_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מלחמת המפלגות

זאב אלבלינגר

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

הגעתי למסקנה, שמתבזבז מרץ רב מדי על מלחמת מפלגות על השלטון בארץ.  למעשה, אין הבדל רב וחשיבות רבה מי עומד בראש המדינה, כל זמן שמגמתו היא – להמשיך במפעל הציוני של הדורות שקדמו לו.

לאחר חורבן בית שני, התחלקה בעיית העם היהודי לשני חלקים, לשני מחנות, לשני פתרונות: האחד – ע"י הפזורה בין העמים בעולם והשני – ע"י חידוש מרכז העם היהודי במדינתו – ישראל.

הפתרון הראשון לא עמד במבחן השמירה על קיום העם היהודי.  לאחר שואות קטנות ובינוניות, בהן נעקרו אר רק קהלות שלמות יהודיות ממקומות מושבן, אלא לאחר הגבלת זכויותיהן, סגירתן בגיטאות, סחיטות, שוד, ביזה, פוגרומים ורצח, גורשו מסיבית היהודים מארצות רבות או נמלטו מהן בחוסר כל.  השואה הגדולה בשנות מלחמת העולם השניה, הוכיחה, שלא זו בלבד שהיהודים נחשבים כגוף זר בעיני התושבים הגויים, אלא שלדעתם אין הם רצויים בשום מקום ואחת דינם להשמדה טוטלית.

המלחמה לזכויות שוות בארצות שנחשבו כנאורות, לא הקטינה את השנאה ליהודים ובאותו זמן הביאה להטמעה הולכת וגוברת ובריחה מהיהדות ומההשתייכות לעם היהודי.  נוצרו אמנם תנאים נסבלים לקיום יחד זמני עם הגויים וניתנה אפילו אפשרות להגיע לרווחה מטריאלית יחסית של שכבות האמידים, אבל כל זה נשאר מותנה ברצון טוב של תושבי הארצות השונות, הרואים ביהודי כל עת, אלמנט בלתי הגון, בלתי פרודוקטיבי, בנוסף להיותו זר לרוחם, אמונתם ומנהגיהם.  כל שינוי בתנאי קיום של מדינות אלו, כל שינוי מנהיגות וכל סכנה אורבת, יכולים בין רגע לשנות מקצה אל הקצה את היחס ליהודים מצד הממשלות והתושבים.

הפזורה היהודית אינה מהוה כוח לאומי, למרות שהיא משלה את עצמה בריבוי השפעה ובחשיבותה לתרבות או לכלכלת העם, בתוכו היא יושבת. להיפך, פיזור המאמץ הלאומי בין תרבויות זרות ורבות, החליש במידה ניכרת את כוח הפזורה ואת יכולתה לעמוד על נפשה ולהתגונן בארץ פזורתה.

הפתרון השני – חידוש המרכז המדיני על ידי ישוב הארץ מחדש והקמת המדינה לעם היהודי, לא תמיד מצא הד בלב היהודים, אם לדון לפי מאמצם לבנותו.  שיבה לציון אמנם נותרה בצורת כמיהה לתפארת העבר, מין סיוט היסטורי העובר על כל עם שהיה לו עבר כזה, והתגלמה בתפלות ובאמונה לגאולה, אבל לא מומשה, אלא על ידי קבוצות קטנות של יהודים, שדאגו בזמנם יותר להקמת מרכז דתי, מאשר חילוני, מבלי לחלום אפילו על מדינה או ריבונות.  אפילו ההתעוררות הרבה לעליה שבאה לאחר השחיטות והפוגרומים וההתעללויות ביהודים במשך ועם תום המלחמה בעיקר באירופה המזרחית, לא הביאה אלא קומץ צעירים, אמנם מלאי התלהבות, אבל חסרי נסיון ומקצוע.  ההתחלה המצומצמת והדלה, היתה מלווה בדלות אמצעים, בהגבלות מצד שלטון המנדט, בלחץ התנגדות הערבים לחידוש ישוב יהודי בעצמאותו, ובאי שיתוף פעולה מצד מרכזים יהודיים בעולם,  כפי שצורך השעה חייב זאת.

עם זאת, עלה בידי הקומץ הזה, שגדל במקצת ובשלבים מהססים, להקים במשך שלושים שנה (בדיוק – עד 1948) בריגדה לוחמת יהודית, להלחם על עליה חופשית ולהכין את הכלים הדרושים הצבאיים והאזרחיים לכונן מדינה יהודית ריבונית.  ללמדך, מה שעשוי לפעול כוח מלוכד לאומי, כשהוא דואג לגורלו ועתידו.

אין כל ספק, שאילו היה הרגש הציוני מפותח יותר וחזק יותר בקרב בני עמנו, יכולנו להספיק תוך אותה תקופה גורלית הרבה יותר.  היינו יכולים, ליישב את כל אותם המקומות, שנתפסו על ידי הערבים, בגלל שלא היו בידינו האמצעים וכוח האדם להקדים אותם.  גם את הנעשה, לא נעשה בקלות והיתה דרושה העזה רבה והקרבה עוד יותר רבה, בכדי שנתאזרח באותם המקומות, שהיו דרושים לנו לבטחוננו.

ישנן כמובן הגבלות מכל מיני סוגים לכל מפעל רב מידות, המתכנן את היקף התפתחותו לעתיד, כפי שיש גבול לכוח עמידה ולכוח לחימה.  אולם, בארצנו, אנו עומדים יום יום בפני בעיות גורליות, שאת ערכן קשה לפעמים לנבא וכל בעיה כזאת כרוכה בסכנות רבות ואולי הגדולה בהן היא – פן נחמיץ הזדמנות מדינית זאת או אחרת והכשלון הזה יהיה לנו לרועץ בעתיד.

במצב זה בו אנו עומדים, דרוש מאמץ לאומי בלתי ישוער של כל העם.  אולם הוא נופל על כתפי ה"ציונים" בלבד.  ז.א. על כתפי הדוגלים במרכז יהודי בארץ זאת בלבד, בעשיה למענו בלבד ובהגנה על מה שהושג עד כה ועל מה שחייבים אנו להשיג, אם נרצה להבטיח את קיומו התקין.  אלה מבני עמנו המסתפקים בתרומה כספית, כדי להשתיק את מצפונם, מבלי למשוך בעול המשותף, אין אנו רשאים לבנות אלא כעל משען די רעוע, שאין לסמוך עליו.  צדק בן-גוריון, כאשר טען שאין לראות כציונים את אלה שאינם אתנו, בארץ.

גבולות המדינה, כפי שנקבעו בהצעת החלוקה הראשונה, היו כה מצומצמים עד כדי סיכון  העצמאות והקיום שלנו.  היה זה מעין גיטו, שממנו קשה היה אפילו להתגונן, אלא על ידי פעולות צבאיות של מנע ושל תגמול.  אמנם היתה זו המגמה של מעצמת המנדט, אבל יש להאשים בהרבה את העם היהודי שלא ניצל את ההזדמנות לאחר הצהרת בלפור לבוא וליישב את הארץ.  מצב זה הביא בהכרח למלחמות הבאות, שהוו פריצת חומות אלו שהוקמו נגדנו.  הכיבושים, או השחרורים, איך שלא תקרא להם, לא הביאו את הגאולה המקווה, כי שוב לא נרתם העם היהודי לפעולת התישבות רחבת מימדים, אלא הסתפק באהדה, בגאוה מהנצחונות ובתרומות כספיות.

נוצר מצב משונה.  חוסר העליה, אם לא החליש אותנו במידה מסוכנת, לבטח לא חיזק אותנו.  אולם, די היה בהרגשה של בדידות כביכול, כתרוץ לעזיבת הארץ ועריקה מתוכה של רבים מילידי הארץ ושל כל אלה, שמעולם לא היו ציונים.  אם המדינה הציונית לא סיפקה את כל מאוויהם, לא אפשרה להם רמת חיים, כפי שחלמו עליה, לא הרעיפה עליהם מיטב ההטבות והזכויות – אין להם אלא להשאירה לנפשה ושהנותרים בה ידאגו לקיומה.  שוב הועדף פתרון הפזורה על ידי כל אלה.  הפעם, החמור בתופעה זאת, היתה העובדה, שתושבי הארץ וילידי הארץ, בתרוץ של אי-יציבות כלכלית, עומס שרות המילואים וכביכול מחנק חברתי, ברחו מן המערכה והעדיפו את סיר הבשר על המולדת.  אין כל ספק שזרם יורדים זה, מחליש את עמידת מדינתנו לעומת אויביה ומגדיל את הסיכונים הבטחוניים.

ירידה זאת מהארץ מדהה את זוהר הנצחונות ואת ההתלהבות, שהיתה קיימת אצל יהודי חו"ל על כל  מה שהיה כרוך במדינה והיא משמשת פתחון פה לכל אלה שפוסחים על הסעיפים ושבתקופה שקדמה לירידה המסיבית, ניתן היה לשכנעם, שלפחות תשמש להם הארץ כמקום מקלט בעת צרה, התגברות האנטישמיות או התקפות עליהם ועל רכושם.  ירידה זאת מעוררת את ההילה, התהילה ועטרת ציון, שזכינו להן במחיר של קרבנות רבים, בעיני בני עמנו.  אם הירידה הזאת תמשך ותסחוב אחריה רבים וטובים מיושבי ציון, תאבד המדינה את כוח המשיכה שלה בעיני הנוער היהודי בגולה.

פרט לעצם עובדת החלשת המרכז הלאומי של עם ישראל, מהוה הירידה מהארץ מין התאבדות לאומית ובריחה מהמציאות האומללה והמסוכנת בארצות נכר, שאינה אוהדת יהודים כלל וכלל.  שוב עלינו להתחיל מהתחלה ולשכנע, או לנסות לעשות זאת, שאין להם בטחון חיים ורכוש וקיום בארצות נכר ולחזור להתחלות של התעמולה מהפרובלמטיקה הציונית.

עם זאת, איני מאמין, שאפשר, שניתן, שכדאי ושצריך לשכנע אדם, שאינו ציוני בלבו, לעלות או להתגורר בישראל.  מי שאינו אתנו, אינו בהכרח נגדנו, אבל אין הוא יכול לשמש שותף ובסיס יציב לבנין הארץ ולמלחמה לקיומה.  אי אפשר וגם לא צריך לשאוף לקנות את לבו, בין על ידי הטבות כלכליות או על ידי הבטחות שלא נוכל למלאן.  בזה נבדלים אנו מעמים אחרים, שאין דתנו דת לוחמת ושאין מדינתנו מוכנה לכפות בכלים שבידה על מישהו לשהות עמנו אם אין רצונו בכך.  אין לנו ולא יהיה לנו משטר של כפיה, כי סותר הוא את מושגי החרות, לה שאפנו וממשיכים לשאוף.  חבל רק שסיר הבשר והפחדנות גוברים אצל רבים מתושבינו על הרגש הלאומי ולמרבה הצער, מצדיקים היורדים את ירידתם בסכנות האורבות למדינה ושוכחים את הסכנות לעומתן הם צועדים ואת העובדה שעריקתם יוצרת את הסכנות הללו.  דומה הדבר לפושע המתרץ את הדרדרותו בחייו במשפחה הרוסה, שאותה הרס.

המירב שנעשה במשך ששים שנים האחרונות בארץ, נעשה על ידי העם היושב בציון, ללא הבדל דעות ושאיפות יסודי.  את מה שניתן לעשות, שיש לעשות, שעתיד להיעשות, כדי לבסס את מה שזכינו לו ולשמור על היש מסכנות האורבות לו – תעשה כל ממשלה, המבינה, שעליה להמשיך בבנין אותו מרכז לאומי, שיציל את פזורי העם, בשעת סכנה שתפגע בהם.  אין דרך אחרת ואין לנו ברירה אחרת, אלא לחזק את המדינה וליצור את כל הכלים הדרושים לכך.  די לנו בחוסר אונים, שאנו ואחרים מאשימים את עצמנו, כשעמדנו מול השואה הגדולה, שהשמידה חלק גדול מעמנו.  כל שואה חדשה בארצות הפזורה, תחדש את אותו מצב איום, בפניו עמדה היהדות בשעת פרעות, שחיטות, גירושים, הגבלת זכויות והפקרת האוכלוסיה היהודית לשוד, גזל, רצח, סחיטה ואיומים.

לכן מוזר לדון על הצורך בעליה, כאילו היה זה מצרך החודש.  צורך זה – תמצית של המושג :"ציונות".  בלי עליה, אין אפשרות לקדם את קצב זירוז התכנית לקראת סכנות אפשריות, שתבאנה ממוקדי חיכוך יהודי-נוצרי-מוסלמי.  אבל, כאמור, לא עליה בכל מחיר, כי זאת אינה עליה, כפי שמניעת ירידה על ידי חוקים, אינה מוסיפה ציונים למדינתנו.

מה שנוגע לתנועת ד"ש: תנועה זו נוצרה על ידי אוהדים, שמאסו במצב הקיים במפלגות ה"מקודשות", בכל המפלגות הללו, כי אחרת, היו האוהדים מצטרפים לאחת מהן.  מפלגה – היא למעשה קבוצת אנשים השותפה לרעיון מדיני או כלכלי כלשהו ומטרתה – יצירת משטר חיים המתאים לרוחם, לשאיפותיהם ולמושגיהם.  כאשר נעשית מפלגהממוסדת יותר, קמים בתוכה בוסים, המשתלטים עליה, היוצרים מנגנון הנאמן להם בלבד ושבעזרתו הופכים הם למפקדים הדורשים מבוחריהם משמעת עוורת, ללא זכות של התערבות כלשהי.  כמובן שמין מוסד כזה אינו נוצר ביום אחד.  דרושה לכך שותפות דעות, רגש נאמנות חזק והרצון לתמיכה מתמדת ולעזרה מוסרית וכספית.  במשך הזמן מגיעה ההנהגה לדעה, שהיא כל-יכולה ומה שטוב בעיניה חייב להיות טוב בעיני כל אוהדיה או חבריה.  האמצעים הכספיים העומדים לרשות המנגנון, מסייעים לביסוס עמדות המנהיגים (לאו דוקא דעותיהם), להרחבת התעמולה הדמגוגית לרוב, לשטיפת מוח המונית ולהרגשה של "סמוך עלי!".

זה חוק המפלגות והוא נשמר בכל מפלגה חזקה ובעזרתו עשויים המנהיגים לדאוג יותר למלוי שאיפותיהם האישיות, מאשר לרצוי לציבור בוחריהם.  עם הזמן נשתחקה חשיבות הציבור בעיני המנהיגים והם נעזרים על ידי קהל עסקנים ממונים, המסתובב סביבם והמייצג כביכול את חברי המפלגה.

כמובן, שהמפלגה, ככוח מלוכד, מהוה גורם שולט בניהול מדינה ומדיניות ובהתווית צורת חיים שניתן או שרצוי להשיג.  אין שום דבר מושלם בעולמנו ויש לרוב להסתפק במצוי.  כמובן שקיימות הגבלות מובנות ומוסכמות, שכל אחד מהציבור חייב לראות בהן מין קרבן שיש להקריב, אם בכלל רוצים להצליח במשהו.  בעיות העדיפויות המדיניות, הכלכליות והחברתיות נותרה תמיד בידי המנהיגים ורק הם מוסמכים להחליט עליהן, ואמנם מחליטים.  בצורה הדמוקראטית של בחירות, היא הקובעת, עד כמה מסכים הפרט עם מעשי העומדים בראש הציבור, אלא שאין היא באה במקום ערנות הציבור לבעיותיו, לשאיפתו לשיפורים, להתנגדותו להסתאבות הממסדית ולמלחמה לזכויותיו כאזרח.  העקרון, שהאזרח הוא התא העיקרי של המדינה אינו נקלט בנקל בעיני ראשי הציבור שנבחרו על ידו.  דעותיו ורצונו, בקורתו ואי שביעות רצונו מהנעשה כביכול לטובתו, אינם נלקחים בחשבון לרוב, כי טובת המפלגה עדיפה בעיני המנהיגים מטובת הציבור. במשחק הכוחות המפלגתיים, ההופך לעתים לזירת קרב בין אישים השונים העומדים בראשיהן אין חשיבות כלשהי לטובת האזרח.  כל מה שעליו לעשות זה – כזה ראה וקדש!  אם שלטון המפלגה הסתאב עד כדי כך, שאינו מותיר לאזרח שום אפשרות של שפיטה, הבעת דעה ומלחמה לזכויותיו הבסיסיות וההופך אותו למעשה למין גולם, מין דממי, חובה להלחם בשלטון כזה על ידי יצירת כוח, שבו חייבת להתחשב כל מפלגה.  לא מדובר ה ב"אלטרנטיבה", כה חביבה על תושבי ארצנו, בתפיסת שלטון, בהשתלטות על אמצעים כלכליים, על עוצמה, על כפיה.

מדובר בסך הכל על התארגנות לשם תיקון הטעון תיקון, לשם מלחמה בתופעות שליליות שהתשרשו עד כדי כך שהפכו לשגרתיות ולמקובלות, לשם עזרה לנטחן על ידי הביורוקרטיה לעפר, לשמירה על רמת צדק ציבורי, למשפט הוגן, לעקירת שחיתות ואלימות בחיינו, להבאה לדין של האשמים בניצול לרעה של כספי המדינה וזכויותיה, לשוויון בפני החוק ומשפט, לאי השתלטות הצבא על האזרח ושל הביורוקרטיה על כולנו. במלה אחת – ליצירת אוירה ציבורית טהורה ובריאה.

כל אלה, השותפים לרעיון זה, ללא הבדל השתיכותם מזרמים פוליטיים שונים, חייבים להתאחד כדי להחזיר לארצנו ולמדינתנו את רעננות הנעורים של ראשית העשיה.  אין מדינתנו ככל המדינות, שיש להן בעיות כלליות של קיום בלבד.  לא זו בלבד, שחייבים אנו להבטיח את קיומנו ולשמור על בטחוננו, אלא עלינו גם לשמש דגם למדינה מתוקנת, שניתן לחיות בה, בכדי שבני עמנו מכל התפוצות יתחברו אלינו ויעזרו לנו לחדש את עצמאותינו המדינית, תרבותנו ויחודנו, כעם.

לא די להיות חיל טוב אם הנך אזרח רע, אם אינך נותן את דעתך על המגרעות ההופכות עם הזמן למכה מדבקת, לשורש הרע, האוכל כל חלקה טובה בקרבנו.  על חוסר הרוח, חוסר תרבות, חוסר אהדה, לקשיחות, לכניעה מבישה למעשים הנעשים יום יום על ידי אלה, שההשגחה על טוהר מידות נתונה בידיהם.  אינה דרושה גבורה או אומץ מיוחד ומירבי, כדי להתגבר על התופעות השליליות בחיי הציבור.  כל מה שדרוש, הם – עמידה עליהן, ורצון ההתנגדות להן ושותפות לביצוע התיקונים הדרושים.

תנועת ד"ש כללה ציבור כזה של אזרחים, בשעה שנוסדה.  מגמתה לא היתה פוליטית, היא לא התכוונה להשפיע על מדיניות זו או אחרת והיא התאחדה לשם עקירה וביטול נוהגים שהתשרשו במדינה ושהיו לה לרועץ.  הצרה, שהתנועה נסחבה לויכוחים עקרים על מדיניות חוץ, בשעה שתוצאות המדיניות היו תלויות בגורמים רבים מחוץ לתפיסתנו.  אותו הציבור נותר ומובטחני שדעותיו לא נשתנו ושאיפותיו נשארו איתנות כשהיו.  אפילו דובריו נשארו נאמנים לעקרונות שהיוו את הבסיס המשותף להתארגנות סביבם.

אלא, אלה, שהעמידו את עצמם בראש התנועה, לא עמדו בלחץ השיטה המפלגתית הנהוגה אצלנו, והקיימת זה שנים רבות, ונשחקו עם הזמן.  הם חדלו לחשוב במונחי עשיה ואפשרויותיה ותכניותיה ועברו למונחים של שלטון, מונח המנוגד לחלוטין לעצם הבסיס עליו קמה התנועה.  לא רצינו לשלוט, אלא להחזיר את הטעון תיקון למסלול הנכון ולהלחם לעקרונות ציבוריים, שהם קודש לנו.  לא היתה לנו אידיאולוגיה פוליטית או אידיאולוגיה של כפית דעות.  התנועה חייבת להשאר תנועה בלבד ולרכז סביבה את כל בעלי הרצון הטוב וכן, שכל מפלגה היתה מתברכת בהם, אילו ידעה לטפח אותם במקום להשתיקם ולבטלם.

לא בוסים דרושים לנו, לא גבאים, לא עסקנים ולא מנהיגים אבסולוטיים.  דרושה לנו שותפות דעות ואלה שייבחרו, חיבים ליצג את עקרונותינו ולא את שאיפותיהם לכסא בכנסת או בממשלה.  נצטנע ובמשך הזמן, אם נוכיח את עצמנו, יתווספו רבים אלינו, אם כי אין כוחנו במספר ספסלים בכנסת שנתפוס אלא במוסר צדקתנו כאזרחים אחראים.  קולנו חיב להשמע, כי הוא קול אלה, שאינם שטים עם הזרם העכור לעתים ושרוצים בישראל טובה יותר, מושכת יותר, צודקת יותר והוגנת יותר.

לכן, אין לחפש שותפים פוליטיים כדי להגביר את כוחנו האלקטורלי.  נהיה כפי שאנו. אולי חבורה קטנה, אבל אמיצה, כי בסופו של דבר הצדק תמיד יוצא לאור וטוהר החיים מתגבר תמיד על הסחי.  וישמור אותנו אלוהים מהרצון להיפך לכוח המכריע במדינה, לאותו סוג של מפלגה, שבו מאסנו.  ולשאפתנים שבתוכנו אל תהיה תקווה.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה