_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ארץ הצבי

מנחם מנדל איילבום (מליזענסק)

לתוכן הענינים

 

פתח דבר.

את הספר הזה הנפלא במינו אתן כיום שנית לפני הקוראים בספר מיוחד.  הספר הזה אשר בו גִלָּה המחבר על עון ראשי ישראל ורועיו בארץ הצבי, אשר העביר לפנינו מחזות נוראים מרגיזי לב ונפש, אשר רק ביערות עולם ובמאורת שודדים ומרצחים יֵרָאוּ כמהם, ואשר לדאבון נפשנו קרו ויאתיו כל אלה, דבר לא בדה הסופר מלבו.  ואף אם כמוקדי עולם בערו בלבו החמס והשוד, אשר קמו למטה רשע בעמנו ואשר הפילו למאות ואלפים למשואות וגם הסופר היה כאחד מהם אשר כנחשים צפעונים מצצו את דמו ואכלו שארו ובשרו בעודו בחיים וגם הקריבוהו עד שערי מות, בכל זאת בשובה ונחת כתב דבריו ולא באיבה ומשטמת נצח כי אם כמתאבל לאיד אחיו הנתונים בצרה ובשביה גידי אחיהם.  ועל כן יהיה הספר הזה לאבן פנה לכותבי דברי ימי עמנו בארץ הצבי.  בו יראו כמו במחזה את רועי ישראל ומוריו הנתעבים והנאלחים, בו יראו כי גזל משפט ורצח הציבו בשער תחת משפט, בו יראו המון מרצחים ישתו כמים דם נקיים ועל פני יתר אחיהם יכבדו ואליהם ישלחו נדריהם ונדבותיהם כי כקדושים בארץ ישראל המה, בו יראו כי כל אלה אשר ישלחו נדבותיהם לארץ הצבי לידי הרבנים והגבאים והמחלקים, כי לכל אלה לא רק כי נדבת פזרונם לא תחשב להם לצדקה כי אם גם לחטאת, כי יחזיקו בידי אנשי רשע ועול ויתנו חרב בידם לחמוס נפשות, וכל השולח כספו שמה אל אוצר החלוקה הוא עוזר לרעה וימשוך ישו את מרצחים, – כי על כל דברי הספר הזה אין מתעורר להכזיב מליו, כי גדול האיש ונכבד, ירא אלהיו מרבים, גדול בתורה וגם במלי דעלמא וסופר הכולל בצפת היה ימים רבים, ועדי גוע לא סרה תֻמָּתוֹ ממנו, יראת שדי לא עזב גם בהיותו במצור ומצוק ברעב וחֹסר כל, וכל אלה מידי ראשי ישראל ורבניו בעיר צפת אשר ידיהם דמים מלאו.  גם כל יושבי ארץ הצבי אשר דברתי עמהם כפעם ופעם בבֹאם הנה ובמכתבים אשר כתבו אלי, גם במכתבים גלויים העידו והגידו כי לא יפול אף דבר מכל דברי הספר הזה ארצה, כי אין בהם נפתל ועקש, כלם נכוחים וישרים כאלו נתנו מסיני.  כי על כן אין די תודה וברכה לסופרו אשר לדאבון נפשנו לא עוד יתהלך בין החיים, אבל פעולתו תחיה ולא לריק יהיה יגיעו –

אבל עוד גבר גדול ונכבד מאד פעל הסופר בספר זה מבלי אשר חשב לעשות אותו, והוא הראנו כמסיח לפי תמו, כי לא אלמן ישראל גם בעמק עכור זה מאנשים ישרים הרואים נכוחות והמבקשים להציג אמת ומשפט בשערי ציון, ואם גם מטה ידם ושפל רוחם ולא יעפילו לעלות למלחמה על השודדים בצהרים, הנה הוא רק יען כי אין עוזר להם, אבל לבם בר ורוחם נכון עמהם ועיניהם תראה רעה ותתבונן.  והדבר הזה יתן אֹמץ בלבנו, כי כאשר יקומו אנשי אמת החפצים בלב נאמן לראות אֹשר אחיהם ויפלסו נתיב נאמן להחלוקה כי לא תוסיף תעבר דרך הצינורות המלאים חלאה ועון כאשר היה עד כה, כי אז ירימו הישרים בלבותם את ראשם וְיִשַחוּ ראשי הזדים והפושעים, אשר המה המעטים והעם העני והדל רק ככלי חפץ למזמת תכליתם כי יִרְדוּ בו ויטוהו לחפצם.

ועוד גדול ונכבד הרבה יתר תהי הדעת הזאת לנו עתה, אחרי אשר החלו להתנער להקים את סכת דוד ורק יראת פריצי עמנו הנקראים בשם רבנים וגבאים עלתה להרגיז את כל ישר לב ולהשיבהו אחור.  כי אמנם יותר מכל המכשולים אשר שמו שונאי שערי ציון בדרכי החפצים בישוב ארץ ישראל היה המכשול הגדול אשר שמו הרבנים והגבאים האלה, כי המה היו למפלצת להרגיז רוח החפצים לעלות ולבנות, וכל אשר הזכירו אליו שם רבני ישראל ומנהיגיהם בארץ ישראל יפחד מפניהם כמפני מלך בלהות וירגז תחתיו, והמה הרבנים האלה אף המה עשו ככל אשר מצאה ידם להניא את לב העם מהחפץ הזה, כי יראו לנפשם פן ירבה העם אשר לא הסכין לשאת בעלם פן ירבה מספר בני הנעורים אשר לא יֵחַתוּ מֵחֵרֶם, וקללת רב כקללת חנונית בעיניהם והמה ירימו ראש וירימו גם ליתר האמללים קרן לבל יתנו גבם לחורשים עליו, ועל כן עשו את כל אשר בידם לְאַיֵם על הבאים.  ואולם לנו החפצים באמת בהצלחת עמנו תהי הדעת אשר תצא מהספר הזה כטל חיים להחיות רוחנו כי נבטח אשר בבֹא רבים מהצעירים שמה אז ימצאו גם שם אנשים כלבבם, ואם גם לאט לאט ירבה מספרם גם אז תמצא ידם ברבות הימים לגדע קרנות רשעים ולהפיל מידם חרב החלוקה, הבאר אשר ממנה שאבו כל הצרות והמצוקות להאמללים, וגם יושבי ציון וירושלם אשר היו עד הנה כמפלצת לאחיהם ישובו ויחדשו נעוריהם.  וא גם רק את הדבר הזה נעשה כי נחלץ כעשרים אלפים נשפות מידי אחיהם אבירי הלב לא עמלנו לריק, וזכרון הסופר הזה יעלה אז על לבות אחינו אשר יצאו מאפלה לאור גדול כי הוא היה הראשון אשר קרא לשחר ויהי אור, ומי יתן ויוסיפו כל אלה אשר כמהו יחשבו ללכת בדרכו כי פעולתם תהי לפניהם ושכרם אתם.

 

מכתב א.

ב"ה.

השם עבים רכובו, ישפות שלומו וטובו, לבני ישראל עם קרובו, בתוכם ידיד ה' ויד"נ ישראל, צדקתו כהררי אל, הרב הח' החריף המפורסם לתהלה כש"ת מו"ה * * *

קראתי בלב מלא יגון את מכתבו מן... אשר שפך מרי שיחו על הלחץ והדחק אשר מצאה אותו בבואו אל הקודש, ויעלוז לבי מן הבא בידי בימים --רים[1] האלה להקריב אליו סך... אשר נקבצו באו בידי למענו לתמוך ידיו [--] התורה והעבודה כרשום למטה איש כמתנת ידו.  ואם כי לפי צוק העתים הללו פה במדינתנו רבת יגעתי לאספם אחת אל אחת, אולם הוא הדבר כי בעבור אוהב ורע הנאמן, גם לקפץ על הגבעות ולדלג שור לא יכבד עלי.  ואני תפלה, ה' ישלח עזרו מקודש, ישב עולם לפני אלקים בטח ושאנן, כזית רענן, ובצל שדי יתלונן, וברכתם גם אותי בכל עת מצוא זו תפלה, כן כל המתנדבים תפקדו לשלום ואת ערובתם.

והנה נא ידידי שאהבה נפשי, צר לי מאד, על כי לא הודיעני דבר עד [--] מסדרי נסיעתו בכל פרטיה, ככל אשר הודיע אותנו מסטאמבול סדרי צאתו [--]או מפורש יוצא באר היטב, ולמה זה השיב אחור ימינו מלכתוב לנו נסיעתו מסטאמבול והלאה, וכל פרשת העבר עליו בכל מסעיו, הלא מצער היא ותחי נפשי, כן לא אכחד כי נוראות נפלאתי לשמוע בקול דברו במכתבו, כי בא אל הקודש בידים רקניות, אשר לא פללתי כזאת, אחרי כי גלה לפני את צרור כספו אשר לקח עמו, ואם כי מעט אשר הי' לפניו, בכ"ז חשבתי דרכו, כי אחרי כל הוצאות הדרך עוד ישאר בידו בערך... להיות לו על פרנסת ביתו עכ"פ בשנה ראשונה, ובדיַק לן מר כי חולין הוא לו לשפוך שיחו ולבקש עזרה בעוד צרור כספו תלוי בצוארו.  לכן אחשבה לדעת זאת כי קרהו אסון על הדרך אשר הלך, ולבלי הדאיב את נפשנו כסה ב[--]שאון וכחד תחת לשונו ולא גלה לנו מאומה מכל סדרי נסיעתו.

עוד זאת אדרוש מעמו, כי הנה המכסה אני מאוהבי כל העולה על רוחי.  ואחרי אשר כמו אש עצור בעצמותי על מוציאי כתבי העתים לבני ישראל, [--]צאים חדשים לבקרים, בל אשא שמותם על שפתי, אשר דרכו קסתם לכתוב [--]רות על יושבי ארץ הקדושה, כאילו מערת פריצים ומאורת צפעונים היתה נחלת ה', וחברי גנבים כלו ואין איש שם על לב לצאת לריב עמו [---]ל, להשיב להם כאולתם ואין חולה מכם עליכם להכותם על קדקדם, כ[--ש-]ן בלי כל תפונה, אין בכל דבריהם שום דבר אמת לאמתו ואך בשקר [--יסודו?---] וחוששני מאוד כי יבולע ליושבי ארץ הקדושה, ולכן גמרתי אומר לצאת ל[---] נגדם, ולמוד להם כפעלם, וכשופר ארים קולי עם הספר גלוי בשער בת עמי וכחשם בפניהם יענה ובלשון למודים אשר חנן אותי אלקים מצאתי עצמי מחויב לדבר הזה, ומה גם אם מע"כ ידידי בחירי זה רצתה נפשי בו יהי לי מעיר לעזר, ולמראה עיניו ישפוט מישרים, אחרי אשר אוה למושב [---מ-] סמוך לבי בטוח ב"ה כי כביר תמצא ידינו, להציל עם ה' ונחלתו מחרפת [----] ותחשב לנו לצדקה.

והי' זה שלום מאד"ה כחפץ אוהבו מקרב איש ולב עמוק המצפה תמיד לקראת מכתביו למאירת עינים ולמשיבת נפש.

------

מכתב ב.

ב"ה.

מארץ החיים, ברכה בכפלים, וממגד שמש לכבוד ידידי ש"ב זה שאהבה נפשי ועטרת ראשי הרבני המופלג והחריף, יקר רוח, המושלם וכ' מוה' * * *

יקרת מכתבו מן... בצרוף הסך... הגיעני היום אחרי תלאות אין מספר.  ובאשר היום שולחים מכתבים להביאם אל חוף הים, לתתם על הפאסט, ואם לא אכתוב היום, יעברו ארבעה עשר יום, עד שוב שנית יום [---] מכתבים מזה, לזאת השתי ולא התמהמתי להודיעו בזה מקבלת הכסף ותחי נפשי מן המיצר, וברך לקחתי וברך אשיבנו, יהי כן חסד אל חופף על [--]על כל המתנדבים למען ייטב לכם כל הימים, בנחת ובנעימים, וכן טמון בזה כתבי קבלות לכל או"א איש אשר כברכתו, והי' לאות על ידם כי עלה ובא נדבת לבם לרצון להם, ועל העתיד אחלה פניו לבל יוסיף שלוח לי עוד כסף המקובץ עבורי בדרך הזה כ"א ישלחם על אדרעססא הזאת (ליפא הערמאן אין קאלימיא] גאליצען) ויכתוב שורותיו עם המעות לר' ליפא הנ"ל אשר ייטיב לשלחם לי לשמי בצפת.  ועד מהרה יגיעו לידי בהקדם הזמן ובמחיר טוב, ואך אחת שאלתי לבל יודע הדבר כי שאלתי ודרשתי כזאת מעמו, וכי שלח בדרך [---] פן יבולע לי בהודע פה כי בחרתי ג"כ את הדרך הזה המורדף בלי חשך [--א-] עירנו וסייעתם. –

ועל דבר אשר רחש לבו דבר טוב לצאת לריב נגד כה"ע, אומר לו כי לא מחשבותיו מחשבותי, ולא זו הדרך ולא זאת המסלה להציל יושבי ארה"ק מחרפתם אשר חרפום, יען כי לא אדע עוד אם המכת"ע ממקור אכזב ישאבו דבריהם, וחוששני אם נצא לריב עמהם בספר גלוי יחזקו במעוזם ויצאו נצבים, ומתחת מסכה הנסוכה אשר ערפל חתולתה, יוציאו לאור מעשים רבים, אשר נקרו ויאתיו לדראון עולם, ומי יכזיבם, אחרי אשר כל שער עמי יודעים כי בדברים רבים כדבריהם כן הוא באמת, ותחת אשר עם לבב מעכ"ת להביא ישועה והנה רעה, ודי יהיה, אם תולדות נסיעתי אספר באזניו, ישמע חכם יוסף לקח ונבון יבין כי לא עת היא לבנות פרצת ארצנו.

על האני' הגדולה העסטרייכית אשר באנו בה בסטאמבול נקבצו באו בה כצאן אדם, יוונים, ישמעאלים, ערביים, אנשי חיל, אשכנזים גמורים ואשכנזים רק בלבושם ושפתם ללשונותם בגויהם, גם שרים רבים אשר ישבו במדרגה ראשונה ושניה בהיכלי ענג, ככל אשר הרבו מחירם ואך לפרקים כחום צח עלי אור, עלו ובאו על מכסה האניה, בחלקה טובה בירכתי האני' לשעשוע וענג.  [--] ישמעאלים אשר בכל תאוה דבק לבם לאהבה רק אם בלא כסף ובלא מחיר, המה אם כי על מכסה האני' (פארדעק) היו נחתים בכ"ז בחרו להם המקומות המובחרים על מכסה האני' מעבר מכונת הקיטור והלאה, ואנחנו בני ישראל [--] יעקב, היינו כשמנה ועשרים בתי אבות אשר עלו למספר ששה ושמנים נפשות בפ"י שכבנו למעצבה מעבר מזה למכונת הקטור לא רחוק מבתי הכסאות, וכאחים מלידה ומבטן התהלכנו איש את רעהו אם כי אלה מצפון ואלה מים, זה ממדינת פולין וזה ממדינת מאלדוי, הללו ממדינת גאליציע, והללו מגליל ליטא, רייסין, אשר לא ראה וידע ולא הכיר מעודו איש את אחיו, בכ"ז שררה מנוחת שלוה והשקט בינינו, ומכל מאכל אשר הביא כאו"א אצל ופרס לכל בני החבורה ויותר מהנה משקה חמין, קאווע, טהעע היו [---]א' לכלנו, גם אחד מילידי עיה"ק טברי' ת"ו השב ממסעיו על פני תבל ארצה נלוה אתנו על הספינה, אולם הוא לא השיב אהבה אל חיקנו, ומראשית כזאת בחר לו מקומו לעצמו בין המון ישמעאלים הרחק מאתנו, ואם כי כמו נגיד קרבנו אותו לכל מאכל ולכל משתה, ולא הכלים אותנו לבלי קחת מאיתנו ככל אשר הקרבנו לפניו בכל עת, בכ"ז רחק לבבו מאתנו, כמו גבה לבו מדבר דבר עם שפלי ערך כמונו, וגם אנחנו לא הרהבנו עוז בנפשנו להתרועע עמו, ומה גם אחרי אשר נסיתי דבר אליו, והודיעני בטרם כל, כי הוא מצאצאי הרב... ואני בתומי שאלתי מי הוא הרב.. ואהיה בעיניו כמתעתע, ובפנים של זעם ענה אותי: כבואך לארה"ק תשמע ותדע פרשת גדולתו.

ביום...  הלכה אניתנו הלוך וקרב אל העיר הגדולה איזמיר ומחנה גדולה בסירות דוגה באה מהעיר לקראתה.  עוד לא השליכו העגן מאניתנו להעמידה במקומה בל תמוט, עוד אל הורידו מאניתנו את שלבי העץ אשר בהם עולים ויורדים מאניתנו הגבוה הרבה ממימי הים אל סירות דוגה הנמוכים מאוד, והמלחים בסירות האלה עלו בתחבלות שונות אל אניתנו כזוחלי עפר על חומה, אלה בחבלים התלוים מאניתנו החוצה אחזו ועלו ובאו, ואלה כעושי [---] באחיזת עינים, רחשו על קיר אניתנו, ויסובבו לכאו"א, וידברו דבריהם ובאשר שפתם אך שפת טורקי, ומעט מן המעט, בשפת עלגים ידברו איטליאנית, אנגלית, צרפתית, ומלות אחדות בשפת רסי' ודייטש, הבנתי ושערתי, כי כל מגמתם להשתכר אל צרור נקוב להביא העירה מן אניתנו, כל מי שיחפוץ לבוא העירה, ואני באשר זוגתי תי' מאויר הים ומטלטול הספינה, כבדו ראשה ואבריה עליה, ומאז באנו על האניה, לא בא אל פיה כל מכל מאכל אשר יאכל, זולת לימאנאדע, ומטפחת טבולה במים וחומץ הנחתי כפעם בפעם על מצחה, יעצוני אנשי אגודתנו לבוא העירה להביא לה יין גפן המשובח מאוד וכאשר בא אחד ממנהלי סירות הדוגה, ורמזתי לו בידי כי חפץ אני לבוא העירה ובאשר הבין רמיזותי, כי אנכי דורש מעמו לדעת כמה הוא רוצה בשכרו, ענני גם הוא ברמז כי ארבעים פרוטות אתן לו בספקו כפיו ארבעה פעמים זע"ז, באשר עשר אצבעות לו בשתי ידיו, ואולם בכ"ז לא בטח לבי על דברים ברמז, עד אשר הוצאתי מחיקי מטבע נחשת מארבעים פרוטות, והוא כמו ששה קאפיקעס, או עשרה צ"ל, או חמישית פראנק והראיתי לו והוא רמז כי לא יבקש ממני יותר ויאחז אותי בידו וינהל אותי ויעש לו ידים לעבור בין המון אנשים אשר ירדו לבוא העירה, ויביאני אל ספינתו הקטנה.  ועוד מעט ואיש ישמעאלי צעיר לימים, הביא ג"כ עוד שני אנשים מלובשים אשכנזית, והושיב אותם אצלי, והוא הלך וישב לו אצל הישמעאלי שהביא אותי, ויאחזו המשוט בידיהם, לבוא העירה – שני אנשים אשר ישבו לימיני שחו איש עם רעהו, ואני שפת לא ידעתי אשמע, ולכן כאלם לא יפתח פיו הייתי ביניהם.

כחצי שעה עברה והמלחים עשו מלאכתם במשוט באמונה עדי באנו על החוף אשר היה מלא המון אדם רב.  ואך דרכו כפות רגלינו על אדמת החוף והנה שני אנשי חיל נצבים וישאלו אותנו "פאספורט".  ראיתי כי שני האנשים הוציאו מצלחתם את כתבי המסע שלהם ויתנום לאחד משני אנשי החיל ובכן הוצאתי גם אני את כתב המסע שלי ונתתיו.  האנשים שלמו שכר האניה ואבקש לעשות כמהם אך חפצתי לקחת בתחלה את מכתב מסעי בעוד המלח עמדי כי הבין לרמיזותי, אבל בפעם הזאת לא הבין את דברי ויקרא לאיש צעיר לימים אשר נגש ובא והושיט לי ידו באמרו: שלום עליכם, ותחי נפשי לראות איש יהודי אשר הבין למלי וידבר בעדי, והמה השיבו אותו לאמר רם רצוני להשאר בעיר או לדור בה אמצא את הכתב מסע שלי אצל הקונזול אשר להוד מלכותנו, ואם אך לקנות לי דבר מה בעיר ולשוב אל האניה חפצי, לא אחוש כלל, כי בשובי מהעיר לבוא אל האני' ישיבו לי את כתב המסע שלי.  שאלתי את האיש מה הוא עושה פה והשיב אותי כי הנה הוא מחכה לאניה צרפתית לעשות דרכו לאחד המקומות, ובעודי מדבר עמו הוצאתי את המטבע לתתה אל המלח והשיב לי ע"י האיש הצעיר הלזה, לאמר, אחרי שרצוני לשוב אל האניה, לא יקח שכרו עתה ממני, והלוך ילך עמי בעיר לקנות לי כל אשר אחפוץ, למען לא אשוב אל האניה על סירת דוגה אחרת.  וכן הלך עמי ויביאני אל בית היין, וכפעם בפעם הראני חנויות ואשר בהם כמו שאלני אם חפץ אני לקנות, לחם, דגים מלוחים, בצלים, שומים, ענבים, תאנים אבטיחים אשר ממרביתם קניתי ויהיו לנו למשיבת נפש.  ויעזרני לשאת אותם, ויביא אותי אל החוף ויקח מידם את כתב המסע שלי ויתנהו לי ירדתי אל סירת הדוגה אשר לו ועד מהרה שם דרכו עם רעהו כאשר בתחלה, ויביאני אל האניה.  ועוד מטבע נחושת מעשרים פ' נתתי לו במתנה בעד טרחתו.  והוא שם ידו על מצחו ועל לבו נגדי כמו אמר כי מצא בי קורת רוח אשר שלמתי לו שכרו משלם ועוד ביתר שאת.

אנשי אגודתנו שמחו לקראתי, ומה גם בראותם את אשר הבאתי יין משובח, אבטיחים גדולים וטובים, ענבים תאנים ורמונים, גם ככרות לחם.  לרבים מהם נתתי מן התאנים והרמונים והענבים והאבטיחים בלא כסף ובלא מחיר.  ורבים מהמה בחרו לקחת להם חלק לשליש ולרגיע, ונתתי להם כרצונם, ויעלוז לבי להטיב לזולתי, ויותר מהמה כי זוגתי תי' חיתה נפשה לטעום מעט מן היין ולהריח בו ויהי לה לצרי גלעד ולרפאות תעלה.

ביום ה....  בבקר והנה זה הר הלבנון לנוכח פנינו, אניתנו הלכה הלוך וקרוב אל העיר הגדולה ביירוט.  וגם פה בסירות דוגה קדמו פניה, אולם לא עלה על לב אחד מאגודתנו ללכת אל העיר, אחרי כי כעת מחר נבוא אל המנוחה לעיר חיפה.  אכן אחר עבור כשעות שתים נודענו כי אניתנו תתעכב פה עד למחרת אחר חצות היום.  וחשבנו דרכנו כי נגיע לחיפה בליל שב"ק ולא נמצא שמה לאכול, כי בלי ספק לא יכינו שמה אוכל די הצריך לאגודתנו, ולכן נועצנו יחדו להכין לנו פה בעיר אוכל נפש לשבת וישימו כלם עיניהם בי כי אבא העירה ואקרא אל מלח ונתפשרתי עמו כמו עם המלח הראשון ורדתי עמו ובאתי אל העיר וגם פה לקחו על החוף את המכתב המסע מאתי וישיבוהו כאשר שבתי מהעיר.  מדי דברי בם ברמז והנה זה איש יהודי לקראתי והושיט לי ידו באמרו: שלים עליכם, ותחי נפשי לדבר עמו דברים אחדים, וגם הוא לא נחפז לדרכו וישאלני: מה אבקש לקנות בעיר, ואני הגדתי לו את כל אשר עם לבבי.

ויקחני ויביאני אל ביתו לנוח מעט והתחיל לכינס עמי בדברים וחשבונות וישאלני: אם עוד יהודים על האניה וכמה מספרם?

ששה ועשרים בתי אבות ובמכסת נפשות קרוב לתשעים, בלי עין הרע, עניתי אותו.

ואנה פניכם מועדות, לצפת? או לירושלים?

לצפת? עניתיו, פנינו מועדות, זולת שני בתי אבות אשר בחרו לשבת בטברי', ושלשה בתי אבות את ירושלים אוו למושב למו.

ואיזה חוף תבחרו לרדת מהאניה לבוא למחוז חפצכם? שאל אותי.

אנחנו נרד בחיפה, ואלה אשר לירושלים, עד יפו יבואו, עניתיו.

ולמה לא תרדו בְעַכו? ענה ואמר לי כשואל ויועץ לאמר: הלא למחצה ולשליש ולרביע יקל עליכם הוצאות דרכיכם מעכו.  עוד מלתו על לשונו והנה זה נחם על דבריו לאמר שגיתי בדברי, כי שכחתי כי באניה עסטרייכית באתם, והיא לעכו לא תבוא, אך לחיפה – ויניד במו ראשו לאמר: צר לי מאד עליכם שלשה ועשרים בתי אבות יותר משמנים נפשות אשר תפלו בידי שודדים בחיפה, כי את עורכם מעליכם יפשיטו.

ומה העצה היעוצה לזה? שאלתיו באנחה, אם כי לא שמעתי עוד כי שודדים בחיפה, זולת בסטאמבול אשר הגידו לי כי לא טוב הוא החוף בחיפה, ולא ידעתי עד מה.

אם לעצתי תשמעו – ענה אותי – אין חכמה ואין עצה, כ"א לבוא כלכם פה העירה, ותסעו מזה דרך ישר לצפת ולטבריא בלי שום מכשול ובלי שום עיכוב.

כמה רחוקה היא צפת מכאן? שאלתיו.

שלשה ימים! ומשם לטבריה כששה שעות, ענני, ויוסף עוד לאמר: ואם במוצאי שבת תצאו מזה, תוכלו לבוא לצפת ביום השלישי לעת ערב או בחצות היום.

וכמה הוא המרחק מחיפה לצפת? שאלתי אותו.

חמשה עשר שעות בערך! ענני.

ומדוע לא נסע מזה עוד היום, למען נמהר לבוא שמה? שאלתיו.

הן היום! – ענני – כבר פנה יום, כי עד אשר תרדו מהאניה ועד כה וכה אתא לילה, הלמחרת בערב שבת קודש תעשו דרכיכם. ואיפו תהיו בשבת, האם בצדון תמצאו מנוח אצל הספרדים (פרענקען) אשר את לשונם לא תבינו.

אף כי לא חפצתי לשמוע לדבריו להיות נע ונד שלשה ימים שלמים, או ארבעה ימים בקירוב, בעת אשר בארבעה עשר שעות נוכל להגיע שמה, ומה גם כי כבר שלמנו שכר האני' עד חיפה, ואם כדבריו נצא מחיפה במוצאי שבת, הלא נגיע לצפת ביום א', אולם לבל אכלימנו שאלתיו: כמה ינתן שכר בעד כל חמור לרכוב מכאן לצפת?

בערך חמשים גרוש (שלשה רו"כ, או חמשה ר"כ, או כעשרה פראנק) ענני.

ושכר כל חמור לרכוב מחיפה לצפת כמה הוא? הוספתי לשאול.

מחיפה? ענה אותי, מחיפה לצפת יקחו בלי שיעור וערך.

דבריו אלה חזקו ואמצו את לבבי לבל אהי' נפתה לדבריו כפתי מאמין לכל דבר, ואמרתי אני אל לבי, היעלה על הדעת אשר שכר חמור לרכוב עליו חמשה עשר שעות יקחו וירבו עד אין שיעור וערך בעוד אשר שכר לרכוב ארבעה ימים הוא חמשים גרוש, ובכל זאת הוספתי לשאל: הנוכל למצוא בכאן  חמורים לצפת די כל הצריך לכלנו במקח הזה ומי ישכור אותם עבורינו.

בגאה וגאון אחז ידו בזקנו ויאמר: האם אך בחיפה תמצאו חמורים די כל הצריך, האם אין פה חמורים, ואף שלש מאות חמורים אביא בשעה קלה במקח הזה ואולי עוד בפחות מזה.

על זאת לא עניתיו ואך בלבי חשבתי היאמן כי בביירוט הרחוקה מארה"ק כארבעה ימים, יגורו בה צדיקים גמורים, ובארץ הקדושה לא בחרו, ובחיפה אך כחמש עשרה שעות בינה לצפת עיר הקדושה, וגם היא לארה"ק תחשב, יהיו אנשים חומסים ושודדים, באין מוחה בידם? אבל בראותי כי הוא יחכה לתשובתי אמרתי: האם אנחנו הראשונים הבאים לשכון כבוד בארה"ק, ואם כה הרעו אנשי חיפה והשחיתו דרכם, מדוע החרישו הבאים לפנינו, ולא הרימו כשופר קולם בכל מכה"ע על פני תבל לאמר הזהרו לכם מלבוא דרך חיפה וגם עמנו על אניתינו נמצא איש מטבריה נכד הרב...  ומדוע לא השמיענו כזאת?

עתה תראו היקרכם דברי אם לא וכבואכם לצפת אז תראו ואז תשכילו לדעת כי בצדק יעצתי אתכם לטוב.

אחרי רואי כי מתאמץ הוא אשר בעצתו ינחני, לא עצרתי כח עוד ואומר אליו: לדבר הזה תסלחו לי אם אשאלה אתכם שאלה קדומה מאלפי שנים, הכי אחי ועבדתני חנם?

לא! – ענה אותי – לחנם אעבוד כי שכר יהיה לי בעמלי, כי בעלי החמורים נותנים תמיד חמשה גרוש (בערך אַ פראנק, שלשים קאפיקס חמשים צל) שכר סרסור.  וגם אתם בלי ספק תתנו לי שכר טרחא, וגם שכר לינה ומאכילה ושתי' בשבת ישאר לי מעט ריוח, ומה איפוא אבקש עוד?

בפעם הזאת עניתיו תשובה נצחת כי לא נעשה חדשות ובאשר התהלכו עד כה נתהלך גם אנחנו ולא נוסיף לדבר עוד בדבר הזה.

גם אנכי לא אשחית דברי כי לא יועילו, הגם כי תתנחמו מאוד.  ואם תחפצו אלך עמכם לקנות לכם את כל אשר תאוה נפשכם.

טוב הדבר! עניתיו ונקם ונלך.

בלכתנו ברחוב פגש אותנו איש יהודי מצפת וימהר האיש אשר הוליכני לקרוא לו ולשאל בעצתו אם נלך דרך היבשה או דרך חיפה, אך האיש מאן ליעץ אף כי גם פניו העידו כי חיפה לא ישרה בעיניו.

הלכנו וקנינו כל אוכל נפש, חלות לחם ויין, י"ש בצלים בצים אבטיחים ענבים וכעברנו את שער הדגים, הסית אותי האיש ההולך עמי לקנות ראש דג גדול יותר מחמשה ליטרא בעד מחיר מצער באמרו כי אשתו תבשלהו ותעבירנו במרחשת בשמן, למען יעמוד על שבת, שמעתי בקולו וקניתי שלשה ראשים למען יהיו עבור כל אגדתנו, ויתן את הדגים לאשתו ותמהר לעשותם, ואת הכל אספתי בשני סלים גדולים וכעבור שתי שעות, הלכתי אל האניה ובע"ב הלך אתי לשלחני עד החוף ויעזרני לשאת סל א' עד כי קרבנו לחוף, והמלח לקח הסלים מידינו.

בהושיטי ידי לאיש ההוא להפטר מעמו שאלתיו: כמה מגיע לו שכרו ענני כי כל אשר אתן לו יקבל ברצון, הוצאתי מצלחתי אַ פראנק ונתתי לו ויקבלהו באהבה וברצון.

המלח כמו נגיד קרבני ויביאני אל האני' ואת הכבודה שם על כתפי עד בואי אל אגדתנו כעבד נאמן, וכאשר נתתי חצי גרוש לאשכר לו הראה כי אותות כבוד ויקר לי.

אגודתנו אשר כאחים אהובים היינו ששו ועלזו לקראתי, ובעודני הרחק מהאניה ראיתי אותם עומדים צפופים בירכתי האניה, ובכליון עינים מצפים לראות אותי, ומה גדלה שמחתם בבואי אל האניה לשלום, והבאתי עבורם, ויותר מהמה אורו עיני אשתי אשר כמעט כשל כחה וכמו בא רוח חיים בקרבה, ובשמחת לבבי נתתי לכל או"א מאשר הבאתי ככל אשר בחר לו, ונשב שמחים וטובי לבב, במנוחה שלום והשקט, אז נזכרתי מכל אשר נדבר בעיר על אודות הדרך מחיפה, ואדברה באזניהם, ככל אשר שמעה אזני בעיר, ואני עוד לא כליתי דברי והנה זה ר'... ענה ואמר לי כי גם הוא בעודו בעירו ובמקומו שמע השמועה הזאת כי שודדים וגוזלים בחיפה, וכשאול לא ידעו שבעה גם ר'... ענה חלקו כי מיודעיו אשר במאלדווא הזהירו אותו אשר אם יעבור דרך חיפה ישים עיניו ולבו היטב על כל אשר לו, כי הגיעה לאזנם השמועה מכל העושק העושים בעיר ההוא.

לקול דבריהם נאלמתי דומיה.  ואחשבה הן לא דבר ריק דבר בי האיש ואני אמרתי כי אך סבבני בכחש, למען בצוע בצע ראיתי ונתון אל לבי ככל חילופי הדברים אשר חלפו ועברו ביני ובינו, ולא מצאתי מנוח לנפשי ויאכל חצי בשרי מדוע נסוגותי אחור מדבריו.

השמש באה, והתפללנו מנחה ומעריב, ולא דברנו מזה עוד, זולת ביום המחרת, אחרי אשר התפללנו ונשא לבבנו אל כפים בשמחה ותודה כי עוד היום נרד מהאניה לנוח מעמל הדרך, נעצב לבנו שנית לאמר אנה אנחנו עולים.

כאור ברק באישון לילה, כן האיר רוח עצה בלבבי ואומר אל העומדים לימיני הנה נא עצה בלבי, והנה אתנו פה האיש מטברי', ואם כי לא התרועע אתנו ולבוז משפחות נחשבנו לו בכ"ז אך עמו ונחלתו אנחנו, ועליו נשען אשר בתבונות כפיו ינחנו במעגלי צדק.  וייטב דברי בעיניהם, ואני ואחוזת מרעי באנו לפניו בשם כל העדה ונספר לו את כל הקורות אותנו.  בפעם הזאת קבל אותנו בספר פנים יפות וינחמנו גם הבטיחנו כי יעמוד לנו כחומה בצורה, ולא יעזבנו ולא יטשנו עד אשר יביאנו אל המנוחה לערי ה"ק צפת וטברי' לשלום, באין מחסור דבר, ואנחנו קצרה שפתנו לתת די תודות לו על כל הטובה אשר דבר לעשות עמנו.  ולבלי להיות עליו למשא בדברים רבים, הלכנו מעמו ונבוא אל מקומנו, ותנוח דעתנו.

כחצות היום עשתה אניתנו את דרכה, מביירוט לבוא לחיפה.  החלות לזרז את כל האנשים להכין עצמם לרדת מהאני' ולאסוף את כל הכלים אשר עד כה עמדו כה וכוה להשתמש בהם ולהביאם אל מקומם, את הכרים וכסתות ומלבושים לתוך שקים, ויתר הכלים לתוך סלים ותיבות, לבל יהיו עוד מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, הנה כי כן היתה לנו עת עבודה ומלאכה איש את רעהו יעזורו, לשמור את כל אשר לנו, לבלי תת שום דבר להביא אל דירות הדוגה, בלתי אם איש מאגודתנו ילך עמו, ואחד מאתנו יבוא תוך סירות הדוגה ראשונה לשום עין ולב על כל אשר יובא אל תוכו, לבל יבוזו זרים מתוכה.

כבוא המש נראה הר הכרמל לעינינו, כענק ישלח קצותיו אל תוך הים, וכגובה ארזים גבהו, ולמראה עינינו שפטנו כי עוד כחצי שעה נגיע אל מחוז חפצנו, ובכן גמרנו אומר להתפלל מנחה ולקבל שבת עוד על האניה טרם ויחרידו אותנו ממנוחתנו.

בחרדת לב ונפש נגשנו אל הרנה ואל התפלה, ואחרי בוא השמש, ואך שני כוכבים נוצצים ראו עיניו, הבטנו מאחרינו והנה העיר חיפה תחזינה עינינו.

עוד לא גמרנו התפלה ואניתינו עוד לא השליכה העגן, והנה זה ישמעאלים ערבים זקנים כם נערים עוטרים אותנו, ושלחו ידיהם לסחוב החפצים שלנו ומעל המכסה מבלי שאול אותנו, ומבלי דבר דבר כאילו להם המה ולא לנו וטרם ידענו עוד כי הם המה המלחים אשר יביאו אותנו העירה עמדנו לנגדם, והמה קמו גם נצבו ונתנו עלינו בקולם קול עוז, ולא ידענו פשר דבר – ובעוד אנחנו מתאבקים לעצור בעדם מחטוף והנה זה איש לבוש הבדים עומד לנגדינו ויתקע לי כפו באהבה עזה כמו היה רעי ועמיתי, ויקרא שלום עליכם בהרחבה גדולה, כמו צמאה נפשו לראות עוד עבדים נאמנים לה' ולתורתו.  זקנו השחור ובגו הלבן כצמר צחר, וסנדליו אשר ברגליו, וכובע ישועות אדומה אשר על ראשו כל אלה יעידו בו כי לגדולות נוצר מרחם, לקדוש מבטן מבלי דעת מכל אשר בתבל ומלואה.  אבל עיניו אשר לרגעים התהפכו בחוריהן שמוהו לנוכל וצבוע ערום מאין כמהו הלוכד חכמים בערמה ומרמה.

בראותו אותנו נצים עם הפראים העומדים סביב לנו אמר לנו במנוחה: הניחו להם! כי אני הבאתים! ואתם אל תיראו, כי לא יחסר לכם מחוט ועד שרוך נעל, כי על כן באתי הלום אבל אני נתעכבתי מעט בשמחתי את ש"ב מטברי' אשר בא גם הוא על האניה.

בין כה וכה והפראים שבו לעושת מעשיהם וחטפו מכל הבא בידם מבלי שום לב אל אשר המה עושים, כמלאכי זעם ועברה, הסלים אשר בהם האוכל נהפכו בידיהם, השקים אר בהם מלבושים נקרעו, הכלים נשברו באשר בלי חמלה השליכו אותם מגובה האניה לתוך סירות הדוגה, אשר עמדו סביב לאניתינו, כמצילים מפני הדליקה, מבלי לכת על השלבות אשר עוד לא שלשלו אותם, ואך סחוב והשלך כל מעשיהם אלה מירכתי האניה מזה ואלה מזה.

בראותי כי המשטר וסדרים אשר גמרנו לעושת נשארו מעל, אמרתי לאגודתנו כי עיניהם ישיתו מירכתי האניה על סירות הדוגה אשר נקבצו באו החפצים בהם לבל שום חפץ בסירות הדוגה, ולבל ישאר על האניה שום מה מאשר לנו.  אולם לשוא גרעתי שיחה כי כאו"א אך לעצמו שם עינו ולבו, מבלי שום לב לטובת זולתו, ובכן היינו כמבוהלים ודחופים, אשר לא ישמע איש את שפת רעהו, וכאירים בזיקים הוליכו אותנו אל סירות הדוגה.  ופה על סירת הדוגה אשר הביאוני בה יצאה נפשי על אשת חיקי ובי בתי אשר עמם יחד ירדנו בשלבות האני' ועד ארגיעה לא ראיתי אותם, לימיני ישבה אשה מיללת על איש שלומה כי עבר לפניה על האניה ואיננו, מעבר מזה נערה בתולה מקוננת על אביה ואמה כי רחקו ממנה, מפה איש שיבה מתאנח על חתנו ובתו ילידי ביתו אשר חלפו ועברו לפניו, וכאו"א צועק ובוכה, גם ממרחק קולי קולות תשמענה אזנינו, אשר בלי כל תפונה גם על יתר סירות הדוגה לא בגן עדנים ישבו ויהיו כמונו ומשבר לב יילילו, ומי ישים לבו עוד על חפצים אם גם הנפשות אינן בטוחות וכן שכבנו למעצבה, והמלחים בתפשם המשוט השמיעו קולם כאנשי חיל מזוינים המביאים שלל אויביהם בנפש  ומעל החוף קול ענות לעומתם ישמיעו כמו שמחים אלי גיל לקראת המנצחים.  סירת הדוגה אשר ישבתי בה הלכה הלוך וקרב אל החוף, ותחת אשר עד כה הסכנתי באיזמיר וביירוט לצאת ברגלי מסירת הדוגה אל החוף בלי שום עזר וסעד מזולתי ופה בחיפה לא מצאה רגלי מנוח לעמוד על היבשה כי אין חוף בנוי לתוך הים, אך החול אשר על שפת הים, וכאשר קלו המים מאוד, עמדה סירת הדוגה על החול, בעוד אשר עוד מי הים ישטופו הלאה, והמלחים אשר באו מהחוף נשאו אותנו אחד אחד אל היבשה, ואהי בעיני כעול ימים אשר על כתף ישאוני ולהטות אזן קשבת לקול הורים ומורים אשר לא ידעתי תמול שלשום.

בנשאם אותנו, והמון עם אשר עמדו על החוף באו במים לקראתינו ויפיחו רוח חיים בקרבנו, לזה הכו על ערפו, את זה דקרו במחט, על זה נתנו גחלת אש על כובעו להעלות עשן, מזה חטפו את המטה אשר בידו, והכנה אשר עצמו מספר.

רגלינו עמדו על החול שעל ספת הים, אשר בשם "חוף" נקרא והנה זה מרחוק תחזינה עינינו סירת דוגה באה, וגם גורלם כגורלנו ואין ידים לעבור לבוא אליהם, כי ההמון חוגג סבבנו כתרנו, והראו לנו לדעת כי חכמו והשכילו גם מבלי מורה ומנהל, יותר מכל אנשי איירופא, ולא נערים בלבד הראו חכמתם, כי גם הבאם בימים כבני ארבעים שנה הראו לדעת כי חכמת נעוריהם לא שכחו עוד, וגם המה התבוללו בין הנערים ויעשו מעשיהם זו מעשיהם להתעולל ולהתנפל עלינו –

בעוד אנחנו בתוך ההמון הגדול הזה, אשר סביב שתו לנו, ואין מידם מציל, קם אחד מתוכם, ויתן עלינו בקולו בלשוננו ואמר: מה לכם תעמדו פה ומדוע לא תבאו הביתה, האינכם רואים את ההמון חוגג, וגם אם יהרגו את אחד מכם מי מכם את דמכם מידו ידרוש?

ואנה נבוא? אחרי כי אין איש מאתנו יודע עד מה, שאלנו אותו.  עודנו מדברים, והנה זה קם איש בריא ושמן אשר ראינו אותו יושב מול ההמון על האיצטבא עם נכבדים כמוהו, מתענגים במחזה ההמון, ויעבירנו תחת שבטו במספר, ויאמר, אלה ליהושע שוחט, ואלה לי.. ואלה... ואם כי בתחלה לא ידעתי את שמו, נודעתי אחר כך כי אברהם יוסל שמו ועתה נודע לי גם סדר תולדתו – אביו משה חייט מטשארטקוב, נשא את אמו בהיותו כבר בא בשנים, ובכ"ז ילדה לו שלשה בנים, אברהם יוסל, ניסן, נחמן ובעוד הילדים קטנים, נשא משה את אשתו ואת בניו ויבא לארץ ישראל, ולא ארכו להם הימים בצפת ותשב האשה ותסע לוויען, ותהי שמה ימים ושנים הרבה, כי שמה מצאה שאהבה נפשה ומשה מת, ואברהם יוסל הי' משרת את הר"מ סגל, ואח"ז בחר לו ללכת לאלכסנדריה ערות מצרים, והתרועע את... ומצא שאהבה נפשו, ואחרי שובו לצפת מנוהו קצב על בשר הכשר, ובנה לו בית ועתה הוא עומד לפקח על טובת אנשים חדשים הבאים לארה"ק.

כאשר תעבורנה הצאן ע"י מונה, כן היינו בעיניו, ומה גם בעיניהם ולבי נבא לי כי יגוזו מעלינו צמרנו וגם יאכלו מחלבנו, ואולי גם מגרמו את עצמותינו, ולכן אמרתי בלבי כי לא נכון לעמוד על המקח פה כ"א לפזר ואולי בזה נקח את לבבם לטוב לנו.

נגשתי אל ר' אברהם יוסל, (בראותי כי שבט המושל בידו, ואותו ראיתי אלוף לראשינו, גבוה על גבוה, אשר גם השוחט הישר בידם, וכמלאך ה' צבאות נראה לנו, בסתר כנפיו יחסה) ואמרתי לו בשפל קול התחנה, הנה אנחנו לא נעמוד על המקח, ואך שימו נא עיניכם עלינו, ויכמרו רחמי לבבכם על ידיע כפינו, כי גרים אנחנו וכל עמל ידינו נטוש כדומן על פני השדה ואין מאסף.

ואנכי! – ענני – ואנכי על מה באתי הלם בליל שב"ק אשר כל חללא דעלמא לא ישוה לי כֹפרו, האם לא למענכם? מכל משמר אשמור עליכם.

הודיתי לו על חסדו, ואומר לו: ומה יועיל איש יחידי בין המון פראים אף אם שבע עינים בראשו?

בגאה וגאון, להראות לי פרשת גדולתו, ענה ואמר לי: הראיתם את כל ההמון הזה הנה הנם מפני יחילו ואימתי תבעתם ונסו כמנוסת חרב וגם אל רשפי אש שלהבת עזה יקפצו ככל אשר אצוה עליהם.

עודו מדבר והנה זה השוחט בא לפניו, ונדברו ביניהם בשפה אשר לא הבנתי, ואני אחרי רואי כי דבר סתר להם נסוגותי אחור, וגם המה החלו להלוך אחת הנה ואחת הנה הלוך ודבר.

נושאי הסבל כמנהיגי סירות הדוגה, בלי דבר דבר קרבו ויאתיו ויסחבו סחוב והשלך החפצים שלנו, ואחרי אשר כבר הודיעני כי אימתו תבעתם לא יצאתי עוד לעמוד לנגדם לעצור בעדם, ואולם אמרתי להאנשים אשר כאו"א ילך לו אחר נשא סבל, לבוא עמו אל האכסניא, וא' מאגודתנו ישאר שמה באכסניא איש או אשה לשום עין על כל אשר יביאו שמה, למען עכ"פ לא תמצא ידיהם, להביא חבילה אל ביתם, ומי יעמוד לנו להצילנו מידם.

באשר למדתי דעת באיזמיר וביירוט, כי על החוף יבקשו את כתבי המסע אשר לכאו"א הנה כי כן בעת אשר החלונו לבוא העיר עמד ישמעאל אחד ויבקש פאסאפרט, ואת מוצא שפתיו לא מרינו, ונתן כאו"א את כתב המסע שלו, ובאשר נושאי הסבל לא המתינו עלינו, רצנו אחריהם להשיגם כן הלכנו הלוך ושוב ולא ידענו עד מה עד כלינו מעשינו כארבעה שעות בלילה, נבוא אל האכסניא לנוח מעמל ידינו.

גם פה באכסניא אשר נפלתי בחבלו, היינו כעל סירת הדוגה, זה קרא לאשת חיקו כי איננה, זאת קראה ותבקש את בעלה, אלה את בנם חפשו ולא מצאו, וזאת מבקשת את אבותיה, לכן גמרנו אומר לבל נשכב לנוח, עד אשר נמצא איש איש את ילידי ביתו ויתלכדו ולא יתפרדו.

לרגל המלאכה הזאת אשר לקחנו איש את אשתו, ואשה את אישה ואבות את בניהם, התפרצה מריבה חדשה בין בעלי האכסניות.  זה צעק איה איפוא חלקי ארבעים למאה, אשר משמנים נפשות מגיעות לי שתים ושלשים, ואין עמי כ"א שבעה ועשרים והשני נתן קולו קול עוז: האם הילדים לנפשות נחשבם, עד כי בא הראש שנית ויעש חלוקה חדשה לפי בתי אבות, ובאה שבת באה מנוחה.

שמחים וטובי לב, אבל עיפים ויגעים באנו אל האכסניא, אשר נפלתי בחבלה ראשונה, היא של ר' יהושע השוחט, אשר הביאה עצב בלבבי.  וזה תארה; חצר גדול ורחב ידים, אששר חלאתו בו, גם הרים וגבעות אשר לא חלו בהם ידים לעשותם עכ"פ כחלקת השדה, גם בבית אשר באנו בו, עוד זוהמתו בו, נר כהה קטן האיר ויגרש את אופל הלילה, באמצע הבית עמד שלחן וספסלים ארוכים בלי משען ומשענה עמדו סביב לו, ופתותי לחם עליו כמו נתנו עידיהם כי כבר גמרו הסעודה.  רצפת הבית היתה לנו למכשול ולפוקה באשר לא מקרשים ולא מחלוקי אבנים נבנתה כ"א מסיד וחול, אשר עלימו אבד כלח, ושארית הפלטה הרים גבנונים תחת רגלינו לאבני נגף ולצורי מכשול.  גם העצמות אשר התגוללו על הקרקע עוררו אותנו לדעת אנה אנחנו עולים, ובכל זאת אמרנו לקדש את השבת על היין, ונסעד לבבנו בסעודת שבת.

את בעלת הבית (אשר אך קול גערה שמענו מאתה: פה לא תשבו, פה לא תבואו, בזה לא תגעו, אשר נתנו עידיהם כי היא גברת הבית) שאלנו אם נמצא אתה אוכל עבורינו אף כי הבאנו אתנו אוכל מאשר עשיתי בביירוט בכ"ז אמרנו לאכול מאתם, למען יראו שכר בעמלך, ולמען נתענג על ארוחה טוב וחמה בשר ומרק – והשיבה אותנו כי אין כל מאומה אתה לסעודת הלילה באשר על הרוב לא תבוא האניה כ"א כחצות הלילה ועד בוא האורחים אל ביתה כבר האיר היום ובעבור זה שמה לחוק לבלי הכין עבור אורחים לסעודת הלילה.

א"כ איפוא נאכל סעודת הלילה מאשר אתנו! אמרנו לה.

ואיה אפוא תוכלו למצוא כעת האוכל אשר לכם באישון לילה, והנר אשר היה דלוק בבית האוסף (מאגאזין) כבר כבה.

האם לא נאכל כל מאומה? האם לא נקדש על היין? הלא שבת היום? אמרנו לה, ובעוד אנחנו משוחחים איש את רעהו, כדת מה לעשות, והנה זה בא בעל הבית, וישאל אותנו על מה אנחנו יושבים, ולא באנו לנוח ולישן.

עוד לא קדשנו ולא אכלנו סעודת שבת, אמרנו לו.

ומדוע לא אכלתם על האניה? שאל אותנו כמתפלא.

הן כבוא האניה הלום, עוד היתה תפלתנו שגורה בפינו, השבנו לו.

אנחנו כבר אכלנו ארוחתנו ובכל זאת אביא לכם יין ועוגות שמן להיות לכם לצאת ידי חובת קידוש היום, ויבא אל חדר השני אשר כבר כבה הנר שם.  ומאפלה לאור הביא לנו צנצנת אשר עוד כשתי כוסות יין בתוכו, ושתי עוגות שמן רצפים בשתי ידיו לכבוד האורחים ולכבוד שבת.  אחוזת מרעי אשר גם עליהם עלה הגורל לאכסניא הזאת כבדוני לקדש על היין, ואקדש, ואולם רוב כוס לא שתיתי כמשפט, גם לא מעט, כ"א מעט מן המעט באשר ראיתי כי גם מעט מן המעט לא יספיק לכל האנשים אשר אתי, גם מן העוגות שהביא לקידוש במקום סעודה לקחתי כזית ולא כחצי ביצה כדת, למען אשר עכ"פ יגיע כזאת לחלק האנשים אשר אתי.

אחרי כלינו מעשנו, צוה בעה"ב עלינו לבוא אל החצר לשכב, למען ינוח גם הוא מכל התלאה ומכל העמל אשר מצא אותו הלילה.

באנו אל החצר ומגל החפצים כרים וכסתות אשר היו צבורים, שמטנו כאו"א מן הבא בידו למשכב לו, מבלי הכיר אם לו הוא אם לא, ותחל מריבה, זה צועק מדוע לקחת את הכסת שלי, וזה נתן בקולו: קח לך הכר ואולם המקום לי הוא! האתה תהדפני ממקומי? הלימיני תשכבי אשה? האם לך הוא הכסת אשר שמת מראשותך?

לקול הקולות אשר עברו בין אנשי אגודתנו נפתחה דלת הבית, ובעל הבית גער בנו בנזיפה, על כי יפריעו את מנוחת הלילה.

כאיש נדהם הייתי, רוחי חובלה בשומי אל לבי כי מאז שמתי לדרך הזה פעמי, עוד לא ראיתי בטובה, ואך מרעה אל רעה יצאתי, וכל יום קללתו מרובה, ועל כל צעד אשר קרבה נפשי לארץ הקדושה, רבו כמו רבו אבני נגף וצורי מכשול, לאמר בערב מי יתן בקר העבר ובבקר מי יתן ערב דאתמול.  שלו הייתי בביתי, רענן בהיכלי, גם נחת שלחני מלא דשן, בני כשתילי זתים עוטרים סביב לי, מרבדים רבדתי ערשי' ועזבתי את כל אלה, ובאתי אל נתיבות הברזל לשכב על הספסל.  מהאניה לאיזמיר וביירוט, מקומות לא ידעתי תמול שלשום, ותחת אשר באיזמיר לא נתתי בעד סירת הדוגה ומדריכי בדרך אלך, כ"א שני גרוש וחצי, (מאה פרוטות) נתתי בביירוט מאתים ושמנים פרוטות, ומי יודע חשבון הכפל אשר יכפלו שכרם פה, ותחת אשר על האניה היה עכ"פ מקום לנוח לכאו"א, הנה פה גם סמוך לבית הכסא אין מקום, באשר קדמו וזכו בו, ומה ילד יום עוד לעתיד מי יודע.

כמבשר טוב משמיע ישועה היה לי קול התרנגול אשר שמעתי מאחרי, כמו התרועע אתי יחד לשבוע נדודים, לבל יתן שנה לעיניו, וכפעם בפעם יתן תנחומות לנפשי לאמר כי קרובה ישועתי לבוא ואתא בקר, וגם לילה כליל יחלוף ואני תפלה כן יאר ה' לנו ויצילנו מכל צרה.

ברן יחד כוכבי בקר ובטרם נבקעו עפעפי שחר, ואך עמוד השחר כמו עלה, כשר הצבא הנראה בהדרו בראש צבאיו, לשלחם איש איש אל עבודתו יצוה ויאמרו הננו, שמתי עיני ולבי עליהם, ואלפי מחשבות ותמונות נצבו כמו חיים לנגד עיני, כמו לא היתה בלבי שום מחשבה אחרת ושום דאגה בלב ואך לשום ראשי בין ככבי שמים.  אכן הוא הדבר כי למען גרש עצב מלבבי חפשתילמצוא לי איזה ענין לענות בו, למען אשכח יגוני ואת אשר לפני.  עד אשר תעבור חשכת הלילה ואנסה את רגלי להלוך מעט אחת הנה ואחת הנה וירוח לי, ואולם גם שאת לא נתקיים בי, כי בהאיר היום וחשכת הלילה החלה לעבור מעט מעט, אז ראיתי כי ככלוב מלא עוף אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם כן כרעו נפלו פה נפש אדם בלי כל משטר וסדרים ובאשר כרעו שם נפלו.

מה מאוד שמח לבי לראות חבית המים עומדת פה אתנו סמוך לביהכ"ס ותחת אשר לא ישר המקום הזה לעיני בלילה, עתה ראיתי עצמי מאושר בארץ, באשר לא אלך ד"א בלי נטילה, ואם כי מעט אש היה בקרבה, הלא מצאתי די לפני.

נסיתי רגלי לעבור לאט לאט אחת הנה ואחת הנה בחצר, כי כל אברי כבדים עלי, ואולם מה נורא היה המראה הזה לראות צאן אדם כשבויי חרב נטושים בלי כל סדררים, פה אשה ושני גברים סביב לה יחנו, ורגליה על ראש שלישי, פה איש בין שתי נשים, אשר מבלי שום לב לא ידעו נפשם עד מה, נבהלתי על המראה אשר לא ראיתי כזאת מעודי וכן לא יעשה אפילו באומות, ולבי דאבה מאד עליהם להקיצם משנתם, ובאשר לא מצאתי ידים להציג כפות רגלי ולעור ברגל הוכרחתי לשוב אל מקומי.

מה זה מהרת לקום? שאלה אשתי אותי.

נסיתי רגלי להלוך מעט אנה ואנה והנה אין ידים לעבור, עניתי אותה.

הסו! הסו! נשמע קול דממה מאחרנו, כי אם תעירו את בעל הבית והגבירה אז תאשמו.

נוראות נפלאתי, איך כל המון האנשים אשר פה נטושים הוזים שוכבים, היו כאין נגדה, ואך כבוד בעל הבית והגבירה יקר בעיניה, או אימתם תבעתה, ושקולים הם כנגד כלם.

חשכת הליל עברה מעט מעט ואור היום בא תחתו ומבלי להרהר בד"ת סמוך לביהכ"ס, שמתי מבטי על הבתים והחדרים אשר בחצר, ראיתי פתי הבית אשר שמה אכלנו את הכזית עוגה וטעמנו טעם יין קידוש (אשר אח"ז נחשבו לסעודה שלמה למתן הדמים) והנה הוא סגור על מסגר, וסמוך לו חלון אצל המקצוע מעבר הפתח מזה ומזה חלון ומסך לבן מעשה צעצועים, כרובים, ציצים ופרחים פרוש עליו להגן על הדרים בו מחום השמש ומהביט אל תוכו.  לא רחוק מהחלון הזה פתח ודלת משוח בששר, אשר שם בעה"ב והגבירה נחתים ולהלאה חלון סתום ופתח סגור, ולמקצוע הבית אשר אכלנו בו עוד שני בתים אשר הפתחים ודלתותיהם סגורים למראה עיני.  בעוד אני אחוז בסבך מחשבות על הבתים והתאים והחצר והביהכ"ס שמעתי מאחרי קול דברים, כקול אשה מדברת כדברים האלה: הבלילה הזה באתם הלום?

על השאלה הזאת אשר שאלה האשה ענתה אשתי: כדבריכם כן הוא, ומנוחה לא מצאתי, ואהי מתהפכת מצד אל צד, ואשא בשרי בשני לבל אוסיף לבעלי יגון על יגונו, בראותי כי לא נתן לעיניו תנומה.  הן על האניה ראשי עלי כגלגל היה ואמרתי בלבי כי ברדתנו אל היבשה ירוח לי ואולם עתה אהה.

ומי יוכל לנוח פה? ענתה האשה, האם על אשפה וגללי בהמות ועל אבנים וחצץ ימצא האדם מנוח?

ומתי באתם לכאן? שאלה אשתי.

זה ארבעה עשר יום לנו פה! השיבה האשה באנחת לב ובקול דממה דקה.

ארבעה עשר יום לכם פה! שאלה אשתי בתמהון לבב.

כן הוא! ענתה האשה אותה.  ובקול בכי הוסיפה לאמר: ומי יודע עד כמה עוד יחזיקו אותנו פה לפשוט עורינו מעלינו.  הן שמענו גם ראינו מפטמים אווזות ותרנגולים למען אשר אח"כ ישבעו מבשרם ושמנם, לא כן אנחנו פה כי מרעיבים אותנו למען ישבעו מאתנו, השוחט הזה לא שוחט בהמה הוא, כ"א זובח אנשים.

מדי נדברו והנה עוד אשה אשר שכבה מעבר מזה, ואך ראשה היה סמוך אליהן, פתחה פיה ותאמר: הן בשבוע העברה בראותי את האשה..  אשר הוציאה מטפחת משי יקרה מעשה כרובים, חטובות ארץ הודו (אשר למראה עיני היתה שוה יותר מארבעה נאפאליון, והיא אמרה כי נתנה בעדה ששה נאפאליון) ותתן אותה למנחה ל.... למען לא יעכבו אותה פה וישלחו אותה למחוז חפצה, ושלם תשלם שכר החמורים והגמלים בלי מגרעת ככל אר יושת עליה חשבתיה למשגעת ועתה נפקחו עיני לראות כי השכילה מאוד, כי היא כבר באה אל המנוחה ואנחנו שבענו נדודים, ועוד לא ראינו בטובה.  וירבו עלינו הוצאות כפלים או שבעתים, ומי יודע מה תהי אחריתנו?

הסו! הסו! דברה אשה אחרת, אל נא תשכחו כי במאורת צפעונים אנחנו ואם יודע להם במה נדברנו, הלא ינקמו נקמתם בו.

בקול דממה דקה אמרה אשתי: הכי על כרחנו יחזיקו בנו, הקצור קצרה ידינו לשכור לנו חמורים, ומה גם אם נפריז על המדה להרבות מהר ומתן על שכרם, הל אלפי חמורים תמצא ידינו.

עודכם זרים! ענתה האשה באנחה, ולא ראיתם עוד את תהלוכותיהם, ובמדינתינו מי ראה כזאת ומי שמע כאלה בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, ואולם אבינה אתכם ככל אשר עינינו הרואות מאז באנו הלום ועד עתה, ואז תדעו ותראו כי כחומר ביד היוצר, כן הננו בידיהם לאשר נפשנו בכפיהם, ואין בידינו לעשות כל מאומה.  הן החצר הזה הוא מקום מקלט לנו, לבל נוכל לצאת החוצה, ואם אמרנו לצאת מזה, הנה כל אבני חיפה על ראשינו יפילו הנערים השובבבים, ולפי דברת בעלת הבית, קרה גם כי נשים בחיפה ענו, ולכן בל נוכל להביא מן השוק שום אוכל לנו, ומוכרחים אנחנו ליקח אוכל לנפשנו מאת בעה"ב, אשר ירבה מחירם על אחת שבע, וכבר לקחו ממני עשרה רענדליך, ומאשה זו שמונה, ועוד אין אתנו יודע עד מה –

אשתי מאנה האמן למשמע אזניה, ותען ותאמר להן: פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, הכי יפתה לבי להאמין, כי לא ירצו להשכיר לנו חמורים, אחרי אשר נרבה שכרם בכפלים?

שמעי נא לי! אמרה אשה אחת ואת אשר עינינו ראו בשבוע העברה אותנו אגיד לך ותדעי.  הן בשבוע העברה נועז ה"ה ר'... מאגודתנו אשר נלאה נשוא עוד את הרציחות והגזלות והעושק וינסה רגלו לצאת החוצה לפני שער החצר.  והנה זה ישמעאל א' לקראתו, ויאמר לו בשפת עלגים, פאהרען צפת, וברמזו בידיו כמו אמר אם יש את נפשו ללכת וליסע עמו לצפת ור'...  ענהו כי כן רוצה ליסע לצפת, וכמה הוא רוצה שכירות בעד כל חמור, עשרים גראש! ענה הישמעאל.

בשמחת לב ונפש הביא ר'... את הישמעאל לתוך החצר להראות לו את חפציו ולהתפשר עמו על הכל ביחד.  ויהי הם הולכים בחצר לראות את כל החפצים, ועמדו על המקח, והשוחט הלזה בא והתיצב בתוכם כמו לשמוע את דבריהם, והתחיל לדבר עם הישמעאל בלשונם, ארוכות וקצרות, ואם כי את הלשון לא נבין, בכ"ז נוכחנו לדעת מדבריהם ורמיזותם כי דברו קשות זה את זה ועוד מעט, והנה זה בא אברהם יוסל לעזר השוחט, וגם שניהם נלחמו את הישמעאל בלשונם עד כי הישמעאל הלך לדרכו, ואברהם יוסל אמר: הכי אתן לו חפצים, האם לו חפצים בידי, ילך למקום המשפט ויתבע מאתנו, ואז ידע אם יוכל להוציא מאומה מאתנו.  ובכן נוכחנו לדעת כי בזאת נצחו את הישמעאל, באשר כפרו את כל החפצים אשר לר'...  לאמר כי אין לו כל מאומה, ובכן לא יסע עוד – ומה מאד חכמו והשכילו להרע לכסות כל תועבותיהם תחת מעטה צדק, כי לכסות עינים לעור את עינינו, לבל נבין ערמתם לבשו אדרת אמונה, באמרם האיש החדש הזה, אשר לא ידע ימינו לשמאלו פה רצה לסכן עצמו ולהביא רעה לנפשו, ולא ידע כי הישמעאל הזה ירצחנו נפש על הדרך, האנחנו נעזוב אותו? האם לא עלינו לדאוג על הבאים לשלחם בלטח? לבל תאונה להם כל רע.

ואולי כדבריהם כן הוא? שאלה אשתי בתום לבבה.  למה זה הבל תדברי? אמרה אחרת, אילו היתה בפיהם נכונה כי אך טוב מבקשים, האין חכמה ועצה גם לזה, להביא את הישמעאל אל מקום המשפט, אשר שמה יקבל עליו להביא את האיש עם כל אשר לו למחוז חפצו, ואם לא. ענוש יענש ואחריתו עליו, ואולם המה לא כן עשו, ואת הישמעאל השלימו ויתנו לו תיבות ואגזות להביאם לצפת ולא יראו כי ישלח ידו בהם, אות הוא כי במרמה דברו, ואך לעשוק אותנו כל מגמתם.

ומדוע לא תספרי – אמרה אשה אחת, את אשר עשו לר'....  אשר לא השכיל להכנע מפניהם, ואחרי עבור כמה וכמה ימים בתוחלת נכזבה כי ישלחום לצפת ולא נתקיים בהם, נלאה נשוא עוד ויתן קולו בצעקתו לאמר עד מתי תעכבו אותנו פה מבלי לשלוח אותנו מזה, הן שמים וארץ לא יחשו ע"ז הלא תקאו הלא תדעו.  ואנחנו אשר ראינו כי אין עונה אותו דבר מהם חשבנו למשפט כי השכיל מאד בדברו, ואולם עד מהרה לקול דברו קם השוחט וילך לו, ועוד מעט, והנה זה בא אברהם יוסל, ועיניו מזרות אימה וילך סובב הולך אנה ואנה כחושב מחשבות וחשבונות רבים, ויתן קולו לאמר: מי הוא זה האיש מרעיש ארץ ילבש גאות לדבר אתנו משפט? ויפן אל ר'... ויכהו מכות אכזריות עד אשר נפל ארצה ואברהם יוסל אמר: עתה לא על חנם תבקשו עלי משפטים בצפת.  וכאלם לא פתח פיו עוד בראותו כי עוז בלבבם, ולא יראו אלהים, ויט שכמו לישא ולסבול ככל אשר נטל עליו.  ובכן הוסיפו לענותו מאשר בתחלה, ואחרי אשר הפשיטוהו ככל העולה על רוחם שלחוהו לצפת, והוא כרחל לפני גוזזיה נאלם דום, ומי יודע מה עלתה לו על הדרך?

השמש יצאה על הארץ ותשלח קוי אורה ותלהט בחומה את פני החצר ותך על ראשי האנשים אשר נמו שנתם מעוצר רעה ויגון, רעבים גם צמאים ותעיר בחמתה את כל, ומה רבה המבוכה, זה לא מצא את כובעו ויחפש תחת כל השוכבים סביב לו, ויניעם ממקומם, פה חפש א' את הטלית הקטן, ויהפוך כל החפצים, זה לא מצא את מנעליו, זה מבקש מים ליטול ידיו, ואין ואשה אחת קוראת: האם את בעה"ב לא תיראו, אם מפני גברת הבית לא תחילו, הלא ידעתם אם תעירו ואם תעוררו אותם משנתם, כי אז נכון לנו יום חשך, ואנחנו את עונותיכם נשא ונסבול.

מעט מעט קמו כאו"א מהישנים בחצר ועל לבושם אבק ועפר כאשר התגוללו בדומן וגלל, ומריבה חדשה החלה.  זה נתן קולו שבת היום, וזה יענה גדול כבוד הבריות כי אין ללבוש בגדים צואים, וכהנה ויכוחים ודברים רבים ולקולם נפתחה הדלת שנית, ובעל הבית השוחט יצא בכתנת בד לבן וטלית קטן, ומכנסי בד לבנים ורחבים כמשפט הישמעאלים, וכובע לבן בראשו.  על רגליו היחפות סנדלי עור ירוק[2] (געלב), ואך בדרך הילוכו שם מבטו על הנלחמים בדת ודין, מבלי דבר דבר, ואני אשר מאושר הייתי כי היו לי מים לנטילה עוד כעלות השחר, חשבתי דרכי לבוא אל הבית לברך ברכת השחר.  או לקרות שמו"ת, ואך שב בעה"ב אחזתי דרכי לבוא אחריו אל הבית, ואולם הוא לא פנה אלי ויבא אל פתח הבית ואת הדלת סגר אחריו, מבלי נתון אותי לבוא אל הבית.

לבי סחרחר ועולם חשך בעדי, כסתה כלימה פני להרים ראש נגד כל האנשים, אשר לדעתי ראו את המראה הזאת, ואהי כבול עץ ונשמה לא נותרה בי לזוז מן המקום ההוא, על כל החרפה הזאת.  שני אנשים מאגודתנו קרבו ויאתיו ונכנסו עמי בדברים, אולם כמוכה בתמהון כאיש נדהם הייתי, ואהי כחרש לא ישמע את אשר דברו.  אחר עבור כשתי שעות נפתחה הדלת ובעלת הבית יצאה ובמפתי שבידה פתחה דלת א' משתי הדלתות אשר הא' לבית התבשיל.  ואשה אחת קמה ממשכבה ותבא אחריה ליקח מעט מים לנטילה, ואולם אך דרכה על מפתן בית התבשיל נתנה גברת הבית עליה בקולה לאמר: פה בבית התבשיל לא אוכל להניח שום מי לבוא, את נשמתי לא אמכור לכם, האתם תעשו טרפות ועלי יהיה העון?

אך מעט מים אבקש כי עוד לא רחצתי ידי נטילת שחרית! אמרה האשה וכפיה פרושות.

עוד מעט ויביאו מים! נתנה גברת הבית עליה בקולה.

בנזיפה יצאה האשה משם, ותשב אל מקומה, ואני אחזתי דרכי לבוא אל הבית שנית, קי קצתי בחיי מחום השמש אשר הכתה על ראשי.

באתי אל הבית ולא שמעתי עוד קול גערה.  החלותי לברך ברכת השחר ובעלת הבית באה ועל ידיה טס עם כלים מלאים קאווע מהול בחלב ועל פניהם צף שומן החלב ותשאל אותי אם אחפוץ לשתות ג"כ?

בכל אוות נפשי אחפוץ לשתות מעט חמין, עניתי אותה, ואולם אבחר ראשונה לתת לאשתי.

הביאו אותה הנה! אמרה בעלת הבית אלי.

יצאתי אל החצר אל אשתי ואומר אליה לבוא אחרי אל הבית לשתות קאווע.

נעויתי משמוע, אחז בשרי פלצות, כי אל עקרבים אנחנו יושבים פה! אמרה אשתי אלי בחשבה כי לא הגיעו לאזני הדברים שדברו הנשים באזניה.

נחשוך נא דברינו כעת, וגם אנכי ידעתי גם ידעתי ככל אשר עם לבבך, אמרתי לאשתי, ועוד חזון למועד לדבר בזה, ועתה לכי עמי ובואי הביתה לשתות מעט חמין, להשיב נפש.

באנו אל הבית מבלי דבר דבר, וישבנו כחצי שעה עדי נפתחה הדלת אשר לחדר השני, ובעלת הבית יצאה ותבוא אל החצר ותאמר: מי בכם החפץ לשתות חמין, יבוא.

גם ישמעאלית באה אל החצר וכדה על שכמה, ותער כדה אל החבית ותהי השמחה בכפלים, לרחוץ ידיהם ולשתות חמין.  וכל העדה אנשים ונשים קרבו ויאתיו אל החבית, זה חטף הכלי וזה לא עצר ברוחו להוחיל עד אשר ירחץ האיש אשר הכלי בידו, וירחץ מן הכד, ומבלי מצוא מטפחת לנגב ידיהם הודיטו ידם אל לבושיהם ויעבירום על פניהם, ויבואו אל הבית עד כי היה מלא מפה אל פה, ואין פוצה פה מפני כבוד בעה"ב, או מאימתם.

בעלת הבית ובתה נערה בתולה אשר אך קמה מן מטתה החלו לשרת את האורחים.  ויביאו כלים קטנים אשר אך מחציתם היתה קאווע, וכמעט שלא הבלין החלב את הקאווע, ויתנו אל אשר בחרו, כי גם הכלים לא הספיקו לפי רוב הנקבצים, וכשחוק קל עבר על שפתי בעלת הבית ותאמר: פה בארצינו לא ישתו קאווע בכלים גדולים, כי כן מנהג הישמעאלים, והכירים אשר לי בבית התבשיל קטנים מהכיל, ותרחץ בנקיון כפיה על הכלים הקטנים, ועל אשר לא באו במלאותם, אם כי לעצמם לא קבלו את מנהג הישמעאלים וגם הכירים לא צרו מהכיל, ומה הוטב חלקי אשר נתן לי כלי קאווע, וגם לזוגתי אשר רבים מאתנו לא זכו לזאת, וימתקו לנפשי מכל משקים נעימים באשר דבק לשוני לחכי מאבק ועפר, וכן היה לאשתי כדבש למתוק.

בעוד אנחנו שותים, נראה אלינו בעה"ה בכבודו, כמו הרכין והשפיל נפשו להסביר פניו אלינו, וישב אל השלחן, והחל לדבר ושאל לאיזה אנשים מאין המה ואל איזה צדיק נסעו, ומדי דברו בם ראיתי כי הליכות עולם לו, וכל הערים לא מוזרות הנה לו, וגם כל צדיקי הדור שגורים על פיו, גם אלי הראה אות אהבה, וישאלני על מקומי, וכרגע עניתיו: מעיר... ואל אדמו"ר... אני נוסע.  וראיתי כי הבאתי שמחה אל לבו, וישאלנו השלום לאדמור? השלום לרבנית? השלום לבניו? השלום לפלוני ופלוני בעירכם? שלום! שלום! הכל שלום! עניתיו, אבל מאין תדעו ותכירו את האנשים האלה בעירי?

אני הייתי שמה כשמנה ימים ענני ואזכור היטב את העיר כי רק זה כשתים עשרה שנה עברו, אחרי הייתי בעל האשה ומאומה לא היה לי להביא טרף לביתי, לכן הרימותי פעמי למסעות על פני קרית חוצות ככל אנשי ארץ ישראל, ואהי מתהלך מכפר לכפר ומעיר לעיר לקבץ נדבות, ואם אמנם כי בזמן ההוא עוד היו אנשי ארץ ישראל בחשיבות על פני תבל, בכ"ז רע ומר היה גורלי, כי לא נסיתי להסתפק מן הבא בידי, גם כמו זר הייתי מבוא והתערב בין אנשים ככל הילדים אשר כגילי שנתגדלו בארה"ק, ובפרט בטבריה.  והייתי נע ונד בארץ, ומאומה לא נשאר בכל עמלי, ויעצוני כליותי לבוא אל צדיקי הדור, ובאשר רבים המה הבאים, אתוודע בין אנשים, וגם אמצא שמה לחם לשובע בין היושבים, ונבחר לי לבוא אל אדמו"ר אשר שמה הטו אלי חד, ואני למדתי לשוני להתהלך עם החסידים, עד אשר צלחה לי ליסע בעצמי ולבוא אל המקומות, ורבים המה אשר הכירו אותי מבית האדמו"ר, ובעירכם חליתי ולא ידעתי נפשי והגביר הר'.. ומשפחתו עמדו לי למגן ומחסה על כל מחסורי.  זכרה להם אלה לטובה, ולכן את שלומם אדרוש –

שלום להם! עניתיו ואני גיסו של הגביר וזאת אשתי, ושלשת ילדינו הנם ישנים עוד בחצר.

אם כן איפוא עלי לכבד אתכם בקטווע כיאות ויקרא את בתו, ויצוה אותה לראות אם הילדים קמו משנתם ולהביא קאווע שנית עבורינו – וכן עשתה והאנשים קנאו בנו.

בעוד אנחנו שותים, ובעה"ב קם ממקומו ויאמר: הנה עת התפלה הגיעה התלכו להתפלל בצבור, באשר עליכם לברך ברכת הגומל? ואני באשר צהלו פפני אמרתי לו כי אלכה עמו, גם מיתר האנשים נלוו רבים אתנו ללכת.  הוא בא אל חדרו ללבוש בגדיו, ואני בקשתיו כי יפתחו לנו שערי בית האוסף אשר נלבש עכ"פ כתונת בד לבן.  באנו אל בית האוסף, ומה נורא היה המראה, באשר היה מלא ממסד עד הטפחות, וגם פה רבו דברי ריבות בינינו, באשר צר המקום, זה משך תיבה מכאן, ותפול על תיבה אחרת אשר הכין לו אחד לפתחה מזה נקרע כנף מעילו באשר לו מצא לו ידים לעבור, ובכ"ז לא מצאתי שום תבה מאשר לי כי צלמות ולא סדרים היה בבית הזה, ולא החלפתי לי אפילו כתונת, ושבתי ובאתי הביתה, והנה זה בעה"ב בא לבוש לבנים וכובע אדום על ראשו, בצדקו נפשו כי פה לא נוכל ללבוש השטראמיל להיות יהודי בעיני באי שער העיר, ונאחז דרכנו להלוך להתפלל בצבור.

באנו אל חצר מרוצף אבנים מרובעות, נקי מכל חלאה, ובחרים גם בתולות יחדיו ישיחו וישוחחו בשמחות ושחוק, וגם האיש הבריא ושמן ר' אברהם יוסל אשר ברוח פיו יתמו ויכלו כל הישמעאלים בחיפה גם הוא נצב בתוכם, גם את האיש מטבריה מצאנו שמה.  מדוע אחרתם לבוא היום? שוחט! שאל אברהם יוסל.  הן גם אתם עודכם עומדים כמו לא נכונים לתפלה – ענה השוחט – הטרם ידעתם כי אנחנו נשיג אתכם, אם גם בק"ש ושמ"ע נתחיל.  באנו אל הבית והנה הוא מסודר ומהודר בכלים טובים ויקרים ומצעות יפות.

השוחט עמד להתפלל אצל השלחן, והוא היה המתפלל והקורא בתורה והמברך את העולים ברכת מי שבירך, והשכיל לעמוד בכל עת באמרו בעבור שנדר, עד כי הוכרח כאו"א לנדב לכבוד בעל האכסניא, ותושבי העיר ברוח נדיבה (אשר עוד אין אתי יודע על איזה דבר טוב תסוב הצדקה הזאת) ואני באשר קרבתם חפצתי, נדבתי ברוח נדיבה, ובטובו לא הכלים שום מי מאתנו, ואת כלנו העלה לס"ת, כאשר עשה חלוקה ישרה לקרוא לכאו"א שלשה פסוקים, ובכן תם סדר התפלה ונבוא הביתה אל השוחט אשר הוא בעל האכסניא שלנו, והשוחט כבד אותי לקדש על היין ותהוציא את כל הקהל, ויחלק יי"ש לכאו"א ומיני תרגימא, ונבוא אל החדר השני וברמזו אלי הבנתי ובאתי אחריו, ולא אכחד כי לא רע היה לי שמה, ואוכל מכל.

לא ארכה העת ויערכו שלחן להסב לסעודה, ומים לרוב הובאו כעת לטול ידינו, גם מטפחות היו להו כעת, והבצלים עם כבד וביצים, ערב לחכינו, כי רעבים היינו, ואולם מאכלי חמין כנהוג בכל תפוצות ישראל (שאלינט) לא הספיק לנו באשר לפי דברי בעלת הבית לא יכילו הכירים יותר כי קטנים המה, ואמרנו להביא מאשר עשינו בביירוט, ובאנו אל בית האוסף, ואת אשר היה מן המוכן לפנינו ונקל להמצא, אותו אכלנו, והנשאר תחת הגל, לא מצאה ידינו להביא, וגם בעל הבית הסביר לנו פנים, והעמיד צנצנת יין גפן לכבוד האורחים, ואני מאשר כי כבדני בבקר בקאַווע וגם לא שכחתי את אשר שמעתי, מפי הנשים מצאתי, עצמי מחויב להעמיד גם כן צנצנת יין גפן לכבור בעה"ה, ועוד איזה אנשים נמשכו אחרי והעמידו ג"כ כאו"א צנצנת ינ"ג, עד כי ארך זמן סעודתנו עד עת ינטו צללי ערב, ולסעודה שלישית לא היו עוד חלות באשר לא חכו על קהל גדול כזה, ואך איזה אנשים מתוכנו לקחו כ"א כזית לקיים מצוה סעודה שלישית.

בים א' בבקר נגשתי אל השוחט וחליתי פניו כי יעשה עמי אות לטובה וישלחנו מהר לצפת לבוא אל המנוחה, ובעינים נשואות למרום הצטדק לפני לאמר כי הוא אין לו עסק בכל המון המעשקות אשר מתרעמים עליהם, וכי הוא אינו כ"א שוחט ובעל אכסניא, ואכן בכל זאת לא ימנע הטוב ממני וינסה דבר עם אברהם יוסל, אולי תמצא ידו לטובה, והודיתי לו על חסדו.

אחר התפלה החל השוחט להעביר תחת שבטו את כל הבאים בצל קורתו בשבת, בעד יין גפן, יי"ש, נדרים, מתנה להספן, מתנה לנושאי הסבל, קאווע וטהעע.  עוד הוא יושב ומעביר תחת שבטו, ופעמיו ירחץ בדמי אנשים, לשתות כמים עולה, והנה זה אברהם יוסל ושני אחיו, ובנציון באו אל הבית, והשוחט קם ממושבו לכבודם, ואברהם יוסל נגש ובא וישב על מקום בעה"ב ואת ספר הזכרונות אשר רשם השוחט בו אנשים רבים, לקח אברהם יוסל וישלך אותו הלאה בצחוק על שפתו לאמר: מה לנו ולחשבונות?

ןיוציא המטפחת מצלחתו, וימחה זיעת אפיו כמו באמן השדה והוא עיף.  אחרי אשר עד כה לא באת, אמרתי לגמור החשבון שלי, אמר השוחט לאברהם יוסל כמצטדק על אשר הקדים לעשות חשבונות שלו בטרם ירים  אברהם יוסל את תרומותו.

הידעתם! פתח אברהם יוסל את פיהו, הידעתם מדוע נתעכבתי עד כה, כי שר המכס שלח אלי היום בבקר לאמר, כי לא יוכל למלאות רצוני עוד לבלי לפתוח התיבות והארגזות כי הוגד לו ברור כי בם הרבה סחורה וכלי כסף ואבנים טובות ומרגליות, וב"ה אשר נתן לי לשון למודים, ועד כה עמדתי בפרץ לפניו בשאלתי ובקשתי ועוד לא אדע איך יפול דבר.

היכול נוכל לתתו לעשות כזאת, ענה השוחט כפותח פיו לאלם וכטוען לטובתינו הן כהנה וכהנה יהיה הכרח לתן לו לבל יפתחו התיבות והארגזות.

שאלתי את בעה"ב במה הם מדברים, כי לא הבנתי ויענני: אחרי כי בליל שבת באתם ואם פתחו את התבות אז גנבו השוטרים דים, לזאת השכילו להטיב עמנו ויביאו את התיבות אל בית המכס, ואך החפצים הקלים אשר היו בסלים פתוחים הביאו אל הבית, עתה הבינותי מדוע אך להבל ותוהו כחי כליתי ביום השבת לחפש בבית האוסף ולהפוך תיבות רבות למצוא התיבות שלי להוציא כתונת להחליף.  בעוד השוחט מספר על אודות התיבות, והנה זה אשה אחת קרבה אל אברהם יוסל, ותעמוד לפניו בתחנה ובקשה לאמר: מתי נסע מזה לצפת?

התחפצו לנסע היום? שאל אברהם יוסל ושחוק קל עבר על שפתיו.

בכל לב ונפש תאבה נפשי לנסע עוד היום, ענתה האשה.

והתיבה תשאירו מתנה לשר המכס? שאל אברהם יוסל אותה.

אני אפתחנה ויראה כל אשר בה וידע כי לא הבאתי סחורה, הן לא סחורה לארץ ישראל וכאשר יראה שר המכס את אשר בתיבתי ישיבנה חיש לידי –

ולמה זה תמהרי לבוא לצפת? שאל אברהם יוסל.

למצוא מנוח לעצמותי היבשות! ענתה האשה בקול אנחה.

המבלי אין קברים בחיפה לנוח בהם עצמותיכם היבשות? קרא אברהם יוסל אותה, ושחוק אדיר פרץ מפתחי פיו.

השוחט נגש אליו ויאמר ברמזו עלי: האיש הזה הוא מיודעי ומכירי ומבקש למהר לשלחו למחוז חפצו בלי עיכוב.  ואברהם יוסל ענה אותו בתום לב: הן היום יום ראושן בשבת חג הוא לנוצרים ולא אוכל עוד להתראות עם שר בית המכס, ולכן נביא נא חשבון הוצאות מכאו"א.

ר' יהושע השוחט נתן צו לכאו"א לבוא לחשבון עם ר' אברהם יוסל, ואלי הראה אות אהבה לבל יעבירני תחת שבטו ראשונה.

הראשון אשר בא לחשבון היה בעל לאשה ואב לשלשה בנים, ואותותיו לא ינכרו כי עני הוא, מסתפק הוא וביתו במעט מן המעט כל הימים אשר הלכנו יחד על הספינה.

כמה נפשות לכם? שאלהו אברהם יוסל.

אני ואשתי ושלשה ילדים קטנים! ענהו האיש.

אברהם יוסל לקח עט עופרת בידו ויעש חשבונות עלי גליון.  ואחרי רגעים אחדים, אמר לו: שלשה רענדליך תתנו.  לקול דבריו נבהל האיש, ויתר ממקומו, ויתן את קולי בבכי לאמר: מאין אקח סך רב כזה ובעבור מה אשלם כזאת?

אולי אשלם אני מכיסי עבורכם? שאלהו אברהם יוסל בעברה.

הכי אמרתי שלמו עבורי חלילה, ואם כי עני אני בכ"ז כפי היושר שלם אשלם, אמר האיש בקול בוכים.

וכמה תתנו לפי היושר שלכם? אמר אברהם יוסל אליו בשחוק.

הלא ראינו באיזמיר וביירוט שירדו על סירות הדוגה בעד אַ טאָליר כל נפש, ואף אם אחשוב גם את הילדים הקטנים האלה כ"א לנפש שלמה הגם שעל האניה לא חשבו אותם רק לחצי נפשות והילד הקטן לא חשבו כלל בכ"ז לא יעלה עלי יותר מחמשה טא'ליר.

והחפצים שלכם בחנם יבואו.  שאלהו אברהם יוסל בשחוק כמשחק על איש משוגע.

בעד החפצים? ענהו האיש, וכמה מגיע בעד החפצים, הן אם נחשוב אותם כמו הנפשות האם אין די? ויהי' הכל ביחד עשרה טאָליר.

ונושאי סבל, ומכס ופעסער, ורוחות, ושנים שחרות עלי ליתן מכיסי? שאלהו אברהם יוסל.

הן לו יהי עוד עשרה גרוש בעד כל אלה.  ויהי הכל ביחד עשרים טאָליר האם אין די? אמר האיש.

רואה אני, אמר אברהם יוסל, רואה אני את האיש הזה והנה הוא מוכשר להיות רואה חשבון. והסב פניו אליו ויאמר לו בדפקו בידיו על כתפיו, רואה אני אתכם כי ידעתם היטב בטוב חשבונות.  וכבואכם לצפת תהי' מאושר בהביאכם חשבון את הממונים דשם.

האיש פתח פיהו לענות אותו, ואברהם יוסל לא נתן אותו לכלות דבריו באמרו: נחשוך נא דברינו עמכם כעת, ועוד חזון למועד לבוא עמכם חשבון, ועתה נשים פנינו להאיש האורח הלזה ויושט אצבעו אלי.

בלי חמדה נגשתי ובאתי לפניו, והוא פתח פיהו ויאמר אלי, הנה פניכם יעידו עליכם כי לא כרואה חשבון המשגע הזה הנכם, ולבבכם יבין היטב את כל ונוכחת מבלי בקש חשבונות רבים.  כמה נפשות אתם בלי עין הרע? שאלני כמו הראה לי אות אהבה באמרו בלי עין הרע, כי לא צרה עינו ח"ו על רבוי הנפשות...

אני ואשתי ושלשה ילדים אנחנו, עניתיו.

גם עתה החל לרשות בעט העופרת שבידו רשימות על הגליון ואחרי כלותו מעשהו אמר לי: עליכם לתת ארבעה אדומים.

טוב הדבר! עניתיו, טוב הדבר, הגם כי לדעתי הפרזתם על המדה.

הן איש חכם אתם! ענה אותי וידעתם כי מרבה דברים מרבה רמה, ויפן פניו אל אשה זקנה.

התסעו לצפת? שאל אותה, ומתי? הלא תגידו אם על מרכבה מרקדה, או על עגלה? שאל אולה עוד.

צחוק יעשו לאשה זקנה אמרה אשה אחת שעמדה אצלה.  ואברהם יוסל הרכין ראוש אליה למען תשמע היטב וידבר בקול עוז כמדבר אל חרש לא ישמע.  וישאל אותה: התתנו ספר תורה לביהכנ"ס האריז"ל בצפת?

ספר תורה? ענתה האשה, ספר תורה נתתי בעירי לביהכנ"ס ואדמו"ר... היה בעת ההיא בעירנו, ויהי אצלי על הסעודה.

בלי כל ספק, ענה אברהם יוסל, היתה אשת זנונים בנעוריה כי כן כל אלה בימי זקנתן מביאות ס"ת ופרוכת וכפרת ולבושי שרד לכפר על עונותיהם.  ואשת השוחט ובתה אשר עמדו מנגד מלאו שחוק פיהם לקול דברו.  זקנתי! אמר לה אברהם יוסל אַרענדל וחצי תתנו לי – היא החלה להתמרמר, ואולם לא בא עמה בדברים, ויפן אל רביעי וחמישי ויעבר תחת שבטו אך בחשבון אדומים כמו לא ראה מעולם שום מטבע רק אדומים.

כמספד על יחיד הורידו כנחל דמעה כל העוברים על הפקודים כל עט סופר תלא לתאר את המראה הזאת.

בהגיעו לקריאה ששית, הסב פניו אלי ויאמר האם לא נראה בעינינו שום מטבע במזומן? ומבלי למרות פיו הוצאתי ארבעה אדומים זהב ונתתי לו ואמצתי רוחי לבל להראות שום אנחה ועצב אולי אמלטה בזה והוא לקח אותם בידו וישחק בהם בהפכו אותם מיד ליד.  ויאמר הבארבעה אדומים אצא מזה? אחרי אשר כאו"א השיב אחור ימינו, והנה אחד מהקרואים נגש ויעמוד לפניו וכפיו פרושות בתחנה לאמר: אבקש את ר' אברהם יוסל לעשות עמי חסד לבלי הרבות עלי כי איש עני אני.

הפזמון הזה כבר שמעתי וכמו שגור הוא על לשוני, וכאו"א מהבאים לארה'ק יזכירוהו וישמיעוהו לאזני, ואולם אני בדידי נכון לבי בטוח כי עד מהרה בבואכם לצפת תקנו לכם דירה אחרי העניות והדלות ויוסף לאמר: אם אין בכם נותן כסף למה זה אנכי? ויקם ממקומו והסב פניו אל האיש אשר הי' הראשון וישאלהו: הגמרתם את החשבון? רואה חשבון! ובכ"ז סמוך לבי בטוח כי החשבון שלי יקום.

ובכלותו דבריו שם פניו אל הפתח ללכת לדרכו והשוחט ואשתו ובתו הלכו אחריו ללותו, גם כל הקהל נמשכו אחריו כאילו הי' אדמו"ר פה ואני אשר הייתי הראשון למתן הדמים נסיתי ואגש אליו בהיותו על שער החצר לדבר אתו בשלי וגם הוא הראני כי חכם ונכבד אני בעיניו, באשר הרכן עצמו להטות אזן קשבת לדברי ואומרה אליו: אחת שאלתי אותה אבקש, אם נא מצאתי חן יהי נא חסדכם לשלחני לצפת יפה שעה אחת קודם, ואף אם יעלו הוצאות מעט יותר אקבל עלי ואך אבואה אל המנוחה – והוא גם ענני בשפת חנף: הנני! הנני! לעשות עבורכם כל האפשרות, ואולם האם תאמרו לנסע מזה והתיבות וכל החפצים עודם בבית המכס?

ומתי יבואו החפצים מבית המכס? שאלתיו.

ה' אלקים הוא היודע! ענה אותי במשכו בכתפיו, הלא שמעתם כי היום שלח שר המכס אלי כי לא יתרצה בכל כופר ושחד, כ"א לפתוח התיבות והארגזות לראות אם אין בהם סחורה.

אני אין לי שום סחורה! עניתיו, ולפני כשר הדבר שיפתחו התיבות שלי.

אם כה, ואם כה! ענני, הן היום בלתי אפשר עשות מאומה כי חג הוא ולמחר נראה איך יפול דבר ויפן וילך, ואני באתי אל החצר והנה אנשים מאגודתנו מתלחשים זא"ז.  נסיתי דבר לגשת אליהם, ובקרבי אצלם והנה פסקו מדבר עוד.  שמתי מבטי מעבר מזה והנם מראים באצבע עלי, וכמו שמעתי דבר מאחרי לאמר: מדוע היה הוא הראשון להשליך אדומים ולהרע לכלנו.

מה אומר ומה אדבר עד כמה נעצב לבי בקרבי, הן אמת כי לא נחמתי על אשר נתתי ארבעה האדומים אחרי אשר שמעתי בשבת בבֹקר את אשר ספרו הנשים לאשתי ככל הקורות אותם כי אל עקרבים אנחנו יושבים פה, וכל דבריהם יקומו ולא דברינו, ואך בוז וקלון נשבע מהם להרע עמנו עוד יותר ויותר, ואולם המה אשר לא ידעו עד מה, וטח מראות עיניהם לדעת איפוא[3] אנחנו, אשר בעה"ב ואשתו ובתו ובנם על שרשי רגלינו יתחקו לדעת כל הגה אשר יצא מפינו ומה אעשה להסיר תלונתם מעלי ואם אמרתי אגלה אזנם אפוא מקום סתר אתי אשר אוכל לדבר דברי, ואם אמרתי לצאת החוצה מהחצר, הנה באבני קלע יפגשוני הימעאלים הפראים, ואם פה בחצר אדבר, הנה מספר צעדינו ישמורו.

כרגע באה רוח עצה בקרבי לבקש את בעה"ב לפתוח לפני דלת בית האוסף, לחפש אחר הסל אשר בו האוכל שהכינותי בביירוט, ואז תמצא ידי להביא את אחד מאגודתנו לגלות לפניו שמץ מנהו לדעת אשר בלבבי ולאט לאט נודיע לאחד אחד למען ידעו להשכיל להטיב.

עשיתי כאשר עם לבבי וגם השוחט לא השיב פני ויצו לפתוח לפני את דלת בית האוסף.  והנה בתי באה ותקראני אל אשתי, באתי וראיתי את אשתי הודה נשפך למשחית וכמתעלפת הנה היא שוכבת באין אונים.  מהרתי אל גברת הבית לשאול אם יש עמה מעט מרקחת.

ןאיזה מרקחת תבחרו? אם מארעלין, או וייקסל מאשר הורגלתם במדינותכם או מפאָמעראַנצן, לימונס מאשר אנחנו עושים פה?

ממאַרעלן! עניתי אותה, והיא באה אל חדרה, ותוציא בקבוק מרקחת גדול ותתן לי מעט בצלוחית, ואני שאלתי בתמהון מאין לקחו מרקחת מאַרעל באשר ידעתי כי אינם גדלים בארה"ק.

מאשה אחת שעברה דרך פה לארה"ק קניתי אותה בכסף מלא! ענני השוחט.  כמדקרות חרב היו לי דברי השוחט באשר חשבתי  מי היא זאת אשר מכרה לו בקבוק מרקחת? הן עישרה לא תמכור ועניה לא תביא עמה בקבוק מרקחת כזה, אין זאת כ"א גנוב הוא אתם, או כי פשטו עורה מעליהם עד כי גם בקבוק המרקחת הוכרחה למכור בחצי חנם, למען צאת מתחת ידיהם, אכן יהי כה או כה אני לקחתי הצלוחית עם מעט המרקחת שבתוכו והבאתי לאשתי להשיב נפשה, ובראותי כי הדלת נפתחה מבית האוסף שמתי פעמי לבוא שמה, וגם עוד איזה אנשים באו שמה.  הסבותי את אחד מהם לקרן זוית ואלחש באזניו ככל אשר שמעה אזני בשבת בבֹקר, וכי אין חכמה ואין עצה לעמוד על המקח כי חזקים המה ממנו, ואצו עליו להגיד בסתר לאשר קרוב לו וחבירו לחבירו, למען ידעו את הדרך נלך בה ובין יבינו את אשר לפניהם ולא עלינו יהי' קצף.

בשום לב ועין על כל החפצים אשר היו בבית האוסף לא מצאתי הסל אשר היה האוכל בתוכו, גם כלי בישול, ועוד איזה חפצים, ומה מאושר הייתי אשר הטו"ת שלי אשר תמיד הי' מונח בסל נמצא ברענציל קטן.  כחי עזבני מכל הטורח הזה, גם אנשים רבים מאגודתנו לא היו שלמים בכל אשר להם קול נתנו זה אשר נחסר לו רייזעטאש, וזה רענציל, וזה שק חפצים, ואני אשר מצאתי חן בעיני ר' אברהם יוסל, ומה גם אצל השוחט הרהבתי בנפשי עוז ובאתי לפניו והגדתי לו כי לע"ע נחסר לי הסל כלו והייתי לצחוק בעיניו באמרו אולי לא חפשתם יפה באשר עמדנו על החוף מתחלה ועד סוף, ואולם מה יעשה להאספסוף אשר מחול ירביון תמיד בעת בוא האניה – דבריו אלה לא הביאו תנחומות לנפשי, אךמה יכולתי לעשות? רעב הייתי ואחרי כי הסל אשר בו היה האֹכל נגנב לכן נגשתי אל בעלת הבית ושאלתי אם ימצא בידה מה למעננו, והיא ענתה כי יש לה רב: לחם, ענבים, כבד עם בצלים גם מרק ובשר.  חשבתי למשפט כי מחיר המרק והבשר תרבה מאוד, אך יראתי לתת לאשתי ולהילדים בעת אשר השמש בוער כתנור, לחם עם ענבים אשר כבר סעדו זאת פת שחרית ואתן להם מרק אשר כמעט לא כסה את שולי הקערה ובשמעי מחירו נעויתי משמוע, ולי לקחתי מרק חמוּץ (באָרשט) עם לחם אשר במדינתנו ישלמו מחירו שלשה קרייצער או שני קאָפעקען והיא ערכה ערכו א' טאליר, וכגורלי היה גורל האנשים אשר אתי, ואולי עוד רע ומר יותר ממני.

אחרי אשר אכלנו את הארוחה.  ועת הערב הגיעה והבעה"ב קם משנתו שנת הצהרים, וישב לשפוט את העם כבראשונה ולבוא על שכרו, ואחרי ראותו אותי נצב עליו הסב פניו אלי וידבר עמי עד כי הביאני תחת שבטו ואני לא מצאתי עצמי להשמט מתחת ידיו, ובחלקת שפתיו הוציא שלשה אדומים ממני בדברי אהבה וחן – ואנשי אגודתנו, אם כי נסו כחם לעמוד נגדו לגרוע מאשר נטל עליהם לא הועילו מאומה ואחרי ראותי כי דבריהם לא עשו פרי נגשתי אליו, וגם אנכי בדברי אהבה וחן פעלתי לגרוע מאחד מהמה אַאדום זהב עבור שני אנשים וחצי אדום זהב מכ"א, ורגע אדם זהב עבור אחד, ובכן שמח לבי כי לא הרעותי לעצמי והטבתי לאחרים עכ"פ, כי אילו עמדתי עד המקח בעדי כי עתה לא מצאה ידי להטיב לזולתי.

למחרת בים ב' בא אברהם יל ואחיו, ועמו ישמעאל אחד ואחיו נתן קולו לאמר: מי בכם מוכן לנסע לצפת? ורבם ככלים נסבו עליו וכאו"א אמר כי מוכן הוא לנסע כרגע, ואברהם יוסל מבלי השב אותם דבר הסב אל הזקנה אשר התלוצץ אתמול אתה ויאמר: זקנתי! התסעו היום לצפת?

בכל לב ונפש! השיבה אותו בקול תודה.

התשלמו את מגיע מכם.  ולא תאחרו אותי עוד? שאל אברהם יוסל את האשה בצחוק.

שלם אשלם ולא אאחר, השיבה אותו, וידה שמה אל צרור כספה אשר היה צרור וחתום ותפור בחלוקה, ואברהם יוסל קרץ בעיניו כמו מצאה ידו להוציא זהב גם מקיר הבית, ויאמר לה: לכו בואו אל הבית ושם אבוא אחריכם.

בשמחת לב באה האשה אל הבית להכין מהר התשלומין והוא צוה על השוחט לפתוח לפניו את דלת בית האוסף, והוא ואחיו והישמעאל באו אל תוכו ונדברו ביניהם בשפת ערבית אשר אף אם מכרו אותנו לעבדים לא נדע עד מה, ואך זאת ראינו כי נסו להרים כמה תיבות מן הארץ כמו לדעת משקלם וכבדם והשיבום למקומם.

אנשי אגודתנו מהרו גם המה לפתוח צרורות כספיהם להביא הביתה וכלם נקבצו באו אל הבית, וכאו"א דחק את רעהו אשר הוא יהיה הראשון לתשלומין אשר על דעתו יהיה כן הראשון לנסיעה ויוחילו עד בוש.

הפעם בא אברהם יוסל הביתה וישב אל מקומו בראש השלחן ורגליו תחתיו כדרך הישמעאלים להראות גדולתו כי רגל לשבת כמותם ובעט עופרת שבידו החל לעושת מלאכתו לרשום רשימות כמו עושה חשבונות ויצבור כעפר זהב ואיש לא המרה את פיו ולא אגזם כי היו יותר משתי מאות אדומים אשר נקבצו באו בידו וכאו"א בתתו בשמחת לב את הזהב בקש בתחנה את פני ר' אברהם יוסל למהר לשלחו לצפת והוא נענע ראשו להם וכאו"א ברך אותו מאה ברכות.

אחרי אשר אסף גל האדומים ומאה ברכות מכאו"א על כל הטוב אשר עשה החל להתלוצץ מעט ויקם וילך לו, ואולם אני נגשתי אליו בשאלתי ובקשתי לשלוח אותי לצפת וגם הוא השיב אותי בכבוד לאמר: הן היום רד מאוד ונטו צללי ערב ולא אוכל לבוא עוד היום אל בית המכס וכעת מחר אראה להשתדל וכל אשר תמצא ידי לעשות, הנני בכל כֹחי – וחלף הלך לו.

אנחנו נשארנו במקום המקלט כשבויי מלחמה אם אמרנו נבוא בעיר לראותיתר אנשי אגודתנו אשר באכסניא השניה והלישית או לצאת השדה לשאוף רוח צח ולהתיעץ על צפונינו ומצאנו אבן, או אבנים, גם פה ידינו אסורות, כי אורבים לנו על כל הגה מפינו יצא.

למחרת יום ג' עבר כחצות היום ובכליון עינים כלו עיניו מיחל כי יבוא אברהם יוסל עם התיבות והארגזות.  לשוא גרעו שיחה לפני השוחט לדעת את כל הנעשה, הוא ענה: בלי כל ספק עוד מעט יבוא אברהם יוסל עם התיבות ולא יאחר! ואולם אחרי אשר כשל כחי מיחל נגשתי אליו ואחלה פניו אשר למעני ייטיב חסדו עמי ללכת עמדי לבית אברהם יוסל למען אתוודע אל נכון ככל הנעשה והוא גם הוא בלא חמדה נשא פני.  וילך עמי ונבוא עד בית אברהם יוסל ולא מצאנוהו וגם אנשי ביתו לא ידעו מקומו איה, וכאשר יצאנו משם לשוב הביתה בקשתיו לבוא עמי אל האכסניא השניה למען אתעלס באהבים את אנשי אגודתינו אשר נחתים שמה והשיב אותי כי זאת לא יוכל עשות למלאות שאלתי כי דברי ריבות ומשטמה בינו ובין בעל האכסניא ההוא.  ונאחז דרכינו לשוב הביתה ויולך אותי בדרך אחר אשר מדי עברי ראיתי את אברהם יוסל יושב לפני בית קאַווע משחק בקוביא את ישמעאל אחד.

הנה זה אברהם יוסל יושב שמה! אמרתי לבעל הבית, נקרב ונבוא אליו.

לא נכון לגשת אליו כעת! ענני בעל הבית.

אני אקרב אליו ואדבר בו! אמרתי לבעל הבית, ורגלי הובילוני הלאה לבלתי שמוע אם נכון אם לא.  ובכן נגש אחרי גם הוא ונעמוד לפניו וכאשר לא הסב פניו אלינו וישם עצמו כלא ידע ולא ראה נגש השוחט ויאמר לו: האיש הזה הפציר בי מאוד להביאו להזכיר אודות התיבות, ויען ויאמר: הן שר בית המכס לא בא היום אל בית המכס כי למשתה הוא קרוא אל אחד ממכיריו ומבלעדו לא אוכל עשות מאומה.  ונאחז דרכנו ובאנו אל מקום מקלטנו.

למחרת יום ד' אמרתי להתפלל בהשכמה מבלי לשקוט ולנוח עדי נוציא את התיבות מבית המכס, ואהי לבעה"ב למשא לבוא עמי אל אברהם יוסל, ואם כי הבנתי מהתשובות כי הייתצי עליו לאבן מעמסה בכ"ז העזתי פני עד כי פעלתי לשלוח את בנו עמדי ואתן לו איזה קשיטות כסף לעשות מלאכתו באמונה לסובב עמי עד נמצא את אברהם יוסל.  ונסב בדרכים שונים עד כי מרחוק ראיתיו יושב ומשחק בקוביא כדרכו.  נגשתי אליו מבלי שום לב לדרך ארץ להפסיקו ולהפריע אותו משמחת לבבו והחלותי לדבר עמו אשר יחוס עלינו להוציא התיבות מן המכס, ובעוד אני מדבר והנה זה בעה"ב נגש ובא אלינו ואברהם יוסל השיב לי כי בעוד שתי שעות בבוא שר בית המכס יפתחו את התיבות.

היכול נוכל להניח לפתוח את התיבות? אמר השוחט כמו דוה לבו עלינו להציל אותנו מתוך צרה המעותדת לבבוא עלינו, הלא שכר המכס יעלה עליהם מרבה להכיל?

ואיפוא מה נעשה? ענהו אברהם יוסל כמו נתרשלו ידיו עוד מעשות טובות ולהמליץ עבור אנשים חטאים אשר עונם כבד מאוד.

כל מה שביכולת! ענהו השוחט.

לא אכחד – אמר אברהם יוסל לא אכחד כי עד כה הולכתיו שולל בשוחד ממון ככל אשר מצאה ידי ובעזר שדי כביר מצאה ידי לטובת האנשים, אולם רע עלי מאוד וקצתי בחיי לשמוע דבר מאחרי כי חושדים אותי שאני לוקח מהאנשים מעות חנם, ומה לי ולצרה הזאת? יפתחו התיבות וישלמו מכס ככל אשר יושת עליהם וידעו ויכירו כי לא לחנם לקחתי המעות.  ויפן אל משחק הקוביא פניו בעוד מלתו על לשונו ומבלי להפריע אותו אחזנו דרכינו והלכנו מעמו, ואני אמרתי להשוחט אשר יבנני פתרון הדברים: מה יהי ההפסד אם יפתחו את התיבות ומה יתן ומה יוסיף אם לא יפתחו התיבות?

פליאה דעת ממני הן איש חכם אתם ולא תבינו זאת, ענני השוחט ויאמר: הן מחוקי המדינה פה הוא אשר מכל סחורה הבאה לכאן מחוץ למדינה משלמים מכס עבורה ואנחנו תמיד משתדלים ומשחדים את המוכסן לבל יפתח תיבותה עוד והיא טובה גדולה, ועתה אינו רוצה אברהם יוסל להשתדל בזה עוד כי חרה לו אשר חושדים אותו בזה.

יסלח נא ידידי! עניתי ואמרתי אל השוחט, הן גם עתה יפלא בעיני ולא אבין, הלא אחרי אשר יפתח התיבות יראה המוכסן כי אין לנו סחורה.

הכי אין לכם שאַל או טיכל או בגד משי טוב, או תכשיטין, או כלי כסף, ענה ואמר לי השוחט, הן על כל אלה יאמר כי סחורה היא ומי יאמר לו מה תעשה.

וכי בעלילה יבא עלינו? שאלתיו.

וגם זאת, ענה ואמר, וגם זאת כי לעת הפתח התיבות יתאספו המון נערים פראים עם השוטרים אשר יגנבו דים, והשוטרים ברשעות יהפכו כל דבר ומבלבלים כמהפכת זרים עד כי מחצה ירד לאבדון.

אנשי אגודתנו אשר חכו בכליון עינים לקראת בואי כאילו אביא להם בשורה מהיכל של משיח להביא להם תשועת עולמים נסבו עלי לשמוע מפי בשורה ואדברה באזניהם ככל הדברים אשר שמעה אזני מאברהם יוסל ואשר דבר השוחט באזני ויפרדו ויהיו לשני מחנות, אלה מזה אשר הרגישו וידע בנפשם כי להם חפצים טובים ומלבושי כבוד גמרו אומר לשחד את המוכס בממון עד אשר יתרצה לבלי לפתוח התיבות ואלה אשר אין להם כמו אלה צעקו להניח להמוכסן לפתוח ולראות ולבלי ליתן מאומה, ואני החכם אשר כפתי האמנתי לכל דבריהם לא ידעתי לשית עצות בנפשי אל מי מהם אתן ידי כי יראתי פן יגנבו דים השוטרים ונערים שובבים וישמעאלים פראים, האם אאמין להשוחט הזה אשר כפי דבריו אכל לחמי ובביתי מצא מרגוע לנפשו זמן מה בלי כל מחיר ובכל זאת לא ידע בשת ויקח ממני שלשה אדומים אשר לא אדע בעצמי על מה ולמה אשר לא נשמע כזאת בכל קצוי ארץ, או אתן אמון לאברהם יוסל אשר לקח ממני ארבעה אדומים אשר בערים אחרות לא היה עולה כ"א כעשרה טאַלער למרבה, הן אך זובחי אדם המה, משלחי גלימא דאינשי. ככה ישבתי משתומם לא ידעתי נפשי עד כי עבר כחצות היום, והנה זה אברהם יוסל בא ועמו אחיו וישמעאל א' ושק הנסיעה על כתפיו וגם עלם א' בן י"ד או ט"ו שנה אשר ראיתיו בשבת בבית בתפלה או בבית אברהם יוסל ויתן קולו: מי יסע לצפת, ואם כי אנשי אגודתנו כבר נוכחו לדעת כי לא להם עוד לנסע מזה כי כל אשר לנו עוד בבית המכס, אך מאלה שבאו לפנינו והנם כלואים פה זה שבוע שלישית נגשו ובאו אליו בהפצרות שונות כי ישלחם לצפת, ואברהם יוסל השיב להם כי עתה אין חמורים עבור כלם זולת איש או אשרה אשר יוכלו לנסוע כעת באשר עוד חמור אחד נשאר בלי רוכב, ובכן פרצה מריבה בין האנשים אשר באו לפנינו זה אומר אני אסע וזה אומר אני אסע ואולם אשה אחת (משתי הנשים שנדברו עם אשתי בשבת בבַקר) נגשה אל אברהם יוסל ותלחש באזנו איזה דברים בלאט ובידיה הושיטה לו מתנת יד אשר מבלי חקור יכול לשפוט כי שחדה אותו למען יבחר בה לשלחה לצפת והוא גם גם הוא בחר בה באשר שמעתי כי צוה עליה כרגע לאמר: מהרי אספי את כל אשר לך חפצים כי השיירא כבר נכונה לצאת והחמורים חבושים ויצו את אחיו לבוא הביתה לצוות לפתוח דלת בית האוסף להוציא משם החפצים של האשה –

כחץ מקשת עפה האשה אל בית האוסף ותהפוך בחפזה את כל גל החפצים ותיבות ורענצליך עד מצאה את הרענציל שלה סגור על מסגר ותביאהו אל החצר.

האין לכם עוד חפצים זלת זה? שאל אחי אברהם יסול אותה.

והיא הביאה מגל הכרים והכסתות אשר היו בחצר כרים וכסתות ותניחם על הרייזעטאַש שלה ותוסף ללכת לבקש יתר החפצים שלה הנפוצים בחצר, ואך הביאה הכרים והכסתות פרצה מריבה בין הישמעאל ובין אחי אברהם יוסל, ואם כי שפת לא ידעתי אשמע בכ"ז הבנתי (אחרי רואי את נחמן סוחב את הרייזעטאַש מתחת הכרים והכסתות בידו האחת בחפזו וירימהו למעלה ראש) כי הנם נצים על החפצים הרבים ונחמן הראה לו כי קלים המה ולא יכבידו על החמור.  מדי סחבו את הרייזעטאש בחזקה נקרע הכסת קרע ארוך על פני כל ארכו והאשה לא ראתה מה הוא עושה, אך סבבה לבקש יתר החפצים שלה והביאה שק קטן ובראותה את הקרע צעקה בקול בכי.

מה תבכי הכי עלה על דעתך להביא הכסת שלמה לצפת? ענה אברהם יוסל ברוח שקט, אל נא תבכי להכסת שנקרעה, כי עוד אבני נגף וסלעי מגור וצורי מכשול וקוצים סבוכים ויערות על הדרך אשר גם עור ובשר יכלו ועוד תראי הגיהנם פתוחה תחתיך עד תראו צפת ושם יהיה לך פנאי לבכות לכל אוות נפשך ולא עתה אשר השיירא כבר יצאה ואם לא תמהרי לכלות מעשיך תשארי פה.  לקולדבריו נאנקה דום ותמהר לבקש יתר החפצים.  אך נחמן משך אותה בחזקה ויצו עליה כי תפתח את המלתחה למען יחלקו את המשא אשר בה שוה בשוה ויניחו על החמור מעבר מזה ומזה.  אבל האשה אשר היתה כנדהמה עמדה ופתאום קרא אברהם יוסל: מז"ט, הנה המרקחת! עתה לא יכלה עוד האשה עצור ברוחה בראותה כי שברו את הצלוחית עם המרקחת ותבך מרה.  ואברהם יוסל לועג לה ומפיל עליה בלהות כי השירא תעבור והיא תותר פה.  ואני אשר חפצתי לנחם אותה נסוגותי בכלמות וחרפה מאת אחי אברהם יוסל.  והאשה התאוששה ותוסף לבקש את כליה ותמצא את המוליאַר שלה מתגולל בפנה ותחפוץ לשימו במלתחתה, אך אברהם יוסל ואחיו הריעו עליה כעל משוגעת וילעגו גם חרפוה, עד אשר נאותה למכור אותו, ובאשר כי לא נמצא קונה היה אברהם יוסל המפשר כי תקח אותו אשת השוחט, ואשת השוחט כמו מאנה בדבר הזה ובין כה וכה ראה נחמן את השק לרגלי האשה ויקרא: למי השק הזה? –

לי הוא! ענתה האשה.

הוא הדבר, האשה הזאת תדמה כי על עגלה היא נוסעת באניה היא או יושבת כי הביאה רענצליך ושקים – נתן נחמן בקולו.

האשליך אותו החוצה? האם לא הבאתם אותו במשקל ושלמתי לכם שכירות בעדם בכסף מלא? נתנה האשה קולה באנחה.

ומה לכם בתוכו? שאל נחמן בשומו ידיו על השק וימשש אותו ויתן קולו: ראו נא כי פחמים תביא לצפת, כאילו אין פחמים בצפת, ובעוד מלתו על לשונו ויהפוך השק על פניו וכרגע נפלו מתוכו הפחמים וכל אשר היה בו, כתנות בד וכדומה אשר נכונים להכבס והיא לא ידעה מה הוא עושה כי סבבה הלכה בחצר לבקש יתר החפצים שלה.

הנה זה הפאַרסאָל שלי! אמרה האשה אשר מצאה אותו בסבבה לבקש את מלבושה ומטפחתה ותאחז בידיה לבל תשכח אותו.

הראיתם את הגבירה אשר כבת עשרים שנה תשוח, במחסה משמש בידיה הכי אביא לכם איש לשוח עמכם שלובי זרוע בגני חמד לשאוף רוח? קרא נחמן.

בעוד האשה סובבת לחפש אחר חפצים שלה ונחמן מחפש ובודק החפצים אשר נפלו מהשק ההפוך, דבר אברהם יוסל עם גברת הבית לומר: שמעי לעצתי וקני לך הסאַמעוואַר, וישוך שפתו העליונה כמו דבר סתר בקרבו.

ומה לי חפץ בו? ענתה בעלת הבית אותו.

האם כל הימים והשנים נהיה נע ונד בחיפה השוממה? אמר אליה אברהם יוסל, ובמחיר לא יקר תקני אותו.

ומאין אקח מעות? אמרה בעלת הבית.

מעות! אני אתן ואבוא חשבון עם השוחט, אמר אברהם יוסל.

טוב הדבר! ענתה בעלת הבית אותו כמו הבינה כוונתו כי הוא רוצה בו –

זקנתי! נתן אברהם יוסל קולו על האשה, האם עד הערב תסובבי ואיה אפוא תשיגי את השיירא.

אין עוד עכוב מצדי! ענתה הזקנה בקחתה השאל והשלאַפראָק בידיה ותשם מבטה אל מקום החפצים ותרא גל החפצים ותבוא ותתן קולה: מי הפך השק? –

אני! הגם פחמים תביאי לצפת אמר נחמן, בתתו הפחמים לבעלת הבית והיא למראה עין בוז תבוז לו כמו אין לה חפץ בהם באמרה: קח לך מתנות כאלה, ובכן הניחם הצדה ואת החפצים נתן במלתחה.

הישמעאל לקח המלתחה על כתפיו, ובידו האחת משך את האשה לבוא אחריו, כמו הראה לדעת כי מעתה הנה היא ברשותו ותתחיל ממשלתו עליה ויצא החוצה והאשה אחריו, ופתאום והנה זה קול צעקה בחוץ.

בראותי כלם יוצאים החוצה, אמרתי עתה לא אירא רע ואצא גם אנכי אחריהם לראות מה שמה, ואראה אצל החצר עומד כמו סוס לבן ואזניו ארוכות אשר לא כמראה סוס מראהו, ובשם פרדה קראוה, וזה מעשהו[4], כמו שק מלא קשין אורכם לאורך השק, ואך תפירה עוברת באמצע השק על פני ארכו, כמו יפריד הקש לחצאין, והאוכף הזה נתון הוא על הפרדה על גבה, ושתי תיבות קשורות בחבלים זה לזה נתונים על האוכף מזה ומזה ממחציתם ולמטה ורובם העליון גבוה הרבה מעל האוכף עד כי כמעט אחד באחד יגשו והאוכף הוא להפרדה למגן ומחסה לבל יגעו החבלים אל בשרה, אשר התיבות תלויות עליהם, ועל התיבות הניחו המלתחה ועליה הכרים והכסתות, אשר גבהו מאד, והאשה צעקה בקול: האסק שמים לרכוב על תיבות? ואם חלילה אפול משם לארץ הלא אנפץ כשבר נבל יוצרים.

האביא לכם מרכבה מרקדה כאשר נסיתם בארצכם, נתן אברהם יוסל בקולו.

לא מרכבה אמרתי להביא לי, אך חמור, הלא כן אמרתם לי.

ומה איכפת לכם? אמר אברהם יוסל, לכם לבוא לצפת, יהיה כענן, או כדבר מאופל, או שד משחת, יביאכם לצפת, ועוד דברים בשפת לא ידעתי התמלטו מפתחי פיו.

בעוד אברהם יוסל מחרף ומקלל נשאתי עיני ואראה עלם עומד לא רחוק ממנו ופניו יעידו בו כי לא ישרו מעשי אברהם יוסל בעיניו.  נגשתי אליו ושאלתיו אם בן הוא לאברהם יוסל והוא ענני כי לא קרוב אף לא גואל הוא לו כי אם יליד ירושלים הוא ואביו מת ועיני אמו קמו מזֹקן, כי על כן הלך לביירוט וילמוד שם מלאכת הכריכה אצל פישל ראָזענצווייג, ועתה אחרי כי נשבת בית מלאכתו נשבר מטה לחמו ויבֹא לחיפה אולי ימצא מקום להשתכר מה.

ואיפו תאכל? שאלתיו.

שבת אכלתי אצל אברהם יוסל ביום א' אצל הדייטשן, ומדי דברי עם הראש שלהם, והרציתי לו רוע מעמדי נתן לי חצי פראנק נדבת ידו, ובו הסתפקתי עד אתמול.

ראיתי כי תבונה בקרבו, ואוציא מצלחתי אַ טאליר ונתתי לו, ואומר אליו: לעת עתה קח לך זאת וקנה לך אוכל, ואולי אוסיף עוד אקבץ עבורך מאנשי אגודתנו, ואולם אשאלך הידעת דבר עם הדייטשן, האם הבנת למלם? ואם הבינו המה את דבריך?

הלא כמוני כמוכם ידברו! ענה אותי, ואני הבנתי כל דבריכם לא נפל דבר וגם המה הבינו כל דברי היטב.

ובשפת ישמעאל תבין ג"כ? הוספתי לשאול אותו.

לא! ענני, כי פה בכל עיירות האלה אך בשפת ערבית ידברו.

ובלשון ערבית תבין? שאלתיו.

כן הוא בערבית הנני מבין, ענני.

מדי דברי בו, והם נצים עם האשה, והנה זה עגלה רתומה לשני סוסים אבירים טעונה משא לעיפה עוברת עלינו.

הנה זה עגלה וסוסים! ולמה אמרתם לי כי אין בכאן עגלה? נתנה האשה בקולה עליהם, והמה מלאו שחוק פיהם לדבריה כעל משגע בדברו.  אני הנצב מנגד השתוממתי אל המראה הזה, האם בחלום ראיתי העגלה? או גם האשה מיללת אך חלום היא? הן בטח אדמה כי ער הנני, ואת האשה הזאת בהקיץ אני רואה וכל דבריה בהשכל ודעת, ומה זה יצחקו וישחקו על משבתה, ובכן הסבותי פני אל העלם, אולי יפתור לי את חלומי, אכן אהה, כי איננו, ואהי כמשגע ממראה עיני.

העגלה עברה דרכה, האשה בכה תבכה, ונחמן והישמעאל חובשים על הפרדה אשר נתנו את המלתחה על התיבות, והכרים והכסתות על כלנה ובחבלים יקשרו את כל אלה לבל יפו, עד כי היתה הפרדה בעיני כילד קטן נושא משא ענק על כתפיו, ומשכמו ולמעלה כגובה ארזים גבהו, והמה עם אברהם יוסל בערבית ידברו, וימלאו שחוק פיהם.

העוד לכם דבר מה בחצר קחו עמכם? נתן נחמן בקולו על האשה, מהרו כי השיירא כבר יצאה.

המחסה! נתנה האשה קולה ותשם רגליה כאילות ותבוא אל החצר ואני אחריה.

למי נתתי את המחסה משמש? שאלה האשה ואשה אחרת נגשה אליה ותתן לה את הפראסאל.

האשה ישבה על הפרד והמוליאר בידה ואברהם יוסל נגש ויקח המוליאר מידה ויאמר: רואה אני אתכם כי תרצו לפול מעל הפרד באשר תחזיקו הסאמעוואר ולא הרסן.

הרסן! צעקה האשה, הרסן אחזיק אני, האם אני יודעת להחזיק הרסן המעודי רכבתי.

אולי אתן לכם משרת שיחזיק לכם הרסן? או עבד לרוץ לפניכם? נתן אברהם יוסל בקולו עליה.

ואיפוא מה אעשה? שאלה האשה.

הכי ראשך בקיר! ענה אברהם יוסל.

תתן לי מתת יד (באקששיש טוב) ואני אחזיק לה הרסן בעת עליה על הר וירידה בנחל, ענה נחמן.

נפש האשה חיתה לדברים האלה ותאמר: אני אתן בכל אות נפשי.

וכמה? אמר לה אברהם יוסל, וכמה תדמו לתן?

אתן לכם הסאמעוואר! ענתה האשה.

בעלת הבית! נתן אברהם יוסל בקולו, העוד לא שלמת מחיר הסאמעוואר להאשה?

הלא אני אין לי חפץ בו, וגם מעות אין לי, ענתה בעלת הבית.

אני אתן עבורך! ענה אברהם יוסל ויוציא כיסו מצלחתו ופשפש ולא מצא רק בשליק אחד, (שלשים קאפייקאס, חמשים צ"ל) ויתן להאשה.

מה זה? שאלה האשה אותו בתתו לידה את הבשליק.

מחיר הסאמעוואר! ענה אברהם יוסל אותה.

הלא איננו כ"א מעט יותר מרבע קערביל? קראה האשה.  ותקח את הסאמעוואר, אשר מכסהו כבר איננו, בידיה לאמר לא אמכרנו עוד, והוא שם ידו שנית אל הכיס והוציא עוד שני חצאי טאָליר ורצה ליתן לה עודף על הבשליק והיא לא רתה לקבל.

אני בראותי כל זאת כי הסאמעוואר לא יהיה עוד להאשה נגשתי אל האשה ואומר אליה: לא יאות לכם לעמוד על המקח בעבור דבר מועט, ולדעתי תני להם הסאמעוואר במתנה, כי בעיני היטב יותר אשר יקחוהו מאתה בגזל מאשר יקנו אותו בשתות מחירו, וידמו כי בצדק בא להם, ואולם האשה בקוצר דעתה לא הבינה אל דברי ותקח מאתו את הבשליק ושני חצאי טאליר והסאמעוואר נשאר להם למקנה.

וכמה אתן לר' נחמן אשר יחזיק לי הרסן? שאלה האשה את אברהם יוסל? – נחמן יחזיק לכם את הרסן? העבד הוא אם יליד בית, האם אבינו לא היה נכבד ונשוא פנים כמותכם, השיב לה אברהם יוסל.

ומה אעשה איפוא, הנה נגזרתי! נתנה האשה קולה בבכי.

תתני באקשיש להגוי והוא יחזיק לכם הרסן בכל עת עליה להר וירידה לנחל.  ענה אברהם יוסל.

וכמה אתן להגוי? שאלה האשה.

אַ רענדל? אמר לה אברהם יוסל.

אַ רענדל? שאלה האשה בתמהון. והנה זה בעלת הבית באה. ותאמר אל האשה אי' המגיע לי מכם?

ומה מגוע לכם ממני? שאלה האשה את בעלת הבית.

המו לקצבה ולצדקה הוא האכסניא בעיניכם השיבה הבעה"ב.

אך בדברי ריבות תדברי! הכי לא שלמתי לכם כל אשר חשבתם על וגם עתה הגידו לי מה מגיע לכם ואשלם.  בואו לבית ובעלי יראה בפנקסו מה מגיע מכם.

האשה באה אל הבית והשוחט לקח הפנקס ויעש חשבון בינו לבין עצמו. יאמר אַ רענדל מגיע מכם.

ולמה? שאלה האשה.

הכי הפנקס אינו נאמן? ענה השוחט, ועיניו התהפכו בחוריהן כמתמיה בהניעו ראשו אנה ואנה ופאותיו נזדזעו.

אשמעה מה לקחתי? אמרה האשה.

בשבת מה לקחתם? שאלה אשת השוחט אטתה.

בשבת?! הכי אכלתי מאשר לכם מאומה, ענתה האשה בקול.

ואצל מי אכלתם? שאלה אשת השוחט אותה כצודה אותה בדברים עדי תודה בפיה כי שקר דברה.

האם לא היה לי לחם מאשר קניתי מעמכם? וע"י בתי האם לא קניתי לי ענבים, האין זאת? ענתה האשה.

הבלחם וענבים הסתפקתם בשבת? שאלה אשת השוחט.

האם אני לבדי פה? הלא תוכלו לשאול את כל הנשים אם לקחתי מאשר לכם מאומה, אחרי רואי כי הכל ביוקר נורא מאוד, וגם זאת האשה אשר ישבה אצלי קראי לה ותאמר האמת.

כן דרכיכם כלכם, אשר אך על האכסניא רעה עיניכם, נתנה אשת השוחט בקולה עליה.  האשה השנית לא זזה ממקומה להעיד באשר יראה לנפשה להגיד האמת.  והאשה עמדה כבול עץ מבלי לבקש עוד חשבונות אחרי ראותה כי דברה לא יקום.  ואברהם יוסל צעק עליה בקולו: הפרדה כבר יצאה, ואין עוד שהות לעמוד.

 

ומה אעשה? אמרה האשה.

תני פחות עשרה גרוֹש, ענה אברהם יוסל במפשר.

אך עלי יסובו פשרות! ענתה בעלת הבית, כמו אין לה חפץ בהפשרה, והאשה דברה איזה דברים אשר התמלטו מפתחי פיה ותוציא מהכיס אדום זהב.

היש לכם אוכל על הדרך? שאל אברהם יוסל אותה.  יש לי עוד רקיקי שמן, ענתה אותו.  קחו לכם מכאן לחם כי אין מקום עוד לקנות לחם מכאן עד צפת, אמר לה אברהם יוסל כיועץ לטוב.  ובעלת הבית הביאה לה כארבעה ככרות לחם קטנים מאשר נתנה תמיד לנו במחיר אַטאליר כל אחד.  והאשה לא רצתה לקחת כ"א שנים, באמרה כי גם את אלה לא תאכל, וגם שני לימניס, ומעט יי"ש בצלוחית קטן להיות לה צידה לדרך.

למה זה לי יי"ש? אמרה האשה.  להשיב נפשכם על הדרך אמרו לה.

ואיה המותר מן האדום זהב? אמרה האשה.  אברהפ יוסל הוציא מכיסו א' בשליק ויתן לה, ולא נתן אותה עוד לעמוד לדבר דבר ולבקש חשבון עוד.  ואשת השוחט נזעמה באשר מגרעות נתן לה.

ואיך ארכוב ומי יחזיק הרסן? שאלה האשה במר נפש.  ואברהם יוסל אמר לה: הלא אמרתי כי תתנו אַ רענדיל, ואף פ"א לא יגרע.

ואולי לא יעשה הגוי מעשהו באמונה? שאלה האשה.

רק המחצה תתנו פה כעת לידי והמחצה השני יהיה בידכם למשכון ואם לא יעשה מלאכתו באמונה לא תתנו לו, ואני אצוה עליו.  ובראות האשה עצמה בכל רע הוציאה מכיסה מטבעות עד כי חצי רענדל ותתן ביד אברהם יוסל ויצאו החוצה.  ואני מאשר חפצתי לראות עוד אל נכון את כל הסדר עד תומו אמרתי לבוא אחריהם.  ואולם כצאתי את החצר שאלני אברהם יוסל: אנה פני מועדות, וכאשר אמרתי לו כי חפצי ללכת מעט לשאוף רוח צח, מנע אותי מבוא עמהם, באמרו כי לא אוכל לשוב עמהם בדרך הזה, ואשאר לבדי לפני הנערים הפראים, ובכן שבתי אל החצר.

לא עברה חצי שעה מעת שובי אל החצר והנה זה בא אברהם יוסל ושני אחיו ניסן ונחמן, ובפיהם בשורה, כי כעת מחר יביאו חמורים רבים לנסע לצפת.

ואיך יסעו והתיבות  שלהם עודם בבית המכס? שאל השוחט את אברהם יוסל.

באמת איני יודע מה לעשות בזה, ענה אברהם יוסל במנוד ראש.\הכסף יענה את הכל, ענהו השוחט.

נלאיתי נשוא עוד משא העם הזה ועוד חושדים אותי, ענה אברהם יוסל.

האם בני ישראל לא חשדו גם את משה רבינו רעיא מהימנא, ואחרי אשר בשוחד שיתנו ירויחו עשרת מונים מאשר ישלמו מכס, ראוי ונכון לנסות בכל היכולת להציל ממון ישראל, אמר השוחט.

לדברי מוסר ויראה אשר יצאו מפי השוחט לא מצא אברהם יוסל עוד מענה, ויתרצה לעשות כל מה שביכלתו ולאסוף מכאו"א לעזר השוחד, לפי התיבות ולפי הממון ולפי הנפשות, כל יד המרבה, והחלו להעלות בעליות את כאו"א בשמו.  וכאשר השוחט כבר שמע מכל אחד ואחד את אשר לו, חכמו והשכילו לסבב את כל איש כמו ידעו את הטמון בחדרי לבו פנימה.

התתנו עשרה אדומים למען לא יפתחו לכם התיבות? אמר אברהם יוסל לאיש אחד ממאלדווע אשר לו תיבה גדולה ואיזה מלבושים עם עורות שועלים תחתיהם בתוכו.

עשרה אדומים? נתן האיש בקולו באחזו ראשו בשתי ידיו.

הוא הדבר אשר דברתי, אמר אברהם יוסל, עם היהודים שלנו אין טוב כי אם להפשיט עורם מעליהם, ואז יתנחמו.  אחת דברתי יפתחו התיבות וישלם עשרים אדומים, ואז ינחם.

השוחט סבב את האיש בדברים נמרצים רכות וקשות עד אשר חפץ לתת שמה אדומים ומאברהם יוסל אין שומע לו.

למקום לוי קראו איש א'... ואחרי אשר עיניו ראו כי לא נפחת להאיש ממאלדווא מאומה, מצא הוא עצמו נכון לבלי לעמוד על המקח יותר מדאי ותחת שמנה אדומים שבקשו מאתו נתן להם שבעה, וגם המה השיבו לו גמולו ויתרצו לקחת מעמו.

ואותי קראו שלישי.  והשוחט אשר מצא עצמו מחויב לעשות עמי חסד נגש אלי בפנים מסבירות ויאמר: אתם תתנו ששה אדומים.  אני שאלתיו אם לא יוכשר חמשה אדומים, והוא ענני, כי בעצמו הבין לבלי לקחת ממני חלילה יתר מן הראוי, והוצאתי ששה אדומים ונתתי לו.  וכן נקראו הקרואים והולכים לתומם, וכאו"א נתן את אשר נטל עליו, אם בטוב ואם אחרי אשר שבע בוז וקלסה, עד כי היה גל אדומים.  ואת האיש ממאלדווא קראו אחרון ואחרי הפחידוהו כי עליו תעבור כוס התרעלה ונתרצה לתת שבעה אדומים, מאנו לקחת בלתי אם רק עשרה אדומים במלאכתם.

מתי מספר מאגודתנו אשר יראו לנפשם על התיבות והארגזות שלהם לקחת אותם עמהם על האניה לבל תאונה להם כל רע, וישלמו בעדם בבית האגענציע כמו סחורה, למען תהיה אחריותם על חברת האניה, ועל זה היה בידם כתב ראיה (רעציפיסס), נתנו הרעציפיסען ליד אברהם יוסל למען ילך להביא הכל, וילך לו לדרכו לעורר רחמים עלינו.  ואולם לא ארכה לו העת והנה זה בא לאמר כי שר המכס כבר יצא מבית המכס כעת, ובל יוכל לעשות כעת מאומה ואך למחרתו בבקש ישתדל עמו עד אם כלה הדבר, ובכן שם על לבו להטיב עמנו עוד, להתפשר עם כל אחד ואחד בעד החמורים לצפת, למען לא יהיה עיכוב ביום המחרת.

 

כל האנשים מאגודתנו, וגם אני עמהם שמחנו מאד לבוא למחוז חפצנו של שבת, ואחרי אשר נודעו זה מזה כל אשר גליתי בלאט להם כי אין חכמה ואין עצה לעמוד על המקח עמהם, כי דברינו לא יקומו הטה כאו"א את שכמו לשמוע ככל אשר נטל אברהם יוסל עלינו שכר החמורים, עד כי עלה שכירות כל חמור אַ רענדיל וחצי, ומה גם לאלה אשר אך זוגות זוגות היו, ויותר מהמה אלמנות או רווקים אשר אך בגפם היו, העלה השכירות עליהם בכפלים.  ומה מאושר הייתי בנטותו חסדו עלי לבלילקחת מעי כ"א בעד ארבעה חמורים וחצי לחמש נפשות ביתי שיחיו, הגם כי על האניה שלא שלמתי כ"א בעד שתי נפשות וחצי (באשר עבור ילדים קטנים, עד בני חמש ושש שנים אינם מקפידים עליהם להביאם במכסת הנפשות).  ועתה נקבצו באו בידו סך עצום ורב כי צרות נפשנו הגדילו הגל, וכאו"א חשב דרכו כי טוב לו לפזר ולהמלט מחיפה מהתענות תחת ידיהם ולשבת במאסר, לשלם שכר לינה בדומן ואשפה שני גרוש בעד כל נפש.  ובלב שמחת הביא כאו"א בזהב עד כי כמעט בנקל היה לעשות עגל זהב.  ויקבץ אותם ויפן וילך לו שמח וטוב לב.

למחרת יום ה' השכמנו קום ונתפלל בהשכמה, להכין עצמינו לנסיעה לצפת.  אחרי עברו כשתי שעות ועינינו צופיות ומיחלות לראות את התיבות והארגזות והחמורים ואברהם יוסל, ואין קול ואין קשב, גם השוחט חלף הלך לו לבית המטבחים, ובנו עודו ישן, אמרנו לאסוף כאו"א את החפצים שלו לבל יהיו בערבוביא, לבל יהיה עיכוב לנסיעה.  ואחרי עברו כארבע שות מהיום, נודע לנו מנחמן אחי אברהם יוסל כי אברהם יוסל לא בא אל המכס, כי חג ליונים היום ההוא.

ככדור עופרת באו דבריו בלבבנו כי נשבות עוד בחיפה, ואולם מה בידינו לעשות? ואיזה אנשים מאגודתנו לא עצרו ברוחם ודברו איזה דברים ממעמקי לבם, וכרגע נאלמו דומיה באשר נחמן השיב אמריו להם ושפך עליהם בוז וקלון ויבשר להם כי נכון להם יום חשך צלמות.

אני משלתי ברוחי מדבר דבר, ואך ישבתי כמשומם נשאתי עיני וארא את העלם אשר נתתי אתמול אגורת כסף בידו והנה הוא הולך ובא לקראתי.  קמתי ושאלתיו אנה נמלט אתמול מפני, והשיב אותי כי באשר היה רעב מאוד לכן מהר לקנות לו לחם לשבר רעבון נפשו ובהמצא הקשיטות לידו.

מאוד אותה נפשי לרחוץ במי הים, אמרתי אל העלם בדרכי ברגלי על כפות רגלו למען יבין כי דבר סתר לי עמו, ולא ישיב פני ריקם, כי נפשח כלתה לצאת מהחצר, לשכוח מעט צרות לבבי ואל אראה ברעתי.  טוב הדבר! ענני, ויוחל עד יצא נחמן מהחצר, ובעת אשר אנשי בית השוחט הסבו במקרה את עיניהם, נתן לי אות כי אבוא אחריו.

בלאט כמתגנב בסתר פנים באתי אחריו, ואיש לא ראה אותנו.  ונאחז דרכינו בדרכים עקלקלות, אשר לא יפגשו אותנו.  ואם כי איזה נערים פראים השליכו עלינו אבנים טעפר, אכן העלם כהה בם, עד כי יצאנו את פני העיר, ונבוא אל חלקת השדה (קאלאניע) אשר להאשכנזים[5] וכמו יוצא מאש התופת וממדבר שממה, אל גן עדנים, כן הייתי בעיני.  כמו שם היוצר כל חוק וגבול לחורבן ארה"ק ת'ו לאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף.  בתיהם בהוינם במשטר וסדרים, וגני חמד סביב שתו למו.  תחת אילן אחד (אשר איצטבאות עץ סביב לו למושב אדם) ישבנו לנוח מעמל הדרך ומחום השמש הבוערה, ותחי נפשנו.  גם מי באר שתינו שמה, ערבו לחכי יותר מן היין אשר בבית השוחט, כי לכל בית מבתיהם באר מיוחדת, עגלות ומרכבות רתומים לסוסים ורכש ישתקשקון ברחובות.  פה לימיננו עומד האטעל כַרמל בשיא חסנו בתאיו ואולמיו, וקרע לו חלונות שקופים אטומים ועליות מרווחים, הנחמד למראה ועין כל אדם עליו ימשוך, פה לשמאלנו בית חנוך לנערים בנין גדול ורחב ידים, אשר בסדר נכון יצאו הנערים מתוכו לארוחת הצהרים, ועברו עלינו מבלי פגוע בנו לרעה וישאלו לנו לשלום, אשר כל עין ראה אותם תאשרם.  ואולם לא בעבור זה באתי הלום כי אם לשמוע מהעלם איזה דברים נחוצים היתה מגמת נפשי, ובכן שאלתיו: הידעת כמה ישלמו שכירות חמור מכאן לצפת?

שכר הפרדה שרכבה האשה אתמול עליה שלשים טאָליר (קרוב לששה פראנק) ענה אותי.  המחיר בעד האשה שרכבה עם התיבות שעליה לא היה רק שלשים טאליר? שאלתיו בצמהון לבב, הלא הוא לקחת מאתה כפלים רק בעד אשר יחזיקו לה הרסן, ובלי ספק גם התיבות לא בחנם יבואו לצפת? שאלתיו. ובעד השכירות שרכבה מי יודע כמה לקח, ובלי ספק לקח ארבעה אדומים מאתה, כאשר כן ראיתי שלקח אתמול כזאת מנשים אלמנות או מאנשים רווקים.

האם תדעו ותבינו עד-כמה המה חומסים פה אתכם, ענה העלם, לא נשמע כזאת בכל קצוי ארץ, הן הוא שכר הפרדה בעד שלשים טאָליר ויעמיס עליה התיבות אשר מי יודע כמה לקח עליהם שכר הבאתם מחיפה לצפת, ועליהם רכבה האשה אשר לקח מאתה כמה אדומים זהב, ועוד לא אמר די כי גם חצי רענדיל לקח עוד מאתה, והחצי רענדיל שהבטיחה ליתן להגוי בעד אשר יחזיק לה הרסן יהיה להגוי שכר בהמתו, לבד מאשר הגוי לא יאבה ולא ישמע לה להחזיק לה הרסן עד כי תתן לו באקשיש בכל פעם, או אז ישים עיניו עליה לעת ירידה בנחל או בעליה על הרים.

פליאה דעת ממני, שאלתיו, הלא לפי דבריך יגדל עֹשרם בשנה אחת עד אין מספר? העם נענע במו ראשו ויאמר: הנקלה בעיניכם את אשר המה מפזרים על תאות נפשם ויין ושכר ושחוק הקוביא, אשר גם עפרות זהב לא יספיקו ובכל זאת בתיהם מלאים כל טוב.

כמה שלמת שכר סירת הדוגה בבואך הלום? שאלתיו.

אני לא נתתי אף קשיטה אחת, הממני יקחו? הכי אשר הביאני אל ביתו לאכול בשבת היה מטוב לבבו, לא! לא! כ"א בחלקות ישית לכל איש אשר יודע שפת הארץ ותהלוכותיהם, למען לא יהיה למפגע לו, כאשר כן מהאיש מטבריא לא לקח אף פ"א, ועוד שלח אותו לטבריא חנם אין כסף.  ואולי נתן לו עוד מעות, כאשר שמעתי אודם מדברים אודותכם בלאט.

מה היו הדברים שדבר אברהם יוסל בלשון ערבית בעת כעסו על האשה? שאלתיו.

הוא קלל אמונת האשה ואמונת כל היהודים.

מה תאמר?! שאאלתיו מבוהל.

העל זה תתפלאו? ענה ואמר לי, או האם דבר חדש הוא, הלא כה דרכם ומשפטם כפעם בפעם כי יתקצף ויקלל ה', וכבר רגל על לשונם בכל עת ובכל שעה.

ומדוע מחזיקים אותנו פה ולא ישלחו אותנו לצפת אחרי אשר כבר לקחו המעות מאתנו, הכי אין חמורים לשכור? שאלתיו.

יש ויש חמורים, ומה גם בעכו ימצאו בל יום ויום למאות חמורים סוסים פרדים וגמלים, ואולם אלה הרשעים יש להם חמורים ודמלים שלהם, ולמה זה יתנו מעות מכיסם, ומה המה מפסידים אם האנשים מתענים פה, כי המה שולחים אותם לאט לאט כפי משא חמוריהם, ואם נזדמן להם לשכור חמורים ופרדים בזול, אז ישכרו ג"כ, וכל עוד שהאנשים מתעכבים פה יש להם שכר טוב, וגם יהושע השוחט מרויח ועושה עושר רב.

כמה יהודים ימצאו פה בעיר הזאת? שאלתיו.

כמאתים בעלי בתים! ענני.

האם כלם המה כרשעים הללו מאין ביניהם איזה איש אשר יאסוף אותנו אל ביתו ולא יעשוק כמוהם? שאלתיו.

אנשי הקהלה פה המה כלם ספרדים (פרענקין) אשר לא יבינו לשונכם כי שפתם ערבית וטרקית והישפאנאלית, וגם אם בלשון הקודש תדברו עמהם לא תבינו איש את שפת רעהו, כי המבטא שלהם הוא משונה מהפולנים אשר כמוני ידברו.  וצפת וטבריא שבאו הנה להשתקע אינם כי אם כחמשה בתי אבות.

האין פה עגלות לנסע ולבוא עליהן בשכר? שאלתיו.

עגלות רבות פה, ואולם המה אינם הולכים כי אם מכאן עד עכו, או אל השדות אשר להאשכנזים.

ולמה רק אל השדות אשר להדייטשען? שאלתיו.

כי המה עשו להם דרכים, ויעזקו ויסקלו את האבנים אשר היו למו למכשול.

ומדוע לא יעשו דרכים אל שדות הישמעאלים?

הנני רואה כי לא תבינו כל מאומה, וע"כ אבינה אתכם מוצא דבר ותדעו – הנה מקדם מאז, לא היתה שום עגלה במדינה זו, כי כל המדינה היא ארץ הרים ובקעות ולא עלה על לב איש לעשות ולתקן דרכים, ואך בחמורים בסוסים ובפרדים ובגמלים ירכבו וישאו משאות ככל אשר תמצא ידם להעמיס עליהם ובכתף ישאו, ואך איזה שנים אשר באו לכאן האשכנזים באשר ראו את הארץ כי נעמה ושמנה, ויאחזו בה, והמה לא בחרו להם מקום לגור כמו היהודים, אשר בחרו להם מקום הרים וגבעות, כי אם פה וביפו וכדומה בארץ מישור, ונוח להם לעבור בעגלות.  ואחרי אשר ראו כי יום יום רבים המה הבאים מכאן לעכו ושבים, נוכחו לדעת כ"א תלך עגלה פעמים ביום מזה לעכו, יהיה שכר טוב.  לכן נועצו ועשו עגלה מיוחדת רתומה לשני סוסים, וקבעו חוק אשר שתי פעמים ביום תלך העגלה לעכו הלוך ושוב, וקבעו מקח קצוב על האיש הנוסע עד עכו אשרה טאליר וכן מעכו לכאן.  ותחת אשר הרוכב על חמור בארבע שות משלם שבעה טאליר ולפעמים שמנה, או תשעה, או עשרה טאליר, בחרו כלם לעשות דרכם על העגלה בשבתם כשרים במנוחת השקט שליו ורענן, ובמשך שעה ורבע באים למחוז חפצם.  ובכן נתקנאו בהם הישמעאלים בראותם כי בשום פעם לא הלכה העגלה ובאה בלי שום נוסעים, כי תמיד היו לה נוסעים במלואותם עד כי העמידו עוד עגלה.  ורבים היו משלמים שכרה מקודם פן יקדמנו אחר, וגם שתי עגלות מצאו דין בלי מחסור נוסעים.  ולכן נועצו איזה ישמעאלים לעשות כמעשיהם להביא להם עגלות מאיירופא.  והאשכנזים בראותם כי הישמעאלים מתקנאים בהם להעיר עליהם הדרך, מצאו גם המה עצה למכור העגלות להם בכסף מלא.  ועוד ישמעאלים נתקנאו ויעשו להם עגלות אצל האשכנזים, עד כי רבו מאוד, ותחת אשר מקודם היה מקח הנסיעה לעכו עשרה טאליר עתה הוא בששה ופחות.

ומה יעשו האשכנזים כעת אחרי אשר נשבר מטה לחמם? שאלתיוץ

התדמה כי המה באו לגור פה להשתכר בשכירות נוסע כאברהם יוסל, או בשכירות אכסניא כהשוחט ויתר היהודים אשר בבוא איש יהודי מחוץ, יפשיטו עורו מעליו, לא באלה חלקם, כי המה לעבוד את האדמה באו הנה, ומעמל ידיהם יאכלו וישבעו, והמה עומדים תחת דגל חבורה (פעראיין), וכמו אנחנו יהודים משיגים נדרים ונדבות מאחינו שבגולה, כן המה משיגים עזר וסעד מאחיהם שבאירופא.  ואולם בזה נבדלים המה מאחינו, כי המה לא ישיגו מהחבורה שלהם, רק כלי מלאכה ומכונות, לכל מלאכה וחרושת המעשה ואם תאבו, נקום ונלך ואַראה אתכם הנגר שלהם, אז תדעו להבדיל בין חשך לאור.  ויוסף לאמר: שימו נא עיניכם על הבתים והחוצות והגנות האלה, וערכו אותם נגד בתי העיר, וכבואכם לצפת תבהלו לראות את הבתים והרחובות והחוצות והשווקים אשר לא תאר ולא הדר להם עוד יותר מבתי העיר פה.

ואיך לא יראו האשנזים מהישמעאלים אשר יזרקו אבנים ועפר? שאלתיו.

שחוק התפרץ מפתח פיו, וכמשגע המדבר בשגעון הייתי בעיניו, ויאמר: התדמו כי הישמעאלים בחיפה לא ישמעו קול גערה, הן אך על היהודים ירימו ראש, יען כי היהודים הבאים אינם יודעים בשפת הארץ, ומי המגין עליהם? אברהם יוסל ואחיו, יהושע שוחט ויתר הדומים להם, והם בעצמם יגרו אותם בהנוסעים, למען יפחדו לצאת החוצה ולא יכלו לדבר עם איש ולשאול בעצה וכה המה מחזיקים אותם עד כי תקצר נפשם בעמלם ויתנו להם ככל אשר יאמרו להם למען ישלחו אותם מזה, וכבורח מפני הארי הנם נמלטים מזה.  לא כן האשכנזים, אף כי בתחלה דמו הישמעאלים להרים ראש גם עליהם, ואולם עד מהרה נוכחו לדעת, כי שגו ברואה כי הקאנסול עומד להם למגן ומחסה, ויותר מזה הנה כבר למדו כתב ולשון ערבית, וקבעו בתי חינוך לילדיהם ללמדם גם שפת הארץ, ואינם צריכים עוד לבקש עזר מזולתם לכתוב להם מכתבי או קובלנות למקומות המשפט כי המה בעצמם יכתבו טוב יותר מהישמעאלים.  גם ידיהם לא טמנו בצלחת, ובתחלה בעת החלה העגלה שלהם לעבור דרך העיר נלוו אחריהם כל יושביה מנער ועד זקן לראות החדשות האלה, ונפשם אותה לנסוע עליה, וינסו כחם לשבת על העגלה מאחוריה כמשפט בני הנעורים, ואולם העגלונים בשוט שבידיהם הראו אותם כח ידיהם, ואבות הנערים לא ידעו בשת ויבאו לריב את העגלונים, ולהראותם נחת ידיהם, עד כי היתה מלחמה ביניהם, והאשכנזים הכו אותם שוק על ירך וגם בבית המשפט לא יצאו הישמעאלים זכאים, כי הקאנסול עמד לימין האשכנזים והוציא לאור משפטם, כי אין עליהם שום אשמה, בעשר הישמעאלים התחילו ויצאו למהלומות.  כה פרצו ביניהם עוד מלחמות לפרקים, ותמיד גברו האשכנזים, והישמעאלים חושבים עליהם רעות ואולם אין כח בידיהם להרע להם, והאשכנזים הוציאו מאמר המלך אשר משלש שעות בלילה עד אור הבוקר אין רשות לשום ישמעאלי או שום אדם אחר אשר לא מאגודת האשכנזים לבוא בגבולם, ואם ימצא הרוג בגבולם אשר ירצחו את הבא בגבולם בזמן ההוא, דמו בראשו.  כן עשו להם האשכנזים בתי שומרים בארבע פנות הקאלאניע שלהם, וחליפות ישבו בהם איש קשתו וקלעו, וקנה רובה בידו מפחד בלילות, ורעה לא תאונה אליהם.

מי הוא הקאנסול העומד להם למגן? שאלתיו.

המה תחת דגל פרייסין עומדים, והקאנסול למלכות פרייסין עומד להם למגן. 

ולמה זה אך קאנסול פרייסען פה? שאלתיו.

לכל ממלכות תבל יש פה קאנסולאטין, עסטרייך, רוסיא, צרפת בריטאניא וכו'.

ולמה זה הגיד לי אברהם יסל כי אין פה קאנסול לקבול לפניו על הפראים השובבים? שאלתיו.

כה דרכו בכחש ובכזב יסבב, ולא ידע עול בשת ואף במלתא דעבידע לגלויה.

מה מגיע מכם לבית המכס? שאלתיו.

מכס?! קרא בתמהון, האם סוחרים אתם? הן אך על סחורה מגיע מכס שמנה למאה.

הלא המה אמרו לנו, כי עלינו לשלם מכס בעד כל דבר, ואף על חפצים ישנים יאמרו כי חדשם המה, עניתיו.

הלא זה הדבר כי בכחש ובכזב יסבב אתכם למלאות חוריו זהב מהנוסעים הבאים על האניה העסטרייכית ויפשיט עורם מעליהם.

האם יש אניה מבלעדי העסטרייכית? שאלתיו.

הכי תדמו כי רק לעסטרייך אניות? הן לכל ממלכות תבל אניות סוחר הסובבות ובאות בכל המקומות הללו, אפס הקבועות בזמניהן ולא תעברנה חוקן שלש הנה: עסטרייכית, רוסית, צרפתית.  ואם הייתם באים על אניה רוסית עד עכו, כי אז בעשירית המחיר הייתם באים לצפת, ורבים המה אשר השכילו לקחת הבילעט על האניה הרוסית עד אלכסנדריא, ובעכו מכרו הבילעטין לאחרים בשליש מעות שנתנו שכרה.

ומדוע לא יעצוני הסרסורים בגאלאץ ללכת על אניה רוסית? שאלתיו.

אמת הדבר כי מגאלאץ לסטאמבול לא תעבר אניה רוסית כי אם אניה עסטרייכית וצרפתית, אבל יכולתם לנסוע על אחת מהנה עד סטאמבול, ומשם לכאן על אניה רוסית אשר לוקחת שכרה בזול יותר מכלן, ואז הצלחתם בדרככם.

הלא מכאן לעכו נוכל לבוא על העגלות אשר אמרת?

גם הבאים לכאן, אילו לא סבבום בכחש ובכזב מצאו גם המה ידיהם לנסוע בעגלה מכאן לעכו, ומשם לצפת, ואולם עצה זו אינה כי אם לאותם הבאים על אניה עסטריכית הבאה לכאן מאלכסנדיא ביום ב' בבוקר, או אור ליום ב' אשר נקל להם תיכף ביום ב' בבוקר לבוא בעגלה לעכו.  לא כן אלה הבאים לחיפה מביירוט ביום עש"ק, המוכרחים להיות כאן שבת אצלם, ולהתענות תחת ידיהם.

ומה יתרון לעכו על חיפה אשר אך משם נוכל לבא לצפת בעשירית מהמחיר? שאלתיו.

גם בזאת אבינה אתכם, הן כמעט כל הגוים מצפת וסביבותיה באים יום יום לעכו, זה מביא חטים למכור, וזה מביא מיני קטניות, וזה פירות, וכדומה, באשר היא בירת הגליל, וישמחו מאד בהזדמן לידם נוסע אשר ישוב עמהם לצפת ואם גם בשכר מועט.

ולמה לא יבואו לחיפה, הלא ימצאו רוכבם בשלשים טאָליר? שאלתיו

וכי נביאים המה לדעת כי יש פה אנשים שרוצים לנסע לצפת? ענני.

ומדוע יבחרו לנסע באניה עסטרייכית ולא ברוסית? שאלתיו.

כי אניה העסטרייכית טובה מהאיה הרוסית, גם המלחים ושרי החובלים על אניה עסטרייכית טובים המה להנוסעים יותר מאלה אשר באניה רוסית, אולם אלה הרשעים בחיפה ימררו חיי האנשים הבאם לכאן, והבאים על אניה רוסית אם כי לא ימצאו הרבה נחת על האניה, בכ"ז טוב להם יותר באשר אינם נופלים בידי השודדים האלה.

צר לי מאוד אשר לא שמעתי לקול האיש בביירוט אשר יעצני לדת לעכו, אמרתי להעלם.

הסכלת עשה! כי באמת עצתו היתה טובה לכם, ואך הנעשה אין להשיב.  בעוד אנחנו משוחחים אמר לי העלם, נלכה לסובב מעט ברחובות וחוצות האלה המשמחים לב ונפש, ואני אם כי חפצתי מאוד לשוח עוד בכל זאת זכרתי כי זה כארבעה שעות מאז יצאנו מהחצר, ואיש לא ידע מאתנו, ואולי יחפשו אותנו ומצאנו עון, לכן אמרתי לו כי אל מקום מקלטי אשוב, ונאחז דרכנו בלא חמדה ונשובה, כמו נפשות החוטאות המעונות תחת ידי מלאכי זעם, בשובן במוצאי שבתות ממקום מנוחתם לענותם כאשר בתחלה, ואוציא מצלחתי איזה קשיטות ואתן להעלם, והוא אמר לי כי אקנה  גם אני לחם לאכול מן השוק, לבל אקח מהשוחט אשר יחשוב כל ככר לחם קטן יבש חשך משחור, אַ טאליר אשר לא ישוה אף שליש. ואעש כדבריו, והגם כי כל הלחם מן השוק היו עוגות רצפים, ולא אפוים היטב כלחם במדינתנו, בכל זאת ערבו לחיך בכל עוד שלא עבר עליהם הלילה, יותר מאלה אשר נתן לנו השוחט, ואשר הרבה מחירם ארבעתים.  ובסתר פנים הבאתי אותם אתי אל החצר, ובטרם נפרדתי מעם העלם בקשתיו כי יבֹא לראות פני בכל עת.

 

בבואי אל החצר הייתי ככלי אובד בהמצאו, לכל אנשי אגודתנו, ויותר מהמה לאשתי וב"ב.  איפו היית? שאלוני כלם.  לרחוץ מעט במי הים, עניתי אותם.  ולמה לא הגדתם לנו כי עתה הלכנו ג"כ, הוסיפו לשאול.  גם אני לא ידעתי בתחלה אנה אלך, ולא חשבתי דרכי, ואחרי צאתי מהחצר ובאתי אל שפת הים הובילוני רגלי מעט מעט, ורחצתי במי הים, ושבתי ובאתי הלום.

כחי עזבני, לבי סחרחר! אמרה אשתי אלי, באשר בעה"ב וב"ב הביאו מרך בלבבי לאמר: מי יודע מה נעשה בך בין הרוצחים הפראים האלה.  בלבי צפנתי כל הדברים אשר שמעתי, וישבתי אחוז בסבך חשבונות רבים על כל פרשת העבר עלי עד כמה עשקוני הרוצחים והשודדים הללו, וכמשגע ממראה עיני הייתי עד כי לא שמעתי כל הנעשה בחצר.  רגע חשבתי לבקש מהם את כספי בחזרה ולנסע עד עכו ואם לא יתנו בחפץ לבם אגיש משפטי לפני הקאנסול, אך זכרתי כי אין הפאס בידי כי אצל החוף לקחוהו מידי ועל כן גמרתי אֹמר לאיץ באברהם יוסל כי ישיב לי הפאס.

בשבתי אחוז בסבך מחשבות האלה אשר יצאו מבוהלים ודחופים, והנה אשתי נגשה אלי ותשאלני, על מה אני יושב משמים, באשר הכירה בי מרחוק כי דבר סתר עמדי אשר יאכל חצי בשרי.  כאיש חולם חלום והקיץ משנתו, הייתי ואומר לה: אין כל דבר.

הלסובבני בכחש תאמר ופניך ענו בך, כי בלבך צפון דבר סתר אשר יגזול מנוחתך, ולמה זה תכחד ממני – אמרה אלי.  אני ספרתי לה עד כמה הפשיטו מעלינו עורנו על חנם, ויסבבונו בכחש, ואשר עם לבבי להביאם במשפט להוציא את שלי מתחת ידיהם.  ואולם בת השוחט באה ונכנסה בדברים עם אשתי עד כי לא  מצאה ידי לגמור דברי.  ואמרתי אני אל לבי אם כה ואם כה הנה מחר עש"ק, ואראה עד אחרי שבת להתבונן מה לעושת.  ואקום ממקומי ואראה אצל דלת בית האוסף עומדים איזה תיבות ונחמן וניסן וישמעאל יביאו עוד איזה תיבות מבית האוסף.

דודי! – נתן נחמן בקולו על איש אחד שעמד אצל תיבה אחת, תנו את מפתח ונפתח את התיבה להוציא חפצים מתוכו.

ולמה זה תוציאו מתוכו חפצים אשר המה שמורים בארגז, ענהו האיש.

האם הכיתם בעורון? נתן נחמן קולו עליו, העוד לא-ידעתם כי לא על עגלות אתם נוסעים אשר תתנו עליו ככל אשר תאבו, קטן וגדול שם הוא, הן ידעתם כי על גב גמלים ישאו, וצריכים להיות התיבות אשה אחת אל אחותה כמאזנים ישאו יחד, והתבה שלכם כבדה יותר מהתיבה השנית אשר תבוא להיות חברתה.  האיש אם כי לא הבין לדבריהם, הוכרח לפתוח את התיבה, והמה פשטו ידיהם לראות את הנמצא בה, ויוציא כמה קערותצ טובות פארצעלאן יפות עד מאוד, ויתן עליו בקולו לאמר: הראיתם המשגע הזה אשר הביא קערות אשר ישברו על הדרך.

ומה אעשה בהם? אמר האיש, ובעוד מלתו על לשונו, והנה זה אשתו באה ותאמר לו, אני לא אניח את הקערות האלה אשר שמרתי אותם עד כה בכל הדרך אשר הלכנו.  בת בעלת הבית אשר עמדה אצל אמה בצד הארגז, ראתה מטפחת משי יפה בתוך התיבה ותשלח ידה ותקחה, ואמה אמרה לה: האשה תתן אותה לך למנחה אם כה מצאה חן בעיניך.

האנשים האלה כשאול לא ידעו שבעה! אמרה אשת השוחט בקצף, הן עוד כמה וכמה מטפחות לך פה, וקצרה עינך מתת מתנה קטנה להילדה.  ונחמן נתן שנית קולו: מה יהיה עם הקערות? ואברהם יוסל הנה זה בא ויתן קולו: התשבו פה כל היום! לקולו הוציאו עוד חפצים מהתבה ויניחום על הקרקע סמוך אל התיבה, ואת התבה כרכו בחבלים.

דודי! נתן נחמן בקולו על איש אחד אשר עמד אצל תיבה שניה, תנו את המפתח, ונפתח את התיבה.

התיבה שלי קלה היא, ואין להוציא מתוכה מאומה, ענהו האיש.

אלפי אלפים רוחות לא יצלחו לעשות מעשיהם עם האנשים האלה, נתן נחמן בקולו, ואברהם יוסל נגש אליו ויתן קולו כנגיד ומצוה לאמר: התתנו את המפתח אם לא!

האיש בראותו את פני אברהם יוסל נבעת מפניו, ויתן לו את המפתח, אך לא עלתה בידם לפתוח בהמפתח וישברו את המנעול, ויוציאו מתוכה איזה מלבושים וחפצים, ולמראית עין סגרו, ואולם אח"ז נוכחו לדעת כי לא נסגרה.  וכפעם בפעם הגביהו את התיבות בין שניהם לראות אם ישוה משקלם אשה אל אחות.

והנה איש אחד נגש אל אברהם יוסל ויאמר: מדוע לא יכרכו את הארגז שלי אשר עומד בתוך בית האוסף.

אלפי רוחות יקחו אתכם עם התיבות והארגזים שהבאתם, ענהו אברהם יוסל ויפרוש כפיו ויאמר: זה תיבתו ארוכה וקצרה, וזה תיבתו גבוהה יתר מדאי גדולה ורחבה, אשר הגמלים ימותו תחתיהם, חי נפשי כי לא אדע מה להנוסעים לארץ ישראל ולחפצים רבים כאלה.  בין כה וכה ראתה אשת השוחט בארגז אששה אחת תכריך בד חדש וטוב ותתנכל אל האשה, אשר אמרה כי למען עשות ממנו תכריכין לקחה עמה, בדברי לעג ובוז שתה לה עד כי לקחה מעמה את הבד כמעט בלי מחיר.  ואברהם יוסל שם עיניו בארגז גדול וטוב הרקוע פחי ברזל ומשוח בששר, ויתן על בעליו בקולו כי לא יוכל לשים לדרך פעמיו בעבור הארגז, ואם לא ישים כליו בשקים לא יוכל למצוא למענו חמור או גמל.

ומה אעזה עם הארגז? קרא האיש.

עשו כטוב בעיניכם, אני הגדתי לכם, ואולם תוכלו למכור אותו.  פני האיש העידו כי צר לו מאד על הארגז, אך לא נועז למרות פי אברהם יוסל, וימכור אותו בלא הון.

עתה אבין מאמר חז"ל שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכלן ע"י יסורין, וא"י אחת מהם, ענה אחד מהאנשים אשר עמד אצלי, כל עלינו לשאת ולסבול עד אשר נבוא אל הקודש.

לקול דבריו אשר דבר בדממה, שמע אברהם יוסל כנראה איזה מלות, ויען ויאמר: התדמו כי אך עד בואכם לצפת תסבלו עמל ותלאה, ושם תמצאו מנוחה, עוד ימי חשך נכון לפניכם מן הוא והלאה, ויתר דבריו דבר בלשון ערבית.  אשת השוחט גם היא השיבה אמריה לו בשפת ערבית, ואולם מאשר כי השיב לה: אני אין לי צורך בו, שערתי בנפשי כי על אודות הארגז יסובו דבריהם, באשר היא חשקה לקחתו לה, וכמו יָרֵאָה פן הוטב גם בעיני אברהם יוסל וישוב לקחת אותו לעצמו.

הגוים הוציאו התיבות שכרכו בחבלים על הרחוב, והנה שמה שלשה גמלים כרועי ברך רובצים, ועליהם עומדים כעשרה חמורים, ויעמיסו התיבות על הגמלים, על כל גמל שתי תיבות שוות מזה ומזה, ואך על גמל אחד אשר בתיבות היו קטנות מאוד, נתנו עוד תיבה אחת על גבו בין שתי התיבות.  ואחרי קשרו התיבות אל הגמל היטב, הקימו את הגמלים וילכו לדרכם.

בראותי את פני אברהם יוסל, כי לבו טוב עליו, נגשתי אליו ואומר לו על אדות כתב המסע (רייזעפאסס) שלי, כי הנני חפץ לשוב לקחתו מאת הגוי שלקח מאתנו את כתבי המסע.  ויען ויאמר לי: מה לכם חפץ בכתב המסע, אחרי אשר באתם הלום ועברתם את כל הדרך? ואמרתי לו: כי ירא אנכי פן לעת הנסיעה מזה אשכח מקחת את כתב המבע ומצאתי עון.

אל תיראו, ענה ואמר לי, כי אז אקחנו מעמו ואתננו בידכם, ענה ואמר לי בחלקת שפתיו.  וישם שנית פניו אל האנשים לקנות מהם כליהם וחפציהם.

וגם הקערות נמכרו, ואולם לא לאשת השוחט היו, כי אם לאברהם יוסל.  גם עוד חפצים כאלה נמכרו בחנם ובחצי חנם, אשר לא עצרתי כח לעמוד ולראות ברע.  ובאשר המה היו טרודים במקח הממכר, נגשתי אל אשתי ונתתי לה את הלחם ואת הענבים אשר הבאתי מן השוק, ותתן להילדים שיחיו ויערב לחכם.  ואני ספרתי לאשתי ככל אשר או עיני אשר המה עושים, ובלי כל ספק גם עלינו יתגוללו בדרכים כאלה, ואין חכמה ואין עצה כי אם להשיג הפאסס שלי ולבוא לפני הקאנסול, אולי אנצל מידיהם, וייטב בעיניה.  ואולם לא ארכו הדברים בינינו, כי בכל רגע הפריעו אותנו האנשים אשר הכינו עצמם לדרך, זה בכה וזה בכה, עד כי לעת ערב יצאו לדרכם, ואנחנו נשארנו במקום מקלטנו.

למרת היום יום עש"ק, הייתי נעצב ונדכא מאוד, בשומי אל לבי כי זה לי שמֹנה ימים פה, ולא אדע נפשי אנה אנחנו עולים, המעות כבר הריקו, התיבות והחפצים שלנו הנה הנם בידי זרים ומי יודע אם ישובו ויהיו לנו.  בעה"ב בא לביתו הלוך ושוב, כמו צבורים על ראשו אלפי עסקים, וכפעם בפעם המביאים עופות לשחוט ממתינים לקראת בואו, והוא כבואו ישחוט העופות ואל סביבותיו שב.  ובחצות היום בראותו אותנו עצבים הביא שמחה בלבבנו ויאמר לנו כי עוד היום יצאו התיבות שלנו מבית המכס, כי אברהם יוסל התפרא כי שר בית המכס בא היום אל ביתו והתרועע עמו באחוה וריעות.  וכמו הפיח רוח חיים בקרבנו, אשר כל אחד ואחד מאגודתנו נדר נדרים להעמיד יין לשתות בשבת ולשמוח בחבורה.  וכמו שערתי בנפשי כי כן היתה כוונת השו"ב הזה להגדיל שמחתנו בשבת קודש, או למלאות חוריו כסף בשמחת לבבנו.  לעת מנחת ערב קרא אותנו השוחט לבוא אל בית המכס כי אברהם יוסל כבר הוא שמה וצוה עלינו לבוא.  אמרתי אל לבי אראה נא פרשת גדולת אברהם יוסל, ונבוא שמה והנה אברהם יוסל נצב בחוץ אצל הפתח, ואני אחזתידרכי ואקרב אליו, והנה הוא נגש בפחד ומורא אל כותב אחד ודובר אתו בענוה יתרה, והכותב נתן צו על משרת אחד אשר קם ממקומו, ויקח את מפתחות בית האוצר בידו, ויצא החוצה, ואברהם יוסל אחריו, ואני אחריהם.  המשרת פתח את בית האוצר, ואברהם יוסל צוה עלינו לבחור לנו את התיבות שלנו, כמו לא נודע למי המה ובוחר יבחר למראה עיניו.  ואולם אנן בדידן ברגש תודה שמח לבבנו להציל את שלנו, ולא להסב עין לנגוע בשל אחרים.  משרת בית המכס רצה לפתוח את התיבות, ואולם אברהם יוסל הראה לו אות ושלשה או ארבעה בילעטין (רעצעפיססען) שהיו בידו על איזה תיבות (מאלה ששלמו דמי אניה בעבור התיבות לבדנה) כי כתוב בהם חפצים, ולא יסף עוד לצוות לפתוח אותם.  ועל התיבות הנשארות צוה לנו לפתוח אותם, ואולם אך פתחנו אותם החל המשרת עם אברהם יוסל לבוא על המקח עד כי נתרצה המשרת בעבור בצע כסף שנתן לו אברהם יוסל.  גם נושאי הסבל אשר נקבצו באו להשתכר, עזרו את אברהם יוסל לאמרי פיהם והמליצו טוב בעדו לפני משרת בית המכס, ועד מהרה ונושאי הסבל הטו שכמם ויביאו את התיבות אל האכסניות.

השמש כבר באה, ואנחנו באנו מבית המכס ולא ידענו מה לעשות באשר כבר קדש היום, ואף לטבול בים לא באנו באשר עמדנו צפופים בכל רגע לאמר: עתה יקראו אותנו אל בית המכס.  ובכן התפללנו ביחידות זה בכה וזה בכה, זה רחץ פניו, זה לבש חלוק לבן אחרי שלשה שבועות שלא החליף כסות נקיה ונלאה נשוא עוד.  גם השוחט התפלל ביחידות כמו גם הוא לא מצאה ידו ללבוש חלוק ולטבול בים.  ובכן ישבנו אל השלחן, והשוחט הזכיר אותנו לשמור מוצא שפתינו ככל אשר נדרנו.  יום משתה ושמחה היה לנו השבת הזה, והשוחט המזכיר לא חדל מלהעמיד משקה יי"ג, ונהיה שכורי יין, ובשמחת לבבנו שכחנו כי עוד יום חשבון יבא לפנינו, ונעבור תחת השבט.  יום א' בא והשוחט החל לשאול את כל אחד ואחד כמה יין צוה להעמיד ביום שבת, כמו יאמין לכאו"א, ואולם שגינו כי לא נתן אמון לשום מי ועד מהרה מצא סימנים מובהקים לחשוב לכאו"א כפלים, וכפלי כפלים וירבה במחיר מאד מאד.

ביום ב' בבוקר השכם קמו בני הבית מזורזים לקראת אנשים חדשים אשר יבואו על האניה העסטרייכית הבאה מאלכסנדריא, בעל הבית לבש מלבושי כבוד שלו לרדת ולבוא על האניה לקבל פני האורחים.  גברת הבית באה אל בית התבשיל להכין קאווע להאורחים, גם ארוחת הבֹקר.  ומה גדלה קנאתי אשר קנאתי בהאורחים האלה אשר באו בימי חול, כי ימצאו קאווע גם ארוחה.  לא כן אנחנו אשר ביום שבת קודש באנו הלום, ונהפך לנו לרועץ, באשר לא הכינו עבורינו, ויותר מהמה קנאתי באיש אחד אשר בא ביתה השוחט מלא כח עלומים, וקל ברגליו, ובידו מלתחה קטנה, ועל ירכו תלויה רייזעטאש גדולה ואשת השוחט כמו נגיד קרבה אותו, כמו ידעה ומכירה אותו.

השלום לכם ר'... שאלה אותו.  שלום, שלום, ענה אותה, ואתם השלום לכם? השיב לה גם הוא כדורש שלומם וטובתם.  מהולל שם ה'! ענתה אשת השוחט באנחה, ואיה החפצים שלכם? שאלה אשת השוחט את האיש.

החפצים שלי מסרתי תיכף לבית העגלות, ואני אך אתפלל בזה ואשים דרכי בעגלה לעכו.

הואילו לשתות מעט קאווע, אמרה בעל הבית.

אם כבר מוכן קאווע תנו ואשתה טרם אתפלל, אך להתעכב עבור הקאווע לא אוכל, כי ירט הדרך לנגדי.  ואם אמצא חמורים בעכו שיצאו תיכף אקוה עוד היום כשתי שעות בלילה לבוא אל ביתי לצפת, ואם לא אמצא יוצאים תיכף הנה אחר הצהרים יצאו בטח כדבר יום ביומו, ואבוא לביתי כעת מחר לתפלת שחרית.

 

האיש התפלל בחפזה ואשת השוחט מהרה לכבד אותו ביי"ש ועוגה והפצירה בו לסעות בפת שחרית, ואולם לא אבה למלאות רצונה, בחפזו לצאת אל העגלה אשר עמדה רתומה לשני סוסים, וישאל אותה: כמה מגיע בעד הקאווע והיי"ש?

האם בעד מעט קאווע ומעט יי"ש אקח תשלומין? ענתה בשחוק, מהולל שם ה' כי רבים המה אוכלים ושותים אצלינו והמה ישלמו.  הוא הלך לדרכו וכעבור שתי שעות באה אורחת אנשים כצאן לטבח אלינו, אל החצר, וגברת הבית צותה את בתה להביא קאווע.  ובעוד המה שותים והנה זה נושאי הסבל באים, וכל אחד חבילה על כתפו, משליכים בחצר, כמו נחפזו לשוב ולהביא שנית.  אחרי כן בא בעל הבית לביתו עיף ויגע, והאורחים כהלומי יין שכבו למעצבה בלי שום לב לכל אשר להם.  זולת מתי מספר אשר נתנו אל לבם לראות ולדעת אם באו כל החפצים שלהם מהחוף בלי חסרון, ואולם לא מצאו ידיהם לבוא עד תכונתם, כי מבלבול נושאי הסבל ומקול המולה לא ידעו נפשם.  אשה אחת בקשה תבה קטנה ולא מצאה ובעל הבית בקש להפריע אותה אותה ממלאכתה, אך איש רם הקומה אשר בא אליה היה בעזרה, האיש ההוא בא אל בית האוסף ויהפוך שם את כל החפצים והתבות ממסד ועד הטפחות, והאשה עזרה על ידו, וכפעם בפעם ספקה כפיה ותקרא: אהה, כל עמלי הלך לאבדון, אהה נחמן ערכתני! אהה על ימי ושנותי אשר להבל וריק כחי כליתי עליתי הרים, קפצתי על הגבעות, עוררתי רחמים לפני נמתנדבים בחוצה לארץ והנה זה לפתע פתאום נגזל כל עמלי מאתי, ובמה אבוא אל ביתי.  ועוד דברים רבים כאלה יורדי חדרי בטן התמלטו מפתחי פיה.  נפשי כלתה לדעת שורש דבר נמצא בה, ואולם פה למדתי לשאת ולסבול ולשמוע מבלי דבר דבר כאלם לא יפתח פיו.

הלא התיבה עמדה לא רחוקה מאתנו תמיד, אמר אחד מהבאים היום בדברו אל האשה.  כן היא, ענתה האשה אותו, כי בכל הדרת משמרת היתה עמדי, לא הסירותי עיני ממנה, ואך זה היום יקולל בארץ זכרו, אשר בעת נחה האניה פה, ונחמן בא אלי ויאמר להורידני אל סירת הדוגה, אמרתי לו הא לך התיבה לידך ואני עם הילד אשר על ידי אאסוף בידי יתר החפצים הקטנים ואבוא אחריך, וכן לקח נחמן התיבה מידי וילךלו, ואני עם הילד על זרועותי ומעט חפצים קטנים באתי אל סירת הדוגה, ולא ראיתי עוד לא את נחמן ולא את התיבה, ואמרתי אל לבי אולי הוא עם התיבה בסירת דוגה אחרת, וכאשר כשל כחי לעמוד על החוף והילד על זרועותי, אמרתי לבוא אל הבית להניח את הילד מחיקי ואשובה, ואולם אהה, כי בשובי אל החוף כבר הגיעו כל הסירות אל החוף, והתיבה שלי איננה.

ומה היה בתוך התיבה? שאל אחד את האשה.

מה היה בתוך התיבה? אמרה האשה בהורידה כנחל דמעה, הן כל אשר לי היה שמה אשר ישוה יותר ממאה וחמשם רו"כ וגם טלית חדש אשר קניתי לבעלי ומלבושי משי.

אל תפחדי ואל תשימי אל לבך, אמרה בעלת הבית, ואל תדאיבי את נפשך, כי עוד תמצאי את התיבה.

האשה לא קבלה התנחומין כמו ידעה כי כל הנאבד בחיפה עוד לא ישוב, ובמר נפשה הלכה לה עם האיש.  ואך יצאו את פני החצר ובעלת הבית פתחה פיה לאמר: אלפי רוחות ישאוה, כי באה הלום עם הסאלדאט לחפוש ולהפוך את כל בית האוסף כמו מבקשת אבדה, בלי כל ספק לא היה לה תיבה כלל; ואך תעלול עלילות במרמה – סובב הולך הייתי בחצר מבלי דעתאנה אני בא, השמש שלחה קרניה ותך אותי בחומה על ראשי, ישבתי על אבן שמצאתי בחצר, קמתי, הלכתי, כנמר בכלוב הייתי בעיני, מנוחה לא מצאתי.  פתאם ראיתי העלם בא לקראתי, ומה גדלה שמחתי עמו, והתגנבתי לצאת עמו מהחצר לשוח מעט, וכגנבים במחתרת היינו בעינינו.  באנו שנית אל רחוב האשכנזים לשמחת לב ונפש, שמה ישבנו ונדברנו על אדות האשה והתיבה שנאבדה לה.

העלם אף כי פחד פן יוליך עוף השמים את הקול בכל זאת השמיעני כי כאלה תקרינה רבות פה ויחד יחלקו חלק כחלק את החפצים הגנובים, וגם זה רם הקומה, אשר מבית המשפט שֻלַח, ידו לכון עמהם ואך למראה עין חפש.  והמה בערמתם יביאו מֹרך בלב האשה לבל תלך אל הקאנזול והיא תפחד ולא תלך.  לדאבון נפשי שמעתי מפיו מדי דברנו אשר הוא ישים לדרך פעמיו כי לא מצא מקום להשתכר, גם לבֹא שנית להתראות אתי לא יוכל, ונתתי לו איזה אגורות ונפרדתי ממנו בלב נשבר ושבתי אל בית מלוני או בית האסורים.

למחרת יום שלישי אחר התפלה באו אברהם יוסל ואחיו ביתה השוחט, וישב אל מושבו כפעם בפעם אל הכסא, להראות את פרשת גדולתו, ובמטפחת אדומה מחה זעת אפו ואמר: תשרף חיפה עם יושביה או כמהפכת סדום ועמורה תהפך על יושביה, או אז מצאתי מנוחה.

איה אפוא האנשים שבאו אתמול? אמר אברהם יוסל לבעה"ב.

הנם בחצר! ענהו.

אחיו נחמן יצא אל החצר ויאמר: כנראה אשר תחפצו לדור בחיפה, כי אין איש מכם שם לב לבקש לבוא אל מחוז חפצו.  ובכן נקבצו באו כלם אל הבית.  אך מאז באו אל החצר שמו עליהם ועלינו משמשר לבל נתערב עמהם בדברים, כן עתה לא בא איש מאנשי אגודתינו, או מהקודמים לנו אל מקום משפטם.  וזולת אני לבדי אשר נדחקתי ובאתי ביניהם, ועוד לא אדע אם באמת לא ראוני או כי לא הכלימוני לצוות עלי במפגיע לצאת החוצה, ובאמת לא שערתי בנפשי ולא עלה על לבי מעולם תחבולות ברשע כאלה, אשר ראיתי אז, הן רבות ראו עיני את אשר עשו והתחכמו עלינו, ואולם עתה תחבולות חדשות ודרכים שונים ומזמות לחבל ראו עיני, אשר לא האמנתי כזאת מעודי ואני נוכחתי לדעת כי מלומדי מלחמה המה להלוך נגד כל רוח ורוח, אשר יפרשו מכמורות לצודד נפשות להפשיט עורם מעליהם.  תלא כל עט סופר לתאר בשרד את נכליהם, וכחומר חותם התהפכו מרגע לרגע.  בעוד אברהם יוסל מקבץ האדומים, והנה זה באה האשה בעלת התיבה בקול בוכים, כמו באה על קברי אבות לדרוש אל המתים ותזעק לאמר: הן אבדה כל תקוה, כי מביירוט הגיע מענה כי לא היתה תיבה במקום ההוא.

ראשך בכותל הכה! ענה אברהם יוסל אותה, וגם היא השיבה אמריה לו עפ"י דבריו, עד כי אמר להכותה.  ואני הרהבתי בנפשי עוז ואקרב אליו כצאתו ובקשתיו לבל יעכבינו עוד משלוח אותנו לצפת.

אלפי רוחות, אש וגפרית תאכל אתכם ואת צפת ויושביה, ענה אותי בעברה.  כם אמנם כי תשובות כאלה לא היו חדשות בעיני מאז באתי לחיפה כי כבר הורגלתי לשמוע כמו אלה מפיהם בכל עת ובכל שעה, בכ'ז נכלמתי מאוד באשר אלי היתה זאת הפעם הראשונה, ונאלמתי דומיה, וכאסיר כלא הייתי בעיני, כי ידעתי אשר אחרי אך נפתח פיו נגדי, עוד לא ינקני.  וכאשר ראו עיני תהלוכותיהם בסדרי חבושת החמורים והפרדות, אמרתי אני אל לבי אסדר לי את החפצים שלי, לפי ערך החמורים אשר שלמתי לבל יהפכו אותם ברגע קטן כדרכם בחפזם אשר לא יחמולו, וישברו ויקרעו, בלי שום לב, וכמו שכחתי כי כל אשר לי הנם בבית האוסף אשר מבלי רשות הבעה"ב לא אוכל לבוא להביט עליהם.  ואחרי שמתי לבי לבוא אל בעה"ב לקחת המפתח מעמו או לבקש מלפניו שיצוה לפתוח את דלת בית האוסף לפני, ענה ואמר לי מה תעשו בבית האוסף? ואני הגדתי לו חפצי, לסדר החפצים שלי לפי משא החמורים להיות נכונים לחבוש אותם לבל יהיו מפוזרים ומפורדים בלי משטר וסדרים.

האתם תעשו סדרים? ענה אותי כמתמיה וכמתפלא, לא לכם לעשות סדרים, וכל העמל אך לריק יהיה.  ורוח מבינתי הראני לדעת כי אם גם אוסיף לדבר עוד ולהבינו כי כביר תמצא ידי, לא אפעל מאומה, לכן חדלתי עוד מזה, ונגמר בלבבי כי אין עצה כי אם לשחד אותם בממון, הן בתחלה עלה בדעתי להשתחוות לאברהם יוסל, באשר גם השוחט יכרע ברך לפניו, ואולם אחרי אשר העלם ספר לי כי אברהם יוסל כבר היה עם לבבו לשלוח אותנו לצפת ואך השוחט עכב על ידו, לזאת אמרתי לשחד את השוחט למען יסר מעלי ידו.  וגם אשתי הסכימה על ידי, ואך מאשר בממון לא מצאה ידי עוד כי מעט אשר היה לפני עוד, לזאת נגמר בינינו להביא לו תשורה מטפחת משי גדולה אשר קניתי בששה ר"כ.  ואולם אחרי אשר כבר השיב פני ריקם מפתוח בית האוסף לפני, לא מצאתי נכון לשוב כרגע אליו, ככסיל שונה באולתו לבקש שנית שיפתח דלת בית האוסף לפני, ואמרתי להוחיל למחרתו ואז תמצא ידי לקחת את לבבו.  למחרתו ביום הרביעי אחר התפלה, נקבצו באו אברהם יוסל ואחיו ובן ציון ועוד שני גוים, והקול נשמע כי נוסעים לצפת וטבריא.  אברהם בא אל הבית לשבת על מושבו כפעם בפעם, ונחמן נצב עליו.  דלת בית האוסף נפתחה לפני שני הגוים וניסן עמהם, ויוציאו מתוכו תיבות מאשר מצאו, ובנציון סובב הולך, פעם יבוא אל הבית, פעם יעמוד על שני הערביים וניסן ומלמד אותם כדת מה לעשות, והמה כורכים בחבלים את התיבות שהוציאו.  והאנשים שבאו ביום ב' נקראו לבוא אל הבית פנימה, ואני אשר בכל לבי נכסוף נכספתי לבוא אל הבית פנימה לראות מעשיהם ומלאכתם, לא הרהבתי בנפשי עוז לבוא החדרה כי יראתי עוד מחמת אברם יוסל פן יפגעני בחמת רוחו, ואשימה עינ על מעשה הערבים וניסן עמהם.  ומה מאד נפלאתי על אשר ראיתי הפעם שינוי במעשיהם, ותחת אשר עד כה בכל עת כרכו תיבות לשלחם לצפת או לטבריא, בחרו שנים שנים, השוים בגדלם וגובהם וכבדם, ויגביהו אותם ביניהם לדעת משקלם אם בד בבד ישאו, ועתה אין שם לב לזה, ובלי כל סדרים, כרכו תיבות אשר לא אח ולא חות להם, אין קול ענות לפתוח אותם כאשר עד הנה, ואולם את מי אשאל, ומי יענני? הנה נא ידעתי כי המה חכמים יותר ממני, ונפשם יודעת מאוד את אשר להם לעשות.  ובכן שמתי רגלי לבוא לפני הבית אשר שמה יושבים כסאות למשפט וארא את האנשים החדשים, זה יוצא ומתיר את קשר האדומים להוציא מתוכו, וזה מדבר את נות ביתו בלאט, וקול אברהם יוסל צולל באשני בשפת חנף ובמהתלות, עד כי יכולתי לשער בנפשי כי עתה יקומו גל אדומים כאשר גם אנחנו עשינו כזאת.  ומה נפלא היה היום ההוא כי ארכה עבודתם עד עת ינטו צללי ערב, זה נכנס וזה יוצא, זה הולך וזה בא, עד כי נשמטו אחד אחד ולא נשאר מהם פרסה, והתבות נשארו כרוכות ועומדות בחצר.

השמש באה וחשכת הלילה לקחה מקומה, והתבות האלה גזלו מקום מנוחתם ובעלת הבית צעקה בקול על הרעו לה להעמיד התבות בחצר באפס מקום לעבור, או לנוח לשכב, כאלו לא ידעה מראש כי אך למאית עין עשו זאת למען יקבצו האדומים.  והשוחט לא היה בביתו, כי גם הוא הלך לדרכו, ובכן הוכרחנו כלנו לסחוב את התבות אל בית האוסף בחזרה בהיות המקום צר לנו ללון ולנוח על פני החצר.  למחרתו ביום ה' חשבתי דרכי את מי אדבר למעני וליד מי אתן את השוחד אשר גמרתי אומר ליתן, אם ליד השוחט או לאשתו.  הן אמת היא כי בעם אפה הטילה חתת עלינו כמו לביאה, ואולם הוא גם הוא לא טוב ממנה ובעיניו אשר יתהפכו בחוריהן הנה שבע תועבות בלבו, ובשאול לא ידע שבעה, ובכ"ז גמרתי אומר ליתן התשורה או השוחד על ידו.  ואולם מאז הבקר חלף הלך לו ולא בא עד אחר חצות היום, ואחרי בואו נגשתי אליו ואדברה באזניו את אשר עם לבבי להאציל תשורה לבתו, ואחת שאלתי כי ישתדל למעני לבל יעכבוני עוד.  הנה כי כן צוה לפתוח דלת בית האוסף לפני, והוצאתי משם את המטפחת אשר אמרתי, ואביאנה אליו וקבלה ברצון ממני.  ובעצה טובה יעצני לבלי לשום לדרך פעמי קודם השבת פן לא אגיע לצפת, כי אם אחרי קידש היום, או אולי ח"ו אהיה מוכרח לשבות באחד הכפרים, ואך תיכף אחר שבת ישלחוני בלי עיכוב.  התיבות אשר היו כרוכות ועומדות בבית האסף מאז אתמול הובאו מידי בנציון וערבי אחד מבית האוסף אל החצר שנית, ויסירו החבלים הכרוכים מעליהם, ויוציאו עוד איזה תיבות מבית האוסף, לבחור מתוכם זוגות זוגות אשר ישוו זה לזה, ומכל התיבות נבחרו שמונה במספר שש קטנות ושתי גדולות עמוסות על שלשה גמלים, על שני גמלים העמיסו שלש שלש, שתים מצדדיו ואחת באמצע, ושתי תיבות הגדולות העמיסו על גמל אחד, מבלי שים תיבה שלישית ביניהן, כי כן יעמיסו על הגמלים עד ארבעה צענטנער ולא יותר.

מה מאוד הורדתי כנחל דמעה בשומי אל לבי כי ארכו לי ימי שבתי בחיפה בעבור נסיעת יום אחד מזה או כשני חצאי ימים (ועל דעתי לא יהיה המרחק מחיפה לצפת יותר מחמשה פרסאות) יותר מאשר ארכו לי ימי נסיעתי מביתי עד חיפה אשר עברנו ימים ונהרות וארצות רחוקות מכמה מאות פרסאות, והשבת אשר עוד עלי לשבות פה.  אכן מה אעשה ומה יועיל לי אחרי אשר הנפול לפני בני עולה נפלתי בידיהם, אשר רחם לא ידעו.  כה הלכתי שחוח כל יום עש"ק, גם מנוח השבת לא הביא תנחומין לנפשי עד אשר ביום א' אחר חצות היום בא אברהם יוסל ויצו עלי במפגיע למהר להכין עצמי לדרך כי עד מהרה יבואו החמרים.  אני אמרתי בחפזי לאשתי וב"ב אשר תמהר לקבץ מעל פני החצר את כל אשר לנו הנפוצים על פני החצר, ואני באתי אל הבעה"ב לשלם לו את אשר מגיע ממני, לבל אוחיל עד עת צאתי לדרכי אשר לא תמצא ידי אז לבוא עמם בחשבון.  ואולם לשוא חָכמתי, כי המה מלומדי מלחמה וכל דרכיהם בערמה ומזמה.

הן עוד היום גדול ועוד יארך הזמן עד אשר תצאו מזה! השיבה בעלת הבית אותי.

לולא ראיתי את כל קורות הנוסעים אשר קדמוני, כי עתה חשבתי דרכי כי עוד כמה ימים יעברו עד ישלחוני לצפת.  ואולם אחרי אשר ידעתי כי זאת מגמתם להמתין לי עד צאתי מהחצר, ואז לא אפנה לבי לדקדק אחר החשבון בכל פרטיו, וכביר תמצא ידם להרבות מחירם, מצאתי שתיקתי יפה מדיבורי והסבותי דרכי אל בני ביתי לעזור על ידם לקבץ את אשר לנו, ויהי לגל.  עודנו מקבצים, והנה זה בא נחמן ויקרב אל הגל וישאלני אן יש לי עוד חפצים, וכאשר הגדתי לו כי עוד תיבה גדולה ושתי תיבות קטנות וסל לי המה, והנם בבית האוסף, אמר לי: בא עמי אל בית האוסף.  ונחפש אחריהם והנה הסל איננו, ושלשת התיבות הוציא עמי אל הגל, וישקלו את כל החפצים אף גם הטלית וטוטפות הביאו במשקל, ויצו עלי למהר לאסוף את כל אלה והוא הלך ליתר האנשים ויעשה כמעשהו זה.

נחמן! נתן אברהם יוסל בקולו, תן דעתך לרשום היטב משקל החפצים של כל אחד ואחד.

ידעתי גם ידעתי! ענהו נחמן.

אחרי כלה נחמן מעשהו בא אל בית השוחט אשר שם אברהם יוסל יושב על הכסא, והנה זה ערבי אחד נגש אלי ויסחוב אותי בחוזק ידו בדבר אלי איזה דברים אשר לא ידעתי מה הוא דורש מעמדי כאילו מגיע לו דבר מה ממני.  ואחרי אשר הורגלתי פה לשאת ולסבול את כל אשר יעבור עלי ולהטות שכמי לכל עובר וגוי למכים, לכן נמשכתי אחריו ובאתי הביתה.  ואשאל אותם מה הוא דורש מעמדי, והמה מלאו שחוק פיהם ואני לא ידעתי לשמחה מה זו עושה.

דודי! אמר לי אברהם יוסל בקול שמחה, התלכו לצפת?

כן אדמה כי תגדל חסדכם עמי ותשלחוני למחוז חפצי, עניתי אותו.

כדבריכם כן הוא – ענה אותי – כי עוד היום תסעו ותבואו אל המנוחה.  נחמן! עמה משקל החפצים של היהודי הזה?

שני צענטנער ושבעה ושלשים אקיס וחצי, ענהו נחמן.

ואברהם יוסל לקחת עט עופרת בידו וירשום על גליון ואיזה רגעים חשב חשבונות ויאמר לי הביאו חמשה רענדליך.

חמשה רענדליך? אמרתי בחפזי כמתפלא על דבר שלא קויתי עוד.

ומה זה תתפלאו? האם טוב טוב אתם מכל אשר לפניכם, ענה אברהם יוסל אותי בקול נגיד ומצוה.

האם לא שלמתי לכם בעד החמורים ככל אשר אמרתם, ומה זה תבקשו עוד ממני? אמרתי לו.

כן איני מכחש חלילה, וכן תרכבו על החמורים, ובעד החפצים עליכם לשלם לבדנה ככל אשר עלה משקלם, ואם לא תאבו תלכו לדרכיכם לשלום והחפצים ישארו פה, ענה אותי.  כמעט הייתי בכל רע מבלי מצוא עצה ותחבולה ונאלמתי דומיה, ואולם עד מהרה והנה כברק באישון לילה כן האיר רוח עצה בקרבי ואמרתי לו, היוכל גבר לרכוב על חמור בלתי חבוש? הן ראיתי את כל אלה שנסעו מזה לפני רכבו על חמורים חבושים משא וכרים וכסתות.  וכמנצח הייתי בעיני.

שגיתי במשפטי לאמר כי תבונה בכם, אבר לי אברהם יוסל, עתה ראיתי ונוכחתי כי כאיש שוגה ופתי תדברו, ואולם למה זה להרבות דברים עמדכם, הן לצפת אתפ נוסעים לכו שמה אל הרבנים והדיינים הממונים וספרו באזניהם ותראו דבר אמת לאמתו.  אם כי מצאתי דבריו סותרים דבריו הראשונים אשר בעת ישיבתו בבית השוחט שמעתיו שופך בוז וקיקלון על הרבנים והדיינים והממונים, ונתן אותם לשודדים וחומסים ומטי משפט, לוקחי שוחד רודפי שלמונים וחברי גנבים כלו, אשר שפטתי למראה עיני אשר בלי כל תפונה הנה הנם לשטן לו, ועתה יבחר בם לשופט בינינו.  בכל זאת לא רציתי לבוא עמו בדברים ובויכוחים, ואמרתי לו, למה זה לנו רבנים ודיינים וממונים, הגידו נא לי קצה האחרון ואתנה, ואת עיני שמתי לבעל הבית השוחט אשר יורני מדרכיו ברמז כדת מה לעשות.

אחת היא כאשר אמרתי – ענה אותי – כי לא רביתי עליכם, ולא אגרע.  והשוחט הסב עיניו ממני וישים עצמו כלא שומע.  ובכן לא חשבתי דבריו אחור והוצאתי חמשה אדומים ונתתי לו.  ובפנים יפות קבל אותם ויאמר לי: לבי עלי דוי על החפצים אשר לכם בתיבה שבורה אשר מחציתם יגנבו מתוכה על הדרך, הן אני מה מני יהלוך, ואולם דאבה נפשי עליכם.

ואיפוא מה אעשה? שלתיו.

על דעתי – אמר לי – אם לי תשמעו, תשליכו התיבה ולא תהיה לכם למכשול ואת החפצים יביאו בשקים, אשר על כל הדרך תוכלו למצוא בית האוסף לפניהם.  ויסחבו מתוכהככל אשר מצאה ידיהם, ולכן הוכרחנו לקום, והמה עשו מעשיהם כמצילים מפני הדליקה מבלי שום לב.  ואנחנו לא מצאה ידינו לשמור עליהם באשר כמבוהלים ודחופים היינו, ולכן לא ידע שום מי מאתנו למצוא את אשר לו, ואך קול צעקות שמעה אזני קולי קולות אשר לא ידע איש שפת רעהו.

איך אסע והמאנטיל שלי איננו? קראה אשה אחת לנחמן בצעקתה.

כהמס דונג מפני אש כן תמסי על הדרך מבלעדי המאנטיל, ענה אותה.  ותשובות כאלה חלק לכל שואל.  גם הישמעאלים הראו כרגע כי מעתה ישלטו בנו, וידחפו ויהדפו אותנו מכל מעמד רגל, עד כי צרו צעדינו מלעמוד ומלראות את אשר המה עושים.  בעוד הישמעאל דחף אותי ממצבי שמתי עיני והנה זה הטלית ותפילין שלי מושכב ארצה מתגולל בין רגלי החמורים והפרדים ומדאבון לב הרימותיו ואתנה אותו לנחמן לתתו על החמור או הפרד אשר נועד לי לרכוב עליו.  ואולם עד מהרה נחמתי ואומר לא תזוז ידי ממנו כי יקר הוא לי מכל יקר באשר בתפילין המה מהסופר היקר ה"ר...  בעוד כל אחד ואחד אחוז בסבך צרות צרורות לדעת איה איפוא חפציו ואנה באו, אםלא הלכו לאבדון, והנה זה אשת השוחט עוברת לפנינו כמו רגע זה קמה משנתה ברגלים יחפות ואך סנדלי עץ הגבוהים יכסו אותן כמעט, עיניה מזרות אימה כמו הביטה בנו אם לא תמצא ידינו לברוח.  והישמעאלים אשר חבשו החמורים ונחמן וניסן המכונים בשם ישראל דברו אליה איזה דברים בשחוק, והיא גם היא השיבה להם מענה פיה בשחוק אשר הביאו שמחה בלבם ואני אם כי לא שמעתי לשונם, שערתי בנפשי כי לא בדברי יראת ה' ולא ממדות טובות היו דבריהם ותסוב ותלך לה.

השלמתם להשוחט? קרא נחמן אלינו, הן החמורים והפרדים הנם חבושים ונכונים לצאת את פני העיר ולא יהיה עוד עיכוב.  שמתי עיני, והנה עוד גלים חפצים מונחים בכל צד ופינה מבלי דעת למי המה, באשר הנם מעורבים.  וזה מושך מגל זה לאמר המנעלים האלה לבני המה, וזה יאמר הנה זה הכובע שלי והישמעאלים דוחפים אותם וישליכו אותם מידיהם כמו אמרו אל תיגעו בכל אלה, לבלי לשנות סדרי בראישת והמה יעשו הכל בהשכל ודעת.  ואולם מה בידינו לעשות, אחרי כי עוד לפנינו לבוא לפני השוחט אל החשבון.  ואני הייתי הראשון, מצאתיו עוד בחלוקו ומכנסים לבנים וטלית קטן, ורגלים יחפות, ולא נחפז ויטול ידיו ויברך ברכת השחר לאט לאט כמו כל חללי דעלמא לא ישוו לו נגד מצוה קלה אשר עליו לקיים בעתה ובזמנה.

 

הלקחתם לכם צידה לדרך? נתן נחמן קולו בבואו אל החצר פנימה, כי מכאן עד צפת לא תמצאו עוד מקום לקנות מאומה.  בעלת הבית תני להאנשים צידה לדרך.  ותחל לחלק לחמים לכל אחד ככל אשר ביקש, ונחמן עזר על ידי, ובאשר כבר הורגלנו פה להתענות או לשלם אגרא דתעניתא, לכן אמרנו להסתפק במעט.  ואולם נחמן כיועץ פלא עמד בפרץ להרבות לנו אוכל כאשר נוכל לשאת, באמרו כי מעט הוא אשר לפנינו.  והשוחט לקחת הפנקס לידו לרשום לכל אחד ואחד ככל אשר לקח.

ובמה תקחו יי"ש על הדרך? אמר נחמן אלי.

למה זה לי יי"ש על הדרך הזה אשר כעת מחר, או אולי היום נגיע למחוז חפצנו, אמרתי לו, וגם כי הכלי מיי"ש איני יודע אנה הוא.

התאמרו לבוא עוד היום או מחר כעת הזאת לצפת? הלואי שנגיע לשם מחר לעת ערב, ואם אתם תסתפקו מבלעדי יי"ש, ואני מבלעדי יי"ש לא אדע דרכי, ענה נחמן אלי במלאו שחוק פיו.

ובמה אקח את היי"ש? והוא השיב לי, בעל הבית יתן צלוחית מאשר לו.  וכרגע הביאה בעלת הבית צלוחית גדולה מאד יי"ש והעמידה לפני.

תני קעווא להאנשים בטרם ישימו לדרך פעמיהם, אמר השוחט לאשתו.  אני אמרתי כי עת עוד לשתות קאווע באשר החמורים חבושים יוצאים את פני העיר, כאשר העד העידו בנו לבל נתעכב.

שתו קאווע! אמר נחמן אלינו, כי כל לשון אל חיך תדבק על הדרך והחמורים עוד לא יצאו מזה.  היא הלכה לבית התבשיל ותביא קאווע, ואותי ואת אשתי כבדה ראשונה ואחרינו עוד אנשים אשר היו אז בבית לפי הכלים שהביאה על הטס, ושבה שנית ותביא עוד טס וכלים קאווע להספיק לכל אחד ואחד.  כחמת תנינים היה לי הקאווע כי ידעתי כי עוד מעט ועורינו מעלינו יפשיטו, ומי יודע עד כמה תכבד העבודה, ואולם מה בידי לעשות.  אחרי אשר שתיתי הקאווע לקחתי איזה ככרי לחם ואת היי"ש ונתתי לנחמן, ואמרתי לו שיחזיק אצלו, ולעת האוכל יתן לנו ג"כ כמו מצאתי חכמה להעמיד את הגנב לשומר בפתח.  ואולם גם הוא שכל את ידיו לבלי לקחת מעמי, למען תמצא ידו לגנוב אותם מעמי עד בלי השאיר שריד, ויאמר: הבלחם יבש תענו נפשיכם על הדרך, ולמה לא תקחו לכם חומץ, לימונים, ענבים, תאנים, למשיבת נפש מפני החום והשרב? ולקול דבריו הביאה בעלת הבית חומץ, לימונים, ענבים, תאנים, ואולם החזרתי אותם לה ולא לקחתי כי אם איזה לימונים.  משתי עיני על בעה"ב, והנה ידיו מלאות עבודה לרשום בפנקסו, ועיניו לנוכח יביטו לראות ככל מה שמקבלים הנוסעים, או מה שנותנים להם באונם וברצון, ולא מלאני לבי להעמיס עליו להביט על חשבון שלי.  וכבול עץ עמדתי מבלי דבר דבר.  אחרי הוחלתי זמן ועידן וראיתי כי אין קץ אמרתי לבעה"ב אשר ישים עינו על החשבון שלי, והוא ענני, תיכף, ואחרי הוחלתי זמן מה ובכל זאת אין דובר אלי דבר, כל אחד עיניו על דרכיו, ונחמן והגוים באו אל הבית ויסחבו אותנו באפס מנוחה למהר לעשות דרכינו, ובעה"ב כבד אותי ויגד לי בפנים שוחקות כי עלי לשלם לו שמנה אדומים זהב.  כחץ מקשת ירדו דבריו אל חדרי לבבי, וכמעט נפלתי לארץ כי לא היה בי כח לעמוד וגמרתי בלבי אם להרוג אם ליהרג אחרי כי הנני עומד על יד הדרך ולמה זה אירא עוד מפניו.  ואולם עד מהרה נחמתי ואומר לנפשי, כי לא עת עתה להתיצב לריב אתו כי כל עוד אשר לא דרכו אשורי בצפת, עודני תחת רשותו ופקודתו ותאחזני ידו.  ואחרי אשר לפי חשבוני לא עלה התשלומין עלי אף לפי המקח שלהם אשר יחשבו בעד שנה בהחצר תחת גללי בהמות שני טאליר (חמשה עשר קאפ' או עשרים.)  כמו שנותנים בעיירות גדולות בעד מטה, וחלת לכם חשך חשחור אשר לא נגמרה אפייתה ועודה עיסה אַטאליר אר לא ישווה אפילו רבע מחירו, וכהנה וכהנה אשר ירבו מחיר כל אוכל נפש על אחת שבע, בכ"ז לא עלה לפי חשבוני יותר משלשה אדומים, באשר קניתי לחם וענבים מן השוק כפעם בפעם, ואך הנחוץ ביותר לקחתי מהם, ובכ"ז משלתי ברוחי ואומר אליו לפרוט לי את הרשום עלי.  והוא נתמלא עברה וזעם ועצר ברוחו, ואך החל לפרוט ואשתו הפסיקה אותו מדבר דבר.  ואני על עמסי עומד ולא אדע אם לצאת לריב עמו, אחרי כי נכון הדרך לפני ומה יוכל לעשות לי עוד, או גם עתה אחריש אתאפק, כי מי יודע את אשר תמצא ידם להרע עוד עמדי, ומי יצילני מידם.  הנה כי כן גמרתי אומר לבלי לצאת לריב עמו, ואמרתי: אדמה כי טעות גדול נזדקר לפניו, באשר ימים רבים קניתי לחם מן השוק.

לחם מן השוק קניתם? נתנה אשתו בקולה עלי כמו עברתי על איסור כרת וחטאת לא אוכל כפרה.  והוא השיב לאמר: כי יוכל להגיד על אמונתו אשר לא רק כי אין טעות לפניו לרשום את אשר לא ניתן, כי אם נהפוך הוא כי רבים המה השכחות אשר שוכח לרשום לכמה אנשים את אשר לקחו.  ואני באשר גמרתי אומר לבלי התעבר עמו, הצדקתיו לאמר: כי יוכל להיות כי נרשם עלי את אשר היה לרשום על איש אחר.  כאשר כן קרה כזאת לאשה שבאה על קבר אבות ונפלה על קבר אחר.  ובשחוק שנדברנו הוצאתי שבעה אדומים מכיסי ונתתי לו.  והוא הראה לי פנים יפות כמו הטיב חסד עמדי לבלי לשוב מדברי אף כי יפסיד, ורענדיל אחד ביני ובינו מה הוא.  ויברכני בברכת הצלחה על הדרך, ויצאתי מפניו לבל אראה ברעה אשר תמצא את יתר האנשים אשר יעברו תחת השבט, לבל אתמלא עברה וזעם אחרי אשר עד כה משלתי ברוחי.  ובעוד אני עומד בחצר, והנה זה באזני צללו קולי קולות מאת השוחט ומאת אנשים נכרים, ואולם קול בעלת הבית עלה על כלנה, ומהם יצאו ואלה פיהם מלא כמו יצאו מתחת ידי שודדים וחומסים.  ונחמן והישמעאלים יסחבו סחוב את כל אחד ואחד למהר לבוא אל הדרך, ולא יעמדו על המקח לדרוש ולבקש חשבונות רבים עם השוחט ואשתו.  ובכן יצאנו מהחצר, ונערים שובבים אשר נקבצו באו ונסבו עלינו, או אולי המתינו עלינו, החלו לזרוק עלינו אבנים אשר כמעט לא היה לאל ידינו להסבפנינו לאחור.  ונחמן והישמעאלים נתנו עלינו בקולם, לא קול ענות ולא קול גערה, כי אם קול שמחה כמו שמחים על שמחתם, ובלוית הנערים והאבנים יצאנו אתפני העיר, רצים מבוהלים ודחופים מבלי הבט אחרינו יגענו ולא הונח לנו.  עייפים ויגעים הגענו אל המקום אשר החמורים והפרדים עומדים הכן חבושים, שם מצאנו את אברהם יוסל ובנציון ואת איש רם הקומה ואת האשה בבכי תמרורים על כל עמלה שהלך לאבדון.

האם כל היום תתעכבו פה? צעק אברהם יוסל עלינו עוד בטרם נגשנו אל המקום ההוא.  ובהגיעי שמה החזיק ידו בי לאמר לעלות ולרכוב.

מצדי לא יבצר ואין עכוב, זולת בקשתי להושיב ראושנה את אשתי ואת הילדים על החמורים אשר נכונים עבורם, ואז עד מהרה ארכב גם אני, אמרתי לאברהם יוסל.  ואחרי רואי כי הוליכו את אשתי אל אחד החמורים לרכוב, נגשתי גם אני ובאתי שמה ואקח את הרסן והחזקתי ידי בו, והמה הרכיבו את אשתי.  ואך החל החמור ללכת פסיעות אחדות, ורתת וחלחלה אחזו אותה באשר פחדה פחד פן תפול ארצה כי לא נסתה מעודה בכאלה.  ובכן עצרתי בעד החמור מלכת דרכו ונפשי לא ידעתי לשית עצות בלבבי.  והמה הביאו את הילדה ויתנו אותה לאשתי אל חיקה, ויגדל פחדה, באשר לא תמצא ידה להחזיק במעוזה לנפשה, בהיות ידיה מלאות עבודה להחזיק את הילדה.  ובעודני עומד פה אוחז רסן החמור בידי מבלי דעת מה לעשות, והנה קולי קולות כאלה סביב שתו לי כל אנשי אגודתנו, כי מי מהם נסה מעודו לרכוב על חמורים סוסים ופרדים.  ולתנחומות נפשי עברו לפני שני פרדים עמוסים זוגות תיבות, וכרים וכסתות עליהם וגובה להם ובני רוכב על אחד ובתי כל השני, והנם יושבים בין התיבות בלי שום פחד ומורא, שאלתי אותם אם טוב להם לרכוב, ויענו אותי ויאמרו: אין רע, באשר התיבות אשר תחתיהם מזה ומזה המה למגן להם לבל יפלו אחור.  בעוד אני עומד והפרדים עברו דרכם, והנה זה ישמעאל אחד מן החמרים הולך וקרב אלי ובזעם אפו הוציא הרסן מידי ויתנהו לאשתי.  ואך החל החמור לעשות דרכו נתנה אשתי קול בוכים בזעקה גדולה כי נופלת היא מעל החמור.  ואני כאיש נדהם עמדתי לא ידעתי מה לעשות ומה עצה היעוצה לזה.  כמלאך מושיע בעת צרה הנה זה אברהם יוסל הולך וקרב אלינו.  מה אעשה איפוא צעקתי אליו מנהמת לבי, כי אשתי לא נסתה לרכוב, והנה היא תפחד פן תפול מעל החמור.

הצדק אתה! ענה אותי, כי לא תוכל לרכוב לבדה, בלתי אם איש ינהג לה החמור ברסנו ועיניו ישית על דרכה.

ואיה אקח איש כזה? שאלתיו.

התתנו מתנה להגוי? אמר לי, ואצונו לנהוג את החמור שלה.

נתון אתן בכל אות נפשי! עניתיו.

וכמה תדמו בדעתכם לתן. שאל אותי.

ככל אשר תגזרו אומר עפ"י היושר שלכם נתון אתן, אמרתי לו.  לקול דברי קרא לגוי אחד וידבר עמו כמו נגיד ומצוה ויאמר אלי ארבעה מגֹדים כסף תתנו לו (שמנה עשר פראנק.) ובטרם מצאה ידי להשיב אותו דבר והגוי הלך לדרכו, וגוי אחר אחז אותי בזרוע עוזו ויסחבני לרכוב על חמור אשר הוכן עבורי.  וגם אברהם יוסל הלך לדרכו.  ואך האיש רם הקומה נצב סמוך לי, וגם נחמן הנה זה בא ויתן קולו עלי למהר לרכוב, אחרי אשר השיירא כבר עברה לפני.  ויקח מידי הצידה והטלית ותפילין, והגוי עזר על ידי ואעלה לרכוב על החמור.  ובאשר אוכף החמור לא היה קשור היטב, והמשא שעליו תלוי מזה ומזה במאזנים אשר אם יכבד מעבר מזה יתהפך המשא אל העבר ההוא, ויפול רוכבו אחור.  ואני אשר מעודי לא נסיתי לדעת לכוון לשבת באמצע, ולהכריע את הצד הקל לבל יהפך האוכף וכל אשר עליו.  ובכן אך עליתי על החמור לרכוב והנה זה האוכף עם כל המשא שעל החמור נהפכו.  הגוי נתמלא עברה וזעם, וגם נחמן עזר על ידו בנאצות וקללות בלשונם עד הביאו האוכף על מקומו עם המשא שעליו, וירכיבו אותי.  ועד מהרה נוכחתי לדעת כי עלי לשים לב ועין על דרכי, ואם אסיר עיני ולבי כמעט רגע, אפול מעל החמור, ולכן חשכו עיני מראות את אשר סביב לי כי כמעט הייתי בכל רע.  אחרי אשר רכבתי מעט מעט והורגלתי בה לקחה אזני קולי קולות מאחרי אשר שפטתי כי עוד אנשים מאגודתנו יבואו אחרי, אם כי לדעתי חשבתי דרכי כי כלם עברו לפני.  בכל כחי משכתי את רסן החמור להעמידו על עמדו למען אראה אולי גם זוגתי ביניהם.  ואולם הגוי אשר הלך מאחרי ואך הרגיש החמור מצעדירגליו אחז דרכו ולא הועיל אשר משכתי ברסנו בכל כחי.  והגוי בראותו כי את הרסן אני מושך בחזקה לעכב את החמור מהליכתו, נגש אלי ויסחוב את הרסן בחוזק ידו בעברה וזעם, עד כי גדל הכאב בידי מאוד.  ודברי נאצות וגדופים התמלטו מפתחי פיו, ויאמר להכות אותי במקל שבידו  כמו עשיתי מעשה רע, אשר משכתי את הרסן, ובכן נשמרתי עוד מעשות כדבר הזה.  ובאשר נפשי יצאה לדעת מה הקול הזה באזני הסבותי פני לאחור לראות את הבאים אחרי מי ומי המה, ואולי אשתי והילדים גם המה שמה, והנה זה הגוי נגש אלי שנית ויהדוף אותי בחוזק ידו אשר רעדו כל עצמותי כמו הראני לדעת לבל אסוב פני עוד וארכב מישרים.  בלב מלא יגון ישבתי על החמור במורא ופחד, כעול ימים היושב לפני רבו אשר מספר צעדיו ישמור.  ואין עזרתי בי לנטות ימין ושמאל או להסב עיני אל בני ביתי לראות אותם על נקלה אנה המה, העודם חיים.  וביגוני נזכרתי כי עוד לא התפללתי, ועוד מעט ועת צהרים תגיע, ובאשר נזכרתי להתפלל, זכרתי גם את הטלית ותפילין, ועד מהרה מששתי את מקומי והנה הטו"ת מונח לפני על חיקי, אשר בדרך נס היה בעיני אשר לא נפל ממני, אחרי כי לא שמתי עיני עליו.  וגם הצגה עלתה ברעיוני ואחפש אחריה ואיננה.  בכל לב ונפש כמה נפשי להתפלל על החמור עכ"פ, אכן איך אשא רנה ותפלה מבלי נטילת ידים, ומה מאוד דאבה נפשי לראות משמאלי הים הגדול ורחב ידים אשר החמור מתחת ירחוץ רגליו במשברי גליו, כמו אהב ללכת בין משברי ים מלכת על החול אשר על שפת הים, ואני מעט מים לרחוץ ידי אין לי, ולרדת מעל החמור לא אהין, אחרי כי בעמל רב העלוני עליו, ואיך אעשה זאת, אחרי אשר הגוי מאחרי יתמלא עלי עברה וזעם.  הנה כי כן ישבתי על החמור אחוז ברעיונות כאלה, ואחרי אשר הגוי אשר הלך מאחרי הלך וקרב אל החמור לתקן מעט את האוכף להטותו, אמרתי לו, מים, מים, ורמזתי לו כי רוצה אני מעט מים לרחוץ ידי, והוא קללני קללה נמרצת, ואם כי לא הבנתי לשונו כי אם מלה אחת "סִיקטֶער" אשר נשארה בזכרוני, ועתה אבין לה ואין לבאר אותה, בכל זאת ידעתי כי הוא מלא עברה וזעם, ולא זו בלבד שלא מלא רצוני הכה במטהו את החמור עד כי נתר ממקומו וכמעט נפלתי אחור.

עוד מעט והנה זה שבולת מים רבים שוטפים אל הים, תחזינה עיני, וכאשר בתחלה בראשית שומי עיני אמרתי בלבי בלי כל ספק נעבור בגשר את שבולת המים, ואחרי בואי הלוך וקרוב וגשר לא ראיתי, הכשיל כחי, ומה פחד לבי לעבור את הנהר הזה יחידי, ויותר מהמה אחרי רואי כי החמור אחז דרכו לבוא אל תוך הים בשוא גליו.  ואני אמרתי נגזרתי, ולכן ברסן שבידי הטיתי את החמור מלבוא אל תוך הים, והגוי מאחרי הכני במטהו מאחרי, ובקללות ונאצות בעברה וזעם נתן קולו עלי מאחרי.  ואני אשר לא ידעתי מה הוא דורש מעמדי, הייתי כשוכב בראש חבל, עד כי בא אל פני וישמוט הרסן מידי וימשוך את החמור אחריו, וכדורי אש התמלטו מפיו, והחמור בא בתוך הים עד צואר, עד כי גם האוכף והחפצים אשר היו תחתינרטבו ממי הים.  ובחמלת ה' עלי ראיתי עצמי מעבר השני.  ברגש תודה הודיתי לה' חסדו אשר העבירני הנהר הזה.  ופה הגידו לי כי הוא נחל קישון אשר נלחם עם סיסרא שר צבא יבין.

מה מאושר היה חלקי אחרי עברי את הנהר, כי הסב החמור את עצמו לרוחב הדרך לנוּח מעט מעמלו, וכמו הסב עיניו לראות את שבולת הנהר אשר חצה עד צואר.  והשקים והכרים והכסתות יטיפו מתוכם את המים אשר נבלע בם.  והגוי לא כהה בו, באשר עסוק היה ללבוש המכנסים הרחבים.  ואני בדידי הסבותי עיני על הדרך אשר באתי בה אולי אראה מי המה הבאים מאחרי, ומה שמח לבי לראות מרחוק אורחת רוכבים בחמורים ופרדים הולכים הלוך וקרוב אלי בקולי קולות, יזעקו משבר לב מפחד ומורא, ונפשי כלתה להמתין פה עד יבואו ויעברו את הנהר ונרכב צמדים.  ואולם לא כאשר דמיתי כן היה כי עוד מעט והנה זה אחד מאגודתנו על חמורו בא עד הנהר, ואיש לא הלך על ידו.  ואני אשר בצפיתי צפיתי כי עתה יבוא אלי ופה אל פה אדבר עמו, נכזבה תוחלתי, כי החמור שלי אחז דרכו ללכת הלאה, ואני יראתי עוד לעצור בעדו או להסב פני לאחור מיראתי מפני הגוי המושל עלי כמושל אדון על עבדו קנין כספו, להכות אותי בשבט ובמקל חובלים ולא יוקם כי כספו הוא.

החמור אחז דרכו כאשר בתחלה על שפת הים, אשר משברי גלי הים באו עד רגליו.  ואני בראותי כי אפסה כל תקוה למצוא לי מעט מים, החלותי לברך ברכת השחר וק"ש ותפלה, כדי להניח את התפלין לא יכולתי בעודני רוכב, ויראתי להסב פני לראות אולי ישאר הגוי מאחרי ואצא חפשי לעשות כטוב בעיני.  ואחר עבור כחצי שעה ואני אמרתי עם לבבי, כי בלי ספק אין הגוי מאחרי, וגמאתי אומר להסב פני לאחור, והנה זה ערבי לקראתי ובידו מקל חובלים אשר כדור על ראשו, ובידו השמאלית אחז בי במלבושי נגד צוארי כמו לשים מחנק לנפשי, ובידו הימנית הרים את מטהו (לא עליכם כל עוברי דרך לראות מראה איום ונורא כזה) ובעינים מזרות אימה הוציא רוחי מקרבי, אמרתי כי נגזרתי ולא האמנתי בחיי, והגוי אשר הלך מאחרי נגש ובא, וידבר עמו בשחוק, וגם הרוצח גלה שניו בשחוק לעומתו, ולא נכלם גם מפני, כי בידו רמז לי כי ישחוט אותי במאכלת שנונה אשר מתחת למדיו.  והגוי אשר הצילני מידו דבר בי איזה דברים אשר לא ידעתי מה הוא מבקש, ואך מלה זו "באקשיש" שמעה אזני מאתו כמה פעמים, אשר כבר למדתי ביאורו בהיותי בחיפה כי פתרונה "מתת יד" ובכן השיבותי אהבה אל חיקו לאמר כי נתן אתן לו באשר הוא פודי ומצילי.  ויחל לשורר בלכתו מלות ערביות בנגינה מוזרה לי, וכפעם בפעם הזכיר את החמור לעשות מלאכתו בצעקתו עליו, הַא הַא ועוד איזה מלות.  והחמור כמו הבין וידע דברי בעליו באשר בכל עת אשר הגיע קרוב אל החמור נתר החמור וידלג כאיל לנוס מפניו כמנוסת חרב.  ואני אשר המקרה מהערבי הביא מורך בלבבי, ישבתי כמכה בתמהון, ומכל עובר הבא לקראתי פחד פחדתי, באשר עוד לא ידעתי דרכי האנשים הלאה, כי כל דברי רצח אשר הראה לי היה אך שחוק, כמתלהלה יורה הזקים ויאמר הלא משחק אני.  לא ידעתי על מה אדאג ראשונה, אם לנפשי אשר ראה ראיתי חיי מנגד תלוים, או על אשתי וב"ב אשר אין אתי יודע איפה המה.  ומה רבה שמחתי כאשר שמעתי מאחרי איזה רוכבים על חמורים באים, וחמור אחד מהנה עבר לפני ואיש מאגודתנו רוכב עליו.  בכל כחי אחזתי הרסן להטות החמור שתחתי לבוא אל החמור ההוא.  ובעודני משתדל לבצע מעשי למען אוכל לדרוש מעמו על בני ביתי, והנה זה הגוי נתן קולו על חמורי וינתר ממקומו וכל יגיעי היה לריק ולא יכולתי לדבר עם האיש, וגם הוא נסה כחו לעשות כזאת ולא עלתה בידו.  אחת היא על כן אמרתי כי גם החמורים פראים המה כבעליהם ואך להרע חפצם, ובכן לא יכולנו לדבר איש את רעהו אף כי השיגו אותנו עוד רוכבים אחדים מאגודתנו, גם גלי הים בשאון דכים הפריעו אותנו משמוע איש שפת רעהו, ובכל זאת שמח לבי לרכוב בתוך אנשים מאגודתנו מאשר רכבתי עד כה יחידי והייתי משגע ממראה עיני.

החלותי לגמור ברכת השחר וק"ש אשר הפסיקו בי עוברי דרך עד כה וכמו ארבעה שעות ארכה לנו הדרך אשר לארבעה שנים נחשב לי, עד אשר באנו שנית אל נחל שוטף לתוך הים.  ומה פחד לבי בראותי את נחל איתן הזה כי רחב הוא הרבה יותר מנחל קישון שעברתי, אך אל מי אצעק ואשוע.  וכן ישבתי על החמור לישא ולסבול כל אשר יעבור עלי ויהי מה.  בשמחת לב יצאתי גם מהנחל הזה בשלום ובמישור, כי רק רחב ולא עמוק היה הנחל והגוי אשר עבר לימיני לא הרים את כתנתו כמו בעת עברו את נחל קישון, ואך שלף נעלו והגביה המכנסים עד קרסוליו ויעבור ברגל.  אבל פתאום כשלו ברכי ואהי כאיש נגוע אשר הקרח אכלתהו, ורגלי אשר היו תלויות למטה וכל עורקי דמי כמו נקבצו באו שמה.  וכשני בולי עצים היו באין אונים להניע אותה אנה ואנה.  ולולא זאת אשר מאז יצאנו מחיפה ראיתי את העיר עכו כמו סמוכה היא למראה עיני, וקוה קויתי כי עתה נבוא שמה ואשכבה אז ינוח לי, כי עתה לא משלתי ברוחי מהשליך עצמי לארץ ויעבור עלי מה.  ואולם התקוה הוליכה אותי שולל ולא ידעתי כי אם קרובה היא למראה עיני רחוקה היא באמת, באשר סובב הולך הדרך על שפת לשון הים כחצי גורם עגולה.  ואולם עתה אחרי עברי את הנחל הזה השני, אשר נחל קדומים יקראוהו, וראיתי את העיר עכו כי קרובה היא, גמרתי אומר לרדת פה מעל החמור באשר כשל כחי לסבול הרכיבה האיומה הזאת, ותחת אשר נסיתי כמה פעמים לבקש מהגוי ברמז כי יורידני מעל החמור ולמרות רוחי הכה את החמור במטהו למען ירוץ תחתי ולא תמצא ידי לרדת, עתה גמרתי בלבי לבלי הגיד לו את אשר עם לבבי.  ויהי אך הטיתי עצמי לרדת מעל החמור, והנה זה הגוי קפץ ויגש אלי והחמור נבעת מקולו וינתר וישלך אותי מעליו.  אם אמנם כי לא על מקום אבנם נפלתי באשר כל הדרך מחיפה עד עכו אין בו שום אבן, והוא דרך חול, בכ"ז כאשר נפלתי על ידי מבלי אשר פללתי אחזני כאב נורא בידי, והגוי נתמלא עלי עברה וזעם וירק כמה פעמים בפני ודברי נאצות ובוז התמלטו מפתחי פיו, ויאחז ברסן החמור וכמו צוה עלי לרכוב שנית.  ואולם לא שמעתי לו, ואחרי נסיתי רגלי ללכת לא עצרתי כח, באשר רגלי היו כבדות כשני כדים ואהי מתהלך מתנועע בכל כחי.  גם שתי ידי היו עלי למשא לעיפה, ידי הימנית הכאיבה לי מאוד באשר נפלתי עליה מהחמור, והשמאלית אוחזת הטו"ת, והחול אשר תחתי עצר בעדי מלכת.  כהולך בטיט היון הייתי עד כי בחרתי ללכת בדרכי החמור על שפת הים במקום אשר גלי הים ישטופו.  גם השמש הכתה על ראשי ונטפי זיעה כרוחץ בנהר שטפו אותי.  והגוי עבר לפני עם החמור וצעק מלא אחרי ללכת אחריו.  ובכל כחי הלכתי לבל אשאר לבדי, עד כי נחמתי מאוד על אשר הרעותי לרדת מעל החמור, ויותר מחצי שעה הלכתי עד בואי לא רחוק מהעיר ובחמלת ה' עלי לא פגע בי איש לרעה.  והגוי רוכב על החמור עומד וממתין עלי ויראני בידו ללכת אחריו, ולאחוז דרכי לימינו, ולא אוסיף ללכת על שפת הים ותחת אשר דמיתי כי ירכיבני על החמור באשר נלאיתי מהלוך עוד, לא שם לבו אלי כמו מן השמים נשלח למרות רוחי.  אם אמרתי ארדה ללכת ברגלי, לא יתנני כי אם לרכוב, ואם אמרתי ארכב מעט לנוח מעמלי, יצוה עלי ללכת ברגלי.  הנה כי כן הלכתי אחריו כברת ארץ עיף ויגע, וכאש צרבת קדחה באפי עד אשר ראיתי לא רחוק מעמדי עומדים חמורים ופרדים חבושים ותבות עליהם, אשר שערתי כי כן הן המה מאנשי אגודתנו העומדים פה וממתינים בזה לנוח מעט, ומש שש לבי בבואי שמה, ומצאתי את בני ובתי, ושאלתי להם לשלום ואם לא נפלו מעל הפרדים, והמה ענו אותי בסגנון אחד, כי לא נפלו מעל הפרדידם, וכי בין התבות מקום שבתם טוב להם ואולם החבלים אשר התבות קשורים זה בזה, באו אל בשרם ויהיו כשוכבים בראש חבל.

האין בידך מאומה עבורינו לאכול? אמרו הילדים אלי.  ובאשר המטפחת עם הצידה שבתוכה נאבדה ממני או נגנגבה, או לא נתנו אותה לי בחיפה בעת רכבתי על החמור, הצר לי מאד על הילדים הרעבים, ואמרתי ליתן להם מעט יי"ש, אך גם היי"ש איננו בצלחתי.  נגשתי אל האנשים לבקש מהם פרוסת לחם עבור הילדים, וגם מהם נגנב, זולת אלה אשר החזיקו צידם בידיהם ונתנו עינם עליהם מצאו לחם חוקם, ומאלה לקחתי פרוסת לחם עבור הילדים.  בעוד אנחנו פה לא רחוק מהעיר נקנה לנו צידה לדרך, אמר אחד מאגודתנו, ומי ילך לנו? שאל השני.  אני אלך! אמרתי אני אליהם, ואחרי אשר הוטב בעיניהם, אמרתי, וכי לבדי אלך? כמתנחם על דברי הראשונים, כי יראתי ללכת לבדי.  ובעוד אנו מתוכחים לבחור מי ילך אתי, והנה זה גוי אחד מבעלי החמורים שהבין מעט בלשוננו נגש אלינו והעד העיד בנו לאמר "נישט גיין, שלאָגען" ובידו הראה אותנו שיכו אותנו.  ואחרי כי בשפת עלגים דבר איזה מלות בלשוננו, שאלנו אותו אם ילך להביא לנו לחם מן העיר, ובלשון עלגים השיב לנו בדבר שפתים וברמז בידיו כי ילך אם ניתן לו מעות, ונעש כדבריו.  וכל אחד ואחד נתן בידו בשליק (שלשים קאפ. או חמשים צ"ל) לבד אלה אשר לא נגנב מהם צידם לא נתנו בידו, הגם כי הוא תבע מהם שיתנו גם המה.   וכמו בז להם על אשר לא רצו ליתן, בכ"ז לא התקצף אם כי דברים רבים התמלטו מבין פתחי פיו, ויפן וילך לו.  ואני הנחתי התפלין להתפלל עכ"פ ק"ש ותפלה, אחרי אשר כבר עבר הצהרים.  עוד מעט והנה זה חמורים ורוכבים עליהם הגיעו ויבואו אלינו, גם זוגתי והילדה הנה הובאה וכמעט לא נשאר בה כח עוד, והחזקתי את החמור לעצור דרכו, ואקח את הילדה מאמה.  ואולם לא היה בה כח לרדת, ואף לא לנוע שום אבר, וכבול עץ נהיתה, עד כי קרב הגוי ויקח אותה בידיו מעל החמור ולא היה בה כח לעמוד.  ואולם הילדים שיחיו הובילוה בזרועותיהם מזה ומזה אל המקום אשר המה יושבים על האדמה תחת צל קוצים סבוכים.

האין לך מעט יי"ש? שאלה אשתי אותי.  אין לי כל מאומה עניתיה כי גם היי"ש גם הצידה נגנבו או נאבדו ממני.

הרכבת היטב? ההלוך הלך הגוי להנהיג את החמור לפניך? שאלתיה.

כה יחיה! ענתה אותי, זולת אשר בנחל הסמוך לחיפה ובנחל הסמוך לכאן אחז רסן החמור בידו וינהג לפני.  מאוד המו מעי לראות אשתי אשר כשל כחה, והלכתי לאנשי אגודתנו לבקש מהם מעט יי"ש.  עד שמצאתי והבאתי לה ותחי נפשה, ובכ"ז לא הונח לנו מחום השמש הבוערה כמו בתנור ואין מים לשתות.  נסינו דבר להגוים בדברים וברמז להביא לנו מים, וישימו לאל מלתנו.  ואחרי אשר הפצרנו בהם מאוד הראו לנו ברמיזות ידיהם ליתן להם מעות ויביאו מים, וכן נתן כל אחד מאתנו כמסת ידו, זה גרוש אחד וזה יותר, ופחות מגרוש לא רצו לקבל.  וילכו ויביאו כד מים אשר בעודו בכפינו בלענוהו.  כשתי שעות אחרי נפרד הגוי מאתנו להביא לנו לחם מן העיר, ואנחנו חשבנו כי לא יוסיף לשוב עוד, הנה זה בא מהעיר והביא לחם וענבים ואבטיחים ותאנים, ויתן לי שמנה עוגות רצפים כמו אלה מחיפה, ואיזה אשכולות ענבים וכמה תאנים ואבטיח אחד, ותחי נפשנו בהם ונסעד לבבינו.  הגוים הביאו החמורים אשר עמדו לא רחוק מאתנו גם הם תחת צל הקוצים למחסה מחום השמש והשרב, והחלו להרכיב את כל אחד על חמורו ועל פרדו.  אני נסיתי דבר להגוי אשר הבין מעט בלשוננו אולי יאבה להרכיב את אשתי על אחת הפרדים מאלה, אשר רכבו בני ובתי אולם לא אבה שמוע וגם אנכי לא הפצרתי בו מאוד באשר הבנתי כי נתנו עיניהם בממון.  ובָני אמרו לי כי החבלים מהתבות הרעו להם מאוד.  הקולות החלו להשמע כבתחלה, זה נפל מעל חמורו, לזה נהפך האוכף ונתגלגל ובא תחת בטן החמור, זה לא כיון היטב לשבת באמצע גב החמור מבלי נטות ימין ושמאל, ובעבור זה יכביד צד אחד מהמשא, וצד שני עולה לעומתה והגוי דוחף אותו בחוזק ידו לשבת היטב, חמור זה עם רוכבו הולך שוב לחיפה, וחמורו של רוכב אחר אוה לבוא לעכו.  מפה נשמע קול אהה! הנני נופל מעל החמור והגוים במקלות שבידיהם הראו את החמורים את הדרך ילכו בה.  ואני אשר הסכן הסכנתי לכוון שבת באמצע לבלי נטות ימין ושמאל, שמתי עין מבטי על הדרך, ועיני לנוכח הביטו.  מן המקום אשר ישבנו לנוח תחת צל קוצים סבוכים רכבנו בין גנות ופרדסים אשר מרפיון ידי בעליהם ויוגביהם נפרץ גדרם גדר אבנים, והנה הנם מושלכים על הדרך אשר היה כמרגמה תחת רגלי בהמתנו, ואך קוצים סבוכים, מהם מין ברקנים ונעצוצים אשר גדל עלימו פרי עץ, וזה פריה גם הוא קוצים בסיס לה (והאיש אשר לא אמן את ידיו להסיר קליפתם עד מהרה יכשל בהם) והאבנים אשר תחת רגלינו והנעצוצים אשר מוטות כנפיהם עד הדרך הגיעו היו לנו למכשול.  כה ארכה לנו המסע כחצי שעה ויותר.  אם אמנם בין הגנות האלה ראינו אכסדרה בנויה על גב בור מים, ואיש זקן דולה מים לשוקת, ולשוננו לחכנו דבקה בכל זאת אין עזרתה בנו לעשות לנפשינו כל מאומה, כי אסורים אנו בידי הישמעאלים האלה, אשר לא נתנו לאיש לרדת מעל חמורו, אם כי החמורים שתו שמה לרויה.  ואחרי הפצרנו בהגוי אשר הביא לנו הצידה מהעיר, כי צמאים אנחנו, רמז גם הוא אשר ניתן מעות, ויתן לנו מים.  וכן נתן כל אחד ואחד כמסת ידו.  והלך להגוי הדולה וינתן בידו איזה קשיטות נחשת ואחרי אשר הלכו החמורים לדרכם, הביאו לנו איזה קנקנים מים ותחי נפשנו.

כשלש שעות רכבנו בארץ מישור, אם כי אבנים וסלעי מגור היו תחת רגלינו, בכל זאת למישור תחשב לעומת רוכסי הרים גבנונים אשר חזו עינינו לקראתינו, אשר בלי כל ספק תדרוך אשורינו גם בהם.  והנה שנית באר לפנינו ושני גוים יושבים ודולים מים אל הברכה אשר אל הבאר ההיא, ובאשר כשלש שעות (מאז יצאנו מעכו ושתינו מים לרויה) עברו עלינו, וחום השמש הביא לנו צמאון גדול, הוכרחנו גם פה ליצן להישמעאלים המחמרים אחרינו כל אחד כמסת ידו, והמחמרים הביאו לנו לשתות.  ואחרי אשר רכבנו עוד והנה זה באנו לעלות אל רוכסי הרים ציה וצלמות, שמיר ושית, אשר לא-עוד ראינו כל ירק דשא כי אם סלעי מגור ולורי מכשול, אשר מימות הבריאה הנה הנם פה, והחמור אשר תחתי כמו על שלבי הסולם הוא עולה תחתי בין אבנים אשר צרו צעדיו מלכת.  ומה נפלא היה המראה לעיני עת אשר החמור בחר לו מעמד לרגלו כמו מתבונן הוא לכונן אשוריו להביר רוכבו בשלום ובמישור.  בין סלעי מגור האלה רכבנו עד צאת הכוכבים, אשר אך סלעים ואבנים גדולות אשר כל עין רואה תשפוט כי לא חלו בם ידי אדם מאז הוסדה ארץ.  ורק קוצים וברקנים יצמחו שמה, אשר אך מורה ופחד יביאו בלב העובר עליהם ויזכירו אותו כי בארץ שממה וחרבה הוא בא.  וכן באנו עד כפר מג'דול כרוּם ללון.

לא אל מלון אורחים ולא אל בית מרזח ואף לא בחצר מוקף ודלת סגור לשמור עלינו, גם לא אל רפת בקר או ארוות סוסים הביאו אותנו פה ללון, אם כי בטח היינו משלמים שכר ליהנ עשרת מונים מאשר בחיפה.  כאשר כן הורה הנסיון אשר על כל צעד ומדרך כף רגל אשר קרבה נפשנו לאדמת הקודש ולעיר הקדושה, כן רבו חתחתים ומעקשות ומוקשם לרגלינו, ותחת אשר לא חשבו עלינו בחיפה מחיר מים, עתה מימינו במחיר יבואו בכסף מלא.  בכ"ז לא הביאו הגוים המנהלים אותנו אל הכפר פנימה, ואך תחת אלני זתים, אשר ראינו אותם מאז שמענו בני משמורה שניה צועקים בתוך הכפר, והמה מפוזרים הנה והנה ע סמוך לכפר, שמה תחת האלנות על רגבי עפר ואבנים בחרו עבורנו מקום לנוח מעמל היום, ולשוב כעת מחר לעשות מלאכתנו כדת היום.  כמו שעה בלילה באנו אל המנוחה הזאת, שמה נודע לנו כי לא לאגודה אחת אנו נחשבים עוד כי אם לפי מספר החמורים אשר לכל אחד ואחד אשר העמיד אותם לבדנה להאכילם ארוחת הערב, לבלי יבואו מותר החמורים אליהם לאכול מאשר נכון להם, לפיהן אנו חלוקים עדר עדר לבדדנה מבלי התערב עם יתר בני אגודתנו, ונהיה מפוזרים תחת האילנות אגודות אגודות.  משיורי ארוחת הבקר הנשאר כשתי עוגות אשר נתפררו בצלחת על הדרך, נתתי להילדים לשבור רעבונם ואני ואשתי נסתפקנו על בלי מה זולת מים אשר הביא לנו הגוי בשכרו הקצוב, אחרי אשר כלה מלאכתו להאכיל בהמתיו ולהשקותם.  מה מאושר היה חלקי אשר הגוי אשר לי או אדוני, בחר מקומו סמוך לכפר יותר מכל אשר היו עמנו, והנה זה איש הולך וקרוב אלינו.  הגוי אשר עמד לא רחוק מאתנו שאלהו איזה דברים, והוא השיב לו בלשונו, ואני לא ידעתי מה הוא שואל ומה הוא דורש.  והאיש נגש אלי ויתן לי שלום, והחזרתי לו שלום.  אם כי הורה הנסיון אותי כי כל צעד הקורב יותר לארה"ק הביא יגון יותר בלבבי, בכ"ז רע עלי מאוד אשר כל עמלי נטוש כדומן על פני השדה ובעבור זה שאלתי אותו: האין בביתכם פה מקום ללון? שאלתיו, באשר חשבתי אותו לתושב הכפר ההוא.

אין לי בית פה, וגם לא מקום מגורי המקום הזה, ענני.

ומי מחזיק פה האורענדא והתבואות? שאלתיו.

הוא שחק ויאמר: פה במדינה זו אין שום יהודי מחזיק ארענדע או פסעסיע כמו בחו"ל.  גם אין שום יהודי גר בכפרים, יען כי הערבים אינם שותים שום משקה משכרת ולא יביאו שום תועלת, ומה יסכון ליהודי לשבת בין הפראים האלה. ואתם מאין תבואו? שאל אותי, מחיפה או מעכו?

מחיפה יצאנו, עניתיו, ועברנו לפני עכו וישבנו כשתי שעות לנוח.

ומתי באתם לחיפה?

זה שלש שבתות אשר עכבו אותנו בחיפה! עניתיו.

האם לא ראיתם שמה אשה אחת מקרוב באה, ונגנב לה תבה עם חפצים? הנמצאה התבה או נודע מקומה איה?

האמת אגיד ולא אכחד, עניתיו, כי לא אדע להגיד לכם אל נכון, אם אמנם כי היום כאשר יצאנו את פני העיר ראיתי את האשה ובכה תבכה בכ"ז לא אדע מה הוא עמה.

כה משפט אחינו בני ישראל לבלי שום לב לצרת אחיהם, ענה באנחה.

ומה האשה לך? שאלתיו.

היא אשתי אשר יצאה מזה לדרוש ברופאים, ואחרי בואה אל המשפחה אל נדיבי עם אלקי אברהם אשר תמכו ידיה איש כמתנת ידו, ובעמל ידיה אספה סך מה למשיבת נפשנו, והשכילה לקנות בהם דברי חפץ להרויח בהם מעט לבל נשא עוד חרפת רעב, והנה אהה, כי היה לשלל בידי הרשעים הארורים.

אם אמנם כי דבריו אלה עוררו אותי לשפוך מרי שיחי אל חיקו, אולם יראתי לנפשי פן התולים עמדו, פן יסבבני בכחש וערום יערים, וע"כ טמנתי דברי בחבי, ואומר: ומה תעשו ומה תועילו שמה?

הן בידי מכתבים מצפת אליהם, אולי יש תקוה! ענני באנחה.

הייטב בעיניכם להראות לי המכתבים? שאלתיו.

האם דבר סתר בהם? אולם הנם באמתחתי אשר במלון.

הנמצא בזה מלון? ומדוע לא הביאו אותנו אל תוכו? שאלתיו.

מלון! מלון! אמר לי במשכו כתפיו למעלה – התדמו כי הוא מלון כמו בחו"ל או כמו בחיפה? אף לא כמדור לכלבים בארצכם הוא, ואולם בכ"ז טוב הוא למחסה מקרח בלילה ומגנבים.

התקחו אותי אתכם אל המלון ואשימה עיני עליו? שאלתיו.

בוא עמי! ענני.

באשר נכספתי לראות המלון אשר לא ישוה למדור כלבים בארצנו, ונופל מהמלון ההוא בחיפה, וגם לראות המכתבים שבידו מצפת, נשאוני רגלי העייפות אשר כמו נשברו הכאיבו אותי, לקום ללכת עמו.  הגוי אשר אני מחלקו ואחוזת נחלתו, נתן בקולו עלינו כי רע בעיניו אשר אני הולך ברשות עצמי, ואולם האיש ענהו איזה דברים, וירף ממני ואלך אחריו.  לא ידעתי נפשי מדוע כבד עלי ללכת, אם מרגבי עפר ואבנים אשר הכשילוני, או רגלי הייפות לא נשאר בהם כח ללכת.  ואולם אם כה ואם כה נמשכתי אחריו, ובאתי אל המלון דרך חור בכותל אשרלא גבוה מחצי אמה מעל פני האדמה, ואבן מאבני המקום לא עגול ולא מרובע, ולא תואר ולא הדר לו לפני החלון, היא המדרגה לבוא בו אל הבית.  אל החור הזה באתי וארד מעבר השני אל הבית אשר לא היה כי אם כרבע אמה מן החור עד הרצפה, ולא רחוק מן החור ההוא במקצוע הבית בערה אש על הרצפה מקוצים וברקנים, ולארץ ישבו בעל הבית מעבר מזה סמוך ונשען אל קיר הבית, ומעבר מזה הגבירה בעלת הבית יושבת וכמו סבוכים בענינים שונים וחילופי דברים ביניהם אשר לא ידעו עד מה מי ומי הבא אל הבית לקרוא לשלום.  על הרצפה לא רחוק ממקום מושבם מחצלת פרושה, שם ישבו עוד שני אנשים אשר קראו לי לשלום ואשר דבר לא היה להם עם הבעה"ב והגבירה, כי אם כדואגים על אבידה שאינה נמצאת ישבו במנוד ראש, וממעל להם בחור בכותל עמד חרס יוצר ובה שמן ופתילה דולק אשר הראה כי כותלי הבית אינם טוחים בטיט, אבני הבנין לא מרובעות ולא עגולות ולא קרבה אחת אל אחת, אשר בנקל להעמיד הנר הזה על פני כל אורך הכותל וגבהו כרצון הבעלים.  בלי לחפש למצוא מקום עבורו, גם העשן העולה מן המוקד, ימצא מסלות לעלות (אחרי מלאותו את כל הבית) דרך חור שבתקרת הבית.  ואחרי רואי כי שני האנשים האלה ישבו לארץ נמצאתי גם אנכי לעושת כמעשיהם, והם הטיבו עמי בחסדם וקרבו זה אל זה ומקום הניחו לי לשבת על השק אשר פרשו תחתם.

ר' שלמה! מה נשמע? שאלו האנשים את האיש הבא עמי.

מה נשמע? יתן ה' שנשמע מפלת הרשעים, ענה אותם באנחה, בחפשו באמתחתו למצוא המכתבים להראות לי.  איש הלזה ספר לי כי ראה אשתי בוכה.

מתי באתם לחיפה? שאלו אותי.

שלשה שבתות עכבוני בחיפה, עניתי אותם.

הלקחתם עכ"פ עמכם את כל אשר לכם מבלי השאיר שמה מאומה?

את אשר בחרו להם מאשר לי נשאר בידם, עניתי אותם.

ידענו גם ידענו, כי את אשא ימצא חן בעיניהם, לא יוציאו עולמית ואולם ההשארתם שמה איזה תבות וארגזות על סמך שישלחו אותם לכם לצפת?

לא! תבה גדולה היתה לי, ואחרי טלטלוה וישליכוה בבית האוסף נשברה, והשארתיה שמה, והחפצים הנם בשקים, עניתי אותם.

טוב הדבר, כי את אשר נשאר לכם תביאו עמכם ולא תוסיפו לדאבה עוד, ואנחנו אהה! השכלנו עשו.  האיש נתן בידי שני מכתבים אשר הוציא מאמתחתו, ומאשר כי אור הנר כהה מאוד, עמדתי על עמדי סמוך אל הנר ואקרא בו כדברים האלה.

להנגיד ידי"נ וכו' מ' אברהם יוסל נ"י.

למען מוכ"ז ר' שלמה איש והאשה שבאה לחיפה ואבדה התבה שלה, לא אחשה מלבקש ומהמליץ בעדו, אחרי כי הוא מהמתפללים בקןויז אשר לאדמו"ד מסא"ג שליט"א כידוע.  ולכן אחלי לעמוד לו לעזרה ולא ימרה כבודי בקלון, כאשר כן לא נעלם מלפניו כל תהלוכות עי"ק ת"ו בטחתי כי בחכמתו יעשה כל עצהיו"ט ותפארת לו מן האדם ושלום מנאי דו"ש   הק' מרדכי סג"ל.

אחרי כליתי לקרוא המכתב הזה וכפלתי אותו כאשר בתחלה פתחתי את השני ואקרא בו כדברים האלה.

 

כבוד ידדות נפשי הרבני הוותיק הנגיד המפורסם חכם ונבון מו"ה אברהם יוסף מארגענשטערן נ"י.

להפצרת מוכ"ז על אודות החפצים אשר לאשתו הבאה מחו"ל, הנשאבדו מאתה לא נודע מקומם אי' לא אוכל להתעלם לפי מלאות הפצרות רבות מהמליץ בעדו כי הוא מאנ"ש אשר יאבה נא בטובו לשום עין לטובה עליו, ולהשיאו עצה הוגנת אם יש תקוה.  באהבתו ובחכמתו סמוך לבי כי בין יבין את אשר לפניו ויקבל ברצון דברי אוהבו וחפץ ביקרו דו"ש וטובו באה"ר בכל עת.           הק' ישכר בעריש לוסטמאן.

בעוד המכתבים בידי החלו האנשים לספר לי כי זה כשני חדשים מאז באו לשכון כבוד בארצנו, ובבואם לחיפה וכבדה עליהם לשבת שם לישא ולסבול משאות שוא ומדוחים אשר חזו למו אברהם יוסל והשוחט, גמרו אומר ליסע ולבוא לצפת, וסמכו על הבטחת אברהם יוסל שאמר להם שישלח להם לצפת את אשר להם, ועד כה אין אתם יודע עד מה וכבר נתנו מעות בצפת עפ"י פקודת אברהם יוסל ואין קול ואין קשב.  והנה מוכחרים ליסע בחזרה לחיפה להביא את אשר להם.  אני אשר נפלאתי על המכתבים הנ"ל וקריתי והשניתי בהם, הוספתי עוד להעתיק אותם בעט עופרת שבצלחתי לזכון, ואחרי בואי עמהם בדברים ובעה"ב פרש אדרתו הרחבה העשויה פספסין כתבנית טלית שלנו, וישכב ויישן, וגם הגבירה באה ותגל מרגלותיו לישן, ואיזה דברים התמלטו מפתחי פיה אשר ר' לשמה תרגם לנו כי רע בעיניה שידליק הנר עוד.  ובכן בקש ר' שלמה מאתה להוחיל עוד מעט ואך יאכלו ארוחת הערב אז יכבו הנר.  מה מאוד קנאתי בהם, אשר במקצוע השנית בבית עמד כד מלא מים, והמה רחצו ידיהם כדת, וישאלו אותי אם סעדתי ארוחת הערב, ואספרה באזניהם את העבר עלי בצידה שהיה עמדי, והם פרסו מלחמם כמו חצי ככר, וכמו חצי גד מלוח.  אחרי שלא רציתי לאכול עמהם כי אמרתי אולי תאבה אשתי לסעוד לבה בזה, ואך מעט יין שרף שתיתי עמהם ותחי נפשי ואומר ליטול ידי פה על מים רבים וראיתי כמו שוקת ברצפת הקרקע מנגדי שם תבן ומספוא עבור חמור ועגל והשוקת הזאת היא אבוסם.  והלאה מהשוקת הוא כמו מקום חפור על פני רוחב הבית כמו שני שליש אמה בעומק, ושם מקום להבהמות גם שם פתח הבית, וכה הראני ר' שלה ליטול ידי את החפירה ההיא.  אכלתי פרוסה קטנה, ואומר לצאת החוצה אל מקומי ור' שלמה הלך עמי ויביאני אל מקומי, ומה שמחתי לראות כי הגוי אשר שכב לא רחוק מאתנו על השקים והחפצים שלנו (אשר משל עליהם כמו לו היו, לעשות בהם ככל העולה על רוחו) עוד לא נם שנתו, וכאשר קרבנו אל המקום נתן כשומר קולו פן גנבים באו אליו, וכאשר הכירני צוה עלי במפגיע על פי האיש הוא לסגור שמורות עיני כי בטרם יאיר הבקר יעשה דרכו.  ונפרדתי מר' שלמה במגינת לב ודאבון נפש.  אשתי והילדים נמו שנתם כי עיפה נפשם מעבודת פרך, זולת איש אחד אשר רכב ג"כ על חמור אשר להגוי שלנו ובעבור זה נחשב לאגודתנו ומצא מנוחתו אתנו, עוד לא סגר עיניו לנום, ובאשר לא מלאני לבי להעיר את אשתי וב"ב ליתן להם מן הלחם שהבאתי כי ידעתי כי השנה תערב להם יותר, ואחרי אשר בטרם יאיר הבוקר נצא מזה, בטח נגיע לצפת כשתים שלש שעות ביום, ולכן אכלתי את הלחם ודג המלוח כמו הצוענים בשבתי לארץ.  אם כי בתחלה דמיתי להיות נעור הלילה לשמור את אשר לי, ואולם אחרי אכלתי ראיתי עצמי עיף ויגע וראשי ואיברי כבדים עלי, ואומר יעבור עלי מה ואניח ראשי על אשר אמצא.  ואולם לא מצאתי מנוח מקולי קולות אשר שמעה אזני מסביב ומהד הרים.  גם הגוי אשר לפנינו נתן קולו כפעם בפעם ויקם ממקומו והלך אנה ואנה, ואני דמיתי כי עוד מעט ויאר היום.  ובכל זאת לא מלאני לבי לחוות דעי להגוי כי לא לי לחוות דעי באשר הנני תחת ממשלתו.  אף גם חשבתי אם אמנם כי טוב למהר להגיע לצפת יפה שעה אחת קודם, בכ"ז לעומת זה רע עלי לצאת מזה באישון לילה ואפלה אשר לא אדע לאסוף את כל החפצים, וגם אם ישאר החצי פה לא אוכל לראות מאומה, לכן גמרתי אומר לעזוב הדבר הזה כרצון הגוי המנהל אותנו.  ובפרט אחרי רואי כי הגוי קם ממקומו ויחפש בהשקים והחבילות, גם מספוא להחמורים נתן וילך אנה ואנה.  חשבתי דרכי בלי כל ספק עד מהרה יעשה דרכו, ואף אחרי עמדתי על כמדי להראות לו כי ער הנני פן ישיב ידו ממעול מעל, בכ"ז הוא לא חת מפני ויעש מעשהו כמו אינני רואה אתו מאומה.  ואחרי כלה מעשהו שב אל מקומו ויישן שנית, גם אני שכבתי על מקומי.

עפעפי שחר נבקעו, גם השמש יצאה על הארץ תשלח אורה להעיר את הגוי לקום אשר בטרם יאיר היום אמר לעשות דרכו.  וגם ב"ב הקיצו משנתם, ואולם מקרח בלילה ועמל יום האתמול הכשיל כחנו מלכת, ומלצעוד על רגלינו וכפסילים עמדנו או ישבנו על מקומנו באפס מים לנטול ידים.  לא ארכה השעה עוד, וגם הגוי אשר שֵנה של שחרית ערבה לו יותר מהשֵנה כל הלילה, ישב לו על מקום משכבו ויוציא כלי מקטרתו וישם בה עשב הטאבאק והעלה אש, ויקטר כמו חצי שעה במנוחת השקט, כמו מצא בה כל חפצו וכל מאוייו, אשר ע"כ לא מלאני לבי לגשת אליו להפריע מנוחתו ולבקש מעמו להביא לנו מים במחיר.  אחרי כלה מעשהו מגשתי אליו ובדבר שפתים וברמז בקשתי מעמו להביא לנו מים, ואוציא מצלחתי א' גרוש ונתתי לו כי כבר ידעתי מקח המים.  ואולם בעינים מזרות אימה ובזעם אפו קללני קללה נמרצת בלשון ערבית והשליך לי המעות בחזרה.  ובאשר לא ידעתי עותתי הוצאתי חצי בשליק (שלשה גרוש) ונתתי לו, ובעברתו לא לקח אותם מידי כי אם צוה עלי בשפת עלגים וברמז להניחם לפניו, וכמו לא רצה ליקח אותם מידי באשר עוד לא נטלתי נטילת שחרית.  ואחר עבור זמן קם וילך לו ויבא לנו בקבוק מים והוא החל להכין עצמו לדרך בחגרו אזורו ממעל למכנסים הרחבים בחזקה, והביא הכל אל מכונו אל השקים והמלתחות.  נשאתי עיני מסביב אל אשר אנשי אגודתנו נחתים, והנם עוברים לא רחוק מאתנו וחמוריהם חבושים והצר לי מאוד כי לא נהיה לאגודה אחת.  בכל לבי חפצתי לזרז את הגוי אשר ימהר מעשהו ולא נהיה אנחנו האחרונים, אולם מה אעשה? ועלי לשמור לעשות ככל אשר יצוני הוא.  עוד מעט והנה נתן קולו פעם ושתים, ויבא גוי אחד אלינו ויעזור אותו להעמיס התבות על הפרדים ואת השקים והמלתחות על החמורים, ויכרכו אותם בחבלים הכל כדאתמול וינהג את החמורים והפרדים לפניו, ואנחנו הלכנו אחריו.  אם אמנם כי לא הרע לנו באשר הוליך אותנו אחריו ברגל וייטב לנו לנוע מעט את הגוף ואת האברים אשר כתומר מקשה היו, ואולם הרבה מאוד להטיב והפריז על המדה יתר שאת ויתר עז עד כי כשל כחנו ללכת, בטרם שם אל לבו להרכיב אותנו.

כשלש שעות רכבנו בשלום בלי כל אסון, אף גם זוגתי ת' כבר למדה להחזיק במעוזה, ואף כי עלינו הרים ירדנו בקעות, בכ"ז עברנו בלי מכשול יען לא היו לרגלינו סלעי מגור.  אכן אחרי זאת אבני נגף וצורי מכשול כמו צמחו מבטן האדמה ושם איתן מושבם עד אשר צרו צעדי הבהמות מהציג אשורם בל תמוט.  וגם בני אשר עד כה רכב בטוב בלי שום מקרה נפל מעל פרדו עם התבות שתחתיו.  חסדי ה' אזכיר תמיד, כי כפסע היה בינו וכו' אם ח"ו נפלו התבות עליו, ובחמלת ה' כמו נשא ממלאכי רחמים נפל רחוק מעט מן התבות ואם כי צעק מאוד על ידו הימנית אשר נפל עליה על אבן אשר כסו פניו קמשונים, וגם ראשו נפצע ויזב דמו, בכ"ז מהולל שם ה' כי לא היה אסון.  אחרי אשר עברנו המרגמה זאת ואראה מרחוק אילני זתים רבים, אמרתי עתה ירווח לנו, כי בטח נמצא שמה מקום ישוב באשר זה כארבע שעות אשר עשינו דרכנו, ולא ראתה עינינו שום בית או מלון אורחים ואוהל רועה, ואך כמדבר שממה וכהולך בערבות ציה היינו.  ואולם גם פה אך לשוא קויתי, ואם כי ראיתי ממרחק כמו כפר בנוי על ההרים אשר השתרעו מאז הרחקנו כשלש שעות מעכו.  בכ"ז לא הביאוני שמה (שם הכפר הזה הוא "רַמיֶי'" ואילני הזתים הרבים יהיו לנו למכשול ולפוקה על דרכנו, וכעובר בידער אשר אין דרך בו היינו, הענפים וזמורות הכו אל פנינו לעוור את עינינו, הכרים והכסתות והמלבושים נקרעו מעלינו, ומאד גדלה שמחתנו לצאת מהיער הזה אשר הכשיל כחנו.  ולפנינו תשתרע ארץ מישור, אם כי גם פה לא חלו בה ידים להוציא סלעים וכפים אשר יצאו חוצץ, בכ,ז אמרנו כי תהיה לנו הרוחה.  אולם גם פה לא ארכה שמחתנו באשר לא על פני אורך המישור היה דרכינו, כי אם לרחבו אשר עד מהרה החלו רוכסי הרים להשתרע זרועים אבנים גדולות מוצקות הנותנים חתיתם על העובר עליהם.  וכמו שתי שעות ארכה מסעינו לעלות בהרים הגבוהים האלה.

אחרי אשר עלינו אל מרום הרים האלה, ראינו לנגדנו את העיר צפת המשתרעת על פני ההר למולינו, ובשיפוע ההר היא יושבת, בתיה היו למראה עינינו ממרחק כמו מדרגות לעלות בהם אל ראש ההר.  ומה גדלה שמחתי לראות את העיר אשר נכספה נפשי אליה זה כמה, ובעבורה עברתי ימים ונהרות ומדינות רחוקות אשר לא ידעתי אני ואבותי ואשר בעבורה הציגוני ככלי ריק על ידי ההוצאות והמעשקות אשר עשקוני.  למראה עיני האמנתי כי בחצי שעה נגיע אוליה ואולם לא כאשר דמיתי כן היה, כי הנחל אשר בינה חבינינו נורא מאוד אשר אין מקום לעבור בו ברגלי הבהמות.  ולולא היה המקום הזה רחוק מירושלים כי עתה אמרתי כי כאן הוא הצוק אשר לשעיר העזאזל אשר דחפו איש העתי ולא היה מגיע לחצי עד שנתרסק איברים איברים.  וכשלש שעות ויותר ארכה לו הדרך לסבב סביב סביב במעלות ומורדות אשר כפעם בפעם נעלמה העיר מנגד פנינו, ועד מהרה נראתה שנית לעינינו.  אף גם אחרי אשר קרבנו אל העיר ולא נשאר לנו כי אם לעלות אליה, רבת שבעה לה נפשנו, כי הגוי הוריד אותנו מעל הבהמות ללכת ברגל לעלות ולבוא העירה.  ואם כי בתחלה הוטב לנו מאד להלוך לנוע את האיברים אשר היו כאבן דומם ועל עורקי דמינו נקבצו באו בלי שום הרגש.  אולם שבעה לה נפשנו ללכת ברגל עד כי יגענו ולא הונח לנו.  ולאט לאט בכל עוז ותעצומות עלינו עייפים ויגעים אחר הבהמות אשר גם המה עמדו לנוח מעט מעט כי כבד עליהן הדרך.  בכליון עינים רעבים גם צמאים, ואגלי זיעה נוטפים מעל פנינו, הלכנו הלוך וקרב עד כי באנו אל העיר.  וכמה אנשים קבלו פנינו בברכת שלום וישאלוני על מקומי ואולם לא פניתי לבי לבוא עמהם בדברים לבל יפריעו לכתי אחר הבהמות אשר כל עמלי עליהם.  ובכן הלכנו עד כי באנו אל הרחוב לפני בית הכנסת אורחים כי שמה יביאו את האנשים החדשים, והאיש אשר אין לו מכיר ומודע אל הבית הזה יבוא.  אנשים מאגודתנו אשר היו להם קרובים או בני עירם לא באו אל בית הכנסת האורחים, ואני אשר יראתי עוד מקרבת קרובים ורחוקים לא רציתי למצוא לי מכיר ומודע, ואמרתי לבוא אל בית הכנסת האורחים.  הגוים הורידו הכבודה מעל הבהמות, ועד מהרה נקבצו באו רבים מבני העיר לראות במראה הזה, ומהם נושאי סבל גם המה באו להביא החפצים אשר לכל אחד ואחד אל אשר הוא שם.  הגוי שלי לא רצה לתת החפצים שלי להביאם הביתה עד אשר אשלם לו המגיע ממני, ואני אשר לא עלה על לבי כי עוד עלי לתת לו מאומה, הן לא עשה דבר זולת אשר נהל החמור לאשתי בעברה את נחל קישון לא רחוק מחיפה, ואת נחל קדומים לא רחוק מעכו.  ואולם נושאי הסבל ועוד אנשים אשר עמדו במעמד ההוא אמרו לי כי לא לי לעמוד על המקח עמו ושלם אשלם.

מדוע זה אתן מעות עד בלי מה? שאלתי אותם.  כי לא יתן החפצים לכם, ענו אותי, ואת אשר הבטיחו לתת לו בחיפה נתון תתנו לו בלי מגרעת.

בעברה וזעם קראתי, השופט אין פה? העולם של הפקר הוא כי יקח מאתי את אשר לא מגיע ממני?

כי ידו תקיפה, וכאשר תבואו עמו במשפט תתנו לו עוד יותר, ענו לי.

לא רבין לכם, האם לא בתוך בני ישראל אני ולמה זה לא תעמדו להציל ממון ישראל מיד גוי מבלי לעמוד לימיני לבל אתן לו את אשר לא עלי.

עודכם חדש מאיירופא באתם, ואולם על בינתכם אל תשענו, כי לא תפעלו מאומה.

אם כי דבריהם היו כחזון נפלא בעיני אמרתי לעשות כדבריהם ויקחהו אופל, והחלפתי א' נאפאלעאן לתת לו ארבעה מזידיס.  אכן לא רצה לקבל באשר מגיע לו יוד יותר, כי שלם בעת צאתי מחיפה לשוער העיר (אשר לא היה ולא נברא) ובעד מים, ונוסף על זה מגיע לו "באקשיש" (הוא מתנה על עמלו עמי) עד אשר לא הספיק גם הנאפאלעאן והוספתי עליו עוד א' מזידי להפטר ממנו.  ונושאי הסבל הביאו החפצים שלי אל בית הכנסת אורחים כמעט אשר לא נותרה בנו נשמה נפלנו לארץ, ועל המטות ועל הספסלים כמו באנו מן השדה מן הציד דלים ורקים מן הכח ומן הממון.

אלה הם סדרי דרהי מאז יצאתי מסטאמבול עד בואי הלום.  ולא עלי לבדי עברו הרפתקאי בישא, כי גם פה שמעתי מכמה וכמה אנשים אשר באו לנפי, כי גם המה גורלם לא הוטב מגורלי, ואין חולה על שבר יוסף להציל תמימי דרך מידי השודדים והחומסים אשר נצבים בדרך לקראת כל עובר להפשיטם ולהציגם ערומים, איך יתאפק כל אשי אשר יראת ה' נגע בלבו או אהבת אדם תקוע בלבו, לבלי צאת למלחמה נגד הפושעים הארורים האלה להשמידם מתחת שמי ה' עד בלי השאיר להם שריד? אשר לדעתי אילו יודע שמץ מנהו על פני תבל, כי אז חדלו משלוח שום משען כסף לארץ הקדושה ועל כל העדה יהיה הקצף.  ולכן אחת היא לבלי להעיר ולבלי לעורר שום דבר מעל עניני ארה"ק, לא לאהבה, ולא לאיבה, כי מתוך שבחה יבא לייד גנותה אשר היא מרובה, וסיג לחכמה שתיקה, בטחתי כי כן ישמע חכם ויקבל דברי לו לבדו באהבה.

בעז"ה

מציון יצו ה' את הברכה והשלום, לכבוד ש"ב ידיד יקירי, הודי והדרי, ענק צוארי, ה"ה הרב החריף המופלג בתו"י יקר רוח איש תבונות, ידיד ה' ואנשים, אל

ה' נגשים כש"ת מו"ב...

יקרת מכתבו הארוך, מפורש יוצא באר היטב, סדרי נסיעתו צאתו ובואו מסטאמבול עד צפת העיר הקדושה האיר לנגד עיני ונכבדות מדובר בו.  כאשר אוהב אנכי לדעת הכל אין כל נעלם.  ולי מה יקרו דבריו כי נעמו אשר יתאר לנגד עיני לכתו ובואו, כמו נצבו חים לנגד עיני.  ומאוד נשתתפתי בצערו מגלגולי סבות אשר עברו עליכם בסבת האנשים החטאים האלה אשר כשודדי לילה נצבים על פרשת דרכים ללסטם את הבריות עובברי אורח, ולא מראש בסתר דברתי, מאז הגיעני מכתבו הראשון ויבקש עזרתי, נבא לי לבי כי קרהו אסון על דרכו, ומחשבות שונות אשר לא יחשוב צר ואויב עברו ראשי, ותהי זאת נחמתי אשר ראיתי כי נות ביתו והילדים אשר חנן אלקים אתכם, חיים וקיימים עמכם, ואך הון מהבל נאבד מעמכם, ובכ"ז נעצב לבי מבלי דעת את האסון או המקרה אשר קרה אתכם.  ועתה אחרי רואי כי אנשים אשר הפשיטו עורכם מעליכם ארורים הם לפני ה' אשר לא ידעו חמלה כיענים במדבר, סמוך לבי בטוח בה' כי לא יחרכו רמיה צידם, ומאומה לא ישאר בידם ואנחנו בשם ה' נעמוד לו לעזרה ככל אשר תמצא ידינו, וברית שלומי לא תמוט מאוהב ורע, אשר מדי דברי בו המו מעי לו, ואך בזאת אנחם כי בלי תפונה גם לבבו נאמן אתנו וזכור יזכרנו עוד.  ומה גם על מקומות הקדושים אשר בארץ המה, על כל הטובה – והנה גם בזה אשיב אמרי אליו על אודות אשר עם לבבי לצאת לריב נגד מחללי הקודש ויושביה, ויטילו מום בקדשים וידברו סרה בכל מכה"ע.  אנא ידידי נשתתף נא עמו בזה להכות על קדקדם ולמלאות חצץ פיהם הדוברות על צדיק עתק, יסכר פי דוברי שקר.  אם אמנם כי במכתבו ראיתי כי לא מחשבותי מחשבותיו, ובטנו מלא כעס ומכאובים, מאשר קרה אותו בחיפה עד בואו אל הקודש, ע"ז תען לשוני, כי כקליפה הסובבת את הפרי, וכחוחים הסובבים את השושנה כן המה אלה היושבים על הגבול, והחמרין רובן רשעים, והמעט לא נראו לעיניו ולא מהם נקח לאות ודוגמא על כל יושבי ארצות החיים לתתם לשמצה בקמיהם, ולכן יהי נא מטובו להתחבר עמי בדבר הזה כאשר עם לבבי, וגם יחד נלחמה מלחמת מצוה בעד עמינו וערי אלוקינו, ויהי' נועם ה' עלינו בכל מעשה ידינו.  ועם זה אבקשהו אשר בטובו יקח מועד כפעם בפעם לתאר לפני סדרי שבתו בארץ הקדושה צאתו ובואו, הנהגת ביתו, סדרי למודו, לכתו על קברות הקדושים אשר בארץ המה, וכל תהלוכות הנהגת העיר בכל פרטיה באשר נכספה נפשי גם כלתה לדעת אל נכון נימוסי המדינה ההוא בכל פרטי פרטיה.  ומי גבר מבלעדו, אשר יתאר לפני את כל כמו חיים וקיימים למראה עיני.  נא אל ימנע הטוב מעמדי בהיות לאל ידו, וגם כי בזאת כביר תמצא ידי וממנו נקח לעבוד עבודת הקודש לצאת נגד מחרפי אה"ק וכחשם בפניהם יענה, לא ימצאו ידיהם ורגליהם עוד לדבר סרה.  וה' לא ימנע הטוב וחרפת עמי יסיר כחפץ ועתירת ש"ב ידידו.

בעז"ה

מארץ נכוחות, שפעת הצלחות, ושובע ושמחות, לכבוד ש"ב היקר עלי כנפשי, הרב המופלג החסיד, החריף יקר רוח החכם השלם המפורסם מו"ה...

מכתבו הנעים מן...  הגיע לידי אחרי עמל ותלאה אשר חשבתיו לאבוד בל יראה ובל ימצא, ושמחתי להתבשר ולדעת שלומו ושלום כל המשפחה.  גם קראתי בכל לב דבריו הטובים ומחשבתו הטובה אשר חשב על היהודים, היושבים לפני ה' על אדמת הקודש ואף גם אחרי הודעתיו נאמנה כי לא מחשבותי מחשבותיו עוד יחזק במעוזו לצאת לקראת נשק לטובת הארץ ולדרים עליה ברחמים, ברשפי אש שלהבת אהבה עזה.  וכל פרשת העבר עלי אשר ערכתי למראה עיניו לא לקח לבו, להטותו מני הדרך וכונתו הרצויה להוציאה לפעולות אדם, ולעומתו גם אנכי לא אכחד, וגם עתה הנני עומד על דעתי.  אם כי דבריו הטובים יקרים לי מכל יקר, וכמוהו כמוני בכל לבבי אחפוץ בטובת ארה"ק ויושביה החביבים לי מאוד, אשר לדעתי אין עיר בכל אפסי תבל אשר כן ירבו בה תלמידי חכמים ויראי ה' אשר נוכח ה' דרכם, ואך ביראת ה' כל היום יהגו.  אולם אנכי הרואה מבפנים חוששני מאוד פן ירבו גם אלה המתאוננים רע, וכביר תמצא ידיהם, ותחת להואיל ולהטיב, אירא רע פן יעירו ויעוררו וישמיעו כשופר קולם בכל פרט ופרט על פני תבל, ויפה שתיקה לחכמים וכו' וה' לא ימנע הטוב להולכים בתמים.  ובכן נמצאתי גם בזה למלאות בקשתו ואציגה נא בזה מעט גלגולי סבות אשר שבעה לה נפשי אחרי בואי הלום עד באתי לכלל ישוב פה בקודש.  אקוה כי בעיניו יראה ולבבו יבין, כי לא זו הדרך ולא זאת המסלה אשר בחר לו להושיע עמו ונחלתו, ויאמין לי כי לולא פקודתו עלי בחזקה לתאר לפניו כל סדרי שבתי פה, ואשר אמר לבי להשיבו ממחשבתו כי עתה משלתי ברוחי מלכתוב כאלה.  אולם מה אעשה כי אהבתנו תאחזני בציצית ראשי, ופקודתו תשמור רוחי ותצוה עלי במפגיע לדבר דברי אלה.

במלון אורחים אשר באתי עיף ויגה רפה כח ואין אונים, וכל דמי עורקי באו אל פני ונהרי נחלי זיעה נגרו מעלי כאפיק נחלים כמו יצאתי ממרחץ ונפשי צמאה למים ולכבות התבערה אשר כמעט לשוני לחכי דבקה.  בקשתי מהעומדים שמה אשר יכבדוני במים קרים לשבוא צמאוני, והם הזהירוני לבל אשתה מים כי יזיק לי וכי עד מהרה יביאו קאווע לכלנו.  לא האמנתי עוד למראה עיני, וכל דבריהם הו עלי לטורח וכחומסים ושודים היו כלם בעיני אחרי אשר ראיתי ונוכחתי כי כל אשר קרבנו אל ארה"ק כן גדלו הצרות והתלאות והמעשקות ושוד וחמס.  לכן כל קרבתם היתה לזרא בעיני, ואך לבל אהיה כמשגע בעיניהם השבתי אחד מני אלף על המון השאלות אשר שאלוני ואשר דברו בי לטובתי, כי אמרתי אל לבי מי יתן ולא יעשו עוד טובות עמדי, כי אז אולי ינוח לי.  ולמה זה לי קאווע אשר בלי כל ספק ירבו מחירו עוד יותר מחיפה באשר בקודש הוא, ואולם מה אעשה? הכי לאמר צאו מעלי והבית לא לי הוא.  הנה כי כן נשאתי בשרי בשני ומשלתי ברוחי לבל אתקצף וגם לבלתי בוא עמהם בדברים וחשבונות רבים.  – עוד מעט, והנה זה אשה באה ועל ידיה טס אשר עליה עמדו כמה כלים קאווע מהול בחלב.  ובבואה לפני כי אקח לי כלי אחד מהמה אמרתי לה, אבחר יותר לתת הקאווע לאשתי אשר לא בא אל פיה מאומה עוד מאז יצאנו מחיפה.

אל תדאגו, כי אשה אחרת הביאה ג"כ קאווע עבור הנשים, אמרה לי להשקיט רוחי, ובאשר למדתי על הדרך הזה לבלי אתן אמון עוד, באתי לראות אם כדבריה כן היא, וראיתי כי כנים דבריה, כי איזה נשים עומדות על הנשים שבאו מהדרך לטובתם, ולכן שבתי אל מקומי ואקח הכוס לשתות.

אין מלה בלשוני לתאר בזה עד כמה חיתה נפשי ותשב רוחי בכוס הקאווע הזאת, רפאות היה לבשרי ושקוי לעצמותי, וכמעט אורו עיני ולא באשר לא שלמתי בעבורו, הן לא פללתי כזאת בתחלה בעת לקחתי אותו אל פי (האשה אשר ידיה כוננו את הבית הזה עודה בחיים יאריך ה' ימיה ובכל אות נפשה להטיב, וכל מעשי ידיה טובים ונכוחים למשיבת נפש, באשר עיניה פקוחות על כל תוצאות הבית בסדרים נכונים, ואם הבאים אחריה ימלאו רצונה ללכת בדרכיה אל אלקין הוא יודע) ונהפוך הוא כי בלבי דמיתי כי שלם אשלם שבעתים, ובכ"ז לא ידעתי בנפשי מה היה לי, ועל מקומי אשר ישבתי נפלה שנה על עיני, וכאשר השמש כבר נטתה לערוב, אמרתי להתפלל תפלת מנחה, גם תפלת הערב, למען אשכבה אז ינוח לי.  ואם כי הנשים כהו בי לאמור כי אוחיל מעט ויביאו ארוחת הערב לכלנו, לא שמתי לבי אל האוכל באשר עיפה נפשי ועל מקומי נפלה שנה על עיני ואישן כל הלילה מבלי אשר ידעתי כל מאומה.  גם בבוקר בקומי אחרי אשר כבר השמש יצא על הארץ, לא היתה עזרתי בי לקום לעמוד על רגלי, לבי סחרחר עזבני כחי ואחרי עברו עלי איזה שעות על המשכב אשר שכבתי על הארץ, ואחרי אשר התפללתי תפלת השחר ביחיד באשר ללכת ברגלי לא יכולתי, שכבתי שנית ואישן עד אשר נטו צללי ערב ובטרם בוא החרסה אמרתי לבוא להתפלל בצבור.  אם כי הגידו לי כי גם בחצר ההוא אשר בו בית הכנסת אורחים נמצא בית תפלה, בכ"ז אחרי נזכרתי את אשר אמר אברהם יוסל בחיפה להאשה הזקנה בשחוק כי תתן ס"ת לביהכנ"ס האריז"ל  אשר לשמו ולזכרו תאות נפשי, אמרתי לבוא אל ביהכ"נ הזה.  לבשתי מלבושי ויצאתי החוצה, והנה זה איש עובר עלי ואשאלהו: איה ביהכנ"ס האריז"ל?

אחרי אשר נתן לי שלום והחזרתי לו שלום, שאלנו מאין באתי ולאיזה צדיק נסעתי וכאשר עניתיו כי נסעתי לאדמו"ר...  ולאדמו"ר... וכן לאדמו"ר...  שאלנו בתמהון: ומדוע תבחרו להתפלל בביהכנ"ס האריז"ל אחרי אשר פה מדרשות וקלוזין לשמות כל הצדיקים של טשערנאבעחער, סאדיגערער, טאלנער, טריסקער, מאקארעווער, ראמענער, בטושאנער, בנדערער, וויזניצער, ראהאטינער, קאסעווער, נאווריטשער, בראדער, סאנדזער, ויקאווער, זודאטשובער, פרושישער, לעמבערגער, אונגרישער, קארלינער, אליקער, טשיטשלניקער, של ר' יעקיל דאקטור, חַבַדצקער, של הר"מ סג"ל, לבד מבתי כנסיות ובתי מדרשות הישנים.  ולבד בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר להספרדים (פרענקען) ומדוע בחרתם להתפלל בבית הכנסת האריז"ל. 

כלנו בני איש אחד, אל אחד בראנו, והאריז"ל הוא שוה לכלנו, עניתיו.

אם כן איפוא לכו אחר האיש הזה – והראני באצבע על איש שהלך מרחוק – ושמה תשאלו לכל עובר אשר יהיה לפניכם ותדעו את הדרך תלכו בה כי לא רחוק עוד הביהכנ"ס מן המקום ההוא.

אחזתי דרכי אל המקום ההוא אשר הראני באצבע, והנה זה איש בא ג"כ אל הדרך הזה ואשאלהו על ביהכנ"ס האריז"ל.  וענה ואמר לי ללכת כי גם הוא הולך אל הביהכנ"ס הזה, ואלך אחריו וארד בשיפוע ומה מאוד נפלאתי בהשקפה ראשונה לראות ביהכנ"ס להאריז"ל מט ונמוך עד כי לא יגבה מקומת איש כי אם כאמה, תחת אשר בכל תפוצות ישראל בנוים לתלפיות בתי כנסיות כפי הד"ת, ואולם עד מהרה נוכחתי לדעת כי שגיתי במשפטי באשר אחרי קרבנו אל הביהכנ"ס ירדנו עוד מטה מטה עד כי באנו אל העזרה אשר לפני בית הכנסת לרוח מערב, אשר שם פתחה פתוח, וגם חלונות גבוהים מזה ומזה, וגבוהים מעליהם עוד חלונות כלם אבני גזית.  באתי אל הפתח, וירדנו עוד כשלש מעלות באמת גבוה הוא מבפנים כיאות וראוי לפי משפט ביהכנ"ס גם ארון הקודש מעשה חרש עצים בציצים ופרחים נתנו שמחה בלבי, ובאשר הש"ץ גמר הקטורת והחל אשרי, לא פניתי לבי אל מראה עיני והחלותי לאמר קטורת ואשרי ותפלה בלחש.  למען אוכל לגמור התפלה בטרם יגיע הש"ץ לקדושה.  ומה מאוד נהניתי אחרי אשר גמרתי התפלה.  עוד לא החל הש"ץ התפלה בקול, וכמו עשרה רגעים הוחלתי עדי התחיל השמ"ע בקול, ומבטי על הקהל אשר ישרו מאוד בעיני באשר לא ראיתי שום איש מהמתפללים בזה לדבר ולשוח בשום דבר מה, ואך כל אחד ואחד נצב או ישב על מקומו, גם הש"ץ החל תפלתו בקול מלה במלה, ולא כאשר בערינו אשר שעתא דצלותא שעתא דקרבא, אשר מעבר מזה ישיחו וישוחחו בדבר מסחר וקנין, ומזה ידברו איש את רעהו את אשר עליהם לעשות, לא כן פה כי רובם ככלם היו זקנים באו בימים וישישים מקשיבים לקול הש"ץ, אף גם איזה אנשים אשר עוד לא באו בימים עמדו על מקומם במנוחת השקט וכמו רוח חיים בא בקרבי עד כי כל התלאה אשר מצאה אותי על הדרך כאין היתה בעיני, ולולא הכיס הריק אשר הריקו אותו על הדרך בא להזכירני כפעם בפעם את כל התלאה אשר מצאתני כי אז חשבתי כי אך חלום רע חלמתי בכל פרשת העבר.

אחרי גמר תפלת המנחה נשאתי עיני ואראה אחדים מהם יקחו להם לעיין זה בס' ראשית חכמה, וזה במדרש רבה, וזה באלשיך, וזה בעין יעקב, וגם מהם יצאו החוצה.  וגם אני אמרתי לצאת מעט אל העזרה לשאוף רוח צח באשר בלי תקרה גם כותל מערבי אין לה, ונשקף על פני ההר אשר ממולו, ושם נראה כפר "מירון" עם החצר הגדול מקום מנוחת התנא האלקי ר' שמעון בן יוחאי וכל קדושיו עמו.  בעזרה עמדו איזה אנשים ובגשתי אליהם ונתנו לי שלום והחזרתי להם שלום, וישאלוני אל מקום מגורי.  וכאשר עניתי הכל קרא אחד: בלי כל ספק הפשיטו עורכם מעליכם, ויתר השואלים לא פנו אל דבריו ויוסיפו לשאול: ומתי באתם לחיפה?

זה כשלשה שבועות מאז באנו לחיפה, עניתי.

שלשה שבועות? התפלאו איש אל רעהו.

 ומה זה תתפלאו? השיב להם האיש, הטרם תדעו כי שודדים וחומסיך בחיפה יותר מאלה הרביים הפראים למודי מדבר?

מהולל שם ה' – ענה איש אחד מביניהם – אשר לא נתננו טרף לשניהם, כי לא ראיתי את חיפה כלל, באשר באדעס יעצוני לבוא אך על אניה רוסית אשר תבוא לעכו.  וב"ה כי אך באנו לעכו שלחו אותנו למחרתו לכאן בשלום ובמישור, האמנם כי נתתי להם שכר טרחתם אך לא רבו במחירם.

ואני הטבתי לעשות יותר, ענה איש כבן שלשים, כי באתי מגאלאץ עד סטאמבול על אניה עסטרייכית, ובסטאמבול אמרתי לבוא על אניה רוסית עד עכו באשר שברה הוא פחות מהמקח אשר על אניה העסטרייכית.  וכבואי להאגענציע לקחת הבילעט, ונודעתי כי לעכו וליפו ולפורטסאייד ולאלכסנדריא מקח אחד הוא, לכן אמרתי לקנות לי בילעט עד אלכסנדריא, ובעכו מכרתי את הבילעט לאיש אחד אשר דרכו היה מעכו לאלכסנדריא ולקחתי מחירו שליש הכסף שנתתי.

לשמע אזן שמענו כלנו את דבריו, ויהי לפלא, ובעוד כלנו מתפלאים שאל אחד מביניהם: ומדוע לא יוכלו לעשות כזאת גם על אניה עסטרייכית?

על אניה עסטרייכית, ענה האיש המספר, לא יוכלו לעשות כזאת, אם אמנם ככי גם עליה אין חילוק אם לביירוט או חיפה, יפו, פורטסאייד אלכסנדריא במקח הדמים, ואולם הנוסעים עליה לא יוכלו לעשות כזאת יען כי אניות עסטרייך יסובו דרכם חליפות.  האניה האחת תעשה דרכה מסטאמבול איזמיר קוברוץ (ציפערן) טראבלוס, ביירוט, חיפה יפו, פורטסאייד, אלכסנדריא, ולא תשוב ללכת בדרך שבאה, והאחת תעשה דרכה מסטאמבול איזמיר אלכסנדריא פורטסאייד, יפו, חיפה ביירוט, והנוסעים יחליפו האניות באלכסנדריא ולפעמים גם באיזמיר.  ואיך יוכל עוד הנוסע להערים ליקח בילעט לאלכסנדריא פן תלך האניה אשר תבוא ראשונה לאלכסנדריא ומשם לחיפה, הלא ירע לעצמו תחת אשר חשב להטיב, כי יהיה מוכרח לשלם שנית מאלכסנדריא עד חיפה.  לא כן האניה הרוסית כי זה דרכה תמיד אשר האניה היוצאת מסטאמבול לאלכסנדריא תעשה דרכה סטאמבול איזמיר קוברוץ טראבלוס ביירוט עכו יפו פורטסאייד אלכסנדריא, ובדרך הזה תשוב על כל המקומות האלה בחזרתה עד סטאמבול.  ותמיד יפגע הנוסע עליה את עכו בראשונה ואח"כ אלכסנדריא, אשר לא כן הנוסע בעסטרייכית, כי יפגע לפעמים אלכסנדריא טרם בואו לפורטסאייד, יפו, חיפה, ביירוט.

לקול דבריו צהלו פני כלם, ואולם אחד מביניהם הוסיף לשאול אותו: ואיך מכרתם את הבילעט לאיש נוסע מעכו לאלכסנדריא אחרי כי האניה הרוסית אינה מתעכבת בעכו כי אם שעה קלה די רדת מהאניה אל העיר ולשוב אל תוכה, המצאתם קונה בשעה קלה זו אחרי אשר כל הנוסעים על האניה יכינו להם בילעטין עוד בטרם תקרב האניה אל העיר.

אני השכלתי לעשות, ענהו, גם אני ידעתי כזאת, וחשבתי דרכי אולי לא המצא קונה בשעה קלה הלזו, ולכן בטרם קרבה האניה אל עכו נגשתי אל רב החובל עם הבילעט בידי, ואמרתי לו, הנה סדעתי להתעכב פה בעיר ימים אחדים ולדרוש ברופאים, ועם האניה השנית אשר תבוא הלום ומכאן לאלכסנדריא אעשה דרכי עליה, ומבוקשי לרשום לי כזאת על הבילעט, למען לא יפסל עוד עד יגיע הזמן ההוא ותיכף מלא רב החובל את מבוקשי.  ובכן נשאר זמן ארבעה עשר יום על הבילעט למכרו, והאיש אשר נסע עליו לא תאונה אליו כל רע כי בילעט כשר וטוב הוא.

תחתי ארגז – קרא אחד מהעומדים – על הרציחות הנעשות בחיפה, הן היום שמעתי כי אשת שלמה חתן משה בלעחיר נאבד לה תבה בחיפה ואין איש שם על לב לעקור ולשרש אותם משם.

למה זה תשיתו עיניכם למרחוק, ענה אחד מביניהם, ונגד פניכם ציה וצלמות ולא סדרים.  מדוע אין איש שם על לב על השוחטים אשר טוב להם פה בעירנו יותר מבכל ערי תבל, כי לבד מה שמקבלים שכר שחיטה בעד בהמות ובעד עופות, עוד לוקחים שכר קבוע מדי חודש בחדשו מקופת הכולל.  חוץ מהחלוקה וקדימה ופטורים מהכנסת אורחים.  ועל כל אלה לוקחים להם הבשר מבית המטבחים לאכול לשבעה ולהותיר ולהביא לאוהביהם ומחזיקים ידיהם, והחולים הנופלים על המשכב ונפשם ברעה תתמוגג, אין להם חתיכת בשר, ואין איש שם על לב בזה לעשות איזה תיקון.  תאמינו לי באמונה שלמה כי לולא זוגתי וב"ב אשר זה כשני חדשים אשר אחזה הקדחת אותם ולא תרפה מהם, כי עתה יקחם אופל ואת הבשר יחד.

ולמה זה תנשאו את לבבכם לבוא אל בית המטבחים, הטרם תדעו כי לא תזכו פה לאכול בשר, ואני כבר נואשתי מבית המטבחים, ואך בחצי או רבע עוף לפעמים על שבת אסתפק, אמר אחד מהם.

היכול אוכל, ענהו, לצאת לעיר קודם התפלה לקראת הערביות הבאות למכור עופות ולעמוד עליהן עד כי אקנה עוף מעמהם ויעבור עלי זמן תפלה, אחרי כי זוגתי לא תוכל צאת החוצה.  ואם אמרתי לקנות מהסרסור הנהירב המחירם על אחת שבע.  וכן קניתי מהסרסורים, כי מה בידי לעשות אחרי באתי כמה פעמים בית המטבחים ושבתי ריקם.

ברכו! ברכו! נשמע קול מאחרינו, אחרי אשר כבר הגיע זמן צאת הכוכבים ונמהר לשוב לבוא אל ביהכנ"ס להתפלל ערבית.  וגם תפלת ערבית ערבה לי מאוד, באשר לא בחפזון ובמרוצה, כי אם כעבד מבקש לפני המלך במתון.  ומה נפלא היה בעיני אשר דלגו פה הח"י פסוקים, מברוך ה' לעולם אמן ואמן.  אחר ברכת השכיבנו אמר הש"ץ הקדיש ותפלה בלחש.  ואח"ז הוגד לי כי גם הספרדים (פרענקען) אינם אומרים אותה וקודם עלינו אומרים שיר למעלות אשא עיני וגו' וקדיש יתום וברכו שנית, ואח"ז עלינו וקדיש יתום.

אחר התפלה בשומי דרכי לשוב הבית כצאתי מביהכנ"ס התלווה איש אחד עמדי וישאלני אם שכרתי לי דירה, וכאשר אמרתי לו כי עוד לא שכרתי אמר לי כי יראה למעני דירה טובה וישם לי מועד למחרת בבהכנ"ס.

באיזה דרך אבור לבית הכנסת אורחים? שאלתיו.

העוד לא ידעתם את דרכיכם לבית הכנסת אורחים? ומתי באתם הלוםאתמול באתי, ואולם מטורח הדרך שכבתי למעצבה ולא יצאתי מקיר הבית החוצה עד לפני מנחת ערב, עניתיו.

כן הוא כמעט כל עוברי אורח במדינה זו אשר מתשת כחם, האם עכ"פ לא נפלתם מהחמור או מהפרד? הוסיף לשאול.

מהולל שם ה' כי אחרי נפלתי קמתי באשר לא במקום סלעים נפלתי, ואולם בני נפל במקום סלעי מגור אשר בדרך נס לא נגעו בו לרעה, אם כי נפצע מאוד.  וחסדי ה' אזכיר אשר בתי ת' עברה בשלום את הדרך ולא נפלה.  ואולם אני עיפה נפשי מאוד.

החמרים רובם רשעים, ומיעוטן לא ראיתי, ענה בשחוק, כי בזדון יעשו למען יפול הנופל.  וימצאו מקום להרבות שכרם ולעשות מה שלבם חפץ ואין מוחה בהם.  וזה לא כביר באה שיירא מחיפה ואשה אחת בת האָדיל הגבאיטע נשארה אחורנית מהשיירא בלכתה ברגליה והחמור שלה עבר לפניה, פגע בה ערבי אחד ויחלל כבודה.

האם בלתי אפשר לעשות בזה איזה תקון וסדר נכון לטובה? שאלתיו.

למה זה תצפינה עינינו למרחוק ובקרבינו ציה וצלמות לא סדרים, הן זה כשמונה ימים אשר אשתי חולה נופלת למשכב, ולא אדע לשית עצות בנפשי לדרוש ברופאים דפה, כי רופאי אליל כלם.  אל מי אזעק ואנה אפנה כי אם לזעוק אל ה' לבדו.

אנשי בריתי ואגודתי או כאשר יקראו פה בני אניה אחד (שיפברידער) שאלוני אמה הייתי.  ומה נחשבתי בעיניהם בהגידי להם כי בביהכנ"ס האריז"ל הייתי, בעוד הם לא היה לאל ידם לצאת החוצה זולת שנים מהמה התחזקו ובאו אל בית התפלה אשר בחצר ההוא.

נגשתי אל אשתי והנה כבול עץ היא שוכבת, והילדים סביב לה גם המה עייפים ויגעים, מבלי יכולת לשרת אותה, והיא בחומה לא תדע עד מה.  וברוח מבינתי החלותי לשים בגדים טבולים במים וחומץ על ראשה להקל חומה מעט מעליה, עד באו איזה נשים אל הבית ויתנו לנו סעודת הערב ושתים מהנה נגשו גם אליה ותעזורנה מעט על ידי למען אוכל לאכול את הארוחה.  מרפיון כחי ומעצבי היה לי לטורח הסעודה שהביאו, ואולם באשר כבר עלתה ובאה על השלחן הסעודה, מאכל נזיד מטובל בשמן, ישבתי אל השלחן ואכלתי מעט ממנו.  ובאמת היה ערב לחכי, אבל הילדים לא מצאו קורת רוח במאכל הזה ולא ערב לחכם מפני ריח השמן אשר עלה באפם, אשר לא הורגלו עוד בו, ויבחרו בפרוסת לחם.  אחרי אשר אשתי גם הילדים נמו שנתם, שכבתי גם אנכי, ורעיוני על משכבי סליקו בכל פרשת העבר עלי, ואנה אני בא, ואיפוא מה אעשה, אשתי נופלת למשכב, באין מנוחה נכונה וכל החפצים נטושים פה בבית בלי סדרים.  ומה יושיענו אם עוד ימים אחדים אשב בזה, ולכן גמרתי אומר לשכור למחרת דירה למדור, וליכנס בה עוד קודם שבת למען נבוא אל המנוחה.

בבקש השכם בא איש שיבה בעוד כמעט כל אנשי אגודתנו שוכבים וישאל אם נלך כעת לראות הדירות לשכור.

האם כבר התפללתם? שאלתיו.

אני כבר התפללתי ושתית יי"ש ואם מעט לכם ואוסיפה לשתות עוד אם אך תתנו.

האם כבר התפללו בביהכנ"ס האריז"ל? שאלתיו, באשר חשבתי כי הוא האיש אשר דבר עמי אמש בלילה.

לא בביהכנ"ס האריז"ל התפללתי, כ"א ותיקין, ענני.

ומדוע מהרתם היום להתפלל ותיקין? שאלתיו.

כה משפטי תמיד להתפלל ותיקין, ענני.

לקול דבריו נפלתי בספק אם הוא האיש שדבר אמש עמי, ולמען חקור דבר שאלתיו: איפה הוא מתפלל.

בביהמ"ד לבוב אנכי מתפלל ותיקין, ענני.

ומנחה וערבית איפוא תתפללו?

למנחה וערבית אין לי מקום קבוע, ואל אשר ישאוני רגלי מן המקום אשר אנכי עומד אבוא לבהמ"ד הקרוב להתפלל.

ואמש אנה התפללתם מנחה ומעריב?

אמש בלילה! נתן ידו על מצחו, אינני זוכר, אולי בביהכנ"ס האריז"ל יוכל להיות כי הייתי שמה והתפללתי שמה.

אחרי רואי כי לא אוכל להציל מפיו דבר אמת אל נכון, אמרתי לו: מה שמכם?

שמי נודע בכל העיר, ישראל סנדלר, וכל הדירות בעיר אם לשכור ואם להשכיר, אם להשכין, אם למכור, כלם על ידי יסובו.

באשר לא ידעתי נפשי מדוע לא מצא האיש הזה חן בעיני, אמרתי לו הנה כל האנשים פה עודם על משכבותם, ולא עת ללכת כעת, תבואו לכאן אחר עבור שתים ושלש שעות אז נלך עמכם לראות את הדירות.

 

ומה צורך לכלכם, האם כלכם תשכרו דירה אחת כי תאמרו לבוא כלכם יחד? בואו אתם עמי כעת, ואת אשר ייטב לכם תשכרו, ואנשים האלה ילכו עמי אחרי יעמדו ממשכבותם.

איך אלך קודם התפלה? עניתיו.  הוא חפש למצוא לי היתרים, ואולם לא שמתי לבי לדבריו, ואחת אמרתי כי קודם התפלה לא אלך, וילך לו.  לבשתי בגדי לכת לביהכנ"ס, ומה מאוד נקעה נפשי לראות על דרכי צאת אדם אצל קירות הבתים, כמו לא הוזהרנו כלל על ככה, והיה מחנך קדוש האמור בתורה לא יעלה על לב.

 

באתי לבכיהכנ"ס וצאתי הקהל כבר גמרו מזמור לתודה, ובכן נחפזתי מאוד להניח טלית ותפילין להתפלל עמהם, ומה שמח לבי לאשר במתון יתפללו ועד ק"ש הגעתי אותם ואתפלל בצבור.  גם אחר התפלה לא נחפזו רבים לצאת כי אם עוד התעכבו לעבוד עבודת הקודש, זה אמר תהלים, זה משניות, זה גמרא, זה חוקלישראל, וזה בס' הזהר אשר כפעם בפעם נזכרתי כי בתוך עם ה' על אדמת הקודש הנני.  גם לא רחוק ממקומי אשר ישבתי אמש והיום ישב אברך כבן חמש ועשרים שנה ויהגה בגמרא, ואני אשר קרבתם חפצתי, נגשתי אליו לשמוע סדר לימודו, ואחרי באתי עמו בדברים בלימוד, נכנס עמי בדברים של חול, וישאלני מתי באתי ולמקום האכסניא שלי, ואם שכרתי דירה' ואני השבתי לו על כל דבר.  ובהגידי לו כי עוד לא שכרתי דירה, אמר לי כי לא רחוק מביתו יש לשכור דירה טובה.  מתי אוכל לראותה, שאלתיו.  אחר גמר לימודי כמו חצי שעה, ענני.

בעוד אנו משוחחים, והנה זה האיש אשר דבר עמי אמש נקרב אלינו וידבר איזה דברים עד באנו לדבר אודות דירה, ויאמר לי: הן אמרתי לכם אתמול כי לא רחוק מביתי יש דירה להשכיר –

גם האיש הזה יאמר כי לא רחוק מביתו יש דירה להשכיר, השבתי לו.

לאיזה דירה תדמה להביא את האיש הזה לא רחוק ממך? שאל האיש את האברך.  לדירת ר"א מהגר, ענהו.

 

לא אכחד כי היא דירה טובה, ואולם מי יודע אם ירצה האפטרופס ר' צבי מבראטשין להשכירה לאיש הלזה.

 

מדוע לא ירצה? האם לא ישלם שכרה?

מי יודע אם לא ימצא שוכר מבחיריו.

היום בבוקר בא אלי איש אחד שמו ר' ישראל סנדלר וגם הוא רוצה להביא אותי לראות דירות לשכור, אמרתי אליהם.

טוב הדבר, הלא לכם לב לדעת ועינים לראות לבחור בטוב, ענו אותי

לא אכחד מכם, כי שמעתי מהנשים בהכנסת אורחים מדי דברם מדירות שאמרו, כי לא נמצא שום דירה בצפת בלי חסרון וכי בשבע עינים צריכין לשים עין לבל אפול ברעה.  ולכן מכם אבקש להשיאני עצה הוגנת את מה אבחר, ולכם תהיה צדקה.

לקול דברי מלב עמוק, אמרו לי כי אלך עם ר' ישראל סנדלר לראות הבתים ולהתבונן היטב איפוא המה ומה שם בעליהם.  ולבוא בצהרים לבית האברך, וילך עמי לבית האיש, וגם יחד יטכסו עצה לטוב לי.

כאחים מלידה ומבטן דבקה נפשי אחריהם מאז, וקשה היה עלי להפרד מאתם.  ואחרי אשר גם המה החלו לצאת, יצאתי עמהם, ואפן לדרכי אל בית הכנסת אורחים, ולא ידעתי נפשי מדוע עיפה נפשי אם טורח הדרך הלאני, או באשר מביהכ"נ עד בית הכנסת אורחים עליתי אך במעלה הר, אשר הכשיל כחי כי לא נסיתי באלה.  כבואי אל הבית שמחתי לראות הילדדים סובבים הולכים בבית אנה ואנה, תחת אשר עד כה הלכו בכבדות והתנהגו לאט.  גם את אשתי מצאתי יושבת כמו הוקל לה מעט, וגם את ר' ישראל סנדלר מצאתי יושב ממתין לקראתינו, כי גם עוד איזה אנשים מאגודתנו לא באו עוד מן בית התפלה.  בטרם באתי אל בית הכנסת אורחים פנימה מצאתי איש רך בשנים עומד וישאלני אם אקנה יין, ויין שרף, וחומץ, ואני באשר כמו זר בעיני היה לאכול משל אחרים, הגדתי לו כי אחפוץ ביין שרף כעת, ואולם עוד לא אדע למצוא כלי על היי"ש.  והוא ענני כי יביא לי יין שרף בכלי שלו.  וקניתי ממנו צלוחית גדולה יי"ש במחיר חצי באַשליק, ואשת אנכי וגם ר' ישראל סנדלר אשר עוד לפני שתי שעות נכון היה לשתות.  גם אנשים מאגודתנו באו מבית התפלה וגם אותם כבדתי, אחרי רואי כי היי"ש אינו ביוקר.

לא ארכה העת והנשים ערכו שלחן לפנינו, ונאכל פת ונזיד מקמח מטובל בשמן אשר ערב לחכי.  ונשים דרכנו עם ר' ישראל סנדלר אשר הלך לפנינו ואנחנו אחריו.  – העיר בנויה ללא משטר וסדרים, הרחובות צרים מאוד ובתיה אחד באחד יגשו, ובעוד האחד בנוי עם עליה ע"ג כענק בשיא חסנו, הנה השני כאוהל רעי ישכב לרגליו, זה יוצאמן הרחוב והשני מובלע פנימה, וחמור טעון עצים אשר הלך לפנינו לאט לאט לפי משאו הפריע אותנו מלעבור ולבוא לפנים, ואנשים אשר הלכו לאט לאט לפניו וילכו בלא כח, דקר החמור אותם בהעצים שעל גבו, מהם הפיל לארץ, מהם דחף ויקרע כסותם, ורבים מהבאים לקראתו נשמרומפניו ויבואו בתוך הפתחים הפתוחים לרחוב לבל יגוף אותם החמור במשאו.  פה מדרגות ברחוב לעלות ולבוא בהם אל הבתים ואל החצרות, פה חפירות בר"ח ומדריגות לרדת אל המגורות שתחת הבתים, אשר אם יפול הנופל תשבר מפרקתו כי אין אף גדר עצים או אבנים לעצור מלפול אל תוכם.  פה בור תחת הר"ח אשר אסור עפ"י התורה, ועד כה לא תארתי לנפשי הכתוב בתורה כי יפתח איש בור, או כי יכרה אשר במדינתנו לא זכינו עוד לראות כזאת, אשר לא אכחד כי עתה אבין כמה מקראי קדש וכמה סוגיות בש"ס, אשר עתה אראה אותם עין בעין, ויזכירוני כפעם בפעם כי בארץ הקדושה אני ארץ אבותנו ואדמת כל חוזה.

אחר ר' ישראל סנדלר נמשכנו ובאנו אל חצר רחב ידים אשר בתים סביב לו מרוצף אבנים, ואם כי נקיון וטוהר לא מצאו מקום להם פה, באשר כמה נשים עמדו טרודות בכביסת בגדי לבן, וכמה נשים ישבו לארץ ולפניהם מזרקי נחשת עגולים גדולים אשר בהם יכבסו.  ונעבור ביניהם ונבוא אל בית אחד אשר עמד נוכח פנינו, ונבוא אל חדר קטן אפל אשר בית התבשיל קראו לו.  ולפנים ממנו בית מרובע, זוג חלונות פתוחים נוכח הפתח אשר באנו בו לרוח מערב אשר בפתחי חלון אחד להביט למטה ראיתי כי הרחוב אשר שם המוק הוא כשלש יציעות תחת אשר מעבר מזה באנו אל החצר וירדהו כשתי מדרגות.  תקרת הבית הוא כמו אחד עשר דפים עבים במדינתנו, עבים כשני צאלל ורחבם כחמשה צאלל מונחים מן קיר לקיר על עביים זקופים וכמו חצי אמה ריוח בין כל אחד ואחד.  ואלה יקראו "קורות", ועל הקורות סדורים דפים קטנים זה לזה ועל הדפים שטוח עפר מן האדמה.  זאת היא תורת הבית אשר כשבע אמות ארכו ושש אמות רחבו.  קירות הבית המה מאבנים אשר כמו אמה ויותא עבים, ושני חורים בתוך הכותל ודלתות להם להניח בהם כל אוכל נפש.  גם שתי מטות מאבנים טוחות בטיט עמדומאצל קירות הבית.

בעוד אנחנו מתבוננים על משפט הבית הר' ישראל סנדלר הסרסר מראה אותנו את הבית בכל חוקתו ומשפטו בא אל הבית איש רם הקומה ומבנה גויתו איתן, עיניו קטנות ורכות ומזרות אימה.

ר' מאיר! הנה הבאתי לכם שוכרים על הבתים, אמר ר' ישראל סנדלר להאיש הבא.  והבנתי כי הוא בעל הבית.

האם דאגה גדולה לי להשכיר הבתים! אלפים שוכרים באו לשכור מאתי! ענה בעה"ב.

אלפים שוכרים באים לשכור ואחד מני אלף שוכר, עניתי אני חלקי.

כן ידבר נכונה האיש הזה, ענה מאיר, ויתן לי שלום בחשבו כי הנני נכון כרגע לשכור ולשלם.

מקרוב באתם הלום? שאל מאיר אותי, ובאיזה דרך באתם?

מגאלאץ וסטאמבול, עניתיו.  ודרך חיפה? שאל אותי.  כן, עניתיו.  ההוטב בעיניכם הדרך? העברתם בשלום? – ב"ה כי באנו שלם בגוף, עניתיו.  אבל לא בממון, השיב הוא חלקו, כמו הבין אל מה ירמזון מלי.  ויוסף לאמר: לא אכחד אשר יהושע שוחט הוא ש"ב ורע עלי מאוד המעשים הרעים אשר הוא עושה בהתחברו לאברהם יוסל.  למה זה נדבר ענינים זרים, ענה ר' ישראל חלקו, יותר טוב לדבר כאשר באנו הלום.  הראיתם את יתר הבתי? שאל ר' מאיר.  לא! כי רגע זה הבאתי אותם, ענה ר' ישראל.  הנה כי כן יראו יתר הבתים ואת אשר יבחרו ישכרו, אמר ר' מאיר.  יצאנו משם, ואצל הפתח שבאנו באנו אל פתח אחר, וגם שמה היה כבית הקדום.  ואולם בית התבשיל הלזה היה קצר מהראשון.  יצאנו משם ונבוא אל פתח שלישי אשר כלם היו סמוכים זה לזה ואשר אך מזוזות הפתחים הפרידו ביניהם.  בפתח השלישי באנו אל חדר אפל אשר אך חלון קטן הביא אור כהה ושם מדרגות לרדת.

לולא עבר לפנינו ר' מאיר בעל הבית ואחריו ר' ישראל סנדלר אשר הזהיר אותנו להזהר בנפשנו ברדתנו על המדרגות, כי עתה כבר לשעיר עזאזל דמינו, כי האור הכהה אשר הביא החלון הקטן עד מהרה נסתר מנגד עינינו ונהי ממששים והולכים כעור באפלה הלוך ומשש, עד כי באנו אל חצר קטן אשר קירותיו הגבוהות יעצרו מאור השמש לבוא.  שם באנו אל בית גדול (אשר שמה זוג חלונות פתוחים לרוח מערב) ולא רחוק מהפתח עומד כותל מפסיק החולק את הבית לשתים, החלק הקטן אשר בו באנו ראשונה הוא בלי שום חלון, ולהלאה מזה חלק הגדול אשר שם זוג חלונות ומאורם יאיר גם חלק הקטן דרך הפתח אשר בכותל המפסיק ודרך המקום הפתוח אשר ממעל הכותל המפסיק.  תקרת הבית הזה היא כיפה.

הבית הזה אין טוב ממנו! ענה ר' ישראל חלקו.

תם אני ולא אדע, כי לדעתי הבתים העליונים טובים יותר מזה, עניתי.

כדבריכם כן הוא, כי טרם תבינו עוד לבחור בטוב, ואולם אנחנו פה יודעים היטב, ואולם גם הבתים העליונים טובים המה מאוד ומה גם אשר הנה הנם עומדים בידי הבעה"ב הזה אשר עיניו פקוחות לטובה עליהם.  ואי"ה תמצאו קורת רוח אצל הבעה"ב הזה לחסות בסתר כנפיו.

אם אמנם גם העליונים לא היתה רצפתם כי אם עפר מן האדמה וטיח בטיט ירוק, אשר נתנו עידיהן כי אך למראה עין הבאם לשכור יתיפו, ועד מהרה יעבור וישוב העפר כמו שהיה, בכ"ז הוטבו העליונים בעיני, ואומר לר' ישראל סנדלר להבינני את דבריו מדוע יבחר את התחתונות יותר מן העליונות ואך לשוא גרעתי שיחה כי הסב אותי לדברים אחרים מבלי הגד עד מה.

מאיזה מקום אתם? שאלני ר' מאיר.  – מעיר ב. עניתיו.

גם שמה הרבה קרובים לי, ענה חלקו, כי כמעט שני שליש מאלדווא וכל בוקאווינא, ומחצה גאליציע, המה ממשפחתנו, גם כל הצדיקים המה אל משפחתי ישלשלו עיקר יחוסם.  ואני בהיותי שמה בחו"ל לא הוחלתי עד כי יפתח המשמש את הדלת לפני, וכל אימת אשר עלה על לבי ליכנס לפני ולפנים לא עצר המשמש בעדי ולא מצא ידיו ורגליו נגדי, כי בזרוע עוזי השכלתיו אחור – שחוק עבר על שפתיו בדברו – בוויזניצא בהיותי ליכף אחר פטירת הרה"ג ר' חיים מקאסוב, ור' מענדילי ישב על כסא אביו, בער"ח אלול (כמו אם היה היום אני זוכר זאת) אמרתי לבוא לפני ולפנים על אודות שאינו זוכר כעת, והמרכבה עמדה הכן לפני בית הצדיק ליסע לקאסוב על קבר אביו, ובחוץ עמדו אנשים למאות אשר לא נתנו את שום מי לבוא הביתה, וכלם חשבו, כי אך בתפלות וכוונות יעסוק הצדיק הזה להכין עצמו להשתטח על קבר אביו באתדבקות רוחא ברוחא.  אני בחוזק ידי נגשתי אל הדלת בתוך ההמון, ואחרי אשר לא נתנני המשמש לכנס, הדפתיו בזרוע עוזי וברגלי דפקתי על הדלת ונפתחה לפני, ובזרוע עוזי בגרתיה מהרה אחרי בואי, ועצרתי בעד ההמון לבוא פנימה.  ומה שמח לבי לראותו יושב אל השלחן ולפניו קערה לביבות (קרעפלעך) עד צואר יחצו בחמאה.  ובראותו אתי שמח נגדי, ויאמר לי: ר' מאיר! הנה לכם לב מבין (לא כהשוטים האלה הפתאים), ולבכם הראה הרבה חכמה בספרים הקדושים אשר מזהירים לבלי לבוא בליבא ריקנא על קהרי מתים.  ובלי ספק תאבו ג"כ ליסע עמדי, הנה כי כן סעדו לבכם.  מדבריו לא סרתי, ושתיתי מהיי"ש אשר עמד על השלחן מתוק וטוב, ואשב לעזור על ידו ואכלתי לשובע, עד אשר יצא מאפי.  ואולם לקאסוב לא באתי עמו, באשר טרוד הייתי בעניני ארץ הקדושה.

ומדוע לא בחר בךלמנותך פה ממונה מצדו? שאלהו ר' ישראל סנדלר.

האמת אגיד כי לא עלתה זאת על לבי, אחרי אש לא האמנתי כזאת, אשר בני בלי שם, מבין תנור וכירים כמו איתמר, משה חר"ג, ירהבו בנפשם למשול על עם הדל אחרי אשר לא היתה כזאת מימי עולם.  מי האמין כי אחרי הדובים כמו זקיני ר' זלמן ליב, ר' דוד לילב, ר' אליעזר, ר' הירשלי, יקומו עזי פנים אלה ויבה לבם להשתרר על עם ה'.  חי נפשי כי באזני שמעתי מפה צדיק מוויזניצי אשר דבר בתומו וקא למשה חרג שייגעץ ולאיתמר עז פנים, והמה יחתרו עלי ויחשבו רעות להדוף אותי מהגבאות, היה לא תהיה! אלה הרשעים לא ישאו ראש, ואשרש אחריהם, וביותר אשפוך זעמי על עיתמר הרע הזה בן השוחטיל מסעריד, ואלי אמר הצדיק: רבי מאיר! הנה התבה עם מעות ארץ ישראל עומד בזה תחת המטה, שמעו לי וקחו אותה, ועליכם אסמוך כי תשכילו לטובה ותהיו ממונה מצדי.  אולם אני לא הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל המשרה הזאת, ויהי כמו זר בעיני לשבת ראש אחרי הדובים הגדולים אשר היו לפנינו.

נעזוב נא את דברי כולל והנהגת העיר כעת – ענה ר' ישראל סנדלר – כי לא בעבור זה באנו, נדבר כעת אודות הבתים עם האנשים.

ובאיזה אופן נדבר? אם להשכיר, אם למכור, אם להשכין? שאל ר' מאיר.  ובאיזה אופן תרצו? אמר ר' ישראל אלינו.  ומבטי עינו שם עלי כמו הייתי אלוף לראשי אגודתנו – אנשי אגודתנו מהם הסבו אל פנות הבית איש ואשתו ויתיעצו על צפוניהם.  ואני אשר אשתי לא היתה עמדי נשארתי עומד לפני ר' ישראל, ורוח מבינתי יעצני לשאול לדעת המקח, ואומר אליו, נשמע לראושנה את המקח בכמה לשכור, ובכמה לקנות, ובכמה להשכין.

ור' מאיר ענה כרגע לאמר: הבית הזה אינו להשכיר כ"א להשכין בעד סך... ושנים העליות הנם בסך... למכור ובסך...  להשכין ובסך..  להשכיר.  גם אנשי אגודתנו קרבו ויאתיו לשמוע מקחים, ולא אחד מאתנו גמר אומר לקנות או ליתן במשכנתא, כי אם לשכור.  ואולם עוד לא באו לידי גמר להשוואות כי ר' מאיר עמד על דעתו מבלי להוריד מכפי אשר אמר רק אדם זהב.  באמרו: יוכל להיות כי תמצאו דירות במקום אחר יותר בזול, ואולם אח"כ תתנחמו.  יצאנו מהפתח, ור' מאיר ור' ישראל גם המה אחרינו, ובעוד לא בטח לבנו לשוב בדרך שבאנו בלתי מורה דרך לפנינו, נגש ר' מאיר אל פתח אשר היה נוכח הפתח שיצאנו ממנה, ור' ישראל אחריו, ויקרא אותנו לבוא אחריו.  באנו אחריו אל הפתח ועלינו כשלש מדרגות מאבני גזית, והנה בית רצוף אבנים גדולות כטבלאות כל אחת ארכה כמו אמה ורחבה כחצי אמה, זוג חלונות גדולים יביאו אור גדול אל הבית, לשמאל בכותל דרום פתח פתוח לבית קטן, וגם הוא רצוף אבנים גדולות כאלה.  ותחת אשר היו ביתר הדירות שלחן וספסלים לא מצאנו פה מאומה כי אם כרים וכסתות מוצעים על הרצפה, ובאשר נפלאתי על ככה הבינוני לדעת כי כן דרכי הספרדים (פרענקין) אשר אין אתם יודע משלחנות וכסאות לשבת, ואך המשכב והמושב גם יחד על הארץ, ובעה"ב הזה יתנהג ויאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידו.

אני אשר אחד משני הבתים העליונים הוטב בעיני לא רציתי לדבר דבר באשר סמכה נפשי על שני האנשים אשר מצאתי לבבם נאמן עמדי.  וגם דברי בעה"ב בסיפורי מעשיות לא מצאו מסלות בלבבי למהר לתקוע כפי לשום אותו אלוף לראשי.  ואחת דברתי כי לא אוכל לעשות דבר מבלעדי הסכמת אשתי אשר למראה עיניה תשפוט את מה תבחר.

ר' ישראל הראה פה עזוז גבורתו לדבר על לב האנשים כדרך הסרסרים עד כי אחד מאגודתנו בא לידי גמר ושכר דירה אחת משני הבתים העליונים ור' מאיר העמיד יי"ש ושתינו לחיים.  ור' מאיר בתקעו כפו ליד השוכר (אחרי לקחו הערבון) אמר לו: אי"ה תראו החילוק ביני לבין אנשים אחרים, ובשמחה וטוב לב יצאנו משם.

לא בדרך אשר באנו לכאן הובילו עתה אותנו, כי תחת להשיב אותנו אל האפלה, לעלות במדרגות הסוכנות, נהגו אותנו עתה אל החצר ומשם ירדנו כחמש מעלות ונבוא אל אולם אפל, ומשם יצאנו אל רחוב צר, ובהביטי למעלה לראות את גובה הבנין, והנה הוא גבוה מאוד, והכרתי החלון אשר הבטתי בו בהיותי למעלה, ומה מוזר היה הרחוב הזה למראה עיני יותר מכל הרחובות אשר עברתי עד הנה באשר לימיני היו בתים וחצרות בלי כל סדרים זה יוצא וזה עומד באלכסון וזה פרוץ ויהי גל אבנים למכשול לרגלי העוברים מבלי שום לב להרים מכשול מדרך הרחוב הצר ולא יגיע לאמה אחת אשר מעבר מזה בנין גבוה שתי יציעות, ומעבר השני חפירה עמוקה כשתי יציעות ולא יכולתי להבין איך בני אדם ידורו או יבנו בתים בלי סדרים כאלה.  כה הלכנו ועלינו ברחובות צרים אשר אבני נגף לא הוסרו מתוכם וכמעט בכל מדרך כף רגלינו לא מצאתי מקום אחד אשר נאמר עליו כי חלו בו ידים להסיר אבני נגף וצורי מכשול, כמו לא עבר אדם בו ולא ישב בו איש, עד כי בעמל תלאה באתי אל בית הכנסת אורחים לנוח מעט.  אחרי אשר נחתי מעט אמרתי ללכת אל ר' מ.. כאשר הבטיח לי בבהכנ"ס לטכס עצה עבורי, ואחרי שאלתי עליו אמרו לי כי לא רחוק מרחוב הספרדים הוא גר, ואחרי נסיתי ללכת לבדי לשאול כפעם בפעם, ורבים מהמה לא ידעו אותו להשיבני דבר, לזאת גמרתי אומר ליתן איזה קשיטות לאיזה איש להביאני אל ביתו.  נסיתי דבר לכמה אנשים וכמה נערים שובבים אשר עברו לפני ובגדיהם קרועים ולא תאר ולא הדר להם, והשיבו פני ריקם, עד כי עבר לפני נער אחד, ואם כי גם תאר פניו לא טוב היה מהקודמים בכ"ז נתרצה לקחת ממני איזה קשיטות, ויולך אותי אל בית ר' מ...

באתי לביתו, וקבלני בסבר פנים יפות.  נקיון וטוהר הבית וכליו אשר עמדו על מקומם הראו לדעת כי נפשות יקרות דרות בו ושלום במגורם בקרבם.

איפוא הייתם עד כה? שאל אותי.

הלכנו עם ר' ישראל סנדלר לראות דירות לשכור, עניתי אותו.

ובאיזה דירות הייתם?

בדירות של ר' מאיר.

איזה ר' מאיר?

ר' מאיר אשר שקינו היה מהדובים הגדולים הקודמים ר' זלמן ליב ממונה.

מאיר! מאיר! נתן קותו כמו יודע ומכיר אותו היטב, הטובות בעיניכם הדירות שלו? שאל אותי.

שלש ראיתי, מהן שתים עליות ואחת בית תחתון, ושתי העליות ישרו בעיני, ואולם כבר השכיר אחת מהנה לאיש מאגודתנו ועוד אחת עומדת להשכיר. 

טרם אדע אם טובות הדירות אם לא, תנו תודה לה' אשר לא נפלתם בידו, ולא ימים רבים יעברו ותדעו את האיש הזה – בדברו הדברים האלה, ראיתי כי על שלונו היו עוד דברים רבים, ואולם עצר בעדה מלדבר עוד ואחרי כן אמר: התחפצו ללכת אל רבי...  אשר נדברנו היום עמו בביהכנ"ס?

רצוני, ואתכם הסליחה על טרחתכם, אחרי כי בברית ה' הבאתם אותי, ואני בעצמי לא אדע עד מה כי גר אנכי פה, וכמעט אפול ברעה.  והוא לבש בגדיו וילך עמי ויבוא אל בית ר'... ומצאנוהו יושב על השלחן מוטה על ידיו וינום מעט, ואך דרכה רגלינו על מפתן הבית, נעור משנתו וכבדני לשבת.  הראיתם איזה דירות בעיר? שאל אותי.

ישראל סנדלר הוליך אותם אל מאיר מאיר הארוך לשכור מאתו דירות.  סיפר לו ר' מ..

מאיר הארך? שאל הבעה"ב, מי הוא בנענעו ראשו ובסגרו עפעפי עיניו.

הלא ידעתם את מאיר הארוך, מאיר הגדול הפאַקטיר של הקאנסול ענה ר' מ..

הפאקטיר של הקאנסול? שאל ביה"ב, אולי הוא בע"ד של אברהם שור? הוסיף לשאול.

כן הוא, ענהו ר' מ..

ולאיש כזה הוליך ישראל סנדלר אנשים לשכור מאתו דירות? שאל בנענעו ראשו ובשרקו בשפתיו.

הטרם תדעו כי אך כמו אלה נשאו ראש בכאן? ענהו ר' מ..

באשר נכספה נפשי מאוד לשמוע מהם על אדות האיש ר' מאיר אשר לפי דבריו אין צדיק בעיר ממנו וגם אצל צדיקי הדור היה ראש וראשון עד כי עזר להצדיק מוויזניצי להציל לביבות ממצולות החמאה, ואת התיבה מעות ארץ ישראל שרצה לתן לו לא אבה לקחת אותה.  אמרתי להם אל נא יחר לכם, והטיבו עמדי להעמידני על תוכן האיש הזה למען אדעה להזהר מפניו.

איה סופר ואיה שוקל את כל הדברים אשר באו באזני על העוכר ישראל והמסור הזה ומי יוכל לפורטם? אלה וכש ורצוח וגנוב ונאוף וטבח ומכור לא נעדרו ממנו.  ואך המעשה מאברהם שור לבדו אשר תחבו בו עשרים ושנים פעמים מאכלת שנונה עד כי לא האמינו בחייו, וכפשע היה בינו ובין המות, יש בה די לראות חורבן ארה"ק אשר רוצחים וגזלנים כאלה הולכים חפשי ולא ישולחו בעד פשעם – ענה ר'...

ר' מ.. עצר בעדו לאמר: למה זה תרעו לכם ולנפשיכם? הטרם תדעו כי אין טוב כי אם לשום מחסום לפה, כי מאומה לא נתקן בכל דברינו ואך צרות צרורות נוכל לשבוע מכמו אלה.

האמת אגיד כי בכל אות נפשי לשבת בדד ולדום לבלי הוציא הגה מפי, כי נפשי יודעת מאוד כי אך לשוא אגרע שיחה, ואדרבא תוכל בנקל לבוא רעה לנפשי לקול דברי.  ואולם מדי דברי ברשעים האלה, יגון בלבבי ותחתי ארגז, עד כי לא אוכל למשול ברוחי, ענה בעה"ב.

נחשוך נא דברינו לזמן אחר – ענה ר' מ.. ובכל זאת יוכל להיות אשר אלה שידורו אצלו וישכילו ללכת לפניו בענוה יתרה וחכמה ודעת, ישיגו טובות מאתו יותר מאשר ידורו אצל אנשים כשרים באשר ידיו רב לו – הוסיף ר' מ..

לא הן ולא שכרן! ענהו בעה"ב.  ואני לקול הדברים המעטים האלה אחזני רתת וחלחלה וכמו דאבה נפשי על איש שלומי אשר נפל בחרמו.  ואולם עד מהרה נחמתי בדברי ר' מ.. באמרו כי ללכת לפניו בענוה יתרה וחכמה ודעת הוא דרך טוב, גמרתי אומר להזהיר את איש שלומי על ככה.

איזה דירה תאמר ליעץ את האיש הזה לשכור, אמה בעה"ב לר' מ .. אשר נאנח מדי דברו מעשה מאיר.

לדעתי טובה מאוד לשכור הדירה של ר' אלי' מווישווע ענהו ר' מ.  גם אנכי ידעתי כי היא דירה טובה, ואולם הלא זה הדבר אשר דברתי כי ר' צבי מבראטשין האפאטרופס עליה בוודאי ישכיר אותה לאיש מבחיריו, ענהו בעה"ב.

ננסה דבר אליו, אולי אין איש מבחיריו כעת אשר יבחר בו, ונוכל לשכור אותה מאתו, ענהו ר' מ..  הטרם תדעו כי אין שם בית להשכיר, הן בבית הקיצון הושיב האפטרופס ר' ישראל אברהם את חתנו ובבית האמצעי הושיב האפטרופס הר"מ סג"ל את ר' מאטיל שוחט לפי מלאות בקשת ר' שלומקי חותנו של מאטיל ובקשת הר"י מבאר אבי ר' מאטיל, ובבית השלישי הושיב ר"י אברהם את ר"ש בומיל ידידו.  גם למלאות רצון ובקשת ר' צבי מבראטשין.  האם בבתי עולמות ישכירו לאיש כזה אשר עוד לא בא בשום היכרות.  האם ישכור איש דירה מבתי ר' ארון ליב מאונגארן מבלעדי משפחת ר' יודא ברוך האפטרופס.  האם ידור איש בבית ר' שלמה מסטריא מבלעדי חסידי ר' דוב סאניקער האפטרופס.  או בבתים רבים אשר רפאל דיין אפטרופס עליהם – עוד הם מדברים, והנה זה איש צעיר לימים כמו בן עשרים שנה בא אל הבית.  הלא תדע דירה טובה אנה תמצא להשכיר? שאלהו ר' מ..

דירה טובה? שאל האברך בשומו ידו על מצחו, הדירה של ר' אלי' ווישווער עומדת כעת ריקם, ואולם שמעתי כי ר' נפתלי מליביטשוב שלח את אשתו במתנת יד לשחד את ליבלי מנאדבורנא ואת יוחנן מיאגאלניצא אשר המה ידברו על לב ר' צבי מבראטשין שישכיר לו הדירה.  ולכן לדעתי טוב למהר כעת אליהם במתנת יד גדולה משל ר' נפתלי, אולי עוד לא נגמר עם ר' נפתלי ונוכל להסב הדבר להשכירה לאחר.

 

קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, אתה תלך אליהם ותעשה ככל אשר רוח מבינתך יאלפך דעת, ענה ואמר לו ר' מ.. ובעה"ב שחק בקסם על שפתיו.  אחרי הפצרות רבות פעל ר' מ.. אצל האברך כי ילך בשליחותו ואחרי אשר נתרצה לזה אמר: ובכל זאת לא תסמכו אך עלי לבדי, ואך אתם לכו לר"צ כי אולי יעבור זמן עד בואי בתשובה מעמהם, ואני הנני הולך אליהם.

בהשכל ידבר, ענה ר' מ..  אם כן נלך לר"צ מבראטשין.  ובעה"ב לבש בגדיו ונלך שלשתנו יחד ונבוא אל בית ר"צ מבראטשין.  ונעבור באולם אשר לפני הבית, והוא אפל בלי שום חלון זולת חור בדלת יביא אור כהה, וסרחן צאת התרנגולים הביא גועל לנפשי, ומשם באנו אל הבית אשר זוג חלונות לו, ורצפת הבית גם היא באבני גזית, ואולם באשר לא חלו בהם ידים הנם מלאים חלאה, גם השלחן והכסאות לא היו מונקים מכל זוהמא, גם החתול מצא מנוח על הכסא הגדול אשר עמד לראש השלחן.

בעלי ינום כעת, אמרה אשתו אלינו אך דרכנו על מפתן הבית – כי זה מקרוב בא מסעודת יאהר צייט – כמו צותה עלינו ללכת לאט לאט.  לא רחוק מפתח הבית אשר באנו בה לשמאלנו פתח פתוח לתא אחת ארוכה וקצרה אשר שם ינום ר"צ אחר משתה היא"צ.  ישבנו מעט לנוח, ונאמר להוחיל עד עת יקום משנתו.  ואולם אשתו אמרה לנו, כי אך רגע זה שכב על משכבו וקודם מנחה לא תעיר אותו משנתו.  אשר ע\,כ קמנו ונלך לדרכינו.  אני לא הרהבתי בנפשי עוז לשאול אותם מה לעשות לזה, אחרי אשר בחסד חנם הטיבו עמדי, ואמרתי אשמעה מה ידברו המה כדת מה לעשות.

הנה קודם מנחה אין לעשות עוד מאומה, ולכן נלכה לתפלת מנחה ואחר מעריב נטכס עצה בזה אמר ר' מ.. ואולי נשמע איזה תשובה מן מ. ע. ונדע לכלכל דברינו.

טוב הדבר, ענהו ר' ב. ונפרד איש מרעהו.  אני שמתי דרכי לבית הכנסת אורחים ועיני על דרכי אשר אך חדשות מוזרות לעיני אראה בכל מדרך כף רגל פה בעברי והנה גל אבנם חדשות מונח על הדרך אשר העוברים מוכרחים לקפוץ עליהם, ואין מוחה על המניח האבנים האלה בר"ה.  פה והנה חופרים בר"ה ומוציאים צואת אדם מבתי כסאות אשר הסרחן והצחנה ישימו מחנק לכל עובר ואין דובר דבר, ונפשי עלי תשתוחח.  הזאת ארץ הקדושה תקרא?

באתי לבית הכנסת אורחים, והנה זה אשתי והילדים התפלאו עלי אשר ידעתי לכת בעיר לא ידעתי תמול שלשום, כמעט יום תמים.

האם כבר שכרת דירה? שאלה אשתי אותי.

לא! עוד לא אדע, עניתיה.

ולמה זה תהיה אתה האחרון? הן ר'.. ור'.. כבר שכרו דירות ואך אתה הנך הולך סובב על בלי מה.

גם אנחנו לא נלין ברחוב! עניתי אותה מבלי לבוא עמה בדברים וחשבונות רבים על כל אשר שמעו אזני היום – ואנוח מעט עד הגיע עת מנחה.  אחרי אשר הילדים שיחיו שכחו מעט את עמל הדרך לקחתי את בני עמדי אל ביהכנ"ס להתפלל אצלי למראה עיני, ובבואי לביהכנ"ס ועוד לא החלו להתפלל והנה זה ר' מ.. בקסם על שפתיו לנפי.  הנמצא איזה בשורה טובה? שאלתיו.  לא, ענני, ואך בעיניכם יפלא בלי ספק כל אשר היה היום למשמע אוזן לכם ואך אחת היא לכם, השמר והשקט, ומלה בסלע ושתיקא בתרין.  העלם הזה בנכם הוא? שאל אותי בשומו עין על בני אשר עמד אצלי.  זה בני! עניתיו.  לכן הזהרו בו מאוד ענני, וכמו בבת עין תשמרו אותו מכל משמר, לבל יתחבר עם הילדים מפה הפרועים לשמצה, ועיניכם תשימו על כל דרכיו, גם בבחירת מלמד להועיל, ועל חברים יותר מכלם.

הש"ץ ירד לפני התיבה ונתפלל מנחה במתון, ואחר מנחה לקחתי לי ספר להגות בו מעט לשכוח מעט מכל עמלי מאז צאתי מביתי אשר לא היה לאל ידי לשום עין להגות בספר עבור מניעות שונות.  ואם כי לא ידעתי נפשי ולבי לא פנה למראה עיני, בכל זאת התחזקתי בכל עוז ללמוד עכ"פ פרק משניות, והש"ץ החל להתפלל מעריב.  אחר תפלת ערבית אשר החלו רבים לצאת לביתם נגשתי אל ר' מ..  מדי עברי לפניו כמו לשמוע דבר מה יראני.  והנה זה הגיד לי כי האברך ששלח לדבר עם ליבלי מנאדבורנא ויוחנן מיאגאלניצע בא אליו והשיב לו כי לא מצא גם שניהם, וכבר חפש אחריהם בכמה מקומות ולא מצא אותם.  והוא בקש מאתו אשר יוסיף שנית ללכת אליהם אחר מעריב, ואם ירצה ר' ב..  ללכת עמו שנית לר"צ מבראטשין יוסיפו כעת שנית ללכת.  ונגש אל ר' ב..  ונצע לפניו ככל הדברים האלה, ולא מנע עצמו מלכת עמנו.  וכן הלכנו דרך ישר מביהכנ"ס לבוא בית ר"צ מבראטשין.  מה מאוד היה קשה עלי ללכת ולבוא שמה  באשר סרחון התרנגולים עוד היה לזרא באפי.  ואולם מה בידי לעשות? ומה מאוד שמח לבי בעת קרבנו אל הדלת מהאולם, והנה היא סגורה.  ואחרי דפקנו עד נשמע הקול אל הבית, והנה זה אשתו יצאה לקראתנו, ודרך החור אשר בדלת השיבה אמריה בנחת כי צר לה מאוד אשר טרחנו זה פעמים בבחנם, כי בעלה הלך לסעודת שבע ברכות האחרונים משבעת ימי המשתה לבית השוחט, אשר בכל משך שבעת הימים הזמינו אותו יום יום ולא בא, ועתה לסעודה האחרונה מצא חוב בנפשו ללכת ובלי ספק יאריך לו הזמן שמה עד אשמורת הבוקר.

ומה לעשות? שאל ר' מ..  – מה לעשות? ענה ר' ב.. למחר אחר התפלה נבוא שנית לכאן.  טוב הדבר – ונפרד איש מרעהו.

מה מאוד כבדה עלי לכתי כעת באישון לילה בחשכה על אבני נגף ומעלות ומורדות על מדרגות אשר לא תאר ולא הדר להם.  האחת רחוקה וגבוהה והשנית קרובה, אשר גם ביום ישים ההולך עיניו על דרכיו לשמור עקביו, ומה גם בלילה.  ובכן הלכתי לאט לאט עד בואי אל בית הכנסת אורחים.

בבקר אחר התפלה בביהכנ"ס נגש אלי ר' מ..  ויספר לי כי אך לשוא היה טרחתם אתמול, כי שליח ששלחו לר' ליבלי מנאדבורנא ור' יוחנן מיאגאלניצע השיב אותו מלוא דבר, כי ביום אתמול קודם מנחה נגמר עם ר' נפתלי מליבטשוב בבית ר"צ מבאראטשין והשכיר לו הדירה, וכבר ניתן ערבון.  ואם כי הוצר להם מאוד על אשר לא נמצאו בביתם לדעת את דברי השליח, כי עתה רבה להם שכרם.  ואולם עתה לא יוכלו עוד עשות אך באם יולד איזה קלקול או גלגל על ר' נפתלי איזה עלילות דברים, אבל מי יסמוך על זה.  בעוד אנחנו מדברים והנה זה ר' ב..  נגש ובא אלינו, ויספר לנו ג"כ כדברים האלה, ורגז ושחק ויאמר, למה זה ניגע להבל? הנה זה הבית של האשה דבורה אשר לא רחוק מעמדי אשר לדעתי טוב הוא מאוד.

בית של דבורה? ענה ר' מ..  אם אמנם כי בית טוב הוא, ובפרט באשר הוא בית תחתון ועליו עליה אשר דלף הגשמים לא יבוא אל תוכו.  אכן בור המים אינו מספיק מים, ובעוד זמן מה יכלו המים מן הבור.  גם המדרגות לרדת ולעלות גם המה יגיעת בשר.

אם כה – ענה ר' ב.. אם כה ואם כה, הנה קודם שבת לא תבאו אל דירה, ולמה זה נהיה נמהרים לגמור קודם שבת.  נחכה נא עד אחר שבת, אולי ביני וביני נדע עוד מאיזה דירה טובה.

לא אכחד כי שבתי בבית הכנסת אורחים היה עלי לטורח, אמרתי להם ויותר מהמה נלאיתי נשוא מאשתי אשר כשל כחה, וכצפור לעוף וכעבד ישאף צל, כן תחכה בכליון עינים לבוא אל המנוחה.  ואולי בזה ירוח לה ממחלתה ותשוב לאיתנה.  גם אני ערגה נפשי לבלי לצפות עוד לשלחם אחרים ובפרט בשבת קודש.

 

בכל לבבי היה את נפשי לקחת אתכם אלי לאכול בשבת, ענה ר' מ.. ואולם אין לי בשר על שבת כי אם רגע תרנגולת אשר השיגה אשתי אתמול כמעט בדרך נס, כי לקחת בשר מבית המטבחים הוא דבר שאי אפשר, ואף אם זבחו חמשים כבשים אין בהם די להשוחטים והנאמנים והקצבים.  ובני הנעורים אשר ביד חזקה יגברו חיל.  ואני לעצמי אין לי חפץ בבשר מבית המטבחים זולת מאשר ראתה אשתי ועמדה עליו משעת השחיטה ואילך.  מאז קרה פה המעשה מן פייבוש נהיה בשר בית המטבחים לי כבשר שנתעלם מן העין בלתי אם אשתי תעמוד משחיטה ואילך אאמין לה.

אם כי לא חפצתי להיות למשא בשאלות רבות, אולם נבהלתי משמוע דבריו אר בשר מבית המטבחים בארץ ישראל ידין כבשר שנתעלם מן העין על מקרה פייביש.  ולכן אוותה נפשי לשמוע איזו גופא דעובדא, למען אדע גם אנכי לכלכל ביתי פה.  ואמרתי אליו: אל נא אהיה לכם למשא לספר לי המקרה שקרה לפייביש אשר אמרתם.

ואולם הלא הזהרתי אתכם לשום יד לפה, וכלל זה נקוט בידך על כל שעל וצעד לישא ולסבול לנענע ראש על כל גל וגל, ועמל וכעס לא ישמע על פיכם ואספרה באזניכם: כי הנה זה נהיה קצב אחד ושמו פייביש, וכמה שנים נהג מסחרו זה ויעש עושר כאשר כן כל הקצבים פה המה עשירים גדולים וכאשר יאמר משל הקדמוני סוף וכו' כן עלתה לזה, כי נבעו מצפוניו כי מכר בשר טריפה יותר משתי שנים אשר הודה אח"כ ונתברר, ואיך אוכל לאכול עוד בשר? האם יתר הקצבים טובים המה ממנו? ולכן אני לעצמי גדרתי בעדי.

ומה עלתה בו בפייביש? שאלתיו.

מה עלתה בו? אינו עוד קצב, ענה אותי.

ומדוע תצוו עלי להסתיר הדבר לבל ישמע על פי? שאלתיו, אחרי כי הכל יודעין?

אם ישָמע על פיכם,ף תוכלו להכין גוכם למכים! ענה אותי.  וישב לקרוא שמו"ת.  ואנכי אמרתי לקרות שמו"ת ביום מחר ולבוא כעת אל ביתי כי כחי עזבני, ועיני ראו כי טורח וטלטול הדרך עוד לא סר ממני.  באתי אל בית כנסת אורחים ואסעד לבי במעט יי"ש.  ואני טרם ידעתי כי נמצא לקנות עגולים (בייגיל) בחנויות, באשר בכל הרחובות שעברתי לא ראיתי שום איש או אשה היושבים למכור לחם ועגולים כמו במדינתנו, וגם את אנשי המקום שאלתי אם נמצא לחם למכור כמו במדינתנו, ואמרו לי כי פה אין לחם למכור.  ובכן הוחלתי עד הביאו לנו לאכול.

האין פה מרחץ? שאלתי את איש אחד שעבר עלינו לדרכו.

יש פה מרחץ, ואולם כעת לא תוכלו לבוא שמה, כי עתה יבואו נשים בו.

ומתי אוכל לבוא בו? שאלתיו.  כשתי שעות אחר צהרים, ענני, ואילו הקדמתם לבוא, אם קודם התפלה או עכ"פ תיכף אחר התפלה, כי אז היה לכם אמבטי חמה.  ואולם עתה לא תוכלו עוד לבוא באמבטי כי אם לזיע אשר מחצות היום ואילך מתחילין לבוא בה.

נפשי כלת ה מאוד לבוא לבית המרחץ אשר זה קרוב לשני חדשים אשר לא רחצתי בחמין, ואמרתי לאשתי להכין לי חלוק לבן.  ובאשר לא היתה בשלמות הבריאות וכשל כחה לקום ממקומה לחפש אחר החלוק בתוך גל החפצים הבאתי אני את גל החפצים לפניה, ובלא כח ישבה על משכבה ותחפש למצוא חלוק עבורי ועבורה ועבור הילחדים שיחיו.  ומה נבהלה לראות כי הרבה חפצים חסרים, ואני אשר בתחלה גערתי בה לבלי להצטער לחפש חפש מחופש כי בודאי תמצא אותם בין החפצים, ואולם היא לא שמעה לקולי ובכל כחה חפשה והפכה את החפצים אחד לאחד, ונחסרו כמה וכמה, לבד מאשר לא עלה על לבה אז ונזכרה אח"כ, עד כי היה חסרון לא יוכל להמנות.  אם כי גם לבי עלי דוי היה על האבידה שאינה נמצאת, כי את מי אתבע ומי ישיב לי, בכ"ז התחזקתי לשכוח עמלי ויגוני, ובאתי לבית המרחץ כמו שעה אחר הצהרים ותחת אשר אמרתי כי אהיה מהראשונים ראיתי כי כבר קדמוני רבים, והאולם אשר בו פושטים הבגדים כבר היה מלא מפה אל פה באפס מקום לפשוט צלבושי מעלי, האצטבאות אשר סביב סביב מלאים חבילות מלבושים, ואנשים עוטרים להם זה ערום יתיצב ללבוש בגדיו, ובלא כח ישב על החבילות מבלי שום לב כי ירטב את הבגדים של אחרים.  זה עומד ופושט לבושיו באפס מקום לשבת או לסמוך גופו, ובעוד הוא פושט בגדיו, ומניח אותם לכרוך לעשותם חבילה, והנה זה איש בא מאחוריו ויהפוך את כל החבילות למצוא חבילתו אשר הניח אותה על האיצטבא הזאת, ועל מקום שהניח אותה לא נמצאה, ע"כ יחפש ויבלבל את כל חבילות האיצטבא ההוא.  פה על הארץ רבים יושבים אשר עיפה נפשם מרוב זיעה ובאו הנה לנוח מעט ולהתקרר, והנם רוחצים בשרם במטפחת ידיהם במי מקוה שהביאו להם בתוך ספלים ומזרקות מרקועי פחים.  ובלא דעת יזרקו גם על האנשים אשר סביב להם.  וקולות שונים נשמעו, לזה נחסרו המנעלים, ולזה כתנתו הלבנה, ועוד מעט והנה זה מנעליו נמצאו הלאה וכתנתו הלבנה נתחלפה בשל אחר אשר ישב סמוך לו.

הבלן נגש אלי ויאמר: עליכם לשלם בעד המרחץ.  טוב הדבר עניתיו.  כי לא היה עם לבבי ח"ו למעול מעל, ואולם באשר לא ראיתי שום מי יושב בחוץ לבוא על שכר המרחץ כנהוג בכל תפוצות ישראל, וגם פה על הפתח לא ראיתי שום מי דורש דמים, בקשתי לשאול על ככה ואמרתי אראה אחרית דבר.  בעוד אני רוחץ בנקיון כפי לפני הבלן, ואיש אשר עמד סמוך לי אמר אלי: הן פה אין שום מי משלם דמי מרחץ כי הכל בחשבון יבא על כל איש ואיש בעד כל השנה או לתקופת רבע שנה.  ואולם האיש החדש עד בואו תחת חשבון בני העיר שלם ישלם.  כמו הבינני לדעת סדרי העיר והנהגותיה.

כמה מגיע לכם, אמרתי להבלן, ככל אשר תתנו בנדבת לבכם, הנה זה איש חדש ג"כ בא עתה ויתן א' בשליק ענני הבלן.  ואני, אם כי למראה עיני עוד לא ראיתי מעודי כי יתנו ששה טאליר בעד מרחץ, בכל זאת לא מריתי ואוציא החצי בשליק מצלחתי אשר רק אותו לקחתי עמדי ואתן לו.  ואומר אליו: אל נא יחר לכם, כי לא ידעתי מנהגי העיר, קחו לכם כעת חצי בשליק וכצאתי מן המרחץ נתון אתן לכם החצי בשליק השני אשר שלוח אשלחנו ע"י בני זה.  וברצון קבל אותו מידי ויתן בידי אגודה ענפי לאָרבער וילך לעבודתו.

האם אין די לו בחצי בשליק כי תאמרו לי ליתן לו עוד? שאלני האיש אשר דבר עמי בתחלה בסתר קול דממה.

הן אתם הגדתם במו פיכם כי כן מגיע לו מעמדי עד בואי תחת חשבון בני העיר? אמרתי אל האיש.

עפ"י האמת אין לו לקחת מאומה, ומעצמו חדש לו התקנה הזאת, אבל בשליקס וחצי בשליקס לא נשמע עוד.  ואני דמיתי כי תתנו לו איזה קשיטות כאשר כן גם אנכי הגם כי כבר באתיי בחשבון בני העיר בכ"ז הנני נותן לו כפעם בפעם איזה קשיטות לבל תרע עינו בי.

הנעשה אין להשיב עניתי אותו.  בעודי פושט בגי מעלי על בגדי העליון אשר שטחתי על כמה חבילות לעשות מהם חבילה.  גם בגדי בני שמתי בחבילתי אף כי לא  מצא מקום אצלי לפשוט, רק על המדרגות אשר שם.  ובלבי נכנסו דברי הבלן אשר דרשתי מאתו בעת נתתי לו החצי בשליק כי יתן לי מקום לפשוט בגדי, וענה ואמר לי: התדמו כי בחוצה לארץ הנכם להיות הכל בריוח ואולם מעתה לכם לדעת כי בארה"ק הנכם דרים, אשר הכל בדוחק, גם איש את רעהו ידחקון.  ולי מה יקרו הדברים האלה, אשר בכל עת מצוא זכור אזכרנו לטובה ומלתו על לשוני, ואת החבילה טמנתי בין יתר החבילות ובאתי אל המרחץ פנימה וצרו צעדי מאשר רבו היושבים לארץ על הרצפה לרחוץ בחמין.  ואילו מצאתי ספל מים חמים לרחוץ את בשרי כי אז לא נסיתי רגלי לדרוך ולפסוע על ראשי אנשים ללכת הלאה.  ואחרי אשר לא הבאתי עמי ספל מביתי לקחת בו מים חמים, ובמרחץ לא נמצא שום ספל זולת אשר כל אחד ואחד מביא לו מביתו, ואחרי בקשתי להשאיל לי ספל, יעצוני ללכת הלאה אל אמבטי אשר נוכח פני אל הקיר שכנגדי לרחוץ מתוכה במטפחת שבידי.  לזאת הוכרחתי ללכת ולפסוע על ראשי עם קודש.  ומה השתוממתי בלכתי הלוך וקרוב אל האמבטי והנה זה כנהר מים תחתי, וכמו בנהר אעבורה.  ואחרי שאלתי מאיזה אנשים מה זה ועל מה זה, הבינו אותי, כי המים אשר ירחצו איש את גוו במטפחתו והנשפכין לארץ, לא יוציאם הבלן כי אם יאסוף בתוך אמבטאות לשפוך מהם על האבנים להביא הזיעה, והנשאר ימכור אותם לטיט לבנינים.

נגשתי אל האמבטי לרחוץ גוי, והנה אנשים רבים עוטרים עליו, אחד באחד יגשו כחומה בצורה, איש את רעהו ידחקון ולא יכולתי לגשת בלתי אם אחרי נסיתי כחי ודחקתי עצמי ובאתי ביניהם.  וגם אנכי טבלתי המטפחת שבידי במעט מים החמין אשר מצאתי על הושלי האמבטי לרחוץ גוי, והנה זה איש הקדיש עלי מלחמה ומאחורי דחפני ויהדפני ממקומי והוא בא תחתי.

מאיר! מאיר! נשמעו קולות רבים ומשונים, כן מאלה עומדם פה במעגלה וכן מאלה העומדים על האצטבאות מעלה גבוה על גבוה וכלם אך בשם "מאיר" יקראו.  והנה זה איש צעיר ליצים בא אלינו ובידו מלקחים ויפתח דד היורה אשר בו המים החמין, ויזובו מעט מים חמין אל תוך האמבטי והמלחמה החלה שנית, איש את רעהו דוחק ודוחף ויותר מהמה כבדה המלחמה לאלה שבאו בספל בידיהם לגזול מים חמין מתוך האמסטי לתוך הספל לרחוץ גוום לבדם וזר לא יבוא עמהם.

לולא עברו עלי כשני חדשים מבלי רחוץ גוי בחמין כי עתה שבתי לבוא לביתי כי לא נסיתי בכאלה.  ואולם אחרי אשר טורח הדרך ועמל ותלאה אשר שבעה לה נפשי אשר התגוללה בעפר ואפר מאז יצאתי מגאלאץ, נכספתי מאוד לשטוף גוי במים, הגם כי המים אשר באמבטי היו עכורין וסרוחים ולא טובים מאלה שעל הרצפה וגם עליהם יקדישו מלחמה להשיג אותם.  ולכן אמרתי אעלה במדרגות להזיע, ונוראות נפלאיתי על האבנים החמים אשר יוציאו זיעה, אשר הנם קרובים סמוכים ונשענים אל האיצטבאות אשר בנקל יכוו כמה אנשים ולא ראיתי מעודי בית המרחץ בנוי בלי השכל ודעת כזה.  אם אמנם כי גם על האצטבאות ידחקו איש את רעהו כי צר המקום מהכיל קהל גדול בכ"ז נסיתי כחי לדחוק ג"כ ולבוא בינינהם.  ובעוד עיני על דרכי לעלות והנה זה צעקה גדולה נהיה למעלה באיצטבא העליונה בהיות כי מאיר אשר ישפך תמיד מים על האבנים לא בא לעשות מלאכתו, ואיש זר אשר נחפז לעלות להזיע רצה למלאות מקום מאיר וישפוך ספל מים על האבנים ולא הזהיר את האנשים להשמר מהזיעה אשר ללהב יצאה, ונכוה איש.  ויסבוהו כלם ויצעקו בקולות שונים ויכסוהו באגודות הזמורות אשר יעבירו על בשם והאיש צועק ומתחנן כי יושיבוהו במים קרים ומרוב השאון שומע אין לו.

עוד מעט, והנה איש כבן שלשים שנה ירד מהאיצטבאות אחרי אשר הזיע הרבה וספל רקועי פחים מחושק ברזל בידו האחת ואגודת לארבער בידו השנית, ובחפזו לרדת בחומו הרב נפל הספל מידו על ראשי האנשים העומדים מתחת, ואחד מהם נפצע ודמו מגר כמים.  מעב השני כשמנה אנשים נושאים איש זקן אשר לא נותרה בו נשמה, זה בידיו וזה ברגליו להביאו אל האולם אשר שם פושטים המלבושים, והלכתי אחריהם, והם זרקו עליו מים קרים, וינענעו אותו בתחבולות שונות עד כי שב רוחו אליו.

למראה עיני אחזני רתת וחלחלה להתעכב עוד במקום סכנה הזה וגמרתי אומר לבוא אך אל המקוה ואצאה.  אולם גם בה איש את רעהו ידחקון, עולים ויורדים, ובטרם ירדתי לטבול בה עלתה צחנה ובאשה באפי ולולא כבוד שבת כי אז בטח לא באתי לטיט היון הזה אשר לבש בשרי רמה.

יצאתי אל הפרוזדור וחפשתי אחרי חבילתי במקום שהנחתי אותה ולא מצאתיה, ואולם כבר למדתי לדעת לחפש בכל האיצטבא, באשר החבילות יסבלו צער וגלגול, וכן מצאתיה כלה מאומה לא נעדר, ואולם מקום לשבת ללבוש בגדי לא מצאתי, ושמחתי למצוא מקום עכ"פ על החבילה ולבשתי מעומד.  אבל בני עד מהרה מצא מקום לו, בקחתו את בגדיו ויצא החוצה על הגג אשר נוכח המרחץ הנמוך מן הארץ ושם לבש בגדיו, ולא ידע בֹשת באשר עוד בני נעורים לבשו שמה ויבוא גם הוא בתוכם.

עוד לא למדתי דעת לתת גם את המנעלים תוך החבילה, אחרי כי המה מטונפים, ובאשר העמדתי אותם תחת האצטבא לא מצאתי אותם, וכאשר הבלן גם הוא אמר לי אחרי דרשתי מעמו עליהם, כי מסופק הוא מאד אם אמצא אותם, באשר כל ערב שבת יחסרון כמה זוגות מנעלים הוכרחתי לשלוח את בני לבית הכנסת אורחים להביא לי הפאנטאפיל.  כצאתי לשלוח את בני מן הגג אשר לבש שם ראיתי את הנערים אשר עמדו שמה והנם לומדים ידיהם לקרב לזרוק אבנים, ואת אשר הרחיק לזרוק אבנו הרי זה משובח.  ואיש אחד אשר יצא ג"כ מן המרחץ אמר אלי: הראיתם את בנכם כי הוא מושך עצמו אחר בני הנעורים השובבים האלה, ולכן הזהרו בו מאוד לבלי תת אותו להתחבר עמהם פן תתחרטו באחרונה ח"ו.

אחרי הביא לי בני את הפאנטאפיל באתי לבית הכנסת אורחים בכאב ראש נורא, כי העשן אשר לא כלה עוד מתחת אבני הזיעה במרחץ עלה ובא אל קדקדי, ותחת אשר אמרתי להתגלח לא היתה עזרתי בי לעמוד ונפלתי לארץ לנוח מעט.

לעת ינט צללי ערב התחזקתי בכל כחי ללבוש בגדי שבת וללכת להתפלל, וב"ה כי הוקל לי מעט מעט.  ואחר התפלה כצאתי מביהכנ"ס ללכת לביתי והנה שני אנשים הולכים לפני הלוך ודבר כדברים האלה: וע"י מי הגיעך המכתב מירושלים? שאל האחד.  ע"י יוסל יעקב, ענהו השני.  יוסל יעקב מי הוא? שאל האחד.  אשר יקראוהו "אונגארישער הוזאַר" האינך יודע אותו? ענהו השני.  לא ידעתי אותו אמר האחד.  מה תאמר? אמר השני האם לא שמעת מכל הנעשה אודות בתו ובן ר' בעריל ארצעס? לא אכחד ענה האחד, כי אינני יודע מכל מאומה זולת אשר ר' בערל הוכרח ליקח את בנו לצאת עמו לחוצה לארץ אחרי צאתו לתרבות רעה.  אם כן לא שמעת אך שמץ מנהו, ענהו השני ולכן אציעה לפניך המעשה הפלא הזה אשר לעתים רחוקות נשמע כזאת, ואילו הילה כזאת בחוצה לארץ, כי עתה כל כה"ע הודיעו כזאת בשער בת רבים.  הנה בת יוסל יעקב נתנה דודיה לבן ר' בעריל ארציס, ואחרי אשר ר' בעריל לקח את בנו ויסע עמו לחו"ל מפני הבושה, ויוסל יעקב ברצותו לתת בתו לאיש נסע עם ליבלי מנאדבורנא לירושלים ויבא בהתקשרות עם הרב דווייצען, ואולם הרב דווייצען לא היה נכון עוד לעשות הנשואין, ובינתים הקול נשמע גם בירושלים הקול הברה ולא נודע על נכון.  ויהי בערב אשר הביאו את החתן והכלה בחדר מיוחד ונדברו זה בזה, ויאמר החתן אל הכלה: הידעת כי עתה עת תשובה לנו מוכשרת כפי אשר למדתי, ועלינו להתוודות את חטאינו ולשפוך מרי שיחנו ככל העונות והפשעים אשר פגמנו עד כה וה' הטוב יסלח לנו.  הנה כי כן אשפוך שיחי אל חיקך כי כמה ימים לא התפללתי, וכמה פעמים אכלתי בלא נטילת ידים, גם אהבתי נכריה פולנית... ועוד דברים רבים כהמה.  ואחרי כלותו מהתוודות החלה גם הכלה להתוודות בתום לב, ותתן תודה על כל רוע מעלליה בצפת, ובכן לא נגע בה עוד.  ובתוך שבעת ימי המשתה היה הגט לפני הב"ד בירושלים אשר היה למלה בפי כל יושבי העיר ויקראוהו אבי הכלה מהבתולים.  ואחרי ראות יוסל יעקב עצמו בכל רע השיא בתו לבן חשוכים מבני ליטא שבא לכאן עם הזוג בתו וחתנו.

פלא! ענהו האחד, לא שמעתי מזה, שבת שלום.  וגם רעהו ענהו שבת שלום ומבורך, ויפרדו איש מעל רעהו.  ואני ג"כ אחזתי דרכי עד בואי לבית הכנסת אורחים בלב מלא יגון.

בשבת בבקר לא היה עם לבבי לבוא אל המקוה, אחרי אשר שבעתי ריחה עוד מאתמול ובאשר צר לי המקום בבית הכנסת אורחים אמרתי לבוא לבהכנ"ס או אל ביהמ"ד לקרות שמו"ת ובלכתי לביהכנ"ס ורבים נלוו עמדי על הדרך באשר המה הלכו אל המקוה לבית המרחץ, כי האולם שפושטים הבגדים הוא סמוך ונשען אל ביהכנ"ס, ואך כותל מפסיק מפריד ביניהם.

מאין אתם? שאלני אחד מההולכים עמדי, חדש מקרוב בא? כן בשבוע זו באתי, עניתי אותו.  הנכם הולכים למקוה? שאלני.  לא! עניתיו.  ומדוע? שאלני.  לא אכחד כי ריח המקוה עוד אתמול בא באפי וישביעני די לשמנה ימים.  לא! ענה אחד מביניהם, כי לא במקוה דאתמול נבוא היום אך במקוה אחרת שהיתה סגורה אתמול נבוא היום.

בשת פני כסתני להקשות ערפי, ואבוא אחריהם.  והנה האולם גם המרחץ מלא אנשים מפה אל פה באפס מקום לפשוט בגדי.  ואגודה גדולה עומדים, מהם נצבים בכתנתם אשר כבר פשטו בגדיהם ועוד אך כתנתם על בשרם עומדים הכן לשמוע דברי מגיד חדשות.  ורבים מהמה עודם בבגדיהם עומדים נצבים סביב לו.  גם איש את רעהו ידברו ענינים שונים.

באתי בהמקום וגם היא לא נופלת במראיתה וריחה ובממשות מהמקוה דאתמול, זולת זאת אשר המקוה דאתמול כבר עמדה כמו נד, אשר לא יחצה בה איש עוד וזאת עוד רטובה היא.  לבשתי בגדי ובאתי לביהכנ"ס ולא ארכה העת והחלו להתפלל.

אחרי התפלה נקראתי מאת ר' מ. לקידוש רבא לבית ר' בעריש באַכער ואם כי היה עלי למשא לא יכולתי להשיב פני ר' מ. ונלך צמדים כמו עשרים בני אדם לבוא ביתה ר' בעריש.  לבד מאשר יצאו אתנו יחד וילכו עמנו בדרך אשר הלכנו.  ויהי הם הולכים ודבר ור' מ. הלך עמי וידבר באזני כדברים האלה לאמר: את האיש הזה ר' בעריש אשר נבוא עתה אל ביתו הנני מקנא מאוד אשר זה לו רבות בשנים פה ולבו לא הלך אנה ואנה, בהיות כי אין לו חפץ לבוא באנשים, ואך נוכח ה' דרכו ואך בן יחיד ובת יחידה לו בחוצה לארץ אשר המה מספקים לו כל מחסורו.  והוא יושב לפני ה'  בלב נכון לתורה ועבודה בלי שום דאגה.  ואחרי אשר אין לו חפץ להיות לעול ולמשא עליהם, יכלכל ביתו במדה ובמשורה, הגם כי בניו אלה מבקשים להרבות לו די פרנסתו מה אחת אפים, ובתו שלחה לביכ"נס האריזל שלנו לכבוד אביה זוג מנורות כסף, גם הכתר תורה כסף אשר ראיתם, גם כוס כסף לשבע ברכות, גם חופה טובה ויפה להלל מאוד גם זוג מנורות וש"ס זיטאמר להקלויז סאדיגערא גם טס ציץ כסף ויד כסף לקלויז טשערנאביל, וזוג מנורות לקלויז מאקארעווער.  וגם שולחת סך מסוים ביחוד לאביה ובקשה מאתו אשר יאבה לקחת זאת מידה להביא בכל שבת כמה אנשים לקידושא רבא.  ובכן הוא יושב בוח ושאנן ודבר אין לו עם אדם – באנו הביתה ועשינו קידוש על יין גפן טוב מאוד, גם יי"ש ועוגות הובא לפנינו ונסעד לבבינו, והלכנו איש אל מקומו.  ביום א' בבוקר באתי אל ביהכנ"ס ואחר התפלה נגשתי אל ר' מ. ונדברתי עמו עד באנו על או'ות דירה עבורי והגדתי לו כי אין בי כח עוד להתעכב בבית הכנסת אורחים ואשתי ת' כשל כחה מאוד.

טוב הדבר! ענני, היום נראה לגמור אודות דירה ולא נאחר, באשר נודעתי עוד מדירה טובה, ואם לא נוכל לשכור אותה אז בהכרח לגמור אודות הדירה שאמר ר' ב...

בבואי מבית התפלה לבית הכנסת אורחים מצאתי את ר' ישראל סנדלר.  מה יהיה? שאל אותי, אשר לכל האנשים החדשים המצאתי דירות לטוב להם.  ועבורכם באתי הלום כמה פעמים ותדחו אותי כפעם בפעם.

 

אחר הצהרים אלך לראות דירות עמכם! עניתיו, וילך לו.  ואני נשאתי רגלי ובאתי אל בית ר' מ.  והביאני אל דירה זו שאני דר בה, ואחרי אשר הציע לפני המעלות והחסרונות לפרטיהן ויביאני ג"כ אל הבית של האשה דבורה ויציע לפני את המעלות והחסרונות, ולפיהן בחרנו את הדירה הזאת אשר איננה ביוקר ולא נופלת היא מדירות אחרות היקרות.

בחסדו הטיב עמי ר' מ. ויבא עמי אל בית הכנסת אורחים, ובדרך הלוכו לקח עמו איש ספרדי אחד נושא סבל, ונתפשר עמו עבור החפצים שלי להביא אותם מבית הכנסת אורחים אל הבית, ותחת אשר רב המרחק עשרת מונים מהכנסת אורחים אל הבית ששכרתי מכפי המרחק שהיה ממקום החפצים שהורידו מהחמורים עד בית הכנסת אורחים, נתתי עתה להספרדי אך שליש מכפי שנתתי לנושאי הסבל בעד החפצים שהביאו אותם לבית הכנסת אורחים.  ר' ישראל סנדלר שמר מוצא שפתי, ובעוד אנחנו עסוקים להביא החפצים לבית דירה, והנה זה בא – כבר שכרתם דירה? שאל אותי.  כן! עניתיו.  ואיזה דירה שכרתם? הוסיף לשאול:  דירה של ... דירה של...? נתן קולו הטרם תדעו חסרונותיה, ויטיל עליה חסרונות שבעתים.  ובכמה שכרתם אותה? הוסיף לשאול.  בעד סך... עניתי.  בעד סך...? הלא בקש ממני למצוא לו שוכר בעד שליש פחות, ואילו הגדתם לי כי עתה היה לכם שליש מעות בכיסכם, אולם אחת היא יקח אופל את כל האנשים החדשים אשר זה כמה יגעתי ובאתי, ומאומה לא נשאתי בכל עמלי.  ובעברה וזעם קלל וחירף עד בלי נשוא. – עם לבבי היה להשיב לו דבר מדוע השיב אחור ימינו ממלאכתו להשתכר להביא טרף נפשו באמת ובאמונה, ולקח לו הדרך הטוב והמטיב לזולתו.  אולם אחרי אשר הוזהרתי כמה ימים לישא ולסבול לא עניתיו כאולתו, ואך אמרתי לו הנני נכון למלאות לכם החסרון חלף טרחתכם, ואוציא א' בשליק ואתן לו, והוא זרק אותו לי בחזרה לאמר כי חמשה או בשליקס הוא משתכר בשכירות דירה עד כי עמד ר' מ. כמפשר ורודף שלום להשקיט רוחו, ואני הוצאתי עוד א' בשליק ויהיו לו שני בשליקעס, ואם כי לקח אותם עוד לא נח מזעפו.  אחרי אשר נקבצו באו כל החפצים שלנו אל הבית, ומרבדים רבדתי מטה אחת עבור זוגתי אשר עליה חכתה נפשה, הטיב ר' מ. חסדו עמדי וילך עמי ברחוב אל החנות לקנות לי כלי בית מעט מעט מהנחוץ ביותר, גם השכנות ובעלת הבית ובנותיה עמדו לנו לעזר לא מעט.  גם השאילו לנו איזה כלים אשר לא היו לנו עוד.  גם אוכל נפש ומילי דמיזן עד אשר אקנה ואשיב להם.  גם פחמים נתנו לנו וילמדו את בתי לבשל עבורינו ארוחת הערב.  ומה טובה היתה עצתם אשר למדו את בתי לבשל מקפה (לעמישקי) מקמח במים מטובל בשמן מטוגן בבצלים אשר אין בו טורח רב, ולא עבודה גדולה אשר גם בתי מצאה ידיה לעשותה ולהכינה ולהביא אוכל לנפשנו.

בלכתי יום יום מבית הכנסת אורחים לבית הכנסת עברתי על שוק-הפחמים, שם ראיתי דבר יום ביומו בבקש השכם הגמלים כרועי ברך ועליהם שני שקים מזה ומזה, ולפעמים בא שק שלישי קטן ביניהם על גב הגמל, ואנשים עוטרים אותם, ועד צאתי מביהכנ"ס לשוב הביתה לא מצאתים עוד כי נמכרו וילכו להם.  ובכן אחרי אשר שכרתי הדירה והראו לי המקום לתת בו פחמים, אמרתי לקום בבקר ולהקדים מעט ללכת לבית התפלה למען אקנה פחמים.  ואעש ככה למחרת היום אשר הקדמתי ללכת ואובוא אל שוק הזה.  נגשתי אל גמל אחד ועליו שני שקי פחמים, ומאשר לא ידעתי דבר עם הגוי בערבית בקשתי את אשה אחת אשר עמדה לא רחוק לשאול את הגוי כמה הוא רוצה מחירם – תתנו לי שכרי ואקנה אותו לכם, השיבה אותי.  בלב רגז נפרדתי והלכתי ממנה, באשר לא שמעתי מעודי כזאת לבקש שכר על דיבור קל.  באתי אל הגמל השני והאשה באה אלי ואמרה: למה זה לכם להרע לי אשר מאז הבקר אני עומדת –פה לקנות פחמים ואך תרעו המקח למסור ממון ישראל ביד גוי, ומאומה לא יגיע לכם – הסבותי פני משם ובאתי אל השלישי והרביעי ועוד ועוד ומצאתי תשובות כאלה מנשים.  אם כי בכל יום בלכתי להתפלל תפלת שחרית מבית הכנסת אורחים לביהכנ"ס מדי עברי במקום הזה שמעתי חדשים לבקרים קולי קולות אנשים נצים ויתעברו על ריב ולא שמתי לבי אליהם, אכן היום הטיתי אזני לצעקת איש אחד אשר צעק חמס לאמר: גם בסדום לא נשמע רציחה כזאת, אשר זה שלשה ימים אני הולך ובא לקנות גמל פחמים או לפחות שק אחד ועוד לא זכיתי לזה.  ולקול דבריו אמרתי אל לבי: למה זה הבל איגע ויעבור עלי זמן תפלה על בלי מה, והסיבותי וחשבתי דרכי לבוא לביהכנ"ס להתפלל.  וגמרתי אומר להשכים למחרתו בטרם יכיר איש את רעהו להיות מן הראשוני לבל תוכל האשה עוד לאמר כי קדמה אותי, ובזה אזכה לקנות פחמים.

באתי לביתי אחר התפלה ריקם ואשתי אשר כמעט דבקה לשונה לחכה לשתות מעט חמין, ובתי אשר חכתה בכליון עינים לקראת בואי עם פחמין נאנחו מאוד.

באתי אל בעה"ב ובקשתי מאתה להשאיל לי כמה פחמין עד למחר.  מדוע לא קניתם פחמים היום? שאלה אותי הטרם תדעו כי ביום ב' יבואו פחמים רבים בעיר?

כי על כל גמל מצאתי עומדים לקנות בטרם בואי – עניתי אותה.  והיא נתנה לי סל גדול אשר שני אזנים לו ובשם קופה יקראוהו ואשר בזה נודעתי תואר הקופה בש"ס ומדרשים אשר לא ראיתיו עד הנה.  ואחרי הבאתי הקופה פחמים אל הבית באה בעלת הבית אחרי ובידה ככר לחם ושני עגולים (בייגיל) ותתן אותם לבתי.  וכאשר מאנה לקחת אותם אמרה לה: קחי עתה, וכאשר תאפו גם אתם תשיבו לי.  והודינו לה חסדה.

 

הנה זה אשת ר' מ. באה עם קמח! אמרה בעלת הבית, ובעוד רגע ואשת ר' מ. באה אל הבית ותאמר הנה קניתי לכם קמח טוב מן הגוי אשר לקחתי היום מאתו חצי שק, וחצי השניה הבאתי לכם הלום כי טוב הוא מאוד.  ונודה גם לה חסדה.

למחרת היום השכמתי קום ללכת לשוק הפחמים, ומה מאוד שבעתי רוגז אחרי אשר באתי אל השוק עוד בטרם באו הגמלים, וכמו חצי שעה הוחלתי לקראת בואם, ואמרתי בלבי עתה תמצא ידי לקנות באשר הייתי קודם העשרה הראשונים.  וגם הפעם נכזבה תוחלתי, כי הנשים באו עם הגמלים גם יחד אל השוק ההוא, וכמו קנו אותם בכסף ובשטר ובחזקה גרשוני מדחי אל דחי, זאת אומרת כי מאז ראתה הגמלים באים עמדה והמתינה לקראת בואם, ורעותה גם היא אומרת ככה.  ובאמתלאות שונות דחו אותי מגמל זה לזה אשר גם אחד מהנה לא מצאתי בלי שום מחזיק בו.  ואם אמרתי אקצוף עליהם ואוסיף איזה קשיטות, גם לא אוכל, באשר לא ידעתי דבר.  ובכן נפרדתי משם במגנת לב ודאבון נפש לבוא לביהכנ"ס להתפלל.

אחר התפלה גשתי אל ר' מ. אשר כרע כאח התהלך אתי והודיתי לו חסדו על אשר שלח את אשתו עם הקמח אל ביתי.  וספרתי באזנו את עמלי אדות פחמים אשר זה שני ימים אשר השכמתי קום לשוא.  ויען ויאמר אלי: למה זה להבל תיגעו ובעבור איזה קשיטות כסף תחללו כבודכם לבוא בריבות עם אנשים נבזים כאלה, הן טוב ליתן להם איזה קשיטות והמה יקנו לכם גמל פחמים.

אשתי אשר עד כה אך עיפה נחה על משכבה, הֻכְּתָה פתאם בקדחת נוראה מאוד, והתעלפה בעת אשר לא הייתי בביתי.  ובבואי אל הבית והנה זה עדת נשים סובבות אותה אשר העירוה בחמלתן.  וכבואי הביתה קראה אשה אחת: מדוע לא תקראו לרופא דאקטור? ואשה אחתקראה: הניחי לנו מן הדאקטורים המחבלים והמשחיתים אשר אין אתם יודע בין ימינם לשמאלם.  אני אשר כלתה נפשי להעלות ארוכה לאשתי אמרתי: את מי אקרא? – את ר' שמואל, ענתה אשה אחת מן הצד.  למה זה הבל תדברי השיבה אחרת, מאין ידע ר' שמואל דבר מה בענין רפואה האם למד או היה אצל דאקטור?

את ר' פסח תקראו! נתנה עוד אחת בקולה.

האם פסח יודע יותר מר' שמואל דבר מה ברפואה? השיבה הראשונה.  ר' פסח?! נתנה קולה האשה ההיא – יש לו ברכה מאדמו"ר מסא"ג להצלחה ונתן לו א' אדום זהב לשמירה על ככה, ואשתו אמרה כי הרענדל הזה תלוי לו בצוארו ולא יפשוט אותו עולמית ואפילו בלכתו למקוה ולמרחץ.

חתן בעה"ב אברך כמו בן ט"ז שנה אשר בא אל הבית בשמעו דברי הנשים, ענה גם הוא חלקו בשחוק לאמר: הן בחוש הראות נראה עין בעין אשר הרענדל מצליח מאוד לפסח אשר מלא כריסו מדדי עניים ואביונים, וכמות לא ישבע, ואולם החולים לא נתרפאו מידו והמה שוכני קבר בעמק רפאים.  ואני גם במר נפשי לא משלתי ברוחי מלשחוק לדבריו.

אל תשחקו! ענתה האשה – כי כן דרכיכם תמיד לבלי להאמין במופתים.

ולמה לא תקראו את ר' יעקל דאקטור? אמרה אשה אחת אשר עוד לא באה בדברי ריגות ולא פתחה פיה עד כה בין המון הנלחמים.

את המרצח הזה? ענתה אחרת, הן בעלי ספר כי בעת חלה ר' ש... וקראו את יעקל דאקטור והוא נתן רעצעפט, וכאשר לא רצו לסמוך עליו וילכו להראותו לר' שמואל וצוה לבלי לקח אותו כי הוא סם המות.

 

האם דבר חדש הוא? ענתה אחת – אשר הדאקטורים פוסלים זה את זה, וגם בחוצא לארץ מה שזה כתב זה פוסל, האם פסח טוב מהם.

ר' פסח! ענתה אחת מהראשונות, אם לא יועיל לא יזיק, באשר זאת ראשית דרכו שאינו נותן רפואות, ובכל כחו יעצור את עצמו לבלי ליתן מאומה, ואף אחרי כמה ימים בראותו ח"ו כי הסכנה מרחפת יתן דברים קלים, כמו צעניס, רומיאניק, אָליעדריטשעניע שאינם מזיקים.

כן דברת! ענתה אחת בשחוק, כי אצל פסח יוכל להיות הרעצעפט אחר שבא החולה כמה ימים בקבר, הניחי לי בדבר שפתיך.

מה זה תריבו בחזקה? מה זה תתעברו על ריב? נשמע קול שתי נשים שבאו אל הבית והן שכנות אשר לא היו בביתן, ובבואן נקבצו באו לקול המון הנשים המנגחות זא"ז בהלכות רפואה.  ואחרי אשר ספרו הנשים באזניהם את כל הויכוח הזה ענו אף הן חלקן: לדעתנו תקראו את ר' שמחה שלום כי הוא איש זקן בא בימים וכבר ראה למראה עיניו את כל מיני חליים, ואולי יעמיד עלוקות אם דם יויצא.

שמחה שלום רופא יודע יותר מפסח? ענתה האחת מן הראשונות, מה תאמרו לזה? האם לא טוב יותר לקרוא למשה אהרן רופא אשר הוא מגלח השערות מאין כמוהו וידו קלה מאוד גם לחוקן ולהוציא דם להקזה ולהעמיד עלוקות, וגם הוא ראה הרבה מאוד, באשר גם אביו רופא ואשתו בת רופא, ומנעוריו הוא רופא, וכמה וכמה חולים בעיר אשר הוא הולך אצלם ונותן להם רעצעפטין.

חתן בעה"ב אשר לא פתח פיהו עד כה, ענה חלקו על דברי האשה לאמר: גם אני הנני מודה לכם בזאת כי גם משה אהרן רופא לא נופל הוא מכל הדאקטורים בצפת, כי גם הוא הרבה חללים בחצר מות כמוהם.  ועוד מלתו על לשונו והנה זה שני אנשים קרבו ובאו אל הבית, ותאר פניהם ענה בם כי המה אנשים מכובדים  ובכן קמתי מפניהם, גם חתן בעה"ב קם ממקומו, ובאשר לא היה עוד כסאות לשבת, הושבתי את האחד במקומי על תיבה קטנה ואת השני על המטה שלי.

כנראה איש חדש מקרוב באתם? אמרו אלי בהושיטם ידם לתוך ידי ויאמרו שלום עליכם.  עליכם שלום עניתי אותם.

במה זה נדברתם? מי הוא חולה? שאלו בראותם הנשים נצבות סמוך למטה.

אשתי! עניתי אותם, אשר אמרתי בתחלה כי אך על עמל הדרך הוא לה, ועתה הנה כאש צרבת יוקדת בקרבה, ואמרתי לקרוא איזה דאקטור, והנה זה אשמע כי הרבה דאקטורים פה ולא אדע אל מי מהם אפנה.

 

כלם שוין! ואת כלם ישא הרוח! ענו אותי בקול אחד.

ומדוע לא יביאו דאקטור מובהק מאיירופא? שאלתי אותם.

האם לא היה פה דאקטור מובהק? ענו ואמרו, אשר בעניני רפואה היה לקורת רוח לכל החולים, וגם לא קפץ ידו מחולים עניים לסעדם על ערש דוי בנדבת ידו, אך צפת לא תשא ותסבול דבר טוב, כי ע"י פסח ובניו נגרש מזה.

חתן בעה"ב אחז דרכו ויצא, ואני באשר לא ידעתי את האנשים רציתי לכבד אותם ביי"ש, ואולם הם לא רצו להתכבד.  ואחרי דרשתי מעמהם מה הם מבקשים כי כבדוני לבוא אל ביתי, ענו לי: הננו הולכים לקבץ עזר הכנסת כלה עבור איש עני להשיא את בנו.

סלחו לי אמרתי להם, כי איש חדש אנכי מקרוב באתי ולא אדע כמה אתן לבלי לפגום בכבודכם חלילה.

בשחוק על שפתם השיבו לי כי כבודם כאין הוא, ואך לפי יכולתי אוכל ליתן אם רב ואם מעט.  ולכבודם הוצאתי חצי בשליק ונתתי להם, וגם הם קבלוהו מאתי בטוב לב, ובברכם אותי ברפואה שלימה לזוגתי הלכו לדרכם.

מדי נדברתי עם האנשים, הטיתי אזני גם לקול דברי הנשים אשר לא שקטו בעת נדברתי עמהם.

ע"י ר' פסח ובניו נגרש מזה? אמרה האשה המליצה בעד פסח, כמו לא ישרו הדברים האלה שדיברו האנשים, האם ר' פסח ובניו לבדם היו בזה?

למה זה נדבר הבלים? אמרה בת בעה"ב, אם פסח ובניו לבדם או לא לבדם גרשוהו אחת היא לי, וכל ימינו נבכה על אשר יצא הדאקטורל הקטן[6] אשר גרשוהו מזה.

הדאקטורל הקטן?! ענתה אשה אחת מביניהם בקול – ילך לעזאזל בכור מות יקחהו, הן מומר להכעיס היה לא ראוהו מתפלל, והסיר כובעו מעל ראשו בבואו אל החולה, וינתק את הפתילים אשר על צוארי הילדים אשר בם תלויות השמירות וקמיעות ויסירם באמרו כי המה מכבידים על צוארי הילדים ואמר שהרבי עושה את העגל[7] ומנקר הבשר הכשר[8].

ובחוצה לארץ – אמרה בת בעה"ב – אין כן שהדאקטורים מסירים את הכובעים, ומי רואה אותם מתפללים?

מה תדמי ארץ ישראל לחוצה לארץ? ענתה האשה הקודמת כמנצחת.

בת בעה"ב לא נכנעה מדבריה מלהשיב ותאמר: הכי הדאקטורל בא לכאן לעבודת ה' או לחיבת הארץ? האם אנחנו נסבול ונישא עונותיו אחרי אשר שמר פקודתו היטב לטובת החולים? מי יכזב אשר אם קראוהו לחולה אף בחצות הלילה לא אֵחר כרגע מלבוא, ואת החולה שנקרא אליו ביקר אותו כסדר יום ביום ולפעמים שתים שלש פעמים ביום בראותו כי השעה צריכה לכך, וכל החולים שנקרא אליהם היו רשומים בפנקסו שבצלחתו לבל ישכח מלבקרם.  ולכמה חולים עניים הפריז מנדבת ידו לסעדם על ערש דוי.  ואם חטא נגד ה' לא עלינו לסבול עוונותיו, ולא יהא אלא גוי, האם אין דאקטורים גוים אשר כמה צדיקים נתרפאו מידם?

 

בעלי אמר כי הדאקטורל גרוע יותר מגוי וכן כתוב בגמרא, אמרה לה האשה.

אני איני מאמין זאת, אמרה בת בעה"ב.

לא אקצוף עליך על דבריך – אמרה האשה – יען כי העולם אומרים התפוח אינו נופל רחוק מהאילן, וכן גם אתה באשר בעלך גם הוא נפתה לבו אחר... ויבוא אל ביתו, ולכן גם את תדברי כדברים האלה.

בעלי?! נתנה בת בעה"ב קולה בהשפילה עיניה, האם אינו ככל הלומדים בצפת אשר כגילו? האם אינו מתפלל בקלויז סא"ג? ואם אמת כי אינו שותה שכור ואינו משבר החלונות ובסוד משחקים לא יבוא, הבזה צלמו תבזי? ואשר יבוא בית...  הגם כי איני רואה שמץ דופי בכל זאת אמרתי לו כמה פעמים ואינו שומע לי.

למה זה תונה אותי? אמרה האשה אליה, פיך ענה בך כי נתפשת ונוקשת באמרי פיך.

ומה אמרתי? אמרה בת בעה"ב כמו יראה.

הן הגדת כי נכון הוא להסיר השמירות והקמיעות מצואארי ילדים כי הבל המה, וכדבר ליצנות הוא בעיניך אם ילבשם הילד אם לא.

כדבר ליצנות אמרתי? חלילה! למה זה תבואי בעלילוֹת עלי? לא אכזב כי לדעתי אין הפרש אם השמירות והקמיעות יהיו על צואר הילד או מוטלים בעריסה.

האם תמיד מוטל הילד בעריסתו? הן על כפים ישאוהו ולפעמים יוצאים עמו החוצה.  אכן מה אומר לך אחרי נלכדת ברשת בעלך לאמר כי לא נסבול ונישא עונות הדאקטוריל ויעשה מה שלבו חפץ, מבלי שום לב אשר בעבור עונות בעיר מחלות נוראות באים וילדים קטנים מתים.

ואיה איפוא הילדים הקטנים שמתו אז בהיות הדאקטורל בכאן? שאלה בת בעה"ב כמנצחת, הן הכל יודעים כי הדאקטורל הועיל למחלת הילדים מאין כמוהו, ואדרבא מאז יצא מתוק, הכל מגעגעים אחריו.

האם לא תדעי, ענתה אותה האשה, כי אל קנא ונוקם לא יאחר לשלם אף אחרי כמה שנים, כי לוא היה משלם אל הפושעים והאפקורסים אל חיקם תיכף כי אז כבר משִיח צדקינו היה עמנו בכאן.

חתן בעה"ב בא שנית אל ביתי, ובקסם שפתיו עמד ושמע דברי האשה שדברה בענות רוחה.

ובת בעלת הבית השיבה אמריה לאמר: ומדוע לא יגרשו מזה אל החטאים בנפשוטם, הלא ידעתם הלא שמעתם מבת יוסל יעקב, בת מיכל אהרון, האדיל נכד ר"פ צורף, בת משה חר"ג, ועוד ועוד.

גם בעלה עמד לה לעזר וגם הוא ענה חלקו לאמר: מדוע לא גרשו את הדאקטוריל תיכף? ומדוע לקחוהו לדאקטור בעיר? הן תיכף בבואו הסיר כובעו וחתך הפתילים, ולמה זה תמששו כעורים בקיר להאמין כזאת? הלא ידעתם הלא שמעתם כי מאז צעק חמס על האפטייק אשר פרוע הוא לשמצה, וירא לנפשו לכתוב רעצעפטין פן יחליפו הסממנים בסממנים אחרים, באשר יצחק בן פסח הוא הרוקח מרקחת.  וכאלה דברים נחוצים אשר היו לו למכשול ולפוקה.  ואחרי נסה לתקן כמה פעמים ולא עלתה בידו והחל ליתן קולו בשער, אז הדפוהו ונהיה אפקורס וכופר וזעום אלקים, ויעמיסו עליו עונות וחטאות כל בית ישראל כעל שעיר עזאזל.

האם תאמר, ענתה האשה, כי ראית אותו מתפלל? או אולי תכחיש כי לא הסיר כובעו בבואו לבית?

מה לנו לבדוק אחריו – ענה חתן בעה"ב – הכי לרב או מורה או למוכיח בשער בא לכאן כי נאמר לו עד שאתה מוכיח אותנו ליטול קיסם, טול קורה.  בדברים האלה נצרך לדבר אל הדיינים והרבנים והממונים וכאל וכאלה ולא על דאקטור.

למה זה תדברו הבל הבלים? אמרה אשה אחת בלכתה להפריד ביניהם ולא נתנה אותו לכלות דבריו, הלהוכח מלים באתם לכאן? ולדעתי קראו את ר' שמואל, הלא עינינו הרואות כי הוא מוצלח, ובכל ענינים נשמע רק ר' שמואל, ר' שמואל.

ואחרי אשר גם יתר הנשם שתקו ולא התווכחו עוד, גמרתי גם אני ככה אחרי אשר גם האנשים הנכבדים לא נתנו היתרון מזה על זה, ואת כלם ישא רוח אחד לפי דבריהם.  שמתי דרכי לבוא בית ר' שמואל.  אחרי שאלתי כמה אנשים והם הראו לי באצבע עד כי תעיתי ועברתי על ביתו והלאה, ואחרי שובי ואבוא אל ביתו והנה שם אנשים רבים עומדים בבית, בקשתי את אחד מהם להראות לי מי הוא זה ר' שמואל? – אינו פה בבית, ענני.  – ואיה איפוא הוא, ואנה אמצאנו? שאלתיו.  – הנה הוא העליה סגור ענני.  – ומה זה ההמון הרב שאלתיו.  – מכתבים באו מבייראט, ענה אותי.  ואלני לא ידעתי נפשי אל מה ירמזון מליו, ואהי עלי למשא להרבות שאלות עד עמדי כל דבריו לדעת פתרונם, ואומר אליו: האוכל עתה לדבר עם ר' שמואל? – איני יודע! ענני.  הוחלתי שמה כשעה חדא והנה זה איש יורד מסולם עץ אשר בבית ואנשים מההמון הולכים ונגשים אליו ולולא שמעתי מאחד שאמר הנה אברמצי כי עתה חשבתי כי זה הוא ר' שמואל.

 

נגשתי אליו ואשאלהו, אם אוכל לדבר עתה עם ר' שמואל.  לא, ענני, כי סגר הדלת אחריו אחרי צאתי מפניו.  שאלתי כמה אנשים ולא ידעו להשיב אותי דבר בלתי אחד מהם אמר לי כי יותר טוב לעת ערב לבוא אליו באשר ברדתו יאכל ארוחת צהרים ויישן ואחרי קומו משנתו אוכל לדבר עמו.  ואם כי לא האמנתי לדבריו והוחלתי עד כי כל ההמון נפרדו וילכו להם אחרי אשר אחדים מהם לקחו איזה פתקאות מיד אברמצי וילכו להם.  ואני נשראתי לבדי וכלמה כסתה פני לשבת בין נשי הבית, פניתי גם אנכי לדרכי ובאתי לביתי, ולא מצאתי כי אם בת בעה"ב עודנה בביתי ויתר הנשים הלכו לדרכן.

מה אמר ר' שמואל? שאלה אשתי יחד עם בת בעה"ב.  ואני הרציתי להם הדברים כמות שהן, וכי אחר משכב הצהרים אבוא לפניו.

כשלש שעות אחר הצהרים הלכתי שניתלבית ר' שמואל.  באתי אל הבית ואיש לא שאלני מה חפצי כמו אם תושב הבית הייתי.  שאלתי איפוא הוא ר' שמואל? והיא לא ענתני דבר (כי היא תשב תמיד כנדהמה ותפצה פיה אך לעתים רחוקות) פניתי אל האשה השניה אשר בבית ואשאל גם אותה.

הוא לומד כעת – ענתני.

ואיפו הוא לומד? בבית החדש ענתה.  ואיה הוא הבית החדש? שאלתי.  כאשר תלכו ברחוב ותשאלו יַרְאוּ לכם, ענתה.  יצאתי לבקש את הבית החדש ואמצאהו והנה הדלת סגורה וקול מבית לא בא לאזני, ולא ידעתי מה לעשות.  ובעודני חושב מחשבות בא איש וידפוק על הדלת בחזקה ואיש צעיר לימים פתח את הדלת ויתן להדופק לבא ואותי הדף אחור אך אני התאמצתי לפרוץ אל הבית והצעיר לא עצר כֹּח להשליכני החוצה רק צוה עלי במו פיו לצאת כי לא עת עתה להראות פני ר' שמואל.

אך שני דברים לי לדבר עם ר' שמואל עניתי, ובכח ידי פרצתי לבא אחרי האיש והנה לפני חדר ובו יושבים שמונה אנשים.  לשנים מהם זקן מגודל ומלבושי כבוד ולאחד מהם כרס עבה מאד.  האיש אשר דפק נגש אליהם ויאמר: באתי אליו ואמרתי לו בשם הב"ד שבל יוסיף לבוא לביהמ"ד להתפלל ונתכרכמו פניו וידום, אך בהפנותי שכמי ללכת ענה ואמר אלי: לך ואמור להם כי לא נופל אניבש"ס ופוסקים מהם וזכין לו לאדם שלא בפניו ולא חבין שלא בפניו, ובכן אם בצדק ובמשפט הוא בודאי אשמע להם ולכל דבריהם, ואם לא, אדעה.  ואם יאבו אבוא בעצמי וישמעו, אולי לא כצעקתה הבאה עלי עשיתי.  שני הנכבדים ועב הכרס ענו פה אחד: לך אמור לו כי אין מהצורך לבא הנה, והב"ד יודעים מה הם עושים.  והאיש יצא מפניהם.  איש זקן אשר מלבושיו אינםם כל כך מכובדים עמד ויאמר: תדעו כי אני איני מסכים על הדברים ששלחתם מדעתכם מבלי דרוש מהב"ד, ומה יאמרו הבריות? ואם ישאל אותי מה אענה אותו? הלא לו הצדק לתלוש גם את זקני.

 

ומה לעושת לדעתכם? ענה איש אחד מן הצד שישב ג,כ אל השלחן אל הזקן בקצף ויז רירו מפיו.

על דעתי? ענה הזקן – על דעתי נשלח השמש אליו ויבוא ונשמע מפיו מה נהיה, כי לדעתי הצדק עמו, ואין חבין לאדם שלא בפניו!

הלרשע ואפיקורס וכותב דייטש תתנו שומע!? ענו השנים בקול גדול עד כי קמו ממושבם, והשלישי ענה גם הוא חלקו: אין טוענין למסית! –

הזקן אחז מטהו בידו כמו לצאת, ואולם אלה השלשה וגם יתר הושבים אשר ישבו עד כה כפסילים אלמים ועיניהם ישיתו לנטוצת בארץ כמו בושו איש להביט בפני רעהו, עצרו בעדו בדברים טובים, ואחד מביניהם אמר: הנה איש יהודי פה צריך לדבר מה, כמו להודיעם כי איש זר בא ביניהם, וכלם נשאו ראש ויחרישו, והסערה קמה לדממה.  ואיש אחד אשר ישב בראש השלחן בלי בגד עליון, ובלי כובע בראשו.  אך מכסה-הראש מצמר גפן לבן, על פניו תלין עצבת, פאותיו פרועות, לחייו קומטו מזקן ובולטות בלי שער ואך זקנו בשתי קצותיו תליות לו מאחריו, קם ממושבו במקטרת ארוכה בידו והצעיר הדליק לו עץ גפרית ויבער את עשב מעלה עשן והוא בא הולך וקרב אלי אשר עד מהרה נוכחתי לדעת כי הוא אדוני הבית, ר' שמואל, והוא קם עתה מן השֵנה באשר גם רגליו היו יחפות ואך מנעלים (פאנטאפיל) תחתיהם, ובגשתו אלי אמר לי: אין לי עת עתה לדבר דבר.  ובעוד מלתי על לשוני להגיד לו כי בעבור חולה באתי לדרוש מאתו, והנה איננו כי שב אל מקומו.

 

לא הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל השולחן לדבר דברי, וגם להוחיל זמן מה בבית היה כמו זר בעיני, כי הבנתי כי כמו שער בנפשם על כל הדברים ששמעתי והם לא ידעו כי בא איש זר בסודם.  וכי בעמדי אפריע אותם ממעשיהם ולכן אחזתי דרכי ואצא משם ואומר לבוא אל רבי פסח המבורך בהצלחה, ואשר השמירה או הקמיע תלוי' לו בצוארו אפילו במרחץ.

לבית ר' פסח באתי ולא מצאתי שום אדם, זולת אשה זקנה אשר סבבה לטאטאה את הבית מעצמות ופתותי לחם ועפר מן רצפת אבנים, ובאשר השלחן עמד באמצע הבית וספסלים רבים בלי כל סדרים. וכוסות וקערות שעל המפה המגואלה מיין ומרק פגולים נתנו עידיהן כי סעודה גדולה היתה בבית.

איה ר' פסח? שאלתי אותה.

הנה הוא בקאנסולאריה, ענתה אותי.

ואיה היא הקאנסולאריה? שאלתי אותה.

העוד לא תדעו איה היא הקאנסולאריה שלנו? שאלה אותי כמו התפלאה על קוצר דעתי בדבר הנהודע ומפורסם לכל העולם כלו.

סלחי לי גברתי! אמרתי אליה – כי איש חדש מקרוב באתי הנה ולא אדע עוד את מקום הקאנסולאריה.

בחוץ יַרְאֶה לכם כל עובר, ענתה אותי.

אחזתי דרכי ואצא החוצה, ולמגנת לב לא פגעתי שום איש עובר עלי לדרוש מעמו, עד רחקתי בלכתי כמאה אמה ויותר.  ואחרי מצאתי איש עובר שאלתיו לאמר, הלא תאמרו לי אי' הקאנסולאריה של ר' פסח כי יראתי עוד לקראותו דאקטור פן יקרני עון.  והוא אמר לי לחזור ולבוא בדרך שבאתי וכאשר אראה לימיני פרשת דרכים אז אשוב ואשאל שנית מאיזה עובר.

עשיתי כדבריו וחזרתי לאחורי עד בואי אל פרשת דרכים לימיני והוחלתי שמה כעשרה רגעים, עד עברה אשה אחת, ובטובה חזרה מדרכה כמו עשרה אמות, ותראה לי באצבע עליה אחת ותאמר: זאת היא הקאנסולאריה אשר תעלו אליה במדרגות אשר סמוך לה כאשר תחזינה עיניך בבואך שמה.

באשר לא האמנתי עוד למראה עיני, ואחרי אשר האשה הלכה לדרכה ואיש אחד עבר עלי שאלתיו שנית על הקאנסולאריה של ר' פסח ויראני גם הוא באצבעו על עלי' אחת, ואחרי אשר למראה עיני ראיתי כמה עליות נתן לי סימן טבלא מצוירת גדולה ועליה שני אנשים ערומים נושאים נזר שם הוא הקאנסולאריה.

הלכתי בדרך ההוא ועיני שמתי למצוא טבלא כזאת, ואראה כי הנני לפני הבית של ר' פסח שהייתי בו לפני חצי שעה, וחרה אפי על עצמי שסבבתי כל הססבוב הזה.  ואשא עיני למרום והנה זה טבלא למראה עיני אשר האנשים הערומים סר צלם מעליהם.  גם בשרם וגיום הוסר מהם מדלף טורד אשר נטף עליהם.

עליתי על המדרגות עד באתי אל הפתח, והדלת סגורה לפני.  ובאשר שמעתי כקול מדברים פנימה דפקתי על הדלת איזה פעמים ואין רול ואין קשב.  על עמדי עמדתי ואמרתי אולי יצלח לי השעה ויבוא איזה איש לכנוס ובזכותו אבוא גם אנכי, ולדאבון לבי לא בא שום אדם.  ואחרי עמדתי קרוב לשעה קלה נפתחה הדלת מאת נער ישמעאלי צעיר לימים ויהדפני ממצבי לאמר: ”הֵיינט נִישט דאָ צֵייט".

כאיש נדהם מבלי דעת ימין ושמאל ירדתי מהמדרגות, חשבתי ולא ידעתי מה, ולא אכזב כי נפלאת בעיני איך הביאוני ברגלי רדתי מהמדרגות בלי אסון ומכשול.  וברדתי והנה זה עלם כבן י"ד שנה אוחז דרכו מבית ר' פסח.

התחפוץ לעלות אל הקאנסולאריה? שאלתיו.  באשר דמיתי אולי אושע בזכותו.

האם יתנני לבוא לפניו באשר שמה תמיד הדלת סגורה על מסגר, ואף אם אבוא לפניו הכי ידע להשיב אותי דבר כעת אחרי אכלו ואחרי שתו?

מה היום מיומים? שאלתיו.

האם לא תדעו כי היום כ"ג תמוז? ענני.

בשת פני כסתני להגיד לו כי דבריו כחזון סתום לעיני, פן אהיה בעיניו כמתעתע, ואמרתי לו מה אעשה איפוא אחרי אשר אשתי נופלת למשכב ואף את שמי לא אזכור.

הן כה – ענה הוא חלקו – אנחנו מעונים ומדוכאים, כצאן ביד הרועה אם לשבט אם לחסד.  הן זה כארבעה עשר ימים מאז אמי נפלה למשכב, חמשה ימים רצופים הלכתי אליו כמה פעמים ביום, הפעם לא מצאתיו, הפעם מצאתיו אוכל, פעם ישן, וכי שיח ושיג לו עד כי ביום החמישי השכמתי כאור הבוקר ואבוא לפניו.  גם אבי העמיד כמה מליצי יושר עד הבטיח לבוא ושכח יום יום.  עד כי ביום החמישי צוני אבי לבלי לזוז מפניו וללכת אחריו אל אשר ילך עד אביאהו אלינו.  וכבואי אליו בהשכמה והוא גמר תפלתו שתה' בביתו כוס רויה יי"ש ואכל עוגות שמן ומיני תרגימא לשבעה אף לפי כריסו אשר כקבר פתוח.  מביתו יצא ועבר על בית מרזח, ובעל המרזח זאלקא עמד בחוץ, והוא נתן לו שלום בשאלו מה שלום השרצים, כמו הראה אהבה אל בניו.  ויבא אל בית המרזח ואני אחריו, ומזג לו בעצמו כוס שני ויוסף לבקש עוגות שמן או שאר מיני תרגימא לאכול, חפש ומצא, ובינתים סיפר מעשיות שלו.  משם הלך ובא לבית משה שוחט, וגם שמה חזר על למודו לא הפיל דבר מכוס יי"ש מלא, ואך תחת עוגות לקח עתה שני טחולים צלויים אשר נכונים לו תמיד.  ואח"ז החל להלוך בין החולים.  וכפעם בפעם חזר לסורו עד כי בא אלינו.  ויאחז את הדפק וחשב מחשבות, ויצו להראותו הלשון, והראתה לו לשונה ובדברה אליו מכובד חולי' לא נתן אןתה לכלות דבריה ויאמר אלי: אחר חצות היום תבוא אל ביתי ואתן לך רעצעפט.  ואם כי נער אנכי ולא ידעתי עד מה, נפלא בעיני איך יזכור אחר חצות היום מה שחשב קודם צהרים, ואף אם ראשו יהיה גדול ככריסו יבקע מנשוא כל הרעצעפטין אשר להחולים.  אכן נער כמוני היכול אוכל דבר דבר ושמרתי את המועד אשר קבע לי, והלכתי שני ימים הלוך ושוב מדחי אל דחי כאשר בתחלה עד כי ביום השלישי מצאתיו.  וכתב לי רעצעפט אשר בכל שעה תקח שתי כפות.  אחרי אשר הבאתי את הרעצעפט ויאמר אבי איך אקח את הרעצעפט היום עפ"י אשר ראה אותה לפני שלשה ימים, ומי יודע אם לא שכחונתן לי רעצעפט עבור חולה אחר.  ולכן גמר אומר לבוא בעצמו לר' שמואל להביא אותו לבקר את אמי ובעיניו יראה אם ליקח את הרעצעפט אם לא.  ואולם לשוא הלך לר' שמואל כי לא פעל אצלו לבוא לבקר את אמי, ואך למען הסיר מעליו הפצרות אבי שהפציר בו מאוד אמר לו כי יספר לו אופני החולי ועפ"י דבריו ישפוט אם ליקח את הרעצעפט.  ואחרי אשר הרעצעפט היה בבית הוכרח אבי לשוב לבית לקחתו, ולא מצאהו עוד כי קראוהו לחולה ישמעאל.  ואבי בראותו כי אין עצה הלך להתפלל למחרתו בביהמ"ד שהוא מתפלל ואחר התפלה נגש אליו והציע לפניו אופני החולי אש לאמי והסכים גם הוא על על הרעצעפט.  ואולם תחת אשר פסח צוה ליקח שתי כפות בכל שעה צוה הוא לבלי לקחת כי אם כף אחת בכל שעה.  ואחרי אשר הביא אבי את הרעצעפט אל הבית נתן צנצנת בידי ושלחני אל האפטייק.  באתי אל האפטייק ומצאתיה סגורה, הלכתי אל האפטייקער לביתו וגם שם לא מצאתיו ובתו אמרה לי כי הנה זה אך יצא יצא מן הבית אל האפטייק.  באתי שנית אל האפטייק וגם עתה מצאתיה סגורה.  שאלתי את בעלי החניות אשר סמוכים להאפטייק, ואמרו לי כי הנה זה עבר האפטייקער לפני האפטייק ולא פתח אותה והלך לדרכו.  עיף ויגע באתי אל אבי ונתתי קולי בבכי לאמר: כשל כחי לרוץ אחריהם אלף פעמים ביום.

ומה לעשות? ענה אבי אותי, האם תאמר כי יפחדו לקולך? לך שמה ושב על פתח האפטייק עד יבוא, האם לא יפתח האפטייק יום תמים? האינך רואה אמך חולה? ואמי נתנה קולה בבכי ותקרא אותי אל המטה ובדמעות עיניה בקשה מעמדי ללכת אל האפטייק.  ואלך בלא חמדה, וכמו חצי שעה ישבתי על פתח האפטייק עד בוא האפטייקער.  ובשמחת לב נתתי לו הרעצעפט.  גם עוד אנשים רבים נקבצו באו מן החניות אשר ישבו בהמה והמתינו לקראת בואו.

אחר שתי שעות תבוא לכאן ותמצאנו מוכן, כי צריך לבשל אותו, אמר לי האפטייקער.  ואחרי אשר צר המקום כי היו אנשים רבים בו הלכתי לבית.  בבואי קצף עלי אבי שנית לאמר: מה זאת באת ולא ישבתשם עד יעשה הרעצעפט, הטרם תדע כי עוד מעט לא תמצאנו?

הן האפטייק מלא אנשים מפה אל פה, עניתיו.  ואבי לא נתנני השב רוחי ויגרשני מפניו לאמר: הלכלם לא יצר המקום ואך לך צר המקום מהכיל? ובכן באתי שנית אל האפטיק, וכאיש מצליח מצאתי את האפטייק פתוחה ואחרי אשר ישבתי כמו שלש שעות אחרי יצאו כמה אנשים, ואחרים באו תחתם, נגשתי אליו ואשאלהו אם כבר נגמר הרעצעפט, ויחפש אחר הרעצעפט שלי עד מצא אותו, והחל ליקח סמים ויתן על המאזנים, ובשומו עין על הרעצעפט ונגש אל צנצנת אחת ענה ואמר לי: מין אחד חסר בהאפטייק, ולכן לך לפסח לשאול אותו אם יוכשר גם מבלעדי המין הזה, או אולי יצוה לתת מין אחר תחתיו.  ועשה רושם על הרעצעפט לאותו מין ויתן בידי למען ידע ר' פסח איזה מין חסר.  באתי אליו שתי פעמים היום זה לי פעם שלישית פה.  בבקר השכם באתי אליו ומצאתיו יוצא צביתו ולא אבה לשוב.  הלכתי אחריו לבית המטבחים (כי יראתי לשוב לביתי מפני חמת אבי) ואחרי סיבב את כל החניות ולקח מכלם כל נתח טוב ירך וכתף ככל אשר מצאה ידו לקחת עד בלי די אחז דרכו אל הדגים ולקח שלשה דגים גדולם אשר עלו קרוב לארבעה ראטיל וישלח לביתו כפעם בפעם מן הבא בידו ביד אנשים או נשים אשר הלכו אל העיר והוא אחז דרכו ללכת הלאה.  ואחרי הזכרתיו כפעם בפעם, ויותר מהמה אחרי רואי כי גם עתה אינו הולך לשוב אל ביתו, צוה עלי לבלי לכת אחריו עוד כי אם לשוב אחרי שתי שעות אל ביתו ושם אמצאנו.  ומיראתי לבוא לבית מפני אבי סבבתי בעיר אנה ואנה ובאתי אליו, ואחרי אשר לא מצאתיו ישבתי בביתו כמושעה תמימה.  ואנשים שלו נקבצו באו לביתו וגם הוא בא אחריהם והשלחן היה ערוך לפניהם.  ובבואו לבית התאנח כי כבר סבב את העיר פעמים עד כי לא נשאר בו כח לעמוד.  ואחרי נגשתי אליו והזכרתי אודות הרעצעפט אמר לי כי עיף ויגע הוא ולבו לא נכון עמו מרוב עבודה.  ואך לעת ערב אבוא אליו.  והנה זה לי כעת פעם שלישית אך זה היום ועוד לא אדע מאומה.

הֲתַרְאֶה לי את הרעצעפט? שאלתיו.

למה לא אראנו אתכם? הכי דבר סתר בקרבו? ענה אותי ויוציא את הרעצעפט מחיקו ויראהו לי. שמתי עיני עליו וראיתי כתוב עליו ב"ה בראשונה ואח"ז המיני רפואות בטיפין שלהן, ובסופו כתוב עברית שנית בשביל אשת ר'... התדעו לקרות דייטש? שאל העלם אותי.

לא! עניתי אותו, יען כי כבר שמעתי בבית ר' שמואל אשר נתנו קולם על הזקן לבלתי שמוע לכותב דייטש.

ולמה לא תקראו את ר' יעקל דאקטור? שאלתיו.

כי פסח לא ירצה ללכת עוד אם יוודע לו כי קראנו את ר' יעקל דאקטור, וגם ירדוף אותנו באף ובחימה כי הוא קאנסול.

התשלמו לו בעד הדרך שכר טרחתו? שאלתיו.

האם אינו מקבל שכירות מהכולל? ענני, ובכל זאת אינו הולך בחנםואשתקד הייתי חולה בחולי הקדחת ואבי כתת רגליו אליו כמוני היום עד כי הרעצעפט שנתן עבורי לא בא אל פי כי אשה זקנה באה אל הבית ותצוה עלי לשתות מלח ענגליש וזאת העלתה לי ארוכה ומרפא.  ובכל זאת הוכרח אבי ליתן לו א' רענדל במתנה אחרי שובי לאיתני.

ולמה נתן לו אביך מתנה? אחרי אשר סמי המרפא שלו לא באו אל פיך? שאלתיו.

הן עוד היום בכל עת יראני יתפאר בי ויאמר כי הוא הקים אותי ממטתי.

ומדוע לא אמר לו אביך כזאת כי טועה הוא, ולא היה צריך ליתן לו א' רענדל? שאלתיו.

הכי תאמרו לתאת לריב נגדו? הן מי יכזיבנו ונקה, ולפני זעמו מי יעמוד? ולו שלשה בנים אשר זרועם רמה, ומי יודע מה יוכלו לעשות להרע וטוב יותר ליתן לו א' רענדל ויקחהו אופל ולא נתגרה בו.

כל הדברים האלה נדברתי עם העלם הלוך ודבר עד באנו לפרשת דרכים אשר נפרד מעמי.  ולי מה יקרו הדברים האלה אשר למדתי מהם הרבה לדעת את הדרך אלך בה ואת המעשה אשר עלי לעשות.

באתי לביתי וחשבתי דרכי כי עבר עלי יום תמים על בלי מה, ועונת מנחה הגיעה.  נפשי כלתה על הילדים שיחי' אשר אין איש שם עין עליהם, והנם נטושים כצאן בלי רועה.  בני שיחי' עוד אין לו מלמד באשר עוד לביבל עמי לשום לבי עליו, וללמוד עמו בעצמו.  הנה מאז באתי הלום הנה גם עת התפלה תארך עלי בצער ויגון, ואקוה לישועת ה' כי ישלח לי עזרו מקודש.

הלכתי להתפלל מנחה ומעריב, ובין מנחה למעריב שפכתי שיחי לפני ר' מ..  מכל פרשת העבר עלי, והוא שחק בקסם על שפתיו וידבר תנחומים לנפשי לאמר: לא יארכו הימים ותשכחו יסורים כאלה, כי במה נחשבו.

 

בבקר השכם עוד השמש לא יצאה על הארץ השכמתי ללכת אל פסח דאקטור באשר למדתי דעת כי אך בבקר השכם אמצאהו בביתו.  בבואי מצאתי את ר' פסח יושב על השולחן ואיש אחד אשר בא אל ביתו טרם בואי באשר כבדהו לשבת אתו אל השלחן.

התשתה יי"ש? אמר ר"פ דאקטור להאיש.

עוד לא התפללתי – ענהו האיש.  ואני בינותי בפני האיש ונדמה לי כי ראיתיו באחד המקומות ואכירהו.  אולם לא הרהבתי עוז ליכנס בדבריהם.

מה חדשות נשמע? שאל הדאקטור את האיש.  עוד לא נשכחו הישנות מלוח לבי, ענהו האיש באנחה.  וגם ר' פסח נאנח.

האיש אחרי שבתו רגעים אחדים החל לדבר עם ר"פ לאמר: הנה שמעתי כי כתבתם להדיוואן (מקום משפט הישמעאלים) שהמשפט הוא עם יורשיו של אבא, ואני לא אאמין כזאת עליכם, אחרי שכל בני העיר יודעים כי הוועקסיל לי הוא וגם הירשל סענדערס והאלמנה הגידו ולא כחדו בפניכם כי אין להם בזה שום מגע ומשא, וכבר הודעתם כזאת להדיוואן.  ואיך יוכל להיות שתכתבו כעת להיפך? ולכן אמרתי לשאול את פיכם לדעת אל נכון.

שמע לעצתי – ענהו ר' פסח – הנה נא ידעת כי אוהב אני לך תמיד וחדל מבינתך ועזוב אורחותיך בעקשות ועקלקלות.

לא אבין דבריכם – ענהו האיש – הלא ידעתם כי אני מחריש ואשא ואסבול ועל כל גל וגל נעניתי ראשי וגם פה לא עשיתי מאומה, ואת אשר יעמיסו עלי וידרשו ממני זאת לא אוכל עשות ולא אעשה אף אם יקטלוני.

ידעתי גם ידעתי – ענה הדאקטור – ויאפוא מה אעשה לך.

עכ"פ אחת שאלתי מכם להגיד לי איך נתקבלו דבריכם האחרונים אחרי דבריכם במכתב הראשון אשר הוא מהיפך להיפך, אמר האיש בתחנה.

הלא גם מעצמך תוכל להבין כי לא אוכל לצאת לריב עבורך לבוא במלחמה כבדה עד צואר.

עבורי? נתן האיש בקולו, למה זה תאמרו עבורי, הכי אמרתי לעשות עבורי, כ"א עבור האמת אחרי שהאמת נתגלתה לפניכם כשמש בצהרים, ואיך תתנו ידכם לסייע לדבר שקר?

האתמול באת הנה, ואם איש חדש אתה, והאם לא ידעת, האם לא שמעת ממכתב המליצה שנשלח מזה לירושלים עבור בת יוסל יעקב, ואיפוא מה זה תתאונן רע באזני – ובדרכך לא אלך לקפח חיותי חלילה.

האיש התאנח ונפטר מעמו.

אני נגשתי אל הדאקטור ואמרתי לו: אשתי נופלת למשכב זה זמן כביר יהי נא בחסדיכם לבקר אותה.

כנראה איש חדש אתה מקרוב באתם.  ונתן לי שלום, והחזרתיו לו שלום.  ובלבי הבנתי אל מה ירמזון מליו, כי כבר הבינני הבלן במרחץ אשר בטרם אבוא בחשבון בני העיר עלי לשלם.  ולכן הגדתי לו בפה מלא כי שלם אשלם לו שכרו, והוצאתי כרגע א' בשליק ונתתי לו, ואולם הוא השיבו לי באמרו: לא עת עתה ליקח מעות בטרם אבוא, ואולם יהי לבכם נכון בטוח כי אבוא לבקרה.  אך הגידו באיזה בית אתם דרים? – בבית ר'... אני דר, עניתיו.  טוב הדבר, אמר לי.

מבוקשי מאוד אולי ייטב בעיניכם לבוא עמי כעת בלי איחור, אמרתי לו.

לא אוכל כעת – ענה אותי – כי הנני הולך על הסדר מרחוב לרחוב עד אשר אבוא אל הרחוב שלכם ואשים לבי לבוא גם אליכם.  ולמתי תגיעו אל הרחוב שלנו? שאלתי אותו.  כשעה אחר התפלה, ענני.

אחרי אשר יצאתי מביתו שמתי לבי לדעת מדוע לא רצה לקחת מאתי את הבשליק שנתתי לו, האם שונא בצע הוא, או אולי גרעון כסף הוא, ואחרי שקלתי בפלס ושמתי אל לבי כי לא השליך אחור א' רענדל מקחת מאבי העלם אף כי בלי ספק הוא כבר בחשבון בני העיר, אין זאת כי אם פגמתי בכבודו אשר לא נתתי לו כי אם בשליק אחד.  ולכן גמרתי בדעתי אשר בבואו אל ביתי אתן לו שני בשליקס ואז אדעה וארדה לסוף דעתו.

 

באתי אל ביתי ועד כה וכה ועת תפלת שחרית הגיע, הלכתי להתפלל ואמרתי למהר אל ביתי כי יבא הדאקטור.  באתי אל ביתי וישבתי מבלי לזוז מקומי עד קרוב לצהרים, ואחרי רואי כי עוד לא בא אמרתי לצאת החוצה לדרוש אחריו, מבלי לא ארחיק ללכת.  יצאתי החוצה ואת כל העוברים דרשתי אחריו עד אשר עבר אחד עלי ויגד לי כי ראה אותו ברחוב השני, סבבתי הלכתי ובאתי לביתי ויצאתי שנית עד כי מרחוק נראה לי.  הלכתי לקראתו וישאלני מה אני מבקש, ואחרי ההגדתי לו כי הייתי בבקר השכם בביצו והבטיח לי לבוא, השיב אותי, הלא אמרתי לכם כי בוא אבוא, ויפן ויבא אל בית אחד ואני עמדתי בחוץ להמתין לקראת בואו עד אשר יצא משם ויבא אל ביתי.

כשמחת בקציר שמחתי בו, וכאשר שמעתי מפי העלם כי לא שונא הוא את היי"ש העמדתי צנצנת יי"ש וכוס קידוש לפניו, ושאלתיו אם יתכבד ברקיק דבש (האניגלעקיך) אשר בדרך נס נשאר במלבוש חתיכה גדולה, ואולם הוא השיב פני לאמר כי ירא מרקיק דבש מחו"ל לאכול פן לא עמד טעמו בו וירם תולעים, ויבחר בחתיכה צוקער או עגולים מן השוק, וכרגע הנחתי לפניו חתיכה צוקער ואת בני שלחתי לעוף בחץ מקשת להביא בייגעליך מן השוק.

אנכי מזגתי לו הכוס והוא ישב אל השלחן, ובטרם הביא המשקה אל פיהו שאל אותי אם הייתי נוסע לסא"ג, ואני לבלי התעטף בטלית שאינו שלי הגדתי לו כי לא הייתי נוסע כי אם לפרקים לאדמו"ר... ולפעמים לאדמו"ר...  ועל כלנה לאדמו"ר...  באשר המה סמוכים למקום מגורי.  והוא השיב לי באנחה: מי שלא היה בסא"ג לא ראה בכבוד צדיקים וגדולתם מימיו.  מהולל שם ה' – הוסיף לאמר – אשר זכני ליהנות ממאור אדמו"ר הק' מסא"ג גם לפני אדמו"ר הזקן ובחמלת ה' עלי נתנני לחן ולחסד בעיני קדשו, אשר קרבני בשתי ידים, ואילו שנה תמימה אספר מחיבת הקודש אשר חיבב אותי, יכלו שפתי והמה לא יכלו.  האם היה לפני דלת סגור או משמש לעצור בעדי? ואף אם אלפים ורבבות אנשים גבירים גדולים ספונים וחשובים עמדו צפופים מכמה שבועות ולא זכו לבוא לפני ולפנים.  ואני בכל עת אותה נפשי לשבוע זיו תמונת קדשו לא עמד שומר פתחו לפני – לעת נסיעתי באתי בבקר וכמה גבירים אדירים למאות ואלפים עמדו אחורי הפתח והדלת סגורה אין יוצא ואין בא, ואחרי דחקתי בין ההמון הגדול הזה עד קרבתי אל הדלת והבאי שמואליק אמר לי כי קשה מאוד לגשת כעת לפני ולפנים.  ואני צויתי עליו במפגיע לבוא לפנים לאמר בשמי כי מאויי לבוא פנימה.  ועד מהרה בא ופתח הדלת לפני.  ואדמו"ר הקדוש היה סובב הולך הנה והנה בחדר הגדול (סאַלאָן) ומקטרתו היקרה בבערינשטיין גדולה בפה קדשו, והבית מלא עשן.  ויהי אך ראה אותי אמר לי בלשונו הזהב (פה שחה קולו להשוותו כקול האדמו"ר) מה אעשה כי כחי עזבני מאוד ורוחי חבלה.  ואני אמרתי לו ולא כחדתי כי ישים אל האוכל פיהו לחזק כחו, באשר זה הוא העיקר בחכמת הרפואה לחזק את הגוף.  גם ראפפורט בלבוב הגיד לי כזאת, ענה אותי אדמו"ר הקדוש בלשון קדשו.  (גם פה שפיל כאוב קולו להשוותו לקול אדמו"ר) השתיתם יי"ש? האם התפללתם? ואני אמרתי לו כי מתפלל אני תמיד בבקש השכם – אם כן בואו אל הרבנית ושתו יי"ש ואכלו מיני מתיקה (לעקיך) וברכתם גם אותי.  והוציא א' רענדיל מחיקו ואחז אותו בידי קדשו זמן רב, ויצו אותי להרים ידי למעלה ראש ויתנהו אל ידי ויברך אותי (פה נאנח) ויצאתי מפניו ואבואה אל הרבנית אל חדרה ואסעד לבי ביי"ש ולעקיך בטוב לבי – לחיים! קרא בקחתו את הכוס יי"ש ויריקהו אל פיו וחתיכה צוקער אחריו להפיק חריפות היי"ש ויאמר: ברוך ה' שזכיתי להיות מקורב לאיש קדוש משרפי מעלה.  וב"ה עשיתי אתמול סעודה לו אשר לא היתה כזאת בצפת עוד.  ויקם ממושבו ויקרב אל המטה ויאחז הדפק ביד אשתי, וכמו אחוז בסבך מחשבות רבות עמד איזה רגעים כמו נגולו עתה לפניו וכל ספרי הרפואה, וגם את לשונה צו להראות לו, ויתבונן שנית רגעים ספורות באנחה קטנה אחז הדפק שנית כמו רצה לעושת שלום ביניהם ולשמוע כל דבריהם ויקשיב אל כל מוצא פיהם.  ובנענעו ראשו ויתר נענועי גופו הבינני לדעת כי עתה נודע לו היטב, תחת אשר עד כה לא ירד אל סוף דעתם של הדפק והלשון בריבם, ויאמר: תבואו אתם או בנכם אלי לעת ערב ואתן לה הרעצעפט.

יהי נא חסדכם ליתן לה תיכף הרעצעפט למען אמהר להביאו כרגע.  חליתי פניו.

אני איני כאלה הרוצחים הורגי נפשות אשר בלי דעת ותבונה יתנו רעצעפטין מבלי שום לב להתבונן היטב, ונפש אדם נחשבה להם כזבוב, לא כן אנכי עמדי, כי אשקול היטב במאזני שכלי כמה פעמים.

הודתי לו על חסדו והוצאתי שני בשליקעס מכיסי ונתתי בידו, וקבלם מידי ולא הכלימני, גם לא הביאו שמחה בלבו באשר לא הרביתי בשכרו.

הנשים אשר באו כפעם בפעם אל הבית ובגדים טבולים בחומץ ומים הניחו על ראש אשתי, יעצוני לקנות חרדל ולעשות לה תחבושת להניח על כף רגליה ותחת ארכובותיה למשוך החום מעל ראשה ואיבריה, ועשיתי כדבריהם.  גם נתתי זבוב-שפניא על ערפה וכל אשר מצאו נכון עישתי כדבריהם, אחרי כי כל אלה אינם מזיקים מאומה.  ולעת ערב אמרתי לבוא אל ר' פסח לקחת הרעצעפט.

באתי אל ביתו ובהצלחתי הגדולה מצאתיו יושב על מקומו אצל השלחן ולפניו שני אנשים מאחב"י.  האחד אברך בשנים כמו בן עשרים וארבעה שנים והשני כמוהו כבן שלשים שנה מתעברים על רבי.  ובעוד אשר האברך טוען טענותיו, ור' פסח לא נתן אותו לכלות דבריו, ויאמר בזה הלשון: איין מאַל פיר אַללע איך האַבע געזאַגט דוא מוסט צאָהלען מוסט דוא צאַהלען – צאַהלען? ענה האיש בקול בשנותו את דבריו אשר לא ידעתי כונתו אם ירגז על אמרו צאַהלען כמו דייטש מלידה ומבטן, וגם אם אמר צאָהלען בשפת יהודית היה שומע ג"כ ומבין, או כי על עיקר הצאהלען יתרעם כי אין לו חפץ לשלם.  מדוע?! ענה האיש בקול גדול. ולעומתו קם ר' פסח ממושבו גם הוא בקול גדול ואמר לו: צאַהל!  והאיש לא נבעת בכל זאת ויאמר: אני איני ירא מכם. ויפתח הפתח ויצא לדרכו בחפזון ברוגז.  ופני ר'פסח נתכרכמו מרוגז, ובשבתו לכסאו לנוח מעמלו ומרגזו והסערה קמה לדממה, וגם האיש השני הלך לדרכו לא הרהבתי עוז לגשת לפניו להפריע מנוחתו אשר ראיתיו מלא עמל וכעס, עד אשר הסב פניו אל הבית ויראני עומד.

מה תחפצו לדבר אלי? שאלני.

הנני באתי אדות הרעצעפט אשר אמרתם – הרעצעפט? אמר כמתפלא על דבר שאינו בזכרונו, ועד מהרה נענע בראשו כמו נזכר.  ומה שמכם? שאלני – שמי... מעיר... – ויפאה תדורו? שאל שנית – בבית ר'...  – טוב הדבר אמר לי, ויתבונן מעט ויקח פסת נייר וכתב עליו רעצעפט ויתן לי, ויצוני ליתן שתי כפות בכל שעה.  ואני יצאתי מפניו ושמתי עיני על הרעצעפט והנה הוא כמו הרעצעפט שראיתי ביד העלם לא נופל הוא ממנו וכמו תאומי צביה ישתוו וידמו בגדלם ותוארם בכתבם ובלשונם, גם פה כתוב למעלה "ב"ה" וסמי מרפא בכתב לאטיין נשחתה כמו השחית דרכו לבל יוכל איש זר לקרות מצפוניו, או כי אינו יודע לכתוב.  ואך בזאת נבדל הרעצעפט הזה באשר כתוב בו למטה בשביל אשת ר'...  ועל הרעצעפט שבידי לעבר השני היה כתוב בכתב שלהן כזאת: Kais. Deutch. Consularagent P. Friedman אשר על הרעצעפט שראיתי ביד העלם לא ראיתי כתוב כזאת או אולי לא התבוננתי לראות גם בעבר השני אם כתוב בו דבר מה, אם לא.

יצאתי מבית ר' פסח והשמש באה לערוב ואם כי עונתמנחה כבר הגיעה או עברה, אמרתי לבוא אל האפטייק, אולי אוכל ליקח את הרעצעפט תיכף, או עכ"פ בלילה לבלי להוחיל למחרתו.  ובכן אחרי צאתי מר' פסח פגשתי איש ושאלתיו על האפטייק והראני ללכת ברחוב ובין החניות אשאל ויראו לי.  לא אכחד כי רובם ככלם היו סגורים ואך אחדים מהמה היו פתוחים עוד, ועד בואי אל האפטייק ומצאתי גם אותה סגורה.  ובכן שמתי לבי לשוב להתפלל מנחה, וגם איש אחד נלוה עמי על הדרך אשר אני הולך ומדי דברי בו ושאלתיו אם התפלל מנחה ויאמר לי כי עדיין לא התפלל וכי הולך הוא להתפלל.  ואיה אפוא תתפללו? שאלתיו – פה בביהמ"ד – ואני אשר ראיתי עצמי רחוק מביהכנ"ס אשר אני רגיל בו אמרתי לבוא אחריו אל אשר הוא מתפלל כי קרוב הוא.  ומה מאוד שמח לבי בבואי ומצאתי כי עוד לא התחילו להתפלל.  ובכן ישבתי מעט לנוח במקום לא רחוק מהפתח ואולם אחרי אשר בא איש ועמד נוכח המקום שישבתי חשבתי בלבי אולי הנני יושב במקומו והוא יבוש מפני להקימני.  לזאת קמתי ממושבי ואקרב מעט אל השלחן אשר הוא כמו בימה נצב באמצע.  ובין כך החלו לאמר קטורת.  ובעוד אני עומד והנה זה בא איש נכבד אחד אשר ראיתיו אתמול בבית ר' שמואל והוא אחד מהשנים המנצחים את הזקן, עב הכרס, ועל פניו תלין עצבת כמו יראת ה' חופף על פניו, ובידו הוא מוליך את ' מאיר אשר היינו אצלו לראות את הבתים והיה נכון להיות בעה"ב שלי.  וגם שניהם עלו אל קיר הנכבד אשר בו ארון הקודש.  וכנראה עוד לא גמרו שיחתם באשר עוד על מקומם שחו איש את רעהו, וגם מלאו שחוק פיהם.  הש"ץ ירד ללפני התיבה והחל אשרי וקדיש, ועמדו לתפלה בלחש. –

לא אכחד כי נפלאתי מאוד לא ידעתי נפשי, הן ר' מ... ור' ב... נפלאו על ישראל סנדלר אשר הוליך אנשים לשכור דירות מר' מאיר ויתנו אותו לרוצח נפשות.  והאיש הנכבד הזה אשר יקנא קנאת ה' צבאות כמו נגיד יקרבנו, ומחשבות אלה בלבלו תפלתי. –

אחרי גמרתי תלפלתי בלחש בבלבול מחשבות שונות, החל הש"ץ להתפלל התפלה בקול, ואולם לא במתינות כמו בביהכנ"ס האריז"ל.  ואני בשומי עין על שני האנשים האלה היושבים זה אצל זה, וכפעם בפעם ירכין אחד את ראשו אל רעהו וכמעשהו יעשה רעהו אליו כפעם בפעם אשר הבנתי כי גם בעת התפלה לא ינוח לבם מענינים רבים אשר ביניהם.

אחר תפלת מנחה נפתח חלון אחד מחלונות הביהמ"ד ורבים יצאו דרך החלון על הגג אשר אצלו.  ואני אמרתי להתפלל פה גם ערבית וללכת מזה אל ביתי ובצאתי אל הגג ראיתי זוגות זוגות הולכים איש את רעהו וישיחו בענינים רבים.  ואני אשר לא היה לי בן זוג גם לא שום עסק ישבתי אל המעקה אשר על שפת הגג וארא את כל הנעשה ור' מאיר עם עב הכרס אשר אמרו לי כי שמור' בעריש סאניקער אחזו דרכם הרחק מאוד אשר הלכו על גגות אחרים, אשר הבנתי כי דברים נחוצים ונסתרים ביותר להם.

אחר עבור איזה רגעים נשמע קול צעקה בביהמ"ד: רוצח למה זה תכה אותי? ולקול הצעקה לא נחפזו כל העומדים וההולכים על הגג לרוץ פנימה להציל את הצועק מיד מכהו כי אם אחדים מהם ואני בתוכם.  ואראה איש כבן ל"ה שנים, מבנה גויתו לא איתן גם לא הדור בלבושו, פניו צנומות והוא בוכה, דם יוצא מפיו ושלש שִנַיִם בידיו, והוא צועק: רוצח למה הכיתני והפלת שלש משני? הכי באשר הטיבותי לך, וזה שתי שנים אשר נתתי לך יין שרף במקח הזול ולא הקפדתי עמך אם היה לך מעות לתשלומין, ותמיד עלה החוב עליך לחמש עשר מאות או אלף גרוש, ועתה אחרי אשר תתעולל עלי לבלי לשלם לי עוד תכה אותי? ועוד דברים כאלה התמלטו מפתחי פיו.  ובתחלה חשבתי כי איש משגע הוא אחרי כי כל העומדים סביב לו וכל היושבים על הספסלים החרישו ואין עונה אותו שום דבר רק מביטים אל אשר תחזינה עיניהם, ומאחדים מהם התפרצה אנחה.  וכאשר בעיני היתה כחידה בלי בפתרון שאלתי את אחד מה המעשה הזה, ויתן לי שלום ויאמר: כנראה איש חדש תם מקרוב באתם, ועל גוף הדבר לא השיבני מאומה.  ובכן הסיבותי פני לאיש אחר ושאלתיו לשם האיש המוכה, וגם הוא נתן לי שלום ויענה אותי כי שמו "זאלקא" והאיש המוכה אחרי צעק כמו רבע שעה ואין עונה אותו לנוד לו ולנחמו, הלך לו והמנוחה שבה למקומה.

אחרי אשר כמו שעה חלפה ועברה, והקול נשמע מביהמ"ד אל פני הגגות "מעריב" "מעריב" החלו כמה זוגות לשוב אל ביהמ"ד וכמה אשר לא גמרו עוד שיחתם קרבו ויאתיו אל החלון וישמעו ברכו ושבו לגמור הענינים שביניהם.

באתי אל הבית ומצאתי אשתי יושבת בחוּמה, ולכן גמרתי אומר להיות נעור בלילה ולשמור מטתה.  וכמו שעה אחר חצות לילה הקיצה משנתה ותבקש לשתות, ובתתי לה מעט מי לימונוס ותחי נפשה בקרבה עד כי כמעט ראיתי כי כל חום אין בה עוד.  וכמו שתי שעות ישבתי ודברתי עמה, וב"ה כי דבריה היו בנחת ובטוב טעם, ואם כי בקשה אותי ללכת לשכוב ולנוח, התחזקתי במעוזי וישבתי עד כי נרדמה שנית, ואישן גם אנכי עד כשתי שעות על היום ומהלל שם ה' אשר המחלה עזבה אותה, אולם רפיון כחה לא נתנה לקום ממטתה.  יצאתי קודם התפלה לקנות עוף להשיב נפשה במעט מרק, וגם אצל העופות קרה אותי כמקרה הפחמים, ולכל עוף שנגשתי לקנות קדמוני אחרים, ויבקשוני לבלי אקלקל להם, באשא מאז הבקר קדמוני, עד כי הוכרחתי לקנות מיד הקונים והמה הסרסורים, בכסף מלא שבעתים, עד כי בעד תרנגלת אשר לא תשוה אף ארבעים צ"ל או עשרים קאפיקעס נתתי פה עשרה גרוש, וגם את התפלה בצבור אחרתי בעבור זה.

אחר התפלה באתי אל האפטייק לקחת הרעצעפט, ומצאתיה סגורה על מסגר, אמרתי להוחיל באחת החנויות עד בואו, ואולם אמרו לי כי אך לשוא אמתין על בואו, כי ברגע זה הלך לשוק ובלי ספק לקח בשר אשר יארך לו הזמן, ובכן שבתי ובאתי אל ביתי.

אחר הצהרים אמרתי לבוא שנית אל האפטייק עבור הרעצעפט ואולם אשתי אמרה לי כי לא נחוץ הוא לה עוד ולא תקח אותו אל פיה וסמוך לבה בטוח בה' כי תשוב לאיתנה גם מבלעדי הרעצעפט.  ואני לתומי הסכמתי על ידה כי דעתי את התלאה הגדולה אשר תמצאני עדי אשיג אותו.

בטרם הגיעה עונת תפלת מנחה הרגישה קור בנפשה מעט, ואני אמרתי אולי באה לה זאת באשר היו החלונות פתוחים מאז הצהרים.  ואולם אחרי שובי מתפלת ערבית והנה החום שב ובא בקרבה כבהתחלה ויפוא מה אעשה באישון לילה? אנה אלך ואל מי אבוא ברחובות הקולקלים, אשר גם בצהרים צרו צעדי מלכת מאבני נגף וטיט היון אשר ברחוב כי הוציאוהו מבור מים.  ובכן ישבתי משמים כל הלילה וחכיתי כי יאר היום ואבוא בית האפטייקער אשר בלי ספק אמצאהו.

השכמתי קום בבקר וישבתי לפני בית האפטייקער, ולבי לא מלאני לדפוק על פתחו, אם כי במדינתנו הרשות נתונה לדפוק עבור צרכי חולה, אחרי רואי את כל הסדרים פה והנה אינם כמו במדינתנו.  לכן יראתי לנפשי לעשות פרצה כזאת עד כי אחר שעה וחצי נפתחה הדלת ואשה עם גרף... יצאה ותשפוך אותו לפני הפתח, ואני באתי אל הבית, ואהי סובב הולך ולא מצאתי איש.  לא ארכה לי העת ואחר עבור כעשרה רגעים והנה זה באה האשה ואשאל אותה על האפטייקער ותאמר לי: אחר התפלה תבואו אל האפטייק ותמצאוהו.  ואחרי הפצרתי בה מאוד כי זה לי יום שלישי מאז לקחתי הרעצעפט ואשתי נופלת למשכב, וכאלה אשר התחננתי לפניה, נכמרו רחמי' עלי והלכה אל הפתח השני אשר היה בבית ומשם לחצר ואני אחריה ושם היו עזים ואיש יושב וחולב אותם ונגשה אליו ותאמר לו כי עם רעצעפט נחוץ באתי, ואני אשר הלכתי אחריה ושמעתי דבריה הבינותי כי זה הוא האפטייקער ואמרתי אליו: יהי נא חסדכם לעשות לי הרעצעפט כי נחוץ הוא, ורבת שבעה לה נפשי תלאות אין מספר.

הן עוד לא התפללתי – ענה אותי – תבואו אחר התפלה ואעשנו לכם כרגע.

בטובכם רחמו נא עלי לעשותו לי קודם התפלה, כי פיקוח נפשות דוחה הכל, אמרתי לו בתחנה.

זאת לא אוכל לעשות! ענה אותי, כי אם אך אבוא אל האפטייק יתאספו כמה אנשים עם רעצעפטין ולא יניחו אותי לצאת ויעבור זמן תפלה.

הרביתי תחנונים בכל לשון של תפלה עד כי לא מצא עוד מענה ויאמר לי: איה אפוא הרעצעפט? ואני הוצאתי את הרעצעפט מצלחתי ונתתיו בידו, ויבט בו ויאמר: הראיתם כי אך לשוא תאמרו להביאני אל האפטייק באשר מין אחד חסר בהאפטייק.

כאיש נדהם עמדתי משתומם ולא אדע נפשי איזה רוח עבר עלי ויתן בפי דבר חדש, ואבקש מאתו לרשום לי על הרעצעפט איזה מין חסר מבלי אשר ישעתי בנפשי מה זה ועל מה זה, ומה תועלת תגיע לי מזה, ובצפרנו עשה חריץ על מין א' ושמתי עין על המין הרשום בצפורן הנחסר ואינו המין ההוא הרשום על רעצעפט העלם.  ובכן נוכחתי לדעת כי לא באמת ובאמונה דיבר האפטייקער דבריו, כי אם גם שניהם חסרים בהאפטייק או גם שניהם נמצאים בהאפטייק ואך דיחוי בעלמא ידחה את הבאים ליקח סמי מרפא להקל עבודתו.  ואך יצא יצאתי מפניו והנה זה קראני לשוב, ויאמר לי אם לעצתי תשמעו תלכו להאפטייק של ר"מ סג"ל ושם תמצאנו.  ותומי שאלתי על מה ירמזון הדברים הכתובים מעבר השני מהרעצעפט, ובשומו עין ע"ז שחק עלי ויאמר: זאת היא חתימת ר' פסח דאקטור אשר יתלמד לחתום את שמו מאז בצע אמרתו להיות קאנסולאר אגענט, ולא ידע לחתום שמו היטב.  ואין זה נוגע להרעצעפט, וכבר באו כמה וכמה רעצעפטין כאלה ממנו.  ובכן יצאתי מפניו והלכתי לר"מ סג"ל והוחלתי עד אשר נתן לי הרעצעפט.

אחרי אשר הבאתי את הרעצעפט לא ידעתי איזה רוח עבר על אשתי אשר בשום אופן לא רצתה לקחת אותו אל פיה זולת בסגולות אשר אמרו לה הנשים בחרה נפשה, יען כי עין בעין תראה כי הוא חולי הקדחת.  ואחרי אשר הבאתי לה שלשה שקדים (מאנדלין) וקמיע מר' ישראל בנימין בהרה"צ מוועבעדנפקי' אשר רבים אומרים כי איתמחי גברא ואיתמחא קמיע גם לויתי הקמיע מר' לוי יצחק מקעשינוב סר ממנה הקדחת והרעצעפט שפכתי החוצה.

ימים אחדים עברו וזוגתי עוד לא שבה לאיתנה וגם על הילדים נכמרו נחומי אשר ראיתי אותם מתמוגגים והולכים מלחם יבש, כי השמן לא ערב עוד לנפשם.  ולכן אמרתי לבוא אל המטבחים אולי תמצא ידי לקחת בשת למשיבת נפשינו.  ואחרי שמעתי כי טוב להקדים ולבוא שמה.  השכמתי קום ואלך לבית המטבחים, עברתי כמעט כל אורך העיר עד באתי אל השוק הגדול.  ואחרי עברתי את השוק אל קצהו השני הרגשתי ריח המטבחים, ואחרי עברי בין שני שורות חנויות מזה ומזה אשר אך מעבר צר ביניהם, ראיתי עצמי בקצה העיר באפס בתים עוד.  וראיתי כי הייתיפה מעשרה הראשונים, גם איזה חניות עוד היו סגורות ונעולות.

לא ארכה לי העת ואנשים ונשים נקבצו באו עד כי היינו לקהל גדול.  וגם השוחטים באו אל בית קטן אפל אשר אך חלון קטן לו.  ובעבור זה בהכרח להיות הפתח פתוח כי מבלעדי זאת לא יראו אור.  וגם ר' שמואל בא לבית האפל הזה, ואולם לא כאשר ראיתיו בביתו בלי כסות ושלמה, כי אם בלבוש ציץ ואדרת אדומה על כתפיו אשר אך ידו השמאלית נתונה בבית ידו והשנית תלויה על כתפו, ונעלי עור ירוק ואנפלאות ברגליו, אך לא קשורים המה לזאתנהפכו והנם סרוחים לארץ.

אך ראו השוחטים ור' שמואל, רצו אנשים ונשים רבים וימשכו כבשים מהעדר שעמדו לא רחוק מאתנו, ועל כל כבש עמדו כעשרים אנשים המושכים אותו זה בקרנותיו וזה ברגליו וזה בשערו, אשר כמעט דמיתי כי לקרבן פסח ימשכוהו חבורות חבורות, או שעיר העזאזל הוא אשר הבבלים תלשו שערו ודוחפים אותו לבל יעכב עוד את העונות והחטאים, לולא המקום המגואל הזה הזכירני ועוררני לדעת כי בבית המטבחים בצפת הנני.

את איש אחד אשר דבר בי מאז הבקר וישאלני על מקומי וארץ מולדתי, נסיתי דבר ושאלתיו: מדוע יכוסו על השה כעשרים בתי אבות?

אלה אשר ימשכו את השה לשוחט ויביאו אותו ממקום השחיטה לכאן יהיו מקודמים ליקח בשר מן השה ההוא שטפלו בו, ענה אותי.

עלית לקרתא הלך בנימוסו! אמרתי לו בשחוק.  ואהיה גם אני כאחד מהם, והייתי משגע ממראה עיני.  ונצטרפתי אל אגודה אחת למשוך שה מהעדר לגובה ההר אשר עתה אך עתה שמתי עיני עליו, וארא כי על ראש ההר מבצר גדול היה שם, ואך חלצו האבנים ממנו ונשארו עוד שרידי חומתו, ושם לא רחוק מהמבצר ישחטו הכבשים והעזים ואחרי פשטוהו והוציאו קרביו והשוחטים בדקוהו בדיקת פנים וחוץ, לקחוהו איש מאגודתנו על כתפיו וישאהו ואנחנו כלנו הלכנו אחריו ללוותו עד הביאנו אותו אל אחת החניות.  ובתחלה שקלוהו במאזנים כלו ואח"ז תלוהו על המסמר אשר בתוך החניות לפני ולפנים ואנחנו עמדנו על הפתח מעבר מזה.  גם עוד אגודות אגודות נקבצו באו אלינו אלה אשר באו קודם לנו ואלה אחרי אשר באנו.  ורבים מהם שבו ריקם בהיות שהשה שהביאו לשחיטה נטרף.  וכן עברו עלי יותר מארבע שעות מאז באתי לבית המטבחים, לבי סחרחר עזבני כחי לעמוד בדוחק בין המון אנשים אשר אחד באחד יוגשו ורוח לא יבא ביניהם.  הקצב או כפי אשר קראוהו בולי קולות שונים, רבי אברהם, נדמה בעיני למשמש בקודש אצל צדיק איש אלקים קדוש בארצנו, אשר רבים שוחרי פניו העומדים צפופים לגשת אל הקודש.

בהתאסף כבשים רבים כשרים וקהל רב, הוציא הקצב מהחנות שה אחת וההמון החלו לדחוק זה את זה שנית יותר מאשר בתחלה.  ומה מאושר הייתי אשר זכיתי לעמוד לא רחוק מהקצב לראות עכ"פ את כל הנעשה והנה.  מראשית כל לקח החזה וירך וכתף אשר אצלה ויביאה אל החנות ואין דובר אליו דבר, זולת שני אנשים העיזו פניהם נגוד לאמר: הן אנחנו טרחנו בו ולנו ליקח ממנו כל נתח טוב.  ואולם לא השיב להם דבר או חצי דבר זולת נתן עיניו בהם אשר שערתי כי היה בהם די תשובה והותר באשר גם אני נבהלתי מפניו.  ואיזה אנשים השיבו להם לאמר: הכי תאמרו שלא יקח לו לעצמו חתיכה בשר לאכלה? ואם כי היה הרבה על לשונם להשיב אולם לשונם לחכם דבקה.

אח"ז לקח מהצלעות שתי צלעות ומעט בשר עליהם ויתן על המאזנים ובטרם נודע אם הגיעו למשקלם אם לא, חטף אותם מעליהם כרגע ויתנם ביד אשה אחת, ואם כי נהיה צעקה גדולה ע"ז הוא באחד לא השיב דבר.

עוד שתי צלעות חתך ומעט בשר עליהם ויתנם על המאזנים וישקול אותם ויתן אותם לעלם אחד.  ומהנשאר עוד שתי צלעות ויתן על המאזנים ויתנם לעלם אחר.  ומאחרי שמעתי נשים מדברות זאת לזאת לאמר: אך העזי פנים לוקחים בשר ואנחנו נעמוד כל היום ולית דמשגח בן.  וחברתה השיבה אותה: כנראה מקרוב באתם אשר תתפלאו ע"ז, אחרי כי אנחנו ידענו זאת כבר, ומה בידינו לעשות?

את עצם השוק או כאשר יקראוהו שופר פשוט, וצלעות הנשארים הסמוכים לכרס אשר מחציתם ילך לאבדון מהניקור, נתן על המשקל ויתנם לאשה אחת, ואם כי על זה היו קונים הרבה אשר פשטו ידיהם לקחת אותם, אולם הוא בחר לתתם להאשה, אם כי מצאה חן בעיניו או לפי דברת איזה נשים כי לא בעבור ברוך מרחם כ"א בעבור ברוך משלם נתן לה הבשר.  והחל לקבץ המעות מכל אחד ואחד.  ואחרי אשר למו כאו"א, התחיל המחצה השניה ויקח החזה ירך וכתף ויתן על המאזנים, ואשה אחת גדולה וארוכה חטפה אותם מעל כף המאזנים.  ותהי צעקה גדולה, ושנים מהעומדים אמרו לה: הלא אתמול לקחתם בשר?

האם אתם תשפטו עלי כמה בשר צקיך למאכל שלחני, אחרי כי יש לי חפץ לאכול בשר הרבה? ענתה האשה אותם.

המעט תאֹכלו את כספנו, כי גם תאכלו את בשרנו? אמר לה אחד ברעש ורוגז.

עז פהים! את מי תדבר גבוה?

האם לא נתגלו הגנבות? ענה ואמר לה בקצף.  אך הקצב עצר בעדו ולא נתן אותו לכלות דבריו ויפתהו לאמר: חדל לך מדברי ריבות ואני אתן לך בשר טוב תמורתם.

האשה הגדולה והארוכה נתנה קולה: עתה תראה עזות פנים! בהראותה אליו בידה הגדולה כי נקום תנקם.  והוא קפץ ותר ממקומו, ויאמר לה: האם תאמרי להפחידני? כבר נבעו מצפוניכם! ואנשים רבים מזה ומזה הפריעו מעשיהם ולא נתנו אותם גם שניהם לבוא בדברי ריבות.  והקצב אחז את האיש בידו ויחתוך שלשה צלעות ועליהם בשר לא מעט ויתן אותם על המשקל ויתן לו.  ונשים אשר עמדו מאחרי אמרו: אין טוב כ"א לקחת ביד חזקה, ואנחנו אשר לא נוכל כזאת גם אם נעמוד כיום תמים אין מי שירחם עלינו.

עוד שלשה צלעות חתך הקצב ויתן לאיש אשר עמד שם, והנשאר נתן לאשה אחת.  ובזה נשלם מעשה הכבש האחד באשר צוארו והבשר שעליו גם אשר מסביב לוחתכו השוחטים תיכף אחר הבדיקה עוד במקום השחיטה תחת רגלי המבצר, ובשר אחורים לא יאכלו כ"א קהל הספרדים (פרענקען).

גם עוד שני כבשים כאלה נמכרו בדרך הזה אשר אך מתי מספר זכו ליקח מהם.  והקצב לקח מעשר או מתנות כהונה, כי מכל או"א לקח לו כל נתח טוב, מבלי שים לב על קולי קולות אשר צעקו: הלא אנחנו טרחנו בו? ומקול ההמון כמעט לא שמע איש שפת רעהו.

אחרי אשר הובא הכבש הרביעי מהחנות פנימה, הנה זה בא ר' פסח דאקטור בכבודו ובעצמו ויגש אל החנות הזה ובתוך ההמון הגדול הזה עשה לו ידים לעבור.  אברהם, עוד לחתיכת בשר אני צריך! אמר להקצב, תחת אשר עד כה לא שמעתי כ"א רבי אברהם, ומכל ההמון הגדול הזה לא ענה שום מי דבר או חצי דבר, זולת אשר אחד אמר: הן אצל יתר הקצבים כבר לקחתם בשר הרבה, ולמה זה תגרעו מחלקנו בבשר הזה? ור' פסח ענהו: הגם אתה איש חדש מקרוב באת לשאול שאלות כאלה? ראיתי כי גם הקצב בלי חמדה אחז בידו לחתוך לו בשר.  ואולם ר' פסח לא נתן אותו לעושת מעשהו, ויתוה לנו בידו סדר החיתוך למען יעלה מנה יפה לחלקו וחתיכה הראויה להתכבד במעט עצמות והרבה בשר.  והקצב לא מרה את רוחו וישקול אותם ויתן לו, והנשאר אשר אך עצמות וקרום בשר שעליהם נתן לכמה נשים זקנות אשר בתחלה נסה דבר לתת לנשים אחרות ולא אבו לקחת.  ואני אשר פשטתי ידי למולו לקחת מידו בחשבי כי בשר כזה לא ימנע ממני, באשר איני מדקדק על נתח טוב.  ואולם הקצב נתן עיניו בי ויצחק כמו הרהבתי עוז בנפשי ללבוש מִסֵאנא דרב מכרעאי, או על השפלתי עצמי ליקח את זאת מעמו מבלי להוחיל עוד אל הכבשה שעמלתי בה ליקח חלק בראש.

ממחצה השני לקח הקצב החזה והשוק ויביא אל חנותו, ואחרי אשר נהיה קצף מאיש אחר שחכה על זה בכליון עינים אמר לי כי מוכרח הוא ליקח זאת עבור בנו, ובכן נתן להאיש מהצלעות ומהנשאר נתן לכמה אנשים ונשים ככל אשר בחר למראה עיניו.

הכבש החמישי אשר הובא לא היה רך וטוה, כ"א כחוש וגרוע.  ובטרם החל לשסע אותו הנה זה בא ר' מאיר הגדול, או הארוך, אשר היינו אצלו לראות את הדירות וכמעט נפלנו בגורלו, ובהביטו על הכבש התלוי עקם שפתיו בנענעו ראשו אנה ואנה, וישאל: האין עוד בשר טוב מזה? – הנה כבש אחד רך וטוב אצל בני הנעורים והנם מחליקים בו מבלי לזוז ידם ממנו – ויתן קולו אליהם לאמר: תנו הבשר הלום ואחלקנו לכם.

אין לנו חפץ לחלקו כעת! ענו להקת אנשים אשר עוד כח עלומים להם, ובתוכם איזה בני נעורים אשר עמדו לא רחוק מאתנו באגודה לבדנה וכבש בידיהם.  ולא אבו שמוע לדברי הקצב, כמו ירדו לסוף דעתו כי חפץ הוא לגרוע מנחלתם.  וגם ר' מאיר ענה חלקו: אני לא אקח מאשר לכם כמו רצה אך להביאם אל החלוקה ואז בטח יהי חלקו עמהם.

קחו לכם בשר כאשר תאוה נפשכם ואחר כך נחלק את הבשר הזה, ענו ואמרו לו, כמו לא האמינו לדבריו.  והקצב החל לשסע א הכבש אשר היה תלוי לפניו, ור' מאיר לקח הירך והכתף והחזה אשר קרם עליהם בשר לא מעט והנשאר כמעט היו צלעות ערומות.  ובעוד היה הבשר על כף המאזנים ור' מאיר נתן עיניו על המשקל אם הגיע למאזני צדק, והנה זה בא שליח אל הקצב לאמר ר' שמואל בקש שתתנו לו בשר.

עם הקאפלישין לא אוכל לעושתמאומה, ענה הקצב, ויקח ארבעה צלעות ויתן על המאזנים ויתן אותם לאשה אחת, ואולם לא רצתה בהם לאמר: הבשר כזה אקח? והוא ענה אות לאמר: מה בידי לעשות? ואשה אחת פשטה ידה לקחת את הבשר, ואולם הקצב לא נתנו לה ויביאהו לחנותו עד כי תיכף חזרה האשה מדעתה ותאמר לקחת את הבשר, והקצב הביאו לה מתוך החנות והצלעות הנשארות נתן לאיש אחד אשר עמד עליו מאז הבקר.  – הלא תתנו בשר לר' שמואל? שאל הלשיח שנית.  – ומה אעשה? ענה הקצב, ויקח את אֵתו ויחתוך גם מזה החזה והשוק וכל נתח טוב אשר סביב לו ויתן על המאזנים ויתנהו להשליח, אשר אם לא ירצה בו ר' שמואל יביאהו אליו בחזרה, והנשאר נתן ג"כ לשני אנשים.

אחר גמר מעשהו קרא אל האגודה לבוא עם הכבש שלהם ויחלקו ביניהם, ואחרי אשר גם מאיר הבטיח להם על דברתו כי לא יקח מאומה מאשר להם, קרבו ויאתיו עם הכבש, והנשים אשר עמדו מאחרי שמעתי מדברים זא"ז לאמר: אך עזי פנים ורקים פוחזים גברו בארץ, הן המה שלמים ובריאים אשר יכולים לאכול לחם, יבריאו עצמם בבשר, ובעלי אשר זה זמן ועדן נופל למשכב בחולי... ואין איש שם לב על ככה! ורעותה שיבה אותה: הטרם תדעי זאת? אם מהיום ראיתם הרציחות והגזלות, ולמה לשוא נשחית אמרינו?

האנשים עם הכבש קרבו ויאתיו, והצב שסע אותו, ור' מאיר זכה ליהנות ממנו החזה והשוק, אם כי הבטיח על דברתו שלא יקח מזה כל מאומה.  ובעבור זה נשתנו ביניהם סדרי החלוקה אשר הקצב היה כמפשר ביניהם.  ובזה תם מעשה הכבש הזה.

בכליון עינים צפיתי אולי עתה יביאו הכבש שעמלתי בו, אולי יגיע לי איזה נתח בשר מבשרו, ואולם שלוא שמרתי, באשר לא הביאו עוד מאומה מן החנות פנימה.  ובשאלי את הקצב מתי יחלק הכבשים הנשארים הייתי בעיניו כמתעתע באמרו כי כבר נתחלקו כל הכבשים ולא נשאר כל מאומה, ומי יכזיב אותו? ואך אם ישחטו עוד אז תמצא ידו לחלק שנית.

אני בדידי ראיתי עצמי בכל רע, בשר לא לקחתי, ואך חמש שעות חלפו עברו עלי לחנם, לא לתורה ולא לעבודה, לא לעניני עוה"ב ולא לעניני עוה"ז, גם את התפלה בצבור אחרתי מבלי מצוא עוד שום מנין להתפלל.  ואפן ואבוא אל ביתי.  ואחרי הוגד לי כי במדרש טאלנא מתפללים קרוב לחצי היום לזאת אמרתי לבוא לביהמ"ד להתפלל עמהם.  ובפעם הזאת אומר די.

זאת מצאתי עצמי להודיע קושט דבר אמת כמו שהוא, ובתבונתו יבין את אשר לפניו כי אין טוב כי אם לשבת יחיל ודומם לבלי נטות ימין ושמאל, כי לא תהיה תפארתנו על דרנו לאמר לרע טוב, לסמא עינים, אשר בלי כל ספק יעמדו אנשים להפריע אותנו ולברר האמת כמו שהוא.  ואנה נוליך חרפתנו, ולכן אחת היא כי נרחץ בנקיון כפנו לאמר: ידינו לא שפכו את הדם הזה.  וה' יגדור פרצות עמו ישראל, ובא לציון גואל.  כיר"א – וגם בזה הנני לעורר לבבו מן הלחץ זו הדחק אשר לא יתנני השב רוחי.  אנא בטובו יעשה עמי אות לטובה לעורר עלי רחמים באזני כל אנ"ש שיחיו כי השעה דחוקה מאד.  צר לי מאוד להדאיב נפשי הטובה לתאר לפניו סדר פרנסתי בצמצום ואף גם זאת היא בהלואה והקפה, והנושים בי אצים, ואותי יום יום ידרושון.  אנא בחמלתו אל יסתיר פניו ממני ונצח לא אשכח חסדו.  הנני – –

בעזה"י.

אלקים יענה את שלום ידידי וחביבי, נצמד בקירות לבבי ה"ה הרב החריף החסיד המופלג בתו"י, גבר חכם בעוז המפורסם לתהלת כש"ת מו"ה...

נעימות ימינו למן... לנכון הגיעני, וגם ראיתי את הלחץ זו הדחק בקרב הארץ והיצר לי מאוד.  ותהי זאת נחמתי אשר בטרם קראני עניתיו, בעוד מלתו על לשונו שמה שמתי אני פה אל לבי ממרחק לראות להטיב עמו לעורר את המשפחה והאוהבים שיחיו אשר יניפו ואשר ירימו איש אשר כברכתו וכן נקבץ בידי לאט לאט אחת אחת למצוא חשבון.  ואחרי אשר הגיע מכתבו לידי הוספתי אומץ ככל אשר מצאה ידי עד כי לעת כזאת הנה בידי שנים ותשעים רו"כ, והוספתי והשלמתי מכיסי עוד שמונה ר"כ לפי מלאת מאה רו"כ, ושלחתי אותם היום לקאלימי' כרצונו ככל אשר פקד עלי, בטח יקבלם אי"ה ותחי נפשו.  ונא אשר תיכף כשיגיעו לידו יודיעני נא ותנוח דעתי לדעת כי נקבצו באו בידו בשלימות.  גם את המתנדבים הרשומים פה איש כמתנת ידו יפקוד לשלום ואת ערובתם, ותחזקנה ידיהם גם לימים יבואו לטוב לו.

והנה שפתי לא אכלא ומשפטים אדבר בו, כי רואה אני אותו ברע, רע עלי מאוד מעשהו אשר כל דברי אשר עוררתיו בצדק להתחבר עמי לטובת ארה"ק ויושביה, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד עמנווערי אלקינו, לא עשו פרי ושור בלבבו, ובעבור דברים נקלים אשר לא יאתה לגבר חכם כמוהו לשית לב על אלה השיב אחור ימינו להציל עמו ונחלתו מחירופים וגידופים אשר טפלו עליהם שקר זדים להבאיש ריחם על פני תבל ארצה.  ואם אמנם כי עניני הנהגת סדרי רפואות החולים והרופאים וסמי מרפא אשר פרועים לשמצה נגעו עד נפשי ותחתי ארגז ואף גם בלב חובב עמו ישימו קטורה באפו להתאונן רע, ועמל וכעס ישבע, בכ"ז נוכל להפוך בזכותם כי גם במדינתנו ימצא עוד ערים ומושבות רבים אשר יסתפקו ברופאים ורפואות כאלה, ואין לבבם פונה לרוח קדים, נאמנים לה' ולתורתו.  הן אמת לא אכחד, כי לא אחוה דעי לאמר כי יצדקו לגרש רופא מומחה ומובהק מתוכם, וכבר קדמונו רבנן באמרם בכל מתרפאין, אכן גם להאישמם בעבור זאת ולטפול עליהם עוונות וחטאים בסבת זה לא אוכל.  הנה כי כן צר לי מאוד באשר כתבתי לו שלישים עד כה ועל ארבעה לא אשיבנו.

                                                                     דו"ש הכו"ח....

בעזה"י.

מארץ חמדה טובה, שלום וברכה מרובה, ונחת והרחבה, לכבוד ש"ב ידידי הרב המופלג החסיד הותיק הנגיד הנכבד המפורסם מו"ה...

זה כחודש ימים אשר הגיעני מכתבו מן... ועוד טרם הגיע המכתב לידי באה אשת ר' צבי הערמאן אל ביתי ובשורה בפיה כי נשלח לי ליד בעלה מאה רו"כ, וכי אוכל לקבלם כרגע.  הנה כן גדלה שמחתי בכפלים, כאשר מצאה ידי גם מכתבו מבשר ואומר שלום שלום הכל שלום.

ובזה ארחץ בנקיון כפי על אשר אחרו פעמי מכתבי אליו עד כה, ולא מצאה כן ידי להשיבו תיכף מקבלת מכתבו עם המעות יחד, לדבר הזה יסלח לי כי לא בי האשם כי אם מידו היתה זאת לו כי רבה עלי העבודה לערוך כל הכתוב עם הספר וגם הקבלות לכל אחד ואחד.  ומאוד מאוד היצר לי לראות דברים קשים במכתבו אשר עודו מחזיק בדעתו לצאת לריב מהר, ולהביא גם אותי ברעה.  ואני הארכתי למעניתו זה שני פעמים והוכחתי למראה עיניו כי כבד מעמנו הדבר הזה לא נוכל עשוהו והיא לא תצלח, ואולי ח"ו נביא קללה תחת ברכה.  ותחת אשר דמיתי כי יסתפק בפושרין, ועתה רואה אנכי כי אינו נכוה אף בחמין, ואך בי ישוב יהפוך יידו כמו אנכי הריתי העם הזה אם אנכי ילדתיהו.  ומה איפוא אעשה עוד? הלא טובה אמנה כי על אפי ועל חמתי היו עלי דברי עד כה, לאשר ראיתי ונוכחתי פה כי אין טוב לגבר כי אם לשבת בדד ולידום, וכל מורשי לבבו בל יעברו פיו.  אכן לפי האהבה והחיבה שבינינו נמשכתי בחכה לגלות מעט מעט, ועתה עוד לא אמר די.  ולכן הנני מוכרח בזה להציע לפניו איזה פרטי ענינים כמו שהם.  גם הפעם הזאת ככל אשר נקרו ויאתיו למראה עיני.  אדמה כי לא ידרוש עוד מעמדי כאלה, ואחת הוא אשר יאמין לי כי לולא פני רו"כ אני נושא כי עתה גפ אם ישקל על ידי אלף כסף לא עשיתי כזאת להוציא הדברים מעמקי לבבי.  אכן אם אוהב ורֵעַ כמוהו מה בידי לעשות? ואחלה על העתיד, אל נא יוסף לבקש ממני דברים כאלה כי לא בעבור זאת באתי הלום להודיע ולגתות את אשר יכסו ויעלימו רבים.  וזאת לדעת כי כל אלה המה אך קצות דרכיהם ואם לבאר את כל פרטי ענינים תלא כל עט סופר ויכלו כל המגלות.  ה' יגדור פרצות עמו ישראל, ולא לאדם דרכו לשום מעקשים למישור בלתי לה' לבדו – רצוף פה כתבי הקבלות לכל אחד ואחד מהמתנדבים איש אשר כברכתו, בטובו ימסור לכל אחד ואחד את אשר נכון לו.

אוהבי ורעי בני אניה אחת אחרי אשר באנו כל אחד ואחד לכלל ישוב באו אלי כפעם בפעם לשאול לשלום, וגם אני השבותי אהבה אל חיקם לבקרם במעונם.  ואחרי שאלם אותי על בית התפלה אשר בחרתי לי, והגדתי להם כי בביהכנ"ס האריז"ל אשר באתי בה בראשית בואי הלום קבעתי מקום תפלתי השיב לי אחד מהם כי הוא בחר לו להתפלל במאקארעווער קלויז אשר דרשוהו מאוד להתפלל בו וכי ישיג בעבור זה מתת כסף מדי שנה בשנה, באשר הצדיק ממאקארעוו שולח בכל שנה ושנה צעטל לאנ"ש לאיש ואיש כברכתו, והמתפללים בקלויז שלו הן המה אנשי שלומו וסגולתו.  ואם אמנם כי גם מקלויז טשערנאבל באו אליו לדרוש מאתם לבוא ולהתפלל עמהם, וכי הצעטל מטשערנאבל גדול הוא עשרת מונים מצעטל מאקארעוו, והיא העולה יותר משלשה אלפים רו"כ בכל זאת מצא לנכון לו להתפלל בקלויז מאקרעוו אשר כבר הבטיח להם, כי הגידו לו כי בצעטיל טשערנאביל לא יקח בשנה ראשונה מאומה כי כן הדבר חוק אשר הגבאים לוקחים זאת בעד אשר יכתבו את האיש בצעטיל, ונערים שוררים בביהמ"ד הזה אשר בכל פעם דברי ריבות ביניהם ולמהלומות יקראו.  ובריבם את אנשי הקלויז מסאדיגורא דחפו שני אנשים צעירים לימים מביניהם, יחיאל ב"ר יוסף שו"ב וליבלי ב"ר יוסף משא"ג כי נחשדו שלבם לא נכון עמהם.  גם הצעטל אינו דבר המתקיים ע"י אנשי ארץ ישראל הבאים לטשערנאביל.  ובעו"ה אנשי ריב ומדון המה, זה ידבר סרה על זה, וזה ישפוך מרי שיחו על זה והצדיק באמונתו יאמין לכל הבאים, ובגלל הדבר הזה רבו הנכסנסין והיוצאין מן הצעטל, ובפרט איש חדש אשר לא נודע עוד ידחו אותו בקש.  לא כן בצעטל מקארעב אשר ר' אהרן מזוועהעל העמוד הקלוז הזאת בצפת בטרם נודע עוד בצפת לעשות קלויזן לשמות הצדיקים, הוא היה הראון והוא אבי הקלויזן עבר הצדיקים בארץ ישראל, והגם כי בשנה ראשונה לא ינתן את אשר יגיע לחלקו אולם מן הוא והלאה נכון לבו בטוח כי יקבל חלקו משלם וכי יעריכו ערכו, ויכתבו עבורו למאקארעב דברים טובים ותוארים נאים.  ומה השתוממתי לשמוע מאחד מאנשי אגודתנו שהתפלל בשבת בקלויז וויזניצי אשר אחרי רחצו הכהנים ידיהם לעלות לדוכן לתפלת מוסף (כי כן המנהג פה אשר בכל שבת הכהנים נושאים כפיהם) קם איש צעיר לימים איש זרוע, ואחז כהן אחד בערפו (שמו ר' נפתלי בארדייבער) וישליכהו החוצה ואיש לא ידע על מה ולמה.  ואם כי לא האמנתי כזאת עד אשר חקרתי ודרשתי היטב ונודעתי אל נכון.  ושם האיש אשר דחפהו הוא זיידי' מסקאלע. ואחרי שומי לב לכמו אלה נודעתי כי הוא פה כמו דבר רגיל ואין שום קלויז אשר לא דחפו מביניהם כמה וכמה אנשים, והוא דרך חול.  מקלוז סדיגורי נדחפו ר' חיים ישראל, ר' צבי טארניפאל.  מקלויז קאסיב נדחף ר' צבי הערמאן הנה כי כן רבים המה אשר יצאו מחיל אל חיל, אלה מבוהלים ודחופים ואלה מעצמם יצאו בטרם התגלע הריב, בעוד ירגישו כי סדרי קרבות נכונים למו, ותחת ששי יקראו אותם חמישי, ואת מקומם יטנפו להם או ישברו הסטענדער, או ילבינו פניו או ישלחו לו לביתו ע"י אחד השפלים והנבזים.

ועוד אנשי אגודתנו יושבים עמדי והנה זה ר'.. . מאגודתנו בא לבקר אותי ולדעת את שלומי, ואחרי אשר לא ידעתי להציל דבר אמת כל אודות ר' מאיר הבעה"ב שלו, שאלתיו לאמר: אם יש לו קורת רוח מהבעה"ב שלו.  ויענני: טוב לי מאוד עמו כי יראני אותות אהבה, ובבית המטבחים שהיתי ועמדתי יום אחד עד אשר לא נשאר שום בשר למכור ושבתי לביתי ריקם ושפכתי שיחי לפניו, אמר לי כי אבוא ביום המחרת בהשכמה לבית המטבחים לשמור את בואו שמה, ואזכירנו ויצוה ליתן לי בשר, וכן היה כי למחרת היום השני השכמתי ובאתי לבית המטבחים, ואחרי אשר ר' מאיר בא ויבוא אל בית השוחטים וידבר עמהם ועם ר' שמואל ויתר האנשים אשר שמה.  ואני שמרתי מועד צאתו משם, ויהי אך יצא ויקרב אל הקצב, בתוך המון אנשים ואנשים אשר עמדו כמי נד נתן לו הקצב כל נתח טוב ירך וכתף ככל אשר בחר לו, ואיש לא עמד נגדו.  ואני אשר לא יכולתי לבוא בתוך ההמון הזה אשר אחד באחד יוגשו הוחלתי עד אשר יצא והזכרתיו על הבטחתו, ואם כי בלא חמדה שב אל הקצב שנית בכ"ז לקח גם עבורי חתיכת בשר ואיש לא עמד בפניו.  ואך שמעתי דבר מאחרי כי רבים קנאו בי.  ואולם צר לי מאוד לראות עברתו קי קשתה כי לפני ימים אחדים שפך לפתע פתאום זעמו על אברהם שור אחד מגרי החצר ההוא, ויגש אל ביתו וישבר הדלת ואברהם ואשתו נמלטו לנפשם כמו פליטי חרב.

ומדוע לא יגרש את אברהם שור מהחצר? ולמה ישכיר לו בית אם מבקש מדנים הוא? שאלתיו.

הן הבית אשר דר בו אברהם שור הוא מקנת כספו, ענני, גם לא אחשב כי אברהם יבקש מדנים, כי אם גם עם הארץ הוא וזולת התפלה איננו יודע עד מה, בכל זאת הוא איש תם וישר, ובכל יום הולך הוא לשמוע לימוד חומש ורש"י ומשכים לקום באשמורת הבקר ויאמר תהלים ושערי ציון, וכאור הבוקר הולך הוא לבית התפלה להיות מהעשרה ראשונים, ולא עד מהרה הוא שב מהתפלה כי מתעכב הוא גם אחר התפלה, וכל דבריו באמת ויושר. גם בגמילות חסדים הוא מחזיק בכל נפשו וכאלה מדות טובות אשר ראיתי בו נפש זכה.  ובכל דברי ריבות אשר בחצר בין השכנים רואה אני אותו העשוק ורצוץ והוא סובל ומעלים עין, אשר המו מעי לו.  ויום אתמול באתי אל ביתו לבקרו ומצאתיו אוכל לחם נקודים עם נזיד.

מדוע תענו את נפשכם? אמרתי לו, אחרי ברכתי אותו בשלום.

הת"ח אני או גבר חלש אנכי כי אפנק נפשי בעוד ת"ח ויראים מעונים תחתסבל העוני והמחסור? גם לחם נקודים ומעט נזיד לא ישוה לי נגד יראי ה' וחושבי שמו.  ענה אותי.

מה נשמע חדשות בעיר? שאלתיו.

חדשות? שאל אותי כמתמיה, מי יתן וכחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו הייתי, כי עתה ישבתי במנוחה.  אכן יסור יסרני ה' ויתן לי לב רגז כי אראה חמס וריב בעיר לא אוכל לעצור ותחתי ארגז.  אוי לי תחת אשר חשבתי דרכי לבוא לארה"ק ללמוד תורה ומעשים טובים, כי כל ימי ישבתי בכפר בין ערלים ולא למדתי מוסר ויראת ה'. עתה נהפוך הוא, כי אראה ת"ח היודעים את התורה עושים מעשים אשר לא יעשו, ולמראה עיני המה רוצחים ושודדים והורגי נפשות.  ואם אמרתי כי משגע אנכי ולא למדתי דעת קדושים ובודאי המה עושים כתורה וכמצוה, מדוע לא יבינו אותי כזאת ואדרבא כמה וכמה ת"ח ויראי ה' מדי דברי בם בסתר אהלם יודו לדברי ויאנחו עמי ובקהל עם הנם נאלמים, לא יפתחו פיהם ומעלימים עין מן האמת.  הן אמת כי כבר ראיתי שכר טוב בעמלי אשר דקרו בי מאכלת שנונה ועשרים ושתים חבורות פצעוני בגופי, אשר כבר נואשתי מחיים.  גם זוגתי הוכתה במקל חובלים על ראשה וידיה אשר לא האמינו עוד בחייה, ואך בחמלת ה' לבדו בלי שום דרך הטבע ראינו חיים – ומדי דברו פשט בגדיו והראה לי הסמנים מהחבורות על לבו ובצלעותיו ובירכותיו ועל ידיו, עד כי נקעה נפשי ממראה עיני אשר ראיתי. 

ספר נא לי  איזו גופא דעובדא? אמרתי  לו, באשר כלתה נפשי לשמוע דבר רצח כזה –

הוא ישב על מקומו ויספר לי לאמר: איש כפרי הייתי מעודי, ויברך ה' אותי והצלחתי בעסקי, ומהולל שם ה' אשר לא אכלתי פתי לבדי כי אם גם לכל עובר אורח הבא אל ביתי אצלתי מלחמי, אם כי לא מעדנים היה האכל שלחני בכ"ז אכל לשבעה ולא רעה עיני ומעני לא קפצתי ידי.  גם לצדיקים וצאצאיהם ונכדיהם ויתר נכבדים הנוסעים על הכפרים אצלתי ברכה.  ולבי עלי דוי תמיד על אשר נפל חבלי לשבת בכפר בין ערלים, בלי תפלה בצבור כל ימות השבוע, ובלי כל מלמד להועיל ומדריכי בדרך אלך, וע"כ גמרתי אומר לצאת מהכפר.  ובאשר גם בעיר לא מצאתי נכון לפני לדור, ואחרי אשר אחי קדמני לבוא לארה"ק והציעו לפני כי גם פה בארה"ק אוכל לשבת להתפרנס ממעותי, לכן הוטב בעיני לבוא לארה"ק.  ברגש קודש באתי הלום ובכל הדרך אשר הלכתי ועל עמל ותלאה אשר סבלתי כאין היה בעיני מול הטוב אשר קויתי לשבוע פה, כי אמרתי אך פה אתהלך לפני הק בארצות החיים לעבוד עבודת הקודש בכל אותנפשי יומם ולילה בלי שום מניעה וטרדא.  ואולם לא כאשר דמיתי כן היה, כי מעותי אשר הבאתי אתי והסרסורים יעצוני להביא אותם בהלואה לקופת כוללינו גאליצען עלו בתוהו, כי הממונים והמנהלים חדלו מלשלם עוד לא קרן ולא עסקא.  גם החוק הקבוע לעניים הי' למגרעות וכשלש חדשים עברו עדי נתחלק בעד חודש אחד בדוחק, ותהי מהומה גדולה אף גם אחרי אשר האמרכלים נתנו לבם לזה ויעשו תקון לשלם לבעלי חובות המגיע להם לאט לאט במשך שנים, הנה עלה כספנו בתוהו.  ואלה מחריבי קרתא מצאו ידיהם בשפתי חנף לשבת על מכונם למשול על העם הדל, וידיהם רב להם גם אחרי כל הסדרים והתקונים לעשות מה שלבם חפץ.  ואני אשר חשבתי דרכי כי פה אשב במנוחת השקט, מלאתי עברה וזעם ולב רגז.  ואם אמנם שבעתי חרפה ובוז וקלון בדברי לפעמים איזה דיבור נגדם, לא שמתי לבי לנטות ימין ושמאל.  אם כי דברי ריבות היה ביניהם, יען כי ידעתי כי גם אלה מזה ואלה מזה לא לצדק ישורו כי אם למען בצוע בצע.  ומהם למדתי להבין כל מחלוקת שאינה לשם שמים סופה בטלה, כי כפעם בפעם עשו משה חר"ג ולייבלי מקאלימי' שלום ביניהם למען ימצאו שכר בעמלם.  ואך כאשר בא לכן "הסאניקער" ובתחלה חשבנו כי משיח בא, כי כאבן שואבת משך אליו כל ישרי לב וכל ת"ח ויראי ה', והראה סמני נדיבות ביין ושכר בכל עת וגם נדבה לעני, ויותר מהמה חלקת שפתים אשר כמו ענו התהלך עם כל אחד ואחד, ויגנוב את לבב בני ישראל עד אשר מנוהו ראש, ואחרי אשר הראה סמני טהרה להעמיד הנהגה ישרה קמו וגם נצבו למולו לשטן לו ה"ה משה חר"ג וסייעתו מעבר מזה, ולייבלי מקאלימי' וסייעתו מעבר מזה, כי יראו לנפשותם אם יעמיד הנהגה ישרה מאין יבא עזרם? הן כל עשרם הוא אך מהעניים אשר המה רועים אותם, משה חר"ג גירה בו את מאיר הזה ואת שאול שחור, שמשון קטן ויוסל יעקב, אברהם יוסל ואחיו הדרים עתה בחיפה, אלטר דראביטשער, מענדל שוסטער, מענדל שור, ישראל שמש ובנו שמואל, אברהם אייזיק ליבס, וליבלי קאלימייער גרה בו את ליבלי מנאדבורנא, יוחנן מיאגאלניצא ובערל בנו, חיים ליב מפוסטין......  שמשון קטן רץ בחוצות לאמר: בעריש בא לכאן בתור אדם המעלה לתקן תקנות בארץ ישראל, אחרי אשר אכל טרפות בוויען.  שאול שחור אמר בפרהסיא כי במאכלת שנונה יוציא מעיו.  אברהם יוסל ואחיו ויתר החבריא גנבו את דלת האולם מביתו.  מי יוכל לבטא בפיו ככל הדברים אשר חלפו ועברו בעת ההיא בכל רגע ורגע בראש חוצות.  ואולם הת"ח ויראי ה' בראותם כי תקוה נשקפת להגאל מתחת ידי הממונים הרשעים קמו לימינו בכל עוז ורבים אשר יראו לנפשם בעל כרחם ענו אמן והיו מעוזריו.  ובראות משנאיו כי לא תעשינה חיל ידיהם כי רבים אשר התנדבו ללון בביתו לשמור אותו מכל רע, גרו בו את האגענט הצורר הזה להתנכל עליו בתחבולות ברשע, אולי יכנע לבו ולא יאבה להתערב בעניני הנהגת העיר.  כה לא נחו ולא שקטו לילה ויום, הדביקו פאשקעווילין, שברו חלונות, ויבזוהו בראש כל חוצות.  ופה בחצר הזה היה מקומם כי זה משה חר"ג אשר גם לו בתים רבים גדולים וטובים ואצלו היה מקום מקלטם.  ואני נלאיתי נשוא עוד והתעברתי עמהם.  גם בביהמ"ד השמעתי קולי פעמים רבות כי לא ידעתי אכנה וכמו אש עצור בעצמותי, הנה כן התנכלו עלי להרע עמדי ומאיר הרע הזה התגולל עלי בענין נזקי שכנים וחפש ומצא לו דברי ריבות עמדי.  גם אברהם יוסל אשר היה חייב לי ארבעה אדומים כי היה אז קצב בכוללינו.  ואחרי אשר עיניכם הרואות עד כמה קשה בכאן ליקח בשר בבית המטבחים, והוא היה דחוק במעות בא אלי בבקשה שאלוה לו ארבעה אדומים והוא ישלם אותם לי בבשר כפעם בפעם.  בתחלה נתן לי בשר מעט מעט, ואחרי אשר עבר זמן מה לא נתן לי עוד, בצדקו נפשו באמתלאות שונות כידוע דרכי השקר והכזב.  ולכן אמרתי יקחהו אופל עם הבשר יחד ובבואי אליו לדרוש מאתו את יתר המעות שלי השיב אותי מענה בקצרה כי יקח את נשמתי.  ובכן בליל שבת כחצות הלילה ונר לא האיר בבית, ואני כמעט נערתי משנתי ואשכב על מטתי, ואשמע והנה נפתחה הדלת אשר מהבית ונסגרה כמו נכנס בה אדם, ולא עלה על לבי שום ספק כי אם אשר זוגתי יצאה להחצר ושבה ונכנסה ותסגור הדלת אחריה, ובכן שאלתיה האתה זה באת אל הבית? ובטרם עוד השגתי מענה, והנה זה יד שלוחה אלי ותאחזני בזקני, ומאכלת שנונה אשר הבריקה למראה עיני ביד השנית לשחוט אותי.  ובחמלת ה' עלי אחזתי את המאכלת בכל כחי ואתאבק עם הרוצח, ואולם הוא גבר עלי, ואחרי אשר לא מצאה ידו לבצע מעשהו כאשר דמה לשחוט אותי באשר כשל כחי התאבקתי עמו וגם צעקתי בקול גדול, וזוגתי ממטתה צעקה ג"כ, ולכן בחפזו תקע בי המאכלת כמה פעמים בלי שום לב עוד אל איזה מקום יכני ולא ישנה עוד להמיתני, ואחרי נשארתי דומם ולא צעקתי עוד וחשב בלבו כי כבר המית אותי קם מעלי אל המטה אשר אשתי שכבה ויכה אותה במקל חובלים על ידיה ועל ראשה.  ואני אחרי אשר קם מעלי אספתי שארית כחי ועל גחוני זחלתי עד קרבתי אל הפתח ואפתחנה כרגע, ונמלטתי אל תוך החצר וצעקתי בכל כחי לעזרה.  וכאשר קרבתי אל חלונות השכן ר' נחמן אופה לא משלתי ברוחי לחכות עד נשמע קול צעקתי כי אם שברתי חלון ביתו למען ימהר לישועתי.  וגם אל דלתות וחלונות יתר השכנים דפקתי בכל כחי.  וכלם קמו כרגע ונהיתה קול צעקה גדולה בחצר, באשר מבוהלים עמדו משנתם ולא ידעו עד מה.  ואני ראיתי בעמדי בחצר בטרם יצאו עוד השכנים מבתיהם ואך קול צעקתם החלו להשמיע, והנה הרוצח נמלט מתוך ביתי ויאחז דרכו לחצר מאיר אשר מתחת דרך המדרגות אשר יורדים מחצר זה אל חצר מאיר.  ואך נפתחה דלת אחת מבתי החצר, באתי בה ושם לא עצרתי כח עוד לעמוד כי נפלתי לארץ מתגולל בדמי עד כי הרצפה נתמלאה עד מהרה דם, גם רצפת החצר באשר הלכתי ומה גם באשר עמדתי היתה עקובה מדם כמו מדם פר הנשחט. –

כנפלי לארץ בבית השכן יצחק בר"פ לא ידעתי נפשי שום דבר כי אם קור גדול אחזני עד כי שני במו פי השתקשקו וארכבותי דא לדא נקשן, ובינתי הסתתרה עד מהרה ולא ידעתי נפשי עוד עד עת הצהרים, אשר בהקיצי ראיתי עצמי נופל למטה בביתי, לא ידעתי מי הביאני הלום, וכאיש חולם חלום וכגבר עברו יין הייתי, ולולא הפצעים אשר הכאיבו אותי כי אז חשבתי כי חלום היה.  ואולם השכנים ספרו לי כי תיכף רצו אל דלת שער החצר אשר היא סגורה בלילה, מצאו אותה סגורה על מסגר כמו סוגרה ואיש לא עבר בה ולא פתח אותה.  ואחרי רגעים אחדים אחרי אשר גדלה צעקתם, ברגע אחרי נפלי לארץ בא מאיר מביתו התחתון ויתיצב בתוכם, וכל רואיו הכירו בו כי לבו ער ולא מן השנה מתוך המטה הוא בא.  באשר לבד תכונת גיוו ופניו אשר נתנו עידיהן על ככה, עוד העידו בו מלבושיו כי בא לבוש כל מלבושיו אף אדרתו העליונה אשר אך לבית התפלה ילבוש אותה היה לבוש בעת ההיא.  אף גם עשב המריח (שנופף טאבאק) היה בין אצבעותיו, ותיכף השמיע קולו ואמר: אני ידעתי מראש כי סופו של השור יהיה ככה באשר קנה שמן זית מישמעאל אחד ולא ידע להזהר להטמין כיסו מפני הגוי אשר בעת לקח מאתו מחיר השמן ראה כיסו מלא זהובים.  גם אשת ר"מ חר"ג התמלט מפיה לפני השכנות, כי עוד ביום ההוא בעש"ק בהיות מאיר בביתה שמעה ממנו כמתנבא כי בלילה יהיה שערוריה בחצר.  גם השומרים הישמעאלים אמרו כי ראו בלילה את אברהם יוסל הלך ברחוב התחתון בחפזון רב.  ואני אם כי כמוכה בתמהון הייתי בעת אחז אותי בזקני והמאכלת הבריק לעיני, בכ"ז בעת התאבקתי עם הרוצח בטח אדמה כי הרוצח לא היה איש גבוה וארוך כמאיר, וכמו את אברהם יוסל הכרתי. 

השמועה הזאת עשתה לה כנפים כרגע בכל קצוי העיר, ועד מהרה נקבצו באו אנשים מסביב, ועד אור הבקר כבר היה קהל גדול אשר באו לראות המחזה הנורא הזה.  ורבים מהמה השמיעו דעתם אשר אך יאר היום יעוררו את הקאנסולראגענט העסטרייכי אשר תאחז ידו במשפט, ואם אמנם כי נודע לכל, כי גם הוא לא בצדק ולא במשפט דרכו ולא נופל הוא מהם בכל דרכיו, בכ"ז חשבו למשפט כי לא תמצא ידו עוד שום אמתלא ותירוץ על דבר רציחה נוראה כזאת.  ואולם מי ילך אחרי אשר אנכי כבול עץ שכבתי ולא האמינו בחיי גם זוגתי אף כי דעתה לא סרה מעליה בכל זאת לא עצרה כח לרדת מהמטה כי נהפכו עליה ציריה.  והתנדב איש אחד ר' מענדל מיערסלוב ובא אל הקאנסולאראגענט בשעה שמינית ארבעה שעות קודם הצהרים, ומצאו אך קם מהשנה, ואחרי סיפר לו כל הנעשה (אשר בלי ספק שמע קול הצעקות בלילה כי מקום מגורו הוא נוכח החצר הזה) ענהו כרגע כמו היה מוכן ושגורה בפיו מאתמול, כי ביום שבת לא יעשה דבר וגם למחרתו יום א' חג הנוצרים לא יעשה כל מאומה, אך ביום ב' יעשה חקירה ודרישה.

ואחרי אשר ראינו עין בעין כי את מרצחים חלקו החלו אנשים לעורר את משפט הישמעאלים לפקח בדבר הזה (אם אמנם כי אני איש יליד גאליציע וכן אברהם יוסל יליד גאליציע הנהו, וגם מאיר הגם שיליד מאלדאווע הוא, בכל זאת הנה הפאקטור של הקאנסולאראגענט אחרי שהמקום הוא תחת ממשלת ישמעאלים, ובתחבולות שונות באו שופטי מקום משפט הישמעאלים אל ביתי אחר הצהרים, והגדתי לפניהם כל פרשת העבר, והם הלכו לבית אברהם יוסל ומצאוהו ישן(ואחרי אשר גם שכיני אברהם יוסל ראו כי נשפך בבקר מבית אברהם יוסל עבטיט אדום כדם ואשתו שלחה את בנו מאשתו הראשונה מביתה כאור הבוקר אל אבות אמו) והחלו לחפש בביתו ובמגורה שתחתביתו, ומצאו בגדו וכתנתו מונחים תחת אבן כמו אחרי הכבס ועוד לא סרו מעליהם מראה האדמימות ונכתמו ועוד לא הטהרו, ויקחו אותו עמהם אל מקום המשפט.  והוא הכחיש הכל, והם כתבו מכתב להקאנסולאראגענט על אדות הרצח הזה אם יש לו איזה שייכות בין האנשים האלה להתערב בדינם, והשיב להם הקאנסולאראגענט כי אין לו להתערב בדבר הזה בכל מאומה כי גם אברהם יוסל גם אנכי לא תחת ממשלת עסטרייך אנו עומדים.  ועפ"י הדברים האלה אספו את אברהם יוסל אל המשמר.  ולמחרתו ביום א' שלח הקאנסולאראגענט מכתב אל מקום המשפט בחרון אף מה ראו על ככה לאסוף אל המשמר איש תחת ממשלת עסטרייך בלי הסכמתו, ותיכף יחזירו אותו לו.  והשופטים אם מיראתם מפניו, אם מצד גומלין הוציאו כרגע את אברהם יוסל מבית האסורים וישלחו אותו עם משרת של האגענט אל האגענט.  שם ישב עמו בטוב לו איזה ימים ויתיעצו על צפוניהם.  ואולי היה אברהם יוסל בביתו מסתתר.  ואחר איזה ימים שלח משרתו את אברהם יוסל אל הב"ד אשר ישפטו המשפט הזה עפ"י התורה.  ומאז יצא אברהם ייוסל לחפשי אין דובר אליו דבר מזה לרעה.  ואם כי במשך הימים כבר היו דברי ריבות בין מאיר ןאברהם יוסל בכל זאת לא בכל להציל דבר אמת מהודאת פיהם, זה אומר על זה וזה אומר על זה.

ואני אף כי קרה אותי המקרה הנורא הזה על אשר עמדתי לימין ר דוב סעניקער אשר חשבתיו לירא ה' וחסיד באמת, בכ"ז התחזקתי באהבתו ודבריו היו לי כאשר ישאל איש בדבר אלקים.  והוא גם הוא התחזק במעוזו בסיעת כל יראי ה'.  ובראותם כי הקאנסולאראגענט הוא ראשית חטאת בעיר' ובסתר כנפיו יחסו כל רשעי ארץ, גמרו אומר לעוקרו מן העיר ועל כל תועבותיו יביאו אותו במשפט.  וכן נשלחו מזה אנשים למקומות הגבוהים, ר' מרדר ממונקאטש, ור' מרדכי מאמאן, ואחרי אשר לא עשו ידיהם חין הוסיפו ושלחו את ר' מענדל מליזענסק[9] עד וויען, והוא התעכב בשליחותו זאת כשתי שנים ור' דוב בראותו כי כבר הוכן כסאו זולת הבריונים ומשה חרג ולייבלי קאלימייער בראשם אשר עמדו לשטן לו.  ואנשי העיר טרם ידעו כיהואו לא לדצק ולא לאמונה מתעסק בכסף הקדשים, כי עיניו נתן בממון, לזאת מצא נכון לעשות שלום עמהם ועם הקאנסולאראגענט, ודמה בנפשו כי בזאת כביר תמצא ידו יתר שאת ויתר עז, ואת הכשרים והתמימים יוליך שולל בחלקת שפתיו.  ואולם עין לעין נראה ונגלה בגניבתו ככל אשר ידו פרש צר על הרבה מעות כולל ועל עזבון ר' שלמה מסטריא אשר נתברר כשמש בצהרים ומאת ה' היתה זאת כי נתגלה קלונו בקהל ועדה.  ובראותו כי נבאש ריחו התחבר אל הנערים המנוערים ורשעי ארץ והמה מחזיקים בידו, והוא מחזיק ידיהם על כל התועבות, ומאיר הרשע הזה אשר ארב לנפשו להכותו נפש, ואשר בוזה בראש כל חוצות עתה הוא מאנשי סודו ואינו בוש ללכת עם מאיר אחוזי יד שלובי זרוע ברחובות קריה ולהביאו אל ביהמ"ד ולעמוד אצלו כאוהב נאמן אשר בעבור זה כשל כחי לראות, ויצאתי מביהמ"ד ההוא לבל ראות ברע.

ועתה מה אומר – הוסיף לדבר – איך לא תבער חמתי בקרבי אשר בעוד הייתי בחו"ל אמרתי כי בבואי אל הקודש אעופה בין שרפי מעלה ואלמד דרכי ה' ומדות טובות, ולבסוף אראה חמס וריב בעיר, לא מאלה הבריונים והרשעים לבדם כי אם מת"ח וחסידים המתפללים בכונות גדולות בסידור האריז"ל.  אוי לי אשר עם הארץ ובן כפר כמוני אראה עמל וכעס ועושק בעיר ואני מוכיח ואין עונה אותי דבר להראות אותי כי שגיתי ואתי תלין משוגתי, ואדרבא כי רבים וכן שלמים מודים לדברי.  ואיך אפוא אוכל לעבוד את ה' אחרי כי אנכי כצדיק בעיני נגד ת"ח ויראי ה' בפיהם ובסתר לבבם תוך ומרמות יהגו.

אחרי אשר כלה ר'... לספר ככל הדברים האלה ככל אשר שמע אותם מר' אברהם שור, ואשר נועתי משמוע מעשה רצח כזה, אמרנו לבוא אל ר'... אשר נקראתי אליו כי קרוב הוא לכלנו יחד כאחד, באשר אך אניה אחת קרבה אותנו, ובכל הדרך אשר הלכנו לבוא אליו נצבו תמונת מאיר ואברהם יוסל לנגד עיני, אשר לא על ממון לבד המה חשודים כי אם גם לשפוך דם נקי, ונפש אדם כזבוב בעיניהם, ובעבור זה כשלו ונגפו רגלי באבני המקום המפוזרים בחוצות קריה באשר לא פניתי לבי לשום עיני על דרכי עד באנו אל בית ר'... באשר הוא גר שם, ומצאנוהו שוכב על ערש דוי ומחלתו אנושה, אשר גם כח הדיבור היה קשה לו מאוד.  ומה מאוד חיתה נפשו בראותו אותנו באים לבקרו, ויתחזק וישב על המטה, ואחרי שאלנו לשלום לו כדרך כל הארץ סיפר לנו איך אנשי עירו קאלימייא יעצוהו למסור צרור כספו ביד ר' צבי הערמאן כי הוא בטח ישלח את אשר ישאר אחרי צרכי קבורתו לבניו העניים בחו"ל, ואם לא ימהר לעשות כזאת והיה אם יפלו בידי ר' ליבלי מקאלימייא אז לא ישאר עבור בניו כל מאומה.  ולכן מבקש הוא מאתנו להצטרף לר' הירש הערמאן, הגם כי נכון בטוח כי ר' צבי ה"מ יעשה הכל באמת ובאמונה בכ"ז לא נמנע לעזור על ידו.  וכן הבטחנו לו.  וישבנו עמו כשעב שלימה.  ואחרי הגיעה עונת תפלת מנחה נפרדנו איש מאחיו, ולכתי לתפלת מנחה לביהכנ"ס האריז"ל ובבואי אל חצר ביהכנ"ס אשר לדרום ביהכנ"ס אשר לחצר ההוא פתוח פתח ביהמ"ד החדש, וראיתי רבים עומדים בחצר ועונים קדושה אחר הש"ץ מביהמ"ד הזה.  נגשתי ג"כ לפתח ביהמ"ד לענות קדושה, בעודני עומד על סף הביהמ"ד ועוד אנשים רבים נקבצו באו עד דחקוני מאחרי ובאתי אל תוכו.  ובכן אמרתי להתפלל פה מנחה אחרי כי בביהכנ"ס כבר גמרו תפלת המנחה.

אחרי אשר גמרנו תפלת המנחה ואני עוד עמדתי בתפלה בלחש, שמעתי שמעתי קול מדברים לא בקול דממה, גם לא בקול ענות גבורה וכאשר עמדתי על גמר השמ"ע פסעתי לאחורי ואקרב אל מקום הקול אשר במקצוע דרומית מזרחית, כי אולי יצעקו חמס על אדות הבית עלמין אשר אין גדר סביב לו דרך כבושה עוברת בו, אשר גם אלה המצבות שלא נגנגבו ממקומם ישברו אותם המחמרים הפראים בעברם שמה וגם סוסים וחמורים ובהמות ועזים ימצאו שמה מרעה, ולא יבושו להטיל רעי אצל קבר האריז"ל והבית יוסף והאלשיך וכל קדושים עמהם, למורת רוח כל עין רואה אשר יותר ממכרה זהב הביא בית הקברות הזה עפרות זהב לקופתהחבורא קדישא ומשמשיהם, אשר גם לחומת ברזל מצאו ידיהם להעמיד.  – או אולי משבר לב יילילו על העוסקים בקבורת המתים, רוחצים, חייטים, חוצבים, נושאים, שמשים, אשר ירבו שכרם ככל העולה על רוחם, והנושאים לבדם לא יבושו ליקח מאשה אחת שמת בעלה (ולא נשאר לה כי אם בית בערך שתי מאות ר"כ ומעות בערך מאה ר"כ) חמשים ר"כ לבד מהרוחצים והחוצבים וחייטים ושמשים והחבורא קדישא, והכולל לבדו לקח מאה ר"כ.  ואנשים רבים רוצים לבוא אל החב"ק לשם מצוה בלי קבלת פרס ושומע אין להם.  – או אולי יתנו קולם על אשר פנו כמה מאות מתים מקבריהם, ועצמותיהם היבשות התגוללו כדומן ואין מאסף באשר נתנו עיניהם על מקום קבורתם לא רחוק מהאר"י כי כביר תמצא ידיהם לקבור שמה מתים חדשים, ולהרבוֹת שכרן על אחת שבע, באשר תכסוף נפש כל איש יהודי ויתן כל הונו למען הקבר שמה.  – או אולי יתלוננו על אודות הנדרים ונדבות הבאות בכל עת מעל פני תבל ארצה כמו חעות איטליא, הולאנד, לונדן, אמעריקא, אמשטדם, וויען מהקאמיטע, וויען מהקדש הר"ר שמשון וערטהיים זצ"ל.  וגם הבאות מכמה ערי תבל דרך ירושלים ונקראים גליונות, ומכל אלה לא נתחלק שום פרוטה כרצון הנודרים והנודבים.  – או אולי יתנו קולם על אדות רשעות הדיין רפאל שעשה שותפות עם ר' בערל חרדל, ור' בערל ישב על המשבר ובכח התורה והקרדום הסב הדיין הזה לשלם להנושים למחצה ולשליש ולרביע – או על אשר הסב לו אחוזת ביהמ"ד הגדול ויעש לו חצר לבתיו וחפר שמה בור מים עבור הבתים שלו.  ובאשר לא מצא די בבור המים הזה לפי רבות הבתים וחצרות שלו, שלח שלוחים על פני תבל לצבור כעפר כסף לעשות בור גדול ורחב ידים, ויחפרהו מעבר השני אל חצרותיו להספיק מים לכל שניו הדרים בשכרם, וגם לא יחסרו לו עוד מים לכל הבנינים שהוא בונה.  – או אולי יתאוננו רע על אדות השלשלים נאפאליאנס שהשליש אברהם יוסל מחיפה (אחרי צעקות רבים וכן שלמים על העושק שעשק ועושק) ביד הדיין רפאל למבטח עוז לבל ישוב לעשות כמעשהו, והדיין החזירם לו בסתר.  ואחרי צעקת אנשים רבים ודמעת עשוקים, עשה הדיין הזה פשרה להוסיף לאברהם יוסל עוד כהנה וכהנה אשר גם כל מתעקש מוכרח להודות כי דבר בליעל יצוק בו, וקנוניא ביניהם.  – או אולי קול ענות הזה ע"ד אבליגאציא מחמשים פונט שטערלינג שהיה לאיש אחד ונפטר לעולמו, ובין השמש והקאסירער אברהם קאלישער הלכה לאבדון ולא נודע מקומה.  – או אולי משבר לב יילולו בעלי החבות שהריקו שקיהם וצרורות כספיהם להסוחר ר' צבי טווערסקי, והוא נמלט מזה ומעט הנשאר הוא בידי דוד אשתו ר' יונה מטארנאפאל אשר עשה מלבושי נשואין לבנו מחנות ר"צ הנ"ל בסך עצום.  וגם ר' פסח דאקטור מצא מקום לו בחנות הנ"ל אשר גם מפניו לא נעלם כי החנות הזאת טובה היא לפניו להקפה.  – או אולי קול ענות בן ר ליבקי מדוביסאר אנכי שומע, על אשר הונו ורכושו יותר מעשרים אלף גרוש הובא בידי ר' פסח הנ"ל ולא הוציא מהם כי אם חשבון הוצאות, והסך הנשאר בערך ארבעה אלפים גרוש אשר לא היה עוד שום מקום מוצא עליהם, נתן לו ר' פסח מראה מקומות על עצמו ועל בנו ונינו ונכדו אשר באריכת ימים ושנים ישלמו לו.  – או אולי צעקת חמס אשמע על אדות סמי מרפא והאפטייק שאין בה רפואות ומשמשיהם ימצאו דים בזה לכל מחסורם ולכל חייתם.  ונער בן אברהם קאלישער אשר גם בעברית לא ידע קרוא מקרא הוא האפטייקער מצד כולל לבוב, ור"מ חר"ג יושיב בה את חתנו מצד כולל וויזניצי.  – או אולי שמו אל לבם להטיב דבר חינוך הילדים הפרועים לשמצה לייסד בית תלמוד תורה, להושיב בהם מלמדים למחלקותם ואנשים יראי ה' ישגיחו עליהם ועל הילדים לבל יעשו מלאכת שמים רמיה ותחת התלמוד תורה שלוקחים אבות הילדים בעד בניהם שובבים בראש חוצות יוגדלו ילדים במוסד ויראת שדי לתפארת אבותם ולברכה ותהלה בקראב הארץ  – אבל כרגע ראיתי משוגתי, כי בארה"ק על אלה וכאלה אין שואל ומבקש, כי גם הילדים האלה אשר לא למדו דעת יבואו אל השלימות אחרי מלאת ימי נעוריהם לקרוא למהלומות ולהיות אנשי חיל מזוינים לעמוד בפרץ נגד הממרה את רוח הראשים ובזה יזכו להיות קובר מתים ולבוא באנשים.  ומה גם אם יזכה הנער לחליק לשון לסבב בכחש ובכזב ולבדות מלבו שקרים אשר לא נבראו אז מאושר חלקו בארץ.

ואת הרשעים העושקים בחיפה אשר מצודתם פרוסה על מכתבי יחידים הבאים אל כמה אנשים דרך שם, להביאם בידי הממונים לעמוד על צפוניהם, ואת כתבי המסע שביד כל אחד ואחד שולחים ליד האגענט למצוא חן ביניו, במשפט לא יבואו וגם ביתר השאלות לא יהין שום מי לשאול, וכל החפץ חיים ימלט נפשו חיד שאול לבלי יעברו שאלות כאלה פתחי פיו.  ואם אמנם כי הכל יודעין... אבל כל הפותח את פיו סקול יסקל, או ירה ירה בחצים ואבני בליסטראות ויתר טכסיסי מלחמה עד כי חייו אינם חיים ובזה ימצא די תשובות על כל שאלותיו.  ולא על אלה נדברו האנשים אשר השמיעו את הקול.  ובגשתי שמה ראיתי שלשה אנשים, שנים כבני ארבעים ואחד כבן שלשים נצבים לפני ר' שמואל אשר הכרתי אותו כרגע, והם אומרים אליו כדברים האלה: מדוע תחרישו על כבוד התורה מעשות כמשפט כתוב, הלא מעתה יתפרצו רבים לעשות כמעשהו לבזות תלמידי חכמים מבלי שום פחד ומורא? – ור' שמואל ענה אותם כדברים האלה: כבר איימתי אותו באלה ובאלה עשרת מונים ואהי כמצחק בעיניו, הטרם תדעו כי הוא עשוי לבלי חת? ומה בידי לעשות? –

והם לא נתנו אותו לכלות דבריו ויקראו: האם אין תקיפות בישראל להחרימו ולנדותו ולבזותו ברחובות קריה? – ובעוד הם מדברים והוא לא ענה אותם עוד, והנה זה נגש אליו איש לובש מלבושים כמו הישמעאלים, וכנראה היה איש נכבד הדור בלבושו אשר מפניו נפרדו ויצאו מביהמ"ד, והאיש ההוא דיבר עם ר' שמואל ולשונם לא שמעתי.

ובעוד אשר נצבו שלשת האנשים ונתנו בקולים, נאספו אנשים רבים סביב להם, ויקשבו רב קשב לדבריהם ואיש מהם לא ערב לבו לדבר דבר כי אם שמעו באזניהם, ובצאתם נפרדו גם המה ויבואו איש אל מקומו, ומהם יצאו להחצר ואני אחריהם.

מה היא הצעקה אשר היתה בביהמ"ד? שאל אחד את אחד.

לא הטיתי אזן לדבריהם, ענה אותו, ואך כנראה שלח אותם רפאל לקנא לכבודו על אשר מענדל ליזענסקיר הטיח דברים כנגדו ואמר לו שאינו מאמין בתורה מן השמים, ובשכר ועונש, כי כשל כח הסבל לסבול את הדיינים והפסקים שלהם.  ומה ענה ר' שמואל אותם? הוסיף לשאול.

ר' שמואל דחה אותם כדרכו.

צר לי מאוד אשר לא היית בפנים, אמר האחד, כי אז הייתי עונה אותם דברים אשר יבושו מסברם.

למה זה לך? הטרם תדע כי בעבור דברים כאלה ירדפו את ר' מענדל ליזענסקיר? ולמה זה לך להביא נפשך בחייך? הן אנכי הייתי בבית רפאל בעת התוכח ר' מענדל עמו ולא אכחד כי דרכי ר' מענדל לא ישרו בעיני.

ומדוע לא השבותם גמולו בראשו? שאלהו.

יען כי הצדק היה עם מענדל, ובכל זאת קשי ערפו מביאו לכל הצרות.

ומדוע דחה ר' שמואל אותם וןלא מלא בקשת רפאל לקנא לכבודו? שאלהו.

מי יודע מה ביניהם? ואך רפאל סיפר לי כי ר' שמואל אמר לו ששלח למענדל לעשות שלום ביניהם ומענדל מקשה ערפו, ומה לעשות לו? האם עוד בחרמות ונדוים אשר תקע נפש כל העיר מכאלה ואין מפחד עוד מזה.

 

איש אחד נגש אליהם בטרם כלה המדבר את דברו ויאמר אל השומע כי דבר לו אליו, וילכו להם.  ואני הלכתי משם אל עזרת ביהכנ"ס האריז"ל.

מאז התפללתי מנחה מעריב בביהמ"ד זודאטשוב וראיתי את אשר המוכה "זאלקא" צעק ואין איש שם לב לקול צעקתו, כמו אש עצור בעצמותי ונפשי כלתה לדעת אל נכון את דברי ריבות שביניהם ולמה זה הכהו, ומדוע לא התיל אותו איש מהמתפללים מיד מכהו.  ואחרי אשר שמעתי דבריו שנתן למכהו יי"ש נודעתי כי מוזג (שענקער) גם מפי אנשים שמעתי כי הוא מוזג ומוכר תמיד במקח השוה, לכן למען תמצא ידי ליכנס עמו בדברים לקחתי לי צנצנת ואשאל על מקום מגורו, ובבואי לביתו ואומר אליו כי רצוני לקנות יי"ש, ירד מהמטה אשר שכב עליה ובגד כרוך על פניו, והראה לי יי"ש טוב ומשובח כל אחד לפי המקח הקצוב, וראיתי כי הצנצנת יי"ש שלקחתי עד כה בחצי בשליק (שלשה גרוש בערך) יתן הוא השני גרוש, אך אם אקח מדה אחת הנקרא ראטיל המחזיק ארבעה צנצנת כאלו.  הנה כי כן נתתי לו שמנה גרוש געד א' ראטיל ואקח מאתו כעת צנצנת אחת והמותר אבוא בזמן אחר לקחתם.

למה זה פניכם כרוכים בבגדים חמים? שאלתיו, אחרי באנו למקח השוה.

אלפי רוחות יקחו את הסאניקער – ענה אותי – האניה אשר הביאה אותו לכאן מי יתן והיתה למאכולת אש או טבועה במים בטרם הביאה את הצורר הזה לארה"ק.

מי הוא זה הסאניקער? שאלתיו, כנראה איש חדש אתם! ענני.  האם לא שמעתם אם לא ידעתם את בעריש סאניקעק עב הכרס מממונם של ישראל.  ר' בעריש סאניקער? שאלתיו, האם אינו אותו האיש שדיבר עם ר' מאיר על הגג בעת שהכו אתכם? הוספתי לשאול.  – כן הוא! ענני הנה הוא השטן ימח שמו ונמח זכרו.

האם הוא הכה אתכם? הן ראיתיו על הגג מדבר עם ר' מאיר ודבר לא היה לו על שום מי, ולמה זה תלינו עליו? שאלתיו.

בכור מות יבלענו כי מידו היתה זאת לי, כי לולא הוא לא הרהיב נפתלי להכות אותי או אפילו להעיז נגדי, אחרי כי זה יותר משתי שנים אשר לקח מאתי יי"ש והרויח בהם, ואני נהגתי עמו בעין טובה ולא הקפדתי עמו, ותמיד היה חייב לי שתים עשר מאות, וחמשה עשר מאות עד שני אלפים גרוש, ולולא פתהו הסאניקער כי עתה לא העיז פניו נגדי – ובדברו התאנח ויאמר: הן אנחנו חייבים בנפשנו כי הגדלנו את הצר הצורר הזה ושמרנו אותו מכל רעה, וע"כ באה עלינו הצרה הזאת.

אחת שאלתי – אמרתי לו – אל נא בחידות תדברו אתי, ונפשי נכספה לדעת כל תוכן הענין הזה אל נכון מהחל ועד כלה.  וישב לימיני ויספר לי כדברים האלה: זה הדוב חזיר היער בא לכאן ופשט טלפיו והראה דימני טהרה, ובחלקת שפתיו משך אחריו כמעט את כל העיר ובשפתי חנף משך אותי גם כן.  ובאשר קצה נפשינו במנהלי הכוללים כי עיניהם לנוכח יביטו אך לעשוק ולגזול ולמעול מעל בכסף הקדשים.  ובעבור זה נתחלפו כמה וכמה ממונים מהם אשר סילקו ידיהם בראותם כי לא תמצא ידיהם לעמוד נגדם, ומהם אשר נדחו ממקומם בתחבולות שונות אר חרשו עליהם רעה.  הכלל כי אלה אשר החרימו את כוללינו עודם על משמרתם.  ואחרי אשר בא הדוב השחור הזה לכאן וראינו כי כחפץ הוא לשבת ראש, ובשפתי חנף התאנח על מעמד העדה כי ברע הוא, הנה בכל אוות נפשנו עמדנו לימינו עד כי עלתה בידינו למנותו ראש, ולכל המקומות ולכל צדיקי הדור ולכל גזברי ארה"ק כתבנו מכתבים רבים כי תקותנו חזקה לשבת שלוה השקט ובטח.  אחרי אשר הבטיח לעמוד בפרץ להעמיד הנהגה טובה, ואולם אך ישב על כס גדולתו לא הוטב דרכו מהקודמים לפניו, ואחז בדרכיהם גם הוא לעשות לו חיל בממון ישראל ולמשול בכל ולעשות מה שלבו חפץ להשתרר על הם ה' ואת הבריונים יבריא במעות עניים למען יחזיקו בידו.  ואת הישרים בלבותם עזב כי מהם אינו ירא.  ומי אשר אין דעתו נוחה ממנו יזיק אותו בששים רבוא מזיקים בתחבולות שונות ויעש לו עושר ולא משפט.  ומעזבון ר' שלמה מסטריא קנה לו החצר משבעה אלפים ר"כ.  ומעות כולל שנפל לידו זה כמה שנים אין יודע שום חשבון הן בתחלה לא הבטנו אחריו כי העמדנוהו על חזקתו.  ואולם אחרי נבעו מצפוניו ואשר עשה בהעזבון אשר העלים גם מהאפטרופס השני ר' איצי חיים את כל ענין העזבון, ועוד כמה מעשיות שעשה שהראה לו צואה אחרת לא משלתי ברוחי עוד אחרי רואי את כל שעשה נגד ר' מענדל ליזענסקיר, אז עמדתי בביהמ"ד זודאטשוב, ואמרתי שאני מוכן להשליש עשרה נאפאליאנס ביד איש כשר עבור עניים אם הדוב יתן חשבון בפני ובפני ר' מענדל ליזענסקיר ובפני ר' מענדל רודינקר והחשבון יעלה בטוב באמת ובצדק אזי יפלו העשרה נאפאליאנס שלי לצדקה אשר בשלשה יתילק לעניים, ובעבור זה היה עלי הקצף כי חשבון אינו רוצה ליתן, ואך לסתום פיות המדברים האמת חתר חתירות להפחידם לבל ידברו עוד.  וכל היום הוא חורש מחשבות עלינו לא להציל כבודו באמת ובצדק ליתן חשבון כראוי רק להכות באגרוף רשע, ועלי הסית את הפושע ישראל הזה נפתלי ברדלס אשר יעיז נגדי להלי לשלם לי והטיח אותו לעמוד לימינו לפני הב"ד, ומי זה לא ירצה בכך להרויח אלף וחמשה מאות גרוש בשעה אחת ובפרט כי נפתלי הלזה כבר רגיל הוא בכך, כי בנסעו לפני איזה שנים לחו"ל והיה ג"כ מאנשי שלומי שלחתי על ידו חפצים מזמרת הארץ וכלים מאבני המקום וטלית קטן להביא לר' אלטיר בחור מדעמביץ, והגיעוני מכתבים מדעמביץ כי מעל בהם מעל ולא בא לדעמביץ כלל, גם לא שלח אותם לדעמביץ, ואני נודעתי כי מכר אותם באונגארן.  ואחרי בואו מדרכו הצטדק לפני כי נגנבו מאתו על הדרך, והגם כי ידעתי כי שקר בפיו לא הכלמתיו, כאשר אמר כי ישלם לי ככל אשר נתתי בעבורם, והוא חשב כי הונה אותי, ואני אמרתי לא אכלימנו.  ואחרי אשר החל שנית להתנפל לרגלי וחילה פני להחיות נפשו ונפש ב"ב ליתן לו יי"ש בהקפה והוא ימכרנו מעט מעט בביהמ"ד וישתכר בהם.  הטיבותי חסדי עמו, וזה פרי גמולו הטוב – בדברו הדברים האלה זלגו עיניו דמעות – ויוסף לאמר: הן רוע מעללי משה חר"ג מצד וויזניצי ולייבלי קאלימייער מצד קאסוב גלוי וידוע אשר בלי ספק שמעתם ככל אשר הרעו לעשות, גנבו גם כחשו וגם שמו בכליהם, ובתחבולותיהם מרמה כל היום יהגו, כי תלמידי ר' שמואל המה.  ואולם הדוב הזה הוא יותר מהם, ומה נוכל לעשות כעת? הכלל כי נראה עין בעין קללת אלהים רובצת על ארה"ק אשר הכשרים בשפל ישבו, והנוכלים והערומים נשאו ראש –

מדוע זה לא השבתם לו כגמולו שבעתים, אחרי אשר הכה אתכם והפיל לשם שלשה שִנַים? שאלתיו, הן לא נופלים אתם ממנו להכותו מכה רבה?

האנכי לא ראיתי כי הסאניקער העמיד את אנשי חילו להיות נכונים למלחמה, ואילו לא החרשתי והשיבותי אף מכה אחת כי עתה הוציאוני הרוג משם חלילה, כי הסאניקער הביא את מאיר ברז"ל ואחר מנחה באו בריוניו, הירשל שמואל שענקערס, אלטיר דראביטשער, ישראל שמש ובנו, אברהם אייזיק ליבס, שמשילע יוסף יעקב בן מאיר ברז"ל להיות נכונים למלחמה.

ברוך הבא חותני! – אמר ר' זלקא לאיש זקן אחד הבא אל הבית ומראהו כאיש נכבד, ויתן לו כסא לשבת.

כמדומה שספרתי לך – ענה הזקן לחתנו – שזה כשתי שבועות שפגע אותי הסאניקער ברחוב, ויאמר לי מדוע אינו רואה אותי וכבר עבר זמן רב ולא התראתי פנים עמו.  ואני השבתי לו, הן מראשית כזאת חשבנו להעמיד איזה סדרים נכונים, ועושי הרשעה, הקאנסול, ומשה חר"ג, ולייבלי קאלימייער כעשן יכלו, ובעבור זה היתה הקורבה.  ואולם אחרי אשר הפכתם הקערה על פיה מה לי ולכם? ומשואפי הרשות אין אני.

הטרם תדעו כי כמצח אשה זונה לא ידע בשת? ענה ר' זאלקא אותו

ומה נשמע אודות נפתלי? שאלהו חותנו.

ר' חיים דוד היה בכאן – ענהו ר' זאלקא – והלך אליו, ועוד אין אתי יודע שום מה.

לדעתי התפשר ככל אשר תוכל ואך שיהיה מעות מזומן – אמר חותנו – וילך לו.

מדוע לא תלכו להב"ד? שאלתיו – להב"ד?! האם המה טובים מהם? הן הסאניקער הרע הזה עיכב עלי את היאקס שלי ולא רצה לתתו לי והלכתי לר' שמואל וצעקתי חמס מדוע לא יתנו לי את היאקס שלי, האם יש עלי איזה תביעה או טענה, והשיב לי כי לא יוכל לעושת מאומה, ושאלתיו, האין ד"ת בישראל? וענה ואמר לי כי על ראש וממונה אין ד"ת.

ולמה זה החרישו כל העדה ולא צעקו מרה על השוד וחמס הזה? שאלתיו.

הלא זה הדבר אשר דברנו, כי כל אחד אומר שלום יהיה לי וכל עוד שלא נגעה הרעה לעצמו ולנפשו הנה הוא מסתתר בחגוי הסלע, ורבים המה אשר יחניפו לו מפני היראה.

אחלי – אמרתי לו – הידעתם את מענדל ליזעסקיר אשר שמעתי שמו בפי רבים בעיר? מה הוא, ומה מעשהו?

 

לא אכחד כו איש משגע ועומד על דעתו, ואם אמת כי הוא ידי"נ ובן עירי בכ"ז הוכחתיו על פניו על קשי ערפו, והוא כאבן שאין לה הופכים עומד על דעתו, וכבר השביעוהו צרות עמל ותלאה, את הונו האבידו, וכל היום שמו מנואץ, וישימו לו עלילות דברים לקרוא אותו אפקורס וישימו שמו לגדופים.  ובאשר אני לא יכולתי נשוא עוד את אשר עשו לו וקנאתי בעדו, ע"כ באה עלי הצרה הזאת.  ואני כמה פעמים הגדתי לו כי צפור אחד מאלפיו לא יביא הקיץ בכנפיו, אחרי כי הראשים אך בשקרים וכזבים יעשו מעשיהם ולא יראו אלקים, ורבים אשר אתם בעבור בצע כסף.  וגם הכשרים יתחבאו אחר תנור וכירים, ומה בידינו לעשות? – ברגע ההוא בא ערבי לביתו וידבר עמו איזה דברים.  ואחרי הגיד לי כי עליו ללכת עם הגוי לקחתי הצנצנת יי"ש ואבוא אל ביתי.

אחרי אשר הבטחנו לר'... לבוא לר' צבי הערמאן אשא מסר לידו המעות שלו, באתי אל ביתו ולא מצאתי אותו, ואשתו אמרה לי כי כרגע יבוא ואם ארצה להמתין עד בואו הרשות בידי.  אך כמו זר היה בעיני להשאר כם אשה באין בעלה בבית.  ואך פתחתי הדלת לצאת והנה זה שלשה אנשים באים, ואני טרם ידעתי אותם אם בעל הבית בתוכם אם לא, שבתי אל הבית אחריהם, והנה איש אחד זקן ונכבד ותום דרכיו ראיתי על פניו הוא הוא בעל הבית ושנים האחרים האחד שמו ר' ישראל אברהם מטסימניץ והשני ר' שלמה בומיל מקאלימיי (כאשר נודעו לי שמותם אח"כ).

בעל הבית נגש אלי וישאלני איזה דבר לי אליו, והגדתי לו כי ר'... בקש מאתי להתראות עמו בגללו – ויאמר לי לשבת מעט, ואח"כ ידבר עמי בארוכה, כי טרוד הוא כעת במכתבים.  ויעמוד נוכח אשתו ויקרא באזניה: לר' פלוני חמשה ר"כ, לר' פלוני חמשה וארבעים ר"כ, לר'... עשרה ר"כ, לר'... צ' ר"כ, לר'...  שי מאות בצירוף מכתב.  לר'...  מכתב עם שלשה ר"כ.  וכהנה וכהנה.  ואשתו הקשיבה בקולו, ואחרי התימו לקרוא לפניה הצעטל מהחל ועד כלה, נתן הצעטל בידה עם המכתבים הרושמים, והיא יצאה מהבית.  שמתי עיני אל השלחן אשר שני האנשים יושבים, ולפניהם תכריך כתבים, והם הוציאו מתוכו גליונות קטנים אשר מדה אחת וקצב אחד להם.  ועל גליון נייר רשמו כל הכתוב בכל גליון שהוציאו מהתכריך, וכפעם בפעם מלאו שחוק פיהם.  עוד ר... חמשה נפשות אחרי זה כשנה ויותר אשר איננו רק שלשה.  עוד ר'...  חי הוא ובין החיים הואנמנה אשר יותר משנה וחצי הוא בעמק רפאים.  נרשום נא לבדנה את חלק המתים אשר נקבצו בזה ונראה עד כמה יגיע – אמר ר' שלמה לר' ישראל אברהם אשר אחז הקולמס בידו ורשם ור' ישראל אברהם עשה כדבריו, וגם ר' צבי ה"מ נתן עיניו עמהם, ויאמר: למה זה להבל ניגע? אני לא אבוא בדברי ריבות ואין זה לפי כחי לעת זקנתי לבוא במלחמות עמו, יקחהו אופל, יקח לו היאקסן ויחלקם, כי ידעתי כי לא ינוח ולא ישקוט כי לחמו הוא. –

התשליכו את הקטניות לפני החזיר? ענו שניהם, הן אחרי כל היגיעות שיגענו וכמה קולמסין נשתברו וכמה דיו נשפך, עד פעלנו אצל אדמו"ר שישלח היאקסן לידכם, ואז נראה בעליל כמה הוא מעלים לפני אדמו"ר.  ועתה חפץ בהנהגה ישרה בכל לבו ואך אתם איכם רוצים לבצע מעשהו.

למה זה תדברו אלי הבל ורעות רוח – אמר ר' צבי אליהם – אלו רצה הקאסובער רבי להעמיד הנהגה ישרה כי עתה לא כתב במכתבו שאכרות ברית אהבה עם הגנב ליבלי קאלימייער ולעשות הכל עמו בצוותא אשר נפשו יודעת מאוד כי זאת היה לא תהיה.  ואני זקנתי מלבוא עמו בדברי ריבות ומלחמות ותחבולותיו מרמה, ואין לבי פנוי מתורה ותפלה ועבודה לחשוב מחשבות הבל ותוהו כמוהו.  אחת היא ישמח הוא בהרבי והרבי ישמח בו, כי עמו לא אהיה ממונה ולא מחלק באשר אין זה לפי כחי.

האם לא תדעו ולא תבינו כי אנחנו נעזור לכם וכאשר עד כה עמדנו בפרץ נגדו כן לא אבדה תוחלתנו לעקרו מבית אדמו"ר על בלתי השאיר לו שריד.  הגם כי ר' אלטיר קערון מנהל בית אדמו"ר ור' הירש וואהל הסופר בבית אדמו"ר מחזיקים ידו ובריתם נאמנות לו, בכ"ז הנה מצאנו דרך להגיע מכתבנו לאדמו"ר לידו ממש לבל ישלטו בהם ידי ר' אלטיר ור' הירשל להעלים אותם מפני אדמו"ר.  וכן הננו מצפים כי ידינו תעשינה תושיה מעתה יותר ויותר.  אחרי אשר יראה אדמו"ר כי הרויח בפעם הזאת ערך שמנים ר"כ אשר נשלח אי"ה בחזרה, וליבלי טמן כזאת לכצמו, הלא גם כל מתעקש יהיה מוכרח להודות על האמת, ור' אלטיר קערון ור' הירשל לא ימצאו מקום עוד להמליץ בעדו.

עוד הם מדברים, והנה זה ר' צבי מפוטשניזיק בא אל הבית.

ברוך הבא ר' הירשׁ! – ענו כלם לקראתו – מה חדשות יש? שאל ר"צ.  היאקסין מקאסיב באו לכאן על אדרעס ר' הירשלי – ענהו ר' שלמה – ור' הירשלי רוצה למוסרם אל ליבלי קאלימייער ולהכעיסו ישליך לו את צרור הכסף – אמר ר' ישראל אברהם בשחוק.

ר' הירש מפוטשניזק ישב אל השלחן והמה הראו לו המכתב מקאסיב בחת"י הרב הצדיק, הכתוב לשם שניהם, ר' הירשלי הערמאן ור' לייבלי ב"ר פישל קאלימייער יקבלו בזה היאקסן ויאבו לחלקם ביחד בשלום ובמישור והכל יהיה בהסכמת ר' לייבלי.  ור' הירשלי ה"מ חזר על דברין לאמר: למה זה להבל איגע, לחדש שנית המלחמות אשר הכשילו כחי? האם כח אבנים כחי? ומי זה יעמוד במלחמה עם איש מלחמה, ועם בני הנעורים עזי פנים אשר עומדים סביב לו לעשות רצונו? אין זה לפי כחי!

לא בחפזון לגמור דבר – ענה ר' צבי מפוטשניזיק – הן עוד שהות לטכס עצה ולהמתיק סוד כדת מה לעושת ולהתבונן בזה היטב.

הן לו יהי כדבריכם – ענה ר' הירשלי – הנה היאקסן והמכתב בידכם עשה לע"ע רשימה מגרעון שנגרע להאנשים אשר לייבלי רדף אותם בחימה אפו, וכן אלה אשר יותרת ניתן להם בהוסיפו להם נפשות אשר עוד לא נולדו או אשר כבר אבד עלימו כלח, ונתבונן כדת מה לעשות.

בעוד הם מדברים והנה זה איש באל אל הבית ויאמר לר' צבי ה"מ: ימים ושנים תאריכו על הבשורה הטובה שבישרתם אותי ואם יש את נפשיכם לקנות לכם עוה"ב הלוו לי ארבעה בשליקס כי זה כשתי שעות שהגוי מוכר הקמח בא לביתי ונושה בי ולא נתן מנוחה לנפשי, וכמלאך הגואל באה אשתכם ותבשר אותי מחמשה ר"כ שהגיע עבורי.  ור' הירשלי הוציא כרגע ארבעה בשליקעס ויתן לו, וירשום על הפנקס שבאמתחתו וישאלהו אם קבל עוד הלואה מאתו.  והאיש השיב לו כי עוד שלשה בשליקעס קיבל הלואה מאתו זה כשלשה שבועות, והנה הנם יחד שבעה בשליקעס.  והאיש נשא רגליו לצאת ור' הירשלי אמר לו בעודו על הפתח לבוא לקחת המותר אם אחר מעריב או למחר וילך לו.  ור' הירשלי בעל הבית הסב פניו אלי וישאל אותי לשלום ר'

... החולה הגדתי לו כי הייתי אתמול קרוא אליו ויספר לי כי את צרור כספו מסר בידכם, ויבקש מאתי להיות לכם לעזרה לכל אשר תמצא ידי לטובת בניו העניים שיגיע אליהם את הנשאר.

כן מסר בידי סך... והנם צרורים פה – אמר אלי – בדברו זאתהוציא מהארגז צרור זהב ויראהו לי וימנה אותו לעיני ויאמר: בכל אות נפשי להטיב לבניו כי ידעתי כי המה עניים, ואולם מה יועיל נגד השודדים והחומסים המכנים עצמם בשם בני חבורא קדישא אשר נלאתי נשוא עוד החמס והשוד שלהם.  לב מי לא ידאב מראות ברע אשר שמואל בן ישראל שמש הנודע ומפורסם לכל, נואף לכל הכלבים ומשחק בקוביא, וכל תועבות שבעולם דברה נפשו לאהבה, והוא העוסק בקבורת מתים בצפת ת"ו ואך בדעתו יבחר מקום קבורה לנפטרים, ואשר לא ישחד אותו ככל תאותו לא יזכה לקבור מתו לפי כבודו במקום ראוי לו, ואשר ישחדנו יקבור מתו גם במקום אשר נעלה הוא ממנו.  ואביו ישראל שמש אשר גם הוא לא הטיב דרכו יותר מבנו זכה לקבור שתי בנותיו אצל מערת הרה"צ ר' חיים מטשערנאוויץ והוא בעצמו נקבר על מערת הרה"צ מנאווריניש והלבישו שרד וכל קדושים עמהם.

גם הנושאים והרוחצים והחוצבים, הלא כלם אנשים ריקים בני נעורים שובבים עמי הארץ ובורים, ואך בזרוע רמה אשר מחזיקים ידי הראשים הרועים, יפשטו ידיהם להרבות שכרם ככל אות נפשם ואין מוחה בידם, וכבר נסיתי בתחלה ואמרתי לייד מברא קדישא מאנשים כשרים ויראי ה' אשר בכל לבבם רצו והתנדבו לגמילת חסד של אמת חנם אין כסף, ואך נושע להם השיבו לי גמולי בראשי בבזיונות וחירופים וגידופים עד כי משכתי ידי מאשר יזמתי לעשות.  מה נאמר ומה נדבר כי הרבה יש לנו להתאונן, אחרי כי כל מגמת ומטרת האנשים הבאים הלום, אשר עפרה יחוננו, ואחרי כל עמלם הנם נופלים בידי אנשים שפלים כאלה, אשר לא ייראו אלקים, ואך משחק הוא להם ומסחר למלאות חוריהם.  ותחתי ארגז על שם חבורא קדישא אשר ישאו על עצמם[10]. וזה לא כביר נפטרה האשה שרה מסאנדז, ואחרי אשר נתתי להנשים הרוחצות והחוצבים והנושאים ככל אשר שאל לבם כי ידעתי כי דבריהם יקום, באשר הממונים להם למחסה עוז.  ואחרי זאת באו אנשים רקים אחרים וגנבו את המטה – אשר נושאים עליה את המתים – ויחביאו אותה עד כי הוכרחתי ליתן להם ג"כ שלשה נאפלאניס כאשר המה קראו להם שם גומלי חסדים או מחככים או משפשפים אשר לקחו שכרם לבוא אל כל נופל בחולי רע ר"ל שלא יאונה, אשר נשמע החולי ההוא בערים מסביב.  ובעבור זה עשו להם כל ימיהם כחגים לאכול ולשתות, זוללי בשר סובאי יין, ומי יאמר להם מה תעשו אחרי אשר המה מחזיקים ידי הממונים הראשים והמה בחרו אותם חלף זרוע עוזם נגד כל מדבר איזה דבר נגד כבוד הממונה.  ובכן לא אדע עד כמה תכבד העבודה.  אולם עוד לא אבדה התקוה כי ישלח ה' דברו וירפאהו.  ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

כדברים האלה דיבר אלי ר' הירשלי ממעמקי הלב, בעוד ר' ישראל אברהם ור' שלמה בוימיל ור' הירש מפיטשניז ישימו לב אל היאקסן וכפעם בפעם יפריסו אותו מדבריו אשר דבר אלי לאמר: ר' שלמה ליב מפוסטין עודנו חי כי נשלח עבורו יאקס, וגם שלשתן צצחקו ור' הירשלי התאנח ויאמר: האם זה דבר חדש? – עד כי בעת כלה דבריו אשר דיבר בי הסב פניו אליהם ויאמר: הראיתם את כל היאקסין? –

אך בהשקפה ראשונה מדי שמנו עין עליהם נראה לנו כי ישאר ערך שמנים או תשעים ר"כ אשר באו יאקסין לנפטרים מאשתקד ושלפניו וכאלה.

קחו לכם היאקסין לביתכם והעתיקו אותם היטב, ובואו חשבון מדויק, ואחר נדעה נרדפה לדעת כדת מה לעשות, אמר ר' הירשלי אליהם.  – והמה לקחו התכריך כלו ונפטרו מלפניו וילכו להם.

אני כבר החלותי לראות נכוחות את דרכי אחינו בארה"ק והתבוננתי ליצרי מעללי הממונים והראשים והמפקחים, כי כלם יחד יעשו ככל אשר תמצא ידם אך למען ימנו פרנסים עלך הצבור, ובדבר הזה לא תרפינה ידיהם מלעשות כל דבר גם אשר לא יעשה ולא יסוגו אחור לא מאימת בשר ודם ואף לא ממורא שמים, לכן השתוממתי מאד בראותי את האחד רבי צבי הערמאן אשר זכה לגדולה ונתמנה לגבאי עלי פי הצדיק מקאסוב והוא ישמט ידו מהמשרה הכבודה והטובה הזאת.  ואת אשר חשבתי בלבי עלה על פי ואמרתי: אל נא יחר לכם ר' צבי ואדברה כהעולה על רוחי.  מאוד אתפלא למשמע אזני, ובטובכם הבינו אותי שורש דבר.  הנה כפי הנראה בחר בכם הרה"צ מקאסיב להיות גבאי מתחת ידו אשר על ידכם יתחלקו תרומת קדשיו באמת ובצדק, וכפי הנשמע בעיר תשמענה אזני אך טובות עליכם, ומדוע זה תמשכו ידיכם מלקבל המשרה הזאת עליכם להיות מועסקים בצרכי הצבור באמונה אשר שכרם הרבה מאד.

מה אומר מה אדבר, ענני, הן אמת כי לא באתי הלום לעת זקנתי לבטל מחשבותי כי אם להתהלך לפני ה' בארצות החיים לעבוד עבודת הקודש בתורה ובתפלה, ואני הנה זקנתי באתי בימים וב"ה כי אינני צריך לבריות ואינני מקבל מקופת הכוללים ולא מנדרים ונדבות אף קשיטה אחת כי חנני ה' וכי יש לי כל.  הנה כי כן אחרי בואי הלום ור' ליבלי בר"פ קאלימייער ההיה פה למנהל וממונה מצד הרה"צ מקאסיב שמח לקראתי והפציר בי לקבל עלי משרת עניים מצד קאסיב לבד מאשר העניים הפצירו בי מאוד, ואני לתומי אמרתי לבלי השיב פניהם, הגם כי באו באזני כמה קובלנות על ר' ליבלי אמרתי אני אל לבי אחרי כי גם העדה גם ר' ליבלי חפצים בי, בלי ספק יהיה שלום ושלוה מעתה.  ואולם ר' ליבלי עינו הטעתו, באשר דמה בנפשו להסיר מעליו צעקת הקהל ובחר בי לכסות עינים למען יעשה ככל העולה על רוחו כאשר בתחלה ואת עיני ועור בחלקת שפתיו ובמשאות שוא, כדרכו באשר דמה כי אחרי כי זקנתי ולא אבוא עד תכונתו ויתלה בי כל חטאותיו כאשר כן עושה משה חר"ג מצד וויזניצי.  ואני אשר לא ידעתי מה עמקו מחשבותיו כי בחר בי אך לכסות עינים, שמתי לבי מאז קבלתי עלי המשרה ושמתי לבי היטב לכל פרט ופרט, ועד מהרה התנחם ויתחרט על מעשהו ואולם מה בידו לעושת נגדי? האם יוציא קול עלי כי גנבתי או כחשתי? הן לא יאמינו לו, הנה כי כן התחכם ויכתוב מכתבים בשמי וזייף עליהם חתימת ידי, בנאצות וגדופים להרצ"צ מקאסיב לבל יוסף עוד שלוח לשמי שום דבר כי אין לי חפץ בו ובמשרתו.  גם לאמשטרדם כתב בשמי וזייף חתימתי, אשר אם יבוא מעות או יאקסין מהרה"צ מקאסיב לשלוח לכאן על שמו, לא ישלחו אותם כי אם לשם ר' ליבלי קאלימייער כי על שמי לא אקבלם ואשלחם בחזרה וכהנה וכהנה מכתבים רבים.  גם מאנשיחילו העמיד עלי לבזות אותי ולהבאיש ריחי בעיר, ואני לא ידעתי שום דבר באשר במו פיו החניף אותי והתהפך כחומר חותם מיום ליום.  בעת ההיא הגיע אלי מכתב מאמשטרדאם עם שילוח כסף, וזה דבר המכתב: הננו שולחים כעת על שמו סך

... הנשלח אלינו מהרה"צ מקאסיב, וכבן יהי חסדו לקבל המעות ולהודיענו מקבלתם, ואל נא ישלחם בחזרה כעת עד אשר נשיג תשובה מהרה"צ מקאסיב את מי יבחר במקומו, כי כן שלחנו להרה"צ הנ"ל את מכתב כת"ר וכו/.  לדברי המכתב הזה התפלאתי מאוד, גם כל העדה, וכתבנו לאמשטרדם כי דברי מכתבם הוא לנו כספר החתום, באשר אין אתנו יודע כל מאומה מכל הכתוב, והגיע מאמשטרדם לכאן גוף המכתב וניכר הזיוף גם לפני הרה"צ מקאסיב נראה דבר הזיוף, ובכל זאת עודו מתהלך באשמיו.  ואחרי רואי כי ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם משכתי ידי מזה, אחרי נוכחתי לדעת כי אך להבל ותוהו אכלה כחי ומאומה לא אשא בכל עמדלי להטיב מצב העניים, גם עתה ברור לי כי עד מהרה ישוב הרה"צ או משמשיו להשיב הממשלה ביד ר' לייבלי ואני אין בי כח לעמוד נגדו, כי הוא מלומד מלחמה מנעוריו וכל עתותיו יבלה אך בתחבולות כאלה, ולבו מלא מרמות ותוך, האשחית עתותי אשר הקדשתי לי לישיבת ארה"ק לדברי מלחמות כאלה אשר לא נסיתי בכאלה מעודי? ואך זאת מצאתי עצמי מחויב לעשות, אשר עכ"פ מעות יחידים מיחידים יגיעו לבעליהן אל נכון, ותחת אשר עד כה היה נשלח תמיד מעות יחידים ליחידים ע"י האחים הצדיקים מקאסיב ומוויזניצי אשר נמסרו ליד הגובים אשר חזרו בעיירות לקבץ מעות קופות ר"מ בעל הנס, והגובה החזיק המעות בידו זמן רב עד בואו אחת או שתים בשנה למסור המעות הנאסף בידו להרה"צ, וגם שמה היה מונח המעות זמן ועידן עדי נשלח לכאן, ובכאן היה מתעכב בידי הממונים, ומיד ליד נגרע מחירו, עד כי בגרעון כסף ובמשך זמן רב הובא ליד המקבל המעות אשר נשלח אליו.  ולא מעט היה אשר הגובה שכח למסור מעות כמה יחידים בעת מסר מעות הקופות, ורבים מהמה הלכו לאבדון, אם השולח גוע ויאסף אל עמיו או הנשלח נפטר בינתים לבית עולמו ולא היה דורש דמים.  זאת שמתי אל לבי כי בידי לתקן זאת וכתבתי לאחי ר' ליפא אשר בקאלימי' והוא קיבל על עצמו הטרחא הזאת אשר כל מי שישלח אליו מעות עבור איש בארץ ישראל יודיעניתיכף, ואני אשלם פה תיכף.  ועד מהרה וכמעט כל בני העיר כתבו איש איש אל משפחתו אשר ישלחו להם מעות על ידי.  ות"ל כי כלם שמחים בזה באשר בכל עת אשר יבא מכתב מאחי ימצא לפחות אלף ר"כ מיחידים ליחידים אשר תיכף אני משלם לכל אחד ואחד בלי מגרעת, זולת אשר עולה הוצאות מעט מזעיר.  ואם כי גם על זה הססיבותי עלי שנאת האחים הצדיקים, אשר מהרה"צ מוויזניצי יצאה פקודה אשר כל אלה המקבלים יאקסין מתחת ידו לא יהינו להשיג מעותיהם על ידי, ובכל זאת החסיד הגדול ר' ליבר שו"ב מלוסטער השיג מעותיו על ידי בהסתר.  ואך זאת פעלתי ב"ה אשר הרה"צ מוויזניצי תוה לממונים שלו אר ישלמו להיחידים מחיר כל ר"כ כמו שאני משלם בלי מגרעת, גם מן אז והלאה אינו מעכב עוד בידו מעות יחידים כאשר עד הנה.  ואילו לא באתי לארה"ק רק על תיקון זה די לפני אשר ב"ה היה תיקון במעות מיחידים ליחידים.  ואולם בסדר היאקסין אין בידי לעושת שום תיקון, כי ידעתי גם ידעתי כי לא אפעול מאומה ובפרט מאז נתגלה קלונו של ר' דוב סאניקער אשר בתחלה הייתי שמח בו מאוד ואמרתי לנפשי הוא יתקן הנהגה ישרה בכולל לבוב, ואולי גם בכולל וויזניצא ואני ואחוזת מרעי בכולל קאסיב.  ואחרי אשר הפך עורף והקדיח תבשילו ברבים נתברר לכל כי לא לאמונה ולא לצדק נתן לבו כי אם בממון נתן עיניו.  לא אוכל עוד לעשות כל מאומה כי אנשים רקים נשאו ראש ואבדה האמונה ביראי ה' עוד.  וכביר תמצא ידי עושי רשעה לבדות עלי ג"כ עוונות וחטאים, ואולי ימצאו כמה אנשים אשר יאמינו, ור' דוב הוא הראי לכל עון ולכל חטאת, ומה לי ולצרה הזאת?

אני נתתי צדק לדבריו, בראותי כי ממקור לבו יצאו ואקום ללכת, ובטרם הפרדיד אמר אלי, אם ח"ו יגיע ר'

... לא אעשה לבדי מאומה כי אשלח אחריכם לקרוא לכם למען אשר בעיניכם תראו את כל ההוצאות אשר יהיה, ואת אשר ישאר עבור בניו בחוצה לארץ.  ואפרדה מעמו ואלך לביתי.

למחרת היום שמעתי במקוה איש מדבר לרעהו, לאמר: גם בלילה הזו היה להחבורא מת שמן כי יאש מקאלימייא חדש מקרוב בא ונפטר בלילה זה.  לקול השמועה כי איש חדש מקאלימי' נפטר אמר לי לבי כי בלי ספק ר'... נפטר ואולם מאשר עונת התפלה הגיעה גמרתי אומר ללכת אחר התפלה להתוודע בזה, כי הרע בעיני מדוע לא נודעתי ללכת אל הלויה, ומה גם כי ר' הירשלי הבטיח לי כי ישלח לקרוא לי.

אחתר תפלה בלכתי לביתי פגשתי את ר' הירשלי בא לקראתי ובראותו אותי אמר לי ב"ה כי אני רואה אתכם בבריאות.  – ולמה זה תהללו את שם ה' עלי כעת יותר מפעם הראשון? – שאלתי.

– כי השמש אמר לי שאינכם בקו הבריאות, אמר לי.

– ואיזה שמש בא אלי אשר אמר לכם כי אינני בקו הבריאה? שאלתי אותו יען כי לא ראיתי שום מי שבא אלי.

השמש אברמצי אמר לי זאת – ענה ר' הירשלי אותי.

מאוד הרע בעיני המעשה הזאת ולא ידעתי נפשי את מי לחשוד בזה.  אני ידעתי היטב כי לא קרא אותי שום מי לבוא אל הלויה, ואיך נהיה הדבר הזה לאמר בשמי כי אמרתי שלא אוכל לבוא יען כי אינני בקו הבריאה אשר לא היו דברם מעולם ובכ"ז החרשתי ושמתי ידי לפי.

התאבו ללכת עמדי אל הבית – אמר לי ר' הירשלי – ואראה לכם סדר ההוצאות 

טוב הדבר! עניתיו – ואלך עמו.

כבואי עמו אל ביתו ויוציא צעטל מכתבי חשבונותיו ורשום בו כדברים האלה: "תכריכין מאה וחמשים גרוש.  ור' הירשלי אמר לי ע"ז: התדמו כי היו שוים אף ששים גרוש? ואולם מה לעשות אחרי שבן ר' ליבלי קאלימייער מחזיק מסחר התכריכין עבור אנשי קאסיב, אשר כל מי אשר לגליל קאסיב יחשב מויב ליקח תכריכין מידו.  כי כן יסד אביו ר' לייבלי, כאשר כן ר' יעקל ראזינטוב עושה לאנשי וויזניצי ור' אברהם קאלישער לאנשי לבוב, ובכן ירבו מחירם כפלים ויעשו להם עושר.  – שמן שני ראטל.  התדמו כי כן האירו השני ראטל שמן זית? לא! לא! אך המתעסקים האלה גם ע"ז פקחו עיניהם אשר כל אחד פנס בידו וכלי גדול בו המחזיק קרוב לעשירית ראטל אשר ימלא אותו שמן ויותר משני שליש או שלשת רבעים נשאר לו להביא אל ביתו.  – לנושאים א' נאפאלאן וחצי, הוא הדבר אשר דברתי לכם כי המה באו בשכרם, ומכל נפטר לוקחים שכרם משלם, והרבה יגעתי עמהם עד שנתרצו בזאת, כי אמרו כי גם המה לכולל יחשבו וחלקם מוקדם מאשר לשלוח לבניו לחו"ל.  ואך אחרי אשר העלמתי מהם והאמרתי כי לא נשאר מאומה עבור בניו, אז נתרצו בזאת.  – לרוחצים ששים גרוש, גם המה למדו מהנושאים להרבות שכרן.  – בעד טבילה במקוה שמנים גרוש. –

ומי לקח זאת? שאלתיו.

הנושאים והרוחצים – ענני.

ועבור מה לקחו הששים גרוש וא' נאפאלאן וחצי? שאלתיו.

זאת היה להם בעד טרחתם, ובעד הטבילה במקוה יקחו לבד – ענני.

באקשיש לשמואל, חמשה בשליקעס.  – מה אלה המה? שאלתיו.

זאטת נתתי למען אשר יקברוהו סמוך לר'... כי לא רצו לקברו שמה כדרכם, ושמואל בן ישראל שמש הוא הבוחר מקומות לקבורה פה אשר תועבותיו עצמו מספור, ומה נאמר ומה נדבר?

בתוך הדברים האלה בא השמש אברמצי אל הבית, ור' הירשלי שאל אותו: הלא אתכם שלחתי לקרוא לר'... הדר בבית...

הלא הגדתי לכם כי אינו בבריאות ולא יבא.

הן זה ר'... פה בבית ויאמר כי לא היה שום מי אשר בא לקרוא לו.

השמש אברמצי אחרי דומיה רגעים אחדים ענה ואמר: האמת אגיד כי אני בעצמי לא הלכתי כי אם שלחתי אחר במקומי והוא ענה אותי כדברים האלה.

הנה כי כן לא ידעתי בנפשי עוד את מי אאשים על ככה, ומי היה במעל הזה.  ואך נוכחתי לדעת כי ר' הירשלי בצדק אמרי פיו, כי כן שלח אחרי ואך השליח מעל בשליחותו.

אחרי רואי את כל החשבון ראיתי כי רק סך שמונה מאות גרוש נשאר מכסף המת.

השמרו לכם – אמר ר' הירשלי אלי – לבל יודע בעיר בפרסום כמה נמסר לידי מיד המנוח, כי אז יתגוללו עלי לייבלי קאלימייער ליתן לו החומש מהנשאר לשלוח לחו"ל.  כי כן בידם תקנה קבועה ואולם למען אהיה נחשד בעיניכם אולי בלבבי צד רמיה תוכלו לכתוב לבניו ככל הנשאר עבורם למען יהיה לבבכם נכון בטוח כי אין בלבי ח"ו ליהנות מזה.  ואי"ה במכתב הראשון שאכתוב לאחי ר' ליפא אצוהו לשלם שמה לבניו בשלימות ותחי נפשם. – ויצאתי מפניו אל ביתי.

אם כי במשך שבתי בצפת הראיתי לדעת, כי טוב יותר לשבת יחיל ודומם בבית, לבלתי ראות או שמוע מכל הנעשה בעיר ואז תהיה נפשו לו לשלל, ואם לא כן יעשה הנה גיהנום פתוחה לו מתחתיו וחרב חדה תלויה לו על ראשו וכל הסכנות מרחפות על פניו תמיד, בכל אלה לא ידעתי שלו בנפשי כדרכי וחקרתי ודרשתי אחרי כל שרש דבר ובאשר מורדף ומעונה שם הייתי לדעת שרש דבר נמצא בו ולנוד לו ולנחמו.  כי על כן אותה נפשי להתראות גם עם ר' מענדל ליזענסקיר אשר שמעתי שמו מנואץ בפי רבים כל הצרות הנוראות דעדו עליו, גם רבים עומדים למינו ומשתתפים בצערו, אך יראתי מאד פן יחשב לי לעון גדול דבר בֹאי אל ביתו, כי הוגד לי כי שומרים שתו עליו לדעת את הבאים אל ביתו ואת עקבם ישמרו, על כן עשיתי בערמה ולקחתי בידי כמה גליונות נייר כמו לכתוב מכתבים הנני הולך אליו, אחרי כי הוא הסופר המהיר בעיר.

באתי אל ביתו ומצאתיו יושב כל השלחן, והכרתיו כרגע כי ראיתיו בבית ר' פסח דאקטור אשר הוכיחו לעזוב את דרכיו, ובנו כבן שמנה עשרה בחור כארזים נצב לימינו ולפניהם גמרא פסחים, והנם מדברים בענין הכוס ושיעורו וסדר חלוקתו.  ואני לא מצאתי עצמי נכון להתערב ביניהם כי אם לשמוע דבריהם.  ואחרי הבינו את בנו ראשי דברים הלך בנו מעמו אל צד אחר כמו לשית לב להבין דברי אביו ולחזור עליהם.  ור' מענדל נתן לי שלום.  ואני אמרתי לו כי זה לי זמן רב פה הצטדק בשחוק קל על שפתיו לאמר: כל עוד שלא עבר על איש חדש שבעה שנים רצופות בארה"ק עוד חדש הנהו.  ובדברו זאת התאנח.  וכרגע נזכרתי כי ראיתי אותו בבייראט בעת אשר יעצני ר' משה מענדל להשאר שמה ולבוא משם לצפת מבלי לבוא כלל לחיפה.

אחלי – אמרתי לו – אולי ראיתי אתכם בבייראט?

יוכל להיות – ענני – כי הייתי בבייראט כמה וכמה חדשים.

אם כן חמסי עליכם – אמרתי לו – כי על ידכם באתי לכאן דרך חיפה ויעשקוני עד הציגוני ככלי ריק.

על ידי? נתן קולו, על ידי?! חלילה! לא תהא כזאת בישראל –

הן ר' משה מענדל בבייראט יעצני לרדת שמה מהאניה ולבוא לכאן משם ביבשה ומדי נדבר בי כזאת ויפתה אותי כמה פעמים לעשות כדבריו, ואתם עברתם עלינו והוא שאל אתכם אם גם אתם תאמרו כדבריו, ואתם החרשתם ואף משכתם כתפותיכם כמו לא הסכימה דעתכם לדבריו, ועי"ז לא נשארתי בבייראט לבוא משם לכאן.

גם עתה, אם אינני זוכר את כל המפעל הזה, בכ"ז האמת אגיד כי לא הייתי מיעץ לשום מי לעושת כזאת, כי מה אומר ומה דמות אערכה לעיניהפ את השנים הקודמות בטרם קרבה האניה לחיפה ולעכו כי אם עד בייראט.  והאנשים החדשים היו מוכרחים לבוא משם לכאן ביבשה דרך ארבעה ימים לרכוב על החמורים והפרדים אשר באו לכאן חולים מדכאים מעמל הדרך ורבים מהמה הובאו מתים ולא ראו את פני העיר ורובם ככלם לא הוציאו שנתם.  ילא כל פה לבטא את העמל והתלאה אשר סבלו האנשים החדשים בדרך הזה.  בעיני ראיתי כמה אנשים שקשרו רגליהם בחבלים אל חמוריהם באשר לא נשאר בם כח עוד לרכוב.  ואיך אעשה הרעה הגדולה לייעץ אנשים לבוא דרך יבשה אשר לא נסו עוד לרכוב מעודם.  ומה רבה הטוה מעת אשר האניות הולכות עד חיפה ועכו, אך בחיפה נתישבו הפושעים הרוצחים ויחמסו את העוברים בטח אשר לא ידעו עד מה, ולולא זאת כי אז באו הנה בהוצאה מעטה מאד.

האם אין אנשים כשרים להושיב בחיפה אשר יעמדו לפקח על טובת האנשים החדשים? – שאלתיו.

גם אני שואל כזאת – ענני – כי גם בעיני יפלא.  ואולם אחת היא כי הראשים אשר אך טובת עצמם הם דורשים עושים הכל אך לטובתם ולא נחלו על שבר יוסף.

הכי אין בכל הקהל הגדול הזה אנשים אשר יעמדו בפרץ ויקראו חמס על הדבר הרע הזה? שאלתיו.

האמת אגיד לכם כי אני לעצמי אינני יודע עוד אם נוכל להאשים את האנשים אשר יתחבאו מוות דעה ומבשרי אחזה אשר שבעתי צרות ותלאות על אשר אמרתי בלבי לעמוד בפרץ לבטל את ההנהגות הרעות מקרב העיר.  ולא זו בלבד אשר לא נעשה שום דבר לטובת העיר כי אם הבאתי עלי קללות ולא ברכות.  ויתנו אותי לאפקורס וככופר בעיקר, וטפלו עלי שקר זדים הרחיקו ממני כל אוהב ורע, וגם להשתכר אל צרור נקוב פקחו עיניהם עלי לרעה והמה עקבי ישמורו.  ושומרים שמו להם סביב לי על כל הבאים אל ביתי להפחיד אותם בכל עונש ובאמת נפלא בעיני אשר באתם אל ביתי ולא תראו חתת.

גם אנכי – עניתיו – גם אנכי האמת אגיד לכם כי לא בעבור אשר תכתבו לי מכתבים באתי הנה, כי ב"ה גם אנכי יש לאל ידי למשוך בשבט סופר ואולם בעבור זאת באתי להתוודע מכם שורש דבר אשר לא אדע שחרה.  הן למשמע אזן אשמע שמכם מנואץ, ולעומת זה אשמע כי בסתר פנים יתנו לפעלכם צדק.  וגם למראה עיני ראיתי אתכם בבית ר' פסח דאקטור ואשמע את דבריו אשר דבר לכם כיועץ לטובה לעשות שלום עם ר' דוב סאניקער למען ייטב לכם, חידה היא בעיני.

אם אמרתי אספרה – השיב אותי – יכלו כמה ימים, ילא כל פה לספר ואוזן משמוע.  גם אני לעצמי לא אדע במה אחדל ועד מה אכלה דברי.  כי כחוליות השלשלאות מסוכסכים הענינים זה בזה.  גם אלה אשר בסתר לבבם יצדיקוני לא משכתים באמרי פי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי.  ואך את אשר עיניהם ראו שמץ מנהו כמציץ מן החרכים, ככל אשר טפלו עלי שקר נלאו נשוא.  ואולם הצל לא הצילו אותי כי אם נכמרו רחמם עלי ובמו ראש ינודו לי.

בכל זאת – אמרתי לו – ספרו נא לי אפס קצהו, אם כי רואה אנכי כי דבריכם לעו, בחמתם אשר הרוו אתכם לענה וראש.

מאוד לבי דוי עליכם – ענה אותי – כי אם יִוָדע בעיר כי על צפוניהם תתיעצו ועמי תעשו חוזה לדעת את ערמותיהם ותחבולותיהם הנה לא ינקו גם אתכם, ועל שמי ירדפו אתכם מלא.

אל תדאגו לי – עניתי אותו – כי מהולל שם ה' לא אירע רע.  ואחרי אשר הפצרתי בו עד בוש, קם ממקומו ויפתח את התיבה שבשלחן והנה היא מלאה כתבים חבילות חבילות ורבים מפוזרים ומפורדים.  ואחרי אשר חפש וכמו חשב מחשבות את מה יתן לפני לרות ככל הנעשה ורבים מהמה אשר לקחם בידו והחזירם למקומם, הוציא בנו מכתב אחד מביניהם ויתן בידי.  ואביו שם עינו על זה ויאמר: גם זה תוכלו לקרות בעוד אחפש למצוא כתבים להראות לכם.  ופתחתי המכתב ואקרא בו כדברים האלה: אל ידידי או"נ ד"ז הרבני המופלג הוותיק וחסיד מו"ה שמשון וויסבערג נ"י – ההכרח אלצני לבוא במכתב לרו"מ, אם כי אני יודע היטב שאין לרו"מ בזה שום ידיעה.  וגם בקבלת אגרתי זאת יהיה לרו"מ עגמ"נ ויסורים, אך לא היה לי אופן אחר רק לכתוב לרו"מ.  וידע ידידי שבנו ה"ר זיידע המשגע התחבר א"ע עם זיידע קלינגער בן ר' פייביש מלמד וגם עם בן ר' חיים ליפא אשר הוא עכשיו בחו"ל, ומריצים אגרתים מארה"ק בכתבי שטנה ופלסתר על הממונים.  ועל כל אנשי היראים והשלמים.  ואח"כ כתב בנו נמשגע לטלוסט וזייף את חתימת ר' נח מראדוויץ לבני ר' ליבר שו"ב שר' ליבר נפטר בשם וחל"ש ח"ו.  וכן עשה וכתב לקוטב בח"י ר' ליבר שו"ב אשר ר' יחיאל נפטר וזייף ע"ז חת"י ר' ליבר שו"ב, ובני ר' ליבר וגם בני ר' יחיאל ישבו שבעה ואמרו כמה ימים קדיש.  וכל אלו האגרתים היה כתב יד של בנו המשגע וכן עשה וזייף איזה מכתב בשם ר' מענדל קאהן מפה ושלח אותו לכאן, ומכאן נשלח האגרת הלז לחזרה מאחוזת מרחמוהו כמו אברהם זייגערמאכער, ובן הסופר ישעיה, ובן הגלעזער שמשון – אהובי ידיד מה לי להעלות במכתב גודל חילול ה' אשר נתהוו עי"ז.  היאומן כי יסופר עד שבאו כל האגרתים למראה עיני קדושת כבוד אדמו"ר הק' והיה משפטם חרוץ מפה אדמו"ר לקווס אותם שלא שלא לשלוח להם שום יאקס ושום חלוקה וקדימה משך שתי שנים רצופות.  ובשמעי זאת החלותי להפציר מאוד מאוד ולבקש רחמים עבור השקצים הנערים הלזו ואמרתי שאני אכתוב לרו"מ.  ולדעתי אין לרו"מ דרך אחר רק להוכיחו עד שיתן ת"כ בפ"מ שמהיום והלאה אסור לו לכתוב שום דברי פלסתר ושיחדול מדברים כאלו, כי אם לא יתחרט מדרכו הרעה מרה תהיה לו באחרונה ויהיה מהצועקים ואינם נענים וד"ל.  ולמעה"ש לשעות הדבר הזה בזריזות ולבטל האהבה תיכף שבין בנו המשגע וביד זיידא קטן השקץ כדי להשקיט הדבר שלא יזכר עוד מדברים כאלה וכו' וכו'.

שמה החזיקתני לקרות המכתב הזה, ואומר אל ר' מענדל להבין אותי פירוש הדברים, ואחרי שם עין על המכתב שבידי בהיותו עוד מחפש בכתביו אמר אל בנו: ומדוע לא נתת גם תשובה על המכתב הזה למען ידע פירוש דברי המכתב הזה? ובנו נתן בידי מכתב שני ואקרא בו כדברים האלה:

פשע וחיים מארץ החיים, לכבוד ש"ב הגביר המרומם, יקר רוח איש תבונות החסיד המופלא והנעלה וכו' מו"ה יהושע דרומיר.

אחרי עטרת החיים והשלום הנני להודיעו כי ראה ראיתי מכתבו לאבי המשליך עלי שקוצים, ואף כי לא לשמי ערך מכתבו אולם יען כי בשבילי נאמרו הדברים אמרתי להשיב מלא דבר.  וטרם כל הנני למלא פקודתו לבל אכתוב עוד, ואולם למען לא אהיה נאשם בדבר הזה ולמען כבוד משפחתנו היקרה לא אוכל לחשות.  והנני בזה לגלות מסכה הנסוכה על המחלוקת הלז ויעבור עלי מה.  עיני ליה.  הן לא נעלם מרו"מ כי מאז באנו לצפת נרדפנו מחמת הממונים של אדמו"ר הק' מוויזניצי המה ר' משה חר"ג ודעימי'.  יזכור נא רו"כ את התלאה אשר מצאה את אבי שיחיה תיכף בבואנו הלום אשר כתבו עליו כתבי עמל ושטנה, ואבי בטרם ידע את רוע מעלליהם ולא הלך בעקבותיהם ולא ידע עוד מהו כולל ואת תהלוכותיהם.  ואחרי אשר נודענו את כל אשר הרעו לעשות ברר אבי את נוגה צדקו, ביקר סהדותא מכמה חסידי אדמו"ר כידוע הכל להדר"ג.  ומאז ועד עתה אין לנו חלק בכל הנדרים והנדבות הבא מחו"ל לידיהם בלתי אל היאקס לכל רגע שנה עינינו נשואות אין עוד מלבדו.  והנה לפני איזה שנים בא אלי ש"ב שמשון הקטן ב"ר ארצי ויאמר כי הוא שלוח עלי מר' משה חר"ג לבוא אליו כרגע כי דבר נחוץ לי לדבר עמי וסוד כמוס הוא.  באתי תיכף לר' משה חר"ג ויספר לי לאמר: "תדע כי באה פקודה להקאנסול מחו"ל לשלוח אולך לעירך לעמוד אל הצבא כחץ מקשת הכו דבריו וידו אבן בי, כחי עזבני, כי אחרי אשר מלטתי נפשי מעבודת הצבא ובאתי עד הלום, והנה גם פה יד שלוחה אלי ותאחזני בציצית ראשי להביאני לבאר שחת – וכמוכה בתמהון לא ידעתי נפשי עד מה.  והוא ר' משה רח"ג שלח ידו אלי ויאמר לי: אל תירא ואל תחת הלא למען הציל אותך קראתיך, וכאשר כן גליתי לך הדברים האלה תוכל לשער כי למען מלט נפשך הבאתיך עד הלום.  ואתה שמע לעצתי והכן לך הדרך לחו"ל ותבוא אל ארץ מולדתך לשלום אל תירא ואל תחת, וקח לך מכתב-מסע טערקיש (טערקישען-פאסס) וישבת שמה זמן מה ליסע ולבוא בכל ערי גלילות אדמו"ר הקדוש מוויזניצי גם במארמאריש.  ואך בזאת נאות לך כי בכל מקום בואך בכל הערים וכפרים תזעק שוד וחמס על ר' בעריש לוסטמאן סאניקער לאמר כי הוא מסר אותך אל הקאנסול פה, התבין לדברי? וכן תוכל להציע דבריך כי ברוב עמל ושוחד והוצאה נמלטת מזה אשר אנחנו הממונים מצד אדמו"ר הג' מוויזניצי עמדנו בעזרך להצילך מיד מבקש נפשך לספותה.  ובזה כביר תמצא ידך לעורר רחמים עליך אשר יתמכו ידך בכל מקום בואך איש כמתנת ידו.  וגם מכתבים כתבי מליצה אתן בידך חתום מכל אנשי שלומנו אשר יהיו לך לפה ולהמליץ בכל מקומות אשר תבא אליהן, ואח"ז תחזור ותבא לכאן, ועלי לבל יקרך אסון ושום מכשול, כי הקאנסול לא יסור מכל אשר אנכי מצוה אותו כידוע".  ומאין אקח על הוצאות הדרך רב המרחק הזה? שאלתי לר' משה חר"ג.  ויענני כי מקופת הכולל יתן לי חמשה רענדליך לעזר הוצאות הדרך והמותר אשתדל מאשר לי – וייטב בעיני הדבר ויצאתי מפניו.  ואחרי אשר יצאתי מפניו לא ידעתי נפשי מה לעשות, אם כי הרע בעיני מאוד לעשות שקר בנפשי, אולם מה לא יעשה הצולל במים אדירים? וכפעם בפעם בא שמשון הקטן אלי ןיקרא אותי לפני ר' משה חר"ג והוא זירז אותי למהר מעשי לצאת לדרכי, ויראני כי כבר ערך עבורי מכתבים רבים, וגם מכתב מליצה כללי בו דיבר טובות עלי ויתאר אותי בתור אדם המעלה.  ואחרי אשר אמרתי לי כי יתן לי החמשה רענדליך שאמר, אמר לי כי הנם כבר כמונח בקופסא ואולם עודו ירא פן לא אמלא אחריו באמת וצדק.  ולא יאמין לי על שבועה בכל קודש זולת שאתן לו משכון עליהם.  והיה אם אעשה מלאכתי באמונה אז תיכף בבואי יחזיר לי המשכון.  וגם אני אמרתי לו כי ירא אנכי אותו פן לא יקיים דבריו.  ונגמר בינינו שיתן בידי שטר מהממונים מצד וויזניצי על קופת הכולל על סך חמשה אדומים.  וכן היה, הוא נתן בידי השטר בחת"י וח"י יתר ממוני וויזניצי שעמו.  ואני נתתי לו משכון על החמשה אדומים ושמתי לדרך פעמי.  ואם אמנם כי רוח הנוחם הציקתני בכל הדרך שהלכתי איך אעשה שקר הנפשי לחלל כבוד ארץ ישראל לחנם ואהיה כלי זעם לשפוך דם נקי? אכן מה היה בידי לעשות? אני טרם באתי אל עירי לכל העיירות הסמוכים והנה זה קקדמוני מכתבים רבים בכל עיר ועיר, מר"מ חר"ג ודעימי' אשר כשופר הרימו קולם כי ר' בעריש מסר אותי ומפי ידרש וידעו האמת לאמתו.  הנה כי כן הוכרחתי להגיד כדברי מכתביו, אם כי בסתר לבבי ידעתי כי אך בכחש ובכזב אדבר.  ומה מאוד שמח לבי כאשר עברתי על איזה מקום ולא שאלו מאתי שום דבר היה בעיני נפשי לשלל לבלי הרבות שקרים בכל צד ופינה.  גם עם הדר"ג דברתי מעט מזעיר ונשמרתי מפניו אחרי אשר ע"י דודי ר' חיים ליפא נודעתי כי גם להדר"ג כתב ר"מ חר"ג על אודותי ויראתי להשלות גם את הדר"ד על שקר.  לכן נשמרתי מפני הדר"ג לבלי יכנס עמו בדברים.  ובכל אוות נפשי נמלטתי לשוב אל ביתי הלום.  ואולם גם דברו לא הקים ר"מ חר"ג בשובי, ולא רצה להחזיר לי המשכון עד כי אשלם לו החמשה רענדליך במזומנים.  גם הקוויטל הוציא מידי באמרו כי לא מלאתי אחריו ודי לנפי אשר נצלתי בנפשי.  ובכ"ז אם אהיה לאיש חיל ישים עינו לטובה עלי.  כה נמשכתי ברשתו עד אשר ספו תמו כל אשר לי מהנדוניא ונפשי ונפשות ב"ב ברעב תתמוגג.  הן הדר"ג הבטיח לי לעשות עבורי איזה טובה להעלות היאקס שלי לסך שבעים רו"כ קדימה.  ואני כתבתי כמה מכתבים להדר"ג ומענה לא מצאתי.  גם לפני בן אחיו הר"ר אברהם בהגאון האב"ד מוהר"ש שפכתי שיחי במר נפשי ולא זכיתי לתשובה.  גם לפני ר"מ חר"ג ור"י ראזינטאווער משנהו התנפלתי כמה פעמים מדוע ימנעו ממני מתת לי כל מאומה מנדרים ונדבות והם בזו לעגו לי כדרכם.  ומקרה קרה להוסיף חמתם עלי, בהיות שהרב ר' פנחס יוסף גיסו של אדמו"ר הק' בא לכאן ואחרי אשר ראה הנהגותיהם והרע בעיניו מאד, יראו מאוד פן ידרוך קסתו למולם, הנה כי כן התחכמו נגדו להשפיל כבודו ולבזותו.  ור' ליבר שו"ב ור' יחיאל קוטיבער המה העוזרים על ידיהם לכל ריב ולכל נגע.  ותיכף התחילו להתפלל בהשכמה למען אשר ה"ר פנחס יוסף לא ימצא עוד מנין להתפלל ויצא מביהמ"ד.  ואולם אבי שיחיה ואני ועוד אנשים היינו עמו בצוותא להתפלל עמו יחד, ואחרי אשר הציקו לו מאד וראה עצמו בכל רע הוכרח לצאת לחו"ל, ובלי ספק כי דבריו היו נשמעים, ואולם בעו"ה נפטר לבית עולמו לדאבון נפשנו ולשמחת לבבם.  ומאז הגיע השמועה לאזנם כי ר' פנחס יוסף נפטר החלו לענות אותנו כדרכם וימררו את חיינו בעלילות שוא, וכתבו וחתמו לוויזניצי כי גנבתי להם חותם וכאלה וכאלה, ור' ליבר ור' יחיאל הם תמיד המקיימים דבריהם וחותמים להם על כל שקריהם.  ובהיותי בבית ר' צבי מליניצער דברתי עליהם איזה דברים נגד כבודם, ועפ"י זה שכרו את הקצב אברהם נגר מסניטין להכות אותי ושלחו השמש אלי באזהרה לבל אבוא עוד להתפלל בביהמ"ד.  גם אבי ביום יא"צ של אמו תנצב"ה אשר ירד לפני התיבה, דחף יחיאל קוטיווער אותו ממקומו ור' ליבער שו"ב לא הניח אותו לאמר קדיש.  ועתה היפלא להדר"ג אשר עשיתי להם לנקום אך אפס קצהו מכל רעתם כי גרשוני מביהמ"ד וכמעט הייתי בכל רע כי חותני רצה לגרש אותי כי חשב כי מצאו בי ערות דבר.  ישפוט נא אם יש בי עון כי אין אדם נתפס על צערו וכו' וכו'.

אחרי כלותי לקרוא את האגרת וארכבותי דא לדא נקשן, והנה זה הוציא ר' מענדל מכתב א' ואמר: גם זאת תוכלו לקרות, ובנו אמר; יראה מקודם את המכתב שבידי ואחר יראה את המכתב שמצאת כעת.  ואקח את המכתב שביד ר' מענדל ואשים אותו לפני ואת המכתב מיד בנו לקחתי ואקרא בו כדברים האלה:

ב"ה פה סקאלע.  לידידי הרבני מ' מאיר פרייפעלדיר.

לא אכזב כי לא בגלל מכתבו אשר פרש לפני באתי כמשיב, כי אם בעבור הרעימה אשר ראיתי היום רעשים ורעמים על אודות מכתב הבא מארץ הקדושה בל אשא שמותם על שפתי.  שמה בשוד לשון הרעישו על ה"ר שמואל העליר, ה"ר בעריש מסאניק, ה"ר מענדל מליזענסק, ר' יצחק מטוסמניץ, במרירות ושטנה ובשמות רעות על אנשי שם כמותם.  ובתוכם גם את כבודו לאיש בליעל קראו לאמר כי הוא וחביריו יצאו נצבים למסור את האברך זיידא בהרבני מ' שמשון מפה להשיבו חו"ל לתתו בין החיל.  אם אמנם כי לא בָזו אותו ליחד כבודו בין אנשי שם כמוהם, עכ"ז בערה חמתי בי על הדיבה ושוד לשון אשר הוציאו עליו כי חילל אדמת הקודש לילך ולמסור איש ישראל ביד נכרים.  אמרתי אם ככה עושים אין לחשות, כי עת לדבר הוא ואשר צרור בכנפי אגלה לעין השמש – יסכו פי דוברי שקר ולמלשינים אל תהי תקוה, לא כבודו ולא חביריו עשו את הדבר הזה, כי מעיד אני בזה עדות גמור אשר הייתי בעצמי בבאדשטשוב עת אשר נקרא האברך זיידע לעמוד על הבחינה ולא היה, אז שאל ה' קאפליינסקי את אחד מאנשי עירנו איה אפוא הוא, אז ענה האיש הזה בחפזון כי בצפת בארה"ק הוא, וכמעט שמע מקום מגורו אץ אל שלחנו וכתב אל הנציב עסטרייך אשר בפלשתים כי שלח ישלח את האברך זיידע משם לעמוד פה על המבחן, ובגלל זה נקרא.  ועתה למה ישקשקו עליו דבר שוא? אם חפצם לאכול בוסר שיני בניהם תקהינה ולא יוסיפו לנשוך נשך בחנם – וכו' וכו'.

בעוד אני קורא המכתב הזה והנה זה איזה אנשים באו הביתה וביניהם איש נכבד אחד אשר ראיתי כי כלם נתנו כבוד לשמו.  וגם ר' מענדל קבלם בספ"י (אשר את שמותם הגיד לי בן ר' מענדיל כי הנכבד הוא ר' יצחק חיים מרימינאב, ור' בעריש מדאברימיל, ור' חיים דוד מאונגארן, ור' משה מרדניק, הוא האיש אשר עמד בעת האספה בבית ר' שמואל וצעק חמס כי ישלחו אחריו לשמוע מה בפיו).  ואחרי ישבו מעט הסבו אל חדר השני עם ר' מענדל וידברו כמו שעה שלימה.  ואני אר ניתן בידי מכתב אחד לשום עיני בו קראתי כדברים האלה:

ב"ה שר וגדול בישראל וכו' וכו' מו"ה מנחם מענדל הי"ו.

הנה כאשר כבוד האדמו"ר שליטא שם משטרו עלי לתווך השלום בעי"ק ולקרב הלבבות.  פקודתו שמרה רוחי לשום מעקשים למישור ולהפר ולהוציא מלב ענינים המסתעפים מדברי ריבות אשר לא להועיל ולא לאתכלית, ולסתום האי בידקא דמיא.  אמנם כאשר ידעתי כי אדמו"ר שליטא כל מגמתו ותשוקתו על תכלית טובת אה"ק ת"ו וכבוד הארץ.  וכאשר הרשני כבודו לגשת לפניו הנני להודיע קושט דברי אמת כי כבוד הרב החסיד מו"ה דוב בעריש נ"י מסאניק הוא המשכיל ונבון על דבר צרכי צבור, והוא גבר בגוברין וכל כליו נכונים וראויים למנהיג.  ויתר על כל  ברכו ה' שאינו נהנה מקופה של צדקה כלל.  משא"כ זולתו ראשיהם וחשוקיהם כסף המסמא ומעוות את כל ועל פרט אחד הוא כדאי לכל הכבוד כאשר עד הנה היו כל אנשי עסטרייך נמכרים ביד אדונים קשים הרשע הקאנזול ימ"ש אשר שתה כמים דמן של ישראל.  ומעולם לא יצא ממנו שום טובה אלא אדרבא בכל פעם מתגולל עליהם בעלילות ברשע, וכבר טרחו זה כמה שנים והביאו פקודה מבייראט מהגענעראלקאנזול שלא יקח אלא ב' אלפים גרוש.  וחזק ולקח כל מעות הצדקה מוויען אשר יעלה כל שנה ערך ששה אלפים גרוש.  ובזה יש חלק גם להספרדים מאנשי רוסיא והוא לקח הכל.  ולעומת זאת תפסו ראשי הספרדים ממעות איטליא חלק אנשי עסטרייך והולכים ותופסים בכל אשר ישיגו.  ועתה סמכו עלי לדון ביניהם בד"ת.  והמה תובעים ממעות וויען ערך חמשה עשר אלף גרוש חלקם במעות וויען אשר אין עליהם שום תשובה וטענה, וה' ימחול לר' משה חר"ג אשר ידו היה במעל הזה ובכל שנה הוא ואחר היו חותמים הקבלות לוויען בהעלמה מכלם.  ועתה הנה הרב ר' בעריש הנז' אזר כגבר חלציו ועומד בכל עוז שלא ליתן להרשע אלא המגיע לו עפ"י נימוסי המלכות.  ולא פנה ולא נפל לבבו מהבלי גוזמות וכתבי עמל ששלח לו להפחידו.  ברם דא עקא.  כי גם היום אשר כבר יצא הר"ד הנז' להדיא להתנגד להרשע הקונזול אם היה ר' משה חר"ג עומד מנגד אין ספק כי היה עולה בידו להציל דמי עניים ואולי גם לעקרו.  אבל אדרבא הוא עומד בכל עוז לימין הקאנזול ועשה כתב ושלח לחתום בעיר ליתן להקאנזול כל רצונו, ורבים חתמו לתמם.  גם הרב הרד"ב שלח איש אחד נבון מוהר"מ נ"י לבייראט שיעמוד לפני הקאנזול הגענעראל להציל שלא יקח יותר מן שני אלפים גרוש.  והנה ר' משה חר"ג שלח למאיר ברז"ל הרשע המסור המפורסם עם החתימות הנז' לבייראט להחריב ולהפסיד וכמו אש תוקד בקרבי הדבר הזה.  ומי יתן שומע לי מאת הצלך אדמו"ר שליט"א אשר לא יפנה כלל לכל הני כתבי פלסתר המדברים עתק על הרב הרד"ב, ושמו למטרה כי אין דורשים אלא כבוד אדמו"ר נ"י.  והכל שקר.  וינסה נא ויסמוך ידו על ראש הרד"ב ויחזקהו שלא יעשו דבר בלתי רשותו, וגם החותם יהי' תי"י דווקא.  ידעתי מאוד כי ימצא אדמו"ר בו קורת רוח וכבוד ויקר כי אדרבא הוא חרד על כבוד אדמו"ר באת בלי רמי'.  ויהי' בטוח שלא ימצא שום מכשול ומריבה.  ומסתמא כבר נודע ונשמע לאדמו"ר אשר עשו ה"ר מרדכי סג"ל ור' משה חרג.  ושלחו שליח לפרייסען איש רשע ובליעל אברהם דוב הכהן.  והוא מחלל ה' וכבוד הארץ בכל פה ומקבץ מעות מגוים ואפקורסים לעשות שקלים בעיר קדשינו ללמד לשונות.  וכמה טרחנו לבטל הדבר ויקבל תו"מ הגזירה הנדפס.  בכל זה עדין לא הוטהרנו ועומד הדבר להעשות פה לדאבון נפשינו וחורבן עיר קדשינו ת"ו בעו"ה.  ולא חתמו על השליח דרחמנא הנז' מאנשי עסטרייך אלא ר"מ חר"ג וה"ר יעקיל וה"ר זונדל המה תמימים וישרים ואינם בקיאים ויודעים בעניני העולם.  והשם יוצא וגם מגידי העתים כי חסידי וויזניצי מיסדים שקאליס בעיר קדשנו ואם מותם הכולל יהי' ביד הרד"ב נהי' בטוחים כי מעולם לא יצא מכשולות כאלה ח"ו מתח"י.  ואני ערב לאדמו"ר כי יהי לו עבד נאמן בכל לבו ונפשו.  וכבר פעלתי אצל הרד"ב להוציא מלבו שלא יהי' לו שום שנאה על ר"מ חר"ג אלא אדרבא לדרוש שלומו וטובתו, אלא זאת מבוקשו שלא יהי' מתריז נגדו בענין הנהגת וטובת הכלל.  וגם ר"מ חר"ג הבטיח ע"ז.  ולא יכול להתאפק.  בכ"ז גם עתה הרד"ב הוא בשלום אתו אלא מתרעם ומצטער על מדותיו.  עד כאן העזתי פני לדבר לפני כסאו אשר לא הרגלתי בזה.  אלא לטובת ושלום עיר קדשינו.  וכבודו דמר ניהו רבא היו' ואשתחוה מרחוק הק' שמואל העליר.

מהאיש המופת מתימן באו לי שני מכתבים בח"ת אחת ארוכה מאוד ואחת קצרה עם פתוחי חותמות שלשה גדולים.  ויש בהם דברים נפלאים.  ואני מטמין אותם איני מראה אותם לשום אדם כי אני חושש ומסתפק אולי ח"ו אינו מצד הקדושה ויהי' ח"ה לכן איני מפרסם הכתבים וזה מקרוב היה בביתי ת"ח אחד מתימן אשר נתגדל עמו והמופתים המה אמת רבים ונפלאים.  אבל חוששים אם איננו רוח אחרת ח"ו.  וימים ידברו ויודע האמת הק' שמואל העליר.

אחלה פ"ק אשר המכתב הזה לא יראה זולתו.  כי נמצא בהיכל מלך בידים תתפש הולכי מגלי סוד וגדול השלום.

את הארבעה מכתבים הללו העתקתי לי בעת אשר ר' מענדל וסיעתו היו בחדר הנשי.  ואך בנו עמד עלי.  באשר גם הוא לא בא עליהם.  ואחרי אשר כלו דבריהם, לצאת לדרכם ויבאו מן החדר שנדברו שמה אל הבית אשר ישבתי עםבנו.  שמתי עיני עליהם.  והנה זה הזקן הושיט ידו לר' מענדל לקבל מאתו ברכת הפרידה ור' מענדל השיב ברכה אל חיקו לאמר: ה' יעזור לכם לבלי להיות עוד דיין בצפת.

ימי הגלות לא יארכו יותר, מאשר יארכו לי הימים להיות דיין בצפת.

ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמנים שנה.  מי יתן והי' אשר עכ"פ נדע כי יותר מעשרה או חמשה עשרה שנה לא יארכו ימי גלותינו.  אחרי כי בלי"ס כבר באתם לשנות השבעים, ואולי יחסרו איזה שנים לפי מלאות בהם שבעים שנה, ענהו ר' מענדל בקסם על שפתו.

הלא זה דברי אשר הגדתי לך כמה פעמים, כי זאת היא חסרון כל משפחתך, אשר כעמוד ברזל תעמדו ותשענו על דעתכם, ולבכם חזק מצור.  גם זקניך ר' משה ר' הללס עמד על דעתו.  ואם אמנם הי גם הוא הי' האמת נר לרגליו, בכ"ז ההכרח הוא ללכת לפי רוח הזמן ולפי המקום.  ותשלך אמת ארצה, ומה בצע לך אם אני אסלק עצמי מדיינות הייטב לך אז מעתה.  הלא אנכי צעקתי חמס בעבורך, ומבלעדי מי ידבר אפילו דיבור א' לטובה.

 

ידעתי גם ידעתי, ענהו ר' מענדל, ואולם מה בצע כי צעקתם חמס ובכל זאת חתמתם עמהם שלא ברצונכם.  העוד לא ידעתם משל הדיוט אשר הברזל תחת הפטיש ישמיע קולו יותר מן הזהב תחת הפטיש מכהו, באשר אחיו הוא המכהו.  ולא רבים יחכמו לדעת אם חתימת ידכם הי' בהכרח, או ברצון.

ר' משה הדיין הזקן הושיט ידו שנית לר' מענדל, לצאת מן הבית, והאיש הנכבד ר' איצי חיים אמר לר' מענדל בשחוק:  מאד אני צריך להתראות עכ"פ על שעה אחת, אך איפו ניקח את השעה האחת? וכלם שחקו מאוד על דבריו.  ויושט ידו גם הוא לר' מענדל ור' מענדל מרודניק ענה חלקו: ואיך תוכלו לשמוע שמי מנואץ כל היום ותחשו מזעקה בהכרזה כי חושדין בכשרים? וישחקו גם על דבריו.  ור' איצי חיים ענה שנית איך אוכל לעשות כזאת אם ישאלוני לדעת אם בקי אני בהחשבון ואם ראיתיו מה אותם אשיב, הלא יאמרו כי חולק אני עם גנב.  והשחוק החל כבתחלה.  ור' מענדל אמר חלקו, הלא תוכלו להעמיד על החזקה והן יאקס איני לוקח, ובכסף בהעלמה אשלח ידי? בתמיה! גם יתר האנשים נפטרו מעמו וילכו לדרכם.  ור' מענדל הלך אחריהם לשלחם.  וישב הביתה הוא ור' חיים דוד עמו.  ואך ישב ר' חיים דוד על המטה סמוך אל הכסא אשר ישב ר' מענדל עליו.  והנה זה ר' חיים דוד פשט אצבעותיו והפך עיניו למולו, ויאמר "אני אין בלבי ח"ו שום מחשבה לכל מאומה" ור' מענדל החל לצחק, וגם ר' חיים דוד שחק עמו.  ועוד מהרה כרגע וגם שניהם נאנחו.  ומפי ר' מענדל התמלטו אלה הדברים באנחה: אל תתיראו אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי וכו' ונאנחו גם שניהם.  ור' מענדל שם אלי פניו וירא את אשר אני עושה.  וכמו התפלא על מעשי, וכנראה לא הוטב בעיניו את אשר אני עושה.  ואולם לא דבר, ואחרי הגדתי לו מגמתי לא מנע ממני עוד ויוצא עוד מכתב ויתן בידי ואקרא בו:

 

בע"ה העתקה.  מכתב מר' משה חרג.

                                                                 שלום וברכה לכבוד...

הנה זה זמן אשר אין הדיבור מצוי בינינו ועתה ההכרח הביאני לבוא כאשר מסתמא נודע איך מצאני עוני ואויבי בנפש יקיפו עלי והוציאו דבה עלי עד שפעלו להרגיז עלי את לבו..   למלאות רצון הצדיק מזידאשטשוב, עד שיצא בשצף קצף להכחידני מן הארץ, ולקפח פרנסתי אשר אני מוחזק בה כמה שנים.  כל זה פעלו עלי שקרותם, שכתבו כי אני קבעתי בתי לימוד שקאליס.  ונודע לכל כי אנכי אשר יצאתי לקנאת ה' ע"ד איזה אנשים שנכנסו לחברת חברים כל ישראל. ואספתי אסיפה גדולה לגזור עליהם שלא יכנסו לחברה מחשש הזה.  ואיך יהי' נפתה לדברי שוא כאלה.  ואיך ישכח את גמולי ועמלי שנתתי את נפשי שלא יזוז הכבוד מביתו כאשר דימו אחרים, וכאשר לו לבדו יתכנו ונודעו הדברים.  הזאת יהי' גמולי לחתוך את חיותי אשר זה לי עשרים שנה שאני יונק מזה.  ע"כ יצאתי לשחר פניו אשר יעשה עמדי החסד הים לדבר טוב למעני ואודותי ובמה יכופר עוני להשיבני על כני ואין דבר עומד בפני התשובה וכו' וכו'.

ויחפש עוד בין הכתבים ויוציא מגלה אחת ויאמר אלי: אם אמרתי אספרה לכם מכל פרשת העבר עלי, הנה לא אמשול ברוחי לדבר נכונה דבר דבור על אופניו כי מדי דברי צירים והגה והי יעברו ראשי, ודברי לעו.  ואולם את המגלה הזאת הכינותי להשיב שואלי מחו"ל להעמידם על דבר אמת את כל הקורות אותי הנה היא למראה עיניכם, וממנו תראו ותבינו היטב – ואקח את המגלה מידו ואקרא בה כדברים האלה.

כבן שלש עשרה שנה הייתי אז מתה עלי אמי ע"ה ונשארתי יתום בלי אב ואם.  כי אבי זלה"ה נפטר כשתי שנים לפני אמי ע"ה.  וקרבני הרב ר' מאיר ליב א"ר מנכבדי עירנו צפת ת"ו אל ביתו, ויורני מדרכיו, ללכת בדרכי ישרים, והוא יגע בעבורי מאוד, והוא השיא אותי את האשה הזאת אשר הוכיח ה' לי ועל שמו קרבה נפשי ליראי ה' אשר היו מתי סודו ובתחלה בטרם חנן אותי אלקים את הילדים האלה, היו הוצאות ביתי מעט מזעיר, כי בתענוגים או ברחבה לא נהלתי ביתי, גם האשה הזאת אשר עמדי לא בחרה במטעמים או מחלצות.  ונבחר לנו לנהל את פרנסתינו בלחם צר ומים לחץ  ובכן מהמעט אשר העניקו לנו מקופת הכוללים מעט אשר הי' לנו מאחינו בני משפחתנו שבחו"ל, אשר פקדו אותנו בנדבת ידם הסתפקנו, גם לפרקים מצאה ידי להשתכר אל צרור נקוב במלאכת הכתיבה לכתוב מכתבים לאנשים אשר לא ידעו למשוך בשבט סופר.  ואחרי אשר חנני ה' בברכת פרי בטן, הוכרחתי להאציל יותר מעתות הלמוד להשתכר במלאכת הכתיבה כי גדלו צרכי ביתי.  הנה כי כן חלפו רוב עתותי במעשה הכתב.  וה' חנן אותי, אשר את יראי ה' היה חלקי.  והרבב ר' מיכל טאבאק מפרימשלא אהבני מאוד.  ועל כל הנדבות והנדרים וחילוקי צדקות שעלו ובאו על ידו שנה בשנה כמו לסך עד שמנה ותשעה אלפים רייניש, הייתי אני הכותב והעוסק בהם.  וב"ה כי מיום ליום גדלה אהבתו אלי.  גם לכוללינו עסטרייך רבו האנשים אשר רצתה נפשם בי להיות סופר בכולל, ואחרי אשר הייתי סופר בכולל כמו ששה חדשים, והייתי משגע ממראה עיני מראות ברע.  איך שום מי ממנהלי הכולל לא ידעו עד מה, כמה שטרות סובבים בעיר, כמה נתקבל על כל שטר ושטר אם על חשבון קרן אם על חשבון עסקא, כמה לקח כל יחיד שטרות על העתיד, כל אלה נעלמו ממני, וגם מהם.  ר' משה חר"ג גבר מאוד ומצא חן בעיני הצדיק מוויזניצי וחסידיו, וזכה לדחות מפניו את הממונים שלפניו, עד כי הוא הי' הממונה, הוא הקאסיר, הוא הסופר ויתר הממונים, כמו ר' מענדיל מקאפוטשוניץ, אשר לא ידע מעולם בין ימינו לשמאלו, כ"א לנגן בעת סעודת מצוה, ולהתפלל לפני העמוד ולהרבות בסעודות, מאושר הי' בארץ כי זכה להתפלל לפני העמוד, וארוחתו ומאכלו בריאה, עד כי שמן לעת זקנותו, ויהי לפלא.  ר' יונה מטארניפאל אשר מעודו שם לבו אך חטוף ואכול מבלי שום לבו לדעת מה יהי' ביום מחר, ושני פעמים ישב על המשבר בטארניפאל אשר לא שילם את נשיו כ"א בתפלתו בדביקות מצא תענוגו להיות נוסע עבור הכולל וליקח לעצמו.

הנה כי כן הי' ר' משה חר"ג הממונה.  ושני אלה האוכלים ואינם עושים כ"א חותמים שטרות וקבלות, ומה מאושר חלקם כי הועילה מליצתם להוסיף לחסיד וויזניצי על קדימתו גם צרור הכסף, כלי בלֶעך חדש מלא נאפאלאנען העמידו בבית ר' משה חרג אשר אחרי לא מצאו הסרסורים עוד הלואות מיהודים השיג הלואה מגוים בנשך ותרבית לבל יחסר להקאסיר הגדול הזה כסף רב בביתו ומתחת ידו ניתן מעט מעט להקאסיר ר' משה מבארשא איש זקן לימים.  גם הפנקס וכל הצעטלין וכל החשבונות וחותמות וכל זכיות הכולל הכל הי' בביתו, ועלי יצוה כדת מה לעשות דבר יום ביומו.  גם המגורה שתחת ביתו, היתה מלאה חטים שקנה רב פעלים הלזה לטובת עניים.  ור' אהרון ליב מקאליש, איש כסיל ובער אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, גם לרשום שום מה לזכרון לא ידע הי' המוציא והמביא את כל עניני החטים, לטחון אותם ולתתם לעניים תחת חלקם חלוקה וקדימה.

ואחרי עבדתי עבודתי כששה ירחים ושמתי לבי כי ששה ירחים עברו עלי ועוד אין אתי יודע כל מאומה.  ואל כל צד נפנה, אך צלמות ולא סדרים היו לנגד עיני, כל חשבונות היחידים, לא באו בפנקס מפורש ככל מה שקיבל כאו"א מן בני הכולל, אם מעות, אם קמח, כ"א מפוזרים ומפורדים בצעטלין עשוים כמו לוחות, ואך רשימות נרשמו כמו ברמזים וגמטריאות, ומה רבו הכחשות אשר הכחישו אותי היחידים בכל עת חלוקת מעות חודש, אשר קראתי לפניהם עפ"י הרמזים שמסר לי ר"מ חר"ג והמה צעקו מרה כי לא לקחו כזאת.  וכמה פעמים מצאתי, כי הרמז והרושם שנרשם על איש א', והכחיש הי' טעות סופר אשר החליף המקומות, ורשם על שכנו הקרוב אליו בצעטל ההוא, או אשר ישוה לו בשמו, או בשם עירו.

הנה כן עבודות האלו מחצו והלמו ראשי, ואחרי התוכחתי עם ר' משה חר"ג ע"ז, והצעתי לפניו, כי ההכרח לעשות ע"ז פנקס, אשר בו יהיה רשום כל בני כוללינו בדף מיוחד, ועל הדף ההוא יהי' רשום מפורש יוצא ככל מה שיקבל אם מעות, אם קמח, אם הלואה הכל באר היטב בעתו במועדו בזמנו לבל תהי' שום הכחשה.  וקמח לא ינתן כ"א עפ"י פתקא אשר בטרם תנתן הפתקא יורשם בפנקס.  גם במגורה בבוא קוויטל כזאת שמה לקבל קמח יורשם ג"כ שמה ביומו ובזמנו, ואח"ז פעם א' בשבוע, יביאו שני הפנקסאות לחשבון לראות אם לא היתה שום שכחה או טעות.

גם אודות השטרות ראיתי כי אין שום מי יודע כמה שטרות סובבים בעיר, וכמה המה החובות על הכולל, נסיתי דבר לשאול ר"מ חר"ג ע"ז, וארא פניו זועפים וראה אותי ברע על אשר שמתי לבי לזה.  גם את ר' יונה דברתי ושאלתי ע"ז, ועד מהרה, והנה זה ר"מ חר"ג ראה עותתי אשר שמתי לבי לדברים נסתרים כאלה.  הנה כן נמאס עלי מאוד מכיות כותב בכולל, ויותר מהמה הלאוני המכתבים אשר כתבתי ככל אשר צוה ר"מ חר"ג, אשר נפשי ידעה היטב כי אין בהם שום דבר אמת, ואך זה דרכם לסבב בכחש את אחינו שבגולה.  וכמה כתבי שטנה אשר כתבתי על אנשים יקרים להבאיש ריחם על לא חמס בכפם.  ואך באשר לא נמשכו אחר ר"מ חר"ג וסייעתו.  ולכן כפעם בפעם נמאס עליו ביותר משמרתי בכולל אשר קנֵאתי את מנקי אשפות ובתי כסאות, אשר לחם יאכלו בכשרות ואני עמל וכעס אראה וידי עושות מעשים רעים למרות רוחי, ואל חיק מי אשפוך שיחי אחרי אשר ר' מאיר ליב אשר גדלני כאב שחל"ח הנה כן רק לפני הר' מיכל שפכתי שיחי וגליתי סודו.  והוא בחכמתו ובמתינות יעצני לאמר לבל אהיה נמהר להשליך מעלי, בתתו כמה טעמים לדבריו, בראשון אמר כי יטפלו עלי שקר, כי המה דחו אותי באשר נתפסתי בגנבה.  ושנית אמר אחרי כי לבי עלי דוי בעשותי מעשים רעים אוכל להציל במעשי בתחבולות שונות.  ומה זה אועיל אם אתפטר האם לא ימצאו איש כלבבם, אשר יעשה מעשיהם בכל אוות נפשו.

עפ" עצתו ודבריו שמתי לבי להתוודע במסתרים את הכל, ואם כי ר"מ חר"ג הסתיר מפני כל אשר מצאה ידו להסתיר, בכ"ז עיני שמתי על דרכי להתוודע ממעמד הכולל, ועשיתי לי פנקס קטן מאוד מאוד כתבנית סידור קטן בו קבצתי רשימות חשבונות שונים.  היינו כמה מקבל כל או"א מקופת הכולל שנה בשנה.  וכמה מקבלים היו בכל שנה ושנה, יען מהם נפטרו, מהם שבו לחו"ל ולאט לאט הוצאתי לאור כל הנתחלק מקופת הכולל בכל שנה ושנה מאז נתיסד כוללינו עסטרייך אחרי נפרדנו מכולל רוסי'.  גם עיני שמתי על השטרות וכל אשר נודעתי מאיזה שטר על הכולל, חפשתי לי דרכים שונים לשום עיני עליו ולעשות בו סימן בקצהו התחתונה בשפולי היריעה בנומר ואספתיו אל פנקסי ורשמתי עמדי שם בעליו, סכום הנכתב בו, כמה עסקא רשום בו, זמנו שנכתב וכמה נתקבל עליו עסקא, וכמה על חשבון הקרן וכמה נשאר מגיע עוד עליו, עד כי במשך חמשה עשר ירחים, כבר עלה החובות שעל הכולל הרשומים עמדי לסך חמש מאות וחמשה וארבעים אלף גרוש.  לבד משטרות אשר עוד לא נקבצו באו בספר הזכרון הזה, מהם אשר לא ידעתי מהם כלל.  ומהם אשר גדר דרכי בגזית מבוא עד תבונתם כי יראתי פן יתוגע את אשר אני עושה והבאתי עלי צרות ותלאות.

כה נשאתי בשרי בשני, ויאכל חצי בשרי מראות ברע, עד כמה הרעו הרועים האוילים האלה לכלות ממון ישראל.  ויעשו להם בתים ועושר רב.  ובאשר כשל כח הסבל, ויראתי לשפוך שיחי לפני שום בן אדם, לא גליתי לבי כ"א לפני ר' מיכל, אשר ידעתי כי לבו כלב ארי, ובטנו קבר התהום לבל יוודע הדבר לשום מי.  והוא יעצני לבל אהי' נחפז לגלות, בטרם אמצא תקוה שיהי' איזה תיקון.  ואולם הוא אשר הי' נכבד מאוד בעיר, שם עיני בבוא איש איש לשאול מאתו אם להלות מעותיו לכוללינו משך כתפיו כמו הראה לדעת, כי יחדלו מזה.

המחלוקת בכולל היתה אזז מאוד בין האחים הצדיקים בקאסוב ובוויזניצי באשר מאז נפטר אביהם הר' חיים מקאסוב שהיה אמרכל ארץ ישראל יריבו שני האחים ביניהם על דבר הגבאות  זה אמר אני אהי' אמרכל, וזה אמר אני אהי' ולי הוא.  ואולם הצעיר הצדיק מוויזניצי גבר באחיו, וידו היתה על העליונה.  והוא בחר לממונים ומנהלים את ר' משה חר"ג אשר לא ידעו פנים אל פנים מעודו זולת אשר תארו אותו לפניו לאיש חיל ובעל תחבולות, וכביר תמצא ידו לעמוד לימינו להסב אליו את הגבבאות.  ואת ר' מענדיל מקאפטשינץ ור' יונה מטארניפול אשר גם שניהם לא ידעו עד מה, זולת זה אכל ושתה לרוי' עד כי נלאו רגליו לישא את גוו העב והשמן.  וזה מצא און לו לגרש את אשתו הזקינה בעל כרחה ולישא לו אשה ילדה בת שש עשרה שנה לראות חיים חדשים.  ור' משה חר"ג הי' המנהל והעוסק בצרי צבור, ומאשר לא יוכל עשות לבדו גם לסעודות ראשי חדשים, וברית מילות, וחתונות, וסעודות יארצייטין של צדיקים, הי' קרוא יום יום, ועליו ה' מוטל לעמוד על המצפה אצל הקאנסול לקיים כל מה שנשלח מוויזניצי כפעם בפעם שיחתמו כל בני הכולל, והקאנסיל יקיים חתימתם, ולהשיב לווזניצי כי כן נעשה כמצווה, כי האחים הצדיקים האלה הלכו בערכאות, ומסרו זה את זה, לכן נפל עלי כל עבודת הכולל חשבונות ומכתבים וקבלות אשר יגעתי בהם יומם ולילה.  גם הצדיק מקאסוב בחר לממונה מצדו את ר' ליבלי מקאלימיי' אשר גם הוא לא נופל מר"מ חר"ג, וגם הוא עמד על המצפה לקיים אצל הקאנסיל כל מה שנשלח אליו מקאסוב שיחתמו בני הכולל.  והקאנסיל יקיים חתימתם, הנה כי כן מצאו גם שניהם חתימות רבות ואם לא הספיקו מן החיים, השלימו הנותר מן שוכני קבר.  והקאנסיל נשא פנים גם לשניהם ואחרי אשר עברו שנים במחלוקות בין האחים וחסידיהם באו לעמק השוה אשר גם ר' ליבלי קאלימייער יהי' לו יד ושם בהנהגת כולל, והוא יהי' רואה חשבון.  הנה כן מצאתי מקום להתגלות את אשר טמון בחבי.  ור' ליבלי אחרי שומו עין, ונתוודע עד מהרה את הכל ועל פי פקודתו מצאה ידי להתוודע גם מיתר השטרות, עד כי נקבצו סכום השטרות שעל הכולל, לסך שש מאות אלף גרוש, ועוד כמה אלפים יותר ור' ליבלי הרים כשופר קולו, כי מצאה ידו כזאת, אשר במשך השנים מאז נפרד כוללינו מכולל רוסי' בשנת תרי"ט עד שנת תרכ"א, לא נתחלקו אפילו השש מאות אלף גרוש הללו, ואיה אפוא כל המעות שנשלחו מן המדינה.  ויהי אך יצא הקול בעיר והנה אימה חשכה היתה בעיר בעלי החובות קרבו ויאתיו וכאשר באו כן שבו.  כי ר"מ חר"ג ודעימי' התחכמו ושמו את הקאנסיל סתרם לבל יקרב שום איש אליהם בחזקה.  ובשפת חנף שחדו כמה אנשי זרוע כי את אשר להם ישולם להם בלי מגרעת מאשר יפול ראושנה בידיהם. 

השמועה הנוראה הזאת עשתה לה כנפים על פני תבל ארצה.  וחשבנו למשפט כי הצדיק מוויזניצי יבוש מסברו אשר מידו היה החורבן הזה ובלי ספק לא ינקה אותם להוציא בלעם מפיהם.  ואחרי הגיעה הפקודה לר"מ חר"ג ור' ליבלי' שיבואו שמה להתיעץ על סדר הנהגה חדשה לא שב, הצדיק מוויזניצי מדרכו, ועמד בפרץ נגד אחיו מקאסיב להשיב את ר"מ חר"ג על כנו כבתחלה.  וזמן ועדן עברו ביניהם בדברי ריבות עד הכריע הצדיק מוויזניצי את אחיו לדעותי' לגמרי וגם הרה"ג הרמ"ז מבלבוב, לבל ירע לר"מ חר"ג ויסלח לו וישאר כותב בכולל.

חסידי וויזניצי אשר רוח ר"מ חר"ג דובר בם חפשו עלי עלילות דברים.  ואחרי אשר ת"ל לא מצאו עלי שום גניבות והעלמות ח"ו, שמו להם כלי נשקם עלי לאמר כי אינני חסיד לאדמו"ר מוויזניצי.  וכן כתבו עלי תמיד, ובזה די לפני הצדיק וסייעתו להתיר דם כאילו כל העולם לא נברא אלא לצוות לו.  ובכ"ז בפני החניפו אותי בכל חניפות שבעולם – ואני אשר עוונות ר"מ חר"ג וסייעתו לא שמתי על הצדיק כי אמרתי אולי נעלם מלפניו, הן אמת כי לפי דברת חסידיו, אשר עיני קדשו תצפינה מסוף העולם ועד סופו יהי' מהראוי לראות עכ"פ כל הנעשה במעות תרומת קדשים מדי עברו דרך ארץ ישראל להעביר תפלותיו ותפלות ישראל, אשר הוא מעביר אותם דרך ארץ ישראל שלו אשר בשבילו ניזונים כמה אלפים נפשות מישראל, ואשר אך בעבור זה נלחם עם אחיו בעבור גבאות ארץ ישראל.  ובזאת הצדקתי את הצדיק בלבבי, כי לא כתועי רוח האלה אשר יאמינו כי הצדיק ברכבו גאותו שחקים ומפי עליון נצטוה לעשות כל עושק ומרמה, חלילה לנו מכזאת ומפי עליון לא תצא הרעות.  הנה כי כן לא כחדתי בלשוני בעת מן העתים ונזרקה מפי כי הצדיק איש הוא ולא אל, ובזאת מצאו ידיהם –.  ואחרי אשר נתגלה קלונם, ולא יכלו ר' מענדיל ור' יונה וסיעתו ומרחמם לבוא להתפלל בביהמ"ד קאסוב, מדבת רבים, חתרו חתירות לעשות ביהמ"ד וויניצא סמוך לביתי.  וחילו פני להתפלל עמהם, ואם כי אני לא רציתי תמיד להתפלל בביהמ"ד אשר לכוללינו, לבל יטרידוני בעת התפלה מעניני הכולל, הן הם לא נתנו לי מנוח עד הבטחתי להם להתפלל עמהם בביהמ"ד הסמוך ונשען לביתי.  ואולם אחרי אשר ר"מ חר"ג שב ממסעיו ולבבו הבין, כי כל זאת נתגלה מידי, החל לשלוח חציו בו.  ויהי דברו עם בריוניו אשר העמיד אותם לגבאים המה שמשן קטן, אברמצי טלוסטיר, אברהם נגר הקצב, להתגרות עמי בדברי ריבות ולהקניטני.  וכן החלו לעשות בטכסיסי מלחמה בלי לקרוא אותי  לתורה כ"א פ"א לשני חדשים או לשלשה חדשים, וגם זאת לרביעי או לחמישי וכהנה וכהנה אשר השביעוני מרורים עד כי בשמחת תורה אחרי אשר שתו ונשתכרו ויבואו ערב, לביהמ"ד להתפלל מנחה, התחרה אברמצי טלוסיר עמי, ויעשה עצמו כשכור יותר מכפי שהיה והחל לשפוך עלי מים קרים בשחוק, בעמדי בתפלה בלחש ולא הספיק כזאת כי גם ביצה חיה הביא לו ויתן אותה בערפי וישבר אותה עלי עד כי לכלכה אותי ואת בָגדי, ותטנף זקני.  ובכן לא משלתי ברוחי עוד והשבותי לו כף אחת כמתנת ידי.  ובזאת מצא ר"מ חר"ג ידו לכתוב עלי מרורות לוויזניצי כדרכם.

אני אשא נלאיתי נשוא כל הימים אשר עבדתי עבודת הכולל לראות עמל ואון ולשום מחסום לפי, היה עם לבבי תמיד להשליך מעלי העבדות (או לפי דעת ההמון השררה) הזאת, לולא ר' מיכל מנעני מזאת.  וגם אחרי אשר נבעו מצפוניהם אמרתי גם אני בלבי כי יבואו ימים טובים מאלה, ואולם ר"מ חר"ג חשב אחרת בלבו בראותו כי כל עוד שאהי' אני בין אנשי הכולל לא תקום עצתו, כי אני ידעתי את לבבו וכל דרכיו ומסתריו לא נעלמו מפני.  ובכן חתר חתירות אך להדוף אותי ממצבי.  ואני בדידי לא שמתי לבי לכל זאת ואחרי אשר ר' מכיל נשב"ע, גמרתי אומר לבלי להשליך עבודת הכולל.  אך גם לא אעשה שום פעולה לחזק מעוזי בכולל כ"א על ה' אשליך יהבי, וכל עוד שאקבל שכרי בעד כתיבה אעבוד עבודתי.  ור"מ חר"ג החל להתהפך על כל הצדדים למנוע ממני שכר הכתיבה, ואני לא עמדתי לשטן לו כי ראיתי כי לשוא אחכה להנהגה טובה, אחרי אשר נתחלפו כמה ממונים לפני ומצאתי ראיתי כי אך איש אחד מאלף אשר ישוה לנהל בצדק ומישרים, ולא כל אנשים כשרים ראוים לאיצטלא זו.  הן ר' מרדכי בהגאון מתיסא אשר נבחר מהרה"ג הרמ"ז זלה"ה לממונה מצידו והוא היה איש אמונים ולא פנה אל רהבים ושטי כזבים, הורידו ר"מ חר"ג מגדולתו בתחבולותיו מרמה.  ואחריאשר כל תחבולותיו לא הועילו לו מצא לו דרך אשר הקאנסול כתב להרה"ג הרמ"ז, אשר אין דעתו מוסכמת על ר' מרדכי כי אין לו פאסס עסטרייך.  ומעבר מזה ערך ר"מ רח"ג מכתבים בחתימות אנשי וויזניצי ומזויפים, כי הוא איש בזוי ואת ר' יוסף מבוטשאטש שנבחר מלבוב לממונה הוליכו שולל אחרי דעתם והוא כשור פר נמשך אחריהם באשר הי' איש תם ואין בו תבונה ללכת בדעת עצמו.  ובכל יום ויום התהפך לחומר חותם לפי אשר דברו בו הר' פנחס הורוויץ חאבראווער והנבחר מלבוב לא פנה כלל להעמיק אל עניני הכולל לראות מעשיהם במחשך.  ר' יצחק איבראלל מאובערטין הי' איש המוני ולא הבין כלל תהלוכותיהם.  ואחרי נפקחו עיניו ויצעק חמס אז הודיעוהו כי נכון יום חשך לפניו, והקאנסיל צוה עליו לבל יתריז נגד ר"מ חר"ג, ובכן משך ידו מהם כי למה לו ולצרה הזאת.  ר' יצחק טאלמיטשער אשר נבחר לקאסיר, אחרי ראותו מעשיהם השליך מעל פניו לאמר כי לא בא לארה"ק בעבור ענינים מסוכסכים כאלה.  ולכן אך שניהם ר"מ חר"ג מצד וויזניצי ור' ליבלי קאָלימייער מצד קאָסיב פשטו ידיהם, וגם שניהם לא לטובת עניים, לא למשפט צדקה גברו חיל, ולכן בעת אשר לא הגיעני שכר כתיבתי לא הייתי מצטער כלל כאשר כן הגדתי כמה פעמים בפה מלא, ואף כי מצאה ידי להשיג שכרי לא רציתי ועמי היתה ושלחתיה  באשר כי מעודי לא הלכתי בגדולות ונפלאות והסתפקתי במעט וב"ה כי גם בעת הייתי כותב הכולל, מצאה ידי להשתכר במעשי ידי מן הצד לכתוב ליחידים וכהנה ככל אשר מצאה ידי להשתכר.  וגם בעת ההיא עשיתי שותפות עם איש א' לסחור בשמן וחיטים וקויתי למצוא פרנסת ביתי ושמחתי מאוד לעמוד ברשות עצמי לבל אהי' משועבד לצבור לשום עין על ממסחרי ולעתות הפנאי אשתכר בכתיבת ידי.

שלו הייתי בביתי רענן בהיכלי להרויח במשא ומתן ובמלאכת הכתיבה בכל עת מצוא, ולקבוע עתים לתורה, ושמחתי בחלקי אשר ברכני ה' להביא טרף לביתי מבלעדי משמרת כהונתי אשר הייתי סופר בכולל בהיותה עלי למשא וכשל כחי מראות ברע, ובכל עת ראיתי עצמי מאושר בארץ אשר עד כה עזרני ה' לבל אשתחוה לאגורת כסף ולהתרפס לפני המנהלים אשר בעבור זה אחתום להם כל מכתביהם כדרכם ליתר האנשים, ואהי מתהלך לדרכי לרגל עסקי ודב לא הי' לי עם שום אדם עד כי בא ר' דוב סאניקער לכאן בשנת תרכ"ח אשר בתחלה הראה עצמו לנדיב ושוע, והשמיע לכל כי גם אצבע קטנה לא יגע בקופה של צדקה הנתחלק ליושבי ארה"ק, ואחרי ראותו הנהגת העיר כי ברע היא, וגם דמעת עשוקים עלו ובאו באזניו התאנח מלב עמוק בשברון מתנים על רוע מעמד העניים אשר היו לאכול בכל פה בידי הרועים האוילים מנהלי צאן קדשים ר"מ חר"ג מצד וויזניצי מעבר מזה ור' ליבלי מקאָלימי' מצד קאסיב מעבר מזה, ור' יוסי בוטשאטשיר בתוך ביניהם, הרועים את עצמן מקדשי בני ישראל.  ויהי דברו תמיד כי להציל דמעת העשוקים מיד עושקיהם נבחר לה' מזבח ותורה ותפלה.  ובדבריו אלה משך אחריו רבים וכן שלמים באהבה עזה וחיבה יתירה, גם דרכו להטעים דבריו במלתא דבדיחותא ולגלוג ומשמוש ידים אל שחיו של השומע לעורר השחוק – גרם לו אהבה רבה, כמו בסבר פנים יפות יקבל כל איש ואיש.  ויותר מכלם משכני חסד ברוב אהבה וחיבה בהיות כי הוא מחותן למשפחתי וידע והכיר את אבותי ע"ה ואת כל מולדתינו.  וגם אנכי נקשרתי באהבתו, ואמרתי כי הוא יהי' תנחומות לנפשי תחת הר' מאיר ליב והר' מיכל אשר על ברכם גודלתי, ועתה אחריו אלך בכל ענינים שלי.

 

בראותי כי יתמלטו מפתחי פיו אמרים נגד הנהגת העיר, הזהרתי אותו לבל יתערב עם שונים בעניני הנהגת העיר כאשר כבר קדמוהו קמאי וקמאי דקמאי לתקן הנהגה טובה ומאומה לא נשאו בכל עמלם.  והוא נתן צדק לכל אמרי פי.

אחר אשר עבר לו זמן ועידן פה וכפעם בפעם לעתות הפנאי באתי אליו גם הוא בא כמה פעמים אלי ויבקרני בביתי ועד כה גדלה האהבה ביני ובינו, אשר בעבור יום או יומים ולא התראה עמי אם בביתי אם בביתו הוכיחני לאמר: איך נוכל לעצור בנפשינו מבלי התראות זא"ז לפי מתאות אהבה תוקד בקרבינו.

בעת מן העתים שלח אחרי, ובבואי אליו הציע לפני כי כל זקני הכולל ונכבדיו שמו עיניהם עליו ויבואו ויבקשו מאתו לקבל עליו משרת התמנות ממונה, והבטיחו לו את כל העולם הבא, ולכן אך אחר עצתי ילך אם לעשות כדבריהם, אם לחדול, באשר איזה פעמים הזהרתיו מבוא בדמים, לכן לא יטה מדברי ככל אשר אצונו, ואני באהבתי הנאמנה אליו אמרתי לו: הן זה כמה פעמים רמזתי לכם לבלי התערב בעניני הנהגת הכולל והעיר ועתה הנני מוכרח לבאר לכם הכל באר היטיב, ואז תדעו אז תבינו אם לבוא בדמים אם לחדול.  הן בעיניכם תראו כי כל סדרי הנהגת העיר צריכים תיקון ולא בנקל ולא בדבר שפתים תמצא ידיכם, כי על כל פרט ופרט יפרשו רשתות ומכמורות ואבני נגף ומלחמות גדולות וכבדות אשר לא אאמין בנפשי כי תוכלו להתחזק נגדם, כי המה מלומדי מלחמה מנעוריהם, שלחו שרשיהם והאריכו פארותיהם זה בקאסיב וזה בוויזניצי אשר כבר נסו כמה וכמה אנשים וכתבו להצדיקים האחים על אודותם ודבריהם לא נתקבלו ולא עוד אלש שנשלחו המכתבים לידיהם בחזרה.  הן לא אכחד כי אם תעשינה ידיכם תושי' לבצע מעשיכם, אז בפה מלא אודה ולא אבוש כי הגדלתם לעשות בארץ ומחלקיכם יהי' חלקי – אכן אם לקבל משרת עניים עליכם, ללכת ולהמשך אחריהם בכל דרכיהם, אולת היא וכלימה.  אף גם להחל במלחמות וריב נגדם ולנוח באמצע ולהשליכם מעל פניכם טוב ממנו לבלי החל וכבוד לאיש שבת מריב.  כדברים האלה הבתי אותו.  והוא ענה אותי לאמר: אם אמנם כי כן ידמו כל הקהל לצאת לריב נגד שניהם, וזאת ידעתי גם ידעתי כי יקשה מאוד מאוד.  ואולם אני חשבתי דרכי להסיר אתזה האיש משה חר"ג אשר מצא לו נתיבות בלבוב אצל הרה"ג מוהרי"א, אשר משם אגרשנו בנקל אי"ה לבל ימצא ידו ורגלו.  גם מוויזניצא אהפוך אותו משורש וכביר תמצא ידי בזה, ואז נשיב ידינו גם לקאסיב.

בדבר שפתים – עניתי אותו – נקל לגבור עליו, אבל לא בפועל כפים תבצעו מעשיכם בנקל כאשר אמרתם.  שימו נא לבבכם על זה האיש משה חר"ג כי ידו בכל משלה.  מעבר מזה בריתו כרותה עם הקאנסולאר אגענט לממשלתינו עסטרייך.  כי הוא חותר חתירות להביא ממון ישראל אל גנזי האגענט ולמלאות חוריו כסף, ואולי כיס א' להם, עד כי גם שניהם העשירו עושר רב ועפרות זהב להם, וגם הגענט מחזיק ידו ועשהו פאָרשטעהער בלי שום בחירה מהעדה, וכל איש ואשה אשר להם דבר מה אל האגענצי' לא יוכלו לגשת מבלעדי משה חר"ג.  גם מאיר ברז"ל איש זרוע נלוה עמהם ומבלעדם לא יעשה שום דבר ולא יפעול מאומה.

ומעבר מזה בריתו כרותה עם המשמשים והמשרתים של הח"ץ מוויזניצי אשר סביב יתהלכו.  וגם בעיני הה"ץ בעצמו גדול שמו באשר עמד לימינו בעת המחלוקות שהי' בין וויזניצי ובין קאסיב, עד כי הקריבו משפטם לפני ערכאות, על אודות גבאות ארה"ק.  ואף אם יבכו כל העדה לפני הה"ץ הנ"ז להסתיר פניו ממשה חר"ג לא יאבה ולא ישמע להם – ואם תהיו בביתי א מר' פסח וואהל שהי' אצל הרה"ץ מוויזניצא שכתב בפקודת דמו"ר לר' אליעזר לעכטינבערג מוויזניצי, לסייע לר"מ חר"ג בכל מעשיו, כי מעשיו רצויים בעיני אדמו"ר – הלא ידעתם הלא שמעתם, שכמה מכתבי קובלנא שנכתבו מפה לוויזניצא על משה חר"ג וכלם באו בחשרה למשה חר"ג וכותבי הקובלנות יבושו.  ואולי אמת בפי הה"ץ אשר השיב על כאלה כי אתו אין שום ידיעה מכל זאת ומשרתיו עושים מעשים כאלה, הכי נאמר כמאמר הכתוב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים.  מי יוכל לדבר כזאת וכן אמת כי באנו חשבון מכל הנאסף ע"י וויזניצי.. כמבואר בשלשה מכתבים.

מפה עיניו להוכח יביטו לאסוף אליו כל איש חיל ועזי פנים שבדור, עושי כל רשעה לכל אשר יצוה ולכל אשר יעמוד כנגדו.  והמה לא יאשמו באשר הקאנסולאר אגענט מחזיק בידם ויסוכך עליהם באברתו.  ועל כל מעיהם לא תאונה כל רעה אליהם.

ומפה הוא לובש אדרת שער למען כחש ויתן לבו כלב איש ת"ח ויר"א אשר יומרוהו למזמה, ופושט טלפיו להראות סימני טהרה ולעשות עצמו כלא ידע מכל הרשעות והגזילות וחבלות ולהיות כופר בכל ואינו בוש ליקח חלק בברית מילה ולקנות סנדקאות בכסף כרודף אחר המצות ומחבבן.

הנה כן בדרכיו אלה לקח לו קרנים להיות גבאי חבורה קדישא ולהסב שליחות מכתבים על ידו הן הבאים לצפת, והן הנשלחים, וכלם תחת שבט הבקורת יעברו.  גן חותמות הכולל עשה לו וכל מעשיו המה בשם כל ישראל מקוימים בפתוחי חוצם.  ולפעמים חתומים גם כ"ק זקנים ובתוכם כמה... גם עיניו פקוחות להיות נמנה בין המקנאים קנאת ה' לענוש את החוטאים והכופרים.

כדברים האלה וכהנה הראיתי לדעת את ר' דוב למען הצילו בנפשו באהבתי אליו אשר בקהלם אל תחד כבודו.  ואולם הוא החזיק במעוזו לאמר: מי זה ימשול ברוחו, בשומו עין ולב אשר כמעט רוב הבאים, עזבו כבודם ותפארתם, בניהם ובני בניהם משפחתם ומיודעיהם במקומותם במושבותם אשר בלי ספק לעת פקודתם היו נכונים רבים לבכי ומספד תמרורים אחר מטתם ליקרא דחיי ודשכבי וכל זאת השליכו אחר גיום ויבאו הלום אל ארץ הקדושה ואת עפרה יחוננו ועל זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו יום המיתה.  ואיך לא תסמר שערת ראשם מראות ברע ויבינו לאחריתם איך יביאו פה את החולה אל ההקדש, הנטוי לנפול רטוב הוא לפני שמש וחלאתו בו אשר אין עוד תקוה לראות חיים ואשר שכב לא יוסיף לקום.  ועוד בו נשמתו יבדוק ישראל שמש את כל אשר לו לדעת כל הנמצא ויושבים שומרים לראו לבל יבוזו זרים יגיעו.

וגם אלה אשר לא בגפם המה וינוחו על משכבותם ובסתר אהלם יגועו, לב מי לא ימס כהמס דונג מפני אש לראות המלאטשים אשר בשם "חברה קדושה" יתמרו, מתקבצים כמו למזמוטי חתן וכלה ישישו כי ימצאו גבר לכרות לו קבר, וכמוכרי שוורים בשוק יעמדו על המקח מבלי שום לב גם על הלנת המתים.  וישראל שמש בתחבולות מרבה מתהפך על כל הצדדים למלאות חוריו כסף.  ומה אחרית כל הכסף הבא לאוצר החב"ק הרוג בקר ושחוט צאן וישתו וישכרו לרויה בכל עת.

איה עיר בתבל אשר נערים מנוערים ריקים ופוחזים ימשלו בה ממשל רב וישאו ראש לכל דבר וזקנים וישישים תמימי דרך יראי ה' תלמידי חכמים בשפל ישבו כמו בצפת.

גם גבור ציד כנמרוד לא יקח לו החופש לבוא כחצות הלילה לדפוק בחזקה על פתח איש באבני קלע לאמר: פתח דלתך ואהרגע אותך ואת אשתך ובניך אשחוט לעיניך, ככל אשר עשה אברהם יוסל פה לר' לייבלי באַלטיר.

מי לא יתאונן לראות את מאיר ברז"ל הארוך אשר לא מזרע היהודים הוא (כי אמו נבעלה לישמעאל) סובב הולך בעיר וידו בכל משלה ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל.

שומו שמים! מי זה האיש אשר לב בשר לו ולא יבוא במסירת נפש להושיע עם ה' אלה מיד לוחציהם, אשר באמת אוכל לאמר כי אילו לעבדים ולשפחות נמכרו החרשתי, ועל הבא לארץ הקדושה אך נתקו כפות רגליו מאני' הגדולה בחיפה יעלה שבט המושלים עליו, לתתו למרמס כטיט חוצות תחת רגלי הממונים ולעבד נרצע להם לעולם ועיניהם על כל דרכיו, וכל חייו בידיהם להמית ולהחיות.  ואוי לו לאיש אשר יפול עליו החשד, כי אין רוחו נוחה מבם ובסתר לבבו לא כן ידמה, כי למדחפות יצעדנו וישיגוהו בלהות בכל פינות שהוא פונה, ומה גם מכתביו לא יצאו מזה עד יעברו תחת שבט הבקרת.  גם לא יזכה להשיג מכתב מחוצה לארץ באשר הכל אך בידיהם הוא, והעם הדל ידיהם אסורות לבלי עשות תנועה קלה, למרות רצון הממונים הה! אוי ואבוי!

 

מי לא יקרע סגור לבבו בראותו איך חר"ג הרע הזה אשר מלא חוריו כסף מתרומות קדשי בני ישראל, עוד לא אמר די כי גם מעות הקדש מהרב ר' שמעון ווינער זצ"ל הביא אל גנזי האגענט הצורר זה כמה וכמה שנים ואין אומר השב.

איה ממשלה בכל העולם כלו אשר תמשול על עמה כממשלת הממונים פה, אשר גם מקום קבוע לתפלתם לא יוכלו לבחור כרצון איש ואיש, כי אם אל המקום אשר יצוהו הממונה.  ואם ר' צבי מבראטשין רוצה להתפלל עמנו מעכב ר' ליבלי קאלימייער על ידו לאמר כי אם לא יתפלל בביהמ"ד קאסיב לא יתן לו היאקס הנשלח עבורו.

מי זה יחריש ויתאפק לראות עם הק אלה אנוסים לחתום ולקיים בחתימת ידיהם כל אשר יצוהו הממונה על כתבי עמל ושטנה ככל אשר יבדו מלבם, גם כי נפשו יודעת כי יחתום על שקרים וכזבים אשר לא היו ולא נבראו, ואך באין ברירה מיראה ופחד מוכרח הוא לחתום מבלי הוציא כל הגה מפיו, פן תעלה חמת הממונה עליו וכמעט הוא בכל רע.

ולא זו בלבד כי גם על עצמו ונפשו מוכרח הוא לחתום ככל אשר יצוה עליו הממונה לחתום על קבלה ריקנית, מבלי פורש כמה קיבל, באשר ממונה השאיר בה מקום פנוי לרשום בה אח"כ יותר ממה שקיבל ומקבל המעות לא ירהב למאן בזה מפני היראה.  וכן לא יעשה בשום ארץ בעולם.

עין מי לא תדמע מראות ברע אשר כמעט כל הילדים פרועים לשמצה.  נערים שובבים כפראים למודי מדבר שוטטים בראש כל חוצות בלא תורה ולא מוסר ודרך ארץ, ובאפס תקוה כי ייטיבו דרכם וישיגו ארחות חיים, כי במה או במי יתקנאו ללכת בדרך טובים, אחרי כי עושי רשעה ואנשי זרוע להם הארץ, וכל גדול מחבירות הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו, ות"ח ויראי ה' נבזים המה ונמאסים ושומע אין להם.

כאלה וכאלה עצמו מספר אשר אין מהצורך לפורטם, כי ידעתם יותר ממני ואשר בעבור זה היתה לכם למשא משרת הכהונה כותב הכולל.  ואולם הבזאת יתוק רוע מעמד ומצב העיר, ואילו לא באתי לארה"ק רק בשביל זה אשר על ידי יתוקן אך אלה וכאלה די שכר לעמלי וטובים לי מעשרה בנים.

ואני אמרתי לו: מי לא ידע בכל אלה, ואולם הוא הדבר אשר דברתם כי ידעתי יוצר מכם ועיני ראו יותר ויותר לזאת שבתי וראיתי, כי אין טוב כ"א לחשות ולהחבא כי עוד כהנה וכהנה צרות צרורות אחוזות בעקבם, וכחוליות השלשלת ימשכו עמהם עוד ועוד, עד כי יכבד מאוד להסיעם ממקומם.  אבל הוא עמד על דעתו באמרו כי ידיו רב לו להציל העניים מיד עושקיהם וכביר תמצא ידו להעמיד הנהגה ישרה בעיני אלקים ואדם, ולא ינוח ולא ישקוט לי ייעף ולא ייגע ואין כושל בו, עד אם כלה הדבר להעביר ממשלת זדון מן הארץ.  ואני ברכתי אותו בשם ה' לאמר: עלה והצלח והי' כי ייטיב ה' לכם ובצע מעשיכם, גם אני אודה ואברך את ה' אשר שלח אתכם לפדות את עמו מידי זדונים.

הרק זאת תהי' עבודתכם ועזרתכם? – אמר לי בשחוק – האם אך בדבר שפתים תעמדו לימיני?

מה בידי לעושת, האם אנכי עתותי בידי – עניתיו – הלא תדעו כל סדר הנהגת ביתי אשר רגעים ספורות מנו לי.

גפ ברוב טרדותיכם עליכם החוב להאציל ברכה כפעם בפעם לבוא ולעזור על ידי בכל אשר תמצא ידכם, ולא טוב היות האדם לבדו דואג על עצמו וב"ב בהיות לאל ידו להושיע את עמו ונחלתו.

עוד חזון למועד לדבר מזה – עניתיו – ואולם לדעתי התבוננו נא היטב בכל הדברים שנדברו אולי טוב יותר לכם לחדול מזה בטרם התגלע הריב – ואחרי עברו ימים אחדים וכפעם בפעם חזר על דבריו, כי מנויה וגמורה הוא בלבבו לקבל על עצמו המשרה הזאת, כי כשל כחו לראות המעשקות, ואולי למחי' שלח אותו ה' בקרב הארץ, אחרי כי מנע ה' ממנו פרי בטן ותהי לו זאת לזכר עולם כי יציל עני משוע ויתום ואין עזור לו, ובחם לבו קרא: לא אדמה ואשוה לר' פנחס הורוויץ או לר' יוסיל באטושאנער ולר' איציק איבעראלל.  אנח חא אנוח ולא אשקוט עד אם יעזור ה' את עמו, ויצו חסדו עמנו להעמיד הנהגה ישרה לטוב בעיני אלקים ואדם.  ומי יתן ויחל האגענט חצאת נגדי לריב לעזר חר"ג כאשר עשה לר' מרדכי בהגאון מליסא אשר הסירו ע"י האגענט, אראנו בישע אלקים כי בימים אחדים יוסר האגענט מפקודתו והוא דבר קטן מאוד והנקלה שבכל המלחמות אך אם נודיע ונקריב למשפט את המעשקות שעושק את העדה, וגם יבוא בכבלי ברזל, חזקו ויאמץ לבבכם ואל תיראו.

האם לידי תתקעו בתקיעת כף לעמוד בפרץ מבלי לכרות ברית עמהם מבלעדי הסכמתי ורצוני? ועל כל דבר נתיעץ כדת מה לעשות, ואם לפרקים לא נסכים לדעת אחת באיזה פרט מן הפרטים אזי ישאר הפרט תלוי עד יכריע הא' את חבירו בראיות ברורות.

האם עודכם מסופקים בי כי תאמרו כי לידכם אתקע – ענה ואמר לי.

לדבר הזה תסלחו לי – עניתיו, כי לזולתכם אף אם לידי יתקע בידיו וברגליו לא אאמין, וכל זאת נסיתי, ואך לכם אאמין בת"כ.

חרפה היא לי לעשות כעת דבר אשר לא עשיתי מעודי – ענני – ואחרי אשר לא רציתי בשום אופן להצטרף עמו וכפעם בפעם בהיותי בביתו, או כי בא אל ביתי, והוא החל כפעם בפעם להסב דבריו, אמר לי בתקעו כפו אל כפי: הנה מעודי לא נתתי ת"כ, ואולם אחרי רואי כי כנכם קשה עורף ועומד על דעתיכם לזאת הנני ממלא בזה חפציכם.

ואני עניתי ואמרתי לו: עד ה' בינינו כי כרתנו הברית הזאת בינינו לעמוד בפרץ נגד כל הרעות אשר בעיר, אשר כאיש אחד נעשה כל אשר תמצא ידינו, וחלילה לכרות ברית שלום בלי הסכמת שנינו, ואם מי משנינו יעבור ח"ו עד ה' בינינו אין איש אתנו.

וחרי אשר נתמנה וקבל עליו התמנות, ויהי אך הוציא הגה מפיו להביא כל חותמות הכולל אל מקום אחד תחת רשות כל המהנלים, ולבל יקוים שום דבר בפיתוחי חותם רק בידיעת והדכמת כלם.  גם אודות מכתבים של יחידים אשר לא יהיו עוד בהעלמה ולא ישלטו ידי זרים במלאכת רעיהם, עד מהרה קמו אנשי חילו של ר"מ חר"ג ויבזוהו ויחרפוהו בראש כל חוצות ומפניו לא חסכו כלימות וריק, ויתפארו כי גם מכות גדולות ונאמנות ישבע מהם.  ואני בחמלתי עליו ועל כבודו אשר באו פריצים ויחללוהו, מצאתי עצמי מחויב לעמוד בפרץ לימינו, ותחת אשר עד כה בכל השנים שעברו למדתי לשוני לטמון דעתי בחבי, עתה גליתי דעתי, ובמקוממיו אתקוטט.  ובכ"ז כפעם בפעם עת הייתי אתו לבדו בלי שום איש בינינו הוכחתיו על מעשהו כי יראתי פן יבולע לו, ואולם בכ"ז הוא לא חת ולא הטה אֹזן לדברי, באמרו כי כלה ונחרצה עמו לבלי לסגת אחור ואינו חושש לכבודו כי במה נחשב הוא נגד הצלת אלפי נפשות מישראל, ומה גם בשום עין על המבזים והמביישים הידועים ברוע מעלליהם המקבלים שכרם מאת הרועים האוילים להכות באגרוף  רשע ולבזות כל איש ישר הולך.

הנה כן בדרכו זאת קנה לו אהבת כל העדה מיום ליום כאשר חתרו חתירות לבזותו כן נתכבד ונאהב ונכבד בעיני כל בני העיר, ואחרי אשר הבריונים ואנשי חילו של ר"מ חר"ג הטילו חתיתם עליו, כי גם חייתו לממתים יגיעו מצאנו עצמנו מחויסים ללון בביתו כמה אנשים, כי המה כים נגרש השקט לא יוכלו ואת דלת האולם מביתו גנבו בתחלת הלילה.  ואלי דבר יגונב כי יורו המורים בקנה שריפה אל ביתו להכותו נפש, וכמה לילות נראו אנשים מזוינים מבעד לחולונות ביתו אשר יצאו נצבים על הגגות אשר נוכח חלונות ביתו.  וכראות משה חר"ג ובריוניו כי כל מעשיהם והבזיונות לא הועילו להם התחכמו וערכו כתב בנידוי ושמתא וקללות נמרצות על ר' דוב הנ"ל ובאזהרה גדולה לבל יתערב בעיני העיר, ושלחו את הכתב הזה לסקאלא אשר רוב יושבי' עם הרב דשם המה חסידי וויזניצי אשר משם יושלח המכתב הזה על הפאסט אל אדרעסס ר' שמואל, למען יתראה בצפת כמו מפי הרב דסקאלא יצאו הדברים, אולי יבהל ר' דוב מזה לשוב מדרכו.  כן שלחו מצפת איש אחד מבריוני חר"ג אשר הגיעה הגיע עליו פקודה מסקאלא לעמוד על המבחן לצבא ובעצת האגענט ובידיעתו לקח לו פאס טערקיש.  ויסובב בכל ערי המדינה ובידו כתבי מליצב מהה"צ מוויזניתי כי ר' דוב וסייעתו מסרו אותו בידי גוים.  ככל אשר ראיתם במכתב ר' משה ליב פייערשטיין ומכתב זיידע בעצמו, כן נחרו בו את הה"ץ מוויזניצי ע"י משרתיו ועושי רצונו ועל כל דבר טוב ומועיל אשר הציע ר' דוב לטובת העיר והנהגותי' עמד ר"מ חר"ג ובריוניו לשטן לו בתוקף הה"ץ מוויזניצי ובראותם כי גם דרכיהם אלו לא הועילו להם וכי כל אנשי העיר אהבוהו מאוד, וגם מעדת וויזניצי נוטים רבים אחריו, גם אנשי רוסי' והספרדים (פרענקען) נמשכו אליו באהבה עזה.  וגם הה"ץ מוויזניצא אין לאל ידו לעמוד לשטן נגד דבר אמת ולהכחיש מאור השמש בצהרים אשר כל איש אשר מוח בקדקדו יבחון ויכיר האמת מן השקר כיתרון האור מן החשך, ואך לכסות עינים התהפך במכתביו לעשות שלום כאשר עיניכם תחזינה ממכתב הר"ש אשר השיב להה"ץ מוויזניצי ומכתב ר"מ ברוממער – מדי דברו זאת חפש ומצא מכתב א' ונתן בידי ואקרא בו כדברים האלה:

החיים והשלום לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי סיני עוקר הרים המפורסם איש חמודות החכם המושלם מוה' שמואל העליר.

הנה באתי במכתבי הלזה אודות אשר הרעיש במכתבו לאדמו"ר שליטא, על הר' משה חר"ג על אשר נתן כתב שליחות לה"ר אברהם בעד הכהן וכי הוא מקבל מעות מוגים ואפקורסים על שקאליס.  והנה אם כי הר' משה חר"ג התנצל לפני אדמו"ר במכתבו שחלילה הוא לאנשי שלומינו לא נתנו כתב שליחות כ"א על שפיטאהל ושלח לאדמו"ר העתקה ממכתב שליחות שנתנו בידו, אך עכ"ז עדיין לא הי' לבבינו בטוחים אם האמת כן הוא, מחמת כי שמענו כי גם פקידי ואמרכלי אמשטרדם יצאו ביד רוממה לריב נגד השליח ה"ז.  והנה כעת בא לכאן השליח הנ"ל והוא הי' למראה עיני אדמו"ר גוף המכתבים שמסרו הר' משה חר"ג ואנשי שלומינו להשליח הנ"ל וחלילה לא נזכר בשם כ"א על ענין השפיטאהל, ועתה אפילו אם השליח שינה את טעמו באיזה מקומות מה עליהם לעשות.  ואף גם זאת הנה הי' למראה עיניו מכתבים מהקיסר יה"ר ומהשרים הגדולים המיניסטעריום ולא נזכר בשם כ"א בית החולים.  וגם יש בידו מכתב מהשר ביסמארק שמילא בקשתו לסגת אחור מענין הבית הכנסת שהי' בדעתו לייסד אצל מקום החולים.  והנה יש בידו עוד הרבה מכתבים מהשרים הגדולים בכל מדינה ומדינה.  ועינינו ראו גוף המכתבים ולא נזכר בשום מכתב כ"א ענין בית החולים.  ובחנם הרעיש כ"ת בקול גדול על הר' משה חר"ג ועל אנשי שלומינו, כי ח"ו אין שום אשמה בהם כגון דא אצריך להודיעו כי עינינו ראו כל הנ"ל ולא זר כ"ד ידידו הכותב  באמת משה ברוממער.

ובראות ר"מ חר"ג כי כל דרכיו לא הצליחו לו להעביר את ר' דוב ולהבאיש ריחו, התחכם וגירה בו את הקאנסולאר אגענט, וכמעט בכל יום ויום שלח האגענט להזמין את ר' דוב לפניו, ויתעולל עליו לבקש תואנות בעמו, ולחפש למצוא עליו עונות ולהקניטו בדברים.  ובהיות שבעת ההיא נפטר איש א' ר' בנציון זילבר מסטאניסלאב, והקדיש הונו על החזקת ילדי עניים לתלמוד תורה, ומינה את ר' דוב לאפטרופס, התאנה האגענט לר' דוב הנ"ל למצוא עונות בענין העזבון, ואחרי אשר לקח האגענט שלשה נאפאָלאָנ'ס מיד ר' דוב, וגם אַלירא טערקיש מיד ר' יצחק טיסמניצר אשר הי' עוזר על יד ר' דוב בעת ההיא, לא בוש להפוך הקערה על פיה לקלקל כל ענין ההקדש בידים כדרכו.  גם התגולל על ר' דוב הנ"ל ושלח לו משרתו עם כתבי פקודות שישלח לו מעות תיכף בעד מאטריקיל שֵיינע של אנשי עסטרייך, וכהנה וכהנה אשר התגולל עליו ליגע אותו למען ישליך מעליו את הנהגת העיר ויחזור משה חר"ג אל משמרותו.  גם שלא בפניו דיבר עליו סרה והבאיש ריחו והתפאר כי ישלח אותו מתוך העדה ומתוך העיר בכבלי ברזל, למען ייראו אנשים מפניו ולא יחזיקו ידי ר' דוב, וכמה אנשים הזהיר בפה מלא אשר לא יתקרבו לר' דוב.  ואחרי אשר נודע ונתברר היטב כי אברהם יוסל ואחיו גנבו את הדלת מאולם בית ר' דוב והקריבו ראשי העדה ונכבדי' כתב בקשה להאגענט על ככה בבקשם להרחיק את אברהם יוסל מתוך העיר כי הוא כמזיק בעיר.  ובבואם עם הספר לפניו שחק להם ולא שמע לדבריהם עד כי שבו בבשת פנים.

ובראות ר' דוב וכל בני העיר, כי כל הרעות האלה לא יעברו מתוך העיר הקדושה כל עוד שהאגענט הזה ימשול בעיר, כי לבד אשר אינו שם לב לטובה ואך למלאות חוריו כסף בעושק וגזל עיניו פקוחות, עוד איננו בוש להיות חבר עם אנשים משחיתים בפרהסיא לכן גמאו אומר לעמוד כנגדו להביאו במשפט על כל הגזיתות וחבלות ושוחד ממון והטית משפטים שהרבה לקחת מאנשי העיר ומהכולל בכל עת ובכל שעה, וישלחו את ר"מ מונקאטשיר לבייראט אל הגענעראל קונסול, ואת ר' מרדכי מאמאנן לוויען, ואחרי אשר גם שניהם לא הועילו מאומה בדרכם ולא שמו לבם לעמוד בפרץ לבלי לנוח ולבלי לשקוט, עד אם כלו מעשיהם ועד מהרה שבו לביתם שמו פניהם עלי אשר אני אקבל עלי הנסיעה הזאת ועלי בטח לבם כי אעשה מלאכתי באמונה.

 

מאז החל הריב מהאגענט נגד ר' דוב, ראיתי עצמי בכל רע, ואני בדידי התאוננתי רע באזני ר' דוב, כי נחמתי מאוד אשר הבאתי נפשי או הביאני ומשכני אליו בדברי ריבות כאלה, כי ידעתי כי ידו תמצא להרע לי באשר הרבה מעות לי מפוזר ומפורר בין ישמעאלים יושבי הארץ, ואם יתוודע להם כי הקאנסולאר אגענט הוא איש ריבי, אז לא יראו עוד מפני, ולא ישלמו לי את אשר אני נושה בהם ואהי' ח"ח חטאת הקהל ור' דוב שחק לדברי לאמר: התדמוני למשה חר"ג או ללייבלי' קאלימייער או לשאר אנשי ארה"ק המתהפכים מרגע לרגע? הן כבר באנו בברית בת"כ אשר לא עשיתי כזאת מעודי לשום מי מכל בני העיר אשר עומדים לימיני ולא עלה על לבם לבקש כזאת ממני.  ועתה איך תפחדו מהאגענט אשר כבר גמרנו אומר להסירו מעלינו, ואף אם ח"ו נהיה מוכרחים לגשת לפני הקיסר בעצמו – לכן שמעו נא לי ליסע בשליחות מצוה זו, ואני הנה בריתי אתכם בת"כ פעם שנית לחדש הקשר אמיץ, ובישע אלקים נסיר הצורר הזה מעלינו ועול הוצאות נתון אתן לכם ככל אשר תצטרכו וככל אשר תבינו לעשות.  גם שכר טרחא אתן לכם לא פחות מכפי הניתן לר' מרדכי מאמאן, וכאשר יעזור ה' ועל ידכם תבוא ישועתנו אתן לכם מנה אחת אפים, אל תיראו חזקו ויאמץ לבבכם ובשם ה' נזכיר ללחום מלחמת מצוה זו נגד האגענט והבריונים להשמידם מתחת שמי ה', ולא תהי' עוד ארצנו הק' מחוללת ע"י הרשעים האלו.  גם בבית הר' שמואל נתאספנו ועשינו בינינו קשר אמיץ וקבלנו עלינו בת"כ בפ"מ ובחרם חמור ובנדר ע"ד רבים ככל אלות הברית בכל תוקף ונכתב בכתב אשר אפילו א' יכול לעכב וחתמו ע"ז גם כמה יחידי סגלה, והכתב הושלש ביד הר"ש  העליר.  וגם אותי הכריחו לחתום עמהם, לעמוד על נפשנו עד יעזור ה' להעביר ממשלת זדון מן הארץ.

בעת ההיא בא הרב הגדול הצדיק יחזקאלע בהרב הגאון הק' מסאנדז.  ואחרי אשר בעיניו ראה כל פרשת העבר ובאזניו שמע את כל תהלוכות העיר באר היטב מכל האנשים אשר באו לפניו, חדשים לבקרים, וגם אשר נרצח ר' אברהם שור ואשתו בליל שבת מיד הבריונים אשר אברהם יוסל ומאיר ברזל היו בזה בלי כל ספק, שמעתי לקול דברי ר' דוב ויתר אנשים מכובדים וראשי העדה כמו הר"ש העליר וחכמי הספרדים.  ושמתי לדרך פעמי ובאתי ראשונה לבייראט, ובאשר יראתי לנפשי לסע בפרהסי' פן ידלקו אחרי והרגוני, לזאת שמתי במחשך מעיש לאמר כי נוסע אנכי לקנות שמן זית, באשר גם בזאת לא האמנתי בחיי כי ידענו כי אורבים לנו על כל מדרך כף רגל, לכן לא לקחתי עמי שום כתבים.  ןאסע בלי כל מאומה והכתבים יגיעו על אדרעססין אחרים מהגבירים הספרדים אשר בבייראט, ואציעה לפניכם פה הכתבים והמכתבים אשר נחלפו בינינו מאז ועד הנה.  ויוציא מכתב א' ואקרא בו.

לכבוד ידידות נפשי ויקירי הרב המופלג החסיד הנבון ויר"א

כש"ת מוה' מענדיל איילבוים.  שלום וכל טוב.

יקבל ר"פ הכתבים, אך לא כלם ביחד זולת הנצרך לפי שעה ממורא שלא יגזלו ויחמסו הכתבים מהרץ, וכאשר אקבל תשובתו שהשיג את אלו בחתימתם, אז אלח לו המותר.  ידידי הנה מעת נסיעתו השקט לא יוכלו הבריונים הידועים שמשון הקטן, יוסל יאקליס, שאול שחור, ישראל שמש ובנו שמואל וכדומה יצעקו בשווקים ורחובות ואמרו כי כבר חתמו להקאנסולאר אגענט החזיק ידו, כי נצרך הוא להם וכי הוא עושה אתם טובות, ואנחנו בשם ה' נזכיר ובו בטחנו כי לא ירעו ולא ישחיתו בהר הקודש, והדבר מובן גם בדרך הטבע כי אם היינו רוצים לקבל קאנסיל מחדש, והי' שני צדדים, הללו רוצים והללו אינם רוצים, או אם היינו אומרים בלא טעם כלל שאנו רוצים לקאנסיל אחר ולהסיר את זה מעלינו, והם יאמרו כי טוב הוא לפניהם היה הדבר בשיקול הדעת למי להטות לאחד מהצדדים.  אבל כעת שאנו מבררים שהאגענט עשה ועושה מעשים אשר לא יעשו נגד דת המלכות ומבררים בעדות ברורה, וגם כתביו של האגיענט בעצמו מעידים איך הם סותרים זא"ז.

 

בכתב א' כתב פקודתו שאין רשאי לעשות בשום עזבון עפ"י התלמוד כ"א על פי נימוסי דת עסטרייך.  ובכתב שני כתב לדין את הרוצח עפ"י התלמוד הנקרא ביבל בלשונו.  ואך בעלילה יבאלהפחיד וכדומה הידוע לכ"מ ממעשיו ותחבולותיו.  ומה יועילו דבריהם שאומרים שטוב הוא לפניהם הלא מלך במשפט יעמיד ארץ, ומוכרח להסירו כדת וכנימוס קיר"ה.  אך בכ"ז אנו מפחדים לילה ויום, ויושבים סגור ומסוגר ולילה כיום יאיר מהמורא כידוע לו  ר' קמואל סיפר לי שאמר לו ר' מרדכי באנדעריר בשם הקאנסולאר אגענט אשר השלשה אלפים גרוש שמגיע למעלתו מן הערל ישתדל שלא יוציא ממנו פ"א, וכדומה מתפארים על כאו"א לכן אל יחשה בזעקה ובתפלה בבכי ובתחנונים להשתטח על הארץ לפניו והשתדלות על אנשים החשובים לפני הגענעראל להסיר את האבן נגף מעלינו וחזק ואמץ כי אתה תוריש אותו בעז"ה.  ולהראות ולהודיע להם  כי אתנו כל הנכבדים וחשובי העיר ויראים ות"ח, והנהו בריונים חפצים בהפקר ח"ו.  כפי הנשמע עשה ר"מ חר"ג כתב לעזר הקאנסולאר אגענט ובעת מנחת ערב ספרו לי כי הקאנסול אגענט שולח לקרוא אנשים לביתו שיחתמו לו.  ומה יעשו דלת העם אשר מפחיד אותם הלא הם מוכרחים לחתום לו כל מה שירצה גם מבלי דעת מה שכתוב בו.  ישבתי עם ידידינו ר' יונה מטארניפאל, ור' אברהם מקאליש ושלחנו אחר ר"מ חר"ג ור' יעקל ור' זודל, ודברנו עמהם ארוכות וקצרות אין די באר.  ור"מ חר"ג אמר בפה מלא שהם מנגדים לנגדינו.  ובלילה השיב ר' זונדל להשמש שאנשי הקלויז בוויזניצי כבר חתמו, והוא בכל כחו ישמיט עצמו לבלי לחתום עמהם אם לא בהכרח אשר יכריחוהו לחתום.  וידוע שפושטים טלפיהם לכנות גם את זה לכבוד הרב הצדיק דוויזניצי לכן ידע שנגמר בינינו בהסכמת הרה"צ ר' יחזקאלע להחלק מוויזניצי והדברים ארוכים ודי למבין, וכן יעזור ה' ברחמיו –.  בספר הזכרון נרשמו עיקרים רבים וגדולים, ואני שולח לעת עתה אפס קצהו אשר יהי' למראה עיניו להזכירם כעת.  ר"פ מכתב ללבוב יראה להניח אותו בעצמו על הפאסט, והנני שולח אותו פתוח אשר אולי יבין מעלתו לכתוב גם מידו על המכתב הזה ענינים נחוצים, יכתוב ויחתום אותו בטובו.  ויקבל רעציפיסס על המכתב וישלח אלי.  בבית ידידי ת"ל שלום הכל שלום – ואשוב שנית להזכירו בשעת העתקת הכתבים יראה לדקדק שלא יהי' נשמע מדברינו שאנחנו מעידים, שאברהם יוסל רצח את ר' אברהם שור ואשתו כי הי' כחצות הלילה, והרוצח לא קרא עדים לעמוד אצלו.  אולם שר' אברהם שור ואשתו הכירו אותו.  ואם כי כבודו בעצמו יבין את זאת אשר גם על דבר אמת צריכין להזהר בשפת ישר לבל יהי' משתמע לתרי אפי' בכ"ז אמרתי להזכירו בזה.  רבים אומרים שטוב מאוד שיבוא קאָמיסיע לכאן אשר אז יוכל כאו"א לספר את נגעי לבבו, והמעשקות שעשק האגענט את הכלל והפרט.  ואני ירא מהרשעים הללו החשודים על כל תועבות שחשודים גם לשבע בשקר.  וכן אמרו שישבעו, לכן יראה שלא יעשה שום פעולה לבקש קאָמיסיע דווקא, ויראה תשובת הגעניראל. ואם יאמר שמוכרח הוא לשלוח קאָמיסיע עפ"י דת המלכות מסתמא יעזור ה' שיהי' לטובה.  ואדמה כי יסע מאיר ברז"ל לבביראט מסתמא יעמוד כבודו נגדו בכח גדול ויאמר לו את כל ויגלה נבלותו לעיני כל כי בעצתו נעשו כל התועבות והשלך על ה' יהבך וחזק ואמץ, אקוה כי ה' ישלח עזרו מקודש ונושע מהרה להסיר בדילינו, ובראשם הקאנסולאר אגענט ולא יועיל חתימתם כלל כמבואר מעלה, ויכון א"ע אם יבוא ברז"ל לשם לעקרו ולשרשו מכל הצדדים, ולמעה"ש שלא יזכיר את השני לירעס שאני נתתי להאגענט שאין זה לפי כבודי כידוע.  וכן אצטרך לישבע ע"ז או ליסע לבייראט אשר זאת לא אוכל לעשותו כידוע לו אשר לא אוכל לרכוב גם למיראן.  ולמעה"ש לכתוב תיכף לזידאטשוב ולסאנדז ולהודיע להם כל המאורע באורך ואיך הקאנסול אגענט מחזיק ידו של הרוצח והוציאו חפשי, ומעלתו נשלח מהעדה ויושב בביראט שיעזרנו ה' להסיר את אבן הנגף.  ולבסוף עומד ר"מ חר"ג ואנשי וויזניצא לעזר האגענט הנשמע כזה.  ויבקש מהם לעורר רחמים עלינו ונושע במהרה אות לטובה.

 

ויראה לחקור אחר המעות וויען, מוצאו ומבואו אם כן הוא שהוא מעזבון הר/ שמשון ז"ל, כי אולי הוא מעות אחר ונפטור מהספרדים ומכולל רוסיא.  להודיעני במוקדם האפשרי באורך וברוחב – ידידי חזק ואמץ כי אם עד כה הגיע הדבר בפרהסיא, הלא מעתה מוכרחים אנו לעשות בכל האפשרות פן יעשה ח"ו אח"כ מה שלבו חפץ באין מוחה ח"ו וח"ו.

ידידי הנני כותב מכתבי הנוכחי אור ליום ה' והנני עיף ויגע מאוד מהיגיעה וטרדא וגודל  העגמ"נ הש"י ירחם עלינו, לכן מוכרח אני לסיים ואומר שלום.  והנני ידידי דו"ש באה"ר מצפה לשמוע ממנו ולהשמיעהו בשורות ומצפה לישועה במהרה.  בעריש לוסטמאן.

כל אנשי שלומינו וידידינו דו"ש הטוב באה"י ומצפים לישועה במהרה. 

וידע כי חכמי הספרדים כתבו מכתב ארוך להגביר המרומם סי' רפאל הלוי וגיסו דוד פטשאטי ידרוש מהם ויעשו עמנו אות לטובה עצהיי"ט.

אחרי אשר קראתי המכתב הזה.  נתן בידי גליון נייר ואקרא בו כדברים האלה: זכרון דברים לדבר לפני הגענעראל.

1 היעדניראל בא לכאן בשנים קדמוניות ובקש לקבל את האגענט. ובטברי' לא רצו, וגם בכאן לא רצו ואמרו כי די להם כאשר הי' בראשונה שהי' יהודי וויקיל.  ואמר היעדניראל שלא נצטרך ליתן לו אף פ"א ולא יכלו להשיב פניו.  ונשאר בכאן האגענט ואח"כ בזמן קצר החל להתעולל עלילות והפחיד את האנשים כי ימסור אותם, ושלחו העדה את ישראל שמש לבייראט וביקש היעדניראל שיתנו לו מהעדה שני אלפים גרוש (בערך שני מאות ר"כ) וכן נתן לו.  גם אח"ז נשלח לו מלבוב חמשים ר"כ לכל רבע שנה.  ואח"כ נתיעץ עם הכותב משה חר"ג והפאקטיר ברז"ל ולקח כל מעות ווין שבא עבור עניים משך תשעה או עשרה שנים.  ובשנה שעברה שלחנו את ר' מרדכי מונקאטשיר לבייראט לקבול ע"ז ולשאול מהיעדניראל כמה מגיע להאגענט עפ"י נימוסי המלכות וביקש היעדניראל ליתן לו ארבעה אלפים גרוש לשנה ועשה פשרה על זאת בפני ר' מאיר ראָזינטאהל.  והזמן יתחיל מן תמוז.  וזה כשמנה ירחים שהוכרחנו ליתן לו חמשה מאות ר"כ.  ועוד יקבל בכל עת נייר וכל צרכי כתיבה להקאנציליי' אם שמבואר בכתב של יתבע פ"א יותר.  ועוד תובע מאתנו כעת ד' מאות ר"כ, והכותב ר"מ חר"ג תפס המעות וויען עבורו, ולא ירצה ליתן לחלק לעניים ובכן בקשתנו ליתן אויפטראג שלא יתבע אותנו עוד ליתן לו, והכותב ר' מאיר חר"ג יתן המעות להעדה לחלק לעניים כרצון השולח כי הוא פיקוח נפשות.  וכן בוא מעות וויען לא ישלח אליו רק יעשה וויקיעל את ר' יונה פודהאָריצר וישלח אליו המעות והוא ישלח את הקבלות מהפאָרשטעהרס בצדק.

2 מר' ישראל בער קיבל 6 ליריס שקיבץ מכל מוכרי יי"ש ויין שהבטיח להם האגענט שיפטור אותם מן המס חאַמאַרע ואז ישלימו לו לסך עשרי לירוס ואח"ז הוכרחו לשלם את המס, ובאו להאגענט שיחזור להם המעות והשיב להם שיתבעו ממנו בבייראט.

3 היה בכאן קאנסול ענגליש.  ורצה לקבל תחת מחסה ענגליש כל מי שירצה ויאמר האגענט אם יתנו לא כ"א חמשה דרייערליך אזי יתן הוא פעסער ויקבל תחת ממשלת עסטרייך, וכן הכריזו בבתי מדרשות להביא המעות ליד הכותב ר"מ חר"ג, וכן עשו העם.  והיה בס"ה כמה אלפים גרוש, ואח"כ כנסיעת הקאנסול ענגליש וקיבל האגענט לידו המעות ואז שחק בהאנשים ולא השיב להם דבר.

4 ר' אברהם פרידפערטיג רצה ליסע לחו"ל, ובא אל האגענט שיתן לו הפאס שלו, ואמר לו שלא נתן הפאס בידו כלל ואינו בידו, והלך להכותב ר"מ חר"ג ונתן לו אַ רענדיל ואז החזיר לו הפאס.

5 ר' מאיר קיווצער היה אפטרופס מר' משה סיני מפרעבוזנע, ומאיר ברז"ל היה חייב להעזבון אלף ושבעה מאות גרוש, ולא רצה לשלם כי הוא פאקטור של האגענט.  ורק שבעה מאות גרוש הוציא הפטרופס מידו וגם מזה עוד הוכרח להשאיר מאה גרוש עבור האגענט.

6 מעזבון ר' בנציון לקח שלשה לירוס, וכל העזבון ירד לטמיון על ידו שלא לקיים דברי המת.  ואח"כ הוכרח גם ר' איציק זינגער מטיסמניץ ליתן לו עוד אַ לירע.

7 ר' חיים צבי מעצר מהארדענקי' קנה דירה אחת, ושלח האגענט אחריו שבהכרח ליתן לחתום את הקאנטראקט אצלו, ואח"כ הוכרח ליתן לו אַ אדום זהב.

8 ר' בעריש זילבערדראט היה אפטרופס, ושלח האגענט אחריו ואמר שיצטרך ליתן שטראף או שיתן אותו בבית הסהר ורצה ליתן לו אַ לירא, ולא רצה ליקח ואמר אשר הכותב ר"מ רח"ג אמר לו שצריך ליתן שני אדומים והוכרח ליתן לו ונפטר ממנו.

9 עזים היו לכמה אנשים, גם לר' מענדל פרידפערטיג מקאליש היו עזים והוא שכר את הרועה עבור כלם, ובשנה העברה בא מהממשלה מס על העזים.  ואמר לר' מענדל שאם יתן כ"א שבעים פ' מכל עז אז יעשה שלא יצטרכו לשלם המס וקבץ מאה וחמשים טאליר ונתן להאגענט ובשבוע זו בא שנית מהממשלה שצריך לשלם ושלח האגענט להמיסלים (השופט) שיתן את ר' מענדל בבית הסהר, ואז יוכרח הוא לשלם, ואנחנו שלחנו להמיסלים איך יעשה רציחה כזו שאחד ישלם בעד כלם בחנם, ופטר אותו המיסילים, והאגענט שלח כמה פעמים להמיסילים שלא יניח אותו רק ליתנו בבית הסהר, וזה הוא בעבור ששכר הפרדה למעלתו לכן מעליל עליו עלילות שאין לשער.

10 האגענט שלח להערלים שחייבים מעות למעלתו שלא ישלמו לו והוא יהי' בעזרם שלא יניח לעשות להם דבר.

11 מר' צבי בראָטשינר שהיה רפטרופס לקח שלשה לירוס שרצה ליתן אותו בבית הסהר.

12 וכדומה לקח מר' מענדל מיערסלוב 24 דרייעכליך שנתנו בבית הסהר.  וכן מר' צבי בראטשינער ומר' משה מרודניק.

13 מ' יונה מטארניפאל לקח עשרה אדומים אשר אמר לו כי בא מחו"ל להעמיד את חתנו לצבא.  ואמר ששרף את הכתב הבא אליו מחו"ל.

14 לקח מעות בעלילה שבא פקודה על בני הנעורים לשלחם לחו"ל לצבא, כפי הקוויטל בחת"י כל ראשי העיר.

15 ענין הרציחה שנרצחו ר' אברהם שור ואשתו, והוא לא קם ולא זע, והוציא את הרוצח לחפשי.

16 המעות וויען שלקח זה כמה שנים בגזל בעצת חר"ג.

                                      העתק מכתב ר' דוב לר' מענדל.

והנה בפאסט העבר כתבתי למע"כ שיתיעץ עם נבוני דבר אולי מהטוב להניח פרט הזה בתביעת המעות, ולא יבקש רק להסירו (את האגענט) ולקח אותו מכאן עד מהרה וילך לעזאזל.  כי היאמן כי יסופר הרציחות הנוראות שעשה הצר הזה, עניני קרימינאל אין מספר וידעתי בטוב כי בחוצה לארץ אם יבא קובלנא כזה וכיוצא בו על גדולי בעאַמטען תיכף יורידוהו ויסירוהו.  ולא פעזעווענק כמוהו, וידעתי היטב שאין מהצורך לעורר את כבודו כי אש תוקד בקרבו על הצרות והתלאות של יושבי ארה"ק בסיבת הצר ואויב הזה ולה' הישועה.

אחרי כלותי לקרות את זאת נתן בידי מכתב מר' שמואל, ואקרא בו כדברים האלה.  ב"ה יום עש"ק.

כבוד ידיות נפשי המופלג בתורה ויראה וכו' מוה' מענדל נ"י מליזענסק.

יקבל בזה העתק חקירות ודרישות (פרטי-כל) מהדיוואן דפה. (מקום המשפט) בענין האיש והאשה המוכים, ואם ישאלו על גוף החקירות ודרישות מהדיוואן (ארגינאל) ישלחו גם כן, ומחמת טרדת שבת קודש קצרתי, וה' יצליחך בזכות הרבים, הק' שמואל העליר.

כבואי לבייראט – הוסיף ר' מענדיל לספר –  אם כי בידי לא היו עוד שום כתבים, עשיתי דרכי לבוא לפני הגענעראל קונזול, למצוא נתיבות בהיכלו. ואחרי נתתי בצע כסף אל משרתיו לסמא עיניהם לבל יעצרו בעדי מלבוא לפניו.  ואחרי נודעתי היטב איזה דרך ישכון אור לגשת לפניו בעצמו, נודעתי כי הגענעראל קונזול הקדים נסע מזה ונתפטר ממשמרתו זאת, ותחתיו בא קונזול אחר זה מרוב.  ואחרי מצאתי נתיב לגשת לפניו, הגדתי לו כי קהל עדת עירינו הנם ברעה גדולה מאוד, ואותי שלחו שליחותם להקריב משפטם וכו' וכו'.

והוא שאלני אם יש בידי איזה כתבים מהעדה, והגדתי לו האמת כי ממורא ופחד לא לקחתי הכתבים עמדי ובעוד ימים אחדים יבואו והשיב לי לכשיבואו הכתבים נראה את הכתוב, ואין לדבר כעת.

אחרי אשר הגיעוני הכתבים (והמה כתובים עברית בלשון הקדש) והקרבתי אותם לפני הגענעראל (כי חשבתי כי ישלח לקרוא לפניו איש יהודי אשר יתרגם אותם לפניו) לא רצה לקבלם, באמרו כי אין לו מי שיתרגם אותם.  גם פניו לא היו לו עוד (והבנתי כי הקאנסולאר אגענט שלח אליו כתבים לטובתו) ואך כאשר אעתיק אותם מאת איש יודע שפת אשכנז, אז אוכל להקריב אותם.  ובראותי כי יכבד הדבר עלי מאד אמרתי לו כי יקח מאתי פרטי כל.  ואחרי אשר נודע לו, כי אין לי מכתב מסע עסטרייכי מעיר מולדתי באשר הלך לאבדון, לא רצה לקבל מאתי פרטי כל.  אך אחת נשאר לפני לחפש למצוא לי מעתיק הכתבים לשפת אשכנז, חפשתי וחקרתי ודרשתי עד כי נודעתי מאיש אשכנזי אחד אשר ידע מעט מזעיר בלשון הקודש שמו ד"ר בלזור.  ובתחבולות שונות מצאתי לי נתיבות בביתו עד כי נתרצה להעתיק הכתבים בשכרו עשרה פראנק בעד כל כתב אשר באמת לא רבה עלי, כי גדלה העבודה מאוד.  וכמה ימים ישבתי עמו עד כי עלו ההעתקות אל נכון, ונתתי לו שני נאפאָלאָנין וחצי בעד חמשה כתבים, וא' נאפאָלאָן וחצי בעד העתקתם שנית אשר ישאר בידי.

 

אחרי אשר נסתרה דרכי בצפת ועד אחרי צאתי מצפת עד בואי לבייראט לא נודע לשום מי אנה הלכתי, ומאשר היה בחפזון לא מלאני לבי לעכב נסיעתי עד יתן לי ר' דוב על הוצאות ובאשר ת"ל הי' תמיד בביתי כשני אלפים שלשה אלפים גרוש מזומנים לאיזה מסחר שיזדמן, לקחתי עמי כאלף ומאתיים גרוש, אולי יזדמן לי איזה מציאה או מסחר בדרכי אשר אני הולך.  הנה כי כן לא עכבני מעשות כל אלה מלשלם עד אשר יגיעוני מעות מצפת וסמוך לבי בטוח כי בטח יגיעני בלי איחור.  והוצאתי משלי ככל הצורך ולצפת הודעתי ככל הנעשה ואת אשר אני עושה.  וכראות ר' דוב כי תכבד העבודה עלי לבדי וכי מצאו עלי עלילה בעבור שאין לי פאס, מצא נכון לשלוח עוד שני אנשים לבייראט הלא המה ר' בנימין מסלאטוינא, ור' מאיר יעקב פרייפעלדיר מסקאלא.

ר' בנימין ור' מאיר יעקב באו גם המה בידים ריקניות, ועלי הי' כלנה לכלכלם לכל מחסורם.  ואחרי אשר ישב ר' בנימין כששה שבועות ור' מאיר יעקב כעשרה שבועות, ובתוכם ימי חג המצות אשר קנה לו כלי פסח, ויבשל לו בשר ולא חסר נפשו מטובה ועלי היו וכאשר לא נתתי לו מעות בהרוחה בא בקובלנא עלי לפני ר' בצלאל ברש"ח ור' בצלאל הוכיח אותי כי לא נכון לצמצם ולקלקל בעבור בצע כסף להביא דברי ריבות בינינו.

 

אחרי אשר באו ר' בנימין ור' מאיר יעקב לבייראט, עמדתי על המוגמר במעשה העתקת הכתבים.  וגם יחד הקרבנו אותם לפני הגענעראל גם הוספנו לקבל אותנו על חקירת ודרישות (פרטי-כל).  והגענעראל קונזול אמר כי אחרי אשר יתברר דברינו, אז ידע לעשות משפט כתוב ואחרי אשר בכל עת מצוא באנו להתודע איזה תשובה, וארכו הימים לא התאפק ר' בנימין לשבת עוד ושב לביתו לצפת.  ור' מאיר יעקב נשאר עמדי לחוג גם את חג המצות עד קודם לג בעומר, אשר הגיע פקודת ר' דוב אשר הוא ישוב לביתו לצפת ואני אשים דרכי הלאה לסטאמבול ומשם לוויען.  כי עפ"י הפרי כל שהגדתי לפני הגענעראל הגיעני תיכף פאסס ממקום מולדתי בגאליציען.

אנשי וויזניצע בעצת משה חר"ג הרעישו עולם ומלואה בכתבי פלסתר, להבאיש ריחנו על פני תבל.  ככל המבואר במכתבים האלה כי הלכנו למסור את הצדיק, כמו האגענט והצדיק משורש אחד המה, והנוגע בזה לרעה כנוגע בבבת עינו של השני וכשל עוזר ונפל עזור.

העתקה

מר' איתמר ממונה מצד הפ"ץ מוויזניצא בטבריא לבן ר' בנימן

                         מסלאטוינא.

אחד"ש כראוי לכבודו הרמה הנה ידי"נ אשר אביו בנימין מסלאטפיני לא ידענו מה הרוח אשר עבר עליו מיום בואו בחזרה לאה"ק הלא שבתו בקודש המה ימים מעטים ועוד זאת כים יגרש השקט לא יוכל והרגיש כל אה"ק במחרחר ריבות ומשלח מדנים בין אחים יום ולילה לא ישבות ונתחבר לאיש משחית למאיר יעקב מסקאַלאַ ונסעו ביחד לביראט על איזה מסירות ומאוד בעינינו תגדל הפליאה על האיש הלז אשר נהפך הנגע הלז ע"כ חובה רמיה עלי דמר להוכיח על פניו כי בוודאי רומע"כ אינו יודע שום דבר ואדרבה הוא מראה בעצמו סימני טהרה אולם לא כן יאמין לי ידי"נ לכתוב לו כל פרטי דבר אשר הוא עושה נגד כבוד קדושת מורינו ורבינו מוויזניצא לא יספר מרוב והוא שוטה אשר הולך לעצת ר' דוב בעריש מסאניק אשר הוא מתנגד אדמו"ר ובעבור שישלחו לו מצאנז ארבעה ר"כ לשנה ועבור זה כל נאצות עושה ומי יודע מבתמא מקבל שכר טרחה הוא ומאיר יעקב ובא יונה מביקשינו להוכיח אותו על פניו אשר ישוב מדרכו ולא יעשה נגד רצון קדושת אדמו"ר שליט"א כי כל אילו הימים אשר היה בחו"ל היה באה"ק שלום ושלוה השקט אהבת אחים ומיום בואו הפיח קריה ומלואה ידי"נ דוש"ת הקטן איתמר ב"ה צבי זאבני.

עוד מתפאר שהשיג מהתבו וכותב לו אשר ידי"נ הכותב נאמן של אדמו"ר שליט"א ה"ר משה ברומר יקבל שכרו מאדמו"ר שליט"א עבורו ואיני יודע אם מעלתו כל כך איש גדול להעניש אנשים אשר אינו מגיע לערכם.

בעז"ה

לאהובי אבי היקר כי כנפשי עטרת ראשי מוה' מאיר יעקב נ"י.

מכח ארויס פארין אהובי אבי איך שוין געשריבן כמה פעמים צו וואס וועסט דיר דעם כח אויס ברענגין, גם מעות הוצאה דארף מאו האבין, דיא קינדער זינד ארים, וועסט ח"ו דיך אין אונז צו ברעכין.  השי"ת האט געהאָלפן דיא ביסט בארץ הקדושה, צו וואס זאלין שונאים איין נקמה האבין האסט ב"ה פין דיינע ארימע קינדער יותא וויא אנדערע פין דיא רייכע קינדער.  אהובי אבי יחי' איך האב עגמ"נ עד כלות הנפש, היינו האב כמה וכמה פעמים דיר גיבעטין, שלום, שלום.  מיר דאכט זיך דיא דארפסט בעצמו פארשטיין אז ח"ו דורך מחלוקת שאדעסט מיר.  והשנית ביסט מיך מצער עד כלות הנפש.  מיילא וואס זייא האסט געלאסט דעם זקן אין האסט דיך געגאָמען לר' שמושולע דיא אללע זאכין הער איך נישט, איך זאג איין ווארט, איך בעט שלום.  כי מכח הקדימה שרייב איך דיר גם כעת אז דיא האסט דיר בעצמו קאליי' געמאכט גם מכח מעות יחיד.  אהובי אבי דיא מיינסט פרעמדע הערין עפעס, דאס טהוט נאר וויא אונז קינדער.  השי"ת זאל מיר מיין געזונד אין פרנסה געבין.  כמו איך טראג דיין פרנסה אויף דעם קאפף.  לסוף אז איך שרייב שוין דאס פערטע מאהל שלום, שלום, בין איך שלעכט אין קען יכט פועלין.  אהובי אבי דאס זאג איך דיר אז שרייבסט מיר פין יענעם עפעס מארה"ק בעהאלט איך דיא בריף אין זאג אפילו ניט, כי איך בין איין עלינטער מענטש, צו וואס דארף איך מחלוקת.  ובכעת וועל איך דיר שרייבין כמה מיינע עגמ"נ שענין גרויס.  היינו כמו איך בין געקומין לר' זיידע דרומר מיט דיא עשרים ר"כ עבורך.  זאגט ער בהאי לשון, שרייבסט עפעס לאביך? פרעג איך איהס צו וואס? ענפערט ער מיר, מיילא וואס מען שרייבט גלייב איך ניט דעם, אין ניט דעם אנדערין, רק היתכן וואס וויל אביך – צו וואס טויג עס איהם, אין וואס וויל ער פועל זיין, היתכן איהר זענט זיינע קינדער בכאן בסקאָלע דארפט איהר איהם זעהין צו שרייבין אין בעטין... אין זאגט מיר אלץ נישט וואס.  רק דאס זאגט ער מיר: וואלף איציק איך וויל בעצמו שרייבין לאביך אין בעטין ער זאל זיצין שטילל – איך האב איהם גענטפערט איך האב אשטארקן בריעף געשריבן.  ואקוה עס וועט זיין שלום, נאר ר' זיידא דערציילט מיר וואס – – ענפערט מיר ר' זיידא מען האט איהם געשריבן אז דיא ביסט געפארין לבאַראָט אין האסט עפיס איין געגעבן על קאנסול, היינו איך וויל ניט מאריך זיין, דיא ארבעסט על צד וויזניצא, אז אדונינו מורינו ורבינו יחי' מוויזניצא זאלסט קאליי' מאכין נגד הגבאות.  איך האב איהם תיכף געזאגט דיא זאך גלייב איך נישט – אבי יחי' וועט עס ח"ו ניט טאהען אין אייך ר' זיידא הייס איך אויך ניט שרייבין, רק איך וועל שרייבין.  מיילא וויא אזוי דיא זאך שטעכט מיך אין ברעכט מיך קאן איך דיר גאר ניכט אויס שרייבן, היתכן איך פאהר לאדמו"ר מוויזניצא איך בין מיט אללע וויזניצער חסידים דווקא גוטע ברידער אין בין בשותפות מיט דער חברה.  ר' זיידא זאגט אז מען שרייבט אז ה"ר בעריש פערלאנגט אז אודנינו מורינו ורביהו מזידאטשוב זאל ווערין גבאי איך קאן ניכט מאריך במכתב זיין וויא דיא זאך איז נוגע – –

דער כלל איז ר' זיידא האט מיר געהייסן שרייבן פין זיינעטוועגן עליכע ווערטער, זאלסט עס עבורו טוהען.  ובפרט עס איז פין זיינע קינדער וועגין.  עם ה"ר משה חר"ג זאלסטו זיין אגיטער ברודער, צו ליב ר' זיידאן זאלסטו דיך דווקא איבערבעטין.  והעיקר אז ר' חיים קאפיטשניצער וועט איהם שרייבין אז איז שקר וואס מען האט געשריבן, ווער ער וויסען, פאר וואס זאל איך האבין אשוי פיהל עגמ"נ, עשה זאת עבורי אין זעה שלום צו מאכין עם ר' משה חר"ג – למען השם שלום, היינו וואס הייסט שלום מיש דיך ח"ו נישט צו קיינעם אדרבא מיט דיא מענשין צו נויף קיממען, נאר מיש דיך נישט, לאז מען לכאן נישט שרייבן, כי האב קיצור ימים ע"י זה.  דיא וויסט גוט אז איך בין אזוי אַ מענטש אז איך מיש מיך ג"כ ניט.  דארף איך ר' יהושע דרוממער אָדער נאך אנדערע מעהר ג' זאלין זיין תמיד ברוגז עלי?  הכלל למה"ש שלום איך דיר אזוי פיהל ניט ארויס שרייבין עשו זאת עבורי.

בקיצור אם ווילסט איך זאל נאך לעבין זאלססו עבורי דאס טוהען היינו שלום מיט יעדען אויך זיך ניט מישען.

                                              וויטער קיין חדשות וכו'         הק' וואלף איציק.

פ"ש להרב המופלג חכם ונבון מ' משה חר"ג.  איך האב אפקודה מר' זיידע דרוממער עד הייסט שרייבן משמו אבי יחי' זאל מיט אייך זיין אגוטר ברודער אַסימן ער האלט אייך פאר אקלוגען מענטשׁ. לכן מוכרח אני לכתוב לכם בפקודתו.

כל הימים אשר ישבתי בביירוט כתב לי ר' דוב כי עוד לא השיגה ידו למצוא כסף בהלואה לשלוח לי וכי לא אדאג כלל כי ישלח לי עד מהרה ויחזה לי משאות שוא ומדוחים, ואני האמנתי בו מאוד וגם מעות לא חסר לי, כי באשר הגיעו היאקסן קודם חג המצות צויתי לביתי לבלי למכור את היאקס שלי לסוחר אשר ירויח בו כי אם לשלחו לי ואני אקח לי מחירו בעצמי בלי מגרעות, כן לקנות עבורי עוד יאקסן וארויח בהם.  וכן הגיעוני יאקסן באלף ומאה גרש, אשר חשבתי לקנות בהם איזה סחורה להרוחה, ומעט מעט הוצאתי מהם על הוצאות דבר יום ביומו ואשר נלאיתי נשוא עוד ולרשום כל פרוטה ופרוטה.  ולבד מזה שלח ר' דוב בכל פעם מכתבים וחפצים לשלוח על הפאסט ולשלם על חשבונו, וגם שלח אלי את הפאס שלו ושל כמה אנשים, לחדש אותם אצל הגענעראל ושלמתי בעדם, אשר פאס א' של ר' ישראל אברהם לבדו עלה לשלשה ר"כ וחצי טאקסע והוצאות.

מאיר ברז"ל בא לביירוט, וגם הוא בא לפני הגענעראל קאנזול לטובת האגענט, ואלי נסה דבר בפיתוים שונים לסור מאחרי ר' דוב כי יבולע לי.  ולא אחת ולא שתים דבר בי להטות לבבי ואני לא נתתי שומע לו.  גם מכתבים רבים נשלחו אלי מאנשים שונים ואשר רוח האגענט וסייעתו דובר בם לפתות אותי אליהם.  וכי יבטיח לי לעמוד בפרץ בכל אשר אצטרך טובתו ואם איני מאמין לי ישליש לי כל בטוחות שארצה כפי דברי המכתב הזה:

 

בעז"ה           החוה"ש לכבוד ידי"נ האברך הנגיד החכם

                  השלם כש"ת מו"ה מנחם מענדל הי"ו.

הגיע עת אשר אתפלל תפלה קצרה.  וזה לדעת כי ת"ל שנכנסתי ועשיתי שלום בין הכובעים הרמים.  ע"כ עצתי נוטה כי כאשר לקחה אזני שמץ דבר יגונב, אשר ישטמוהו בעלי חצים עד נסיעתך.  חרד לבי עליך רע יקר.  לכן קבל דעתי ושמע לאמרתי אשר אנכי אסקל לפניך דרך הכבושה, כי תחזור לביתך ואת כל מה שידבר לבך אנכי אתן ןאפשר לא תאמין התעכב עוד כמה ימים, והעריך אלי מה התנאים שבלבך, והכל תקבל על נכון, ובזאת תבחון את דברי כי מאוד המו מעי על טרדתך על לא דבר, ובפרט כי עת האסף לצבור עמלך הנה זה בא יבא: אך הפעם בחנני ולא תתחרט ומנחיצה אקצר ואומר שלום.

                                                                     הק' אליעזר ב"ר מרדכי הירצל ז"ל.

ואני לא החלפתי אמונתי ח"ו, וכעמוד ברזל עמדתי על משמרתי לא נתתי שנת לעיני, רצתי כסוס לכל מקום אשר חשבתי כי תקוה נשקפה לנו להסיר את הצר הצורר מעלינו.  בעת הגיעני פקודתו לשים דרכי הלאה לסטאמבול ומשם לוויען, שלח לי מאה בשליקעס (כמשים ר"כ.  או כתשעה אדומים).  ואחר רואי כי נסיעתי נחוצה, ולא נכון לעכב נסיעתי עד ישלח לי מעות עוד כתבתי לו שיעשה כל השתדלות ליתן שמה מעות לאשתי, ואני שמתי לדרך פעמים מבלי שום לב לשוב לביתי לשמוע בקול היועצים אותי לשוב, כי איך אעשה הרעה הגדולה לעבור עש שבועות האלה אשר באנו יחד, לסבול עמל ותלאה עד יערה עלינו רוח ממרום להסיר הנגע הרע והצרעת ממארת מתוכנו.  ואם כי כל תהלוכות ביתי ירדו עשר מעלות אחורנית וכל העסקים והענינים נשארו באמצע.  וגם יד האגענט וסייעתו היתה בי לרעה, וכל אלה הי' כאין בעיני בתקותי כי יעזור ה' את עמו ועל ידי תהי' התשועה הגדולה לכללות עירינו ובתוכם אושעה גם אנכי, כי האגענט ירד ממשמרתו, ותחתיו יבוא איש ישר באדם וייטב לנו.

בבואי לסטאמבול (קאסטאנטינאפעל) השכמתי והערבתי לפני השר קאמאנדע והרב ר' יקיר גירון חכם באשי והאדון קלארפעלד והצעתי לפניהם צרות לבבינו, עד כי האדון קלארפעלד נכמרו רחמיו עלינו ויביאני אל עורך דין (אדווקאט) והתעכב עמי שמה והסביר תוכן הענין לפניו, וכמה ימים עברו עד כי הבין העורך דין את כל פרטי הדברים לאשורם, ובכל זאת אחרי אשר גמר הקובלנא נמצאה שגגה אשר נזדקרה לפניו ובהיות כי עוד לא הבין לאשורו והוכרח לכתוב אותה מחדש, והאדון קלארפעלד בא עמי אל המיניסטעריום ונקריב את הקובלנות שלי לפני הנשיא והוסיף עליהם עוד דברים בע"פ ובאשר שמע בסטאמבול, את רוע מעללי האגענט מצפת בעת היותו בסטאמביל טרם זכה להיות אגענט בצפת.  ואני החלותי להכין עצמי ללכת הלאה לבוא לוויען כמצוה עלי מר' דוב לבל אתעכב זמן רב בסטאמביל, כ"א להקריב הקובלנות לפני המיניסטעריום ולשום דרכי הלאה.  ואני כבר עברו עלי ארבעה שבועות בסטאמבול, ובבואי לפני האדון קלארפעלד לדעת כמה אתן להעורך דין בשכרו, חשכו עיני מראות החשבון ששלח העורך דין להאדון קלארפעלד על שלשה פונט שטערלינג.  ובתחנה ובקשה ודברים טובים שהמליץ האדון קלארפעלד לפני העורך דין נתרצה בחמשה אדומים זהב.  לבד מאשר רבו עלי הוצאות אכסניא ואכילה ושתי' ושכר מנהלים וספינות ממקום למקום במשך חדש ימים אשר נתעכבתי שמה גם בשריפה אשר אכסניא שלי היתה למאכולת אש נשרפו לי כמה חפצים ומלבושים ומורה שעות שקניתי בביראט כי בעת יצאה האש לא הייתי בבית האכסניא, וכבואי לא שמתי לבי להציל שום דבר קודם הכתבים, ובחפשי אותם שכחתי עוד לשים לב על שום דבר, וכמעט במס"נ הצלתי הכתבים ממאכולת אש.

מקאסטאנטינאפיל באתי עד מדינת גאליציען.  ובאשר לא היו לי עוד על הוצאות לויתי כפעם בפעם מהנוסעים עמדי, עד בואי לטשערנאוויץ, סעריד וסביבותיהם, אשר שמה מצאתי תומכים בידי ממשפחת אתשי מעט במתנת ידיהם ומעט בהלואה, וכביר מצאה ידי על הוצאות, ואשוה רגלי כאילות לבוא לזידאטשוב.  שמה ישבתי כחמשה ימים, אשר הרציתי בתחלה לפני בני הרה"צ דשם את כל הקורות אותנו והמה באו עמי לפני אביהם הרה"צ זללה"ה.  והראיתי לו כל המכתבים וכל פרשת העבר.  גם המכתבים אשר היו כתובים לו לשמו מסרנו בידו, וגמר אומר להפרד מוויזניצא, ועוד יתרה הבטיח לי כי לא ינוח ולא ישקוט, ויכביד אכפו על הר"ה מוויזניצי להסיר את משה חר"ג לבל יהי לו יד ושם בכל עניני העיר וכל דבר שבקדושה.  ובחרון אפו רקע ברגליו ויקלל את משה חר"ג בקללות נמרצות, והבטיח לעמוד לנו לעזרה בכל עת.  ואחרי ארכו לי ימי שתישמה, אשר גמרתי את אשר היה לי לעשות כי הרה"צ נתן בידי גם הוא מכתב בחוזק יד.  וכל דבריו כגחלי אש להרה"ג מוהרי"א להחלק מוויזניציא מהם ומהמונם, לבד מכתבים רבים כהנה אשר הי' בידי להרה"ג מוהרי"א ולהרה"ג ר' הירצלי בערינשטיין, ולהרב הגאון האב"ד וכהנה וכהנה, שמתי דרכי מזידאטשוב ללבוב, שמה עבדתי בסדר החלוקה וסדרי יאקסן עבור אנשים רבים, וצרכי העיר, שמשים, וכדומה פרטים אשר כתב לי ר' דוב, כמו ע"ד השטר של ר' חיים הירש מהארידענקי' וכדומה, ואחרי התעכבתי שמש כשלשה שבועות כמצוה עלי מר' דוב כפי המכתב הזה:

                                                   ר' דוב לר' מענדיל.

ואחת היא שאין לנו כעת לבקש רק להחלק מוויזניצא, ושיעזרנו ה' לבער את הצר הצורר האגענט הרע עם חר"ג והבריונים.  ולא ימוש מזכורונו להודיע לפניו כל מעשה חר"ג ומזימותיו ותועבותיו בסיבת הלחש "כבוד הרב" אשר השוטים נגררים אחריו כעגלים וכו' וכן לא נתתי הקבלות לבוב לממוני וויזניצא לחתום עליהם, כי די להם עד עתה על קבלות שלנו מלבוב הם שותפים אתנו וימנו כסף הקדשים אחת לאחת למצוא חשבון ונכתב בספר זכרון לפניהם, כידוע, ועל קבלות שלהם מוויזניצי חתמו הם לבדם מבלי הודיע לנו כל מאומה מחוט ועד שרוך נעל, הנשמע רציחה כזאת? ובמקומם חתמו ה' משה מרודניק וה"ר יונה מטארניפאל, וידעתי כי ירעיש חר"ג ע"ז לפני הרה"ג מלבוב.  וכו'.

וכן תקותי חזקה להפרד מוויזניצי באשר הרה"ג מלבוב הודיע לנו כי גם הפ"ץ מוויזניצי בפרידה ניחא לי' וכתב להסתיר הדבר בל יודע לאיש וכו' ואיך שיהי' נגמר בינינו שלא נשקוט בזה עד נוציא הדבר מכח אל הפועל להפרד מהם ומהמונם כי אין דרך ואופן אחר להפטר מהבריונים הללו, זולת בעצה זאת.  ולכן ידידי אל יחשה ואל ישקוט בזעקה בלבוב ובסאנץ וזידאטשוב להודיע צערינו ברבים, וכי חנם נמכרנו בשעבוד תחת הלחש ואחיזת עינים מחזה שוא ומדוחים שישים חר"ג תיפח רוחו, לאמר: כבוד הרב, כבוד הרב, וכו', ואז כל העם יבא בשלום, כי יחשוב נא אשר כל הבריונים וחר"ג גדוליהם מגליל וויזניצא המה.

כנראה יבא הדבר לידי חלוקה להפרד מוויזניצי, כי אין עצה ואין תבונה רק על זה האופן ויחזיק לו חר"ג בכבוד הרב, וכל אנשי שלומינו כלם בקשר אמיץ, והרב הצדיק ר' יחזקאלע נתן תוקף הסכמתו לזה באשר כבר גלוי הכל לפניו לכל מראה עיניו.

ה"ר ר' גדליה כתב מכתב ארוך לוויזניצא, והרה"צ יחזקאלע כתב ג"כ וחיזק הדברים.  ואלה הכתבים:

א.

ב"ה.

מארץ החיים וממגד שמים, לכבוד הרב הצדיק, המפורסם שלשלת היוחסין, מוכתר בנמוסין, גן הדסים ערוגת הבושם כקש"ת מו"ה משה אונגאר שליט"א ויהא שלום בחילו, שלוה בהיכלו עדי יבא לציון ברינה בב"א.

אחד"ש כמשפט לאוהבי ה' ולחושבי שמו, הנה הואלתי לגשת להקריב מכתבי מול כבודו הרמה וזו ארשת שפתי.  כאשר נעלם מכבודו את טבעי ומהותי וידעני היטיב וכאשר זה שנים רבים אשר כל אנ"ש חלו פני בלב ונפש כאשר צר להם ממצוקותיהם להשתדל להפריד בין עדר לעדר, ולהיות גליל סאנז וגליל לבוב עדר לבדנה, למען לא יוסיפו בני מרי להתנהל עמנו קרי.  הוא משה חר"ג עם סייעתו מרימוהו המאררים חיינו בעבודת פרך, וכאשר בעתהייתי אצל חותנו הה"צ ה"ק אדמו"ר ה' הגאון מהר"ח שליט"א.  עכ"ז אשר לבו הי' דוי על אלה הצאן שלא חטאו אעפ"כ לא פתחתי פי להציע את הדבר הזה.  וכאשר מה מאוד לא יכולתי לבסול בעת כי התפרדו בני אונגארן.  אולם באו ימים אשר אין חפץ למו כי צוררינו הורידו חיינו שחת ונלאיתי נשוא השוד והשבר, עד אשר כל העדה אספו אלינו בקול צווחה, עד השמים הגיע זעקתם וערכו המכתב לחותנו הצה"ק הנ"ל מגילה עפה והציע למול פני קדשו את כל מצבנו איך אנו נרדפים ונהדפים מכל צד ופינה.  ויותר מזה נתברר לנו בצדק כי הנאסף בפקודת וויזניצי יעלה לערך ח"י אלפים רו"כ ולפי המגיע ליד הה"ג מלבוב לא יעלה אל עדן רק י"ב אלפים רו"כ והשאר נשאר ת"י לחלק בהם בהעלמה לעת מצא.  נמצא אנו נעשקים ונרדפים על לא דבר.  לכן תלונותינו נא יכנס לפני ולפנים ויקרא המכתב שלנו שערכנו לחותנו הה"צ הק' הנ"ל ולהטעים מאמרינו כי בצדק אנו צועקים ולמען כי חשבנו עצות איך לקרב הבעלי מדון עלה ביד ידי"נ הרב המופלג הנגיד מ' דוב בעריש מסאניק ני' וערך מכתב לגיסו הרב המופלג וו"ח מ' אליעזר שפירא מירושלים ובא לכאן ובביתי אמר למשה חר"ג ולמנהלי ויזניצי והזהיר עליהם לעזוב דרך עקלקלות ובאם יקשו ערפם עוד בהכרח נתפרד, אבל המה לא אבו תת קשב וצעדו בנתיבות העקומות הלך ונסוע דותינה, ושהדינו בשחק כי כל מטרת לבבינו אך השלום והמנוחה למען לא יתחלל עוד כבוד הארץ וכבוד הצדיקים אשר אנו נשענים עליהם ושאלתינו להפקיד פקודתו על המשמש בקודש שישיב לנו תשובה ביפה שעה אחת קודם להחיות נפשינו.

                                                     הק' יונה בהרב מ' יעקב זללה"ה מטארנאפאל.

אדרש בקצה היריעה לשלום ידי"נ הרב החסיד וכו' מו"ה זאנוויל הי"ו משמש בקודש, ידעתי היטב כי עיניו יחזו מישרים את כל דברינו הנאמרים במכתבנו לכן נא שאלתי להשיבני דבר ביפה שעה אחת קודם ובזה יעשה עמנו אות לטוב הנני ידידו דו"ש נצח.  דברי הנ"ל.

ב.

ב"ה

לכל מי חמדת ישראל צדקתו כהררי אל.  לכבוד הרב הצדיק הקדוש המפורסמים לשם ולתפארת בוצינא קדישא חסידא ופרישא, שר התורה מופת הדור והדרה, אספקלריא המאירה, צפירת תפארה, ראש כל בנה"ג אדמו"ר כקש"ת מו"ה חיים שליט"א הלברשטאם יה"ו דליפיש שנים כשני אליהו זרעו לברכה כיר"א.

אחרי קדימות ברכות טוב, ברכות לראש צדיק הנני לגשת לפני ולפנים להציע מול כסא קדשו את כל מצבנו ובאשר אתנו המדע אשר רבים וכן שלמים קדמו פני קדשו בכתובים להציע בטוב טעם ודעת נבון, את כל פרשת העבר עלינו, מרוב השערורים לאשר קמו עלינו רועים אוילים ונתנו אותנו למשיסה, וישראל לבוזזים והננו לברות למלתעותיהם ולא עצרנו כוח ובאנו במגלה עפה לפני הדר כ"ק ולפני ידי"נ הרב הגאון מו"ה יצחק אהרן מלבוב שליט"א ונתמלא עלינו רחמים מרובים גם בחן וביקר הענין וראה את ענינו ואת לחצינו איך אנו נרדפים ונהדפים מכל צד ופינה וגם הה"צ מויזניצא ערך מכתב ללבוב להרב הנ"ל ותבע כמה תנאים וכך יצא מפרש באם לא יסכים אזי יפריד העדרים הוא לבדו והה"ג לא נתן קשב אבל אחרי רואו כי לא יכולנו עוד לסבול את מצוקות האלו שלח לנו הה"ג הנ"ל את היאקסן לבדנה וששנו על צדקתו כעל מוצא שלל רב וברכנו אותם בשם ה'! לכן באנו לעורר גם הדרת כבוד קדשו על הדבר הזה באשר רוח רוח אלקים בקרבנו יתבונן כי אתנו האמת והצדק ולא לחנם אנו צועקים ומהראוי לחלק אותנו מגליל לבוב וגליל צאנז ולהציג עדרינו לבדנה, ע"כ חלותינו נא וכפינו פרושות השמים ולמול כסא קדשו אשר יסמכהו בשתי ידיו הטהורים ויתן מהודו על הה"ג מלבוב הנ"ל לחזקהו ולאמצהו להתיצב כמו נד לבצע מזימותינו מהרה לפועל ממש ולא יפנה לקול הממאנים בזה ובטח לבנו כי יצמח הישועה והשלום להכלל כלו.  ולא יחולל עוד כבודינו וכבוד הארץ וכבוד קדשו, ואלו יעוררו כת המתנגדות לבא בכתובים להדר כ"ק לצעוק מרה על זה ולכן הננו מהמודיעים ולפנים כי לא תוכל להיות אגודה יחד בשום אופן בעולם מכמה טעמים כי רבות סלנו לענה ומרורים מדרכי תעתועיהם ומנתיבות העקלקלות אשר ישמחו במו הכת המתנגדת ואשר הוסיפו בני עולה לענותינו חנם ולהוריד עדיינו ארצה ואנו חף מפשע ונא אל יתן קשב לקול המלחשים מסכות בעדו מעבור תפילותיהם אשר יצפצפו אך הבל ורעות רוח כי הות ומרמה מתחת למדם ובלשונם יכזבו להתעטף באדרת האמת והצדק ובקרבם ישימו ארבם להפיל חומת מצבינו שחת כי רק לבצע כסף ירדפו, וצדק לא ידרשו להן אנחנו מהכא והדרכ"ק מהתם לא ישקוט ולא יתן דממה עד אשר יוצא אסורים בכושרות ושהדינו בשחק כי לא מטרת לבבינו לשום דבר אך ורק זאת בחננו כי לא תשקוט אש המחלוקת עד אשר נפרד מהם אז תנוח הארץ מדהרות האבירים האכזרים, וישראל ישכנו בטח וזולת הפירוד לא יכבה גחלת השערורים לעולם! – וגם זאת לדעת כי באלו הימים הגיע לנו החשבון מלבוב מהה"ג וראה ראינו בעיננו פקוחות כי בצדק הוא ובמישרים ינהל מצבינו ואין עולתה בו ח"ו.  נהפוך הוא כאשר יגלה לנו כעת את סדר אסיפת שקלי הקודש הנאסף עפ"י פקודות הה"צ מויזניצע כי רבים מאנשי גלילותיהם ישלחו בעולתה ידיהם להסב צינורות השפע אשר נשפע למען הכלל כולו להסב אותם בדרך אחרת כפי העולה על רוחם לאיזה יחידים ולקרוביהם ולא חשו על גודל האיסור רבוץ על כל איש ואיש לבלי לשנות מצדקה לצדקה, נמצא אנחנו נעשקים חנם והמעט הנשאר לא יגיע לידינו במושלם רק מעט מזעיר ושמץ מנהו כאשר נתברר לנו עפ"י הקבלות אשר חתמנו עליהם ולא ראינו את הערך אשר מוכרח להיות לפי ערך הקבלות לכן ישפוט ברוח קדשו כי לא תמצא שום דרך אחרת רק להפרד מהם אז תשבות הארץ מבלי להשמיע ע"פ חוצות קולות וברקים –.

יותר אין אתנו כל חדש דברי המשתחוים להדום כסאו.

נאום יוסף נדלור נכד הרב בעהמ"ח נודע שעשועים מבוטשאטש

" דוד צבי מסטריא                                     נאום משה בן רויזא מרודניקי

"ישראל בנימין ברב מו"ה יהודא יצחק ז"ל  "הק' משה ב"מ ישראל צבי ז"ל מליזענסק

" בנימין צבי ב"מ יצחק מבוטאשאטש       " מנחם מענדיל ב"ר ישראל הלוי ז"ל מקאליש

" יצחק מטיסמניץ מילידי קאליש             " הק' יונה בהרב מ"ו יעקב זלה"ה.

" הק' יעקב מרדכי מליזענסק                  " בעריש זילבער דראט מראהטין

" הק' אברהם בר"י מקאליש.                 " דוד ברד"ק מוויזניצא

" אברהם דוד ווינד מבערזאן בן אחי הרב הצדיק מזלטש זלה"ה

" משה פנחס בהרב מו"ה יהושע ישראל זלה"ה מאילאנאוי

"נפתלי כ"ץ עהרליך מבארדייאוו                 " נאום שמחה צבי מבריגל

"משה הכהן בראוור מקאליש                     " צבי הירש מקאראקא

" אלכסנדר זיסקינד סג"ל מווישניצא           " אפרים בישל מליזענסק

" יוסף יהודה בהמנוח מו"ו ישראל נח ז"ל מבוברקא  " משה אוקס מליזענסק

" אברהם ב"ר אייזיק ליב מדראהאביטש      " יקותיאל זיסי רויזנבום מקאליש

" אברהם בן דבורה בריינדיל מליזענסק       " יהודה שבתי סג"ל מצאנז

" אליעזר כ"ץ מלבוב נכד הר' המנוח מ' חיים כ"ץ ז"ל  " הירש יעקב מדאלנו

" יעקב בן יהודא הכהן סופר ממונקאטש      " משה ב"ר ישראל בנימין מבוברקא

" ישראל דוב חתן ר' דוד יהודה ז"ל מבוברקא     " גדליה ווייזער מבראד

" מרדכי בר"ח מטשערנאוויטץ                                    " שמעלקא שפערבער מראווע

" שלמה יעב"ץ מבוטשאטש                             " ישראל בר"א מקאליש

" ישראל נח במו"ה יוסף יהודה מבוברקא           " זיסי בראור מקנעהניטש

" ראובן בן ר' אליהו מבראד                            " אהרן ארי' בר"י הלוי מקאליש

" נתן נטע מטארנאפאל                                  " צבי הירש מדראהביעטש

" יעקב ב"ר ישראל דוב מבובריקי                     " מענדיל זייפער ויעראסלאב

" יהודא ליב אינזלירני מקאליש                       " עוזר ב"ר חיים ליב מטארנאפאל

" חיים האפמאן מבוטשאטש                            " יצחק מסטריא

" אליעזר ליבר מדילקווע                                " מרדכי מפרימישליאן

" צבי ב"ר ברוך מעציר מבוטשאטש                  " ליבש מזאלקאוו

" יוסף מדזיקוב                                             " בצלאל בר"ה מטשערנאוויטץ[11]

גם הנני למלאות דברי אנ"ש וידידינו הרבנים המופלגים כ"א לפ"כ בשמו יבורך ששאלו כהוגן ממורשי עומק לבביהם בלי פורש נגעי לבבם בפרטות ואעתיר בעדם בתפלה למלאות משאלותם והן הן הדברים הנאמרים באמת וצדק ונודע לנו בטוב כי אין דרך וריוח והצלה לפניהם בצרה המוצאת אותם כ"א להיות בכולל לבד כאמור ובזה האמת והשלום השקט ובטח.

                                                                                                                 ישכר בעריש בן הינדא.

וגם אני הצעיר באתי לדפוק על פתחי אולמו העומד לנו במקום קודש הקדשים שמוע שמעתי צעקת העדה הקדושה החתומים הנ"ז וידעתי את מכאובם כי המה נדחקים ונרדפים בכמה פרטים אשר אין לפורטם ואחרון הכביד ענים הקאנסול הרע ימ"ש אשר בעו"ה הועמד פה לתוגיון כולנו ומכאוב ופח ומוקש לכל אנשי אה"ק בכלל כל מגמת הרע הנ"ז להעולל עלילות ברשע למצוץ דמו של ישראל ולהרבות פרצות ולהגדיל תועבות באה"ק בעו"ה ולהפר דת ה"ק אשר לא היו מעולם וכל אשר יראת ד' נוגע אל לבו יחרד וילפת לעקור ע"ז מארצנו ולשרש אחריו ועל טוב יזכר שם יד"נ הרב החסיד המופלא מו"ה דוב בעריש מסאניק ני' אשר רוח ד' נוססה בו יאזור כגבר חלציו לעמוד נגדו אך בעו"ה המצא תמצא קצת מתנגדים פקחים הדורשים הות עצמם וגרמם ואחריהם ימשכו לתומם אשר לא ידעו ולא יבינו להפריע את הרב מהרד"ב ני' ועדתו ממעשיו ולהחזיק ביד מרעים הקונ' הרשע הנ"ז בכל עוז ואל עוד אלא מתעצמים בשקר ומרמה מפי כתבים להטעות החכמים והצדיקים הי"ו כי אך טובתם וכבודם המה מבקשים ומי יחריש יתאפק לכל התלאות והנאצות האלו ולזאת גדלה החבורה ופירוד הלבבות בעו"ה, איפה מצאו לנפשם נכון לשים מגמת פניהם לפני כסא כבוד אדמו"ר שליט"א להמציא מרגוע לנפשם ולאורו יסעו וילכו לאור באור החיים לשכון בטח ושאנן באה"ק על התורה ועבודה.

                                                                                                                             דברי המתאבק בעפר רגליו.

                                                                                         הק' שמואל העלליר.

ג.

מארץ החיים שפע ברכה בכפליים לכבוד קדושת אדמו"ר הרב הצדיק הגאון הקדוש המפורסים בישראל עטרת תפארת יקותיאל רב פעלים מקבציאל בוצינא קדישא ונהורא שר התורה דנורא אספקלריא המאירה, פאר הדור והדרה צפירת תפארה צדיק יסוד עולם רשכב"ה כקדש"ת מוהר"ר חיים האלברשטאם שליט"א יה"ר דליפיש שני' כשני דאליהו.

אחרי נאחז בשבח הוד הדרת כקצ"ה הננו באנו בזה להציע את גודל צערינו ומכאובינו לפני כבוד קדשו כי רבות תמרורים שבעו נפשותינו ורוב צרות צרורות עמוסים על שכמינו תלאות רבות רעות נשגבות עברו על ראשינו.  מריעים רעים אכזרים אשר קמו עלינו זה רבות בשנים נתנו אותנו למשיסה ולבוזזים וערינו מעלינו הפשיט תמיד לא יחשו, חורשים עלינו מחשבות רעות מזמות ותחבולות רבות למלאות נפשם שוד וחמס כאשר כבר השמיעו צעקתם למרום כבוד קדשו רבים וכן שלמים מעיה"ק צפת.  כי גם שמה בלהן יזעון ועקון, ורבה שערורים וכאשר כשל כח הסבל מלסבול כי באו מים עד נפש באנו בכתובים לפני ידידינו הרב הגאון מו"ה יצחק אהרון סג"ל איטינגא ני' נשיא אה"ק ת' וגלינו לפניו את כל נגעי ומכאובי לבבינו ואת כל פרשת העבר עלינו, ואחרי רואו את כל הדברים היוצאים מעמקי לבבינו את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו איך אשר אנחנו נהדפים ונרדפים מכל צד ופינה, באף ובחימה שפוכה, הסביר לנו פנים יפות, ושלח אלינו את היאקסין לבדנה גיל וחדוה מלאו נפשותינו ותעלוזנה כליותינו בראותינו כי דורש ומבקש לנפשותינו.  הנה כי כן ברכנו אותו בשם אלקים, כי לזאת גם לפני כסא קדשו הננו מפילים תחינותנו ונשפוך שיחנו אנא ממרום כבוד קדשו יפן ברחמים אלינו ובאברתו יסוככנו בצילו נחיה, ובראש קודש ינענע לנו להשים שלנו שארית בארץ לביות לנו למחי' ולפליטה גדולה מפי הזאבים הדורסים וטורפים דצודדים לדם נפשות עניים ואביונים, ויסכים נא אלינו, להציב לנו יסוד מוסד להיותנו אנחנו גליל סאנץ וגליל לבוב כולל מיוחד למען נמצא השקט ומנוחה פדות ורוחה, ולא יוסיפו בני עולה לענותינו כבתחלה ננתקה את מוסרותימו, ונשליכה ממנו עבותימו ואת כבוד ידידינו הה"ג מוה"ר עטינגער ני' יחזק נא בשתי ידיו הטהורים ומהוד קדשו יופיע עליו רוח חזק ואמיץ כח וגבורה עוז ומשרה להיות לנו למעוז ולמחסה ולחומה בצורה לבל ירך לבבו ובל ירף ידו עד אם יבצע פעולת צדקתנו להוציא משפטינו לאורה ונפלינו אנחנו וכל הנלוים אלינו, מחברת פועלי און לא יפנה לקות הממאנים בדבר הזה כי-לא ידעו עד מה מאנקת דלים ועניים מרודים הירודים ומצערן ואנחתן של ת"ח ובזה תקוותינו חזקה למצוא פתח תקוה לצמיחת ישועה ולא יתחלל עוד כבוד אה"ק ת' ויושביה, לא נכחד מאתנו כי הכת המתנגדים לנו יבואו גם המה בכתובים לפני כבוד קדשו בצעקה גדולה ומרה כי כמדקרת חרב בקרבם, להסיר מעלינו עולם בל ימשלו בנו עוד לעולם לכן הננו מן המודיעים כי לא תהי' זאת עוד לעולם ולא ינוח שבט הרשע על גורלינו להתייחד עמהם כאחד כי קשה חבורתם לנו כשאת וכספחת כי תשש כוחינו לנשא עול החובל בנו כי תהפוכות המה הולכים ארחות עקלקלות לבקש תואנות רבות להפסיק חיותינו ולקפח נפשותינו אין די באר ואין די עולה על הכתב רוע מעלליהם נותנים חתיתם בארץ החיים, לדכא תחת רגלם, כל ענוי ארץ – כי ע"כ נא בל יפן לקול זעקתם כי אין בהם מתום כי יכזבו בלשונם ורעות במגורם בבקרבם להרוס ולסתור בנין מצבינו, ולסגור בעדינו, לשום בסד רגלינו, נא בל יתן אזן קשבת אליהם כי אין שום ענין ואופן אחר בעולם, אין חכמה ואין עצה להשפיל גאונם ולהעביר זדון לבבם, כי אם לעשות אותנה כולל לבדנה אך בזאת תשקוט הארץ המנוחה והמרגע תתמיד ונשכון לבטח שאנן מפחד, כי מלבד כל האמור אף גם זאת אשר החשבון משקלי קודש מלבוב ראינו בעינינו הונח לנו והוטב בעינינו כי סובב הולך עלי קוטב האמת והצדק לא כן התנהגות השקלי קודש אשר יתאספו ע"פ פקודת הה"צ מוויזניצי ה"י כי יחלו בהם ידי זרים ורבים מאנשי גלילותיהם אשר באה"ק המה יסבו בלכת השקלי הקודש  אליהם מכל קרוביהם ומיודעיהם פורצים הגדר אשר גדרו הראשונים כמלאכים לבל יגע יד בצדקה הלזו, לכן מעט הוא הנשאר לשלוח לאה"ק ת"ו והקבלות הנתבעים לשם כפי הנשמע המה יעלו לסכום עצום ורב הרבה יותר מהסכום הנשלח לאה"ק ת"ו כי ע"כ אין לנו עוד להיות עמהם באגודה אחת, כי אם להפרד מהם ויעשו המה בשלהם כחפץ לבבם ואנחנו נלך בעקבי הצאן לשפוט בצדק דלים עדי יבא שילה לו יקהת עמים הכ"ד יח"ס מגלילות סאנץ ולבוב המעתירים בקודש למען יאריך ה' ימיו ושנותיו בנחת ובנעימים אור קדשו יזרח כככבים בהילם עדי בנין היכל ואולם, אכי"ר חותמים ברוב עוז ושלום.

נאום מנחם מענדיל מליזענסק                                      נאום מרדכי בן צפורה ממונקאטש

נאום דוד בן אא"מ זעליג פיזומער                                 נאום יצחק בלעכער

נאום אפרים צבי ב"ה המנוח ר' משה ז"ל                       נאום דוב וואלף מליזענסק

נאום לייביש רויזנבערג                                              מאיר מיכל ב"ר משה זללה"ה

נאום יוסף מליזענסק                                                  נאום ישראל בלא"א קלמן ז"ל

נאום שאול יואל מליזענסק                                         החֹתומת הנ"ל אמת ויציב וכן קיומיהון

                 בעה"ח הק' אברהם צבי הלוי הראב"ד ומו"צ עיה"ק טבריא.

                                                          ================

                                                                   חותם חב"ד

                                                          ================

ואחרי אשר הכינותי לי שמה כתבים ומליצות לוויען וכלתה פרוטה מן הכיס, הוכרחתי לקבל שמה בהלואה שנית חמשה ושלשים ר"כ.  ובאתי אל אחי בית אבי.  והם ב"ה ביד ה' הטובה עליהם האצילו עלי ברכה בדרך כבוד.  ואולם לא מצאה ידי לשבת אתם כשבת אחים גם יחד, כי ירט הדרך לנגדי לבוא לוויען.

שמנה חדשים ישבתי בוויען.  ויכל כ"א לשער כמה צריך לנפש אדם בשבתו בעיר מלוכה.  ולבד אכילה ושתי' ואדניא וכל צרכי נפשי נתתי אל הכותב של לאנדעסבערג, שכתב הקובלנות והעתקות, ששה ר"כ לבד משכר מרכבה שבאנו אל המיניסטעריום וכמה פעמים שהוכרחתי לנסע לדעבלינג.  וגם ערך חמשה ר"כ בעד העתקה להטראנסלאטאר מעברית לדייטש בכאן אשר הניח גם חותמו כחק וכנימוס כאשר עיניכם הרואות בכתב הלזה.[12]  וגם מה שנתתי סטעמפעל על הקובלנות ואשר נתתי שכר כתיבה לדאקטור אחד שיעשה לי ספר שלם.  כאשר ידבר איש אל רעהו מכל פרשת העבר בצפת בסבת האגענט הצורר, כי כן צוה עלי העורך דין (אדואקאט) קנעפלער אשר השר ר' איציק דייטש צוה עלי להציע לפניו כל הענין.  אחרי פעמים רבות שדברתי עמו ולא הבין הענין על בוריו.  גם ר' בנימין מסלאטוינא הי' פה בעת ההיא, ושמחתי לקראתו כי יהי' לעזרה עמדי בוויען אצל עשירים והנכבדים והוכרחתי לתמוך ידיו בהוצאת שבתו עמדי בסך שלשה ר"כ גם ר' מאיר יעקב פרייפעלדיר מסקאללא שהי' עמי בביראט, נסע מצפת לגאליציען, וגם הוא כתב לי שרצונו לבוא אלי לוויען לעזור על ידי כשאשלח לו על הוצאות ואולם לא השיגה ידי עוד בארץ נכרי' וכתבתי לו שיבוא לזידאטשוב לעורר את הרה'צ ובניו לעמוד בפרץ בהשתדלות  אצל הרה"ג בלבוב, באשר ר' דוב כתב לי שנהי' בלבוב איזה שנוים, באשר ר' יהושע דרומער מסקאלע בא לפני הגאון להפוך הקערה על פיה, ובאם רצונו דווקא לבוא אלי חפץ אחפוץ בו מאוד, ויוכל לבוא ע"י סוחרי שוורים אשר לא ירבו עליו הוצאות.  ובאשר לא הי' תפארתו לבוא ע"י סוחרי שוורים לא בא לוויען – וגם את ר' בנימין שנסע מעמדי לגאליציא, עוררתי שישתדל בסאנדץ לפני מלאות הדברים שעוררתי בעת הייתי שמה טרם באתי לוויען כמכתביהם אלי בזה.

בעז"ה                                 מכתב מר' מאיר יעקב לר' מענדל.

באתי לכתוב לכם שורות שתים, שהן הרבה, היינו איך אצונד בוויזניציע אין שרייב אייך כלל וכלל הרב הצדיק ווייסט ניט פין קיין שום זאך כל הבריף וואס מהאט צו איהם געשיקט, האו מען איהם ניט געוויזען, נאך מעהר ער האט מיר געזאגט, אז מען האט איהם גאעשריבן איך בין איהם מבאיש ריח וואס דורך זיינע ממונים, האט מען איודען געקולעט אין ער שווייגט.  אין מיט ר' משה ברוממער האב מיך כמעט גוואלט שלאגין וד"ל לכן המדרש תדרוש.  עיקר באתי במכתב הזה, היות ר' בעריש האט מיר געשריבען ער האט גיהאט אבריף פין אייך, רק האט מיר ניט געשריבען וואס איהר האט איהם געשריבען, לגלות תחת עיני השמש, בעט אייך שרייבט מיר כל דבר וויא עס פאסירט אין דער זאך, וויא אוב ר' בנימין איז דארטין גיוועהן, שמעתי ער איז געפאהרין לסאנדץ, בעט אייך איהר זאלט מיר שרייבין על אדרעס וואלף איציק פרייא פעלדיר  ומחמת בטחון קצרתי מאיר יעקב.

בעז"ה                                 מכתב שני מר' מאיר יעקב לר' מענדל.

אייער בריף פין וויען האב איך מקבל גיוועהן בלעמבערג.  ע"י החשוב ר' הירצלי גאלדינשטערין דם דאס מכתב להר' בנימין איך האב דיא ביידע בריעף אוועק גשיקט לזידאטשוב.  איך האב זייא צווייא מאהל דורך געליינט, בכאן האב געזעהן אז הגאון נארט מיך האב געפילדערט לזודאטשוב איז צו פלייז געקומען הרב ר' אלי' בן הרב הצדיק מזודאטשוב קיין לעמבערג.  וגם ר' בנימין איז דער בייא געוועזין, אין מען האט ארויס גיגעבין אפסק בד"ת אז הרשע ימח שמו משה חר"ג עם איתמר טאָרין ניט זיין קיין ממונים אין קיין שרייבער הגאון האט זיך געחתמעט אויף דעם פסק.  אין מעו האט הפסק ע"י הרב אב"ד מאַנטֵענִיע געשיקט להצדיק מוויזניצא.  איך האב דאס תיכף גמעלד לארץ הקדושה איך בין געקומן לביתי לסקאלע, האב געטראפין ו"ו מכתבים והמעשה שהי' כך שהי' בשעת איך בין געוועזין בוויזניצא האט מיר הרה"צ בפה צדיק געזאגט בזה הלשון, ר' מאיר יינקיל איך הייס אייך שרייבין לארץ הקדושה איך וויל ניט וויסען פין דעם משה חר"ג איך דארף איהם אויף כפרות.  וואס איז דאס.  ער איז מיין ברודער? אדער אקרוב? איך ווייס שון לאנג ער איז ארשע.  וכך קיימתי וכתבתי לארה"ק אות באות: חים מסקאלע אחינו של שמשון נמלה (קטן) איז גיוועזין בלבוב, אין האט גהערט אז עס איז ארויס אפסק דיא ביידע רשעים מעביר צו זיין, וויא באלד בין צו ר' יהושע דרומר דעקומין, זעה איך עהר האט אַפִיל מאָהל, נאר כידוע לכם איך בין ניט איבער געשראקין, איך פרעג איהם, וואס איז דאס ר' יהושע עפעס קיקט איהר מיך ניט גלייך אין דיא אויגען אריין עהר זאגט מיר מיט צאָרין איך פרעג אייך נאך וואס האט איהר דאס דער לאזט מעזאל ארויס געבין אפסק אָהן דעם רבינס דיעה, איך טוא אפראל מיט דער טיהר אין גייא אוועק, עהר רופט מיך צוריק אין בעט איהם געבין ליינען דיא בריעף – איך גיב איהם איינציג ווייס אין נעם צוריק, עהר זאגט, דיא בריעף ליגען פה שון לאנג פאר וואס האט מען זייא מיר ניט גיגעבין, איך ענפער איהם, מיין זיהן האט אָהן מיר ניט געוואלט געבין.  אפשר וואלט איהר זייא שוין געשיקט לארץ הקדושה צו אייער משה חר"ג.  כללה מחמת קיצור היריעה קען אייך ניט אויס שרייבין דיא מלחמה וואס האב מיט איהם געהאט.  ער זאגט מיר איך האב דיא העתקה מהפסק שיצא על הרשעים, עהר ליינט מיר אמת איין העתקה וואס הרה"צ מזידאטשוב האט געשיקט להרה"צ מוויזניצי מכח הפסק ער זאל זיך חתמנין, אין פרעגט מיך וואס טוהט מען היינט, אין הייסט מיר מיט המכתבים פארין לוויזניצי איך זאג איהם, איך פאהר ניט אז דער רבי האט זיך על הפסק ניט געוואלט חתימנן וואס איז ארויס גיגעבין כד"ת וועט עהר אויף מיר בודאי ניט קיקן, איך האב אוועק געשיקט הדברים הללו לר' אלי' לזידאטשוב ער זאל מיר שרייבין אויב מהאט הפסק געחתמית ובאם לאו בין איך מוכן ומזומן איך זאל נעמין דיא בריעף אין פארין אין יעדער שטאדט שרייען געוואלט מען זאל זיך אןיף חרג'ס סייז ווינדער צו נויף לויפן, בלילה בשעת מיין שיקען דעם בריף צו אייך האב נאך קיין תשובה געאהט וכו' וכו'.                                                                 מאיר יעקב.

 

                                                     מר' בנימין לר' מענדיל.

אודיעו בזה שקבלתי עוד מכתב בכתב יד אדמו"ר הרב הגאון הצדיק הק' מפה סאנדז ללבוב באזהרה רבה שישמע לי ככל אשר אדבר לפניו בעניני ארץ הקדושה להעביר את הרשע משה ימח שמו.  ואי"ה כעת מחר אני נוסע מפה עם הרב ר' אלי' בהרב הקדוש מפה אודות הרשעים האלה לנערם מן הארץ, הק' בנימן.

 במשך זמן שבתי בוויען הגיעוני מכתבים מכמה אנשים, כי אך לשוא בטח לבי בר' דוב כי אין תוכו כברו, וכבר אסף לביתו כמה מן הבריונים אשר התריזו נגדו, ולולא אשר גם הוא הודיעני כי איזה מהם שבו מדרכם הרעה וכי מצא נכון לבלי להרחיק אותם מעליו לבל ישובו לכסלה, לעשות מעשיהם זר מעשיהם, לא הייתי מאמין לכל נברא שבעולם, אחרי אשר השביעוהו מרורות ונמאסו בעיניו, כאשר תראו במכתבו זה בזה"ל:

                                                     מר' דוב לר' מענדל

ר"פ פאשקיוויל מה שבקו בדלת מבפנים לה"ר צבי מבראטשין וזה נעשה בבית חר"ג כחצות הלילה.  ורבים אומרים כי זה כתב ידו של אלטיר דראביטשער, אשר ישימו לילות כימים אצל חר"ג, הוא ומענדל שור, שאול שחור, מענדיל שוסטיר, מאיר ברז"ל, אברם באַל, יוסל יעקב, שמשון גדול, וקטן, וחכמי סקאַלע, אברהם יוסל, מענדל שוסטר, ומלך טאסטער מהתם ידיץ דברו, איך הוא עומד לימינם בכל עוז בוויזניצי זה הוא חצוף מחוצף.

ר"פ שני מכתבים שבאו בחזרה מדראביטש א' כת"י אלטיר דראביטשער וא' כת"י שמשון קטן וזייפו החתימות מי יודע עוד מה שכתבו הבריונים בכל המקומות לחלל ארה"ק ארורים הם, ולה' הישועה. – ואני אשר האמנתי כאשר יאמין איש בדבר אלקים ודנתי אותו לכף זכות, גם על דבר אשר כתבו לי אנשים, כי גם עם משה חר"ג בא בברית, הצטדק לפני כי הי' אך משפה לחוץ ולא יראה פניו כאשר מבואר במכתבו אלי בזה"ל: הוצאות העיר אנחנו נותנים המחצה, והמה המחצה, וכמו כן כל הענינים.  ואם מהצורך לדבר מה בענין הכולל, הם על ידי ר' אברהם מקאליש שמתראה עם חר"ג, ואני בל אראה פניו לא בדבור ולא במעשה ודבר אין לי עמהם, והזקן אשמאי ישראל שמש לא יבא אל ביתי.

השמנה ירחים שישבתי בוויען לא ארכו עלי, אם כי לבי נהה מאודאחרי ביתי, אולם למען טובת הכלל ובאשר באנו בשבועות האלה, סבלתי כל עמל ותלאה ולא הי' עם לבבי למהר לשוב אל ביתי כל עוד שלא אדע דבר ברור כי כבר הוסר האגענט מפקודתו.  ואולם השר ר' איציק דייטש אר הכניס עצמו בדבר הזה קצף עלי כמה פעמים, על אשר אני מתעכב בוויען ללא צורך, כי הוא כבר קבל העסק הזה על נפשו, ולא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להסיר את האגענט מפקודתו, ולהביאו במשפט על כל רוע מעלליו, ואני אם כמה וכמה פעמים השבתי לו כי לא אוכל לזוז מוויען כל עוד שלא יוסר האגענט מפקודתו וכלה גרש יגֹרש כי כן כותבים לי מצפת"ו הוכרחתי לאחרונה לשמוע בקול דברו, אחרי אשר קצף עלי מאוד לאמר שאני מאבד ממון עניים לחנם וללא צורך וכי לא אראה פניו עוד.  ואני בדמעות עיני הגדתי לו כי ירא אנכי כי אחרי אשר אסע מזה לא ישים לבו לזה, כי מי יזכיר אותו כפעם בפעם, ועל דברי אלה קם ממקומו ויאמר לי בזה הלשון: אני הנני מצוה אתכם לשוב לארה"ק, ודבר האגענט כבר נטל עלי לגמור אי"ה להסירו מעליכם.  ואף אם ח"ו לא תהי' הבקורת (אשר כבר יצא דבר חוק מוויען לשם) באמת ובאמונה, (כאשר כן יוכל להיות לאיזה סבה מן הסבות) אל יפול לבבכם ואל תפחדו כלל ואך לכתוב אלי, ואני הנני מבטיח אתכם הבטחה נאמנה כי אם יכתבו לי ראשי העדה כזאת, אז הנני לבוא בכבודי ובעצמי לשם, לראות בעיני את כל הנעשה ולהציל אתכם – ולשבת פה ולהמתין עד עת בוא גמר משם לא נכון הוא, כי מי יודע עד כמה יארכו הימים, הגם שכבר יצא מזה דבר חוק ומשפט שתהי' בקורת, האמת אתכם אם לא.

רוב הוצאותי בוויען הציגוני ככלי ריק, ואחרי הודעתי כפעם בפעם את ר' דוב ככל אשר אני עושה, וגם אשר אין בידי עוד על הוצאות לשוב לביתי וכי חשבתי לדרכי לשוב לארה"ק מוויען דרך טריעסט – ועד מהרה הגיעוני מכתבים להגבאים דפה שיתנו לי מאה ר"כ מקופות הצדקה הנאסף בידם כי ידע היטב כי אילו היתה ידי משגת לא הייתי כותב אליו, ולא הייתי דוחק אותו.  ואחרי אשר לא נתקבלו לרצון דברי המכתב לפני הקאמיטע, ולא רצו ליתן לי ראיתי עצמי בכל רע כי כבר הייתי חייב באכסניא ובהלואות ערך ארבעים ר"כ.  ושפכתי שיחי לפני הרב ר' זלמן שפיצר, והרב גידעמאנן והמה באהבתם ובחמלתם השתדלו בעדי בכבודם ובעצמם לפני ה' בערגער הי"ו וישא פניהם, ותפלתם עשה מחצה ויתן לי חמשים ר"כ.  ואחרי רואי כי לא נושעתי בזה לשוב לביתי, הוכרחתי לשוב שנית לגאליציען, ואם כי אחי בית אבי לא השיבו אחור ימינם מאתי, בכ"ז לא מצאתי כדי גאולתי.  ובחמלת ה' עלי איזה אנשים מסרו בידי כערך שבעים ר"כ, עבור אנשים מפה, גם הרב ר' זלמן שפיצר מסר בידי אַ רענדל עבור אשה אחת פה.  ובאלה מצאתי די הוצאות לביתי.

אחרי בואי לביתי ור' דוב השביעני עתרת נשיקות, ואחר ימים אחדים אשר הרציתי לו את כל הדברים בארוכה וכי בהכרח לבוא בקורת לכאן לעמוד על אמתת דברינו ואף אם יתמהמה נחכה כי בוא יבוא כאשר כן יצאה הפקודה הוכיחני כי לא מחכמה עשיתי אשר לא הוחלתי שמה עד גמר הדבר.  וכל דברי השר ר' איציק דייטש כאין נחשבו לו.

הרציתי לו כי עלי לשלם כחמשים ר"כ לאנשים אשר נשלח להם על ידי ואני הוצאתי מעותיהם על הוצאות הדרך כי מבלעדי זאת לא מצאה ידי לשוב לביתי, והוא אמר לי כי יכראה לעשות כל האפשרות להשיג כסף הזה והראה לעיני כמה אופנים אשר הוא חושב להשיג מעות עבורי, וכפעם בפעם רחץ בנקיון כפיו.  וכן משך אותי סחי אל דחי עד כי הוכרחתי להשיג לי הלואה במשכנות לשלם להאנשים, לבל אהי' ח"ו כשולח יד במעות אחרים.

אם כי מאז באתי לביתי מוויען ראיתי בו שינוים רבים, אשר כמה אנשים התריזו נגדו ואשר לא לצדק ישורו, מצאו נתיבות בביתו ולא כאשר כתב לי כי שבו מדרכם, כ"א הוא הטה את לבבו אליהם לאהבה, ואת ר' איציק זינגער מטיסמניץ אשר הי' בתחלה מאנשי סודו, הרחיק מעליו והזהיר את כל אנשי הקלויז ויתר א"ש לבלי דבר עם ר' איציק הנ"ל שום דבר מטוב ועד רע, אף גם לבלי לאמר לו שבת שלום או צפרא טבא, כ"א לשנאהו תכלית שנאה, ולבלי לקרות אותו לתורה ולדחות אותו ממקומו בהקלויז.  ושם לו עלילות דברים והסירו מהיות עוד קאסיר בכולל, באשר ר' איציק הנ"ל נפקחו עיניו לבלי להמשך אחריו כשור לטבח, ועד מהרה הכיר כי לא נתן ר' דוב שום מחיר לטובת הקלויז, חלף בית התבשיל אשר להקלויז, והוא לקח אותה לו, והתווכח עמו בעבור זה.  ור' דוב אשר ראה כי כל חפציו לא ישוו בו, הסיר אותו מהיות קאסירער עוד.  ולבל יודע שום דבר התחכם להסיר לב העדה מאחריו, אשר לא ימצא מקום לשפוך שיחו, כ"אלמשה חר"ג וסייעתו, וזה לא יוכל עשות כאשר אש בצדק ישנאוהו כל העדה.  וכן הלך ר' יצחק הנ"ל שחוח ומעונה כמנודה עד הורח עם אשתו לצאת לחוץ לארץ להפיג צערו, אשר מזה שפטו רבים בעיר, כי אין תועו כברו.  בכ"ז אני לא נפתה לבי עד מהרה להאמין כי התהפך כחומר חותם.  ויותר מהמה אשר הקניט אותי לפרקים על אשר כפתי דבריו מאמין לכל האמנתי לדברי השר ר' איציק דייטש, דברים אלה חזקו לבבי כי לבבו לא הלך אנה ואנה.  ובלבי חפשתי למצוא לו זכות ואך ר' מאיר יעקב ראה ממרחק והבן היטב כמכתבו.

ב"ה                                                מר' מאיר יעקב לר' דוב.

שרייב אייך איך האב דעם בריעף ניכט געוואלט שרייבין, איך האב אפילו קיין פאסט געלט נישט געהאט צו צאהלין, נאר בין אזוי געזעסן זייער טרויריק איך האב מיך בעטראכט איך בין אָפ געזעסין דעם גאנצין ווינטער מיט גרויס שרעק וואס ר"ל עס איז דורך גיגאנגען הולאת, לסוף ווייסט זיך מיר אויס דיא שיסל זאל זיך חלילה איבר קערין, איך ווייס גאר ניט וואס חושד צו זיין, אפשר 10 סריעף האב איך גישריבן, אין איטליכן בריף איז גשטאנין איך דארף פארין קיין וויען, ריא אורזאך האב איך אויף דעם טעלער ניט געקאנט ארויס לייגען, איך האב דאס גרויסע פריווילעגין געהארט, וואס פין גבירים וואלטין מיר גיוועזין געגעבין בריף אין מיניסטעריום, נאך נעהר האב געקאנט אזעלכען בריעף לווין אז וואלט מיט אגרויסן מאן גיקאנט האבין אדיענץ ביים קיסר, לסוף אז האב שון דער לעבט צו האבין פין אייך עטליכע ווערטער שרייבט איהר מיר ערשט אז יהושע דרומער איז נישט קיין ווארטס מאן אין משה ברוממער האט אייך געשריבן איהר זאלט שלום מאכין מיט דעם רשע חר"ג ימח שמו וידידנו ר' מענדל שרייבט מיר: ר' מאיר יעקב לאזט אייך ניט נאַרין מיט שפתי חלקות, וועדלינג איר שרייבט ווייזט זיך אויס אז איהר האלט מיך טאקע פאר לעקיש.  איהר שענט זיך טועה.  איך שרייב אייך אז אדמו"ר מוויזניצא האט מיט מיר אָפ גשמיסט אז עס איז שלום איז גיט און הרשע ימח שמו חר"ג איז איין מאהל פארפאלין ער טאהר ניט געדאכטווערין אין כולל.  נאר וועדליק איך זעה האב פחד אז עס זאל חלילה ניט עפעס נייעס אויס שפראצין.  אין איך וועל בוודאי ניט שולדיג שון.  לך מוכרח הייתי לכתוב לכם שורות שתים הללו לבל יתחרט ח"ו.  ידידי החשוב ר' בעריש וכו' איהר זאלט זעהן מיט כל הכוחות מיר שיקין על הוצאות.  האף לבורא שמים וארץ מוועט מיך געדענקין בארץ הקדושה לטובה וכו'.

אם כי תמיד הי' נמאס עלי להיות כותב הכולל כאשר עיניכם רואות במכתביו.

                                                     מר' דוב לר' מענדיל.

עכ"פ אחת היא אשר יהי' מוכרח כבודו להיות כותב הכולל מצדינו כי אם לא יהי' כבודו אתי בצוותא הכותב הכולל אהי' מוכרח לסלק עצמי מהתמנות הנכבדת הלזו...

ובפאסט הקודמת כתבתי להגאון מלבוב אשר יעמוד לנו בזה אשר כבודו יהי' כותב אצלינו בכולל לבוב כי ידינו אסורות בכל מכתבים הנחוצים וכדומה...

כנה כבר כתבתי אשר רצוני בדוקא שיהי' כבודו כותב הכולל אצלינו בכולל לבוב.  והוא דבר גדול ויסוד מוסד לתכלית טובת כוללינו.  ואנכי לא אתראה כלל וכלל עם חר"ג, ואין לי עוזר וסומך, אם כי ידעתי כי נפשו בחלה בזה, עכ"פ יעשה זאת לטובתינו טובת הכלל והשעה צריכה לכך במאוד והזהר בזה הרבה ואז נוכל לעמוד.  וההיפך יבין מעצמו.  ואשנה ואשלש על דברי שלא יהי' הדבר קל בעיניו, ואם לא יעשה זאת בגיני יעשה למען טובת הכלל, כי הוא יסוד מוסד גדול כאמור, ודי בזה.  ואקוה כי ימלא כל דברי לטובה.

 

אחרי כל אלה לא הי' נחשד בעיני למעול מעל ולשלוח יד בכסף קדשים, וגם אחרי רואי כי כל העסקים שלי נשבתו ונפסקו, באפס מקום לעושת לביתי, ונמצאתי לו להיות כותב הכולל.  ומה נפלא בעיני אשר כל ענין הכנסות והוצאות נעלמו ממני, הגם כי לא כלתה נפשי לדעת הכל, בכל זאת עברו ראשי איזה מחשבות.  והוא בערמה מצא לו דרך בחלקת שפתיו לאמר, הפנקס אני כותב בעצמי למען אשים עיני על כל פרוטה ופרוטה: ואיני עוזב עבודה זו לאיש מבלעדי.

בהתחברו לאלה בני הנעורים אשר התריזו נגדו, ואשר לפי ראות עיני לא שבו מדרכיהם (ואך באשר האמנתי בו דנתיו לכף זכות) וישם לו לחק לשבת עמהם בכל מוצאי שבת עד קרוב לאור היום וישיחו כל דברים בטלים.  ואני מנעתי רגלי מבוא אליו במוצאי שבת ויוכיחני על ככה.  ובכ"ז לא נפקחו עיני לראות.  כי הוליך שולל את כלנו זה ימים ושנים, ועיניו נתן בממון, עד כי בא יומו יקרב קצו אשר לא יכולתי עוד למצוא לו שם זכות.

הן כל בני כוללות ריסי' גבה לבם בנין בית החולים, אשר העמידו מנהלי כולל שלהם, חצר גדול ורחב ידים וחדרים רבים.  וכביר מצאה ידם לאסוףנדבות על פני תבל ארצה, עד כי הבנין שלהם יעלה יותר ממאה וחמשים אלף גראָש, ככל אשר ראיתם (האמת היא כן ולכן קנאו אנשי כוללינו בהם ויאמרו להעמיד ג"כ בית חולים לכוללינו וכבר נאמרו ונדברו ונשנו פעמים אין מספר להעמיד בית החולים לכוללינו, כי בבית החולים הישן אין שום תקוה להחולה אשר יבא בו למצוא תרופה למחלתו, כי אם להכביד חליו עד כי מהרה ימות והנה ר' שלמה מסטריא טרם מותו צוה ליתן על בית החולים ערך אלף גראָש – ואחרי אשר ר' דוב התחכם עליו בתחבולות שונות שהוא יהי' אפטרופס שלו, ואחרי ראות ר' שלמה כי גבר עליו חליו וירא מפניו, לא השיב פניו.  ואולם צרף אליו את ר' איטשי' חיים מרומנאב, הוא האיש הנכבד שהי' עתה פה עם האנשים בביתי, והסתיר ר' דוב הצוואה מפני ר' איצי חיים – ולא נתן ר' דוב על בנין בית החולים שום פרוטה עבור העזבון לשם הנפטר.  ואני אשר ידעתי זאת נשאתי בשרי בשני לראות מה יהי' בסופה כי לא האמנתי בעצמי שיעלים זאת בכל מכל כל, ואמרתי להוחיל ואבינה לאחריתו.

הגיע הזמן אשר הגענעראל קאנסול מביירוט בא לצפת על דבר הבקורת אודות האגענט כמצוה עליו מוויען.  ואחרי בואו לצפת"ו לעת ערב ישב למחרת אל הבקורת ויקרא לפניו את ראשי עדת כוללינו עסטרייך.  (מובן הדבר שהאגענט הציע לפניו את משה חר"ג ודעימי' מנהלי כולל וויזניצא, ור' לייבלי קאלימייער לראשי העדה) והם נקראו לבוא לפניו, ובכ"ז נקרא גם ר' דוב לבוא לפניו.  ואני עם רבים מבני העיר אשר עמדנו בחוץ בצוחלת ממושכה אולי יקראו גם אותנו או עכ"פ אותי לבדי לבוא לפנים, וכמו שתי שעות עברו ואין קול ואין קשב עד כי קרוב לחצות היום, נקראתי אני לבדי לבא לפנים, ואם כי מאיר ברז"ל ומשרתי האגענט לא מצאו נכון לפניהם, להניח אותי לבוא לפנים ועצרו בעדי מבוא כמו רבע שעה, ודמו להסב את הגענעראל לדבר אחר עדי נקראתי שנית, ולא מצאו עוד שום תחבולה לעצור בעדי.

בבואי פנימה לפני הגענעראל והוא ישב אל השלחן אשר עמד באמצע הבית, וראשי העדה הקרואים ישבו אצל הכותל.  הבטתי בפני ר' דוב וכמעט לא הכרתיו כי פניו היו כסיד וכפסילים אלמים ישבו מבלי דבר דבר.  והגענעראל החל לבוא עמי בדברים ובשאלות שונותם חליתי פניו כי יתן אזן קשבת לדברי ואדברה לפניו דבר דבור אל אופניו ואז אם ישאר מקום לשאול עוד שאל ואחר אדבר.

הרציתי בקצרה לפני הגענעראל כל פרשת העבר על עירנו מאז בא האגענט, וככל אשר הרע לעשות בדרך קצרה ובראשי פרקים.  (כי ראיתי כי יארכו הדברים ועת הצהרים הנה זה בא) ועל כמה דברים שאל את הראשים כפעם בפעם אם האמת כדברי.  ועל כמה הוכרחו להודות ועל כמה מהם נאלמו דומי' מבלי לענות דבר.  גם את האגענט שאל כפעם בפעם על דברי והמם אשר הכחיש ומהם אשר רצה להצדיק נפשו בתירוצים.  ואולם אני עמדתי על עמדי עד אשר הגענעראל קצף על האגענט ובדברי אמת לא נבהלתי מאומה.  והגענעראל חזר וישאל אותי אם בידי לברר את הכל ואני השיבותי לו כי אברר הכל בראיות ברורות.  ובאשר הגיע עת הצהרים קם הגענעראל ללכת לארוחת הצהרים, וגם אנחנו נפרדנו מעמו ללכת לבתינו.

כמו שתי שעות ארכה לי בפנים אשר בישע אלקים דברתי דברי בלי גמגום דבר דבור על אופניו.  ואחרי אשר יצאנו מלפני הגענעראל שאלתי את ר' דוב לאמר: לא אבינה לכם, הן אנכי כיליד הארץ הזאת לא ידעתי מעודי כי גבוה על גבוה ישפט השופט.  ובעיני היה האגענט כמושל בכל העולם ומי ירשיענו, ואתם אך החזקתם ימיני לאמר כי ידכם תעש חיל ועל אומץ רוחכם נשענתי ועתה יראתם להוציא הגה מפיכם גם הכרת פניכם ענתה בכם כי נבהלתם מאוד ופיכם כמו נסגר בסגרת.  ומה זאת?

הוא בהאריכו שפתיו ובקולו העב כמו יראת ה' חופף על פניו, ובעיניו ההפוכות השיב לי לאמר: לא אכחד כי נבהלתי מאוד ממראה עיני נגד השר הנסיך הזה, הנקלה הוא לעמוד שר וגדול המושל על כל אנשי עסטרייך בכל גליל סוריא.

 ומדוע לא נבהלתי אנכי לבוא אל המיניסטעריום לפני שרים וסגנים רזני ארץ  ואתם טפלתם עלי חטאת כי לא עשיתי כל מאומה והייתי נמהר לשוב לביתי? לא אכחד כי בעצמי איני יודע מה הי' לי אשר נבהלתי ונאלמתי דומיה, ענה אותי.

ראשי קהלות רוסיא וספרדים באו לפני בגענעראל אל עת האוכל.  והקריבו לפניו קובלנא בנוגע להם שהאגענט לקח לו מעות וויען משך עשר שנים אשר הי' להם חלקם בזה ולא ניתן להם מאומה.  והאגענט ברצותו להצדיק נפשו העלה חמת הגענעראל שנית.  כשלש שעות קודם שקיעת החמה יצא הגענעראל שנית אל הבקרת, וראשי כוללינו עסטרייך נאספו שנית לפניו ואותי לא הניחו לבוא לפנים, עד כמו שעה אחת בטרם בא החרסה אשר דחקתי עצמי ובאתי לפנים והראיתי שנית כמה פרטי דברים בראיות ברורות אשר בעבורם קצף הגענעראל על האגענט וגם אז לא היטיב ר' דוב את דרכו וכאלם לא פתח פיו.

שנתי נדדה כל הלילה, לחשוב מחשבות שונות.  לא ידעתי בנפשי איזה רוח עבר על ר' דוב ואולי כדבריו כן הוא, ומדוע הי' לבבו חזק מצור בתחלה.  כן רעיוני על משכבי סליקו ובעבור זה קמתי באשמורת הבקר אשר נשאוני רגלי להלוך, ואנה אלך? והייתי כמשגע.

בעוד ל נבקעו עפעפי שחר יצאתי החוצה ואתהלך ברחוב מבלי דעת את הדרך אשר אני הולך, והנה זה איש לקראתי ויאמר לי: התדע כי אך להבל וריק תיגע ואלי דבר יגונב כי הטו את לבב הגענעראל באיזה אופן אשר עוד לא אדע ואחת היא שאמרו לי כי הגענעראל לא ישב עוד אל הבקרת וסימן זה יהי' מסור לך.

כמכה תמהון באתי לבית ר' דוב ומצאתיו סגור.  לא ידעתי אם עודו ישן או הלך אל אחת המקומות וכעומד על גחלים עמדתי בתוחלתי אולי יקום משנתו, ואחרי אשר ארכה לי השעה באתי אלביתי.  בביתי מצאתי כמה וכמה אנשים אשר בקשו לבוא בקובלנא לפני הגענעראל, איש איש את מכאובו ואת נגעו ככל אשר עשק האגענט אותם.  ככה הלאוני עד עת הגיע עונת התפלה ואחר בואי לבית התפלה סיפר לי ר' דוב כי גם שנתו נדדה ובעבור זה נם שנתו עד קרוב לעת התפלה.  ואני ספרתי לו את אשר הוגד לי ולא נתן אמן לזה ויצוני ללכת לביתי להכין כל המכתבים הנחוצים להראות לבוא לידי בירור ולהביאם לו.  ואני אשר כבר כסלי מלאו ספקות עליו הלנו הוא אם לצרינו, הלכתי לביתי ואספתי את הכל ואטמון אותם עמדי ושבתי אליו להיות נכון ללכת אל הגענעראל ובבואי אליו לא מצאתיו.  ואחרי ישבתי בביתו כשתי שעות בתוחלתי כי עתה יבא והנה זה בא.  ואחרי שאלתיו אנה הלך ויאמר לי כי המתיק סוד עם הר"ש העליר.  וישאלני אם הבאתי הכתבים הכל כאשר לכל.  וגם אני סבבתיו בכחש לאמר כי אשתי יצאה להביא קמח מן השוק, והמפתחות לקחה עמה ולהתעכב עד בואה לא יכולתי כי הייתי נחפז.  והוא החל להתמצאות עברה ויצו עלי במפגיע לבוא שנית אל ביתי להביא הכתבים ויצאתי מפניו ושבתי אליו אחר שעה קלה.  ואחרי אשר דרש הכתבים מעמדי הגדתי לו הנם עמדי.  והוא נסה דברו אלי אשר ראיתי כי נפשו אותה להשיגםמידי אשר לא אוסיף לראותם.  וגם אני עניתיו לפי דבריו והכתבים לא ננתתי עד כי נמלטתי מפניו והוא לא גלה עברתו אלי.

כל יום ההוא עבר עלי בתקוה ובתוחלת לבוא לפני הגענעראל אשר הכתבים היו עמדי פן אצטרך לברר דברים לפני הגענעראל ואולם תוחלתי נשארה מעל כי כן הי' כאשר פתר לי האיש והגענעראל לא ישב אל הבקרת עוד.  וביום השלישי בבקר השכם נסע הגענעראל לדרכו.  באין אומר ואין דברים נע הגענעראל מפה ובלבי הי' קשה להאמין כי יצדיק את האגענט אשר קצף עליו לפנינו, ובכל זאת לא ידעתי פשר דבר מדוע לא הוסיף לשבת אל הבקרת ביום השני – אולי מצא די באשר נתברר לפניו ביום הראשון ומדי דברי כזאת עם ר' דוב מצאתי נכון להודיע כזאת להשרים הגדולים אשר על פני תבל: להשר מונטיפיורי ולהגבאים מאנשטרדם ולהשר איציק דייטש ולה"ה איציק רייך ולהאדון קלארפעלד והצעתי לפניו את אר רחש לבבי.  ואם כי בתחלה דחה דברי בכ"ז אחרי אשר הבנתי אותו היטב כי לא יזיק להודיע כזאת אף אם גמר אומר הגענעראל להסיר את האגענט מפקודתו, בא עמי אל הר"ש העליר, והאחרי אשר הצעתי דברי לפניו ור' דוב הסכים ג"כ לדברי עשה הר"ש נוסח על המכתבים ואני ערכתי את המכתבים כאשר עיניכם תחזינה הנוסח בכ"י הר"ש מסימן...[13]

אחרי גמרתי המכתבים והבאתי אותם לר' דוב למען אשר ישלח אותם לחתום מאת ראשי ויחידי סגולה הנאמנים אתנו החל לבוא עמי בדברים, אולי יכשר בעיני להשלים עם האגענט ור"מ חר"ג וכל סייעתם, באשר הוא כבר נלאה לעמוד נגדם.  ואני אשר מטבעי אינני נבהל להשיב שאלתיו: איזה תועלת יהי' בהשלום והשיב לי כי לא נוסיף לדאבה עוד.  ואמרתי לו הן לקוות להשיג טובה מהאגענט לא נוכל לקוות באשר גם בטרם באנו עמו בריב, לא ראה שום מי בטוה מאתו.  ואף כי אחרי נלחמנו אתו ונבא להשתחוות לפניו, היאומן כי ידרוש טובותינו, ויותר מהמה איך נשא פנים נגד כל ראשי בני ישראל שבגולה אשר עמדו לנו והשתתפו בצרותינו, והשר ר' איציק דייטש הבטיח לי נאמנה כי גם לבוא לכאן בכבודו ובעצמו יעשה עבורינו להצילנו, ואנה נוליך חרפתנו נגדם הלא כשחוק תינוקת נעשה מעצמנו.  גם כמה קולמוסין נשתברו כמה דיו נשפך אל צדיקי הדור אשר הכריחו את הצדיק מוויזניצי להסיר את משה חר"ג מפניו.  ואיך נרים ראש בהתודע להם כי עתה פתאום נתקבל לשר ושופט כמו לא נמצא בו שמץ דבר ואוסף לדבר אליו:

הן לפי הדעת הפשוטה יוכל כ"א לאמר כי השלום יהי' לטובה לי לעצמי ואולי אם נעשה שלום יעשה אתי טובות, אכן נפשי יודעת מאוד כי מאתו לא תצא טובות, ואדרבא אח"כ כביר תמצא ידו להדוף אותנו ולא נוכל עוד להשמיע קולנו אל אחינו שבגולה, כי יצדקו בסריהם להסתיר פניהם מאתנו, אחרי אשר נקלקל בידים את אשר עשו בעמל רב.  למראית עין דמיתי בלבי כי דברי עשו פרי וכי לבבו נאמן אלי כאשר לבבי נאמן אליו.  ואולם למחרתו נודע לי כי בלילה שעברה התראה פנים עם משה חר"ג וסייעתו באהבה גלוי' וישתו וישכרו ובאו בברית גם עם האגענט לעין השמש והברית אשר הי' כרותה ביניהם עד כה בסתר פנים, עתה הסירו המסוה מעל פניהם ואחרי אשר נבעו מצפוניהם למראה עיני קהל ועם, ולא יכול עוד הצפינו התחכם עוד הדוב נגדי ובראותו אותי נסוג אחור בבית התפלה בא אלי ויאמר לי: אחת שאלתי ובקשתי לבל תהי' נחפז לקצוף עלי אר עשיתי נגד רצונכם והסכמתכם, כי אני ידעתי היטב כי הוא לטובה ואך לבכם אל ימהר להוציא שום דבר נגדי ועיניכם תחזינה כי יהי' הכל לטובה –

בחרון אפי ובעברה אשר מלאתי נפשי לא משלתי ברוחי עוד ואומר אליו: אם לדבר הרבה אמרתי ולהוכיח דעתי אך לשפת יתר אחשוב כי כבר נדברנו בזה והוכחתי הכל בראיות ברורות ואך אחת אשאלה אתכם: מה נאמר ומה נצטדק נגד ר' איציק דייטש אשר עמל ויגע בכל לבבו ובכל נפשו לטובתינו ומה אותו נדבר? איגנאץ דייטש? ענה אותי ינשק אותי.  א"כ למה זה לשוא אגרע שיחה עניתיו – בכל זאת אחת שאלתי לבלי לקצוף עד מהרה – שב שנית ויבקש אותי – ונפרדתי מעמו ופני לא היו לי עוד.

כמוכה בצמהון הייתי וראיתי עצמי בכל רע.  הן אלה בריונים ובני הנעורים אשר תמיד הייתי נכבד בעיניהם – הגם שלא הי' לי שום התחברות עמהם – עתה הקלו ראשאם נגדי מאז הגדתי דעתי כי דרכם לא נכון ולצלמם אבזה.  חסידי וויזניצא אם כי לא מצאו ידיהם לסור מאחרי חר"ג בכל זאת לא מצאו מקום לשנוא אותי אחרי אשר לא התערבתי בשום ענין שלהם ולא נשאר לי כ"א ר' דוב וסייעתו, והנה עתה גם הוא סר מאחרי ומי יודע עד כמה יכריחוהו ר"מ חר"ג והאגענט לעמוד נגדי, ובזה הלכתי שחוח מבלי מצוא שום מי לשפוך מרי שיחי אל חיקו, כי גם לאנשי שלומינו אשר הי' דבוקים בר' דוב לאהבה אותו ועתה סרו מאחריו בסתר לבבם וישפכו שיחם אל חיקי לא האמנתי עוד לשוב לספר באזניהם צרות לבבי, ובכן גמרתי בלבי לבלי לצאת לריב נגד ר' דוב הלזה ואחרי ראותו כי כאלם לא יפתח פיו, הנני שומר את אששר פקד עלי, התחכם לכסות קלונינגד איזה אנשים אשר התפלאו על המאה הזאת לאמר באזניהם כי אני אני אשר הכרחתי אותו לעשות שלום עמהם למרות רצונו, ובאהבתו אלי לא מלאו לבו לבלי לקיים רצוני ומאויי ובדרך הזה כסה חרפתו זמן מה.

ואני לאט לאט נודע לי על ידי צרופי אגודות אשר ספרו אנשים באזני כי זמן רב קודם בוא הגענעראל בעוד הייתי בוויען באו המה בברית יחד, ואלה מאנשי חר"ג אשר לפי דבריו אלי שבו בתשובה היו צירים נאמנים ביניהם.  ואך למראה עיני הקהל לא מצאו חקום להראות אהבתם עד אחר נסיעת הגענעראל מזה.  ואחרי רואי כי עלי תולה קלקלתו להבאישני גם בעיני הכשרים שבעיר, אז ראיתי עצמי מוכרח לגלות כי לא בסבתי היתה זאת ולא באתי בסודם.

ימים עברו שבועות חלפו גם ירחים נגוזו ואני נשאתי בשרי בשני לבלי להוציא שום דבר רע על ר' דוב, הגם כי אחרי שומי אל לבי מצאתי ראיתי דברים רבים, אשר נתנו עידיהן כי עיניו נתן בממון, בכ"ז שמתי לפי מחסום לבלי להתעבר עמו אחרי רואי כי כבר רביתי לי אויבים חנם על אשר חפצתי להטיב.  ואולם יען כי נגלה על פני העיר כי לא מידי ולא בעבורי נעשה השלום ביניהם וכ"א שפט בצדק כי דבר בליעל יצוק בו היה לשיחה בפי כל בני העיר.  גם לבבי לא הי' נכון עמו עוד באהבה ורגלי לא הביאוני עוד אל ביתו כפעם בפעם גם אחרי נסה דברו אלי במשך הזמן ההוא כי אטה אזן לדבריו להביא לו כל הכתבים והמכתבים אשר נתחלפו בענין המחלוקת ולבוא עמו בברית השלום עמהם.  ואני לא שמתי לבי עוד לדבריו כי יראתי לנפשי עוד פן יכחיש אח"ז ויהי' כופר הכל, גם אחרי אשר הפחיד אותי באם שלא אמלא אחריו כמקדם ישליך מעליו עוד משרת ממונה.  ואני אמרתי לו כי אחת היא לי אם יהי' הוא ממונה או איש אחר.  ואחרי ראותו כי נבאש בעיני בני העיר ונתגלה קלונו ברבים אשר נפקחו עיניהם לראות כי במילי דבדיחותא אשר רגל על לשונו ובחכוך ומשמוש ידיו לעורר שחוק להאנשים הנדברים עמו יהי' אך למען תפוש ולגנוב את לבבם ובשפת חלקות רכו דבריו משמן, ושבע תועבות בלבו ורבים קראוהו (קִיצֶל בָּחור) החל להתאונן באזניהם עלי אשר מאז הייתי בוויען נזרקה בי רוח מינות ודיעות נפסדות אשר כשל כחו לסבול עוד וכי הבאתי לי מוויען ספרי מינים ובם אני הוגה ואם לא אשוב מדרכי יהי' מוכרח לרחוק מעלי.  ואם אמנם אמת היא כי הבאתי איזה ביכליך היינו שני בריף שטעליר אשר א' מהם הוא ווינער סעקרעטער ולאנד קארטע וקאנקארדנצו וסידור מתורגם דייטש מאת הרב מאנהיימער ועיניכם תחזינה כי הוא ר' דוב צוה עלי במכתבו לקנות בוויען עוד יותר ויותר.

                                         מר' דוב לר' מענדל.

ויזכור נא את אשר נדברנו לקנות ספר החוקים (גיזעץ) עפ"י נימוסי קיר"ה כדי שנדע את הכל איך להתנהג, ולא ימצא ידו ורגלו עוד לעשות חוקים ומשפטים בל ידעום כרצונו כידוע.

וכן התחכם ושלח אלי שלוחים, כי אשוב מדרכי דרך עקלתון, ומדי שאלי אותם ביאור דבריהם לפרש לי את חטאתי, וגם המה לא מצאו מענה באמרם אלי כי גם הוא לא ביאר להם דבריו בשפכו שיחו לפניהם בקובלנא, ואך מקרב איש ולב עמוק התאנח בשבון מתנים עלי כי נלאה נשוא דרכי בארחות עקלקלות, ובאהבתו הנאלמה המו מעיו לי לכן יבקש להוכיחני.

אני אשר הבנתי אל מה ירמזון מליו, באחת השבתי אותם דבר כי רצוני לדעת את חטאתי ועותתי ואדעה לעשות תשובה ולהטיב דרכי, ואני בלבי לא אדע בנפשי עון אשר חטאתי.

ומדוע זה לבבכם רחוק זה מזה ואין עוד אהבה ואחוה שרוי' ביניכם כמקדם? שאלו מקצתם אותי בראותם כי אני נסוג אחור מלהתקרב אליו כבימי קדם, וגם הוא יסתיר פניו ממני מבלי לקרבני באותות אהבה כמקדם.

גם בעיני נפלא! – עניתי אותם בשומי מחסום לפי מבלי לגלות את כל הטמון בחבי פן תגדל המדורה.

כה רחקו לבבנו זה מזה אחת לאחת ואנשים אשר השכילו הבינו היטב ואולם שמו מחסום לפיהם (כאשר הדרך הזה הוא הטוב והישר) ולעומת זה נמצאו אנשים אשר הבינו כל מורשי לבבי ומלוח לבבי קראו הדברים כמו כתובים למראה עיניהם ולא עצרו ברוחם ומפיהם הוציאו מלים, עד כי בביהמ"ד נהי' כמרקחה בכל עת תפלה כי גם חנפים בעבור בצע כסף לא יחסרו בכל מקום.

אם כי מעודי לא רציתי להתפלל בקלויז או בימ"ד אשר לכוללת עסטרייך לבל יטרידוני מתפלתי ובפרט אחרי אשר קרה אותי בקלויז וויזניצער, הנה כן בעת בא ר' דוב לכאן ועשה קלוז לשם הרב הצדיק מזידאטשוב, אף כי הרבה השתדלתי עמו להכינו ולהטיבו וגם כתבתי לו ספר המקנה הגדול, אשר הודה בעצמו כי לא רביתי עליו בשכרו שני אדומים זהב וגם שלשה וארבעים ספרי מקנה קטנים על מקומות מיוחדים להנגידים וחסידים במקומותם במושבותם שקנו מקומות בקלויז ההוא בפקודת הרה"צ עליהם להיות לשלם דמי המקנה אשר ר' דוב בעצמו התפשר עמי חצי ר"כ בעד כאו"א ואשר עוד גם היום לא שלם לי, בכל זאת לא רציתי למלאות רצונו ובקשתו לבוא שמה לקבוע לי מקום לתפלתי בו, ואולם אחרי שובי מוויען לביתי ובאתי בעש"ק עם שקיעת החמה ובטרם החלפתי שמלותי כבר גמרו התפלה בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות והתפללתי ביחידות ור' דוב לא משל ברוחו ויבא אל ביתי קודם הקידוש.  וגם אחר הסעודה שב שנית ואחרי הפרדו מעמדי באשמורת הבקר חילה פני כי עתה לא אשיב פניו ואקבע לי מקום לתפלתי בקלויז זידאטשוב, ואני הגדתי לו כי זאת לא אוכל והוא הפציר בי מאוד עד כי לא העזתי פני נגדו לעמוד על דעתי ואמרתי לו עוד אתבונן בזה עד עת התפלה והוא שלח את השמש אלי קודם התפלה בבקשה כפולה אשר עכ"פ בשבת זה אבוא להתפלל בהקלויז זידאטשוב ולא יסתפק בהבטחה לבדה כ"א עד אתן את הטלית להביאו להקלויז, ואז יהי' לבו בטוח כי אבוא אחריו.  אני לא הרהבתי בנפשי עוז לסרב עוד ונתתי הטלית להשמש ואני באתי אחריו לעת התפלה.  ובכן נשאר מקומי הקבוע להתפלל בקלויז ההוא והוא ר' דוב ייחד מקום לבני על הספסל אשר למול ארון הקודש אצל השלחן (שפיגעל באנק) ואני אשר מעודי חפצתי לישב אך לפני השלחן שקורין עליו באשר אין לי חפץ לישב בשעת התפלה גם אשא עיני בתוך הס"ת בעת קריאת התורה, ייחד לי ר' דוב מקומי לפני השלחן (הבימה) ובעת קריאת התורה עמדתי אצל הקורא ויד הכסף בידי להראות באצבע עם הקורא והתהלכתי עמו יחד, הוא קרא במו פיו ואני מראה באצבע עמו.

 

מאז הוחל לבבי להתרחק מר' דוב החל לשלוח חציו בי להקניטני במילי דשמיא ויצו על הקורא לעלות לתורה לבלי לקרוא אותי לתורה כ"א רביעי או חמישי או הוספה ואף גם זאת אחת לשני חדשים.  ואני בדידי לא רציתי לצאת לריב ואולם אנשים רבים מהקלויז בערה בם חמתם ומהם אשר לא משלו ברוחם ויוציאו מלבם מלים כפעם בפעם וע"כ גם עליה הי' הקצף – ר' בעריש מדאברימיל הקורא בתורה נדחה בפורים מקרוא את המגילה לבל יהי' לו מעות מגילה, ר' זאלקא נדחה מלהתפלל לפני התיבה ביום יא"צ אשר ר' דוב בעצמו עמד לפני התיבה בשתי ידיו נשעןם לבל יוכל ר' זאלקא לגשת לעמוד לפני התיבה, את יד הכסף שהייתי רגיל להראות באצבע בס"ת החביא ר' דוב בביתו, את נפתלי בארדייבער פתה ר' דוב לבל ישלם לר' זאלקא את המגיע לו מאתו כאלף וחמשה מאות גרוש.  עלו מקום בני הושיב איש אחר ואחרי אשר לא אבה ר'... לבוא בדברי ריבות הושיב את נפתלי בארדייבער על מקום בני.  ככה הראה תכסיסי מלחמות ואף גם פקח עינו ושלח סרסוריו להבאיש ריחינו לפני אנשי ביהמ"ד במשאות שוא ומדוחים ורבים מהם אשר בכבודו ובעצמו ביקש מהם לבל ידברו אתנו ולבלי לאמר לנו שבת שלום בלילי שבתובשבת בבקר, והחל לכנות שמות לנו: אותי החל לכנות מענדל השחור ואת ר' זאלקא, זאלקא פושער, את ר' בעריש דאברימילער "דער פערקאַ... ציצע מאחער" את ר' מענדל רודניקער מענדל האדום מיט דעם טאטען, את ר' איציק טיסמניצער דער טיסמניצער איציק מיט דיא שוועבליך, את ר' יהושע ישראל מברעזן הסופר סת"ם אשר בתחלה בעתהי' מאנשי שלומו קראו בשפת חנף ישועות ישראל אח"ז בעת סר מעליו קרא אותו דער סופר מיט דיא גראָבע פֵאות מיט דיא גרויסע וואָנסֶעס, את ר' איצי חיים אשר בתחלה החלק לו כל הכבוד באהבה אח"ז קרא אותו איצי חיים גוי.  ולעומת זה הרים את ראש משנאיו: את מאיר ברז"ל שם על האפטיק ומידו יגיעו הרפואות אל תוכה ככל אשר ישית עליהם מחירם, את אברהם באַל שם למשגיח ומוציא ומביא דבר בנין ההקדש, את יוסל יעקב שם למשגיח על הפועלים הבונים את ההקדש ואת אברהם נגר הקצב שם למוצא ומביא קורות ועצי בנין להקדש, את אלטיר מדראביטש למוציא ומביא כל דבר מחנותו אל הכולל והקונה את האנווייזונג כפעם בפעם, את שמשון הקטן שם למחלק, אשר התמצית הנשאר לחלק יעברו ע"י שמשון למען לא יתן מעות לעני כ"א סחורה מחנותו.  ואך על כלם ירה חציו נגדי, כי על אלה עוד פרש רשתו להפוך לבם לאהבה אותו או עכ"פ שלא ידברו נגד כבודו, כאשר כן הועיל לו עם ר' חיים צבי מהארדעניקי' אשר בראשית התגלע הריב עמי נתמלא ר' חיים צבי עברה וזעם עליו ויאמר בקלויז כדברים האלה: בעת שהיו הבריונים אורבים לנפש ר' דוב ואני במסירות נפש הגנתי בעדו וכמה לילות הייתי נעור בביתו לשמרו מפחד בלילות חשבתי כי אך תורה אני שומר, עתה הנני רואה כי אך טרפה פסול שמרתי.  ואחרי התחכם ר' דוב עליו בעצמו וע"י אנשים השיב לבו אם כי לא לאהבה אותו אך לראות און ולא יתבונן בשומו נגד עיניו כי אם גרש יגרש גם מקלויז הזאת לא נשאר לו מקום להתפלל אחרי דברי ריבות שרב עם משה חר"ג ונדחה מאנשי וויזניצא גם אשר רב עם לייבלי קאלימייער ונדחה מאנשי קאסוב, ואם גם עתה ידחהו מזה הלא חשבע בחרפה.  וכדברים האלה בא גם אלי ויבינני לדעת זאת, גם להר"ש העליר – אשר בעת נודע בעיר מעשה השלום שעשה ר' דוב עם האגענט ורח"ג וסייעתם אמר לר"מ סג"ל: פליאת דעת ממני לא אבין איך עבר על שבועות האלות וחרמות ונדרים שעשו ביניהם והשלישו בידי – נקראתי וידבר באזני דברים רבים כאלה כי אשיב לבי לאהבה לר' דוב אם כי לא בלב שלם רק למראית עין ולא אתעקש מתת הכתבים מידי, ובטרם התגלע הריב נטוש, ואם כי עד מהרה לא מצא ידו ורגלו להשיבני על השאלות, אכן באחת נצח אותי לאמר: אני זקנתי באתי בימים ונוכחתי לדעת כי לא באמת ובצדק יגבר איש ותבל ומלואה אך בדרכי פאליטיק יתנהלו.

אני אשר ראיתי כי אך רוח הדוב דובר בו, ועל שאלותי לא מצא מענה הגדתי לו האמת כאשר עם לבבי לאמר: הן אני רואה עצמי כעת נואש מכל תקוה, אם אמרתי לעשות כדבריכם.  כי בלבי ידעתי גם ידעתי כי האגענט יחרוש עלי רעה.  (הגם כי גם את הדוב יטרוף) ודבר טוב לא יעשה כאשר כן עוד לא יצא שום דבר טוב מאתו.  וגם על ר' דוב לא אוכל להשען אחרי לא ידע בשת והפר ברית ועברח חוק ומה גם עתה.  ואם אמרתי לצאת לריב נגד כלם ידעתי גם ידעתי כי יכרו בורות עלי להורידני דומה, וכל אחת היא גמרתי אמר להיות כאבן שאין לה הופכים.  אדדה שנותי, אחריש אתאפק, לבלי התערב עוד.  אשב בביתי להשתכר אל צרור נקוב לא אדבר מטוב ועד רע וגם הוא הדוב לא יציבני למטרה לקלע בי חציו, ולא יעירני להביאני בדברי ריבות.  ילך לו עם מאהביו, בחיריו רצתה נפשו, כי מי מעכב על ידו.

כל עוד שלא תתן כל כתהבים מידך אין תקוה להיות השקט ביניכם ענה אותי.

זאת לא אעשה בשום אופן שבעולם אף אם יקטלוני, עניתיו –

אולי יכשר ביעינך להשליש אותם ביד שליש מרוצה לשניכם, שאל אותי.

מי לנו גדול בעיר מכם, עניתיו, הלא בידכם השלשנו הכתב שעשינו בקשר אמיץ בנדר ע"ד הרבנים.  וחרמות ונדוים ואלות ושבועות לבד האלות והשבועות שהיו ביני ובינו ואך ה' בינינו ולמה זה לא תתנו לי הכתב ההוא אחרי אשר ר' דוב עבר בשאט נפשו ויהי' בידי לראי' מהימנא.

האמין לי כי אינני שונא לך – ענה אותי אחרי נאלם דומיה רגעים אחדים מבלי מצוא מענה.

הקלויז דידאטשוב שהתפללתי בה ההיתה כמרקחה וכפעם בפעם נראה בעלי רוע מעללי הדוב וכאשר יענה אותנו כן נראתה צדקתי בעיני המתפללים שמה אשר לא הטו אחר הבצע ואשר השוחד, שהחל הדוב ליתן, לא עורה את עינם.  וגם אחרי אשר היתה להם לחטאה גדולה באמרם אלי שבת שלום לא עצרו בעדם מהושיט לי ידיהם בתר מדי עברם לפני להראות לי כי לבבם נאמן עמדי ואך מיראתם מהדוב המושל לא יוכלו לצאת לריב עמו.

מדי נדבר ר' מענדל עמי בא ר' יעקב נכה"ג מליסא אל הבית ונפסק הדיבור באמור ר' מענדל לר' יעקב ברוך הבא.  ור' יעקב ישב לו על המטה אצל ר' מענדל ובשחוק קל אמר: מדוע לא תבוא גם אתה לבקר את בנין ההקדש והיית קרוב אלי לבוא גם אל ביתי?

הגם בביתך נמצא שכר לשתות? ענהו ר' מענדל בשחוק קל.

בביתי אין שכר כ"א לבית שכני ר' יוסל יעקב נשאו גם עתה השמשים כמה בוטעלס – ענה ר' יעקב.

בלי ספק – ענהו ר' מענדל – יתחזק הבנין בשכר יותר מאשר במים, ואולם – הוסיף ר' מענדל – מדוע הנך נאה דורש ואין נאה מקים.  הן אותי תוכיח לבוא לשם ואתה הלכת משם.

לא אכחד – ענה ר' יעקב באנחה, כי אשמתי מאוד לבלי ראות כאלה ומאוד ידאב לבי לראות בעד חלון ביתי המבקרים הבאים לשתות שכר ולמראה עין ישימו על הבנין עיניהם.

ר' מענדל קם ממקומו עם ר' יעקב וילכו אל חדר השני ונדברו שמה כמו חצי שעה ואח"ז הלך ר' יעקב לדרכו ור' מענדל שב למקומו.

הלא תגידו לי פירוש הדברים האלה – אמרתי לר' מענדל – והוא אמר לי לאמר: הן הדוב חפש ומצא לעשות אנגריא לחילו ולבלבל החשבונות בבנותו הקדש לכוללנו ובזה  תמצא ידו לקחת כל הנדבות ולכתוב מכתבים אל המתנדבים על פני תבל להביא זהב רב ולסמא את העינים כי הוא בונה הקד ומי ידע אם ירשום פולעים יותר או שאר צרכי הבנין גם משמשיו ימצאו מקום להתגדר בו, וכפעם בפעם יבוא לבקר את הבנין.  לפעמים עם מאיר ברז"ל ולפעמים עם משה חר"ג וכדומה אל בית יוסל יעקב יבואו, ושמה ישתו שכר לרוב עד כי השכר רב מן מים שבא אל הבנין.

בטכסיסי מלחמה כאלה שלח חצו נגדי וכן רחק לבבינו זה מזה יותר ויותר ויתחכם תמיד בתחלה לעשות עצמו כלא ידע בתקותו אולי עוד ישיב את לבי ואחרי ראותו כי כל אלה טכסיסי המלחמה אשר השביע אותי ואת אלה המצטערים בצערי לא הועילו, החל לחפש לו דרכים אחרים.  ואם כי כבר עבר עלי כמה ימים אשר לא באתי עוד אל ביתו ואך לפרקים אשר נסה דבר אלי בהקלויז או ע"י שלוחים גרה בי את אשתו הארוכה אשר אש וגפרית בפיה ובאשר ביתו הי' תחת הקלויז והמעבר להקלויז הי' לפני בית התבשיל שלו (אשר הי' להקלויז ולקח אותו לו חנם אין כסף) הנה כן בכל עת תפלה ערב ובקר וצהרים כשעה לפני התפלה וכשעה אחר התפלה נפתח פה האתון בקללות וחרמות כאחת הנבלות המוכרות עגולים בשוקי לעמבערג.  כה התנהגה ימים מספר ואין עונה אותה דבר ובראותה כי אין משיב אותה באשר עוד לא פרשה דבריה על מי דבריה יסבו, החלה כפעם בפעם לבאר יותר ויותר ככל אשר שם הוא בפיה עד כי החלה לשפוך קללות ונאצות ובזיונות על שמי, ואני לא שמתי לבי לדברי' ותהי בעיני ככלבתא הנובחת, ואחרי ראות הדוב כי אני מחריש דומם כי אינני שומע והרצים יצאו מאתו דחופים בכל עת אך לשלום ויהי בלילה אחד ואני עודני בקלויז אחר תפלת ערבית והנה זה אברהם קאלישער שלוח אלי ויבקש אותי לשבת אתו כי דבר לו אלי, ואחרי החל לבוא עמי בדברים כמבקש לום ויאמר לי גם הוא כי טוב הוא השלום.

ומה אני עושה ח"ו נגד השלום? הן זה כמה ימים אשר גרה בי הדוב את אשתו בקללות ונאצות ואני מחריש ומה איפוא אעשה עוד? – אמרתי לו.

לא כן כוונתי – אמר לי – כ"א שלום באמת כוונתי.

ןמה עלי לעשות, האם אלך במחול לפניו בלכתו עם משה חר"ג ברחובות קרי' שלובי זרוע או בהיותי על סעודת שלישי למילה אצל הירש מענדל (הירש מענדל הוא הקצב תחת יד אברהם נגר הקצב הראש, והוא אחיו של האָדילע המפורסמת בעיר) עם משה חר"ג ומשם הלך עמו עד הכפר בירי למראה עיני כל בני העיר אשר לא האמינו עד עת ההיא לשמע אזנם כי יוכל לדבר עם משה חר"ג פנים אל פנים.  הארקד כאיל לפניהם או אמחא כף בלכתו במחול בבית מאיר ברז"ל אשר ברגע ההוא בא הטעלעגראף כי הרה"צ מזידאטשוב הוא מסוכן מאוד והוא לא הפסיק שמחתו – תם אני לא אדע מה הוא מבקש ממני, ומה הוא דורש מעמי האם אני מעכב על ידו ילך לו עמהם ומחלקם יהי' חלקו ואני אריד בשיחי ואהימה וירדתי על ההרים על ימי ושנותי אשר יגעתי להבל ועל כספי אשר הוצאתי על הוצאות ואשר עניתי נפשי שבעה עשר חדשים ואין משיב לי, עד אשר אדע מה יעשה אלהים עמדי אולי יאבה להשיב אותי אל כני כי אין מעצור לה' להושיע.

לא תבין למילי – ענה ואמר לי – הן לבבו יודע היטב כי עוד תעור ותעיר על האגענט באשר תרצה להציל החובות שלך מהישמעאלים והוא הדוב אין לו חפץ אשר יתעורר עוד ריב ומדון על האגענט ולא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.

הכי אחרוש ואתאפק על הוני ועל מעות אחרים לעזוב אותם לבלי לעשות כל מאומה להציל? הן בלי ספק אעשה כל השתדלות להציל את מעותי ומעות אשר לאחרים בידי עד מקום שידי מגעת, האם ישלם לי ארבעים אלף גרוש ומה תאמר לי שלום שלום ואין שלום – ואם לבבו יחפוץ לבלי לעורר עוד שום דבר על האגענט באהבתו אותו, ישתדל אצל האגענט לגבות לי החובות שלי עפ"י חוק ומשפט באמת וגם אני אבטיח על אמונתי לבלי לעורר ואהי' לי איש בינים כאשר עד הנה לבלי התערב ביניהם.

הכי תאמר שהאגענט יעשה מבוקשו? ענה אותי.

ומה איפוא אעשה לו? עניתי אנכי.

ירא אנכי כי יצמח מזה דברי ריבות עליך ותפול ברעה ח"ו? ענה לי.

הכי תדמה כי עד עולם אחריש ואתאפק הן ידעתני כי חנן אותי אלהים למשול ברוחי ואולם אם אפתח פי עד מה אסתום פיו ולכן אמור לו כי יתן פקודתו עליה למלאות פיה חצץ ואם לא....

האמין לי כי אני מצטער הרבה מזה והוכחתיו על ככה והוא רחץ בנקיון כפיו כי כבר גער בה והיא איננה שומעת לקול דברו.

דברים כאלה תספר באזני יונקי שדים ואני הנני מתרה בו בפניך לך אמור לו כי לא יארכו עוד הימים אשראם תוסיף עוד להחזיק בדרכיה אהי' מוכרח להשיב אותה דבר אשר עד מהרה כאלם לא תפתח פיה עוד ולא לתפארת יהי' לו ויבא ברעה באפס הצלה.

אברהם קאלישער אשר הבין כרגע אל מה ירמזון מלי החל להמליץ בעדו לאמר: מה יעשה אחרי שהיא ככלב רע בביתו.

אדון הכלב חייב באחריותו, עניתיו, וישים שלשלת ברזל בצוארו ויקשרהו לבלי יזיק לעוברי דרך, לך אמור לו.  מדי דברי בו והנה זה היא באה אל הקלויז בקולה בקללות וחרפות ונאצות: גנבים רוצחים מנאפים, וכהנה דברים התמלטו מפיה.

אני אשר ישבתי עם אברהם קאלישער מתחלה בקרן זוית ונדברנו וכבואה לא עמדנו מן המקום אשר ישבנו ויען כי הוא דמה כי עתה אקום עתה אנשא להשיב לה שבעתים אל חיקה חלה פני למשול ברוחי ואני הגדתי לו כי אינני שם לבי לדבריה כמו לכלב נובח, ועד כלתה דבריה ותלך לה ישבתי עמו ושחקתי על דבריה.

 

אחרי אשר הלכה לדרכה אמרתי שנית לאברהם לך אמור לו להדוב כי לא לנצח אאריך אפי ואם הוא לא יעצור כח למשול על כלבו אראהו כי בלחש אשר בפי אשים מתג ורסן בפיה ולא תחרוץ לשונה עוד.  והלכתי לדרכי והוא ירד לבית הדוב.

למחרת היום ההוא בבואי להתפלל מצאתי כיכבר הגיעו לק"ש ובעוד הכינותי עצמי להתפלל ואני עושה כה וכה והצבור כבר גמרו תפלתם והוכרחתי להתפלל ביחידות והנה קולה נשמע שנית למטה בבית התבשיל כקול הסירים תחת הסיר וכמו שתי שעות רצופים היתה כאש בוערת ואני לא משלתי ברוחי עוד ואחרי גמרתי כל תפלתי ואספתי את הטו"ת לנרתיקם ללכת לביץי מדי עברי דרך פתח בית התבשיל הסיבותי פני אליה בצחוק לאמר: מה לכם כי תצעקו גנב בטרם יחסר לכם עוד מאומה? הלא תחפשו טרם כל בכל אשר בביתכם אולי נחסר לכם מאומה ואם חסר לכם דבר מה הנני לעשות תשובה ולהשיב לכם.

אני לא עזבתי אתכם בביתי יחידי, ענתה אותי בקולה.

א"כ לא גנבתי ומדוע תטפלו עלי חטאת אשר לא חטאתי.  ומדי דברי שמתי מבטי אל בית פנימה וראיצתי איזה אנשים בבית (כי אם לא הי' אנשים לא הייתי בא אל הבית פן יעלילו עלי כי באתי ח"ו להרוג אותם) ובאתי אל הבית ואומר אליה כדברים האלה: תאמינו לי כי לא באתי להתווכח עמכם על אשר תצעקו עלי גנב, כי ב"ה הכל יודעים כי לא גנבתי ובפיכם אמרתם כי לא עזבתם אותי יחידי בביתכם וגם ממעות כולל אולי חסר חמשה פרוטות אשלם שבעתים, אכן באתי בזה להגיד לכם דברים מעטים להשמיעם באזניכם ואז תראו כי לא תמצאו מקום לקרוא אותי גנב – ואחרי אשר ככלב המקפץ בשלשלת לא נחה אמרתי לה: הנה זה כמה ימים תצעקו עלי גנב ולא איכפת לי כאשר כן ת"ל אינני גנב, אכן רוח הוא באנוש והיה כי תוסיפו כהנה וכהנה חדשם לבקרים מי יודע אם אמשול עוד ברוחי מלהראות כי לא אנכי גנב כ"א בעלכם גנב וכחש ושם בכליו ואז תגלה ותראה חרפתכם לעין השמש, לכן שמעו לעצתי אל תשמיעו קולכם כי אנשים מחותנים אנחנו וצד קורבה בינינו וחוסו על כבודכם לבל תוסיפו לכם חרפה על חרפה, ודי אשר ידברו בעיר אך בהשערה בעלמא.  ראו הזהרתי אתכם ועתה תוכלו לעשות כחפציכם אם לבזות עוד ואם לחדול ואך תדעו כי רעה נגד פניכם.

על בעלי תאמרו להראות שהוא גנב?! צעקה בקול גדול עד כי האנשים נרתעו ונבהלו ממשמע אזן.

כן הוא כאשר דברתי ואני לא אצעק בקול גדול כ"א אראה לעין כל אשר לא ימצא גם שום הצטדקות לרחוץ בנקיון כפיו, עניתי ואמרתי ברוח קרה.

האם לא ידעו כל בני העיר כי אין אנו מקבלים מקופת הכולל ומי יאמין עלינו כזאת?נתנה קולה.

אם כן משנה חרפה תירשו אשר יראו הכל וידעו כי קל וחומר פריכא הוא אשר השלכתם את היאקס לפשוט טלפים כחזיר ולגנבות והעלמות נכספה נפשיכם לעשות עושר ולא במשפט.

הנה אקרא לכם גנב ואתם תעשו ככל היוצא מפיכם ותגידו לי איזה גנבה והעלמה שגנב בעלי.

לעת אשר אראה לא באזניכם לבד יהי' כ"א גלוי לכל, אמרתי לה.

ומתי יהי' האות הזה? שאלה אותי.

בעת אשר לא אמשול ברוחי עוד.

ומה יעשו לנו אם גם תבררו עלינו גניבות? שאלה אותי בקול.

אחרי הבירור אדמה כי תבשו עוד להרים קולכם לצעוק גנב וגם בבית המטבחים נגד הנשים לא תרימו ראש, אמרתי לה.

היא לא עצרה כח עוד (ובעלה הדוב לא הי' בבית בעת ההיא) וקפצה ממקומה אל תוך החצר ותתן ידי' על ראשה בקול גדול ותצעק: הפושע ישראל הזה אמר כי יברר על בעלי גניבות! ולקולה נאספו השכינות סביב לה.

אני אחזתי דרכי ללכת לביתי והיא מצעקת: הפושע ישראל הלזה אמר כי יברר גניבות על בעלי!! –

בעוד אשר הייתי בבית עמה לא ראיתי כי איש מהאנשים יצא מן הבית ואחרי צאתי מן החצר והנה זה אברהם קאלישער רץ לקראתי וישאלני: הגיד נא לי מה נהיו חדשות – ופניו הלבינו כצמר צחר.

מה נהי'? עניתיו, אשר הי' להיות כבר נהי'.

הלא בקשתיך לעצור ברוחך, אמר אברהם אלי.

וגם אני הלא הגדתי לך כי אם לא יאסור את כלבו אלחש לו באזניו, עניתיו.

ומה לעשות כעת? החל אברהם לספוק כפיו, הטיבה נא ושוב עמי.

לא אשוב עוד – אמרתי לו.

עכ"פ אל תוסיף עוד להוציא מלים מפיך, בקש אברהם מאתי.

בעת כעסי לא אדע להשיבך אם אתבונן בזה ואולם אם עוד תשמיע עלי דברי נאצות אז לא אמשול ברוחי ואברר לעין כל.

מדי דברי בו לפני שער החצר ראיתי והנה זה הדוב בא בחפזון והאיש שהי' בבית הולך אחריו ושיערתי כי האיש ההוא קרא את אברהם קאלישער.

השמועה עשתה לה כנפים בעיר וכמה אנשים באו אל ביתי לשמוע דבר מה מפי ואני באשר ידעתי את עירינו צפת כי אך בדבר שפתים יהגו ולעשות כל מאומה אין איש לכן אחת השבתי להם: אקיים את אשר דברתי בלשוני לכם ואולם אם תמצא ידכם לעשות אסיפה באישה בית מדרש אז הנני לאשר ולקיים או אם הדוב יושיב עלי את הב"ד ויחידי סגלה כדי להציל כבודו אז הנני לברר לו את על, אכן בדבר שפתים להיות ככסיל להוציא כל רוחי לא אחפוץ ועוד יבואו ימים אשר הכל בחשבון יבא אחת אל אחת.

ומן היום ההוא ומעלה לא שם הדוב לבו להציל כבודו לקרוא אספה ולהזמין אותי לברר את דברי, כ"א הוסיף על דרכיו למשול בחזקה וללכוד הממשלה בזרוע רמה ע"י אנשי חיל.  נפשו ידעה היטב כי הכשרים ותמימי דרך יכופו כאגמון ראשם ואם בסתר לבבם יודעים האמת ולפעמים יוציאו חמה מפיהם בסתר פנים כל אלה לא יזיקו לו בעוד שוקט הוא על שמריו את הבריונים ואנשי זרוע, גם האגענט ומשה חר"ג מצאו בו קורת רוח כי טוב הוא להם עתה מעשרה שליטים אחרים אשר הוכרחו להעביר עליהם הדרך ועמו ישוו כל חפציהם ואחרי דבריהם לא ישנה.

הדוב עוד לא אמר נואש להשיג הכתבים מעמדי ובעת מנחת ערב בין מנחה למעריב בהיותי על הגג אשר אצל הקלויז זודאטשוב והנה זה שלשה אנשים מבחיריו נגשו אלי ויאמרו לי: הנני אנחנו שלוחים מר' דוב אליכם בבקשה גדולה ליתן לו הכתבים – ובאם לאו? שאלתי אותם, והמה לא ענו אותי דבר זולת א' מהם ענה ואמר לי: הלא תבינו כי רעה גדולה נשרף לבוא כי אמר אשר יפנה לבו מכל הענינים וישים כל מעיינו להרע עמכם ועליכם לדעת כי עם ארי נכונה לכם מלחמה, והשנים החרישו.

עם ארי? השיבותי אותם, עם ארי? אני לדעתי אחשבהו כי כשמו כן הוא.  דוב שמו וכדוב המשחק ומרקד על שלשלת ביד האוחז בו כן הנהו למראה עיני כי האגענט ומשה חר"ג אוחזים השלשלת בידיהם והוא מרקד לפניהם ויטו אותו לכל אשר ירצו ואם לפי דעתו ידמה עצמו לארי ידע כי אנכי המפגיע ואימתי תבעתנו וחמסי עליכם אשר תשמעו דבריו ולא תבושו להגיד כדברים האלה בשמו.  בואו נא עמי וראו את ר' אליעזר לעכטינבערג אשר בזמנו הי' ארי יותר נכבד מר' דוב שחור עתה הביטו נא וראו אותו על משכבו זה כמה חדשים ואין דורש לנפשו, וכהנה וכהנה אריות אשר ראו עיני מאז שבתי פה בארה"ק אשר ספו תמו.  כן נכון לבי בטוח כי גם עליו תעבור כוס, ואחת היא; הכתבים לא יראה ואת אשר בלבו לעשות יעשה, ואולם גם אנכי סמוך לבי בטוח בה' כי חרפתו אל חיקו תשוב ויגלו שמים עינו וארץ תתקומם לו –

אחרי ראותו כי לא פעל מאומה החל להתגרות בי ויחד עם הבריונים ורשעי ארץ אנשי וויזניצא בתוקף האגענט סתרו את כותל החצר שלי ואת האבנים שפכו חוץ לעיר תחת ההר, ובנס שלא הייתי אז בבית כי אילו הייתי בלי כל ספק הי' מגיע הדבר ליהרג או להרוג, ואחרי הלכתי כמה פעמים להר"ש העליר: וצעקתי מדוע יחריש על מעשה רצח כזה, יעצני לישא ולסבול כי עוד יכוני נפש ואין מציל.  ואני אמרתי לו כי אינני מבקש מאתו תוקף כ"א להזמין אותם לד"ת ואם לא ירצו יתן בידי כתב סירוב, וגם ע"ז הלכתי עד כי נלאיתי עוד עד אשר בקושי נתן לי כתב סירוב עליהם והנה הוא בזה מסימן...[14] והחצר עודו פתוח ואנשי וויזניצי מתכונים להקניטני ויבחרו להם להטיל מים אך בחצרי נוכח חלונות ביתי נגד מקום השלחן.  אנשי קלויז וויזניצי הסמוך ונשען אל ביתי בעצת משה חר"ג התחכמו להגדיל הקלויז שלהם לפי מכסת היאקסן (כי כל המקבל יאקס מוויזניצי מחויב להתפלל בקלוי וויזניצי וכן יתר הקלויזן) ועם כי הי' להם רחבת ידים להגדיל אותה לשאר רוחות העולם אשר לא אל ביתי, הוטב להם לאחוז בצד אשר אל ביתי למהן לסתום לי חלון אחד אשר הי' פתוח לרוח ההוא, אשר בכתב מפורש וחתימת ידיהם מכרו לי הזכות הזה.  ובתחלה התגוללו עלי לסתום אותו בדין ומשפט באשר חשבו כי נאבד ממני ואחרי הראיתי לכמה אנשים את הכתב, יסתמו אותו בלא דין ומשפט וגזלו מאתי והניחו קורות הקלויז על הכותל שלי, ומי יאמר להם מה תעשו, אחרי אשר שלשתם באו בעצה אחת.

יותר מהמה השתדל הדוב לגרש אותי ואת האנשים אשר השתתפו בצערי מהקלויז זודאטשוב, כי כמו שער בנפשו בראותו אותנו אשר לפעמים רמז לנו איזה איש ברמז עליו כי נבאש ריחו בעיני ההמון וכתב לזודאטשוב לבני הרה"צ דשם כי צר לי מאוד אשר כמה בעלי מחלוקות אנשים ריקים ופוחזים מצאו נתיבות בקלויז שלהם ואין בידו לגרש אותם כל עוד שלא יגיע פקודה מאתם כי הקלויז הוא נתונה מאתם לנהל אותה על דעתו ואת אשר ימרה נגדו כלה גרש יגרש, ואולם אחרי החל להתוודע גם בחו"ל מרוע מעלליו אפס קצהו לא נתנו לו בקשתו, זולת ר' בעריש מדאלינא אשר שלח לו אגרת ברצונו ובהשיבו האגרת הזאת הביאו להקלויז ואחת התפלה צוה לקרות המגלה בקול רם למען ישמעו ויראו.  ואני אשר נלאיתי נשוא הרימותי גם אני בקולי אחרי קריאת המגלה ואומר לפני השלחן: הלא תבושו הלא תכלמו אשר תשמע חרפתכם ותדמו סלה, הן על מי ירמזון מליו הלא עלי ועל ר' זאלקא ואוכל להראות מכתבים כי אנחנו חכמים ונבונים ישרים ותמימים ולא עלינו יסוב שם ריקים ופוחזים, גם על משה חר"ג ומאיר ברז"ל לא יהין לקרותם פוחזים כי המה אנשי סודו ובכל עת מצוא הנה הוא מביא אותם הלום, אך עליכם הזקנים יסובו הדברים האלה! ועל כן צאו מזה! ואחרי ראותו כי כל אלה שעשה נגדינו לבלי קרוא אותנו לתורה ולהטמין אתיד הכסף ומניעת לאמר שבת שלום לא גירש אותנו מן הקלויז חתר חתירות לחרחר ריב ומדנים עלינו ואחרי אשר זאלקא השמיע ברחובות קולו גם בהקלויז, כי הוא יתן עשרה נאפליאן לחלק לעניים אם ר' דוב יתן חשבון צדק, ואני והוא ור' מענדל מרודניק נמצא החשבון צדק אחרי אלף גרוש חסרון, גרה בו את נפתלי מבארדייב להכותו ולבלי שלם לו, ובנפשו דמה כי אנחנו נעמוד כנגד נפתלי ותגבר מלחמה יד ביד ואז תמצא ידו להתגולל עלינו לבד מאשר נשבע מכות נאמנות כי אנשי חילו היו נכונים לבוא ולהכות באגרף ררשע ואני מראשית כזאת ידעתי טכסיסי מלחמה כאלה והכינותי עצמי לישא ולסבול כל עמל ותלאה עדי ישקיף וירא ה' בענינו –

גם עלי חתר חתירות למצוא בי עון, ויונה טארניפאליר אשר נלוה עמי מראשית ועד אחרית החל לזרוק בי חיצו כמתלהלה יורה זיקים ואני השבתי לו כדבריו לאמר: הן עוד בתחלה הג