא להו לתלמידי ישיבת וולוזין:

מזל מאדים מהו – מדבר-שממה, או ארץ נושבת?

פשט לה אחד מחריפי הישיבה ואמר:

מסתבר, שמזל מאדים מדבר-שממה הוא.  תדע שכך, שהרי הישיבה אינה משגרת שד"ר לשם...

 

2217  שאלה שאל מפולפל את חברו:

טה שאנו שותים, מהיכן הוא נמתק:  מחמת הסוכר, שמטילים לתוכו, או מחמת הכפית, שבוחשת בו?

החזיר לו חברו:

הסברה מחייבת:  טה נמתק מחמת הכפית, שבוחשת בו.  ראיה לכך כל-זמן שאין הכפית בוחשת בו, אין הוא נמתק.

חזר ושאל מפולפל ראשון:

אם-כן הסוכר למה?

הסביר לו חברו:

הסוכר סימן הוא לכפית – עד מתי תהא בוחשת...

[נוסח אחר:

שאלו למפולפל:

מה הנאה יש לך מן העישון?

השיב המפולפל:

לא לשם הנאה אני מעשן;  לשם "מוחין" אני מעשן.

אמרו לו:

אם לשם "מוחין" בלבד אתה מעשן, טבק למה לך?  דייך במקטרת ריקה, בלי טבק.

החזיר המפולפל:

אם תהא המקטרת ריקה, בלי טבק, כיצד אדע, אימתי להפסיק את העישון?...]

 

2218  שוב שאל מפולפל לחברו:

בשלמא אנו זקוקים לכתיפות, שלא יישמטו המכנסיים מעלינו.  אבל תושבי אמריקה, שראשיהם למטה ורגליהם למעלה, כתיפות למה להם?

החזיר לו חברו:

אף תושבי אמריקה זקוקים לכתיפות – שהם לא יישמטו מתוך המכנסיים...

 

2219  ועוד שאל מפולפל לחברו:

מי שראשו מרתת, כיצד מגלחים אותו ואין התער פוצע אותו?

הסביר לו חברו:

מי שראשו מרתת, מגלחו גלב שידיו מרתתות...

 

2220  קל-וחומר של מפולפלים:

מה חומץ, שאינו מתוק, חמיץ הוא, – דבש, שוהא מתוק, אינו דין שחמיץ הוא ...

 

2221  בחבורה של מפולפלים נשאלה שאלה:

מה ראה אברהם אבינו להטריח את אליעזר עבדו, שילך לחרן ויקח משם אשה ליצחק?  היה לו ליצחק לישא את "בּכֹּל" אחותו[12], כדרך שאברהם עצמו נשא את שרה אחותו[13].

החזיר הגדול שבחבורה:

בן כמה היה יצחק בקחתו את רבקה לאשה?  בן ארבעים היה[14].  הווה אומר:  הרבה שנים לאחר שכבר הגיע לפרקו.  וחס לו לאותו צדיק, שיהא שרוי בלי אשה, עד שגמרא בבא-בתרא תזמין לו אחות לאשה, וכל אותם הדורות יבוא, חלילה, לידי הירהורי עבירה...

[נוסח אחר:

... החזיר הגדול שבחבורה:

יצחק, עליו השלום, עמד על רצונו, שאשתו תהא אשה אליבא דכולא עלמא, ולא אליבא דאחרים בלבד...

נוסח שלישי:

החזיר הגדול שבחבורה:

יצחק, עליו השלום, ביקש שאשתו תהא אשה על-דרך הפשט, ולא על דרך הדרש...]

 

2222  שאלו למחודד:

מפני-מה דרכה של הגמרא לשאול "מאי טעמא דתנא קמא", ואין דרכה לשאול "מאי טעמא דתנא בתרא"?  שמא משוא-פנים יש בדבר?  הסביר המחודד:

יפה שואלת הגמרא.  בשלמא תנא בתרא כבר שמע דעתו של תנא קמא ודין הוא שיאמר ההיפך;  מה שאין כן תנא קמא, שלא שמע עדיין דעתו של תנא בתרא, מניין הוא יודע לאמר ההיפך?...

 

 

[ב]

2223 כשתיקנה המלכות ספרי-פקודים וגזרה, שמכאן ואילך ייתמו "נעלמים"[15]  מישראל, בא יהודי ליטול עצה מחברו:

כיצד ירשום את בנו בספר-הפקודים?  יגרע ממספר שנותיו, כדי להרחיק זמנו לצבא ודיה לצרה בשעתה, – כל אותן השנים לא יהא ראוי לנישואין ויסתאב.  – יוסיף על מספר שנותיו, כדי שיקדים וייפטר, – מה לו למהר?  שמא בינתיים יבוא, אם ירצה השם, משיח וייבטל שיעבּוּד מלכיות?

עיין חברו ואמר לו:

עצתי, שלא תוסיף ולא תגרע, אלא תרשום שנותיו כהוויתן.

נעשו פניו של האב תמהים וענה ואמר:

מודה אני, חכמה מחוכמה כזו לא עלתה על דעתי כלל...

 

2224  אסון קרה לחשוב אחד מחשובי הקהילה:  בתו הבתולה נתפתתה.  נמלך והלך אל הרב, כי ירשום בפנקס-הקהילה, שמוכת-עץ היא.  עשה הרב בקשתו, כתב וחתם והוסיף:

"היום יום א' לסדר כי האדם עץ השדה"[16]...

 

2225  ההוא שחש במעיו.  עשו לו ניתוח ומצאו שתי אבנים בכיסו.

קראו עליו:

"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן"[17] ...

 

2226  שאלו למחודד:

מה טעם אנו עושין בסדר של פסח זכר לטיט ולמרור של ישראל במצרים, ואין אנו עושים זכר ל"רכוש גדול", שהוציאו ישראל ממצרים?

השיב המחודד:

טעמו של דבר, שהטיט והמרור עדיין לא פסקו, ואילו הרכוש הגדול לא נשתייר ממנו אפילו זכר...

 

2227  מחודד אחד היה אומר:

זה כלל גדול:  פרוסת לחם ממורחת חמאה, כשהיא נופלת לקרקע, הרי היא נופלת כשהחמאה למטה.

תאמר:  בעיניך ראית פרוסה ממורחת חמאה שנפלה לקרקע, והחמאה למעלה?  פירכה של-חינם היא:  אותה פרוסה נמרחה לא מצידה הראוי...  

 

2228  שאלו למחודד:

סוס למה נבהל, כשהוא רואה אבטומוביל הולך?

החזיר המחודד:

שמא לא היית אתה נבהל, אילו ראית מכנסיים הולכים מאליהם?...

 

2229  אורח בא מפולניה לקהילה חשובה באשכנז ומצא, שהקהילה אין לה אלא בית-כנסת אחד, קטן וצר.  פנה לשמש ואמר לו:

תמה אני, כיצד נכנסים כל בני-הקהילה לבית-כנסת קטן כזה שלכם?

הסביר לו השמש:

אילו נכנסו כל בני-הקהילה לבית-הכנסת, לא היו נכנסים כולם;  עכשיו, שלא כולם נכנסים לבית-הכנסת הרי הם נכנסים כולם... (עיין כרך שני, סימן, 1867)

 

2230  אורח בא לכפר ומצא עדה קטנה של עשרה מישראל, ולעדה בית לתפילה ומקום לבית-עלמין.  אמר להם:

ממה נפשכם:  אם אין אימת מלאך-המוות עליכם, שיפחית מספרכם ולפיכך ייחדתם לכם בית למניין-עשרה, – מקום לבית-עלמין למה לכם?  ואם אימת מלאך-המוות עליכם, שמא יפחית מספרכם, ולפיכך ייחדתם לכם מקום לבית-עלמין, – בית למניין-עשרה למה לכם?

החזיר לו אחד מהם:

בית למניין-עשרה יש לנו – בשבילנו, מקום לבית-עלמין – בשביל אורחים...

 

2231  שניים ביקשו להתפלל מנחה בעשרה, ולא היו אלא הם.  אמר אחד לשני:

צא וחשוב:  אני ואתה – שניים;  אתה ואני – שוב שניים;  אני לחוד  ואתה לחוד – עוד שניים.  הרי שישה.  עשה גם אתה חשבון כזה – ונהיה יחדיו שנים-עשר.

נענה השני ואמר:

אם-כך, נמצאים שניים מיותרים, ואני ואתה יכולים להסתלק...

 

2232  שפּוֹרטוֹ ובטיטוֹ טיילו יחדיו ברחוב.  נתקל שפּוֹרטוֹ באבן ונפל.  נסתכל בו בטיטו ומילא צחוק פיו.  רגז שפּוֹרטוֹ ושאל:

לשמחה מה זו עושה?

החזיר לו בטיטו:

"בנפול אויבך אל תשמח" אמר הכתוב[18], ואילו אתה – אוהבי, ולא אויבי...

 

2233  אמר שפורטו לבטיטו:

מה זה ועל מה זה אתה שמח היום?

החזיר לו בטיטו:

אלא מה, אבכה היום?  "בכה תבכה בלילה" כתיב[19] ...

 

2234  שפורטו פיקח בשתי עיניו, ובטיטו סומא בעין אחת.  אמר בטיטו לשפורטו:

אף-על-פי שאני איני שולט אלא בעין אחת, ואתה שולט בשתי עיניך, מכל-מקום רואה אני בעיני האחת כפליים כמה שאתה רואה בשתי עיניך.

תמה שפורטו:

היכי תמצי?

החזיר לו בטיטו:

אתה מסתכל בי ורואה רק עין אחת, ואילו אני מסתכל בך ורואה – שתי עיניים...

 

2235  שפורטו ובטיטו ישבו לשחק בקלפים ונפלה תיגרה ביניהם. 

אמר בטיטו לשפורטו:

עלי אני תמה, שישבתי לשׂחק עם איש כמוך, היושב לשׂחק עם איש, שאינו מסרב לשחק עם איש כמוך...

 

2236  שניים באו לדין וטען התובע:

קדירה בריאה השאלתיך, ואתה החזרת לי שבורה.

השיב הנתבע:

לא היו דברים מעולם!  ראשית, מימי לא שאלתי קדירה ממך;  שנית, כששאלתיה ממך היתה שבורה;  ושלישית, כשהחזרתיה לך – היתה בריאה...   

 

2237  ההוא שאמר לחברו:

לא לחינם אמר שלמה "אין כל חדש תחת השמש"[20], ומצרים תוכיח.  חוקר אחד חפר שם מתחת לקרקע ומצא חוטי ברזל דומים לאלו של טלגרף, ומכאן ראיה, שבימי פרעה מלך מצרים כבר ידעו חכמת הטלגרף.

החזיר לו חברו:

גדולה מזו אני יודע.  חוקר חפר בבבל מתחת לקרקע, ולא מצא חוטי-ברזל של טלגרף, ומכאן ראיה, שבימי נבוכדנאצר מלך בבל כבר ידעו חכמת הטלגרף האלחוטי…

 

2238  במחסנו של סוחר לפוזמקאות אבדו הרבה פוזמקאות של-משי.  נמלך הסוחר ופירסם מודעה בעיתונים:  אבדו לו פוזמקאות של-צמר, ומשיב האבידה יקבל פרס.  קרא אחד ממכריו את המודעה ושאל לו:

לא פוזמקאות של משי אבדו לך?

הן, – השיב בעל האבידה. – פוזמקאות של משי.

אם-כן, – תמה מכרו, – למה אתה כותב במודעה פוזמקאות של-צמר?

שיננא! – החזיר לו בעל האבידה. – אם אני כותב פוזמקאות של-משי, מי פּתי יחזירן לי?...

 

2239  שאלו למחודד:

מה בין אופטימיסטון לפסימיסטון?

החזיר המחודד:

הנה כעך:  אופטימיסטון מסתכל בו ורואה כל מה שמסביב לחור;

פסימיסטון מסתכל בו ואינו רואה אלא את החור בלבד...

 

2240  ההוא ששאל את חברו:

מה בין רכוש לעבודה?

החזיר לו חברו:

מנה יש לי בידי, ואני מלוה אותו לך – הרי זה רכוש;  למחר אני בא לגבות את המנה מאתך – הרי זו עבודה...

 

2241  ההוא שכעס על חברו ואמר לו:

ידידי, חמור אתה.

החזיר לו חברו:

עכשיו אני תוהה ואיני יודע, אם ידידך אני בשביל שאני חמור, או שאני חמור בשביל שידידך אני...

 

2242  ההוא שאמר לפקידו:

טול קורה מבין הקורות שלנו וחתוך אותה לשלושה.  אמר והלך לו.

עמד הפקיד ודן עם נפשו:

הכוונה מהי:  שלשה חיתוכים בשביל שיהיו ארבעה גזרים, או שני חיתוכים בשביל שיהיו שלושה גזרים?

הלך ושאל את הרב.  פשט לו הרב:

מסתבר, שהכוונה היא שלשה חיתוכים וארבעה גזרים, שאילמלי התכוון לשני חיתוכים ושלושה גזרים, היה לו לאמר:  "חתוך אותה שניים".  ואם תאמר:  אפשר היה לפרש חיתוך אחד ושני גזרים?  אילמלי כך, היה לו לאמר:  "חתוֹך אחד", ושוב לא היה שום מקום לספיקות...   

 

2243  אפרים כוהן, המנהל של בית-הספר למל בירושלים, ואחיו האגרונום חיים כוהן היו דומים בקלסתרי פניהם זה לזה.  פעם אחת  נזדמנו שניהם יחדיו למוסד ציבורי יהודי באנגליה, ואמר המנהל לאפרים:

מתחילה, כשראיתיך מרחוק, סבור הייתי, שאתה אחיך;  אחר-כך, כשנשאת רגלך לגשת אלי, סבור הייתי, שאתה הוא ולא  אחיך;  ועכשיו, כשאתה עומד לפני, מסתכל אני בך ורואה, שאתה לא אתה ולא אחיך...

(א' כהן-ריס, "מזכרונות איש-ירושלים" א', תל-אביב תרצ"ד, עמוד 218)

 

2244  משיחותיהם של בני-ברית:

ראשון:  מה שלומך?

שני:  מה שלום יש ליהודי?

ראשון:  מה פרנסתך?

שני:  מה פרנסה יש ליהודי?

ראשון:  מצאת לך דירה?

שני:  שמא אין דירות בעיר?

ראשון:  הגידה נא, מפני-מה דרכו של יהודי להחזיר שאלה לשאלה?

שני:  אדרבה, הגידה נא אתה, מפני-מה לא תהא דרכו של יהודי להחזיר שאלה לשאלה?...

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] עיין שבת יד, ב.

[2] משנה שבת, א, ג.

[3] בראשית יב, א.

[4] סתם "זמן" בפי העם – "סמסטר":  מראש- השנה עד פסח*, או מפסח עד ראש-השנה. ["פסה" במקור המודפס. הערת פב"י.]

[5] לשעבר היה רווח מנהג משונה:  ערב תשעה-באב היו קונדסים מכינים ברקנים, ובלילה היו זורקים אותם בפאותיהם ובזקניהם של היושבים על הקרקע ואומרים קינות.

[6] עיין "ציונים", לסימן זה.

[7] בראשית כה, בא–בכ.

[8] אסתר ד, טז.

[9] "כי נמכרנו אני ועמי", שם ז, ד.

[10] משנה כתובות ג, ה.

[11] אסתר ה, יוד–יא.

[12] וה' ברך את אברהם בכל", בראשית כד, א;  "מאי בכל?...  אחרים אומרים:  בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה" ', בבא-בתרא טז, ב.

[13] בראשית כף, יב.

[14] שם כח, כף.

[15] עיין כרך שני, הערה לסימון 1059.

[16] דברים כף, יט.

[17] דברים כה, יג.

[18] משלי כד, יז.

[19] איכה א, ב.

[20] קהלת א, ט.