_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גיבורים ועבודת גיבורים: שיעור רביעי: הגיבור בתור כהן

תומאס קרלייל

תרגם: איסר יוסף איינהורן

לתוכן הענינים

לותר;  הרפורמציה;  נוקס;  פּוּריטניוּת.

(יום ששי, בחמשה.עשר לחודש מאי 1840)

מַשׁאנו היום יִסּוֹב על האדם הגדול בתור כּהן.  לא אחת ושתּים עמלנו לברר, כי כל הגבּוֹרים למיניהם קוֹרצו בעצם מחומר אחד;  כי אם לפנינו נפש גדולה, הפתוחה לערכּם האלוהי של החיים, הרי לפנינו איש אשר בידו לנאום על הדבר הזה, לשורר עליו, להלחם עליו ולעמול באֹפן כּבּיר, מלא עוֹז, אשר לא ישוב מפני כל;  הרי לפנינו גבּור – אשר צורתו החיצונה תהיה תלויה בזמן ובסביבה שהוא נתון בהם.  הכהן אף-הוא, כפי שאנו מבינים, הוא מין נביא; גם הוא זקוק לרוח ממרום, כי יֵערה עליו.  הוא שוקד ומנצח על עמו, להורותוֹ משפט אלהים;  הוא מקרב אותוֹ אל האל המסתּתּר.  הוא המנהיג הרוחני לעמו, כמו שהנביא הוא מלכו הרוחני ומנהיגים רבים תחת ידו;  בתבונתו יַנְחֶנּוּ למרומי שמים דרך הארץ הזאת ומעלליה.  משא נפשנו הוא, שיהיה גם הוא מה שאנו קוֹראים בת-קולו של האֵל המסתתר;  שיהיה לו לפה כמשפט הנביא, וכמוהו ישַׁנן לבני- אדם את דבריו, אך ביתר באור.  האל המסתּתּר – "הסוד הגלוי של מלוא העולם", –אשר עין מעטים מאד תשורנו!  הוא הוא הנביא אשר רק הודו הנורא פנה ממנו, והוא מאיר בנוגה רך, ההולך למישרים כמאיר בחיי יום-יום.  הנה, אמרתי, הכהן משא נפשנו.  כן היה הדבר בימים מקדם;  כן הוא היום ובכל הדורות.  יודעים אנו היטב כי בשעה שמשא-הנפש יוצא לידי מעשה, עלינו להעביר הרבה על מדותינו, הרבה מאד.  אולם הכהן שאיננו כן כל-עיקר, ואשר איננו שואף או אינו מנסה להיות כן, הוא איש– אשר מוטב שלא נדבּר עליו פה.

לותיר ונוֹקס היו על-פי תעודתם האמתית כהנים, והם מלאו באמונה את תפקידם בהוראתו השגורה, אולם בזה יִתָּכֵן לנו לדון עליהם ביחוד לפי אָפְיָם ההיסטורי, יותר בתור מתקנים מאשר כהנים.  בשעות כתקונן היֹה היו כהנים אחרים, אולי מצוינים כמוהם, אשר מלאו באמונה את תעודתם כמורי משפט אלהים, ובמדת גבורת נאמנה ממין זה הביאו לעמם אור מן השמים בחיי יום-יום והובילוהו קדימה, כאילו נָחָה אותו אלהים, בדרך אשר ילך בה.  אולם אם אותה הדרך היתה קשה, דרך מלחמה, מהומה וחתחתּים, יהיה המנהיג הרוחני, אשר העביר את עמו בשלום, דגוּל ומוּרם מכולם, ביחוד לנו, אנחנו, הנהנים מפרי צאתו ובואו לפני עמו.  הוא הכהן המוציא והמביא והלוחם, אשר נהג את עמו לא לעבודה נאמנה שלֵוה, כמו בימי שלום, כי אם למלחמה נאמנה, מלאה עוז, בשעת חירום, בשעה שליוצא ולבּא אין שלום;  היא עבודת אלהים יותר מסוכנת ויותר מצוינת, אחת היא אם היא יוֹתר נעלה אם לא.  את שני האנשים האלה נחשוב לכהנינו הכי-טובים, כי על-כן הם היו מתקנינו הטובים ביותר.  אמנם יש לשאוֹל: האם כל מתקן אמתּי איננו לפי טבעו, ראשית כל, כהן?  הוא קורא אל הצדק המסתּתּר, כביר הוא ואין עוד כביר מלבדו.  הוא מאמין באמתתם האלוהית של הדברים;  חוזה הוא, הרואה מבעד לחיצוניות הדברים.  מעריץ את אמתתם האלוהית של הדברים באֹפן זה או אחר; זאת אומרת, כהן הוא.  אם איננו בראשונה כהן, לא יכשר הרבה לעולם למתקן.

ובכן עתה כאשר ראינו אנשים גדולים במערכות שונות, כשהם בונים דתות, צורות-גבורה של חיי האדם בתבל, תורות-חיים הראויות שדנטי ישיר עליהן, ארחות-חיים הראויים ששקספיר ישיר עליהם– הנה נראה עתה את חִלוף הדברים, אשר גם הוא נחוץ: אולם כן הוא הדבר.  על הזוהר הרך של אור הפיטן לפַנות מקום לברק הפרוע של המתקן; חבל, כי גם המתקן הוא איש שמקומו לא יוכל להפקד בהיסטוריה! אמנם הפיטן ברֹך מליו מה הוא, אם לא הפרי וגמר החתימה של התקון או של הנבואה הפרועה?  אלמלא לא היו אנשים כדומיניקוס הקדוש, ולא נזירי תֶבָּה[1], לא היה דנטי נעים זמירות.  טרחתם ועמלם הגס של הסקנדינַויים ואחרים, למן אודין עד וַלְטֵיר רַלי, למן אוּלְפִילָה עד קְרַנְמיר הכשירו את שקספיר לדַבּר.  אכן דומה אני לפעמים, כי הפיטן השלם סימן הוא לתקופה שהגיעה לגמר שכלולה והולכת וכלה, וכי לא יארכו הימים ותקופה חדשה תהיה נחוצה ויהיה חפץ במתקנים חדשים.

אין ספק, טוב ויפה היה לוּ יכולנו להתהלך תמיד לקול ענוֹת שירה, ושפַיטנינו יִרְדּוּ בּנו ויורו אותנו, כמו אוֹרפיאוּס את הברואים הגסים בימי קדם.  או, אם לא יתכן דרך המוסיקה הרִתּמית הזאת, מה טוב היה לוּ יכולנו לאחוז את הדרך הכבושה, רצוני לאמר, לוּ היינו מוצאים ספוּקנו תמיד בכהנים שלֵוים, המחזירים אותנו למוטב מיום ליום! אולם לא כן הוא; גם לדבר הזה עוד לא זכינו!  הה, המתקן הלוחם הוא חזיון מוכרך ונחוץ מדי פעם-בפעם.  המעצורים אינם חסרים לעולם; גם הדברים אשר לפנים היו בהם ברכה וחפץ נעשים למעצורים, וצריך לנער אותם מעלינו ולהשליך אותם אחרי גֵוֵנו– והוּא ענין אשר לעתּים קרובות כרוּך בו קושי נורא.  אמנם ראוי מאד לשים את הדבר אל לב, איך שיטה או מושג רוחני, כאשר אנו מכנים זאת, אשר לפנים שם את משטרו בארץ, והיה מניח לגמרי בכל פרטיו דעת איש-תבונות וחוקר לכל תכלית כדנטי, אחד מהגדולים בארץ אשר מעולם– נעשה בדור הבא אחריו לדבר המוטל בספק לשכל אדם סתם, ונותן מקום לחלוק עליו ואינו מתקבל עוד על הדעת כל-עיקר, ואבד עליו כלך כמו על שיטת אוֹדין!  בעיני דנטי היו חיי האדם ודרכי אלהים עמו ערוכים כולם היטב באותם purgatorios, malebolges; לעיני לוּתּיר לא היו אלה ערוכים היטב.  איך היה הדבר; מדוע אי-אפשר היה לקטוליות של דנטי להתקַים, אל נחוץ דוקא שהפרוטֶסְטַנְטִיוּת של לותר תבוא אחריה?  הה, אין דבר המתקַים.

אין חלקי עם המחזיקים ב"קִדמת המינים", כפי שנושאים ונותנים בדבר בימינו אלה; וגם אינני מאמין כי יש את נפשכם לשמוע דבר על- אודותיו.  המשא-ומתן בענין זה הוא לפעמים קרובות מאד מלא הוֹללות וערבוביה.  אולם עלי לאמר, כי הדבר כשהוא לעצמו הוא קרוב לשמוע, ולא עוד, אלא נוכל להעלות מתוך טבע הדברים את הכרחו הנחוץ. כל איש, כמו שאמרתי במקום אחד, הוא לא רק לומד, כי אם גם פועל: בשכלו אשר חוּנן בו הוא לומד את אשר היה לפניו; אולם בשכלו זה הוא מוסיף לגלות חדשות, הוא מחדש ומעלה דבר-מה משלו.  אין איש בלי מקוריות בהחלט.  אין איש מאמין ואין איש אשר יוכל להאמין בדיוק במה שאביו זקנו האמין: הוא מרחיב קצת על-ידי גִלויים חדשים את דעתו על העולם, ולפיכך את שיטתו על עולם– אשר הוא עולם אין-סוף ואין להקיפו כולו או עד תומו בשום השקפה או שיטה, עד כמה שנרחיב אותה.  הוא מרחיב קצת, אמרתי.  הוא מוצא דבר-מה, שהיה מתקבל על דעת אביו-זקנו ואינו מתקבל על דעתו הוא, ודבר שקר הוא בעיניו, הסותר דבר-מה חדש, שהוא גלה או התבונן אליו.  בדברי ימי כל איש ובדברי ימי האנושיות אנו רואים, כי הדבר הזה מִתְמַצֶה לסכומים גדולים– למהפכות, לתקופות חדשות.  הר-התופת של דנטי אינו עומד באוקינוס של חצי כדור-הארץ מעבר הלז, אחרי אשר קולומבוס הפליג לשָם פעם אחת!  האדם מוצא, כי אין דבר כזה בחצי הכדור מעבר הלז. הוא איננו שם, ועליו לחדול מהאמין כי ישנו שם.  כך היא המדה בכל האמנות למיניהן בתבל ארצה,– בכל שיטות האמונה ובכל שיטות המעשה הנובעוֹת מהן.

אם עתה נוסיף עוד את העובדה המעציבה, כי כשהאמונה נעשה רופפת בידי הבריות, גם המעשים לוקים ומתדלדלים, וּמֻטֶּה ונַלוּז, עשׁק וזדון, עני וריש הולכים בכל מקום הלוך וגבור, נראה די חומר למהפכות, בכל ענין וחפץ על האיש להאמין בכל-לבו, אם הוא אומר לעסוק באמונה.  אם עליו לשאוֹל בכל עת-מצוא את פי הבריות; אם אי-אפשר לו שלא לצאת ידי דעת הבריות, ואין בידו להשליט את דעתו הוא, הוא עבד-עינים עלוב; המלאכה הנתונה על ידו תהיה מלאכת רמיה.  כל אחד מהאנשים האלה מסַיע בכל יום לחורבן שאין להשיב.  כל מלאכה שהוא עושה ללא-אמונה, ועיניו רק אל מראֶהָ החיצון, מוסיף מכשול-עון, שהוא אבי פגעים חדשים, לפלוני או לאלמוני.  העֲוֹנוֹת משתרגים ועולים עד מרבה להכיל, ואז יָבקעו בחמת-כח ויִזָרו הלאה כמו על-ידי נפץ.  הקטוליות הנשגבה של דנטי, שתורתה אינה מתקבלת עתה על הדעת ושעוד הֵרעה לקלקל פנים במעשיה המלאים כחש, ספק ורשעה, דין היה לה שלוּתּיר יקעקע ביצתה.  הפיאודליות העדינה של שקספיר, שהיתה כה יפה במראֶהָ ובטיבה, דינה היה שיבוא עליה הקץ במהפכה הצרפתית.  ערֵמת העונות, כמו שנֹאמר פשוטו כמשמעו, נבקעה-התפוצצה ועלתה בלבת-אש, ואז קמות תקופות ארוכות מלאות מהומות, עד אשר ישובו הדברים למנוחתם.

אמנם מעציב היה, לוּ ראינו רק אל צד הדבר הזה ולוּ לא מצאנו בכל דעות האדם וסדֹריו כי אם את העובדה, כי הם רופפים בידיו, ארעיים וכפופים לחוק-המות! באמת לא כן הדבר: גם פה אנו מוצאים, כי כל מות אינו אלא מות הגוף, לא מות העצם או הנשמה; כל חורבן על- ידי מהפכה בחוזק-יד או כיוצא בה אינו אלא בריאה במדה יותר רבה.  האוֹדיניוּת היתה אֹמץ-הלב, הנצרוּת היתה הכנעה, מין אֹמץ-לב יותר נדיב.  כל רעיון שמצא לו מקום מעולם בלב האדם כדבר אמת לאמתו היה סקירה נאמנה של האדם באמתתו של אלהים והכיל אמת ממשית בתוכו, המתקימת בכל התמורות, קנין-עד לכולנו.  ומצד אחר, מה מעציב הרעיון, המתאמר לשווֹת לפנינו את כל בני-האדם בכל הארצות ובכל הדורות, זולתי שלנו, כי בלוּ את חייהם במחשכי הטעות המגונה, כעובדי-אלילים אומללים, סקנדינויים, מוחמדנים, רק בשביל שאנחנו נשכיל באמת סוף-סוף בינה! כי כל דורות האדם היו אובדים ונדחים ותועי-לבב, רק כדי שתעמוד הצלה ותהיה צדקה לחלק אחד קטן מדור זה! כולם, כל הדורות מראש ימות עולם הלכו לפנינו, כמו החילים הרוסים בתעלת המבצר שוַידניץ, רק כדי למלא את התעלה בפגריהם, למען נוכל אנחנו לעבור עליהם וללכוד את המבצר! סברה כזאת איננה מתקבלת על הדעת.

ראינו, כי מלמדים בחום ובתוקף סברה כזו, שאינה מתקבלת על הדעת, כי איש יחיד עלוב פלוני או אלמוני עם כּת בני-אדם יחידים שלו עברו על פגרי כל האנשים לנחול את הנצחון הודאי.  אולם אף אם הוא עם סברתו ועם אמונתו האחרונה הנקיה משגגה נפל גם-הוא בתוך התעלה והיה לפגר מת– מה יש להם עוד צדקה לאמר? דרך-אגב, חזיון נכבד הוא בטבע האדם, שהוא נוטה לחשוב את דעתו הוא כדבר שאין להרהר עוד אחריו והוא מתהלך על פיה.  משער אני, כי יעשה זאת תמיד באֹפן זה או אחר.  אולם צריך, שהדבר יֵעשה באֹפן רחב ומחוכם יותר.  האם כל אנשי-אמת, החיים או שחיו מעולם, אינם חַילי אותו המחנה אשר התפקדו תחת יד אלהים, לעשות מלחמה עם אויבם המשותף, ממלכת החשׁך והזדון? למה נתכחש איש לאחיו, ותחת להלחם באויב, נלחם איש ברעהו, רק מפני ששונים אנחנו איש מרעהו במַדֵּי המלחמה? כל המדים טובים, ובלבד שילבשו אותם אנשי-אמת בני-חיל.  כל מיני כלי-זין, הכַּשׁיל המערבי, החרב הקלה, הפּטיש החזק של תּוֹר המרוצץ את גולגולת הענקים, ברוכים יהיו לנו! קול המלחמה של לוּתּיר, ענוֹת השיר של דנטי, כל אמת וקשׁט הוא לנו ולא לצרינו.  כולנו הננו תחת יד מנהיג אחד, הננו חַילי מחנה אחת!– נתבונן נא מעט אל נפתּוּלי זה לותיר האיש, מה היה טיבה של מלחמתו ואיך התנהג בה.  לותיר גם הוא היה אחד מגבּורינו הרוחניים; נביא לארצו ולדורו.

 

בתור מבוא לכל הענין, הנה דברים אחדים שאני אומר להעיר על האלילות אולי יכירם מקומם פה.  אחד מסימני אפיוֹ של מוחמד, אשר באמת הוא מיוחד לכל הנביאים, הוא עֶברה וזעם לבלי-חוק להאלילוּת.  הלא הוא הדבר אשר הנביאים הרבו חזון עליו.  האלילוּת, עבודת פסלים דוממים בתור אלהים, הוא דבר אשר איננו נותן להם דמי, כי אם מוכיחים עליו השכּם והוֹכח, ונותנים אותו לראוה ושמצה ולדראון-עולם.  הוא בעיניהם ראשית כל חטאת, הנעשה תחת השמש.  ראוי הדבר לתשומת לב.  אין בדעתנו להכנס פה במחקר דתי על-דבר האלילוּת.  Idol (אליל) הוא Eidolon, עצם נראה לעינים, סמל.  הוא אינו אלהים.  כי אם סמל-אלהים; ואולי יש לשאול אם גם בן-תמותה אשר טפש לבו מאד חשב אותו מעולם ליותר מסמל.  סובר אני, כי לא עלה על דעתו, כי העצב הנבזה, מעשה ידיו, הוא אלהים; אלא כי הוא משוה לפניו סמל-אלהים, כי אלהים שרוי בתוכו באחד הדרכים.  ועתה, אם כן אפוא, יש לשאול, האם כל עבודת-אלהים איננה עבודה דרך סמלים, דרך Eidola, או עצמים נראים לעין?  אם הוא עצם נראה לעינים, המָּראה בחוש לעיני בשר כתבנית או דמות, או רק נראה לעין הפנימית, לדמיון, לשכל: ההבדל הזה הוא חיצוני ולא ממשי.  לעולם הוא עצם נראה, שיש במשמעו אלהים, אליל.  גם הפוּריטני הכי-קנאי יש לו עיקרי אמונה שלו, מושג שכלי מדרכי אלהים והוא מעריץ אותו על פיהם.  על יד כך נעשה אפשרית לו עבודת אלהים.  כל האמונות, התפִלות, צורות הדת, כל המושגים המלבישים את רגשי הדת תלבושת, ההולמת אותם, הם אפוא Eidola, דברים נראים.  כל עבודת אלהים אינה נעשית אלא על-ידי סמלים, על-ידי אלילים,– ונוכל לאמר, כל עבודת אלילים היא יחסית, והגרועה בעבודת האלילים אינה אלא מדרגה ירודה יותר של האלילוּת.

איה אפוא הענין הרע שבדבר? בודאי צפוּן ענין רע מאד בדבר, כי אלולי כן לא היו הנביאים כבדי-הראש מנאצים אותו כל-כך.  מדוע האלילוּת היא זעומה כה לנביאים?  אשר אני אחזה לי, הנה הדבר בעבודת עצבי-העץ הנבזים האלה, אשר מרה ועצב את רוח הנביא ואשר מלא את נפשו זעם וגועל, לא היה דוקא אותו הדבר אשר הגה לבו הוא ואשר הביע בדבריו לפני שומעיו כטעמוֹ ונמוקו!  עובד האלילים הכי-גס. אשר עבד את קַנוֹפוּס או את אבן הקעבּה השחורה, היה נעלה, כמו שראינו, על הסוס אשר לא עבד דבר!  אמנם צדקה העומדת לעד היתה בעבודתו העלובה הזאת; וכל שביוצא בה עודנה נחשבת לצדקה לפיטן: הכרת מין יפיוּת אלוהית וערך אין-קצה בכוכבים ובכל גופי הטבע למיניהם.  למה ילמד עליו הנביא חובה ולא ידע רחם? בן-אנוש הכי-עלוב, העובד את אלילו ונפשו תמלא ממנו, יכול להיות לנו למנוד-ראש, לבוז ולדראון, אם רצונכם בכך; אבל בשום אֹפן לא יערר בנו שנאה אליו.  אם באמת נפשו תמלא ממנו וכל מלוא רוחו הצרה והכּהה מוּאר בו, אם, בקצרה, הוא מאמין בכל-מאֹדו באלילו–אז נוכל לאמר, כי אף אם איננו בדרך הטובה, מכל-מקום טובה היא בכל האפשר לו, ונעזוב אותו לנפשו על מקומו בשלום.

אולם פה הדבר המר והנמהר שבאלילוּת, כי בימי הנביאים אין איש עוד אשר נפשו תמלא באמת ובתמים מאלילו או מפסלו.  עוד בטרם קם הנביא אשר השכיל בינה באלילים וידע כי רק עץ הם, החלו בודאי הרבה אנשים להרהר ספק עמוּם, אם כדאים הם יותר!  האלילוּת הזעומה היא האלילוּת שהאדם עובד אתה ולבו בל עמו.  הספק אכל אותו עד הנפש: רואים נפש אדם המתרפקת על ארון עדות, כאילו אֲחָזַתָּהּ עֲוית, בעוד היא מרגישה כי הוא נהיה כמעט למקסם-הדמיון.  הוא אחד המראות הכי-איומים.  האליל איננו ממלא עוד את נפש האדם, רק בפיו ושפתיו מתאמר האדם, כי האליל ממלא את לבו, והוא אוהב להשלות נפשו להאמין כן.  "אינכם מאמינם,–אמר קוֹלִרידג',–אתם רק מאמינים, כי מאמינים אתם".  הנה כי כן היא אחרית החזיון של כל מיני עבודה או סמליות.  סימן ודאי הוא, כי המות קרוב לבוא.  דומה הוא לְמַה שאנו קוראים היום "מצות אנשים מלומדה", עבודת הנוסחאות.  אין לך דבר פורע מוסר מזה שביד ילוּד-אשה לעשות; כי הוא ראשית כל פריצות ותפלוּת.  ולא עוד, אלא הוא מוציא מגדר האפשרות כל מוסר לעתיד: הנפש המוסרית הפנימית יבשה על-ידי-כך ושקעה בתרדמה מגניטית כבדה.  בני-האדם אינם עוד אנשים תמימי לב, ואינני מתפלא, כי האיש הולך נכוחוֹ מתעורר על זה, מגלה את נבלותו ושוטם אותו בשאט-נפש מאין הפוגות.  הוא וכזאת, כל מדת הטוב וכזאת, מלחמת מות ביניהם.  אלילות שיש להטיל בה דופי היא צביעות, וגם אפשר לאמר צביעות בלב שלם!  צביעות בלב שלֵם!  כדאי להתבונן בדבר!  כל מין פולחן מסַיֵם בגלגוּל זה.

מוצא אני, כי לותיר היה משבר-אלילים לא פחות מנביא אחר.  עצבי-העץ של הקורישים, העשוים עץ ודונג, לא היו למוחמד שנואים יותר מאשר היה שנוא ללותיר שטר-כפרת-עון של טֶצֶל העשוי עוֹר-כבש וּדיוֹ.  מדת הגבור בכל זמן ובכל מקום ומעמד היא, כי הוא שב אל המציאות, כי הוא תומך יתדותיו בדברים עצמם ולא  בחיצוניות הדברים.  במדה שהוא מחבב ומעריץ את המציאות הנוראה של הדברים במלים ברורות או במחשבה עמוקה בלי אמר והֶגה, בה במדה החיצוניוּת הנבובה של הדברים, אף אם צורתה מתוקנת, מצוחצחת והקורישים וכנסיות החשמנים סמכו ידם עליה, נעשה לו לבלתי נשוֹא ולפגוּל ותועבה.  גם הפרוטסטנטיוּת היא מפעל נביא.  מפעל נביא של אותה המאה השש-עשרה.  היא היד הנטויה הראשונה, להביא באמת הרס ואבדן על דבר נושן, אשר נעשה לכזב ולאליל; היא הכנה מלפני ימים רבים לדבר חדש, אשר יהיה אמת ואלוהי!–

לכאורה נדמֹה נדמה, כי הפרוטסטנטיות צוררת בכנפיה כלִיה גמורה לדבר שאנו קוראים עבודת גבורים ואשר אנו הנחנו בתור יסוד מוסד לכל מדת הטוב האפשרי לאדם בנדון הדתי והחברתי.  שומעים אנו כפעם-בפעם אומרים, כי הפרוטסטנטיות הנהיגה תקופה חדשה, המשונה כל-עיקר מכל תקופה אחרת שהיתה לעולמים לפנים, תקופת "שקוּל-הדעת הפרטי", כמו שמכנים אותו.  בגלל אשר פרקו מעליהם יראת האפיפיור, נעשה כל איש לאפיפיור שלו, ונמצא למד בין יתר הדברים, כי אין לו להאמין עוד לעולם באפיפיור או במנהיג-גבור רוחני!  והאם האחדות הרוחנית, כל שלטון גבוה מעל גבוה ומשמעת לא נעשו מן אז והלאה לדבר נמנע?  כן אנו שומעים אומרים.–והנה אין לי לכחד, כי הפרוטסטניות היא מרד ומעל בשררה רוחנית, באפיפיורים וכל כיוצא בהם.  ולא עוד, אלא מודה אני, כי הפוריטניות האנגלית, המרד בשררה חִילונית, היתה המערכה השניה; כי המהפכה הצרפתית האיומה גם-היא היתה המערכה השלישית, ולרגלה כנראה באה כליה או קרב הקץ על כל שררוֹת רוחניות או חִילוניות.  הפרוטסטנטיות היא הגזע העיקרי, אשר צמחו ועלו ממנו כל דברי-הימים באירופה אחרי-כן.  הרוחני לובש תמיד צורת דברי-הימים החִילוניים של העם; הרוחני הוא ראשית החלוני.  ועתה עוֹלה בודאי בכל מקום הקריאה לחרוּת, לשויון, לקוממיות וכו'; במקום מלכים, קלפי בחירה ועמידה למנין; לכאורה מנויה וגמורה היא, כי כל גבּור-מושל, כל משמעות אמוּנים של האדם לאדם, בדברי חול כבדברי רוח, עברו ובטלו לנצח מן העולם.  אני הייתי מתיאש לגמרי מן העולם, לוּ היה כן.  הכרתי העמוקה היא, כי לא כן הוא.  בלי שליטים עליונים, מושלים עליונים אמתים, חלוניים או רוחניים, אינני מאומה לאפשרי, כ אם אנרכיה, הדבר הגרוע מכל.  אולם אני מוצא, כי הפרוטסטנטיות, אף כי היא הביאה לעולם דמוקרטיה אנרכית, נהיתה לראשית השלטון והסדר הנאמן החדש.  אני מוצא, כי היא מרד בשלטון כוזב, ההכנה הראשונה המדאיבה, אבל הנחוצה לשלטון אמתי, אשר ישים משטרו בקרבנו!  כדאי לברר את הדבר קצת.

נעיר אפוא בראשונה, כי תורת "שקוּל-הדעת החפשי" אינה בעקר חדשה בעולם, כי אם חדשה בתקופת-העולם ההיא.  אין דבר-של-ממש חדש או מיולד בתוך הרפורמציה; היא היתה שיבה לאמת ולמציאות, להפך מן השקר והצביעות, כמו שכל מיני תקון ותורת אמת היו והוים כן.  חֵרות שקול-הדעת, אם נתבונן בה היטב, התקַימה בודאי בעולם בכל הדורות.  דנטי לא נקר את עיניו ולא שם אסורים על ידיו; הוא היה כאיש שורר בביתו בקטוליות זו שלו, חפשי לנפשו ורואה במלוא עיניו, אף-על-פי שאנשים עלובים כגון הוֹגסטרַטין, טֶצל וד"ר אֶק היו בה אז לעבדים.  חרות הדעות? שום שלשלת ברזל או כח חיצוני כל-שהוא לא יכלו מעולם לאכוף על נפש אדם להאמין או לחדול.  שקול-דעתו הוא אורו, שאין לקפח זכותו; הוא יהיה שורר בו ויאמין, בחסד אלהים בלבד!  גם בֻּלַּרְמִין[2], המפלפל המשומם, אשר הטיף לאמונה עִוֶּרֶת ולמשמעת דוממה, אין זאת כי אם וִתּר בראשונה, על-פי איזו הכּרה, על זכותו שתהיה לו הכרה משלו.  "שקול-דעתו החפשי" הורה לו זאת כדרך הכי-טובה, אשר יתיצב עליה.  זכות שקול-הדעת החפשי תתקים בכל תֹּקף, בכל מקום שאנשים תמימים מתקַימים שם.  אדם תמים מאמין בכל כח הכרתו, בכל תבונתו ובכל כח ההבחנה שבו, ותמיד האמין כן.  רק אדם כוזב, השואף "להאמין כי הוא מאמין", ינהג בזה, כמובן, מדה אחרת.  הפרוטסטנטיות אמרה לזה האחרון: "אוי לך!"  ולהראשון: "אשריך!" באמת, לא היתה אִמרה חדשה.  היא לא היתה אלא שיבה לכל האמרים הישנים אשר נאמרו מעולם.  היֵה אמת, היֵה תמים: זאת היתה עוד פעם משמעותה.  מוחמד האמין בכל לבו, אודין בכל לבו– הוא וכל המחזיקים באודיניות באמת.  הם "שפטו" כן לפי שקול-דעתם הפרטי.

והנה אני מוצא את לבי להחליט, כי השמוש בשקול-הדעת החפשי, אם נוהגים בו באמת ובתמים, אין סופו כלל בהכרח חֵרות מלאה אגואיסמוס, פרישות מדרכי הצבור, כי אם אדרבה סופו בהכרח הוא הפך הדבר הזה.  לא המחקר באמת ובתמים גורם לאנרכיה, כי אם המעֻוָּת, עשות דבר בלב ולב, האמונה למחצה ולא-אמת גורם לכך, האיש הקורא תגר על המעֻוָּת עתיד הוא להיות ידו עם כל האנשים המאמינים בָּאמת. האחדות היא מן-הנמנע בין אנשים המאמינם רק בנוסחאות ומימרות.  לב כל-אחד הוא יבש כמת, אין בו כח החבה גם לדברים–כי אילולי כן היה מאמין בהם ולא במימרות.  כל חבה לא נודעת ממנו אפילו לדברים, ולא כל שכן לבריות– אֶחיו!  אי-אפשר לו להעשות שותף לבריות, הוא איש אנרכי.  רק בעולם של אנשים תמימי-לב יש מקום לאחדות;– ושם, ברבות הימים, תתקַים אל-נכון.

והנה עלינו להתבונן בדבר אחר, שמסיחים ממנו את הדעת בדין ודברים אלה לעתים קרובות מאד, ולא עוד אלא גורעים עין ממנו כל-עיקר, והוא, כי לא מן-הנחוץ הוא שהאיש יגלה בעצמו את האמת אשר יאמין בה.  ואפילו שיאמין בה באמת ובתמים.  אדם גדול, אמרנו, הוא תמיד תמים-לב, והוא התנאי הראשון לו.  אולם אין על האדם להיות דוקא גדול, למען יהיה תמים.  אין זה הכרח הטבע וכל הדורות, כי אם של דורות-תהפוכות אומללים ידועים.  האדם יכול להאמין בדבר שקבל מאחרים ולסגל אותו לו באמת ובתמים–ובתודה אין-קץ לאיש האחר ההוא.  לא החדוש הוא זכות המקוריות, כי אם תומת הלב.  האדם המאמין הוא האדם המקורי, הדבר שהוא מאמין בו, הוא מאמין בו לעצמו, לא לאחרים.  כל בן-אדם אפשר לו להעשות איש תמים-לב, איש מקורי, במובן זה.  על שום בן-תמותה לא נגזר להיות איש בעל לב ולב.  דורות שלמים, אשר אנו קוראים להם דורות של אמונה, הם מקוריים: כל בני הדורות האלה או רוב בני הדורות האלה הם תמימי-לב.  הם הם דורות גדולים, פוריים: כל פועל בכל המקצועות הוא פועל לא לפי מראית הדבר, כי אם לפי עצם מהותו, כל פעולה מובילה אל המטרה.  הסכום הכולל של פעולה כזו הוא גדול, כי הכל שואף אל מטרה אחת, מפני שהיא טהורה; הכל מוסיף והולך,ואין דבר פוחת והולך.  הנה אחדות נאמנה, מלכות נאמנה, דבקות נאמנה, אמת וברכה בהן, עד-כמה שהארץ העלובה יכולה בכלל להעניק ברכה לבני-אדם.

עבודת גבורים?  הוי, אם האדם הוא עומד על דעת עצמו, מקורי, נאמן רוח, או נכנה זאת כאשר נכנה, הדבר הזה אינו מניא אותו כלל מלכבד אמתּת אנשים זולתו ולהאמין בה!  הדבר הזה רק מכשירו, מכריחו וכופה אותו באֹנס שלא להאמין בנוסחאות מתים.  מימרות ולא-אמת של אנשים אחרים זולתו.  האיש מקבל את האמת בעינים פקוחות, ויען שעיניו פקוחות: האם עליו לעצום אותן, עד-אשר יוכל לאהוב את המלמד אותו נכוחה?  הוא לבדו יכול לאהוב בהכּרַת-תודה נאמה ובאמון-נפש את הגבור-המורה, אשר הוציא אותו מאפלה לאורה!  האם איש כזה איננו גבור באמת וכובש נחשים; ראוי הוא לכל יראת הכבוד!  החיה השחורה, השקר, אויבנו היחיד בעולם, על עפר נִחת מתגרת ידו–הוא כבש את הארץ בשבילנו!  ועתה בוא וראֵה–האם האם גם לותיר לא היה מכובד כמו אפּיפיור באמת, או כאב רוחני, אחרי כי באמת היה כן?  נפוליון היה למלך מתוך מהומות המרד לבלי-חוק של הסנקילוטיסמוס.  עבודת גבורים אינה מתה לעולם ואינה יכולה למות!  דבקות נאמנה ושררה קימות לעד בעולם–ויתרונן בכל הוא, כי הן אינן מיוסדות על החיצוניות ופני הדברים, כי אם על המציאות והאמת.  לא על-ידי שעוצמים את העינים, את "שקול-הדעת החפשי", לא, כי אם על-ידי שפוקחים אותן לראות דבר-מה!  תורת לותיר היתה להעביר ולהכחיד את כל האפּיפיורים והשליטים הכוזבים, אולם היא צררה בקרבּה חיים ועוז, אף כי למרחוק, לחדשים ונאמנים.

כל הדברים האלה על חופש ושויון, זכות הבחירה, עמידת האדם ברשות עצמו וכו', עלינו לחשוב אותם אפוא לחזיון זמני, ובשום-פנים לא לגמר וחתימה.  אף כי, כנראה, יתקימו עוד זמן רב ועוד יגררו אחריהם די סכסוכים מעציבים לכולנו, בכל-זאת עלינו לקדם אותם ברצון, בתור עונש על עֲוֹנוֹת לשעבר וערובה לברכה מרובה בעתיד.  על-כל-פנים, כך יפה היה לאדם להזניח את הצביעות ולשוב אל המציאות, ויהי מה; הדבר הזה היה נחוץ להעשות.  עם אפיפיורים מתעתעים ועם מאמינים אשר אין להם שקול הדעת חפשי–רמאים המתנשאים להשתרר על בוערים–מה לעשות?  רק עמל ותלאה.  אין ליסד אגודה של אנשים אשר אין נכונה ברוחם.  אין להקים בנין כי אם בקו ובמשקולת, הנמצאים בזוית ישרה זה לעומת זה!  בכל מהומות-המהפכה האלה, למן הפרוטסטנטיסמוס והלאה, רואה אני את פרי הברכה, הממשמש ובא.  לא בטול כבוד גבורים, כי אם אדרבה, מה שרצוני לכנות, עולם מלא של גבורים.  אם גבּור יש כמשמע איש תמים-לב, למה לא יהיה כל אחד מאתנו גבור?  עולם כולו תמים, עולם מאמין; דבר כזה כבר היה לעוֹלמים; וכמוהו היֹה יהיה עוד–מן-ההכרח שיהיה.  היא הדרך הנכונה ביותר לחלוק כבוד לגבורים; לעולם לא יהיו הטובים באמת מכובדים יותר כאשר במקום שהכל נאמנים וטובים!–אולם עלינו למהר אל לותיר ואל חייו.

מקום מולדתו של לותיר היה אַיסְלֶבֶן, בסכּסוניה.  הוא נולד שם בעשירי לנובמבר 1483.  במקרה היה הכבוד הזה לאיסלבן.  הוריו, חוצבי-הרים עניים בכפר באותו החבל, בשם מוֹהְרָה, הלכו ליריד-החורף באיסלבן; במהומת גיא-חזיון זה אחזו צירי לדה את האשה לותיר; היא מצאה מחסה באחד מבתי העניים שם, והבן שילדה נקרא בשם מרטין לותיר.  רגש נפלא יתעורר בלב, בחשבנו על זאת.  האשה לותיר העניה הזאת הלכה עם בעלה לקנות את חפציה הקטנים, אולי למכור את פקעת החוטים אשר טָותה, ולקנות בכסף ממכרה את צרכי-החורף הקטנים למעונה הרעוע או לכלכלת בני ביתה; בכל הארץ לא היה ביום ההוא צמד אנשים יותר קל-ערך לעינים כחוצב הזה עם אשתו.  ובכל-זאת מה היו כל הקיסרים, האפיפיורים והשליטים לעומתם?  שם נולד עוד פעם איש כביר, אשר אורו יבהיק כמשואת-אש על דורות ותקופות רבים בארץ.  כל העוֹלם ודברי ימיו היו מצפים אל האיש הזה.  נפלא הדבר, נשגב!  הוא מחזיר את פנינו לאחור לשעת לדה אחרת, בסביבה עוד יותר דלה, זה שמונה מאות שנה–ואשר מוטב שלא נדבּר עליה מאומה ושנהגה בה רק בדומיה; כי מה מלים לנו לזה!  כלום עבר דור הנפלאות?  דור הנפלאות ישנו תמיד!

מוצא אני מתאים מאד לתפקיד לותיר עלי אדמות, כי הוא נולד בעוני וגדל בעוני, בתור אחד העניים המרודים.  ובלי-ספק ערוך בחכמה לשם כך ביד ההשגחה, המנצחת עליו, עלינו ועל כל הדברים.  עליו היה לחזור על הפתחים, כמנהג תלמידי בתי-הספר בימים ההם, ולזמר על נדבת פת-לחם.  מחסור, צר ומצוק היו בני-לויתו של הנער.  כל איש וכל דבר לא העמידו פנים למען לשית בחלקות למרטין לותיר.  עליו היה להיות גדֵל בקרב הדברים, לא בחיצוניות הדברים!  בתור נער בעל גוף חסון למראה, אבל לקוי בבריאותו, בעל נפש גדולה ועורגת ורבת תבונות ונוחה להתרגש, הוא סבל הרבה.  אולם תפקידו היה להתודע אל המציאות ולבקש קרבתה ויהי מה.  תפקידו היה להחזיר את הבּריות אל המציאות, כי הבריות האריכו יותר מדי חהיות שרוּים בחיצוניות שוא.  נער אשר גדל בסופות החורף, במשאון שומם ועמל וטרח, למען יוכל לבסוף לצאת מארץ סקנדינויה הנשערה שלו, כביר כגבר תמים, כאלהים: אודין נוצרי, עוד פעם תּוֹר אמתי, אשר בהלמות רעמו הוא מפוצץ יֶטונים מתועבים וענקים איומים.

ראש דרך בחייו היה אולי, כפי שנוכל לדמות לנו, מות רעו אלֶקסיוס על-ידי הברק ליד שער אֶרפוּרט.  לותּיר יצא בשלום ובפגע מימי ילדותו.  הוא פִתּח לבב-חכמה, על אף כל המכשולים, והיה שוקד על למודיו.  אביו, אשר חשב לנכון כי עלֹה יעלה וגם יכול יוכל בחיים, יעד אותו ללמודי דת ודין.  זאת היתה הדרך לעלות מעלה מעלה; לותיר, אשר בכלל דעתו לא נטתה בדבר הזה לא לכאן ולא לכאן, הסכּים.  הוא היה אז בן תּשע-עשרה.  אלקסיוס והוא באו לבקר את בית לותיר הזקן במַנְסְפֶלְד.  המה קרוב לארפוּרט, בשובם בדרכם, והנה שואה התרגשה ובאה; הברק הלם את אלקסיוס, אשר נפל מת לרגלי לותיר.  מה הם חיינו?–גזו חיש רגע, נחרו כגליון ניר ואבדו בנצח הריק!  מה הם כל יתרונות חלד, השררה, המלכות?  יחד קומטו שם!  האדמה פצתה פיה תחתם; רגע ואינם, והנצח הנהו!  לותיר נדהם בעומק לבו, החליט להנזר לאלהים ולעבודת אלהים בלבד.  למרות פי אביו ואחדים, אשר נסו להניא אותו ממחשבתו, היה לנזיר בבית-המנזר בארפוט.

הדבר הזה היה, כנראה קרן-האור הראשונה בתולדות חיי לותיר, רצונו הטהור ביותר פרץ עתה בכל תֹקף בפעם הראשונה; אולם, לפי-שעה, לא היתה זאת אלא קרן-אור אחת בחשכת האֹפל. הוא אומר: ich bin ein frommer Mönch gewesen, אשר חתר באמונים, בדי עמל לקַים את רצונו הנשגב הזה, אבל לא היה לו להועיל הרבה, לענוּת נפשו לא היתה הרוָחה; כי אם כאילו רחבה ונסבה לאין-קץ.  העבודות הגסות, שהיה עליו לעשות בתור טירון במנזר, כל מיני עבודות עבד לא היו עצבו ורגזו את נפשו העמוקה והנכוחה של האיש תקפו כל מיני הרהורי-נוחם אפלים ופקפוקים; הוא דמה בנפשו, כי קרובים ימיו למות, ועוד לדבר המר ממות.  נפשנו תעגם גם עתה ללותיר העלוב, בשמענו, כי בלהות שאין הפה יכול לדבּר בעתוהו בימים ההם; הוא חשב, כי צפוי הוא לדראון-עולם!  האם לא היתה זאת תכונת האיש, המלאה ענוה ותום?  מי הוא כי יפתחו לפניו שערי שמים?  הוא, אשר ידע רק עוני ועבדות שפלה: הבשורה היתה נשגבה יותר מדי לתת בה אֵמוּן.  נבצר ממנו להבין, כי בצומות, בנדודי-שֵׁנה, בנוסחאות ותפלות יועיל לתקון נשמת האדם.  הוא הלך קודר בלחץ יגונו.  עליו היה לנוע בברכים כושלות על עברי פי תהום היאוש.

הוא שמח בודאי הרבה על המציאה אשר מצא בבית-עקד-הספרים בארפוּרט בימים ההם: ספר כתבי-הקודש בשפה הלטינית.  הוא לא ראה את הספר מעולם.  הספר הזה הורה אותו לקח אחר משל צומות ונדודי-שנה.  אחד מהאחים-הנזירים, בקי בלמודי הדת, היה גם-הוא לעזר לו.  לותיר למד עתה לדעת, כי האדם נושָׁע לא ברנה ותפלה, כי אם בשפע חסד אל:  הנחה המתקבלת יותר על הדעת.  לאט-לאט עמד על קרקע איתן, כמו על סלע מוצק.  אין פלא אפוא, כי הוא כבּד את התנ"ך, אשר הביא לו ישע רב וברכה.  הוא הוקיר אותו כמו שראוי לאדם כמוהו להוקיר דבר אלהים.  הוא החליט לחיות מפיו, ואת הדבר הזה שמר לעשות בכל ימי חייו עד יום מותו.

זאת היא אפוא גאולתו מאפלה, גמר נצחונו על החשׁך, הדבר שאנו קוראים תשובתו; התקופה הכי-חשובה לו.  טבע הדבר מְחַיֵב, כי הוא הוסיף עתה שלוה ואורה יום-יום; כי בפתּחו את כשרונותיו ומדותיו התרומיות, שהיו נטועים בו, הלך ערכו הלוך וגדול בעיני באי בית-מנזרו, בעיני אנשי ארצו, ומצאו בו אדם אשר יכשר לכל הענינים הנכוחים של החיים.  הוא שֻׁלח במלאכוּת בית-מנזרו האבגוסטיני בתור איש חרוצים ואמונים, הראוי לפקח היטב על עסקיהם.  נסיך סכּסוניה, פרידריך, המכונה החכם, נסיך חכם וישר באמת, הכיר אותו לאיש יקר-רוח, הראוי לכבוד, ומנה אותו לפרופיסור באוניברסיטה החדשה   שלו בוִיטנבֶּרג, וגם למטיף בויטנברג, ובשתי משרותיו אלה, כמו כל חובותיו אשר מלא לותיר בחוג השלֵו של חיי יום-יום, הוסיף למצוא כבוד וחן בעיני כל האנשים הטובים.

בשנת העשרים ושבע לימי חייו ראה בפעם הראשונה את העיר רומא, כאשר שֻלח שמה, כפי שכבר אמרתי, במלאכות בית-מנזרו.  לותיר היה בוַדאי כאיש נדהם לשמע מעשיו של האפיפיור יוליוס השני ולמראה השערוריות שנעשו ברומא.  הוא בא שמה כאל העיר הקדושה, אל כסא הכהן הגדול לאל עליון; והוא מצא שם–מה שאנו יודעים!  הרבה מחשבות נעוֹרוּ בודאי בלב האיש הזה; הרבה מחשבות, שאין לנו על-אודותן רשומות ממנו ואשר אולי גם הוא לא ידע להעבירן על דל שפתיו.  רומא זו, גיא-חזיון זה של כהני השקר, העוטים לא הוֹד הקדושה, כי אם תלבשׁת אחרת לגמרי, הוא, הוא  שקר, אולם מה להם וללותיר?  הוא איש נקלה, איך יתקן הוא את העולם?  הדבר הזה היה רחוק ממחשבותיו.  הוא, איש גלמוד ונקלה, למה לו לריב לעולם?  יריבו לו גדולים וטובים ממנו.  הוא אין לו בלתי אם לפלס אֹרח חייו על-פני תבל בתבונה, יעשה-נא היטב את חובתו הצנועה על-פני תבל זו, והשאר, אף כי הוא איום ומבחיל למראה, ביד אלהים הוא, ולא בידו.

נפלא הוא להתבונן איך היו מתגלגלים הדברים, לוּ קרה הדבר, כי הכהונה ברומא עברה בהסח-הדעת על-פני האיש לותיר, ולוּ הוסיפה לעשות דרכה הנשחתה, מבלי לחסום בדרך-הלוכה את משעולו הצר, מבלי להכריח אותו להתגרות בה!  אפשר לשער, כי אז אולי היה מחריש על תעלולי רומא, והיה מוסר את דינה להשגחה ולאלהים במרומים להפרע ממנה.  הוא היה אדם צנוע ושָׁלֵו, ולא מהיר להקל ראש כנגד אנשים נשואי פנים ולפגוע בהם.  תפקידו הברור, אומר אני, היה לעשות את חובתו הוא,להתהלך באֹרח תבונות בארץ זו, המלאה משובה וזדון, ולהציל את נפשו.  אולם הכהונה הגדולה ברומא חסמה לו את הדרך.  גם הרחק שם בויטנברג לא הניחה לו לחיות במישרים.  הוא ערער, סרב, התמרמר בחמת רוחו; חלקו לו חבלים, והוא השיב מכוֹת אל חיקם.  ובכן פרצה מלחמה גלויה ביניהם!  ראוי הדבר לתשומת-לב בתולדות לותיר.  אולי מעולם לא מלא את הארץ מריבות איש צנוע ובעל מזג שוקט כמוהו.  עלינו להודות, כי כי הוא היה אוהב בדידות.  שקידה שלֵוה בהצנע, כי יצא לו שם על-פני חוץ ולא רוחו.  שׁם על פני חוץ?  מה זה עושה לו?  מטרת דרכו בתבל היו שמי-אין-סוף; מטרה שלא היתה בעיניו מוטלת בספק: בשנות-מספר יגיע אליה או יחטיא אותה לעולם!  והנה, כסבורני, מוטב שלא אגיד מאומה על-דבר הסברה הכי-עלובה, כי קנאת-תגרים בזויה של הנזיר האבגוסטיני בדומיניקנים הציתה את חמת לותיר וחוללה את הרפורמציה הפרוטסטנטית.  לאנשים המחזיקים עוד בסברה זו, אם בכלל עדַין ישנם בעולם, נאמר: התרוממו בראשונה לחוג המחשבות, אשר אפשר לדון בו על לותיר או על איש אחר כלותיר באֹפן אחר מאשר בזה של שטות, ואז נחל להתוכּח עמכם.

הנזיר טצל, אשר נשלח מתוך קלות-דעת על-ידי ליאון העשיר לסחור את סחרו– אשר חפץ רק לצבור מעט כסף והיה, כנראה, יותר עובד-אלילים מנוצרי, אם בכלל היה דבר-מה– בא אל ויטנברג ועשה שם את מסחרו הנבזה.  צאן מרעיתו של לותיר קנו פתקאות לכפרת עון; בכסא הודוי שבבית-תפלתו טענו האנשים לפניו, כי כבר נתכפרו להם עונותם.  אם לא רצה לותיר להתכחש למשמרתו כעצל נבזה וכמוג-לב במחיצה הצרה שהיתה נחלתו ולא נחלת אחר, עליו היה לצאת ביד רמה כנגד כפרת העונות ולהודיע גלוי, כי הבל נדף ומעשה תעתועים הם, כי עונות האדם אינם מתכפרים בהם, הדבר הזה היה ראשית כל הריפורמציה.  אנו יודעים איך היה מהלכה, למן הקריאה הראשונה הזאת למלחמה על טצל בסוף אוקטובר 1517 עם הערעורים והוכּוּחים שהיו כרוכים בה; איך הלכה הלוֹך ופרוֹץ, הלוֹך וגבור, עד אשר היתה ללהבה אשר לא תכבה והקיפה את כל הארץ!  אדיר חפצו של לותיר היה, כי יסירו את המכשלה הזאת והדומה להן; אז לא עלתה כלל במחשבה לפניו, להביא קרע בכנסיה או להתפרץ מפני האפיפיור, אבי הנצרות.  האפיפיור, עובד-האלילים המגוֹהץ, לא חשש הרבה לנזיר הזה ולתורותיו; הוא בקש רק להפטר מכל השאון שהקים, במשך שלש שנים בערך, אחרי אשר נסה תחבולות רכּות, מצא לנכון לשים קץ לדבר על-ידי אש.  הוא גזר על כתבי הנזיר להשרף ביד התַּלְיָן, ןעליו–להִשָּׁלח אסור באזִקים לרומא–כנראה, לתכלית דומה לזו.  זאת היא הדרך, אשר שמו בה קץ להוּס, להירוּנימוס, מאה שנה קודם לכן.  מופת חותך, האש!  הוּס העלוב: הוא בא אל כנסית הכמרים בקונסטנצה עם כל ההבטחות וכתבי-מחסה שבעולם; אדם כבד-ראש, לא בן פריץ מטבעו.  הם שמו אותו כרגע בכלא-אבנים, "שלש רגלים רחבוֹ, שש רגלים גבהוֹ, ושבע רגלים ארכוֹ", ושרפו וטרדו מן העולם את קולו, רול האמת, הם חנקו אותו בעשן ואש.  הדבר הזה לא היה מעשה טוב!

כשאני לעצמי, אני סולח ללותיר, שהתפרץ עתה כלה מפני האפיפיור.  האלילי המגוהץ, בגזרת האש שלו, הצית חמה נדיבה וצודקת בלב הכי-כביר אשר היה אז בעולם.  הלב הכי-כביר, אף כי גם אחד מהכי-צנועים והכי-שלֵוים.  והנה נצתה חמתו: על דברַי הנאמנים האלה, דברי אמת ונכוחות, המכַונים נאמנה, עד-כמה שקֹצר דעת האדם מגיע, להשכין אמת אלהים בארץ ולהציל נפשות האדם, אתה, בא-כח-אלהים בארץ, עונה בתלין ואש?  אתה אומר לשרוף אותי ואותם בתור תשובה לבשורת אלהים אשר הם חתרו להביא לך?  אתה אינך בא-כח-אלהים; אתה בא-כחו של אחר זולתוֹ, סובר אני.  אני חושב את כתב-הדת שלך לשקר של קלף ושורף אותו.  אתה תעשה את אשר ייטב בעיניך, אני עושה זאת!–הדבר היה בעשירי לדצמבר 1520, מקצה שלש שנים לראשית הדבר הזה, כאשר לותיר עשה את הצעד המלא-זעף הזה "לעיני קהל עם רב", ושרף את גזרת האש של האפיפיור "לפני שער האֶלְסְטֶר בויטנברג".  ויטנברג התבוננה אל הדבר בתרועת שמחה; כל הארץ התבוננה אל הדבר.  לא היה לאפיפיור לגרום ל"תרועת-שמחה" זו!  הוא היה קול היקיצה של העמים.  על הלב הגרמני השוקט, הצנוע, הסבלן העמיסו עתה יותר מאשר יוכל שאת.  מצות אנשים מלומדה, אפיפיורוּת-אלילית ועוד שקרים אחרים ומקסם-שוא מלא כחש כבר שלטו דים; פה נמצא עוד פעם איש אחד אשר ערב את לבו להגיד לבני-האדם, כי עולם אלהים אינו עומד על מקסם-שוא, כי אם על המציאות, כי החיים הם אמת ולא שקר!

בעצם עלינו לראות את לותיר, כמו שאמרנו למעלה, כנביא משבר-אלילים; כאיש מחזיר את בני-האדם אל המציאות.  זהו תפקידם של אנשים ומורים גדולים.  מוחמד אמר: פסיליכם אלה עץ הם; אתם נותנים עליהם דבש ושמן, והזבובים מתדבקים בהם; הם אינם אלהים, אני אומר לכם, עץ שחור הם!  לותיר אמר אל האפיפיור: הדבר הזה, שאתה קורא כפרת-עון, הוא פסת ניר-סחבות עם דיו, ואינו יותר ולא-כלום.  הדבר הזה והרבה כיוצא בו אינו ולא-כלום!  רק לאלהים הרחמים והסליחות!  כהונת האפיפיור, אַבהות רוחנית בכנסית אלהים, כלום הוא רק מקסם-שוא של ארג וקלף?  עובדה נוראה היא.  כנסית אלהים אינה מקסם-שוא, השמים והתופת אינם מקסם-שוא!  אני מעמיד על הדבר הזה, מכיון שאתם מכריחים אותי לכך, ובהעמידי על הדבר הזה, אני, נזיר גרמני עני, חזק מכולכם!  הנני גלמוד, בחי אוהב ורע, אבל אתי האמת, חותם אלהים; עתם בעטרותיכם, במגבעותיכם בעלות שלש הצלעות, בגנזי אוצרותיכם ובתי-נשקכם, בבני-רשף הרוחניים והחלוניים שלכם, כֹחכם בשקר השטן, ואינכם חזקים כמוני!

את אספת-הממלכה בורמיזה, דבר בוא לותיר שמה ביום 17 לחודש אפריל 1521, יש לראות במחזה הכי-גדול בהיסטוריה האירופית החדשה; הנקודה אשר ממנה תוצאות לכל דברי ימי התרבות הבאים אחרי-כן.  אחרי משא-ומתן ווכוחים למכביר הגיע הדבר לידי-כך.  הקיסר הצעיר קרל החמישי, יחד עם כל נסיכי גרמניה, צירי האפיפיור, נושאי-משרה רוחניים וחלוניים נקבצו באו שמה: על לותיר לבוא שמה לתת תשובה, אם יחזור בו מדבריו או לא.  מעבר מזה יושבים אילי הארץ וגאון עוזה; ומעבר מזה עומד לימין אמת-אלהים איש אחד, בנו של החוצב-בהרים העני הַנְס לותיר.  אחדים מרעיו הזכירוהו את הוּס ויעצוהו שלא ללכת; הוא לא אבה שמוע לעצתם.  חבורה גדולה מאנשי שלומו רכבה לקראתו והזהירוהו  בדברים יותר נמרצים; הוא ענה: "לוּ היו בורמיזה בני-שטן לרוב כמספר הרעפים על הגגות שם, אני אלך שמה".  ביום-המחרת, כאשר הלך אל אספת הממלכה, נדחקו אנשים בחלונות, עלו אל הגגות, מקצתם קראו אליו בקול ודבּרו אליו כבושים, לבל יחזור בו.  "מי המתכחש בי לעיני אנשים!" קראו אליו בעוז, בלשון של תחנון ותוכחה.  האם לא היתה זאת באמת גם תחנתנו אנו, תחנת כל הארץ, השרויה באפלת עבדות-הנפש, מדוכאה תחת מועקת צלם-בלהות השחור ומקסם-השוא, אשר מגבעת בעלת שלש צלעות חבושה לראשו, המתקרא אב בשם אלהים וכיוצא בדבר: "פדֵנוּ, בידך הדבר; אל תזנח אותנו!"

לותיר לא זנח אותנו.  נאומו אשר נשא במשך שתי שעות היה מלא הדרת כבוד, חכמה וישרת-לב.  הוא כפוף לכל אשר יש לו הצדקה לדרוש משמעת, ומַמרה עם דבר אחר זולתו.  כתביו, אמר, מקצתם שלוֹ הם, ובמקצת מקורם דברי אלהים.  אשר לשלוֹ, הנה לא נקוּ הדברים משגיאות, שכל אדם נכשל בהן על-ידי חמה נמהרת, עינים טוחות; בלי ספק יש בהם הרבה דברים אשר יתברך בלבו לבער אחריהם, אולם דבריו המיוסדים על אמת מוצקה ועל דברי אלהים–לא יוכל לחזור מהם!  איך יוכל לעשות זאת?  "סתרו טענותי", סִיֵם, "בראיות מכתבי-הקודש או במופתים ברורים ונכוחים אחרים; ואם אין, איני יכול לחזור בי.  כי לא טוב ולא יפה לאדם לעשות דבר אשר יסרוהו עליו כליותיו.  הנני נצב פה לפניכם; לא אוכל לעשות אחרת: יושיעני אלהים!"–הוּא הרגע הכי-גדול, כמו שאמרתי, בדברי ימי האדם החדש.  הפוריטניות האנגלית, אנגליה ופרלמנטיה, אמריקה ופרלמנטיה והמפעלים הכבּירים בשתי מאות השנים האלה; המהפכה הצרפתית, אירופה ומפעלותיה עתה בכל: שֹׁרש כולם טמון שם.  לו עשה לותיר אחרת ברגע ההוא, כי אז היה הכל אחרת!  העולם האירופי שאל אותו: האם עלי להוסיף ולשקוע מטה מטה בשקר, לעבוש תחתי ולמות מות דראון וקללה, או, ולוּ גם תכסני פלצות, עלי להשמיד מקרבי את הכזבים, להעלות ארוכה לי ולֵאור באוֹר החיים?

מלחמות גדולות, מריבות ומדנים באו בעקב הרפורמציה הזאת; הן נמשכות עד ימנו אלה, ועוד ירחק היום אשר יבוא בו הקץ להן.  רבו הצעקות והתלונות עליהן.  ראויות הן להתאונן עליהן, אין לכחד את הדבר הזה; אולם לותיר ותורתו מה כי ילינו עליו?  היקש מוזר הוא לטפול כל-זאת על הרפורמציה.  כאשר הֵסב הרקולס את הנהר המטהר אל ארווֹת המלך אוֹגיאס רבתה מאד בלי-ספק המבוכה אשר קמה מסביב, אולם, כסבורני, לא על הרקולס התלונה, אלא על אחר זולתו.  אפשר שהרפורמציה הביאה תוצאות שונות למיניהן; ואולם הלא הרפורמציה היתה מוכרחת לבוא!  לכל האפיפיורים ולמליצי האפיפיורים, הטוענים, הקובלים ומלמדים חובה, תשובת העולם היא: אחת אמרתי ולא אוסיף.  בגד בגדה כהונת האפיפיור שלכם.  אחת היא עד-כמה היתה טובה, כמה היא טובה עדֶנה לפי דבריכם, אין אנו יכולים להאמין בה.  כל אור-שכלנו, אשר אלהים ממעל חנן אותנו להתהלך בו בתבל, מוצא אותה למן היום והלאה כדבר שלא יאומן.  אין אנו חפצים להאמין בה.אין אנו חפצים אף לנסות זאת–אין אנו עורבים את לבּנו להאמין בה.  האמת נעדרת בדבר; לוּ התאמרנו להחליט, כי חושבים אנו אותו לאמת, היינו מתכחשים לחונן כל דעת.  גש הלאה, יבוא במקומו כל דבר אשר יבוא; אי-אפשר שיהיה עוד לנו עמו דין ודברים!–את לותיר והפרוטסטנטיות אין לתפוס על המלחמות.  הצביעות ומקסם-הכזב אשר המריצוהו להתעורר עליהם, הם נתפסים על-כך.  לותיר עשה לא רק מה שהוא זכות כל אדם נברא בצלם אלהים לעשות, כי אם הוא עשה את חובתו הקדושה.  הוא החזיר תשובה לשקר אשר שאל אותו: "המאמין אתה בי?"–"לא!"–יעבור עליו מה.  הוא לא בקש חשבונות רבים.  דין הוא שיעָשה הדבר!  אחדות, סדר בעניני רוח ובבשר, הרבה יותר עדינה מכל אפיפיורות או פיאודליות בימי עצם טהרן, בוא תבוא בלי-ספק לארץ זו.  בוא תבוא בודאי.  אולם המציאות בלבד היא שתחולל אותה ותתן לה מקום להתקים, לא חיצוניות-שוא ומקסם-כזב.  עם אחדות המיוסדת על שקר והמצוה עלינו לדבר ולפעול כזבים אין לנו עסק.  שלום? תרדמת בהמה היא שלֵוה, אין שלום אלא בשאול.  אנו מיחלים לשַׁלות החיים, לא לִשלות המות.

בכל-זאת, במנותנו בצדק את שבח הברכות הרבות הכרוכות בחדש, אַל לנו גם לחטוא לישן.  הישן היה אמת,אף כי איננו עוד כן.  בימי דנטי לא היה צורך בפלפולי-שוא, באונאה עצמית או בדברי כחש ומרמה אחרים, למען יחָשב הישן לאמת.  אז היה טוב, ולא עוד, אלא צפוּן בקרבו דבר-מה טוב, שאין חליפות לו.  הקריאה no popery!,אין לנו חפץ באפיפיורוּת!" היא נבערה למדי בימנו אלה.  הסברה, כי האפיפיורות הולכת וגוברת בארץ, בונה בתי-תפלה חדשים וכיוצא בזה, נוכל לחשוב כסברה בטלה מאד. מוזר מאד! מונים מספר בתי-תפלה חדשים אחדים, שומעים מעט פטפוטי-הגיון של הפרוטסטנטים–לרבים שיחה בטלה משעממת ומיַשׁנת מתקראה פרוטסטנטיות,–ואומרים: ראו, הפרוטסטנטיות מתה, האפיפיורות מלאה יותר לשד חיים ותאריך ימים אחריה!  שיחות מיַשׁנות למכביר, המתקראות פרוטסטנטיות, מתות הן, אולם הפרוטסטנטיות לא מתה עֲדֶנה, עד-כמה שידוע לי!  הפרוטסטנטיות הביאה לעולם בימים האלה, אם נתבונן היטב בדבר, את גיתה, את נפוליון; הספרות הגרמנית והמהפכה הצרפתית.  אלה הם סמני חיים נכבדים!  ואמם מה חי באמת זולתי הפרוטסטנטיות?  חיי רוב החזיונות שאנו פוגשים הם מין חיים גַלְוַניים בלבד–חיים לא נעימים ולא קימים!

האפיפיורות יש בידה לבנות בתי-תפלה חדשים.  תלך-נא בכחה זה ככל אשר תאוה נפשה.  האפיפיורות אינה יכולה לשוב, כמו שהאלילוּת לא תשוב עוד–המוסיפה עוד גם-היא להאריך נפשה בארצות אחרות.  למה הדבר דומה? לנסיגת מי הים.  אתה רואה את הגלים המתגעשים ועולים ויורדים הנה והנה על החוף; רגעים מספר לא תוכל לאמר, לאן פני השטף.  אולם ראה כעבור חצי שעה איה הם–ראה כעבור יובל שנים איה האפיפיורות שלך!  הוי, הלואי שלא תהיה סכנה יותר גדולה לאירופה שלנו משל תחית האפיפיור הישן העלוב!  אם כן, גם תוֹר ינסה לקום לתחיה.–ולא עוד, אלא גם בתנועה זו צפוּנה כונה ידועה.  האפיפיורות הישָׁנה העלובה לא תמות לשחת עוד ימים רבים, כמקרה תור; וגם אַל לה למות.  נוכל לאמר, כי הישָׁן אינו מת לעולם עד אשר יריק ויטיל את כל נשמת הטוב שהיתה בו אל תוך החדש הקים.  כל הימים אשר אחד המעשים הטובים עודנו עלול להֵעָשות על-פי הנמוס הרומאי, או, והוא כולל בקרבו הכל, כל הימים אשר בעזרתו עוד אפשר יהיה לחיות חיי-ישרים, רק עד-אז תודה בה נפש-אדם זו או אחרת ותתהלך בדרכיה, כמו עֵד היה לה.  היא לא תלוּז מעינינו, אף כי אנו בועטים בה, עד אשר גם אנחנו במעשינו נסגל לנו כל מה שהיה בה מן האמת. אז, אבל לא קודם לכן, יאבד חִנה בעיני כל אדם.  היא עודנה מתקימת בתבל לשם תכלית ידועה.  הלואי שתתקים כל-זמן שתוכל.

 

על-דבר לותיר עלי להוסיף עוד עתה, לענין כל אלה המלחמות ושפיכות הדמים, את העובדה החשובה, כי אף אחת מהן לא התחילה כל הימים אשר הוא חי עוד. הריבות לא התגלעו עד לידי מלחמה גלויה כל הימים אשר הוא היה עלי אדמות.  כאשר אחזה לי אני, העובדה הזאת היא סימן לגדלותו בכל פנים.  כמה רחוק למצוא איש אשר חולל תנועה כבירה ואשר לא נסחף ונספה בה גם הוא.  הנה זה גורלם וחלקם של כל מחוללי מהפכה.  לותיא שרה במדה מרובה עם המהפכה הכבירה ויוכל לה; כל הפרוטסטנטים לכל מעלותם ומדרגות מִשרתם נשאו עיניהם אליו כאל מנהיגם, והוא נהג אותם בשלוה ועמד הכן בקרבם.  אין זאת כי אם כשרון-מלך לאיש העלול לעשות כן, אין זאת כי אם חונן בכשרון להתחקות, בתוך כל המסבוֹת המתהפכות, אחרי שֹׁרש הדבר ולתקוע שם יתד בעוז ובחיל כאיש כביר ואמת, למען יתפקדו סביביו אנשי-אמת אחרים.  בלעדי זאת לא יוסיף להיות מנהיג בני-אדם.  עוז בינתו הברורה והעמוקה של לותיר, כח לבו בכל-דבר, בדומיה, בסבלנות, בדעת מיושבה, מצוינים מאד במסבות אלה בין שאר מדותיו.

סבלנות, אמרתי.  סבלנות ממין טהור: הוא מבדיל בין העקר ובין הטפל.  את הטפל הוא מניח.  קובלים לפניו, כי פלוני המטיף המתוקן "איננו רוצה לדרוש בלי בגד-שרד".  "טוב", עונה לותיר, מה ממנו יהלוך אם ילבש בגד-השרד?  ילבש-נא את בגד השרד להטיף בו, ילבש-נא שלשה בגדי-שרד, אם הוא מוצא בזה קורת-רוח".  דרכו והליכותיו, כאשר שברו בחמת-קנאות את האיקונין בקַרְלְשְׁטַדט, בענין האַנַבַּפְטיסטים, במלחמת האכרים, מעידות על כח נדיב, השונה מאד מן העריצות.  בבינה נכונה ומהירה הוא עומד על טיבו של הדבר; כאיש כביר ומהיר-צדק הוא אומר איזו היא הדרך הישרה אשר ילכו בה, וכולם הולכים בה.  דברי לותיר הכתובים נותנים גם הם עדיהם עליו.  הלך-מחשבותיו זה ישן נושן הוא עתה בעינינו; בכל-זאת הוא מושך עוד את לבנו עד להפליא.  ואמנם לשונו בלבד עוד נקראת היטב.  פֹּעַל לותיר בדברי ימי הספרות גדול מאד.  לשונו נעשתה ללשון הספרות.  עשרים וארבעת הכרכים שלו אינם כתובים יפה; הם נכתבו בחפזון לתכלית אחרת כל-עיקר מאשר לשם ספרות.  אולם בכל ספרים אחרים לא מצאתי לאיש כשרון יותר נכון, טהור, רצוני לאמר, יותר מעודן מאשר בספרים אלה.  ישרת-לב איתנה, ענות-חן, פשטות; לב טהור, עז ואמיץ.  הוא רָב ברקים: אמריו התופשים את הלב בלשונו המיוחדת לו כאילו בוקעים לתוך תוכו של הדבר.  ונוסף לזה ההוּמוֹר שלו, וגדולה מזו, העֶדְנה הרכה, הנדיבות והעמק; האיש הזה עלול היה להיות פיטן גם-הוא!  הוא נועד לפעול שירה אֶפית, ולא לכתוב אותה.  אני מכנה אותו הוגה גדול.  גם כח לבו הכביר מעיד על זאת.

ריכטֶר אמר על פתגמי לותיר: "אמריו הם מלחמות למחצה".  הוא השם הנאה להם.  תכונתו העיקרית היתה, כי הוא ידע ללחום ולנצח; כי גבורת האדם היא סְמָכַתְהוּ.  עד-כמה שאנו יודעים לא חי מעולם גבר בעוז, לב בן-תמותה כביר ממנו, בתוך משפחת הגרמנים, אשר אָפיה היא הגבורה.  דבר קריאתו אל השֵׁדים בורמיזה להתראות אתו פנים לא היו רק דברי מתהלל, כאשר תהיה קריאה כזו בימינו.  לותיר האמין באמונה שלמה, כי יש שדים בעולם, רוחות שוכני שאול, המתגרים תמיד באדם.  הדבר הזה חוזר ונשנה בכתביו, וגם נתן מקום לקצת אנשים להתלוצץ בו לצון עלוב מאד.  בחדר הוַרטבורג, אשר ישב שם ותרגם את כתבי-הקודש, מראים עוד כתם שחור על הקיר; אות-זכרון נפלא לאחת המלחמות האלה.  לותיר ישב שם ועמל בתרגום אחד ממזמורי תהלים.  הוא היה עיף ואין-אונים מעבודה רבה, ממחלה וצומות.  אז קמה לפניו תמונת זועה ובלהות, אשר הוא חשבה לאחד המזיקים, האומר להפריע אותו מעבודתו.  לותיר התנער בחמת-מרי, הטיל את קסת הדיו על המראה, והוא הלך מעיניו!  הכתם עודנו שם, אות זכרון לכמה דברים.  כל חניך בית-מרקחת יודע להגיד לנו היום את אשר עלינו לחשוב על החזיון הזה במובן מדעי, אולם האיש אשר נועז להתקומם ביד רמה, פנים אל פנים, נגד התופת גופא–אין לך אות ומופת גדול מזה, כי הוא לא ידע פחד.  אין דבר אשר הוא יחת מפניו, לא בּארץ ולא מתחת לארץ.  הוא היה עשוי לבלי-חת!  "השטן יודע", כותב הוא במקרה אחד, "כי לא אדע מגור ופחד.  ראיתי שדים לאין מספר והתיצבתי בפניהם".  "הדוכס גיאורג" מליפציג, שונאו הגדול, "לא ידמה לכל שד"–"הוא רחוק-רחוק מהיות שד.  לו היה לי דבר בליפציג, הייתי רוכב לליפציג, ואפילו מטר של דוכסים כגיאורג היה נתך ארצה במשך תשעה ימים רצופים".  איזה מבול של דוכסים, אשר אמר לרכּוב בו!

כן גם טועים הם הרבה האומרים, כי אֹמץ-לב האיש הזה היתה משובה, רק קשי לב סורר, פרא וגס, כמו שהרבה חושבים כן.  זאת לא זאת!  יש לפעמים אי-פחד הבא מתוך אי-מחשבה או רגש, מרוב שנאה או מחמה נבערה.  אין אנו נותנים שבח לאֹמץ-לב הנמר.  לא כן הוא עם לותיר.  אין לך אשמת-שוא גדולה מזו להשיא על לותיר חטא עזות שובבה, ולא עוד, אלא לבו היה רך מאד מלא רחמים ואהבה, כמו שלב אמיץ הוא תמיד כן.  הנמר בורח מפני אויב חזק ממנו–הנמר איננו מה שאנו קוראים אמיץ-לב, כי אם פרא ואכזרי.  אינני יודע דבר הנוגע יותר עד הנפש מרוח האהבה הרכה, רכה כשל לב ילד או אֵם, המפעמת בלב הפרא הגדול הזה של לותיר.  הנה הוא כה תמים, לא נשבת מטהרו על-ידי כל צביעות פשוט, איתן במבטאו, טהור כמים המפכים מן הצור.  מה היתה באמת הרוח הנכאה, המלאה יאוש ונֹחם, אשר נחה עליו בנעוריו, אם לא פרי עדנת רגשותיו והגיגו ורוב שרעפיו אשר תקפו אותו, סימן ללב עדין ורך.  הוא חלק האנשים כפיטן המסכן קוּפּר, בהתעטף עליהם רוחם.  אולי נדמה לותיר בעיני האיש המרפרף על הדברים כירא ורך-הלבב, כי אפיוֹ המובהק היתה עדנה צנועה מלאה אהבה.  אולם רוח של גבורה נדיבה מתעוררת בלב כזה, כשמעבירים אותו על דעתו עד לידי מרי; אז מתלקח הכל בשלהבתיה.

ב"שיחות השלחן" של לותיר, ספר שיצא אחרי מותו והמלא אנקדוֹטוֹת ומאמרים אשר רעיו קבצו יחד, הספר המלא ענין יותר מכל הספרים אשר יצאו מתחת ידו, יש לנו הרבה דברים מסיחים לפי תומם, המראים היטב את האיש ואת שיחו.  מנהגו ליד ערש מותה של בתו הקטנה, כה שוקט, נשגב ומלא אהבה, נוגע עד הלב.  הוא מקבל עליו את הדין, כי מַגְדַלֶּנה הקטנה שלו תמות, בכל-זאת אין קץ להמון לבו אליה ונפשו שואלת כי תחיה והוא מתבונן ברוח מלאה בלהות ויראָה למעוף נשמתה הקטנה דרך מרחבי-הפלאים ההם;

בלהות ויראה, הממלאות חדרי לבו, כמו שנוכל לראות, באמת ובתמים–כי למרות כל עיקרי האמונות והדעות הוא מרגיש עד-כמה כל אשר אנו יודעים או יכולים לדעת כמוהו כאין הוא: מַגדלנה הקטנה שלו תהיה עם אלהים, אם רצון אלהים בכך.  גם ללותיר זה הוא הכל; אִשְׂלַם הוא הכל.

פעם אחת הוא מציץ מתוך "פַּטְמוֹס" הבודד שלו, הוא מצודת קוֹבּוּרג, בחצות הלילה: כפת האין-סוף הגדולה, מפלשי עבים ארוכים נִשאים על פניה, דוממים קודרים, כּבּירים– מי סובל את כל אלה?  "מעולם לא ראה איש את עמודיה; בכל-זאת היא עומדת".  אלהים תומך אותה!  עלינו לדעת, כי גדול הוא אלהים, כי טוב הוא אלהים ועלינו להאמין באשר אין אנו יכולים לראות.  בשובו פעם אחת מליפציג, פחד ורחב לבו למראה הדר שדות-הקמה:  הבר הנחפה ירקרק-חרוץ מתנוסס על גבעולו הזקוף הנחמד וראשו הכבד בזהב שחוח.  הכל שם מלא שפע ומכה-גלים–האדמה הטובה הוציאה עוד פעם על-פי מצות האל הטוב לחם לאדם.  בגן ויטנברג ירדה לנוּח פעם אחת עם שקיעת החמה צפור קטנה: "הנה צפור קטנה זו", אמר לותיר, "ממעל לה הכוכבים ומרומי השמים, ןבכל-זאת אספה את כנפיה הקטנות ומלאת-בטחון בקשה לה מנוח שם כמו בנָוֶהָ–בוראה נתן גם לה נָוֶה!"–גם רגעים של עליזות לא נפקדו שם; לב אנוש חפשי וגדול בקרב האיש הזה.  לשונו הרגילה מלאה נדיבות איתנה, היא לשון העם, לשון תמימה, המזהירה כפעם-בפעם בצבעים פיוטיים יפים.  מכירים אנו בו, כי הוּא אחד מאחינו הכי-גדולים.  ואמנם אהבתו את המוסיקה, האם אינה כעין תמצית כל הרגשות המפעמים אותו?  קצת רעיונות פרועים לא-נֶהגים בשפתים מצאו ניב להם בהֶמית חלילו.  השדים נסו על נפשם לקוֹל חלילוֹ, אומר הוא.  לב שוחק- למות מזה, ואהבה כזו למוסיקה מזה.  יכול אני לכנות אותם שני צירי-הקצוות בנפש אחת גדולה.  בין שני אלה היה רֶוח לכל גדול ונשגב.

פני לותיר מעידים בעיני על טיבוֹ של האיש; בתמונות קרַנַּך המובחרות אני מוצא את לותיר האמתי.  פנים מגושמים של איש המוני בגבותיו וגרמיו הכבירים אשר מראיהם כמצוקי סלע, סמל עָצמה איתנה; בהשקפה ראשונה כמעת כח דוחה להם.  ובכל-זאת שרוי בעינים עצב חרישי, פרוּע; תוגה שלא נדע נכנה אותה, יסוד מוסד לכל רגש עדין ורך, הטובע על הכל חותם-אמת של אצילות.  עליזוּת היתה בלותיר, כמו שאמרנו; אולם הוא ידע לשפוך גם דמעות.  גם דמעות מִנו לו, דמעות ועמל קשה.  יסוד חייו היה רוח כהה וכובד-ראש.  אחרי כל גבורותיו ונצחונותיו הוא מתוַדה, כי לבו חלל בקרבו והוא קָץ בחיים; הוא מתבונן, כי אלהים לבדו יפלס את מהלך הדברים ואולי קץ-הימים איננו רחוק.  כשהוא לעצמו, הוא אינו מבקש אלא אחת, כי יואל אלוה ויפדהו מעמלו, ויניחהו להפטר מן העולם ולבוא אל מנוחתו.  האנשים הדורשים דבריו אלה לגנאי לו לא הגיעו לסוף דעתו אני אכנה את זה האיש לותיר אדם גדול באמת; גדול ברוח, בעוז, ברוך הרגש ובתום.  אחד מאנשינו היקרים והחביבים ביותר.  גדול לא כאוֹבֶּליסק חצוּב בידי אדם, כי אם כאחד מהרי האלפים–כה פשוט, תמים, טבעי בלי כל כונה להיות גדול; הוא עומד נצב לתכלית אחרת מאשר להיות גדול.  ואמנם הוא צוק סלע איתן אשר שיאו ירקיע שחקים, אולם בנקרותיו יוצאים עיָנות ותהומות ומשתרעים שם עמקי-חמד עטופים ירקרק ופרחים!  הוא באמת גבור-הרוח ונביאו; עוד פעם בן הטבע והמציאות, אשר הדורות האלה והרבה דורות העתידים לבוא יודו עליו לשמים.

 

הצורה הכי-חשובה אשר לבשה הרפורמציה באחד המקומות, היא ביחוד לנו האנגלים זו של הפוריטניות.  בארץ לותיר גופא צמקה הפרוטסטנטיות ועמדה על דבר שומם למדי; היא אינה עוד אמונה או דת, כי אם פטפוטים בהויות הדת, שאינם יוצאים מן הלב.  תמצית מהותה היא מחלוקות וריבות מתוך ספקנות, אשר באמת היתה מפטפטת ובאה עד הווֹלטֶריַנוּת ועד בכלל–דרך מלחמות גוסטב-אדולף עד מלחמות המהפכה הצרפתית!  אולם באִי שלנו קמה פוריטניות, שגם נתבצר לה מקום בתור פרֶסבּיטריַנוּת,וכנסיה לאומית בשוטלנדית; היא באה לעולם באמת כדבר היוצא מן הלב וגם עשתה פרי תבואה בארץ.  בבחינות ידועות אפשר לאמר, כי היא צורת הפרוטסטנטיות אשר הגיעה מעולם למעלת אמונה, לקרבת אלהים בכל לב באמת, וגם עמדה בחזקתה זו בדברי הימים.  עלינו להקדיש דברים אחדים לנוֹקס; כשהוא לעצמו איש-חיל ואדם-המעלה; עוד יותר חשוב הוא ככהן גדול ומחוקק הדת, שהיתה לדת שוטלנדיה, אנגליה החדשה, לדת אוליבֶר קרומוֶל. עוד עדן ועדנים יהיה להיסטוריה ענין בזה.

הרשות לנו ללמד חובה על הפוריטניות ככל אשר תאוה נפשנו, ואין איש בנו, כמדומני, אשר לא יחשוב אותה כדבר לקוי ופרוע מאד–אולם עלינו ועל כל האנשים להבין, כי היא היתה דבר-אמת; כי הטבע רצה את מעשיה, והיא גדלה ועודנה גדֵלה.  יש שאני אומר, כי כל דבר נוהג בעולם לפי מלחמת-בינים; כי הכח, במובנו הנכון, הוא מדת כל דבר-ערך.  תן לדבר זמן; אם יצלח, אז דבר אמת יצוק בו.  בוא וראה את המשפחה הסכּסונית האמריקנית ואותה העובדה הפעוטה של הפלגת האניה Mayflower אל הים לפני מאתים שנה מן נמל דֶלְפִט בהולנדיה![3]  לו היו חושינו פקוחים כחושי היוָנים, היינו מוצאים בזה שירה, אחת משירות הטבע גופא, אשר כיוצא בה הוא רושם בכתב של עובדות נשגבות על חלקי יבשה גדולים.  כי הלא זאת היתה ראשית אמריקה.  אמנם היו שם מתנחלים בודדים מפוזרים, כאילו קצת חומר לגוף היה שם; אולם זאת היתה נשמתו בראשונה.  האנשים המסכנים הללו, המגורשים מארצם, אשר לא מצאה ידם די מחיתם בהולנדיה, החליטו להתנחל בעולם החדש.  אמנם שם יערות-אֹפל, אשר לא עלה עליהם הכורת, וברואים פראים ופרועים; אולם אינם אכזרים כתלין בית-דין שבלשכת-הכוכבים.  הם אמרו בלבם, כי הארץ תעניק להם לחם, אם יעבדו אותה בנקיון-כפים.  שמי-עד ינטו מעל לראשם גם שם.  הם ישבו בטח ושאנן, ויתהלכו לתומם בחיי-שעה אלה כדי להתקין עצמם לחיי-עולם, יעבדו את אלהים באֹרח אשר היה בעיניהם לאמת, ולא באֹרח נלוז ופתלתול.  הם צברו את מטלטליהם הדלים, שכרו אניה, את האניה הקטנה Mayflower והתעתדו לפרוש לים.

בספרו של ניל "דברי ימי הפרוטסטנטיות" נמצא דין וחשבון מפרשת צאתם לדרך; עבודת אלהים נוכל לכנות זאת, כי באמת היה שם סדר עבודה.  כהנם ומטיפם ירד עמם אל החוף, וגם אחיהם אשר פגרו מלכת עמם.  כולם נשאו פה-אחד רנה ותפלה בהדרת-קודש, כי יֶחנן האל את בניו הדלים ופניו ילכו אתם אל המדבר השמם ההוא, כי הוא ברא גם אותו והוא שוכן גם שם כמו פה. –הוי, עבודה רבה היתה נכונה לאנשים האלה!  הדבר הרך, רך מילד, נעשה חזק יום אחד, אם הוא דבר-אמת.  שֵׁם הפוריטניות היה אז רק מנואץ ונלעג; איש לא ימצא את לבו ללעוג לה היום.  לפוריטניות יש כלי-זין ושרירים, יש לה רובי-אש, אניות מלחמה, יש תבונות בעשר אצבעותיה, עוז בזרוע ימינה; היא יודעת להשיט אניות, לבָרֵא יערות, להעתיק הרים,–היא היום אחד הדברים הכי-חזקים תחת השמש!

בדברי ימי שוטלנדיה אין אני מוצא בעצם אלא תקופה אחת: אפשר לאמר, כי אין בהם כל דבר אשר ערך-עולם לו, חוץ מהרפורמציה הזאת על-ידי נוֹקס.  ארץ דלה ורזה, מלאה מהומות בלי-חָשָֹך, קרבות, הרג וחרב; עם שרוי במצב פרא ומדולדל מאד, לא טוב הרבה מאירלנדיה כיום.  בַּרונים אכזרים ורעבים, אשר לא ידעו גם לעשות אמָנה ביניהם איך לחלק את השלל אשר הצילו מהחלכאים העלובים הללו, כי אם אנוסים היו, כמו הרפובליקות הקולומביות בדורנו, לעשות מהפכה מכל תמורה; אין דרך אחרת להמיר את המיניסטריון, כי אם לתלות על העץ את המיניסטרים הקודמים.  הנה חזיון היסטורי, שאין לו ערך מיוחד!  "אֹמץ-לב" הרבה; אין אני מסופק בזה; קרבות פרועים למכביר, אולם לא יותר אמיצים או פרועים מאבותיהם הקדמונים, מלכי הים הסקנדינַויים, אשר לא ראינו לכדאי להתעכב על מעשי גבורתם!  היא עודנה ארץ בלי נשמה; אין דבר מפֻתַּח בה, כי אם משהוא גס, חיצוני מעשה-בהמה למחצה!  והנה עם הרפורמציה כאילו נִצתו החיים הפנימיים מתחת לעצמות היבשות של המות החמרי החיצוני הזה.  רעיון, רעיון נשגב מאד נצת, כמו משוּאת-אש במרומים, גבוה עד לשמים, ובכל-זאת הוא נתּן להגיע אליו מן הארץ על-ידו נעשה האיש הנקלה לא לבד לאזרח, כי אם גם לחבר לכנסית הנוצרי הגלויה, לגבור באמת, לו רק יוחזק איש-אמת.

הוא הדבר שאני קורא "עם גבורים" עם מאמין.  אין צורך בנשמה גדולה למען היות גבור; יש צורך רק בנשמה ברואת אלהים, אשר תהיה נאמנה למקור-מחצבתה; הנה כי כן תהיה לנשמה גדולה!  דבר זה כבר היה לעולמים, לפי דעתנו!  ועוד יהיה בצורה רחבה יותר מאשר הצורה הפְּרֶסְבִּיטֶריַנית; עד-אז לא יוכל להעשות דבר טוב קַיָם–אי-אפשר! אומרים קצת.  אפשר? האם לא היה זה לעולמים כעובדה קימת?  האם מדת עבודת-הגבורים לקתה לגבי נוקס?  או האם אנחנו חוצבנו עתה מחומר אחר?  האם תורת עיקרי הדת של וֶסְטְמינסטר הוסיפה תכונה חדשה לנפש האדם?  אלהים ברא את נשמת האדם!  הוא לא גזר על כל נפש אדם לחיות בתור הנחה או נוסח בעולם המלא הנחות ונוסחאות עם תולדותיהן הרעות.

אולם נשוב לעניננו. הדבר שזה האיש נוקס עשה בעד עמו, אומר אני, נוכל לכנות באמת יקיצה לתחיה מן המות.  לא מפעל קל היה; אולם בודאי היה רצוי, ומחירו היה נמוך, לו גם נעשה בדרך יותר פרועה.  בכלל כל מחיר לא ישוה בו–כמו החיים גופא.  העם החל לחיות.  עליו היה ראשית-כל לחיות, ויהי מה!  הספרות והמחשבה השוטלנדיות, התעשיה השוטלנדית, יֶ'מס וַט, דוד יוּם, וַלְטר סקוֹט, רוֹברט בורנס; אני מוצא את נוֹקס והרפורמציה בתוך תוכם של כל אחד מהאנשים והחזיונות האלה. אני מוצא, כי אלמלא הרפורמציה לא היו הם.  ומדוע אנו מדבּרים בשוטלנדיה? הפוריטניות של שוטלנדיה נהיתה לזו של אנגליה, של אנגליה החדשה.  מהומה בבית-הכניסה האנגליקני באֶדינבורג רחבה ונסבה והיתה למלחמה ולתגרה כללית בכל הממלכות האלה;–ואחרי מלחמה של חמשים שנה יצאה מהן מה שכולנו קוראים בשם המהפכה הנהדרה[4], כתב-הדת של habeas corpus, פרלמנטים חפשים וכיוצא בדברים אלה!  הוי, האם לא נכון מאד הדבר שאמרנו, כי הרבה אנשים בצבא-החלוץ הולכים תמיד כמו החילים הרוסים בתעלת המבצר שוידניץ וממלאים אותה בפגריהם למען יוכל חיל-המאסף לעבור עליהם בחָרָבה וינחל את הכבוד?  כמה אנשים פרועים וכבדי-ראש כקרומוֶל, כנוקס כמה אכרים-קושרים דלים נפתלים ונלחמים על נפשם במקומות שממה וחלאה, ועליהם להלחם, לסבול ולנפול שדודים, ועוד מטילים בהם דופי ומשליכים עליהם שקוצים–עד אשר מהפכה יפה של שנת השמונים ושמונה תוכל לעבור עליהם באֶדֶר-יְקָר ובפוזמקות של משי לקול תרועת העם!

גורל קשה הוטל, לפי דעתי, על האיש השֹׁוטלנדי הזה, אם עתה, לאחר שלש מאות שנה, עליו להצטדק כפושע לפני הבריות, ובעצם, על אשר לבו היה האמיץ בכל לבות בני-שוטלנדיה, על-פי הדרך היחידה שהיתה אפשרית אז.  לוּ היה הוא אדם עלוב, בעל מדה ואינה מדה, היה יכול לפרוש לקרן-זוית כמו רבים; שוטלנדיה לא היתה נגאלת ונוקס היה נקי מפשע.  הוא בן שוטלנדיה האחד אשר על ארץ-מולדתו ועל כל הארץ להחזיק לו טובה.  והנה עליו להפיל תחִנתו כי שוטלנדיה תסלח לו, על אשר הוא שקול לה כנגד מאה רבוא בני-שוטלנדיה "נקיים מפשע" שאינם זקוקים לסליחה?  הוא חרף נפשו בקרָב, היה אנוס לחתור במשוט בספינת-פרך בצרפת, לנוע גלמוד בגולה ולהתגלגל תחת שואה וסערה; הוא נחל חרפות וגדופים; ירו עליו דרך חלונו; חייו היו מלאים כובד-מלחמה.  לוּ היה לו העולם הזה מקום הגמול והשכר, היה בוש משברו!  אין לי צורך ללמד זכות על נוֹקס.  זה מאתים וחמשים שנה ומעלה לו אחת היא מה שאומרים עליו הבריות.  אולם אנחנו, אשר כבר נַעלֵינו מעל כל פרטי מלחמתו, ואנו נאותים לאורו עתה ונהנים מפרי נצחונו, יתָּכן לנו למעננו להציץ מבעד לחתולת השמועות והוכּוּחים, המכסה עליו, אל תוך טיבו של האיש.

והנה על אחת אעיר, כי נוֹקס לא רדף אחר משמרת נביא לעמו.  נוקס חי ארבעים שנה בהשקט ובמַשָּׁאון,עד אשר יצא שמעו.  הוא בן להורים עניים; הוא נתחנך באוניברסיטה, נמנה בחבר הכהנים, קבל את הרפורמציה והיה שמח בחלקו מאד לפלס אשוריו לאורה, מבלי לכפות אותה באֹנס בשום-פנים על אחרים.  הוא חי בתור מדריך בבתי אנשים נכבדים, והטיף, אם קהל אנשים בקשו לשמוע לקחו; היה מלא-עוז להתהלך על-פי האמת והנכוחה, ולהגיד את האמת כאשר ישאלוה ממנו.  לא בקש לו גדולות עוד, גם לא החזיק עצמו מוכשר ליותר מזה.  באֹרח-חיים צנוע כזה הגיע עד שנת הארבעים לחייו; והיה בתוך מספר האנשים אשר באו במצור במצודת סט. סטיפן באדינבורג–ופעם אחת, והכהן, אחרי אשר כלה לעורר בדבריו את לב הלוחמים באפס-תקוה אלה, דרש פתאום, כי גם אחרים יטיפו, כי על כל איש אשר לו לב וכשרון-כהן להטיף עתה–ולב וכשרון כזה לאחד מבני חבורתם ושמו י'והן נוקס!  "האף אין זאת?" אמר הכהן, בפנותו בדבריו אל כל קהל שומעיו, "מה היא אפוא חובתו?"  העם נענע לו בראשו ואמר, כי כאשר ינוס איש מן המערכה, כן גדול עון איש כזה מנשׂא, אם יכחיד מלתו תחת לשונו.  נוקס המסכן היה אנוס לקום; הוא נסה לענות, ולו יכול להוציא הגה מפיו–ושטף דמעות פרץ מעיניו והתחמק.  כדאי לזכור את המחזה הזה.  הוא הלך קודר בלחץ-יגונו ימים אחדים.  הוא הרגיש עד-כמה דל כשרונו למפעל כביר כזה.  ולא עוד, אלא ידע והכיר לאיזו כהונה הוא קוֹרָא למלא את ידו ו"דמעות פרצו מעיניו".

סימנו המובהק של הגבור, כי הוא תמים-לב, חל בכל-תֹקף על נוֹקס.  אין איש מכחיש, כי לוּ גם יהיו שאר מעלותיו או חסרונותיו אשר יהיו, הוא מתחשב בין תמימי-הלב ביותר.  בחוש מיוחד הוא מחזיק באמת ובמציאות.  האמת בלבד קימת בשבילו, וכל השאר אינו אלא צל ריק והבל מתעה.  אף אם המציאות היא רצוצה ועזובה, הנה רק בה ובה בלבד הוא יכול לתקוע יתד.  בספינות-הפרך על הנהר לוּאַר, אשר הוא וחבריו שוּלחו שמה בתור עבדים, אחרי אשר נלכדה מצודתם סט. סטיפן, הושיט להם יום אחד פקיד או כהן דמות-יראתה של האם הקדושה ותבע מהם, כי הם, הכופרים המגדפים, יסגדו לה.  "אֵם?  אֵם-אלהים?" אמר נוֹקס, בהגיע התור אליו, "אין זאת אם-אלהים, זה הוּא שחיף-עץ–שחיף-עץ, אומר אני לכם, ומשוח בששר!"  "טוב הוא לשוט בו, סובר אני, מאשר ליראה אותו", הוסיף נוקס והטיל את החפץ אל הנהר.  בנפשו היה להתּל בהם, אולם יעבור עליו מה, הוא ראה בעיניו רק את המציאות הממשית: שחיף-עץ משוח בששר, וימאן לסגוד לו.

הוא חִזק את לב אחיו-לצרה השבוים; כי תורתם אמת והיא תנחל עוז.  גם כל העולם כולו לא יוכל לה.  המציאות היא מעשה ידי אלהים.  לה לבד העוז והכח.  כמה לוחות משוחים בששר המתאמרים להיות דבר-של-ממש ראוים יותר לשוט בהם מאשר ליראה אותם!  זה האיש נוקס אינו יכול לחיות אלא על-פי דברים של ממש.  הוא מתרפק על המציאות, כמַלח שנטרפה ספינתו בים מתרפק על הצור.  למופת הוא לנו כמה יהיה האיש לגבור בכח תומת-הלב.  הוא הכשרון הנשגב המיוחד לו.  אנו מוצאים בנוקס כשרון רוח תם וטוב, לא בינה יתרה–הוא איש קצר-דעת, דל-ערך לעומת לותיר.  אולם בדבקותו באמת, דבקות היוצאה מן הלב, דבקות טבעית, בתומתו, כאשר אנחנו אומרים, אין איש עולה עליו.  יתר על-כן, נוכל לאמר: "מי ידמה לו?" לבו לב נביא טהור.  "שם טמון אחד", אמר האציל מוֹרטוֹן על קברו, "אשר מימיו לא חת מפני איש".  הוא דומה יותר מכל איש מן החדשים לנביא עברי קדמון.  אותו האיש העשוי לבלי-חת, הקנא, אותה הדבקות האיתנה וצרת-הלב באמת-אלהים, אותה התוכחת הקשה בשם אלהים על-פני כל הזונים מאחרי האמת: נביא עברי קדמון בדמות כהן אדינבורגי מהמאה השש-עשרה.  כזה עלינו לראות אותו; אין לנו לדרוש ממנו אחרת.

מנהג נוקס עם המלכה מרים, דרכו לבקר בהיכלה, לדבּר אתה קשות שם ולהוכיחה, היה לענין אשר הרבו עליו שיחה.  אכזריות כזו, גסות כזו ממלאה אותנו חֵמה.  אולם כשאנו קוראים את עצם פרשת הדבר, דברי נוקס וכונתו בדבריו, עלי להודות, כי רגש התוגה אשר תקף אותנו יפוג הרבה.  שיחותיו עם המלכה אינן גסות כלל, כאשר חשבנו.  הן נדמות בעיני כמעט למעודנות, עד-כמה שהמסבות הן הספיקן בידו להיות מעודן.  כן, נוקס לא בא שמה להעמיד פנים כאחד מבאי החצר.  הוא בא שמה לשם תפקיד אחר.  כל הקורא שיחותיו אלה עם המלכה וחושב כי הן דברי-עזות גסים של כהן בן-ההמון נגד דבירה רמה, עדינה, אינו אלא טועה בכונתן ובעצם מהותן.  הוי, אי-אפשר היה להתהלך בחן וכבוד עם מלכת-שוטלנדיה מבלי להתכחש לעם ולקניני שוטלנדיה.  איש אשר לא חפץ לראות כי ארץ-מולדתו תהיה לגיא-חזיון לגיזים (Guises) רוֹקמי-מזמות והולכים אחר בצעם, כי תורת אלהים תהי למרמס לרגלי השקר, הנוסחאות, ותורת השטן, לא היתה הברֵרה בידו להפיק רצון.  "מוטב שהנשים תבכינה", אמר מורטון, "ואל יהיו גברים מגודלי-זקן אנוסים לבכות".  נוקס היה לפה למפלגה הקונסטיטוציונית האופוזיציונית בשוטלנדיה; אצילי הארץ, אשר על-פי מעמדם היה להם המשפט לקחת התפקיד הזה עליהם, נפקד מקומם; עליו היה להשתדל במקום שאין איש.  המלכה האומללה–אולם ארץ אומללה שבעתים.  לו זכתה היא להיות מאושרה!  מרים אף-היא לא היתה מחוסרת עוז-רוח בכלל יתר מדותיה.  "מי אתה", אמרה פעם אחת, "אשר מלָאך לבך להורות דעה לאצילים ולשליטים בממלכה זו?"–"גברתי, אחד הנתינים אשר נולד בה", ענה.  תשובה מחוכמה!  אם לנתין דברי-אמת להגיד, ימצא לו מקום להתגדר בו.

אנו מגנים את נוקס על אי-סבלנותו.  אמנם ראוי וכשר הוא, שכל אחד מאתנו יהיה סבלן עד-כמה שידו מגעת.  אולם בעיקר, אחרי כל המשא ומתן בנדון זה לפנים ועתה, מה היא סבלנות?  על הסבלנות לסבול את הדבר הטפל ולבחון היטב מה הוא הדבר הטפל.  על הסבלנות להיות נדיבה, מתוּנה, אוהבת-צדק, ואפילו בחמתה, כאשר כשל כחה לסבול.  אולם בכלל אין אנוּ פה כדֵי לקַיֵם מדת סבלנות.  הננו פה כדי להתקומם, להביא מרדוּת בלב ובכלל לנַצח.  אין אנו סובלים את השקר, החמס, העַולה, אם הם שָׁתים סביב עלינו, אנו אומרים להם:"שקר אתה, כַּלכּל לא אוכל אותך!"  הננו פה לבער אחרי השקר, לשים לו קץ ותכלה בדרך השכּל ודעת.  אין אני בא לדון על הדרך אשר הדבר הזה יֵעשה בה; אדיר חפצנו הוא רק כי יֵעשה.  בבחינה זו ודאי היה נוקס לא-סבלן.

איש אשר נגזר עליו לחתור במשוט בספינות-הפרך בצרפת, ועוד צרות רבות ורעות מצאוהו על אשר הורה את האמת בארצו, אינו יכול להיות תמיד בעל רוח נוחה.  אין את נפשי להעיד, כי נוקס היה בעל מזג רך, וגם איני יודע אם היה מה שאנו קוראים בעל מזג קשה.  בעל מזג רע לא היה בודאי.  לב תמים ורך היה לאיש שבע-הרוגז, הדווי וסחוף והלוחם תמיד.  כי יכול ליַסר מלָכות ולהיות גדול ונשוא-פנים לאצילים הגאיונים והרוגנים האלה, אשר היו גאיונים למדי, אחת היא מה שהיו עוד בלעדי זאת; וכי גם עד סוף ימיו יכול לנהוג כעין שררה ושלטון בממלכה הפרועה ההיא.  הוא אשר היה רק "נתין אשר נולד בה": הדבר הזה הוא לנו לעֵד, כי בעיני האנשים הקרובים אליו לא היה איש נקלה וזועם, כי אם בעומק לבו איש בריא, כבּיר ונבון.  רק איש כזה עלול לנהוג שררה כזו.  מגנים אותו על אשר הרס בתי-תפלה וכיוצא בזה, כאילו היה דֶמַּגוג פריץ ומפיח-ריב.  אדרבא ההפך הוא האמת לענין בתי-התפלה וליתר הדברים, אם נתבונן בדבר!  נוקס לא חפץ בהֶרס בניני-חומה; הוא רצה להכחיד את הצרעת והחֹשׂך מתוך חיי האדם.  מהומה לא היתה רוח אפו; מר היה חלקו בחיים, על אשר היה אנוּס לבלות ימים רבים במהומות.  כל איש כמוהו שונא מלדה לא-סדרים; קָץ הוא מפניהם.  שקר חלק אינו סדר; הוא תמצית לא-סדרים. סדר הוא אמת–כל דבר עומד על מכונו הראוי לו; סדר ושקר לא יִכֹּונו יחד.

יתר על כן, בנוקס זה יש גם מדה של חמדת לצון, אשר לא שערנוה ושאני מחבב מאד בלוית יתר מעלותיו.  עינו פקוחה לראות את הנלעג.  מדה זו מכניסנ רוח-חיים בספרו "דברי הימים"[5], המלא כובד-ראש קשה.  כאשר שני הכהנים מתקוטטים בכניסתם לבית-התפלה בעיר גְלַסְקו על-דבר דין-קדימה, והם מדחפים לבוא, הודפים איש את רעהו בצד ובכתף, מורטים איש את בגדי-השרד של אחיו, ולבסוף מעופפים מַטות הכהנים כמקלי-חובלים, הדבר הזה הוא בעיניו מחזה מבדח מאד.  לא רק לעג, בוּז ומרירות, אף כי גם מהם יש דַּיָם, כי אם שחוק תמים, מלא חבה ונהרה הוצק על פניו הזועמים, לא צחוק בקול רם, כי אם כאילו הוא צוחק בעיניו. איש דבק כאח, לב תמים, אח לרמים, אח לשפלים, וחבתו נודעת באמת ותמים לשניהם גם-יחד.  בביתו הישן באדינבורג היתה לו גם חבית יין בּוֹרדו; הוא איש-רעים עליז, בקרב אנשים החובבים אותו.  טועים הם אלה החושבים, כי נוקס היה קנאי, צעקני, מבוהל וקודר.  זאת לא זאת: הוא אחד האנשים הכי-מיושבים בדעתם.  איש-מעשה, זהיר ומלא-תקוה כאחד, אֶרֶך-רוח, נבון, חרוץ, מתבונן בשובה ונחת.  באמת יש בו התכונה, שאנו מיַחסים לבן-שוטלנדיה היום: יש בו דומיה קנטרנית ידועה; בינה יתרה ולב אמיץ עוד יותר מאשר הוא יודע בעצמו.  הוא מושל ברוחו לבּלי לדבּר על דברים שאינם נוגעים אליו בעיקרם.– "הם? מה לו ולהם?"  אולם הדבר הנוגע אליו בעיקר, הוא ידבר עליו, ובקול אשר ישָׁמע לכל הארץ; כל-שכּן שיהיה מלא עוז חלף שתיקתו הארוכה.

נביא השוטלנדיים הזה איננו שנוא נפשי.  מלחמה כבדה היה עליו להלחם בחייו; הוא נאבק עם אפיפיורים ועם רוזנים, גם יש אשר נִגוף נגף; היה איש-ריב ואיש-מדון, מלחמות הממוהו כל ימיו; חתר במשוט בתור עבד בספינה, היה נע ונד בגוֹלה.  כובד-מלחמה, אולם ידו רוממה!  "היש לך תקוה?" שאלוהו ברגעיו האחרונים, כאשר הדִּבֵּר לא היה בו עוד.  הוא הרים את אצבעו, "זקף אצבעו כלפי מעלה" וכן יצאה נשמתו.  הבו כבוד לו!  מעשיו לא מתו.  גוף מעשיו מת, כמו של כל איש, אולם רוח מעשיו לא ימות לעולם.

עוד לי מלים אחדות על פעולת נוקס.  חטאתו אשר לא יאבו כַפְּרה היא, כי השתדל לנַשא את הכהן ולתִתּוֹ עליון על המלך, לאמר, הוא שאף לעשות מלכות שוטלנדית לממלכת כהנים.  הדבר הזה הוא באמת תמצית כל עונותיו, ראשית חטאת לו, אשר אין לה כפרה.  אמת נכון הדבר, כי הוא היה מכַון בעיקר, מדעת או שלא-מדעת, לממלכת כהנים או למלכות שדי.  הוא חשב, כי על המלכים וראשי השרים וכל האנשים, בחיי הכלל ובחיי היחיד, בדברים שהם בין מלכות למלכות ובכל דבר אשר יעשו, ללכת בחוקות הנוצרי ועליהם לדעת, כי חוקים הם להם, עליונים על כל החוקים.  הוא קוה, כי יזכה יום אחד לראות דבר זה מתקַים בפועל והתפלה "מלכותך תבוא" לא תהיה עוד מלה ריקה.  הוא התעצב מאד אל לבו בראותו בַרונים רודפי-בצע כובשים בידם נכסי הכנסיה; כאשר הוכיח, כי אינם נכסי חֹל, כי אם חפצי שמים, וצריך ליַחֵד אותם לתשמישי הכנסיה באמת, לחנוך, לבתי-ספר, לעבודת אלהים;–והשליט מוּרַי השיב לו במשכו בכתפיו, כי "חלום-חסיד הוּא!"  תכנית נוקס היתה אמת ומשפט; הוא השתדל בכל עוז לקַים אותה.  אם סוברים אנו, כי תכנית אמתּוֹ היתה צרה יותר מדי, לא-נכונה, עלינו לשמוח, כי לא עלה בידו להוציאה לפעולות.  כי לאחר עמל מאתים שנה היא אינה מוכשרה עדַין לצאת אל הפועל ועודנה "חלום-חסיד".  אולם היש לנו צדקה לתת בו דופי על אשר הוא שאף להוציאה אל הפועל?  היא הנותנת, כי ממלכת כהנים, מלכות אלהים הוא דבר הראוי לשאוף אליו!  כל הנביאים, כל הכהנים הקנאים באים לעולם לשם כך.  הילדֶבְּרַנד[6] שאף לממלכת כהנים.  קרומְוֶל שאף לזאת, למוחמד עלה הדבר.  גדולה מזו, האם אין הוא הדבר אשר כל האנשים הקנאים, אם הם קרואים כהנים, נביאים או הם נקובים שם אחר, שואפים אליו בעיקר ואשר עליהם לשאוף אליו?  כי אמת ומשפט או חק-אלהים ימשול ממשל רב בקרב בני-האדם, זה הוא משא-נפש גדול עד שמים (יפה קראו אותו כן בימי נוקס, ויש לקרוא אותו כן בכל הדורות: "גלוי רצון-אלהים"), אשר מתקני-עולם נותנים דעתם לקרב הכל אליו יותר ויותר.  כל מתקני-עולם באמת הם, כאשר אמרתי, כהנים לפי טבעם ושואפים אל ממלכת כהנים.

עד כמה משאות-נפש כאלה עלולים להיות נהוגים במעשה ואימתי יתחיל קֹצר רוחנו בראותנו כי אינם נוהגים במעשה, שאלה היא ותהי לשאלה.  סבור אני, כי נוכל לאמר בבטחה: הנח להם לצאת אל הפועל, עד-כמה שיצלח להם הדבר!  אם הם יסוד אמונת-אמת של בני האדם, על כל בני-האדם לחכות להם תמיד בקֹצר-רוח, אם רב ואם מעט, בכל מקום שאינם מצליחים לצאת אל הפועל.  לעולם לא יהיו נעדרים אנשים כשליט מוֹרֵי, אשר ימשכו בכתפיהם ויאמרו: "חלום-חסיד הוא!"  מוטב לנו לשבּח את הכהן-הגבור העושה כל אשר תמצא ידו לקַים אותם בפועל, ועל אף העמל, הדבה הרעה והערעורים הוא מבלה את ימיו בעוז ונדיבות לעשות ארץ זו למלכות אלהים.  הן הארץ לא תהיה מתוקנת יותר מדי במלכות שדי!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] במדבר תבּה אשר במצרים היה המושב הראשי של הנזירים הנוצרים הראשונים.

[2] יזואיט מפורסם, שמת בשנת 1621.

[3] מאה ועשרים פליטים ונודדים פוריטנים אנגליים יצאו משם לאמריקה ויסדו את אנגליה החדשה.

[4] Glorious Revolution בשם זה מכנים את תמורת הכסא של שנת 1688.

[5] דברי ימי הרפורמציה השוטלנדית.

[6] הוא האפיפיור גריגוריוס השביעי, המכונה הקדוש, כהן למן 1073 עד 1085, אחד האפיפיורים הכי-גדולים.  הוא אסר את הנשואין לכהנים.